יום א', 24 באפריל 1932 ¹    🔗

היום חגיגת נבי מוסא עם תהלוכת החברונים. עד כה הכל שקט. נשמעו קצת קריאות בין שתי הסיעות הערביות המתחרות. אולם אף לזה אין ליחס חשיבות. שרתוק – בעיר העתיקה, לראות בתהלוכה. בטלפון מסר לי על כתובת שראה על גבי שני הדגלים העיקריים. דגל־חברון הירוק אומר: “וד' בחר באברהם להיות בנו האהוב” – בעוד שדגל־ירושלים האדום מכריז: “וידבר ד' אל משה”. ובגלל הבדלים כגון אלה מקימים האנשים מהומות! מסתבר שהשירים שנשמעו מפי החברונים היו פחות תמימים. הוזכרו “חרבות נוטפות דם”, וסמוך לכך אזהרה לציונים “לצאת מכאן”.

בבוקר – ישיבה דחופה של ההנהלה שנתכנסה לדון במצב הכספי. ביזבזנו שעתיים לריק. אחר כך נקרא ד"ר הנטקה ממשרדי קרן היסוד להתיעצות, וגם בו לא נושענו.

שקולניק בא לביתי לארוחת־הצהרים, והיתה לנו שיחה בדבר סיכויי התישבות־הפועלים על קרקעות ודי חורית. ברור כל כי במשך השנים לא הקרובות כמעט לא יעמדו לרשות ההתישבות כספים מן הקרנות הלאומיות. אומרים הם ללכת בדרך חדשה לגמרי. ראשית, ישתמשו בחסכונותיהם של העובדים השכירים בארץ; שנית, יפתחו בהדרגה את הנטיעות השייכות לישובים שיוסדו. שלישית, יזדקקו להלואות מ“ניר” ומבנק־הפועלים, וכן תיוסד קרן חדשה להלואות קטנות לזמנים ארוכים בשביל קבוצות כאלו, שתתחיל לפעול בהון של עשרת אלפים לירות.

כל אחר־הצהרים נמשכה הישיבה הרגילה של ההנהלה.

יום ב', 25 באפריל, 1932    🔗

בבוקר השכם טילפן אלי אוסישקין ואמר כי עליו להתראות עמי מיד. נתברר כי נודע לו באורח סודי על משא־מתן שהברון רוטשילד מנהל בדבר מכירת 60 אלף דונם מקרקעותיו שבחורן, בעבר־הירדן הסורי. הסיבה לנטישת השטח שהחזיק ביחידו ארבעים שנה היא, כנראה, כספית בלבד, בשל המצוקה שבה נתונה פיק“א. מנהלי פיק”א בארץ שוללים כנראה את ההצעה, שמקורה מן הסתם – הפקידות בפריס. מובן שקרקעות־החורן אינן באות בחשבון למטרות של התישובת קרובה, אולם הן היו נקודת־אחיזתנו הראשונה, ועד כה היחידה, בעבר־הירדן. העברתן לידי הבנק החקלאי הסורי, שעמו מנהלת פיק"א משא־ומתן, פירושה הפסד סופי. אין ספק כי להפסד זה תהיה גם מסקנה מדינית: צעד נוסף לחיסול עמדות־החלוץ שלנו. הסתלקות כביכול, מחלקים אלה של ארץ־ישראל ההיסטורית, שלא נכללו בשטח המנדט הבריטי. שמו של הברון ההולך לפניו בקרב המוני יהודים באשר הם, יהיה קשור במעשה זה, ותהיה לכך השפעה מדכאה על כל היהודים. נדברנו על צעדים אחדים שיש לעשות כדי למנוע כל כמה שאפשר את המכירה.

