בּת ליטא גבוֹהה ושחרחוֹרת. השׂיער מפוּקס וחוֹבש את

הגוּלגוֹלת כּשני סרטים שחוֹרים וחלקים. העיניים פּיקחוֹת, עצוּבוֹת ומלטפוֹת תמיד. הזיק עלוּל בּכל רגע להתלקח מאפרוֹ. נחיריים עֵרים. פּה מצניע את שיניו. סנטר חד ואוֹמר רצוֹן. לפנים ודאי ישב תחתיו צוארוֹן פּרוּף עם עניבה גדוֹלה. עתה הצואר חפשי ואורירי. ידיים ארוּכּוֹת. הגוּף הישר ספוּג אויר חדר.

– ציפּוֹרה, הביאי כּיסא! – הבּת היחידה מסירה בּלי חשק את העיניים הנפלאוֹת שהיוּ צמוּדוֹת בּאֵם הנפלאה וּמצדדת את הראש בּבת שׂחוֹק מבוּישת, כּשהיא יוֹצאת לחדר השני להביא את הכּיסא בּשביל האוֹרח.

השׂיחה נאחזת מתוֹך גישוּש בּשני הספרים ושלוֹשת הז’וּרנאלים המתגוֹללים על הספּה. כּמעט הכּל שם טוֹב, טוֹב בּאמת. חוֹבה היא ללמד זכוּת על כּל כּשרוֹן. ביחוּד כּשיש מקצת הוָי נעים ורך ורווּי־דמעוֹת מן העבר הקרוֹב. חוֹבה ליטאית צנוּעה, מתמלאת מתוֹך מסירוּת נפש עקשנית. אף “תנוּדוֹת חזקוֹת” מוֹצאוֹת את הערכתן, אך בּהגבּלה ידוּעה, לפעמים מתוֹך הבלעה ולפעמים מתוֹך הבלטה יתירה. הנפש מוּשרשת בּאידיליה. על יצירתה היא דַבּר בּזהירוּת וּבעדינוּת. יש בּמגירה אילוּ דברים לא מוּגמרים, כּשתחוּש שהגיע הזמן – תפרסם. וּכשתפרסם, תהא זוֹ אידיליה אתרוֹגית: לילוֹת חוֹרף ארוּכּים וּספוּגים ריח תוֹרה: אוָזים מחכּים להיוֹת שוּמן לפסח; כּלוֹת נפש נעלבה של אכּסטרן אוֹ של רבּנית כּשרה; אמרי בּינה עבריים עם פירוּש צ’יחוֹב; משוּבה כּשרה עם ליטוּפי נשמה בּאצבּעוֹת ארוּכּוֹת; וסוֹף גשוּם, עצוּב וחנוּן, כּניגוּן של “מלוה מלכּה”.

תרפ"ו

המשוררת בפרוזה    🔗

דבורה בּארון, המשוֹררת בּפּרוֹזה סיפּוּרית, כּינסה את יצירוֹתיה, שיצאוּ בזמנים שוֹנים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, בּכרך כּוֹלל אחד – הוּא הספר “פּרשיוֹת”, שניתן לקוֹרא הטוֹב בּליטוּש אחרוֹן.

הרוֹשם הוּא, שלא רק את אמנוּת הסיפּוּר היא מלטשת כּל ימיה, אלא גם את האנשים והחיים שעליהם היא מספּרת, כּדי שהטוֹב והרע שבּהם יהיוּ טוֹב ורע בּתמצית, שהמצב והמקרה יינתנוּ בּתמציתם, שיהיוּ, עם כּל ריאליוּתם, סמל האדם והחיים בּכללוּתם.

היא מספּרת עברית מאד, שיפה הסתכּלה בסיפּוּר המקראי והאגדי שלנוּ, שיוֹדעת את סוֹד הפּסוּק החוֹשׂף, המאמר המגיה אוֹר; וגם מאמני הפּרוֹזה שלנוּ המאוּחרים, בּיחוּד מבּרדיצ’בסקי וּמשוֹפמן, למדה תיאוּר שירי. אבל גם אמנוּת הסיפּוּר האירוֹפּי, בּיחוּד הרוּסי והצרפתי, היתה לה לעינים: מטוֹלסטוֹי וּמצ’יחוֹב, מפלוֹבּר וּמוֹפּאסן, למדה את חירוּת הראיה והתגוּבה.

