גדוֹל צער גידוּל גוּפנוּ הלאוּמי בארץ. תנאים קשים של תוֹרשה, הרגלים, אקלים ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתקוֹממים לנוּ על כּל צעד ושעל לסכּן את קיוּמנו ויוֹתר מזה את התלכּדוּתנוּ האוֹרגנית, הן בּמוּבן הכּלכּלי והן בּמוּבן הרוּחני. חוֹשבי מחשבת הלאוֹם והתקוּמה ידעוּ זאת למן העת שנצנץ ראשוֹנה אוֹת התמוּרה והגאוּלה. בּעקב אוֹר החלוֹם ראוּ נאחזים צללי הפּתרוֹן; תמיד חרדוּ וכאבוּ על כּך, תמיד התרו והזהירוּ וּביקשוּ ארוּכה, התיאשוּ והתנחמוּ, עוֹדדוּ ויאשוּ פעם וּפעמים וּ“בפעם המאה”, ואף כּי דבריהם לא הביאוּ רפוּאה שלמה ועדיין מראה הנגעים הישנים לא חלף כּליל וחדשים נוֹספו עליהם, הנה תמיד יפה היה קוֹלם לכון את דרכּנו וּמפּיהם אנוּ חיים עד היוֹם. בּשנים האחרוֹנוֹת כּמוֹ נאלם הקוֹל המתרה; ואם הוּא בא לפעמים מאיזה צד, הריהוּ חסר את המצע של כּוֹבד־ראש ודעה נכוֹנה וצוֹרם את הנפש היפה, ועל־כּן גם אי־אפשר שפעולתוֹ תהא עמוּקה וּבת־תוֹצאוֹת.

התערוֹבת של חזוֹן־תוֹכחת עם רדיפה אחרי כבוֹד מדוּמה ונצחנוּת אגוֹצנטרית וּבוּלמוּס של גאוֹנוּת אינה עלוּלה להוֹליד מעשׂים רצוּיים. והרי זוֹ רק כּאספלנית צוֹרבת וּבלתי נקיה על מכּה טריה, שמגדילה את הדלקת, אך אינה ממעטת את המוּרסה. וכן גם אלה שעוֹשׂים את התוֹכחה מכשיר של “פּוֹליטיקה אמיצה”, מפּני שהם אינם נוֹשׂאים בּשוּם אחריוֹת. יש איפוֹא צוֹרך לשוּב לטפּח את ההתראה הלאוּמית מתוֹך ישוּב־הדעת ומתוֹך כּוָנה טהוֹרה.

*

קבּוּצנוּ הלאוּמי בארץ־ישׂראל סוֹבל בּיסוֹדוֹ מן ההרכּב רב־הפּנים, ועדיין לא נמצא כוּר־ההתוּך שימזג בּרוֹב כּוֹח את הניגוּדים והחילוּקים בּזמן קצר וּבתוֹצאוֹת נראוֹת, כפי הדרוּש לתקוּמת־עם מהירה על אדמה, שסכּוּיי כּבּוּשה אינם בּלתי־מוּגבּלים בּזמן. כּמה גילוּיים שליליים להרכּב קשה זה, גילוּיים שאין בּידינו לשנוֹתם בשׂדה הארגוּן, הכּלכּלה, הנמוּסים החברתיים, התרבּוּתיים והדתיים, אך גילוּי אחד בּוֹלט לרעה יוֹתר מכוּלם, והוּא – בּלשוֹן. לא רק תל־אביב היא בּבל של לשונֹותֹ, אלא כּמעט כל עיר וכל נקוּדה ישוּבית, כּשאתה נקלע שמה – הנך עוֹמד בּפני חזיוֹן מתמיה וּמכאיב בּכל פּעם מחדש: בּלבּוּל הלשוֹנוֹת.

וּמכאן יש לסקוֹר, לשם הבדלה מהוּתית וּפסיכוֹלוֹגית, כּמה מן הלשוֹנוֹת המתהלכוֹת בּין אחינוּ היהוּדים בּארץ.

