רקע
רחל אליאור
ירושלים – אותיות וסימנים סביב לה

כשהתבוננתי בירושלים מזווית הראייה של יצירתו של בלוּ־סימיון פיינרו, עלו בזכרוני דבריו המופלאים של המשורר הפולני הגדול זביגנייב הרברט: “תפקידנו אינו לפתור חידות, אלא לעשותן מודעות, להרכין ראש בפניהן וגם להכשיר את העיניים ולהביאן לכלל השתאות ותימהון בלי הרף” (מר קוגיטו ושירים אחרים, הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 68).

עבודתו של פיינרו לוקחת את המתבונן, האמון על שגרת הקלישאות הרוחניות והגשמיות התלויות על עיר הנצח הררים־הררים ומסמאות לעתים קרובות מדי את העין, אל התבוננות חדשה בירושלים היומיומית, השגרתית, המובנת מאליה. עמדתו המקורית, המציבה זווית חדשה על הגלוי וחושפת מבעדו את הסמוי, מכשירה את עיניו של הצופה להתבונן בלי הרף בהשתאות ובתימהון אל החידתיות הגנוזה בפינות הרחוב, במדרכות, בקירות ובחלונות, בחבלי הכביסה ובספסלי הרחוב של עיר, שתושביה מאוחדים זה דורות רבים באופוזיציה של חלומות ובקואליציה של כאב. שהרי רוב דייריה של העיר אוחזים בתוקף רב בזכותם על חלומות בני אלפי שנים, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים כואבים, נרדפים, מאוימים, זועמים ומקופחים על שתוקף זכותם לחיות על־פי זכרונותיהם המקודשים, אמונותיהם הנשגבות וחלומותיהם הנצחיים שנוי במחלוקת ומוטל בספק בעיני זולתם. והלא רוב מִניינה ובִניינה של ירושלים נוסד ונבנה על תִלו בכוח הזיכרון, בכוח החלום, בכוח האגדה ובכוחה של האמונה בגילויים אלוהיים ובכתבי קודש עתיקי יומין, אשר חיים חדשים נוצקו באותיותיהם האינסופיות במהלך הדורות. אלא שבעלי החלומות – בין אם הם בני בריתו של אברהם אבינו וממשיכי דרכו של דוד המלך ובין אם הם ניני מלכת שבא או בני־בניו של סולימן המפואר או יורשיו של ריצ’רד לב הארי; בין אם הם נמנים עם צאצאיו של מוחמד ובין אם הם ממשיכי דרכו של יהושע בן־נון; או הולכים בעקבותיהם של יהושע מנצרת, של אהרן הכהן או של מרים או מצויים בזיקה כזו או אחרת לכל אחד מהחוזים והחולמים הכובשים והמייסדים, שסבבו בעיר באלפי שנות קיומה והטביעו בה את חותמם המיוסר – נוטים לשכוח שאמונות, זכרונות וחלומות יש הרבה, ונִסים ומופתים וכתבי קודש לא ייספרו מרוב, ומה שמקודש על האחד מחולל על רעהו, ומה שנצחי בעיני האחד אינו אלא צל עובר בעיני זולתו, ואין בנמצא מבחנים אובייקטיביים או קני־מידה רציונליים מוסכמים לתוקף, קדושה או נצחיות.

