מאמר ז - הכלכלה 🔗
א. הכלכלה אך חלב. 🔗
הגע עצמך קורא יקר, לתאר לך בדמיונך איש, אשר חננו הטבע בשכל חד וחריף, אבל הוא מימיו עוד לא ראה והנסיון עוד לא למדו, כי יונקי שדים יגדלו ויבאו באנשים; מה אמר איש כזה לו שמע מפיך כדברים האלה: ידוע תדע, כי הבריה הקטנה הזאת, אשר תראה פה לפניך, יונק הוא, המעותד להיות אדם שלם; כי לאט לאט יתגדל ויתרחב וכובדו יתוסף עצמות גיוו הרכות יתחזקו ויתארכו, שריריו המניעים את העצמות גם הם יתוספו בגדלם, בכמותם ובהתפשטותם. כן גם עיניו, אזניו, חוטמו ופיו ויתר חלקי ראשו, גויתו ורגליו, כי כל אבר ואבר של הגוף הקטן הזה יתפתח עד אשר היונק יהיה לאדם שלם. בלי כל ספק יניע האיש ההוא ראשו על הדברים האלה, ולא יתן אמון לדבריך.
ואם עוד תאמר לו, כי הגידול, הקיום וההתפתחות, יבאו על ידי אשר היונק ינק משדי אמו נוזלי לבן, מכונה בשם חלב, ומהחלב הזה יתפתח בתוכו כל הדברים אשר מהם נעשה גוף האדם, אז בודאי שחק, לעג לך וקרא עליך: פתי יאמין לכל דבר. מה זאת? ישאל, האם ימצא בשר בחלב הזה? האם נוכל לעשות מחלב עצמות, האם החלב יתהפך לשערות, האם נוכל לעשות מחלב צפרנים ושניים? האם אוכל להאמין, כי מחלב יעשו גם עינים? כי מחלב יעשו רגלים. ידים, לחיים, עפעפים, ועוד כמה וכמה אברים מאיברים שונים הנמצאים בגוף האדם? ואם תענה לו: כן, כן הוא! בתוך הבריה הקטנה הזאת תמצא מכונה (מאשינע) ובו יעשו ויתוקנו עצמות, שערות, שניים, צפרנים, בשר, דם, גידים, שרירים ועורקים, וכל זה יעשה מחלב; אז האיש ההוא, אף אם חכם הוא, ישתומם לדבריך אלה וישאלך להגיד לו איכות המכונה ההיא, כמה דודי קיטור, כמה גלגלים וכו ימצאו בו? והעיקר: מאיזה חמרים נעשו כל המכונות האלה? וכאשר תאמר לו; כי אין זכרון לכל הדברים האלה בגיו היונק, כי כל המכונות אשר נראה בכל בתי־חרשת (פאבריקען) אין להן כל דמות ודמיון אל המכונות בגוף האדם; כי המכונות האלה יתגדלו ויתפתחו ביחד עמו, לא מזהב, ברזל או נחושת, כי חלקי החלב הן, אשר ישתה היונק. בלי כל ספק יתפלא וישתומם האיש ההוא, ויקרא: מה הוא בינת נבונים, מה היא ידיעת יודעים ומה היא חכמת חכמים, נגד מעט חלב־אם!
אבל אתה, קורא נכבד, הן תדע על פי הנסיון, כי חלב־אם חלב פשוט הוא, כי החלב הזה הוא אך מזון המכלכל, וכי הכלכלה בעצמה איננה כי אם חלק פעולת החיים של גוף האדם.
בפרקים הבאים חפצנו לדבר בעיני הכלכלה, כלכלת גוף האדם, ואקוה, קורא נכבד, כי תשים לבך לדברינו.
ב. האדם, המזון אשר נתהפך בקרבו. 🔗
פה נהפוץ לדבר על דבר כלכלת גופנו. אבל עלינו ראשונה לדעת ברור מה הוא הכלכלה? מדוע מוכרחים אנחנו לאכול דברים המכלכלים? אמת הוא, שגם הולד הרך ידע, כי הרעב יאכפנו לזה, אבל כי תשאל, מאין יבא הרעב? ועל כן עלינו להבין ראשונה מה טיבו של הרעב? ולזה ננסה לבאר דבר נפלא אחד, המכונה בפי החכמים. התחלפות, או התהפכות־החומר (דער סטאפֿוועקסעל).
דבר ברור וידוע הוא, כי כל הנמצא בגוף האדם לא ישאר אף רגע במצב אחד, כי אם כל חלק וחלק ממנו יתחלף ויתהפך תמיד. אנחנו נשאוף אויר לתוכנו ונוציא אויר ממנו, אבל האויר אשר בא אל קרבנו משונה הוא מהאויר אשר יצא ממנו, ועל ידי זה יעשה בתוכנו חלוף־חמרי, כי חומר חדש בא אל קרבנו וחומר אחר יצא ממנו. חלוף החומר הזה (אשר נדבר בו עוד להלן) הכרחי הוא לגוף האדם ולחייו. מוכרח הוא האדם להוציא ממנו חמרים כאלה, אשר יגורשו מן גיו, ולקבל חמרים חדשים, כדי למלאות את החסרון. אם כן לא נכזב כשנאמר, שהאדם יתחדש תמיד, כי באמת יאבדו בכל רגע ורגע הלקי גופנו, ונקבל חדשים תחתם. וכבמסחר־חליפין כן הוא בחלוף־החומר: עלינו לקבל סחורה חדשה לפי ערך ושויו של הסחורה אשר נתנו אנחנו. ואחרי כי מוכרחים אנחנו להוציא ולאבד מחמרי גויתנו על ידי נשימה, זיעה וכדומה, אם כן נרגיש את החסרון הזה כל עוד שלא נמלא. הרגש הזה נכנה בשם ״רעב", והוא יאכפנו למלאות את החסרון, לקבל לתוכנו המרים חדשים לפי ערך החמרים שיצאו ממנו.
הכלכלה אם כן תמלא את חסרון חלקי גוף האדם, ואך התהפכות נפלאה היא! כי על ידה יתהפכו חלקי המזון לחלקי הגוף. ולפי זה האדם אשר נראה לפנינו, לא בריה בפני עצמו הוא, האוכל מיני מזון שונים, כי אם הוא בעצם ביחד עם עורו, עצמותיו, שערותיו, מוחו, בשרו, דמו, צפרניו ושניו, אינו רק המזון אשר אכל ואשר נתהפך בקרבו.
ג. מה נפלאים המה מיני המזון אשר נאכל. 🔗
האדם הוא המזון, אשר נתהפך בקרבו! הרעיון הזה יפליא אותנו. אבל רעיון אמתי הוא. האדם, בנוגע לבשרו, אינו רק מיני המזון אשר אכל, הוא הוא המזון, אשר נפה בו הוא רוח חיים על ידי אכילתו אותו. היונק יחיה מחלב אמו, רצוני לומר היונק כמו שהוא, ראשו, גויתו, ידיו ורגליו, אינן רק חלב־אם, אשר נתהפך ובא לידי חיים. ומזה נקל להבין, כי אם אך נדע את החמרים הכעמיים אשר האדם יאכל, נדע גם את החמרים הכעמיים אשר מהם הורכב גיוו; ולהפך, אם נדע את הרכבת גוף האדם, נדע איזה מיני מזון עליו לאכול, כדי לחיות, רצוני לומר, כדי לחדש תמיד חלקי וחמרי גיוו.
ואחרי כי חלב־אם הוא המזון היותר פשוט והיותר טבעי בעד היונק, נהפוץ לשים עתה לבנו אליו, והוא יעזרנו להבין את ערכם ופעולתם של מיני המזון גם בעד אנשים, אשר נדבר בהם להלן.
חלב־אם יעצור בקרבו כל החמרים, אשר מהם יתפתח גוף האדם. לו חסר לו איזה מהחמרים האלה, לא התפתח היונק ולא בא באנשים. לו לא היה ( למשל) בחלב־אם חלקי סיד־העפרי (קאלק־ערדע) אז עצמותיו הרבות לא התקשו, וכלן התעקמו. כבר נסו להאכיל בעלי־חיים מיני מזון כאלה, אשר חסרו בהם חלקי סיד־העפרי, ונוכחו, אשר אף כי שמנו ועבו, בכל זאת אחרי עת קצרה לא יכלו לעמוד על רגליהם, כי עצמותיהם נתרככו כתנוך, וכל אבריהם התעקמו והתקלקלו. לו לא היה בחלב־אם החומר הנקרא פֿאַספֿאר, אז לא אך העצמות והשניים, כי גם מוח היונק לא התפתח. לו לא נמצא ברזל בחלב־אם, אזי מת היונק בלי כל ספק ממחלת החורון (בלייכזוכט), המסוכנת גם בעד אנשים, ותוכל להרפא אך על ידי מאכלים העוצרים ברזל הרבה, או על ידי סמי מרפא כאלה. כל חלקי החלב האלה שזכרנו, לא יתראו לנו בהשקפה ראשונה כחלקי מזון המכלכלים, כי מי ידע ויחשוב, כי בכל יום ויום יאכל פֿאַספֿאר, ברזל וסיד־עפרי, אבל באמת כן הוא. ומלבד זה נאכל עוד בכל יום קאליום, נאטאריום, מאגנעזיום, כלאר ופילואר (מיני מתכת) מבלי אשר נרגיש או נדע אותם. ומלבד זה תבוא לנו הכלכלה העיקרית, משלשה חמרים אויריים (לופֿט סטאפֿע); מיסוד־החמצי, יסוד־המימי ויסוד החנקי. ואליהם יצטרף עוד חומר־מוצק, יסוד הגחלי. כל החמרים האלה נמצאים בחלב, והם המה החמרים היסודיים, אשר מהם יתפתח גוף האדם.
לפי זה יוכל כל אדם להחליט, כי בנקל נוכל להמציא לנו מזון מכלכל. הן להמטרה הזאת עלינו אך לקחת במדה ידועה, יסוד הגחלי, יסוד־המימי ויסוד החמצי, ולערב עם היסודות האלה מעט קאליום, נאטריום, קאלציום, ברזל, פֿאַספֿאר, כלאר ופלואר, ולשתות מעט מעט מהתערובות הזאת, כדי להשיב לגויתנו את אשר נאבד ממנה. אבל מחשבה כזאת טעות היא המוביל לאבדן ומות. אמת הוא, כי החמרים האלה המה המוכשרים והעקרים בכלכלת גיו האדם, אבל בתוארם הטבעי לא יביאו לנו כל תועלת, ואך כאשר יתקשרו ויתאחדו זה עם זה על אופנים שונים, טרם יבואו אל גוף האדם, אך אז יכלכלו אותנו כאשר נאכלם.
בפרק הבא נראה איך תכין הטבע את כל החמרים האלה ותתקנם, טרם תתן אותם לנו לכלכלתנו. בחלב־אם (למשל) ימצאו באמת כל החמרים אשר זכרנו, אבל בתוארים משונים ובהתקשרות שונות. המה ימצאו בו בתואר: חומר־גביני (קעזע־סטאל) חומר־חמאי (בזטטער־טטאל), נופת־חלב (מילכ־לוקקער). מיני מלח ומים.
ד. איך יתוקנו מיני המזון ויוכנו בעדנו על ידי הטבע. 🔗
כבר אמרנו, כי במזון היונק, החי מחלב אמו, ימצאו חמרים מחמרים שונים. החמרים העקרים המה שלשה מיני אויר: יסוד־החמצי, יסוד המימי ויסוד החנקי, ועמהם יתאחד יסוד הגחלי. בהתערובות הנפלאה הזאת יתערבו, במדה קטנה מאד, עוד חמרים אחרים, אשר הרוב מהם אינם נודעים לנו על פי הנסיון, כמו קאליום, נאטריום, קאלציום, מאגנעזיום, כלאר ופלואר, וכמה מהם נודעים לכל איש כמו: ברזל, פאספֿאר וגפרית.
הדברים הנפלאים והמשונים האלה יתוקנו בחלב אם על ידי הטבע ויוכנו בעדנו, כי כמו שהם במקורם וכמו שיתאחדו ע"י אמצעים מלאכותיים, לא יוכשרו לכלכל אותנו. ההכרח הוא, כי הטבע בעצמה תתקנם ותעשה מהם מזון – מכלכל, והוא על ידי שתוליכם לראשונה דרך הצמחים, וחיי הצמחים יהפכו וישנו אותם לתוארים שונים. הצמחים יחיו מהתקשרות כעמית פשוטה, של החמרים היסודיים; או בביאור יותר: הצמחים בעצמם אינם רק ההתקשרות הפשוטה של החמרים היסודיים, ואך אחרי אשר החמרים היסודיים נתהפכו לצמחים, אך אז מוכשרים המה להיות מזון מכלכל גם בעד החי והאדם.
אך מיני המזון הבאים מן הצמחים טובים הם בעד האדם; ואף כי האדם יאכל גם בשר, שומן וביצים של בעלי־חיים, אבל מאין להם לבעלי החי כל זה אם לא מן הצמחים אשר אכלו. ולפי זה נראה בטבע שלשלת נפלאה בהתהפכות מיני המזון. החמרים היסודיים יתקשרו ויזונו את הצמחים, הצמחים יזונו את החי, ושניהם יחד: הצמחים והחיים יזונו ויכלכלו את האדם. גם חלב־אם יבוא אך על ידי הצמחים וחמרי־החי (טהיער־סטאפע) אשר תאכל האם. החמרים, אשר כבר הוכשרו בצמחים ובבשר החי למזון האם, יתהפכו בגויתה לחמרים שונים, וחלק מהם יתהפך לחלב בשדיה, והחלב הזה יזון את היונק. אם כן בצדק נאמר, כי בחלב־אם ימצאו יסוד־חמצי, יסוד־חנקי, יסוד־מימי, יסוד־גחלי, ועוד חמרים יסודיים, אבל החמרים האלה מקושרים ומיוחדים המה בחלב האם, עד כי נהפכו לחמרים מכלכלים: חומר־גביני, חומר־חמאי, נופת־חלבי, מלח ומים, כאשר כבר זכרנו למעלה. אבל איזה פעולה יפעלו החמרים האלה בגוף היונק? מה יעשה בהחמרים האלה, אחרי אשר כבר באו אל גיוו? איך יתהפכו במשך העת אשר ישארו בגיוו, באיזה אופן יתרחקו החמרים המקולקלים מגיוו ויאכפו עליו לקבל חמרים חדשים תחתם?
השאלות האלה הן הן שאלות הכלכלה, אשר נבקש להשיב עליהן אחת אחת כסדרן, וכאשר נבין את תשובת השאלות האלה, נוכל להתיר גם את השאלה: איזה מיני מזון המה היותר טובים בעד האדם, אחרי אשר עזב את שדי אמו וימצא לפניו מיני מזון שונים בצמחים ובחיים, באיזה מהם יבחר ואיזה ירחיק.
ה. מה יעשה בחלב־האם, אחרי בואו אל גיו היונק. 🔗
כאשר יצא הולד מרחם אמו, הביא אתו דם, בשר, עצמות ואברים, אשר היו עד כה ונזונו מדם אמו. ואך עתה, כאשר כבר יצא לאור עולם לא יקבל עוד מזונו על ידי אמו, ולא ירחיק עוד את פסולת החמרים דרך גיוה. הוא ישאוף אויר תיכף וינשום, על ידי זה יוציא מתוכו יסוד־גחלי. דרך נקבי העור תצא הזיעה והיא יסוד מימי וחמצי. – על ידי השתן יצא יסוד־החנקי. החמרים האלה: הגחלי, המימי, החמצי והחנקי, היו חלקים חיים בגופו, אבל אחרי אשר כבר פעלו פעולתם נפסלו ויתרחקו מגיוו. ממילא מובן, כי הכרה הוא בעד גיוו למלאות את החסרון הזה, וזה יבוא על ידי חלב־אמו, העוצר את כל החמרים שזכרנו. אבל איך יעשה מחלב־האם כל החמרים האלה? החלב יבוא דרך הגרון מפה היונק אל קיבתו. בפיו ימצא החלב מין נוזלי המוכשר להקל ולהכין את השתנות החלב בקיבה. הנוזלי הזה הוא הרוק (שפייכעל), כותלי הקבה יפרישו מתוכם מין נוזלי כזה המוכשר לרכך ולמסמס, לא אך חלב, כי אם גם מאכלים קשים, ולעשות מהם מין נזיד (ברייא). החכמה תורנו עתה להכין על דרך מלאכותי נוזלי כזה, ובנקל נוכל להוכח מפעולתו, כי בעינינו נראה איך ירכך וימסמס הנוזלי הזה לחם יבש ובשר. הפעולה הזאת היא הנקראת, עכול הקיבה. אחרי אשר נגמרה מלאכת העכול פה, יפתח למטה בקיבה פתח קטן המוביל את הנזיד אל הקרב (דארכן) (הוא נאד או שק ארוך ומכופל) וגם פה יתערב הנזיד עם כמה מיני נוזלים; רוק־הכרס (בוכטפייכעל), המרה ועם ליח הקרב (דארא:אפֿט) והמה ישלימו את העכול עד אשר יתחלק הנזיד לשני חלקים: לליח דק המכונה ליח־המזון (טפייזע־זאפֿט) העוצר החמרים המכלכלים את הגוף, ולחומר מוצק, שאיננו מוכשר לכלכל ויוצא החוצה על ידי פתח הקרב למטה. אבל איך יבוא הליח המכלכל אל חלקי הגוף? לזה ימצאו על כותלי הקיבה והקרב כלי־דם (בלוט־געפֿעסע) דקים מאד, אשר בעת העכול ימוצו לתוכם מן המאכל את המים וכל הדברים שנמסמסו. מלבד זה ימצאו באורך כל הקרב חללים וצינורות דקים ורבים מאד, המכונים בשם גידים מוצצים (זויגאדרכען), וכל הכלים האלה ביחד ימוצו לתוכם את הליח המכלכל. כל הכלים האלה יתפשטו וילכו מלמטה למעלה עד השדרה, פה יתאחדו לנאד אחד העולה עד החזה, ממנו ישפך הליה המכלכל אל גיד הדם הראשי, יתערב עם הדם השוטף ממנו אל הלב, ומשם יתגרש בדרך אחר על פני כל הגוף.
מזה נראה, כי כהמזון כן חלב־האם יבואו, אחר שנשתנו לליה מכלכל, ויגיעו סוף סוף בדרכים שונים אל הדם, יתערבו עמו, ויתהפכו לדם.
נראה־נא עתה את פעולת הדם.
ו. איך יתהפך הדם בגיו האדם לגוף חי. 🔗
בצדק נוכל לכנות את הדם בשם “גוף חי במצב הנוזלי”. כי הדם מוכן הוא להתהפך לגיו חי ומוצק. כולם התפלאו, כאשר כנה החוקר הגדול ליעביג את הדם בשם ״בשר נוזלי“, אבל באמת נוכל לכנותו גם בשם ״גיו אדם נוזלי”, כי מהדם יתהוה לא אך בשר השרירים, כי אם גם המוח, השומן, השניים העצמות, העינים, הגידים, התנוך, העורקים וגם השערות.
דמיון כוזב הוא לחשוב, כי החמרים, אשר מהם יתפתחו כל חלקי הגוף שזכרנו, ימצאו ממוסמסים בדם, כאשר נמצא למשל הנופת (צוקקער) ממוסמס במים, לא כן הוא. המים והנופת ישארו תמיד שני דברים נפרדים, אבל הדם איננו דבר בפני עצמו, כי הוא הוא החומר, אשר ממנו יבנו כל חלקי הגוף המוצק.
הדם יתקבל מאחת ממחלקות הלב ויגורש אל הריאה, השואפת אויר לתוכה, ובה יקבל הדם בדרך נפלא מאד את יסוד החמצי שבאויר. הדם הזה, העוצר בתוכו יסוד החמצי, ישוב על עקבו אל הלב למחלקה אחרת. הלב יתקמץ ויתכווץ עוד פעם ויגרש את הדם הזה על פני כל הגוף, דרך גידים, אשר יתענפו ויתדקו יותר ויותר, עד כי לבסוף אינם נראים לעין האדם מפני דקותם. באופן כזה יחדור הדם דרך כל חלקי הגוף וישוב על עקבו דרך גידים דקים מאד, אשר על יד על יד יתגדלו ויתרחבו יותר ויותר, עד הגיעם שנית אל הלב, כדי להגרש שנית אל הריאה, לקבל שמה יסוד־החמצי, ולשוב אל הלב, כדי לסבב שנית דרך כל חלקי הגוף. ובעת הסיבוב הזה, בעת אשר יוצא הדם מן הלב אל הריאה וישוב אליו, ויצא שנית ממנו לחדור בכל חלקי הגוף ולשוב מחדש אליו, באותה העת תתהוה התהפכות החמרים. באותה העת יתהוה החלוף, המרחיק מן גיו האדם כל הפסולת והמותרות, והמביא חמרים חדשים לכל חלקיו, לפי חסרונם.
כדבר פלא יתראה לעינינו הדבר הזה, שהדם בעת שיסבב דרך כל חלקי הגוף, ישאיר בכל חלק וחלק את הנצרך לו לחדש כחו, ויגרש ממנו את הפסולת, שלא יועילו לו עוד. התבונה עוד לא מצאה את טעם וסבת הפלא הזה, אבל הנסיון הורה לנו כי כן הוא. למשל: הדם אשר יתפתה בגיו היונק חלב אמו, יעצור בתוכו פאספֿאר, יסוד החמצי וקאלציום, אשר בעת סבובו דרך גיוו ישאירו על העצמות, והוא עיקר חומרם. כן ישאיר הדם על השניים פלואר קאלציום. השרירים או הבשר יקבל ממנו החמרים המיוחדים והמוכרחים להם, כן יתפתרו ויתחדשו מן הדם, העורקים, הגידים, העורות, המוח והצפרנים, וכן האברים הפנימיים: הלב, הריאה, הכבד, הקרב והקיבה; ומכולם יקח הדם כתשלומין בעד החמרים המועילים, אשר יביא להם, החמרים הפסולים, שאינם נצרכים עוד, ויוליכם אל המקום אשר דרכו יצאו מן הגיו החוצה.
אם נקשור בחוט או בחבל דק איזה אבר עד שהדם לא יוכל לחדור בו, ימות האבר ההוא, כי חיי הגוף הוא חלופו ותמורתו התמידי, להחליף ולהמיר את החמרים הפסולים בחמרים חדשים, והחלוף החי הזה יבוא אך באמצעות סבוב הדם, המתחדש תמיד על ידי המזון ומתמעט תמיד על ידי התהפכותו לחלקים חיים של גיו האדם. ועל כן בצדק נכנה את מיני המזון ״אמצעי החיים“; ואת הדם, אשר יתפתח ממיני המזון נוכל בצדק לכנות ״ליח החיים”.
ז. השתלשלות החמרים. 🔗
היוצא לנו מכל אשר אמרנו עד כה, הוא: שגיו האדם הוא הדם, אשר נתהפך, נתקשה ובא לידי חיים. הדם הוא המזון אשר נתהפך. המזון הוא התקשרות החמרים היסודיים, אשר הוכנו על ידי הטבע והוכשרו למאכל אדם, נמצא, כי כל חלקי גוף האדם אינם כי אם חמרים יסודיים, אשר נתהפכו ובאו לידי חיים.
אבל הן מין האנושי יחיה עלי אדמות זה רבבות שנים, וביחד עמו יחיה כל חי למינהו. אשר גם הוא יתפתח. יתקיים ויכלכל את עצמו כהאדם, אם כן, מאין יבואו אלה החמרים היסודיים, אשר יתהפכו תמיד לבעלי חיים? האם לא יתמעטו החמרים האלה, אחרי כי יתהפכו תמיד לצמחים, והצמחים נאכלים תמיד מן האדם והחי? אבל באמת כבר השבנו תשובה ברורה על השאלה הזאת, כי גיו האדם לא אך יחיה תמיד חיים חדשים על ידי החמרים החדשים אשר יקבל מן המזון, כי אם גם ימות בכל רגע ורגע, כי בכל רגע ורגע ישיב חלקים רבים, והמה יצאו ויתרחקו ממנו, ילכו אל החמרים היסודיים וישובו אל אם כל החברים, אל האדמה אשר ממנה לוקחו. כי לא אך המת ישיב לאדמה את אשר לקח ממנה, ואל היסודות את אשר נתנו לו. לא! יותר מן המת ישלם החי את חובו בכל רגע ורגע.
גיו של אדם לא שלו הוא, לא מקנת כספו הוא. הגיו נתן לאדם מן הטבע. בתורת הלואה על זמן קצר, בתורת מתנה על מנת להחזיר, ואחרי שנשלמה עבודתו יוקח ממנו, והאדם, האדם רם העינים, מוכרח לקבל מידי הטבע את ההלואה הזאת ולשלם לה תמיד את חובו, עד אשר יקבל בנשימתו האחרונה את ההלואה האחרונה, ובמותו יחייב את הנשארים אחריו, כי המה ישלמו את חובו האחרון, להשיב את גיוו אל האדמה אשר ממנה לוקח.
הפלא ופלא! דם האדם הוא הוא השליח אשר יביא לו את ההלואה מן הטבע, בהביאו לו למזונו את החמרים היסודיים שנתהפכו והוכשרו לכלכלתו. ודמו הוא גם הערב בעדו, ואחרי שהביא לו ההלואה ימהר גם לקחת תמורתה, יקח ממנו המרים אחרים כדי לשלם לטבע את חובו. כל פעם ופעם שיסבב הדם דרך הגיו, יבוא לו מזונו לחדשו ולהחיותו, ובכל פעם ופעם, כאשר ישוב על דרכו, יקח עמו את החלקים אשר כבר נפסלו, ויביאם אל המקום אשר דרכו יצאו מן הגיו; אל הכליות יביא את יסוד־החנקי הנפסל, כדי שיעשו ממנו מי רגלים, ועמהם ביחד יצא מן הגוף; עמהם יתערב עוד סיר הפאספֿארי הנפסל אחרי שנתפתחו ונתחזקו ממנו העצמות והשניים. על ידי נקבי העור ירחיק הדם מן הגוף את הזיעה, הוא הנוזלי העוצר בקרבו יסוד חמצי, יסוד־מימי ושומן שנפסלו. אבל עיקר פעולת הדם הוא שיוליך אתו יסוד־הגחלי הנפסל אל הריאה, למען תוציא אותו מן הגיו על ידי נשימתה, כי חומץ הגחלי הבא ממנו, אויר ממית הוא אם לא יתרחק מן הגיו.
לא מעטים המה החמרים אשר יתרחקו מגיו האדם במשך יום אחד (כ"ד שעות), וחלק ארבע־עשרה ממשקל כל גיו יתרחק ויצא ממנו בכל יום. משקל המים היוצאים ממנו בתוארים שונים: בתואר אויר ונוזלי על ידי הריאה, העור והכליות, הוא כמעט שש לטרות, וכל החלקים האלה אשר יתרחקו ממנו, יאבדו תיכף, כאשר יצאו מגיו, את כשרונם, ישובו לחמרים יסודיים, יתקשרו ויוכשרו לכלכל את הצמחים, אשר היה ויהיה מאכל החי.
כן הוא השתלשלות החמרים בטבע; החמרים היסודיים, שאין בהם כל רוח חיים יתקשרו ויבואו בצמחים; הצמחים יתקנו ויכשירו אותם ויבואו עמהם לגיו החי והאדם. שמה ישלימו פעולתם לכלכל את כל חלקי הגוף החי וכפסולת ישובו שנית אל מקורם, אל החמרים היסודיים המתים, כדי לחיות שנית על ידי הצמחים והחי.
ח. המזון. 🔗
מכל אשר אמרנו עד כה יראה כל קורא, כי לכלכלת גויתנו, טובים המה אך מיני מזון כאלה, העוצרים בתוכם כל החמרים הנמצאים בדמנו. ולזה ההכרח הוא, כי ימצאו במיני המזון: מים, חלבון, מלח, שומן ונופת (צוקקער), כי כל החמרים האלה ימצאו בערך שוה ביניהם.
כל בן דעת יודה, כי המים הכרחיים הם לקיום גיונו. – בשר שרירינו יעצרו בתוכם חמשה ושבעים חלקים מים, ובכל זאת אם יאכל האדם אך בשר מבלי לשתות מים, ימות, כי החמשה ושבעים חלקים מים הנמצאים גם בבשר בהמה, מעטים המה בעד כל הנוזלים ההכרחים לגיוו.
מהחלבון אשר יאכל יתפתחו בדמנו החמרים ההכרחים בעד בשר השרירים. אבל טעות הוא לחשוב, כי ההכרח לזה לאכול ביצים דוקא. החלבון הזה ימצא גם בחומר־הגביני; באשר נדע, כי בחלב־האם אך חומר־גביני ימצא מבלי כל זכרון חלבוני כמו שהוא, ובכל זאת די הוא להתפתחות ולגידול היונק. אם כן לאלה אשר יאכלו גבינה הרבה, כמו הרועים בארץ שווייץ, אין כל צורך בבשר. אבל לא אך חומר גביני יעצור בתוכו חלקי חלבון. ישנם מיני צמחים הרבה, אשר הרבה חלקי חלבון ימצאו בהם, ומוכשרים הם מאד להתפתחות בשר השרירים. חלבון־צמחי כזה הוא הדבק (קועבער) הנמצא במיני הדגן שלנו. מלבד זה מוכשר עוד להתפתחות בשר השרירים החומר־הקטניי, והוא חלק גדול של הקטניות והפול והעדשים שלנו.
מיני המלח, אשר עלינו לאכול ולהביא אל דמנו, הם לא אך המלח הפשוט, בי אם כמה מיני התקשרות כעמיות, בין חמרים ידועים, כמו פֿאספֿאר, ברזל וכו', הנמצאים בכמה מיני מזון, מבלי שנראה אותם או נרגישם, ומהם יתפתחו העצמות, השניים, התנוך והשערות. רבים יחשבו כי ערכו של השומן במיני המזון אשר נאכל גדול הוא מאד. בחשבם כי מן השומן ישמן האדם, אבל באמת לא כן הוא, חיות טורפות אשר תחיינה אך מבשר ושומן אינן שמנות, ולהיפך האוכלי צמחים (הפיל למשל) ישמנו מאד אס נתן להם מספוא טוב אך ממיני צמחים.
אבל יהיה איך שיהיה, השומן איננו דבר מותרות בגוף האדם, כי על ידו תתקיים נשימתנו, אבל השומן הנצרך לו לאדם, יתפתח מאליו בגיוו, ולזה אין עליו לאכול שומן כמו שהוא אך מעט, והמעט אשר יאכל הוא אך כדי להקל בגיוו את התפתחות השומן מהנופת הנמצא בהמאכלים אשר יאכל. ואם כן בצדק נחשוב את השומן ואת הנופת לדבר אחד, כי מהנופת יתפתח בגוף האדם השומן, ומעט שומן אשר יאכל, הוא אך להקל את ההתפתחות הזאת. כן בנוגע להנופת אין כל הכרח לאכלו כמו שהוא מוכן לפנינו, כי כל מין מזון, אשר עמילן (סטערקע) בו ימלא את מקום הנופת, כי העמילן יתהפך לנופת והנופת לשומן. תפוחי אדמה יעצרו בתוכם עמילן הרבה, אבל טוב הוא לאוכלם בחמאה, כדי להקל את התהפכות העמילן לנופת והנופת לשומן.
המזון היותר טוב הוא הלחם, כי בו ימצאו כמעט כל חלקי הכלכלה. בו ימצא חלבון־צמחי, וממילא בנקל יתהפך לבשר, בו ימצאו כמעט כל מיני המלח ההכרחיים בעד גויתנו, והוא יעצור בתוכו גם עמילן ההכרחי להתפתחות השומן. ועל כן כאשר נוסיף עליו מעט חמאה ונשתה בשעת אכילתו מים, די הוא לקיום הגוף. תפוחי־אדמה לבדם מזון רע הם, כן הבשר לבדו לא טוב הוא, וגם מחלבון לבדו לא תוכל גויתנו להתקיים.
ט. איזה נסיונות ע"ד הכלכלה. 🔗
נסיונות רבים נעשו על דבר הכלכלה, לכח העכול, לפעולת הרעב ולפעולת מיני מזון שונים. בנוגע לכח העכול נסו נסיונות בליח־קיבה מלאכותי ( מיט ערקינסטעלטעס מאגעמאפֿט) אשר נלקח מקיבת איזה בעל חי, וגם בליח־קיבת אדם, אשר נפצע כרסו עד הקיבה. דרך הפצע הזה בנקל היה לראות איך ימהרו או יאחרו מיני מזון שונים להתעכל בקיבה ולהתהפך לנזיד. הנסיונות האלה הראו, כי כל מיני המזון בכלל ישארו בקיבת האדם, טרם יתהפכו לנזיד ויבאו לקרבים, משתים עד חמש שעות. איזה מהם ימהרו ואיזה מהם יאחרו להתעכל על ידי ליח הקיבה, למשל: לחם חטים יתעכל יותר מהרה מביצים, בשר־עגל מבשר־שור, בשר כחוש מבשר שמן, חלבון ביצת תרנגולת מחומר־הקטניי. מובן מאליו כי כל מאכל אשר ימהר להתעכל ולהתמסמס בליח הקיבה יותר טוב הוא, כי ימהר להתהפך לדם ולכלכל את הגוף.
בנוגע להרעב נעשו נסיונות אך עם בעלי חיים. והנסיונות האלה הראו, כי על ידי הרעב נתמעט הדם יותר מחציו, השומן כלה לגמרי, הבשר עד החצי, וגם העור אבד שליש עביו, והעצמות חלק שליש ממשקלן. העורקים נתמעטו אך מעט מזעיר; וזה יראה לנו את כחם ואונם, כי יוכלו להתקיים אם אך ימצאו איזה כלכלה.
כמה נסיונות הראו, כי אדם גדול, אשר משקלו לערך 130 לטרות, ימות, אם יאבד על ידי הרעב חמשים לטרות ממשקלו.