לשוֹן האידיש, המלפּפת אוֹתנו זה מאוֹת בּשנים והמסמלת סימוּל שלם את ישוּתנו הגלוּתית, כּבר השלמנוּ עמה בתוֹר צוּרת־מעבר, אוֹ צוּרת־לואי, הדבוּקה בחוּגים אוֹ גילים ידוּעים של בּני עמנוּ: הסבתא, היהוּדי האדוּק, בּעל־המלאכה הבּא בימים וכיוֹצא באלה. תמיד שאפנוּ וכיוֹם אנוּ מתאמצים להחליפה בלשוֹן־הלאוֹם ההיסטוֹרית, והדבר עוֹלה בידינוּ מעט מעט, בּפרט פּה בארץ, בעזרת בּית־הספר, בּית המשׂכיל הנאמן והפּוֹעל בּן־התרבּוּת. אין לה לאידיש מסוּג זה שוּם תביעוֹת תרבּוּתיוֹת ולאוּמיוֹת וניצוּחה הוּא רק שאלת זמן. אף האחרת, התלוּשה, האגרסיבית, העורת, האדוּקה אינה עלוּלה להזיק הרבּה כאן בּארץ, דוקא מפּני קנאוּתה וגיחוּכה וכל נסיוֹנוֹת־הרשע בּמגמה זוֹ נסתיימו בז’סט טרגי של מוּקיוֹנים שוֹטים. האיוּם בּ“שטף ההמוֹנים” אינוֹ עוֹשׂה עלינוֹ רוֹשם, מתוֹך שאנוּ למוּדי־נסיוֹן.

מקוֹם רחב וּמצער תפסה ותוֹפסת עד היוֹם הרוּסית. זוֹ היתה לפני המלחמה וּבשעתה מקוֹר של רוֹגז וחששוֹת לכל דוֹאג לעתידנוּ בארץ. הזוֹהר המתגבּר של הספרוּת הרוּסית הגדולה ועזת־הבּיטוּי עוֹד היה על לשוֹן זוֹ, אף כּוֹחם והשפעתם של היהוּדים עוֹלי־רוּסיה עוֹד היוּ מכריעים בּארץ, שיחד עם ערכּם בּאידיאל, בּמרץ ובמסירוּת־נפש היו ניזוֹנים מן הקשרים עם אוֹצרוֹת־העוֹשר של אדמת הצאר ועם שלטוֹנוֹ התקיף של הקוֹנסוּל הרוּסי בירוּשלים, ועל־כּן היתה גם הלשוֹן הרוּסית בּפי אחינוּ מכשוֹל רציני בפני התערוּת לשוֹננו הגמוּרה בארץ. היתה אז בּכל מקוֹם מעין אריסטוֹקרטיה רוּסית, שלא רצתה להכּנע למוּשׂגים ולצוּרוֹת הלאוּמיוֹת המקוֹריוֹת. אך מתוֹך חוּגי האריסטוֹקרטיה הזאת יצאוּ גם הבּוֹנים העיקריים של החנוּך והדבּוּר העברי. ועם ירידתה של רוּסיה האזרחית, התרבּוּתית, השוֹלטת, בּא גם שינוּי גמוּר בּהיפּנוֹזה של לשוֹן זוֹ.

ה“משפּחוֹת המיוּחסוֹת” בּארץ אוֹ שנתנונוּ ובטלה חזוּתן, אוֹ שהסתגלוּ לאט־לאט למצב החדש, וכמעט אין עוֹד כיוֹם הזה “בתים” שהם מבצרי הרוּסית כּמו לשעבר. להפך, הרוּסית המתהלכת עתה בארץ היא מן המין הנמוּך: אוֹ לשון נהגים מעטים, נערוֹת צבוּעוֹת־שָפתים אוֹ גם איזה חלוּצים טוֹבים (ה“קרימצ’קים” הידוּעים וּמחברי ה“גדוּד”!), שעדיין לא הסתגלוּ ללשוֹן העברית, אוֹ שלא נאחזוּ בארץ. על־כּל־פּנים עוּבדה היא, שהבּית ה“רוּסי”, זה של העסקן והציוֹני החשוּב (אם לא להביא בחשבּוֹן איזה שרידים לא־בוֹלטים מחוּגי ה“רזסויט”), אין לוֹ “יניקה” בארץ ורשמוֹ כאין.

