א.    🔗

“לגבי המפלגה עומדת הבעיה: מה עמדתנו לגבי התנועה הציונית, מאחר שהיא משמשת מכשיר־פעולה בידי האימפריאליזם האנגלו־אמריקאי. ברור שהבעיה הזאת הועמדה בכל חריפותה, אבל יחד עם זאת היא בעיה מאד עדינה, משום שכל פגיעה שלנו בתנועה הציונית עלולה להיות גורם להפסקת התמיכה הכספית שמקבלים קבוצי־מפ”ם".

אריה

בעלון “הסתדרות השומר הצעיר בישראל”, מספר 5.

חבר “השומר הצעיר” מ.אורן חף מפשע. הוא נאמן לסוציאליסם המהפכני ולברית המועצות. סלאנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית ונאמן בית־הקרמלין כל השנים – הוא בוגד, מרגל, סוכן האימפריאליסם, רוצח. החבר אורן היה כל ימיו נאמן למהפכה הסוציאלית המבוצעת בברית־המועצות והוא נאמן לה עד היום, למרות האשמות שמשפטי הצדק בדימוקרטיה העממית הטילו עליו. סלאנסקי היה מרמה כל השנים את מפלגתו בצ’כוסלובקיה ואת שליטי הקרמל עם רבבות סוכניהם החשאים ורכש בגנבת־הדעת אמון התנועה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה ובמוסקבה, ושימש מזכיר המפלגה בהיותו למעשה מרגל וסוכן אמריקני. “הודאות” אורן על היותו מרגל אימפריאליסטי – אינן אלא מעשי אונס של הקטיגור הקומוניסטי בפראג ושלטונות בית־הסוהר, ומשום כך אין לקבל אותן כראיה משפטית נגדו. לא כן “הודאות” של סלאנסקי. הן אמיתיות וכנות ובלא לחץ, והן משמשות ראָיה ניצחת לאשמתו ולבגידתו. ולא עוד, אלא ש“הודאה” זו ניתנה מתוך רצונו הטוב למען עזור לתנועה אשר הוא רימה והוליך שולל כל השנים. ואין איש שואל: מדוע בוגדים אלה, שרימו את חבריהם שנים רבות, נעשו כל כך נוחים לאחר שנתפסו ב“בגידתם”. ה“משפטים” בכל ארצות הדימוקרטיה העממית נגד מנהיגי התנועה הקומוניסטית, נגד חבריו של לנין וראשי הקומינטרן, הוצאָתם להורג כבוגדים, כמחבלים, כמרגלים, כמרצחים, כסוכני האימפריאליסם האמריקני – נעשים תמיד על טהרת הצדק והיושר והאמת. אולם האשמות חברי השומר הצעיר – נחומי, בן שלום, אורן – הן פרי טעות מצערת. רק מנהיגים קומוניסטים מובהקים וגלויים שמסרו כל חייהם על ”הסוציאליסם המהפכני" בשורות הקומוניסטים – רק הם עלולים להיות בסתר ובהחבא מרגלים ומחבלים, אבל לא כן חברי השה“צ, אשר אם כי לא השתלבו עדיין בגלוי בעולם המהפכה ולא הוכרו על ידיו כ”מהפכנים" – הם, גם לאחר האשמתם על־ידי משפטי הצדק של הדימוקרטיה העממית, ואפילו לאחר הודאתם – אין בהם כל דופי. אין איש מאתנו מפקפק בדבר, כי אורן “הודה” שלא ברצונו וכי לא היה מרגל, כשם שאנו בטוחים בהחלט שגם סלאנסקי וחבריו, שנרצחו בפראג, לא היו מרגלים ומחבלים וסוכנים ציונים, טרוצקיסטים, אמריקנים. אולם איש מהשומר־הצעיר וממפ“ם אינו מגין על קרבנות אלה, ומפ”ם סומכת ידיה על משפט פראג בכללו, שאמנם סלאנסקי, קלמנטיס וחבריהם מראשי המפלגה הקומוניסטית בצ’יכוסלובקיה היו בוגדים ומרגלים.

זהו המוסר ההוטנטוטי של מפ“ם ו”השומר הצעיר" בראשו, ולאור דו־פרצופיות אידיאולוגית זו הם רוצים לחנך את הנוער.

מפ“ם חוזרת ומדגישה, כי לפי מיטב הכרתה חברם מרדכי אורן, שפעל בשליחותה, חף מכל פשע. “גם לאחר מה שנאמר במשפט פראג אנו בטוחים, כי רק סבך מקרי של נסיבות טראגיות הביא לידי האשמות שהושמעו נגד מרדכי אורן”,– נאמר בהחלטת מפ”ם, אולם בוכרין, איש ההלכה של הקומוניסם הרוסי, וקמיניב, סגן ראש הממשלה בברית־המועצות בימי לנין, זינובייב, ראש הקומינטרן, ראדק, טרוצקי, יוצר הצבא האדום והאיש הנערץ ברוסיה הבולשביסטית כשני ללנין, כל עוד לנין היה חי, ושאר חבריו ועוזריו של לנין (מחוץ לסטאלין) וכן כל ראשי הקומוניסטים בבולגריה, רומניה, הונגריה, צ’יכוסלובקיה אשר “טוהרו” על־ידי סטאלין והועלו לגרדום כמרגלים ומחבלים, רק לגביהם אין למפ"ם, בעלת המצפון המהפכני, כל ספק בדבר שבאמת היו מחבלים ומרגלים, ומשפטם לא היה פרי “נסיבות טראגיות”, אלא משפט אמת.

לגבי קומוניסטים שלא מחבריהם, אין השומר־הצעיר ומפ“ם נוקטים עמדה אחרת מזו שנוקטת מק”י. מפ“ם מזדהה עם האמת והצדק שבמשפטי הטיהור – במידה שאין הם פוגעים במפ”ם, – ומקבלת ללא הרהור וערעור כל ההאשמות ו“ההודאות”.

יחד עם מק“י “מתיצבת מפ”ם בעוז נגד הריאקציה המנצלת את משפט פראג לשם הסתה נגד עולם הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות, הסתה המשרתת את ההכנות של האימפריאליסם לתוקפנות אנטי סובייטית”. כפי שנאמר בהחלטות מועצת מפ“ם הוקעת משפט סלאנסקי כמעשה זוועה ורצח – זוהי “הסתה נגד עולם הסוציאליסם”, אף כי אין איש במפ”ם עם קורטוב של שכל והשכלה פוליטית שאינו יודע בלבו, כשם שיודעים זאת כל שליטי מוסקבה וגרוריהם בפראג, כי סלאנסקי לא היה יותר מרגל ומחבל מסטאלין ומגוטוואלד, וכי הוקעת מנהיגי הקומוניסם ברוסיה ובדימוקרטיות העממיות, מזמן לזמן, כמחבלים ומרגלים והעלאתם לגרדום – אינה נעשית אלא מתוך צרכים פנימיים של המשטר הסטאלינסטי הבנוי על טירור, רצח המוני והטלת אימים שלא היו כמותם בתולדות האנושות.

אין אנשי מפ“ם מציגים לעצמם השאלה המזדקרת בהכרח אכזרי בפני כל אדם שיש לו קורטוב של תבונה ויושר: ממה־נפשך: או שמשפטי הטיהור במוסקבה, סופיה, בודפשט, בוקרסט, פראג – צודקים הם ומנהיגי התנועה הקומוניסטית, ש”טוהרו" – הם בוגדים, מחבלים, מרגלים, ואין מפלגה קומוניסטית מחוץ לארצות־המערב, שראשיה לא הוקעו ע“י השלטון הקומוניסטי ועל ידי “הודאות” הנאשמים עצמם כבוגדים ורמאים, דבר שלא קרה מעולם בשום תנועה אחרת; ולא ארחי פרחי מתגלים כבוגדים ורמאים, אלא מורי התנועה וראשיה, ואין סוף לתגליות, ואין כל ערובה שראשי הקומוניסם התולים היום את מי שהיו חבריהם אתמול, לא יתגלו אף הם כבוגדים ומרגלים וייתלו מחר, כאשר קרה הדבר בברית־המועצות כמה וכמה פעמים, והמסקנה האיומה היא שזוהי תנועה המודרכת בכל הארצות ע”י מרגלים ובוגדים, ואין להאמין לשום מנהיג קומוניסטי, וכל התנועה הקומוניסטית בנויה על מרמה ותככים ובגידה, או שכל ה“הודאות” והמשפטים הם עיוות־הדין ומעשי־רמיה עשויים בידי השלטונות הקומוניסטיים, ושוב יוצא שמשטר זה בנוי כולו על רמיה ורצח ועלילות.

אנשי מפ“ם אינם מעיזים להעלות שאלה אכזרית זו על שפתותיהם. כל ערעור על “משפטי” פראג, מוסקבה, סופיה וכו' נגד המנהיגים הקומוניסטים אינו אלא “הסתה נגד עולם הסוציאליזם”. כך אומרת מק”י, כך אומר הקומינפורם, כך אומרת מפ“ם, ובקיטרוג הילדותי על “הסתה” הם מנסים להשתיק מצפונם הם ולהפחיד כל איש ישר ונבון שהשאלות המטרידות הנ”ל אינן נותנות לו מנוח ואין הוא מוכן כקנאים הקטולים בימי־הבינים להגיד credo quia absurdum (אני מאמין מפני שזהו הבל!).

אולם לא במאה אחוזים מזדהה מפ“ם עם מק”י ועם “עולםהמהפכה”.

מתי מרשה לעצמה מפ“ם לסטות ממק”י ומהקומינפורם? – כשהנפגע הוא איש מפ“ם – או אינטרס של מפ”ם, וזהו סוד הגנתה, כביכול, של מפ"ם על הציונות.

“מפ”ם רואה עצמה – כך נאמר בהחלטות מועצת מפ“ם מיום 25–24 בדצמבר 1952 – כמפלגה ציונית חלוצית וסוציאליסטית מהפכנית, חלק בלתי־נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו”. למהפכנים במפ“ם אין יושר־הלב ואומץ־הרוח לקרוא בשמו המקובל והידוע את “המחנה בעולם” שברית־המועצות עומדת בראשו, כלומר המחנה הקומוניסטי; למפ”ם אין אומץ־לב להגיד בפשטות שהם חלק של העולם הקומוניסטי, ויש להם טעמים מעשיים חשובים להסוות את זיקתם לקומוניסם. השומר־הצעיר עדיין זקוק לתנועה הציונית וליהדות, אבל יש לו להשומר־הצעיר די פקחות מעשית להעלים סיבה זו, ורק צעיר תמים כמו החבר אריה מהסתדרות השומר־הצעיר בישראל יש לו העוז לקרוא הילד בשמו, ואף זאת הוא עושה רק בעתון פנימי הנועד לחברי הסתדרות השומר־הצעיר בישראל.

רק בינם לבין עצמם, כשאין זר שומע, מרשים לעצמם אנשי השומר־הצעיר הקשישים לדבר גלויות וברורות, ובאיגרת הנשלחת לגרעיני השומר־הצעיר בנח“ל כ”הוראות־יום" לחג המהפכה של 7 בנובמבר 1952 מדברים הם בלי מסווה: “נזכור את הצבא האדום המשחרר ונדע להיאבק על הפיכתו של צה”ל לצבא עממי ואדום כהמשך למסורת פלמ“ח… – יחי החבר סטאלין, מנהיג מחנה השלום בברית־המועצות ובעולם כולו”.

בפני כל עם ועדה לא יעיזו מנהיגי מפ“ם ומוסדות השומר־הצעיר לדבר בלשון גלויה זו. השומר־הצעיר יודע שהוא תלוי עדיין בעזרת היהודים והציונים, – הנמצאים מעבר למסך הברזל, ועדיין אנשי השומר־הצעיר רוצים לינוק מקרנות ההסתדרות הציונית ולרשת בעזרתה נוער עולה למען שלב אותו כ”חלק בלתי־נפרד של המחנה שברית המועצות עומדת בראשו", ועדיין הם נוקטים לא רק בעמדה דו־פרצופית אלא משתמשים בלשון נקיה, שלא תצרום אזנם של יהודים עשירים באמריקה.

בין הקומוניסם של מק“י ובין הקומוניסם של אנשי יערי יש הבדל חשוב. הקומוניסם של מק”י חל על כל העולם ומחייב את כל העמים וכל האנשים בלי יוצא מן הכלל. ואם הקומוניסם הזה פוגע בראשי התנועה עצמה – יש לקבל הדין מתוך ציות מוחלט ובלי כל היסוס וערעור. אם ה“גבורה” הקומוניסטית בקרמלין גוזרת על מספר מנהיגים קומוניסטים שיוקעו כבוגדים, ויודו על חטאם המדומה ויעלו לגרדום – אין מהרהרים אחרי מעשיה, – ומודיעים בלא הסתייגות: נתפסה כנופיית מרגלים – גם אם ה“מרגלים” נישאו אתמול על כפיו של כל קומוניסט. לא כן השומר־הצעיר. פקודות ברית־המועצות מחייבות אמנם את כל העולם, אבל לא את השומר־הצעיר, אם עלולות הן לפגוע באינטרס חמרי, כספי, פוליטי או אישי של השומר־הצעיר. הקרמלין יודע ומבין הכל, והוא מוסמך לפסוק הלכה סופית בנוגע להליכות פוליטיות וחברתיות וגם בהלכות מדע, היסטוריה ומוסר. וכל העמים חייבים לקבל דעתו בלי סייג; ואם קומוניסט יוגוסלבי סבור שהוא יודע יותר טוב מה יעשה העם היוגוסלבי וכיצד לבנות קומוניסם בתנאים המיוחדים של ארצו ואינו מקבל על עצמו גזירות הקרמלין – הרי הוא מוכרז ע"י השומר־הצעיר, בהתאם לפקודת הקומינפורם, כבאנדיט פאשיסטי. אולם בענינים הנוגעים להשומר־הצעיר גופו – הרי הוא יודע יותר מהקרמלין, ואינו חייב במשמעתו.

ומשום כך טרוצקי ובוכארין וקוסטוב וסלאנסקי הם מרגלים ומחבלים ומרצחים וראויים לגרדום – והודאתם על חטאם היא הודאת אמת, אבל כשחבר השומר־הצעיר נאשם בריגול והא “מודה” בכך – הוא חף מפשע. המשפט הקומוניסטי הוא צודק וישר – לגבי כל העולם, יהודים ולא־יהודים, הוא עלול “לטעות” רק כשהוא פוגע באנשי השומר־הצעיר. הוראות הקומינפורם מחייבות את כל העמים, וכל מה שנאמר על־ידי הקרמלין על אמריקה, יוגוסלביה, קוריאה, היא אמת טהורה. ורק מה שמסופר על וייצמן, ההסתדרות הציונית, מפ"ם – הוא פרי אי־הבנה מצערת, שעדיין אין השומר־הצעיר יכול לתת לו הגושפנקא שלו – כי זה מנתק אותו מההסתדרות הציונית. ואין השומר־הצעיר יכול בשלב זה לוותר על זיקתו לתנועה הציונית. וכדאי לברר טיבה של זיקה זו.

 

ב.    🔗

"המשפט בפראג הוכיח את תככיה של התנועה הציונית שפעלה במחתרת בפראג. הדבר התבטא בהוצאת כספים ורכוש והוצאת יהודים בדרכים בלתי־ליגליות. –

“עד כמה שידוע לנוּ, סיבת מאסרו של אורן היא בגלל פעולה ציונית מחתרתית, לכן איננו יכולים להגיד שאורן זכאי. – עמדת המפלגה לגבי משפט פראג היא עמדה שיש בה סתירה. אפשר להזדהות עם עולם המהפכה בכל וכן במשפט פראג, או אפשר שתהיה עמדה נוגדת לזאת, אבל אין דרך ביניים שהמפלגה רוצה ללכת בה”.

אריה

בעלון “הסתדרות השומר הצעיר בישראל”, מספר 5.

רק “חטיבת השמאל” בהנהגתם של ריפתין וסנה תמכו בעמדה העיקבית והאנטי־ציונית של החבר אריה. כשמועצת מפ“ם, שנתכנסה ב־25–24 בדצמבר 1952, באה לדון על משפט פראג מנתה חטיבה זו 49 חברים בלבד, ולה אולי אפשר לצרף 18 הנמנעים. הרוב הגדול, 232 איש, הצביעו במועצת מפ”ם בעד העמדה המאפיינת את השומר־הצעיר: היה ציוני ומעשי באהלך, וקומוניסט ו“מהפכן” בצאתך.

מפ“ם אמנם “מודאגת” שבמשפט פראג “נצמד המוצא היהודי לנאשמים במעשי־ריגול”, אבל היא “בטוחה שכשלון זה שאין לו שורש לא בהלכה ולא במעשה של העולם הקומוניסטי הוא בן־חלוף”. כמו־כן “נדהמת מפ”ם מהנסיון לשלב את הציונות ומדינת־ישראל במשפטם של סלאנסקי וחבריו – ומפ”ם דוחה ההאשמות שהושמעו במשפט פראג כלפי הציונות“. “חטיבת השמאל” בהנהגת ריפתין לא יכלה לבלוע משפטים אפיקורסיים אלה, והצביעה נגד ההחלטה, וכאילו נבקעה בפעם הראשונה החומה של “קולקטיביות רעיונית” בקיבוץ השומר־הצעיר. אבל כל מי שעקב אחרי תנועת השומר־הצעיר כל הימים ומכיר בפנקסנותו הכפולה של הקיבוץ־הארצי: ראדיקליסם כלפי אחרים ואופורטוניסם כלפי עצמם – אין לו כל יסוד להניח שהקולקטיב של השה”צ יתפלג. סוכני מק“י הבודדים שבתוך מפ”ם אולי יפרשו, אולם חזקה על ריפתין, פרי ושאר חבריהם “השמאליים” שיעדיפו שלמות הקיבוץ־הארצי וצרכיו המעשיים התלויים בתנועה־הציונית – על עקביות רעיונית טיאוריטית. “הסתירה הטראגית” היתה תמיד אחת מאשיות תורתו של השומר־הצעיר, וחזקה על המנהיגים הוותיקים של הקיבוץ־הארצי שידאגו לכך שגם להבא לא יסבלו הם מהטראגיות שבסתירה, כאשר לא סבלו ממנה עד כה.

ומבלי לחשוש יותר מדי לסתירה הרעיונית, הכריזה אותה המועצה של מפ"ם שנתכנסה אחרי משפט פראג:

א) “הננו מוקיעים את הריאקציה בעולם ובארצנו, המסיתה נגד עולם הסוציאליסם והדימוקרטיה העממית וטופלת בו האשמת־שוא של אנטישמיות”;

ב) “מפ”ם רואה עצמה – חלק בלתי נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו. אנו נעמוד בלי רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות – בהגנתן בפני אויבים מבית ומחוץ, הגנה שהיא הכרח חיים לארצות־הסוציאליסם".

בטרם יבשה הדיו מההצהרה הדו־פרצופית ורבת־הטלאים של מועצת מפ"ם – נתפרסם דבר עלילת־הדם במוסקבה: "חברי קבוצת רופאים טירוריסטים פעלו מטעם שירותי הריגול הזרים, היו מכורים להם בגוף ובנפש והיו סוכניהם השכירים. רוב רובה של הקבוצה הטירוריסטית – ב. ופסי, כוגן, פלדמן, גרינשטיין, אטינגר ואחרים היו מכורים לשירות הריגול האמריקני. הם נשכרו לשירות זה על־ידי הארגון הבינלאומי היהודי הבורגני־לאומי “ג’וינט”, סניפו של שירות־הריגול האמריקני. פרצופו המזווע של ארגון־ריגול ציוני זה, שחיפה על פעולתו השפלה תחת מסווה של פילאנטרופיה נתגלה ונחשף במלואו. – גילוי כנופיית הרופאים־המרעילים הוא מהלומה קשה על האירגון היהודי הציוני הבינלאומי". (בעתון “פראבדה” במוסקבה, לפי התרגום של “על המשמר”).

בין “הרופאים־המרעילים” שעומדים למשפט במוסקבה – אין חברי השומר־הצעיר, וכשהכנסת, יחד עם כל העם היהודי בתפוצות, הביעה רגשי התפלצותה לעלילת־דם שפלה ואיומה זו של שליטי הקרמלין, שלא היתה כמוה אפילו בימי שלטון הצארים, מחה נציגו של השומר־הצעיר י. חזן על הדיון ודרש לא פחות ולא יותר מאשר “למחוק את הדיון הזה בכנסת מעל דפי חיינו”.

טבעי הדבר שעלילת מוסקבה האפילה על משפט הזוועה בפראג בעיני הציבור, וגם לאחר כל מה שנאמר בכנסת ובעתונות בארץ ובגולה לא נתמצתה עדיין כל חומרת הסכנה שבעלילת־הדם המוסקבאית ומזימותיה המדיניות נגד העם היהודי, ולא רק נגד העם היהודי.

אבל רק אנשים תמימים יכלו לחשוב שמשפט פראג נערך על דעת המקום. כל קומוניסט יודע, – אם כי לא יודה על כך בגלוי, – שאין שום ממשלה של הדימוקרטיות העממיות (מחוץ לסין) עושה דבר כזה מבלי שהדבר לא ישקל ולא יחרץ במוסקבה. אם במשפט פראג נתגלו הסימנים הראשונים של מסע אנטישמי בין־לאומי על־ידי “המחנה בעולם שברית־המועצות עומדת בראשו” – פחות מכל אפשר היה ליחס יזמה זו לממשלת פראג. גוטוואלד, ספוטוצקי, ושירוקי – בניגוד לסלאנסקי האנטי־ציוני – היו, יחד עם קלמנטיס, תומכים בלב שלם במלחמת הקוממיות הישראלית, ומכל עמי הגוש הסובייטי היו הצ’כים פחות נגועים ברגשות אנטישמיים. אבל לא סגולת העם הצ’כי ויחסם האישי של חברי ממשלתה, – אלא יחסי “הדימוקרטיות העממיות” לברית־המועצות (יחסים של כפיפות מוחלטת וטוטליטרית) מנעו כל אפשרות של כיוון חדש מצד הקומוניסם הצ’כי כלפי העם היהודי – מבלי שהדבר הזה יערך ויוחלט לכל פרטיו ודקדוקיו מקודם במוסקבה. ואין פלא שעוד לפני הופעת עלילת־הדם במוסקבה ציינו נציגי המדינה בכנסת, בשעת הדיון על משפט פראג, את משמעותו הבינלאומית של המשפט. “איני מניח שיש בארץ או בארץ אחרת הרבה אנשים תמימים הסבורים, כי הדבר המתרחש בפראג הוא דבר מקומי, ונעשה על דעת המקום, וברצון המקום, וכי זה מכוון נגד מספר עסקנים קומוניסטים בעבר – סלאנסקי, קלמנטיס, פראנק, או נגד ציונים כאורן ואורנשטיין” – אמר ראש הממשלה בדיון בכנסת על משפט פראג. והוא הוסיף: “זוועה זו יש לה משמעות בינלאומית איומה – – וזוהי אולי הבעיה האיומה שבכולן: הגורל הצפוי לשני מליונים יהודים הנמצאים תחת שלטון קומוניסטי”.– –

אין כל צל של ספק שאנו עומדים עכשיו בפני מסע הסתה והשמצה נגד ישראל והעם היהודי שאינו שונה במאומה מהמסע הנאצי נגד היהדות בזמנו. ולמען האמת יש לציין ששני המסעים לא היו אנטישמיים. היטלר לא היה אנטישמי. להיפך – בין ידידיו ועוזריו היו שמיים רבים: חג' אמין אל חוסייני, רשיד עלי ורבים מהשליטים והמנהיגים הערביים בימים ההם – שהם שמיים לא פחות מהיהודים. ומבחינה פורמלית צודקת מק"י שהאנטישמיות ברוסיה היא אסורה. כמסע ההשמדה של היטלר כן מסע ההסתה וההשמצה של הקרמלין היה מכוון לא נגד שמיים אלא נגד ישראל: מדינת־ישראל ועם־ישראל בלבד. כל המושג “אנטישמי” הומצא כנראה על־ידי יהודי מתבולל שהתבייש בשם יהודי וכינה את שינאת היהודים בשם “שנאת השמיים”. – לנו אין כל צורך לסלף ולעקם הלשון; עלינו לקרוא להופעה הישנה־החדשה בתולדותינו בשמה האמתי: שנאת־ישראל. ומסע שנאת־ישראל שהחל בפראג ונמשך עכשיו במוסקבה – מי יודע אם אינו אחד מהאיומים והנוראים ביותר בתולדות העינויים והסבל של עם־ישראל.

אולם נחטא לאמת אם נראה רק הצד היהודי שבדבר. בחינה “יהודית” שאינה מעורה בבחינה אנושית ויונקת ממנה אינה גם יהודית. אין אמת יהודית ללא אמת אנושית. אין צדק יהודי ללא צדק אנושי. יתכן אולי ההיפך: בימי גלותנו ראינו שמידת הצדק המוענקת לשאר בני אדם – נמנעת מיהודים, והזכות המוכרת לגבי כל עם – נשללת מהעם היהודי. אבל אין להעלות על הדעת צדק ליהודים בלי צדק לכל האנשים. וודאי שאין שתי האמתות מנוגדות זו לזו, מחוץ לדיאלקטיקה עטופת “הסתירה הטראגית” של השומר־הצעיר. מי שכופר באמת הכללית מן ההכרח שישלול את האמת היהודית. מי ששולל צדק אנושי, ודאי שלא יעניק צדק לעם היהודי, ורק לו.

ו“משפט” פראג ועלילות־מוסקבה יש לראות מהאספקלריה הכללית, ורק אז נבין גם משמעותן המיוחדת לנו.

אשמות אורן ובן־שלום מהשומר־הצעיר במשפט פראג, כמו אשמת נחומי מהשה"צ במשפט סופיה, היו משולבות אורגנית בחטיבה שלמה ואחידה המהווה “משפטי־הטיהור הקומוניסטיים”.

וכשם שאורן ובן־שלום אינם אלא ברגים קטנים במכונת־התופת של משפט הזוועה בפראג, כך משפט פראג כולו אינו אלא חוליה אחת משרשרת הרציחות והעלילות של “טיהור” המבוצעות. מזמן לזמן על ידי המשטר ה“קומוניסטי” במוסקבה וביתר הבירות של “הדימוקרטיות העממיות” הכפופות לקרמלין.

הסניגורים הנאיביים של משפטי הזוועה “הקומוניסטיים” מצביעים על מעשי הטירור של המהפכה הצרפתית כהצדקה היסטורית לרציחות אלה. מבלי להיכנס לבירור אם לא הטירור היעקוביני הביא לידי קיצור ימיה של המהפכה ולידי השתלטותו של ההרפתקן הגאוני מקורסיקה האיטלקית כקיסר צרפת, ולמלחמות־הכיבוש שלו בכל רחבי אירופה, – הרי יש לציין שהסניגורים מתעלמים ביודעים או שלא־ביודעים מהבדל יסודי ועיקרי אחד שבין הטירור של כל המהפכות הקודמות ובין הטירור במוסקבה ובשאר הבירות הגרורות: בכל שאר המהפכות היה הטירור מכוון נגד מנהיגים ונציגים של מפלגות שהתנגדו למהפכה, או שנלחמו נגד המפלגות הקיצוניות שהתגברו בהמשך המהפכה (כגון במהפכה הצרפתית), אולם ה“משפטים” במוסקבה ובשאר הארצות הכפופות לקרמלין נערכים נגד הקומוניסטים והבולשביקים עצמם, נגד מנהיגי־המהפכה שעמדו על ערש התנועה הבולשביסטית והקומוניסטית והשתתפו בכל העלילות, החיוביות והשליליות, של התנועה הקומוניסטית כמעט מאז היותה. לא נציגי מעמדות או מפלגות שעמדו בפני השתלטות הקומוניסם, כאשר היה הדבר במהפכה הצרפתית, אלא מחוללי המהפכה הבולשביסטית, מנהיגיה, נושאיה, דבּריה ונאמניה – הם הם שמוקעים – אם להשתמש בלשון הקטיגור במשפט פראג – “כבוגדים טרוצקיסטים – טיטואיסטים־ציונים, כבורגנים לאומניים ואויביהם של העם, של המשטר הדימוקרטי העממי והסוציליסם, אשר אירגנו בשירות האימפריאליסטים האמריקנים ובהנהגתם של מרגלים מערביים עוינים – מרכז הקשר נגד המדינה, עירערו את המשטר הדימוקרטי־העממי, הפריעו את בנין הסוציאליסם, רופפו את אחדות העם הצ’כוסלובקי ואת כושר התגוננותה של הריפובליקה” וכו' וכו'. ואולי רק מבחינה זו יש להפריד בין אורן, בן־שלום ונחומי, מחברי השה“צ, ובין שאר הנאשמים, חברי השה”צ עם כל הצהרותיהם החוזרות ונישנות על היותם חלק בלתי־נפרד מהעולם הקומוניסטי שברית־המועצות עומדת בראשו – לא הוכרו אף פעם על־ידי הקומינפורם כקומוניסטים; להיפך – כמו בכל הסוציאליסטים ראה בהם ה“קומוניסם” רפורמיסטים־בוגדים המשרתים עניני הבורגנות והאימפריאליסם במסווה סוציאליסטי.

ואילו במשפט פראג נאשמו ונידונו ונתלו קומוניסטים מובהקים, ראשי המפלגה והממשלה, ותיקי הקומוניסם וראשוניו, – והוא הדין בכל שאר משפטי ה“טיהור” במוסקבה ובשאר בירות הארצות שנכבשו על־ידי הצבא הרוסי לאחר מלחמת־העולם השניה.

מאז נכון השלטון היחיד והמוחלט בברית־המועצות במחצית השניה של שנות השלושים בידי הגרוזיני דזשוגאשווילי, ששינה את שמו לסטאלין, – החלו משפטי טיהוריו נגד ראשי הקומוניסטים, ומשפטים אלה הם מהקווים היסודיים של המשטר הסטאליניסטי, ואם משהו במשטר ה“קומוניסטי” ראוי לשם סטאליניסם – הרי זה הטירור הממושך בצורת טיהור נגד ראשי הקומוניסטים.

עם השתלטותו של סטאלין על המפלגה, המשטרה החשאית והמדינה – החלה סדרת “טיהורים” בצמרת המפלגה הקומוניסטית. ה“טיהור” הגדול ברוסיה החל באבגוסט 1936, כשהועמדו למשפט זינובייב, ראש הקומינטרן, קאמינייב, סגן ראש הממשלה הסובייטית, והחברים והעוזרים היותר קרובים של לנין. אחר כך, בינואר 1937, נערך משפטם של פיאטאקוב וראדק, וכעבור שנה – משפטו של בוכרין, – כולם מהצמרת של המפלגה הבושלביסטית. משפטים אלה לווו מאסרים והריגות של מאות אלפים חברי המפלגה, רובם מאלה שלקחו חלק במהפכה הבולשביסטית ונלחמו במלחמת־האזרחים נגד הלבנים. בתחילת 1937 נסגר “המועדון של הבולשביקים הוותיקים” – והחלו במאסרים המוניים של ותיקי המפלגה.

