שתי השנים האלה רשומות בדם ודמע בתולדותינו בפולניה, כי טבח גדול ונורא ערכו הקוזקים השודדים הפּראים והאכרים האוקריינים, אשר התפּרצו מפּני אצילי פּולניה אדוני הארץ, בפולנים וביהודים גם יחד. בערי הנגב החלו ואחרי כן שטפו בדם גם את גליציה, ליטה ופולניה כלה.

והיהודים קדשו את השם כדרכם תמיד, ויפּלו המונים המונים תחת חרב בוגדן חמילניצקי ראש הקוזקים הנוראים, אשר גזר עליהם ״מות או תמורת הדת! ״ ויבחרו מות קדושים, ותחרבנה שלש מאות קהלות ויאבדו מאות אלפי יהודים. ובפּודוליה, אשר בנגב רוסיה, נכרתו בחרב הקוזקים תשע הידות מכל יושביה היהודים.

בין הפּטיש והסדן הושמו אז יהודי אוקריינה, כי נאחזו בסבכי שני עמים עזים המתגרים זה בזה על דבר אמונתם. הפּולנים החזיקו במעוז הדת הקתולית והאוקריינים — בדת הנוצרית־היונית. ויהי בצאת אצילי פולניה הגדולים, ווישניווצקי, פּוטוצקי וקוניצפּולסקי, לבנות להם ארמונות ומצודות באוקריינה, לקחו עמהם את ״יהודיהם״ ויושיבום בעריהם ובחצרותיהם, וישימום לחוכרים את בתי־הרחים, בתי־המלון, הנהרות לצוד דגים ולמוכסים על כל המסים הנגבים מן האכרים; והיהודים, למרות תקנת הרבנים, חכרו גם את בתי־התפלה אשר להנוצרים־היונים לגבות מס מכל דברי האמונה: טבילת הילדים, נשואים והלוית המתים. אין ספק, כי נמצא בין החוכרים והמוכסים גם עושקים ושואפים לבצע אשר הרעו ורוצצו את האכרים האוקריינים עדי אשר מלאה סאתם.

ואלופי העם ומאשריו לא הבינו כי חסד לאומים חטאת, והטובות אשר יקבלו מאצילי פּולניה תהפכנה לרעות נוראות, כי רק ככלי זעם ומקלות חובלים היו היהודים בידי ה״פּריצים״ הגאיונים, האצילים העצלים למצות את דמי עבדיהם האכרים ובמלאות סאת רשעתם ישתו בעצמם את כוס התרעלה האיומה.

גדולי הדור בעת ההיא היו הוזי הזיות ומחשבי קצין, ובשנת ת״ח פּשטה השמועה כי במדרש הנעלם לזהר פּרשת תולדות נמצא קץ הימין לשנה ההיא, לאמר:

״באלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין מניה יהיו קימין כל דיירי עפרא בקיומיהון והיינו דכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו כשישתלם הזא״ת שהוא ה׳ אלפים וד׳ מאות ותמניא, תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו שהיא אחוזתו ונחלתו״

(מדרש הנעלם לזהר דף קל״ט)

ויחזקו את קץ הימין הזה עוד מפסוק אחד:

״זאת מנוחתי עדי עד״

ככה נפלג העם לשתי מפלגות: בני התורה התרוממו מעל החיים וירקיעו לשחקים על כנפי דמיונם, והעשירים אילי הכסף התמכרו אך לבצע ומעשקות וכעלוקות מצצו את דמי העבדים האוקריינים בשם אדוניהם הפּולנים, כאשר יספּר רבי נתן נטע הנובר בספרו ״יון מצולה״, לאמר:

״עם היונים היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פּולין וליהודים, וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האומות, ואפילו אותה האומה הירודה בין כל האומות היו מושלים בהם״

מפעם לפעם פרצו מרידות הקוזקים נגד היהודים המוכסים והחוכרים והפּולנים האצילים העצלים, אך קץ כל המרידות היה, כי ראשי המורדים הומתו במיתות משונות, והאוקריינים ״הורגעו״. אבל לאט לאט התחזקו הקוזקים על איי הדניפּר, שם לא השיגה אותם יד הממשלה, כי הערבה הגדולה וסלעי הנהר היו להם למגן והאצילים לא ההינו לבא אל מורדות הדניפּר מאחורי הצורים. וככה היו האכרים והאצילים לשני מחנות עומדים במערכות הקרב, ובמצב כזה נמצאה אז אוקריינה בשנת ת״ח.