הצרפתית אמנם יש בּידה שני צנוֹרוֹת־השפּעה רחבים: המסחר ובית־הספר. עוֹד ישנם בּצרפת “צרפתים בּני דת משה”, הדוֹאגים להגבּיר את השפּעת מדינתם בּמזרח הקרוֹב וּבראש וראשוֹנה בין אחיהם ה“מסכּנים”, ולתכלית נעלה זוֹ הם מזילים מכּיסם זהב בּשפע. בשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה רפתה היד המיטיבה הזאת, אך הנה התחילה בזמן האחרוֹן להתחזק שוּב. גם המסחר עם סוּריה, הנתוּנה להשפּעת צרפת, הוֹלך וּמתפּתח. ואף־על־פּי־כן בּרוּר, ששני הצנוֹרוֹת האלה הוֹלכים וצרים. לשוֹן המסחר, עד כמה שאינה יכולה להסתפּק בערבית ובעברית, הוֹלכת ונעשׂית אנגלית, והחנוּך בּמוֹסדוֹת כּי"ח, שהוּא בכל־זאת מעוֹרב מעברית וּמצרפתית, ומהיוֹתוֹ רק עממי (נקוה שלא יוּקם בארץ בּדרך מלאכותית חנוּך צרפתי גבוֹה!) אין קיוּמוֹ שלם ונמשך, ועל־כן הוּא משאיר על־פּי־רוֹב רק “קצף” דק, שכּשוֹך התנוּעה הוּא כּלה. כּמעט כּל דוֹברי־צרפתית בּארץ כּיוֹם הזה אינם לאוּמיים, ועל־כּן אין השפּעתם לא פנימית ולא תרבּוּתית, כּי־אם חזיוֹן ליבנטיני בלבד.

עם זרם העליה הגדוֹלה בשנוֹת תרפ“ה–ו עלה לארץ גם הדבּוּר הפּוֹלני. גם זה נוֹסף על מהוּמת הלשוֹנוֹת בּארץ, ואויר הרחוֹב, בּפרט בּתל־אביב, נתמלא צלילים חדשים, אף כּי לא תמיד על טהרת המבטא. דבּוּר קלוֹקל זה בארץ־ישׂראל הוא חזיוֹן תלוּש בּהחלט ועיקר הרע שבּוֹ הוּא רק בּהפרעה ארעית, שאמנם אין לזלזל גם בּה. עם רדת נחשוֹל העליה הזאת הוֹלכים ונדמים גם הצלילים האלה, וכשרוֹן־הסתגלוּתוֹ הנפלא של היהוּדי הפּוֹלני מראה את פּעוּלתוֹ בכווּנים שוֹנים, אף כּי לא תמיד רצוּיים. על־כּל־פּנים דוֹר הפּעוּטוֹת עוֹבר ללשוֹן העברית וה”ניצוֹץ היהוּדי" הלוֹהט בלב כּל יהוּדי פּוֹלני עלוּל תמיד לצאת ללהב, אם תפח בּוֹ רוּח טוֹבה.

