הסוֹכנוּת היהוּדית.

היא היתה כבר מן הענינים, שמרוֹב דישה ודחיה לא רק שפּוֹסקים להאמין בּהם, אלא שדבֵק בהם גם משהוּ מן המבדח. אך הנה הגיע סוף־סוף המשׂא־והמתן היגע והמיגע לידי גמר. הדבּוּרים הוֹפכים מעשׂה, והעם עיף־הדברים וצמא־המעשׂים מחדש את תקוָתוֹ המעוּכה והחזוֹן שדהה מעלה שוּב צבע.

כּל אוֹתה “העמידה על הנפש” מצד ותיקי הציוֹנוּת בּפני הדבר החדש והזר העוֹלה על התנוּעה, שטוּפּחה זה שלוֹשים שנים מיטב החלוֹמוֹת והרגשוֹת, כּל אוּתה החרדה מפּני נמיכוּת־הרוּח והוַתרנוּת המציינוֹת בּדוֹר הזה את העסקנוּת היהוּדית בּכל העוֹלם – מוּבנוֹת הן מן הצד הפּסיכוֹלוֹגי והאידיאלי. אוּלם אין הן יכוֹלוֹת לעמוֹד בּפני חשבּוֹן הצרכים והמעשׂים, שהם הכרח למפעלנוּ.

עוּבדה מצערת היא, שהתנוּעה הציוֹנית לא הראתה מבּפנים זה שנים רבּוֹת כּל פּרוֹצס של התחדשוּת אוֹ של צבירת־כּוֹחוֹת. להפך, גם שעת־הכּוֹשר המדינית הגדוֹלה שנפלה בגוֹרלנוּ כמעט בּהיסח־הדעת, וּבכל אוֹפן לא בתוֹקף הלחץ של תנוּעה גדוֹלה לא מצאה מלכתחילה את מכשיר־ההגשמה המתאים, והוּא גם לא נוֹצר אחר־כּך בּשנות ההמשך, ועוֹד עוּבדה, מצערת לא פחוֹת מן הראשוֹנה: הגוֹרמים האישיים המכריעים בּתנוּעה הציוֹנית אף הם לא היוּ ואינם מעוֹרים בּעַצמוּת העם העברי, בּמובן התרבּוּת העברית, ועל־כּן נתנוּ לא פעם מקוֹם להתמרמרוּת קשה' כּמעט מיואשת, על התנכּרוּת התנוּעה הלאוּמית היחידה לערכים, שהם הם גוּפי מהוּתה וקיוּמה של הלאוּמיוּת. ועוֹד עוּבדה שלישית: עם כּל רחשי־התוֹדה וההוֹקרה שאנוּ רוֹחשים לכל אלה שהניחוּ את האשיוֹת הראשוֹנוֹת לבנין עתידנוּ הלאוּמי, – אי־אפשר לנוּ להתעלם מן האמת, שנעשׂוּ גם כּמה מעשׂים משוּבּשים, קשים ומכאיבים, מהנהלה רעה, מזלזוּל וּמקפיצה בראש מפעלים בּלי הכשרה והרגשת־אחריוּת מספּיקוֹת.

על כּל אלה אנוּ רשאים ומחוּיבים להוֹדוֹת גלוּי ביוֹם סיוּם חשבּוֹן וּפתיחת חשבּוֹן.

ועל־כּן מוּבן היטב, למה חיכּוּ רבּים (וּבסתר לבּם גם מבּין המתנגדים!) לשיתוּף רחב וּמסוֹעף של כּוֹחוֹת היהדוּת כּוּלה במפעל הארץ־ישראלי. לא רק חסידי ה“קוּרס החדש” ה“אֶפישנסי” וכו' התפּללוּ ליציאה זוֹ אל המרחב, אלא גם כּל הנאמנים עם האידיאל הציוֹני במלוּא היקפוֹ. כּל בּעל־חשבּוֹן קטן יוֹדע וּמבין, שאנרגיה מרוּכּזת של גוּף גדוֹל, עוֹלה פי כמה על זוֹ של גוף קטן בּיהדוּת העוֹלמית צפוּנים עוֹד כּוֹחוֹת בּתוּלים, שלא נוּצלוּ כלל בּכיווּן הלאוּמי (לא נעמוֹד עתה על סיבּוֹת ואשמוֹת!). הם זרמוּ עד עתה בּאפיקים אחרים. ואם ניתנה עתה היכוֹלת לרתמם אל המניע המרכּזי בחיי עמנוּ, יש רק לשׂמוֹח על כּך ולהוֹדוֹת לרוֹתמים.

