רקע
דוד בן־גוריון
מילואים.

 

א.    🔗

השחיתות והסכנה של המשטר הטוטליטרי לכל צורותיו וסוגיו, בין שהוא קורא לעצמו בשם “סוציאליסם לאומי” כמשטרו של היטלר, ובין שהוא לובש מחלצות “קומוניסטיות” כמשטרו של סטאלין, ובין שהוא נושא בגאווה את השם פאשיסטי כמשטרו של מוסוליני, — וכל אחד משלושת המשטרים האלה היה שונה מחברו תכלית השינוי, — אינם פוגעים אך ורק בתושבים ובעמים הכפופים למשטר־עריצים זה. גם יריבי הטוטליטריות עלולים להיפגע ממשטר זה — מתוך התנגדות והתגוננות שאינה בודקת באמצעים; המשטר הטוטליטרי אינו מכיר באורות ובצללים, בדרגות ובמידות. או הכל שחור או הכל לבן. או שאתה מסכים במאה אחוזים עם השליט ועושה רצונו בלי הרהוּר וערעור, ואתה כשר ונאמן ומקבל שכר ותגמול ביד נדיבה, או שאתה סוטה כקוצו של יוד מ“הקו הגנרלי” ומגזירת הרודן, ואתה מוכרז כאויב ובוגד, ובא על ענשך ללא רחמים ובכל חומר האכזריות. מתנגדי המשטר הטוטליטרי ושולליו אינם יודעים תמיד להיזהר מהפח והמלכודת, שהשקפת עולם טוטליטרית צופנת להם, והם עלולים להשתמש במלחמתם הרעיונית נגד סכנת העריצים והרודנים — בנשקם הם, ולשלול כל החיוב שיש בהכרח גם במפעלי שלטון־העריצים וכל הכשרונות שנחנו בהם הרודנים. המשטר הטוטליטרי הוא ביסודו משטר נפסד, משפיל כבוד האדם, מסכן שלום העולם וחירות העמים, מתקיים בכוח טירור ורשת בלשים ותליינים המטילים אימתם על העם. אבל אין זאת אומרת שמשטר זה אינו מסוגל לסלול כבישים נהדרים ולבנות בניני פאר, להקים ספריות עשירות ומוסיאונים מפוארים, לפתח החקלאות והתעשיה ולספק לעם “לחם ושעשועים”. אילו היתה זו הבחינה היחידה של ההיסטוריה — כי אז היו הכובשים והמדכאים המפורסמים בהיסטוריה האנושית, האימפריות העתיקות והחדשות שהשתלטו על עמים נחשלים וחלשים, — מקבלים פרס־נובל של האנושות, ושלטונם היה קיים לנצח. אין כמעט אף רודן אחד, בין רודן אישי ששלט על עמו שלטון יחיד, ובין רודן קיבוצי בצורת מדינה אימפריאליסטית שהטילה שלטונה האבסולוטי על עמים זרים, שלא הניחו אחריהם מפעלים ציוויליסטורים פחות או יותר בני־קיימה. לא מחויבים לקבל כל תורת הגלוריפיקציה של הצארים הקדומים ברוסיה, כפי שעושה זאת עכשיו המדע הסטאלינסטי בברית־המועצות; ואסור להתעלם אף רגע מנהרות הדמע והדם שנבקעו בעקבות הכיבושים של הצארים הרוסים או כובשים זרים אחרים בימים הקדומים ובימינו אלה, אבל אין להכחיש גם המעשים החיוביים שהכובשים והרודנים ביצעו בעקבות כיבושיהם, אם בשטח החומר ואם בשטח הרוח. אין שום משטר יכול להתקיים בלי שימלא בצורה זו או אחרת משהו מרצון העם הכפוף למשטר, ובלי שיתן משהו לכלל שעליו הוא שולט.

שלילת העריצות ללא סייג, פיסול המשטר הטוטליטרי לכל צורותיו, אינם נובעים מחוסר־כשרונם של העריצים והרודנים. יש עריצים מחוננים וגם גאוניים. אין הכרח לגנות כל מה שנעשה במשטר של דיקטטורה רק מפני שהדבר נעשה על־ידי דיקטטור, ורק מפני שהדיקטטור מגנה כל מה שעושים מתנגדיו.

משטר החירות עומד לעומת המשטר הטוטליטרי, אבל אין חירות טוטליטרית. כל חירות היא מוגבלת, וההגבלות הן רבות.

אין אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו במשטר של חירות. חירותו של כל אדם מוגבלת בחירות הזולת ובטובת הכלל. היא מוגבלת גם בחובת האמת. אין אדם רשאי להגיד כל העולה על דעתו. — עליו לבדוק אם דבריו עולים בקנה אחד עם המציאות, עם הקורות, עם העובדות; עם האמת. וכל פיסול טוטלי מן ההכרח שיחטא לאמת — ואינו אלא מחזק, ולו גם בלא־יודעים, המגמות הטוטליטריות.

הכבישים הנהדרים שבנה היטלר בגרמניה הנאצית אין בהם כדי להצדיק טבח העם היהודי, אף לא דיכוי צ’כוסלובקיה ופולין ולא שאיפותיו להשתלט על אירופה ועל העולם. אבל אין צורך להכחיש קיום הכבישים למען פגל משטרו של היטלר והאידיאולוגיה הטמאה של הנאציות.