עומק האמונה וקדושת הזיכרון של המסגד, של הכנסייה ושל בית־הכנסת, וסמליותם הדתית העמוקה של הכיפה או של הצריח, של המנורה, הסהר או הצלב, של מגן דוד או של ויה דלורוזה, של הכותל או של כיפת הסלע וכנסיית הקבר בעיני הזוכרים המאמינים והחולמים – אלה אינם מתערערים עם חלוף העתים ואינם נתונים כלל ועיקר לשיקול־דעת אובייקטיבי, למבחן עובדתי, לסדרי עדיפויות או למשא־ומתן רציונלי. יד אבשלום או אבן השתייה, הכנסייה הארמנית או הוואקף המוסלמי, סוסו של מוחמד או הכנסייה האתיופית, הנרות בהר ציון והקטורת בגת שמנים, המואזין בכיפת הסלע, הפעמונים בכנסיית המוריסטן והשופרות בכותל, המתפללים במערת צדקיהו, עולי הרגל של הכנסייה הקופטית או הצליינים של הכנסייה האתיופית, ברכת הכוהנים מכתף הינום או צלבי מגרש הרוסים, הר הזיתים או גלוסקמות ממערות קבר מתקופת המשנה, מנזר המצלבה, המנזר של האחיות ציון והמסדר הפרנציסקני, הישיבות הגדולות ובתי־המדרש הקטנים, צריחי המסגדים וקשת החורבה ועוד אתרים מקודשים רבים מספור – כל אלה אינם אלא גילום מוחשי של רעיונות מופשטים, סימן ארצי הנחתם בגבולות זמן ומקום של מסומן מופשט החורג מגבולות הזמן והמקום או ביטוי מחוּלָן של שפה דתית של לשון הזיכרון והסמל. ירושלים הבנויה וסמליה המופשטים והמוחשיים, המוצפנים בחומר והמתפענחים ברוח בכל דור מחדש, משקפים את עומק באר העבר ואת השתקפויותיה בהווה, את מִשזר האגדה, האמונה, החלום והזיכרון, את מעמקי התקווה, את הכאב והייסורים, הציפייה והמחלוקת. המבנים המוחשיים מבטאים במִגוון צורות את גלגוליהם של נבואות וגילויים אלוהיים שהשׂתרגו במהלך אלפי שנים בזכרונות, חלומות וביעותים של בני דתות שונות, שבנו את ירושלים שנגלתה בחזיונם תחתיים שנִיים ושלישיים. כל המאמינים הזוכרים והחולמים אוחזים בכתבי קודש נצחיים המעידים על חזקתם, ולכולם יש עדויות נחרצות על הבטחה אלוהית ועל גילויים שמֵימיים, שלא לדבר על אותות ומופתים המתחדשים לבקרים. בוני העיר הותירו במהלך הדורות את חותמם הסמלי וההיסטורי על חייה הריאליים של העיר, החיה כביכול חיי חולין בהווה, אולם בהווייתה כעיר הקודש היא משלמת ללא הרף את מחירו של זכרון הדורות הרוחש ומפעפע ועולה מן העבר.

רבים מביטוייה המוחשיים של העיר הם מעין גילום של הפסוק “וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת” (שמות כ 15), ודומה שאין חולק על כך שבירושלים אבנים רבות מחוברות לעולמות קדומים בחיבורים דרמטיים על־ידי אמונה ומיתוס, זיכרון וחלום, כאב וגעגועים, ופעמים דומה שחיי היומיום אינם אלא מסווה דק מעל למשקולות העבר הרליגיוזיות, הסימבוליות, הרוחניות, הדתיות וההיסטוריות הרוחשות חיים נגלים ונסתרים בקומותיה השונות של העיר.

אולם על אף הזכרונות, האמונות, כתבי־הקודש והחלומות, המפרידים הפרדה משמעותית בין דיירי העיר, הרי שהיומיום משותף והמציאות מאחדת, גם אם שיתוף ואחדות אלה אינם אלא כורח קיומי הנובע מכוחה של ההוויה. חלק ניכר מחיי התושבים, הנחלקים על כל תג ואות של חלומותיהם המקודשים ואמונותיהם השונות, מתנהל כידוע באורח מתבדל מאחורי קירות מפרידים, חצרות סגורות, חומות גבוהות, שערים נעולים ורבעים נבדלים, בתי־תפילה נפרדים ומוסדות חינוך נבדלים, אולם חלק לא מבוטל מתנהל בצוותא ברשות הרבים. רב־שיח קיומי מורכב, מרומז ומפורש מתנהל כל העת בין הנפרדים לכאורה. רב־שיח זה מתנהל באורח שקט וקולני בעת ובעונה אחת, שכן בעלי החלומות השונים ובעלי האמונות השונות ואורחות החיים הנבדלים נפגשים, מרצונם ושלא מרצונם, במקומות העבודה ובתחבורה הציבורית, בעשייה הפוליטית ובהתרחשות התרבותית, בחוגי לימוד ובמגרשי המשחק. מפגשים בין האוכלוסיות השונות מתרחשים כל העת במקומות ציבוריים רבים, בכבישים ובמדרכות, ברחובות ובשווקים, במשרדים ובדלפקים, במוזיאונים ובאמנות חוּצות, בגן־החיות ובטיילת, בבתי־קפה ובשולחנות עסקים, בחנויות, בבנקים, במגרשי הספורט, באוניברסיטאות ובספריות, במעבדות ובבתי־החולים, בגנים, במוסדות חינוך מקצועיים ובבתי־משפט, ובמקומות רבים נוספים, ציבוריים ופרטיים, תקשורתיים, אמנותיים, דתיים וסמליים. האנשים, הנבדלים לכאורה הבדלים ניכרים בלבוש ובמנהג, בערכים ובעדיפויות, באמונות ודעות, מקיימים כל העת יחסי גומלין מורכבים של קִרבה וריחוק, סקרנות, התבדלות, מגע, רתיעה, חשיפה והסתגרות.

