הפרקים המסומנים בכוכב לא כונסו בספרים “אנחנו ושכנינו”, “ממעמד לעם” ו“משמרות”

תל־אביב, כ“ח באדר תרפ”ח

(מהרצאה במועצת ההסתדרות)

א

שלש השאלות הגדולות המעסיקות אותנו בשעה זו – עבודה, התישבות, עליה – אין להן פתרון בלי שינוי יסודי במצבה של התנועה הציונית.

המאמצים המוצלחים של מוסדות ההסתדרות להקלת חוסר העבודה בחדשים האחרונים עלולים להוליד בתוכנו שביעות־רצות מסוכנת והרגשה כאילו הכל הולך למישרים. דווקא הרווחה המעטה שהיתה לנו עכשיו צריכה לפקוח את עינינו לראות נכוחה. ניטל העוקץ החד והממאיר של המשבר – הרעב והבטלה של אלפי חברינו – אולם המשבר בכללו עומד בעינו: הולך ונמשך השיתוק הגמור בהגשמת הציונות. ולא יהיה פתרון ראדיקאלי לחוסר־העבודה – ע"י קליטת יתר מחוסרי־העבודה בעבודה פרודוקטיבית והעברת אלפי הפועלים העסוקים בעבודות זמניות וארעיות לעבודה קבועה ומתמדת במשק חקלאי ועירוני נושא־פרי – ולא תהיה התישבות חדשה של עובדים בארץ; ולא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעליה חלוצית ועובדת – כל עוד לא נצליח להבריא את התנועה הציונית ולהגביר את רצונה ויכלתה. שרשי המשבר בארץ נעוצים במשברה של התנועה הציונית, והדרך להתגברותנו על המשבר היא בהתגברותנו על הרפיון, הירידה, אפיסת הכוח והאמונה שהשתררו זה יותר משנתיים בתנועה ובהסתדרות הציונית, בעקב הכשלון של “העליה הרביעית”.

חידוש התנועה הציונית, הפראָתה, הפעלתה וביצור עמדתנו בתוכה – הם התעודה המרכזית העומדת כיום לפני תנועת הפועלים, וממנה תוצאות לפיתרון כל השאלה שאנו מתחבטים בהן בימי מצוקה אלה. היש בנו הכח להרים את התנועה הציונית ולהתניעה למאמצים וכיבושים מחודשים?

־־־־־־־־־־־־

מראשית הופעתו של מעמד הפועלים העברי על במת הישוב, נקבע מקומו בתולדות התנועה כנושא העיקרי של ההגשמה הציונית בארץ. עמדת כבוד ואחריות זו כבש הפועל העברי מהרגע שהכיר בייעוד המיוחד שהוטל על המעמד העובד בבנין הארץ ובתקומת העם. הופעה זו מתחילה עם “העליה השניה” שהיתה שונה בתפיסתה מהפועלים שהיו בימי העליה הראשונה. אלה ראו בעבודתם הכרח זמני בלבד ותחנת־מעבר למעמד אחר. יחד עם האכרים שאפו “אל המנוחה והנחלה”. בניגוד לאלה הרים הפועל איש העליה השניה את דגל העבודה, והציל את ראשית התישבותנו בארץ מפשיטת־רגל מוסרית ולאומית, שהגיעו אליה בני העליה הראשונה ומניחי היסוד של יישובנו החדש בארץ; כי בידי בעלי “המנוחה והנחלה” נהפך דבר התנחלותנו הלאומית בארץ, דבר גאולת המולדת ובנינה, לרדיה בעבודת עם זר ולמסחר בפרי עמל נכרים.

הירושה העזובה של אנשי ביל"ו – ראשוני החלוצים של מיפעל ההגשמה הציונית – מצאה בפועל העברי את גואלה הנאמן והמתמיד. הפועל העברי החזיר למפעלנו בארץ את הבסיס המוסרי שנשמט מתחתיו, נפח בתוכו נשמה לאומית והאיר אותו באור החזון הגדול של הגאולה הסוציאלית.

ואת אשר החל הפועל העברי בעליה השניה, המשיך ביתר שאת ואונים בעליה השלישית. חלוצי העבודה של העליה השלישית יצרו את מפעל העמק, הקימו את הבנין העברי והניחו את היסוד לעבודה עברית בחרושת הצעירה. מי יודע מה היה עולה לכיבוש הפוליטי הגדול שכבשה הציונות בהכרזת בלפור ובהכרת חבר־הלאומים בזכות “הבית הלאומי”. – אלמלא עליה חלוצית זו ויצירתה בארץ, אשר גילתה את רצון העם ויכלתו להגשים בפועל את זכותו ההיסטורית שהוכרה במשפט העמים; כלום לא היתה התבדות יכלתנו לקיים זכות זו, מביאה אותנו לפשיטת־רגל מדינית מיד לאחר נצחוננו הדיפלומטי?

־־־־־־־

לעמדתו של הפועל העברי במיפעל הציוני בארץ אין הקבלה והתאמה בתוך התנועה הציונית בעולם, ואחת הסיבות של המשבר הציוני, אך לא סיבתו המכרעת, הוא חוסר־התאמה זה והניגוד שנתגלה בין נושאי המפעל המתגשם בארץ ובין נושאי התנועה המפרנסת ומטפחת את המיפעל באמצעיה המוסריים, המדיניים והחמריים. הפועל העברי היה והנהו הנושא הראשי של מיפעל ההגשמה הציונית בארץ, והוא הטביע את חותמו המעמדי על הציונות המתגשמת. אולם נושאה הראשי, מנהלה ומכוונה של התנועה הציונית בעולם, היה ונשאר עד היום ה“בעל־בית” היהודי, אשר השלים באי־רצון ובלא חדווה את המיפעל בארץ, הטבוע בחותם זה ומתנגד לטבעו החברתי, להרגליו ומושגיו המסורתיים ולחינוכו המעמדי. מדעת ושלא־מדעת נשא בעל הבית הציוני את ליבו ל“חילוף משמרות”, אשר ישים קץ ל“הגמוניה” של העבודה במפעל הציוני בארץ, ולא הבין ש“הגמוניה” זו נובעת מתוך עצם־מהותה ותכונתה הפנימית של הגשמת הציונות. כי עצם דבר הגשמת הציונות אינו אלא ביצוע התמורה ההיסטורית העמוקה המתחוללת בחיי העם העברי, תמורה זו, המתגלה לא רק בשינוי מקום, בהעברת המוני היהודים מארצות הגולה לארץ המולדת המתחדשת, אלא בשינוי מיבנה כלכלי־חברתי, בהעברת המוני יהודים תלושים, מדולדלים, עקרים, נטפלים לגוף כלכלי זר וסמוכים לשולחן אחרים – לחיי עבודה ויצירה, לאחיזה בקרקע, להתערות במקורות פרנסה ראשוניים בחקלאות; בחרושת ובמלאכה ולעמידה כלכלית ברשות עצמם. הפועל העברי בארץ הוא גם הפרי הטבעי וגם המחולל של התנועה הזאת, יצירה ויוצרה כאחת. וכל הגורמים שבציונות – במידה שהם מסייעים ומניעים להגשמת הציונות, הם ממילא, ביודעים ובלא־יודעים, שמשים וכלי־שרת להקמתו ולגידולו של המעמד העובד העברי; כי הקמת מעמד עובד עברי רב־אונים וכביר־יכולת בכל ענפי היצירה המשקית בכפר ובעיר היא היא התכלית ההיסטורית של הציונות המתגשמת.

־־־־־־־־־־

אולם הבעל־בית הציוני, שלא ידע להתרומם מעל תפיסתו המעמדית הצרה, לא הבין את הפרוצס ההיסטורי המוכרח, המתרחש בחביון ההגשמה הציונית. המיפעל הציוני המתרקם בארץ שלא בצלמו ובדמותו עורר בו תמהון זעקה: כציוני הוטל עליו לטפח ולגדל מעשה אשר לא הבין ולא רצה, אשר לא התאים לרוחו. לב התנועה הציונית, המונהגת על־ידי הבעל־בית, לא היה שלם את המיפעל הציוני, המוקם על־ידי הפועל.

בהתנגשות זו שלא פסקה בציונות כל השנים בין נושאי התנועה ובין נושאי המיפעל. גברו האחרונים, אם כי הם היו המעטים וכאילו תלויים לגמרי כראשונים, כי הם ולא בעלי התנועה מילאו את שליחותה האמיתית של הציונות ועשו את רצונה ההיסטורי. נושאי־הכלים של התנועה בגולה הוטל עליהם להיענות ברצון לגזירת המיפעל בארץ ולעשות את מלאכתו.

כעשרים שנה עשתה ההסתדרות הציונית את עבודתה בארץ־ישראל על־ידי הסוכנות המגשימה של הפועל העברי, והבעל־בית הציוני שהיה המושל בכיפה ובקופה בהסתדרות זו, השלים בלא לב ולב את “הסוכנות” הזאת, כי לא היה נושא אחר להגשמה.

