כשרואים אותו צועד בפינה הררית זו, יפת הנוף, מעלות ומורדות, צועד בקלות, בעוז, אין להכיר בו לחלוטין כי בן שמונים הוא. עוד הרבה זרחן בעיניו הכחולות. בכוונה הוא מפגין את כוחותיו כלפי חוץ, שכן הסביבה כולה משתמשת בו כבמשרת נייד לכל מיני שליחויות ועל כך פרנסתו. ותחושה נעימה זו, שהזקנה הגמורה עוד לא קפצה עליו, נחוצה, כנראה, גם לו לעצמו. מבוקר ועד ערב הוא נושא מצרכי מזון, חבילות חבילות, פחי נפט וכו' ושמו (“היינריך!”) הולך לפניו ואחריו. נזקקים לו מכל צד.

יקה מובהק. אין הוא מתבייש בעיסוקו, אינו מתבטל בפני איש, יהיה מי שיהיה, ועתים הוא מתגנדר בהשכלתו תוך דקלוּם בעל־פה את הפתיחה של ה“אוֹדיסיאָה” במקורה היווני.

אשה וילדים לא היו לו מעולם. לא קרובים ולא ידידים. כאבן בשדה. סמרמורת הוא מטיל בעוברים־ושבים, כשהוא נושא אל אחד הבתים את בלוק־הקרח הכבד: קר בתוך קר – –

כך הוא רתום לעבודתו כל ימי השבוע ורק בשבתות ובחגים הוא לובש צורה אחרת. אז הוא מטייל להנאתו לאורך הרחוב הראשי, מטייל בנחת תוך שילוב ידיו לאחוריו. אנשים אחרים משלבים ידיהם לאחוריהם אגב טיול גם הם, אבל לא כך, לא כמוהו. כאן חוסר־דאגות מוחלט, כאן השלווה עצמה.

הוא והעולם.