בנוגע למיני מזון שונים הראו נסיונות. אשר נעשו בכלבים, כי בעלי־חיים אלה יוכלו להיות זמן רב אך מעצמות; ומתו מהרה כאשר האכילו אותם אך נופת, ובנבלתם לא נמצא שומן אף מעט, אף כי הנופת התהפך בלי כל ספק בגיו לשומן, לו הוסיפו עליו מעט שומן מוכן. בעלי חיים, אשר האכילו אותם מיני מספוא אשר לא נמצא בו פאספאר וסיד, שמנו ועבו, אבל לא האריכו ימים, על כי עצמותיהם נתרככו. בעלי חיים אשר האכילו אותם חלבון, חומר־גביני, מתו בעת קצרה כזאת, כאילו לא אכלו מאומה.
הנסיונות, אשר נעשו עם האדם, הורו, כי לא טוב הוא לאכול תמיד מין מזון אחד. מיני מזון שונים יבריאו ויכלכלו אותנו יותר. רופא אחד בארץ בריטניא חפץ לנסות בעצמו את פעולת אכילת מין מזון אחד, ובמשך חמשה וארבעים יום לא אכל רק לחם ולא שתה רק מים. במשך הזמן הזה אבד ממשקל גיוו שמונה לטרות. אח“כ לא אכל במשך ארבעה שבועות רק לחם ונופת, אח”כ לא אכל במשך שלשה שבועות רק לחם ושמן־זית, כן נמשכו נסיונותיו שמונה חדשים עד שנחלשו כל יצורי גיוו ויגוע וימת. ולפי זה החפץ לאכול מיני מזון שונים, לא זוללות, כי אם הכרחי וטבעי הוא.
בסוף מאמרנו זה נחפוץ עוד לרשום איזה מיני מזון וכשרונם. מכל שבעת המינים לחם־חטים הוא המכלכל יותר, ואם יאכל בשר עמו, כאשר יאכלו הבריטנים, אז הוא המזון היותר טוב. מדוחן יתפתח שומן הרבה, אבל לא טוב הוא לאכלו לבדו, כי אם לערבו עם חמאה או שומן ולהוסיף עליו מעט בשר. תפוחי־אדמה ידמו כי מאכל זול הם, אבל באמת מאכל יקר הם, כי החומר המכלכל שבהם, אשר הוא הוא עיקר המזון, מעט הוא מאד, וממילא אם נחפוץ לאוכלם לשובע, עלינו לאכול מהם הרבה, ונמצא כי יצא שכרם בהפסדם. ומלבד זה ההכרח לאוכלם עם מלח, חמאה או שומן, כי בלעדם לא יכלכלו מאומה. הפול הקטניות והעדשים מזון טוב המה, אבל קליפותיהם לא יתעכלו בקיבה, ועל כן ההכרח לקלפם. הקאפֿע, הטהע וכן המלח, גם כן מיני מזון מכלכלים הם. [כאשר כבר נתבאר כל זה בפרוטרוט בכרך ראשון במאמר ״מיני מזון בעד העם". ובכלל עצתי אמונה אל הקורא הנכבד לקרוא את שני המאמרים האלה: את המאמר האחרון מהכרך הראשון ואת המאמר הראשון מהכרך הזה, יחד בזה אחר זה, כי שניהם יתאימו וישלימו איש את רעהו]. המעתיק.
מאמר ח - החפץ־הטבעי (דער אינסטינקט) בבעלי־חיים. 🔗
א. מה הוא החפץ הטבעי? 🔗
המראה היותר נפלא, המושך עליו את עין כל אחד מאתנו, הוא החפץ הטבעי, או הנטיה הטבעית בבעלי־חיים. נחפוץ פה לדבר בהמראה הנפלא הזה. אבל נגיד מראש לקוראינו הנכבדים, כי לא נחשוב לגזם ולספר להם ספורי מעשיות מבהמות וחיות, המעידות על חכמתן ושכלן, העולות למעלה מחכמת האדם ושכלו, ואשר באמת לא היה ולא נברא; לא נדבר פה בלשון הבאי וגוזמא, ולא נתרחק אף צעד אחד מגבול האמת והלאה. נספר פה אך את אשר הורה הנסיון לחוקרי הטבע הנאמנים בכל דבריהם, כי גם בזה נמצא נפלאות כאלה, אשר תמשכנה אחריהן את עין ולב האדם. אבל טרם נבא לספורנו, עלינו לדעת, מה הוא החפץ־הטבעי?
בשם חפץ־טבעי נכנה: את הכח הפנימי הנטוע בכל בריה חיה. המכריחה לעשות את הדברים הטובים בעדה, והמביאים לה תועלת, מבלי אשר תדע ותבין מדוע תעשה ככה.
. השממית הלבנה, אשר תבחר בציצים ופרחים לבנים, לארוג שמה את רשתה, בעת אשר היא בעצמה תסתתר ותארוב לשללה, טוב תעשה למטרתה, כי לו ארגה את רשתה, לו חפצה להסתתר באיזה גדר חשוך, באיזה כותל ישן, או באיזה סבך ירוק, לא לכדה ברשתה זבובים במספר כזה, כאשר תלכדם על ידי שתארוג רשתה ותסתתר בין ציצים לבנים; כי שמה הן ראו אותה הזבובים והכירו אותה בצבעה הלבן והתרחקו ממנה, אבל בין הציצים הלבנים לא יכירוה ויפלו ברשתה. אבל האם נוכל לאמר, כי בחכמה עשתה זאת? האם תדע, כי צבע לבן יתרגש מהרה מעין רואים על ידי צבע שחור ויתראה תיכף? קשה הוא להאמין בזה. ואם לא תדע ולא תבין זאת, אם כן לא החכמה, לא כשרון נפשה ילמדה לבחור את הציצים הלבנים. והאות, כי גם השממית הקטנה, תיכף כאשר תבא לאויר העולם, כבר תדע לבחור בעד רשתה בציצים לבנים, ומאין לה הידיעה הזאת? אנחנו לא נדע כל באור ותשובה על זה, ועלינו לאמר, כי נטוע בה כח או חפץ טבעי, המכריחה לעשות כך וכך, מבלי להבין מדוע ולמה תעשה כן. את הכח או הנטיה הזאת נכנה: חפץ טבעי".
אבל האם יש להם גם לצמחים, האם יש לו גם לאדם חפץ טבעי? על זה נשיב; אם הרשות בידינו לכנות בשם חפץ טבעי, תנועות, אשר תעשינה מבלי דעת וכונה, אבל למטרה טובה ומועלת, אז נמצא גם בצמחים חפץ טבעי. אנחנו נראה, כי שרשי כל צמח יתפשטו בארמה אך במקום כזה, אשר ימצאו בו מזונם וכלכלתם. העלים יטו את עצמן תמיד אל אור השמש, המקים את הויתן, אבל אי־ידיעת הצמחים עוד יותר גדולה מאי ידיעת הבעלי חיים. החי ידע למצער, כי יעשה את מעשהו, הוא אך לא ידע את טעם וסיבת מעשיו. מדוע יעשה כן, אבל הצמח, אשר אין בו כל דעה עצמית, לא ידע גם המעשה אשר יעשה. הצמח הן לא יגין על עצמו, כמו החי, כשיחפצו לשלול ממנו חייו, כי הוא לא ידע גם מהויתו. התנועות למטרה מיוחדת, אשר יעשה הצמח, אשר לפעמים באמת נפלאות הן (כאשר הראינו בכרך ראשון. במאמר,״הציץ והפרח"), תעשינה ממנו עוד יותר בלי דעת וכונה, מאשר יעשו מעשי הבעלי חיים. אנחנו נוכל לכנות גם את התנועות האלה בשם ״חפץ טבעי". אבל עלינו לדעת, כי הבדל רב הוא בין מעשי החי, אשר יעשה על פי החפץ־הטבעי, לבין מעשי הצמח, הנעשים מבלי דעת כלל, אף כי לא בנקל נוכל לתאר ולצמצם את ההבדל הזה.
אבל האם יש לו גם לאדם חפץ טבעי?
כן, כן הוא! ולזה יסכים כל מי אשר אך נטף מוח לו בקדקדו, כי בעינינו נראה שגם האדם יעשה מעשים נכוחים וטובים למטרה ידועה ופרטית, מבלי לדעת מדוע יעשה זאת. התינוק ידע לינק תיכף כאשר יצא מבטן אמו, וגם החכם מכל אדם, אשר המציא בשכלו החד את חכמת היניקה, גם הוא לא ידע להשלים את המצאתו ולהביאה לידי מעשה כהתינוק בן יומו. והן היונק לא ידע מדוע יעשה ככה, ועוד הוא לא ידע, כי יעשה מה. בעת השינה יעשה האדם תנועות שונות וכולן למטרה טובה ומועלת, יתהפך מצד אל צד, כאשר שכב זמן רב על צד אחד, או כאשר ירגיש קור בצדו האחד, מבלי לדעת מזה מאומה. וגם בעת היקיצה ישלים האדם מעשים רבים המועילים וטובים לו, מבלי כל דעת ומחשבה; כמו בלכתו, אשר יעשה כמה וכמה תנועות למטרה מיוחדת ההכרחית לו מאד, מבלי לדעת כי יעשה זאת, כאשר כבר הראו לנו החוקרים הנפלאים, האחים ווערבער בספרם הנפלא ״חוקי הלכת", ובכל זאת כל איש פשוט והמוני ילך בזה האופן ממש, כאשר הלכו האחים ווערבער, מבלי לדעת את חקי הלכת, ואך החפץ־הטבעי ילמדהו.
ב. ההבדל בין חפץ־הטבעי של הצמח לחפץ־הטבעי של החי. 🔗
כבר הראנו לדעת בפרק הקודם, כי בצמחים, בחיים ובאדם, נטוע חפץ־טבעי, אשר יאכפם ויטה אותם לעשות מעשים מביאים תועלת להם ולקיומם, לפי זה יכולנו לאמר, כי כל הנמצא על פני כל האדמה יחיה על פי חפץ־טבעי אחד, אבל באמת כשנסתכל היטב בהחפץ־הטבעי הזה, בהחפץ־הטבעי להתקיים, נראה, כי הבדל רב הוא בין הצמח לבין החי.
הצמח אין לו דעת עצמו, אם כן אין לו רצון. את כל אשר יעשה הצמח יעשה מבלי דעתו ורצונו, כאשר נראה למשל איך חוטי־האבק של איזה מיני צמחים הגדלים במים (עי' כרך ראשון, מאמר ״הציץ והפרח") יתנשאו, בעת אשר יציצו, מעל פני המים, כדי לזרות על פניהם את האבק המפרה, והמים יוליכוהו לחלקי הנקבות של הצמח הזה, כאשר נראה איך יתנשא הצמח הזה מעל פני המים אך לכונה הזאת, להפרות את חלקי הנקבה, כי לו נשאר מתחת למים לא הגיע האבק אליהם. עלינו להודות, כי מעשה כזה נעשה בכונה ורצון, אבל הכונה והרצון הזה לא בצמח מקומם. בלי כל ספק תעשינה התנועות האלה בסיבת איזה חק טבעי, הכרחי, שלא נודע לנו עד היום והצמח הוא אך כלי מלאכת החק הזה: להתנועע, להתנשא ולהפרות, מבלי לדעת מאומה ומבלי לחפוץ מה.
לא כן הוא בבעלי־החיים, המה ישלימו על ידי חפץ־הטבעי מעשים כאלה, אשר יעשו אך ברצון עושם. התנועות אשר יעשה החי על פי חפצו הטבעי, יוכל לעשות או לחדול גם מרצונו, כשלא יאכפהו לזה החפץ־הטבעי. החי יתענג על מעשיו אשר יעשה על פי חפצו הטבעי; החי ידע ויעמול להסיר את כל המכשולים המונעים אותו להשלים את חפצו הטבעי. בכמה בעלי חיים ( כאשר נראה להלן) נראה גם ערמומיות ותחבולות, אשר על ידן יבאו למטרתם ולפי זה עלינו להודות, כי בעלי החיים יעשו מעשיהם ברצון חפשי, כדי למלאות את חפצם הטבעי, אשר אין מזה אף מה בצמחים. ומזה נראה, אשר אף כי הנטייה הטבעית, אשר תתראה בצמחים, דומה היא לחפץ־הטבעי של בעלי־חיים, בכל זאת הבדל רב ביניהם בזה, שהצמחים אך כלי מלאכה הם, משוללים כל חפץ ורצון חפשי, אבל החי בעל רצון הוא, המתנהג על פי חפץ־הטבעי הנטוע בו. ועל כן אם נחפוץ לפרוט בצמצום את ההבדל הזה, נכנה בשם ״חפץ־טבעי" את הכח הנטוע בחי, בעת אשר מעשי הצמחים נכנה בשם ״נטיה טבעית".
והנה בכל הטבע כלה תשתרר הנטיה הזאת, הנטיה להתקיים ולחיות, לברוא ולפעול תמיד ברומם, בצמח וכן בחי. על ידי פעולת הנטיה הזאת, נטית־החיים, יתפתחו כל הדברים הנמצאים לפנינו. אותה הנטיה אשר תאכף על הצמח לגידולו, כל עוד שלא יחסרו לו התנאים והאמצעים ההכרחים לזה, תאכף על החי והאדם, לנשום, לעכל, לישון, להתנועע ולנוח. ואף כי ההובה עלינו לעמול בכל עוז ולחדור עד הסיבה הראשונה של הנטיה הזאת, בכל זאת לא תפעול עלינו פעולה עזה, על כי נטיה כללית היא, נראית בכל חלקי הטבע, בכל רגע ורגע ומעשים בכל יום לא ימשכו עליהם את עין רואיהם. אבל החפץ־הטבעי בבעלי־חיים, אשר באמת חלק הוא מהנטיה הטבעית הכללית, יעורר אותנו תמיד למחשבה, ואין לפתור את החידה הסתומה וחתומה, והוא: עד היכן תפעול בבעלי־חיים בממשלה בלתי מוגבלת, הנטיה הכללית מבלי דעת ורצון מצדם, ועל איזה פעולות ומעשים נוכל לאמר בהחלט, כי נשלמו ונעשו ברצונם ובידיעתם.
כאשר נראה למשל איך יטה איזה צמח את עליו אל השמש, נדע היטב, כי נטיית החיים, נטית הקיום, הנטיה הכללית אשר תפעל בכל הטבע כלה תפעל גם בצמח הזה, מבלי שיפעל הוא מאומה. אבל כאשר נראה איך תפליא השממית לארוג את רשתה, יתעוררו בנו בהכרח הספק והשאלה: האם כל זה באמת יעשה אך על פי הכרח, על פי הנטיה הכללית, או אולי גם רצון השממית יקח חלק במלאכה הנפלאה הזאת. חידה סתומה ונעלמה היא! וכבר עברו אלפי שנים למן העת אשר הפילוסופים היותר מפורסמים עמלו לפתור את החידה ולמצוא את הגבול המצומצם בין החופש וההכרח. ואחרי כי אנחנו פה לא להתפלסף יצאנו, כי אם לבאר איזה חקי הטבע, החובה עלינו לעזוב את הפילוסופיא ולהסתפק בזאת אשר נדע.
ג. החפץ־הטבעי כשהוא לעצמו וכמו שיתפתח, על ידי התחקות והתדמות. 🔗
עלינו להבדיל בין החפץ אשר הטבע בעצמה נטעה בבעלי־החיים ותלמדם לעשות מעשיהם למטרה מיוחדת, לבין מה שילמדם האדם. את אשר הטבע תלמד את החי לעשות, יבוא עמו בלידתו, והוא חלק עצמותו ומהותו, ואין לו כל צורך ללמוד ולהבין לזה את עצמו ואת כשרונותיו, כי תיכף כאשר יבוא לאויר העולם, יבואו אתו יחד כל כשרונותיו, ותיכף ידע איך ובאיזה אופן עליו למלאות את חפצו הטבעי.
כאשר נושיב תרנגולת על ביצי אווזא ונניח אותן תחתיה עד שיתפתחו האפרוחים, נתפלא לראות איך ילכו האווזות הקטנות אחרי אם חורגתן, תשמענה לקולה ולמצותה, ואהבתן אליה גדלה מאד. אך כאשר תבוא עמהם בקרוב איזה נהר, יאור או נחל, תמהרנה האווזות הקטנות, מבלי כל פחד ומורא, לרוץ אל המים לרחוץ ולשחות, ולא תשימנה לבן לקריאת אם־חורגתן ולא לצרת לבה, והיא תשאר על החוף, תרוץ הנה והנה במצוקת נפש, ובקול בוכים תתחנן לפניהם לשוב היבשה. פה נראה, כי התרנגולת תדע, כי המים מסוכנים הם, היא לא תוכל לשחות, וע"כ לא תרגיש כל חפץ לזה, אבל האווזות הקטנות, אשר גם הם תשמרנה מאד מכל פגע ואסון, תבואנה בטח במים, על כי הטבע לא נטעה בהן ההרגש לפחד מן המים. בהתרנגולת, אשר תקרא בקול בוכים אל האווזות לשוב היבשה, נראה הרבה יותר מחפץ־טבעי, בה נראה גם פעולה רוחנית, דאגה וצרה, אשר תבאנה מיראתה ופחדה, שלא יקרה אסון לילדיה, אם כן כבר נראה פה רעיון, מחשבה.
נסיון כזה, אשר נוכל לראותו בכל יום, בכפרים ועירות, כבר ילמדנו דברים הרבה מחפץ־הטבעי של בעלי־חיים, אבל לא נחפוץ עוד לעת עתה להאריך בזה, כי אם להעיר, איך מעשה האווזות, אשר לא תפחדנה לשחות על פני המים, אף כי עוד מימיהן לא ראו כל מים וכל נהר, יראה לנו, כי לכל אשר יעשה החי על פי החפץ אשר נטעה בו הטבע, איננו צריך כל למוד והרגל, כי עמו יולד ועמו יחד יצא לאויר העולם. אשר לא כן הדברים אשר האדם ילמד את בעלי־החיים. על ידי הכרח (צחאנג), על ידי התחקות, והתדמות ועל ידי השתנות דרכי ותנאי החיים, יוכל האדם לשלול מבעל־חיים את חפצו הטבעי, ושיפתחו בו כשרונות כאלה, המעידים על הבנה רוחנית גדולה מאד. את הכלב נוכל ללמד, שיבין את רוב הדברים אשר נדבר אליו; הוא יבין להבדיל בין אוהב אדונו לאויבו, הוא ידע ויבין כשארונו יכעם וידע בתנועותיו לשכך את חמתו ולשמחו. ובכל זאת קשה מאד להחליט, כי הכלב באמת ידע ויבין בפרטיות את מצב רוח אדונו; בלי כל ספק יעשו כל מעשיו על פי חפץ־טבעי אשר נתפתח בו על ידי ההרגל והצורך להיות ביחד עם אדונו. ההרגל כבר למדהו לחכות עד אשר יקרא לו אדונו, ודבר אליו וישחק בו. בשיראה הכלב, כי כבר בא העת ולא נקרא, ימהר בעצמו לבוא אליו, להשתטח לפניו, ועל ידי זה ישכך חמת אדונו ויגרש מעל פניו את ענן העצבות, אבל לא הכלב יהפוץ לשכך חמתו ולשמחו. הוא יחפוץ לשחק ולשמר את עצמו, על כי כבר הורגל בזה, ופעולתו תבוא מאליה בלי שום כונה מצדו.
אם כה ואם כה, אנחנו נראה ברור, כי בעלי־החיים ישתנו על ידי פעולת האדם בנוגע לחפציהם ולצרכיהם הטבעים. המה ישתנו לפי חפץ וצרכי האדם, ויקבלו ממנו כעין התפתחות והשכלה, אשר תפול לנחלה גם ליוצאי חלציהם, וכה יתהפכו לאט לאט לברואים אחרים מאשר היו, לו נשארו במצבם הפראי. בעל־חיים כזה ואבד הרבה מחפצו וכשרונותיו הטבעים, ויתראה כאילו הטבע בעצמה לא תחפוץ עוד שילך אחרי החפץ אשר נטעה היא בו ביום הולדו, כאשר נראה, כי החתול אשר מטבעה חיה טורפת היא, כשתעשה ביתית תאבד לאט לאט את הכשרון והחפץ לטרוף עכברים, אם אך הרעב לא יכריחה לזה, ותתהפך כמעט לגמרי לחיה ביתית, אשר אך לעתים רחוקות ואך על רגעים אחדים תגלה לנו על ידי איזה תנועה ורקוד, כי לפנים חיה טורפת היתה. בהמשך מאמרינו נדבר עוד בפרוטרוט מחפצי וכשרוני בעלי־חיים הביתים והפראים, לעת עתה נעיר אך על ההבדל הטבעי שבין שני מיני בעלי־חיים אלה.
בעל־חיים אך אז מוכשר הוא להעשות ביתי ולשנות את חפצו וכשרונותיו הטבעים, אם נטעה בו הטבע נטיה אחת, אשר מבלעדה לא יוכל להעשות ביתי. הנטיה הזאת היא התשוקה לחיות חיי־ריעים, חיי־חברה.
הם בעלי־החיים אשר הנטיה והתשוקה הזאת נטועה בהם, אשר במצבם הפראי יחיו בחברת אחיהם, מוכשרים הם להעשות ביתים, לאהוב את האדם ולהבין במדרגה גבוה מאד את צרכי אדוניהם. אבל בעלי־החיים שמטבעם ובמצבם הפראי יחיו אחד אחד לבדו ולא חיי־חברה, לא יוכלו לעולם להעשות ביתים, אף כי נוכל ללמדם איזה דברים, להמעיט את פראות טבעם, לשנות כמה מחפציהם וכשרונותיהם, אבל לא לעשותם ביתים לגמרי, שיאהבו את האדם ויחפצו להיות בחברתו. זאת נראה בהחתול והכלב. החתול, אשר במצבה הפראי תחיה חיי בודד, לא תאבד מכל וכל את טבעה הפראי, בעת שהכלב, אשר במצבו הפראי יחיה חיי־חברה, יעשה ביתי לגמרי ויביא תועלת הרבה לארונו1.
ד. מטרת החפץ־הטבעי. 🔗
נחפוץ להתבונן עתה בחפצי בעלי־החיים, אשר נטעה בהם הטבע וההכרוזים בעד חייהם וקיומם. מטרת החפץ־הטבעי של בעלי־החיים הוא: א) להשיג מזונותיהם ולהביא טרפם. ב) לאסוף ולבצור מיני מזון לימים יבואו, לעת הצורך. ג) לבנות דירה ומשכן, אשר בו ימצאו מגן ומחסה מגשם, שלג ואויב, האורב לחייהם. ד) להכיר את האויב ואת הסכנה המרחפת על ראשם. ה) לדאוג בעד הבאים אחריהם. ו) לחנך את בניהם. ז) לחיות חיי חברה, חיי־ריעות. ח) ללכת ולנסוע ממקום למקום, ממדינה למדינה, כאשר נראה בכמה בעלי־חיים.
האופנים והאמצעים, אשר על ידם ימלאו כמה בעלי־חיים את חפצם הטבעי, רבים, משונים ומחוכמים המה, עד כי יעוררו בנו לפעמים תמהון והשתוממות עד אין קץ. לפעמים תתראה מלאכת החפץ־הטבעי הזה, כדבר אשר נעשה ונשלם על פי כל חקי חרושת־המעשה, או כדבר אשר נעשה ונשלם אך אחרי מחשבה ועיון. ולא נוכל אז למשול ברוחנו מבלי להחליט, כי גם בעלי־החיים מוכשרים המה להרגיש, לדאוג, לאהוב ולקחת חלק בצער אחיהם כהאדם, ולפעמים נשתומם לראות איך נטעה הטבע בבעלי־חיים נטיות המכריחות אותן להשלים פעולות כאלה, אשר לא ידעו ולא ירגישו את מטרתן כי כל הפעולות הן בעד בניהם, אשר יתפתחו אך אחרי מות האבות ולא ראו ולא ידעו אותם מעולם.
החפץ־הטבעי המלמד לבעל־חיים על איזה אופן יבקש מזונו וטרפו, נפלא הוא. החיה הטורפת תמצא עזר לנגדה בחוש הריח. החוש הזה ככה התפתח בה, עד כי ממרחק רב מאד תרגיש על ידו את הבעל־חיים הנמצא שמה ומוכשר לטרפה. הטורפים יודעים היטב את כשרונם זה, ועל כן כאשר יצאו לטרף ילכו תמיד נגד הרוח, למען יביא להם הרוח את ריח טרפם. הארי, השחל, הנמר הזאב, וכל אלה אשר יהיו מבשר חי יצטיינו בחוש הריח עד להפליא. אבל עוד יותר ימשכו עליהן את עין האדם אלה החיות אשר אין לאל ידן לטרוף בפרהסיא, על כי חלושות הן, ולהן חלקה הטבע חוש־מלאכותי (איין קונסטוינן) להשיג את טרפן על ידי ערמומיות שונות.
כל אחד ואחד כבר ראה בלי ספק איך השממית תארוג את רשתה ממין נוזלי מדבק שבגופה, איך תתמיד במלאכת האריגה הזאת, איך תארוג ותסדר בסדר נפלא ובמדה מצומצמת את החוטים הדקים, אשר אין בין האדם להתחרות עמה במלאכתה זאת, את הערמומית איך תתרחק מרשתה על ידי חוט ארוך ותסתתר ותארוב עד אשר יבוא זבוב או נמלה אל הרשת ויתדבק שם; באיזה מנוחה תחכה עד אשר הזבוב. בחפצו להנצל. יתחיל להתנועע אנה ואנה ועל ידי זה יתלכד יותר במצודתו; באיזה מהירות תרוץ אח"כ אל טרפה ותרבה להעטיפו בחוטים מחוטים שונים, כדי שתוכל להמיתו בטח ולמצוץ ממנו את דמו במנוחה. כל זה בודאי כבר ראה כל אחד מקוראינו, ועל כן נחפוץ להביא פה איזה משלים אחרים, איך ישיגו כמה בעלי־חיים את טרפם על ידי ערמומיות, אם לא יוכלו להשיגו בחזקה.
ה. הערמומית של בעלי־החיים. 🔗
גדולה היא ערמומית בעלי־החיים, שעל ידה ובעזרתה יתגבר החלש על החזק ממנו וימשול בו, כאשר נראה למשל, איך יערים הארי שבנמלים (בעודנו עוד בכסויו) (דיא לארווע דעס אXייזען לעווען) לתפוש נמלים המהירים הרבה יותר ממנו. החפץ־הטבעי ילמדהו לחפור בור, אשר בו יפלו הנמלים לשלל לו. התחבולות והאופנים לתקון הבור הזה, ולהרחקת כל המונעים אשר לא יתנו לנמלים לבא אל הבור, נפלאים המה, ונחפוץ לרשמם פה בפרוטרוט.
הארי הזה יבחון לראשונה וינסה את המקום, אם ראוי הוא שיחפור בו בור. ואם סמוך הוא אל מקום מושב נמלים או שרצי־עוף אחרים, כאשר ימצא את המקום ראוי ומוכשר למטרתו, יעשה לראשונה קו־עגול לסמן את פי הבור, וממרכז העגול הזה יתחיל לחפור באחת מרגליו הממלאה מקום דקר ברזל. את העפר אשר חפר יקח על ראשו וישליכהו הלאה, כדי שהמקום סביב לבור ישאר חלק וישר. כן יעשה עד אשר יחפור את כל הבור לפי גודל העגול אשר יסמן מראש, ובכל פעם ירחיק את העפר הנחפר, עד אשר תשלם המלאכה ויוכח, כי הבור הזה טוב למטרתו. אם יפגוש בשעת מלאכתו באבן, יטה מעט הצדה, יגמור מלאכתו, ישוב אל האבן ואיננו זז ממקומו עד אשר יעקור אותה ממושבה, יהפכנה וישליך אותה מחוץ לעגול, או ירחיק את האבן לאט לאט, אם לא יוכל פעם אחת להשליכה מפני כובדה. ואך אם אחרי כל עמל ויגיעה רבה יוכח, כי אין לאל ידו להרחיק או להשליך את האבן, אך אז יעזוב את המקום הזה ויבקש לו מקום אחר לחפור בו בור חדש. כאשר צלחה לו לכלות את מלאכתו, יבוא אל קרקע הבור, יתכסה שמה עד החצי, ישים על ראשו מעט עפר תחוח וגרעיני חול דק, ויחכה עד אשר תבוא איזו נמלה אל הבור ותפול לתוכו, ואז יתפוש בה וימוצץ את דמה. וכאשר יראה, כי הנמלה לא תתקרב אל קרקע הבור, כי אם תשאר על דרכה ותחפוץ להמלט ולברוח, אז ישליך עליה את העפר וגרעיני החול, אשר כבר מוכנים היה להמטרה הזאת על ראשו, ובזה יבלבל את כל רעיוני הנמלה, אשר לא תמצא עוד את הדרך לשוב ולברוח החוצה, ותפול שדודה בידי רוצחה.
ה נפלאה היא ערמומית הבעלי חיים, אשר ידאגו אולי יברח מהם שללם ויתמלט מידם, איך לראשונה יתחפשו ויתקרבו אליו בלאט, ואיך יפלו עליו פעם אחת פתאום, אחרי שכבר התקרבו אליו; איך יבינו לשבת במארב ולהתנפל עליו פתאום. נוראה ונפלאה היא הערמומית הזאת בצפרדע הנקראת ״קראקאדיל", כאשר תפול על אחד הנמצאים באניה. איך תתקרב אל האניה בלאט ובחשאי, ותפול על האיש אשר בחרה בו, במהירות כזאת, עד אשר חבריו אשר היו עמו באניה לא יראו מאומה וגם לא ישמעו את צעקת האובד, כי ברגע אחד כבר ימצא במצולות ים בין מלתעות רוצחו.
דג אחד יש בנהר גאנגעס ורובה־קשת שמו (טיטצט), ומאכלו שרצי־העוף, ויען שאין ביכלתו לרדוף ולעוף אחריהם, יתקרב אליהם בחשאי אל חוף הנהר, אל הצמחים, אשר עליהם יקננו השרצים האלה, ויזרוק עליהם נטפי מים, על ידי זה יפלו מן הצמחים אל הנהר ויהיו לו לשלל. צפרדע אחת יש בים והוממער שמה, וכל אכילתה היא החומט, אשר יתנועע במים במהירות נפלאה, על ידי שיפתח ויסגור את דלתי קליפתו או ביתו אשר עליו; ולו חפצה הצפרדע להושיט סנפיריה אחרי החומט, להביאם בין דלתי קליפתו בעת שיפתח אותם, אז נפלה היא בלי כל ספק אליו לשלל, כי החומט יסגור את דלתי קליפתו בחזקה מאד. מה תעשה הצפרדע? תתחפש ותשב במארבה עד אשר יעבור החומט על פניה, ובהרגע אשר יפתח את דלתי קליפתו, תזרוק לתוכו הצפרדע אבן קטנה כדי שלא יסגרם עור, ובנקל תלכוד אז את שללה, תוציאהו מביתו ותבלעהו.
ו. הבחירה במיני מזון. 🔗
בפרק זה נדבר עוד מחפץ־טבעי אחד כללי, הנמצא בכל בעלי־החיים בכלל בנוגע למזונותיהם, ואחריו נבוא לתאר חפץ־טבעי פרטי, המיוחד אך לאיזה בעלי החיים, והוא לאסוף ולאצור מזון ומחיה לימים יבאו.
כל בעלי־החיים בכלל מוכשרים המה לבחון, לדעת ולהבדיל בין מיני המזון הטובים ומועילים להם, לבין מיני מזון המזיקים לבריאותם. חפץ־טבעי יעצרם מלאכול ולשתות דבר המזיק להם. את אשר לא ידע האדם אחרי כל חקי החכמה והנסיון, ידע כל בעל־חיים מבלי כל הכנה ולמוד ומבלי כל נסיון. האדם יאכל כמה מיני מאכלים, אשר לא ידע אם טובים הם לפניו, אם יביאו לו תועלת, אבל בעל־חיים יאכל אך את הטוב לפניו, אך את המזון המביא לו תועלת ודאית. בעל חיים, במצבו הפראי, לא יאכל לעולם יותר מכפי צרכו, ודבר אי־אפשר הוא, כי יבוא לו איזה חלי ומחלה על ידי רבוי אכילה, כאשר נראה זאת לא לעתים רחוקות באדם. החפץ־הטבעי הזה, השומר את החי ממאכלים מזיקים, ישתרע על כל אמצעי ואפני חייו. ידוע למשל, כי התורים ינקרו את החומר מן כתלי הבתים ויאכלו אותו; כי התרנגולת תבלע ביחד עם הגרעינים שיתנו לה לאכול, גרגרי־חול הרבה, אף כי החומר והחול לא יכלכלם מאומה, יאכלו ויבלעו אותם, על כי הכרחים הם להתפתחות עצמותיהם, והחפץ־הטבעי ילמדם לאכלם. חפץ־טבעי זה, המלמדם לאכול אך את המזון הטוב להם, וליהנות אך מן הדברים המביאים להם תועלת, אחר וכללי הוא בכל בעלי־החיים. שנאתם וגועל־נפשם לכל הדברים המזיקים גדלה כל כך, עד אשר יבחרו למות ברעב מלאכול מאכלים מזיקים, בעת אשר האדם כשירעב יאכל דברים שאינם מכלכלים כלל.
אך לפעמים ולעתים רחוקות נראה גם באדם נטיה או חפץ־טבעי כזה, המעורר בהם לפעמים תאוה למאכלים כאלה, אשר תמיד תעבו אותם. מקרים כאלה יקרו לרוב בעת חליו, ובפרט בנשים בעת ההריון, שתאותן למאכל, אשר תעבו אותו עד כה, תגדל לפעמים מאד. ואף כי לא נוכל לאמר בהחלט, שהתאוה הזאת תבא תמיד מחפץ־טבעי, המורה על הכרח המאכל הזה, בכל זאת הורה לנו הנסיון, כי טוב למלאות את התאוה הזאת, ובפרט את תאות אוכל הנשים בעת הריונן, ואם לא נמלא את תאותן זאת נזיק להם לפעמים מאד, ובפרט כאשר תחפוצנה ההרות לאכול סיד או חול, חלילה לנו למנוע אותן מזה, כי חפצן זה יעיד על הכרחיות הסיד והחול להתפתחות עצמות הולד.