בהזדמנות זו סיפרתי שוב לאוסישקין על האופן הגרוע שבו מוסיפה להתנהל הבדיקה שאנו בודקים את תביעות הערבים המנושלים. מ־900 התביעה שקיבלנו מתיקי השופט וב בחדשי דצמבר, ינואר ופברואר. החזרנו עד כאן רק את תיקי ודי חורית. בכל השאר אף לא הוחל לטפל! חלק מן התיקים ודאי העלה בינתים אבק, ווב מתאונן מרה על הדחיה. הורוביץ, יושב־ראש הועדה שלנו, מאיים בהתפטרות. אם לא נושיב עובד מיוחד לעבודה זו, כדי שתיעשה במשך חדשים אחדים – יוכלו לטעון נגדנו טענת הזנחה חמורה. ביקשתי מאת אוסישקין לדבר עם חנקין ולקבל ממנו הסכמה לפטור את בן שמש משאר תפקידיו ולהעמידו לחדשים אחדים לרשותנו.

בשובי למשרד הודיעו מלשכת־המודיעין על קבוצת יהודים עשירים ובעלי־השפעה ממצרים, וביניהם נשיא קהילת אלכסנדריה (לא־ציוני מובהק), נשיא בני־ברית וכו', המבקרת היום בירושלים. כיון שהיום היה מלא וגדוש, הוחלט שיבואו בערב לבית הד"ר טיכו, שעמו נדברתי לסעוד בערב.

בא לבקרני מר יואכים נייגר, מטרונוב שבגליציה – חבר ותיק בועד הפועל הציוני, שזקנו הארוך והשב זכור לי מהשתתפותי הראשונה בישיבת הועד הפועל.

הגברת ברגר, מבסרביה, שאחיה האחד נהרג כחבר ההגנה היהודית בפרעות 1905, ואחיה האחר נפל ברמת־רחל במהומות 1929, באה להודות על טרחתי בהשגת רשיון־עליה לארץ בשבילה ובשביל ילדיה.

באו־בן גוריון, גולומב ומרמינסקי, וסקרנו בקצרה את המצב בקשר לעולי ה“מכביה” ויריד־המזרח: בשבועות האחרונים נרשמו בהסתדרות כאלף חברי “החלוץ” מבין עולים אלה. על מספר זה יש להוסיף קבוצות קטנות של “ברית טרומפלדור”, “הפועל המזרחי”, “פועלי־ציון” שמאל, וכן עולים משאר סוגים, בעלי הון מועט ובעלי־מלאכה – ביחד לפחות 1500 נפש. עד כאן לא יכלה הסוכנות להוציא אפילו גרוש אחד למען אנשים אלה, היינו – לאספקה הניתנת כרגיל לעולה־עובד: אוהלים, מיטות, שמיכות וכו'. לקראת הקיץ המתקרב, ימי השרב והמחלות הבאים בעקבותיהם, וכיון שרוב הבאים הם חברי קיבוצים מאורגנים – מתחילה הצפיפות במחנות הקיבוצים לעורר דאגה. הוסף על אלה את הרשיונות החדשים שניתנו לנו והמאפשרים לפחות 2500 עולים נוספים (זוגות נשואים בכלל), ותמצא כי הסוכנות חייבת לדאוג ל־3500 עולים בערך. ופירושו של דבר – הוצאה נוספת של 10 אלפים לירות, שאין יודע כיצד ומהיכן להשיגן. מרמינסקי סבור שיש לנצל את העובדה של שדיול חדש וגדול ולערוך מגבית מיוחדת לטובת הקרנות.

ישיבת ועדת־העליה נערכה אחר־הצהרים, לשם דיון בשדיול ובמכתבו הרשמי־למחצה של הנציב העליון, שבא להסביר את החלטת הממשלה. נכחו חברים אחרים של ההנהלה, ואלה נחלקו בדעותיהם לפי כל המגמות וחילוקי־הדעות שבועדה. פרבשטיין דיבר לטובת דחיית השדיול והעלה את כל הנימוקים המדברים אל לבי. חברי הועדה, הארצישראליים בעלי חוש להערכת העובדה של 2500 עולים חדשים, לא גילו נטיה ללכת בעקבותיו. דעת כולם, ושל נציג המזרחי בכלל זה, היתה שיש לקבל את השדיול. מסרנו להם כמובן על החלטת ההנהלה לבקש פרטים נוספים מאת הממשלה לפני שתתקבל החלטה סופית.