ב

עם ראשית “העליה הרביעית” נראה היה כאילו הולכים לקראת שינוי המצב. העפלה חלוצית גדולה במשך ארבע־חמש שנים (1923־1918) עם כיבושיה המרובים בעבודות הממשלה והלאום, בבנין, בעמק, במושבה, הכשירה את הדרך לעליה עממית רחבה. באה הגאות של שנות 1925־1924. עם פרוץ העליה הרחבה נראה לבעל־הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונות – “המעמד הבינוני” הוקלה המעמסה הכבדה – נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת־הפועלים; התנועה הציונית לא תיזקק עוד לשאת בעול הכבד והמעיק של משני־הערכים ומורדי בעבר – העולים ימשיכו בארץ את ההווי החברתי־הכלכלי שגודלו וחונכו בו הם ואבותיהם, והציונות לא תשעה עוד לחלומות ולדמיונות, אשר בדו מלבם מנהיגי הפועלים, שנתפסו לתורות ודעות הזרות לעצם הרעיון הציוני.

למקהלה הזאת של נביאי הבעל־ביתיות נצטרפו גם אידיאולוגים “פרולטאריים” כביכול, אשר מתוך “שמאליות שלא־כדרכה” קידמו בשמחה את הדחת הפועל העברי מתפקידו החלוצי בהגשמת הציונות. בכל מיני ניגונים וגירסאות חזר ונשנה הפזמון הידוע של ה“רוויזיה”: “באסטה” הפועל הכושי עשה את מלאכתו – מעכשיו יפנה את מקומו לבעל־הבית ההגון – “ל”מעמד הבינוני".

והמעמד הבינוני בא – ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את סוד התמורה ולא הוכשר לשינוי־הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבנין הארץ. הוא רצה להמשיך בארץ את דרכי הפרנסה היהודית שבגולה – ולא הבין שלא כפולין ארץ־ישראל. נביאי־השקר של הציונות הבעל־ביתית התעו והדיחו את העליה העממית בתקוות־שוא ובדמיונות כוזבים, שבארץ־ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא, בטרם הוקם בארץ מעמד עובד רב־אוכלוסין ויוצר נכסים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, כמעמד הפועלים והאיכרים בפולין, אשר לשולחנו נסמך “המעמד הבינוני” היהודי בארץ היציאה.

כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל־הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון את המציאות הארץ־ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת ארץ־ישראל. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה הבעל־ביתית – שב ריקם כלעומת שבא באבידת נפש ורכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, משבר קשה בחומר וברוח.

כשלון דרכו של “המעמד הבינוני” בהגשמת הציונות הוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל־הבית הנכשל הרעיל את הנשמה הציונית. התנועה נתדלדלה ונתערערה. ההסתדרות הציונית נתגלגלה במדרון הליקווידציה, והשלימה את חוסר־העבודה, סגירת השערים, אפס פעולה יישובית. נושאי־כליה של הציונות הרשמית הטיפו ליציאה, לפירוק המיפעל הציוני (Abbau בלע"ז), להזנחת העמדות הכבושות.

נושא המיפעל הציוני בארץ – ציבור הפועלים – נשאר בבדידות גמורה: בודד במצוקתו וסבלו בתוך המשבר, בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד, בודד באמונתו ובנאמנותו הציונית.

ההסתדרות הציונית התנכרה ופנתה עורף לנושא מיפעלה בארץ.

ניבעה הפרץ הטמיר שהיה קיים כל הזמן בין נושאי התנועה ובין נושאי המיפעל. התקווה שנצנצה לבעל־הבית הציוני להדוף את הפועל מעמדתו המכרעת והמרכזית בהגשמת הציונות ולהעמיד במקומו את “המעמד הבינוני” – העבירה את ההסתדרות הציונית על דעתה. הפרטנדנט החדש אמנם לא עמד בנסיון ולא קיים את התקוות שתלו בו – אולם אכזבה זו לא תיקנה אלא הרעה את המצב. בעל־הבית הציוני נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, והתנועה שהוא היה נושאה העיקרי, נתרוקנה מכל תוכן חיובי, חיוני ופורה לאחר שנקעה־נפלה ממיפעל החי בארץ, שידי הפועלים כוננוה.

השיתוק הגמור בפעולה הציונית בארץ שבא בעקב המשבר בישוב ובציונות – מציג בפני תנועת הפועלים בארץ תעודה קשה ורבת־אחריות.

התנועה הציונית הירודה השלימה את הפסקת הפעולה הציונית בארץ, אולם נושאי הפעולה אינם יכולים להשלים את ירידת התנועה.

הציוני הרשמי אינו רואה כל סתירה בין “ציוניותו” ובין שערי־הארץ הסגורים, הנפתחים מפעם לפעם אך ורק ליוצאים. הוא אינו סובל מהשיתוק בהתישבות ואינו נפגע מהבטלה והרעב של מאות ואלפי חלוצי העבודה.

אולם הציבור שקשר את גורל חייו בהגשמת הציונות מתחייב בנפשו אם לא ידע לקבוע דרך למעיין התנועה אשר נסתתם, למען השקות והפרות מחדש את מיפעל חייו.

הבקעת דרך לתנועת־עם רחבה רוויית התלהבות ורצון, דרוכת־עוז ורבת־פעלים, אשר תעמוד באמונה לימין המיפעל הנעשה בארץ – זוהי מצות־השעה הגדולה של תנועת־הפועלים בארץ.

ג

מי ילך לנו אל העם? מי יקים את תנועת־העם המחודשת והנאמנה אשר ברית אמת ויציבה תהיה כרותה בינה ובין עושי דברה בארץ, התנועה אשר תתיצב במערכה הקשה בלב שלם וברצון תמים ולא תירתע מכל החתחתים, הכישלונות והתקלות הצפויים לה בדרך; למי ניתן העוז והתוקף להערות מקורות נעלמים המפכים במעמקי העם ולגלות מרץ גנוז שעוד לא נגעה בו יד? מי יצליח להפעיל כוחות חדשים במחנה ומחוץ למחנה יגייסם וירכזם סביב מיפעל־ההגשמה וחזון יעודה;

אחת ויחידה התשובה: אם הכוח הזה ישנו – בתוכנו הוא, בתוך תנועות הפועלים בארץ, ואינו אלא הכוח הקולקטיבי והמלוכד. בארץ – כוחה של הסתדרות העובדים הכללית.

הפועל העברי היה עד היום שליחה ועושה־דברה של הציונות בארץ. שליחות זו היתה מיוחדת במינה: היא פעלה בלי מאנדאט. צבא ההגשמה הציונית היה צבא מתנדבים שלא הוזמנו על־ידי מישהו, הם נתגייסו מאליהם והתייצבו במערכה על דעת עצמם, הם פעלו ועבדו לשמה של הציונות, אך לא בשמה. הציונות הרשמית לא ידעה ולא הכירה זמן רב מי הם עושי מלאכתה בארץ. הציונות הרשמית לא קראה להגשמה, לא תבעה ולא חייבה את נושאיה, וכשבאו אלה לא־קרואים – לא שׂמה אליהם לב זמן רב. בבדידות גמורה החל הפועל את עבודתו בארץ, בודד בציונות ובודד בישוב. חבריהם של אלה שזכו לשאת את שם הכבוד של ביל“ו הכתירו את הפועל בשם “שמנדריק”. בתולדות תנועת־הפועלים לא נמצא מעשה אחד שלא נפגש תחילה בהתנכרות, באי־הבנה או גם בהתנגדות ובמלחמה מצד חוגים שונים בישוב ובציונות. עצם רעיון העבודה שהוא כאילו מושכל ראשון בתנועה הציונית, לא נערך ולא הובן בזמנו על־ידי הגדול והמעמיק שבהוגי־הדעות של “חיבת ציון”. מיפעלי העבודה, השמירה, ההתישבות העובדת, מוסדות החינוך, התרבות, הקואופרציה והמשק הקיבוצי, זכות־אזרח במוסדות הישוב – נכבשו רק מתוך התאבקות ונפתולים, ועל רבים מהם עוד נמשכת המלחמה. אולם רבים מהערכים והקנינים שיצרו וטיפחו הפועלים העברים בארץ נעשו במשך הזמן לנכסי־צאן־ברזל של התנועה הציונית כולה, ואבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה. ה”שמנדריקיזם" נעשה במשך הזמן לנשמת התנועה הציונית, וה“שמנדריקים” הנלעגים היו לכוח הראשי והמכריע בישוב, לכוח משקי, תרבותי, מוסרי, אירגוני, פוליטי שאין דומה לו בארץ ולא באחד הישובים היהודים בגולה.

עד עכשיו היה הכוח הזה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי מיפעל ההגשמה בארץ. ההסתגלות לארץ, החדירה לענפי העבודה השונים, הקמת משקי העובדים בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת ההווי החדש, סידור המעמד ואיחודו, יציקת דפוסי התרבות והציבוריות החדשים – כל אלה בלעו עד עכשיו את מעייניו, מירצו ואונו של ציבור הפועלים. המהפכה העמוקה, הנוקבת עד תהום הקיום וההוויה האישית, שהתחוללה בארץ במחנה העובדים, דרשה ריכוז מוחלט של הרצון והמחשבה, היצר וההכרה סביב נקודה אחת. הוקם התא הראשון של חברת העובדים, נושא המשק הלאומי והממלכתיות העברית.