אבל החפץ־הטבעי הזה השומר את החי מכל נזק ומותרות, הוא אך כל עוד שימצא במצבו הטבעי, הפראי. אולם אלה אשר נעשו ביתיים יאבד להם מעט או הרבה החפץ הזה, ויביאו על עצמם חלי ומדוה, על ידי מאכלים ערבים אבל לא מועילים, ועל ידי אכילה גסה יותר מן הצורך. כן ידעו בעלי החיים לתעב את הארסים הממיתים, אך כשהם (הארסים) במצבם הטבעי, ואם נערב איזה סם ממית במזונם לא ירגישו מאומה ויאכלו אותו.
מזה נראה, כי הטבע תדריך ותלמד אך את אלה, אשר ישארו במצבם, כמו שהתקינה היא בעדם, ואם תלמידיה יתרחקו מעליה, תעזוב אותם גם היא.
ז. החפץ לאסוף ולאצור מיני מזון. 🔗
החפץ־הטבעי של כמה בעלי־חיים לאסוף ולאצור מיני מזון לימים יבאו, גם כן נפלא הוא. אי־אפשר לנו להחליט, כי המה יאספו ויאצרו מיני מזון בדעת ובכונה לעת־בצורת או לימי החורף, כי את החפץ הזה נראה גם בבעלי חיים צעירים, אשר עוד לא ראו ולא ידעו לא את החורף ולא את הקור, וגם המה יאספו ויאצרו בימות החמה. עוד נראה את החפץ הזה באלה בעלי־החיים, הנטוע בהם, גם כאשר ימצאו בבתינו ומזונותם נתנים ושלחנם ערוך. גם אז יאספו את הנשאר ממאכלם, כל זמן שאחיהם, החיים חיי־חופש, יעשו כזאת בשדה. בפרק הבא נראה עוד חפץ־טבעי אחד נפלא מאד באיזה בעלי חיים, והוא להכין מזון בעד בניהם הבאים אחריהם, והחפץ הזה נראה גם בבעלי־חיים כאלה, אשר לעולם לא ראו ולא יראו את בניהם היוצאים מביציהם אך בימי האביב, אחרי אשר אבותיהם כבר עזבו את ארץ החיים בימי הסתיו העבר.
השפן הוא היותר זהיר, זריז ומהיר במלאכה זאת. בימי הסתיו, אחר אשר ימי הקיץ חלפו ועברו והאילנות יאבדו. לאט לאט את עליהם ופירותיהם, השפן הזריז ימהר לאסוף ולאצור אגוזים ובטנים ויטמנם בעץ־חלול, אשר יבחר בו לאוצרו. אבל באוצר אחד לא יסתפק, כי אולי יעקר האילן על ידי סופה וסערה, אולי יתגנב לתוכו איזה אויב וישלול את הנמצא בו, ועל כן יטמין את אגוזיו ובטניו בכמה עצים. ואף כי בימי החורף פני האדמה והאילנות יתכסו שלג וצורתם משונה ממה שהיתה בימי הסתיו, בכל זאת ימצא השפן דרכו לבית אוצרותיו, וידע את מקום מטמונו מבלי לחפש אחריו.
מראה עוד יותר נפלא נראה בבעל־חיים ידוע, המסתיר (האמסטער) שמו, ודומה הוא לעכבר גדול. חריצות החי הזה לאגור ולאסוף מזונו נעשתה למשל בפי כל. הוא יבנה לו לתכלית זו בית־מעון לתלפיות, בסדר ישר ובמשטר נכון, כיאות לעשיר ובעל צורה כמוהו. את ביתו זה יחפור במעבה האדמה, ולו שני מבואים, כמעוני העשירים. מבוא אחד הוא חור פשוט וישר ודרכו יצא ויבא, והשני משופע הוא ועולה על פני השדה ודרכו ישליך החוצה את האשפה וכל הדברים שאינם נחוצים לו עוד. שני המבואים יובילו לחדרים רבים המחוברים ומיוחדים על ידי יציע או גשר צר, כדי להגיע בלי עמל מחדר לחדר. באחד מהחדרים האלה עומדת מטה מוצעת ומקושטת בעשבים, ושם הוא משכנו; יתר החדרים המה אוצרות־מזון, אשר אסף ביד הרוצים בעד ימות החורף.
אולם לא כל בעלי־החיים, אשר פרנסתם איננה מצויה להם בחורף, חננה הטבע בחפץ כזה, לאסוף ולהכין להם מזון ומחיה בימות החמה במקומות מיוחדים לזה. הרבה מהם חננה בכשרון אחר, והוא לעשות את גופם לאוצר ולהכין שמה מזונם. בגופם יאספו להם כלכלה די לכל ימי החורף, העובר עליהם בתרדמה. בעת התרדמה יחיו וישאפו רוח באברי הנשימה, אבל חייהם מתונים מאד, דמם יסוב בעצלתים ונשימתם איננה נכרת כמעט. חלוף חמריהם קטן ומצער מאד, ועל כן די להם השומן שאספו בגיום להחזיק את הכח החיוני שבהם במשך כל ימי החורף, עד שיבוא הקיץ ויעורר אותם מתרדמתם ויכין להם פרנסתם מחדש. בעלי־חיים אלה שמנים הם מאד בראשית ימי החורף, כאשר נפלה התרדמה עליהם, ובהקיצם בראשית ימי הקיץ רזים ודלים הם מאד, כי אכלו את מזון אוצרם, אשר היה בגיום.
היותר נודע בין בעלי־חיים כאלה היא המרמוטא (הורמעלטהיער) אשר מעונה בהררי אלף (אלפען). נערי הרועים בארץ שווייץ יחפשו אחריהן במערותיהן ששם נמו שנתם. על ידי החום יתעורר בהם חיים חדשים, וכאשר תשארנה במצב זה, בבית או בחדר חם למשל, אז עליזות ושמחות הן בחורף כבקיץ. ובנקל ילמדו אותן הנערים מלאכות שונות ויראו את חכמתן בעד אגורת נחושת בכל חוצות ערי צרפת. כן נדע את הדוב בחפצו הטבעי הנטוע בו לפטם גופו בימי הקיץ והסתיו, כדי לחיות משמנו אשר אצר כל ימי החורף במצב תרדמה.
ולהפך נראה בכמה בעלי־החיים החפץ והתשוקה לנוע ולנסוע ממקום למקום, כאשר יתקרבו ימי החורף. החפץ הזה ג"כ יתעורר בהם על ידי חסרון או מיעוט פרנסתם, ההכרח לכלכלה, הרעב, יוליכם ממקום שאין פרנסתם מצויה למקום שפרנסתם מצויה. אם כן החפץ לנסוע ממקום למקום הוא הוא החפץ לבקש אוכל. תחת אשר החפץ הזה בעצמו ילמד בעלי חיים אחרים לאצור מזון ומחיה במקומות מיוחדים חוצה להם או בתוך גיום, לפטם ולמלאות כרסם.
ח. החפץ והכשרון לבנות ולהכין מעון ומשכן. 🔗
נשים עתה עינינו על בעלי־החיים שלא יחיו חיי־חברה, ונביט על כשרונם ועל חריצותם בהכנת מעונם. שממית אחת הנודעת בשם ״מינירשפיננע" תראה לנו מחזה נפלא בהכנת מעונה. מעונה הוא חור באדמת־חמר (לעהמערדע) בתבנית כובע האצבע (פֿינגער־הוט). כותלי מעונה תטיח בסיד חזק ופתחו תסגור בכסוי כעין דלת של מעלה, למען לא יבא שמה צר ואויב. הכסוי הזה מצומד אל פתח החור בצמצום כזה, עד אשר הבונים היותר מהירים במלאכתם יוכלו לבוא ולראות את מלאכתה, כדי ללמוד לעשות כמוה. צירי הדלת תעשה השממית מחוטים אשר תארוג בעצמה מעשה לולאות, ועל ידן תקשר ותחזק את הדלת אל הכותל מצד אחד, ומצד השני תעשה בדלת ובכותל חורים קטנים ודרכם תשלח רגליה לסגור מהרה את הדלת, ולהגן על עצמה, כאשר תרגיש כי צר ואויב יתפרץ לבא אל מעונה.
מקור החפץ־הטבעי הזה הנטוע בבעלי־החיים לבנות להם בית ולסדר דרכי חייהם על פי סדר ומשטר נכון, הוא בהחפץ לחיות חיי־משפחה, לקחת אשה ולהעמיד תולדות. והאות לזה הוא, כי גם אלה אשר כבר זקנו, באו בימים, אשר לא יצטרכו עוד כל מעון בעדם, (וגם אלה אשר עוד לא זקנו, אם יגדלו לא יצטרכו מעון כי אם לימי החורף, ואך מעון פשוט כזה, אשר יחסה ויגין עליו מקור ושלג), גם הם יעמלו בכל כחם להכין להם מעון גם בימות החמה. ולא אך דירה הכרחית, כי אם דירה נאה ומטה נאה בעד רעיותיהם ובעד בניהם אשר יולידו.
החפץ הטבעי להעמיד תולדות ולדאוג בעד הנולדים יציג לפנינו מחזות נפלאים מרהיבי־עין, וראויים הם לשים עליהם לב.
כשרון העופות לבנות קנם נודע הוא. כל עוף יאסוף בעמל רב עשבים, נסרי עץ וחמר לבנות ביתו, וכל חומרי הבניין יביא בעמל רב אחד אחד ממקום למקום עד אשר נגמר בנינו. ומה נפלא הוא לראות איך יעבוד ויעמול אחרי שנגמר בנין ביתו, להכין ערש רך וטוב לבניו אשר יוליד! בנין הקן נפלא הוא מאד, כי נעשה בכשרון נפלא ומצומד היטב, וידי איש תקצרנה לעשות ולהשלים מלאכה, כזאת בזמן מצער כזה. וכל אלה יעשה ויתקן העוף שאין לו שום כלי מלאכה לבד חרטומו ורגליו שאינן טובות ומוכשרות כלל לעבודה כזאת. כאשר יגמור מעשהו, יציע את קנו בעשבים רכים ויתחיל להעמיד תולדות, ורעיתו העדינה מטלת ביצים ותדגרן.
עוף השמים ילמדנו עד כמה גדול וחזק הוא החפץ הטבעי להעמיד תולדות, עד כי בכחו ללמד ולהרגיל גם העוף החי באויר וכל חייו הוא התנועה, לבלות ימים רבים בישיבה, לשבת על הביצים ולדגרן במשך כמה שבועות רצופים. ואך בעמל רב יצלח לנו לגרש את האם מקנה, אף כי עד עתה היתה יצאנית, ואך רגעים אחדים תעזוב לפעמים את קנה לבקש טרף בעד בניה. כל עוד שתשב האם על הביצים, הבעל מכין לה מזונה כפי צרכה, וכאשר תעוף אשתו רגעים אחדים לרוות צמאונה, ומלא הוא מקומה ויפרוש כנפיו על הביצים כדי שלא יצטננו. כל עוד שהאפרוחים הצעירים לא יוכלו בעצמם למצוא פרנסתם, יהיו כלם ביחד, הבעל והאשה עם בניהם. זה הוא חיי־משפחה שנראה בכל העופות למיניהם.
עוד יותר נפלא לראות דרכי חיי המשפחה והאהבה בין הבעל ורעיתו אצל החסידה (טטארך), כי כל עת שהאם תשב על הביצים, יעמול בעלה בכל עוז להרנין לבה, הוא עומד על רגל אחת לפניה וירבה לקשקש בחרטומו, ויעזבנה אך להכין ולהביא לה מזונה.
כל עוף למינהו יכין ויבנה לו קן מיוחד. ומזה נשפוט בצדק כי מעשה ומלאכת הקן אינם תלויים בחפץ־חפשי, כי אם יעשו על פי הכרח טבעי. העוף לא יאמן ידיו לבנות לו קן בתבנית קן רעהו, עוף ממין אחר, אך כמו שהורה הטבע אותו. עוף שכל ימיו היה בשביה בכלוב ומעולם לא ראה קן כאותם שבונים אחיו, כאשר אך נשלחהו לחפשי ונעזבהו לנפשו, יכין לו קן כמו שהורתהו הטבע בלי שום הכנה ולמוד, השוה ממש לקנים שיבנו אחיו בני מינו, ולא כהכלוב, אשר בו ישב עד הנה. על פי בנין הקנים נוכל להכיר את העוף הדר בו. כל מין העוף הנקרא ״פונקען" למשל, יש לו תבנית מיוחדת לבנות את קנו כמתכונתה. קן של עוף אחד מהמין הזה דומה מאד אל השני. אבל תבנית קן ממין עוף אחד משונה מאד, כי כל מין ומין יש לו תבנית מיוחדת לבנינו, לתכלית ידועה ולמטרה הכרחית לפי סדרי חייהם. הבנינים האלה יעוררו בנו לפעמים תמהון והשתוממות.
על מספר בניינים כאלה נוכל לחשוב את קן מין עוף החי בהודו. העוף הזה קטן הוא, שמו ״באיא" ודומה הוא מאד לאותם שמכנים אנחנו במדינתנו בשם ״דאמפפֿאף", הוא יבנה קנו בחכמה נפלאה ובכשרון מיוחד, כדי לשמור ביציו ואפרוחיו מפני הקופים והנחשים האורבים ומתאוים להם תמיד. לתכלית זו יבנה קנו על ענף־עץ דק מאד שישבר תחת משא חיה אחרת, וליתר בטחון לא יבנהו מלמעלה, כי אם יתלהו בכשרון נפלא בלולאות משולבות על הענף, ופתח הקן, אשר תבנית אגס (בירנע) לו, ישים מלמטה, ואם כן אי־אפשר לבא שמה רק במעוף; הקן התלוי באויר הזה בנוי הוא מעשבים חזקים ויחלק לשני חדרים. באחד תשב האם על האפרוחים, ובשני ישב הבעל וירנין את לב רעיתו בקול זמרתו.
מחזה יותר נפלא הוא תואר קן של שרץ עוף אחד, הדומה מאד לאותו שקוראים אנחנו ״גראזמיקקע". השרץ הזה יגור בארצות המזרח, ומכין קנו מעלי עצי צמר־גפן שיתפור אותם אחד לאחד, בחוטי צמר גפן אשר יארוג בפיו וברגליו וימשכם דרך נקבי העלים אשר יעשה בהם. ובאופן כזה יתפור את כל העלים אחד לחברו, כמנהג חייטים חשובים, עד שנשלם הקן.
ט. איך יכלכלו השרצים הקטנים את ילדיהם. 🔗
כבר ראינו נפלאות בבנין הקנים של העופות ובאפני דאגתם בעד ילדיהן, אבל עוד יותר נתפלא, כאשר נשים עין על השרצים הקטנים.
ישנם שרצים שמעולם לא ראו את מולידם, כאשר לא יראו את התולדות שמעמידים הם, כי בעת שיגיחו הקטנים מביציהם בעת האביב, כבר גוע מולידם בעת הסתיו העבר. ובכל זאת ידאגו השרצים בעד ילדיהם שלא יראו, שיהיו יתומים בהולדם. את ביציהם מניחים המה במקום שיגיעו אליו קרני השמש, כמו הצפורי־כרמים למשל מרביצות ביציהן על עץ באותו צד שיחמו אותן קוי השמש, ומכסות אותן באריגה מיוחדת, כדי שיחם להן בימי החורף, בירח אוגוסט נוכל לראות זאת באחד ממין השרצים האלה הנמצאים במדינתנו, מראה השרץ הזה הוא לבן, וכמעט יגיח מביצתו יעוף לפנינו, חייו קצרים המה, כי רק למען העמדת תולדות נברא; שני ימים אחרי הולדו נראהו חמרים חמרים שוכבים עם נשיהם, שגם הן כבר נקפאו, בצד עץ אחד שהשמש תחם שמה, אחר שכלם השלימו מטרת חייהן, כי הטילו ביציהן. במקום אשר רבצה האם נוכל בנקל לראות דומן כגודל מטבע קטנה, וכאשר נסיר את הכסוי הזה, נראה המון ביצים תחתיו, שהיו מכוסות בהדומן, כדי שיהיה להם למחסה נגד קור החורף המתעתד לבוא, כדי שלא יתקלקלו עד בוא האביב, ומהביצים האלה יצאו יתושים קטנים (רויפען), אשר ימצאו בנקל את אכלם מונחים ומוכנים לפניהם מבלי לדעת אשר אמם, שכבר הלכה לעולמה, דאגה למענם על ידי חפץ־טבעי שהיה נטוע בה. נתפלא מאד לראות איך יבינו יתושים־קטנים כאלה לבנות קנם בחמרים שלא יסכון להם לא לאכילה ולא למעון, ורק על אשר שמה ימצאו את ספוקם הנולדים, שבעת שיגיחו מביציהם לא יהיה האבות עוד בחיים.
הנוסס (מאטטע) מין יתוש קטן הוא המניח ביצים באדרת שער או בבגדי צמר. היתוש המגיח אח"כ מביצי הנוסס, יקוב חור באדרת או בהבגד, ובזה כבר נשלם מלאכת קנו מבלי כל עמל ותלאה. והנוסס בעצמו איננו צריך לקן כזה, וגם אין לו שום מזון מהבגדים האלה, ובכל זאת יניח שמה ביצים, ומדוע? רק למען הנולד, אשר לא ידע להכין לו קן במקום אחר. אם כן ידאג הנוסס בעד הנולדים שלא יראם ולא ידע אותם, כאשר לא ידע מי דאגו בעדו. ומזה מוכרחים אנו להחליט, כי הטבע נטע בלב כל חי חפץ מכריח כזה המכה אותו ואומר לו: עשה כל הנחוץ לקיומך ולקיום מינך.
עוד נשוב ונתפלא על כל אשר נראה מאחד משרצי־העוף ״קובר־מתים" (טאדטענגרעבער). השרץ הזה מניח ביציו בנבלת איזה בעל חיים, למען ימצאו שמה הנולדים די ספוקם לשבעם. אם נשליך על פני השדה נבלת עכבר, תנשמת או עוף, נראה אצלה אחרי רגעים אחדים את השרץ הזה, אשר חוש ריחו הביאו הנה. הוא ישים לראשונה עינו על האדמה סביב הנבלה, אם ראויה ומוכשרת היא למטרתו ולמלאכתו, וכאשר ימצאנה ראויה יחפור תחתיה קבר עמוק איזה אצבעות ברגליו החזקות, יכסה עפר על פניה, ורעותו העדינה תמהר להטיל שמה ביציה, כשלשים במספר.
החוקר קלארוויל יספר ספור, נפלא מדרכי השרץ הקטן: ״פעם אחת באתי לגני וראיתי נבלת עכבר מתנועעת הנה והנה, כאשר חפצתי לדעת את סבת התנועה ואהפוך להמטרה הזאת את הנבלה במטה אשר בידי, ראיתי שרץ קובר מתים תחתיה, אשר בלי ספק הניע הוא את הנבלה בחפצו לגמול לה החסד האחרון, לקוברה, הוא לא פנה אלי, רק הוסיף לעבוד עבודתו ביד חרוצים, לקבור את מתו. אך למרות יגיעתו הגדולה לא עלתה בידו מלאכתו, על כי האדמה קשה היתה ומעורבת באבני חצץ. אנכי כבר דמיתי, כי התיאש ועזב את מלאכתו, אחרי שראיתי כי עזב את הנבלה וירץ, בלי שום מטרה ותכלית, בגן אחת הנה ואחת הנה. אבל באמת טעיתי, הוא בין כה וכה חפש ומצא בגן מקום ששם היתה האדמה רכה ובנקל יוכל לחפור שמה. וישב אל הנבלה וינסה בכל עוז לדחפה ולהביאה עד מקום הקבורה, אשר בחר בעדה, אבל גם העבודה הזאת לא עלתה בידו למרות כל עמלו ויגיעתו הרבה, כי כבד המשא ממנו, ובראותו כי עמלו יעלה בתהו, עף הלאה ונעלם מעיני. עתה בהחלט גמרתי אומר, כי נוכח שהעבודה הזאת לא לפי כחו היא, ונואש ממנה; ומה גדלה פליאתי לראותו אחרי רגעים אחדים בלוית אחדים מרעיו, וכלם הטו שכמם, טענו את הנבלה עליהם, ולאט לאט הביאוה אל המקום אשר בחר בו הראשון לקבר לה. כאשר באה הלויה הזאת אל המקום הנועד, התעסקו כלם בקבורת הנבלה במהירות וכשרון כהקברנים בבני אדם היותר מהירים במלאכתם. כפעם בפעם ראיתי איך הנבלה תטבע בעומק האדמה, אח"כ התראו לפני גם הקוברים שעמלו עתה לכסותה באדמה. אחרי שנגמרה הקבורה והכסוי, אחדים מהם עזבו את הלויה, ואחדים מהם ירדו הקבר להכין שמה קנם.
כאשר נראה את כל המחזות האלה, תולדות החפץ הטבעי, עלינו להשמר לבלי להחליט כי רגש מוסרי ובחירה חפשית נטועים בלב החי, אף כי לפעמים יפתנו מחזה מוזר כזה להאמין בכמו אלה, להאמין כי באמת דבר־מוסרי יצוק במעשיו. אבל עלינו לזכור, כי הוא לא יעשה זאת ברצונו הטוב ובבחירה חפשית, ורק הטבע המנהגת הכל, רק היא תאחוז בעורף החי להכריחו לעשות כל הנחוץ לקיומו, מבלי שידע הוא מדוע ולמה יעשה ככה. כאשר נראה בעלי־החיים דואגים בעד ילדיהם, עלינו להשמר לבלתי החליף הרנש הזה ברגש הורים וילדיהם, באהבת הילדים לאביהם ולהפך.
נרשום פה עוד דבר נפלא בנוגע לדאגת בעלי־החיים בעד ילדיהם. העוף הנקרא בשם ״קוקוק", יניח ביציו בקני עופות אחרים, שמאכלן יתושים ונמלים. האמות הזרות תהיינה אמות רחמניות להילדים הזרים להם ודואגות בעדן כאילו היו פרי בטנן, אף כי על ידי זה ישחיתו את בניהם, אשר יפלו תחת ידי הזרים. דבר נודע הוא כי ילדי האם הזאת ימותו באכזריות אפרוחי הקוקוק. חוקרים אחרים יחליטו, כי הקוקוק יעקר וישבר לראשונה את ביצי הקן אשר ימצא טרם הניחו שמה ביציו. אולם הרופא המהולל יענער (הוא המציא את נטיעת האבעבועות באדם), ראה פעמים הרבה, כי אפרוחי הקוקוק הנחמים ונולדים תחת אם זרה, ימיתו תמיד את בניה של אומנתם, על ידי ערמות ותחבולות שונות יאחזו בהם, ישליכום ארצה ושמה יגועו. ובכל זאת תאהב האם את רוצחי עולליה, תרחם אותם כאם רחמניה, עד אשר יגדלו ויעזבו את אומנתם לשוב אל הוריהם.
עוד לא נודע אל נכון מדוע לא תגדל אם הקוקוק בעצמה את ילדיה? מדוע לא תשב בעצמה על הביצים לחממן ולדגרן? אנחנו נחשוב למשפט, כי הסבה לזה הוא, מפני שהנקבה מטלת ביצים אחת לארבעה או לששה ימים, ואם תחכה לאסוף מספר ביצים לדגרן יעופשו ויקולקלו. אבל נפלא הוא לראות איך תטיל ביצים בצבעים שונים ומנחת אותן בקן צפור כזאת שביציה דומות לביציה בצבע ובמראה. פה נראה רחמי־אם, כי אף שבעצמה לא תוכל לעמול בעד ילדיה, תחפש ותמצא להם אומנת שתמלא להם מקום האם. כן תעשה לה האם ציונים מיוחדים, לדעת אנה הניחה ביציה, ותשוב כפעם בפעם להשחית את ביצי הצפור ולראות את שלום ביציה, ומעולם לא תשחית פרי בטנה. האפרוח ישוב מאומנתו לאמו, והיא תאמן ידיו לכל הנחוץ לו: לעוף, לבקש מזון וכדומה.
י. איך יחנכו בעלי־החיים את ילדיהם. 🔗
נפלא מאד לראות, איך יחנכו בעלי־החיים את ילדיהם. החסידה תלמד את ילדיה לעמוד וללכת על רגל אחת, תראה להם פעליה למען יעשו כמוה; פעמים רבות תנשך בחרטומה את עולליה חסרי הכשרון. למוד מיוחד הוא אצל החסידה, ללמד את ילדיה לעמוד על רגל אחת, ואיך עליהם להניע ראשם, ובאיזה מצב תשארנה אז כנפיהם, כאשר תלמדנה נשותינו את בנותינו חכמת הרקוד. כבד הוא לאפרוחים לעוף בפעם הראשונה, ונפלא מאד לראות איך תלמד האם בשקידה נפלאה את המלאכה הזאת לעולליה: תתרומם כפעם בפעם מן הארץ, תראה להם איך תקשקש בכנפיה, תעוף מעט ותשוב אל קנה, ותכריחם לעשות כמוה. כן תלמדם לאט לאט לעוף במעגל, גם לעוף דרך רחוק, עד שתשנן להם המלאכה הזאת ויוכלו בעצמם לעוף ולצוד ציד.
כן נראה איך תאמן החתול את עולליה לצוד ציד, היא תביא להם מן טרפה עכבר קטן בעודנו הי, תניחהו לפניהם ותעזבנו לנפשו. העכבר יאמין כי חופשה נתן לו וימהר להמלט, אז תקפוץ עליו החתול, תאחזהו בערפו ותביאהו עוד להחתול הצעירה, ותעורר בה תאוה לבשר טרף. האם תוסיף לעזוב לחפשי את שללה ותמתין עד אשר הצעירה תקפוץ עליו, ואז יפול האובד בחלקה ויהיה לה לשלל.
כבר הודענו למעלה, כי הרבה פעמים נראה חיי משפחה ועניני אישות בין בעלי־החיים, תארנו איך יכלכלו העופות את נשותיהם בעת שבתן על הביצים, גם יחליפו משמרתם עת תעזוב האם את ביציה לשבור צמאונה, ואיך יחנכו ויגדלו את ילדיהם. אבל יותר נפלא חיי התרנגולים במקום שיחיו בחברה. שם נראה את התרנגול הראשי, אדון הבית, יצעד בגאה וגאון בין נשיו הרבות ויוצאי חלציו, כמלך בגדוד. פה נראה חיי משפחה בנוה שאנן. האדון ינהג ממשלתו במדת הרחמים ובמדת דין קשה, הוא יגן על כל ההולכים לרגליו ויצעד בראשם בגודל לבב. כאשר ימצא על דרכו גרגיר אחד יקרא לבני משפחתו, ויראה להם רוח נדיבתו בנתנו להם את הגרגיר הזה למנה. כאשר יתפרץ ריב ומצה ביניהם, ימהר הוא לתווך בין בעלי הריב, יטיל עליהם אימה ויזרוק בהם מרה ונוהג שררה בעצמו, ואוי לו לתרנגול צעיר. שיקרא את השחר לפניו. כאשר ישמע קול תרנגולת שתשמיע כי הטילה ביצה, ימהר אל אשתו לשמוח אתה ולראות את הנולד. כאשר נביא תרנגול אחר לגבולו, אז תערב כל שמחתו ואין עוד שלום במעונו, רוח קנאה יעבור עליו ויקנא לנשיו, ומלחמה נוראה תתפרץ ביניהם, מלחמת הקנאה הקשה כשאול. כי בשום אופן לא יתן תרנגול לרעהו לבוא בגבולו ולחבק נשיו. המלחמה הזאת לא תתום עד אשר יפול אויבו, או עד אשר יפול הוא שדוד ואויבו ימלא מקומו. פה נראה עקבות רגש־הקנין, כי כל חי יחפוץ להחזיק בקנינו: שלי שלי ושלך שלך, אשתי אשתי ואשתך אשתך, ולא יחפוץ לדעת מאומה מהדעות החדשות המשחתות המביאות כליה ואבדון.
יא. פגישת בעלי החיים באויביהם. 🔗
נפלא מאד לראות פגישת בעלי־החיים הצוררים זה לזה, איך ידעו קל מהרה, כי אויביהם לפניהם; איך יבינו, כי עליהם להלחם ולהגן על עצמם, וכל זאת רק על ידי החפץ הטבעי הנטוע בהם.
ישנו מין שרץ עוף המכונה סלמנדר, שיפחד מאד מהעלוקה, אויבתו בנפש. כאשר נושיב את השרץ הזה לצלוחית שעלוקה בה, יאחזהו שער, ובפניו נראה כי הכיר אויבתו, אף שלא ראה עוד עלוקה מימיו ולא הזיקה לו מעולם. חפץ טבעי לחש לו, כי פגש פה באויב וכי עליו להזהר ולהשמר. ולמען לא נטעה להאמין, כי רוח העלוקה הוא המלמדו לדעת כי רעה נגד פניו, נסו החוקרים לעשות קיר מבדיל בצלוחית בינו לבין העלוקה, ונוכחו כי רק מראה העלוקה יביא פחד בלבו; כי כאשר שמו קיר של זכוכית ביניהם, היה מפחד כמקדם, וכאשר הציגו ביניהם קיר של עץ וסרה גם אימתו.
את הידיעה הטבעית הזאת, להכיר את האויב, נראה בכל בעלי־חיים כל עוד שנשאר במצבו הטבעי וחושיו הטבעים לא קהו. אבל החיות הביתיות שאבדו כבר חושיהן וידיעתן זאת על ידי החינוך, לא תדענה להבחין ולהכיר את אויביהן, כל עוד שלא עשו עמהן רעה.
השמירה המעולה, שתשמור החיה את עצמה והזריזות היתירה שנראה בה, הוא רק חפץ ורגע טבעי, ולא מבינתה וידיעתה תדע להכיר ולהבדיל בין אוהב לאויב, לדעת להגן על נפשה או להמלט מלפני מי שתקיף ממנה, רק את מצות הטבע תשמור מבלי כל דעת והבחנה אם לטובתה או לרעתה. הטבע תלמדה לעשות כל מה שנחוץ לה לקיום מינה, ואך מכונה היא בידי הטבע. והאות לזה הוא, כאשר נראה, אשר גם בעת שהטבע תוליכה למות ואבדון, גם אז תלך אחריה, מבלי להבחין ולהרגיש כי בנפשה הוא. כאשר נראה בהנמלה, היה זריזה וזהירה ביותר, שתשמור את נפשה מאד בשמירה מעולה והרע לקדם פני הרעה ולברוח ממנה, ובכל זאת תתאספנה חמרים חמרים על לשון הדוב, בחשבן למצוא עליו ממתקים: והמתפלסף הזה לא יחשוב הרבה. ישיב את לשונו עם הנמלים אשר עליו לתוך פיו, ויבלע בהרחבת הלב א המאכל הטוב שבא מעצמו לתוך פיו מבלי אשר היה עליו לחפש אחריו. ומדוע תעשינה ככה הנמלים? מדוע לא תדענה גם הפעם להזהר ולא תעמוד להן חכמתן? התשובה על זה פשוטה היא מאד: הן הטבע, אשר תדאג בעדן תודאג גם בעד הדוב, ולמרות הכמתן וזריזותן תכונן מגויתן מאכל בעדו. הטבע, שעד הנה שמרה אותן ונטעה בהן החפץ להזהר, הוליך אותן עתה למות, וכאשר לא ידעה הנמלה מדוע תשמר ותזהר, כן לא ידעה עתה מדוע תתקרב לפי שאול, כי הוא אך מכונה בידי הטבע. כן נראה יתוש אחד, הזהיר מאד ויודע להתרחק תמיד מפני הסכנה, איך יעבור עליו פתאום רוח שטות להתקרב לאור הנר, אף שידע כי בנפשו הוא, אבל תאותו. להתחמם תקרבהו אל האש, אף כי הנסיון כבר הורהו כמה פעמים איך מסוכן לחתות גחלים בחיקו, ואף כי כבר נכוה ונמלט על נפשו, ישוב שנית שמה, כאילו יד נעלמה תאחז בערפו ותצעידהו למלך בלהות. מזה נראה ברור, כי אין חכמה, אין עצה ואין תבונה בבעלי־חיים, וכל מעשיהם יעשו אך באמצעות החפץ הטבעי המכריחם לעשות כל הנחוץ לקיום מינם.
עוד מופת חותך על דברינו אלה נראה בזה, שבעלי־חיים ידעו להשמר ולהזהר רק מן סכנה טבעית, מן סכנה בידי שמים, שנמצאת בטבע עצמה, אבל לא מסכנה אשר המציאו בני אדם בחכמתם. החי שיריח בנקל שרשי צמחים, אשר רעל ומות בקרבם, יאכל במנוחה רעל וארס מזיק, אשר הכינו בני אדם. כי שמירתו היא רק על ידי הטבע, שהורה אותו להבחין ולהרגיש את הסכנה שהכינה היא, אבל לא את הסכנה שהכינו בני אדם והיא בעצמה לא תדע ממנה כלום, וממילא לא ידע גם החי מהסכנה הזאת, וכשם שתשמר מארס טבעי כן תאכל ארס מלאכותי, אף כי שניהם שוין למיתה. כן נראה את הזבוב העומד ומביט על רעהו הנשבה, איך נדבק רגליו על לוח משוח בזפת שהכינו בני אדם להם, הוא יראה איך יענה רעהו לשוא נפשו להחלץ מן המיצר, ובכל זאת לא יוסר הפתי הזה וילכד בפח כרעהו, כי הנסיון לא יפעל עליו מאומה במקום שהטבע לא הורהו. החי היותר זהיר והיותר ערום ילכד תמיד בפה אשר טמנו לו, אף שאין נחוץ זריזות ושמירה פרטית להשמר ממנו.
