רוב מנינה ובנינה של האומה הישראלית, כששת מליונים במספּרם, עצורים בבור השבי או עמק הבכא הגדול ארץ רוסיה.

המחברים הסכינו לספּר בראש ספריהם הנדפּסים תחת השגחת הצנזורה הרוסית את נדבת לב עם רוסיה ורוב חסדו לעמנו, כי האינקויזיציון לא שלטה בכל מרחבי הארץ ההיא ומלכיהם מלכי חסד המה; אבל הם, המחברים, שכחו אך דבר אחד, כי בכל ממלכת מוסקבה לא יכלו היהודים לשבת, כי לא נתן להם כל מדרך כך רגל בתוך הארץ פּנימה, ואיך יכלה האינקויזיציון לשלוט שם?

הראשון למלכי רוסיה אשר החל לסדר את תורת החקים בארצו, היה הצר אלכסיי בן מיכאל בשנת ת״ט, ורוח קנאות של הדת הקתולית היונית מרחפת על כל חקיו, המבדילים את חיי בני האמונות האחרות מעל הנוצרים, וחק אחד יורה, כי בעלי אמונות אחרות אשר יזידו להסיר את לבות המאמינים הישרים מדתם, אחת דתם להשרף חיים, “מבלי כל רחמים בדין”.

פיודור בן אלכסיי מלך רוסיה, בחוקיו — בתנאי־השלום שנעשה בין ממלכת פולניה ובין ממלכת מוסקבה, בשנת תל״ח — אומר, כי רשות לכל סוחרי פולניה לסחור במוסקבה ולסוחרי מוסקבה לסחור בשלש הערים קראקו, ורשו ווילנה, מלבד היהודים הנמצאים באחת משתי הממלכות.

פּטר בן אלכסיי, הנקוב בשם “פּטר הגדול”, בשעה שקרא חכמי חרשים ממערב אירופה לתקן ולשכלל את ארצו הפּראית, לא קרא את היהודים, באמרו:

“ארשה להמחמרים שנואי נפשי לבא ולשבת בארצי ולא ליהודים הרמאים והנוכלים”

בהיותו באמשטרדם, בקשוהו היהודים להרשותם לסחור בארצו, והשיבם:

“הנכם חושבים, כי ערומים אתם ותוכלו להונות את הרוסים אולם אני מבטיחכם, כי בני עמי ערומים מכם ולא תוכלו לסובבם בכחש”

בשנת תפּ״ה מת פּטר הגדול ואשתו יכתרינה הראשונה מלכה תחתיו. הקסרית הזאת הראתה את שנאתה ליהודים בכתב הדת אשר נתנה בשנת תפּ״ז, לאמר:

“את היהודים, אנשים ונשים, הנמצאים בערי רוסיה ואוקרינה, ישלחום בלי איחוד עד מעבר לגבולות הממלכה ושלא לתת להם לשוב עוד הפּעם לרוסיה, ולשמור את הפּקודה הזאת שמירה מעולה, ובצאתם את הארץ לא יקחו בידם מטבעות זהב וכסף”

בשנת ת״ק חזקה הקסרית אננה בת יוהן את חק הגרוש ובכתב דתה נאמר, כי נמצאים במחוזות רוסיה הקטנה עוד מאה ושלשים חצרות אשר בהן יושבים חמש מאות ושבעים ושלש נפש יהודים איש ואשה.

הקסרית אלישבעת בת פּטר הגדול שפכה את כל חמתה וקנאת דתה על היהודים שנואי נפשה. ויהי בשנת תק״ג, כאשר הגישו פקידי המלוכה וראשי האזרחים בקשה אל הקסרית לטובת היהודים בעיר ריגה, בבארם את הנזק הרב אשר יסבלו הנוצרים מגרוש היהודים, אשר רק הם המה רוח החיה באופני המרכלת, ובצאת היהודים את העיר תשאה שממה, כתבה הקסרית על שולי הגליון, אחרי הגמרה לקרוא את כתב הבקשה, את הדברים האלה:

"מאת אויבי המשיח לא אחפּוץ כל רוח בעסקים. "