ארוחת־ערב בבית טיכו, בחברת משפחת רובין, גרין, הגב' סימון עניתי כי ההנהלה מאוכזבת מן הסתירה שבין המספר שקבעה היא, המבוסס על חקירה יסודית בשוק־העבודה, לבין מספר הרשיונות שנתאשר.

סעודת־הערב בבית עם משפחות קצנלסון, מדזיני ועם גלפט². פתאום נצרד קולי, וכך נעשיתי שותף נאה לשיחה שלאחר־סעודה!

יום ד', 27 באפריל, 1932    🔗

יום אחרון של פסח, והמשרד סגור. השיחה עם מ. ה., שהיתה צריכה להיות מכבר – נתקיימה סוף־סוף הבוקר בביתי, אף על פי שהתקשיתי הרבה בדיבורי, בגלל רפיון קולי; נדמה לי שהפגישה עברה בהצלחה, לפחות בהתאם לתכנית שקבעתי לי מראש. הנקודות העיקריות בדברים שהשמעתי בהמשך השיחה היו: מפעלנו בארץ הוא כיום בן יובל שנים; מ. ראה בעיניו את הישגינו; הוא גם יודע בעצמו מה צורה יש לעבר־הירדן בהשואה להישגים אלו. אף על פי כן אין אנו אצים להרחיב את פעולתנו בחלק שמעבר לנהר. אין אנו פועלים לפי חשבון של יום, או של יומים. עדיין יש לנו לעשות הרבה בעבר הירדן מזה, הן בחקלאות והן בתעשיה, ובשנים הבאות נצטרך להעסיק בכך את הוננו ואת אנשינו. אולם אם יביאו אותנו התנאים לעיין ברכישת קרקע להתישבות בעבר הירדן נתנה כמה תנאים של בני גד ובני ראובן. אנו מסתובבים עתה במעגל־קסמים, שבו מטילים הבריטים בלונדון את האחריות על הבריטים בירושלים, אלה – על הבריטים שברבת־עמון, ואלה – על האמיר, הפחות והעתונות שבעבר־הירדן. כל זמן שלא נפרץ המעגל, לא נגע בעבר־הירדן. אנו זקוקים לשטח קרקע שיספיק לישוב ציבור גדול, נאמר – חמשת אלפים מתישבים עדיין אנו זקוקים להסכמת שלטונות עבר־הירדן להגשמת תכנית התישבות בעלת היקף כזה, ועלינו לקבל תעודות רשמיות על הקרקעות המועברות. אין אנו מעונינים בהכרזות צעקניות, או בפרסומים בעתונות, אלא בבטחונות המאפשרים ביצוע תכליתי של עבודתנו. תמצית תשובתו של מר. ה. היתה, שנוסף על 120־100 אלף הדונם שברשותו והמוצעים לנו לקנייה, יוכל להשיג זכות־בעלות על שטחים נרחבים מקרקעות־המדינה תמורת חוזה־התחייבות, ויוכל למכרן לנו אחר כך. הוא יוכל לענין גם בעלי קרקעות אחרים בפעולות כאלו. כן מקבל הוא על עצמו לערוב ערבות מלאה לשלום כל המתישבים העבריים ולבטחונם. אשר לתנאים המדיניים המוקדמים, מעדיף הוא למסור את הענין בידינו, ועלינו לבוא בדברים עם הבריטים ועם האמיר. ביארתי לו שוב באר היטב, כי לפי שעה לא נקבל על עצמנו תפקיד ממין זה, הבריות נוטים לחשוב, עקב סילופיה השיטתיים של עתונות רוחשת רעה, כי ברצוננו לפלוש לעבר־הירדן ולהזיק לתושביו. לא נלך שמה עד שמעצבי דעת־הקהל בעבר־הירדן יקומו ויצהירו בגלוי שהם רוצים כי פעולת היהודים תתפשט ותגיע גם אליהם. עד אז נסתפק בקיום יחסי־ידידות ועזרה הדדית בכל שטח אפשרי, אבל לא נוציא אפילו גרוש אחד ולא נשלח איש אחד, שיהא נתון לחסדן של נסיבות שאין לנו שליטה עליהן.

