תמימים אמרוּ, כּי המלחמה הגדוֹלה, מלחמת גוֹי בגוֹי וחוּרבּן דוֹר, תביא בכנפיה עת חדשה ותברא לאדם לב חדש להבין, לרצוֹת, להתעלוֹת. המשפּטים הקדוּמים, שאכלוּ את הנפש שנים על שנים כחלוּדה, ימוֹרקוּ כוּלם והיא תוֹפיע בּצחצחוֹת. וּבעצם סערוֹת המלחמה, בּין זרמי דם ואש, וּכשוֹך הסערה, על מרחבי ההפיכה, הריעוּ לקראת הנפש החדשה כל יוֹדעי־תרוּעה. את שארית הזוּהמא אמרוּ לבער בּלהבוֹת־דברים, כּדרך שהיוּ מבערים את שיירי־הצידה של המחנוֹת בנסען. העשן העוֹלה היה מסמן וּמבשׂר את הנקיוֹן, את הבּריאוּת שתבוֹא, את הקרקע המפוּנה לצמיחה חדשה. אף לתרבּוּת ולספר ניבּאוּ המתנבּאים עתיד שכּוּלוֹ אוֹרה. עתה, בּפַנות האדם החדש את הדרכים מן הגזעים הגדוּעים וּמכּוֹבד השלכת המרקבת, יעברוּ “בּרוּכי ה'” ברגל קלה ולבטח בּנתיב הרוּח, ו“ברוּכי ה'” חלמוּ גם על המוֹני אדם, אשר יעמדוּ כחוֹמה מימין הנתיב ומשׂמאלוֹ, עיניהם יאירוּ וּבכוֹבעיהם ינוֹפפו לכבוֹד העוֹברים המוּרמים מאדם, אף ישָאוּם על כּפּים בּתרוּעוֹת־אוֹשר וצהלוֹת־חן ויגמלוּם ביד נדיבה על כּל הטוֹבה אשר בּאוּ להעניק לעם המתנער. את בּהמתם הטוֹבה יקריבוּ להם ואת דדיה יכניסוּ לתוֹך פּיוֹתיהם ממש. המוּשׂג “עם”, בּכלל, נשלף מנדנוֹ כחרב מרוּטה ואבחתה הרחבה נשׂאה על כּל הראשים. מי לא האמין אז, כּי אוֹחז הוּא בניצב החרב המרוּטה הזאת!
ולא זכרוּ כל התמימים, אוֹ המיתממים, האלה ולא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף היוֹרד לעוֹלם פּוֹגע בּעיקר בּגזעים הניצבים והישרים, בּאלה המסוּגלים בּיוּתר לשׂאת את משׂא התנוּבה לדוֹר החדש. לא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף נוֹקב פּצעים עמוּקים בּגוף וגם הנפש לא תינקה, ואשר יחיה יהי מוּכּה וּפצוּע, והאדם אשר נפשוֹ היתה לוֹ לשלל, יהי מוּרעל וּנטול הכּוֹח החיוּני, אחרי אשר המות כּבר חבּקוֹ בזרוֹעוֹתיו, וּכאילוּ שב לחיים מעוֹלם־התוֹהוּ. השתילים הרכּים אשר בּבית נזנחוּ והוּפקרוּ, כי חסרה היד אשר תטפּחם ותרבּם באהבה וּבדעת, וכן גדלוּ פּרע בתוֹך הסערה. וּבזרוֹח עליהם שמש השלוֹם – והנה הם אחרים, ולא ישמעוּ עוֹד לשוֹן הצמיחה והגידוּל הטבעיים. והגזעים העתיקים, אלה אשר לא נשבּרוּ ברוּח ולא היכּם הבּרק, נגוֹז נזרם והם מאַושים עתה בלי עלים. הם עצמם יוֹדעים זאת ידיעה טרגית. והספר לא ירד כּרוּך עם הסיף, והמאמר הידוּע בּדוּי הוּא, כּכמה מאמרים חריפים אחרים. ויוּדעי־התרוּעה והמתנבּאים למיניהם, שעוֹדם מחזיקים בּאוּמנוּתם הקלה, מריעים בקוֹל שלא מזמן הדין, והוּא מתהלך ותוֹעה בחלל האזנים וּמהדד כּמלקוֹש מאוּחר על צריף־פּחים עזוּב.
