מצח נשפּה עוֹלה אל קרחת מבוּגרת, והפּרצוּף הקצר מסתיים בּסנטר־גוּמה רך, ילדוּתי. העיניים מהירוֹת ועצבוֹת וגם משהוּ מלגלגוֹת. הקוֹל וחיתוּך־הדיבּוּר של שליט בּמשפּחה, והלשוֹן המקהה קצת את הסמ"ך בּשיניים מציגה את הנער. בּשעת הליכה ועמידה: תנוּעוֹת חיוֹת בּלוית חן של פּשטוּת, וּבשעת ישיבה: הבלטת השׂפתיים והפּימה בּחשיבוּת. אין שיווי־יחס בּין הקוֹמה והפּוֹאימוֹת הארוּכּוֹת.

הוּא פּרש השירה העברית לאחר תוֹר הפּרשוּת. אין כּמוֹהוּ דוֹהר על סוּסים אבּירים, לָן בּערבוֹת, גח עם נמרים, נאבק עם לילית ונוֹסע לארצוֹת הקוֹפים. אין כּמוֹהוּ מדגיש בהנאה תפקידוֹ של המשוֹרר בּחברה וּבעוֹלם־יה. ונעימה כּפליים ההכּרה, שיש אחד האוֹמר בּבתים מפוֹרשים, מה שאחרים נראים כמעלימים בנפתוּלי חרוּזים מחוּכמים. ועל כּן גם מיוּתרת הפּרוֹזה שהוּא משפּיע לפעמים: הכּל כּבר נאמר אצלוֹ בּשיר הרץ עלי אוֹרח.

תרפ"ו

אזרח נעים    🔗

שׂר השירה העברית מינה לוֹ לדוד שמעוֹנוֹביץ מנת חיבּה והוֹקרה שכם אחד על שאר בּני גילוֹ. אם יש בּתוֹכנוּ משוֹרר, שהכּינוּי “רצוּי לכל אֶחיו” הוֹלמוֹ, הרי זה שמעוֹנוֹביץ. מראשית דרכּוֹ בּשירה קבּלנוּהוּ כּמתנה טוֹבה, שאינה מעוֹררת לא הפתעה ולא הפלאה, אלא רגש של רצוֹן ותוֹדה. משל למי שבּא וּבנה את בּיתוֹ בּתוֹך שכוּנתנוּ, ודגלוֹ עלינוּ אהבה, ואנוּ מעניקים לוֹ מיד וּבשׂמחה כּל זכוּיוֹת האזרח.

בּהליכוֹתיו נתגלה מיד כּאדם בּיקר, נקי־הדעת וּממוּצע־המזג, המכּיר את מקוֹמוֹ ויוֹדע לשמוֹר עליו. אינוֹ רוֹדף אחר הכּבוֹד, אבל גם אינוֹ מוֹחל על כּבוֹדוֹ. את מלאכתוֹ הוּא עוֹשׂה בשקידה וּבכוֹבד־ראש ואינוֹ נכוה מחוּפּתם של אחרים, ולהפך, תמיד יתכבּד בּכבוֹד חבריו הגדוֹלים עם הקטנים. את משקוֹ השירי כּוֹנן בּתבוּנת־כּפים וּבשיטה מתוּכנת יפה בּלא רפיוֹן וּבלא לאוּת, גם בּימים של סערוֹת ולקוּי־מאוֹרוֹת בּבית וּבחוּץ. ועל כּן ראינוּהוּ מראשיתוֹ כּאזרח נעים, טוֹב וּמיטיב עם עצמוֹ ועם הבּריוֹת. על כּן היתה גם מדה מרוּבּה של קבע בּהערכתנוּ את מקוֹמוֹ בּקרית ספרוּתנוּ בּלי מעלוֹת וּמוֹרדוֹת ניכּרים.