עד כמה גדלה שנאת בת פּטר הגדול לעמנו, נוכל להבין מהנהגתה עם אחד מגדולי חכמי הרפואה מבני ישראל שקמו בדור ההוא, הוא הדוקטור אנטוני סאנשיס. הוא נקרא לרוסיה עוד בשנת תצ״א ויהי ראש וראשון לכל רופאי הצבא, ויכבד מאד בעיני כל העם. עת זקנתו התפּטר ממשמרתו הרשמית ויקדש את כל עתותיו חנם לעניי העם. פּתאום השיג פּקודה מאת המלכה אלישבעת, כי יעזוב את ארץ רוסיה. הישיש התם לא הבין את דבר הפּקודה הקשה הזאת, ויצא לשבת בפּאריז, ושם קבל מכתב מאוהבו השר רוזאמובסקי כדברים האלה:

“לא מאשר יזעף עליך לב הקסרית גרשתך מארצה, כי לא מצאה כל עולתה בך, אך חפצה היא, כי המלומדים הנמצאים בארצה יהיו נוצרים, ועתה נודעה כי הנך אחד ממחנה משה והנביאים”

בימי הקסרית יכתרינה השניה, או “הגדולה”, נפלגה ממלכת פּולניה לשלשה חלקים, לרוסיה, לאוסטריה ולפרוסיה, ומספר היהודים אשר באו תחת ידי הרוסים בשנת תקל״ב היה יותר ממליון. שרי המלוכה אבו לתת משפּטי זכיות ליהודים, אך הקסרית הקשיחה לבה, ובימיה ובימי פּאול בנה הבדילו את היהודים לרעה, ויציבו גבולות למושבותם, וישימו מס מיוחד על שלטון הקהל, אשר פּשט את עור היהודים מעל עצמותיהם.

אלכסנדר הראשון בן פּאול הואיל לקרב את היהודים אל עם הארץ ויפתח להם את בתי־הספר, אשר היו סגורים בעדם עד אז, והיהודים שלחו את בניהם להמכללות ללמוד את חכמת הרפואה, אולם מורי המכללות שמו מעצורים ומכשולים על דרך התלמידים, במאנם לתת להם כתבי־תעודה אחרי גמרם את חקי למודם, אם לא המירו את דתם, ושר ההשכלה הסכים לפעלם ועצת הקיסר הופרה.

בשנת תקס״ד יצאה הפּקודה לגרש את כל היהודים המוזגים והחוכרים מכל הכפרים. משפּחות רבות רוששו ודלו עד מאד. לשוא השתדל בעדם שר הפנים בעת ההיא, הנסיך קוראגין, כי יד שונאי ישראל היתה תקיפה והם הלשינו על היהודים, כי מנצלים הם את האכרים. ובכן נשבר בעת ההיא מטה לחם לאלפי משפּחות.

אחרי מלחמת הצרפתים ברוסיה, בשנת תקע״ב, הביע הקיסר את תודתו ליהודים על אמון רוחם למלכם ולארצם בעת הרעה ההיא, ובשנת תקע״ח צוה אלכסנדר הראשון, כי היהודים יבחרו להם צירים בתור מליצים בעד העם, אשר ישבו בקרית המלוכה יחד עם השרים ויועצי המלך, למען יוכל להועץ אתם איך להיטיב את מצבם.

ראשי היהודים מכל מקומות מושבותיהם התאספו בעיר וילנה ויבחרו שלשה מהם: את רבי זונדיל זוננברג מגרודנה, רבי בינוש ברץ מויטבסק ורבי מיכאל איזנשטט ממוהילוב. האספה הוציאה פקודה לכל היהודים הנושאים עטרות כסף על טליותיהם למסרן לידי אלופי הקהל ובמחירן המציאו לידי הנבחרים סך שלשת אלפים ושש מאות וששים אדומים הדרושים להוצאת הצירים פּטרבורגה. אולם גם הצירים האלה לא הביאו ישועה לעמם, כי פקידי הממשלה הוסיפו לגרש את היהודים מן הכפרים אל הערים, ומצב היהודים היה נורא מאד גם בימי אלכסנדר הראשון הטוב והמיטיב.

הצר הצורר ליהודים יותר מכל קסרי רוסיה היה ניקולי הראשון אחי אלכסנדר, אשר עלה על כסא מלכותו בשנת תקפּ״ה, ובשנים הראשונות למלכותו נתן חק, כי היהודים ירימו אנשים לצבא תחת כופר הכסף אשר שלמו עד אז.