השועל הערום שבחיות, ילכד בנקל בפח, וגם אחרי שכבר נמלט פעם אחת על נפשו, אחרי עזבו ברשתו את זנבו ולפעמים גם אחת מרגליו, בכל זאת לא ידע להזהר ולהשמר לימים יבאו, למרות כל ערמומיתו, וכשתבא סכנה כזאת לפניו פעם שנית, לא יבין להתרחק מעליה, כי מן הנסיון לא למד כלום כל זמן שנשאר במצבו הפראי. ורק אלה בעלי־החיים שנעשו ביתיים ידעו להבחין ולהבדיל בין כל מקרה ופגע ולהתרחק מן הסכנה, יען כי מהם כבר סר הרוח הטבעי, חייהם אינם עוד טבעי, הם יתנהגו על פי החנוך, והוא תוצאות הנסיון, המלמדם מה לקרב וכה לרחק.
גם במלחמות בעלי־החיים, בשמירתם ובהגינם על נפשם נראה ידי הטבע. כל בעלי־חיים ידע במה כחו גדול ובמה יוכל להגן על נפשו, אם לנצח את אויבו או להרחיקהו מעליו. הקפוד (טטאכלטוויין) לא ילחם על מנת לנצח, ויעמול אך להגן על עצמו, לכן כאשר תקרא לו חיה למלחמה, יתכווץ ויקמץ גיוו, שערותיו יסמר כמסמרות נטועים ומחכה במנוחה לקראת בוא אויבו, כי בטוח הוא בכלי זיינו שלא תאונה אליו כל רעה. ורק לעתים רחוקות ירוץ לקראת אויבו, לא לפצוע בו ולהזיקו, רק להרחיקהו מעליו.
השועל הערום כשנרדף על צוארו מכלבי הציד, ידע להגן על עצמו בהטבילו זנבו השעיר במי רגליו החמוצים ומלוחים ויזרקם בעיני רודפיו, כדי להרחיקם מעליו. חיה אחת יש בארצות אמעריקא הצפונית, שיש לה תחת זנבה כיס מלא נוזלי מבאיש ומסריח מאד, ובשעת סכנה, כשתראה שלא תוכל להנצל מרודפה על ידי אמצעים אחרים, תפנה אחוריה לצד רודפה ותזרוק את הנוזלי המסריח על פניו, ובזה תאלצהו לחוש לעצמו, לסתום את הוטמו ולהסיר מעליו את הצחנה הנוראה, ובין כה וכה תמלט על נפשה. כמו כן ידע מין דג אחד המכונה בשם דג־דיו" (דינטוענפֿיט) להריק מגופו נוזלי עכור ושחור כדיו, ובזה יעבור את המים, והדיגים הרודפים אחריו לא יראו ולא ימצאו את מקום מחבואו. השממית תפליא להכיר את האויב הבא להלחם עליה אם חזק הוא ממנה, וכשתוכח כי כן הוא, כי אין לאל ידה להלחם אתו, תתחפש כאילו כבר מתה, תעצור נשימתה ומוטלת לפני אויבה כבול עץ, ועל ידי ערמתה זאת תנצל ממנו. מכל זה נראה עד כמה גדל ערכו של החפץ הטבעי הנטוע בבעלי־חיים בנוגע לשמירת חייו וקיומו, עד שבכחו למלאות כמעט תמיד את מקום הלמוד והנסיון.
יב. החפץ לחיות חיי־חברה. 🔗
החפץ הטבעי עם כל תמונותיו, אשר הארנו עד כה, ימצא בכל בעלי־חיים בלי הבדל ופרט היוצא מן הכלל. לכל בעלי־חיים ישנו חפץ טבעי הנחוץ לקיומו ולחייו, ובלעדיו לא היתה לו כל תקומה. אבל מלבד החפץ ההוא שרברנו בו עד כה, ישנו באיזה בעלי־חיים עוד חפץ אחד, שאיננו נמצא בכלם, והוא החפץ להתחבר ולהתקרב זה לזה, לחיות חיי חברה, כשבת אחים. החפץ הזה ישנו אך באחדים, שכם אחד על יתר אחיהם, כן החפץ לנוע, לנסוע ממקום למקום וללכת למרחקי ארץ, איננו שוה בכלם.
החפץ לחיות חיי־חברה והחפץ לנסוע ממקום למקום, קשורים, משולבים ואדוקים זה בזה, כי אלה בעלי־חיים שיסעו ממקום למקום, יתאספו שיירות שיירות ויסעו בחבורות גדולות. כמה בעלי־חיים שבביתם ובמעונם יחיו חיי בודד, יתאספו ויתקבצו יחד לשיירא אחת סדורה ומתנהגת בטוב טעם ודעת, כאשר תבא העת ללכת בדרך למרחוק. מזה נוכל להחליט, כי אלה שלא יחפצו, רצוני לאמר אלה שלא ימצאו לנחוץ, לעזוב את מקומם לימי החורף וללכת לארצות אחרות, יחיו חיי בודד ולא יארחו לחבורה אחת עם בני מינם, ולהפך יתאספו ויתקבצו ההולכים בגולה לשיירא וחברה אחת. אלה בעלי־החיים אשר יהיו חיי חברה, יודעים כמעט כלם ויבינו איך לעשות מעשיהם, איך להכין בתיהם, הכל על פי סדר ומשטר נכון. החפץ, המורה אותם להתחבר ולהתאחד אחד עם רעהו, יורם ג"כ לבנות מעונם בסדר ומשטר, להחזיק ולהעמיד את חברתם על יסוד הקים קבועים ומוגבלים. כן ידעו ויבינו לפאר וליפות משכנם, לחלק ביניהם את העבודות והמלאכות השונות, גם כל דרכי חייהם מלחמותיהם, מאכלם וחנוך בניהם, דומה מאד לשל בני אדם; גם להם ממלכה ערוכה ושמורה בכל, ממלכת־משפחה, ממלכת־חבורה, או שתיהן ביחד
אבל עלינו להשמר מבלי להחליף התחברות מקרית של איזה בעלי־חיים בחיי־חברה של איזה מהם: לפעמים נראה עדר שלם זאבים או שאר טורפים שנתאספו ונתקבצו יחד וילכו לבקש טרף, עלינו להזהר לבלי להחליט, כי הטורפים האלה יהיו חיי־חברה, והאות כי ילכו עתה יחדיו. לא! אך הרעב הכריח אותם להתחבר יחד, אך הרעב הוא האוגדם והקושרם יחד לבקש להם טרפם, ותיכף כאשר יכלו מעשיהם, ישוב כל אחד למעונו ולמערתו, ולא יתקרבו עוד זה אל זה, ולפעמים גם ילחמו זה בזה, כי הם לא יאהבו חיי־חברה, חיי־רעות. כל טורף באדם ובחי יהיה אך לכרסו, ואך הרעב הוא הצד השוה שבהם, המחברם לפעמים על זמן מה, וכאשר סר הרעב וסר גם השלום מהם. איזה בעלי־החיים יתקרבו ויתחברו זה עם זה לפעמים, בסיבת הפחד מפני איזה סכנה קרובה, כמו הסוסים הנמצאים במצב פראי בארצות אמעריקא, אין אדונים להם וכל אחד יבנה לו מעון בפני עצמו ולא יתחברו זה עם זה לעולם, ואך כשיריחו מלחמה, כשיראו חיות טורפות מתעתדות להתנפל עליהם ולהתגר בם מלחמה, אז יעשו אגודה אחת. לראשונה יתייצבו כלם בעגול גדול, ואח"כ יעמידו בניהם ונשותיהם בתוך ויכינו עצמם למלחמה נגד אויביהם. אמת הוא כי ההתאחדות הזאת גבוה ונעלה הוא יותר ויותר מהתאחדות הטורפים שזכרנו, כי אלה יצאו לשפוך דם ולשלול שלל, והסוסים יתחברו ויתאחדו למטרה נכבדה מאד, והוא להגן על עצמם ולעזור להם ביניהם. אבל בכל זאת הקשר הזה איננו קיים, ולא יבא מאיזה חפץ להיות חיי־חברה, כי אגודתם לא נעשתה רק על ידי סבה מקרית, חיצונית, ובסור הסבה תתבטל גם הוא.
התחברות יותר קרובה וקשר יותר אמיץ נראה אצל החיות והעופות שיחיו חיי־משפחה, כל משפחה ומשפחה לבדנה, בחצר אחד. הנה לא תעשינה שותפות והתחברות בנוגע לרכושן ויהבן, אבל תאהבנה להיות תחת גג אחד על מקום אחד. על הררי התקוה הטובה (קאפ דער גוטען האפפנונג) יחיה מין עוף, דומה לאותם שנקראו אצלנו ״שפערלינג", ושמה יכנו את העופות האלה בשם ״רעפובליקאנער', כי הם יתקבצו לאלפים, יבנו קנם על ענף עץ־אחד, תחת גג אחד, יתחברו זה לזה במקום מושבם, אבל לא בקנינם ובחיי־משפחתם, האחד לא ימלא חסרון הברו ולא יעשו מלאכתם ביחד, ורק במקום דירתם שותפים הם. המה אם כן לא יהיו היי־חברה, ומעונם יסגרו זה בפני זה, תחת שאלה החיים חיי־חברה יעשו מעונם פתח כנגד פתח והפתח תמיד פתוח הוא ומוכן לקבל אורחים, ומעונם בכלל קשורים זה בזה. לפעמים נאמין כי מעוני גם אלה החיים חיי חברה נבדלים ונפרדים זה מזה, על כי רחוקים המה לפעמים זה מזה, אבל באמת נטעה בזה מאד. כי במעבה האדמה ימצא תמיד דרך המקשר ומאחד את מעוני אלה החיות, אשר בלי ספק לא תחפוצנה להראות אהבתן לעין כל.
יג. שיחות חיות ועופות. 🔗
הקופים והפילים יחיו חיי־חברה על פי סדרים נכונים ומנהגים ישרים, ואינם גרועים בזה מחבורת בני אדם וממלכתם. גם בין בעלי־חיים אלה נראה כמעט אותו הסדר הנכון וההנהגה הישרה שנראה בממלכות מתנהגות על פי חקי החכמה והדעת, והוא חלוקת העבודה והמלאכות השונות בין חברי החבורה. בעת השלום יחלקו את העבודה והמלאכות השונות ביניהם, ומלבד העובדים יפקידו צופים ושומרים, העומדים מחוץ למחנה להביט בעין פקוחה ולהודיע לעם אם צרה וסכנה קרובה. בזה נראה חיי־חברה מאד נעלה, ומוכרחים אנחנו להאמין, כי יש להם סימנים ואמצעים מיוחדים, אשר על ידם יודיעו זה לזה מכל הנחוץ להם לדעת.
שיחות חיות ועופות הן מהדברים העומדים ברומו של עולם וקשה לנו לבא עד תכליתן. לא נוכל לדעת אל נכון איך ובמה יודיעו איש לרעהו מכל הנחוץ להם, איך יבינו איש חפץ ורצון רעהו ובאיזה שפה ידברו. אמת הוא כי לרוב יבינו זה את זה לא על פי הדבור, אך על ידי תנועות הגיו והאברים, על ידי מבט עין וקריצת שן או מלילת־רגל. הזאב למשל בראותו כמה מחבריו רצים בחפזה לאיזה מקום מיוחד, ידע ויכיר ממבטי עיניהם הזורקות נצוצי־אש ומשאר תנועות גיום, כי טרף נכון להם שמה, ועל כן יתאחד גם הוא עמהם, כדי שיבא גם הוא על חלקו. כי תאות האוכל, החפץ לטרף, יאחד את כל הבעלי־חי, מבלי שיצטרכו להגיד איש לרעהו חפצם בדברים מובנים, כי הרגש או החפץ הזה אחד ושוה הוא בכלם, ומבלי כל עמל יבינו זה את זה בנוגע לענינים כאלה.
אבל בראותנו איך הפילים והקופים יעמידו צופים, אנשי חיל שומרים לראשיהם, המודיעים להם קרבת אויב, בראותנו איך הפילים והקופים יחלקו ביניהם בסדר ישר ונכון את עבודתם ומלאכתם, ואיך בכלל יתנהגו על פי חקים מוגבלים וקבועים, עלינו להאמין שבאמת יש להם שפה אחת ודברים אחדים. החוקר הטבעי ״ברעהם" יספר בספרו ״חיי־החיות" מחזה נפלא, ואלה דבריו: בימי הקיץ. בעת ששורר חום גדול מאד בארצות צפון, יחרבו וייבשו כל נהרי ויאורי הארצות האלה, ובעלי־החיים שמה ימותו כמעט בצמא וישישו כעל כל הון אם ימצאו מעט מים, ולמטרה הזאת יתאספו יחד עדרים עדרים לבקש מים להשקיט צמאונם. לעת כזאת עמדתי פעם אחת בלילה על חוף יאור אחד, כי ידעתי נכונה, כי שמה יבאו הפילים בכל לילה לרוות צמאונם. בחרתי לי מצב כזה שאוכל לראות ממנו את כל הנעשה אצל היאור. הלילה היה בהיר בשחקים, והירח פרש אורו על היער ועל חוף היאור, תחנות העדר היתה כחמש מאות צעדים רחוק מהיאור. פתאום ראיתי והנה אחד מן העדר קם וילך ויתקרב היאורה בלאט ובחשאי, עד כי לא שמעתי גם אני את קול צעדיו, למרות גופו הגדול ורגליו הכבדות. כן בא לאט לאט אל היאור ועמד רגעים אחדים כבול עץ מבלי להניע באחד מאבריו, אח"כ צעד עוד צעדים אחדים בזהירות ובלאט, ויעמוד עוד פעם לשמוע ולהקשיב. כה צעד הלאה, הלאה, באזנים נטויות וזקופות לשמוע ולהקשיב קול איזה רעש או צעדים, עד אשר בא תוך היאור, וגם אז לא מהר למלאות תאותו ולרוות צמאונו, אף כי בתוך המים היה, כי אם נשאר בלי תנועה עוד פעם רגעים אחדים להקשיב רב קשב, ואחרי הוכחו כי אין שטן ואין פגע רע, שב אל המקום אשר ממנו בא ראשונה, ויבא אחרי רגעים אחדים עוד פעם אל היאור בלוית חמשה מרעיו, אשר גם המה צעדו בלאט ובחשאי כמוהו. אותם העמיד על חוף היאור לשומרים והוא שב אל יתר אחיו להביאם הנה. כערך מאה פילים באו אתו המימה בהשקט ובחשאי, וגם עתה לא הקשבתי קול צעדיהם, אף כי קרוב מאד הייתי. הראשון נסה להוכח עוד פעם אם שלום סביבם, התקרב אל כל אחד מהעומדים על החוף, כאילו ישאל אותם אם לא קרה דבר, ובראותו כי אין כל פחד, נתן צו, ואך אז התנפלו כלם המימה לרוות צמאונם.
עוד דבר אחד יעורר בנו תמהון ופלא, בראותנו כי ידיעת הבנת ורגשי וחפצי הבעלי־חיים, אינם תלוים באבריהם ובהתפתחותם הגופנית, כי לא לעתים רחוקות נמצא הבנה ודעת טבעית בשרצים קטנים ויתושים, הרבה יותר מבהולכי על ארבע; לא לעתים רחוקות נראה איך השרצים והיתושים הקטנים ישלימו את פעולותיהם ויתקנו את מעשיהם, בהכנות וחכמה גדולה יותר מכל הבעלי־חיים הגדולים, כאשר כבר דברנו בזה בחיי הנמלים, שיש להם כשרונות נעלים מאד, אף כי אבריהם קטנים וחלושים ולא נתפתחו עוד כראוי. ויען כי חיי החיים האלה נפלאים מאד, לכן נשוב עוד לדבר בהם ולהעבירם לפני הקורא. נתאר פה איזה מחזות מחייהם ועבודתם, ומחיי־החברה אשר נראה בנמלים, בדבורים ובהיתושים המכונים ״טערמיטען“. אבל טרם נבא לתאר את המחזות האלה עלינו להעיר, כי אחרי כל החקירות והדרישות, אחרי כל הבחינות והנסיונות, נוכל להחליט שכל הנטיות, הכשרונות והאמצעים ההכרחיים לבעלי־חיים לקיומם וחייהם, נטוים הם בעקרם ונמצאו אצל כלם, ויבדלו זה מזה אך במדרגתם, שבבעלי־חיים אלה נתפתח איזה כשרון במדרגה יותר גבוה מבעלי־חיים אחרים, כאשר ראינו למשל בחפץ החיים לחיות חיי־חברה, אשר מקור החפץ הזה ישנו גם בטורפים, החיים תמיד חיי־בודד, גם הם יתאספו כשתאכף עליהם איזה הכרח ודבר נחוץ כמו הרעב, או להגן על עצמם, כאשר אצל הסוסים החיים במצבם הפראי באמעריקא. אצל הבעלי־חיים, אשר על ידי איזה סבות בלתי נודעות לנו, התפתחו בבינתם וידיעתם שכם אחד יתר על כל אחיהם, נראה דבר חדש ונפלא והוא ״מין שלישי” רצוני לומר מלבד הזכרים המולידים והנקבות היולדות, נראה בהם מין כזה שאינו לא זכר ולא נקבה, מין טומטם, שאין לו כל אברי ההולדה, והם הם היותר מוכשרים, היותר נבונים מכל אחיהם. זאת נראה אצל הדבורים, הנמלים והטערמיטים, מין אחר יש ביניהם שאינו לא זכר ולא נקבה, שאין להם אברי ההולדה כלל, והם הנקראים ״צוויטטער", המה יולדו אבל לא יולידו כדמותם וכצלמם, והמה המחוכמים יותר. לא נוכל להחליט עד כמה תלוים כשרונותיהם באי־אפשרותם להוליד וללדת, אבל בראותנו מחזה כזה גם בין ההולכים על ארבע, כמו הפרד למשל הנולד מחמור וסוס, שאינו מוליד, ויצטיין בכשרונותיו שכם אחד יתר על הוריו ומולידיו, הרשות בידינו לחשוב כי האי־אפשרות להוליד היא היא סבת הכשרונות הטובים, אשר נמצא בבעלי־חיים כאלה.
יד. חיי הדבורים. 🔗
חיי הדבורים נפלאים המה מאד ויעוררו בנו תמהון והשתוממות, ועל כן רבו האגדות והספורים הבדויים מהם, מכשרונותיהם ומאפני חייהם, אין קץ להזיות ושמועות שקר, ובני אדם האוהבים לדבר בלשון הבאי ולהגדיל דבר פלא על אחת שבע, ירבו לספר בהדבורים גם דברים שאין להם שחר. אנחנו שמנו לנו את האמת לקו ואת הדעת הישרה למשקלת, נרחיק הגדות ושמועות שוא, וניסד את דברינו רק על הקירות נכונות וידיעות ברורות, נזרה הלאה את כל דברי הבאי החונפים את אזני ההמון, ונודיע רק את אשר אספו חוקרי הטבע אחרי נסיונות צודקים וידיעות ברורות ונכונות. אף כי קשה הוא מאד לתווך בין הדברים ולבור הבר מהתבן, להבדיל בין דברי הבאי לדבר אמת, כי את אשר נראה מחיי הדבורים, נפלא הוא כל כך עד שבנקל יפותה לבבנו להאמין. כי בעלי חפץ ורצון חפשי הם, ולא יעשו מעשיהם על פי מצות ופקודת הטבע. אבל באמת הדבורים כיתר בעלי־החיים המה, בלי כל ידיעה ובחירה חפשית וכל מה שיעשו יעשו בלי כל חשבון תבוני ובלי כל דעת מדוע ולמה יעשו כזאת, בלי כל הבחנה וידיעה עצמית, ואך כח אחד נעלם ימריצם ויאלצם לעבודתם, ומוכרחים המה לעשות את כל אשר יעשו.
מחזות נפלאים, המעוררים תמהון, נראה גם בצמחים למיניהם, אם נשים אליהם לב, אם אך נתן לבנו לראות ולהבחין את אפני וסדרי צמיחתם וגידולם, איך ישלחו שרשיהם אך לאדמה דשנה ופוריה וכדומה, פעולות כאלה ויותר מאלה ( כאשר הראינו בכרך ראשון מספרינו אלה ומעט מזה כבר הזכרנו למעלה), גם על זה נוכל להתפלאות כאשר נתפלא על חיי־החיים. ההבדל הוא ביניהם, כאשר כבר הזכרנו למעלה, כי להצמחים אין כל תנועה חפשית, ובשום אופן לא נוכל להאמין שבדעת ורצון חפשי יעשו מעשיהם, תחת אשר בעלי־החיים יתנועעו חפשי לכל רוח, ואנחנו רואים אותם עובדים עבודתם ברצון וחפץ. בזריזות וחריצות, ונשגה להאמין כי בעלי דעה חפשית הם.
נראה נא למשל את השושנה המכונה ״געארגינע“. האם לא נפלאה היא בצבעיה ובתוארה? האם לא יפה היא עד להפליא בעלי פרחיה ובצבעיהם השונים, האם לא נחוצה לזה יד חרוצים ועין בוחנת ומבינה להכין כזאת על פי חקי היופי? נדמה נא בנפשנו, כי הטבע נתנה כח כזה וחריצות כזאת לאיזה בעלי־חיים להשלים ולתקן שושנה נפלאה כזאת, האם לא החלטנו, כי כשרון נעלה צפון בחי הזה, כי בלי כל ספק למד מלאכת הציור על בוריה עד אשר ידע כצייר גדול להבדיל בין צבע לצבע, בין מראה למראה ולהציגם זה אצל זה וזה על גב זה בסדר נכון ובמראה מרהבת עין? ומדוע לא נתפלא על השושנה הנעימה שעשתה מאליה כל אלה? – יען כי לא נוכל להאמין בשום אופן שהשושנה עשתה כל אלה בידיעה עצמית ורצון חפשי, ומדוע לא נוכל להאמין? על כי לא נראה ולא נכיר גם תנועותיה, תחת אשר בעיני בשר נראה איך בעלי־החיים יתנועעו וילכו ממקום למקום ברצון וחפץ חפשי, ירקדו, יקפצו ויחטפו אוכל ככל העולה על רוחם, ועל כן נשגה להאמין, כי גם בדרכי חייהם ובסדרי משפחתם, בחיי חברתם, במלחמותיהם ובשאר דברים הנוגעים לחייהם, המה ג”כ בעלי רצון וחפץ לדעת מדוע ולמה יעשו ככה ולא באופן אחר.
מלבד זה תביאנו לידי טעות ולידי מושגים כוזבים בנוגע לכשרוני בעלי־החיים, שפתנו אשר נדבר בה; כי באותם השמות והתארים אשר נכנה את כשרוני ורגשות האדם, נכנה גם את כשרוני ורגשות החיים, ועל ידי זה נטעה להאמין כי גם בהם סבת הכשרונות והרגשות אחת עם סבת הכשרון והרגשות בנו. אנחנו נכנה למשל את הנקבה שבכורת הדבורים בשם ״מלכה" או ״אם", ובזה נתן מקום לטעות, כי באמת רצון חפשי לדבורים, העומדים תחת שרביט מלכה ומושלת בהם על פי חקי המדינה וכדומה, כי בנקל לנו לשכוח שהשם הזה נתן לה אך על דרך המושאל, באין ברירה, לסבר את האוזן, אחרי כי לא נוכל לברוא שמות חדשים ותארים אחרים בעד בעלי־החיים, כי טרם נתנו בני אדם את לבם להבחין את פעולת בעלי־החיים וכשרונותיהם, כבר דברו ותארו בשפתם את כל רגשותיהם ומחשבותיהם, וכאשר הרגישו מה מזה בבעלי החיים, התפלאו, הראו באצבע ואמרו: ראה נא הן גם לדבורים מלכה, הן גם השועל ערום הוא! וסוף סוף שכחו כי הם בעצמם הושיבו את נקבת הדבורים על כסא המלוכה, וישגו להאמין, כי רצון הדבורים חפשי הוא כרצונם.
מספר הדבורים השייכים למשפחה אחת, או הנמצאים בכורת אחת, גדול הוא לפעמים מאד, ואין להם רק ״אם" אחת, או מלכה אחת, לפי דברי ההמון. בכורת אחת נמצא לפעמים משש עד שמונה מאות זכרים ומעשרת עד שלשת אלפים טומטמים, רצוני שאינם לא זכרים ולא נקבות, שאינם מולידים ואינם יולדים. כאשר תקרינה שתי נקבות או מלכות בכורת אחת, יתפרץ ריב ומלחמה ביניהן, עד שתמות האחת או עד אשר תעזוב את הבורת, כי אין שתי מלכות משתמשות בכתר אחד.
משפחת הדבורים תכונה בשם כורת “שווארם”. נשים עינינו על פעולותיהם וחייהם מראשית הוסד הכורת עד אשר יולד דור חדש.
המלכה המוכרחת לעזוב את הכורת, מהסבה אשר זכרנו, תעוף לתור לה ממלכה חדשה, ועמה יתאחדו המון דבורים שהיו עמה בקושרים ולחמו. בעדה. אלה הזכרים והטומטמים שעמדו לעזרתה בעת מלחמה לא יעזבו אותה עוד, ילבשו כלי גולה וילכו אתה. לראשונה ישבו כלם להנפש על ענף עץ, המלכה באמצע וסביבה יתאחדו כל הסרים למשמעתה, אחד אצל רעהו ככדור או כאבטיח גדול תלוי על הענף. אחרי איזה עת מנוחה ישלחו אחדים מהטומטמים לרגל את הארץ ולתור להם מקום מנוחה תמידי, זה הוא אשר נראה לפעמים דברים בודדים תועים ביער הנה והנה; הם המה יבקשו מקום מנוחה וממלכה בעד המלכה. כאשר ימצאו מבוקשם ישובו אל אחיהם להודיע להם את אשר אתם, ובעוד רגעים אחדים יתנשאו כלם וילכו עם המלכה בראשם ליסד ולכונן מלוכה חדשה.
אהבת הדבורים להמלכה גדלה מאד, כי כל מעשיהם הם אך בעדה, ומבלעדיה יתפרדו לכל רוח ולא יעשו מאומה.
טו. מעוני הדבורים. 🔗
במקומות החשוכים שלא ראו ולא ידעו עוד את האור כי טוב הוא, רצוני לומר במקומות שבני אדם לא יבינו עוד את השכר והריוח הגדול שיביאו להם הדבורים, נאנסים ומוכרחים הדבורים לבקש למו בעצמם מעון לשבתם, אבל במדינותינו יכינו בני אדם בנפש חפצה מעון בעדם, כי יודעים המה לערוך את הריוח הגדול והשכר הנכון לפניהם, כאשר יגדלו את הדבורים ויספיקו להם מזונם. האכר הרואה משפחת דבורים מבקשים להם מעון, יכין להם תיכף סל, יסגור את הסל בעדם, כאשר באו לתוכו, ואך חור קטן לצאת ולבא ישאיר להם.
בנקל נוכל לדעת אם נשבתה גם הנקבה או המלכה עם יתר הדבורים, כי הדבורים יתפקדו מהרה לראות אם נמצאה המלכה בתוכם, ואם תמצא, יחשו כלם כאיש אחד לעבוד ולפאר את מעונם, לסדרו לפי צרכיהם, וכל אחד יעשה בחפץ את העבודה המוטלת עליו. אבל אם נפקד מקום המלכה, אז ימהרו כלם לברוח דרך החור, ינוסו בחפזה וגם אחד לא ישאר שמה. כאשר יברחו מן הסל יכעסו ויקצפו מאד, ויזרקו מרה וארס בפני כל הפוגשים אותם, וסכנה גדולה מרחפת אז על ראש האכר, אשר קבצם לסלו, ולרוב ילבש מסוה על פניו וגם ידיו יעטוף.
הדבורים אשר עזבו פעם אחת את הסל, על כי נפקדה הנקבה מביניהם, לא ישובו עוד אל הסל הזה לעולם, אף אם לא ימצאו להם מעון אחר. החוקרים אחדים יבטיחו, כי הדבורים ידעו תמיד ויכירו את הסל הזה, וגם אחרי איזה זמן יכירוהו ולא ישובו אליו, וע"כ יכין לו האכר תמיד עוד סל אחד להחליפו בסל הראשון אם לא נשבתה המלכה בו, כי אל הסל הזה לא ישובו לעולם, כן יבטיחו כמה מגדלי דבורים. אבל אנחנו לא נוכל לסמוך על דבריהם, כי אהבת אלה המגדלים לדבוריהם גדלה כל כך עד כי לא לעתים רחוקות תקלקל את השורה, ותטה אותם להרבות בספורי אגדה, להגדיל את חכמתם ובינתם על אחת שבע ולהכניס פילא בקופא דמהטא.
אם נאספה המלכה בין שאר הדבורים תחל מלאכה גדולה ועבודה רבה בהסל, המלכה תשב במנוחה על מקום מיוחד ולא תעשה מאומה. הזכרים ״דראהנען" לא יאחרו מהתקרב אליה להחם אותה, כי מטבעה אסטניס היא מאד, והקור יזיק לה ויעשה אותה לעקרה עולמית. יתר הדבורים, היינו הטומטמים, שמעתה נקראם בשם דבורים לבד, ימהרו לאסוף אוכל ולצבור את החמרים ההכרחים לבנין הכורת.
שערות דקות מאך ישנן להדבורה על בשרה, ובבואה לפרח אחד תרד לתוך כוסו, ששם צבור האבק, בו תתכסינה כל שערותיה. את האבק הזה תאסוף, תדבק את כל גרגיריו יחד, תעשהו לכדור קטן ותשימהו בכפות רגליה האחרונות, הדומות לשלחופיות קטנות, ומכונות בשפת מגדלי הדבורים בשם סלי או מכנסי הדבורים. כן תוריד בלחייה את נטף העצים, תשימהו ג"כ בין רגליה האחרונות, ועמוסה באבק ונטף תשוב אל הכורת.
חוקרים אחדים נסו לתת מבטם אל תוך מעוני הדבורים, כדי להבחין ולדעת ארחן, רבען, שבתן וקומן, ולתכלית זו הכינו בעדן סל זכוכית מכוסה בסל עץ, על כי הרבורים יעשו מעשיהם אך במחשך, ומעת לעת הגביהו את הסל העליון, כדי לראות את אשר יעשה בכורת. על ידי הנסיונות האלה נודע לנו, כי לראשונה תעמולנה הדבורים להשלים מלאכת הבנין, רצוני לאמר ליפות ולפאר את הסל, לעשותו לדירה נאה, ולסתום היטב את כל חוריו וסדקיו. כאשר תשלם המלאכה הזאת תתחלקנה לכמה כתות או חבורות: אלה תצאנה השדה לאסוף אבק ונטף, ואלה תשארנה בביתן, בכורת, לעשות מלאכתן, איזה מהן תעמודנה לשרת את המלכה, לברור בעדה מאכל היותר טוב. כאשר תשובנה הדבורים עם שללן מן השדה אל הכורת, תמצאנה שמה אלה העומדות הכן לפרוק מהן משאן ולהטמין את אשר הביאו במקומות מיוחדים, הראוי לאכילה יטמינו לאוכל והראוי לבנין לבנין.
טז. בנין החדרים בהכורת. 🔗
הדבורים תטוחנה את כותלי הכורת במהירות וזריזות נפלאה, והכותלים כל כך חלקים המה, עד שכמעט אין להאמין כי נעשו ונטוחו אך על ידי גויות הדבורים מבלי שום כלי מלאכה, אחר שנגמרה המלאכה הזאת תחלינה לבנות החדרים המיוחדים בעדן. לכל אחת חדר מיוחד.
חומר הבניין הזה הוא השעוה שתוציאנה הדבורים מבטנן, וכל אותה השעוה שנשתמש בה אנחנו לצרכנו, היא היא החומר, אשר ממנו נבנתה הכורת של דבורים עם כל חדריה. אך לשוא עמלו ויגעו כל חוקרי הטבע להכין ולתקן על ידי תערובות כעמיות מין חומר כזה, כהשעוה. הטבע למדה אך הדבורים להכין חומר כזה, ובני אדם עם כל חכמתם הגדולה ודעתם הרחבה לא יוכלו להתחרות עמהן בהחכמה הזאת. גם הדבש, אשר יערב ככה לחכנו, הוא חומר שתרוקנה הדבורים מפיהן, והוא יתפתח מן־הפרחים השונים אשר אספו ומצצו הדבורים. גם את החומר הזה, את הדבש, לא ידעו בני אדם לתקן, אף כי כבר עמלו החכמים לערב ולרקח באפנים שונים את כל הציצים והפרחים הנאהבים להדבורים. הטעם לזה הוא, על כי האבק, הנטף וכדומה, יתהפכו בבטן הדבורים לחומר חדש, והחומר הזה יתהפך אח"כ לשעוה ודבש, ואנחנו עם כל חכמתנו ונסיונותינו עוד לא נדע איך לתקן את החומר ההוא על ידי אמצעים מלאכותיים.
בנין חדרי הכורת נפלא הוא מאד מאד, עד כי כבד הוא לצייר פה ציור נכון ממנו לאלה הקוראים אשר עוד לא ראו כורת מימיהם, אם לא יקחו למו טבלא של שעוה, כמו שיובא מהכורת, לטהרו מן הדבש על ידי מים פושרים, ואז יראו את נפלאות החדרים האלה. ששה כתלים לכל חדר וחדר, כי לא מרובעים הם, כי אם בעלי שש צלעות, המרחק בין חדר לחדר, גדלם, רחבם ועמקם, שוים המה בצמצום ולא ישתנו זה מזה אף כחוט השערה. הכתלים שבין חדר לחדר דקים וחלקים מאד, ואי אפשר לאדם להשלים מלאכה כזאת בצמצום כזה אם לא בעזרת חכמת החשבון וההנדסה. פה נראה איך הפליא הטבע לטעת ביצוריה חפץ טבעי כזה, אשר על ידו תעשינה מלאכות שלא ישלימם האדם רק בחכמה רבה ועל ידי תחבולות שונות.
והיותר נפלא בזה הוא, שהדבורים תחולנה כלן פעם אחת על פני כל הכורת, ובכל זאת כלן כאחת יודעות להחל ולגמור בנינן בנקודה ראויה ומצומצמת שלא ישאר מקום ריק ופנוי אף כחוט השערה. הפלא ופלא! מאין תדע הדבורה להחל מלאכתה מנקודה זאת דוקא, למען יתאים כל הבנין כלו. מזה נראה כי הטבע תלמד את הדבורים, לא רק את מלאכת הבנין, כי אם גם הראה להן את גדלו, רחבו, עמקו ושטחו, ותורה אותן לדעת ולכוין את הנקודה הראויה, למען יושלמו כל החדרים בסדר ישר ובמשטר נכון כזה, עד שכמעט אי־אפשר לו לאדם להתחרות עמהן גם על ידי חשבונות מצומצמים ומדויקים.