באמצע שנת 1937 התרחבו המאסרים והקיפו גם המונים בלתי־מפלגתיים: פועלים, אכרים, פקידים, בעלי־מקצוע, מלומדים, אמנים, קצינים. מאות אלפים אזרחים סובייטיים נסחבו ממיטותיהם באמצע הלילה על ידי סוכני ג.פ.או. והושלכו למאסר. רובם של שרי המדינות הפדרטיביות, שמהן מורכבת ברית־המועצות, היו בין הנאסרים. רוב נציגי האגודות המקצועיות ושלושה־רבעים של חברי הוועד המרכזי של המפלגה הבולשביסטית הושלכו לבית־הסוהר. לא נוקו אפילו אנשי הפוליטביורו. מחציתם – חמישה מעשרה – נגזר עליהם מאסר ואחר־כך הוצאו להורג.

גם ראשי הקומינטרן ועובדיו היו בין הנאסרים, אם כי לפי התקנות נחשב הוועד־הפועל של הקומינטרן כמוסד עליון לכל המפלגות הקומוניסטיות ברוסיה ובארצות אחרות, ולכל המנגנון של הקומינטרן היה, – לפי החוק הסובייטי – מעמד אכסטריטוריאלי, וכל קומוניסט באשר הוא, היה נחשב כאילו עומד תחת פקודתו, לרבות חברי הממשלה הסובייטית וראשי המפלגה הבולשביסטית. אולם סוכני הג.פ.או., בפקודת סטאלין, לא נתנו כל ערך לקומינטרן, ומנהיגיו ועובדיו נאסרו כאחד הריקים. בין נאסרים אלה היה קומוניסט בעל שם עולמי, מראשוני הקומינטרן ומראשיו, ראש המהפכה והממשלה הקומוניסטית בהונגריה – בּלה קון.

מגזירת־טיהור זו סבלו מיליוני רוסים, בעיקר פועלים ואכרים, אולם יהודים ובני מיעוטים לאומיים אחרים הופלו באופן מיוחד בטרור המוני זה. הגברים של מיעוטים לאומיים המרוכזים בתוך ישובי העם הרוסי – נאסרו ו“חוסלו”, הנשים הוגלו לרוסיה האסיאתית, והילדים נמסרו לבתי־חינוך של ג.פ.או. להתחנך כיתומים רוסים. איים של לטים, יוונים, בולגרים, פינים, אסטונים, ליטאים, פולנים ואחרים בתוך ישובים רוסיים נמחקו וערי רוסיה טוהרו מגזעים “זרים”. כל אנשי המיעוטים האלה הוכרזו כמרגלים: הלטים, הפולנים – כמרגלי היטלר; הסינים, הקוריאנים והמונגולים – כמרגלי יאפן; הארמנים, האשורים, הפרסים – כמרגלים בריטיים.

במשך הזמן נאסרו גם האוסרים, ועל המוני המטוהרים והמחוסלים נוספו גם פקידי ג.פ.או.

כשגברה המרירות בעם על המוני המאסרים, הגירושים והרציחות – סליחה: “החיסולים” – פוטר לפתע פתאום (בסוף 1938) ראש הג.פ.או., והקומיסר של נ.ק.וו.ד. (משרד הפנים הסובייטי), ניקולי איבנוביץ' ייז’וב, ונמחק מרשימת חברי הוועד המרכזי של המפלגה; הוא נאסר ו“חוסל” בסתר, ללא כל משפט. האם מפני שלא הסכים “להודות” על חטאיו, או מטעם אחר – לא ידוע לאיש מחוץ לשליטי הקרמלין; כמה מפקידי ג.פ.או. הועמדו למשפט פומבי בהאשמה שאסרו אנשים חפים מפשע ועינום כדי להביאם להודות על פשעים אשר לא עשו. אנשי ג.פ.או. “הודו”, שאסרו המונים חפים מפשע ושאנסו אותם “להודות” על פשעים בדויים; הם לא ניסו כלל להצטדק שעשו כל מה שעשו על־פי פקודה מגבוה; להיפך, הם העידו שעשו כל מה שעשו על־פי הוראותיהם של ארגונים קונטרריבולוציוניים. מנהיגי ג.פ.או., כמובן, נידונו למוות והועלו על גרדום…

בהריגת פקידי ג.פ.או. וראשו סיים סטאלין מסע “הטיהור” הראשון בממדים ענקיים. לעם הרוסי הוסבר על־ידי העתונות והראדיו שכל המאסרים ההמוניים והרציחות המשפטיות נעשו בעצם לא על־ידי השלטון הסובייטי – אלא על ידי מחבלים, בוגדים וסוכנים זרים.

בין “המחוסלים” על ידי “טיהורים” אלה נמצא זינובייב (יהודי – שמו הקודם הירש ראדומיסלסקי), מראשוני הבולשביקים, שחזר בשנת 1917 יחד עם לנין לרוסיה, חבר הפוליטביורו מראשית קיומו של מוסד זה, יו“ר הסובייט בפטרוגרד, ויושב־ראש הקומינטרן מהיווסדו ועד שנת 1926. קאמינייב (יהודי, שמו הקודם – רוזנפלד) בולשביק ותיק, חברו הקרוב של לנין, חבר הפוליטביורו מיום היווסדו בשנת 1917, סגן ראש הממשלה בחיי לנין; סמירנוב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הבולשביסטית; פיאטקוב, חבר הוועד המרכזי של המפלגה וסגן יו”ר המועצה הכלכלית העליונה של ברית־המועצות; סוקולניקוב, חבר הפוליטביורו ושגריר בריה"מ באנגליה, ראדק (יהודי, שמו הקודם – סובלסון), העורך הראשי של “פראבדה” (האורגן המרכזי של המפלגה הבולשביסטית הרוסית), חזר בשנת 1917 יחד עם לנין וזינובייב לרוסיה, מהמנהיגים הראשיים של הקומינטרן; ריקוב, מהחברים הוותיקים ביותר של המפלגה הבולשביסטית, ראש הממשלה אחרי מות לנין, חבר הפוליטביורו; בוכארין, חברו ועוזרו של לנין בחוץ־לארץ, חבר הפוליטביורו משנת 1918, נשיא הקומינטרן משנת 1926 עד 1929, מחבר ספרי־הלימוד־והעיון הקומוניסטיים המקובלים והנפוצים ביותר בזמנו, ואחרי מות לנין – מורה־ההלכה הראשי בתנועה הקומוניסטית; קרסטינסקי – חבר הוועד המרכזי, שגריר ברית־המועצות בגרמניה וסגן שר החוץ; יאגודה – ראש ה־ג.פ.או.; טומסקי – ראש האגודות המקצועיות ברוסיה אחרי המהפכה, בחיי לנין וכמה זמן אחרי מותו, חבר הפוליטביורו מיום היווסדו; רודזוטאק – ראש ממשלת ר.ס.פ.ס.ר. – הרפובליקה העיקרית בברית־המועצות, ועוד רבים מהצמרת הבולשביסטית, חבריו ועוזריו של לנין. כולם חוסלו במשפטי טיהור, חוץ מטרוצקי, שסטאלין לא העיז זמן רב לפגוע בו, כי הוא נמנה הרבה שנים על שני מחוללי המהפכה הראשיים, הוא ולנין, והיה מוּכר כיוצר הצבא האדום ומצביאו הנערץ. רק לאחר שהתבצר סטאלין בשלטונו ­ הוגלה טרוצקי מברית־המועצות ונרצח במכסיקו על־ידי אחד מסוכני הג.פ.או.

וגורל ראשי הבולשביקים ברוסיה לא פסח גם על ראשי הקומוניסטים בכל הארצות שנכבשו אחרי מלחמת העולם השניה על־ידי הצבא הרוסי.

טריצו קוסטוב הבולגרי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית בארצו, מזכירה המדיני של המפלגה, ראש הממשלה הבולגרית בפועל, עורך עתון המפלגה בשנת 1932־1931, חבר המזכירות הבלקנית של הקומינטרן בשנת 1934־1932, חבר הפוליטביורו הבולגרי משנת 1935 ואילך, עוזרו הראשי של דימיטרוב, – הודח באפריל 1949 מכל משרותיו בגלל “סבלנות” פושעת כלפי נטיות “לאומניות”, ובדצמבר 1949 נאשם בבגידה, בריגול ובחבלה, נידון למוות והוצא להורג.

יחד עם קוסטוב נאשמו בריגול, בחבלה ובבגידה פרופ. איוואן מטאיב, שר הכספים, קומוניסט ותיק; בלאגוי איוואנוב פאנסוב, איוואן גורגיאוב, מנהל המשרד למסחר חוץ, צונא זשינצב, מנהל הבאנק הלאומי, שהיה פעיל עוד בנעוריו בנוער הקומוניסטי ונאסר על כך בשנת 1924 על־ידי הממשלה הבולגרית הקאפיטליסטית; ניקולאי פבלוב קילב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבולגריה ויו"ר ועדת הביקורת המרכזית של המפלגה, נאשם יחד עם קוסטוב בריגול, בבגידה ובחבלה; גיאורגי גאנב, ראש משטרת הבטחון, חבר הפוליטביורו; פרופ. פטקו קונין, חבר הפוליטביורו, שר התעשיה ושר הכספים; איוואן מאסלארוב, חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ועוד הרבה מהצמרת נידונו כבוגדים, כמחבלים, כטיטואיסטים, כמרגלים וכו';

ברומניה חוסלו בדרכים שונות לאחרי הכיבוש הסובייטי והקמת משטר “הדימוקרטיה העממית” – לוקרצו פאטראסקאנו – הקומוניסט היחיד בממשלה הרומנית שהוקמה מיד אחרי הכיבוש הסובייטי; אנא פאוקר, שר־החוץ הרומני, חברת הפוליטביורו, האורגביורו והמזכירה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית משנת 1922 ואילך, ישבה רוב ימיה בסוהר הרומני ושוחררה רק בשנת 1941, בעקבות התערבות ממשלת ברית־המועצות בתקופת הברית שבין סטאלין והיטלר; במאי 1952, היא הודחה מכל תפקידיה, וגורלה הסופי טרם נחתם; ואסילה לוקא, שר האוצר ואחר כך סגן ראש הממשלה ברומניה “הדימוקרטית העממית”, חבר הפוליטביורו, אף הוא ישב הרבה שנים במאסר כקומוניסט ושוחרר מבית־הסוהר רק עם כניסת הצבא הסובייטי לרומניה. “טוהר” במאי 1952 בגלל “איבוד חוש מעמדי, סטיה שמאלית, עמדה פראקציוניסטית בשנות 1929–1931 כשהמפלגה היתה במחתרת”. טיאוחאר גיורגסקו – שר הפנים ואח“כ סגן ראש הממשלה, חבר הפוליטביורו, האורגביורו והמזכירות, קומוניסט ותיק, “טוהר” במאי 1952. פרופ. זילבר (יהודי) התיאוריטיקון המפלגתי, אנטי־ציוני מובהק, “טוהר” יחד עם פאטראסקאנו; ראסקאנו – שר החינוך, קומוניסט ותיק. ו”טוהרו" עוד רבים מהצמרת הקומוניסטית, רובם לא יהודים.

באלבאניה חוסלו וטוהרו קוצי דזודזה, מזכיר המפלגה הקומוניסטית וסגן ראש הממשלה, קומוניסט ותיק; פאנדו קריסטו, יו"ר הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית באלבאניה, קומוניסט ותיק; אבדין שהו, שר התעשיה, חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועוד כמה מנהיגים, אנשי הצמרת הקומוניסטית.

בצ’כוסלובקיה “חוסלו” פרופ. קולמן, יהודי, התיאורטיקן והאידיאולוג של המפלגה הקומוניסטית, קומוניסט ותיק, שבתחילת המלחמה ברח לברית־המועצות וקיבל שם נתינות סובייטית. טוהר בשנת 1949 בגלל התנגדותו לסלאנסקי, מזכיר המפלגה.

רודולף סלאנסקי, שזכה אצלנו לפרסום מיוחד, היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית עד ספטמבר 1951 וסגן ראש הממשלה לעניני כלכלה. היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הצ’כוסלובקית בשנת 1920, שימש נציג המפלגה בקומינטרן, וכידוע נידון למיתה ב־28 בנובמבר 1952 בעוון בגידה, חבלה, ריגול ונסיון למגר המשטר הדימוקרטי העממי, ועוד בשנות השלושים היה לפי כתב האשמה “סוכן שירות הריגול האמריקני, ומייצג הציונות הבינלאומית”.

(סלאנסקי היה כידוע אנטי־ציוני מובהק וניסה למנוע מכירת נשק לישראל על־ידי גוטוואלד, זאפוטוצקי, קלמנטיס ושירוקי). סלאנסקי “הודה” על כל הפשעים ומיד אחר פסק־הדין נתלה.

בדריך גמינדר (יהודי) – המזכיר הבינלאומי של המפלגה הקומוניסטית, הצטרף למפלגה הקומוניסטית בשנות העשרים בברלין, עבד בקומינפורם, היה מזכירו של דימיטרוב, חזר לצ’כוסלובקיה בשנת 1945, והיה המקשר בין מוסקבה ובין פראג. אף הוא נאשם בבגידה, ריגול וחבלה וכו', הודה על כל פשעיו וניתלה יחד עם סלאנסקי;

לודוויג פרייקה (יהודי) – חבר הוועד המרכזי של המפלגה, קומוניסט ותיק, נאשם בחבלה, “הודה” על כל פשעיו וניתלה;

ולאדימיר קלמנטיס (לא יהודי) – שר החוץ, קומוניסט ותיק, נאשם בכל העבירות – “הודה” וניתלה;

ד"ר אוז’ן לבל, (יהודי) – קומוניסט ותיק, סגן שר החוץ, נידון במשפט סלאנסקי למאסר עולם;

וילם נובי – עורך עתון המפלגה “רודה פראבו”, חבר הוועד המרכזי, נאסר באביב 1949 וטרם הועמד לדין;

אנדרה סימון, (יהודי) – העורך החדש של “רודה פראבו”, “הודה” וניתלה.

בדריך רייצי (יהודי) – סגן שר הבטחון, חבר הוועד המרכזי של המפלגה, קומוניסט ותיק, נידון יחד עם סלאנסקי, “הודה” וניתלה.

ארטור לונדון, (יהודי) – סגן שר החוץ, קומוניסט ותיק, עבד במנגנון הקומינטרן, “הודה”, נידון למאסר עולם.

וואוורו היידו, (יהודי) – סגן שר החוץ, קומוניסט ותיק, “הודה” על פשעיו ונידון למאסר עולם.

רודולף מרגליות, (יהודי) – סגן שר למסחר חוץ, וד"ר אוטו פישל, (יהודי) – סגן שר האוצר, קומוניסט ותיק, “הודו” וניתלו.

בהונגריה – הוצא להורג לסלו רייק, שר החוץ ושר הפנים בממשלה הקומוניסטית, חבר הפוליטביורו, נכנס למפלגה עוד בשנת 1931 בהיותו בן 22 ובשנת 1932 נאסר כקומוניסט. הואשם בקשר לרצוח את ראש הממשלה ההונגרית, “הודה” והוצא להורג באוקטובר 1949.

גנראל גיאורגי פלפי, ראש המטה הראשי, סגן שר הבטחון, חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, נאשם יחד עם רייק, “הודה” והוצא להורג באוקטובר 1949.

ד"ר טיבור סאוני, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בהונגריה, חבר הוועד־הפועל של המפלגה וחבר ועדת הביקורת המרכזית, נאשם יחד עם רייק בבגידה במולדת, “הודה” והוצא להורג באוקטובר 1949.

אתם יחד טוהרו ונידונו עוד כמה אנשי צמרת כד"ר פ.יוסטוס, אנדראס סלאי, לסלו סוליום, גיאורג מארוזן ועוד.

בפולין “טוהרו”: ולדיסלב גומולקה, סגן ראש ממשלה, מזכיר המפלגה הקומוניסטית – פוטר מכל משרותיו וטרם התקיים המשפט נגדו; גנרל מריאן ספיכאלסקי, מפקד היחידה הפולנית בתוך הבריגדה הבינלאומית בספרד, חבר הפוליטביורו, שר השיקום, פוטר יחד עם גומולקה, נמצא במאסר אך טרם הועמד למשפט.

זנון קלישקו, חבר הפוליטביורו, מזכיר המפלגה, סגן שר המשפטים, נאשם יחד עם גומולקה, אך לא הועמד למשפט.

____________

המנהיגים הקומוניסטים היחידים שלא נגעה בהם יד הטיהור ולא ניתלו על בגידה וחבלה וריגול – הם אלה החיים ונמצאים בארצות המערב.

מלבד, אולי, יש אחד ויחיד העומד עכשיו בראש היירארכיה הסטאליניסטית – אין אף מנהיג קומוניסטי אחד בברית־המועצות, או בדימוקרטיות העממיות המבוטח מגורלם של זינובייב, בוכארין, קוסטוב, רייק וסלאנסקי.

אלה הם “האויבים מבית” שמפ"ם התנדבה לעמוד נגדם יחד עם העולם הקומוניסטי “בלי רתיעה” – בתנאי מובן שבין האויבים הפנימיים הללו לא ישתרבב במקרה או שלא במקרה חבר השומר הצעיר.

מפ“ם, כמובן, גם התחייבה לעמוד לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות בהגנתן מפני אויבים מבחוץ. ולא עלה כלל על לבם של חכמי מפ”ם שלא הם – אלא הקרמלין קובע מזמן לזמן מי הם ה“אויבים”, גם אלה שמבית וגם אלה שמחוץ.

ומה יעשה השומר הצעיר אם כאויב יבּחר – העם היהודי, אשר יקראו לו בשם “אירגון יהודי ציוני בינלאומי”, כאשר קורא לו עכשיו עתונו של סטאלין במוסקבה, “פראוודה”?

ואין זו, להוותנו, עכשיו שאלה ריטורית, אלא מציאות אכזרית.

החבר אריה מהסתדרות השומר הצעיר בישראל נתן תשובתו, והוא מדבר בשם רבים מהנוער של ההסתדרות הזו. תשובה זו, שניתנה בראש הרשימה, היא “כתבא די רשים: מנא מנא תקל ופרסין”.

העם היהודי והתנועה הציונית אף הם יעמידו לשומר הצעיר ולמפ"ם את השאלה של חברם אריה, בשינוי נוסח: אפשר להזדהות עם העם היהודי ועם התנועה הציונית – ואפשר להצטרף לאויביהם; דרך ביניים אין; ועל שאלה זו עוד ידובר.

 

ג.    🔗

“שום נימוקים בפי מולוטוב אין בכוחם לתרץ את הבגידה של סטאלין, אשר באה לידי ביטוי בכריתת החוזה עם היטלר ברגע הזה”.

משה צפור,

“השומר הצעיר”. עתון הקבוץ הארצי של השה"צ, גליון 34־35, 26 בספטמבר 1939,

“סטאלין יכול אמנם להרשות לעצמו להכריז על “נייטראליות”, לאחר שהיטעה בשנים האחרונות את תנועת־הפועלים בעולם בפוליטיקה של חזית אנטי־פאשיסטית על־מנת לבגוד בה אחר־כך כלאחר־יד”.

מ. בנטוב,

שם, גליון 36, 22 בספטמבר 1939,

“מפ”ם רואה עצמה – חלק בלתי־נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו. אנו נעמוד ללא רתיעה לימין ארצות הסוציאליזם והדימוקרטיות העממיות – בהגנתן בפני אויבים מבית ומחוץ, הגנה שהיא הכרח חיים לארצות הסוציאליזם".

מהחלטות מועצת מפ"ם ב־24־25 בדצמבר 1952.

מפ"ם מזמינה את הפועלים ואת הנוער בישראל, כלומר את עם ישראל ברוב מניינו ורוב בניינו, להזדהות עם ברית־המועצות לא רק בשיטתה המדינית, במשטרה ובכלכלתה, אלא גם במלחמותיה, במאבקיה ובמשפטיה נגד “אויבים מבית ומבחוץ”. הזמנה סיטונית וטוטאלית זו מוגשת לנו על־ידי חבריו של אורן לאחר משפט פראג ובשעת ליבוי שנאת־ישראל על־ידי הקרמלין (לא “אנטישמיות” חס־ושלום, האסורה כידוע בברית־המועצות), ואנו נקראים עכשיו לעמוד לימין ברית־המועצות “בלי רתיעה” גם בשעת מלחמה וגם בשעת שלום, נגד כל אלה שהיא רואה כאויבים, בבית ובחוץ. לאו מילתא זוטרתא היא.

לא אנו ולא מפ“ם איננו רשאים אפילו לבחון ולשפוט מי הצודק והישר ומי העוול והפושע בריב פנימי וחיצוני זה. “הציונות החלוצית והסוציאליזם המהפכני” הבוערים כאש בעצמות מפ”ם, – מצווים עלינו להתחייב מראש, בעינים עצומות, בלי הרהור ושיקול, לסמוך ידנו ולענות אמן על כל השפטים שברית־המועצות עושה עם אויביה מבית, ועל כל המלחמות הקרות והחמות, שהיא מקדשת נגד אויביה בחוץ.

גם מנהיגי מפ“ם ואף ראשי “חטיבת השמאל” מהשומר הצעיר, אשר גם לאחר גירושם של בסטוני, טובין וסנה, מוסיפים לחסות בצל כנפי מפ”ם ולהאציל עליה השראתם “השמאלית”, – אפילו הם לא יעמידו פנים שכאילו ברית־המועצות נמלכת בהם ושואלת לדעתם נגד מי יש לכוון חצי אשפתה בבית ובחוץ. חכמי מפ"ם ומחוקקיה מניחים למפרע, כי ברית־המועצות אינה מסוגלת ואינה עלולה כלל וכלל לעשות כל משגה, מדחה או אוון, לא במדיניות הפנימית ולא במדיניות החיצונית, (לפחות כשאין זו נוגעת באנשי השומר הצעיר ובאינטרסים הממשיים של הקיבוץ הארצי).

מפ“ם לא הואילה לתת לנו נימוקיה השקולים מדוע היא קיבלה על עצמה התחייבות בלתי־מוגבלת ובלתי־מסוייגת זו, ומדוע היא תובעת מפועלי ישראל ומהנוער בעם ללכת כסומא בארובה אחרי המדיניות החיצונית והפנימית של ברית־המועצות. אבל מותר לנו, לכל הנתבעים על־ידי מפ”ם לחתום בעינים עצומות על שטר כל־בו זה, להרהר קצת ולבדוק קודם־כל למי אנו מגישים התחייבות טוטאלית זו. השטר שמפ"ם חתמה עליו ותובעת עליו גם חתימת פועלי ישראל אינו דבר של מה בכך. שטר זה טובע ומעצב ומגבש כל תפיסתנו המוסרית והמדינית, קובע כל יחסינו האנושיים והיהודיים בעולם, גם בעולם היהודי וגם בעולם הבינלאומי, ומבטל ועושה לאַל אחת ולעולמים שיפוטנו העצמי וחופש ביקרתנו לגבי כל מה שעושה מעצמה אדירה, אחת המעצמות האדירות ביותר בעולם, שאינה תלויה תלות כל שהיא ברצוננו, בענינינו החיוניים, בבקרתנו, בהשפעתנו ובדיוננו.

התחייבות כזו, עד כמה שידוע בתולדות אנוש, ניתנה עד היום רק על־ידי מאמינים תמימים לקדוש־ברוך־הוא, ואולי גם על־ידי קאטולים אדוקים לאפיפיור, להבדיל, לאחר שזה קבע את העיקרון שאין האפיפיור עלול אף פעם לשגות בעניני הכנסיה.

אילו מפ“ם היתה משיגה את מבוקשה והתחייבותה זו שנתנה על דעת עצמה ובשמה היא היתה הופכת להתחייבות כל תנועת הפועלים וכל הנוער בישראל, – היתה מבטלת בפועל, להלכה ולמעשה, רבונותה של מדינת ישראל ומוחקת צלם אדם ויהודי בתוכנו. אמנם “מפלגת הפועלים המאוחדת” היא למעשה מפלגה מסוכסכת, שוקעת, מתפוררת, השרויה בתהליך של התפרקות והתנוונות מתמדת; אבל היא אינה מסתלקת עדיין מפרטנסיה להיות המפלגה המדריכה והשלטת בישראל, ונציגיה בכנסת מתימרים להתוות דרכה הפנימית והחיצונית של המדינה, ושליחיה בעלית הנוער, במחנות־עולים, בבתי־ספר מוסיפים ל”חנך" חלק לא קטן של הנוער.

סכנת ההשתלטות של מפ“ם היא רחוקה, ואפשר להגיד – נמנעת; התגלגלותה של מפלגה זו במדרון לא תופסק כנראה עד שתגיע לתהום, ואולי – עד שתיבלע לתוכה, אבל אין עדיין לזלזל במפ”ם גם במצבה הירוד.

מאות ואלפים של ילדים ונערים, אשר לא ידעו עוד להבחין בין טוב לרע, מתחנכים על ברכיה; וכל ילד בישראל יקר מפז. וכשם שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, כך המחריב והורס נפש אחת מישראל כאילו החריב והרס עולם מלא. ומפ“ם מונה בקרב שורותיה אנשים שיש להם עבר לא דל בתנועת הפועלים, בישוב ובציונות, והיא יושבת בהנהלה הציונית וחולשת על עניני העליה וקליטת־עולים; והימין בישראל, שאין לחשוד בו באהבה יתרה לברית־המועצות ו”לסוציאליסם המהפכני“, מעונין בקיומה של מפ”ם כמפלגה שיש בה די כוח לפלג את תנועת הפועלים, להחליש כוחה, למעט השפעתה במדינה ובעם. ימין זה לא איכפת לו אם מפ“ם מחבלת במדינה. הוא מחשיב קיומה של מפלגה זו, באשר הוא יודע שהודות לה מפולגת תנועת הפועלים, ואין פועלי ישראל מסוגלים להקים מפלגה מאוחדת שתהווה רוב יציב בכנסת ובעם, למרות העובדה שהעם העובד הוא רובו המכריע של העם בישראל. גם בכנסת הראשונה וגם בכנסת השניה היו לפועלים המאורגנים רוב מכריע בקרב הבוחרים ובקרב הנבחרים, ורק פרישתה של מפ”ם עושה לאַל את הרוב הפועלי במדינה. הימין יודע שלמעשה כל קול שניתן בבחירות למפ“ם כאילו הוא ניתן לימין; הוא יודע ששנאת מפ”ם למפלגת פועלי־ארץ־ישראל, רוב מנינה ורוב בנינה של הסתדרות העובדים, גדולה משנאתם לימין, וכי מפ“ם מצביעה בכנסת, מחוץ למקרים יוצאים־מן הכלל, עם סיעות הימין, וקיימת במוסד נציגי העם קואליציה הדוקה, – אם כי מתוך נימוקים פנימיים מתנגדים וסותרים זה לזה – בין מק”י ומפ"ם מצד אחד ובין הימין מצד שני.

המפלגה הקומוניסטית בעמדתה הגלויה והברורה של זיקה עיוורת ומוחלטת למוסקבה, אינה מהווה ואינה מסוגלה להוות גורם רציני של פילוג והחלשה בתנועת־הפועלים הישראלית. מפלגה זו שואבת כוחה בעיקר בקרב אותם החוגים הערבים הרוויים שנאה ליהודים ולמדינת ישראל, ובישוב היהודי היא נידונה להיות כמות מבוטלת. ובמידה שיש לה השפעה כל שהיא בנוער – יונקת השפעה זו ממקורות של השומר הצעיר ומפ“ם, המכשירים חוגים צעירים לקליטת התורה “הקומוניסטית”. המפלגה היחידה בארץ המסוגלת עדיין לשבור אחדותה של תנועת הפועלים היהודית וכושר הכרעתה במדינת ישראל – היא מפ”ם. ומשום־כך, אין הימין, למרות יחסו השלילי ושנאתו הפנימית למפ“ם, רואה בעין־יפה התפוררותה של מפלגה זו. הנזק מליכוד הפועלים במפלגה ציונית סוציאליסטית אחת גדול בעיני הימין מהחבלה שמחבל השומר הצעיר בנוער ובמדינה. ובתגובה למשפט פראג ועלילת־הדם במוסקבה הורגשה בעתונות הימין חרדה שמא יבולע למפ”ם, וגדלה השמחה במחנה הזה שכל הדבר נסתיים רק בפרישת סנה וסיעתו העלובה, שאין לה שרשים במחנה החלוצי של פועלי ישראל.

השומר הצעיר, הכוח העיקרי בקרב מפ“ם, הוא אבי אבות הבדלנות וההתפלגות בקרב תנועת הפועלים הישראלית. וכוח זה אינו סובל כמעט מתהליך ההתפוררות העובר על מפ”ם.

בכנסת הראשונה מנתה מפ“ם עשרים צירים; בפתיחת הכנסת השניה – חמשה־עשר בלבד, מהם נשרו בינתיים חמישה, תחילה קבוצת ליבשיץ, ועכשיו קבוצת סנה, להבדיל. מפ”ם היתה מלכתחילה הרכבה מלאכותית. כל זמן שהשומר הצעיר יכול היה למשול בכיפה – נדמה היה כאילו זוהי באמת מפלגה מאוחדת. אולם השומר הצעיר על־פי מהותו אינו מסוגל להתמזג התמזגות אמיתית עם גופים ואישים שאינם חברי הקיבוץ שלו. הליגה הסוציאליסטית, שיסד השומר הצעיר בזמנו – היתה מכשיר צייתני בלבד בידי הקיבוץ הארצי, – לא היתה לה כל סמכות ועצמאות מוסרית ורעיונית, ותפקידה היה לקיים בנאמנות ובהכנעה הוראות השומר הצעיר. אנשי השומר הצעיר מיום עלותם ארצה ועד היום היו בזים להמון הפועלים וזרים להם בנפשם וברוחם, ולא היו רואים בהם אלא אובייקט לפעולתם ולהשפעתם.

כל זמן שהקיבוץ המאוחד ואנשי סיעה ב' העירוניים מצד אחד, וסוכני מק“י שבמפ”ם מצד שני היו מוכנים להישמע להחלטות הקיבוץ הארצי – היתה מפ“ם כלפי חוץ כאילו מפלגה אחת. חברים בתוך הקיבוץ הארצי שהסיקו מסקנות הגיוניות מתורת ההשתלבות ו”הוסציאליסם המהפכני" ולא רצו לשחק התפקיד הדופרצופי של השומר הצעיר, תפקיד של טיטו המנאץ את טיטו, ונעשו קומוניסטים “אמיתיים” – כלומר העמידו אינטרסי הקומוניסם מעל לאינטרסים של קיבוץ השומר הצעיר, – כל אלה נושלו ללא־רחמים וגורשו מקבוצי השומר הצעיר. “הקולקטיביות הרעיונית” בתוך הקבוץ הארצי נשתמרה בקפדנות רבה גם בתוך המפלגה “המאוחדת”, כל עוד שאר חלקי המפלגה היה להם ענין או צורך לקבל דינו של הקיבוץ הארצי. קרעי המפלגה נתגלו – כשמישהו מרד בסמכותו העליונה של השומר הצעיר בתוך מפ“ם. במוקדם או במאוחר דבר זה היה מוכרח לקרות, כי לכתחילה נתאחדו במפלגה ה”מאוחדת" יסודות שאינם מסוגלים בשום אופן להתמזג לחטיבה אחת, ועם יציאת קבוצת ליבשיץ מצד אחד וקבוצת סנה מצד שני לא נגמר תהליך ההתפוררות הפנימית של מפלגת־טלאים זו. אולם במפ"ם יש גרעין עיקרי מוצק שיעמוד עד עת קץ – הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.