והדיוק במהלך הרכבות שהנהיג מוסוליני, והישובים האיטלקים הפורחים שהוא הקים בלוב ובחבש, אינם מטהרים את המשטר הפאשיסטי ואינם מצדיקים כיבושיו האימפריאליסטיים באפריקה.

הוא הדין בתעשיה הכבדה, שפיתח סטאלין, ובשאר הדברים החיוביים שנעשו בתקופת שלטונו, אין בהם כדי להכשיר ולהצדיק סילוף ערכי המהפכה והסוציאליסם, זיוף ההיסטוריה של המהפכה ברוסיה, רצח המנהיגים הקומוניסטים וטבח המוני פועלים ואיכרים, דיכוי חופש האדם, נטילת זכויות העם לבחור את ממשלתו ולבקרה באופן חופשי, הפיכת המוני העם, הסופרים, האמנים, אנשי המדע לרובוטים החוזרים על דברי המנהיג, הברית עם היטלר בראשית מלחמת העולם השניה, דיכוי היהודים ברוסיה, ליבוי שנאת ישראל, כיבוש ארצות שכנות, טיפוח השוביניסם הרוסי בספרות ובמדע, חיסול כל תנועה ומחשבה והגות שאינה מקבלת על עצמה גזירת השליט, שעבוד תנועת־הפועלים בארצות אחרות לצרכי המדיניות הרוסית, חתירה גלויה ונסתרת נגד כל מדינה שאינה נרתמת בעגלת המדיניות הרוסית, הקמת מחצת־הסגר בין האימפריה הרוסית ובין כל שאר חלקי העולם.

אין זאת אלא איוולת לפסול דברים ומעשים טובים שנעשו בברית־המועצות על־ידי סטאלין ועוזריו רק מפני שהמשטר של סטאלין נפסד. כמה תיקונים חשובים שנעשו באירופה במאה התשע־עשרה בוצעו על־ידי סטאלין בימי שלטונו ברבע השני של המאה העשרים. ואין כל יסוד לקפח זכותו. ההיסטוריה לא קיפחה זכותו של פיוטר הראשון, אחד מעריצי הצארים, שהצעיד את רוסיה על דרך האירופאיזציה, ולא זכויותיו של נפוליון הראשון, אשר חיסל את המהפכה הצרפתית, כאשר עשה סטאלין למהפכה של לנין.

בעיני רבים יפלא הדבר, שג’גאשווילי הגרוזיני עלה על כסא השלטון ברוסיה והוא הוא אשר תחת מסווה “סוציאליסם בארץ אחת” ובשנותו שמו לסטאלין, טיפח והגביר האימפריה הרוסית, כאשר אולי לא עשה שום צאר לפניו. אין זה מקרה ראשון בהיסטוריה הרוסית. קדמה לסטאלין בחורה גרמנית, לא צנועה ביותר, סופיה־אבגוסטה־ויקטוריה לבית אנהאלט זרבסט, שהתחתנה עם הצאר המנוון פיוטר השלישי, ובעזרת מאהביה “חיסלה” אותו ושלטה במקומו 34 שנים ורכשה לב העם הרוסי, אם להאמין לכותבי ההיסטוריה הרשמיים, וגם הגדילה שמה בקרב גדולי אירופה ובראשם וולטר, ובהיסטוריה הרוסית זכתה להיקרא בשם “יקטרינה הגדולה”.

יתכן שהלאומנים הרוסים, שרוממות האימפריה הרוסית עומדת מעל לכל, יכנו בצדק את סטאלין בשם “יוסף הגדול”. גם האוקראינים בימינו, מתוך אישור השלטון הסטליניסטי, רואים בגיבור הפרעות בוגדן חמלניצקי, ששפך נהרי־נחלי דם יהודים, את גיבורם הלאומי, והשלטון הסובייטי קבע אותות־כבוד צבאיים על שמו. ההיסטוריוגראפיה הסובייטית בימי סטאלין שידדה מערכות ושינתה ערכים: כל הכובשים והמשעבדים בהיסטוריה הרוסית, שהאינטליגנציה המתקדמת, הסוציאליסטית והמהפכנית ברוסיה במאה התשע־עשרה ובשלושים השנים הראשונות למאה העשרים, — ראתה בהם מציגי הריאקציה והדיכוי, מתוארים עכשיו במדע הרוסי ככוחות נאורים. ואם בנין צבא אדיר וכיבוש ארצות שכנות הוא מפעל הראוי לשבח מבחינה לאומנית, ודאי שסטאלין אינו נופל מגדולי הכובשים והמשעבדים הרוסים. אבל כשם שאין עמים אחרים יכולים לראות ב“איוואן האיום” אידיאל אנושי ונושא יעוד הגאולה, כך אין כיבושיו האימפריאליסטיים של סטאלין בימינו מספיקים לעשותו אור לגויים. ואם העם הרוסי מקבל באהבה מאות בשנים משטר עריצים ולבו שלם (מי יבחן כליות ולב במשטר של דיקטטורה?) עם שלטונו של סטאלין — אין זאת אומרת שרצוי לכפות שלטון זה גם על עמים שטעמו כבר טעמי חירות, והם מתקדמים לקראת משטר סוציאליסטי בכוחה של תנועת־פועלים חופשית.