אך את מקוֹמה המכוּבד והמסוּכּן של הלשוֹן הרוּסית, בּמוּבן של התגבּשוּת תרבּוּתית, מתנכּרת, מתנשׂאה, תוֹפסוֹת עתה שתי לשוֹנוֹת אחרוֹת רבּוֹת הכּוֹח והמשקל: האנגלית והגרמנית ¹. בּתוֹך כּל שלל הלשוֹנוֹת והתרבּוּיוֹת של ארץ־ישׂראל החדשה התחילוּ להתבּלט בּשנים האחרוֹנוֹת שני טפּוּסים של אינטליגנט לאוּמי, אוֹ לאוּמי למחצה, וּשני הטפּוּסים האלה, בּדרכּי השפּעוֹת שוֹנוֹת לפעמים, מתחילים לתפוֹס עמדה חשוּבה וניכּרת בּחברתנוּ, בּפרט בּשלוֹש הערים הגדוֹלוֹת, וּביוֹתר בּירוּשלים. דוֹברי אנגלית (בּהם תוֹפסים מקוֹם רב האמריקאים, בּאי־כוֹח הקוּרס החדש, ה“מעשׂי” בציוֹנוּת) כּוֹבשים בּתוֹקף האמצעים, השלטוֹן, הפּקידוּת והממשלה. הם מהוים כבר היוֹם מין מעמד בּפני עצמוֹ בּעל הכּרה עצמית גבוֹהה, יהירה, מתנשׂאה וּמשקיפה על החברה האחרת, העברית, שבּגוּפה נעשׂה הנסיוֹן הלאוּמי, משׁאת־נפשוֹ גם הוּא, כּעל המוֹן זקוּק לסיוּע, לטיפּוּל וּלהדרכה

– בּקיצוּר, היחס הפילנטרוֹפּי הידוּע. המעמד הזה גוֹרר אחריו גם את אלה מבּני־הארץ קלי־ההסתגלוּת, הנוֹשׂאים עין למרחוֹק, היוֹדעים לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים. בּני המעמד הזה, הם וּמחקיהם, ממלאים את המשׂרדים החשוּבים, הם המפרנסים את בּתי־מסחר־הספרים האנגליים, הם עוֹרכי הדין הגדוֹלים, הם בּאי כּוֹחנוּ כלפּי חוּץ, הם, הם… יש לשער, שלהם גם חלק־מה באוֹתה הנטיה אצל הממשלה לכפּוֹת על הצבּוּר העברי את הלשוֹן האנגלית למעשׂה וכמה מוּשׂגים אנגליים־קוֹלוֹניזטוֹריים, שעד בּבת־העין נגעוּ – עד החנוּך… זוֹהי הסכּנה הגדוֹלה, הרצינית, העוֹלה עלינוּ בכוֹח

איתנים. וּמשקל הסכּנה יגדל בּיוֹתר, מפּני שכּל אלה דוֹגלים בּשם האידיאל הלאוּמי, שהגשמתוֹ נתוּנה בחלקה בידם…

ליד הטפּוּס דוֹבר־אנגלית, בּאוֹפן מקביל, אך פסיכוֹלוֹגיה אחרת וּבמקום אחר בגוּף הצבּור, הוּלך ומצטבר הטפּוּס דוֹבר־גרמנית, האמתי והמזוּיף, המקוֹרי והנספּח. כּאן אין קוּל ענוּת גבוּרה, אין הכּרת שלטוֹן, אין עריצוּת. ולא עוֹד אלא שבּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה היה הטפּוּס הזה, שנמצא בארץ בּכמוּת מבוּטלת, כּמוֹ נדהם ונחבּא אל הכּלים, מין “שפיל ואזיל”, בּנגוּד לבאי־כוֹח “עזרה” מלפני המלחמה; אך עם התנערוּתה של המדינה־האֵם הוֹלך גם היהוּדי הגרמני וּמתחזק וּמתבּלט בארץ. הטפּוס הזה מהוה קבּוּצים קטנים, אך מאוּחדים והוֹמוֹגניים בּעלי הכּרה של עדיפוּת תרבּוּתית. הוּא הקים לוֹ

“בתים”. להם בּתי־ועד, מוּסיקה, ספרוּת, פּוֹליטיקה משלהם. יש שהטפּוּס הזה כוֹבש לוֹ כּמעט בּהסח הדעת, מוֹסד לאוּמי שלם, למן המנהל ועד העוֹזרים והעוֹזרוֹת, ושם שוֹלטת רוּח “אחרת”, מיוּחדת בּמינה, מתנכּרת וזרה לרוֹב הישוּב.