ואם גם יפּרדו ממנו כל שותפיו – אין לזלזל בכוחו ובערכו של קיבוץ זה. לשומר הצעיר יש עבר חלוצי נהדר. אנשי השומר הצעיר לא חידשו שום רעיון ולא הוסיפו שום נכס או ערך מוסרי, חברתי וישובי, לתנועת־הפועלים בארץ; אפילו את שמם הם לקחו מאחרים. אבל הם הגשימו במשך שנים לא־מעטות בקנאות, בקיצוניות, ובכשרון לא־קטן ערכים יסודיים אחדים של העליה השניה: עבודה חקלאית, התישבות, דיבור עברי וחיי־קיבוץ; ובטיפוח יחסי חברות בתוך קיבוצם עלו אנשי השומר הצעיר על כל שאר הגופים ההתיישבותיים הקבוציים בארץ.

ואם כי הרעיוניות הקולקטיבית של השומר הצעיר היא ביסודה פיקציה, ובבעיות־יסוד מחולקות דעות חבריו עד כדי חוסר אפשרות של השלמה, (יש בשומר הצעיר “רפורמיסטים”, טיטואיסטים וסטאליניסטים מובהקים) – הרי המשפחתיות הקולקטיבית של הקיבוץ היא איתנה, (ודבר זה אינו נאמר לגנותו של הקיבוץ), והמוסר ההוטנטוטי והדו־פרצופיות, וכושר ההסוואה המדינית, המציינים את השומר הצעיר, מסייעים לאלמנטים רעיוניים מתנגדים לדור בכפיפה אחת מתוך יחסי חברות מתוקנים.

וטועים כל אלה שמפחיתים את הסכנה המוסרית, הרעיונית והמדינית של מפ“ם, מתוך שהתבלטו עכשיו ניגודיה הפנימיים והתפוררותה הארגונית של מפלגה זו. הללו אינם מבינים, שמפ”ם אינה בעצם אלא השומר הצעיר; וקיבוץ זה עם עברו החלוצי הגדול ודבקותו הפנימית הבלתי־רגילה עוד כוחו אתו, – גם להועיל וגם להזיק; ואין להתיחס בביטול לתורתו ולהטפתו של השומר הצעיר, אף־על־פי שהן מלאות סתירות כרימון.

וכשהשומר הצעיר בדמות מפ“ם מכריז על הזדהות מוחלטת עם ברית־המועצות ותובע מהפועלים ומהנוער להתיצב לימינה בלי רתיעה במלחמתה נגד אויביה מבית ומבחוץ, – אין לעבור על הכרזה זו בזלזול של ביטול. עדיין יש משקל לא־קל לדברי מפ”ם בקרב הנוער. ויש לברר ולהבהיר מי היא זאת “ברית־המועצות” שהשומר הצעיר מזדהה אתה, ומי הם “האויבים” שעלינו לעמוד נגדם?

בימי לנין, מחוללה הראשון של המהפכה הבולשביסטית, היה ברור וגלוי שברית־המועצות פירושה: המפלגה הבולשביסטית. לנין לא ראה צורך לרמות את עמו ואת העולם ולהתחפש באיצטלא של “דימוקרטיה עממית”. הוא לא פחד ולא חשש לקרוא לילד בשמו: דיקטטורה. אמנם מתוך תשלום מס לאחד הפסוקים בכתבי מארכס, דגל לנין בשם הדיקטטורה של הפרוליטריון, וסיסמתו המלחמתית היתה “כל השלטון למועצות”, וזמן־מה שותפו רסיסי מפלגות מהפכניות אחרות בשלטונו; אבל שיתוף זה לא האריך ימים. כעבור תקופת־מעבר קצרה הוקם שלטון על טהרת המפלגה הבולשביסטית, ולנין אף פעם לא הסתיר ולא הסווה רעיונו ומפעלו, שדיקטטורה של הפרולטריון פירושה למעשה דיקטטורה של המפלגה הבולשביסטית בלבד. הסיסמה: “כל השלטון למועצות” נהפכה בפועל לעובדת־ברזל: כל השלטון, ושלטון יחיד ומוחלט, למפלגה הבולשביסטית. מועצות הפועלים והאכרים, האגודות המקצועיות, הממשלות בפדרציות המרובות של ברית־המועצות – לא היו אלא קישוט פורמלי. הן היו מחויבות, בלא הרהורים ושאלות, לעשות רצון המפלגה ולמלא פקודותיה והוראותיה. על הפועלים והאכרים בבית־החרושת, בשדה, באגודה מקצועית, במועצה הוטל להצביע כאשר הצביע ה“תא” המפלגתי, ולקבל בצייתנות מוחלטת כל הצעותיו. ואוי היה לפועל שקיבל ברצינות את המליצה על “ממשלת־פועלים”, או על “דיקטטורה של הפרולטריון” וניבה לדבּר כעולה על רוחו או להצביע ולבחור לפי בחירתו החופשית. פועל כזה נזרק בלי־רחמים ממקום עבודתו, ועל ידי־כך נידון לכליה.

רק זמן קצר ניהנה העם הרוסי מחופש דימוקרטי – תקופת־הזמן שבין מהפכת פברואר 1917, כשמוגר שלטון הצאר על־ידי המפלגות הסוציאליסטיות והדימוקרטיות, ובין מהפכת הבולשביקים באוקטובר באותה שנה, כשפיזרו בכוח את האסיפה המייסדת שנבחרה בפעם הראשונה בתולדות רוסיה בבחירות כלליות וחופשיות. לאחר תפיסת השלטון על־ידי הבולשביקים איבדו שוב אזרחי רוסיה חירותם הקצרה; נשלל מהם חופש הדיבור, הארגון, הבחירה, התנועה – הרבה יותר מאשר בתקופת הצארים; אבל לעומת זאת נתרכזה כל הדימוקרטיה והחירות בתוך תחומי המפלגה הבולשביסטית. חברי המפלגה. חברי המפלגה, אמנם אחוז מצער של העם, (אפילו בשנה החמישית לשלטון הבולשביקים לא הגיעה המפלגה השלטת לחצי מיליון חברים – בתוך ישוב שמנה למעלה ממאה וחמשים מיליון!) יכלו להתווכח זה עם זה, בעל־פה ובכתב, מתוך חירות גמורה, והיו בוחרים נציגיהם למוסדות המפלגה ולוועידותיה (והוועידות בימי לנין נתקיימו אחת לשנה) מתוך בחירה חופשית. אמנם לנין משל בכיפה, ודעתו במפלגה, (וזאת אומרת בברית־המועצות) היתה מכריעה; אבל הוא משל בכוח־שכנוע אדיר ובאישיותו הכבירה. חבריו של לנין, הגדולים והקטנים, רשאים היו לחלוק על דעותיו, להתווכח אתו, להציע הצעות המתנגדות לדעתו, ורק אם לנין הצליח לשכנע את הרוב – ובכל המקרים החשובים ביותר הצליח בדבר זה, – נעשתה דעתו לדעת המפלגה, אבל רק לאחר שהוועידה או הוועד המרכזי הצביעו בהצבעה חופשית והכריעו ברוב דעות. חבר שחלק על לנין, בעל־פה או בכתב, בכינוסי המפלגה או בעתונות, לא חשש לגורלו ולמעמדו; וכל עוד לנין היה חי היה ברור שברית־המועצות פירושה – המפלגה הבולשביסטית, לא העם, לא הפועלים, לא האכרים, – אבל גם לא איש אחד, ולו גם רב־השפעה כלנין, אלא המפלגה כולה על חבריה ומוסדותיה.

סטאלין לא תפס בחייו של לנין מקום חשוב וניכר בחיי המדינה ואף לא במפלגה, אם כי היה חבר הוועד המרכזי ואחר־כך מזכיר המפלגה, ולא עלה על־דעת איש לראותו כיורשו של לנין, או להעמידו בשורה אחת עם טרוצקי, שכל רוסיה ראתה בו שני ללנין, או אפילו עם אישים כזינובייב, בוכארין, קמינייב וראדק.

אין עניננו כאן לספר כיצד הצליח גרוזיני ערום, רב־תחבולות ואדיר־רצון זה להשתלט על המפלגה (וממילא על ברית־המועצות). מה שיש לציין כאן הם השינויים העיקריים – שינויים מרחיקי־לכת עד כדי הפיכת הקערה על פיה, – שעשה סטאלין במורשתו הפוליטית של לנין, מתוך החזקה והתמדה בפרזיאולוגיה של קודמו: הקמת שלטון־יחיד, מוחלט, טוטאלי כאשר לא היה ידוע ברוסיה אף בימי הצארים הריאקציונים והאכזריים ביותר, כאיוואן האיום או ניקולאי הראשון; השתמשות באמצעי טירור שההיסטוריה האנושית לא ידעה דוגמתם; “חיסול” פיסי של כל חבריו ועוזריו של לנין שהיה עליהם שמץ של חשד שהם נאמנים עדיין לתורתו של לנין וממילא מתנגדים לשליט החדש; טיפוח שוביניסם רוסי ומסע כיבושים אימפריאליסטיים שניתן להם בלשון סגי־נהור, שהונהגה על־ידי המשטר החדש, השם של “שחרורים”; דיכוי אכזרי של כל עצמאות לאומית של העמים הכבושים ושל כל הלאומים הבלתי רוסיים שבאימפריה הרוסית, במסווה של חוקה ליברלית המכריזה להלכה על זכות כל אחת ממדינות הברית להתבדל ולצאת מברית־המועצות; שיטת־הזעה בעבודה, שניתן לה השם סטאחאנוביסם, כאשר אינה קיימת בשום ארץ נאורה גם במשטר קאפיטליסטי; מאמצי־זיון כבירים המכוונים לכיבוש כל הארצות השכנות באסיה ובאירופה, ואחר־כך בכל העולם. לסוף – הפיכת התנועה הקומוניסטית שבימי לנין היתה מכוונת למהפכה חברתית בעולם כולו – לכנסיה שסטאלין הוא האפיפיור, ראש האינקויזיטורים ובן־האלהים שלה, ומטרתה היא כיבוש העולם על־ידי רוסיה.

אין ספק שבמשך שלושים וחמש השנים של הדיקטטורה הבולשביסטית נעשו ברוסיה גם כמה דברים חיוביים: הורחב החינוך העממי, נבנתה תעשיה גדולה ואדירה, הוקמו מפעלי־חשמל והשקאה ענקיים, בוטלה עבדות האשה, נוסדו מכוני מדע ומחקר בממדים שלא היו אפשריים בימי הצארים, הושבחה לאין ערוך הדאגה לילדים, הותקנו התנאים הסניטריים, גדל הנקיון והסדר ורבתה היעילות בשדה, בחרושת ובמשרד, – אולם ארץ גדולה וענקית ועשירה זו נהפכה כולה לבית־עבדים אחד, שאין בו לשום איש – חוץ מהשליט היחיד – הזכות לחשוב מחשבתו, לדבר דברו, להביע רצונו, לפעול לפי רוחו, לכתוב אשר בלבו, להשמיע תרעומתו ובקורתו, לחוות דעתו על השלטון ודרכו, להתערב בהליכות המדינה ובקביעת יחסיה הפנימיים והחיצוניים. עם של מאתיים מיליון על פועליו, איכריו, סופריו, מוריו, מנהליו ומלומדיו – שועבד לרצונו ולדעתו ולמאוויו של אדם אחד יחיד, הקובע בשרירות לבו לא רק הליכות המדינה ומשטרה הכלכלי והחברתי, מדיניותה הפנימית והחיצונית, אלא גוזר על הסופרים, המשוררים, אנשי־המדע איך לכתוב, לשיר, לחקור וללמד, וגוזל מהעם העובד בכפר ובעיר כל זכות ודעה בסידור חייו ובקביעת תנאי עבודתו ומשקו. ולכלא איום ומחריד זה, שלא היה כמותו גם בתקופות החשוכות ביותר בימי־קדם או בימי־הביניים, קוראים על פי צו – משטר סוציאליסטי, משום שהמדינה היא בעלת־הרכוש ואמצעי־הייצור, כאשר היה הדבר בימי פרעה אשר ידע את יוסף.

בימי לנין, הזדהות עם ברית־המועצות פירושה היה הזדהות עם המפלגה הבולשביסטית. בימי יורשו של לנין, הזדהות עם ברית־המועצות – פירושה הזדהות עם סטאלין המושל שלטון־יחיד באימפריה ענקית זו, ומארגן הצבא הגדול ביותר למסע של כיבוש עולמי.

אין זה מקרה שדיוקנו של סטאלין תלוי במועדוני הנוער של “הסוציאליסם המהפכני”, ובאסיפות אנשי סנה ומיקוניס צורח המון הנאספים בהתלהבות היסטרית: סטא–לין, סטא–לין!

כבר ראינו מי היו “האויבים מבית” אשר מפ"ם התחייבה במלחמה נגדם. אלה היו ראשי התנועה הבולשביסטית ומוריה (חוץ מלנין ש“הצליח” למות לפני השתלטותו המוחלטת של סטאלין) ברוסיה וותיקי התנועה הקומוניסטית ומנהיגיה בכל שאר הארצות, שנכבשו על־ידי הצבא הרוסי במלחמת־העולם השניה ולאחריה. הם נהרגו והועלו על הגרדום בפקודת סטאלין כבוגדים. בוגדים במי ובמה?

וחכמי מפ"ם, הכופרים בעוונו של אורן גם לאחר “הודאתו” ורואים במאסרו אי־הבנה מצערת – לא עולה כלל על לבם השאלה הפשוטה: מי הוא הבוגד? האם מאות המייסדים, המנהיגים, המורים, הוותיקים של התנועה הקומוניסטית – או אולי השליט היחיד שהעלה ראשי התנועה ומוריה על הגרדום? עשרות ומאות מנהיגים מפורסמים של תנועה במשך עשרות שנים, שסיכנו כמה פעמים חייהם למענה ועמדו בראש מוסדותיה הגבוהים והנישאים ביותר בשטח ארצי ועולמי, המתקבל על הדעת שכל אלה היו במשך כל ימי חייהם רמאים וצבועים ובוגדים וסוכנים זרים ומרגלים ומחבלים מבלי שאיש ירגיש בהם, ומבלי שיהיה להם כל צורך חומרי, מדיני, שלטוני ברמאות וצביעות וחבלה זו, לאחר שהם תפסו בברית־המועצות ובשאר ארצות הדימוקרטיה העממית המקומות הגבוהים ביותר, עמדו בראש השלטון והמפלגה ושימשו כמנהיגי הקומינטרן, מפקדי הצבא האדום, יושבי־ראש באיגודים המקצועיים, עורכי עתוני המפלגה, מקובלים ונערצים על־ידי המוני חבריהם, – ורק האחד והיחיד, שהצליח לרכז בידו מלוא השלטון, ובעזרת מנגנון מסועף של בולשת ותליינים הצליח להעלות כל אלה לגרדום, – הוא האחד ואין בלתו נאמן וישר, ואין לפניו אלא האידיאל שבשמו הוא דוגל?

אין זו הפעם הראשונה שאנשים אינם מסוגלים לתת תשובה ישרה > אלפי שנים התבוננו חכמי התכונה לתנועה הכפולה של גרמי השמים ביחס לאדמה, התנועה היומית והשנתית, והיו בטוחים שהארץ היא מרכז העולם ואינה נעה ואינה זעה ממקומה, והשמש והכוכבים, גם כוכבי־הלכת הספורים וגם כוכבי־הקבע הרבים מספור, כולם כאחד סובבים סביב הארץ במשך 24 שעות, והוא הדין ביחס לתנועה השנתית, – אם כי ידעו חכמי התכונה, עוד בימים הקדמונים, שהמרחקים בין הכוכבים השונים הם עצומים, ואף על־פי־כך כולם כאחד סובבים בגלגליהם המרוחקים והמרובים את הארץ במשך מעת־לעת.

והנה לפני כאלפיים ומאתיים שנה קם חכם־תכונה יווני באי סאמוס ואריסטרחוס שמו, ובלי שהיו בידו טלסקופים ומכשירים פיסיים אחרים וגם לא הידיעות המודרניות של המדע המטמאַטי, והיה מזוין רק בשכל ישר ובכשרון לחשוב מחשבת עצמו, בלי לחזור באופן אבטומטי על מחשבות אחרים, הגיע למסקנה הגיונית, שההסברה הפשוטה ביותר של התנועה הכפולה הזאת היא לא בהנחה שכל הגלגלים והספירות והגרמים והכוכבים והשמשות סובבים סביב הארץ, אלא להיפך, שהארץ מתנועעת סביב צירה בכל יממה, ונוסף לכך היא סובבת במשך שנה את השמש, ולכן נדמה לנו כאילו כל הכוכבים והגרמים מתנועעים סביב האדמה. בגלל הסברה הגיונית ופשוטה זו, שמרדה במקובל, נמסר אריסטרחוס לדין כמגדף כלפי שמיא. ועברו יותר מאלף ושבע מאות שנה, עד שעלה הדבר בידי קופרניקוס לשכנע חלק מהמלומדים של זמנו שהסברתו של אריסטרחוס מסאמוס היא נכונה; ועוד רבות בשנים נמשכה המחלוקת בין התוכנים, שהאמינו שלא הארץ משנה מקומה אלא צבא השמים מסתובב סביב כדורנו אנו, העומד איתן במרכזה של הבריאה, ובין תלמידי אריסטרחוס וקופרניקוס שעמדו על ההסברה הפשוטה וההגיונית, שבגלל תנועת הארץ נדמה לנו כאילו כל גרמי השמים מתנועעים סביבה.

“התוכנים” הקומוניסטים מאמינים, ורוצים שגם אנו נאמין, שרק כוכב אחד ויחיד קבוע באיתנות ובלי שינוי ותנועה במרחבי הקוסמוס המהפכני, וכל שאר הכוכבים והשמשות, שבמשך עשרות שנים האירו לכל באי מלכות “הסוציאליסם המהפכני” את הדרך לגאולת העולם, – כולם נעו ותעו ואבדו דרכם, ואחד דינם – לגרדום. לא סטאלין האחד החליף עורו – אלא כל העשרות והמאות של מנהיגי “הסוציאליסם המהפכני”, מטרוצקי ועד סלאנסקי הם הם שרימו ובגדו וחיבלו בתנועה הקומוניסטית.

משפטי “הטיהור” במוסקבה, בסופיה, בבוקרסט, בבודפסט, בפראג – והעלאה לגרדום של ראשי הבולשביסם והקומוניסם בכל הארצות האלה – הוא “הכרח חיים לארצות הסוציאליסם”, כך פסקה מפ"ם במועצתה אחרי משפט פראג, ועלינו לעמוד לימינן בלי רתיעה.

________________

עברו חלפו הימים שבהם היה עוד אומץ ויושר־לב למנהיגים של השומר הצעיר כבנטוב וכצפור להגיד אשר בלבם על האיש שכרת ברית עם היטלר ופלש עם צבאו לפולין ופתח יחד עם הנאצים מלחמת־העולם השניה וגרם אולי במישרים או בעקיפין להשמדת ששת מיליון היהודים באירופה.

עברו חלפו הימים שבהם העיזו בנטוב וצפור להוקיע “בגידת סטאלין” מעל עמודי העתון של השומר הצעיר.

האין אנשי מפ"ם חוששים, שעם קום בישראל “דימוקרטיה עממית”, שאליה הם נושאים את נפשם, – עתידים חבריהם בנטוב וצפור ושאר מוציאי עתון “השומר הצעיר” לתת את הדין “כאויבים מבית”, – או אולי הם סומכים על הגנת “האימפריאליסטים האנגלו־אמריקנים” שיצילו אותם מגורלם של סלאנסקי וחבריו?

 

ד.    🔗

“כלום אותם מאות מיליונים הדולרים הזורמים זה שנים מכיסם של יהודי אמריקה על כל שכבותיהם, והכשרים בעיני מפ”ם ואף בעיני מ. סנה כמרצה תקציבי מטעם מפ“ם בכנסת, – הכשרים הם באותה מידה גם בעיני הקומוניסטים? והרי עד עכשיו לא שמעתי שסנה יסרב להסתייע בעזרתם הכספית של אותם מיליונים שיהודי אמריקה, אשר תוך סיוע לעליית יהודים והשרשתם בארץ, מבקשים הם לגלות יחס של לויאליות כלפי מדיניות ארצות־הברית”.

מאיר יערי “השגות חמורות על הגיונות מדאיגים”, על המשמר, 9.1.53

“כשם שמלחמתו של עולם המהפכה נגד הציוני מחלישה את כוחם של נאמני ברית־המועצות בקרב הציונות, כך מסייעת מלחמתה של מק”י לבורגנות ולרפורמיזם לשאת את דגל השיחרור הלאומי והעצמאות כסיסמת־רמיה בקרב ההמונים היהודים".

מ. ציזיק, “מק”י בשבי הקוסמופוליטיזם", על המשמר, 30.1.53.

“אין לעולם המהפכה וברית־המועצות, ולא בלבד בארץ, ולא בלבד בעם היהודי, אלא בכל המזרח התיכון, ואולי גם בהרבה ארצות אחרות, קאדר ידידים נאמן ביותר, שעמד יותר במבחנים קשים במשך שנים רבות, שיש לו השפעה צבורית גדולה יותר מאשר מפ”ם…

הרי נמצאים בתוך מפ“ם קאדרים שהתחנכו פה 25 שנים על ידידות לברית־המועצות, זיקה לעולם המהפכה, על מרכסיזם־לניניזם, על ציונות חלוצית וסוציאליזם מהפכני. עמדו איתנים גם במבחנים הקשים במיוחד ליהודים, כגון הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, מלחמת ברית־המועצות־פינלנד, קוריאה, ובזמן האחרון – מאורעות פראג ומוסקבה. וגם החלקים שהגיעו למפ”ם בדרך היסטורית אחרת, – גם הם נשבעו שלא ירימו יד נגד ברית־המועצות. כלום יש לברית־המועצות בפינה הזאת של העולם בעלנים יותר נאמנים, יותר חזקים לידידות אתה? – את כל זה אין סנה מבין".

מ. בנטוב, “על המהרסים והמחריבים”, על המשמר, 6.2.53.

לא ניקח על עצמנו להכריע בריב המשפחתי שבין סנה ובנטוב – מי נאמן יותר לברית־המועצות, אם בנטוב שנתחנך, לפי עדות עצמו, עשרים וחמש שנה על מרכסיסם־לניניסם ועמד גם במבחן של ברית סטאלין־היטלר (או כפי שבנטוב קורא לה עכשיו ביתר צניעות “ברית מולוטוב־ריבנטרופ”) או הד"ר הנכבד המצדיק את “הדין־הסוציאליסטי” לא רק על בוכארין, טרוצקי, קוסטוב, רייק וסלאנסקי, אלא גם על אורן ובן־שלום מהשומר הצעיר.

לבנטוב נודע כנראה רק בששה לפברואר שנה זו, או ימים אחדים לפני כך, כאשר סנה, טובי ובסטוני, סרבו לקבל משמעת “חזית הליכוד” (קרי השומר הצעיר) והודחו מהמפלגה, כי מ. סנה, שהיה עורכו של “על המשמר” ודבּרה של מפ“ם בכנסת ובציבור ובתנועת “השלום” ומחנכם ואלילם של נוער השומר הצעיר, אינו אלא “צועני פוליטי” שנדד “מציונות כללית – לפלירט עם מפא”י, מפלירט עם מפא”י – להתלהבות מהלייבור (“שיגשים את הציונות במשך שנתיים”), מהתלהבות בלייבור לאחוות־נשק וברית עם אצ“ל ולח”י; מאצ“ל ולח”י – ל“לאחדות העבודה”; מ“לאחדות העבודה” – להשומר הצעיר ול“חזית”, מהשומר הצעיר ו“החזית” – לחזית עממית עם מק“י”. עד לפני חודש ימים היו כל הדברים האלה כנראה סוד כמוס מבנטוב גלוי־העינים ומחברו יערי אשר התפאר בכנסת שהוא יודע הכל מראש, אם כי “אינו נביא ולא בן־נביא אלא מארכסיסט”.

בנטוב מלגלג על סנה המתימר להיות “איש סודו של עולם המהפכה”. לבנטוב נראה דבר זה כאחד הדברים המגוחכים ביותר, והוא שואל “כלום אפשר להעלות על הדעת כי נציג מוסמך איזה שהוא ושל מישהו היה מסתבך – אף למחצה ולרביע – בקביעת יחסים אינטימיים עם אדם בעל עבר פוליטי כל כך מפוקפק, שעדיין לא נתנסה בשום מבחן, שהצליח בכל מיפנה בדרכו לבגוד בידידיו מאתמול ועלול בכל מיפנה חדש לבגוד בידידים מהיום?” כלום מתכוון בנטוב בדברים אלה להטיל צל על “המהפכנות הסוציאליסטית” של מפלגתו, אשר למרות כל הפכפכותו של מ. סנה, למרות “עברו המפוקפק”, למרות “דרכו לבגוד בידידיו” – “נסתבכה בקביעת יחסים אינטימיים” עם הרפתקן זה, ולא עוד אלא העלתה אותו למדרגת מנהיג ודבּר? האין בדברי בנטוב משום מתן תעודת עניות ועוורון לעצמו, לקיבוצו ולמפלגתו בדברי הגנות והזלזול שהוא מטיח נגד בן־בריתו במשך חמש שנים.

וברית זו שנכרתה בין סנה והשומר הצעיר באה לא לפני “אחוות הנשק וברית עם אצ”ל ולח“י” מצד סנה, אלא אחריה.

אי־אפשר שבנטוב והשומר הצעיר לא ידעו על “ברית” זו בזמנה, וודאי לא נעלם מהם שעוד לפני שבע שנים, לאחר השותפות של מ. סנה עם מ. בייגין במלון דוד המלך – הודח סנה מתפקידו ב“הגנה”, ואם כי הציונים הכלליים עוד בחרו בו בקונגרס הציוני בשנת 1946 להנהלה הציונית – לא נתן עוד ראש ההנהלה הציונית בזמן ההוא למ. סנה כל דריסת רגל בעניני הגנה, וה“הצועני הפוליטי” מצא לו מחסה חדש בתוך השומר הצעיר ומפ"ם, והעבר המפוקפק שלו לא הפריע בעד יערי ובנטוב לראות במ. סנה שליחם הנאמן, או לפחות המועיל, בכנסת ובנוער…

גם לא כל כך ברור, אם בטחונו של בנטוב שאין סנה עשוי להתקבל כ“איש סודו של העולם המהפכני” מיוסד על ידיעת ההיסטוריה של “העולם המהפכני”. היום יודע כל נער שקרא את ההיסטוריה הרשמית של המפלגה הבולשביסטית, כפי שחוברה על פי הוראות סטאלין, כי טרוצקי ובוכארין וחבריהם לא היו מלכתחילה, עוד בראשית המהפכה הבולשביסטית, אלא חבורה של רוצחים ושונאי המהפכה אשר זממו למגר את ברית־המועצות בעזרת הצבא הגרמני, ומשום כך התנגדו לכריתת ברית השלום בברסט־ליטובסק בשנת 1918, כפי שרצה לנין – ואעפ“כ היו שני אלה במשך הרבה שנים “אנשי סוד” וגם מנהיגים עליונים ב”עולם המהפכה"; ואם זכרונו המהפכני של בנטוב אינו מגיע לתקופה שלפני 25 שנים, שבה החל החינוך שלו “על הזיקה לעולם המהפכה, ועל מרכסיסם־לניניסם”, לפחות הוא חייב לדעת מה שקרה בשנים האחרונות, כשהמפלגה הקומוניסטית במזרח־גרמניה שורצת נאצים ואנשי ס.ס. וקצינים וגנרלים ממיטב התליינים והרוצחים של היטלר – ואין “עולם המהפכה” רואה בכך כל פגם.

“הגמישות” הרעיונית והמעשית של השומר הצעיר מתגלה אצלו כתכונה אופיינית גם בזכרונו. וכשם שהוא דוגל בקומוניסם במידה שאינו מזיק לעצמו, ונאמן לציונות במידה שהיא מביאה לו ברכה – כך הוא מעלה על זכרונו דברים המועילים לוויכוחיו עם יריביו ומשתדל לשכוח או להשכיח מה שאינו מועיל למטרה חשובה זו. ואין להתפלא על בנטוב המתפאר בעמידתו האיתנה, בזיקתו ונאמנותו לעולם המהפכה גם “במבחן הקשה של הסכם מולוטוב־ריבנטרופ”. שר השכחה כנראה הסיח מדעתו מה שכתב הוא בעצמו, לא שר השכחה אלא המהפכן בנטוב, על “בגידת סטאלין” בימי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ. וכתיבה זו חלה כבר בתוך תקופת עשרים וחמש השנים ההיסטורית. ובנטוב לא היה יחיד באמירה זו בקיבוץ השומר הצעיר. כל “בגידת סטאלין” כתב גם חברו צפור; וחברים אחרים של השומר הצעיר עוד הרחיקו לכת. יעקב עמית הכריז מעל דפי “השומר הצעיר” (גליון 40 מיום 19.10.39) כי “הסכם מולוטוב־ריבנטרופ נטל מתנועת־הפועלים העולמית את שארית כוחה ומרצה המהפכני” – מבלי להוציא מן הכלל אפילו מרצו המהפכני של הקיבוץ הארצי. ור. ויינטרוב הגיע למחשבות נוגות יותר – לא רק נאמנותו המהפכנית של סטאלין הוטלה בספק – אלא הוטחו אז דברים קשים נגד כל המשטר הסובייטי. “המפנה במדיניות הסובייטית נעשה בפשטות כזו – כאילו מובנת מאליה, ומבלי שיגיעו אלינו הדים של תגובה ביקרתית במדינה הסובייטית, עד שאין אנו יכולים שלא להעלות על הדעת מחשבות נוגות על אופיו של השלטון בברית המועצות” – ולא הסתפק בהשתפכות אלגית אלא הודיע נמרצות: “נתריע נגד צורת הדיקטטורה אשר כל השלטון נמסר בה למנגנון הנעדר בסיס דימוקרטי נאמן”. (“השומר הצעיר”, גליון 38, מים 5.10.39).

ויש לייעץ לאנשי השומר הצעיר לבל ימהרו לחרוץ משפטו של סנה כפסול לשמש איש סודו של “עולם המהפכה”, שמא יחרצו בזאת גם גורל עצמם.