בּשיריו הליריים שמר תמיד על המסוֹרת הבּדוּקה של השירה העברית והרוּסית כּאחת. עיניו לא שוֹטטוּ בּקצה ארץ. תחילה היתה צוּרתה כּבוּלה מעט, למלים היה צליל נוּקשה קצת, אבל עמל האמן הביאוֹ עד מהרה לידי חירוּת־בּיטוּי הגוֹבלת לפעמים בּעממיוּת. את תכנם שאב כּמעט מכּל מדוֹרי הנפש של הפּרט והכּלל, ואף כּי לא גילה חדשוֹת, השׂיג לפעמים נצוּרוֹת. מספּר משיריו אלה (כּגוֹן “אחרוֹן”, “חנה”, “ידעתי כּי עמי” ועוֹד) נשתבּצוּ בּכתר שירתנוּ לבלי הינתק. גם בּכמה משיריו הגדוֹלים (כּגוֹן “אשת איוֹב”, “בּבית הנחשים”,) גוֹלל שאלוֹת־עוֹלם בּצוּרה מוֹשכת את הלב, המגרה תמיד את החשק לקראם קריאה חדשה.

אבל חסד עליוֹן ירד על האידיליוֹת המוּבחרוֹת שלוֹ. אלוּ הן בּלי ספק יצירוֹת־נשיקה. עוֹד מראשית שירתוֹ דבקה נפשוֹ בּהויוֹת חיינוּ החדשים בּארץ, חיים קטנים שיש בּהם מירק החלוֹם העדין, מזיו התקוה הטוֹבה וּמחמימוּת האמוּנה הפּעילה. וגם אזרחוּתוֹ הארץ־ישׂראלית נחתמה מיד בּחוֹתם של אמת ונעימוּת. בּאידיליוֹת פּרע שמעונוביץ את שטרוֹ הפּיוּטי בּמלוֹאוֹ. הרוֹשם המכריע בּיצירוֹת־חמד אלה היה תמיד של רעיפה. כּמה רגשוֹת טוֹבים ורעננים הרעיף עלינוּ המשוֹרר בּשוּרוֹת הקצוּבוֹת, הגוֹלשוֹת יחד בּמרוּצת אהבה ראשוֹנה. ורעננוּת זוֹ, הנוֹבעת לא מתכוּנת גיל אלא מיסוֹד קבוּע שבּנפש, עוֹמדת בּעינה עד להפליא למן “בּיער בּחדרה” ועד “מצבה”. לא רק תוֹם ורוֹך פּיוּטי מהלכוֹת עלינוּ האידיליוֹת הטוֹבוֹת של שמעוֹנוֹביץ, כּי גם ראיה נכוֹנה ולעתים גם נוֹקבת וחוֹשׂפת שרשי תהוֹם, אבל כּיפּוּרי האמוּנה יכסוּם עד מהרה בּקליפת־נוֹגה זכּה. פּה יקרן עוֹר־פּניו של המשוֹרר כּבד־הראש בּצחוֹק ילדוּת נבוֹנה, צחוֹק אשר מרפּא בּוֹ.

המשלים והסטירוֹת הם חלק מפּעוּלתוֹ החינוּכית. כּטבע הסוּג הפּיוּטי הזה תכליתם היא לפקוֹח את העינים לראוֹת נכוֹחה. פּה הכּל הוֹלך אחר כּוָנוֹת הלב. וגם בּפינה זוֹ עשׂוּ אצבּעוֹתיו כּמה יצוּרים מוּשלמים הראוּיים לשמש מוֹפת.

עם כּל שפע היבוּל שהביא המשוֹרר הגוֹרנה עד שנת היוֹבל, עוֹד שׂדוֹתיו מוּטלים בּחמה גבוֹהה וקרקעם תחוּחה ותאבת־צמיחה. בּטוּחים אנוּ, ששנת היוֹבל לא תהיה לוֹ “שנת דרוֹר” מעמלוֹ המבוֹרך. רחבת־ידים היא הגוֹרן, ועוֹד רב בּה המקוֹם לאסיפים חדשים כּבדי־תנוּבה.

תרצ"ו