לאחר שנתכוננה הממשלה החדשה בברית־המועצות, לאחר מותו של סטאלין, כונס הסובייט העליון לשעה קלה ובו הודיע מאלנקוב שהסידור החדש בממשלה, בהנהגתו, נעשה לפי רצונו של סטאלין. איש לא יוכל להגיד, וגם אין בכך כל חשיבות, אם באמת סטאלין סמך ידיו על ההסדר הנוכחי בשלטון הרוסי או לא, אולם עצם ההודעה של מאלנקוב יש לה משמעות מאלפת, שהמודיע לא התכוון לה ככל וכלל. בהודעה זו מודה השליט החדש, שלא רק העם הרוסי, מעמד הפועלים הרוסי, אין לו חלק ונחלה בקביעת הממשלה, אלא אפילו המפלגה הקומוניסטית אין לה כל דעה בסידורה. השלטון ברוסיה הוא זכותו האישית, קנינו הפרטי של יוסף סטאלין, והוא מעביר זכותו וקנינו למי שרצוי בעיניו, ואין צורך לשאול לא את העם, לא את הפועלים ואף לא את המפלגה. ולזאת קוראים בטרמינולוגיה הסטליניסטית בשם “ממשלת־פועלים”. ומה הפלא אם לדיכוי היהודים ומיעוטים אחרים בברית־המועצות קוראים בשם שיווי־זכויות והגדרה עצמית לכל העמים?

______

המשטר שהקים סטאלין ברוסיה דומה מכמה בחינות למשטר ששרר בטיבט עד ימינו אלה, עד כיבושה של ארץ זו על־ידי סין הקומוניסטית בשנים האחרונות. כברית־המועצות היתה גם טיבט סגורה ומסוגרת, ובראשה עמד שליט יחיד במינו, שהיה גם ראש המדינה וגם כוהן עליון של הכנסיה וגם כליל החכמה והשלמות. בו נתגלמה החכמה העליונה, הוא ידע הכל, והיה נעלה מהכל, וכל דיבור שלו — היה פסק־דין אחרון וסופי בכל ענין ובכל שאלה ללא יוצא מן הכלל — ממש כסטאלין.

ככנסיה הסטליניסטית נוסדה הכנסיה הטיבטית על־ידי תלמידיו של נביא שהיה בעצמו אַטאיסט, כופר באלוהים ובנשמה, והכיר רק בשלשלת מאורעות בלתי פוסקת, שאחת משמשת גורם וסיבה לשניה. נביא זה נולד בהודו ושמו היה סידארטא גוטאמא, והוא ידוע בעולם בשם הבודהא (הנאור). נביא אַטאיסטי זה נהפך על־ידי תלמידיו ותלמידי־תלמידיו לאלוה, ופסלי הבודהא נפוצים בארצות אסיה הרחוקה לא פחות מהאיקונין של סטאלין בברית־המועצות, בארצות “הדימוקרטיה העממית” ובמשכנות השומר הצעיר. אילו היה הבודהא קם לתחיה ורואה מה שמאמיניו עשו לתורתו — היה מתפלץ; ואין ספק שאילו היה לנין קם מקברו ורואה מה שהגרוזיני סטאלין עשה לתורתו הוא — היה מזדעזע ומתחלחל, והיה חוזר לקברו אם לא היו מקדימים ומעלים אותו לגרדום, כמו שעשו לרוב חבריו ועוזריו.

עם מותו של סטאלין זקוקה הכנסיה לדאלאי־לאמא חדש שיתפוס את מקומו של מנהיג העמים, גדול המדעים, כליל החכמה והתבונה, אביר הגבורה והישועה, שבא מגרוזיה הקטנה למלוך על רוסיה הגדולה.

שליט חדש בברית־המועצות מן ההכרח שיהיו גם בו כל התכונות הנעלות והכשרונות הגאוניים והרוח הכבירה ששכנו בנפש קודמו, כשם שבכל דאלאי־לאמא חדש בטיבט שוכנת נפשו הגדולה של הדאלאי־לאמא שנפטר. בטיבט “דפקה” שיטת הממשל של דאלאי־לאמא מאות בשנים. לאחר פטירת המושל העליון וראש הכנסיה לא עבר זמן רב — עד שנתגלה היורש, שהיו בו כל התכונות והכשרונות והמעלות של קודמו. רק לעתים רחוקות נתגלו שני דאלאי־לאמא שרבו על הירושה. על־פי־רוב נמצא ה“גלגול” החדש מיד לאחר פטירתו של קודמו.

ימים־יבואו יראו אם יקל הדבר לגלות גם בברית־המועצות דאלאי־לאמא חדש שכל העם, וביחוד המוני נושאי־הכלים של ראש המדינה והכנסיה, הנקראים בשם לאמא, יקבלו ברצון את מרותו. מי שיצליח להשתלט על המנגנון הכל־יכול של הבולשת האדירה החולשת על האימפריה העצומה הנקראת בשם ברית־המועצות — בו התגלגלה נשמת מנהיג־העמים, והעתונות והראדיו והפרשנים בברית־המועצות ובארצות “הדימוקרטיה העממית” יפארו ויקלסו וישבחו וירוממו וינשאו ויהללו שמו של הדאלאי־לאמא הסובייטי החדש, כאשר התחיל לעשות עתון “על המשמר” למאלינקוב.