כאשר תכלינה הדבורים את מלאכת טבלא אחת עם כל חדריה, תחלינה להתעסק בבנין השניה, השלישית וכו', ואח"כ תדבקנה כל הטבלאות על ספוי ביתן ותסעדנה אותן בעמודים של שעוה לבל תפולנה ארצה. בין טבלא לטבלא תשארנה מקום פנוי דיו לטיול שתי דבורים. מגדלי־הדבורים יכינו להן לעמודים מקלות דקים, הממלאים את מקום העמודים של שעוה.
כאשר תאיר השמש והימים המים ובהירים הם, תמהרנה הדבורים לכלות את בנין חדריהן בעת קצרה ותמלאנה את כל הכורת טבלאות, אבל אך מעט דבש נמצא בחדריהן, כי תכלית ומטרת החדרים האלה הוא לעת עתה, להטיל שמה ביצים ולהיותם מעון לדור נולד, כי באלה החדרים יעמוד ערשם.
כהמלכה כן הזכרים לא יקחו חלק בכל עבודה, לא בבנין הכורת ולא להשיג מזון ומחיה. האפרתים האלה אוכלים ואינם עושים, המה יאכלו את אשר ימציאו להם הטומטמים, העובדים בזיעת אפם ויעלו להם על שלחנם. כמו כן יתעסקו הטומטמים בחדרם בעדם ומספיקים להם כל צרכיהם. את מיני המזון אשר יאספו יניחו למשמרת בחדרים מיוחדים לתכלית זו, ובעד המלכה והזכרים יבנו חדרים יפים ומרווחים יותר מחדרי המון העם, כותלי החדרים האלה יצטיינו בחזקם; ובהבטה הראשונה נכיר, כי פה מקדש מלכה ומעון מושלים הוא. כאשר כלו הטומטמים את מלאכתם תעזוב המלכה את כסאה, לטייל מעט על פני השדה בחברת הזכרים הסובבים אותה. במעופם יתרוממו ויתנשאו למעלה גבוה מאד, עד שנעלמו מעינינו ולא נוכל עוד לדרוש ולחקור אחריהם ואחרי פעולותיהם, אבל נבין היטב את אשר יעשו שמה שרי המלוכה ויועצי־סוד המלכה הנכבדה, ובצדק נכנה הטיול הזה בשם ״מסע־החתונה", כי אחרי טיול כזה לא תעבורנה ארבעים ושש שעות והמלכה הצנועה תחל להטיל ביצים, תעוף מחדר להדר ותשאיר ביצה אחת בכל אחד מהן.
יז. ביצי הדבורים והתפתחותן. 🔗
בקיץ הראשון לא תרבה המלכה בהטלת ביצים, ואיננה פרה ורבה הרבה, ימי החורף והקור ימנעו אותה גם כן מלפרות ולרבות לגמרי, ולא תטיל בכל ימי החורף ביצים כלל, אבל כאשר יבא האביב תחל המלכה להראות כחה, תטיל קרבה ביצים ותפרה ותרבה מאד מאד. הנסיון הורה לנו, כי תטיל לערך שלשת אלפים ביצים מדי חדש בחדשו.
כאשר תחל המלכה להטיל ביצים, והטומטמים נוכחו לדעת, כי לא תשאר עקרה כי אם תעמיד תולדות, ובכן כבר כלו הזכרים את מלאכתם והשלימו את חובתם אשר היתה מוטלת עליהם, אז יאמרו אל המושלים, האפרתים העצלים החיים על חשבון אחרים: באו חשבון! באו ונעשה חשבונה של עבודתכם ומלאכתם. הן כבר כליתם מעשיכם, אשר בעבורם נבראתם, כבר הזרעתם זרע ומה תהפצו עוד? אנחנו לא נחפוץ להספיק לכם, עצלים נכבדים, את כל צרכיכם; ואחרי כי דעצלים הנכבדים לא ידעו או לא יחפצו בגאותם, להשיב תשובה מספקת על השאלה האמתית הזאת, יקומו ויתנפלו עליהם עבדיהם וימיתו אותם בעקיצתם. המרד וההרג הרב הזה נראה כבר בקיץ הראשון, וכל עוד שתרבה המלכה להטיל ביצים והטומטמים יוכחו יותר ויותר, כי דור חדש יקום בלי כל ספק, כן יוסיפו להרוג להשמיד ולאבד את כל זכר, את כל אפרתי עצל שאינו יודע רק לפטם את כרסו. בחדשי יוני, יולי ואויגוסט נמצא מהם חמרים חמרים חללים שטוחים על פני השדה, מרוקרים מעקיצת העובדים, ולימי החורף הבא לא ישאר אף אחד מהם. ולא מרוע לב יעשו זאת הטומטמים. יודעים המה שפרנסתם איננה מצויה בחורף וכי עליהם להכין אוצרות מזון בעד המלכה ובעדם, ולמה להם עוד לפרנס ולהספיק מזון גם לאלה שלא יעשו מאומה ולא יביאו עוד כל תועלת בהויתם?! הביצה שתטיל המלכה תניח בחדר ריק מיוחד, וממנה יצא טומטם או נקבה, הכל לפי הכלכלה ומעון הנולד, או תניח אותה בחדר מלא זרע ויתהוה ממנה זכר מזריע ומוליד. במשך ארבעה או ששה ימים תתבקענה הביצים ומהן יגיחו שרצים קטנים, הביצה שהטילה המלכה לראשונה תתבקע ראשונה. הטומטמים יכינו מזון בעד הנולדים המרבים מאד לאכול ויצטיינו כזוללים גדולים. טרם יתנו הטומטמים את המאכל להנולדים ילעסו אותו המה לראשונה ויעשו אותו כמין נזיד (ברייא), והמזון הטוב והמכלכל הזה יפעל הרבה לטוב על חנוך והתפתחות הצעירים. חמשה ימים אחרי הולדם יארגו הנולדים מין אריגה, כתולעת המשי, ויתעטפו בה. את המלאכה הזאת ישלימו במשך שלשה ימים, אחר זה יסגרו עליהם העובדים את החדרים אשר בהם נולדו בכסוי של שעוה, כה ישארו סגורים שבעה ימים שלמים, ובמשך העת הזאת יתפתחו ויעשו דבורים בתוארן ואיכותן, כאשר נראה אותן אנחנו. פעולתן הראשונה היא לשבר את הכסוי ולצאת לחפש, ואחרי שצלחה להן לצאת לחפשי, כבר עומדות ומוכנות הן עם כל הידיעות ההכרחיות להן ועם כל הכשרונות אשר להוריהן; לא יעברו ימים אחדים וכבר תדע כל אחת לעוף, לאסוף מזון ולהביא הביתה את אשר אספה, לעבוד ולשרת אם נפל חלקה בין הטומטמים, או לשבת בחבוק ידים ולהתענג על החיים, אם בין הזכרים נפל הבלה בנעימים.
לראשונה יתפתחו הטומטמים העובדים, ירבו וישרצו מאד ועמהם תתרבה גם העבודה, ועם העבודה יתרבו גם הדבש והשעוה. אחריהם יגיחו הזכרים והנקבות מביציהם, וכאשר כבר הזכרנו, יודע הזכר הצעיר, תיכף אחר הולדו, כי הוא נברא לחיות על חשבון אחרים, על חשבון הטומטמים שלפי דעתו לא נבראו אלא בשבילו, לשמש אותו, הוא ישב במנוחה ויחכה עד אשר יביאו לו אוכל. חיי השרים האלה פשוטים המה מאד, כי המה יבלו ימיהם בבטלה, ומה נוכל לספר ממעשיהם, אחרי שלא יעשו מאומה? לא כן הם חיי הנקבות כי עמהן ולרגליהן תבא מרידה, מהומה ומבוכה בהממלכה, ולפעמים גם חרב של כליה גמורה תבא עם הנקבות. כמעט תשבר הנקבה את כסוי חדרה ותתפרץ לצאת לחפשי, וכבר החלה רוח קנאה לפעם את לב המלכה הזקנה, בדעתה כי סער מתחולל על ראשה לרגלי הנולדת, בדעתה כי עתידה היא למרוד בה ולחמוק ממנה נזרה לימים יבאו, ועל כן תחפוץ לעקר מן השורש את בת נעות המרדות ולהמיתה בעקיצתה בעודנה בילדותה. אבל רבים מהטומטמים יעמדו בפרץ ויגינו על הבת, ועליהם יספחו רבים מהזכרים ללחום נגד האם. ובכן תקום מרידה ומבוכה במחנה הדבורים. כל הממלכה תתחלק לשתי מחנות עומדות הנן למלחמה. הטומטמים הזקנים והזכרים הצעירים ישיתו ידם עם האם, והטומטמים הצעירים יתאחדו להגן על אחותם הצעירה, ויסגרו פתח חדרה בעד האם החפצה לשחת באף רחמה ולטרוף את פרי בטנה.
לרוב תנצח הבת ותגרש את אמה מכסא מלכותה ותמלוך תחתיה, האם הנדחת תצא וידיה על ראשה, אחריה ילכו אלה שנשארו באמנה אתה; כלם יחד יעזבו את הכורת בהמולה גדולה ויבקשו למצוא מעון חדש וליסד ממלכה חרשה.
יח. מות המלכה, מלכה חדשה. 🔗
אחרי שנגרשה האם המרצחת מכסא מלכותה ועזבה את הכורת, ימהרו מגני הבת אל חדרה, יסירו את כסויו ויוציאוה לחפשי. ראשית פעולת המלכה החדשה היא ליסד כסאה על דם חללים, כי גם היא תדע כי אין שתי מלכות משתמשות בכתר אחד, ותמהר לשחת כל הביצים שנשארו למען לא תצא מהם נקבה אחרת ולא תגמול עליה כפעל כפיה, רצוני לאמר לבלי להגרש גם היא ממנה, כאשר גרשה את אמה, ועל כן תעשה בהן כלה.
ואם צלחה לה לאבד כלה את כל הביצים טרם שנולדה נקבה אחרת, אז תקנה לה נצחונה בנקל, כי אחרי שעקרה את כל הביצים משרשן תשאר היא יחידה בכורת, ותמשול ממשלה בלתי מוגבלת עד אשר תוליד בת ותגרש ממנה. אבל אם עוד טרם כלתה חמתה בהביצים נולדה נקבה אחרת, אז תתחדש המלחמה בין שתי האחיות, כי גם הצעירה, אשר אך זה רגעים אחרים עזבה את חדרה, ואך בעזרת עבריה נמלטה מאמה המרצחת, גם היא כבר תדע ותבין את הסכנה המרחפת על ראשה מאחותה, וכי עליה להשמידה ולאבדה למען לא תהיה לה לאבן נגף לימים יבאו. לכן תמהר גם היא כאמה להתנפל על אחותה ולהמיתה על שם סופה, אבל גם בפעם הזאת תתחלקנה הדבורים לשתי מחנות, והמרידה ששקטה זה לא כבר תחל מחדש; מלחמה כבדה תתלקח בין האחיות, עד שתפול אחת מהן שדודה לרגלי אויבתה, או עד שתעזוב הבכירה את הכורת ותצא גם היא בגולה כאמה, ליסד יחד עם בני בריתה הזכרים והטומטמים ממלכה חדשה. ואחרי ששקטה המבוכה והמהומה שנפרצה זה פעמים בהכורת הראשונה, ימליכו שמה את האחות הצעירה למלכה עליהם. וגם היא לא טובה היא מאמה ההולכת לפניה, גם היא הלך בעקבותיהן ותמהר לעשות כלה ואבדון ביתר הביצים, ותנסה להמית ולהשמיד אלה שכבר נולדו, ולא לעתים רחוקות יעבור הגורל גם עליה, גם היא תגורש מכסאה, וגם היא תוכרח ללבוש כלי גולה ולבקש לה מנוח באשר תמצא.
אבל לפעמים יקרה כי שתי הנקבות, או המלכות, תפולנה יחד במלחמה, והיה אם לא נשארה עוד נקבה אחרת באיזה מן החדרים או ביצה שתצא ממנה מלכה חדשה, אז נקרעה הממלכה, נהרסו כל יסודותיה וההמון יתפזר לכל רוח, אם לא יצלח בידי בעל הכורת להביא נקבה ממקום אחר, או שתעשינה הדבורים מלכה חדשה על ידי פעולה מלאכותית.
מגדלי הדבורים יכירו על נקלה, כי מתה המלכה וכי אין עוד כל סדר ומשטר בכורת, כי גם הטומטמים, אשר כל חייהם הוא המלאכה והעבודה, גם הם יטמנו ידם בצלחת ולא יעשו עוד מאומה, כאילו נמאסה ונבזה עתה המלאכה בעיניהם ואיננה שוה להטפל בה, אחרי שאין מלכה בראשם. הצעירים יעזבו את הכורת ויעופו לבקש להם מעון אחר, הנמצא תחת ממשלת מלכה אחרת, והזקנים יגועו ברעב ולא יקחו להם אוכל, אף כי ימלאו אסמיהם בר, ואך אם יצלח בידי אדונם להביא להם מלכה ממקום אחר, או ביצה ראויה שתתהוה ממנה מלכה חדשה, רק אז ישובו העובדים לעבודתם ומלאכתם כבראשונה וחיים חדשים יבאו בהכורת.
לפעמים נראה פה מחזה נפלא, אשר לא יאומן כי יסופר, והוא: אם אחרי כל עמל וטורח לא עלתה ביד בעל הכורת למצוא מלכה אחרת ולהביאה לתוכה נראה לפעמים איך תעמולנה הדבורים בעצמן לברוא להן מלכה חדשה על ידי פעולה מלאכותית נפלאה מאד, ותמשחנה אותה עליהן: כבר אמרנו, כי הנקבה תטיל שני מיני ביצים, ממין אחר יתפתחו הטומטמים והנקבות, וממין השני מהביצים המונחות בחדרים המלאים זרע, יתפתחו הזכרים מזריע זרע, הביצים שמהן יתפתחו הטומטמים והנקבות דומות זו לזו ושוות הנה לכל דבריהן, ומאותה הביצה שיתפתח הטומטם תוכל להתפתח גם הנקבה, כי באמת שניהם, הטומטם והנקבה, מחומר אחד יעשו, וההבדל ביניהם הוא אך החינוך, המעון והכלכלה, אותה הביצה שתצא ממנה נקבה כשתמצא בחדר רחב ידיים, בחצר המלכה, וכשתתפרנס מהטומטמים בריוח ולא תצא לעבוד עבודה, אשר על ידי זה יתפתחו בה סימני הנקבות במלואם ותקום למלוך; מאותה הביצה בעצמה יצא טומטם, אם תמצא בחדר צר ולא תתפרנס כי אם בצמצום ותוכרח לצאת לעבודה תיכף אחרי שנתפתחה, על ידי העבודה ומעט האוכל והמעון הצר לא יתפתחו בה סימני הנקבות ותהיה לטומטם. לכן ימהרו לפעמים הטומטמים, כאשר נשמד כל בית המלוכה, לקחת ביצה אחת המונחת באחד מחדריהם הצרים ויניחו אותה באחד מחדרי חצר המלכה, ותיכף כאשר תתפתח יביאו לה מזון היותר טוב, ישמרוה ולא יתנו לה לעשות כל עבודה, וכה תתפתה בת האספסוף הזאת ותבא למלוכה, תתנהג ככל ההולכות לפניה, כאילו מלכה היתה מלידה מבטן והריון ולא בת אספסוף, שבאה למלוכה אך על ידי מקרה. מה נפלאים המה מעשיך ויצוריך, אל נורא! הדבורים תדענה להפוך על ידי פעולה מלאכותית את הטומטם לנקבה, להפוך עבד נרצע למלכה ארירה, מה שאי אפשר לכל חוקרי הטבע היותר מחוכמים עם כל כשרונותיהם, ידיעתם ונסיונותיהם!
הנה העברנו בזה לפני הקורא איזה מחזות מחיי הדבורים, בנוגע לבנין מעונן, כלכלתן, גידול בניהן, ונעיר פה עוד על איזה דברים טרם נעזוב את הרבורים ומלחמותיהן. תהלוכות הדבורים ודרכי חייהן ישיאו רבים להאמין, כי חפץ עצמי ובחירה חפשית להן, כי כל מעשיהן ופעולותיהן תעשינה ותפעלנה כפי העולה על רוחן אחרי מחשבה ועיון, כבני אדם כן הדבורים בונות להן בית, מחנכות בניהן, שומעות לקול מלכה וכו' וכו'. להאמית ולחזק את הדמיון הכוזב הזה, יבאו עוד הספורים הבדוים מחיי הדבורים ורוב הגדות דופי ודרשות הבל. אם בעין בקורת נביט על חיי ומעשי הדבורים, אשר נפלאים הם, נראה בהשקפה הראשונה, כי גם הן אך כלי מלאכה הן בידי הטבע, כי החפץ הטבעי השורר בכל ממשלת החיים יפעל גם בהן ועל ידן ומבלעדיו לא תעשינה מאומה. האות כי גם הדבורים אך מכונות הן בידי הטבע, הוא כי כלן, כל הרבוא רבבות מהן, תעשינה מלאכתן בתמונה אחת ממש, על אופן אחד ממש, מבלי לשנות זה מזה אף כחוט השערה. האם דבר אפשר הוא לרבוא רבבות בעלי רצון וחפץ חפשי מבלי לשנות מה בפעולותיהם ומלאכתם זה מזה? כמה אלפי שנים עברו למן העת אשר נראה את הדבורים מתעסקות במלאכתן, ולא הרגשנו בה צעד לפנים או לאחור אף כחוט השערה. בכשרון, מהירות ובאופן כזה ממש כאשר עבדו עבודתן והשלימו מלאכתן זה אלפי שנים לפנים, תעבודנה עתה מבלי לחדש מה, מבלי לשנות מה, ובלי כל ספק לא נראה במעשיהן שום חדוש או שנוי עד קץ הימים. האם דבר אפשר הוא לבעלי הבנה ודעת חפשית, לבעלי רצון לבחירה? לא! כשנאמין לראות במעשי הדבורים רצון עצמי ובחירה חפשית נהפוך את סדרי בראשית, כי תחת אשר גם בנו בני אדם נטעה הטבע חפץ־טבעי, אשר על ידו נשלים פעולות שונות הכרחיות מבלי כל דעת וחשבון, כאשר כבר הראינו למדי בפרקים הקודמים; וע"כ נמצא בבעלי חיים, אשר גם בהם נטוע החפץ הזה, מעשים דומים מאד למעשי ידינו, נהפוך אנחנו את הסדר להחליט, כי גם בעלי־החיים בעלי חפץ ובחירה חפשית הם כמונו.
יט. חיי הנמלים וחברתן. 🔗
חיי הנמלים והברתן נפלאים המה הרבה יותר מחיי הדבורים בדברים ובמעשים רבים, גם הן כדבורים תתחלקנה לשלשה מינים, זכרים נקבות וטומטמים. הזכרים והנקבות יולדו עם כנפים, אשר תאבדנה תיכף אחר חתונתן. הטומטמים ישרצו על הארץ מבלי כנפים מיום הולדם עד יום מותם, ולכן רק המה מסוגלים לכל עבודה ומלאכה, כי לא יפחדו פן יאבדו וישחיתו את הכנפים בשעת העבודה, בעת שהפחד הזה יעצור בעד הזכרים והנקבות מבלי לעשות מה. מזה נראה כי הטבע בעצמה בראה והזמינה את הטומטמים לעבודה במנעה מהם כנפים. כי בדרך כלל כל בעלי כנפים בשרצים אינם מוכשרים לשום עבודה ומלאכה, מלבד איזה מהם, אשר כנפיהם מכוסות בכסוי קשה וחזק, כמו הקאָפֿער וכדומה.
מעוני הנמלים יפים ומהודרים הם כמעוני הדבורים, אף כי לא נחמדים המה למראה כמוהם, כי תחת שהדבורה תבנה ביתה משעוה יפה ונקיה תקבע הנמלה משכנה במעבה האדמה שאיננה מצטיינת לא ביפיה ולא בנקיותה. אבל הנמלים תבנינה ערים שלמות, חדרים רבים, הצרות, רחובות ושוקים וכולם מאוחדים ומקושרים עם החדרים האלה. רגבי האדמה, אשר יחפרו, תשליכנה הלאה, ואחרי שנשלם בנין עירם תצבורנה את האדמה אשר השליכו, אל מקום אחר ותעשינה תל גדול כחומה בצורה להגן על עירן אשר בנו, מעוני הנמלים לא פשוטים הם, כי אם תחתיים שניים ושלישים נבנו, כי הנמלים בונות תמיד את בתיהן זה על גב זה ותסעדנה העליות והחדרים הפורחים באויר בעמודים חזקים לבל יפלו תחתם; גם פתח ושער תעשינה הנמלים לעירם, השער הזה יפתח בכל בקר ויסגר בערב. מלבד החדרים, החצרות והרחובות הגלוים, ישנם להן לנמלים עוד דרכים נסתרים מעיני רואים, ובאמצעות הדרכים האלה תבואנה ותצאנה לעת הצורך, מתקבצות יחד לסעוד לבן ולאכול ארוחתן המתוקה להן והערבה לחכן, והוא מין נוזלי נוטף מכני עץ ידוע.
כהדבורים כן תתנשאנה הנמלים ותרימנה את עצמן גבוה גבוה מעל הארץ בהגיע עתן עת דודים בירח אויגוסט, וגם את מסע הנמלים נוכל לכנות בשם ״מסע־החתונה“. ההבדל בין הנמלים להדבורים הוא, שזכרי הנמלים לא ישובו אחרי אשר כלו עבודתם אל ביתם ולנפול בידי הטומטמים הרוצחים, כאשר יעשו זכרי הדבורים. זכרי הנמלים יגרעו מאליהם, אחרי שהשלימו מלאכתם והזריעו זרע. הנקבות לברן תשובנה אל עירן וביתן, ואינן נכנסות בעצמן אל מעונן, כי אם מחכות הן החוצה, עד אשר יבאו העובדים לחטוף להם כל אחד אלמנה אחת. העובדים האלה יספיקו להן מזונן וכל צרכן, וככה יישנו יחד שנת החרף עד ימי האביב, אשר אז יקומו מחדש לעבודתם והנקבות מטילות ביצים ומעמידות דור חדש. נקבה שלא עלה זכר אחר בגורלה, ר”ל שלא מצאה חן בעיני אחד העובדים שיחטפנה ויוליכנה למעונה, תעשה ותחפור לה בעצמה מעון לשבת, תשלים בעצמה כל עבודה ומלאכה הכרחית, תנום שנת־תרדמה במשך כל ימי החורף, ובאביב תטיל ביצים אשר יתהוו ויתפתחו מהן אך טומטמים, אבל לא זכרים ולא נקבות, כי רק העובדים יודעים לשמור הביצים ולאמן הנולדים כראוי, ואך המה יבינו לחנך דור חדש, כאשר כבר ראינו הכמתם בזה אצל הדבורים, ועל כן אך מהביצים שנתפתחו וגדלו על ברכי האומנים הנאמנים האלה, יתהוו גם זכרים גם נקבות. אבל אלה שלא גדלו על ברכיהן ולא התענגו על חנוכם ישארו טומטמים, כי גיום לא יתפתח כראוי.
כאשר הטילה הנקבה ביצה, ימהר אחד העובדים לשאת אותה לחדר מוכן ומזומן בעדה, ובשמירה מעולה וזריזות יתירה ישמרו טומטמי הנמלים את הביצים, ישאו אותן כפי הנחוץ והטוב להן ממקום למקום, ביום אל חדרי העליות, כדי להחם אותן על ידי קרני השמש שיחדרו שמה, ולפעמים יביאו אותן החוצה וישטחו אותן על פני השמש כחום היום, ובלילה או ביום המעונן יורידום אל החדרים התחתונים, לבל יזיקו להן הקור והגשמים. הטומטמים יעמדו כצור מעוז להגן על הביצים, ומוכנים המה ללחום בעדם ולחרף נפשם למות כאשר ירגישו שאיזה סכנה מרחפת עליהן, כאשר יבאו למשל איזה בעלי חיים טורפים להשחיתן ולקלקלן. כן יספיקו הטומטמים מזון ומחיה להיתושים הקטנים, כאשר יגיחו מביציהם וישמרו אותם באהבה וברגש רחמים, כאשר ישמרו טומטמי הדבורים את בני הדור החדש, אשר העמידה המלכה. הפליאה פה הטבע את מעשיה, בתתה חפץ נמרץ בלב יצוריה, שאינם פרים ורבים בעצמם, להיות אומני ושומרי בנים זרים, בני מינם, ויבנו על ידיהם, ואך אלה שלא יעמידו תולדות, אך אלה אשר עצרה הטבע בעד רחמם, המה המחוכמים ביותר, המה המוכשרים לכל עבודה ומלאכה, והמה רוב המין, אשר על ידם תושלם כל המלאכה ועל ידם תתקיים כל החבורה, על ידי נטיתם ותשוקתם להיות אך חיי חברה, ומבלעדי בני מינם חייהם אינם חיים. החפץ הטבעי הזה לחיות חיי־חברה, יגלה לנו עמוקות מכשרונות בעלי־חיים אלה. נתמה ונשתומם לראות המונים המוניים ישלימו פעולותיהם ויעשו מלאכתם בבת אחת למטרה אחת, כאילו ישמעו לקול נגיד ומצוה, כאילו ידעו מדוע ולאיזה תכלית ישלימו עבודתם ויעשו מה שיעשו. כן נתפלא על הנמלים המשלימות עבודתן בכשרון נעלה ותחבולות מחוכמות על פי מצות הטבע, מבלי לדעת לאיזה מטרה ולאיזו תכלית תעשינה מעשיהן באופן כזה ולא באופן אחר.
כבר זכרנו, כי הנמלים אוהבות ביותר את הזיעה הנוטפת מן העלים, רצוני לאמר מכני העלים שתנעם מאד לחכם. לתכלית זו, למען תזיע הכנה, ימששוה באבר אחד שיש להם לזאת והוא כמין עוקץ (פֿיהצהערנכען), ועל ידי התחבולה הזאת תזיע הכנה ומטפת לחיך הנמלים הזיעה המתוק להם מגופה, והנמלים יודעים כי הכנים האלה מועילים למו, יחוסו עליהם ולא יעשו עמם רעה, בדעתם כי אם יניחום לישב בשלוה יוכלו ללקוק את הזיעה עוד פעם. גם ידאגו בעדם, יקחום ממקום שאין פרנסתם מצויה למקום ששם יהנו מצוף הפרחים וימתיקו גם את זיעתם, ולפעמים יקחום הנמלים אתם למעונם ויכלכלום, כאשר נכלכל אנחנו את הפרה החולבת ואת העזים שיכינו לנו חלב, חמאה וגבינה.
על ידי חפץ טבעי תדע הנמלה לעשות גם שרצי עוף אחרים להיותם ביתיות מועילות לה שנבראו לשמשה ושתהנה מהן.
מלחמת הנמלים זו בזו תעורר בנו תמהון והשתוממות. הכשרונות והתחבולות, אשר נראה בהן בעת מלחמה, יותר נפלאים המה מכשרונות כל יתר בעלי־החיים. יחידות הן הנמלים בין כל בעלי־החיים בזה שמכינות מלחמה בעצה ותחבולה, ועושות תכסיסי מלחמה בערמה ומרמה נפלאה מאד.
אחרי שהשלימו טומטמי הנמלים את בנינם וכל חשק לבם, עד שאין להם עוד שום עבודה וענין לענות בו, יטמנו יד בצלחת וילכו בטל. הבטלה תביאם לידי שעמום, וכראשית כל חטאת הביא אותם גם לידי עבירה, ויתחילו להתגרות מלהמה באחיהם, לגזול מהם רכושם, וכאשר תגבר יד מחנה אחת על השניה, יגזלו גם את ביצי המחנה המנוצחת, יחנכו אותו במעונן ויעשו אותן לעבדי עולם, לעשות כל מלאכה ולשמוע למצותם. החזיון הזה נפלא הוא מאד ויחידי היא בממשלת החיים. כי רק טומטמי הנמלים ידעו ללחום באחיהם בני מינם, לקחת אותם שבי ולכבוש אותם לעבדים. רק המה בין כל בעלי החיים ידעו, כי טוב ונעים הוא לשבת בשלוה בחבוק ידים ושמלאכתם תעשה על ידי אחרים, המה יעמיסו ויטילו כל עבודה ומלאכה, אשר היה עליהם החובה וההכרח לעשות, על שכם עבדיהם אחיהם, אשר נפלו להם לשלל במלחמה, והעבדים האלה יבנו בתים, יספיקו מזון וידאגו בעד הנולדים, סוף דבר: המנצחים יתנהגו עם המנוצחים, כאשר התנהגו בני האפרתים במקנת־כספם, טרם נתן להם דרור זה איזה שנים.
רק עבודה אחת ישנה שלא ימסרו אותה האדונים בידי עבדיהם, והוא להגן על עירם ועמם, כאשר תתפרץ מלחמה בינם לבין יתר בעלי־החיים. בהעבודה הזאת לא יאמינו הטומטמים גם לזכריהם ולנקבותיהם, כי אם יחגרו כלי מלחמה בעצמם ללחום באויביהם ולהגן על מעונם. במלחמה כזאת נראה באמת נפלאות: הם יבינו וידעו איך לגרש אויביהם, איך להתנפל עליהם, לעצור בעדם שלא יתפרצו לעירם, להכין להם אורב ולמשוך אותם אחריהם בתחבולות ובערמה נפלאה, כדי להתנפל אח“כ עליהם מפנים ומאחור ולעשות אותם כלה. גדולים ונפלאים המה אז כשרונותיהם, גדול ונפלא הוא אומץ רוחם במלחמה. כל זאת תעשה אך על ידי הטומטמים, מבלי כל עזרת זר; וכשיש להם עבדים, אשר שבו במלחמה ואשר יעשו כל מלאכה ועבודה, אז המה אדונים ומגנים המה, ונכנה אותם אז, לא בשם עובדים או טומטמים, כי אם בשם הנאות להם ״אנשי־חיל” כת הלוחמים.
בדבורים ובנמלים כבר ראינו מחזות נפלאים. אבל עוד יותר ויותר תגדל פליאתנו כאשר נביט על חיי הטערמיטים, אשר נחפוץ עתה להעביר אותם לפני הקורא בפרקים הבאים.
כ. חיי הטערמיטים. 🔗
הטערמיטים שרצים קטנים המה, החיים ביחד בחברה גדולה מאד ונחלקים לכתות כתות: כת הזכרים ונקבה אחת ביניהם, אחת בכל המחנה: כת הטומטמים־העובדים, וכת הטומטמים הלוחמים, אשר בעת שלום לא יעשו מאומה ותעודתם היא להגן על הממלכה בעת מלחמה. כל מלאכה ועבודה, כמו בנין הבתים, הספקת מזון לכל העם, אמון וגדול הבנים, כל זה מוטל על שכם הטומטמים העובדים, הממלאים חובתם באמונה וכשרון.
הטערמיטים הם אך בארצות החמות ביותר, גודל הזכרים והנקבות הוא כערך עובי אצבע (צאלל), המה יולדו עם כנפים לעוף, אשר יאבדו תיכף אחרי אשר הזדווגו זה לזה. הטומטמים העובדים גדולים שלש פעמים כנמלה השחורה הנמצאת במדינתנו. את הלוחמים נכיר בעבי גבם ובראשם הגדול כמעט ככל יתר גיוו. ומלבד זה נכיר אותם על ידי השערות החדות והחזקות מאד הנמצאות על ראשם כמין מרצע, והן הן כלי מלחמתן לפצוע בהן את אויביהן בתקוע אותן בבטנם.
בכמה דברים דומים הם חיי הטערמיטים לחיי הנמלים. הזכרים יעזבו את מעונם ביחד עם הנקבה, ישימו לדרך פעמיהם, למסע החתונה, משם ישובו בלי כנפים ויזחלו על הארץ ויהיו לברות לעוף השמים וליתר בעלי־החיים המתפרנסים מיתושים ושרצים. הנקבה תלקח מן העובדים בשבי ותתפרנס מהם, כדי שתטיל ביצים ותעמוד דור חדש. מהביצים האלה יתפתחו זכרים, נקבות, עובדים ולוחמים. הזכרים הנולדים יעזבו ביחד עם הנקבות את מעונם, כאשר עשו אבותיהם, ואחרי שנזדווגו עמהן יאבדו כנפיהם וימותו כמות הוריהם, מלבד נקבה אחת, אשר תלקח בשבי בידי העובדים הצעירים, כדי לייסד על ידה בין הלוחמים הצעירים חברה חדשה. כבר אמרנו, כי הלוחמים לא יעשו כל מלאכה וגם מזון לא יספיקו גם בעת שלום, כי כל תעודתם היא אך המלחמה להגן על הממלכה בעת מלחמה, כאשר יחפוץ אויב להתפרץ לגבולם. מעונם ואפני מלחמתם של הטערמיטים נפלאים הם מאד. יבנו בתי מעונם מחומר חזק ומוצק, ויתנשאו כמגדל עגול בגובה שתי קומות (בערך 3– ½3 מעטער) וממרחק יתראו לעינינו כמגדלים לבנים בגודל חדרים קטנים ראויים למשכן אדם. המגדלים האלה מוצקים וחוקים המה כל כך עד אשר כל אדם יכול בטח לעלות עליו ולעמוד בטח על ראשו או גגו מבלי לפחוד פן יפול תחתיו. בפנים המגדל ימצאו חדרים, תאים, יציעים, אוצרות מזון ורחובות רבים, וכל זה נבנה בסדר ישר ובכשרון נפלא מאד.