אחד מבני הקבוצה המצרית, מנהל עסק גדול לעתונות ולפרסום, בא לבקרני. הוא עובד תחת ידו של אנגלי, בעל־העסק, כנראה – המקשר בין העתונים ובין הנציגות הבריטית. אדם זה שייך לסוג היהודי הלבנטיני נטול המעצורים, שאינו מתחשב עם זולתו ודואג אך לעצמו; על אף הבחילה שעורר בי אדם מסוג זה, יש בו משום גילוי ממשי של כוח והעזה. לידתו בירושלים, התחיל עבודתו בקהיר כנער שליח במשרד בשכר שלוש לירות לחודש, ועלה עד למעמדו הנוכחי. במשך שנים מעטות “קטל” את מתחריו ומתנגדיו, או שאילצם להתאחד עמו, ורכש לו עמדה מכרעת בעולם הפרסום והעתונות של מצרים. הוא מעדיף לא להיראות כיהודי (נראה שלדעתו חושבים אותי כיוגוסלבי, על אף נתינותו הצרפתית), אלא ללחום את מלחמת היהודים תחת מסוה. הוא תומך במדיניות האנטי־ערבית האימפריאליסטית הקיצונית של עתוני מצרים הצרפתיים, האיטלקיים והאנגליים, ועל ידי מודעות יש בכוחו אף להשפיע השפעת־מה על חלק מן העתונות הערבית. תיאר בערנות כיצד ניצל את עמדתו בזמן מהומות 1929, כדי להעביר את העתונים המצריים־אירופיים לצד היהודים ולהשיג את נייטרליותם של כמה מן העתונים הערביים. בסוף דבריו סיפר כי הציע לאנשי “יריד המזרח” לערוך מסע־תעמולה תמורת סכום הנראה צנוע בעיניו. תשובתם היתה שלילית, בגלל מצבם הכספי הדחוק, ולכן לא נתפרסמה בעתונים הנתונים להשפעתו אף מלה אחת על היריד. עתה הוא שמח על כך, שכן יש בידו להוכיח שלא תמך במפעל יהודי על אף הנזק שנגרם על ידי כך לעסקו. אף על פי כן הוא רואה את עצמו יהודי לאומי, הנכון תמיד לבוא לעזרתנו בשעת הצורך.

אחר־הצהרים נכנס ניומן לשיחה על ההכנות לבנק החקלאי, מצב הסוכנות היהודית בארצות הברית, ציונות אמריקאית וקרן־היסוד, המצב בהנהלה ועוד.

גב' בנטביץ' באה להיפרד וד’ר הרמן ואשתו באו לשתות תה.

בערב נערכה סעודה מפוארת בקונסוליה האמריקאית, עם סיר ספנסר דייויס, פרנץ', מנהל הדואר הכללי ואשתו, משפחות הכסטר וניומן ואנחנו. שיחות היום הביאוני לידי אפיסת הכוחות. לא יכולתי לבטא אפילו מלה אחת בקול וכל הערב עבר עלי בלחישות וברמיזות.