 

ב.    🔗

הרשימות הצנועות של כותב השורות האלה “על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר” עוררו משום־מה הדים בלתי־פוסקים בעתוני השמאל, — ב“על המשמר”, ב“קול־העם”, באורגן החדש של חטיבת סנה, וגם בעתון “חרות” של מר בגין. היות והדברים לא היו מכוונים לחברי מיקוניס ותופיק טובי, וגם לא, להבדיל, לחבריו של מנחם בגין — הרי תגובותיהם אינן נוגעות לענין. אולם יש לציין, ובתימהון, שגם אנשי השה“צ — יערי, בנטוב, צפור, עמית ואחרים, שהקדישו ממיטב תגובתם הפובליציסטית למאמרי־מחקר מעמיקים על פירושו ומשמעותו של שמי הפרטי ושם משפחתי, לא ראו כל צורך לדון בשאלות, שעבדכם הדל ברבבות־ישראל, עורר ברשימותיו, ולא ניסו אפילו להפריך דברי על הסתירות והדו־פרצופיות בתורתם ובמעשיהם של אנשי השה”צ והניגודים הפנימיים של “הסינתסה” אשר בה יתפארו.

במקום בירור עניני ועיוני זה בחרו לעצמם מלאכה קלה ונעימה, שהם עוסקים בה בין כך ובין כך כל ימות השניה, מלאכת הזלזולים והחירופים וההתקפות אישיות נגד ראש ממשלת ישראל.

כותב השורות האלה אינו חייב להגן על ראש הממשלה, מאחר שרה“מ בעצמו אינו עושה זאת, וכנראה לא איכפת לו כלל אם אנשי “על־המשמר”, “קול־העם” ו”חרות" ממטירים עליו בלי־הרף גידופים והשמצות ואם לראש הממשלה ניחא — מי אני כי אריב לו?

המנהיג הדגול של השומר הצעיר, הלוחם האמיץ לסינתסה אכולת־הניגודים, טרם סיים סידרת מאמריו על “אויבם — הסינסה”, ועדיין יש תקווה, כי לאחר שישפוך את כל חמתו על אויב העם מספר א', כפי שקרא בשעתו בכנסת אחד ממנהיגי מפ“ם לראש הממשלה, ינסה אולי גם להסביר מדוע מגן השה”צ על אורן ולא על סלאנסקי; מדוע נאמן משפט הצדק הסוציאליסטי לגבי כל קומוניסט, ולא לגבי אנשי השה“צ; מדוע לדעתו חייב כל העולם לקבל דינו של סטאלין מחוץ לקיבוץ־הארצי של השה”צ; מדוע נרצחו כל חבריו של לנין וכל ראשי הקומוניסם בארצות הדימוקרטיה העממית ו“הודו” שהם בוגדים, מחבלים וסוכני האימפריאליסם; מדוע נקרא שלטון־יחיד של סטאלין בשם “ממשלת פועלים”; מדוע נשללה מפועלי רוסיה ואיכריה, סופריה ואמניה כל זכות־אדם להביע דעתם החופשית על השלטון, הספרות והמדע; מדוע מוקיעים עכשיו את “עברו המפוקפק” של מ. סנה, ומדוע עבר זה לא מנע את סנה מהיות שנים רבות מנהיגה של מפ“ם ועורכו של “על־המשמר”; מדוע חוסלה תנועת השומר־הצעיר בכל ארצות “הדימוקרטיה העממית”; מדוע מתעלם השה”צ מהחנקת חיי יהדות ברית־המועצות זה שלושים שנה ויותר; כיצד מסביר השה“צ הוראות מוסקבה בשנות 8—1936 לקומוניסטים היהודים והערבים בארץ לעזור למופתי “בהשמדת ההתישבות הציונית”; מדוע נכרתה בשנת 1939 ברית בין סטאלין ובין היטלר; כיצד מיישב השה”צ הטפתו להשתלב “בעולם המהפכה” — עם ציונות חלוצית, כש“עולם המהפכה” מחסל את הציונות בכל מקום שידו מגעת; כיצד מתחייב השה“צ לעמוד גם בימי שלום וגם בימי מלחמה עם ברית־המועצות, כשאין לו כל ערובה, כי ברית־המועצות לא תהיה בעצה אחת עם אויביה־בנפש של מדינת ישראל, כמו שהיתה בברית עם היטלר; כיצד הוא מסביר ליבוי שנאת־ישראל במשפט פרא ובעלילות מוסקבה; כיצד מתישבת תביעתו של השה”צ לניטרליות של מדינת־ישראל עם השתלבותו של השה“צ בעולם המהפכה; כיצד תוקם “הדימוקרטיה העממית” בישראל כפי רצון השה”צ — וישתמר הקשר עם היהדות שבעולם המערבי; מדוע קיימת פה ליגה לידידות ישראל־ברית־המועצות מבלי שקיימת ליגה כזו גם בברית־המועצות; מדוע הורשו אנשי השה“צ ללוות הציר הסובייטי בדרכו מישראל, ולא הורשה שום יהודי במוסקבה ללוות את הציר הישראלי בדרכו לישראל; מדוע מותר ליערי לעשות מעשי טיטו — ואילו טיטו מוכרז על־ידי יערי כבאנדיט־פאשיסטי; מדוע אסור לממשלת־ישראל לקבל מלווה באמריקה, ואילו לשומר הצעיר מגיע חלק במלווה זה; מדוע הצביעו הקומוניסטים והניאונאצים בבון נגד שילומים לישראל, — ואילו משקי השומר הצעיר כבר לוטשים עיניהם לחלק מהשילומים; מדוע אין השה”צ תובע ממזרח גרמניה להשיב ליהודים השוד והגזל של נרצחי עמנו, כפי שהתחייבה לעשות מערב גרמניה; מדוע מנשל הקבוץ הארצי מתישבים ממשקיהם בכלל דעותיהם — ומאשים אחרים ב“ציד־מכשפות”; — נחכה בסבלנות לתשובה על שאלות אלו ודומיהן הנשאלות מתוך חרדה ודאגה רבה לשלום המדינה הרכה, המוקפת אויבים, ולשלמות תנועת־הפועלים והתנועה החלוצית הנושאת באחריות היסטורית כבדה לעתיד אומתנו. ואם במקום תשובה ענינית יבחרו מנהיגי השומר הצעיר גם להבא לעפר בעפר — יבוסם להם.