מִרקם מורכב זה של ריחוק וקרבה, התבדלות ומגע הסובב סביב קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות, סביב צרכים קיומיים משותפים ואורחות חיים נפרדים, סביב ההוויה הגלויה והסמויה של העיר, נעלם פעמים רבות מעיניהם של מעצבי השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי. שיח זה נשלט פעמים תכופות מדי על־ידי דימויים תקשורתיים שטחיים ומסולפים, סיסמאות עיתונאיות רדודות וקלישאות חבוטות, ההופכות את המציאות הטעונה, הרבגונית והדיאלקטית לסטריאוטיפית ונטולת־הבחנה. הכותרות, הסיסמאות, הדימויים, הסטריאוטיפים והקלישאות התקשורתיות נוטים מעצם טיבם להתעלם מהרבגוניות ומן המורכבות, מרב־המשמעות ומרב־הרובדיות, מַרבים להדגיש את העוינות והקיטוב שעל פני השטח, ומחליפים פעמים רבות קונטקסט טעון ורב־רובדי בטקסט חסר־הבחנה ושטחי.

תרומתה הגדולה של האמנות, הלוקחת את עין־המתבונן מהמובן מאליו אל הבלתי־צפוי, היא בהשעיית הראייה השגורה על דברים שברוח ועל דברים שבחומר ובפקיחת עין למורכבותן של תופעות מעצם הצגתן מזווית בלתי־שגורה. כוחה נובע מדחיית המחשבה הקלישאית־הסטריאוטיפית המחליפה פעמים רבות עיקר בטפל, ובהעמדת מציאות אלטרנטיבית הקוראת את הסימנים הרב־רובדיים, מעיינת בהם מחדש, חושפת את עומקם ולעתים אף הולכת לאיבוד ביניהם. כינון זווית ראייה חדשה באמצעות היצירה האמנותית, המזהה מחדש, מפרידה את השגור ומחברת את הבלתי־צפוי, עשוי להביא לפענוח המציאות הטעונה ולחולל פקיחת עיניים בכוח המחשבה המחודשת על המובן מאליו.

אם סיפורם של המקומות ההיסטוריים הרוויים סמליות דתית דרמטית הוא לכאורה מוכר וידוע ומכתיב ביד רמה את חייה של העיר, הרי שסיפורם של שולי הדרכים מתגלה לנו מחדש דרך עיניו של האמן.

היצירה מתווה מחדש את הגבולות בין הגלוי לסמוי, לוקחת את המתבונן למקומות הלא ידועים המסתתרים מאחורי שגרת היומיום, ומבקשת ממנו להאזין לקולות השקטים שאין נותנים עליהם את הדעת, ולהטות אוזן למשמעויות הגנוזות מתחת לפני השטח. פיינרו מצביע על חידות המסתתרות במקומות השוזרים את רשות היחיד ברשות הרבים, בדלתות ובחלונות, במדרכות ובספסלים, במשקופים ובחצרות, ומראה את המקומות שבהם הבתים והרחובות אורגים את המופשט במוחש, את הגלוי בנסתר ואת הזיכרון בהוויה. פעמים המקומות שהוא עוסק בהם, הנראים לכאורה שגרתיים ושפויים להולך לפי תומו וחולף על פניהם מבלי משים, אינם אלא השתקפויות של התמהונות, הזיכרון, החלום, הטירוף, השיגעון והמאבק הקשה על הקיום היומיומי, השוזרים וטווים את חייה של העיר על כל אגפיה.