אוּלם יוֹתר מאמנוּת הסיפּוּר קוֹסמת לנוּ ביצירתה אמת החיים הצרוּפה, זוֹ המיוּסדת על “הבּינה והנסיוֹן”. כּל אוֹתוֹ עוֹלם הנשים מן הדוֹר הקוֹדם, הזקנוֹת והצעירוֹת, בּנוֹת ליטא, הגאוֹת בּעלבּוֹנן והחנוּקוֹת בּגוֹרלן, הנשים ישרוֹת־הנפש המבקשוֹת תיקוּן לעוֹלמן הפּגוּם, הקם לפנינוּ בסיפּוּרי המשוֹררת הזאת וּפגימוֹתיו עוֹלוֹת כּמעט שלמוּת;

כּל אותוֹ עוֹלם הגברים, בּני ליטא, השׂוֹררים בּתקיפוּתם, שימינם אינה יוֹדעת את שׂמאלם, והנדכּאים בּרפיוֹנם, שאינם יוֹדעים את המוֹצא ויוֹרדים בּחשאי אל החדלוֹן – אלוּ ואלוּ, לכאוֹרה עוֹלם שהיה, חיים שהיוּ, מנהגים, עלבּוֹנוֹת, פּחדים, מעצוֹרים שבּנפש – הכּל שהיה, ואף־על־פּי־כן הכּל הוֹוה בחסד אמנוּתה ואמיתה ועוֹמק מוּסרה.

לכאוֹרה, ריאליוּת, אבל ריאליוּת מעוּלפת אוֹתוֹ אד פּניני דק ורוֹעד, העוֹשׂה את הדברים מוּשׂגים ולא־מוּשׂגים, שהווייתם היא טפח מעל לארץ. מצירוּף קטנוֹת, כּאבני־משׂכּית מלוּטשוֹת, תקוּם פתאוֹם תמוּנה,

חיי־אדם, גוֹרל, גדלוּת־נפש. גם חלוּק־אבן קטן, פּשוּט, מעוּט־צבע, יוּצת במגע ידה פתאוֹם בּנוֹגה חזק המאיר סביביו את האבנים האחרוֹת.

אין בּסיפּוּרה פּאתוֹס גדוֹל, אין תיאוּרים רחבים וסוֹערים, אבל בּרוֹב הבחנה והשראה תשלב מזמן לזמן תיאוּר מצוּמצם המסעיר את נפש הקוֹרא בתנוּעת־רגש חזקה.

האנשים העוֹשׂים בּסיפּוּריה נפשוֹת פּשוּטוֹת הם, אנשים מן העם. אף הרבּנים הם אנשי־עם בּמיטב המשמעוּת. עשׂייתם פּשוּטה, יוֹמיוֹמית, אך יש להם הסגוּלה לגדוֹל פּתאוֹם מתוֹך עצמם, כּדמוּת אנשי־קדם בּמגילוֹת־קדם, עד שאתה מוּכן לקרוֹא להם: חנה ואביגיל, עכן וּבוֹעז וכו'.

גיבּוֹר הטרגדיה, הנפלאה בצמצוּמה וּבעוֹמקה, “הלבן”, כּלוּם לא אח הוּא לאיוֹב ולטוּביה? והטרגדיה האחרת, זוֹ שבּסיפּוּר הצלוּל “כּריתוּת”, הנערכת בּבית הרב, האין אתה יכוֹל לדמוֹתה בנפשך בּבית התנא ר' מאיר לפני כאלפּים שנה? וּמעשׂה “הגניזה”, המרעיש בּשקטוֹ, האם לא יכוֹל היה להתרחש בּבבל של האמוֹראים? בּתפיסתה אחד הטבע האנוֹשי ואחד הגוֹרל בּחברה האנוֹשית עם כּל מרחק הזמנים וגוֹדל התמוּרוֹת.

“מה שהיה” קראה לאוֹסף קוֹדם של סיפּוּריה. גם החיים בּליטא, גם החיים “לעת עתה” בּין ליטא וּבין ארץ־ישׂראל, וגם יוֹמוֹ המוּפלא של הילד רמי בּתל־אביב הצעירה – כּוּלם “מה שהיה”, שהיה במציאוּת, שהיה בכליוֹן־נפש, שהיה בחזוֹן. ועל כּן גם מה שהוֹוה וּמה שיהיה.

המספּרת מביאה בראש הספר את הדברים המעטים על הילדה הרוֹאה חנה בסיפּוּר “פראדל”, כּי “קטעי ההוָי” שקלטה היוּ לה אחר־כּך “בּבדידוּתה” ל“מקוֹר של שעשוּעים ונחמה”. נקוד על ונחמה. לא רק למשוֹררת, שעשׂתה את זוויתה זווית־ראיה למרחקים ולמעמקים, משמשים שעשוּעי הדמיוֹן־לאחוֹר, החיים שעל “יסוּרי הלב וחדוַת הלב” נעשׂוּ גבישים מתגוונים – סיפּוּרי־חמד אלה נחמה, אלא גם לנוּ, קוֹראיה מאהבה זה יוֹתר מארבּע עשׂרוֹת שנים, הם נחמה: עוֹד יש עמנוּ, בּתקוּפה עכוּרת־סגנוֹן זוֹ, כּתיבה זכּה כל־כך!

תשי"א