הנקבה, אשר אחת היא במחנה שלימה, תכונה בשם מלכה ותשכון בחדר מיוחד מוקף מכל צדדיו בבנינים שונים, ורק פתח אחד צר לו שדרכו יכנסו ויצאו העובדים המספיקים לה מזונה ולחם חקה. אבל המלכה בעצמה לא תוכל לצאת ולבא דרך הפתח הזה, כי אחר שנתעברה תתעבה מיום ליום. את מעונה ירחיבו העובדים תמיד, אבל לא יתנו לה לצאת החוצה עד שתטיל ביציה במספר רב מאד, בערך שמונים אלף בכל יום, לפי השערת חוקרי הטבע. הביצים האלה תרחיק המלכה מחדרה, והעובדים ימהרו לאסוף אותן לחדרים מיוחדים להן ולשום עין פקוחה על התפתחותן וגדולן. תבנית משכן הנקבה הוא כתנור קטן, ארכו אמה ורחבו וקומתו הצי אמה.
בנין מגדל הטערמיטים עם מהלכיו, יצועיו, תאיו וחדריו יעורר תמהון בלב הרואה אותו. בין התאים והחדרים ימצאו חדרים מיוחדים לאוצרות מזון ומהלכים מיוחדים להם. העובדים המה הרבים, המה, מספיקים צרכי כל החבורה; מעטים מהם המה הלוחמים, אשר לא יעשו כל מלאכה בעת שלום. מספר הזכרים והנקבות, אשר לא יעשו מאומה לעולם, כי אם יעסקו בפריה ורביה לקיים את המין, קטן הוא עוד יותר, ובכל זאת גם מספרם יעלה לכמה אלפים. מעמידי הדור אלה יגועו וימותו אחרי אשר מלאו חובתם, מלבד נקבה אחת או אחרות שתלקחנה בשבי מהעובדים, כדי ליסד על ידן ממלכות חדשות.
כא. מלחמת הטערמיטים וגבורתם. 🔗
מלחמת הגבורים האלה נפלאה מאד וראויה היא כי נשים עין עליה. נברר פה דברי החוקר המפורסם אקען. אשר בחן היטב מלחמת בעלי־החיים הנפלאים האלה. כאשר נחצוב בגרזן במגדל הטערמיטים, יספר לנו החוקר הנ"ל, אז נראה לראשונה אחד מהלוחמים מגיח מן חור המשקוף אשר במגדל, לראות ולבחון מאין בא הרעש הזה, יביט על כל סביביו, לראות ולהכיר את האויב אשר הרהיב להתנפל על ממלכה נכבדה כזאת, להוכח אם באמת גבור מלחמה הוא, או אך עז ומחוצף פנים הנהו ומבלי כל גבורה ועצמה התנפל על מי שתקיף ממנו, לספור את אנשי חילו אם רבים המה וכדומה מהדברים הנהוגים במחנה בצאת הצבא למלחמה. אחרי איזה רגעים ישוב המרגל הזה אל מעון אחיו, ואחרי שהעריך לפניהם את אשר הרגיש ואת אשר נחוץ להם לדעת, יקומו כלם עד מהרה כאיש אחד לעשות נקמה באויבם, מפריע מנוחתם, וכלם כאחד יתפרצו מן המגדל בחמה שפוכה ובשצף קצף, עד שלא תספיק להם העת לסדר את אנשי חילם מערכות מערכות, כי אם כלם כאחד יתנפלו על אויביהם, ידקרום בשערות ראשם, ינשכום ויניחו בהם חמתם. מאברי האדם הגלויים ימצצו דם רב כמשקל גיום, וכאשר ינשכו את רגלו נראה תיכף כתם דם כגודל אצבע על הפוזמקאות. קול שאון והמולה ישמעו ביניהם בעת מלחמתם, וקול נשיכתם ישמע ברחוק איזה צעדים כקול דפיקות המורה־שעות. נשיכתם חדה ומסוכנת, ובשום אופן לא נוכל לגרשם מהאומלל אשר בחרו בו להניח בו חמתם ולנקום ממנו את נקמתם. ואף אם נקרע אותם לגזרים לא יעזבו את איש חרמם, כמו יחפצו למות ביחד עם אויבם, להנעים מותם על ידי מיתתו ומכאוביו, כאילו חייהם אינם שוים מאומה בעיניהם כל עוד שלא עשו נקמה באויביהם.
כאשר יראה הצופה המרגל או הלוחמים המתפרצים ממעונם, כי אין כל אויב סביבותם ושוא פחדו פחד, ישארו עוד כחצי שעה החוצה, כמו יפחדו אולי הכין להם אויבם מארב מאחריהם, וכעבור חצי שעה ישובו הלוחמים כל אחד למעונו והעובדים יבאו על עבודתם המוטלת עליהם, והוא לגדור את הפרץ ולבנות את אשר נהרס על ידי ההכאה. כל אחד יביא עמו טיט והומר לחזק בהם בדק מגדלם, ונפלא מאד לראות באיזה זריזות ומהירות יטוחו את הטיט סביב על הבדק, לא ידחקו איש את אחיו ואחד לא יכנס למלאכתו של חבירו אף כי רבים המה מאר, כי אם להפך, כל אחד ואחד ימלא את חובתו המוטלה עליו, והעומד מרחוק, אשר יחשוב, כי הטערמיטים נאספו הנה בלי כל מטרה ובאי סדרים, יתפלא לראות פתאום כותל ישר בנוי בטוב טעם ודעת במשך עת קצרה מאד. בשעת העבודה ישארו כל הלוחמים בפנים המגדל, מבלי להתערב בעבודת אחיהם. בין שש מאות או בין כל אלף עובדים נפגוש באחד מן הלוחמים, מתהלך הנה והנה בין עושי המלאכה מבלי לעזור למו אף מה, כי פחיתות הכבוד הוא ללוחמים להשלים איזה מלאכת־יד, וכנראה אך לשמירת העובדים ולבטחונם, או אולי לנצח על עבודתם יטייל ביניהם. על הכותל, אשר כבר נבנה ונשלם מבחוץ, יבא אחד מן הלוחמים, יתיצב שמה, יביט על כל סביביו, ילך הנה והנה כצופה על המצפה, וכפעם בפעם יגביה ראשו, ידפוק על הכותל ויתן אות, כי על משמרתו יעמוד ולא ינום ולא יישן. ואחרי כל אות ואות כזה, ישמע רעש והמולה בפנים המגדל, כי על ידי האותות האלה יתעוררו העובדים לזריזות עוד יותר גדולה ולשקידה רבה. אולם אם יתנפל עליהם האויב עוד פעם טרם כלו מלאכתם ימהרו העובדים אל תוך מעונם, וברגע ההוא יבאו תחתם הלוחמים ויקחו עמדתם. אם יסתר האויב עוד פעם, ישובו הלוחמים למעונותיהם והעובדים לעבודתם. וגם בפעם הזאת ישארו איזה לוחמים ביניהם לנצח על עושי המלאכה, לעמוד על המצפה ולהודיע בכל פעם אל או אם סכנה קרובה. על ידי התחבולה הזאת, רצוני לומר על ידי שנתגרה בם מלחמה איזה פעמים ונעשה בדק במגדלם, נוכל לראותם איך ישלימו מלאכתם ועבודתם ואיך ילחמו בשונאיהם, הוכח כי מעולם לא החליפו שתי הכתות את משמרתן, מעולם לא נגע עובד מוג הלב בכלי מלחמה ולא הריח אבק־שריפה, ומעולם לא השפיל הלוחם את עצמו לנגוע בידו איזה מלאכה או לבקש לו מזון ומחיה.
כמעט אי־אפשר הוא לבן אדם לראות את מעוני הטערמיטים וחדריהם פנימה. כי הטערמיטים על ידי אמץ־רוחם וגבורתם לא יתנו לבן־ארם לגרום להם היזק ראיה ולהביט לפנים משכנם, כי המה העזים שבשרצים ועל כל צער וצעד ילחמו ברוח גבורה ובחמה שפוכה. אם לא נחפוץ לקבל באהבה יסורים קשים ומכאובים מרים מדקירות ועקיצות האכזרים האלה, אם לא נחפוץ לתת דמינו מחיר העונג הזה, אי־אפשר הוא לנו לראות את פנים ותוך חדריהם, אי אפשר לנו גם להתקרב אליהם; ואם גם יתגבר עלינו חפץ הדעת ונקבל עלינו את היסורים אשר זכרנו, גם אז לא נוכל לראות את פנים ותוך המגדל כמו שהוא תמיד, כי בזמן שהלוחמים ילחמו עמנו מבחיץ יתאספו כל העובדים מבפנים וימהרו לסגור ולסתום את פתחי בתיהם, כן ישחיתו ויסתמו היטב את הדרך המוביל לחדר המלכה, ישפכו סוללה סביבו עד שיתראה לנו מרחוק כותל עפר גדול, ולא חשבנו כי שם מקדש מלכה הוא, לולא ראינו שמה המון עובדים ולוחמים עושים רצונה ומגינים עליה, אשר התאטפו פה למטרה זאת סביבה. כאשר יצלח לנו לתפוש את המלכה ולהוליך אותה שבי, יקום שאון מבוכה והמולה גדולה בין אלפי עבדיה, אשר יעטרו אותה ויקריבו את נטף דמם האחרון להצילה מידינו, כאילו לא נבראו אלא בשבילה, כאילו מבלעדיה גם חייהם אינם חיים.
כב. כשרונות הטומטמים. 🔗
כבר הזכרנו, כי הכשרונות היותר נעלים והיותר נפלאים נראה בבעליהחיים שיחיו ביחד חיי־חברה, ובפרט בין אלה היודעים לחלק את העבודה ביניהם, כי על ידי זה ידע כל אחד לאמן ידיו במלאכה המוטלת עליו ולהשיגה בשלימות, מה שאין כן אצל בעלי־החיים אשר כל אחד ואחד יעשה כל המלאכות: לבנות מעון, לאסוף מזון, להעמיד דורות וללחום באויביו. כבר הזכרנו גם זה, שבעלי־החיים, אשר יצטיינו בכשרונותיהם ובחיי חברתם, המה מין שלישי, לא זכרים ולא נקבות, והמה הטומטמים, אשר אינם פרים ורבים בעצמם, ואינם מתקיימים אלא על ידי בני מינם בגדלם את בניהם, כי המה שבעצמם אין להם כל נטיה טבעית להעמיד תולדות, הם המה האומנים היותר מהירים, והמה יראו כשרונות נעלים בכל עבודה ומלאכה שיעשו לתכלית קיום המין. ולפי הנראה זו היא תעודת חייהם.
כזאת ראינו בין הדבורים, הנמלים והטערמיטים, אשר דרכי חייהם העברנו לפני הקורא בפרקים הקודמים. את החזיונות הנפלאים שראינו בדר חייהם לא נראה בדרכי חיי בעלי חיים כאלה שאין בהם מין שלישי, ומזה נוכל בצדק להחליט, כי רק אלה שאין להם עסק בפריה ורביה, שאינם טרודים בעניני אישות, רק המה מסוגלים לכשרונות טובים כאלה, רק המה מהירים וזריזים במלאכתם ובכל עבודתם.
נעיר פה עוד דברים אחרים בנוגע לבעלי־חיים אלה.
לא נספק אף רגע, כי לאלה בעלי־החיים, החיים ביחד חיי־חברה, יש להם לכלם שפה אחת המובנת להם, ובהשפה הזאת יודיעו זה לזה חפצם מטרתם ומעשיהם. אנחנו בני אדם, לא נדע ולא נבין שיחות היות ועופות וגם הבלשנים בנו היודעים כל השבעים לשון, לא יבינו מאומה מכל אשר ידובר ויסופר בממשלת החיים, מפני שאין להם עוד האל“ף־בי”ת של לשון החיות ומבלעדי אל“ף־בי”ת אין לאל יד הפילאלאגים להבין מאומה. כאשר נראה את הפילים עושים מעשיהם זר מעשיהם, מעמידים למשל צופים לשמירתם, ואחד מן החבורה שואל אותם איך נפל דבר, איזה חדשות אתם, ומספרים זה לזה את כל הקורה אותם, לא נתפלא על זה כל כך, כי לכל הפחות ישמע קול זעקה יוצא מפיהם, וכן יש לו לכל מין ומין מבעלי־החיים קול מיוחד לעצמו: נביחה, געיה, שקיקה, צהלה וכדומה, ונוכל להחליט כי הקול הזה הוא הוא שפתם, אשר יבינו הם, אבל כאשר נראה שרצים קטנים שאין להם כל השמעת קול, ובכל זאת ישלימו ביחד מעשים כאלה, שההכרח עלינו להחליט כי הודיעו זה לזה חפצם לראשונה על ידי איזה שפה ודברים, על זאת נתפלא מאד, מאין ידע השרץ או היתוש הקטן את חפץ חבירו, לדעת מה בלבו ובחפצו לעשות, הן לא נביאים המה היודעים לכוין את השעה, וכל אחד ישלים את הפעולה באותו הרגע אשר יחשוב רעהו בלבו לעשותה?
התשובה על השאלה הזאת היא, כי הטבע חננה את השרצים והיתושים שאין להם שום השמעות קול ושפה להשתמש בה כחפצם, בחוש המשוש נפלא מאד, ועל ידו מודיעים המה זה לזה את כל הנחוץ להם. הדבורה או הנמלה שיש לה דבר להודיע לרעותה, תמהר אליה ותמשש אותה; היא תדע ותבין את שפת המשוש הזאת, ותמהר להודיע זאת באופן כזה ממש להשלישית, והשלישית לרביעית, עד שיודע הדבר לכלן במהירות נפלאה וברגעים אחדים, וכלן יודעות את אשר עליהן לעשות. שיחה כזאת נראה במחנה הדבורים, כאשר מתה המלכה, שאז כלן ממהרות להודיע הבשורה המעציבה הזאת לקרוא אבל בכל הכורת, וכזה נראה בין הנמלים כאשר תתפרץ מלחמה בין שתי משפחות. השפה הזאת נפלאה היא מאד, ואין אנו יודעים איך ישתמשו בה השרצים ואיך תספיק להם להגיד בה ולגלות על ידה את כל צרכיהם. בבעלי החיים המשמיעים קול נוכל בנקל להבדיל את אשר ירגשו בעת שישמיעו קול מיוחד פרטי, קול יללה, או קול שמחה, ונוכל להחליט כי הקול הזה בא על ידי איזה רגש פחד, כאב או דאגה, והקול האחר בא על ידי איזה רגש משמח, על ידי התמלאות איזה חפץ ותאוה; והקולות האלה יבאו מבעלי החיים בעל כרחם מבלי כל הכנה לזה, מבלי חפץ ורצון חפשי, כאשר נראה לפעמים כזאת גם באדם שישחק או יבכה למרות רצונו וחפצו, אבל איך יוכל השרץ או היתוש הקטן להבחין על ידי שימשש אותו רעהו, אם מישוש ליגון או מישוש לשמחה? ואין לנו להחליף את השפה הזאת עם השפה התנועית שלנו (מימיק טפראכע). אנחנו על ידי תנועת יצורי הגיו נבין את אשר יחפוץ להגיד לנו המתנועע, על כי כבר נדע את הדבר הזה בעולם המעשה; אנחנו כמה פעמים ראינו את השכור, את תנועותיו ומעשיו, וממילא נבין כי בתנועות כאלה ירמז לנו המתנועע על השכור וכדומה, אבל בהשרצים לא נכיר ולא נראה תנועות שונות ומיוחדות, לפי ראות עינינו תנועה אחת להם לאבל ולשמחה, לפחד ולבטחון וכדומה. ואחרי שיבינו זה את זה לא על ידי קול היוצא על פי הכרח מלבם כי אם על ידי המישוש, הן עלינו לחשוב כי בחפץ מיוחד יעשו כזאת, כי הן על השרץ או היתוש ללכת אל רעהו ולמשש אותו כשיחפוץ להודיע לו, וכן על השני והשלישי ללכת ולמשש, אם כן יחשבו ויבינו לעשות את כל זאת!
נודה ולא נבוש, כי נפלאה ממנו שיחתם של שרצים כאלה, כי אין לנו כל מושג וציור משפת מישוש כזאת, לא נוכל בכל חכמתנו לרדת לעמק שפתם, ובלי כל ספק תשאר לנו חתומה וסתומה עד קץ הימים. לעת עתה נעזוב את השרצים האלה, אשר אך לשוא נעמול לחדור בסוד שפתם, ונלך להתענג על מחזה חפץ טבעי אחד המיוחד לכמה בעלי חיים, אשר גם הוא נפלא הוא במינו.
כג. החפץ לנוע ולנסוע ממקום למקום. 🔗
החפץ לנוע ולנסוע ממקום למקום, נראה בין בעלי החיים רבים ושונים למיניהם, בין אלה שיחיו בים ובין אלה שיחיו ביבשה, וביותר נודע לנו נסיעת העופות בזמנים קצובים, כי הם בעתות מזומנות יעזבו את קניהם ויסעו לארצות אחרות, ועל ידם נדע ונכיר מראש את חלוף העתים מחום לקור ומקיץ לחורף.
כבר אמרנו כי החפץ הזה תלוי הוא בחפץ הקיום, רצוני לאמר, בעלי־חיים אלה יעזבו את מקומם, אשר לא ימצאו בו עוד פרנסתם ומזונם די ספוקם ולא יוכלו להתקיים במקום הזה, ועל כן יעזבוהו ללכת אל מקום אחר, ששם ימצאו מזונם למדי. להמטרה הזאת יתאספו יחד לנסוע בחברה גדולה, וגם אלה שיאהבו לחיות חיי בודד יתאספו לדרכם יחדיו, וכשיגיעו למחוז חפצם יתפזרו לכל רוח וכל אחד יבנה לו מעון מיוחד ויחיה בפני עצמו.
הקופים יתאספו לנסיעתם בחבורה גדולה ובמספר רב מאד, עד כי סכנה מרחפת על ראש הפוגשם על דרכם זה. אין להם להקופים כל זמן קצוב ועת ידועה לנסיעתם, כי אם בכל עת אשר יחסר להם מזונם באיזה מקום, יעזבו אותו וילכו אל מקום אחר לבקש טרף.
מין שרץ קטן ישנו בארצות החמות, הדומה מאד להנמלה שלנו, כל בני מינו יתאספו במסעיהם למחנה גדולה מאד, ודרך הליכתם יתפשטו על פני כל השדות, היערים וההרים ויכסו את עין הארץ. ועל כל מרחק שעין האדם רואה לא תראה אף נקודת אדמה אחת. בעזבם את מקומם ישארו השרות, האילנות ונאות דשא, רקים ועזובים, כמו עברה עליהם אש מן השמים ותאכל את כל יבולם. אם יחדרו לחדרי בני אדם אין עצה ואין תחבולה להסתר מהם, בלתי אם לעזוב להאורחים הנכבדים האלה את הבית ולהמלט מהם, כי המה יעלו במספר עצום ויתפשטו על פני כל הבית, על פני כל חדריו, תאיו, גגו, חצרו ועליותיו, ואין מקום נסתר מהם להסתר שמה. אבל כשם שהם מביאים רעה על בעלי הבתים בגרשם אותם על איזה עת מבתיהם, יביאו להם גם טוב הרבה, כי ינקו ויטהרו את הבית מעכברים, טחורים ושאר שקצים ורמשים מזיקים ומשחיתים, אשר מספרם רב מאד בארצות ההן, ועל כן ישמחו לפעמים יושביהן על האורחים האלה.
מסעות הדגים נודעים לנו היטב, וכמה אלפים אנשים ומשפחות יחכו בכליון עינים על האורחים האלה, וכמה אלפי רבבות בני אדם ימצאו מהם חית ידם ופרנסתם. הדגים המלוחים, העולים על שלחן כל בני אדם, על שלחן האכר כעל שלחן האפרתי, יבאו לאלפים ולרבבות על חופי ים הצפוני והדרומי. אין מספר להם כאשר אין מספר לטפות מימי הים. עת בואם מצומצמת היא כל כך, עד שנוכל בטח לחכות עליהם להעת הידועה, כאשר נהנה על ביאת וזריחת השמש.
מסעות העופות ג"כ נודעים לנו היטב, וכמעט כל אחד מאתנו כבר ראה ובחן זאת מעצמו וידע לספר, אם מעט ואם הרבה, מפלאות הטבע אשר נראה בהמסעות האלה. לכל מין ומין יש לו סדר ומשטר אחר למסעיו, לכל אחד ואחד זמן קצוב, ועוד כמה דברים נפלאים נראה במסעם, אשר לפעמים בחידה סתומה יתראו לעינינו.
בימי הסתיו יסעו העופות מצפון לדרום, בדעתם על ידי רגש טבעי, כי בעוד ימים לא כבירים תתום פה פרנסתם, כי ההורף יגרש וימית את כל היתושים והשרצים הקטנים, אשר מהם ימצאו לחמם. ועל כן יעזבו את מקומם ויסעו לארצות החמות, ששם ימצאו פרנסתם בנקל. הידיעה הזאת לא באה להם להעופות על פי הנסיון, גם לא ישמעו כזאת מהוריהם, כי אם מאליו ומעצמו ידע כל עוף כי עתה עת לעזוב את המקום הזה ולנסוע למקום אחר. כן תורהו הטבע, והאות, כי גם העוף היושב בכלוב ומזונו לפניו, גם הוא ידע לעוף לארצות הדרום, כשאר אחיו, מבלי כל נסיון וידיעה עצמית; כי גם אלה שגדלו בביתנו, כי לקחנו אותם אלינו ביחד עם אמם כאשר ישבה עוד על הביצים, גם בלבם תתגבר התשוקה לעוף בבוא עת המסע לאחיהם; זה נכיר בפניהם ובכל תנועתם, כי בזמן הזה נראה בהם התפעלות עצומה ואי־מנוחה תמידית, ואם אך נעזבם לנפשם ימהרו לעשות דרכם.
כד. מסעות החסידה (טטארך). 🔗
מסע העופות ומעופם קל מהרה הוא מאד, לא ייעפו ולא ייגעו לעוף זמן רב מבלי לנוח ולשבות. החסידה תעוף דרך שלשים פרסאות בשעה אחת, ובכל זאת כאשר נביט על מחנה העופות ההולכים למסעיהם, נראה אותם לפעמים שעות אחדות מעופפים באויר, והם אלה שלא יעופו אחד אחד, זה אחר זה, כי אם שורות רחבות והמון רב ביחד, עד כי במשך איזה שעות לא הספיקו העופות שבשורות האחרונות להתרחק ממנו, ומזה בנקל לשער כמה רבבות יעזבו אותנו פעם אחת. מסעות החסידה נפלאים המה הרבה יותר ממסעות יתר מיני העופות, כי החסידה לא תסע ממקום למקום על ידי הכרח מזון וחסרון פרנסה, כשאר העופות, רק תבנה לה בית הקיץ בארצות הצפון ובמדינתנו, ובית החורף בארצות הדרום על חופי מימי מצרים, ובכל שנה תסע הנה והנה ותשנה דירתה פעמים.
מאד נפלא לראות את החסידה שבאה ממרחק רב, עיפה ויגעה מארצות אפריקא, מהלך כמה אלפים פרסאות, ולא תקבע דירתה בבואה למדינתנו במקום אחר, אך תמהר אל קנה שבנתה לה בשנת העברה, או לפני כמה שנים. חסידה שקננה בשנה העברה על גג בית אכר בכפר, תבא בהשנה הבאה בטח ונכון אל מעונה, אף כי עברה דרך כפרים וערים רבות ודרך בתים כאלה למכביר וראתה קנים כאלה, בכל זאת לא תטעה ולא תט מדרכה ימין ושמאל, בכל מסעה הגדול הזה וישר תבא אליו, אל המקום שגרה בשנה העברה, מבלי לסור אל קן אחרי, הפלא, ופלא! בן אדם שלמד חקי גלילות הארץ על בוריים, וידע ומכיר תכונות הארצות ההם, הריהן, נהרותיהן, בקעותיהן, ימיהן ודרכיהן על נכונה, נהירין לו שבילי כל התבל כשבילי עיר מגוריו, ובכל זאת אם נחוץ לו לנסוע מסע גדול ולעבור ארחות ימים, מוכרח הוא לחשוב הרבה, בעזר כלי מלאכה הרבה, במפה מצומצמת ומדויקת, ובעזרת מסלות הכוכבים, לדעת כמה רחוק הוא מהקוטב, כמה רחוק הוא מהציר הצפוני או הדרומי, כמה רחוק הוא מהכוכב הזה, ובאיזה צד תעמוד השמש, הירח, וכאלה מן השאלות והמופתים הנחוצים לו לעשות בטח דרכו, ובכל זאת יטעה כמה פעמים. והחסידה הזאת, בריה קלה, שלא למדה מעולם בבית הספר, ואין לה כל ידיעת בית רב, אין לה קנה מדידה ולא קנה הראות, אין לה לא מפה ולא ספר גלילות הארץ, לא תדע מהלך הכוכבים ומסלותיהם, לא תדע באיזה חלק מהתבל היא, אם על אדמת אזיא, אפריקא או אייראפא תעמודנה רגליה, וכדומה מהידיעות שעל ידם נוכל לדעת מקום מעמדנו ומצבנו, ובכל זאת לא תתעה, לא תאבד דרך ולא תשכח נתיבותיה, ובטח תבוא למקומה, שקבעה שמה דירתה בשנה העברה!
החפץ הטבעי הזה נפלא הוא ביתר שאת מכל אלה שחשבנו עד הנה. למה ומדוע תעוף החסידה לדירתה הראשונה, בעת שעברה כמה מאות פרסאות ותוכל לקבוע דירתה במקום קרוב? החפץ הזה איננו קשור בהכרח המזון, שעפ"י הרוב היא הסיבה הראשונה לכל פעולות החיים, כי מה בכך אם תגור במקום אחר; גם איננו קשור בהחפץ להעמיד תולדות, כי אויר עיר אחרת באותה מדינה, מסוגל הוא כל כך כאויר העיר הזאת, ובכל זאת לא תבנה לה החסידה קן אחר לדירתה, גם לא תסור אל קן אחר, כי נעימים לה הרבה ארבע כתליה. ורק אם נהרס קנה בימי מסעה, תקבע קנה לפעמים בקן נטוש ועזוב, שתשב בשלוה, עד שתשוב גברת הקן הזה ממסעה, שבודאי ובלי שום ספק לא תביט במנוחה על האורח הבלתי קרוא הזה, ותקרא עליו מלחמה לגרשהו מביתה ומקנה, והמלחמה לא תתם עד כי תפול האחת, או שתעזוב הגזלנית את הקן. וגם בזה דבר נפלא מאד, כי גברת הבית לא תעזוב בשום אופן את ביתה, גם כשתראה שחזקה עליה המלחמה נגד אויבתה, ורגש המשפט תפעם רוחה לבלי לעזוב את קנה עד נטף דמה האחרון, בעת כי הזרה תעזוב לפעמים את הקן, בידעה כי לא לה המשפט לבא בנחלת זר.
עוד דבר נפלא אחד, שישאר לחידה בעינינו, מפני שקצרה בינתנו לרדת לעומקו של דבר, ואין לנו שום מושג והבנה מהפעולה הנפלאה הזאת: בהגיע ימי החורף יתאספו כל בני החסידה להכון אל דרכם. כל אלה, שדרים בשכונה אחת יסעו ביחד ויעזבו את מקום מגורם, יתיצבו יחד בעגול אחד על כר נרחב, אח“כ יחלו לקשקש בחרטומם, ואחדים מהם יתיצבו בתוך העיגול, ואז יתנפלו עליהם כל אחיהם וימיתום בחרטומם, אח”כ יתנשאו מן הארץ ויאחזו דרכם. הפעולה הנפלאה הזאת יכנו בני אדם בשם יום הדין, בחשבם שבזה נשפטו אלה שנמצא עולה ופשע במעשיהם. אבל יותר נקל לנו להאמין כי לית דין ולית דיין ביניהם, רק יבחרו החלשים והחולים שפגרו לעבור כל הדרך, וימיתום, כדי שלא יהיה עליהם למשא במשאם. אבל סוף סוף נפלא הוא ספור כזה.
החפץ לשוב להמקום שמשם יצאו, נראה ג"כ בין צפורי דרור (טוומלבע) ובשאר מיני העופות. החוקר הטבעי שפאלאיצאר ראה משך שמונה עשרה שנים זוג של מין דרור בכל אביב ואביב ששבו למקום שקבעו קנם בילדותם.
כה. היונים. 🔗
בין בעלי החיים שיעוררו בנו תמהון במסעיהם הנפלאים ובתנועותיהם, תעורר בנו היונה תמהון ביותר, ומסעיה נפלאים המה ביותר ממסעי שאר בעלי החיים; ודי לנו אם נזכיר בתחילה לראיה ולמשל, אלה היונים שהשתמשו בהן בני אדם לצרכם, ועשום לנושאי אגרותיהם ולרצים ממלאי שליחותם. בלי ספק נודע לרוב הקוראים הנסיון שעשו רבים בהיונים ונוכחו, שגם אם נוביל יונים סגורים מרחק רב, יעופו וישובו אח“כ הביתה בלי תעות, אם אך נעזבם לנפשם. על ידי הנסיון הזה עשום הצרפתים לנושאי אגרות בין בריסעל ובין בארדאה בארץ צרפת, ימים רבים השתמשו בהם והמה מלאו את חובתם ועשו שליחותם מבלי לעמול בה. אבל עוד יותר נפלא הוא הנסיון שעשו מגדלי יונים באשכנז, כי הובילו בשנת 1849 שתי יונים סגורות בכלוב או בסל על עגלת הקיטור מעיר אאכען לבערלין, מהלך דרך רחוק, והיונים האלה שמעולם לא הרחיקו מקניהן יותר משש פרסאות, שבו מבערלין לקנם כאשר עזבום שמה מבלי לתעות, האחת במשך 24 שעות, והשניה במשך ארבע שעות, והמביטים ראו שאך עזבו את היונים לנפשן התנשאו מעל הארץ, עפו פעמים אחדות במעגל ואח”כ שבו ישר בדרך המוביל לאאכען.
ביותר משכו היונים עליהן עיני רבים, בימי המצור בפאריז בסוף שנת 1870, כנודע הנו האשכנזים סביב לפאריז, צרו עליה ולא נתנום לצאת ולבא. הממשלה בפאריז שחפצה להלחם עוד בצבאות אשכנז, ולשלוח עוד מצוותיה ופקודותיה אל שרי הצבאות ופקידי החיל, או אל נציבי המחוזות, השתמשו במגדל הפורח באויר. אך למען יוכלו פקידי החיל לשלוח הודעותיהם וחפציהם אל הממשלה לפאריז, הביאו יונים שנגדלו שמה וחלקום בין כל ראשי הערים שלא היו עוד בידי האשכנזים, ובידיהם שלחו אח"כ את מכתביהם באין מפריע והעופות הקטנות האלה לא יראו מצבאות אשכנז עם חרבותם וחנינותיהם.
ובאמת נוכל להשתמש בהתחבולות האלה, במגדל פורח באויר וביונים נושאי אגרות בשעת הדחק, ולכל עיר נצורה תוכל לצאת טובה וישועה גדולה עי“ז, להודיע ולקבל הודעות נחוצות לה. לכן החלו כבר ממשלות אחדות לתת עין על זה, ותקותנו חזקה שעי”ז יבחנו היטב כשרונות היונים ותכונת טבעם לכל פרטיהם.
מין אחד ישנו בין היונים שיכונה בשם ״יונים־נוסעים". היונים האלה גרים בארצות אמעריקא הצפונית, והמה נוסעים במחנה גדולה מאד, וכמעט אזלת ידינו לתת ציור ומושג נאמן לקוראינו ממספרם הגדול והעצום.
אם יחנו ביער, ישתרע המחנה למצער על מקום ארבע פרסאות אשכנזיות. לפני שנות אחרות באו יונים במחנה והמון גדול מאד למדינת קענטוצביע, אחת מן הארצות הנאחדות באמעריקא הצפונית, ופשטו את עצמן ביער גדול באורך עשר פרסאות וברוחב פרסא. על כל אילן ואילן בהיער הגדול הזה היו קנים חמרים חמרים וכולם נשברו מפני כובד משאם, כאשר עזבו את היער ראו דומן בעובי איזה אצבעות, כל ענפי העצים נשברו וכל ירק דשא אכלו, ועל כלם נראו עקבות רמיסתם וחרבנם. ובכל זאת יביטו יושבי המדינה הזאת ובפרט ההודים, בעין יפה על האורחים האלה, כי מהאפרוחים הגדולים ושמנים ביותר, ימצאו אחד אחד בכל קן ויעשו מהם מטעמים המתוקים מאד לחכם.
מסע היונים האלה נפלא מאד, מפני שאין אנו יודעים קצבה למסעיהם, רק כפעם בפעם נפגוש מחנה גדולה וכבדה מאד נוסעים וחונים ביערי אמעריקא. לא כמו שארי בעלי כנף שיחנו ויסעו לזמן קצוב ומיוחד, ונכיר בהם היטב עקבות החפץ והרגש הטבעי. החוקר האמעריקאני ה' ווילזאן יערוך מספר מחנה אחת הנוסעים בבת אחת, לערך שני אלפים מילליאן, סופר אחר באמעריקא יוסיף לספר כזה: מחנה היונים שראיתי פעם אחת בדרך מסעי, היה גדול וכבד מאר עד שכסו עין הארץ, ובמקום שעמדתי היה חושך ואפלה מנודח כמו בעת לקוי החמה. הדומן שלהם נפל על פני השדה כמו מטרות שלג ביום סגריר, הלכתי הלאה למסעי, ובאתי לפני בא השמש ללואיס וויללע, מהלך חמשים וחמש פרסאות אנגליות, אבל גם שמה ראיתי את המסע שלא פסק עוד שלשה ימים רצופים, ובעת ההיא עמדו הצידים והרגו בהם למאות ואלפים.