ואם כי אין לנו כל ענין וחפץ להכריע בריב משפחתי מי הם הנאמנים האמיתיים ל“עולם המהפכה”, הרי אין להכחיש שריב זה מאלף, ותנועת הפועלים בארץ אינה יכולה ואינה רשאית להתעלם מהוויכוח הזה שבין בעלי־הברית של אתמול (ואולי של מחר!) שיש בו להעמידנו על טיבם האמיתי של היריבים.

באותו גליון “על המשמר”, שבו עושה בנטוב חשבון עם “המהרסים והמחריבים” ומוכיח בציטאטות מסטאלין (כי בינתיים כנראה חזר־בתשובה אחד מהם, אם כי לא ברור אם החוזר־בתשובה היה סטאלין או בנטוב) שסנה אינו אלא “טרוצקיסט” הרסן ופלגן והרפתקן “הרואה תמיד קודם כל את עצמו, את דרכו, את תבונתו כי רבה ושואף להאדרה עצמית” וכו' ועושה לצחוק ולשנינה את כל מהפכנותו המדומה של “הצועני” סנה, – באותו גליון עושה דבּר אחר של מפ"ם, לא מאנשי השומר הצעיר אלא מהקיבוץ המאוחד, חשבון עם סנה על בסיס הציונות ועושה זאת י. גלילי, ובלי ספק בכנות יותר גדולה ובאמונה פנימית יותר עמוקה מזו של בנטוב.

איש הקיבוץ המאוחד אינו מצטט את סטאלין ולנין אלא שואב מעברו הציוני הסוציאליסטי וממקורות תנועת־הפועלים הישראלית, ופוסל מתוכה את קבוצת סנה ותורתה “כמתכחשים פאראזיטים נטולי כוח וערך המתעטפים במליצה מהפכנית, החוזרים על סיסמות מהפכניות בלי התחשבות בתנאים האובייקטיביים, סיסמאות מצוינות, מקסימות ומפתות אשר אין קרקע תחתיהן”. י. גלילי מספר לנו שמתכחשים אלה כבר מזמן הכשירו הלבבות במפ"ם לפרידה מהתנועה הציונית, הצדיקו מאסרם של יהודים בארצות “הדמוקרטיה העממית” רק בעוון היותם ציונים ו“עוד לפני שנתיים הסבירו הללו כי שערי הקומוניסם יפתחו לקראת המפלגה אם זו תיפרד מהציווים שבלעדיהם ניטל טיב קיומה”, ניהלו פעולה חינוכית “תוך ציפיה אל עמדותיה של מק"י כאל חוף נכסף”,

חדרו לתוך הקיבוצים “על מנת לרסק את ליכודו של הקיבוץ” “הם החזיקו בתורה שלפיה אין כל זיקה בין הסתדרות העובדים, מפעלה המשקי ואיגודה המקצועי לתהליכים היסודיים של קיבוץ הגלויות, כאילו אין סמוכין כל שהם בין בעיות התעסוקה והשכר לבין יישובה של הארץ, קליטת העליה, התהוות מעמד פועלים משכבות שאינן עובדות, וכאילו מותר להכרית מלב כל פועל ועולה את האחריות לגורל המשק ופריונו”.

“כדי להכשיר את המפלגה לאיחוד עם מק”י – דרשו לקרוע את המפלגה מכל הרקמות החיוניות של תהליך הגשמת הציונות. לצורך זה עובּדה תיאוריה זו: הריכוז הטריטוריאלי לא יוכל להתגשם כל עוד שורר אימפריאליסם בעולם. כל ביטוי של אחריות ממשית על קיומה של המדינה היא הזדהמות באימפריאליסם, וכל שיתוף פעולה עם מפא"י מקפח את עולמה של המפלגה; מגע עם יהדות ארצות־הברית מוכרח להחשיד אותנו בעיני עולם המחר – צריך לחנך את החברים לראות בכל כביש לנגב, לאילת ולסדום לא דרך ליישוב המולדת אלא עורק תחבורה של האימפריאליסם.

את נצחוננו במלחמת השחרור יש לתת כתוצאות המאבק בין שתי חברות נפט, – לשם עקירת הנוער ממסכת ההגשמה דרוש להשכיח בלבו ובמחשבתו את הסולידריות היהודית לבנין המולדת". "תורה זו הטיפה, כי קיום המדינה מובטח, שכן האימפריאליסם ערב לכך שלא תיפתח תוקפנות כלפי ישראל, וכל הנוטע חרדה, מפני סכנת סיבוב שני אינו אלא מרמה ומחרחר מלחמה בברית המועצות – תורה זו מנשלת את הנוער הנתפש לה מכל אחריות לבטחון המדינה, ומחנכת אותו לראות בכל רובה, תותח ומטוס שבידי צ.ה.ל. לא מכשיר מגן על קיומנו, על חיינו, אלא אך ורק מכשירים שמטבע ברייתם ותכליתם היחידה לשמש לאימפריאליסם, –

וכבר אמר אחד החסידים, חניכי תורה זו, כי אין להגן על מדינת ישראל פרו־אימפריאליסטית, כי המלחמה הבאה תהיה בין כוחות השלום שבערב ומפ"ם מזה – לבין מדינת ישראל מעבר מזה".

לא נעמוד עכשיו על השאלה המתבקשת מאליה – כיצד הרשו במשך שנים פטריוטים כי. גלילי וחבריו למתכחשים ו“פאראסיטים” אלה לדבר בשמם בכנסת, בליגה לידידות עם ברית־המועצות, בוועידות “השלום”, ומדוע לא נתגלתה התכחשות זו בזמנה. נאמר בלשון הפתגם: מוטב לאחר זמן מאשר לעולם לא. אולם לא נוכל לקבל ברצינות את הכוונה החבויה בשמו של מאמרו של גלילי “לסיומה של פרשה”, כאילו בהוצאת סנה, טובי ובסתוני ממפ“ם, נסתיימה פרשת “ההתכחשות והפאראסיטיסם המהפכני”. גלילי וחבריו יודעים לא פחות ממישהו בארץ, ש”התורות" הנפסדות והמוקעות עכשיו על־ידו – לא מסנה, מטובי ומבסתוני באו להשומר הצעיר, אלא להיפך, וכי “חטיבת השמאל”, שדגלה בעקביות יתרה ב“תורות” אלו, רוב בנינה ורוב מנינה הם חברי השומר הצעיר, ונשארו עד היום בקיבוץ הארצי, מתוך “הגמישות” האופיינית לאנשי תנועה זו. כן הם יודעים כי אין כל סימן וסיכוי לשינוי דרכם ופעולתם בתוך הקיבוץ הארצי ובתוך מפ“ם, כי כל הרקע האידיאולוגי של השומר הצעיר הוא הוא הקרקע המכשיר “תורות” מתכחשות אלה, והן נעוצות ב”הסתירה הטראגית" שבה מתחבטים כל הימים מנהיגי השומר הצעיר, שהם ציונים באהלם וקומוניסטים בצאתם, וההבדל שבין מנהיגי השומר הצעיר שב“חטיבת השמאל” ומחוצה לה הוא רק הבדל בגילוי־לב ובמסקניות, וריפתין ופרי וחבריהם ה“שמאליים” אומרים ביתר עוז־לב ויושר אינטלקטואלי את הדברים המגומגמים והדו־פרצופיים שבפי יערי וחזן ה“ימניים”.

הקריאה הראשונה שנשמעה בפומבי במדינת ישראל לצבא־הגנה־לישראל “לא לציית” לכנסת ולרשויות המוסמכות של המדינה – לא מפי סנה, טובי ובסתוני יצאה, אלא מפיו של ריפתין, ואיש ממנהיגי השומר הצעיר לא מיחה בידו ולא הסתייג ממנו. ההכרזה על “המולדת השניה” אף היא לא נעשתה על ידי ה“שמאל” העירוני, שנפרד עכשיו ממפ“ם, אלא ע”י מנהיג ותיק של השומר הצעיר ומפ"ם – על ידי יעקב חזן.

ולא משה סנה, אלא ההנהגה הראשית של “הסתדרות השומר הצעיר בישראל” פרסמה עוד בספטמבר 1952 כרוז “אל הנוער, תלמידים, נערים עברים וחיילים”, ובו נאמר: "עליכם גזרה כנסת ישראל, כי תשרתו חצי שנה נוספת בצבא־ישראל – למה מאריכים את השירות הצבאי? – האימפריאליסם האמריקאי ותוכניות הפיקוד הים־תיכוני שלו, עומדים בשערנו והם המכוונים את פעולת הקואליציה הנוכחית. אל תיגררו אחרי מלל וכזב ודברי סילוף והסוואה. יש לראות את האמת הפשוטה: ממשלת הקואליציה מאריכה את השירות בצבא ישראל למען הגן על אינטרסים לא־לנו" (ההדגשה במקור), והכרוז גומר במלים אלה: “…חיילים, לימדו מאחיכם בארצות־תבל הלוחמים על זכותם לעבודה ולחיים, המתנגדים למלחמה. התנגדו להארכת השירות הצבאי, כי בשלום הוא פוגע”.

לא “הפאראסיט המהפכני” – אלא הקאדרים שהתחנכו 25 שנה על מרכסיסם־לניניסם, שבהם מתפאר בנטוב, הם הם שחינכו נערי “הסתדרות השומר הצעיר בישראל” והם הם ששמו בפיהם תורת ההתכחשות שצבא־הגנה לישראל משרת אינטרסים לא־לנו.

י. גלילי מגלה בלי־ספק ברשימתו “לסיומה של פרשה” סימני חרדה עמוקה וכנה למדרון המסוכן שבו מתגלגלים “המתכחשים והפאראסיטים המהפכניים” – אבל הוא מטעה את קוראיו (ואולי גם את עצמו) אם הוא זוקף את הירידה על חשבונו של סנה. יש אנשים שמטבע ברייתם אינם מסוגלים להיות אלא “סוכנים”, וכל מי שהכיר “צועני מדיני” זה, לפי הגדרתו של בנטוב, ידע שגם בהיותו במפלגת הציונים הכלליים וגם בהסתופפו בצל מפ“ם לא היה סנה אלא סוכנו של גורם חיצוני (לאו דווקא של גורם אחד כל הימים), והוא מטבעו מסוגל לשתף פעולה גם עם ציונים רדיקלים וגם עם אצ”ל ולח“י, גם עם מפ”ם וגם עם מק“י, והוא שייך לאותו סוג בעלי־החיים שאין לו צבע משלו אלא הסביבה שבה הוא שוכן באותה שעה מקנה לו את צבעה היא. ואין סנה מסוכן יותר ממיקוניס ווילנר, וככל שיתקרב יותר בגלוי למק”י – יפחת נזקו בקרב הציבוריות היהודית.

הסילופים החמורים של המחשבה הציונית הסוציאליסטית שי. גלילי עמד על כמה מהם ברשימתו “לסיומה של פרשה”, לא סנה הרה והגה אותם, לא בו התחילו ולא עם “חיסולו” יסתיימו בשורות השומר הצעיר ובמפ"ם.

“חזרה על סיסמאות מהפכניות בלי התחשבות בתנאים אובייקטיביים, אורינטציה ערבית המצפה לגלי מהפכה הממשמשים ובאים ממדינות ערב, זריעת סיסמאות בנוער במקום מחשבה, שינון במקום לימוד תורה, וכחנות במקום בירור, יריקה על מרות הסתדרות העובדים ומיד אחרי זה הכרזת קנאות לאחדותה, הריסת הסולידריות היהודית לבנין המולדת, טיפוח חוסר־אחריות ואופוזיציה למשימה במסווה של אופוזיציה לממשלה, הצגת המדינה לא כמנוף לקיבוץ גלויות ומסגרת לחיים עצמאיים וריבוניים של העם, אלא אך ורק כביטוי לשלטון מעמד אחד על משנהו, המאמצים להכרית מלב כל פועל האחריות לגורל המשק ופריונו”, ועוד אשמות כבדות, חמורות ונכונות שי. גלילי מטיח משום־מה דווקא כלפי סנה וחבורתו העלובה בלבד – הלא הן התורות הנפסדות, שבמשך שנים הוטפו ומוסיפות להיות מוטפות על־ידי אנשי השומר הצעיר, חבריו ואנשי בריתו של סנה ב“חטיבת השמאל”, שכדרך אנשי הקיבוץ הארצי העדיפו נאמנות לקיבוצם על נאמנות לחבריהם בדעה.

לא כל מנהיגי השומר הצעיר הם גלויי־לב ועקביים כריפתין. איש המעשה יערי מבין שעליו ללמד זכות על “מאות המיליונים הדולרים הזורמים זה שנים מכיסם של יהודי אמריקה על כל שכבותיהם, והכשרים בעיני מפ”ם“, ולא עוד אלא שהוא מכריז ומודיע שלא שמע עד עכשיו “שסנה יסרב להסתייע בעזרתם הכספית של אותם מיליונים מיהודי אמריקה”. – ספק אם טענה זו של יערי כלפי סנה היא כה איתנה, כי אין לראות כל סיבה מדוע לא יוותר סנה על המיליונים האלה הדרושים, לדעת יערי, לעליית יהודים והשרשתם בארץ. סנה אינו שותף להשרשה זו ואינו נזקק לה. אבל נכון הדבר, כי איש מאתנו לא שמע עד עכשיו שמישהו בשומר הצעיר, ויהא זה אפילו ריפתין “יסרב להסתייע בעזרתם הכספית של אותם מיליונים מיהודי אמריקה”. ויסלח לנו יערי אם נוסיף – מה שיערי אינו מעיז להעלות על דל־שפתותיו – שלא שמענו עד עכשיו, כי מי שהוא מהשומר הצעיר יסרב להסתייע גם באותם המיליונים שהשיגה ממשלת ישראל מ”האימפריאליסם האמריקני" בכבודו ובעצמו, כלומר מממשלת אמריקה, בין בהלוואה ובין בהענקה. כפי שידוע לנו להוטים קיבוצי השומר הצעיר, לא פחות ממישהו אחר – לקבל המכונות והמכשירים והזרעים והבהמות וכלי־הרכב הנרכשים במיליונים של “האימפריאליסם האמריקני”, ולא רק עזרתם הכספית של יהודי אמריקה אינה פסולה למעשה בעיני הקיבוץ הארצי, אלא גם עזרתה הכספית “המשעבדת” של הממשלה האמריקנית.

אולם, לפי תורת הפנקסנות הכפולה, אין השומר הצעיר ועתונו “על המשמר” – פוסקים מהשמיץ את ממשלת ישראל על “השתעבדותה לאימפריאליסם האמריקני” לרגל מאמציה להשיג עזרה כספית ש“אין השומר הצעיר מסרב להסתייע בה”, ותומך – ביודעים או שלא־ביודעים, במסע ההשמצה שהחלו בפראג נגד הציונות ומדינת ישראל, המסע שלעת־עתה ראינו רק אפס קצתו, ומי יודע לאן יגיע…

י. גלילי מטיח כלפי סנה האשמה כי הוא פוסל בסיטונות שיתוף פעולה עם מפא“י ומשבית בקרב הנוער את הסולידריות היהודית לבנין המולדת, ואינו רואה – או עושה עצמו כאינו רואה, שלאחר הרחקתו (או התרחקותו) של סנה מ”חזית הליכוד" של השומר הצעיר וממפ“ם, מפרסם חבר הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר מ. ציזיק מאמר ב”על המשמר" בשם “מק”י בשבי הקוסמופוליטיסם" – שבו הוא מציג את כל דבר השחרור הלאומי והעצמאות שבפי התנועה הציונית ברחבי הגולה ובפי העם בארץ על כל חלקיה ומפלגותיה (מחוץ כמובן למפ"ם) – שאינו אלא “סיסמת רמיה”. נוער של השומר הצעיר המתחנך על עתון זה בלבד, כשהוא קורא, לאחר הפרידה מסנה, הסברה של אחד ממנהיגיו, – חבר הוועד־הפועל של הקיבוץ הארצי וחבר מועצת מפ“ם – שהחטא הגדול והאיום של מק”י הוא שמפלגה זו היא “בשבי הקוסמופוליטיסם” (וקוסמופוליטיסם כידוע הוא עכשיו מהפשעים הקונטררבולוציוניים החמורים ביותר בבית־מדרשו של סטאלין, ועל־ידי כך גם במפ"ם) ומק“י קוסמופוליטית זו “עוזרת לבורגנות ולריפורמיסם (כלומר לכל ציוני שאינו חבר מפ"ם) לשאת את דגל השחרור הלאומי והעצמאות כסיסמת־רמיה בקרב ההמונים היהודים”. כיצד יוכל נוער זה, שעדיין שומר על תומו וישרותו, ואינו רגיל ומסוגל עדיין לפנקסנות הכפולה של מנהיגיו הקשישים והמעשיים – כיצד יוכל נוער זה לכבד את התנועה הציונית, הסתדרותה, מוסדותיה ומפעליה, – כשהוא שומע כי מחוץ לחברי מפ”ם המעטים המהווים אחוז פעוט בהסתדרות הציונית, הרי כל שאר הציונים – גם “הבורגנים” וגם רוב פועלי ישראל, הנמנים על “הריפורמיסם” נושאים דגל השחרור הלאומי והעצמאות כסיסמת רמיה בקרב ההמונים היהודים?

האם נוער המחונך על “תורות” אלה יקיים הסתדרות עובדים אחת, כפי שרוצה גלילי, וישתפו פעולה נאמנה בהסתדרות הציונית שמרביתה המכרעת נושאת בקרב ההמונים סיסמאות רמיה? ומה יהיה יחסו של נוער זה לעצם השחרור הלאומי והעצמאות – שנהפכים בידי רוב פועלי ישראל ובידי כל המחנה הציוני ל“סיסמת רמיה”?

עם הליכת “הפאראסיט המהפכני” ממפ“ם לא נשתנה כלום. – הנגע העמוק בבשר מפ”ם נשאר בעינו. מקורו, כאמור, ב“סתירה הטראגית” שבה מתבוסס השומר הצעיר כל הימים, הסתירה שבין הופעתו הציונית ובין הופעתו “המהפכנית”. סתירה זו מסלפת גם גישתו לציונות וגם גישתו לסוציאליסם.

השומר הצעיר מנהל פנקסנות כפולה בציונות: מתיר לעצמו אופורטוניסם ללא גבול וסייג לטובת משקו וקיבוצו, ותובע מממשלת ישראל ומהסתדרות העובדים עמדה רדיקלית ללא התחשבות במציאות היהודית והבינלאומית; מדבר רמות וגבוהות על עליה ובטחון, ומתעלם בפועל מצרכיהם ובעיותיהם הקשות והמסובכות; נושא בפיו רוממות המדינה והעצמאות, ופורק מעל עצמו למעשה עולה הכבד. לזכותו של השומר הצעיר יש להוסיף שגם כלפי “עולם המהפכה” הוא מנהל פנקסנות כפולה זו: עושה מעשי טיטו ומבקש שכר כסטאלין.

 

ה.    🔗

״אין הכנסת יכולה לפטור את הממשלה מאחריותה היא להשתלשלות־ הדברים אשר הביאה לניתוק היחסים הדיפלומטיים. לאחר שהממשלה נטשה מדיניות של אי־הזדהות ונייטרליות,.. נקטה בקו של השתעבדות.גוברת והולכתי למערב, עוררה הסתה נגד ברית־המועצות מצד גורמים רשמיים״.

הצעת מ. בנטוב בכנסת, 17.2.53.

״הכנסת, מטילה על הממשלה את האחריות למדיניות ולתעמולה האנטי־סובייטית, אשר הוליכה עד להתנקשות הנפשעת בצירות הסובייטית בת״א שהיתה פרי מסע ההסתה האנטי־סובייטית השיטתית מצד ראשי השלטון בישראל".

הצעת מ. בנטוב בכנסת, 17.2.53.

״הכנסת קובעת־ כי ממשלת בן־גוריון—ברנשטיין אשמה אשמה מלאה בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ברית־המועצות, ונושאת באחריות פוליטית ומוסרית בעד התנקשות הדמים בצירות הסובייטית בת״א, שהיתה פרי מסע ההסתה האנטי־סובייטית השיטתית מצד ראשי השלטון בישראל״.

הצעת מ. וילנר.בכנסת, 17.2.53.

שלוש הצעות,שונות כביכול – ותוכן אחד. ברית־המועצות ניתקה יחסיה עם ישראל — האשמה היא בממשלת ישראל. גם בהנמקת ״האשמה״ אין הבדל רב. אם כי רק בנטוב מדבר על,,השתעבדות גוברת והולכת למערב״ — ופראזה זו חסרה במקרה בנוסחה של וילנר וסנה, — אין זאת אומרת ששני אלה חולקים בנידון זה על בנטוב.

לא ברור למה הביא ד״ר מ. סנה הנכבד הצעה משלו, ולא הצטרף להצעת מק״י, לאחר שאינו רואה עוד כל צורך להצטרף למפ״ם. יתכן שלעת־עתה יש לו ולתפקיד שהוא ממלא, צורך להופיע כאילו 'במסגרת נפרדת׳ ולא לדבר בפומבי כפי שמדברים אנשי מק״י. כשנשאל די׳׳ר סנה בכנסת אם הוא מקבל תורת הסובייטים שאין עם יהודי, בחר לתת למיקוניס לענות התשובה שעם יהודי יש רק בישראל.

רק עיתונאים תמימים מוצאים סתירה בעובדה שבפראג הוקע סנה כמנהל שירות־הריגול הבריטי, — ובארץ הוא ממלא תפקיד של ״איש־סודו של עולם המהפכה״ כפי שהגדיר זאת בנטוב: הקומוניסם יודע להוציא להורג נאמניו ומנהיגיו הוותיקים לאחר שהוא השמיץ שמם בפומבי, כאשר עשה עם כל ראשי הקומוניסם ברוסיה. ו״בדימוקרטיות העממיות״, והוא יודע גם להשתמש בשירותם של פאשיסטים, נאצים וחלאת מין האדם, הרוצים ומוכשרים לשרת אותו, כאשר הוא עושה עכשיו בגרמניה המזרחית באופן סיטוני וכאשר הוא עשה בזמנו בארצות אחרות.

ואין. ספק שעד עת מצוא עלול אדם כסנה עם עבר ציוני לשמש בישראל את ״עולם המהפכה״, ביעילות יותר גדולה מאשר חברי מק״י, ותיקים וגלויים. ואם כי מק״י וסיעת סנה הצביעו יחד, וכל אחד מהם תמך בהצעת חברו, נראה צורך לסנה להופיע בהצעה מיוחדת ולהעמיד פנים, כאילו הוא וחבריו עומדים מחוץ לשורות מק״י. כשני גושים נפרדים, כביכול, הם יוכלו מחר להקים ״חזית עממית״ וללכוד ברשתם שוטים פחדנים, אשר לא יעיזו להצטרף למק״י כשהיא לבדה.

משום־כך היתה הצעתו של סנה קצרה ונטולה הארס האנטי־ישראלי שבהצעת וילנר. ולוילנר אין צורך במסווה וגם אין לו הכשרון התיאטרלי הדרוש לאדם העוסק כל ימיו במלאכת רמיה וגניבת־דעת ציבורית.

אין לנו כל ענין להתווכח עם סנה ווילנר; קשה להגיד מי משניהם מוקצה יותר בהתכחשותו לעמו. אמנם רק לפני שנים־שלושה־חדשים כשציטטו בכנסת את דברי סנה על מעשי הזוועה של השלטונות:הסובייטים־כלפי הציונים — טען וילנר שדברים אלה לקוחים מה״שטורמר״ הנאצי, ואלה הם סיפורים נאציים, אנט־סובייטים; אולם לזכותו־של וילנר יש לציין שבעשותו, הכרזה זו לא ידע עוד.שהמצוטט הוא בן־בריתו מ. סנה, ולאחר ששמע כי משה סנה, (קליינבום) היה חתום על הקטרוגים הנאציים, האנטי־סובייטים —נשתתק מתוך מבוכה וחרטה. (ראה “דברי הכנסת” מיום 25 בנובמבר 1952, עמוד 176). אין אף קומוניסט אחד בשום ארץ מובטח ממשגה זה שעשה וילנר —לא כשהוא מהלל. ולא כשהוא מחלל. כן אף פעם אין, קומוניסט יכול ׳לדעת מה יהיה בעוד רגע מעמדו של המהולל או המחולל. לפי שעה מ. סנה הוא ״פרסונה גראטא״ גם בצירות הסובייטית בתל אביב וגם בשאר הצירויות של הקומינפורם בארץ; והשירותים שהוא יכול לעשות בישראל –עד עת מצוא — ל,,עולם המהפכה״ עולים אפילו על־אלה שעושים אנשי מק“י מובהקים. ואין ספק. שנאמנותו וזיקתו של סנה לקומינפורם אינה פחותה מזו של חבריה הרשמיים של מק”י, וכשם־־שאין להתווכח עם תקליטים כך אין להתווכח עם נאמני הקומינפורם.

אולם הצעתו של בנטוב ראויה לבחינה ובדיקה, כי אין כמוה מכילה ומגלה כל תעתועי ההתחסדות הקומוניסטית והצביעות הציונית והסתירות הפנימיות שבעמדת השומר הצעיר. וראויה היא הצעה זו שתינתן בשלמותה כמות שהיא; נרשה לעצמנו להכניס להצעה רק שינוי קטן: במקום המלה ״כנסת" שהשתמש בה בנטוב בהצעתו, נכניס המלה ״מפ״ם״, כי בינתיים נתקיימה ההצבעה, והצעת בנטוב נדחתה ברוב של 85 נגד 8, ואין לבנטוב עוד הפרטנסיה שדבריו מביעים דעת הכנסת, והוא יסכים לכך, שלכל היותר הם מביעים דעת מפ״ם, וזוהי לשון ההצעה:

״מפ״ם רואה בניתוּק היחסים הדיפלומאטיים עם מדינת ישראל מצד ברית המועצות מכה מדינית חמורה לעם היהודי, לציונות ולמדינת ישראל, לבטחונה ושלומה.

"מבלי 'להתעלם מהרקע ביחסה האנטיציוני של ברית־המועצות אלינו, כפי שהובא לביטוי במשפט־פראג ובפירסומי מוסקבה — אין מפ״ם יכולה לפטור את הממשלה מאחריותה היא בעד השתלשלות הדברים, שהביאה לניתוק היחסים הדיפלומטיים. לאחר שהממשלה נטשה מדיניות של אי־הזדהות ונייטרליות, נקטה קו של השתעבדות גוברת והולכת למערב, עודדה הסתה נגד ברית־המועצות מצד גורמים רשמיים, הפכה את ההתגוננות המוצדקת בפני התקפות הגוברות והולכות על הציונות ועל ישראל למסע השמצה אנטי־סובייטי, בניגוד לצו האחריות הציונית והיהודית, ולא ידעה למנוע בעד ההתנקשות הזידונית בצירות הסובייטית על־ידי יסודות פאשיסטיים, המשתוללים ללא הפרעה ברחוב לעיני השלטונות.

״מפ״ם קובעת, כי המוני העם בישראל, הרוחשים אהדה לברית־המועצות וזוכרים לה לטובה את עזרתה הנאמנה בהקמת המדינה ובמלחמתנו על קיומה, לא ישלימו עם הניתוק הזה ויאבקו לענין הידידות ההדדית בין ברית המועצות וישראל לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן.

״המוני עם ישראל ידחו כמו כן את־המדיניות המכשילה של הממשלה כלפי ברית־המועצות — מדיניות המחבלת בבנין הארץ, קיבוץ הגלויות, ושלומה ובבטחונה ועצמאותה של המדינה.

על כן מביעה מפ״ם, אי־אמון לממשלה״.

בהצעה זו יש לא רק תוכן משותף עם הצעות מק״י וסנה — גינוי הממשלה על הסתה אנטי סובייטית, השתעבדות למערב, אחריות ישראל על ההתפוצצות, וגם אשמת ממשלתנו על ניתוק הקשרים, — אלא יש גם דברים שאינם בהצעות מק״י וסנה: האשמת הממשלה בחבלה בבנין הארץ, בקיבוץ גלויות, בבטחונה של המדינה ובעצמאותה —־וגם ציון ״יחסה האנטי־ציוני של ברית־המועצות״, שאין מק״י הגלויה והמוסווית רואה בכך כל עוון ופשע.

אפשר לפקפק באמיתות הנחתו של בנטוב (או של מפ"ם), כי ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל מצד ברית־המועצות היא מכה מדינית חמורה לעם היהודי, לציונות וכו'. והפקפוק אין מקורו בהנחה מופרכת שאין ערך לידידותה ולשנאתה של ברית־המועצות, ושאין כוחה של ברית־המועצות גדול ורב גם להועיל וגם להזיק. ברית־המועצות היא מעצמה אדירה בעלת הצבא הגדול ביותר בעולם. לרשותה עומדים לא רק מאתים מיליון תושבי רוסיה, אלא גם כל הכוחות והאמצעים והצבאות והחומר הגלמי והחקלאות והתעשיה של הארצות במזרח אירופה הנקראות בשם ״דימוקרטיות עממיות״. לא זו בלבד אלא שברוב הארצות יש לברית־המועצות גייס חמישי בדמות המפלגות הקומוניסטיות, שאין להן כל רשות וסמכות וענין לשקול דרכי עמם ומדינתם והמוני הפועלים והעובדים של עמם, — אלא הן חייבות לראות באינטרסים 'של 'ברית־המועצות, כפי שהם נקבעים ומוגדרים מזמן לזמן בקרמלין, את האינטרס העליון של ״עולם המהפכה״, ולעשות רצון שליטי מוסקבה, גם אם הם עומדים בסתירה לנאמנות למדינתם. רק שוטה פוליטי, שהתנגדותו לקומוניסם מעבירה אותו על דעתו, יכול להתיחס בשוויוו־נפש ליחסה החיובי או השלילי של ברית־המועצות בשטח הבינלאומי. ואף־על־פי־כן כוזבת ומטעה. הכרזתה של מפ״ם; כי לא בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל יש סכנה לציונות ולעם היהודי, — ניתוק זה היה קיים הרבה שנים בין ברית־המועצות ובין שווייצריה, וזו האחרונה לא סבלה כלל, בכל אופן לא במידה נכרת, מניתוק היחסים.

לעם היהודי ולציונות ניתנה מכה חמורה, ולא רק מדינית בלבד, אלא קשה ואנושה יותר מזו שאנשי מפ״ם מעלים על דל־שפתותיהם, ולא בניתוק היחסים עם מדינת־ישראל, אלא עוד הרבה שנים לפני קום המדינה, והמכה ניתנה על ידי ברית־המועצות בשלושה דרכים:

א) על־ידי ניתוק יהדות רוסיה מהעם היהודי.

ב) על־ידי החנקת החיים היהודיים בתוך יהדות רוסיה, החנקת החינוך היהודי והתרבות היהודית לא רק בעברית אלא גם ביודית, ו״העלמת״ כל הסופרים היהודים;

ג) על־ידי ניאוץ התנועה הציונית ורדיפתה ועקירתה בכל מקום ששולט בו למעשה המשטר הסובייטי.