כדי להמחיש את רב־הרובדיות של המוחשי והמופשט, של הדופן ושל יוצא־הדופן, משתמש האמן בשפה שהיא בבואה של האינסוף. העיר הבנויה, שאינה אלא ייצוג מוחשי של שפה מופשטת – שפת קודש, מלים, אותיות, אמונות, זכרונות, סיפורים, סמלים וחלומות – מצטיירת מחדש בעבודתו ביחס לסימנים, אותיות ומלים, המסומלים ומסומנים, מעוצבים ומפוסלים על ההוויה המוחשית. הסימנים והאותיות, הצללים והבבואות, הקולות והשתיקות – כל אלה קושרים בין המציאות הנגלית, המצויה לכאורה בסימן הפשט הנראה לעין, לבין המציאות הנסתרת, הקשורה לדברים המצויים מעבר להיגיון בתחום הסוד והרמז. יש בעבודתו של פיינרו, הקושרת בין ההווה והעבר בדרך מקורית דרך שפה שקופה ואטומה, דרך אותיות נפתחות ונסגרות, דרך סימנים מוצפנים ואותות גלויים – משום התחברות לתפישת השפה והלשון במסורת המיסטית היהודית, ולתפישה זו אני מבקשת לייחד את דברי.


 

ב.    🔗

המסורת המיסטית היהודית מיוסדת על ההנחה שהאינסופיות האלוהית בחלל, בזמן, במחשבה, בדיבור ובמעשה נרמזת בתורה ונפרשת בלשון. ערפול זה בין מהותה המופשטת וביטויה המוחש הופך את הטקסט הסופי לכאורה לגילוי מוצפן של הרצון האלוהי האינסופי, השולט בַּכֹּל שלטון ללא מצרים. הזיקה בין ההוויה האלוהית לטקסט המקודש אינה כפופה לחוקי הטבע, לצמצום אנושי מגביל או לשיקולים רציונליים, אלא דומה לזיקה שבין האל לעולם, בין הנסתר לנגלה, בין הסוד והפשט. העובדה שמהותה הנגלית של התורה מורכבת מאותיות ומלים, המסתברות בלשון בני־האדם וניתנות לפענוח אנושי חרף מקורן האלוהי, הפכה את הטקסט המקודש לציר המפגש בין הסופי והאינסופי, או, בלשונם של המקובלים, ל“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”.


הנחת היסוד להבנת המציאות במחשבה המיסטית היא שילובם וזיקתם ההדדית של עולמות עליונים ועולמות תחתונים – העולם הנסתר נרמז בעולם הנגלה וניבט באחדותו מבעד להפכיו השונים, ואילו העולם הנגלה משקף ברבגוניותו את העולם הנסתר ויונק ממנו את חיותו ומהותו. הכל כלול בכל ולכל בחינה יש מעמקי השתקפויות ויחסי־גומלין אינסופיים. יסודה של הדדיות זו היא הלשון, אשר על־פי ההשקפה המיסטית מקורה אלוהי והווייתה רב־פנית, שכן הדיבור הוא פרישׂה של ההוויה האלוהית בלשון. הלשון האלוהית היא התגלות כוחו הבורא של האל במושגים מוחשיים, או גילוי מובחן של אינסופיותו בתוך הבריאה, הנתפשת בתורת הסוד כזרם אותיות אינסופי או כשלשלת אותיות ושמות, שחוליותיה אחוזות זו בזו מראש מדַרגת ההוויה הנעלמת ועד סופה הנגלה. הכוח הבורא גלום באותיות הלשון האלוהית המקודשת, המצטרפות זו לזו בתהליך הבריאה, והמציאות המובחנת הנודעת בשם אינה אלא פרישה וגילוי של הדיבור האלוהי. כל אות היא פתח לאחד מן העולמות העליונים הקשורים בקשר רציף של גילוי וכיסוי לכל העולמות האחרים, ודבקות באותיות, הנתפשות כ“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, היא פתח להתכללות העולמות העליונים זה בזה ולדבקות נשמת האדם בהם.