————

ותיתי לו לא. — סגולי המנסה להשיג השגותיו ב“דבר” בלי זלזולים אישיים. אף הוא אינו נזקק לתוכן מאמרי, אינו מסביר ואינו מוכיח דבר, אלא מוצא סתירה בין ציטטה קצרה שהובאה ברשימה זו של מאמרי על השה"צ; מדברי ראש הממשלה לפני שנתיים, ובין הדברים שכתב ד. בן־גוריון לפני שלושים שנה במכתביו לועד־הפועל של ההסתדרות ממוסקבה.

מכתבים אלה נתפרסמו בשעתו על־ידי הקיבוץ המאוחד, והריהם מונחים על שולחני בהיכתב השורות האלה.

והסתירה לפי א. סגולי, היא זו: לפני שנתיים אמר ד. בן־גוריון, כי פועלי ישראל צריכים להכריע בין ירושלים ובין הקרמלין, באשר ה“קרמלין” מתנגד לירושלים, ואילו לפני שלושים שנה כתב אותו ד. בן־גוריון ממוסקבה, וכמו כן המנוח ד. רמז ז"ל, את ההיפך. וא. סגולי מביא את הציטטות מלפני שלושים שנה המעידות על הסתירה. ויאמר מיד: יש ויש סתירה, והסתירה פשוט משוועת בקולי־קולות ומכריזה על התהום שבין 1923 ובין 1953. אולם א. סגולי טעה באדריסה: במקום למצוא הסתירה בין מה שנקרא בשם ברית־המועצות בשנת 1923, ובין מה שנקרא בשם ברית־המועצות בשנת 1953 — הוא מוצא הסתירה בדברים שנאמרו על ברית־המועצות בשתי התקופות השונות זו מזו תכלית שינוי.

וטוב עשה א. סגולי שציטט דברי ד. בן־גוריון והמנוח ד. רמז מלפני 30 שנה על ברית־המועצות כפי שהיתה אז; חבל רק שלא ציטט דיו; אילו ציטט קצת יותר היה מבליט את כל התהום הקיימת בין רוסיה בשנת 1923 ובין רוסיה בשנת 1953.

א. סגולי טוען בצדק, כי מן־הדין שמחבר הרשימות “על הקומוניסם והציונות של השה”צ", המביא ציטטות מיריביו מלפני שנים — יזכור ויצטט דברים משל ד. בן־גוריון, רמז ואחרים, לא רק מלפני שנתיים, אלא גם מלפני שנים רבות קודם לכן. ברצון אמלא בקשתו זו של א. סגולי, ואוסיף על הציטטות שהוא הביא ממכתבי ד. בן־גוריון — ציטטות נוספות השופכות אור בהיר על הענין אשר לפנינו ומוכיח, מה רב וגדול המרחק שבין הקרמלין בשנת 1923 (בחיי לנין ושלטונו) ובין הקרמלין בשנת 1953 (בחיי סטאלין ושלטונו).

במכתב מיום 24.9.1923 כותב ד.ב.ג. לוועד הפועל של ההסתדרות:

באודיסה נפגשתי עם שני חברי “החלוץ”, העובדים בשדה־השקאה של “החלוץ” באודיסה. במשק זה עבדו מקודם מאה איש, בחורים ובחורות, ועכשיו, לרגל הקטנת העבודה, כששים. יש ל”החלוץ" באודיסה גם בית־אריגת־צמר, המעסיק כארבעים חבר. — בחבל אודיסה יש עוד שורה שלמה של קיבוצי “החלוץ”: בזחרובקה, בריבניצה, בברזובקה, באוצ’קוב, בחרסון…

… לפני סידור התערוכה היתה לי ישיבה עם הצ.ק. של פועלי־ציון. זוהי המפלגה היהודית היחידה הקיימת באופן ליגלי. — יש לה קלוב פתוח (זהו דבר גדול וחשוב ברוסיה הסובייטית) על שם ברוכוב. — — —

