רוב היהודים אשר התישבו בפולניה במאה השש עשרה היו יהודי אשכנז, אשר נמלטו משם מחמת קנאת הדת. הבדל גדול בין גולי ספרד לגולי אשכנז, כי תחת אשר הראשונים הגלו בפעם אחת לאלפים ולרבבות, וימצאו חסות בצל ממשלת חצי הירח ויתפתחו בזמן קצר, הנה האחרונים שתו את כוס גלותם לאט לאט, ושנות מאות נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, לכן ארכה התפּתחותם מועד ומועדים, עדי החלו לחיות חיי כנסיה.

בפולניה לא השתררה עוד תורת הקנאות של הכהונה הקתולית, וגם מלכיה לא משלו ממשלה בלתי מגבלה כמלכי אירופּה המערבית, כי עוד משנת רס״ד נערכה שם קונסטיטוציון אשר על פיה השתתפו בממשלה גם הרוזנים והאצילים, אשר ריב תמידי היה למו עם מפלגת העירונים והאכרים, ולרגלי ריב המפלגות הונח ליהודים אשר עמדו מחוץ לגבול החיים המדיניים. ואם חפצה הכהונה מקנאת דתה והעירונים מתחרות הפּרנסה לרדוף את היהודים, קמו תמיד הרוזנים והאצילים למגן להם ולא נתנום לנגוע בהם לרעה. התקופה ההיא היתה תקופת הזהב לפולניה, תקופת החופש והאור, וכנסת ישראל מצאה מנוח בארצה, ולאט לאט התפתחה ותהי הכנסיה היותר גדולה בכל כנסיות היהודים בגלותם.

בעת ההיא שלחו היהודים במסחר ידם בקנותם מידי אדוני הארץ את פּרי אדמתם ויוציאום מחוץ לגבול, גם כל מכס ומס הממשלה, ובתי העבודה ליין דגן בידם נתנו, ויהי מספר סוחרי ישראל בממלכת פּולניה יותר משלשת אלפים סוחרים גדולים, וכעשרת אלפים אנשי מלאכה, גם בעלי שדות וכרמים רבים, וחכמים הוגים בתכונה וברפואה, ויהיו להם מהלכים בתוך בני מרום עם הארץ ואציליה, ותחת אותות הקלון, אשר נשאו ביתר ארצות אירופּה, חגרו חרב על ירכם, ויתעדו בעדי שרים ורוזנים.

שני האחים, אברהם יוזפוביץ׳ המומר ומיכאל יוזפוביץ' היהודי, התעלו על ידי המלך זיגיסמונד הזקן. המומר היה שר האוצרות והיהודי היה סוכן המכס והמס. וירם המלך את מיכאל למעלת אציל, וחותמו היה שלט כמראה הרקיע עם חצי ירח וכוכבים ממעל לו. בשנת רע״ד מנה המלך זיגיסמונד את רבי מיכאל למנהיג או לרב הרבנים בליטה ואת רבי אברהם מביהם לזקן הרבנים בפולניה והם והרבנים העומדים על ידם ישפּטו בין איש לאיש ובין עדה לעדה, וחוב היה עליהם ועל הרבנים להביא את כל תרומת המסים בעתם לאוצר המלוכה. אולם היהודים לא אבו לסור למשמעת האלופים אשר המלך הרכיב על ראשם, ולכן היה המלך מוכרח להזהיר את העם, כי לא יפגעו בכבודם. בהם נראה בפעם הראשונה את הטפּוס של הרבנים מטעם הממשלה, אשר העם ממאן להכירם, וישא עליו עד היום את העול הכפול משני רבניו, הרוחניים והגשמיים.

אור וצללים השתמשו בערבוביה בימי המלך זיגיסמונד הזקן. המלך היה איש טוב וסבלן ולכן מצאה הריפורמציון מסלות לה בארץ פולניה. אך לאט לאט חזקו עליו דברי הכהנים הקתוליים להצר צעדי היהודים ולהגביל זכיותיהם, ויאנס לשמוע בקולם ולגרוע מעט את זכיות היהודים. אולם היהודים לא עברו בשתיקה, ויצאו במגלת ספר כתובה בהשכל ותבונה, אשר בה הוכיחו, כי אין לעם אחד לצרור עם אחר בגלל אמונתו; כי הדעות והאמונות מתחלפות ומשתנות (רמז להריפורמציון), ומה גם כי היהודים מביאים תועלת רבה להארץ בהוציאם את תנובתה מחוץ לגבול, וחלף חטים ודגן הם מביאים כסך וזהב; הם המה העוסקים במסחר ומספר סוחריהם בפולניה עולה יותר משלשת אלפים ומספר בעלי המלאכה עוד יותר מזה, בעת אשר בין הפולנים אינם נמצאים כל בעלי מלאכה, וסוחריהם אך חמש מאות איש, ועל פי דתם המה אינם מחויבים להכנע תחת הדת הקתולית, ודבר אין להם עם הכהנים, כי מסורים המה רק לממשלת המלכים, כי רק על פיהם באו היהודים לפולניה זה מאות בשנים.