הדברים האלה נשמעים ונראים כמעט כדברי הבאי וכגוזמא יתירה, אבל נוסעים אשכנזים העידו, כי כנים דברי הסופר האמעריקני, וגם המה ראו כזאת, ומה גם כי עוד דבר אחד יאמין דבריו: ישנם איים אחרים, קטנים שנקראו בשם ״אייגואנא", שם האיים לא היה נודע לנו ולא היו מרבים לדבר בהם, כי ציה ושממה המה, אין עליהם שום אילן או ירק דשא, רק הרים קטנים וגבעות, אבל על ידי ההרים האלה יצא להם שם גדול, כי במשך הימים נודע שההרים האלה המה הדומן המשובח והטוב שבעולם, ועל ידו נוכל להוציא לחם מן האדמה. עתה באות בכל שנה ספינות רבות, ומובילות הדומן הזה לכל אפסי תבל ויקחו מחיר גדול בעדו. הדומן הזה הוא סחורה יקרה ומשובחה מאד, וימים רבים נוכל להיטיב בו כל הארצות שאינן דשנות ופוריות. ואיך נתהוה הדומן הזה? על ידי עופות שבאו הנה לאלפים ולרבבות ודגרו שמה ביציהם. חכמים וחוקרים רבים שערו, כי הרומן הזה יספיק לכמה שנים, ואם יצבור כל עפרות זהב לא ישקל מחירו.
את כל זה אספו וצברו בעבורנו, עופות אשר יחיו את נפשם מדגים ששולים מהים, לכן באו שמה במחנות גדולות, ונוכל לחשוב שגרו שמה כמה אלפי אלפים ורבוא רבבות.
עתה אחרי אשר כבר דברנו אודות החפץ הטבעי של בעלי החיים שונים, מעשיהם וכשרונותיהם, נחל לדבר בבעלי החיים שיגדלו בחברת בני אדם, ועל ידי החנוך רכשו להם כשרונות וידיעות נכבדים ונפלאים, יותר הרבה ממה שידעו על ידי הרגש והחפץ הטבעי, כי החינוך של בני אדם פעלה עליהם הרבה.
כו. פעולת החנוך על בעלי החיים. 🔗
כאשר נדבר על כשרוני הבעל חיים ועל פעולת החנוך עליהם, אין לנו להביא עדות מאותם שנתגדלו וחונכו בבתי אוסף החיות, ששם נראה מחזות נפלאים ומעשים מעוררים תמהון, שבאמת אין זאת פעולת החנוך כלל. תכונת הבעלי־חיים לא פשטה צורתה ללבוש צורה אחרת. על ידי יד חזקה או על ידי רעש יפיל האומן פחדו על חניכיו, ימריצם ויכריחם לחפצו; והחיה שתראה כשרונותיה לפני קהל ועדה על ידי האומן, תשכח למוריה אם יצוה לו אחר לעשות כן, וגם האומן בעצמו לעתים רחוקות והיה בסכנה גדולה ואחריתו מרה תהיה, אם השתמש בחניכיו שלא כראוי והעלה חמתם עליו. לכן אין לנו להשען על פעולת החנוך הזה, שאיננו חנוך כלל ולא נכרו עקבותיו.
פעולת חנוך של בני אדם על החיות, נראה רק בחיות הביתיות, שגודלו וחנכו בבתי בני אדם, ויש להם כשרונות יותר גדולות מלבני מינם החיים במצבם הפראי, ולעומת זה יסורו כשרונותיהם שנולדו עמהם ושנטעה הטבע במו. משלים אחדים שנביא במרוצת דברינו יצדיקו את אשר החלטנו, אך עלינו להעיר לראשונה, כי הטבע בעצמה הכינה והזמינה את הבעלי חיים האלה לחנוך, והסבה העקרית והראשונה הוא חשקם וחפצם לחיות חיי חברה ולהתחבר האחד אל השני. אלה החיות הביתיות שיש להם גם במצבם הטבעי חשק וחפץ לחיות ביחד ובחברה, יחונכו בנקל על ידי בני אדם להיותם ביתיות ולסור למשמעתו; גם הטבע ברא אותם לשמשנו. וכנגדם בעלי החיים שבמצבם החפשי יתרחקו זה מזה ולא יחיו ביחד, רק יבלו ימיהם בהתבודדות, המה לא יחונכו לעולם ולא יסורו למשמעתנו לשמוע מצות פינו.
ראיה נכונה וצודקת נוכל להראות בחיי הכלב והחתול, ששניהם נאחזו בינינו ויש להם מורשת אחוזה בחברת בני האדם, נפנה להם מקום בבתינו ובחדרינו מפני שנדע שנחוצים המה לנו; אבל מה מאד משונים המה חיי הכלב מחיי החתול. הכלב שנה דרכו ותכונתו מכל וכל, כאשר נראה במרוצת דברינו, אעפ“י שגופו נשאר במצבו הקודם בלי שום השתנות, והחתול אעפ”י ששנתה תואר גופה ותבונתה מעת שהיתה לחיה ביתית. אבל בת תרבות, לא היתה לגמרי ולא נוכל למנותה בין שאר הביתיות.
חתול בת תרבות יש לה תכונת־הגוף אהרת מעת שעזבה חייה השובבים. בתחלה היה לה קרב קצר וקטן כמו לשאר בעלי חיים טורפים שאינם אוכלים רק בשר. אולם על ידי החנוך והרגילות שהתחילה לדור במקומותינו. בין בני אדם, מוכרחת היא לעכל גם אלה המאכלים שבאים מצמחים וזרעונים שנלעיטה אנחנו, לכן יש לה קבה אחרת, גדולה כמו לשאר חיות ביתיות שמסתפקות בצמחים, אם כן נשתנה גוף החתול' על ידי מזונה ופרנסתה. אבל בכל זאת לא נוכל לכנותה בשם חיה ביתית באמת, מפני שנראה כי בביתנו תלך בשרירות לבה, תכנוס ותצא כאות נפשה מבלי שאול רשות ממנו; לשמש בה בחפצנו ולאמן אותה לאיזה דבר מלבד צידת העכברים, לא נוכל מפני שלא תשמע לקולנו, והרבה פעמים תעשה ההיפך ממה שנחפוץ, תהיה חיי־שובבים תשתה את החלב ותאכל את הבשר אשר הוכן למאכלנו ולארוחתנו, תמרוד ותפשע בנו ותעשה כחפץ לבה, אם כן נשאל במה נשתנה החיה הזאת ששנתה גופה על ידי החנוך ובכל זאת לא תסור למשמעתנו, משאר החיות הביתיות, ומדוע לא נוכל לעשותה לחיה ביתית לגמרי, שתעזוב חייה השובבים ותדבק במדותינו? סיבת הדבר הוא, יען כי הטבע לא יטעה בלבה חפץ ותשוקה להתחבר זו לזו, ובמצבה הטבעי תחיה חיי התבודדות לכן לא נעשה אותה חיה ביתית לעולם.
מזה נראה, כי אי אפשר לנו לחנך את הבעלי חיים כראוי ולהשתמש בהם כחפצנו, אם לא מוכשרים המה לזה בטבעם על ידי תכונתם, ורק באותם הכשרונות שנטעה בהן הטבע נוכל לחנכם שיתפתחו כראוי, ולעשותם על ידי זה מועילים לנו; וגם אנו לא היינו בעלי כשרון כאלה לולא נטעה בנו הטבע חפץ עז ותשוקה נמרצה לחיות ביחד, בחברה ובמשפחה, ולולא החפץ הטבעי הזה לא הגענו למדרגה כזאת בהתפתחות רוחנו, כאשר עוד נדבר מזה באחד מהפרקים הבאים.
ישנם בעלי חיים שנראה ונכיר בתכונת חייהם וכשרונותיהם שנבראו לחיות חיי ביתיים, ולולא השתמשו בהן בני אדם לצורכם והנאתם, אז היה דבר, חרב, רעב ושן חיות טורפות מכלה אותם עד שלא נשאר להם שריד ופליט. הכבשים והצאן למשל שאין להם כל כלי זין להגן על עצמם, גם אין להם כל כלי משחית להתגבר במו על החלשים מהם, וגופם חלש ורפה מאוד, ואין בכחם לסבול קור ורעב, מה היה גורל הבעלי חיים האלה לולא הגינו עליהם בני אדם מפני חיות טורפות והספיקו להם מזון ודאגו להם! וכמעט אין לנו כל מושג וציור איך חיו בלעונו. הצאן בעצמם יודעים ומכירים חלישותם, כמו שנכיר ממעשיהם שהם מתקרבים ומתדבקים אל רועיהם; נקל לו לרועה אחד לנהל עדר גדול בסדר ובמשטר, רק בעזרת כלב אחד. הכלב הזה לא לשמירתם הוא, כי אם למען לא יתעו למרות רצונם וחפצם; הכלב צופה ומביט עליהם שלא יעבטו דרכם ולא יעזבו מסלותיהם.
בהצאן נראה בעלי חיים שאין להם כשרונות טבעיים גדולים כל כך, ואין לו בינה ודעת יתירה, ובכל זאת מועילים וטובים המה והכרחים לחברת בני אדם, ואנו רואים שיש להם ידיעה מה, המה יודעים ומכירים את רועם להתקרב אליו בשעת הסכנה, וכן ידעו להמלט על נפשם כאשר יובלו לטבח.
כז. בינה יתירה בבעלי החיים. 🔗
בפרק האחרון דברנו מבני הצאן, בעלי חיים שאין בהם דעת והבחנה ובינתם קצרה מאד, והחלטנו שמבלי מחסה בני אדם ופרנסתם לא היו מתקיימים בעולם ולא נשאר מהם שריד ופליט. אך עתה נדבר מבעלי חיים אחרים, הסוסים, הכלבים והקופים, שעל ידי חינוך בני אדם באו לידי הבחנה וידיעה עצמית, רצוני לאמר שלא יעשו עוד מעשיהם בלי שום חשבון והבחנה, כמו במצבם הטבעי, רק יעשו ויבחנו מעשיהם, אם לעשות או לחדול.
בסוס נכיר פעולת החינוך כי ע“י החינוך נשתנה גם צורתו, תוארו ומראהו. הסוס המושך בעגלה ונושא סבל איננו דומה במראהו ובתוארו לטוס מוכן למלחמה או לרכיבה. השתנותו נראה בהליכתו, בעיניו ובכל מבנה גיוו, ובכל זאת הסוס שילך קוממיות וראשו למעלה, אם גדלו אותו אצל האכר לעבודה, היה ככל אחיו הסוסים. להסוס כח זכרון. נפלא מאד, ולא יתעה בדרך שהלך בה רק פעם אחת, והידיעה הזאת לא נוכל לכנות בשם טבעית, כי הסוס יראה בזה הבחנה יתירה: כן נראה למשל בסוס אהבה ושנאה לאנשים, והרגשות האלה חזקים אצלו כל כך עד שנוכל להחליט, כי רגש והתפעלות שוכנים בקרבו, כמו כן נראה סוסים שדומים לאדם באהבתם אל אדוניהם, ירצו אחרי אדוניהם שיקצוף עליהם לשכך חמתו, ימהרו אליו ע”פ קריאתו ויתרחקו למצותו, וכמה פעמים ראינו סוס שעמד אצל אדונו שנפל במלחמה, ולא מש ממנו עד שבאו אנשים ונשאו את גוית המת, וגם אז מהר אחריהם.
קשה מאד להבחין ולהבדיל עד כמה יד הרגש הטבעי מגעת, וכמה פעלה עליו יד הרגילות בלי שום הבחנה, או אם יש לו גם הבחנה עצמית ומאליו גם בלי הרגילות יעשה זאת. אבל זאת נוכל להחליט, כי הסוסים המגודלים בחינוך טוב, יש להם רגש והבחנה עצמית, כמו שנראה בהם אהבה, שנאה, ויתר מחשבות שלא תבואנה רק על ידי מחשבה והבחנה עצמית. כמו כן נעלה הוא על כל ספק שגם מוח יש בקדקוד הסוס, שע“י יחשוב הרבה, והראיה שבלילה בעת אשר שינה אחזה סגורות עיניו, יהלום ויעשה מעשים בחלומו, ובלי כח הדמיון והמחשבה אי־אפשר לחלום חלומות, כי החלומות יבואו רק על ידי הרהורים ומחשבות שהיו בראש קודם השינה ואין להם שום עסק בההוה, א”כ גם הסוס החולם חשב מה טרם נפלו בזרועות התרדמה, מה חלם, לא נדע, כי אין אנו בקיאים ויודעים שיחות חיות ועופות לשמוע בעת אשר יספרו איש לרעהו חלומו.
גם פה נראה דבר נפלא, כי אותם הסוסים שנסתרסו בידי אדם, יש להם כשרונות יותר טובים מליתר אחיהם, והדבר הזה יצדיק החלטתנו, כי אלה בעלי החיים שאינם מולידים מוכשרים יותר ומסוגלים להשלמה יתירה, כמו הדבורים, הנמלים והטערמיטים, הטומטמים, הפרדים שנולדו מסוס וחמור יחד, יש לו כשרונות טובים יותר מכשרונות הסוס והחמור, ונוכל להחליט, כי כל העקרים שבבעלי חיים יוכלו להתפתח יותר ולהיות המוכשרים והמסוגלים מכל אחיהם.
פעולת החינוך נראה ביותר אצל הכלבים. להכלב נתנה הטבע תשוקה וחפץ עז לחיות בחברה גם אם ישאר במצבו הטבעי ביער. באמעריקא נפגוש בכלבים עדרים עדרים גדולים בלי אדונים, שחופרים להם מערות לשבתם. צידי אמעריקא יספרו הרבה מהכלבים האלה וממעונותיהם שיקראו: ״כפרי הכלבים" ואין קץ לרוב הנפלאות שיערכו לנו אלה בספוריהם, אולם לא מפיהם אנו חיים, ואין לנו להשען על דבריהם, מפני שהם מגזמים מטבעם, ואוהבים לדבר דרך הבאי וגוזמא יתירה, וספוריהם משולבים בהגדות מגזמות ומפליגות על האמת, גם באויסטראליען יחיו כלבים הרבה במצבם הטבעי, והמה ערומים ומחוכמים מאד וגורמים סכנה לכל הפוגש בם. אבל בכל ארצות אייראפא חונכו כבר הכלבים ומשובתם נרפאה על ידי בני אדם, והקשר שבינם ובין המין האנושי אמיץ וחזק כל כך, עד שאבדו הכלבים על ידי החינוך כל כשרונותיהם הטבעים, ודרכי חייהם ותנועותיהם מזגם ותכונתם ישתנו מכל וכל, ובשום אופן לא יעזבו עוד אותנו להסתפח עתה אל אחיהם השובבים והפראים שבאמעריקא ואוסטראליען.
כח. כשרונות נפלאים של הכלבים. 🔗
אין לנו בעל חי בעולם שנתהוה במשך הזמן חבר נאמן ורע דבק לבני אדם, כהכלב, הוא יבטל רצונו מפני רצון וחפץ בני אדם, שכח כל כשרונותיו וידיעותיו הטבעים ולמד אחרים תחתיהם, שנה דרכי חייו, מזגו ותכונתו למען ישתוה במפעליו יותר לבני אדם, שיהנו ממנו, ואין לנו בעל חיים בעולם שיודע ומכיר בעצמו את התיחסו לבני אדם כהכלב, היודע ומכיר את חובתו לבני אדם המגדלים אותו.
בדברים רבים, כמו במעשיו, בתכונתו ובכשרונותיו, ישתוה, או כי יעמול להשתוות, הכלב לבני אדם; כמוהם יהיה בכל אפסי תבל בלי הבדל בין אויר ואויר, ואיננו איסטנס לאמר: אויר זה קשה לבריאותי, פה אינני שרוי ברחבה ובנחת, רק יגור בכל מקום שיגורו בני אדם, ואוכל ממה שרבו אוכל, בארצות החמות בדרום כבארצות הקרות בצפון; ולא זו בלבד, אלא שגם במעשיו ידמה הכלב לבני האדם הרבה, רצוני כל בעל חי שאיננו מחונך על ידי בני אדם ורק במעי אמו למד כל תורתו וידיעתו מהטבע, איננו יודע פרק אחד בהלכות עולם המעשה יותר ממה שלמדתהו הטבע, עד“מ אם יודע הוא לבנות לו בנין יפה, אינו יודע לתפור לו בגדיו, והבע”ח שחייט אמן ומשובח הוא אינו נגר, וימאן להמיר מלאכתו החשובה באחרת פשוטה. אבל הכלב יודע הכל, והנהו תלמיד ותיק של בני אדם, ולומד מהם כל הנחוץ לו ולהם, ועל ידי שכלו וערמתו הנהו כספוג לספוג כל הלמודים, ידע לעשות תחבולות וערמות להוציא עצמו ממבוכה, ויבין דבר מתוך דבר.
הכלב ידע להשתמש בכל ידיעותיו ונסיוניו רק על פי דבורו של אדונו, אך למותר הוא לאדונו להחזיקהו במתג ורסן וליסרו בשוטים להכריחהו לחפצו, גם על פי דבור קל אנוס הוא למהר לעשות מצותו, גם רמיזת וקריצת עיניו ידע להבדיל ולהבחין, וימהר למלאות רצונו בבחירה הפשית, בלי הכרח טבעי, וכל מעשיו ברצון, בחשק ושמחה, ומאושר הוא לראות את אדונו מוצא נחת רוח במעשיו ומהללו חלף עמלו.
אנחנו לא נרבה לדבר מכשרונות הכלב בעזרו ובתמכו את אדונו בצידו, בשמירת העדר, לעול ולמשא, כי אך למותר כל אלה, וכמעט כל איש ואיש ראה והבחין כל אלה מעצמו, מעט או הרבה, וכל איש ואיש ימצא תועלת בכלבו. בצרפת ילמדוהו לעמוד על האכ ולהחזיק בשר תחוב על חנית לצלות; הכלב ידע להפוך את הבשר מצד לצד בכל פעם, למען לא יהיה חי מצד אחד ומאוכל ונשרף מצד השני, והכלב ידע כל אלה כטבח מלומד ומנוסה בעשר נסיונות. במדינת קאמטשאטקא הקרה ביותר, נחוץ הכלב מאד לעול ולמשא, והוא הנושא הסבל המוכשר שמה למלאכה בארץ הקור, בשדה ישמור את העדר הרועה, למען לא יתפזרו לכל רוח ולא יבא זאב או שועל בלאט וישא שה מן העדר. בעיר ישמור את הבית מן גנבים, ואלמלא הכלב לא היינו בטוחים מגנבים ושאר מזיקים כאלה. כמו כן ידע הכלב לשוט במים לעת הצורך בחריצות נפלאה, וכל זאת יעשה הכל בשביל בני האדם, שיחפוץ להיות אתם ולהביא להם נחת רוח, ברצונו ובחפצו החפשי, בלי שום הכרח טבעי.
כמה מעלות טובות, כשרונות גדולים ונפלאים נראה בהכלב, בכל דרכי חייו ובכל מעשיו בבית ובשדה! הוא מכיר ויודע חכמת הפרצוף, כי ידע להבחין בפני איש אם אוהבו או שונאו הוא, אם יחפוץ טובתו או רעתו; יודע ומבחין בעצמו ערכו וערך מלאכתו, ידע אם טוב או רע עשה. אם אך עשה דבר טוב והגון וידע שאדונו יהנה מזה, יקפוץ וירקוד בשמחה ובהרחבת הלב, ויעמול להודיע לאדונו שיהנה ממנו למען ימצא חן בעיניו, בקפיצותיו, ברמיזותיו ובקריצת עיניו, במלילת רגליו ובכל תנועות גוו, נכיר שיש לו דבר טוב להודיע לאדונו ומובטוח הנהו שיהנה ממנה, והנה אם לא יצלח בידו להסביר לאדונו חפצו, לא יתן מנוחה ומרגוע לעצמו עד אשר יפיק חפצו, יסחוב את אדונו הנה והנה, ולא ירפה ממנו עד שיכיר בפניו שהכיר והבחין מעשיו הטובים והמהוגנים להללהו ולשבחהו, ואם הבחין אדונו חפצו, מכיר זאת עד מהרה בפניו וישוב למנוחתו; כי הכלב יכיר על ידי חכמת הפרצוף מה בלב אדונו.
אולם אם ידע הכלב בעצמו כי עשה עול, מעשים שאינם מהוגנים, אז יוריד ראשו כפושע וחוטא, ובחלחלה ובפחד יתהלך סביב אדונו לכפר פניו ולשכך ממנו הכעס והחמה, יתחבא וישקיף ויביט מבעד לחור על פני אדונו לדעת מה בלבו עליו, אם יכעס עוד עליו או כי שכח כבר את הנעשה וכפר לו חטאתו, ואם לא ישמע קול קריאת אדונו אליו, ידין שזה הוא לא אות לטובה, ולא יוכל להתאפק מבלי לראות את אדונו כועס ומתרעם עליו, יתקרב בענוה ושפלת הלב, יתהפך על אחוריו ומתגלגל לפני אדונו, יתנפל לרגליו ילקק כפותיו לשכך חמתו ממנו ולכפר פניו, ויחכה בדממה, כי יאיר אליו אדונו פניו ויסלח לו, ואם יראה כי עוד לא כפר פניו, יתנפל לפניו עוד הפעם, ילחוץ עצמו לרגליו וילקקהו, ובתחנונים יבקשהו שיסלח לו, ואם לא יאיר פנים אליו והנהו עוד בכעס, יתרחק מעט ויחל להשמיע קולו בנביחה וצעקה, למען יעורר רחמים וחמלה בלב אדונו, והיה אם יביט עליו אדונו בכעס ויסבירהו כי בזה לא ישוב אפו וכי עוד שרוי הוא בכעס, יתרחק הכלב וישוב למקומו הראשון, אבל לא ימצא מנוח ויחל להתקרב עוד הפעם לאדונו לכפר פניו. אבל אם הצליח בידו להטיב לב אדונו אליו קל מהרה, אז אין קץ לשמחתו ולצהלתו, ירקוד ויקפוץ בשמחה ויעשה מעשים להראות ששונו לעיני כל, ואם נביט עליו לא נספק, כי שש ועלז לב הנהו על כי הצליח בידו להפר כעס אדונו. מן מעשים כאלה נוכל להחליט בצדק כי ישנה ידיעה עצמית ורצון חפשי בהכלב, כי על ידי כח המשיג ידע ויבחין בין שנאה לאהבה, כעס ורצון, ויש ראיה לההחלטה, כי הכלב יכיר ויבחין את הנעשה סביביו, וביותר יכיר ויבחין את מעשי בני אדם והתיחסם אליו.
אמת הוא, כי גם בזה נוכל להתעקש, כי רק חפץ ורגש טבעי הוא, רק רצון טבעי הוא, הנטוע בלב הכלב לבקש אהבת אדונו, כי הטבע נטעה בלבו החפץ להתחבר ולהתרועע, לכן לא יוכל שאת כעס אדונו, מפני שאין לו רעים ומכירים זולתו, ואין לו רע להתרועע אתו, וחיי התבודדות אינם לפי מזגו ותכונת רוחו. אבל בכל זה לא נוכל כחד כי גם רצון וחפץ חפשי נראה באיכות אהבתו, וכי לא לבד שיכיר חפץ ומחשבות אדונו, אלא גם חפץ ומחשבות ידידיו. ומאוד נתפלא לראות איך ידע הכלב להבחין בין אוהב לשונא אדונו, בין אוהביו הנאמנים לבין אוהביו הרמאים, בין אוהביו הגמורים ובין מכירים פשוטים, האין זאת ידיעה ברורה ועצמית, לא טבעית?
הרגש הזה, החפץ והידיעה העצמית, נטוע הוא עמוק עמוק בלב הכלב. הוא יודע ומכיר להבחין בין קניני אדונו לקניני אחרים, ומוכן הוא להגין בעד אשר לאדונו ולהלחם להם גם בלי מצות אדונו, כי רגש המשפט והצדק יתן עז ותעצומות בלבו, לבל יפחד מפני המתקומם השולח יד ברכוש אדונו. רגש המשפט והצדק נטוע עמוק עמוק בלב הכלב, וגם נגד חבריו, כלבים כמותו, ידע להגן בעד אשר לו, ידע אם הצדק עמו במלחמתו או עם חבירו. אם יראה עד"מ כלב קטן וצעיר וחבירו גדול ממנו בשנים ובגבורה, והקטן יתנפל עליו, ומדוע? מפני שנכנס לרשותו ועבר על סף בית אדונו, והכלב הקטן ידע כי לרשותו הוא נכנס, וברשותו הוא אדון ואין לאחר חלק שם, ויוכל להתנפל גם על הגדול ממנו ולריב עם התקיף והגדול ממנו בגבורה ובעזות, ודי לו רמיזה או מכת לחי אחת ללמד הלכות דרך ארץ את הקטן ממנו, יבליג ויתאפק וישא בשרו בשניו, בידעו שהעז פנים הזה, שהתנפל עליו עתה שומר המקום הוא, וכי נכנס שלא ברשות. אבל אוי לו להעז פנים הזה אם יאחזהו מחוץ לרשותו, אז בלי חמלה וחנינה יתנפל עליו וישלם לו שבעתים על עזותו וחוצפה יתירה שבו; והכלב הקטן ידע זאת מעצמו, ולעולם לא יהין לצאת מחוץ לרשותו, וכל רוח גבורתו אומץ רוחו ועזותו רק ברשות אדונו הוא.
כמו כן להכלב עוד ידיעות רבות שלמעלה משכל טבעי הם, והן רק פעולת החינוך, הוא יודע למשל לכוין את השעה אם בוקר וצהרים או ערב עתה; ולא זו בלבד אלא ידע להכיר ולהבחין חגי אדונו ומועדיו: היום שבת, היום חודש, היום מועד. אם ידע כי נטלה ממנו הרשות ללוות את אדונו לפני הצהרים ולטייל מעט, ישקוט וינוח במעונו עד הצהרים, אבל כשיגיע עת הצהרים וידע שעתה עת לטייל וללוות את אדונו, יקום בשמחה, יהולל וירקר בכל אות נפשו, ירוץ בבית הנה והנה וירוץ למקום אשר כובע אדונו תלוי שמה, ויחכה בכליון עינים להטיול הנעים הזה.
גם כלב פשוט שאיננו מחוכם ביותר ואיננו בעל שכל גדול והבחנה יתרה אין לו, גם הוא יודע הרבה על פי הנסיון והרגילות. אם ילוה את אדונו אל מקום אשר רגיל שמה מדי יום ביומו וידע אנה הוא מועדות, יקדימהו וירוץ לפניו, ועל פתח הדלת ששם ילך אדונו יעמוד ויחכה עליו. אמנם אם לא נודע לו עוד אנה מחוז חפצו, ירוץ לפניו בכל הרחוב, יתיצב על פתח עינים, על פרשת דרכים, לראות אנה יטה אדונו, אם לימין או לשמאל, ודי לו רמיזה קלה, קריצת עין להכיר חפץ אדונו ולמהר לפניו. נפלא מאד לראות כלב שיבקש ויחפש את אדונו שנעלם ממנו, איך יתאבל אחרי מותו, ומה גדלה שנאתו וכעסו שיטור לרוצח נפשו, אם ידע רק שאדונו לא מת בידי שמים רק נפל בידי מרעים.
הכלב המבקש את אדונו, ילך לכל המקומות שלוהו שם, לחפשהו ולבקש את עקבותיו, בתחלה יבקש אותו בהמקום אשר שם לוהו פעמים הרבה והיה שמה אורח מצוי, ואם לא מצאהו שמה, יבקשהו גם במקומות אשר הוקיר משמה רגליו תמיד ובא שמה רק לעתים רחוקות, ובאחרונה ילך גם אל המקום אשר אך פעם לוה שמה את אדוניו, וכח זכרונו נפלא מאד מכה זכרונם של בני אדם, ולא יטעה מאומה, ואין בכח כל איש לזכור כל צעדיו כאשר יזכרם הכלב; בכל מקום שיבא לחפש את אדונו, נכיר בפניו ובתנועות גופו כי את אדונו הוא מבקש, ואם ישער באיזה מקום ויקוה למצוא אותו שמה, יחל להשמיע קול נביחה, ואח“כ יעשה אזניו כאפרכסת להקשיב היטב אולי ישמע קול צעדי אדונו; והפלא היותר גדול והיותר מתמיה הוא, שמעולם לא חפש כלב אחרי אדונו שמת בפניו או שהכין את עצמו לדרך בפניו, ע”י התנועות והכנות המסע יבין כי אדונו עושה עתה דרכו ויעזבהו עולמים, הוא לא יחפש עוד אחריו, אף כי מאד קשה עליו פרידתו. ואם עשה אדונו דרך גדול והלך למרחקים, לא יוכל להתאפק ימים רבים בלי אדון לראשו, ויבקש לו אדון אחר להיות אתו, ללוות אותו, להיות אצלו באמונה כאשר היה אצל אדונו הראשון; ואם ישוב הראשון מדרכו יעזוב את השני וישוב אליו, כי האהבה עזה למאוד ולא תשכח ממנו.
עוד אחת לנו. להודיע לקוראינו מתכונת הכלב, והוא: חוקרי הטבע בדקו ומצאו, שגם הכלבים היותר מחוכמים ואדוקים באדוניהם, וגם אם שכלם נפלא למאד, לא הכירו את תמונת אדוניהם משוחה בששר בלי שום שנוי ודומה ממש לתואר פניהם, ואע“פ שהרבו הכלבים להביט ולחשוב להכיר את אדוניהם. ע”פ הנסיון הזה החליטו חכמי הטבע, כי עין הטבע של הכלב איננה מסוגלת להבחין בין צבע לצבע, וששר הצבעי לא יפעול על חוש הראיה שלו מאומה:
כט. המשך 🔗
השנאה שיטור הכלב לרוצח נפש אדונו, ידועה לכל, בדוקה ומנוסה היא על ידי משלים הרבה שיש לנו מחיי הכלבים, מרדיפותם ושנאתם לרוצחי נפש אדוניהם, וכי לא ישקטו ולא ינוחו עד שימסרו אותם אל חרב המשפט. על ידי השנאה הזאת, שאין לה כל גבול וכפרת פנים, נודעו כמה פעמים רוצחים שלא הטה עליהם איש עד הנה שום חשד, ולא היה עין רואה אותם בלתי הכלב ונעשה שפטים בו. על בית החזיון נראה כלב של אויבר, שהיה למשל, ומעשיו נהיו לתהלה על המחזה והיה לשיחה בפי הבריות, ובטח נודע הוא לקוראינו, והכלב הזה איננו משל פשוט והמצאת דמיון המחבר, רק היה ונברא ממש ועשה מעשיו אלה שנראה על בית החזיון, וזה קרה באמת: מעשה בכלב אחד שנהרג אדונו, ולא היה בכח שום איש למצוא עקבות הרוצח, ולא הטו שום חשד על שום איש, רק הכלב בשנאתו הגדולה להרוצח גלה על חטאו והטה עליו החשד, עד שנודע הדבר והובא בפלילים, ואחרי חקירה ודרישה נוכחו, כי שנאת הכלב לא על שקר נוסדה. מעשים כאלה קרו הרבה פעמים גם באשכנז ובבריטאניה, שע"י שנאת כלבים הטו בני אדם קו חשד על איזה אנשים, ואחרי חקירה ודרישה נודע כי שנאת הכלב לא שנאת חנם היא. כאשר נראה פלא כזה עלינו לזכור, כי מטבעו איננו נוקם ונוטר וקל מהרה נוכל לכפר פניו, כי הכלב בכלל נוח לרצות וסולח לאלה שעשו אתו רעה או שפגשו בכבודו, ורק לרוצחים יטור שנאה לעולם וירדפם עד חרמה. ובאמת נוכל להתפלא על חכמתו ועל שכלו, להבחין בין מעשה למעשה, בין רעה לרעה, ויש לו הבחנה לדעת, כי אף שיסלח למהתל בו, אבל רוצח נפש אדונו מתאמץ לרודפו ולמסור אותו לחרב המשפט.
ספור נפלא יספר חוקר טבעי אחר, והספור הזה יראה לנו עד כמה ידע הכלב להערים ולכסות מעשיו בחשאי, ולגנוב דעת הבריות: מעשה בכלב אחד שבא בכל לילה ולילה ונכנס לפרנסתו של הזאב, רצוני לומר כי נשא שה מן העדר, לימים נלכד הכלב הזה ונאסר בלילה בשלשלת על צוארו לעמוד נצב, למען לא יחנק עוד את הכבשות. מה עשה הכלב הערום? הסיר בעמל גדול את כבלו מעל צוארו, וחנק לו כבש אחד מהעדר ואכל ארוחתו בהרחבת הלב, ולמען לא יטו עליו קו חשד שהוא הרוצח, מהר אל נחל מים קרוב לו, רחץ שמה את פיו שהיה מטונף בדם, ומהר בעצמו אל מקום מאסרו ואסר בעמל גדול את השלשלת על צוארו. שוב מעשה בכלב, כמו שספר איש הנודע לנו לנאמן דבר, שאהב מאד לטייל בגן, אבל אחרי אשר נודע כי עשה שמה מעשים שאינם מהוגנים, ניטלה הרשות ממנו ואדונו צוה עליו שלא יוסיף לבא לתוך הגן. מה עשה הכלב? הוא עשה בערמה, הלך לו דרך אחד, לא דרך הפתח הפתוח, לתוך הגן בכל בוקר, בעת שאנשי בית אדונו היו עוד אחוזים בזרועות השנה וטייל שמה כרצונו, ואם שמע לפעמים קול אדונו קורא אליו, מהר לקול קריאתו, אבל לא דרך הפתח הקרוב אליו, רק סבב דרך אחר ובא, כאילו מימיו לא היה בגן. שני הספורים האלה יראו לנו חפץ הכלב להערים, לרמות את אדונו ולגנוב דעת הבריות, א"כ אין עוד שום ספק שבכחו לחשוב ולחקור, להבין דבר מתוך דבר, ועל ידי זה ידע לעשות מעשיו בערמה. לא נזכיר פה את כל הספורים הנפלאים וההגדות ששמענו אודות הכלבים, כי הצד השוה שבהם שכולם מודים בדבר, שיש להכלב בינה יתירה והבחנה גדולה לדעת ולהבחין כל שנעשה סביביו, ושיעשה מעשיו על ידי מחשבה קודמת למעשה. נזכיר עוד אך מפעולת הכלבים על הררי אלף, מפני שכשרונות הכלבים ההם מעולים המה, ובני אדם ישתמשו בהם לצרכם.