הצדדים השוים בּין שני הטפּוּסים הללוּ: הם לוֹקים שניהם בּקוֹמפּלכּס של עדיפוּת אנוֹשית ותרבּוּתית. שניהם (האמריקאי, שהוא על־פּי־רוֹב יוֹצא מזרח אירוֹפּה, עדיין לא הגיע למדרגה נפשית זוֹ) נוֹטים להשקפוֹת קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת, נחלת ההשׂכּלה המערבית, ולותרנוּת כּלפּי חוּץ, מה שמביא לידי טשטוּש העצמיוּת הלאוּמית ולפעמים גם לידי נזק מדיני ממשי. עם היוֹתם לרוֹב אנשים מעשׂיים מאד וּמשוּללי רוֹמנטיקה, לכאוֹרה, הם מבקשים בּכל־זאת בּחשק חוֹלני כמעט, את קרבת הגוֹיים, כּאן בּארץ־הערביים, מתמוֹגגים מהם ממש וּמשתדלים בּכל כּוֹחם להוֹכיח את יתרוֹנם על החברה היהוּדית, שׂוֹכרים את בּתיהם, קוֹנים את תוֹצרתם וּמתפעלים מאמנוּתם, ואפילוּ לוֹמדים את לשוֹנם

ונמוּסיהם טרם למדם את הלשוֹן העברית וערכיה.

הראשוֹנים אף מתגדרים בּדבּוּרם האנגלי ורוֹאים בּוֹ סימן מוּבהק לחטיבה תרבּוּתית־מיוּחדת ונבדלת לטוֹבה וּמתארגנים בּשם המפוֹרש “יהוּדים דוֹברי אנגלית”. האחרוֹנים עדיין לא הגיעוּ ל“עזוּת” כּזוֹ, אבל הם עוֹשׂים זאת בּלי הכרזוֹת. בּין הראשוֹנים (וכאן נוֹטל מקוֹם בּראש דוקא האמריקאי, וּביחוּד יוֹצא מזרח אירוֹפּה) שכיח הטפּוּס הבּלתי־מרוּצה, המאיים שיפרסם את ערוַת הישוּב וּמוֹסדוֹתיו וּבזה יזיק (בּפירוּש – יזיק!) לקרן־היסוֹד, לקרן־הקיימת, יחדלוּ לשלוֹח כּסף, בּעלי־הרכוּש לא יבוֹאוּ (מהם למדוּ את האיוּמים, בּצוּרה קוֹפית־מגוחכה, גם חוּגים “בּוּרגניים” כּביכוֹל, יוֹצאי אירוֹפּה המזרחית). לפעמים מגיע הדבר עד לידי גסוּת של נבּוּל־פּה,. האחרוֹנים הם צנוּעים יוֹתר כּלפּי חוץ, אך מבטלים בשתיקה אוֹ בהתנגדוּת פּסיבית. גם אלה מהם שלמדוּ לדבר ולכתוֹב עברית, יש בּעברית שלהם איזה זרוּת מתמיהה, איזוֹ מחיצה קרה – דבריהם אינם נקלטים הקלטוּת אוֹרגנית, הן מצד התוֹכן והן מצד הצוּרה, והם נשארים כּחיצוֹנים מהם הכּוּתבים על חזיוֹנוֹת הספרוּת העברית בּעתוֹנים שלהם הלוֹעזיים בּחוּץ־לארץ, כּתיבתם היא מלמעלה למטה, על־פּי־רוֹב מתוֹך הרחבת־יתרוֹן־ידיעה וחשיבוּת לא־תרבּוּתיים כּלל וכלל. הקיצוּר: אינם מתמזגים עם גוּף החברה העברית, העיקרית, דוֹחקים וּמכאיבים לוֹ, מדעת ושלא מדעת, מתעקשים בּחטיבתם וּמבקשים להתבּצר יוֹתר ויוֹתר, מהוים מעמד אמיד וּמבוּסס בּרכוּש אֹו במשׂרוֹת, אך בּעצם הם תלוּשים וזרים לרוּח הפּוֹרה והיוֹצר שבּישוּב וּמשפּיעים לרעה על חוּגים חלשי־רצוֹן ורפי־הכּרה להרבּוֹת את המבוּכה במחננוּ.