— — — “החלוץ” זהו הענין החשוב ביותר והרציני ביותר מכל הענינים שיש לנו פה, ושרק בשבילו בלבד היה כדאי לבוא הנה. — “החלוץ” קיים ברוסיה זה שש שנים, כידוע לכם, מלפני המהפכה האוקטוברית. המשטר הבולשביסטי, כמובן, לא נתן לו לגדול ולהיות מאורגן. הייבסקציה רדפה את חברינו עד חרמה. בכל זאת התקיים בכל התנאים. בראשית 1922 נקראה בחארקוב קונפרציה של “החלוץ”. — קיבלו רשיון מה“וציק”1
לקרוא ועידה ליגלית. ב“איזווסטיה” נתפרסמה כבר ידיעה שבמאי צריכה להתכנס ועידת “החלוץ”. ידיעה זו עוררה חמת ה“יבאוטדיאל”2, שהתחיל במלחמה נואשת נגד “החלוץ” — והרשיון לוקח חזרה — אולם הדבר הובא לפני הוועד הפוליטי של הצ.ק. של הר.ק.פ (אורגן זה הוא השליט האמיתי של רוסיה), והפוליט־ביורא הסכים לאישור, — ובעזרת קמיניב, ממלא־מקומו של לנין עכשיו, — הושג האישור לפני חודש ימים.

הסעיף הראשון של התקנון המאושר אומר:

“הסתדרות־העבודה הכל־רוסית “החלוץ” שואפת להבראת המבנה הכלכלי של המוני ישראל על־ידי משיכתם לענפי עבודה פרודוקטיביים וצורות־חיים קולקטיביות ועל־ידי השתתפות אישית בעבודה שאין בה ניצול הזולת בבנין מרכז העבודה בארץ־ישראל, בארץ התרכזותם של המוני ישראל העמלים”.

וד.ב.ג. הוסיף: —

“בחוגים שונים, יהודיים וממשלתיים, יש אהדה רבה ל”החלוץ“, — החומר האנושי הנמצא הוא מן המובחר. “החלוץ” יכול בתקופה הקרובה לשמש מנוף מרכזי לכל עבודתנו ברוסיה. קיומו הוא צורך חיוני מוסרי לדור היהודי הצעיר. ליהדות הרוסית נשקפת בתנאים הנתונים סכנת הרס מוסרי וכליון ציבורי. — הקומוניסם המנצח והשליט אינו מושך הלבבות3, וכוחה של א”י בתור מקור אידיאליות ומזון נפשי רוחני — לא נס ליחו, למרות כל ההרס והחורבן של הציונות ברוסיה. תנועה חזקה ורבת־השפעה של “החלוץ” היא לדעתי תנאי לתחיה הציבורית והמוסרית של היהדות ברוסיה" (ההדגשה במקור).

ד.ב.ג. עמד במכתבו על הצורך בהסברה ציונית בחוגי השלטון, והוא כותב לוועד־הפועל:

“לא אעסוק בנבואות, אבל יש לי הכרה עמוקה וברורה שהשלטון הקיים ברוסיה אינו בן־חלוף. הוא לא יפול ואין מי שיפיל אותו. אם טוב הוא או רע — אחת היא. שלטון אחר לא יהיה ברוסיה בתקופת השנים הקרובות (ההדגשה במקור). ואם הציונות אינה יכולה לוותר ביאוש על היהדות הרוסית, — ובכל עומק הכרתי אני בטוח ומרגיש שאיוולת ופשע שאין דוגמתם יהיה הוויתור והיאוש, — אין היא יכולה ורשאית להזניח את ההסברה הציונית ברוסיה הסובייטית, את ההסברה בחוגי השלטון הרוסי”.

במכתב מיום 11.10.1923 כותב ד.ב.ג.

“על דבר תערוכתנו —היא מילאה את שליחותה בשלמות (ההדגשה במקור) ובכל הכיוונים, במידה שגם אני האופטימיסט לא פיללתי לה. רבבות, רבבות מבקרים, מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, מכל קצוות רוסיה. — היהודים — להם היא פינת־אור, תנחומין ותקווה. באו אכסקורסיות יהודיות מכל חוגי הנוער, מהרבה ערים. — הד התערוכה בתפוצתנו הרוסית הוא כביר”.

במכתב מיום 28.8.1923 הוא כותב:

“ביקרתי היום בווית ראקוב במרכז הסתדרות פועלי האדמה והיער (וו.צ.ס.פ.ס.). היו”ר של הוועד המרכזי אנציליביץ הציג את עצמו בפני בתור יהודי. – כשאמרתי הם שבארץ־ישראל מדברים הפועלים עברית, סיפר לי אנציליביץ בגאווה ובהנאה שברוסיה קיים תיאטרון עברי על חשבון הממשלה. – “הבימה”.

במכתב מיום 4.10.1923 כתוב:

“הבוקר ביקרתי את לוזובסקי (ראש הפרופינטרן) במשרדו. — שאלתי דעתו בשאלת העליה. סיפרתי לו על עמדת פ.ק.פ. (מק"י של הימים ההם) אצלנו נגד העליה. “זוהי עמדה אנטי־קומוניסטית”, אמר”.

במכתב מיום 5.10.1923 סופר:

"קיבלתי אתמול מנחה מפתיעה מחרקוב: קובץ עברי שנדפס שם ברשיון בימים אלה — “צלצלי־שמע”. לחוברת רצופה איגרת, וזו לשונה: “חברים — במנחתנו הדלה שולחים אנו לכם את פרי רוחנו שהבשיל במשך שנות המהפכה. כאי בודד בים אדישות וגם שנאה לשפה ולספרות העברית הופיע קובצנו זה — קבוצת הסופרים בחרקוב”.