ההנחה הדיאלקטית, שעליה מיוסדת תפישת השפה המיסטית, רואה בלשון גילוי מוחשי מצומצם של ההוויה האלוהית המופשטת האינסופית, הצריכה את כיסויה וצמצומה לשם גילויה. תפישה זו רואה את ההוויה האלוהית הנעלמת כמחיה את הלשון הנגלית ומעניקה ללשון ההווה, המכסה על העבר, קיום נצחי רב־רובדי ומשמעות אינסופית. הלשון, אשר במחשבה המיסטית מקורה אלוהי ומלותיה הן שמות, אותות, רמזים, מובנים וסודות, המכסים תהומות של משמעות, נתפשת כייצוג המהותי של זיקת הגומלין בין האלוהי לאנושי. זיקה זו נתפשת כאחדות הפכים של יש ואין, רצוא ושוב, גילוי ומהות, מוחש ומופשט, סופי ואינסופי, ומטביעה את חותמה על כלל ההוויה ועל ייצוגה בלשון, שכן הפכים אלה מצויים ביחס דיאלקטי קבוע, שבו האין הנעלם הוא תנאי חיותו של היש הגלוי, והיש המוחשי הוא תנאי גילויו של האין המופשט. לאמור, חלקיה הגלויים של הלשון אינם אלא מעטה וכיסוי למהותה האלוהית הנסתרת, מכאן, וגילוי מהותה האלוהית של הלשון מותנה בצמצומה במלים ובכיסויה באותיות, מכאן.

במיסטיקה היהודית הלשון האלוהית, המצטרפת מן המופשט אל המוחש בבריאת הגשמיות והמתפרקת מן המוחש אל המופשט בהפשטת הגשמיות, היא הגשר הדו־כיווני הנושא את כל ההפכים ומחבר בין האל לאדם, בין הנסתר לנגלה ובין העבר להווה. האותיות הן גילוי של העצמוּת האלוהית הבוראת וכיסויה, והן אבני הבניין של ההוויה, שכן הן גשר דו־כיווני בין המופשט למוחש, בין האינסופי לסופי או בין האלוהי הנעלם לגשמי הנגלה.

אותיות השפה העברית נתפשות במסורת היהודית כמבעו הכתוב של הדיבור האלוהי הבורא, שסמכותו אינה ניתנת לערעור ותוקפו עומד מעל לזמן. השפה העברית, שבה כתובה התורה, מגלמת בפועל את דבר האל ואת כוחו הבורא, ונתפשת מעצם מקורה האלוהי כלשון מקודשת. היא חורגת מהוויה תחבירית או מתכלית קומוניקטיבית אנושית, ומכוונת מראשיתה לזיקת גומלין רציפה בין שמים וארץ. המיסטיקה היהודית מתייחדת ביחסה ללשון העברית, לאותיותיה ולצירופיה, לניקודה ולטעמיה, לציור אותיותיה ולצליליה, שכן היא רואה בה מפתח לפענוח סודות הבורא והבריאה ולהשפעה על עולמות עליונים מעצם היותה שפה אלוהית ושפה אנושית בעת ובעונה אחת. כוחה הבורא של הלשון – הנלמד מתיאור הבריאה בספר בראשית, שבו משתקפת זהות בין הדיבור האלוהי ובין ההוויה הארצית (“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר”), מן המסורת המדרשית האומרת שהעולם נברא בעשרה מאמרות, ומן המסורת המיסטית הגורסת שהעולם נברא באותיות ובמספרים – משמש כהנחת יסוד בפרקים שונים של תורת הסוד.

כוחה הבורא של הלשון אינו נתפש רק כנחלת האל הבורא את עולמו במאמרות ובצירופי אותיות, בחקיקה חציבה וצירוף, אלא מיוחס גם לאדם המצרף אותיות ובונה עולמות בלשון, וחושף במחשבתו משמעויות וצירופים חדשים. הלשון מורכבת מאותיות המתפרשות משורש את"א, מלשן יֶאֱתֶה ויבוא, כלומר האותיות באות ללא הרף ממקורן האלוהי האינסופי ומצטמצמות בסימן גרפי סופי לכאורה, המעיד על הווייתן האינסופית.