בוגדן חמילניצקי היה ערום כנחש וגבור כארי, חכמתו להרע היתה עד אין חקר, ובשאפו תמיד להיות שר ומושל, השתמש בשנאת אחיו הקוזקים את הפּולנים והיהודים, ויאספם תחת דגלו, והם הביטו אליו ביראת הכבוד ויסורו למשמעתו. פּעמים אחדות תפשה אותו הממשלה ותאסרהו בכלא, אך הוא בערמתו הצליח לברוח מבית־האסורים וימלט אל ״אחורי המפתן״ ומשם שלח קול קורא אל אחיו הקוזקים כדברים האלה:

״דעו וראו אומה זו של פּולניה מתגברת עלינו בכל יום ומשעבדת אותנו בעבודה קשה, ולא די שהשרים מעללים בנו אלא גם האומה הירודה שבכל האומות (היהודים) מושלים בנו! ״

הדברים האלה הציתו אש קנאה ומשטמה בלב הקוזקים באוקריינה, וחמילניצקי ברוב ערמתו כרת ברית את החאן הטטרי אשר בקרים להלחם בפולניה, הטטרים יקחו להם את הנפשות והקוזקים — את הרכוש. החאן שלח לו את שר צבאו טוגאי בראש ארבעת אלפים טטרים, וביום ד' סיון שנת ת״ח התנגשו בפעם הראשונה חיל הפּולנים עם הקוזקים והטטרים, ותהי תבוסת הראשונים שלמה, ויקחו הקדרים שבי את שרי גדודי פּולניה וימכרום לעבדים.

שמעו זאת היהודים ויתחלחלו, בחושם כי הצרה קרובה לבא, ואחד הרבנים דרש וחשב את הקץ, באמרו כי חמיל יורה בראשי־תבות ״ח׳בלי מ׳שיח י׳באו ל׳נו״, ושתי המלות הראשונות ״חבלי משיח״ רומזות במספּרן על שנת ת״ח. היהודים דרשו דרשות והקוזקים טבחו ולא חמלו ויתנפּלו על הערים פּריאסלאוו, פיראטין, לובן ולחוויץ הנמצאות על חפּי הדניפּר בין קיוב ופּולטאווה, וירצחו את כל היהודים וימיתום במיתות משונות ואיומות.

יהודי הערים פּוגרביטש, זוטוב ובאזובקה, בשמעם את כל הנעשה לאחיהם, התאספו כשלשת אלפים איש וימסרו את נפשם שבי בידי הטטרים הקרימים אשר חמלו עליהם ויכלכלום, ויובילום לערי תוגרמה ושם פדום אחיהם היושבים זה כבר בצל חצי הירח בשלום ויציאום לחפשי.

אומללה היתה העיר נמירוב בפּודוליה. בה הרגו הקוזקים כששת אלפים איש מן היהודים, בהם קדושים, גאונים, זקנים, בחורים ובתולות, טף ונשים, הוקיעום על שפּודי עץ וצלום על האש, את הנשים והבתולות טמאו ואחרי כן כרתו שדיהן ויבקעו בטניהן ויכניסו שם חתולים חיים אשר נשכו את מעיהן בעודן בחיים (כ׳ סיון, ת״ח).

(יון מצולה)

על אחד מפתחי הבתים תלו המרצחים איש שיבה, ועל לבו תקעו במסמרות ראשי צאצאיו פרי דורות אחדים קשורים בחבל לאגודה אחת. ומי ימנה מספר להידים והרגלים המקוצצות, השדים הכרותות והעצמות המנופּצות אשר התגוללו בין ספרי הקדש ותפלין הקרועים וטבועים בנחלי דם.

(סיינקביץ׳)

הרב רבי יחיאל מיכל התחבא, אחרי אשר נתן את כל רכושו כופר נפשו להמרצחים. אך ביום השלישי מצאוהו הקוזקים בחצר־המות ליהודים ושם הרגו אותו ואת אמו הזקנה.

בשתי עלמות חן מהיהודים נתנו השודדים עיניהם ויואילו לקחתן להם לנשים. האחת דרשה, כי הקוזק יקדשה בבית־התפלה לעיני הכהן, ויהי בשבתם באניה לעבור את הנהר אשר מעבר השני עמד בית־התפלה לנוצרים־היונים, קפצה העלמה אל הנהר ותטבע במצולותיו. השניה סבבה בכחש את המרצח אשר חשק בה, כי מכשפה היא ואיננה יראה מכדורי־מות, ותפתהו לנסות לירות בה מרובהו, ויור, ותפּול מתה, מות קדושים.