אולם תוך כדי יצירת הגרעין הראשון של המעמד העובד, המגלם בהתהוותו הגדולה את הציונות המתגשמת בארץ, הונח בלי מלים ובלי מחשבה תחילה היסוד לגורם רב־אונים חדש בתנועה הציונית כולה; תוך מעשה־בראשית של יצירת העבודה העברית בארץ הוצקה הצבת הראשונה, שממנה תוצאות לכלים ולמכשירים חדשים להינתן ביד התנועה ולהגביר כוחה.

במיפעל העבודה בארץ הוקם לא רק שלב חשוב בסולם ההגשמה הציונית בארץ, אלא גם מנוף איתן להרמת התנועה בגולה. תנועת־הפועלים בארץ, ששינתה את פני כל הישוב, הקרינה אור חדש על התנועה הציונית והצמיחה כוחות חדשים בגולה. ראשית אונה של תנועת־הפועלים היתה – תנועת “החלוץ”. בניגוד לציונות הרשמית הבעל־ביתית שאינה מחייבת לכלום, שאינה תובעת כלום מנושאיה ואינה משנה כלום בחייהם – נתרקמה, בכוח ההשפעה החודרת של מגשימי התנועה הציונית בארץ, ציונות חדשה, מהפכנית וחלוצית, ציונות של הגשמה עצמית המעמידה ברשותה הגמורה את נושאיה, משנה את דרכי חייהם בהתאם לצרכיה, ומכשירה אותם למילוי יעודה של התנועה בארץ. תנועת־הפועלים לא רק היפרתה והעמיקה את תכנה של התנועה הציונית, כי אם הרחיבה את מסגרתה ותחום השפעתה.

המיפעל החי של חלוצי הציונות המתגשמת פרץ דרך לחוגים ושכבות שהרעיון הציוני הערטילאי מצאם חסומים וסגורים בפנים במשך עשרות שנים. מיבצרי האיבה וההתנכרות לציונות, אשר הוקמו על־ידי האינטליגנציה המתבוללת והמתכחשת בתוך תנועת־הפועלים היהודית בגולה, ואשר עמדו במשך עשרים שנה בכל ההסתערות וההתקפות של מחשבת הציונות הפועלית והסוציאליסטית – נפרצו ונבקעו סוף־סוף, אם כי לא נכבשו לגמרי, על־ידי תנועת־הפועלים בארץ. יפה כוחו של המעשה המגשים, מכוחה של התורה וההוכחה המופשטות.

הדבר שנעשה עד עכשיו על־ידי הפועל העברי בארץ בתוך התנועה הציונית כלאחר יד, בלי מחשבה תחילה, בלי תכנית מחושבת, בלי סדר והתמדה, אך ורק אגב פעולתו בארץ – הגיעה שעתו להיעשות מכאן ולהבא בתכונה רצינית, במאמץ מרוכז, בתנופה רבה, בעוז־רצון ובלהט־אמונה, באחריות ובעקשנות, כאשר נעשתה עבודתנו בארץ. המשבר בארץ ובציונות גילה בבהירות טראגית, שאין להפריד בין העבודה בארץ ובין התנועה בעם, וגורל המיפעל וגורל התנועה אחוזים ושלובים זה בזה, ואחריות שניהם מוטלת בכל כבדה על אלה שבחרו בעצמם להיות שליחי העם ולעשות את מלאכתה של הציונות בארץ.

על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית כאשר חידש והבריא את המיפעל הישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה בישוב; עליו להיות המפעיל והמעשה כאשר היה לנושא המיפעל והמעשה. כי תיתכן רק שליחות אחת, בעם כבארץ, אשר תתאים ותיאמן ותצליח; שליחותם של אלה, אשר מסרו עצמם, בלי כל שיור ותנאי, לרשות המיפעל וכיוונו את עבודתם לרצונה ההיסטורי של התנועה.

ירושלים, י“ב בניסן תרפ”ח

(מתוך הרצאה במועצת הבחרות הסוציאליסטית)

אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, ־ בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, ־ אלא במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו – כולם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר־עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר־העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי. גם במשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם בו אנו במצור, במצור של איבת בעל־הבית הציוני, שהוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו ואנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו,: תנועת־הפועלים ומפעלה, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור ובמחנק, שגילויים הבולט ביותר הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו עצמנו כבר השלמנו כל כך את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית? שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית, זורעים אי־אמון וליקווידציה בתוך שורות התנועה הציונית. גם התנועה שלנו בגולה, תנועת “החלוץ”, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותה לארץ, חסומה בפניה הדרך לארץ־ישראל. האם זה חזיון חולף? כיצד נתגבר על כך?

השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; מיד עם תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור־הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחד, ובבנין מהצד השני, וכל התנועה הציונית, לרבות הציונות הבעל־ביתית, התפרנסו מהכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק נושא אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: “החלוץ” והמיפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם התפרצותה של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו, קרה לה אסון, ומכוח־יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה של 25־20 אלף חלוצים זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב אשר התכוננו לקראתה וכיוונו את דרכה, ובנסיונם הקולקטיבי בארץ במשך עשרים שנה, בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי־דרך ושימשו להם מחנכים עוד בגולה, ־ כי נוצר ע"י העליה השניה מיפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי־הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת. ראשוני “החלוץ” באו לארץ הזאת בהכשרה מסוימת, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, כשלעיניהם המיפעל, שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המיפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמיפעל הציוני היחידי בארץ הוא מיפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה. כשלון מיפעלו ודרכו של בעל־הבית הציוני, הביאו לידי מחשבה שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקווידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ ביתית, לרבות מנהיגיה הראשיים. חוזר עלינו מעין הדבר שהיה לפני 25־20 שנה במושבות, כשהיינו קומץ של בודדים, בלתי מוכנים; עתה זה מתגלה בממדים גדולים יותר. ציבור־הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; הוא בודד לא רק במפעלו, שאין לו עזר ואין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא גם בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ ישראל; בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, וביכולת הרבה שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.

יש עוד סיבה אחת לאותה בדידות ולאותו מצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ־ישראל היא תנועה של מרד. בתולדות העם היהודי היו הרבה תנועות מורדות. במאה האחרונה היתה תנועת־ההשכלה, שהיתה תנועת־מרד נגד חיי הגיטו והתפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה הזאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת־מרד שניה – חיבת ציון. והיתה תנועת מרד שלישית – תנועת־הפועלים היהודית ברוסיה שביטוייה החזק ביותר היה ה“בונד”, ־ אשר מרדה בשפלותם של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאונו של בעל־המלאכה היהודי ושל הפועל. היא היתה ראשונה שהרימה את נס המלחמה לשיווי־זכויות, לארגון הפועל ולמלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת־מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת־אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את בעייתו של העם היהודי כבעיה אינטרנציונאלית ולא הסתפקה יותר ב“ראוונופדאביה”,¹ אשר תבעה שוויון לאומי ומדיני לעם היהודי, והקמת מדינה לעצמו, כמו לכל העמים. כל התנועות הללו שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת־מרד עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ. כל המרידות הנזכרות היו בעיקרן בשטח המחשבתי־הציבורי, ולא נגעו בחיים האישיים: ביסודות־הקיום של האנשים. והנה קמה תנועה חדשה, של הפועל העברי, אשר מרדה לא רק בגולה כי אם גם בציונות וגם בסוציאליזם, ובכל ה“יש” ששרר ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי־ערכים יסודי ביותר בחיים האישיים, בהווי, ־ שינוי־ערכין מתוך הגשמה, ־ הפועל הזה בהכרח היה בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.

מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה להיות בודדים, הוא גורלה של כל תנועה מורדת גדולה – הבדידות היא לפעמים ביטוי של חולשה, ולפעמים – של כשלון, ־ כי המחנה המועט הוא קצר־אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, ־ אבל יש שבדידות היא ערובה לנצחון. כי אם נצורים אנחנו בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, ואם מוקפים אנחנו אויבים, ־ הרי בפנים הננו מבצר. לא מבצר אחרון, כי אם ראשון – מבצר ראשון למהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; כוחות הסמויים מעינינו. אך קיימים הם ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו; אין נוצר יש מאין. ולא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 30.000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובה של ההיסטוריה היהודית.

לא במקרה בא כל אחד מאתנו לכאן. אפשר שלכל אחד מאתנו יהיה נדמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר אשר קרה ל־30.000 איש, שנתכנסו מכל קצווי תבל וחוללו בחייהם שינוי־ערכים עמוק ביותר, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור־אנשים שהוא. די לכל אחד מאתנו שיזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע, וידע איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האומנם כל זה היה מקרה בלבד, ומאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו ודחפו בכוח־איתנים את כל אלה שחוננו בדקות ההרגשה ובהכרת־חובה עמוקה יותר, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שכבר נעשה באנאלי מרוב שימוש – החלוץ. אנחנו מבצר האוואנגרד של המהפכה היהודית, ואין אנו יכולים להיות לא בודדים; גזירה היא שנהיה לא־מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. הכוח אשר נתגבש בתנועתנו אינו כוחם של 25 או 30 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא הוא התגבשות התמצית של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.

הכח הזה אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוא עכשיו לתעודה קשה מאד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.

במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ ובביצורו. יצאנו את הגולה והוצאנו ממנה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה ממיטב הנוער שלה, מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המיפעל שלנו, ־ מהעם אשר נשאר שם. איש העם הזה הופקר לבעל־הבית הציוני ולסוציאליסט היהודי הגלותי: וחינוכו נשאר בידים לא־נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טראגי עם פרוץ העליה הגדולה, שלא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה.

אל נטעה לחשוב, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – והם רובו הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, צוררים לנו, המוכרחים, לפי טבעם להתנגד לנו. להיפך, רובו הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש, ואין לו שום תקווה וסיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד הרכוש, על־ידי ניצול הרוב הגדול של העם היהודי אין לו קיום אלא בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, ־ יהיה השולט בהמונים הללו, והוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כוחות היסטוריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהיבנות בה – הרי הם מניעים אותו – את ההמון היהודי הגדול – לעבור לחיי עבודה בארץ. כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים מחוץ לעבודה. התנועה החלוצית גופא יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעתו של “בעל־הבית”. לשחרר את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני והפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך להכשיר כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, הנמצאת על סף תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית: הקמת מפעלים משקיים גדולים, כמו מטעים חדשים, בניית נמל, חשמל, פיתוח אוצרות ים המלח.

נסתיימה תקופת־ההסתערות־והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה לעורר עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה הגדולה, חוסר־העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקווידאציה המתגברת בתוך הציונות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף־המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך השנתיים הללו, ־ יש סכנה שכל אלה יאפילו את האופק הנפתח לפנינו, ויסיחו אותנו מעבודת הכיבוש של ההמונים היהודים למיפעל של הפועל היהודי בארץ. על כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שעם המלחמה בפגעים ובמכשולים סביבנו, אין להעלים מעינינו את התעודה הגדולה העומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא־צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות אנחנו, אלא ציבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. מלחמתנו בחוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על משקנו צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי־הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי. עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר־העבודה למלחמה בעד התישבות חדשה; את המלחמה נגד הרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים ודרך הסטורית, מחויבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.

(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)

א

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העליה דרשו חברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על ה”קטנות“, ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המיפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או־או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמאלי, – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי־פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המיפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה, והרעיון ייהפך לפראזה ריקה ונבובה, לריוויזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחוליתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור יניקה, והענף פורש לכל עבר ורוח; גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות ללא מקצוע וללא נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, שמישקה מפגר, תרבותה ירודה וחייה הציבוריים נסוגים. הם מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי־צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי־מצרים. כאן נפגשו עם אחים מקשיחי־לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת־נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון־העבודה.

ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת עברם, על חוסר נסיונם, על משטמת בעלי־הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של הישוב. רעיון־העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב־יכולת ואדיר־השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים וכבשו מקצועות־עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד הישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות־חיים־וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל־הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על־ידי כך את חרפת הישוב, חייבו את הממשלה למתן חוקת־עבודה חדשה, התווּ את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקימו בארץ את הארגון הכלכלי והפוליטי הגדול ביותר בישוב – את אירגון העובדים, התיצבו בראש המלחמה של הישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכו להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו בישוב ובציונות. כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ – זה היה אולי הניצחון הגדול ביותר של הפועל היהודי בארץ. “החלוץ” בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים היקרים ביותר של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת־הפועלים בארץ.

אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות שלשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מיפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם ההסתערות החדשה מצדנו לחידוש העליה וההתישבות – אנו מצוּוים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.

הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ־גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו, ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם־האדמה־והעבודה בארץ לא־לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי־אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמאלי בגולה, נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המונים לחיי עבודה ועמידה על קרקע, עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית־החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים ואנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני־עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.

תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף־משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל־ביתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי־העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכליה בתור מנהיג האומה והגמונה, המבטא את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.

המעמד הבעל־ביתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את עניני העם, לדאוג לצרכיו, להגן על כבודו ולהיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות; המעמד הזה אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה ותלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר מעמדיותו הצרה של בעל־הבית, שעניניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לעניני העם. הציונות המתגשמת מסירה את המטרה הלאומית מעל ראש בעל הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.

הציונות אינה מתגשמת בחברה לא־מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה מישטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.

ב.

העליה של מעמד הפועלים לגדולה לאומית, התנשאותו לדרגה של בא־כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על־ידיהם לזמן־מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כבדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על־ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שעניניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת־הפועלים יותר ויותר לתנועת־עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת־הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת־הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לעניני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העליה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי־הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה פוליטית.

עליית מעמד־הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני מעצורים שחסמו לפניה את הדרך: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפאתוס הריבולוציוני הרב של תנועת־הפועלים היהודית, ולמרות כשרון־אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה הציבורית וההכרה הלאומית.

בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות־העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועלים וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, בעקבות הדיפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.

בארצות מזרח־אירופה לא הצליח מעולם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופת מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת־הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.

אפקה הלאומי של תנועת־הפועלים־היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון־הפועלים ההמוני היחיד בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות־קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחיה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתיצב בראשה, אלא גם לא הבין להיאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת־ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על־ידי הפועל היהודי, כי אם על־ידי בעל־הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול היה הפועל היהודי להתרומם לדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו לדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על עניניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד, לא היה לפועל היהודי בגולה הדבר המוסרי הנחוץ למען לכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל־ביתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן־זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.

ג.

הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתיצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית, בפני תפקידי־בנין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.

שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי בהיקף ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד־הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה; הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו ועניניו של מעמד־הפועלים זהים עם עתידם ועניניהם של המוני־העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.

אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפאתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה, שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב־גורל וחדל־אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפאתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר־הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון־הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקנינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית היא¹ לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו יעודו הלאומי של מעמד הפועלים.

ברלין, ה' בתשרי תרצ"א

מדברי הפתיחה בקונגרס הראשון לארץ־ישראל העובדת

קונגרס חשוב –

לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפאטיה ולא דימונסטראציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מיפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי־עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת הווי־עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי־תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני הישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום ישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך אמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ־ישראל ייחתכו על־ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.

הגוף אשר נטל על עצמו את האיניציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות־העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתיצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד. לא צרכים חמריים ותביעות כלכליות בלבד ליכדו את פועלי ארץ־ישראל לחטיבה¹ מגובשת שאין דוגמתה בכל תנועת־הפועלים היהודית בעולם. הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי־ממלכה; לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף־אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומאטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנציפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי הקבלה בימי הביניים, אשר האמינה ביכולת להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נאציונאליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ־ישראל – תוקם אך ורק על־ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ־יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.

בכיבושי העבודה, במפעלי ההתישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי־חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת־המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי־ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא־היקפה, בכוח העבודה היוצרת ובת־החורין על אדמת מולדת.

הארץ שאנחנו שבנו אליה, שאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ישוב אליה ברוב מנינו ורוב בנינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את ישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגיבורי הראפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המאנדאטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ־ישראל, ודווקא אחרי המלחמה, עם העליה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתישבים.

שלושה ממַדים לארץ. על שני ממַדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש מימַד שלישי – חשוב ביותר – והוא² פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י, גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממַד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונאם אחד לעשרה דונאם וגם למאה דונאם, ובדונאמים האחדים הנוספים על־ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את מצבם של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבניה של ארץ־ישראל העתיקה, אשר שיעור גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ־ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ־ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ־ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.

זכותנו על ארץ־ישראל היא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס־קיום־והתפתחות בעבודתה העצמית, ומפני כך מוכרחה ארץ־ישראל היהודית להיות ארץ־העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם תושביה הערבים. אי־אפשר לבנות הריסות הארץ בלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת־עבודה, קואופראציה יהודית־ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.

תל־אביב, כ“ד באב תרצ”א

מתוך הרצאה לאחר הקונגרס הי"ז

א

יש קודם־כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים ציוניים הופיעה תנועתנו לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א“י, פועלי־ציון, ה”התאחדות" והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדראציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי־דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי־הדעות לא היו הפעם לפי קו מפלגתי, וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי־שם בלבד; זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס כולו, שבמשך כל הזמן, עד שני ימיו האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית־משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק). הקונגרס הזה, שלטה בו איזו פסיכוזה חולנית, איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת. והרי קונגרס זה היה צריך להכריע בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ. ואיני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי, אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, היה מפולג ואילו חבריו לא היו קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית.

תנועת־הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. ככל שהתלכדות תנועת־הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, כן הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת־הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני־בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה“צ, ה”התאחדות" ופועלי־ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי־ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו זה בלבד נתן לנו הקונגרס – כדאי היה.

ב.