המסורת הקבלית, שייחסה לתורה מקור אלוהי, כוונה אלוהית ומשמעות אינסופית, ראתה בטקסט המקודש יחידה סמנטית פתוחה שאין מאחוריה תוכן קבוע המכתיב אמת אחת. תפישת הנוסח הכתוב כפשט המחייב בעולם המעשה – אך פתוח לאינספור פירושים בעולם המחשבה, בבחינת “מאחרי המרחק – מרחק יש שני, ואופק לפנַי ולפנים אופקים”, כלשונה של יוכבד בת מרים – מייחדת את המיסטיקה היהודית, הממצה את החירות הגלומה באינסופיוּת משמעויותיו של הדיבור האלוהי.

המסורת המיסטית היהודית מתייחסת בזיקתה לְמשמעות האינסופיוּת: אינסופיותה של המשמעות הגלומה בטקסט המקודש מעצם מקורו האלוהי; אינסופיותה של ההוויה האלוהית החורגת מגבולות הזמן, המקום והשפה, מעצם מהות האל כאינסוף; אינסופיותה של המחשבה האנושית ושל כוח היצירה הגלום בה, המשתקפים באינסופיותה של הלשון.

היחס הדיאלקטי בין אינסופיות המשמעות הגנוזה בכתוב לבין סופיות הגילוי, המשתקף בנוסח הפשט, מוגדר בקצרה בלשון הקבלית כיחס בין האַיִן לבין היש או בין המסומן למסמן: לעומת עקרון האינסופיות האלוהית, המתייחס ליסוד השופע, המתפשט והנעלם הקרוי מהות, מחשבה או אַיִן (המסומן), מנוסח עקרון הסופיות הגשמית, המתייחס ליסוד המגביל, המצמצם והמגלה, הקרוי בלשון הקבלית מלבוש, אותיות או יש (המסמן). כל הוויה מוגדרת, המובחנת מן האינסופיות האלוהית, מתלבשת בלבוש, ולבוש זה מוגדר ונגזר ממישור המציאות שבו היא נמצאת או שאליו היא עוברת. האינסופיות האלוהית, שיש בה ממימד הכאוס, השפע האינסופי, השלטון ללא מצרים, ההתפשטות ללא גבול וצמצום, הרוח נטולת התחומים, התוהו, התהום והמצולה, מתלבשת בעולם ה“מעלים” אותה. המקובלים, המפרשים עולם מלשון הֶעלֵם, אומרים: “ההעלם הוא סיבת ההתגלות, וההתגלות בסיבת ההעלם”. ההתפשטות האינסופית של הרוח האלוהית מתלבשת במצרי החומר הצרים לה צורה, או בבריאה הגודרת את מצולות התוהו האינסופיות ואוסרת את הכאוס השופע והמתפשט, כדברי המקובלים: “כל בריאה היא דין”. דהיינו—האלוהות נתפשת כתהליך שבו המהות האלוהית האינסופית הופכת כל העת משפע לדין, מתוהו לבריאה, מגילוי נסתר להעלם נגלה, מהתפשטות ללא גבול להוויה מוגבלת או ממחשבה לדיבור ומרוח מופשטת לחומר גשמי, בשעה שהיא מצטמצמת לשם גילויה בביטוי מגביל, בחוקי הטבע המחזוריים, באותיות, במסמנים ובייצוגים חומריים ובצמצום השגה ולשון. תהליך זה הוא דו־כיווני ומתרחש כל העת מן האַיִן אל היש ומן היש אל האַיִן, שכן כל יסוד מוגבל שואף להתפשט ולחזור למקורו המופשט, וכל יסוד מופשט שואף להתלבש ולהיגלות בביטויו המוגבל. במסורת המיסטית יחסי הגומלין בין האינסופיות הנעלמת ובין הסופיות המגלה, או בין המהות הנעלמת השופעת ללא הרף למלבוש הנגלה המגביל ותוחם תחומים, הם יחסי תנאי דיאלקטיים, שכן לְעולם האינסופי הוא מקור חיותו הנעלם של הנגלה ותנאי הווייתו של הסופי, והסופי הוא תנאי גילויו החלקי של הנעלם וביטויו הנגלה של האינסופי.