יום ה', 28 באפריל, 1932    🔗

בבוקר הלכתי בלוית הורוביץ אל השופט וב. הודענו לו על הסדר החדש שהנהגנו על ידי שקבענו אדם מיוחד שיעסוק אך בתיקים שלו בלבד, והוא נרגע מעט. בינתים יש בדעתו לבקר בנפת צפת ולטפל בתביעות של כמה קבוצות בדוים שבסביבת יסוד־המעלה. הבטחתיו להשיג בשבילו מפיק"א כל אינפורמציה שבגדר האפשר. קרקעות יסוד־המעלה נקנו לפני כיובל שנים, ואיני מבין מה להן ולשאלה הנידונה. נסיתי לברר נקודה סתומה אחרת בתביעות הערבים המנושלים – ובלי תוצאות של ממש. אם ננכה מכל 3700 התביעות שהוגשו כביכול למנהל הפיתוח אלף תביעות (הכלולות בתיקינו) ועוד אלף (שאינן מסתכמות על בקשות שהוגשו, אלא על דברי המוכתרים בלבד) ואם נחשוב כי 700 תביעות נטולות יסוד מלכתחילה – הרי שיש עוד אלף תביעות. לא ברור מאין באו תביעות אלו, לאחר שהתיקים שבידינו מקיפים את אזורי תול־כרם, חיפה, נצרת, בית־שאן, טבריה, צפת, ירושלים ויפו. השופט וב ניגש אל ארון־התיקים, העיף עין מלעלה למטה – ולא היה יכול להראות אלא כמה תריסרים של תיקים.

כשחזרתי אל המשרד בא הקפטן ספייסר, מי שהיה מנהל שירות־הדיג הממשלתי, שנתחסל בתוקף תכנית־החסכון של ועדת או’דונל. הוא סקר את פעולת מחלקתו והתעכב ביחוד על סיכויי ההצלחה הכלכלית בגידול דגים בבריכות, ועוררני לתבוע במפגיע דיון חדש בענין מחלקתו.

בצהרים סעד אותנו ג’ונסון, וחידשנו את שיחותינו שנפסקו עקב מחלתי. בינתים קיבלתי את אומדנו של מילס על גדלה הממוצע של משפחה ערבית – אומדן המסתמך על המספרים של המפקד האחרון. נתברר שהוא קטן יותר מכפי ששיערנו תחילה (קטן ביחוד בין הבדוים – כנראה מחמת תמותת הילדים הגבוהה). על יסוד מספריו של מילס קבע ג’ונסון את חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה כדי 37 אחוז – מלבד הרכבות, הדואר והטלגרף – לעומת 41 האחוזים שנקבעו בתזכירנו. עד שהענין יגיע לידיו של סיר דייויס ספנסר ירד, איפוא, ההפרש הנתון לויכוח ל־4 אחוזים. ג’ונסון הביא לי גם העתק מתזכירו על תחוקה לשכר־עבודה מינימלי שהוא עומד להגיש לועדת שכר־העבודה אשר אליה סופח זה מקרוב. שאלתיו ליחסים שבין הנציב העליון והפקידות, כי בזמן האחרון רוחו שמועות על מתיחות מסוימות ועל התחלות ראשונות של מרידה, אולם ג’ונסון אמר בבטחה שהנציב העליון לא יתקשה לדכא את המורדים, אם יהיו כאלה בכלל.

אחר־הצהרים נפגשתי בבית בן־צבי עם בן־גוריון, יוסף אהרנוביץ ועם עוד אחדים מן הועד המרכזי. דיברנו בין השאר על מצב הסוכנות ועל תכניות ליצירת בסיס ציבורי לחלק הלא־ציוני של הסוכנות שבארצות־הברית.