כּל הדברים הנ"ל לא נאמרוּ לשם קנטוּר אוֹ קטרוּג, אלא מתוֹך צער וּמשאלה, שבּקרוֹב ישתנה המצב לטוֹבה. לא נעלמוּ מעינינוּ גם המעלוֹת הודאיוֹת שבּאחינוּ דוֹברי האנגלית וגרמנית: הכשרה מעשׂית, שקט תרבּוּתי, שלמוּת־נפש ידוּעה, זיקה אל העוֹלם הגדוֹל, הסתגלוּת אל המזרח, קנה־מידה ישוּבי חשוּב; אוּלם שׂכר המעלוֹת הטוֹבוֹת האלה עלוּל לצאת בּהפסד החסרוֹנוֹת המנוּיים למעלה; וההפסד הזה, יש להדגיש, כּבר מוּרגש למדי בכמה פנוֹת חיינוּ. וּמתוֹך שאין לוֹ מעצוֹר, הוּא הוֹלך וּמתפּשט לרוֹחב ולעוֹמק, וּמי יוֹדע אם לא נפקח יוֹם אחד את עינינוּ ונראה את עצמנוּ שבוּיים בּידי אחים זרים ללשוֹננוּ, לתרבּוּתנוּ, לרוּחנוּ, למשׂאוֹת־נפשנוּ, למטרה שבּשבילה באנוּ הלוֹם לחיוֹת פּה במחסוֹר

וביסוּרים – וּמי יוֹדע אם אחים אלה יעצרוּ כוֹח לעמוֹד לנוּ ביוֹם צרה והכרעה!

אין אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ לאנשים שבוּרים וּמרבּי־רעש, כּל אדם שלם וּבעל משקל תרבּוּתי במחננוּ המפוֹרד וחסר־הקרקע מוֹסיף לנוּ כוֹח ועצמה, אך השלמוּת והתרבּוּת האלה צריכוֹת להיוֹת מיוּסדוֹת על שלמוּת אחרת, עליוֹנה, כּוֹללת – היא השלמוּת הלאוּמית, שבּטוּיה הראשוֹן בּמעלה הוּא הלשוֹן העברית. וּבשביל זוֹ חייבים הם לשבּוֹר תחילה את “העצם הזר” שבּנפשם. שבירה זוֹ צוֹרך תקוּן היא. גם להם עצמם ². אחינוּ דוֹברי אנגלית וגרמנית נדרשים לחשבּוֹן הנפש והלאוֹם, להריסת המחיצוֹת בינם וּבין הישוּב, להתלכּדוּת עם הצבּוּר, התלכּדוּת שאין אחריה שיוּר. את כּל הטוֹב שהביאוּ ושיביאוּ אתם הם צריכים להרכּיב בּגוּף הלאוּמי. אך ימוֹלוּ נא את זרוּת לבבם, כּדי שההרכּבה תעלה יפה, כדי שלא תכאיב ולא תזיק, ולא יהיוּ כגידוּלים מסוּכּנים בּתוֹך גוּפנו. אל יראוּ את עצמם כּמעוּלים, – יהיוּ מעוּלים! אל ישמשוּ עילה וּמוֹפת – שלא מרצוֹן – לשׂוֹנאינוּ וּמנדינוּ, המבקשים בּנוּ מוּמים כּדי לפסוֹל את מהוּתנו ולמעט את זכוּיוֹתינוּ. יהיוּ לנוּ ליד ולרגל – לדידי, גם לראש! – אך אל יהיוּ לנוּ לא לגבנוּן ריק וּמפריע ולא לכרס מזדקרת מרוֹב שׂוֹבע.

יזכּרוּ־נא את הדבר אשר הביאם לארץ־ישׂראל! יזכּרוּ־נא את חיי העוּלם שלהם ושל עמם!

תרפ"ט