הפּגרים המתים התגוללו ימים מספר בחוצות העיר, וכמה פצועים חיים מתו מן הריח הקטב העולה מן הפּגרים. שם נמצאו עוד ילדים חיים בזחלם על ידיהם ורגליהם על יד אמותיהם המתות.

״האם כבר יצאה נשמתה, שכבה באשפתות, בטיט וצואה, והילד עודנו יונק משדי אמו וסובר שהיא בריאה״

(צער בת רבים אות כ׳)

פּליטי נמירוב, אשר בתוכם היו גבורי חיל ומלומדי מלחמה, נמלטו להעיר טולטשין הבצורה, ויכרתו ברית עם הפּולנים להגן על העיר עד נטף דמם האחרון. אולם הפּולנים הגאיונים בגדו בהם אחרי קבלם אגרת מהקוזקים לאמר:

״נכונים אנחנו לעלות מעליכם, אם תסגירו בידינו את היהודים הארורים ונשמידם! ״ — לשוא התחננו היהודים הם ונשיהם ובניהם בהתנפּלם לרגליהם ובקראם בקול: ״אל נקמות ינקום מכם את נקמת דמנו! ״ לשוא כל עמלם, כי האצילים דחפום משערי מבצר חוצה והקוזקים התנפּלו עליהם כחיות טורפות וההרגה נמשכה שלשה ימים. היהודים נלחמו כאריות וגם הנשים הגינו על עולליהן כלביאות, ולא נפתו לשמוע בקול מרצחיהם, אשר הציעו לפניהם להמיר דתם ויניחום בחיים, ולא נותרו מהם רק עשרה רבנים, אשר הקוזקים חפצו לקחת כפר נפשם מאחיהם היהודים בארצות אחרות.

אולם גם הפּולנים שתו את כוס התרעלה, כי בעוד אשר ששו בישועתם, בהסגירם את היהודים כפר נפשם, וישתו וישכרו מטוב לב, עלו עליהם פתאום גדוד קוזקים אחרים ואחרי שלחם באש את המבצר, וינתחו את גוית השר טשטוורטינסקי במגרה, הרגו את כל האצילים ברצח נורא. רבים מהשרים הבוגדים, אשר בגדו ביהודים, התחננו על נפשם לפני הקוזקים בהזכירם להם את הברית אשר כרתו עמהם בהסגירם להם את היהודים. אך האחרונים השיבו: ״אין חמלה לבוגדים כמוכם, אתם לא חסתם על היהודים אנשי בריתכם, ואנחנו נחוס על כלבים בוגדים כמוכם?! מותו, בני בליעל! ״

סופר ההיסטוריה של הדור ההוא מספר, כי מהיום ההוא והלאה היו השרים הפּולנים מחזיקים בבריתם את היהודים ויצדיקו עליהם את ענשם בטולטשין.

וגדודי בוגדן חמילניצקי פּשטו בכל ערי פּולניה וישפכו נהרי נחלי דם שנים מספר, עדי אשר הגיעו בשנת תט״ו לוילנה, ויהרגו בתוכה חמשה ועשרים אלף, וגאוני הדור, רבי משה רבקש (מחבר ״באר הגולה״), רבי שבתי כהן (ש״ך) ועוד גדולים מצוינים יצאו בגולה. העיר הוצתה באש ותבער שבעה עשר יום ופליטיה נעו ביערים ויהיו את נפשם בעשבי השדה.

בשתים עשרה השנים ההן, משנת ת״ח עד שנת ת״ך, נחרבו שלש מאות קהלות ונהרגו יותר משלש מאות אלף יהודים.

ושרידי פליטי פּולניה נפגשו אז בכל מרחבי אירופּה, הרבה אלפים מהם נשבו בידי הטטרים ונפדו בידי יהודי תוגרמה. כנסת ישראל הראתה אז את צדקת פּזרונה בכל ארצות פּזוריה. היהודים באיטליה הרבו לעשות חסד עם אחיהם האומללים וינדבו איש איש מהם חמשה ועשרים אחוז ממאה מכסף הכנסתו לשנה לפדות השבויים ולתמוך את הגרים הנודדים.

לאסוננו שנתה התולדה את עצמה כעת בדורנו לעינינו בשנות תרס״ו ותרס״ז באוקריינה הארורה.