החזוֹן הזה ייראה לכל מי שעינים לוֹ לראוֹת בּרוֹב עמי אירוֹפּה לארבּע רוּחוֹתיה. רק עמים יחידים היוּ להם חייהם ורוּחם לפליטה וּמצאוּ את בּיתם עוֹמד על תלוֹ וסדריו. גם אליהם הגיע ההד הצוֹרם, המתגלגל בּעוֹלם הפּצוּע והנבוֹך מסביב, להגדיל המבוּכה גם אצלם וּלהכּוֹת את הלבבוֹת בתמהוֹן. אך להם היכוֹלת לסגוֹר את החלוֹנוֹת בּפני הקוֹל הרע המקרקר בּחוּץ וּלהתכּנס סביב השוּלחן הערוּך אוֹ כנגד האח המבוֹערת וּלשׂוֹחח על עסקי משפּחה, מה לתקן וּמה להניח, מה לקרב ומה לרחק. כּה יעשׂוּ עמים אשר בּית להם ושוּלחן ערוּך ואח מבוֹערת. אך מה נעשׂה אנחנוּ, שגם אל עזוּבת החוֹרש שלנוּ, הפּרוּץ והמפוֹרץ, המהוּפּך על כּל שרשיו ורק נטיעים שׂרידים אוֹ חדשים, בּוֹטחים וחרדים, מציצים מתוֹך קרקעוֹ – בּאוּ המתנבּאים האלה מעוֹלם־התוֹהוּ וּמתהלכים כּנמרים אוֹ חתוּלי־בר מקוֹרחים שנתעוּ לישוּב, והם ממלאים את החלל יללוֹת כּאב, שמקוֹרוֹ בהכּרה שהבהיקה להם, כּי באמת לא החזיקוּ מעוֹלם בּשוּלי שוּם עם, וההמוֹנים אשר ראוּ בחלוֹמם לא מהם ולא להם הם, וּבהמתם הטוֹבה אינה מוֹשיטה להם את דדיה וסילוֹן החלב החם אינוֹ זוֹרם לתוֹך פּיהם. לבּי, לבּי עליהם! אבל מה אשמים אלה הרוֹצים והיוֹדעים לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי? למה ירמסוּ המתנבּאים הרעים האלה אדמת הנטיעים הבּריאים להשחיתם ויחרישוּ את החלל הנכאב בּילל מפחיד: “שממה, שממה, שממה! הבוּ לנוּ ידים ונביא סדרים בכּוֹל!” – הם, יוֹדעי הסדרים מעוֹלם…
האם לא ימצא במחננוּ אח גדוֹל, תקיף ורחוּם כּאב, אשר יאחז בידם, יאכילם וישקם לשׂוֹבע וישכּיבם בּיד חזקה לישוֹן בּאחד המקוֹמוֹת, עד כּי יקוּמוּ וסרה מהם הרוּח הרעה וחדלוּ להתנבּאוֹת רע. אוּלי יתערוּ אז גם הם וחפצוּ וידעוּ גם הם לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי. מי יתן והיה כדבר הטוֹב והמוֹעיל הזה.
לעת הזאת דרוּשים מוֹחוֹת בּהירים, יוֹדעי חפצם, אנשים נאמנים, למוּדי עדוּר ובנין ולא מגלגלי עינים מבעיתוֹת וּמפריחי בלוֹריוֹת לוֹהטוּת. יש להקים נהרסוֹת יקרוֹת, להרים את אשר השכּיב הסער, ללקט את הנפוּצוֹת, להעתיק עצים חוֹלים מעפר לעפר. יש צוֹרך בידים טוֹבוֹת ולמוּדוֹת לטפּל בּגוּף אוּמה רסוּקה, להעמיד דוֹר חדש, עליז־עבוֹדה ותמים. עוֹד תמים הדוֹר העוֹלה. עוֹד התכלת בּעיניו. בּידינוּ היא להעלוֹת בּהן נר נשמה אוֹ אש זרה. ולמה יפיצוּ אלה פחדים? למה ימלאוּ את האזנים קריאת הסכלוּת הגדוֹלה: בלעדינו אין אדם. למה יבקשוּ אלה להפריענוּ מעבוֹדתנוּ, אשר אין לדחוֹתה אף ליוֹם אחד, אף לשעה אחת? עלינוּ ליישב אדמה יקרה. עוֹד ישנה אדמה, עוֹד יש מקוֹם לנטוֹע. אוּלי, חס וחלילה, מחר לא תהיה. אנשי־עמל אנחנוּ ואל יַשעוּנוּ אלה בדברי־שוא!
תרפ"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.