במכתב מיום 2.11.1923 מסופר על הג’וינט ברוסיה: —

“הסקציה היהודית (או היבסקציה) אינה פועלת ומשפעת למרות הכוח הממשלתי והאמצעים הרבים שיש בידה. הודות לרעב ברוסיה ולעזרה שבאה מחו”ל קיבלה היבסקציה ממוסדות בורגניים בחו“ל, בעיקר מהג’וינט, אמצעים רבים. המוסדות שהיו בידה נמצאו במצב חומרי טוב הרבה יותר ממוסדות דומים של עמים אחרים, עד שאפילו עוררו קנאת עמים אחרים, שמצבם החומרי היה ירוד”.

ביום 7.11.1923 כותב ד.ב.ג. על נוכחותו בחגיגת המהפכה האוקטוברית: —

כל חלקי הצבא היו צריכים לעבור בסך לפני ראש המועצה הצבאית הרבולוציונית וקומיסר הצבא והצי — ליב בן דוד טרוצקי. הכניסה למגרש — רק בכרטיסים מיוחדים. אתמול מסרו לי כרטיס כזה. — הבוקר השכמתי לבל אאחר את התכונה. — לפני הכניסה למגרש, בחוף המוסקבורצקי, העמידו אותי בכל פעם אנשי צבא, אולם כרטיסי העבירני. הראו לי את מקומי על יד קיר הקרמלין. עמדתי על יד הבימה הבנויה לנואמים, מול מצבת מינין ופוז’ארסקי. — ב“איווסטיה” שהגיע לידי ראיתי הודעה שמפני מחלתו לא יבוא טרוצקי, ובמקומו יקבל את הפאראד הצבאי ל. ב. קמיניב. כשמסרתי ידיעה זו לעומדים סביבי — הורגש מפח־נפש גדול. — ניטל כל עיקרה של החגיגה. בכמה צער דיברו כל סובבי על היעדרו של טרוצקי. כאילו פנה זיוו של כל הפאראד".

במכתב מיום 18.11.1923 מספר ד.ב.ג. על התיאטרון העברי במוסקבה: —

“אמש ראיתי את הדיבוק ב”הבימה“. — נסעתי ל”הבימה" בלב הולם. — בחרדה נכנסתי לבית הלא־גדול, שעל משקופו מתנוססת כתובת עברית “הבימה”. ומיד משכה עיני כתובת שניה על זכוכית אשנב מוכרת הכרטיסים, כתובת עברית שניה “הקופה”. — האמנם כל זאת במוסקבה של 1923? מכל עבר מגיע אלי הדיבור העברי. המנהל הרוסי מסר לי את כרטיס־הכבוד, ועליתי לאולם־החזיון הזעיר בן מאה ועשרים מקומות־המושב, ולבי הלם. כל הספסלים, הספסלים המעטים, הספורים, היו תפוסים. — נשמעה רננה ענוגה ונוגה: “מפני מה הנשמה יורדת למטה?” המסך הורם, ועל ספסלי בית המדרש שוכבים הבטלנים, שכל זיע, נדנוד, קמט־פנים, תנועת־יד, ארשת־הפנים, ניגון, אוצר מלא של אותם הימים הרחוקים־הקרובים לנו, שחלפו לבלי שוב, — וכולי אפוף הרושם האדיר, המרעיש של קטעי החיים הפנימיים של דורות־יהדות רבים המתגוללים לפני בכוח אמנותי כביר ועמוק, של נשמת היהדות הישנה המתלבטת בתוך כתלי בית־המדרש, — — — והרגשת־נס תוקפת אותי, הרגשת מעשי־פלאים — — — האמנם? משחק זה ובימה זו ובתנאים אלה בימינו, במוסקבה הרוסית, הקומוניסטית, בתוך היהדות הנאפית־היבסקית? — ובעברית? — אני הלום, נרעש, לא יודע נפשי — — —

יש ל“הבימה” רשיון להוציא ירחון אמנותי עברי, — מנהלים עכשיו מו“מ אתם. — מכינים חזיונות לבימה שניאור, אש, פיכמן” — — —

במכתב מיום 22.11.1923 מוסר ד.ב.ג. פרטים על פעולת “החלוץ” וסניפיו ומשקיו בחלקי רוסיה השונים.

יש להניח שא. סגולי קרא כל הדברים האלה. תיאטרון עברי במוסקבה, “החלוץ” ברשיון הפוליט־ביורא, טרוצקי האיש הנערץ ביותר ברוסיה אחרי לנין, קמיניב סגנו של לנין בממשלה, לוזובסקי היהודי בראש הפרופינטרן, זינובייב בראש הקומינטרן, משקי הכשרה ל“החלוץ” בעיירות יהודיות, נציגי הסתדרות העובדים מתקבלים בכבוד רב במוסקבה, למרות התנגדותה של היבסקציה, עתונים יהודיים יומיים מופיעים במוסקבה, בקיוב ובמינסק. בוויטבסק ובהומל מופיעם שני שבועונים באידיש. בוועידת עובדי התרבות היהודית באוקריינה (לפי מכתב ד.ב.ג. מיום 2.9.1923) נמסר דו"ח על 759 מוסדות חינוך והשכלה עם אידיש כשפת הלימוד.