האַיִן הוא תנאי מהותו וחיותו של היש, ואילו היש הוא תנאי גילויו המובחן של האַיִן. הטקסט המקודש הרב־רובדי נתפש כמלבוש מוחשי למהות האלוהית המופשטת, וגילויו הכתוב נחשב כצופֵן סוד; האותיות נתפשות כמימד הגשמי המושג של העוצמה הרוחנית הנעלה מהשגה, או ככלים ומְכָלים מוגדרים המכילים את האור האלוהי האינסופי. מהותו של הטקסט כהולוגרמה המשקפת את שני הכיוונים של ההעלם וההתגלות, שבה כל חלק מכיל בזעיר אנפין את השלם כולו על תהליכיותו ועל הפכיו, מתוארת בלשון פיוטית בדברי ר' ישראל בעל שם טוב באיגרת הקודש, שנכתבה במחצית המאה הי"ח:

בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלוהוּת ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה בזה, ואחר־כך מתקשרים ומתייחדים יחד האותיות ונעשים תיבה.

המלים או התיבות נתפשות כישויות כפולות־ממדים, המצפינות מאחורי הווייתן הנגלית מהות נסתרת הנרמזת ב“תחתיים שנִיים ושלישיים”. המסורת המיסטית קובעת שיש לפענח את משמעותן הגשמית לכאורה של המלים ולחשוף את מהותן האלוהית לאמיתו של דבר, לפתוח צוהר לישותן הנעלמת, או להאיר את מהותן הנסתרת מאחורי התיבות, בבחינת “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה”.

ר' ישראל בעל שם טוב אמר צוהר תעשה לתיבה, שתהא התיבה מצהיר […] כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלוהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלוהות, ואחר־כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה התיבה, ומתייחדים ייחודים אמיתיים באלוהות. וצריך אדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה [מהנזכר] ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול [עד] אין שיעור. וזהו תחתים שנים ושלישים וכו', דהיינו עולמות ונשמות ואלוהות.

[צוואת הריב"ש, סעיף עה)

הצוהר לתיבת נֹח הופך בדברי הבעש“ט לצוהר או לפתח הארה מצהיר או מזהיר, המאיר את התיבה המילולית וחושף מבעד לייצוגה הסופי הכתוב את משמעותה האינסופית כ”עולמות ונשמות ואלוהות". הקשרים בין הטקסט המקראי הקבוע, המצוי בתחום הנגלה – “התיבה” או המלה החתומה הגשמית – ובין מהותו האינסופית ומשמעותו המשתנה, המצויים בתחום הנסתר – “הצוהר” או ההשתקפות האלוהית – באים לידי ביטוי בדרכים שונות. יש מקובלים הרואים בכל אות פתח לעולמות עליונים, יש הרואים בכל מלה סמל ורמז לעולם הספירות, ויש המרחיקים לכת בחירוּת קריאת פשרו הנעלם של הטקסט הגלוי ובחשיפת משמעותו הנסתרת. היחס לפשט הכתוב הוא יחס מטאמורפי, המבקש לפרק את הפשט מפשוטו ומחד־משמעותו ולצרפו מחדש בצירופים חדשים החושפים את ריבוי משמעויותיו. בימים עברו המיסטיקאים היו אלה המחוננים בדמיון יוצר, בהשראה וביכולת ראייה אלטרנטיבית של המציאות, ואלה שנטלו את החירות להאיר את הנגלה באורו של הנעלם וליצור את ההוויה מחדש. בימינו יוצרים ואמנים בתחומים שונים, ברוח ובחומר, במופשט ובמוחש, הם אלה הלוקחים לעצמם את הרשות לפתוח צוהר לתיבה ולקשור בין פניה הנעלמים של המציאות לבין פניה הנגלים. עבודתו של בלו פיינרו היא חוליה במסורת העוסקת בפענוח אותות וסימנים, אותיות ומלים, מסורת המבקשת להעמיק במשמעות המציאות הנגלית לאורם של רבדיה הסמויים ולקשור בין המובן לכאורה ובין הנעלם לאמיתו של דבר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!