פעולת־איבה משולשת זו הולכת ונמשכת זה למעלה משלושים שנה, כמעט מראשית השתלטות הבולשביקים באימיפריה הרוסית. בחיי לנין עוד הורשה קיום תיאטרון עברי במוסקבה, אושר ארגון ״החלוץ״,.והורשתה במידה מצומצמת עליה יהודית לארץ. אולם ״סטיות״ אלה של לנין חוסלו ללא שארית בידי יורשיו של לנין, ובימינו, ברית־המועצות היא הארץ היחידה בעולם, אולי מחוץ לכמה מדינות ערביות, שאסור בה ליהודים לחיות כיהודים, להחזיק בתי־ספר עבריים, לקרוא ספר עברי, לקבל עתון או ספר מארץ־ישראל לבוא בקשר עם היהדות בארצות אחרות, ונגזר אלם וחנק ושמד רוחני על קיבוץ יהודי בן מיליונים, כאשר לא היה הדבר הזה, בתולדות עמנו עד אז. התנועה הציונית — לכל גילויה, בלי יוצא מן הכלל — הוכרזה כתנועה פסולה, ריאקציונית המשמשת כוחות־זרים, עוד הרבה שנים לפני היות ממשלה בישראל, כשהתנועה התנהלה על־ידי מנהיג קרוב מאוד ללבם של מנהיגי השומר הצעיר; וכשהמופתי ארגן מסע השמדה נגד הישוב היהודי ב־ 8 –1936, — ניתנה על־ידי מוסקבה הוראה לפ.ק.פ. בארץ, ליהודים ולערבים כאחד, לעזור להשמדת ההתישבות הציונית.

רק מפלגה שסולף מצפונה היהודי והציוני, (וזאת אומרת: מצפונה האנושי), אם כי היא מדקלמת על ציונות חלוצית ודואבת על חבלות ממשלת ישראל בבנין הארץ ובקיבוץ גלויות, רק מפלגה כזו יכולה להתעלם מעובדות איומות אלה, עובדות המלוות את ״עולם המהפכה״ בברית־המועצות עשרות בשנים, ולא נפסקו אף פעם, לפני היות מדינת ישראל ואחריה.

ואי־אפשר להאשים את השומר הצעיר, שאין לו זכרון טוב. כמה הוא זוכר ומזכיר בלי־הרף את נאומו של גרומיקו, ומה הם השטרות היקרים שהוא מגיש לנו בכל הזדמנות לגוביינא בעד נאום זה, אבל ״מרכסיסטים־לניניסטים״ אלה רואים כעובדה היסטורית ניצחת נאום שננאם בנסיבות מסוימות ולצורך רגעי מסוים (ועוד ידובר על כך), ואינם רואים עובדות נחרצות, קיימות, ממושכות, מתמידות שלא נשתנו ולא הופסקו אף לשעה קלה ב״עולם המהפכה״ או בורחים מהם כמוגי־לב אינטלקטואליים. כן: מכה גדולה וחמורה ניתנה לעם היהודי ולציונות (וממילא למדינת ישראל, שאינה אלא תוצאותיהם של שני גורמים אלה), אבל לא ברגע של ניתוק היחסים, אלא במדיניות הקבועה והיסודית שיל ברית־המועצות כלפי העם היהודי וכלפי הציוניות.

מי שאינו מסוגל להעריך מה אבד לעם ישראל ולציונות (ועל־ידי כך למדינת ישראל) על ידי מדיניותה האויבת של ברית־המועצות לציונות וגזילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים, אפילו בתחומי ברית־המועצות ובמסגרת המציאות הלאומית של ברית־המועצות, ישאל את עצמו: מה היינו מפסידים אילו המשטר הקיים בברית־המועצות מאז 1918, היה מקדים וקם ב־1882: לא היתה באה תנועת ביל״ו; לא היו באות העליה הראשונה והשניה לארץ; לא היתה קמה הספרות העברית והיודית; לא היתה באה יצירתם של אחד־העם וביאליק ושלום־עליכם ופרץ ואחרים; הישוב החדש לא היה נבנה והעבודה העברית והשמירה העברית בארץ לא היו קיימות; רובו של העם היהודי (באותו זמן ישב רובו של העם היהודי ברוסיה) היה מושמד מבחינה תרבותית־רוחנית, ולא היתה קמה היהדות האמריקנית שעמדה לנו בבוא השואה הנאצית ובקום המדינה.

וכיצד יכולה מפלגה יהודית שאינה מק״י, מבלי לדבר על מפלגה ציונית וחלוצית, להתעלם ממכה איומה זו שניתנה לעם היהודי במשך 35 השנים האחרונות על־ידי המשטר ״הגואל״ בברית־המועצות? מהי ההצדקה ההיסטורית והמוסרית להתחיל את תולדות היחסים בין ״הקומוניסט״ הרוסי ובין העם היהודי משנים־עשר בפברואר שנה זו, כשהציר היהודי במוסקבה נצטווה לצאת, מההתפוצצות בחצר הצירות?

ונאומו של גרומיקו — לא נשאל את אנשי השומר הצעיר מדוע מכל הנאומים למען חלוקת הארץ לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית, הם זוכרים ומזכירים רק את נאומו של גרומיקו; גם לא נשאל אותם למה הם התאבקו במשך הרבה שנים נגד התכנית שתמך בה גרומיקו — והציגו אותה כתכנית פסולה, ריאקציונית, אסורה, מתנגדת ״לכוחות המחר״ ובלתי ממשית בכלל, ועל כל אדם שהעלה רעיון זה על דל שפתותיו הכריזו כעל עוכר הציונות ושוגה בהבלים, ורק עם נאומו של גרומיקו הוכשרה תכנית החלוקה, ורעיון מדינה יהודית בכללו הותר בשורות השומר הצעיר. אין לקפח את גרומיקו בגלל הבטלנות הפוליטית של השומר הצעיד המתעטפת באיצטלה של קידמה ומךכסיסם־לניניסם. ואנו זוכרים נאום זה מתוך הכרת־טובה, כשם שאנו זוכרים בהכרת־טובה נאומי מדינאים אחרים שסייעו באו״ם (ולפני או״ם) להקמת מדינת ישראל. ואם מפ״ם רושמת כי המוני העם בישראל (שאין להם כל סמכות לדבר בשמם) רוחשים אהדה לברית־המועצות וזוכרים לה לטובה את עזרתה הנאמנה בהקמת המדינה, ודאי שמוצדקת האהדה של המוני העם בישראל לאמריקה אשר עזרה קצת יותר וזמן ממושך יותר, ולא רק בנאומים בלבד, להקמת מדינת ישראל ולבנינה ולפיתוחה.

אבל לא זו בלבד שהשומר הצעיר מסלף ביודעים את תולדות היחסים שבין ברית־המועצות ובין הציונות והעם היהודי, אלא שהוא, יחד עם מק״י, וסיעת סנה, מייחס משמעות בדויה ומסולפת לנאום גרומיקו וליחסה של ברית־המועצות בראשית הקמתה של המדינה.

ההיסטוריה לא פינקה אותנו, העם היהודי, ידידינו אינם מרובים, וזרים אינם מרבים ומזדרזים לעזור לנו, ואנו מפני כך זוכרים בתודה ובהוקרה כל עזרה שניתנת לנו אי־פעם, ויהיו הסיבות והנימוקים לעזרה זו אשר יהיו. וודאי שלא נקפח חלקה של. ברית־המועצות בהכרעת או"ם, גם אם־לא נעוות האמת כשומר הצעיר, ונציינה כמות שהיא, ששלושים וחמש אומות, רובן המכריע והגדול ארצות המערב באירופה ובאמריקה, ולא בלי סיוע נמרץ מצד ארצות־הברית, היו שותפות אף הן להכרעת או״ם, ובלי השתתפותן של ארצות המערב – היה יחסה החיובי של ברית־המועצות לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה יהודית — עולה בתוהו.

אבל כשאנו עומדים עכשיו בפרק עצוב של התגברות האיבה האנטי־ציונית, שאפילו השומר הצעיר אינו מעיז עוד להתעלם ממנה, ובליבוי השינאה ליהדות, שעדייו השומר הצעיר במאמריו ובהחלטותיו מתנכר לה, כאשר התנכר לה בהצעתו בכנסת שהוכנסה על־יד בנטוב, נשאלת השאלה: מה היה פשר נאומו של גרומיקו? לא כל כך קשה למצוא תשובה, שהיא פשוטה ואמיתית: ברית־המועצות תמכה בחלוקת הארץ ובהקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית, מפני שזאת היתה הדרך הבטוחה היחידה לסלק את אנגליה מהמנדט הפלשתינאי. לא מפנה חיובי ביחס לציונות, לא חרטה על החנקת היהדות ברוסיה וניתוקה מהעם היהודי, — אלא צעד שחמטי חרוץ לסלק יריב פוליטי מעמדת־כוח בפינה חשובה בעולם.

אין נימוק אגואיסטי זה גורע בעינינו ערך העזרה הרוסית, במידה שעזרה זו ניתנה, ואין הוא מפחית הכרת טובתנו על הצעד שברית־המועצות עשתה אז. לא רק ברית־המועצות, אלא גם מדינות אחרות עוזרות או מפריעות לא תמיד לשם־שמים בלבד. אבל מי שעיניו פקוחות ואין שכלו ומצפונו ממושכנים לזולת, — יבין בנקל למה ברגע מסוים תמכה ברית־המועצות בהקמת מדינת ישראל, הגם שהתמידה כמקודם לרדוף באף ובחימה כל גילוי ציוני ויהודי חופשי בכל מקום שידה מגעת, ומיד עם הקמת משטר ״הדימוקרטיה העממית״ בפולין, רומניה, הונגריה, בולגריה, צ׳כוסלובקיה וגרמניה המזרחית — חוסלה התנועה הציונית בארצות אלו והושם הקץ גם לתנועת מפ״ם ״המהווה חלק בלתי־נפרד מעולם המהפכה״.

רק חבר בטלנים פוליטיים וחסידים שוטים המשננים בעל־פה ציטאטות מספרי סטאלין ולנין ואינם מבינים את המציאות של ברית־המועצות ומגמותיה האמיתיות, עומדים משתאים ומופתעים ממסע האיבה וההשמצה של ה״קומוניסם״, שנתגלה להם בפעם הראשונה, כביכול, ״במשפט פראג ובפרסומי מוסקבה״.

המשטר הסטאליניסטי על פי מהותו היסודית ועל פי שאיפותיו ההיסטוריות, שאיפות של אימפריאליסם ושוביניסם רוסי מובהק, אינו מתישב עם קיומו של עם יהודי בעל זכות להגדרה עצמית, כאשר אינו מתישב עם קיום יוגוסלביה בעלת הגדרה עצמית, אפילו אם היא ״קומוניסטית״ לא פחות מברית־המועצות. או שכפופים במאה אחוזים לשלטון בקרמלין, ועושים רצונו בלי להתחשב אם זה טוב או רע, אם זה לטובתך או לרעתך, — או שמכריזים כפאשיסטים, אויבי ברית־המועצות, סוכני האימפריאליסם ומחרחרי מלחמה.

יחד עם מק״י וסיעת סנה פוסלת מפ״ם את ממשלת ישראל בגלל "השתעבדות למערב״, קבלת המלווה מבנק ליצוא ויבוא, ההענקה, סעיף ד'. — כל אלה 'הם סימני ״השתעבדות למערב״, שנפש מפ״ם סולדת בה, בלי שתסרב ליהנות מפרי ״ההשתעבדות״. ונניח לרגע שיש כאן ״השתעבדות למערב״ — מה ענין זה אצל ניתוק הקשרים? הן ברית־המועצות לא ניתקה הקשרים עם ״המשעבד״ עצמו, ומדוע ניתכה כל החימה על ״המשתעבד״ המסכן?

יש הרבה מדינות הסבורות שכל ארצות ״הדימוקרטיה העממית״ במזרח אירופה.משועבדות לחלוטין לברית־המועצות, והקרמלין שליט.בהן שלטון מוחלט לא פחות משהוא שליט בברית־המועצות גופה ובליטה, לטביה ואסטוניה שסופחו אפילו באופן פורמלי לברית־המועצות. כלום ניתקו המדינות הסבורות ככה את קשריהן הדיפלומטיים עם ארצות ״הדימוקרטיה העממית״?

ונניח שישראל — מתוך חשבון נכון או מוטעה — הצטרפה לארצות המערב המקיימות בתוכן משטר דימוקרטי הדומה למשטר בישראל, — מדוע אסור לה לעשות זאת, מבחינת היחסים עם ברית־המועצות? מדוע מותר הדבר ללוכסנבורג, לבלגיה, לאיסלנד, לדנמרק. מדוע צריכה ברית־המועצות להעניש בגלל זה — גם אם הדבר הוא כזה, — דווקא את מדינת ישראל.

יש זכות לאזרח בישראל, ־ למפלגות בישראל, לחלוק על הצטרפות כזו אם היא קיימת. רשאי הוא לדרוש אי־הצטרפות, הצטרפות לברית־המועצות או הקמת משטר של "דמוקרטיה עממית״ כפי שדורשת מפ״ם, מק״י וסיעת סנה. זוהי זכותם האזרחית, — ואפשר לאזרח אחר לחלוק עליה ולראות בה חיסול היעוד הציוני של המדינה. אבל מה ענינה של ברית־המועצות לאוריינטציה מדינית של ממשלת ישראל? מהי זכותה לנתק דווקא אתה הקשרים הדיפלומטיים כשאינה עושה זאת לגבי מדינות אחרות, שיש בתוכן המשטר הדימוקרטי והנטיות הדימוקרטיות ששולטות בישראל?

מק״י וסיעת סנה אינן מתעטפות באיצטלה ציונית. אמנם בהתאם להוראות הקומינפורם הן דוגלות ב״עצמאות אמת״ של ישראל וב״דימוקרטיה אמיתית״, ולא בזו שמקיימת בישראל ממשלת הריפורמיסטים והבורגנות. אבל הם אינם דואגים לעם היהודי, שאינו קיים כלל לפי התורה ה״קומוניסטית״, ולציונות, שהיא פסולה בעיניהם ביסודה ובמהותה.

ואין כל סתירה בין יחס מק״י לעם היהודי ובין יחסם לכל עם אחר. ברית־המועצות גזרה על בינאום ירושלים — יחי הבינאום! משום־מה חזרה בה ברית־המועצות מדעתה זו ובינאום ירושלים אינו אלא תחבולה אימפריאליסטית לחרחור מלחמה.

מפ״ם אינה יכולה ללכת בעקבות מק״י וסיעת סנה, על אף היותה ״חלק בלתי־נפרד מעולם המהפכה״. הם מוכנים לנאץ את טיטו העצמאי שאינו מקבל מרותו של סטאלין, — אבל הם רואים חובה לעצמם לחלוק אפילו על סטאלין כשמשפטיו פוגעים באורן חברם. כיצד הם מיישבים התעלמותם העיוורת מאיבתה המתמדת של ברית המועצות לעם היהודי כעם ולתנועת גאולתו, ואינם רואים בכל אשר קרה בזמן האחרון בפראג, במוסקבה, ובניתוק היחסים המשך הגיוני של איבה מתמדת זו?

־־־־־־־־־־־־־־־

לא הכנסת הביעה אי־אמון לממשלת ישראל, כפי שהציע בנטוב בשם מפ״ם, אלא עם ישראל ופועליו המיוצגים בכנסת, רואים באי־אמון, בתימהון ובדאגה את התנהגותה הכושלת של מפ״ם המודרכת על־ידי השומר הצעיר.

המאורעות בפראג ובמוסקבה ותגובת השומר הצעיר חשפו בבהירות אכזרית הפכפכותה ודו־פרצופיותה הרעיונית והמוסרית של ״מפלגת הפועלים המאוחדת״, המסוכסכת ומתפוררת, באשר נתערער גם יסודה הציוני וגם בסיסה הסוציאליסטי.

 

ו.    🔗

“ראש הממשלה ציטט החלטות ועידתנו. הוא ציטט שאנו “נשמור אמונים בימי שלום ובימי מלחמה לברית־המועצות”. הוא ציטט “שהפועלים, החיילים והאינטלגנציה בארץ לעולם לא ילחמו נגד ברית־המועצות”. הוא ציטט נכון. כך החלטנו ונקיים”.

יעקב ריפתין, בכנסת, 4.11.51

"בתשובה לשאלתו של שכטר (במועצת ההסתדרות) על היחס לברית־המועצות, הכריז ריפטין: פועלי ישראל לעולם לא ילחמו נגד מולדת הסוציאליסם המתגשם.

על המשמר, 31.10.52.

“אנו נעמוד ללא־רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות – בהגנתם בפני אויבים מבית ומחוץ”.

מהחלטות מועצת מפ"ם 25.12.52

בשלושת עיקרי־יסוד יבּחן כל ציוני:

עיקר אחדות העם היהודי וזכות הגדרתו העצמית; עיקר קיבוץ גלויות וזכות כל יהודי לצאת מהגולה ולשוב למולדת; עיקר עצמאותה של מדינת ישראל ובטחונה.

אין שלושת עקרונות אלה ממצים כל תוכנה של הציונות; ככל תנועה של עם חפשי אין לה “שולחן ערוך” מפורט, מחייב ודוגמטי, ויש מגמות ותפיסות שונות, לא רק בפרטים אלא גם בענינים יסודיים. הענין המהותי היסודי בתפיסה הציונית שלא הוכרע ואין להכריע אותו בשום מוסד רשמי הוא: – אם הציונות מחייבת להגשמה אישית או לא; או במלים אחרות: – אם הציונות החלוצית היא חובה או רשות.

מקורה ובסיסה של תנועת־הפועלים בארץ הוא במפנה המהפכני שחל בתפיסה הציונית אצל כמה משוחריה הראשונים, ונעשה לעיקר־העיקרים בעליה השניה וממשיכיה הנאמנים: כי אין הציונות השקפת־עולם ופרוגרמה לעתיד בלבד, שאינה מחייבת את בעליה לשינוי חייו, אלא היא כרוכה בהגשמה אישית; כי הציונות מתחילה בעליה לארץ ובהזדהות מלאה ושלמה, ללא תנאי וללא שיור, עם צרכי ההגשמה הציונית בארץ, זאת אומרת בעבודה, בבנין הארץ, בהפרחת השממה, ביצירת התרבות העברית, בדיבור ובחינוך עברי, בשמירה ובהגנה, בחתירה בלתי־נלאה ובלתי־נרתעת לעצמאות עברית, לעצמאות במשק, במדיניות, בתרבות, במחשבה, ובבנין חברה עברית מושתתת על ערכי היסוד המוסריים של הנבואה העברית נושאת יעודי הגאולה היהודית והאנושית, לעם היהודי ולכל עמי תבל: כלומר, חברת עובדים בנויה על חיי יושר, אחוה, חירות, שלום ועזרת־אחים, חיים ללא עושק, דיכוי, הפליה וניצול, חיים המבוססים על הכלל הגדול ביהדות: “ואהבת לרעך כמוך”, שהוגי־הדעות בימינו קוראים לכך בשם סוציאליסם.

הציונות הרשמית, הקונגרסיסטית, אינה מתנה חברות בהסתדרות הציונית בקבלת עול המצוות האישיות של ציונות חלוצית, ציונות של הגשמה עצמית הבנויה על תכני־גאולה יהודיים ואנושיים. ויש טעם לדבר, שהוא אולי אינו מספיק מבחינה מהותית ומוסרית, אבל מובן ומוצדק במידה רבה מטעמים מעשיים: צמצום החברות הציונית לציוני הגשמה אישית בלבד היה מונע את התנועה הציונית מהיות תנועת־עם, ומה שיותר חמור, – היא היתה משאירה את יהדות הגולה בלי תנועה מחנכת ומדריכה בעלת מגמה והשקפה ציונית. והלכך אין הציונות הרשמית מחייבת עיקרון החלוציות, – שאינו פחות חשוב ומהותי מכל שאר עקרונות שנמנו לעיל כעיקרי היסוד המחייבים כל ציוני וציוני.

אבל יש להדגיש: “ציונות חלוצית” אין בה ממש, ואינה לא ציונות ולא חלוציות, אם אינה בנויה על שלושת עיקרי היסוד שצוינו בראש הפרק. אדם שחי ועובד בארץ, מדבר עברית, יושב בכפר בנגב או על הספר, – יכול להיות ציוני, ויכול להיות גם לא ציוני ואף אנטי ציוני מובהק ומסוכן, אם אינו מודה באחדות העם היהודי, אם הוא שולל זכות ההגדרה העצמית של היהודים כיהודים וכקיבוץ לאומי, אם אינו מכיר בזכות של כל יהודי באשר הוא לצאת מהגולה ולעלות ארצה, ואם אינו נזקק לעצמאות ישראל ואינו נאמן בנפשו ובמאודו לבטחון המדינה. ולא בכדי מנשל הקיבוץ המאוחד חברים מאחד מקיבוציו, אף כי לכאורה הם מקיימים כל מצוות החלוציות, רק מפני שאינם מודים בעקרונות הלאומיים של הציונות.

הציונות החלוצית אינה מסתפקת בהשקפה ערטילאית, ולו גם השקפה נכונה, והיא תובעת מנושאיה לחיות לפי עקרונות ההשקפה ולהגשים אותם בחייהם האישיים, אבל כל מי שיקרא בשם ציוני וחלוץ לאדם שחי ועובד בארץ, ואפילו אם הוא עובד באילת או בעין גדי כחקלאי –אלא שאינו מאמין באחדות העם, בעצמאותו, בזכות הגדרתו העצמית ועלייתו לארץ, ואינו נאמן לעצמאות ישראל ובטחונה, –אינו אלא מסלף ומזייף תכנה של הציונות החלוצית ונושא שמה לשוא.

לאחר קביעה יסודית וניצחת זו נבחן מהו תכנה הממשי, האמיתי של “הציונות החלוצית” שבה דוגל השומר הצעיר, וכיצד הוא “ממזג” אותה עם “שייכותו הבלתי־נפרדת לעולם המהפכה שבראשו עומדת ברית־המועצות”. כי באלה מתפאר ומתיימר השומר הצעיר לא רק שהוא הנושא העיקרי, אם לא היחיד, של הציונות החלוצית (הוא אולי מוכן בשעת הצורך לצרף גם שאר חברי מפ"ם למונופולין זה), אלא הוא הנושא היחידי של “המזיגה” הנאמנה והמלאה של הציונות החלוצית בסוציאליסם “מהפכני”, כלומר בקומוניסם הסטאליניסטי, כלומר אין הוא דוגל בציונות חלוצית לחוד ובסטאליניסם לחוד אלא הוא מבסס כל תפיסתו הציונית על טהרת הסטאליניסם, וכל תפיסתו הסטאליניסטית היא על טהרת הציונות החלוצית, ואין להפריד בין הדבקים.

כבר הובהר בפרקים הקודמים טיב “השתלבותו” המיוחדת, “המקורית” והדו־פרצופית של השה“צ ב”עולם המהפכה“. השומר הצעיר מקבל ללא כל ערעור הרשעת סלאנסקי כבוגד ומרגל, אם כי הוא יודע, ככל אחד מאתנו, שסלאנסקי ביצע בצ’כוסלובקיה את הקו והצו של הקרמלין בנאמנות של כלב, והועלה לגרדום ורק מפני שהמוני הפועלים בצ’כסלובקיה (לרבות הפועלים הקומוניסטים) התקוממו נגד הקו הזה, באשר זה שלל מהם כל זכויות אנוש, העביד אותם בפרך והוריד רמת חייהם לטובת המשק הרוסי, והקרמלין ראה צורך, כמו בכל המקרים הדומים, להקריב כשעיר־לזעזאזל את משרתיו הנאמנים, כאילו הם, מבצעי־הפקודות, ולא נותניהן, אשמים בכשלון המשטר. ההשתלבות ב”עולם המהפכה" מחייבת את השומר הצעיר לקבל באהבה כל עוול ועיוות־דין הנעשים – לאחרים, אבל אינו מחייב אותו לקבל הדין כשבמקרה נפגעים בדין־צדק זה חבריו הוא.

ננסה־נא לבחון כיצד “ממזג” השומר הצעיר את ציונותו ב“סוציאליסם מהפכני” – כי על "מזיגה זו עומדת תורתו “המקורית” של השומר הצעיר.

הורגלנו בשלושים השנים האחרונות לחיתוך־דיבור חדש מצד “עולם המהפכה”, לסגנון סגי־נהור, שתכנו האמיתי הוא ההיפך ממשמעותו המקובלת. בימי לנין ידענו שהבולשביקים שוללים דבר הדימוקרטיה ודוגלים בגלוי ובהבלטת־יתר – בדיקטטורה של המפלגה הבולשביסטית. מאז מלחמת העולם השניה, שבה נזקק סטאלין לעזרת הדימוקרטיות המערביות, והעיקר לעזרתה של אמריקה, למען הגן על רוסיה מפני התקפת בן־בריתו הקודם אדולף היטלר, – החלו יורשיו של לנין להשתמש בטרמינולוגיה ובמסגרות ארגוניות חדשות, הנעימות יותר לאוזן המערב. חוסל הקומינטרן, נפסק כל דיבור על דיקטטורה של “הפרולטריון”, ותחת זאת החלו לדגול בדימוקרטיה, ולא הסתפקו במונח יווני נפוץ זה שפירושו “שלטון העם”, אלא המציאו ליתר תוקף מונח טבטולוגי (כפול־לשון) של “דימוקרטיה עממית”, כלומר “שלטון עם עממי”, כראוי לחוזרים בתשובה העולים באדיקותם על הצדיקים הגמורים. כל ילד יודע שבארצות הכפופות לברית־המועצות במזרח אירופה שלטת דיקטטורה של מפלגה אחת, כמו בברית־המועצות גופה, וגם מפלגה זו, כמפלגה בברית־המועצות, אין בה, אפילו בתוך מסגרתה היא, אף צל של דימוקרטיה וחופש ויכוח ומחשבה, אלא היא נתונה לשבט ולחסד ל“אוקאַז” (פקודה) של שליטי הקרמלין, אבל מונחי הדיקטטורה נגנזו ונפסלו, ונתחלפו במונחים של “דימוקרטיה עממית”.

כמו כן ידע כל העולם עד ימי סטאלין להבחין בין המושגים המנוגדים של כיבוש ושיחרור. כשאנגליה הקפיטליסטית השתלטה על הודו, או רוסיה הצארית –על טורקיסטן וקווקז ופולין וארצות אחרות באסיה ובאירופה, קרא כל העולם למעשה זה בשם כיבוש. אמנם אנגליה טענה ששלטונה מעניק להודו תרבות אירופית, מבצע מפעלי השקאה חשובים שההודים לא היו מסוגלים לעשותם בעצמם, פותח בתי־ספר נמוכים, תיכונים וגבוהים שלא נתקיימו לפני כך, מגן על האשה ההודית מפני מנהגים ברבריים של שריפת האלמנה עם מות בעלה, וכדומה. והיה לא מעט מן האמת בטענה זו, אף על פי כך קרא כל העולם להשתלטותה של אנגליה בהודו בשם כִיבּוש, והוא הדין ביחס לשלטון הצארים בפולין, בקווקז, בחיבה, בבוכארה, בטורקיסטן, בליטה, בלטביה, בפינלאנד ועוד ועוד.

כשממשלת הפועלים באנגליה; לאחר גמר מלחמת העולם השניה, החליטה לצאת מהודו ומבורמה ולתת לארצות אלו עצמאות וריבונות –קראה לדבר שחרור הודו ובורמה. והיה הבדל ברור ומהותי, הבדל של ניגוד וסתירה, בין המושגים כיבוש ושיחרור.

בבית־מדרשו של סטאלין נתחדשה הלכה טרמינולוגית חשובה. לכיבוש ליטא, לטביה, אסטוניה על־ידי ברית־המועצות ושעבודן המוחלט לשלטון בקרמלין, ניתן השם המפואר של “שיחרור” עמי ליטא, לטביה ואסטוניה, והוא הדין לכיבוש המוסווה של פולין, רומניה, הונגריה, בולגריה, וצ’כוסלובקיה על־ידי הצבא האדום. בימינו אלה איבדו המלים כיבוש ושחרור –בפי הקומוניסטים, פירושן המקובל, ומשמעותם האמיתית של המונחים האלה תלויה במי שמשתמש בהם. אם הרוסים כובשים – הרי זה “שחרור”, וכששליטי קרמלין מכריזים על שחרורו של העם בידי הצבא הרוסי, הרי יש להבין בזאת, לפי המילון הישן המקובל בין כל בני האדם, שהם מתכוונים לדבר שקוראים לו בשפת אדם רגילה בשם כיבוש.

“מהפכה” זו במשמעות המלים קוראים בעברית בשם לשון סגי־נהור. אלא שבעברית נתנו לנטול חוש־הראיה שם שהוא ההיפך ממשמעותו האמיתית – משום כבוד לעיוור. אין מזכירים את הפגע הקשה שנפגע בעל־המום מהטבע, אלא קוראים לו סגי־נהור (רב־האור); אולם סילוף משמעותם המקובלת של המונחים הפוליטיים נעשה על־ידי שליטי הקרמלין לא לשם כבוד האדם, אלא למטרה פוליטית ברורה ושקופה – לשם אחיזת העינים וגניבת דעת הבריות בבית ובחוץ, בפנים רוסיה ומחוצה לה. “המהפכה הקומוניסטית” המבוצעת על־ידי הסטאליניסם היא בעיקרה הפיכת משמעותם האמיתית של מונחי היסוד המדיניים והסוציאליים. לעריצות הפאשיסטית בארצה קוראים בשם קומוניסם, לאותו המשטר “הקומוניסטי” ביוגוסלביה קוראים בשם פאשיסם. לדיקטטורה הבולשביסטית קוראים בשם “דימוקרטיה עממית”, ולכל מי שמסרב לקבל עול הקרמלין –קוראים בשם בוגד מרגל ומחרחר מלחמה.

סוכני מוסקבה בכנסת ובעם ישראל דוגלים ב“עצמאות־אמת”, שכוונתה האמיתית היא כפיפות מוחלטת של מדינת ישראל לקרמלין. הם מטיפים בישראל ל“ניטראליות”, שפירושה הממשי הוא מדיניות מוכתבת על־ידי הקומינפורם; הם מכתימים ומנאצים כ“השתעבדות” את המדיניות הישראלית המכוונת לספק צרכיה היסודיים של מדינת ישראל בבנין הארץ ובבטחונה. הם קוראים להקמת “חזית־פועלים מאוחדת” שכוונתה חזית העושה רצון מק"י והקומינפורם; הם מארגנים “תנועת שלום” המכוונת להסוות מגמות ההשתלטות העולמית של רוסיה ולהעלים מאמצי הזיון הענקיים הנעשים בברית־המועצות והארצות הכפופות לה, וכיוצא באלה.