בית הכומרים על ההר הגבוה סט, גאטהארט בשווייץ, בית מחסה הוא להולכי דרך שיעפילו לעלות על ההר הגבוה הזה המכוסה שלג עולמים. גם יתנו הכומרים האלה לב להציל את כל הנחשלים, את הנופלים שמטה רגלם על הדרך הזה, או שתקפם קור ואין עוד בכחם ללכת הלאה, או שנקברו בשלג ואין עוד בכחם להציל נפשם, ויען שאין בכח הכומרים האלה לעשות החסד הזה בעצמם, ובפרט ביום סגריר, שסכנה לכל איש לצאת החוצה, ישלחו כלבים מלומדים ומחונכים לזה, גם יתלו סלים קטנים על צואריהם, בהם ימצאו לחם ויין להשיב את נפש העיפים והיגעים ולחזק את רוחם, ואם הכלבים יראו אומלל נקבר בשלג ואין לו כח בעצמו להציל את נפשו, ימהרו אל שולחיהם ויודיעום. הכלבים האלה הצילו כבר הרבה אנשים לקוחים למות, והחיו מספר רב על ידי כשרונותיהם שהשתמשו בהם בני אדם לדבר טוב ומועיל. לאחד מהכלבים האלה יצא שם תהלה למרחוק, ועל ידי מעשיו ומעלליו שנודעו היטב ולא נשכח לעולם, הציגו לו מצבה לשם עולם לא יכרת. שם הכלב הזה הוא ״באררי" והוא בעצמו הציל במשך שתים עשרה שנה יותר מארבעים איש.
ל. התפתחות השכל בקופים. 🔗
זולת הכלבים לא נראה שכל גדול והבחנה בין בעלי החיים, מלבד אצל הקופים, שגם להם נתנה הטבע התפתחות גדולה ונפלאה מאד, ובמשך ימי חייהם יוכלו ללמוד הרבה ולהשתלם בשכלם. עיקר התפתחותם הוא חפצם להשתוות ולהתדמות לבני אדם, אך חכמי הטבע בחנו ומצאו כי הקופים כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם, יבערו בטפשות הלב וישכחו כל כשרונותיהם וכל ידיעותיהם ויהיו לטפשים גמורים. פתרון החידה נוכל למצוא על ידי הנסיון שעשו חכמי הטבע לסרס כלבים ומצאו שהם יותר מוכשרים להתפתח, לכן נוכל להחליט שיען שהקופים שטופים המה בזמה ובעלי תאוה גדולה, לכן מתטפשים לעת זקנותם, ואם נסרסם ישארו בדעה מיושבת ורוח שטות לא יכנס במו.
תמונת הקוף דומה הוא בכמה דברים לתמונתו של האדם. נפלא הוא בתוארו ובתמונתו על כל יתר הבעלי חיים. תבנית הגלגולת שלו דומה כמעט לגלגולת אדם; ואם אמת בפי חוקרי הטבע שהחליטו וגמרו, שכל מה שישוב המצח אחורנית אל הקדקד יתגדל שכל והתפתחות הבעל־חיים, נוכל להחליט שיען שתמונת ומצח הקוף דומה למצח בני אדם, ולמצער למצח השחורים באפריקא, לכן יתדמה אליהם בשכלו ובמעשיו, ואיננו נופל הרבה מהאנשים השחורים שעומדים במדרגה שפלה מאד בחכמה ודעת. הקוף יאהב מאד להתדמות ולהתחקות על מעשי בני אדם, וחפצו זה היה כבר למשל בפי הבריות; אם יחיה בחברת בני אדם יתהלך קוממיות על שתי רגליו, ויעמול להשתמש בשתי ידיו הדומות לידי ב"א, להתדמות אליו. ועל ידי זה החלו רבים מחוקרי הטבע להחליט, כי הקוף הנהו המעבר בין שאר החיים והמדברים; וחכמים אחדים הוסיפו עוד בהשערתם, כי בני אדם המה תולדת הקופים, או קופים שנתפתחו יותר; עד שבא החכם הנודע דארווין, והורה השיטה הזאת על ידי ראיות ומופתים שונים, והכריע רבים מחכמי הדור לשיטתו.
אבל אנחנו אין לנו עסק בנסתרות, ובמופלא ממנו לא נדרוש, די לנו להתעסק במה שאנו רואים, ועל ידי הבחנה ונסיון נראה, כי מעשי הקופים דומים ממש למעשי בני אדם, וההתדמות הזאת תעיד לנו על הקשר האמיץ שביניהם, כמו שאנו רואים שהקופים ילמדו כל ידיעותיהם לא על ידי הכרה טבעית במעי אמם, רק ישתלמו ויתפתחו אח“כ ע”י חינוך ונסיון, ובזה נעלה הוא הקוף על שאר הבעלי חיים שיגיחו היולדו ממעי אמם עם כל כשרונותיהם, ויותר לא ילמדו עולמית, והוא ילמוד, יתבונן, יתפתח ויתעלה בערכו על כל הבעלי חיים, ובזקנותו לא ידע את אשר ידע בנעוריו.
רבים טעו והחליטו, כי כשרונות הקוף אינם רק חפץ טבעי ורגש נטוע בו להתדמות לבני אדם, כלומר שאין בו דעה והבחנה לעשות דבר מאליו, רק הטבע נטעה בו חפץ להתחקות על מעשי זולתו, להתדמות לבני אדם כפי האפשרי; אבל ההחלטה הזאת טעות הוא ואין שום ידים להחלטה כזאת, כי גם בחפצם להתדמות לזולתם מראה הקוף בינה והשכל, ומעולם לא התחקה על מעשי הכלב והסוס, מפני שידע שפחות ושפל ערכם מערכו, רק לבני אדם יתדמה, בידעו שחכמים ונבונים הם ממנו; החפץ הזה נראה גם בין בני אדם שיתדמה האחד אל השני. הרגש הזה הוא אבן פנה למעשים רבים ולקשר החברה, אבל החכם לא ילמוד מהכסיל, וכן לא ילמוד הקוף ממי שקטן ממנו בחכמה ובערכו.
כמו כן החליטו רבים, כי כמה מעלות טובות ישנן להכלב על הקוף. והעלו את הכלב למדרגה גבוהה מאד, אבל בזה חטאו נגד האמת ונגד הסברא הישרה. הן אמת כי הכלב טוב ומועיל לבני אדם יותר מהקוף, מפני שהכלב הוא עבד נאמן לנו, ואין לו חפץ יותר ומטרה אחרת רק לשמור פינו ולעבוד אותנו; אבל זאת תראה לנו את חסרונו בהכרת עצמותו, ועושה מעשיו ע“י ההכרח ולא כבן חורין להפטר ולהבטל מהם; ולעומת זה לא ישמע הקוף בקול אדונו, הנהו סורר ומורה, איננו שומע בקולו ולא יקשיב למצותיו, אבל אין להחליט על זה כי שפל ערכו מערך הכלב, ואין לנו הצדקה להחזיקהו לטפש ושוטה בגלל מריו וקשי ערפו, מפני שאין לו חשק לעבדות וידע בעצמו שלא נברא לשמש בני אדם, ויגזר אומר שכשם שלא נברא האדם לשמש אותו, כך לא נברא הוא להיות עבד עולם להאדם; בזה לא נראה עוד שפל ערכו, כמו שלא נוכל להחליט שכלב נאמן יעמוד במדרגה יותר נכבדה על עבד רע מעללים, אעפ”י שהכלב מועיל ונעים לנו יותר ממנו.
לא. התדמות הקופים לבני אדם. 🔗
הקופים הדומים בתבניתם ובבנין גיום יותר אל בני אדם, המה המחוכמים והנבונים ביותר, ובכלל יש ידים לההחלטה שמבנה גיו האדם מועיל הרבה להשתלמותו הרוחנית, וכל מה שיתדמה בעל חיים יותר לבני אדם במבנה גיוו כן יתדמה אליו ברוחניותו ובשכלו; ושני מיני קופים יש: ״אדם־היערי" (אראנג אוטאנג) ״והיאקא" דומים ביותר לבני אדם במבנה גיום, לכן יתדמו אליו גם בשכלו.
עוד לנו להזכיר בדרך כלל, כי אלה הבעלי חיים שיתחלקו לכמה מינים, המה המושלמים בכל המעלות ושכלם נתפתח ביותר. דרך משל נראה את הכלב שיתחלק לכמה מינים, שכמעט אין שום התדמות ביניהם, ויכולנו להחליט כי מינים שונים המה ואין שום קשר ביניהם, לולא העידו הכלבים בעצמם שאחים המה ומזדוגים זה בזה, ועל ידי הזיווג הזה יולדו בני התערובות שיש להם דעה והבחנה יתירה מכל בני מינם; וכן הקופים מתחלקים לכמה מינים, עד שלא תספיק לנו העת לחשבם ולפרטם אחד אחד, והמה מזרוגים זה בזה וזיווגם עולה יפה ומולידים בנים מחוכמים ביותר.
כשרונות הקופים ומעלותיהם ניכרים בהרבה דברים: בחייהם, במעשיהם ובקשר משפחתם. המה יחיו בחברה גדולה, אבל לא על ידי הכרה טבעי לעשות כמכונה מעשיהם בבת אחת כהדבורים והנמלים, רק יש ביניהם קשר חברה כמו לבני אדם בחייהם הכללים, אבל בביתו ובמשפחתו כל אחד אדון לעצמו, ויתבודד בחברת אשתו ובניו ובשאר דברים פרטים שאין להחברה שום עסק עמהם; חיי המשפחה שביניהם נעלים ונכבדים מאד ודומים בהרבה דברים לחיי משפחת בני אדם. הקוף יקח לו עזר כנגדו, אבל רק נקבה אחת, ויחיה עם זוגתו חיים נעימים, ואף ששטופים בזמה המה ותאותם גדלה מאד, לא יוסיפו על נשיהם, כבני אייראפא ילידי הקולטור. הקשר שבין איש ואשתו לא יפרד כמו אצל שאר הבע"ח, אחרי הזדווגם, הולידם, או לכל היותר אחרי גדלם בנים, רק ישאר לימים רבים, ואם אין שום תערומות ביניהם לא יגרש את אשתו כל ימי חייו. יותר נפלא מה שהתבוננו רבים, כי הקופים עגובים וחומרים את בנות האדם היפות; פעמים רבות נקרו כי חמסו וחטפו נשי הכושים (נעגריננען) והובילון בזרוע למחניהם, אבל בשביה לא הכבידו ידם עליהן, רק כלכלון באהבה ובדרך ארץ הנהוג באייראפא, כבדון ועבדון כמו שמכבדים בני אדם את תפארת האדם. כמו כן נראה מעשה הצדקה והחמלה ביניהם דומה ממש לבני אדם, אוהבים ומרחמים זה את זה, ותומכים איש את רעהו, את הנשבר והחולה ירימו מן הדרך, יחבשוהו ויכלכלוהו, והוא בעיניהם כחולה אצל בני אדם לכל דבר.
אבל רוב מעשיהם ודרכי חייהם נסתרים ונעלמים מאתנו ומעיני חוקרי הטבע, וביותר חיי הקופים שהתפתחו באופן יותר נעלה, כי לא נוכל להתקרב אליהם מבלי להתגרות במו מלחמה, ואם כן מפריעים אנו אותם מעבודתם וממעשיהם הרגילים, ולא נוכל לשפוט על סדר חייהם יום יום; ויען שלא הצליחה עוד בידינו לחקור ולהתבונן היטב על דרכי חייהם הרגילים, רבו בהן ההגדות לאין מספר, אבל אין לנו להשען עליהם, ולא מפי סופרים כאלה אנו חיים.
בשביה ילמוד הקוף בנקל, על ידי תאותו וחפצו להתדמות לבני אדם, הוא יבין שפתנו וחפצנו, וחפצו יביע לנו ע“י השתנות פניו, קריצות ורמיזות עיניו; אבל איננו תלמיד מקשיב ומתמיד, רק סורר ומורה הוא, ממרה לבריות ורע להם, ויש בו תכונות נטועות בו שלא יסירן לעולם: הנהו נוקם ונוטר כנחש, ולא ישכח לעולם אם אחד עשה לו רעה; בערמתו היתירה יקנה לו תחבולות להנקם, וישמח אחר כך אם יראה את אויבו מתרגש ומתרעם; והעולה על כולנה שלא יחפוץ להתנהג בנקיות ובטהרה, למען הכעיס לב אדונו ולהרגיזהו, אע”פ שיתדמה אליו בכל מעשיו, כי יש לו תענוג ונחת רוח אם יתרגז אדונו אך אם יש לו חשק והתמדה ילמוד הרבה ומסוגל ומוכשר הוא לכל מלאכה. לכן אילו היה נוח לבריות ותמים במעשיו, היה הבר מועיל לנו, אבל בתכונתו ובמזגו אין שום תקוה ממנו, ועל אדונו להזהר ממנו תמיד גם אם יתראה כאוהבו, כי שבע תועבות בלבו ולא יסירן אם יתנהג אתו אדונו בשבט או בחסד.
לב. השקפה כללית על החפץ הטבעי. 🔗
אחרי שדברנו והבאנו השקפות על החפץ הטבעי בבעלי חיים בכלל ובפרט, בכל החיים למיניהם, מהנמלה הקטנה עד הפיל הגדול, מהשרץ עד המדברים, נוכל להביא עתה השקפה כללית על חקירתנו.
החפץ והרגש הטבעי נפלא הוא מאד, כל זמן שנביט רק על פעולת אחד מבעלי החיים; אבל התמהון יוסר לגמרי אם נביט על כלמו ונראה את הסדר הישר והמשטר הנכון שבו.
החפץ הטבעי הזה יפעל בכחו על כל יצורי התבל, על הצמחים ועל הבעלי חיים, על העופות שחיים תחת השמים ועל הדגים החיים בים, על הרמשים והשקצים הקטנים הרומשים על הארץ, ועל הבעלי חיים הגדולים ההולכים על ארבע, וכן על האדם המדבר. וסדר ומשטר גדול, קשר חזק ואמיץ נראה בכל תהלוכות וכחות הטבע, ובעלי החיים לא יבינו סוד הבריאה ותכלית היצירה.
אנחנו מתפלאים ביותר על חכמת השממית לארוג מטוה בידיה בחריצות נפלאה למאד; אך אם נביט על הצמחים ועל עולם הדומם, נתפלא ג"כ ונשתומם על סדר הבריאה והמשטר הנעלה שימשול בהם, מאלפי משלים ומחזות נפלאים בטבע, נזכיר רק אחר שכבר דברנו ממנו: כמה חכמה יתירה וסדר נפלא נראה בתנועת האויר! כמה כחות נחוצים לנהל ולהטות את הרוחות והאויר לחפץ הדרוש, להתנועה המועילה והנחוצה!
השמש ישלח קויו על הארץ ויחם אותה, ובדרך הלוך הקוים יחמו גם את האויר שהוא מלא רוחב הארץ, האויר שהוחם יעלה מעלה מפני שהוקל, אבל הכח המושך, הנטוע בארץ ימהר למשוך אליה את האויר, שבגאותו יתרמה לעלות על ולעזבה, ועל פי הכרח יאנס לעזוב את מקומו ולשוב אל האדמה שממנה לוקח. על ידי הזירתו יתהוה דוחק הרוחות והאויר, כי הארץ תמשוך אליה את האויר החם, והאויר שנשאר עד עתה עליה יחוש דחיקה ויאנס לעזוב אותה ולעוף למרומים, והאויר החם ישוב אל צירי הארץ (פאצען) להתקרר מחמימותו, ובין כה וכה תמשוך הארץ את החלק השני מהאויר שעלה עתה למרום, וע“י חזירתו ודחיקתו יעלה החלק הראשון למרומים עוד הפעם, כה המה מחליפים משמרותיהם זה בזה וחוזרים חלילה, כשזה קם זה נופל. ע”י התנועה יתחממו המים ואד יעלה מהם, יחנה על ההרים היותר גבוהים שבעולם, שם יתקרר האך הזה, ובתבנית מטר סוחף או שלג ישוב אל המים מקור מחצבתו, נמצא כי האויר ישוב לאדמה והאיד אל המים, ממקום לוקחו, ותנועתם איננה רק לטהר ולנקות עצמם מכל אי־נקיות ורקבן כי האד שיעלה לההרים ימשוך עמו כל חומרי הרקבון גורמי היזק וסכנה, וכן יטהר האויר עצמו על ידי התנועה לבלי יעופש, וירחיק מעצמו אדים מזיקים, ארסיים וחונקים. נפלאים מאד סדרי בראשית! כי במסע האויר יסור אל הצמחים לדרוש את שלומם ומביא להם מנחה והוא חומץ הפחמי (קאהלעגזיירע) שמרחיקים האדם ובעלי חיים בנשימתם, והצמחים אוהבים מאד את הפסולת הזה, שתבא אליהם בדרך רחוקה, כי האויר לא יתן בכבודו ובעצמו את המתנה הזאת להצמחים, רק יערבהו בהמטר שישקה האדמה ויאכיל את הפסולת של ב"א להצמחים. אבל למען לא תאמין כי משא פנים יש בסדרי בראשית, תדע שבדרך הליכת האויר יאסוף ויקבל את הפסולת שהוציאו הצמחים בנשימתם והוא חומר החומצי (זויער־טטאן) הנחוץ מאד לבני אדם ולבעלי חיים, ואלמלא החומר הזה אי־אפשר לנו להתקיים אפילו שעה אחת; נמצא שהצמחים יחיו מפסולת שלנו, ואנחנו חיים מפסולת של הצמחים.
מי לא יודה אחרי ההשקפה הזאת שכח נעלה וקשר נפלא ימשול בכל התבל ויקשור כל סדרי בראשית. האויר ע“י תנועתו יטהר את עצמו וירחיק את הפסולת מעליו; הפסולת שהרחיק ממנו, שהוא האויר שהוצאנו אנחנו בנשמתינו, יוביל להצמחים ויתנה להם במתנה, וכנגדו יביא לנו תשורה מהם, את הפסולת שלהם, שנאהב אנחנו; על ידי התנועה הזאת יטהרו המים וירחיקו מעליהם כל חומרי הרקבון, וכל העולם כולו עומד על התנועה הזאת. אבל האם יודע האויר את פעולתו הגדולה אשר יפעל? הידע שע”י פעולתו יתהוה ויתקיים עולם ומלואו, ואלפי ברואים ובעלי חיים יתקיימו על ידו? פעולתו זאת איננה רק הכרחית ולא ברצונו הוא נותן חיים לאלפי יצורים, על ידי חום השמש ילך אנוס על פי ההכרח, אנוס על פי חקי הטבע, למעלה. האדמה תזרהו באונס ולא ברצון, על ידי הכחות שנתנה לה הטבע, עי"ז תתהוה דחיקה והאוירים מחליפים משמרותיהם, עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל במרוצתם זה יחממו את המים ויעלו מהם אד, ועל ידי זה ינועו גם המים.
עלינו לזכור ולשום תמיד נגד עינינו, שכל נשימה ונשימה, כל שאיפה לאויר, קשורה בהמון פעולות וכחות קשורים זה בזה, ועליהם העולם קיים, ולולא תנועת האויר לא היינו שואפים אויר נקי, רק אויר קטב שהוצאנו כבר מפינו ומריאתנו; אבל לולא השמש וכח המושך לא היו האוירים זזים ממקומם. א"כ נוכל להתפלא על פעולת העולם הדומם כמו שנתפלא על בעלי החיים, על פעולות השממית, או בעל חיים אחר. וגם בעולם הדומם יעבוד כח נפלא במטרה ובתכלית מיוחדה, ואלמלא הכח הזה לא היה העולם קיים, אחת היא לנו אם תקרא את הכח הנעלם הזה בשם בורא, כח החיים, או תואר אחר, אבל עלינו לדעת כי הכח הזה, הוא הבורא, הוא המנהיג, הוא העובד בכל הטבע. הכח העובד ופועל בהאויר, יפעל בבעלי החיים, בהצמחים ובכל היצירה כולה.
אבל דבר אחד ימשוך לבנו להשקפה ולהתבוננות על פעולת הבעלי חיים יותר מעל פעולת שאר הברואים, מפני שאנו מתאוים לדעת, אם בחפצם ורצונם יעשו מעשיהם או אנוסים ומכרחים המה לזה, אם יש בהם מוח חושב מחשבות, שעל ידו יעשו את פעולתם בחפץ עצמי, וע"ז נדבר עתה.
לג. שיטת העצבים בבעלי החיים. 🔗
אם נשאל מי הוא החפץ הטבעי? מי הוא הכח הנעלם הזה שיפעל בכל בעלי החיים? נחוץ לנו בתחלה להתרת השאלה הזאת, לשום מבטנו על הכח היותר גדול והיותר נכבד בחיי הבעלי חיים, והוא כח העצבים (נערווענמימטטם).
כל אחד מאברינו שינוע לחפצנו, הידים העושות מלאכתנו ומשמשות אותנו, הרגלים הממהרות להביא אותנו למהוז חפצנו. השפתיים המתנועעות להביע חפצנו, העפעפים שנסגור לשמירת העינים ונפתחם לראות. בכל הגוף שלנו שיתנועע על ידי רצוננו וחפצנו, מאורג ומשולב הוא מחוטים דקים שישתרעו ויתפשטו על כל הגוף כלו, ורק כל זמן שהחוטים האלה, שיכונו ״עצבי התנועה“, במצבם הטבעי, נוכל להשתמש באברינו ולהניעם לחפצנו, אבל אם ינתקו החוטים האלה מאיזה אבר, למשל, אם ינתקו החוטים המובילים התנועה לאחת מידינו, או שיקולקלו ע”י חולי, אז נתבטלה תנועת האבר הזה, ולא נוכל להשתמש עוד בו, והנה הוא רק נתח בשר, אע“פ שהדם ישוב בו וגם החוש ישאר, ואם נכוה או נסבול דקירה בהאבר הזה נחוש כאב; מפני שמקור חוטי התנועה המה בהמוח, שיודע חפצנו ומצוה על האבר על ידי החוטים שישמע בקולנו, אבל כיון שנתקו החוטים האלה, אין לו עוד שלוחים להאבר הזה ואין אנו עוד אדונים לו. אבל עוד שני מיני עצבים ישנם, שקשורים ומאורגים בהמוח, וגם המה לא נבראו רק לשמשנו; ישנם עצבי־הרגש, העצבים האלה מתפשטים ג”כ על כל הגוף ומודיעים להמוח, אם יש שום כאב לאחד מאברי הגוף, ובמקום שלא ישתרעו החוטים האלה, לא יחוש שום כאב אם ננתק ונכרות החלק הזה, ד"ם השער והצפרנים, אם נכרות החוטים האלה באיזה אבר מן הגוף, לא נחוש שום כאב שם, אף אם הדם יזל שם ואנו משתמשים בהאבר הזה לצרכינו, וגם אם ננתח את האבר הזה לנתחים, לא נחוש שום כאב, כי עצבי התנועה לחוד ועצבי החוש לחוד.
מין שלישי יש בעצבים והמה עצבי החיים, או בלשון חכמים עצבי ההתקיימות. על ידי העצבים האלה מתפשטים החיים לכל איברי גופנו, והם הם עיקר ויסוד החיים, על ידם ישוב הדם במרוצתו, יעוכל המזון ויובל לכל אברי הגוף, וגופנו יגדל. בקצרה: הם המה המנהיגים המכונה הנפלאה הזאת. במקום אחר נכתוב אודות העצבים ונדבר מהם בפרט, אולם עתה נסתפק רק בדברים מעטים וקצרים, ונעיר את קוראינו על ההבדל שבין עצבי החיים ובין שאר העצבים.
עצבי התנועה תלוים בחפצנו, אם נחפוץ להשתמש באחד מאברינו נמהר להודיע זאת להמוח, והוא יצוה את העצבים למלאות הפצנו, א“כ אך בחפצנו הבאנו את העצבים לידי תנועה ומעשה, כי אנו משתמשים בהם וגזרנו עליהם שיעשו רצוננו; כן הדבר בעצבי החוש, שאע”פ שאין בכחנו להסיר ממנו את הכאב, אבל יען כי אנחנו נדע היטב את סבתו ועיקרו ונוכל להרחיקו מעלינו וממילא יוסר גם הכאב, א"כ גם הוא בידינו הוא ונוכל לבטלו לגמרי. אבל לא כן עצבי החיים, המה יעשו פעולתם מבלי שנדע אנחנו, ולא בידינו הוא לשנות פעולתם ברב או במעט.
הלב דופק בכח כל היום וכל הלילה, כל ימי חיינו בלי הרף והפרעה, יתכווץ ויתפשט, ועי"ז יסב את מרוץ הדם בכל חלקי גופנו מבלי דעתנו וחפצנו ואין בכהנו להפריע מעשיו, כי הדבר תלוי בעצבי החיים שאינם שומעים לקולנו ואינם תלוים בחפצנו; כמו כן יפעלו עבודתם גם בעת השינה, בעת שאין אנו יודעים מה יעשה בנו, וכן הדבר בעכול המאכל, בהנשימה ובשאר פעולות החיים. אמת הוא כי נוכל לעצור את הנשימה על רגעים אחרים, מפני שהדבר תלוי גם בעצבי התנועה, אבל סוף סוף מוכרחים אנו לשאוף את האויר ולתת להריאה את שלה.
מזה נראה כי גם בגיו האדם נמצא מעשה כזה, שאיננו תלוי ברצון ובדעת האדם, והמעשה הזה הוא היותר הכרחי לחייו, וכל מי אשר חפץ אך פעם להרגיש אותה, כל מי אשר אך פעם נתן עיניו על מעשה הלב לשלוח את הדם אל הריאה ולגרשו אחר כך אל כל הגוף, האיש הזה יודה, כי המעשה הזה מקורה בחכמה, כי יש לה מטרה, כי מלאה היא חכמה ומלאכה נפלאה יותר מאריגת השממית ־ובכל זאת תעשה הפעולה הזאת מבלי ידיעתו ומבלי רצונו.
הן אמת הוא כי רב ההבדל בין מלאכת השממית למלאכת לב האדם המתנועע. השממית תארוג את ליחותה ברגליה, ורגליה הן חלקי גיוה, אשר יתנועעו אך על פי ידיעתה וע"פ רצונה; אנחנו נתפלא על מעשי השממית, על כי היא תצטרך לזה אך חלקי הגוף, אשר תמיד יבאו לידי מעשה אך על ידי ידיעתה וחפצה; אבל באמת אין כל מקום לההשתוממות הזאת, כאשר נדע, כי אך במיני החיים היותר נעלים נכיר את פעולת העצבים עם כל מעשיהם, איך יפעלו בידיעה ובמחשבה, ואיך יפעלו פעולתם מבלי כל ידיעה והבנה, האמנם אצל בעלי החיים הקטנים לא נמצא הבדל כזה, וגם פעולתם תוכל להיות ברצון או גם בלי רצון עצמי.
לד. ההבדל בשיטת העצבים בין בע"ח הגבוהים להנמוכים מהם. 🔗
הן אמת הוא כי לא נוכל להביא ראיה ברורה על הדבר אשר אמרנו, והוא על ההבדל אשר עשינו בסוף הפרק העבר, בכל זאת עלינו להודות, כי בחיים הקטנים לא נראה התחלקות כזאת בהעצבים כאשר נראה כזאת באדם, ואם כן בצדק נוכל לאמר, כי החיים הקטנים המה ממדריגה נמוכה, ולעומתם והגדולים ממדריגה יותר גבוהה הם. מה ההבדל הראשי אשר על ידו נוכל להבדיל את החיים ממין הראשון מאלה אשר ממין השני, הוא, כי בחיים מהמין השני יש להם אברי הגוף אך כלליים, וכל עוד שנבראו למדריגה יותר גבוה יתוספו בהם אברים מיוחדים, אשר לא היו בהראשונים.
החיים האלה אין להם רק, הפה, הקיבה, הקרב והאחור, והכל הוא בגולם אחד, בעלי חיים כאלה אין להם לא רגלים ולא ראש ולא כלי המישוש, ויהיו על דרך הצמחים, נגדם נכנה את אלה שיש להם אברים מיוחדים, למשל, אברים לאחוז את מאכלם, בעלי חיים ממשפחה גבוהה, ואלה שיש להם לב וגם גידים, הם ממדריגה יותר גבוהה, ולמדרגה היותר גבוהה הם אלה שכבר ימצא בהם עצבים, ומדריגה יותר גבוהה הוא אם הגיו יתחלק לחלקים פרטים, כמו אצל התולעים; אבל מדריגה גבוהה יותר הוא כשנוכל להבדיל בין הראש, הלב וחלק התחתון, מקום אשר שם נמצאים קשרי העצבים, אבל המדריגה היותר גבוהה היא החיה בעלת הצלעות (ווירבעל) שיש לה צלעות ומוח, ובער כל פעולה ופעולה נמצאים אברים מיוחדים, אשר ידרשו אך להמטרה הזאת, וכל חלק וחלק מגוף יש לו יעוד אחר, אשר יעשה אותו מוכשר אך לעבודה כזאת בגוף.
בצדק נוכל לאמר, כי החיה הקטנה איננה אלא אבר אחד, והחיה הגבוהה היא בריה אשר נתהוה ע"י התחברות אברים כאלה; החיה הקטנה יש לה בדבר אחר כל מעשי חייה, לעומת זה אצל הגדולים נמצא התחלקות המלאכות: הרגלים יש להן מלאכה אחרת מהידים, הידים יש להן יעוד אחר מהאזנים, וכן הלב מהמוח, סוף דבר, כל שנראה איזה חיה למעלה על סולם ההתפתחות, נראה, כי כל אבר ואבר יעשה מלאכתו המיוחדת לו, ויותר תוסר התערובות בהאברים והתערובות בפעולתם.
ולפי זה יש לנו צדקה להוציא את הדין הזה גם בענייני פעולת העצבים: במקום אשר שטת העצבים נשלמה בפעולתה, כמו אצל האדם, שם גם פעולת העצבים נשלמו ונעשו, פה גם בעד העצבים יבא התחלקות העבודה, כי אחדים מהם ישלימו את תנועתם חפשי, ע"פ רצונם, ואחדים מהם ישלימו את מעשיהם אך על פי הכרח. אצל האדם נראה שהעצבים החפשים אך מעט המה נגד אלה אשר יעשו מעשיהם על פי הכרח, כבר הבאנו מזח את המשל מרוח נשימתנו, והתנועות של העין להרטיב את תפוח־העין, הוא גם כן תנועה שאינה חפשית, אשר נעשה אנחנו מבלי רצוננו, מבלי רצון עינינו, אשר נפתחם תמיד ונסגרם אך על פי רצוננו. אצל החיים ממדרגה יותר נמוכה, פעולת העצבים היא יותר נמוכה. והאברים אשר נכתוב להם מעשה חפשית, למשל רגלי השממית, גם הם בלי ספק למטרה מיוחדת, כמו לטוות חוטיה, מבלי דעתה והבנתה.
אם הדבר הזה אמת הוא, אם כן זאת אשר נכנה אנחנו בשם אינסטינקט, יבא על ידי זה, אשר העצבים המרגישים יפעלו אצל החיים גם על תנועות האברים החיצונים, ועל ידי זה יקראם למעשה, אשר לא יגדל ממעשי הלב, ממעשי הריאה או הקבה שלנו. אבל תבא לידי השתוממות על אשר יתראה כאילו יעשה זאת בעל החיים על פי רצונו וידיעתו.
ואחרי שנפרד עתה מהדבר הזה, נבקש את קוראינו שיכפרו לנו את אשר הארכנו בזה, אבל באמת הדבר הזה הוא אחד מהעמוקות בטבע. כל מי אשר יעמול לחשוב בעניני מעשי רוח האדם, איך נעמול למשל על איזה דבר, בעת אשר נחפוץ לזכור את אשר שכחנו, או בעת אשר נחפוץ למצוא זאת את אשר לא ידענו לעולם, איך כמה פעמים נעמול לזרוק הלאה איזה מחשבה רעה, ואיך נוכל לפתח ולקיים דברים כאלה אשר נחפוץ לזוכרם. כל מי אשר יחשוב בזה וירגיש כי בדברים כאלה נעשה הכל במדת האי־ידיעה, במדת האינסטינקט, האיש הזה יבין את אשר נאמר, כי גם במעשי הבנתנו ימצאו אינסטינקטים כאלה, וכמה מחשבות נחשוב בלי דעתנו, אשר באמת אין לנו עליהם כל צדקה, כלהשממית על השם ״בעל־מלאכה־נפלא".
לו חפצנו לחשוב על דבר האינסטינקט, אז לא היה עלינו לחשוב אך על בעלי החיים ועל חייהם, כי אם עלינו היה להביט בעומקו של חיינו, אז הן ראינו, כי כמה וכמה סודות אשר מקורן בתוך האקסיאמען המפורסמים, המה אך מתנה גמורה אצל האדם, וכל אחד יעשה מהם כרצונו, מבלי שידע, מבלי שיבין כי כן הם, מבלי שיבין מדוע הם. ואך האי־ידיעה הזאת, מדוע נעשה ככה ולא נוכל לעשות באופן אחר, מדוע לפי ידיעתנו ככה הוא, היא תעצור בנו ולא תתן לנו לרדת עמוק עמוק.
נעזוב עתה אם כן את דברינו פה, וננסה להעיר לקוראינו, כי יתן דעתו וכונתו רק על הדברים הנמצאים בטבע. אבל אל ישכה, כי נפשו, אשר תתעסק עמו תמיד מוכשרת היא להתפעל מכל הדברים הגשמים, אף אם בכל כחה וכונתה תתעסק בדברים נעלים.
תם הכרך השני
-
אולי מזה הטעם תאהב החתול את הבית, את המקום, אשר בו תחיה, ולא את האדם, מטיבה; והכלב להפך יאהב את האדם, את אדונו ולא את המקום, כאשר נראה בכל יום כאשר נעזוב את משכננו ללכת לדור במשכן אחר, אז החתול תשאר במשכננו אשר עזבנו והכלב ילך אחרינו למשכננו החדש.
הערת המעתיק ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.