אבל השנאה והתחרות בין היהודים ובין האזרחים הגיעו למרום קצן, ובשנת רצ״ח, כאשר התאספה הועידה הפּולנית (״סיים״) בעיר פּיטרקוב, החליטו להגביל עוד יותר את משפּטי היהודים, בתתם טעם לדבר, כי ״כנגד התורה האלהית הוא המעשה הזה לתת משרות ליהודים בארצות הנוצרים״, ויגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים למען יכירום מרחוק וידעו להבדיל בינם ובין הנוצרים, ויאסרו להם לסחור בערים. הגזרות האלה הכריחו את היהודים לעזוב את המסחר בהערים ולצאת אל הכפרים אחוזות האצילים, ויהיו למוזגי יין ושכר, ויהיו מני אז מסורים להאצילים בכל דרכי חייהם. ככה נהפך להם המשפט לחסד, אשר הכניעם וישימם לעבדים ברוח ובנפש, והאצילים הפּריצים הגאיונים הגדילו עליהם עקב ויתעללו בהם כטוב בעיניהם; ואלה אשר נשארו בערים נהיו לחנונים, מחזיקי בתי מלון ולסרסרים ומשרתים את פני הפּריצים ההוללים הבאים העירה להתענג על תענוגי החיים.

בכלל היו מלכי פולניה מלכי חסד לבני ישראל, אך לא היו יכולים לעשות הרבה לטובתם, אחרי אשר כבר נחשבו לעבדי האצילים, לא עבדים בפועל, כי אם בכח ורוח, בהיותם תלויים בחסדם ומשובתם. המצב הזה הביא אסון נורא על בני ישראל בפולניה, אסון אשר בראשיתו לא הבינוהו, אחרי אשר השיגו את מחיתם ממזיגת היין, מסרסרות וחנונות, ואם רק ידע היהודי לתפוש את לב אדונו ה״פּריץ״, אז היה שקט ושלו במעונו ולא הרגיש את שפלות הרוח וקטנות הנפש, אשר שמו שמות בנפשו פנימה, עדי אשר אבד ממנו דעת ערך עצמו וגאון כבודו, ויהי לסרסר¹ בכל דרכיו וישח וישפּל עד מאד.

בימי ממלכת זיגיסמונד אוגוסט כבר נוסדה האחוה הישועית ברומה, וגם על פולניה הרחוקה שלחו הישועיים את ידם האכזריה, כי האפּיפיור פּאול הרביעי הצורר שלחם שמה לחזק את לב הפּולנים באמונה הקתולית, לבל יפנו אחרי לותר וקלווין המתקנים, וירגיזו את מנוחת היהודים, אולם לא עצרו כח לדכאם כביתר ארצות אירופּה, ותהי פּולניה הממלכה האחת שבה מצאה היהודים מנוחה לגויתם, אך לא לנפשם, רוחם וכבודם.

בשנת ש״י שלח האפּיפיור את צירו הכהן ליפּפומאנו לקראקו להחזיר בתשובה את אצילי פּולניה ומלכה. ויהי בראות הכהן כי דבריו לא יעשו פרי בין הפּולנים, שפך את חמתו על היהודים. והנה אשה אחת נוצרית מעיר סוכאטשוב נאשמה כי גנבה את הלחם הקדוש מבית התפלה ותמכרהו ליהודים, אשר חללוהו. כזאב טורף התנפּל הכהן הקנאי על היהודים ויתפּוש שלשה מהם ועל יסוד כתב מזויף אשר הביא בשם המלך שישב אז בוילנה נשרפו שלשת היהודים החפים מפשע, בשנת שי״ז.

שמע המלך את הנבלה הזאת ויתעבר ויאמר: ״למראה הנבלה הזאת יאחזני שער ותחתי ארגז, וגם לא אובה כי יאמינו שיצאתי מדעתי להאמין, כי בדקור איש את הלחם יזוב דם ממנו״.

הרצח הנורא הזה חזק את כל הפּולנים שנטו אחרי התקונים ויהתלו בציר האפּיפיור וכל קדושיו, ופקודה יצאה מאת המלך כי ״מהיום והלאה, אם יהיה חשד על איש יהודי בדבר רצח ילד נוצרי או גנבת לחם קדוש, אז יובא דבר משפּטו לא לאחד משרי המלכות, כי אם אל ועידת הממלכה ועל פיה יחרץ המשפּט״.

בעת ההיא חבר הקראי יצחק בן אברהם הטרוקי את חבורו ״חזוק אמונה״ נגד האמונה הנוצרית, ויתרגמהו לשפות רבות, כי נכתב בכשרון נפלא עדי אשר החכמים האנציקלופּידיסטנים בצרפת השתמשו בטענותיו נגד האדוקים.

ובממלכת רוסיה, או כאשר כנוה אז, ממלכת מוסקבה, שהיתה כבר לממלכה כבירה תחת ידי יוהן האיום, לא נמצא בה כמעט איש יהודי, כי איבה נוראה השתרשה בלבות הרוסים עוד מסוף המאה החמש עשרה, בעת אשר היהודי זכריה מקיוב בא לנובוגורוד ויסר את לב הכהנים, ובתוכם גם מיטרופּוליט אחד, ורבים מגדולי העם מאחרי האמונה הקתולית־היונית ויתיהדו. ויהי בשלח זיגיסמונד אוגוסט מלך פּולניה את תנאיו על דבר השלום בינו ובין יוהן האיום, וידרוש ממנו להרשות ליהודים הסוחרים מליטה לסחור מסחרם במוסקבה, השיב המושל האכזר לאמר:

,האנשים האלה הביאו לארצנו סמי מות לגוף ולנשמה הם מכרו לנו עשבים, אשר מות בהם, ויחרפו פה גואלנו מושיענו.״

בשנת שכ״ג, בלכוד יוהן האיום את העיר פּולוצק ברוסיה הלבנה, גזר על כל היהודים יושבי העיר הזאת להטבל, ואת אשר מאנו למלא גזרתו — כשלש מאות איש — הטביע בנהר דוויגה. מני אז לא נמצא זכר ליהודים בממלכה הרשעה הזאת, עד ימי מלכות הצר לבית רומאנוב, אלקסיי בן מיכאל, בשנות ראינו רעה ת״ח ות״ט.