ויש לברר אם אין השומר הצעיר משתמש אף הוא במונח “מזיגה” כהסוואה ל“סתירה”, זו “הסתירה הטראגית” הידועה לנו מימי נעוריו של השומר הצעיר, הסתירה שהיתה קיימת במוחות מנהיגים של השומר הצעיר בין הציונות ובין הסוציאליסם, ושהיא קיימת היום במציאות בין הציונות החלוצית לאמיתה לבין מה שהשומר הצעיר מכנה בשם “הסוציאליסם המהפכני”. סתירה תהומית שהשומר הצעיר אינו מסוגל או אינו מעיז להכיר בה בלבו או בפיו. יש לברר אם ה“מזיגה” אינה אחד המונחים של לשון סגי־נהור ב“עולם המהפכה” – במקרה זה אין לנו כלום נגד שימושה, אם כי עלינו מוטלת החובה להבהיר ולהטעים שאנשי השומר הצעיר מטעים רבים מהנוער, הנתון לחינוכם ולהדרכתם, המקבלים בתמימותם את המלים כפשוטן, כפי הוראתן המקובלת. והם גם מטעים ביודעים או שלא־ביודעים, בזדון או בשגגה, את דעת הקהל היהודית, ציבור הפועלים בישראל, וגם חבריהם הם שאינם בקיאים בתכסיסים המחוכמים והמתוחבלים של “עולם המהפכה”. עוד רבים בין חניכי השומר הצעיר רגילים לקרוא לאור – אור, וללילה –לילה, לחירות –חירות ולשעבוד – שעבוד, ולא להיפך; “עולם המהפכה” המסלף משמעותם המקובלת של המונחים אינו מודה על כך בפומבי, אם כי נאמניו ואנשי סודו יודעים שאין זו אלא לשון סגי־נהור.

השומר הצעיר רוצה שהעם היהודי, פועלי ישראל והנוער יאמינו לו, כי אמנם הצליח “למזג” את הציונות החלוצית ב“סוציאליזם המהפכני”, כפי שהוא מתגלם בעולם שברית־המועצות עומדת בראשו, ושהשומר הצעיר מהווה “חלק בלתי־נפרד ממנו”, גם לאחר משפטי פראג ופרסומי מוסקבה. יש איפוא לבחון ולחשוף תכנה ואמתה של “מזיגה” זו.

נתחיל בפרט אולי קטן אבל אופייני; כי בטיפה אחת קטנה של מים אפשר למצוא כמעט כל מה שנמצא בים גדול. והפרט הוא – פרידת יהודים מצירות ישראל ממוסקבה ומצירות הסובייטים מתל־אביב.

במוסקבה נמצאים לפי אומדן, פחות או יותר נכון, כחצי מיליון יהודים. יש להניח שחלק מהיהודים האלה אדישים לגמרי לגבי יהדותם. חלק מהם מוכנים אולי ורוצים להתבולל ולהיטמע בעם השליט; אבל אין כל ספק־ספיקא, שהרבה יהודים במוסקבה (אלפים, רבבות או מאות אלפים? מי יודע!) שלבם הולם בקצב אחד עם הלמות עמם, ונציגותה של מדינת ישראל בברית־המועצות יקרה ואהובה עליהם, לא פחות מאשר צירות רוסיה יקרה ואהובה על אנשי השומר הצעיר בישראל.

רק מי שאין לו רגש יהודי ואנושי, רק מי שמתנכר לרחשים העמוקים והכאובים ביותר של עמו, יתעלם מהכאב, מהצער, מהיגון, ומהיתמות שרחשו יהודים רבים במוסקבה היום גירוש הצירות היהודית מברית־המועצות, ביום סגירת נציגות ישראל בבירת ברית־המועצות, ביום הסרת הדגל היהודי־ציוני מעל הצירות היהודית במוסקבה. ומי יתנה תוקף היגון ועומק העלבון של אלה המוני היהודים ברוסיה, שהיו רוצים ללוות את נציגי עמם ומולדתם בהישלחם ממוסקבה ומברית־המועצות, ולא העיזו לעשות זאת, באשר אין ליהודי ב“מולדת הסוציאליסם” הזכות האנושית האלמנטרית להביע ולגלות רגשותיו היהודיים. וכשם שאלפי יהודים שהיו באים לבית־הכנסת במוסקבה לחזות מרחוק בהוד סמל עצמאות ישראל, לא היו מעיזים לגשת אל נציגי עמם ולדבּר אתם ולשאול לשלום ציון, ובמשך ארבע שנים וחצי של קיום צירות ישראל במוסקבה לא ניתן ליהדות רוסיה לעמוד בשום מגע עם נציגי ישראל, וצירי ישראל היו נידונים ליסורי־טנטלוס בראותם מרחוק המוני אחיהם ואין ביכולתם לבוא אתם במגע ולהשמיע באזניהם בשורת הגאולה, כך גם ברגע האחרון נגזלה מאלפי יהודים הזכות והאפשרות להביע רחשי אהבתם וחיבתם לצירי ישראל המגורשים מברית־המועצות; המלווים היחידים, שהתפרדו, ובכל הנימוס והאדיבות הדיפלומטית, מצירות ישראל היו פקידי הטקס הרוסי, אשר ליוו את אנשי הצירות עד הגבול. לא במוסקבה ולא בשום תחנה בדרך, ולא על גבול ברית־המועצות לא ניתן לשום יהודי לנפנף בידו ולהביע הוקרה לשליחי העמצאות היהודית בישראל…

והמתימרים להיות חלוצי עמם בישראל נעדר מהם רגש הכבוד האלמנטרי, להשתתף בצערם של אלפי יהודים במוסקבה וברוסיה; –מנהיגי השומר הצעיר לא הסתפקו בליווי הרשמי של קצין הטקס הישראלי לצירות הסובייטית שהוחזרה מישראל מתוך קטרוג ואיבה לעם היהודי ולמדינה היהודית, אלא כאנשי “מה יפית” מובהקים הפגינו ה“מהפכנים” את התרפסותם בפני המדינה שבעטה בישראל, שהעלילה על היהדות ושהשמיצה ומוסיפה להשמיץ את התנועה הציונית על כל חלקיה וגילויה, ולא זזו מבית הצירות הסובייטית ורצו כל הזמן אחרי מרכבותיה, מבלי לשאול אפילו אם הדבר רצוי לפריצים היהירים והעליונים. בכמה פאטוס מתאר עתון "על המשמר (מיום 22.2.53) “גמר מבצע ניתוק שלא היה חמור למראית־עין חיצונית. אדרבא, גינוני האדיבות היו מרובים ולחיצות־הידים היו ידידותיות; משמרת חופים וגבולות עמדה כולה על רגליה, בכדי לסיים בלא תקלה את צאת המשלחת הדיפלומטית. להיפרד מאנשי הצירות הסובייטית באו נציגיהן בישראל של ארבע מדינות הדימוקרטיה העממית, נציגי משרד־החוץ וחברי כנסת מסיעת מפ"ם סיעת מק"י וסיעת שמאל”.

ולמען שיזכר הדבר עד סוף כל הדורות צוין בכלי־המבטא של “הציונים החלוצים”: ראשון מבין חברי הכנסת שהגיע להיפרד היה מאיר יערי, אשר ביקר באניה “קאדש” לפני בוא אנשי הצירות. אחריו באו יעקב ריפטין, ורוסטום בסטוני, אחריהם בא אמיל חביבי, – לבסוף הגיע גם מ. סנה ואשתו וד“ר ברמן ואחר כך גם מ. וילנר, אסתר וילנסקה, ש. מיקוניס ותופיק טובי”.

לעולמי־עד תעמוד לנו זכותו ההיסטורית הגדולה של מאיר יערי, שביקר באניה “קאדש” עוד לפני בוא אנשי הצירות, ומנהיג השומר הצעיר היה ראשון בראשונים – לא מ. סנה ומיקוניס שהגיעו רק בסוף. אולם עתון חלוצי ומהפכני זה לא סיפר לנו כמה יהודים במוסקבה ועל גבול ברית־המועצות ניתן להם להיפרד מצירי ישראל. גם סירב “על המשמר” לספר אם ציר ברית־המועצות לחץ ידו של מאיר יערי והואיל לשוחח אתו, ואם יערי זכר והעיז לשאול אותו מדוע אין נותנים בברית־המועצות ליהודים ללוות ציר ישראל, כשם שנותנים לאזרחי ישראל ללוות ציר ברית־המועצות.

אנשי השומר הצעיר ועורכי “על המשמר” לא עמדו כלל על העובדה התמוהה הפעוטה ורבת־המשמעות, שבישראל “הריפורמיסטית־הבורגנית” יכולים חסידי “המולדת השניה” ללוות ציר נכרי המנתק קשריו עם ישראל, – ואולם במרכז “עולם המהפכה וגאולת העמים” אין שום יהודי מעיז להגיד שלום לצירי עמו העוזבים בעל־כורחם את הארץ, שהיתה עוד בימי האנשים החיים אתנו כיום המרכז הראשי בעולם לחיבת ציון, לציונות ולתרבות העברית והיהודית, – ונהפכה תחת משטר ברית־המועצות לבית קברות של הציונות והתרבות היהודית. בהתנהגות זו של מנהיגי השומר הצעיר קשה למצוא כל רמז וזכר ל“מזיגה” של ציונות וסוציאליסם, חלוציות ומהפכנות. התרפסות “מה יפית” מעליבה ומתנכרת זו אין בה אף קורטוב של ציונות, אין בה אפילו טיפה של סוציאליסם ומהפכנות, אם מושגים אלה בהשקפת השומר הצעיר אינם שמות נרדפים להשתעבדות מוסרית ולהתרפסות משפילה ובזויה בפני התקיף.

אבל לא נדקדק עם מנהיגי השומר הצעיר בענין של כבוד עצמי, יהודי ואנושי. נבחון “מזיגתם” המהפכנית לאור ערכי־היסוד של הציונות, ונתחיל מעיקר העיקרים – בטחון המדינה.

אין איש צריך ויכול לקבל ברצינות דבריו של י. ריפטין שהוא מדבר כביכול בשם “הפועלים, החיילים והאינטליגנציה”. ריפטין מוסמך לדבר בשם כל אלה, כשם שעתונו של מיקוניס ראוי להקרא בשם “קול העם”. מותר אפילו לפקפק אם ריפטין מוסמך לדבר בשם כל חבריו ב“מפלגת הפועלים המאוחדת”. אבל בנאומו בכנסת נשען ריפטין על החלטת מפלגתו, ומפלגתו היא היא שהכריזה עוד לפני שנתיים ש“תשמור אמונים בימי שלום ובימי מלחמה לברית־המועצות”, וחזרה על תכנה של החלטה זו אחרי משפט פראג, במועצה שנתכנסה בימי 24־25 בדצמבר 1952. מפ"ם נשבעה במועצה זו לעמוד בלא רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות במלחמתן נגד אויביהן מבחוץ, כשם שתעמוד לימינן נגד אויביהן מבית.

כבר צוין לעיל, שלא מפ“ם, ואפילו, לא ריפטין ויערי, קובעים מי הם אויביהן מבית של “ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות”, אלא שליטי הקרמלין. והללו עלולים – וגם נוהגים – להוקיע אפילו את אנשי השומר הצעיר כשונאים מבית, אם הם רק מצויים בתוך ארצות הדימוקרטיה העממית”. אין מן הצורך להוסיף שגם את “האויבים מבחוץ” קובעים לא מנהיגי השומר הצעיר, אלא שליטי הקרמלין, כשם שהם גם קובעים מזמן לזמן מי הם בעלי־בריתם.

אין הדבר נוח ורצוי כל כך לטעמם של אנשי השומר הצעיר לזכור כי אין סטאלין נרתע לכרות ברית עם היטלר, אף על פי שבנטוב וצפור ועמית מ“השומר הצעיר” רואים בכך, (או יותר נכון – ראו בכך, כי השומר הצעיר “התקדם” במשך הזמן) “בגידת סטאלין”. ואין הקרמלין חושש להכריז על הציונות ועל הג’וינט ועל מדינת ישראל “כאויבים מבחוץ”, גם אם אין זה מוסכם על־ידי כל חברי השומר הצעיר.

וזוהי לא השערה וסברה אפשרית אלא מציאות עובדתית, שעתון “פראבדה” (בלשון סגי־נהור – “אמת”), – כלי־ביטויה העליון של המפלגה הסטאליניסטית במוסקבה, הכריז בלשון צחה ואצילה שהתנועה הציונית, היהדות העולמית (שאינה כוללת כמובן את איליה ארנבורג החי ומכליס המת) ומדינת ישראל הם אויבי “עולם המהפכה” ומושלי ישראל וראשי ארגונים יהודיים גדולים אינם אלא כלבים מטורפים, ובזויי־אדם, מרעילי גדולי רוסיה ומרגלים מטעם האימפריאליסם וכו' וכו'.

לרגל הבירור החמור אשר לפנינו, בירור יחסו של השומר הצעיר לבעיית הבעיות של מדינת ישראל, לבעיה שבה תלוי לא רק קיומה של המדינה, אלא גם קיומם וגורלם האישי של כל היהודים בארץ, ואולי של היהודים בעולם, – לבעיית בטחונה של מדינת ישראל, נתעלם מוויכוח אחד, עקרוני ויסודי, הנוקב עד תהום התפיסה הציונית הסוציאליסטית, והוא בעצם ויכוח עובדתי: האם בברית־המועצות קיים משטר סוציאליסטי, ובו מתגשם הקומוניסם, – כפי שאומרים חסידי סטאלין; או להיפך, שזוהי ארץ בעלת משטר פאשיסטי, טוטליטרי, גרוע בכמה בחינות ממשטרו של איבן האיום או אראקצ’ייב האכזר מימי אלכסנדר הראשון וניקולאי הראשון, – כפי שאומרת המציאות.

השומר הצעיר סבור, ככל חסידי המשטרים הטוטליטריים, מימין ומשמאל גם יחד, שאין צורך להוכיח אמת הדברים, – די להכריז עליהם השכם והערב, ולמנוע, באמצעי טירור או בהפחדה מוסרית, את הכופרים בהכרזות הטפלות – מהשמיע את דבריהם וטענותיהם המנוגדים. לעולם לא תמצא אצל חסידי הקומינפורם בארץ – החל מוילנר וגמור ביערי, נסיון כלשהו להפריך דברי אלה המוכיחים כי ברוסיה שוררת למעשה עריצות מדכאת ומשעבדת כאשר לא היתה פעם, וכי משתמשים בה באמצעי טירור והפחדה, גם נגד פועלים ואיכרים ואינטליגנציה וגם נגד מנהיגי המפלגה עצמם. חסידי הקומינפורם מסתפקים בתשובה אחת לכל הכופרים במציאות משטר סוציאליסטי בברית־המועצות: “אתם מסיתים נגד ברית־המועצות”. כך ענו בימי־הבינים לכל מי שניסה לפקפק בקדושת האפיפיור וב“אמיתות” של הכנסיה הקתולית.

לרגל הענין אשר לפנינו, אין לנו צורך בהכרעת הוויכוח הזה, כי יש בכל זאת הבדל־מה בין גישת השומר הצעיר ל“סוציאליסם המהפכני” ובין גישתם של סנה ומיקוניס. המקיסט הגלוי והמוסווה לא ראה אף פעם כל אוון בבּרית־המועצות, לא במשפט פראג ולא בעלילות־הדם על הרופאים היהודים, הפועלים כביכול מטעם הג’וינט והציונים. לגבי “קומוניסטים” אלה אין סתירה בין יחסם לציונות וליהדות ובין אמונתם המוצהרת (האמיתית או המדומה), שכל אשר ברית־המועצות עושה הוא טוב ונכון, וכי סטאלין צודק תמיד, בדיוק כמו שחסידי מוסוליני היו חוזרים על הסיסמא הפאשיסטית המפורסמת “הדוצ’ה צודק לעולם”. אבל יערי וחבריו אינם בכלל חסידים או מתחסדים שוטים מסוגם של מיקוניס וסנה. יערי וחבריו דוגלים בציונות חלוצית ובמזיגה של ציונות זו בסוציאליסם המהפכני. והם מודים לפעמים, –אמנם בשפה רפה, – ולאחר כרכורים פנימיים וחיצוניים, ובתוקף לחץ גדול של אנשי מפ“ם שאינם מ”השומר הצעיר“, ואולי גם מתוך פחד מדעת הקהל היהודית והציונית, – כי היחס של ברית־המועצות לציונות מוטעה, ושלילת קיומו של העם היהודי אינה הולמת לניניסטים אמיתיים, והוקעת המוצא היהודי של סלאנסקי וחבריו אינה עולה בד־בבד עם הסוציאליסם המהפכני כפי שהוא צריך להיות לדעת השומר הצעיר, וכי בענינים יהודיים וציוניים אפילו סטאלין הגדול הגבור והנורא בכבודו ובעצמו עלול לטעות. כמובן שהשומר הצעיר בטוח שסטיה מצערת זו מהלניניסם האמיתי לגבי הציונות, סטיה הנמשכת זה למעלה משלושים וחמש שנים, עוד מלפני קום הסובייטים, אינה אלא אי־הבנה מצערת, חולפת, וחכמי השומר הצעיר בטוחים שיש לאל ידם לשכנע את “עולם המהפכה” ומנהיגיו הנערצים כי בנקודה אחת ויחידה, בנקודה היהודית, טעו כל ימיהם, ואין כל ספק בלבם של אנשי הקיבוץ הארצי שהם מסוגלים להחזיר למוטב את הטועים. אך אפילו יערי בעצמו אשר “בתור מארכסיסט, ומבלי היותו נביא ולא בן נביא” (כמה צנוע האיש הזה?) הוא חוזה עתידות ויודע הכל מראש, אפילו הוא אינו יודע עדיין מתי בעצם יעלה בידו או בידי חבריו לסלק את “אי־ההבנה” החולפת ומתי יצליחו לתקן את הקומוניסם במלכות הציונות החלוצית. ו”טעות" שנמשכת למעלה משלושים שנה – מי יודע אם לא תימשך עוד עשרות שנים.

ברור שבטרם יצליח השומר הצעיר לתקן את הקומוניסם בנקודה היהודית – תימשך השיטנה נגד הציונות ועל פי טבע הדברים – גם אליבא ד“השומר הצעיר”, – עומדת מדינת ישראל במרכזה של התנועה הציונית ומשמשת מנוף וסדן ראשי להגשמתה. והמשטר של הסוציאליסם המהפכני, שכידוע אינו נרתע מהשגת מטרותיו בכל האמצעים אשר בידו, עלול לנסות, אמנם אמנם מתוך “אי־הבנה וטעות חולפת”, כאשר קרה ביחס לצדיק המהפכני מ. אורן בפראג, לכבוש את מדינת ישראל, כמובן מאליו לא למטרות־כיבוש אימפריאליסטיות, אלא על מנת “לשחרר” את המוני העובדים יהודים ואת המיעוט הערבי, המדוכאים, לפי עדותה של האנציקלופדיה הסובייטית, על־ידי ד"ר וייצמן, בהתאם להוראותיהם של האימפריאליסטים האמריקניים.

אמנם בינתיים נפטר ד“ר וייצמן, שאפילו השומר הצעיר רצה ביקרו, למרות העלילות האוויליות שה”מדע" הסובייטי טפח עליו. אבל אין יסוד להניח שחכמי ברית־המועצות ושליטיה יתיחסו ביתר כבוד ואמת לנשיא השני בישראל, איש ה“ריפורמיסם” המובהק, שבוודאי אינו נופל מד“ר וייצמן בהשתעבדותו לאימפריאליסטים האמריקניים ובמדיניות הדיכוי כלפי המוני העובדים היהודים והמיעוט הערבי. והעובדה שאנשי השומר הצעיר הצביעו בעדו בכנסת לא תעמוד לו בעיני מנהיגי “עולם המהפכה”, כשם שתמיכה זו לא עמדה לד”ר וייצמן; כי אין לשכוח שהקומוניסטים המובהקים, כלומר אנשי מק“י, הפסולים אמנם בעיני השומר הצעיר כלניניסטים מזויפים, הם בלבד נאמנים בהחלט (לפי־שעה, כמובן, ועל פי אי־הבנה מצערת וחולפת) על שליטי ברית־המועצות ורק הסוציאליסט המהפכני שלהם מוּכר (כמובן – בטעות) על־ידי “הגבורה” במוסקבה, – והם הרי הצביעו נגד הנשיא הנבחר מהתחלה עד הסוף, והעדיפו על פניו את “הרב מטעם” של מפ”ם, את מר יצחק גרינבוים המכובד, מורו וידידו של ד“ר משה סנה. ואם תזדמן שעת־כושר ויעלה הרצון מלפני שליטי מוסקבה “לשחרר” את המוני העובדים היהודים מהדיכוי של נשיאי ישראל ולהסיר מעליהם את עול “ההשתעבדות לאימפריאליסם האמריקני” ויחליטו להשליט בישראל משטר של “דימוקרטיה עממית”, כפי שעשה הצבא הסובייטי בבולגריה, בפולין, ברומניה, בהונגריה, בצ’כוסלובקיה, כשכוחות המערב לא התנגדו לכך, וכפי שרצה לעשות “עולם המהפכה” לקוריאה הדרומית – ולא יכול אך ורק באשר כוחות או”ם, בהנהלת אמריקה ובהשתתפותה הפריעו לכך, – מה תהיה עמדתם של “הציונים החלוצים” השומר הצעיר בהזדמנות כזו? ואיך יתנהגו במקרה זה – שאולי אינו אקטואלי בשעה זו, אבל ודאי שאינו נמנע־המציאות, – משקי הגבול של השומר הצעיר – אילון, עין־שמר, להבות־הבשן, נירים, צקלג ועוד? איך יתנהגו חברי השומר הצעיר בצ.ה.ל? היעמדו עם מדינת ישראל “המשועבדת לאימפריאליסם האמריקני”, ויגנו עליה, אף על פי שאין בה אלא דימוקרטיה פורמלית הנטולה “עצמאות אמת”, ואין בה המשטר האידיאלי, הנכסף, הרצוי לשומר הצעיר, משטר של “דימוקרטיה עממית”, ועדיין בראש ממשלתה עומדים “ריפורמיסטים, קלריקלים ובורגנים”, – כאלה שעומדים יחד עם השומר הצעיר בראש ההסתדרות הציונית, או שהשומר הצעיר, על משקיו, מנהיגיו, חייליו בצ.ה.ל עובדיו בשירותי המדינה, בהסתדרות העובדים, במוסדות ההנהלה הציונית, יהיו נאמנים למדיניות המוצהרת של מפ"ם – ויעמדו לימין “המשחררים” מטעם “עולם המהפכה” במלחמתו נגד אויביו בחוץ?

ואל ישתמטו אנשי השומר הצעיר, מתשובה לשאלה מחרידה זו באמתלה שזוהי שאלה היפוטטית, ואינה מחייבת תשובה.

מפלגה שעוד לפני יותר משנתיים ראתה צורך אקטואלי להכריז קבל העולם ובאזני העם היהודי בארץ ובגולה שהפועלים, החיילים והאינטליגנציה לעולם לא ילחמו נגד ברית המועצות ו“ישמרו אמונים בימי שלום ובימי מלחמה לברית־המועצות”, מבלי להכריז באותו זמן שלעולם לא ילחמו גם נגד ארצות־הברית או ארגנטינה או צרפת, או מדינה אחרת, שכולן מוחזקות לפי התיאוריה של “השומר הצעיר”, כמדינות מחרחרות מלחמה ושואפות דמים, – סימן שהמדינאים והוגי־העתידות במפ"ם היו סבורים, שהזדמנות כזו אינה דמיונית והיפוטטית, אלא ממשית ואקטואלית.

והם עשו זאת לא רק לפני יותר משנתיים – הם חזרו על הכרזה זו במועצת המפלגה שנתכנסה לאחר משפט פראג לפני שבועות אחדים, כשכבר החלה להשתולל לעין־כל השיטנה האנטי־יהודית והאנטי ציונית של “עולם המהפכה”. אנשי השומר הצעיר יודעים ככל אחד מאתנו שממשלת פראג לא תעשה דבר, קטן או גדול, בלי הוראות ממוסקבה, וסימן לדבר – הזכרתם הבלתי פוסקת, שברית־המועצות עמדה לימיננו במלחמת הקוממיות, אם כי במלחמה ההיא לא יכולנו לרכוש אפילו כדור אחד בברית־המועצות, ורק צ’כוסלובקיה, בתמיכתה של יגוסלביה, מכרה לנו נשק, והשומר הצעיר – לא בלי יסוד – זוקף פעולה זו של ממשלת פראג לזכותה של מוסקבה.

המועצה האחרונה של מפ“ם הרחיקה אפילו לכת מוועידת מפ”ם מלפני שנתיים ויותר. אז הוכרז רק שישמרו אמונים לברית־המועצות בימי שלום ובימי מלחמה. במועצה שלאחר משפט פראג הוסיפו לבעלי־בריתם בשלום ובמלחמה – גם כל “הדימוקרטיות העממיות”, והתחייבו לא רק על עמדה שלילית – “לא להילחם”, אלא על עזרה אקטיבית, והצהירו לעמוד בלי־רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות העממיות בפני כל האויבים מבית ומחוץ.

ונתאר לנו אפשרות כזו, שאינה כל כך רחוקה ונמנעת המציאות: הקומוניסטים בעיראק, שמספרם אולי אינו גדול ממספר הקומוניסטים ברומניה לפני היות רומניה “דימוקרטיה עממית”, תופסים – בעזרת עולם המהפכה, עזרה גלויה או נסתרת, – את השלטון בעיראק ומכריזים על “דימוקרטיה עממית” עיראקית. אפילו בקרב השומר הצעיר אין תמימים רבים המאמינים שאמנם 98 אחוז של העם הפולני נהפכו לפתע־פתאום לחסידי הקרמלין ול“סוציאליסטים מהפכניים” – כפי שסופר רשמית על תוצאות הבחירות האחרונות בפולין. ואם פולין ורומניה, שרוב בנינן ורוב מנינן הם אנטי־קומוניסטים ושונאי רוסיה נהפכו בן־לילה ל“דימוקרטיות עממיות” הודות למטה־הקסם של “עולם המהפכה”, שהופיע בסוף מלחמת־העולם השניה בארצות אלה – אין זה כלל וכלל מן הנמנע ש“נס” זה יתרחש גם בעיראק, ו“החלקים הבלתי־נפרדים של עולם המהפכה” בתוכנו – ממק“י ועד השומר הצעיר, ישמחו וישישו ואף יצהלו לקראת “מהפכה” זו. ונניח שבעקבות עיראק הולכת סוריה ועבר־הירדן, וכל “הדימוקרטיות העממיות” הללו באות “לשחרר” את המוני העובדים המשועבדים בישראל ולשים קץ להשתעבדות הישראלית לאימפריאליסם האמריקני, – מה יעשו האבירים של “הציונות” החלוצית והסוציאליסם המהפכני”? – הילחמו יחד עם “הריפורמיסטים והבורגנים” למען עצמאות ישראל כמו שהיא, או יתנו ידם “בלי כל רתיעה”, כאשר הצהירו חגיגית ופומבית, ל“דימוקרטיות העממיות”?

כיצד “תתמזג” בבגידה זו החלוציות הציונית והמהפכנות הסוציאליסטית של השומר הצעיר?

במלים אחרות במי יבגוד השומר הצעיר במקרה כזה: היבגוד “במולדת הסוציאליסם המתגשם” שהכריזה (מתוך אי־הבנה זמנית, חולפת וכו') מלחמה על תנועת הגאולה והשיחרור של העם היהודי במולדתו, או בהישארו נאמן להכרזותיו בכנסת, במועצת ההסתדרות, בוועידתו ובמועצת מפלגתו – על אמונים לברה"מ ולדימוקרטיות העממיות בימי שלום ובימי מלחמה יבגוד בעמו היהודי, במולדתו הישראלית ובציונות החלוצית והבלתי־חלוצית?

זוהי השאלה!

 

ז.    🔗

“ההכרעה העומדת לפנינו היא: במי נאמין? למי נעבוד? ופועלי ארץ־ישראל צריכים להכריע: קרמלין – או ירושלים”.

ד. בן־גוריון, 29.4.51

חזון ודרך, כרך ג‘, עמ’ 135.

“איפה ומתי היתה סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים?”

מ. בנטוב, בכנסת, 29.5.51.

התאריכים של שתי הציטטות מעידים, כי שאלתו של המנהיג הפוליטי והמומחה הבינלאומי של השומר הצעיר מ. בנטוב, באה בעקבות הנחתו של ראש הממשלה, שקיימת סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים, ופועלי ישראל חייבים להכריע לצד זה או לזה. יש חשיבות מיוחדת לוויכוח זה, באשר הוא קדם כמעט בשנתיים למשפט פראג ו“פרסומי מוסקבה”,כפי שהשומר הצעיר קורא בלשון נקיה לעלילות־הדם ולהשמצת היהדות והציונות על־ידי הקטיגור הסובייטי ועתוני רוסיה. הוויכוח הוא לא על מאורע בלתי־צפוי, “תקרית”, או הסתבכות פתאומית, אלא על יחסים מתמידים, קבועים בין שתי הוויות פוליטיות, שאחת נקראת “קרמלין” והשניה – “ירושלים”.

כל אחד יודע מה פירושו של “קרמלין”, ואין הבדל אם קוראים לזה בשם ברית־המועצות, או “עולם המהפכה”, דיקטטורה “קומוניסטית”, – או שלטונו של סטאלין. הכוונה היא בכל אופן למשטר השורר באימפריה העצומה ורחבת־הידים שכבשו הצארים הקודמים במשך מאות בשנים, והורחבה בימינו על־ידי הצבא האדום והתפשטה אחרי מלחמת העולם השניה על רוב ארצות מזרח אירופה, לרבות גרמניה המזרחית.

ומה פירושה של “ירושלים”? – אף כאן הכוונה אינה לעיר סתם; אלא לשלושת הדברים שבירת־ישראל זו מסמלת בימינו: היהדות, כלומר העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל.

אנו חיים בתקופה מסוערת, חמורה והרת סכנות. הסכנות הצפויות לכל המין האנושי, לכל עמי תבל, בלא יוצא מן הכלל (אולי מחוץ לתושבי אפריקה האקוואטוראלית), ובשורה הראשונה, כמובן, “לעם המפוזר והמפורד”, ולמאמציו המתוחים והנואשים שהוא עושה זה שלושה דורות לקבץ נידחיו במולדתו העתיקה, ולבצר עצמאותו ושוויונו וחירותו בתוך משפחת העמים, וגם להבטיח שִוויון וחופש וזכות מלאה לכל יהודי באשר הוא.

לא תמול־שלשום נתגלו החומרות והסכנות במצב העולמי, וההיסטוריה העולמית והיהודית אינה מתחילה במשפטי פראג, והתנועות הפועלות בתוכנו יבחנו לא רק לפי עמדתן ותגובתן למעשי־הזוועה האחרונים של פראג ומוסקבה, אלא לפי קו מחשבתן ופעולתן השקולה והמחושבת ב“ימים כתיקונם”, כביכול, שלפני משפטי “הטיהור” ועלילות הדם.

בהעמידו בפני פועלי ישראל לפני שנתיים את בעיית ההכרעה בין ירושלים ובין הקרמלין, הגדיר ראש הממשלה את עמדתה של ישראל בזירה הבינלאומית.