מטבעם של אנשים הבּאים אל תנוּעה חדשה להם, שהם מביאים עמהם מנה של רעננוּת, תוֹם, אמוּנה וראייה בלתי־משוּחדת. כּל אלה הם דברים, שסבלנוּ תכוּפוֹת כּל־כּך מהעדרם בּמחננוּ. אף בּמוּבן הרוּחני, העברי, אין לחשוֹש לרע משהיה. אין רע מרע. התרבּוּת העברית, עם היוֹתה גוֹרם ריאלי מאד בּתקוּמת העם, היא תוֹבעת גם טיפּוּח מאהבה וּמהערצה, מתוֹך מניעים רוֹמנטיים. ויתכן, שדוקא אלה ששקעוּ עד עתה במ"ט שערי תרבּוּת זרה (ביניהם ישנם, כּידוּע, גם יהוּדים מסוּג אחר, פּנימי) יבינוּ מתוֹך שבּאוּ מבּחוּץ, את קסמן של לשוֹן ותרבּוּת הקמוֹת לתחיה. הם המבקשים להם עוֹד בּעבוֹדה הלאוּמית תקוּן נשמה.

אך עם כּל שׂמחתנוּ האמתית והערכתנוּ החיוּבית את עוּבדת הסוֹכנוּת, אַל לנוּ להשלוֹת את נפשנוּ בתקוה מסוּכּנת של “גאוּלה קרוֹבה וּשלמה”. עוֹד המכשוֹלים רבּים וּגדוֹלים מבּפנים כּמבּחוּץ. עוֹד כּוֹחוֹת־ההרס משׂתערים עלינוּ מכל צד וגם סכּנוֹת חדשוֹת אוֹרבוֹת מאחוֹרי המעשׂים העוֹמדים להעשׂוֹת. יש לחשוֹש, שעסקני הסוֹכנוּת, אשר רבּים מהם הם חניכי מוֹסדוֹת־צדקה גדוֹלים בּתפוּצוֹת הגוֹלה, ירבּו לזכּוֹתנוּ באנשים “מוּמחים” המשקיפים מעל רמת חיים, שאינה יכוֹלה לעלוֹת בּד בּבד עם תנאי ארצנוּ וצרכי עבוֹדתנוּ. יש לחשוֹש לשיטה של פּרוֹטקציוֹניזמוּס נוֹסף, שהוּא, כּידוּע, ספּחת ממארת בּגוּף כּל עם ועם, וּביוֹתר בּגוּפוּ של צבּוּר בּתקוּפת הגידוּל. יש לחשוֹש להשתחררוּת של יחידים, שעל־ידי כך תצטבּר המרירוּת ויתגבּרוּ הכוחות המהרסים ליאש את הרבּים והחלשים. יש לחשוֹש לחיזוּק המעמד ה“עִלִיִי” של דוֹברי לשוֹנוֹת מיוּחסוֹת, ובעקב זה להתבּטלוּת מצד רוֹדפי־הצלחה בתוֹך אוֹכלוֹסי הישוּב. כּל אלה הן סכּנוֹת המסתמנוֹת בּבהירוּת על האוֹפק, וּמוּטב שנדע לקדם את פּניהן.

לפי שעה אנו נתוּנים כּוּלנוּ לרוֹשם הכּביר של המאוֹרע ההיסטוֹרי הגדוֹל בּיותר למן הקוֹנגרס הראשוֹן והכרזת בּלפוּר. ההרגשה היא של נהר, אשר רבּוֹת התפּתל בּין מְצָרים, והנה יצא באחת לאפיק רחב והוּא קוֹלט בּדרכּוֹ זרמי מים הגוֹלשים אליו מכּל עבר.

תרפ"ט