השאל א. סגולי את עצמו בקראו מכתבים אלה משנת 1923 — מה קרה מאז ליהודי רוסיה, ל“החלוץ”, לתיאטרון העברי, לחינוך היהודי, לעתונות היהודית, לסופרים היהודים, לראשי המפלגה הקומוניסטית היהודים — טרוצקי, קמיניב, זינובייב, ראדק ועוד?

ויש כמובן לטעון נגד ב.ג. מדוע לא כתב אז, בשנת 1923 לוועד־הפועל של ההסתדרות, שבעוד 13—14 שנה יישלחו רוב חבריו, עוזריו וידידו של לנין לגרדום, וסטאלין יהיה השליט היחיד ברוסיה, וגם הדימוקרטיה המפלגתית תיחנק ותשותק, וועידת ר.ק.פ. לא תתכנס עוד, ויהרס כל סימן ושריד של חיים יהודיים, ושערי רוסיה יסגרו ליוצא ולבא, ובשנת 1939 יכרות סטאלין ברית עם היטלר, ובשנת 1952 תלובה שנאת ישראל במוסקבה, ועלילות־דם יעלילו על רופאים יהודים ועל הג’וינט ועל התנועה הציונית. אכן, קצר־רואי היה האיש הזה, המשמש עכשיו כראש ממשלת־ישראל, שלא ידע בשנת 1923, כאשר לא ידע אף איש אחר ברוסיה ובכל רחבי העולם, שיורשו של לנין יהיה סטאלין, ושאיפת לנין למהפכה חברתית ברוסיה ובעולם כולו תתגלגל לשאיפה שוביניסטית רוסית לכיבושים אימפריאליסטיים: למלחמה בפינלנד, לסיפוח בכוח של ליטא, לטביה ואסטוניה, לכיבוש פולין, רומניה, בולגריה, הונגריה וצ’כיה תחת מסווה של “דימוקרטיות עממיות”.

אין לסלוח לאיש זה ד.ב.ג. שבשנות 1923 לא ראה כל הדברים האלה מראש, וחיפש בימי לנין דרכים ואמצעים לקיים תנועה ציונית, חלוצית, עברית גם בקרב יהדות רוסיה.

אמנם באותם המכתבים שקרא א. סגולי הביע ד.ב.ג. ספיקות מרים על עתידה של המהפכה ברוסיה, לאחר ששמע על מותו של לנין, בדרכו חזרה לארץ:

“האין גורלו של לנין — נביא המהפכה הרוסית, מנהיגה ומורה, שליטה ודבּרה, מחוקקה ומדריכה — סמלה של רוסיה הקומוניסטית? — איש־ברזל זה כרע, נפל. מחלה ממארת, שקלט מדם הוריו, — גדעה את הענק הזה — נטרף הקברניט בעודו בחייו, — והאניה המתאבקת בסטיכיה העולמית מה יהא בסופה? התעצור כוח לחתור לחוף רחוק — כשהיא אכולת ניגודים?”

התקוות היהודיות ש“החלוץ” המאושר על־ידי הפולי־ביורא וקיום התיאטרון העברי במוסקבה בימי לנין עוררו אז בלב ד. בן־גוריון וד. רמז ז"ל — נכזבו, כאשר נכזבו התקוות הסוציאליסטיות שפועלי העולם קשרו אז במהפכה שחוללו לנין וטרוצקי ברוסיה, כי נסתלפה המהפכה הקומוניסטית. ונושא הסלף ומבצעו — היה סטאלין.

גרעין הסלף הראשון נזרע על־ידי לנין עצמו: — אי־אפשר לקיים דימוקרטיה במפלגה — כשאין דימוקרטיה במעמד ובעם. והדיקטטורה של מפלגה נהפכה לדיקטטורה של יחיד. — מעשה זה ביצע סטאלין בערמה, בעקשנות באכזריות ובלא כל מצפון. בידי לנין היה השלטון אמצעי למטרה, בידי סטאלין — נעשה השלטון למטרה, ולשם כך הועלו על הגרדום כל ראשי המפלגה וחבריו של לנין, ובמקום מהפכה חברתית קמה לתחיה המדיניות הוותיקה של הצארים הרוסים: הזדיינות וכיבושים, ובאלה — סטאלין לא הכזיב.

וצודק א. סגולי: יש הבדל ומרחק רב בין הדברים שנאמרו על ברית־המועצות בשנת 1923 — ובין הדברים שיש להגיד עליה בשנות 1953. השם לא נשתנה, במשך שלושים שנה אלה, אבל בין שתי התקופות, —— תקופת לנין ותקופת סטאלין — רובצת תהום, ורק מוכי־סנוורים אינם רואים אותה.




  1. הועד־הפועל המרכזי הכל־רוסי של הסובייטים.  ↩

  2. המחלקה היהודית ליד מוסדות ממשלתיים שונים.  ↩

  3. במכתב אחר, מיום 5.9.1923, מסר ד.ב.ג. מספרים רשמיים על אחוזם של היהודים במפלגה הקומוניסטית בימים ההם — 19.564 בתוך 375.693 חבר (דהיינו 5,2 אחוז).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!