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד־הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לעניני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת־העתיד. בקונגרס זה נעשה רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת־הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כישות ניכרת, נעשתה היום לראש־פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת־הנבחרים, נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה לישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבנו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממים, שאין להם בן־ברית נאמן אחר בישוב מלבד ציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי־מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, איכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני־בריתו ההיסטוריים של מעמד־הפועלים המאורגן. וכשם שהללו לא ימצאו בישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד־הפועלים, כך אין מעמד־הפועלים מוכשר למלא יעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעונינים בבדידות זו. אירגון־הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד־הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב־אונים של הפועלים בפני עצמם, אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון המלא והמשוכלל ביותר של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן ועניניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק המאורגן ביותר בישוב היהודי ובכנסת־ישראל; הוא מהווה כמחצית אסיפת־הנבחרים. כוח זה דיו למנוע את אסיפות־הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין בו די כוח לעצב את כנסת־ישראל בכיוונה של תנועת־הפועלים. לשם כך צריך ציבור־הפועלים להוות לא רוב פורמאלי של 51 אחוז – אלא רוב מנין ורוב בנין ז. א. לכל הפחות 75־70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.

לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, בישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי־עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.

ואם בישוב כך – בציונות לא כל־שכן. בישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח־תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית־חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעיריית תל־אביב, על עמדתנו בכנסת־ישראל, על חלקנו במשק המדינה, ואילו בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בארץ־ישראל. ובציונות, עוד יותר מאשר בישוב, אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני־עם אשר ילכו בעקבותינו. ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחויבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.

ג.

מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנויה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו לא רק חילוקי־דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה חריפה על דבר־מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא־יודעים החל את המלחמה בתנועת־הפועלים על־ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי לשם מלחמה בציבור־הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהן, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.

עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבנין דוד שמואל דוד¹ – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי־דעותיהם בעניני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן, והפועל המזרחי – עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בעניני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בעניני עבודה.

אחרי המזרחי החרו־החזיקו הריוויזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריוויזיוניסטים בקונגרס מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכללים על חשיבות הנוער ואירגנו “השומר הלאומי”, “החלוץ” המרכזי, וכבר הקימו קבוצות־עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריוויזיוניסטים חולמים על הנוער הריוויזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים, ואין ספק, שהנוער הריוויזיוניסטי הקולט בחו"ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור־הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים ויתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריוויזיוניסטי כי השמות תל־חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, וכי תנועה זו משמשת מישען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני־בריתם האמיתיים הם פועלי ארץ־ישראל אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריוויזיוניסטי. והוא־הדין בנוער הציוני הכללי שיעברו לחיי עבודה.

תנועת־הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת־פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לארץ־ישראל, אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה שנתחוללה בתנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, את תגבורת השפעתה בישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על־ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת־הפועלים הארץ־ישראל, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא־העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות־שוא שהפרידו בינו ובין בעלי־בריתו הטבעיים, וידע זאת גם בעתיד.

יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה. אם הציונות – בכל זרמיה מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי־דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח־העבודה־ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא־יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.

אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש אחד” אשר מלחמת־עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הריאקציונית ביותר, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני־ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו וילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות־עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה־המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבנו העיקרי – זהו שיתוק הפעולה הציונית, התפוררות התנועה, חוסר־אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצויה לנו.

הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעונינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף בישוב ובציונות המעונין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת היזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור־הפועלים. אנו מעונינים יותר ממישהו אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת־העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל מנצל – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.

כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאוויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבנין בעם, שתכשיר את התנאים לעליה, לעבודה ולהתישבות.

ד.

בציונות כמו בישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו.² עניני כל השכבות העממיות – הם ענינינו. ולא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה־מידה לאומי.

עם התרחבות תחומי־הכוח שלנו מתרחבים תחומי־אחריותנו.

זו הפעם הראשונה שנכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל שנים בלבד מתוך שלושה־עשר. הפעם יש לנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על־פי דרישותינו³. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הגדול ביותר. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על־ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מההצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש־וראשונה. התנאי הראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, ולא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי־מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.

ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני־העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד או אפילו בשנים מהם – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים; בלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם בישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.

במשטר הזה שאנו חיים בו הירמס נרמס כל עוד אנו חלשים, גם אם נהיה צדיקים גמורים. רק בהיותנו כוח, יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ולא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש־הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין בעין, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסוימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוּכּרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב, אנו זקוקים, – במידה רבה יותר ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני־בריתנו, שלא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד. יידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה בישוב ובציונות.

כפר־יחזקאל, כ“ח בסיוון תרצ”ב

המשבר בציונות ותנועת הפועלים בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

הרצאה בוועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל

תל־אביב, ד' בחשון תרצ"ג

מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית? מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית? ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות. היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית. ההבדל טבוע בציונות גופה. הציונות שלנו במהותה ואָפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.

הציונות של פועלי ארץ־ישראל מראשית תנועתנו ועד היום, אינה פרוגראַמַתית ודקלאַראַטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי־פוסקת, הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאוויו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.

הורתה ולידתה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת־חיים וכל עול־הגשמה וכל תביעת־מעשה.

תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא־לבם; הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חיבת־ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ. תנועת־הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה שאינה פוסקת לגורל המפעל הציוני, שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הרצופה המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.

בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות. אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית.

הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בנין הארץ, במרכז ההתישבות והעליה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת הישוב והמיפעל הציוני; העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והיחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה. ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארצישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים. ולאחר יותר ממחצית יובל שנים של תנועת־העבודה בארץ ובציונות עוד עומדת תנועת־הפועלים יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על־מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת־קרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.

ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות שמחוץ למחנה הפועלים ובודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים. אף מפלגה בעל־ביתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלימה לעיקר העיקרים של העבודה.

אלה הם שני הסימנים המובהקים שמייחדים את תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית. זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המַפלים את תנועת־הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת־הפועלים תכונות־יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.

תנועת־הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית. הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון־אונה, עיבוט־אָרחה, סילוף־תכנה וסירוס־רצונה. ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מנין ורוב בנין בהסתדרות הציונית. תנועתנו מצוּוה עכשיו – להזדהות הזדהוּת שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה. אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו. אנו לא נהיה אחרים משהננו. אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.

גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית. מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר. כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות. התוכן הסוציאלי של הציוניות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי. ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מלה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי. וכל הדיבורים על ציונות “מוניסטית”, בניגוד לציונות של “שעטנז” אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות. הציוני הפאשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה“מארכסיסטים” וה“שמאליים”; הציוני הבעל־ביתי הרוצה במשטר־רכוש וחברת־מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת־עובדים חפשית ולארץ־ישראל סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז. ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים. הציונים הפאשיסטים מצרפים לציונות איבת־פועלים פראית, שוביניות בלתי־מרוסנת ומגמות דיקטאטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי־רכוש על המוני־עם, דלים ועובדים; והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.

אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת־עם ורק בתור תנועת־עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת־מוצא אחת: קיבוץ גלויות בארץ־ישראל יהודית. וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמיפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות. תנועת־הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריוויזיוניסטית היא ציונית ופאשיסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחד, כמו שה“כלליים” הם ציונים ובורגנים כאחד, תנועת־פועלים זו הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה. אילו גם לא היינו סוציליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו, מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית, עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.

אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן. אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי. הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמאלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והישוביות הגנוזות בארץ־ישראל ומגלה את הרצונות והמאווים שפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתישב בה. הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמיבנה המשק והכלכלה. שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.

גם כתנועות מאורגנות – שונות הסוציאליות והציונות זו מזו. הסוציאליות היא תנועת־פועלים, ושל כל העמים; הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי. גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה. אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המישטר הקאפיטאליסטי שליט בעולם, ולהיפך ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד לפני שתיפתר שאלת העם היהודי בארץ־ישראל.

היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם? הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?

לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי. אבל אין זאת אלא טעות אופטית. נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך, בצדק, כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו. רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה. אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל ארץ־ישראלי, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני־דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברוֹת שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים. הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים. מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי־אפשר להסיק את פעולתנו בארץ־ישראל. אין סוציליסט מחויב דווקא לבוא לארץ נשַמה זו ולהקים תנועת־פועלים מאורגנת בתוך מציאות כלכלית ירודה זו. אולם סוציליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמיתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה־זכויות־וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמיתי מחוייב לרצות בכך – מחויב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארצישראלית והיהודית.

אין ציוני בורגני מוכרח דווקא להיות לחלוץ ולפועל בארץ־ישראל ולהילחם את מלחמתו בישוב ובציונות. אולם ציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת “התקווה”, ציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת־חיים אישית, והוא מרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, וכן יהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות.

מלחמתנו על עבודה, על עליה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התישבות עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחויבי ההיגיון הציוני. ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד? – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו. שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק. הדבר שאנו קוראים בשם ציונות, והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות, לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.

ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל־ביתית, הקלריקאלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה. ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממַצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, ויתור ופשרה. זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלימה של העם. זוהי ציונות הרוצה שארץ־ישראל תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי־זכויות ובעלי־אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת והמחַיה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.

ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת־הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונית – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב־פעלים דרוך־רצון ואמון־דרך להגשמה הציונית. זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת־הפועלים. בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למיפעל הציוני.

תנועת־הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת־עם. מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם. מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים. תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרונות הציונות הדקלראטיבית. מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המיפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות־קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה. בתוך זרות, חוסר־הבנה והתנכרות למסלול־חייו החדש, עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מיפעלו. כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני־ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל. על־יד כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מיפעל העבודה. הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.

מחיצה שניה העמידו אחרים. נביאי־השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני־העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונֶכֶר למיפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית. כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך־פלסתר זה של דעת־הקהל הציונית. את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המיפעל הציוני.

איך נגיע לעם?

תנועת־הפועלים הארצישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית. אם גאוות הציונות בארץ היא מיפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו"ל היא התנועה החלוצית. בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות. עם שׂב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור־חלוצים רענן, אדיר־רצון, צמא־עבודה ועורג־מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו לתעודת חייו. תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות. וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמישים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בארץ־ישראל – לשוא יהיה עמלכם. מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת־הפועלים.

התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת־הפועלים הארצישראלית. הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואָפיה. אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה. גם התנועה החלוצית עדיין לא היפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה. גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה. והלא תנועה זו, עם הסתדרויות־הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה. נוער רב־אונים וטהר־שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מַפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בארץ־ישראל – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מיפעל העבודה בארץ.

הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא. התנועה הציונית בגולה, כמו המיפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל־הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של “הבעל־בית” הציוני.

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצויר כמעט מהפכה עמוקה יותר ויסודית יותר מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. אין זו מהפכה במישטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באָשיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי־רצון לגאולה. במקום געגועים עקרים וחסרי־דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי־גלות תלושים – מאמצי בנין ויצירה בקרקע מולדת. במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באוויר – קיום עצמי של אנשי־עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.

היעמדו הכוחות של הבעל־בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת־החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות? האין כל הדור הציוני הבעל־ביתי – מלבד יחידי־סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות־הרוח בימי נעוריהם–שיירים עלובים ודלים שדָהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהיבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?

כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל־ביתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בארץ־ישראל. תחת לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בארץ־ישראל, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי־זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. כל התאניה של הציונות ה“כללית” על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות “כלליות” וחלוצים “לאומיים” – מבלי לנגוע בתעלולי־הרֶשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריוויזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות ה“כללית”. האם נוער ציוני “כללי” זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבנין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים ה“שמאליים”, אשר הציונים ה“כלליים” רואים בהם משום־מה זר ואויב?

תנועת־הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת־ראות זו. אנו לא נפלה בין חלוץ לחלוץ, בין פועל לפועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עמה יימנה. השאלה הקובעת את עניננו היא: מהי משאת־חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם מישטר בצע, ריב־עמים ושנאת־פועלים, – או חיי־עבודה לשם גאולת־העם ובנין־הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי־הישוב מתוך שוויון־זכויות, בלי פריוויליגיות מעמדיות? כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית אשר תהיה – שותף נאמן הוא למיפעל ולתנועה של הפועל הארצישראלי. ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה. הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש. השם ציוני “כללי” אינו אומר עכשיו כלום. בכתר זה משתמשים על־פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל הישוב בעיניהם המה הבעלי־בתים. אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו. לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועוין – אלא חלק עיקרי ורב־ערך במערכת הכוחות הציונים. בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך. נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ובנאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור־הפועלים. ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני־ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.

בארצות מזרח־אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר כיום את הכוח העיקרי בציונות. הציונות ה“כללית” הבעל־ביתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת. בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת־הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט“ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט”ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.

לעומת זאת אגף־העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי“ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי־הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד. בקונגרס הט”ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט“ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי”ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים ה“כלליים” למיניהם. למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת. בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור־הפועלים הולכת וגדלה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל־הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד מעט או הרבה בברית את החלוציות העובדת. מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים “הכלליים”. גם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית־הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן־ברית ושותף לכלל העובדים.

אמריקה היא הארץ היחידה המכילה ישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם – בלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית. אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי, וביחוד במצב המוני־ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית. גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת ארץ־ישראל מהיות ענין לפילאנטרופיה לאומית, ענין של עזרה לאחים הסובלים במזרח־אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם. והנוער הוא בלי ספק האלמנט הרגיש ביותר הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני־קיימא ונותני־תקווה לפי איכותם. ואם תנועתנו תיענה לתביעת הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואיסוף כספים, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעין החלוציות, ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת־משקל זו.

חילוף־המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של מ. אוסישקין, יצחק גרינבוים¹ וקורט בלומנפלד², יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות. לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית. במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה– כי בארצות־הגולה אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות בנות־פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.

המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת־מישחק פארלאמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב. ה“הצגה” הפארלאמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב“שלטון”, הוויכוחים ה“פוליטיים”, המשברים ה“קבינטיים” והרכבת ה“ממשלה” והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר ה“ממלכתי” של בעלי “הציונות הצרופה”, אולם אין בכוחם של להטים פארלאמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת. מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו. בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי. מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע“י הנהלה, אלא ע”י נושאי התנועה ברחבי הגולה. אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.

ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה בקנה־מידה עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ. במשך הזמן נתהוו אגפים. האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות. אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה. האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית. בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית. מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח־אירופה למפלגות פוליטיות של החלק הבעל־ביתי בציונות. התנועה הציונית הנפכה ללוח־קפיצה בשביל עסקנים וקארייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית. הבחירה לפארלאמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהילות נעשו לעיקר, וכל ענין הציונות וארץ־ישראל – לטפל ויוצא־דופן. שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.

אגף־העבודה, מתוך אי־שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל־ביתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית. ואם כי בכמה ארצות היה אגף־העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום־מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.

בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית. המאנדאטים לקונגרס חדלו להיות קנין פרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל. את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני. יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ. המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן. אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה“זונדר־פירבאנד” או ה“לאנדס־פירבאנד”, שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה ארץ בלי הבדל מפלגה וזרם. כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הציונית האחידה לוועידה הציונית הארצית. ועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד, לפי הרכב הכוחות בועידה, כאשר עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארצישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת פיקוחה של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד ארצישראלי, קרנות וכדומה. ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל ב“עבודת ההוֹוֶה”, שהיא נשארת גם להבא ברשות המפלגות הציוניות. חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.

חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה. ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית. כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועד־הפועל הציוני בישיבתו בשנה בלתי־קונגרסאית. המיפעל הציוני, גם מצדו הישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, כספית, התישבותית ומדינית, לתקופות־שנים מסוימות, שיש בהן כדי להעלות את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוּוָן. מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העליה וההתישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות. נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד־הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, כקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר־פעולה ציוני. ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועד־הפועל, שקע ללא־תוצאות גם הבירור הזה³.

ובדברנו על תכנית־פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית? האם אנו מצטמצמים בתכנית־פעולה המכוּוֶנת לעליה והתישבות עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפת את צרכי העליה וההתישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים. מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה. השאלה היא: היכולה והצריכה תנועת־הפועלים, מתוך נאמנות שלימה לייעודה המיוחד, לדאוג לעניני העם כולו, לא במישטר סוצאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במישטר הקיים ובפרוצס־בניה ממושך, כפרוצס הגשמת הציונות? השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד־הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד־הפועלים, ומעמד־הפועלים יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל־ביתי – מעבידים ובעלי־רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים־למחצה המסוגלים להיות בעלי־ברית למעמד־הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקראטית ושוויון אזרחי, חינוך חינם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת־מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?

הצריך מעמד־הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או הוא צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל־ביתי ולרכז סביבו את המוני־העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם ועניניהם המיוחדים, ועל־ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו? האם נדונה תנועת־הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית? נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת־הפועלים בכל הארצות. שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו. ועל ועידה זו לתת עליה תשובה. מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל בישוב ובציונות.

מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד־הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה. נצחונו של מעמד־הפועלים, בין בשיטת־פעולה פארלאמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב. מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגויס. נס כזה נתרחש, לרגל נסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברוֹמא. דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת־הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלימות והדיקטאטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפארלאמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב. רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקראטיה וגם אליבא דדיקטאטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון. ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי־כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי־שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב בישוב ורוב בציונות.

מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל־ביתי. “מעמדיותו” של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; “לאומיותו” של הבעל־בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית. הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על־ידי מתנגדיו בכתר מעמדי. הבעל־בית הסותר מתוך עניניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי. יש אונאה וטעות כשמשתמשים במלה מעמד בהוראה שווה לגבי שני המעמדות: כשאומרים מעמד־הפועלים ומעמד־בעל־הבתים. האידנטיות אינה אלא במלה – ולא בתכנה. לא הרי מעמד־הפועלים כמעמד־בעלי הבתים. מעמדיותו של בעל־הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מנינה ורוב בנינה של האומה. מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה, כלומר: לרוב בנין ורוב מנין של האומה. בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל־הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם. שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל. האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים אצלו. אינטרס מעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, שיש והוא בא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי. המדובר על האינטרס של כלל־הפועלים והאינטרס של כלל־העם. בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.