כשאנו פונים מהעבר לעתיד, אמר אז ראש הממשלה, אנו נתקלים קודם כל בשאלה נעלמה אחת, שקביעתה אינה בידינו, וזוהי שאלת שלום או מלחמה. זוהי הבעיה המרכזית של כל עמי תבל. אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת־עולם, אך אין איש יכול לערוב שהאסון לא יתרחש, וכל עם נדרש עכשיו לשתיים: להיכון במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא, ולהמשיך במאמצי השלום ולהגבירם.

אולם החרדה והדאגה של העולם כולו, הוסיף ראש הממשלה, אינן ממצות חרדתנו ודאגתנו אנו. נוסף לסכנת מלחמה עולמית, תלויה על ראשנו סכנה נוספת, סכנת “הסיבוב השני”, שכמה משכנינו, המסרבים לעשות שלום עם ישראל, מדברים עליו בקול רם.

גם פה אין שום יסוד לבהלה, וגם פה אין צורך להניח שאנו עומדים ערב המלחמה, ציין ראש הממשלה, המשמש במדינתנו גם שר־הבטחון. אולם מניעתו של הסיבוב השני אף היא אינה נתונה בידינו, ועלינו שוב להיכון לכל צרה שלא תבוא. ואנו נתבעים לכוננות עילאה – תוך כדי המשכת “נסיונות ומאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית ידידות עם כל אחד משכנינו הרוצים בכך”.

ושר־הבטחון הבחין אז בין מעמד ישראל במזרח התיכון ובין מעמדה בעולם כולו ואמר: “ודאי שהמפתח לשלום בעולם אינו נתון בידי ישראל. אנו אומה קטנה, ואם כי אין אנו כמות אפסית ואין אנו חדלי־אונים, ובמזרח הקרוב אנו אחד הגורמים המכריעים במובן הצבאי, הרי מבחינת יחסי־הכוחות בעולם אנו תופסים מקום צנוע מאוד, וגורל השלום והמלחמה אינו לגמרי בידינו. המפתח נמצא בידים אחרות”.

“יש בישראל המחפשים מפלט ב”נייטרליות“. אולם הללו שוכחים שלנייטרליות, כמו לעשיית שלום, דרושים שני צדדים. לא די שאנו נרצה להיות נייטרליים במקרה של מלחמת עולם. נחוץ שהצד השני – והצד השני בנידון זה הוא כל העולם וכל היריבים האפשריים בעולם, – יסכים לכך. ומה הדין אם אחד הצדדים הלוחמים לא יכבד את הנייטרליות שלנו ויפלוש לתוך גבולותינו, כמו שעשתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה והשניה, וכמו שעשו אחרים שפלשו לתוך מדינות שלא הכריזו עליהן מלחמה? הנקבל עלינו הדין של כל פלישה?”

השומר הצעיר קבע בבהירות ובהחלטיות שהוא מקבל על עצמו דין פלישה אחת – אם תבוא: פלישה “מהפכנית”, ולא יתנגד בשום אופן לצבא האדום ולדימוקרטיות עממיות. מפ“ם כולה בעצם הצהירה ככה בוועידתה; הכריז על כך ריפטין בכנסת, וחזרו אנשי מפ”ם והודיעו זאת במועצתם האחרונה שנתכנסה לאחר משפטי פראג, כי הם לא ילחמו לעולם בברית־המועצות ובדימוקרטיות העממיות. וגם לאחר “הטיהורים” הנעשים במפ“ם וב”השומר הצעיר" לא שמענו, כי מי שהוא במפ"ם הצהיר שיגנו על מדינת ישראל בפני כל פולש, ויהא הפולש אשר יהיה.

וכל זמן שלא נשמע מפי השומר הצעיר הצהרה מוסמכת המבטלת והסותרת ההכרזות הקודמות, עלינו לקבל כהנחה בלתי־מופרכת, שהשומר הצעיר לא יגן על מדינת ישראל בפני פלישת הדימוקרטיות העממיות, ושיש סתירה יסודית בין הנאמנות לציונות החלוצית ובין ההשתלבות ב“עולם המהפכה”, ובמקום “המזיגה” המילולית שדוגל בה הקיבוץ הארצי, יש כאן הכרח בלתי־נמנע של בגידה באחת מהשתיים: או בציונות או ב“מהפכנות”. ולשוא סבור המנהיג הדגול של השומר הצעיר מ. יערי, כי אויבנו הוא הסינתסה בין הציונות החלוצית ובין הסוציאליסם המהפכני. סינתסה כזו אינה קיימת אלא בדמיונו של השומר הצעיר. אויבנו, ולא אויבם של פועלי ישראל בלבד, אלא אויבה של המדינה כולה, הוא הסתירה הברורה שבין שתי אלה. אמנם מר סנה מבטיח אותנו שצבאות ברית־המועצות לא יפלשו אף פעם לארץ זרה, אבל הוא בוודאי אינו מרמה את עצמו ואינו סבור, שבארץ ימצא אף איש נבון אחד שיניח כי ד"ר סנה קובע את מדיניותה של ברית־המועצות ויודע מה יעשו שליטי מוסקבה ומה לא יעשו.

שר־הבטחון קבע בדברו לפני שנתיים על מעמדה של ישראל בעולם ובמזרח הקרוב, כי “עלינו להיות מוכנים להגן בכל הכוחות והאמצעים שבידינו על שני דברים: על ריבונותנו החיצונית ועל חירותנו הפנימית, אם יתקפו, ויהיה התוקף מי שיהיה. אומה שאינה מוכנה להילחם על שני אלה, גורלה נחרץ: היא נידונה לכליה מדינית”.

השומר הצעיר הזדרז והחליט, שנכונותו להגן על מדינת ישראל תלויה במיותו של הצד אשר ילחם נגדה. אולם אפילו השומר הצעיר עדיין לא קבע הלכה, שאין מדינת ישראל צריכה להתכונן לעמוד בפני התקפת שכניה. ולמען בהירות הבירור החמור אשר לפנינו, נניח לרגע שלא יתכן, ואין להעלות על הדעת כלל, שעיראק או סוריה או מדינה ערבית אחרת “תיהפך” לפתע פתאום ל“דימוקרטיה עממית”, ובחורי השומר הצעיר לא יועמדו במקרה זה בפני הסתירה הטראגית אם לעמוד לימין “הציונות” או לימין “עולם המהפכה”; ונברר את הבעיה בפשטותה ובמסגרת המציאות הנוכחית: מהי עמדת השומר הצעיר ומדיניותו, להלכה ולמעשה, לגבי הכשרת מדינת ישראל לעמוד בפני התקפת המדינות הערביות כמו שהן; ונתעלם לגמרי מהחליפות והתמורות המהירות והמריבות המתחוללות במדינות אלו, אם מתוך התרוצצות הכוחות הפנימיים שבתוכן או מתוך השפעות חיצוניות, נתעלם גם מהתמורות שבאו כבר ומהתמורות העלולות לבוא.

והשאלה מתחלקת לשתים: א) הקיימת לגבי בטחון ישראל “סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים”, ו“המזיגה” בין הציונות החלוצית ובין הסוציאליסם המהפכני אף כאן אינה אלא סתירה משוועת? ב) המאפשר הקו של השומר הצעיר ומפ"ם במדיניות חוץ – למדינת ישראל להתכונן ולעמוד בפני התקפת השכנים הערבים?

נתחיל מבירור שאלה א' – אם יש סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים, כפי שטען ראש הממשלה לפני שנתיים, או אין סתירה, – כפי שהבטיח מר בנטוב חודש ימים אחר כך.

גם בר־בי־רב יודע שבטחון המדינה תלוי קודם כל – בכוח־אדם. ידוע לכול שחמש ארצות ערב העצמאיות (מצרים, עיראק, עבר־הירדן, סוריה, לבנון, – גם אם לא נכניס בחשבון את סעודיה ולוב) יש להן אוכלוסיה העולה פי עשרים על אוכלוסי מדינת ישראל כיום; במלחמת הקוממיות היה ההבדל גדול פי שנים משהוא עכשיו. ההיסטוריה המלאה של מלחמתנו טרם נכתבה, בכל אופן טרם נתפרסמה, אם כי יש לנו כבר ספרות רבה וחשובה על תולדות מערכות בודדות של נקודות ישוב ויחידות־צבאיות. וכותב הטורים האלה יכול להישען אך ורק על העובדות הידועות לכל ועל החומר שנתפרסם עד היום בדפוס.

במלחמת הקוממיות השתתפו לא רק בני ה“ישוב” שהיה בארץ ועולים חדשים שהספיקו להגיע ארצה בעצם ימי המלחמה. בסקירה על “קיבוץ גלויות בצבא” שנמסרה על־ידי שר־הבטחון ביום 3.1.48 בכינוס חיילי גח“ל, לפני תום הקרבות (“בהילחם ישראל” עמ' 343) סופר לנו שבצבא־הגנה לישראל השתתפו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות בגולה: 21 ארצות באירופה, 14 – באמריקה, 10 – באפריקה, 5 – באסיה, 2 באבסטרליה וניו־זילנד. ידועה העזרה הרבה שניתנה לצ.ה.ל. ע”י מתנדבים בעלי איכות מקצועית וצבאית גדולה (טייסים, נהגי טאנקים, תותחנים ובעלי־מקצוע אחרים) שבאו מדרום־אפריקה, אנגליה, קנדה, ארצות־הברית של אמריקה ועוד. ידועים גם מקרים אחדים, בודדים אך חשובים, שקצינים יהודים בעלי נסיון רב הצליחו להתחמק בימים ההם מברית־המועצות ולהצטרף לצ.ה.ל.

המקרה אולי הבולט ביותר של מתנדבי־חוץ הוא הקולונל דוד מרכוס (שהיה ידוע בארץ בשם מיקי) מאמריקה, שהיה מפקד החזית של ירושלים־לטרון לפני ההפוגה הראשונה.

שום בר־דעת, גם אם אינו מומחה צבאי, לא יניח, שהחולשה והליקויים שגילו צבאות ערב ב“סיבוב הראשון” מן ההכרח שיתקיימו גם ב“סיבוב השני”. עלינו להניח, אם אנו חרדים באמת לבטחוננו, שגם השכנים שלנו למדו משהו מכשלונם, ואינם קופאים על שמריהם. מאז מלחמת הקוממיות עבר מלוא השלטון בשתי ארצות ערב – בסוריה ובמצרים, לידי מפקדים צבאיים שהשתתפו בפלישה לישראל ונחלו אז מפלה; ויש להניח בוודאות מוחלטת, שדאגתם הראשית היא לבצר את הכוח הצבאי בארצותיהם. הנחה זו אין להגביל רק לשתי ארצות אלו. גם בעיראק ובעבר־הירדן נעשים מאמצים מתמידים לשכלול הכוח הצבאי, ויש התיעצויות תכופות, כפי שאנו קוראים בעתונות, בין ראשי המטות של כל ארצות ערב, ואפשר להגיד בבטחה, בלא כל חשש של טעות, שהתיעצויות אלו והמאמצים הצבאיים אינם מכוונים לא למלחמה ב“אימפריאליסם המערבי” ולא ב“מולדת הסוציאליסם המתגשם”.

ואם כי יחסי־הכוחות של האוכלוסין נשתנו בארבע שנים אלה לטובתנו, ומעדיפות של 40 נגד 1 ירדו חמש הארצות השכנות לעדיפות של 20 נגד 1, – הרי גם הבדל זה הוא עצום ונורא. ובמקרה של “סיבוב שני” – יהיה תלוי כושר התגוננותנו לא מעט גם בהתנדבות האפשרית בארצות הגולה.

היוכל יהודי נאמן לבטחון המדינה, ולו רק במובן המצומצם המקובל גם על אנשי השומר הצעיר, כלומר במקרה של סיבוב שני, – היכול הוא להגיד במצפון נקי וביושר־לב שאין כל “סתירה בין הקרמלין לירושלים”?

אנו מקפחים ביודעים את האמת, כשאנו מצמצמים שאלה זו לבעיית הבטחון בלבד. אם “ירושלים” פירושה יהדות, ציונות ומדינת ישראל – יש למצוא בכל פינה ובכל ענין חיוני סתירה משוועת בין הקרמלין ובין ירושלים. אולם הפעם נצטמצם במתכוון רק בעניני בטחון, וגם בשטח הבטחון נסתפק אך ורק בצרכי הבטחון למקרה של “סיבוב שני”, ולא של מלחמת עולם.

ומבחינה מצומצמת זו אנו שואלים – ושאלה זו נוקבת עד התהום כי הבטחון היא שאלת קיומנו וחיינו פשוטם כמשמעם: – האומנם אין סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים, כפי שטוען בנטוב בשם השומר הצעיר?

היוכלו טייסים, טאנקיסטים, אלחוטאים, תותחנים, מפקדים וטוראים לבוא אלינו בשעת סכנה מיהדות השוכנת ב“עולם המהפכה” כמו שיוכלו לבוא מכל שאר ארצות הגולה? האין מצב היהודים בברית־המועצות ובדימוקרטיות העממיות – מבחינה זו! – דומה בכל למצב היהודים בארצות־ערב הרוצות לכלותנו? היש זכות ליהודי ברוסיה לקום לעזרת ישראל הנלחמת על קיומה – כשם שיש הזכות הזאת ליהודים בארצות המערב? האין האמירה המטעה של מ. בנטוב לא רק חוסר־אמת בלבד, אלא גם התעלמות זדונית מבעיית־הקיום של מדינת ישראל, של הציונות ושל העם היהודי? ואין לנו הפעם ענין עם האידיאולוגיה האנטי־ציונית של ברית־המועצות; אין זו מענינת אותנו הפעם. לא ידוע לנו על אידיאולוגיה ציונית השולטת במדינות המערב, אם כי שום מדינה אחרת, מחוץ לגוש הסובייטי והליגה הערבית, אינה דוגלת באידיאולוגיה אנטי־ציונית. המדובר הוא על זכות אלמנטרית וטבעית שיש ליהודי באשר הוא לבוא לעזרת עמו כשהוא בצרה של שמד וכליון; זכות זו נגזלה על־ידי הקרמלין מכל היהודים הנמצאים ברשותו. שום ארץ אחרת, מחוץ למדינות ערב, לא נטלה זכות זו מיהודיה, אם כי אף הן אינן חייבות באידיאולוגיה ציונית. זכות זו קיימת, באשר בארצות אלו יש חירות־אדם שאינה קיימת בברית־המועצות ובדימוקרטיות העממיות.

יש מדינות המתנות את האזרחות בארצן בהימנעות אזרחיהן לשרת בצבאות זרים; ויהודים בארצות אלה, שירצו להתנדב לצ.ה.ל., תעמוד בפניהם הברירה: להישאר אזרחים בארצם ולא להתנדב, או להתנדב ולוותר על אזרחותם. אבל הברירה היא בידי היהודי. ברירה זו נשללה מכל יהודי ברית־המועצות. הקרמלין מחה מעל מפת־הבטחון הישראלית – שני מיליון יהודים וחצי, והשומר הצעיר אינו רואה בכך כל סתירה ל“ירושלים”.

כוננות ישראל נגד התקפת שכניה מחייבת שכלול איכותו של צ.ה.ל. עד כדי השיא האפשרי, כי בכמותנו לא נוכל אף פעם להשתוות לשכנינו. שכלול האיכות יש לו משמעויות רבות; הפעם נעמוד רק על האיכות המקצועית, הצבאית והטכנית. מדינת ישראל קיימת רק 5־4 שנים, ואין בה עדיין מכוני־השכלה גבוהים ומשוכללים בכל ענפי הצבא, ואנו זקוקים למכוני־ההשכלה במדינות ותיקות ומפותחות. היהדות בגולה, שלה אנו פונים ברוב־תביעותינו, אינה יכולה להיענות לנו בצורך זה, כי מכוני־השכלה צבאיים יש רק למדינות. וממילא אנו זקוקים בנקודה זו לעזרת מדינות זרות.

ברית־המועצות סגורה בפני היהודים (ולא מאתמול) בשני הכוונים גם יחד: אין יהודי רוסיה יכולים לצאת ממנה; ואין יהודים מחוץ לרוסיה יכולים להיכנס אליה. כל הפניות שפנתה ממשלת “ירושלים” לממשלת ה“קרמלין” בענינים אלה – לא נענו. אפילו מפ“ם הרוצה בהשתלמות חבריה בחו”ל – אינה שולחת אותם למוסקבה, אלא לאנגליה או לאמריקה. לא חלילה מתוך שנאה למוסקבה, אלא מפני שהדרך חסומה בפניהם, כמו בפני כל יהודי אחר. וצ.ה.ל. חייב לשלוח מיטב מפקדיו ועובדיו להשתלם בחו"ל. – והעולם היחיד הפתוח לפנינו הוא העולם המערבי, ואף הוא – לא בכל התנאים. מכוני־השכלה צבאיים לא יפתחו בפני שונאי המדינות האלה. ארצות־המערב, אם כי הן נוצריות, אינן נוהגות להגיש הלחי השניה למי שסוטר או מנסה לסטור בלחי האחת. הן עושות בדיוק ההיפך. הם מרביצים מנה אחת אפים. וכשאין כל אפשרות ליהנות ממכוני־ההשכלה הצבאיים בברית־המועצות, מן ההכרח לפנות למקומות אחרים. וזה אפשר רק מתוך טיפוח יחסי ידידות עם מדינות אלה.

הקו שהשומר הצעיר ומפ“ם רוצים להנחיל לפועלי ישראל, לנוער ולעם במדיניות־חוץ, הוא קו ההזדהות עם “הדימוקרטיות העממיות”. מתוך אדיקות בקו זה הזדרזו אנשי מפ”ם להכריז (אם כי בלי כל סמכות ויפוי־כח), ש“הפועלים, החיילים והאינטליגנציה בישראל לעולם לא ילחמו נגד ברית המועצות”, מבלי להכריז באותו זמן שלא ילחמו גם נגד אנגליה, אמריקה, צרפת ומדינות אחרות שאינן כפופות לגוש הסובייטי. קו זה סוגר בפני צבא־הגנה לישראל כל אפשרות של השתלמות באיזו ארץ שהיא, כל עוד לא נהפכה ישראל ל“דימוקרטיה עממית”. – ואנשי השומר הצעיר לא הסבירו לנו כיצד נתכונן לעמוד בפני התקפה ערבית, – אם התקפה זו תבוא לפני שנהיה “דימוקרטיה עממית”, בלי אפשרות של תוספת כוח אדם מיהדות הגולה ובלי אפשרות של השתלמות צבאנו, ושתי אפשרויות אלו מצויות אך ורק בארצות שאינן כפופות לגוש הסובייטי.

אולם בכוח־אדם בלבד, ולו גם המשוכלל ביותר, אי־אפשר לעמוד במערכה. דרוש ציוד, ובשורה ראשונה – נשק.

מכל הפרשות המפוארות של מלחמת הקוממיות – פרשה אחת היא עד עכשיו סתומה ביותר: פרשת הזדיינותו של צ.ה.ל. ערב המלחמה, תוך כדי המלחמה ולאחריה. ואין כותב הטורים האלה קובל על ההיסטוריונים והבקיאים בדבר, שלא סיפרו לנו עדיין כיצד הספיק צ.ה.ל. להזדיין תוך כדי המלחמה. יש להניח שיש טעמים בגו. אולם משהו ידוע גם לקורא פשוט, המצוי אצל הספרות הדנה בענינים אלה; משהו ידוע גם לחברי ה“הגנה”.

כל מי שהיה חבר ב“הגנה” לפני קום המדינה יודע, שה“הגנה” עסקה גם ב“רכש” וגם ב“תעש”. – ואם כי אמצעיה היו דלים ותנאי המחתרת הפריעו לשניהם, נעשו בשטח זה גדולות, ונשק המחתרת עמד לנו במבחנים של 1929, 1936־8 ובמערכות הראשונות של דצמבר 1947 עד 15 במאי 1948. אבל מה היו גדלו וטיבו של נשק זה?

מהחומר שנתפרסם עד עכשיו אנו למדים שבאפריל 1947, פחות משנה לפני מלחמת הקוממיות, היו ברשות ה“הגנה” לא יותר מ־10.073 רובים, (8720 בישובים, 1353 ברשות המרכז), 1900 תת־מקלעים, 444 מקלעים, 186 מכונות־יריה, 672 מרגמות של 2 אינטש, 96 מרגמות של 3 אינטש, וכמות מסוימת של רימונים וחמרי נפץ. לא היה כמובן אף תותח אחד, אף מכונת־יריה כבדה אחת, ולא כל נשק אנטי־אווירי ואנטי־טאנקי. לא היו גם טאנקים ומטוסי־קרב וכלי־שיט מלחמתיים, ולא היו כמעט גם אמצעי־תחבורה ביבשה. (“בהילחם ישראל”, עמ' 192).

כל מי שנוכח במצעד הצבאי הראשון שנתקיים ב“יום הרצל”, ב־27 ביולי 1948, בתקופת ההפוגה, זמן רב לפני תום הקרבות, ראה ברחובות תל־אביב הפגנה אדירה של תותחים ממינים שונים, טאנקים ומכונות־יריה כבדות, ומטוסי קרב עפים על פני ראשנו. בימי־העצמאות שנתקיימו אחר כך ארבע פעמים, ראינו מצעד צבאי עוד יותר מכובד ומרהיב עין.

יתכן שמשהו מהזיון הזה יוצר בארץ, אבל אין כל ספק, שהמטוסים והטאנקים והתותחים ומכונות־היריה הכבדות (ואולי לא רק הכבדות) והמשורינים וספינות־המלחמה וציודן המרובה והמסועף הובאו מן החוץ. הזכינו בכל כבודה זו מן ההפקר?

שמענו על הרובים וכמה מכונות־יריה ומטוסי־קרב, שנרכשו בצ’כוסלובקיה – בימי היות יאן מאסאריק ואחריו ולדימיר קלמנטיס שרי־החוץ במדינה זו; הראשון כשצ’כוסלובקיה היתה דימוקרטית סתם, והשני – כשזו הפכה ל“דימוקרטיה עממית”; וכל איש בתוכנו זוכר בהוקרה עזרה זו, ומתאבל על המיתה החטופה והמיסתורית שבאה על יאן מאסאריק ועל התליה שנגזרה על קלמנטיס במשפט פראג.

אבל גם מאסאריק וקלמנטיס לא מסרו לנו נשק זה חינם אין־כסף, וכפי שידוע לכל – דרשו התמורה לא בכתרים צ’כים ולא ברובלים סובייטיים, אלא בדולרים אמריקניים, ובנפש חפצה שולם להם בדולרים אמריקניים. וגם זה ידוע, שדולרים אמריקניים אין מדפיסים במדינת ישראל, ויש רק ארץ אחת בעולם שבה אפשר להשיגם.

אבל אין זה כל הסיפור. מלבד רובים וכמה מכונות יריה ומטוסי־קרב, ראינו במצעדים הצבאיים שלנו, – תותחים מכל המינים, תותחי־שדה ותותחים נגד טאנקים ונגד מטוסים, וראינו טאנקים וזחלים, ומפציצים קלים וכבדים ומבצרים מעופפים וספינות־מלחמה ועוד ועוד; לא סופר לנו עד היום הזה מאין בא נשק כבד זה, אבל ברור שהוא בא לא מצ’כיה. ויש לכך ראיה מובהקת: אנשי השומר הצעיר מזכירים לנו חדשים לבקרים את “נאומו של גרומיקו”, – ומיחסים, כאנשי מק"י, את כל הנצחון נגד היטלר אך ורק לצבא הסובייטי, כאילו לא היתה כלל במציאות אנגליה שלחמה יחידה בנאצים, כשעדיין היתה קיימת הברית בין היטלר ובין סטאלין, וכאילו אמריקה לא גייסה ולא שלחה לכל החזיתות בעולם – באירופה, באפריקה ובאסיה, מיליונים חיילים, ולא הושיטה לרוסיה עזרה נדיבה, ואירופה המערבית והמרכזית וכל אפריקה ואסיה לא שוחררו מגייסות היטלר ובני־בריתו – בעיקר על־ידי צבא אמריקה ואנגליה; אבל אפילו אנשי השומר הצעיר אינם מייחסים יתר הזיון של צ.ה.ל. לצ’כוסלובקיה או לברית־המועצות, ומזה יש ללמוד שכל הנשק הזה בא מארצות המערב. וגם בארצות אלה – ובנידון זה אין הבדל בין מזרח ומערב, – היינו צריכים לשלם טבין ותקילין, ויש אומרים – שגם פה התמורה העיקרית נעשתה בדולרים, שמקורם באמריקה.

בלי ספק, שחלק גדול מהוצאות אלה נתנו אזרחי ישראל. אבל גם אנשים שלא זכו לעמוד בסוד מבצע־ההתגוננות המפואר ואינם בקיאים בכל פרטי המפעל הכביר ורב־הישועה של “רכש”, יודעים, שבלי עזרת היהדות בעולם, לא היינו מספיקים לרכוש גם הנשק בצ’כוסלובקיה וגם הנשק בארצות המערב. ועזרה זו באה בעיקר מאמריקה, ובלי הרצון הטוב של הממשלה האמריקנית לא היתה יכולה להתקבל, אפילו מיהודי אמריקה.

ושוב אסור לשום איש להניח, שהשכנים מפגרים בהזדיינותם לעומת ישראל. אנו רואים המצעדים של צ.ה.ל. ביום העצמאות, ולבנו עובר על גדותיו מהמחזה המרהיב. אבל אין אנו נוכחים במצעדים של צבאות ערב. וכל קורא־עתון נבון, אין לו ספק שבארצות ערב קיים תהליך מזורז ומתמיד של תגבורת הזיון ואנו מצווים לא רק על שכלול איכותו המקצועית של צבאנו, אלא גם על ציודו וזיונו המספיק, וציוד זה בעיקרו מן ההכרח שיבוא מן החוץ.

שני מיליון וחצי יהודים, קרוב לרבע מהעם היהודי בעולם, נמצאים בתחומי השלטון של ה“קרמלין”. “ירושלים” זקוקה למען בטחונה וקיומה הפיסי לעזרת העם הזה. ה“קרמלין” מנע מרבע העם היהודי לא רק לעזור בגופו אלא גם בממונו ובהשכלתו – לבטחונה של ישראל. מניעה זו לא באה לאחר ניתוק הקשרים, בחודש זה, גם לא לפני שנתיים, אלא ימיה כימי המשטר הסובייטי, והיא קדמה ל“נאומו של גרומיקו”, ולא נתבטלה ולא נתרככה אף כמלוא הנימה בימי ה“נאום” ולאחריו.

יהדות רוסיה מנותקת מ“ירושלים”, כלומר ממדינת ישראל, מהעם היהודי, מהציונות. לא מתוך אדישות, לא מתוך מגמות התבוללות, לא מתוך אנטי־ציונות, אם כי אין ספק שיש בקרב יהודי רוסיה, כמו בקרב היהודים בארצות אחרות, מגמות מתנכרות כאלו. ישנן מגמות כאלו גם ביהדות אמריקה הגדולה. אבל רק מתעלל ביגונם ובאסונם של יהודי רוסיה יאמר, יחד עם אנשי מק“י, שיהודי רוסיה אינם רואים עצמם כבשר מבשרו וכעצם מעצמו של העם היהודי, וכי ביהדות רוסיה כבתה התקווה והערגה לגאולה לאומית, ונכרתה בתוכה האהבה למדינת ישראל ולתחית המולדת. יהדות רוסיה נותקה בחוזק־יד, מתוך רמיסת זכויות־אדם וזכויות־עם על־ידי ה”קרמלין". והשומר הצעיר יודע אמת זו ומתכוון למרוד בה.

בנשק ובכוח־אדם המבטיח קיומה של מדינת ישראל ועתידה – אין ליהדות רוסיה חלק ונחלה, מפני שהמדיניות השקולה והמתמדת של ה“קרמלין” היא לעקור יהדות רוסיה מתוך העם היהודי, לנתק כל קשר בינה ובין מולדתה ההיסטורית, להחניק בתוכה כל אפשרות של חינוך יהודי וציוני, ולעשוק ממנה האפשרות לעמוד לימין עמה, לימין מולדתה השניה בישראל, – אפילו באותה המידה שניתן לשומר הצעיר בישראל לעמוד לימין מולדתו השניה בברית־המועצות.

גם היהודים בארצות שמחוץ לגוש הסובייטי, אינם חפשים לגמרי לנפשם, במידה שיהודי־ישראל חפשים לנפשם. גם הם כפופים לחוקי המדינות שבתוכן יושבים, ועליהם להיות נאמנים לאינטרסים הממלכתיים של ארצותיהם. ואילו היה ה“קרמלין” שליט בארצות המערב – באמריקה, באנגליה ודומיהן, כפי שרוצה השומר הצעיר, וכפי שהוא מדבר על לבנו, שכולנו – כל פועלי ישראל, כל הנוער, כל המוני העם, כלומר רוב מנינו ורוב בנינו של העם היהודי בישראל – נרצה בכך, כי אז היתה נכרתת תקוות הקיום והבטחון של מדינתנו וישראל היתה כורעת בפני אויביה המרובים במזרח התיכון.

“איפה ומתי היתה סתירה בין הקרמלין ובין ירושלים”? שואל מנהיגו של “השומר הצעיר”.

במקום תשובה יש לשאול את המנהיג ואת חבריו: האומנם כל כך אתם רחוקים מהבנת צרכי הבטחון עד שאינכם רואים הסתירה התהומית בין ה“קרמלין” ובין “ירושלים”, לא רק במקרה של מלחמה עולמית או במקרה של התקפת “דימוקרטיה עממית” ערבית, אלא גם במקרה הפשוט, שאף השומר הצעיר מודה בסכנתו, במקרה של “סיבוב שני”?

ה“קרמלין” ומדיניותו כלפי היהודים כל השנים, והקו של השומר הצעיר במדיניות־חוץ, המתמזג עם קו ה“קרמלין” – סותר את האינטרס החיוני ביותר של מדינת ישראל, של העם היהודי, של הציונות וסיכויי הגשמתה: סותר את צרכי בטחונה של מדינת ישראל.

 

ח.    🔗

“שומה על מפ”ם להתלכד שבעתיים, כדי להזעיק וללכד את העם סביבה. דרושים לכך הרבה עקשנות והרבה כוח".

מאיר יערי, בכנסת, 7.10.51

ראינו הסתירות, הניגודים והמידות ההוטנטוטיות שבהם מסתבך ומתפתל השומר הצעיר בשאיפתו להשתלב ב“עולם המהפכה” בעולם הבא, ולהתנגד לו בעולם הזה, בנסיונו “למזג” הציונות החלוצית בסוציאליסם ה“מהפכני” מתוך התעלמות מהניגודים התהומיים החוצצים בין שני אלה להלכה ולמעשה; בענותו אמן אחרי כל התעתועים של משפטי־הזוועה הפוגעים בראשי הקומוניסטים, ובהסתייגו ממשפטים אלה כשהדבר נוגע לחבריו הוא; בהצטרפו ללא כל סייג להשמצה הסטאליניסטית נגד כל הכוחות החופשיים בעולם, שאינם רוצים להיות כפופים לדיקטטורה של הקרמלין, ובהוציאו מן הכלל רק את ההסתדרות הציונית שממנה הוא יונק; בהתנגדותו המילולית למלוות ולהענקות שממשלת ישראל מקבלת מהממשלה האמריקאית ובלהיטותו המעשית ליהנות בעצמו ממלוות אלה; בהטפתו לברית “פרוגרסיבית” ולחזית־פועלים מאוחדת, ובהתנקשויותיו הבלתי־פוסקות במרותה העליונה של הסתדרות העובדים, וכיוצר באלה.