בשעה מאוחרת בערב בא דניאל אוליבר – אנגלי, קווייקר³ מסור, עומד בראש איזה מוסד־צדקה אמריקאי בלבנון, חי ועובד בין הערבים זה ארבעים שנה ואחת. קיש קשור עמו קשרי ידידות; נפגש עם וייצמן בימי צ’נסלור; יחסיו עם בית־הממשלה רעים, לדבריו, בגלל מקרה שאירע בזמן המלחמה, כשלא חלק את הכבוד הראוי לדגל הבריטי. בימי ועדת הכותל המערבי נקרא לארץ־ישראל לנסות כוחו בתיווך. בדרך כלל מטיף לשלום, לאהבה הדדית, לרעות. הוא מקיים, לדבריו, קשר הדוך עם ה“ידידים” באמריקה ובאנגליה ועם משרדם בג’נבה, המתנהל על ידי פיקרד. עם זה הוא נוהג בידידות עם המופתי, ומתלהב לא מעט מתכונותיו האנושיות של שיך מוזאפר⁴, ידידו הטוב והנאמן, ויש הכרח – לדבריו – לרכוש את לבו לענין הטוב. משהו באדם זה מעורר בי חשדות מלכתחילה. אפשר שאין זו אלא התנגדות לטיפוס המיסיונר המטיף לאהבה, ואולי מביאני לכך רגש הזרות, שמקורו במום גופני – עינו האחת פגומה ומכוסה דוק לבן ואולי יש בכך יותר מאלה, אף כי יש להודות שאין בידינו כל הוכחה לבגידה או אפילו להעדר יושר. על כל פנים רבים הניחושים על האיש. אפשטיין כותב מבירות, כי שם הוא נחשב סוכן בריטי. הפרופסור פאוסית מקליפורניה, “קוייקר” אף הוא,, שאל שאלות עמקניות, שונות ומשונות, וכיון שלא יכולתי לומר דבר, היה הוא המדבר ואני הקשבתי בדי תשומת־לב.

יום ו', 29 באפריל, 1932    🔗

בבוקר נתגלה באופק רני סמית, מזכירו הפרטי של סגן מיניסטר החוץ שבממשלת־הפועלים האחרונה, זכרונה לברכה. מתארח לפי שעה בבית־הממשלה. נפגשתי עמו בקונגרס שבבול, שהשתתף בו בתפקיד רשמי למחצה. בחור שקט מאד, שאינו עושה רושם. חבר נאמן לאיזו כיתה נוצרית וסוציאליסט בעל השקפת־עולם תרבותית ביסודה. אין להבין כיצד ולמה נקלע פעם לעניני מדיניות־החוץ! שרתוק מסייע לו בעריכת תכנית לסיוריו, בבזל נוכחתי לדתע שיחסו הכללי אלינו ידידותי הוא ורצונו לסייע למפעלנו, אם יוכל. יש בדעתו, כנראה, להרצות ולכתוב על ארץ־ישראל, מובן שהפסיד את מקומו בבית־הנבחרים ועתה הוא מתפרנס מאיזו עבודה בהתאגדות הפועלים לחינוך⁵ ומהרצאות שהוא מרצה בארצות־הברית.

רבינוביץ⁶, ממועצת פועלי ירושלים, בא שוב לשוחח על מצב העבודה בעיריה. סיפרתי לו כי יונג הודיע לברודצקי על הידיעות שבידו, שלפיהן הועסקו פועלים יהודים בעבודות העיריה כדי 46 אחוזים – כלומר: כמעט מחצית הפועלים. עוררתיו שוב לחקור את הדבר ולברר אחת לתמיד את העובדות לאשורן. נדמה לי כי העיריה מטעה את הממשלה. רבינוביץ הסביר, כי המצב בחודש הקודם נותן יסוד־מה למספר זה, אף כי הוא מוגזם ביותר. בחודש ההוא לא עבדו בסלילת כבישים, ונבנו בנינים עירוניים בהיקף בלתי רגיל; מלבד זה הגיעו עבודות־הבנין לשלבי סיום; כל שלושה הגורמים הללו העלו לזמן מה את אחוז העבודה העברית. אם נרצה לדעת את האמת על חלקם של היהודים בעבודות העיריה, עלינו לסקור שנת־כספים, וזאת לא נוכל לעשות בלי גישה לספרי העיריה ולרשימותיה הפנימיות.