לא יכּוֹן עם עברי במולדתו והארץ לא תיבנה בלי מעמד־פועלים כביר־אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד־פועלים בלי עזרת העם. תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת־פעלים וישרת־דרך. ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת־הפועלים לא תהיה לתנועה עממית. הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב בישוב ובציונות כי זוהי שאלת גורל לו, לישוב ולציונות ה“ברוגז” הלאומי שנקט בו ה“בונד” לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ. הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הארצישראלי. הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית בישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית. למען ישמש הפועל עוזר רב־אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק־אדם חסר־אונים ומחוסר־ערך. אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשוליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם. ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, לישוב ולציונות.

תל־אביב, תרצ"ג

הוויכוח בין תנועת־הפועלים הארצישראלית ובין הרוויזיוניסטים, הממלא עכשיו את חלל הציונות, לא החל בשאלות סוציאליות. עוד בטרם נהפך ז’בוטינסקי לקטיגור מושבע של תנועת־הפועלים, ועוד טרם קיבל על עצמו לשאת את דגלה של “הבורגנות בחסד־עליון” ולהילחם את מלחמתה המעמדית – נתגלעו בינינו ניגודים פרינציפיוניים בשטח הפוליטיקה הציונית ותפיסת הרעיון הציוני.

תנועת־הפועלים הארצישראלית דוגלת כל הזמן בציונות חלוצית התולה כל תקוותיה ברצון העם ויכולת פעולתו העצמית, הנשענת על התנדבות והתגייסות פנימית, והבוטחת ביצירת־העבודה והיזמה העברית. אין היא משליכה את יהבה על כוחות חיצוניים, ואינה נעגנת לעזרת זרים – אם כי היא רואה ומכירה את הגורמים החיצוניים ויודעת להילחם על תנאים מדיניים נוחים ומסייעים. הגשמת הציונות נראית לה כפרוצס קשה ומסובך שאין לבצעו בלי מאמצים דרוכים, מתמידים ונאמנים מבפנים, והתביעה מעצמה קודמת בעיניה מהתביעה מאחרים.

לעומת ציונות חלוצית זו, עמדה הציונות המפגינה של ז’בוטינסקי (ואחר כך של הריוויזיוניסמוּס פרי־רוחו), הרואה את מרכז־הכובד בכוח ממלכתי חיצוני, ביחס הממשלות, בעמדת ממשלת המאנדאט וחבר־הלאומים. הגשמת הציונות מותנה לדעתה בעיקר מגורמים שמחוץ לעם העברי. זוהי ציונות “קלה” שאינה זקוקה אלא למישטר פוליטי מתאים ונוח – והכל יבוא מאליו; ומשום־כך תביעותיה של ציונות זו מכוונות בעיקר כלפי חוץ, כלפי־אחרים.

מתוך הסתמכות גמורה על סיוע של גורמים חיצוניים אין ציונות זו יודעת להעריך את המניעים הפנימיים, הפועלים בהגשמת הציונות, ואינה מבינה את הכוחות הנפשיים המפעמים בנושאי ההגשמה. במקום אנשים חיים בעלי רצון עצמי המכוון למטרה היסטורית גדולה – היא רואָה רק מיספרים דוממים המופעלים ומונהגים על־ידי כוחות העומדים לגמרי מחוץ להם ומעליהם – ומכאן יחסה המטומטם והשלילי לתנועה החלוצית ולתנועת־הפועלים, ומכאן נטיותיה הפאַשיסטיות וההיטלריסטיות.

החל מהלגיון העברי והגנת תל־חי – וכלה בשאלת הכותל ומאורעות 1929 ואילך – בכל מעשה ומאורע שבו נזדמנו יחד ז’בוטינסקי והפועל הארצישראלי, בא לידי גילוי ההבדל היסודי שבין שתי התפיסות הציוניות הללו.

תנועת־הפועלים רואָה את מרכז הכובד במניעים הפנימיים וברצון ההיסטורי של העם. ז’בוטינסקי והריוויזיוניסטים רואים את הנקודה הארכימדית בחוץ, בשלטון הזר, בכוח הממלכתי החיצוני.

*

בפעם הראשונה נפגש הפועל הארצישראלי עם ז’בוטינסקי – בשנת 1918, בתוך הגדודים היהודיים שהשתתפו עם הצבא האנגלי בכיבוש ארץ־ישראל. שניהם היו אזי במַדי־צבא, ונלחמו תחת דגל אחד ובמערכה אחת משותפת. אולם שני הגדודים שבתוכם נפגשו – היו שונים זה מזה באָפים ובאירגונם ובמטרתם, ובהפרש זה בא לידי גילוי ראשון ההבדל שבין דרכה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית ובין דרכו של ז’בוטינסקי.

שני לגיונים יהודיים היו בארץ בצבא האנגלי: לגיון של מתנדבים – ולגיון של מגויסים בעל־כרחם.

לגיון המתנדבים בא מארץ־ישראל ומאמריקה (מקצתם גם מארגנטינה). חבריו לא היו חייבים חובת צבא, מרות אנגליה לא חלה עליהם. לא בגזירה חיצונית, אלא מתוך מניע פנימי באו לגדוד. הרגש הרגישו שגורל ארץ־ישראל נחתך במלחמת־עולם זו, ולא רצו שדם בלתי־יהודי בלבד יישפך בשחרור הארץ – ומאליהם התנדבו להילחם בחזית הארץ־ישראלית. לגיון זה אורגן על ידי פועלי ארץ־ישראל וחבריהם באמריקה.

הלגיון השני בא מאנגליה בעל־כרחו. ללגיון זה גויסו היהודים הזרים, נתיני רוסיה, שהתגוררו באנגליה לפני המלחמה ובשעתה, אשר סירבו לשוב לרוסיה וגם נמנעו להתנדב לצבא האנגלי. חלק מדעת־הקהל האנגלית התמרמר נגד “זרים” אלה שאינם באים לעזרת הארץ שנתנה להם מיקלט, – בשעת דחקה, ובמידה שהמלחמה בלעה יותר ויותר קרבנות־אָדם ורוקנה את אַנגליה מעלומיה ובוגריה – התגברה השינאָה נגד היהודים הזרים המשתמטים מהצבא גם בארץ מולדתם הישנה (רוסיה) וגם בארץ־קליטתם החדשה (אנגליה). מיניסטר הפנים בימים ההם, היהודי הרברט סמואל, התחבט בשאלה קשה זו ולא ידע מה לעשות. מצד אחד דעת־הקהל האנגלית, מהצד השני – נתינים זרים, אבל אחיו בני־עמו שאין להם כל ענין להילחם מלחמת אנגליה. לאחר היסוסים קיבל לבסוף את הצעת ז’בוטינסקי לגייס את היהודים הזרים האלה כיחידה יהודית להילחם בחזית הארץ־ישראלית. נגידי היהדות המתבוללת באנגליה נלחמו בתכנית זו, אולם ז’בוטינסקי הצליח, בעזרת ידידים לא־רבים, להתגבר על כל התנגדויותיהם וחתירותיהם, ובסוף אַבגוסט 1917 נתפרסמה פקודה רשמית על יִסוד הגדוד היהודי. רוב אנשי הגדוד הזה, מלבד מיספר לא־רב של מתנדבים, גויסו על פי גזירה, ונשלחו לחזית הארץ־ישראלית שלא ברצונם – דבר זה לא מנע בעדם להצטיין בשדה־הקרב ולמלא את חובתם הצבאית כראוי.

גדוד זה נוצר הודות למאמציו הבלתי־פוסקים של ז’בוטינסקי – ובגדוד זה בא ז’בוטינסקי לארץ – ונפגש את המתנדבים הארצישראליים והאמריקניים.

בין שני הלגיונות שנפגשו בארץ היה עוד הבדל אחד חשוב: מגויסי־אנגליה נשארו בארץ כל זמן ששירתו בגדוד ועמדו תחת פקודה צבאית. הם לא רצו בלגיון ולא רצו בארץ, וכשנגמרה המלחמה והגדוד נתפרק, שבו לאַנגליה. לעומתם המתנדבים היו קשורים לארץ, ולא רק מתנדבי ארץ־ישראל, אלא גם מתנדבי אמריקה עלו לארץ מתוך רצונם החפשי, והתנדבו לא רק להשתתף בשחרור הארץ – אלא גם להתקשר בקביעות עם הארץ, קשר של עבודה ובנין.

ה' מ. סמילנסקי שהשתתף באופן אַקטיבי בהקמת הגדוד הארצישראלי, ושהתקרב בימים ההם לציבור־הפועלים, כתב על גדוד המתנדבים:

"הגדוד אינו פרי הישוב בכללו, כי אם פרי אגף העבודה. המושבות שביהודה נתנו לגדוד שני איכרים ושתי עשרות בני איכרים. המושבות שבגליל לא נתנו אף אחד. את המאות נתנו הפועלים וחבריהם המתלמדים עם תלמידי הגימנסיה העברית בראש.