ותרומת האנשים לצבא בידי ראשי הקהל היתה אסון נורא ואיום לישראל שנים רבות. שוטרי הקהל הנקובים בשם “החוטפים”, עשו את מעשיהם האכזרים כשעירי תפתה: גזלו את הילדים הקטנים מחיק אמותיהם ואת הנערים מזרועות אבותיהם וימסרום לצבא, וירבו בבתי ישראל יגון ואנחה. הילדים הובלו כפותים כשיות נאלמות בעגלות גדולות הרחק מגבול מושבות ישראל לגדלם שם בבתי אכרים רוסים עד מלאת ימיהם, ואחרי כן עבדו את עבודת הצבא עשרים וחמש שנים. אלפי נפשות נגזרו מעמם, אך רבים מהם זכרו את אמונתם וישאו ויסבלו כל הצרות מידי מעניהם עדי נתן חופּשה להם כתום שנות עבודתם, וישובו אל עמם ואל משפּחתם. אז גברה המנוסה מן הארץ ורבים נמלטו לארץ מולדובה, רומיניה, להציל את ילדיהם. יום יום תכפו הצרות על בני ישראל ברוסיה, דת נתנה לגרש את כל היהודים היושבים על הגבול או על חוף הים הרחק חמשים פרסות. פּקודה יצאה על עדת פּטרבורג, אשר נוסדה בראשית ימי אלכסנדר, להגרש מן העיר ולא ישארו בה כי אם אלה אשר ימירו את דתם. על האצילים פּקדה הממשלה לבלי יפקידו יהודים בתור סוכנים על אחוזותיהם ולא יחכירו להם את נכסיהם ובתי־משקיהם.

המהפכה הנוראה הזאת המיטה שואה על רבבות אלפי ישראל, רשו ורעבו, ורבים מתו ברעב. כל משאת נפש הצר היתה, כי היהודים יתבוללו בעם הארץ, ויצו להמעיט את בתי־הדפוס ולקחת מיד היהודים את ספריהם ולשומם תחת הבקרת ולאסור את כל הספרים אשר עין הבקרת לא חלה בהם. בחזקת היד המירה הממשלה האכזריה את בגדי היהודים ותגלח את חצי זקנם ופאת ראשם ותסר את המכסה מעל ראשי הנשים ויהיו בני ישראל ללעג ולקלס בעיני שכניהם.

תקופת הזהב היתה ליהודי רוסיה בימי מלך אלכסנדר השני, משנת תרט״ו עד תרמ״א. המלך הטוב הזה הגדיל חסדו עם בני ישראל ויעש להם הנחות, הקל את המסים ואת חקי עבודת הצבא, וירחב את חוג מושבותם, וירשה להסוחרים ממדרגה ראשונה ואת החרשים לשבת בערי־המלוכה ולכונן להם קהלות בתוכן, פתח לפניהם את כל בתי־הספר. אז נוסדה חברת מרבי ההשכלה בישראל, ויפיצו דעת בעם. הצעירים שטו אל בתי־הספר כצמאים למים, ויחלו להתנכר לעמם, בחשבם כי בא הקץ לצרותיהם. ובאמת עשו חיל בכל ענפי המדעים ברבע המאה ההיא. השמות: רובינשטיין במוסיקה, אנטוקולסקי בפסלות, אורשנסקי בדת ודין, בהרב ולבנדה בספרות, מאירים ככוכבים מזהירים בתקופה ההיא.

אולם לא ארכו להם ימי שלותם. כי אחרי אשר אלכסנדר השני נפל חלל ביום הראשון לחדש מרץ תרמ״א, ואלכסנדר השלישי עלה על כסא מלכותו, התקדרו שמי היהודים ברוסיה בענני אופל ועת צרה היתה ליעקב, כי פרעות ורעמים התפּרצו עליהם בכל קצות הארץ. הפּרעות האלה שמו שמות בעם ישראל, והממשלה הוסיפה לחוק עליהם חקי און, אשר נועדו בשם “חוקי מאי”, והם העיקו את היהודים עד דכא.

הסופרים והחכמים מבני ישראל אשר החלו להתבולל עם העם הרוסי בימי אלכסנדר השני, פּקחו את עיניהם לראות נכוחה, כי לא בהתבוללות תושע האומה האומללה, ורגש לאומי התעורר בקרבם וישובו אל עמם וירימו נס ציונה.

הסופר המהולל לבנדה התרגש מאד מן המהפכה אשר נהיתה במוחו ולבו אחרי הפּרעות, בראותו כי חרב בית מקדשו — האידיאל הקוסמופּוליטי היה כלא היה, ויחלה מחלת הרוח וימת מעוצר רעה ויגון.

בתקופה ההיא נולדה התנועה הקדושה — הציוניות, וטובי העם התיצבו בראש התנועה, אשר רק ממנה יהל אור תקוה לעם ישראל.