אין אלה אך ורק סתירות וניגודים של תנועה דו־פרצופית, המתהדרת כלפי־חוץ בנוצות רדיקליסטיות ומהפכניות ומסדרת את עניניה הפנימיים מתוך אופורטוניסם ופשרנות ללא־גבול, אלא פרי של מבוכה רעיונית ובוסר מחשבתי וחוסר אומץ־לב מוסרי ואינטלקטואלי לראות מציאות קשה ומסובכת.

יודעים הם להלכה להבחין בארץ בין שלטון פועלים ובין שלטון על פועלים. אבל אין מסוגלים לראות היכן באמת ולמעשה יש שלטון פועלים והיכן יש רק שלטון על פועלים. הסתדרות העובדים ומוסדותיה, הנבחרים בבחירות דימורקטיות ומתוך חופש ויכוח וביקורת ללא־גבול וללא־סייג — היא בפי אנשי ה“סינטסה” של השה"צ “שלטון על פועלים”, שאינו מחייב אותם; וממשלת ישראל המייצגת רוב בנינו ורוב מנינו של העם העובד, של הפועלים בעיר ובכפר, של ההתישבות העובדת, של האינטליגנציה היוצרת, של המוני העם, ושעומדת יום־יום בפני משפט הקהל ובפני בקורת חופשית (ואולי הפקרית) של עתונות ושל אופוזיציה, — ממשלה זו נתונה לשימצה על־ידי עתונאי “על המשמר” בלשון שאינה שונה בתוכנה, בצורתה ובנקיונה מלשון היבסקציה ואדוניה בקומינפורם.

אולם אין הוגי־הדעות בשומר הצעיר מסוגלים לראות את הסתירה התהומית שבין הפרזיאולוגיה שבה משתמשים שליטי הקרמלין ובין המציאות הקיימת בברית־המועצות, ואת הניגוד שבין השם הניתן לדמוקרטיות העממיות ובין התוכן הפוליטי שמונח ביסודן.

בברית־המועצות עומד השלטון על עריצות־טירור שלא היתה דוגמתה בעולם, ומשטרה נשען על מיליונים של מרגלים ובלשים בכל עיר וכפר, בכל בית ומשפחה; בה אין אדם רשאי להגות כאשר עם לבו; אין חוקר רשאי לפרסם פרי חקירותיו לפי ידיעתו ומצפונו; אין סופר ומשורר רשאים לכתוב, אין צייר ואמן יכולים ליצור, אלא לפי הקו המוכתב על־ידי השליטים מדי פעם לפעם, ולפי הצורך הפוליטי המשתנה מפעם לפעם; ומה שאתמול היה מדע ואמת ואמנות ושירה, נפסל היום — על־ידי אותם השליטים כשקר וסילוף וחיקוי בורגני והשתעבדות מערבית; והאדם העובד, הפועל והאיכר, איבד כל זכויותיו האנושיות, הפועליות, והוא מועבד בפרך, בשיטות הזעה ובסחיטת דם התמצית שהתלבשה במחלצות של “תחרות סוציאליסטית”; פרי עמל ההמונים מושקע בהזדיינות בלתי־פוסקת, מתוך סיסמאות־רמיה על שלום ואחוה בין עמים; והשוביניסם הרוסי מטופח ומנופח כאשר לא היה גם בימי הצארים; כל התגליות והכיבושים המדעיים והטכניים בעולם מיוחסים באנציקלופדיה הסובייטית לאנשי־מדע רוסים במאה השמונה־עשרה, התשע־עשרה והעשרים; — הולך ונמשך מסע כיבושים אימפריאליסטי — בכשרון וביעילות שוודאי אינם נופלים מאלה של הצארים הקודמים; ופינלנד מותקפת, וליטה ולטביה ואסטוניה נכבשות ונספחות לרוסיה הגדולה, ופולין, רומניה, הונגריה, בולגריה וצ’כוסלובקיה נהפכות למעשה בכל דבר למושבות רוסיות הכפופות במאה אחוזים לקרמלין, ונעשות בתוך רחבי רוסיה פעולה רוסיפיקטורית שלא העיזו לעשות כמוה אפילו בימי הצארים; וכל גילוי של לאומיות לא־רוסית מוקע כלאומנות בורגנית ונחנק באכזריות טיפוסית, בשעה שהשוביניסם הרוסי נהפך לדוקטרינה רשמית בבתי־הספר, בספרות, במדע ובשלטון; ופולחן המנהיג, החנופה המשפילה כבוד האמת וכבוד האדם, החנופה ברדיו, בעתונות וגם בספרות המדעית, לכשרונותיו העל־אנושיים ולגאוניותו האלהית של המנהיג בכל שטחי המחשבה, המדע, הספרות ותפקידו העליון בהיסטוריה הרוסית והעולמית — מטופחת ומנופחת על־ידי המנגנון הממשלתי הסובייטי, כאשר עוד לא נעשה הדבר לשום שליט ועריץ בימים הקדמונים, בימי הביניים ובתקופה החדשה; מזדייפת ההיסטוריה של המהפכה ברוסיה, נמחקות הפעולות שנעשו על־ידי מנהיגים ומצביאים ומורים שנרצחו על־ידי המנהיג, וכל גבורתם וחידושיהם נזקפים על חשבון השליטים שתחכמו ותפסו מקומם באמצעים מנוסים של בורג’רה איטלקי או סולטן עותומני; שאיפות התפשטות וכיבוש מוסווֹת בפטיציות וכינוסים למען שלום ובהצהרות מילוליות על אחוות עמים; החוקה הכתובה מכריזה על זכוּת כל עם להגדרה עצמית ואפילו להתפרדות מברית־המועצות, ובמציאות — דיכוי ושעבוד כל העמים הקטנים והחלשים למען “העם הרוסי הגדול”, לשונו ותרבותו; כל מנהיג, מצביא, איש מדע ועסקן שיש חשש כלשהו שלא יפעל בכל מקרה ובכל מצב לפי הצו של השליט העליון “יתחסל”; ומשטר זה שהרס והשמיד ועקר עד היסוד כל כבוד אדם, כל זכות עובד, כל חירות אנושית, וקיים על טירור ובולשת — קורא לעצמו בשם שלטון־פועלים או ברית־המועצות או רפובליקה סוציאליסטית. — ואין חכמי השומר הצעיר, חוקריו ומבקריו החרוצים יודעים להבחין בין השם ובין המציאות, בין הקליפה ובין התוכן; אין הם אפילו שואלים עצמם, מה פשר הדבר ש“מדינת הפועלים” המבורכת והמאושרת, שבו עלתה קרנו של האדם העובד ובה בוטלו ניגודי מעמדות, והעם כולו, מרצונו החופשי, התלכד סביב שליטו הנערץ והאהוב והגאוני, שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית, ושכוחו וגבורתו מלאים כל העולם, ואין מי שיעמוד נגדו לא בשלום ולא במלחמה, — מדוע ארץ זו סגורה על מסגר, ומדוע לא מזמינים לברית־המועצות משלחות פועלים מכל ארצות השעבוד והעוני במערב לבוא ולחזות בנועם המשטר הקומוניסטי בברית־המועצות, לבקר בבתי־החרושת שפועליהם עובדים ומאושרים ורוויי־נחת כאשר אין משלם בכל העולם, — למען ידעו פועלי העולם, באנגליה ובאמריקה ובצרפת ובארצות משועבדות אחרות, מה פעל המשטר הגואל והמשחרר בברית־המועצות, ולמען יביאו את בשורת הגאולה והסוציאליסם לכל רחבי העולם ולמיליוני הפועלים והאיכרים המדוכאים והמדולדלים בארצות האימפריאליסם המערבי הנרקב? ומדוע אין נותנים לפועלי ברית־המועצות לצאת ולראות בעוני ובשעבוד ובדלדול של הפועלים המסכנים והמשועבדים בפינלנד, בשבדיה, באנגליה, באבסטרליה, בניו־זילנד, ועל הכל — באמריקה האומללה והירודה? מהו פשר החזיון המוזר הזה?

ידוע בוודאי אפילו לחכמי השומר הצעיר, שאין ברית־המועצות אדישה לגמרי לעניני תעמולה ופרופגנדה, ואין היא חוסכת במאמצים ובאמצעים להביא למיליוני תושביה קללת האימפריאליסם והשעבוד המערבי, וכן גם להביא להמוני העובדים המשועבדים במערב את ברכת משטרה הגואל והמשחרר – ומדוע אין היא משתמשת באמצעי התעמולה הפשוט והנאמן ביותר: להראות לכל עובדי תבל, להראות בפועל, מה שנעשה בתוכה, ולתת לבני עמה, לנוער, לטובי הפועלים, לראות מה שנעשה בארצות אחרות שלא זכו למשטר מבורך של ברית־המועצות. מה פשר הדבר המשונה והתמוה הזה?

אבל אין מקשין על ברית־המעוצות. מנהיגיה הגאוניים יודעים את אשר הם עושים; ואין מקשין על השומר הצעיר היודע שיש לסמוך בעיניים עצומות על ברית־המועצות, לפחות בכל מה שאינו עלול לפגוע באינטרסים ובמעמד של הקיבוץ הארצי במדינת ישראל ובתנועה הציונית או בחבריו הבודדים הנלכדים לפעמים ברשת משפטי־הצדק של “עולם המהפכה”.

אולם יש להסביר לעצמנו כיצד השומר הצעיר — אחת מתנועות־הנוער בעם היהודי, חלק נכבד מתנועת־הפועלים בארץ, אחד הגופים בהסתדרות הציונית, אחד הקיבוצים החלוציים שיש לו חלק לא־מעט בהתישבות העובדת, — כיצד הוא עומד בתורה עיונית ובתוכנית פוליטית המלאה סתירות וניגודים כרימון, — סתירות איומות במשנתו הסוציאליסטית הדוגלת בהשתלבות בעולם “”הקומוניסטי“, וניגודים במשנתו הציונית והפוליטית אשר לפיה הוא רוצה לנהוג את העם והתנועה הציונית המנודים והמנואצים ב”עולם המהפכה" הנכסף שלו?

התשובה היא פשוטה! השומר הצעיר לא נתבע אף פעם לבצע את “הסינתסה” המדומה שלו שאינה אלא סתירה, ולא הועמד אף פעם בפני הצורך ובפני האפשרות לכלכל צרכי התנועה הציונית ומדינת ישראל לפי תוכניתו זרועת הניגודים, והוא ניהנה מפעולות וזוכה בכיבושים הנעשים על־ידי אחרים בניגוד לשיטתו, והוא דוגל בתורות ובסיסמאות סטליניסטיות שאינן מחייבות אותו, ואינו נתקל בחייו בכל הדופי הסוציאליסטי ובסילוף המוסרי שיש בתורות ובסיסמאות אלו, ובאופן זה הוא חי בשני עולמות המתנגדים וסותרים זה לזה — בעולם הממשי של ה“ריפורמיסם” שממנו הוא ניזון וניבנה, ובעולם המילולי והדקלרטיבי של ה“מהפכה”, שאינה מכירה בו ואין הוא נזקק לה, והקשר שלו אתה אינו אלא דרך סיסמאות־סרק שאינן מחייבות.

השומר הצעיר חילק עולמו לשני מדורות נפרדים ונבדלים שאין ביניהם כל קשר פנימי וזיקה הדדית: ההלכה והמעשה. ה“כופתות” הוא מבשל ואוכל ככל אחד מאתנו בעולם ה“רפורמיסטי”, וה“הגדה” הוא קורא מתוך הסידור של “עולם המהפכה”.

ואין לשומר הצעיר כל קושי לקיום סתירה פנימית זו; בהיותו מיעוט קטן בעם ובתנועת־הפועלים, אין הוא נתבע להתאים המציאות לתורתו ולכוון המשטר במדינה ובהסתדרות העובדים בהתאם לעקרונותיו המוצהרים. ומכיוון שהמדינה ותנועת־הפועלים, שהוא חי בתוכן ומתפרנס מהן, בנויות על חירות ושוללות את המשטר הטוטליטרי, אין הוא נתבע להתאים תורתו למציאות־חייו ולכוון סיסמאותיו ודרכי תעמולתו למעשים ולכיבושים, שמהם הוא ניהנה ובהם תלוי קיומו.

קיום כזה של השומר הצעיר לא היה אפשרי במשטר טוטליטרי, שאליו הוא שואף. “הסינתסה” המדומה של השומר הצעיר לא תיתכן בשום ארץ של “דימוקרטיה עממית”, והשומר הצעיר יודע זאת ככל אחד מאתנו, כי לא רק בברית־המועצות, אלא גם ב“דמוקרטיות העממיות” חוסל השומר הצעיר, ולא נשאר זכר בארצות האלה מה“סינתסה” שבה יתפאר מאיר יערי. עובדה זו אינה טעונה שום הוכחה נוספת.

אולם לא ברור, אם מובן לשומר הצעיר שהסינתסה שלו לא תיתכן גם במדינת־ישראל. — אילו היה בדרך נס קורה הדבר, שעליו ניבא מאיר יערי בדבריו בכנסת, לפני שנתיים: “שמפ”ם תתלכד ותזעיק ותלכד סביבה את העם" והשומר הצעיר יהיה הכוח השליט במדינת ישראל.

אין צורך להוכיח למישהו שלנביאותו של יערי אין שחר; אין כל אפשרות למפ“ם “להזעיק וללכד סביבה את העם”. אין אף אדם נבון אחד בארץ ובתנועת־הפועלים החושש לסכנה הזו. הסיכויים שמפ”ם תהיה למפלגת העם אינם רבים יותר מסיכוייה של “חירות” להיות השלטת במדינת ישראל. אפילו נבואתו של יערי על “התלכדות מפ”ם, — לא נתאמתה עדיין, ולמעשה קרה ההיפך הגמור. איברי המפלגה “המאוחדת” נושרים אחד אחד, וגם הדבקים עדיין — הם דבקים יותר בשנאתם לזולת מאשר באהבתם ובאמונתם זה בזה. והבקיעים רבו לא רק בין אנשי העיר ובין אנשי הכפר של מפלגה זו, או בין אנשי הקיבוץ המאוחד ובין אנשי השומר הצעיר, אלא גם בכל אחד ואחד מהגופים האלה, וה“התלכדות” של יערי אינה קרובה יותר לאמת מאשר השם “מאוחדת” שהמפלגה רבת־הטלאים והניגודים הזאת לקחה לעצמה.

אולם למען הבהרת־יתר של הסתירות, שעליהן בנוי השומר הצעיר (ומפ"ם), נתאר לרגע בדמיוננו, כי שאיפתו של מנהיג השומר הצעיר נתקיימה: מפ“ם “התלכדה” ולא עוד אלא ש”הזעיקה וליכדה סביבה את העם" —ונעשתה למפלגה השלטת במדינת־ישראל, וניתנה לה האפשרות והחובה לבצע תכניתה הבנויה כביכול על ציונות חלוצית סוציאליסטית ומהפכנית, ולבסס את מדינת ישראל על “הסינתסה”. ובכן — אנו רואים (בדמיונו של יערי) 70 או 80 צירי מפ“ם בכנסת, וכמו כן רוב מכריע וגדול של מפ”ם בכל מוסדות הסתדרות העובדים — בוועד הפועל, במרכז החקלאי, במועצת פועלי ת“א, חיפה, ירושלים, המושבות והמשקים. וממשלת ישראל מוקמת על טהרת מפ”ם, יערי ראש הממשלה, בנטוב: — שר־החוץ, חזן — שר־הפנים, רובין — שר האוצר, בר־יהודה — שר־המשפטים, משה סנה — בגלגולו הקודם, המפ“מי, שר־הבטחון (כשיערי השמיע נבואתו בכנסת — היה ד“ר סנה עוד ראש המדברים במפ”ם). והדבר הראשון הנדרש מאנשי ה”סינתסה" הוא להקים משטר ממלכתי בהתאם לעקרונות הסוציאליסם המהפכני, ולשנות את מדיניות־החוץ של ממשלת ישראל, ממדיניות ההשתעבדות של “ממשלת בן־גוריון”, למדיניות של מפלגה הרואה עצמה כחלק בלתי נפרד של עולם המהפכה.

לכאורה אין קשיים בשני הדברים האלה; בכנסת יש רוב מוחלט ומכריע למפ“ם; למען הקים משטר של דימוקרטיה “עממית”, במקום הדמוקרטיה ה”פורמלית" של הריפורמיסם והבורגנות, — נערכות בחירות חדשות על טהרת הסוציאליסם המהפכני. כל המפלגות האחרות פורקו, כל העתונים שאינם דוגלים בעולם המהפכה נסגרו, בוטל החופש “הפורמלי” של ויכוח ובקורת, ו־98,8 אחוז של הבוחרים הצביעו בעד הרשימה המאוחדת והאחידה של “המפלגה המהפכנית המאוחדת”. בכנסת החדשה, המהפכנית, לא נשאר עוד כל זכר לא לבורגנות ולא לריפורמיסם. ואין כל מניעה להקמת המשטר החדש, משטר “הדימוקרטיה העממית”, ולקביעת מדיניות־חוץ חדשה.

טיבה של מדיניות־חוץ זו הוא ברור. כיום, בטרם נמלאה נבואתו של יערי, יש לשומר הצעיר שתי תוכניות אלטרנטיביות של מדיניות־חוץ: אחת לעצמו, והיא “עמידה ללא רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדמוקרטיות העממיות— בהגנתן בפני אויבים מבית ומחוץ”, והאחת שהוא מציע לאחרים, למפא“י ולחזית הפרוגרסיבית, שהוא מוכן להשתתף בה אם תקובל פרוגרמה מוסכמת על־ידו, — כל עוד השומר הצעיר ומפ”ם הם מיעוט בהסתדרות ובמדינה. בתקופת המעבר, כל זמן שהשומר הצעיר ומפ“ם הם מיעוט במדינה, — אינם מציעים לאחרים מדיניות של הזדהות גמורה עם ברית־המועצות, אלא ניטרליות אמת”.

גם ביחס למשטר הפנימי יש לשומר הצעיר שתי תוכניות אלטרנטיביות: אחת לעצמו, והיא — משטר של דימוקרטיה עממית, כלומר דיקטטורה גמורה של מפלגת המהפכה. אולם כלפי אחרים, — כל עוד אין השומר הצעיר שליט במדינה, — הוא דורש חופש עתונות, חופש הדיבור, חופש הביקורת, חופש הפגנות, חופש שביתות, גם חופש של שביתות פראיות, אי־התערבות המשטרה וכדומה.

אולם, בדמיוננו, ההולך בעקבות נבואתו של מאיר יערי — יש כבר לשומר הצעיר ולחבריו במפ“ם שלטון מוחלט במדינה; ועליהם להקים משטר לפי האידיאל המוצהר שלהם, ולבצע הפיכת הדמוקרטיה “הפורמלית” לדימוקרטיה “עממית”, ושינוי מדיניות ה”השתעבדות" למדיניות של הזדהות עם “עולם המהפכה”, כפי שהוחלט בוועידת חיפה ההיסטורית ונתאשר שוב במועצת המפלגה בסוף דצמבר 1952, לאחר משפטי פראג.

מילוי שני תפקידים ראשוניים אלה הוא לכאורה פשוט וברור, ובנוגע לשניהם יש לשומר הצעיר קו מוגדר ומוחלט. כך נדמה לשומר הצעיר היום. אולם ברגע שיצטרך לבצע הקו, לאחר שנבואתו של יערי תתקיים, ובידי השומר הצעיר ימצא השלטון המלא במדינה, יוצג ראש־הממשלה מאיר יערי מיד בפני בעיה חמורה, שלא חשב עליה כלל בהיותו מנהיג של מיעוט קטן במדינה.

והבעיה הראשונה היא זאת: המפלגה היחידה והאחידה שתהפוך את המדינה לדמוקרטיה “עממית” ועל פיה ישק כל דבר בישראל — התהיה זאת “מפלגת הפועלים המאוחדת”, או מק"י, או קואליציה של שתיהן?

ב“עולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו” ושמפ“ם היא חלק בלתי־נפרד ממנו, — קיימת ושלטת רק מפלגה אחת: המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, בפולין, ברומניה, בצ’כוסלובקיה, בהונגריה — ברור איזו מפלגה היא מפלגה קומוניסטית. זוהי המפלגה הקומוניסטית המקבלת בלי כל ערעור ופקפוק פקודות והוראות המנהיג העולמי והגאוני של האנושות המתקדמת, שלא היה כמוהו מעולם ועד עולם — יוסף ויסריאנוביץ' סטאלין (הוא מוסיף כמובן לחיות בדמיון הנבואתי של מאיר יערי). בישראל — יש כאילו שתי מפלגות, שיש להן הפרטנסיה להיות המפלגה הסטאלינסטית. לפי הלניניסטים שבעתון “על המשמר” אין מק”י כלל וכלל מפלגה לניניסטית, אלא קוסמופוליטית רחמנא־ליצלן. וזה מוכח על־פי ציטטות מלנין ומסטאלין עצמו. ואין ספק שדעתו של ראש הממשלה המפכני מאיר יערי היא, שהלנינסטים של “על המשמר” צודקים. אולם דא־עקא: “עולם המהפכה” וסטאלין בראשו סבורים אחרת, ולא מאיר יערי, אלא החבר שמואל מיקוניס ניתנה לו הזכות להשתתף בוועידת המפלגה הקומוניסטית הלניניסטית־סטאליניסטית. מה יעשה ראש הממשלה המהפכני מאיר יערי? הוא יכול לקבל דעת “עולם המהפכה” ומנהיגו הגאוני בן־האלמוות, ויכיר במק“י כמפלגה הלניניסטית־הסטאליניסטית (ורק מפלגה אחת כזו יכולה להיות, כידוע, בכל ארץ, כשם שרק מנהיג גאוני ובן־אלמוות אחד יכול להיות ל“עולם המהפכה”). ואז התוצאות ברורות: מפ”ם תפורק ותחוסל, כשם שפורקה וחוסלה ברומניה, בהונגריה ובכל ארצות הדימוקרטיה העממית. ד“ר סנה וריפתין ועוד כמה חברים “שמאליים” יצטרפו מבעוד זמן למק”י ויוקיעו את חבריהם הקודמים כזעיר־בורגנים, קוסמופוליטים (ריפתין לא יטפול עליהם גם האשמה של בוגדים וסוכנים אימפריאליסטים, כאשר יעשו אנשי חטיבת “שמאל” שלא מן השומר הצעיר), — ואולם כל שאר מנהיגי מפ"ם יושמו בכלא, חלק מהם “יודה” על חטאיו בגלוי וימסר לתליה, וחלק מהם יחוסל בסתר, ובמדינת ישראל יוקם המשטר של “דימוקרטיה עממית”, דוגמת המשטר ברומניה ובשאר ארצות הדימוקרטיה העממית. “קול־ישראל” בירושלים יוקיע את התנועה הציונית כתנועה של סוכני האימפריאליסם האמריקני ושואפי־בצע בורגניים; יוכרז רשמית שאין עם יהודי עולמי, וליהודים בשאר הארצות אין שום קשר עם ישראל; והעליה תיפסק. כל שאר התוצאות ברורות ואין צורך לעמוד עליהן.

אולם ראש־הממשלה המהפכני, מאיר יערי, יוכל לנקוט גם בדרך שניה, הפוכה. הוא יעמוד על הדעה, שביססו סופרי “על המשמר”, החוקר והמלומד הלניניסטי מרדכי בנטוב וחבריו, שמק“י אינה בעצם אלא מפלגה קוסמופוליטית, המתנכרת לעקרונות המרכסיסם־לניניסם, ומפלגה זו, יחד עם שאר המפלגות הבלתי־לניניסטיות, גם של ה”ריפורמיסטים" וגם של הבורגנות, יפורקו, מנהיגיהן יאסרו ויגורשו, והמפלגה השלטת היחידה ב“דימוקרטיה העממית” בישראל תהיה מפ“ם. לאחר שהוקם המשטר החדש — יגיע תורה של מדיניות־החוץ. ושוב, לכאורה אין כל קושיה ואין כל שאלה. עוד לפני המהפכה היה ברור ליערי ולחבריו מהי המדיניות הנדרשת על־ידי הסינתסה בין ציונות חלוצית ובין סוציאליסם מהפכני. לא מדיניות של “נייטרליות אמת”, שנתבעה מממשלת בן־גוריון, אלא מדיניות של הזדהות עם עולם המהפכה, מדיניות של “עמידה ללא רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדמוקרטיות העממיות נגד כל אויביהן מבית ומחוץ”. לא ברור מה יעשה ראש־הממשלה החדש ביחס למרדכי אורן, כשיגיע תורו לעמוד במשפט בפראג; ואולי יקרה נס (בדמיון יתכן הכל) שמרדכי אורן לאחר ש”הודה" על פשעיו לא יעמוד כלל למשפט, ומאיר יערי לא יכבד עליו להזדהות עם משפטי פראג חדשים, שבהם יואשמו מנהיגים קומוניסטיים כבוגדים וסוכנים אימפריאליסטיים, כאשר עשה יערי ביחס לסלאנסקי וחבריו בהיותו במיעוט. אבל מיד תתעורר השאלה של “האויבים מחוץ”. אויבים אלה הם ידועים וקיימים ועומדים, — והם ארצות־אמריקה — הצפונית והדרומית, אנגליה, דרום־אפריקה, צרפת וארצות סקנדינביה וכל שאר ארצות מערב אירופה, מערב גרמניה ותורכיה, וכמובן בראש־וראשונה — יוגוסלביה ועל ראש־הממשלה המהפכני מאיר יערי יהיה להזדהות עם אולם המהפכה, ודבר זה לא יכבד עליו ביותר, כי מלאכה זו עשה גם מקודם ובכל לב ישתתף בכנסת ובעצרת או"ם בהשמצת אמריקה וגרורותיה במערב, — כמחרחרת מלחמה ותוקפנית המהווה סכנה לאנושות ולשלום ולקידמה בעולם.

ואף על פי שמאיר יערי עשה מלאכה זו כשהיה באופוזיציה והאשים את “ממשלת בן־גוריון” בהשתעבדות לאימפריאליסם האמריקני, — לא כל כך ברור, אם מאיר יערי כראש־הממשלה יעשה מלאכה זו בלב שלם ואם יעשה אותה בכלל. קודם כל יקבל הודעה מצירו בוושינגטון, מהחבר צבי לוריה, שממשלת אמריקה תפסיק כל הענקה כספית לממשלת ישראל, ותאסור מלווה העצמאות, ולא עוד אלא גם עלולה להטיל אמברגו על כספי המגבית המאוחדת.

והציר של מאיר יערי בלונדון, החבר יגאל אלון, יודיע לראש־הממשלה שהממשלה הבריטית עלולה להפסיק מכירת מטוסים וטאנקים ודלק לממשלת ישראל, המכריזה על איבתה הגלויה למערב והמקבלת הוראות מהקרמלין.

ידיעה מעין זו יקבל ראש־הממשלה המהפכני גם מצירו בפריס, החברה פייגה אילנית. אולם הדאגה הקשה והכבדה ביותר יגרום לראש־הממשלה המהפכני צירו במוסקבה (יערי עדיין לא חזה בנבואתו ניתןק קשרים), החבר א. פרי. זה יודיע לו, שאם מק“י לא תוכר במשך ארבעה שבועות כמפלגה הקומוניסטית היחידה, ולא ינתנו בידה המפתחות העיקריים של השלטון, ומפ”ם לא תתמזג בתוכה ותקבל מרותה, יראה הקרמלין בממשלת יערי ממשלה טיטואיסטית, ממשלה של בנדיטים פאשיסטיים ואויבי העם, וכן יתיחסו אליה כל המדינות של ה“דימוקרטיה העממית”. ועל יערי יוטל להכריע. אם הוא מוכן לשאת בגורלו של טיטו עם כל המסקנות הנובעות ממצב זה —הינזרות מ“עולם המהפכה שבראשם עומדת ברית־המועצות”, התקרבות לאמריקה ולארצות המערב, וחתירה לקראת עזרה צבאית וכספית מארצות אלה, כמו שעושה טיטו, או קבלת הדין של מוסקבה ומסירת השלטון למק“י על כל תוצאותיה, כפי שסומנו למעלה, — כלומר ניתוק מדינת ישראל מיהדות הגולה, ו”ביטול" קיומו של העם היהודי, הפסקת העליה, חיסול מפ"ם, מלחמה בציונות כתנועה בורגנית־לאומנית־ריאקציונית־אימפריאליסטית־קוסמופוליטית וכו' וכו'.

מברירה מרה זו לא יהיה כל מנוס למאיר יערי, — אם נבואתו או תפילתו בכנסת תתקיים, והשלטון בישראל יעבור לידיו. לאושרו של יערי אין סכנה כזו צפויה לו. מפ"ם אינה “מתלכדת”, העם אינו נזעק ומתלכד סביבה. ואין מפלגה זו, השבויה ברשת של ניגודים רעיוניים, מחויבת ומסוגלת לקיים להלכה ולמעשה את התורה הנפסדת ורבת־הסתירות שהיא דוגלת בה ומרעילה בה את עצמה וחלקים מהנוער. והיא יכולה מפני כך לתבוע מאחרים דברים, שאין בכוח עצמה לעשותם, והיא מסוגלת להתעלם מהניגודים העושים תורתה פלסתר, ובמקום סינתסה של ציונות סוציאליסטית, אין היא אלא מרוקנת את הציונות מתכניה היהודיים ומסלפת עקרונותיו האמיתיים של הסוציאליסם; וכל עצם קיומה של מפלגה זו אינו אלא סעד ממשי, אם כי לא במתכוון, לאויביה ומתנגדיה של תנועת הפועלים בארץ, הרוצים לראותה מפולגת ונטולת־אונים.

השומר הצעיר עשה מפעלים חיוביים בארץ, — במידה שהיה תלמיד נאמן לתנועת הפועלים הארצישראלית, והלך בדרכי אלה שגיבשו והגשימו ערכי־היסוד על תנועתנו. אולם מהרגע הראשון של עלייתו ארצה נתבלטו בשומר הצעיר נטיות של התבדלות מכלל ציבור הפועלים; ומגמה זו של השומר הצעיר שימשה אבן־שואבת לכל הנטיות הנפסדות שהתגלו פה ושם בזמן זה או אחר בקצות המחנה ונוצרה המפלגה ה“מאוחדת”, שלא היתה כמותה לסכסוכים ולפילוגים בארגונו של הפועל היהודי, ונוסחה “סינתסה” שאין כמוה לניגודים וסתירות במחשבת הפועל היהודי.

העתיד הקרוב יראה אם יש תקנה לתנועה זו, הזרועה כולה ניגודים וסתירות רעיוניים, מוסריים וארגוניים, ואם יש תקווה ממשית לאיחוד כללי של פועלי ישראל, איחוד ציוני־סוציאליסטי, להלכה ולמעשה גם יחד.