ירושלים, י“ב בניסן תרפ”ח

(מתוך הרצאה במועצת הבחרות הסוציאליסטית)

אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, ־ בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, ־ אלא במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו – כולם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר־עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר־העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי. גם במשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם בו אנו במצור, במצור של איבת בעל־הבית הציוני, שהוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו ואנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו,: תנועת־הפועלים ומפעלה, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור ובמחנק, שגילויים הבולט ביותר הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו עצמנו כבר השלמנו כל כך את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית? שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית, זורעים אי־אמון וליקווידציה בתוך שורות התנועה הציונית. גם התנועה שלנו בגולה, תנועת “החלוץ”, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותה לארץ, חסומה בפניה הדרך לארץ־ישראל. האם זה חזיון חולף? כיצד נתגבר על כך?

השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; מיד עם תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור־הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחד, ובבנין מהצד השני, וכל התנועה הציונית, לרבות הציונות הבעל־ביתית, התפרנסו מהכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק נושא אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: “החלוץ” והמיפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם התפרצותה של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו, קרה לה אסון, ומכוח־יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה של 25־20 אלף חלוצים זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב אשר התכוננו לקראתה וכיוונו את דרכה, ובנסיונם הקולקטיבי בארץ במשך עשרים שנה, בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי־דרך ושימשו להם מחנכים עוד בגולה, ־ כי נוצר ע"י העליה השניה מיפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי־הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת. ראשוני “החלוץ” באו לארץ הזאת בהכשרה מסוימת, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, כשלעיניהם המיפעל, שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המיפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמיפעל הציוני היחידי בארץ הוא מיפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה. כשלון מיפעלו ודרכו של בעל־הבית הציוני, הביאו לידי מחשבה שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקווידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ ביתית, לרבות מנהיגיה הראשיים. חוזר עלינו מעין הדבר שהיה לפני 25־20 שנה במושבות, כשהיינו קומץ של בודדים, בלתי מוכנים; עתה זה מתגלה בממדים גדולים יותר. ציבור־הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; הוא בודד לא רק במפעלו, שאין לו עזר ואין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא גם בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ ישראל; בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, וביכולת הרבה שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.

יש עוד סיבה אחת לאותה בדידות ולאותו מצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ־ישראל היא תנועה של מרד. בתולדות העם היהודי היו הרבה תנועות מורדות. במאה האחרונה היתה תנועת־ההשכלה, שהיתה תנועת־מרד נגד חיי הגיטו והתפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה הזאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת־מרד שניה – חיבת ציון. והיתה תנועת מרד שלישית – תנועת־הפועלים היהודית ברוסיה שביטוייה החזק ביותר היה ה“בונד”, ־ אשר מרדה בשפלותם של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאונו של בעל־המלאכה היהודי ושל הפועל. היא היתה ראשונה שהרימה את נס המלחמה לשיווי־זכויות, לארגון הפועל ולמלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת־מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת־אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את בעייתו של העם היהודי כבעיה אינטרנציונאלית ולא הסתפקה יותר ב“ראוונופדאביה”,¹ אשר תבעה שוויון לאומי ומדיני לעם היהודי, והקמת מדינה לעצמו, כמו לכל העמים. כל התנועות הללו שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת־מרד עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ. כל המרידות הנזכרות היו בעיקרן בשטח המחשבתי־הציבורי, ולא נגעו בחיים האישיים: ביסודות־הקיום של האנשים. והנה קמה תנועה חדשה, של הפועל העברי, אשר מרדה לא רק בגולה כי אם גם בציונות וגם בסוציאליזם, ובכל ה“יש” ששרר ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי־ערכים יסודי ביותר בחיים האישיים, בהווי, ־ שינוי־ערכין מתוך הגשמה, ־ הפועל הזה בהכרח היה בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.

מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה להיות בודדים, הוא גורלה של כל תנועה מורדת גדולה – הבדידות היא לפעמים ביטוי של חולשה, ולפעמים – של כשלון, ־ כי המחנה המועט הוא קצר־אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, ־ אבל יש שבדידות היא ערובה לנצחון. כי אם נצורים אנחנו בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, ואם מוקפים אנחנו אויבים, ־ הרי בפנים הננו מבצר. לא מבצר אחרון, כי אם ראשון – מבצר ראשון למהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; כוחות הסמויים מעינינו. אך קיימים הם ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו; אין נוצר יש מאין. ולא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 30.000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובה של ההיסטוריה היהודית.

לא במקרה בא כל אחד מאתנו לכאן. אפשר שלכל אחד מאתנו יהיה נדמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר אשר קרה ל־30.000 איש, שנתכנסו מכל קצווי תבל וחוללו בחייהם שינוי־ערכים עמוק ביותר, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור־אנשים שהוא. די לכל אחד מאתנו שיזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע, וידע איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האומנם כל זה היה מקרה בלבד, ומאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו ודחפו בכוח־איתנים את כל אלה שחוננו בדקות ההרגשה ובהכרת־חובה עמוקה יותר, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שכבר נעשה באנאלי מרוב שימוש – החלוץ. אנחנו מבצר האוואנגרד של המהפכה היהודית, ואין אנו יכולים להיות לא בודדים; גזירה היא שנהיה לא־מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. הכוח אשר נתגבש בתנועתנו אינו כוחם של 25 או 30 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא הוא התגבשות התמצית של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.

הכח הזה אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוא עכשיו לתעודה קשה מאד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.

במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ ובביצורו. יצאנו את הגולה והוצאנו ממנה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה ממיטב הנוער שלה, מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המיפעל שלנו, ־ מהעם אשר נשאר שם. איש העם הזה הופקר לבעל־הבית הציוני ולסוציאליסט היהודי הגלותי: וחינוכו נשאר בידים לא־נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טראגי עם פרוץ העליה הגדולה, שלא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה.

אל נטעה לחשוב, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – והם רובו הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, צוררים לנו, המוכרחים, לפי טבעם להתנגד לנו. להיפך, רובו הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש, ואין לו שום תקווה וסיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד הרכוש, על־ידי ניצול הרוב הגדול של העם היהודי אין לו קיום אלא בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, ־ יהיה השולט בהמונים הללו, והוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כוחות היסטוריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהיבנות בה – הרי הם מניעים אותו – את ההמון היהודי הגדול – לעבור לחיי עבודה בארץ. כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים מחוץ לעבודה. התנועה החלוצית גופא יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעתו של “בעל־הבית”. לשחרר את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני והפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך להכשיר כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, הנמצאת על סף תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית: הקמת מפעלים משקיים גדולים, כמו מטעים חדשים, בניית נמל, חשמל, פיתוח אוצרות ים המלח.

נסתיימה תקופת־ההסתערות־והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה לעורר עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה הגדולה, חוסר־העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקווידאציה המתגברת בתוך הציונות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף־המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך השנתיים הללו, ־ יש סכנה שכל אלה יאפילו את האופק הנפתח לפנינו, ויסיחו אותנו מעבודת הכיבוש של ההמונים היהודים למיפעל של הפועל היהודי בארץ. על כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שעם המלחמה בפגעים ובמכשולים סביבנו, אין להעלים מעינינו את התעודה הגדולה העומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא־צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות אנחנו, אלא ציבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. מלחמתנו בחוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על משקנו צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי־הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי. עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר־העבודה למלחמה בעד התישבות חדשה; את המלחמה נגד הרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים ודרך הסטורית, מחויבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.