בשם הזה נקרא איש הפּלאות, סמל החסד והצדקה, על שם בגדו אשר נשא עליו, מעיל בד, מיום בואו העירה וילנה עד יום מותו, יותר משלשים שנה.

הוא בעצמו התפרנס מהדוק עלי־טבק להריח. את מלאכתו זאת עשה בלילות, וכל הימים היה מסבב את העיר ותבת ברזל בידו, ובקול עצוב קרא להעוברים ברחוב:

״צדקה תציל ממות! זכרו את יום המיתה!׳׳

וכל אחד, כיהודי כנוצרי, אשר פּגשהו, נדבו לו מאומה.

אביו היה רבי בנימין אשיניקר, מכפר אשיניק, בקרבת העיר סמרגון, ויהי בעל נכסים רבים ואיש טוב ומיטיב לכל. לעת זקנתו ירד ממצבו וימת בעוני, ובניו התפּזרו זה בכה וזה בכה. שמעון בנו בא לוילנה וראשית מלאכתו היתה בבית משרפת יין־דגן, ואחרי כן בהדוק עלי־הטבק. ויהי היום וישמע שמעון את שמע בית המדרש הנודע בשמו ״רמליס קלוז", כי רבי שבתי המנקה ארובות העשן נדב את ביתו ללמוד בו תורה והוא בעצמו התגולל בעלית קיר הבית ההוא, אף כי ביתו ורכושו היה. שמעון השתומם למשמע אזניו ורוח הצדקה החל לפעמו, ויחל לאסוף נדבות כסף בעד בני הישיבה אשר למדו שמה.

יום יום, מעלות הבקר עדי ערב, בקיץ ובחורף, התנודד האיש הנפלא הזה ברחובות העיר וירם קולו המהול בתוגה וחמלה ויקרא: ״זכרו את יום המות!" ולפעמים השתטח על הארץ ויפרוש את כפּיו לעורר את לבות העוברים לרחם על אחיהם הרעבים. כיהודים כנוצרים שמו לב לקריאתו ולתחנוניו, וישימו מטבעות כסף בארגזו, ובראותו כי נמלא הארגז, שם פּעמיו אל האופה ויקח לחם ויתן לבני הישיבה. וכל שמחתו היתה בהושיבו את הבחורים סביב השלחנות ובתתו לאיש איש מהם לחם עם גבינה. גם אל בתי העניים הביא אוכל ויופיע תמיד בבתיהם כמלאך מושיע.

ויהי היום, ויוגד לו, כי איש עני אחד יושב באבלות וכל בני ביתו רעבים. חיש מהרה הכין אוכל בשק, וישאהו על כתפו ויבוא אל בית האבל העני כמנחם אבלים, ויעזוב את שקו בבית האבל, ויתגנב ויצא. מעשים רבים כאלה עשה יום יום.

מקרה קרה, כי גונב ממנו תבתו, ויפּול ויתעלף, ולא יכלו להשיב רוחו אליו. אך השמש מ״הקלוז״, אשר ידעהו היטב, לקח תבה אחרת וישם כסף בתוכה וישימה בידי רבי שמעון, אז פקח את עיניו ויקם על רגליו. ויבן העם, כי האיש שמעון אך על צדקתו יחיה.

לעת זקנתו תארו נדיבי הנוצרים את תמונתו ויעשוה פסל מסכה, באחזו ככר לחם בידו האחת ובשניה את תבתו, וישימו את הפסל בהמוזיאון בוילנה. המשורר הפּולני קאראטינסקי שר שיר נכבד על־אדותיו באחד הירחונים הפּולנים.