קיש, רני סמית ושרתוק באו לארוחת־צהרים, שהיתה מתובלת בשיחה כללית על ציונות וארץ־ישראל, עתיד מפלגת־העבודה, פירוק הזין וחבר־העמים.

קיש נפרד מאתנו מיד אחרי הארוחה. שקענו אחר כך בעומקי הבעיה הערבית־יהודית, שענינה את סמית ענין רב. הרציתי לפניו על עמדתנו לבעיה זו וניסחתיה במתכוון נוסח חריף ותוקפני במידת־מה. איני סבור כי הנוסח מצא חן בעיניו – וזו היתה כוונתי, כי חפצתי שיתרשם מהרגשת הבטחון העצמי ומתחושת כוחה של הציונות, שמפעלה אי אפשר לו שיהא תלוי בנוסח של הסכם עם הערבים או ברצונם הטוב ובסיועם של הפקידים, אף כי טוב ורצוי היה להשיג את שניהם, והיהודים גם משתדלים להשיגם. לא ברור לי אם הוא תופס כלל את תמצית בעייתנו.

אחר בא שוב אוליבר וכבש את אורחנו ביד רמה. יש להם, כמובן, ידידים ומכרים משותפים רבים והשקפת־חיים נוצרית משותפת. אוליבר הזמין מיד את סמית לביקור בסוריה והציע תכנית של סיור לדמשק, בעל בק, ובירות. הם יצאו יחד, והייתי בטוח לחלוטין שמכאן ואילך תפנה מחשבתו של רני סמית לצד החביב מאד, אולם העקר לפעמים – של סרסור בשלום.

בערב בא בן־צבי וסיפר כי שמע על מקרה שקרה בכפר יחזקאל. שוב מאורע ממאורעות מוצאי־השבתות הרגילים. התקשרתי מיד עם הכפר ונודע לי כי בשמונה בערב נורו יריות אל החדר שבו ישבו בני המשפחה עם כמה צעירים שהשתתפו בפגישה לעניני גידול־עצים שנערכה אותו יום. נפצעו שנים מן הצעירים, האחד – מדריך של הסוכנות היהודית לגידולי־הדר, והאחר חבר מבית־זרע. בני המושב ניסו להתקשר עם אנשי־המשטרה בבית־שאן ובנצרת, אולם בשעת שיחתי עדיין לא הגיעו לשם. טילפנתי מיד לקינגסלי־הית. שלא שמע, כמובן, דבר, אבל הבטיח להתקשר עם פולי ולטלפן אלי שנית. ב־11 בערך טילפן ואמר שהעובדות שנמסרו נכונות הן וכי המשטרה כבר פתחה בפעולתה במקום.

הדבר המדאיג אותי ביותר הוא – התנהגות אנשינו. היריות נורו בקרבת הבית. ממרחק עשרות מטרים בלבד – אף על פי כן לא יצא איש לרדוף אחר המתנפלים. קודם כל דאגו לפצועים, אחר כך פנו אל הטלפון. הנימוקים שנתנו בטלפון אינם מתקבלים של הדעת. הנימוק האחד – שלא ראו את הנעשה בחוץ. השני – שלא רצו לשטשט את העקבות. נדמה לי שלפחות בחלק מישובינו נתרופפה רוח ההגנה העצמית הפעילה. איני מאמין שמשהו מעין זה יכול היה לקרות בימים שלפני המלחמה, בלי שכל הישוב יצא לרדוף אחר הערבים. עתה נדמה להם שתפקיד שמירתם מוטעל על האדמיניסטרציה הבריטית ועל המשטרה הממונה על הסדר, אולם כשהללו אינן מצליחות – כפי שקורה במוצאי כל שבת שניה – הרי אין הם יודעים לעשות את המוטל עליהם. ברבע לשמונה עדיין לא היה השומר על משמרו, משום שהוא חי אי־שם מעבר להרי־חושך…