יוצרי הגדוד העברי הראשון הם פועלים, אנשים אשר לאחר השחרור ישובו איש אל מעדרו ואיש אל מחרשתו. אל אַמת־הבנין. זהו סמל".

(“הארץ”, י“ד אדר תר”פ – 4.3.20)

הגדוד שיסד ז’בוטינסקי באנגליה, נשען על גזירת מדינה זרה, ובעיני ז’בוטינסקי היה הגדוד בעיקר אמצעי לפעול על אנגליה; מכשיר למו"מ פוליטי, נימוק דיפלומאטי, הפגנה כלפי־חוץ.

בעיני המתנדבים הארצישראליים וחבריהם באמריקה היה הלגיון צורך־נפש פנימי, קשירת קשר־דמים את הארץ, קריאה לנוער היהודי, אמצעי להעיר את כוחות ההתנדבות שבתוך העם.

“אנו שואפים לברוא גדודי־צבא עברים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבו להילחם בין צבאות בריטניה בחזית ארץ־ישראל”.

– “המחנה העברי בהתנדבו לעבודת־הצבא מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו. עם יצירת המחנה העברי הלוחם ייווצר גם מחנה עברי עובד. הא בהא תליא. אנחנו שואפים שהמחנה הגדול של הפועלים ההולך אחרי מחננו הנלחם – יהיה אף הוא עברי. אחרי הקריאה להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה – לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול את הדרכים, לעבד את הקרקעות – נצא מהמחנק, מהבטלה, אל דרך הפעולה, אל דרך־העבודה בתוך ארצנו”.

(“על הסף”, ירושלים, תרע“ח, הוצאת פועלי־ציון בא”י)

כך כתב אז יבנאלי, בראשית ימי ההתנדבות.

בוועידת המתנדבים בתל־אביב (ג־ד אדר תרע"ח) אמר א. גולומב, ממייסדי הגדוד הארצישראלי:

“אנו יוצאים למלחמה לא רק מתוך רצון לקדש את הארץ ע”י הדם – הוא אמנם חשוב בעינינו, אבל למעשנו יש ערך יותר גדול והוא: גילוי רצון־החיים אשר בעם העברי. ולכן צריכה תנועתנו להתפשט בכל תפוצות הגולה. יודע אני שבחו“ל ישנם כוחות לאומיים יותר גדולים מאשר כוחותינו פה בארץ, אבל זכותה של ארץ־ישראל היא בזה שכאן נצטברו אנשים העובדים עבודה לאומית תמידית, אנשים אשר שאלות־חייהם קשורות בשאלת תחית־עם, ואלה ידעו להרחיב ולהעמיק את תנועתנו. ההתנדבות – זהו מוסר לאומי חדש, שהתחיל עם בואו של הפועל העברי הראשון!”

בתזכיר שועד הגדוד הגיש למיפקדה הצבאית באדר תרע"ח נאמר:

"אנחנו המתנדבים ברובנו המכריע הננו פועלים אשר באנו מאַחרי המחרשה והמעדר. אנחנו חרתנו על דגלנו “עבודה”, כי בה אנחנו רואים את הדרך לתחיית עמנו. ואם הננו עוזבים עתה את עבודתנו, אין זה אלא מפני שקול מקרבנו צועק אלינו: “עליכם לתת לא רק את זיעתכם, כי אם גם את דמכם. – – הוד מעלתו! אנו בטוחים כי הקול היוצא מעומק לבנו ימצא הד בלבבו. יותן לנו האושר להקריב את נפשנו בעד ארץ מולדתנו, ותקוותנו חזקה כי התחלתנו המיצערה תשגא ותצליח. מאותינו תמשוכנה אחריהן אלפים מן הארץ ומכל תפוצות הגולה”.

בתקנות הגדוד הארצישראלי נקבעו שלושה סעיפים עיקריים אלו:

1) "להשתתף יחד עם הגדוד הבריטי בשחרור ארץ־ישראל;

2) לברוא את הגרעין של המיליציה העברית בעתיד;

3) להפיץ במחנה העברי ובין התושבים העברים את הפרינציפים שלנו: העבודה, השפה והתרבות העברית".

בשאלה זו פותח ז’בוטינסקי את ספר זכרונותיו על הגדוד, והוא עונה: כתב של עתונים רוסיים שוטט בראשית המלחמה בערי צרפת, ובהגיעו לבורדו, ראה מודעה על כניסת תורכיה למלחמה. באותו רגע נצנץ בו רעיון הגדוד. הכתב המשוטט היה, כמובן, ז’בוטינסקי.

אין ספק שז’בוטינסקי כתב זאת מתוך כנות – אבל גם מתוך אי־ידיעה. לא ידע באותו זמן שרעיון הגדוד קדם למלחמה העולמית, ולא נוצר בגולה, אלא בארץ־ישראל גופא, והדבר היה לפני עשרים וחמש שנים, בתחילת תרס"ח – והרעיון היה רעיונם של מייסדי “השומר”. בהרי הגליל, בכפר יהודי הנושא עד היום שם זר, בסג’רה, קם ראשונה דבר הגדוד היהודי בימינו. גדוד זה אָמנם לא היה לבוש במַדי צבא ולא נאשר בגושפנקא דמלכותא וחבריו נתגייסו בלי גזירה מלמעלה; מתנדבים היו, ובבגדים רגילים, אבל מזוינים ובני־משמעת כגדוד ממש והועמדו על מישמר הישוב ברובה ביד – וגדוד־מתנדב זה הוקם על־ידי קומץ צעירים יהודים, אשר באו לארץ וראו את השמירה הזרה ולא השלימו את הקלון הזה.

על אף ההכחשות והלעג של אנשי־המעשה הפיקחים ועל אף הקשיים והסכנות הכרוכים במעשה נועז זה – הוקם “השומר” אשר גולל את חרפת המוֹרך מעל הישוב והגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני שכניו. מעללי־הגבורה של השומרים היהודים בסג’רה, מסחה, מרחביה, רחובות ועוד – עלו במחיר יקר. טובי השומרים נפלו חללים – ישראל קורנגולד, ברלה שווייגר, יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ועוד, אך הדגל לא הורד והמישמר לא נעזב.

מי היו מייסדי גדוד־שומרים אלה, שהגנו על הישוב בחירוף־נפש?

בין מאמרי השיסוי שפירסם ז’בוטינסקי בזמן האחרון נגד פועלי ארץ־ישראל נמצאת “פנינה” אחת שקשה למצוא דוגמתה גם בספרות האנטישמית מהמין הגרוע ביותר. במאמר הנקרא בשם “חלוּצים ו־חלוּצים” (“היינט” מיום 7.10.32), מנסה המנהיג הריוויזיוניסטי להוכיח לציבור היהודי בגולה שהחלוצים והפועלים ה“שמאליים” (המרכאות הן של ז’בוטינסקי) עלולים להצטרף לפורעים הערבים ולעשות פרעות ביהודים, אם מאורעות 1929 יתפרצו במהדורה חדשה. כשז’בוטינסקי פירסם עלילת־דם זו ידע היטב שמייסדי “השומר” ומגיני הישוב זה עשרים וחמש שנה – הם החלוצים והפועלים ה“שמאליים”.

“השומר” נוסד על־ידי חברי “פועלי ציון” הסוציליסטיים (עכשיו מפלגת פועלי ארץ־ישראל), וקרבנות השמירה וההגנה מישראל קורנגולד וברלה שווייגר ועד יוסף טרומפלדור, שרה צ’יז’יק ואָחיה אפרים צ’יז’יק – היו פועלים, “שמאליים”, וציונים־סוציאליסטים.

ז’בוטינסקי פירסם את עלילת הרשע על “חלוצים ו־חלוצים” בכוונה פוליטית מסוימת; הוא רצה להוכיח שאין לתת לחלוצים “שמאליים” להיכנס לארץ, ובמקומם צריך לשלוח רק אלה ה“חלוצים” אשר הוכשרו ע“י ז’בוטינסקי להפר שביתות ו”לשבור" את ארגון הפועלים הכללי. אילו היו קורנגולד, שווייגר, טרומפלדור וצ’יז’יק בחיים והיו רוצים לעלות לארץ כשהשלטון הציוני הוא בידי הריוויזיוניסטים, לא היה ז’בוטינסקי נותן להם סרטיפיקטים, כי “שמאליים” אלה עלולים לתת יד לפורעים…

*

באילו תנאים נוסד “השומר”? כשעלו חלוצי־העבודה לארץ לפני יותר מחצי יובל שנים ומצאו בעשרים המושבות עם אלף איכריהם שלושת אלפים פועלים ערבים – הרימו דגל המרד, ועל דגל זה חרתו את המלים: “עבודה עברית”. הם לא הסתפקו רק בעבודה ובמלחמה לעבודה. כי המושבות היו אָז נשמרות על־ידי זרים, בעיקר ע"י גנבים מפורסמים מהסביבה. במשטר התורכי הפרוע ששרר אז בארץ, במנהגי גאולת־הדם שנתקיימו אז (ועודן קימות במקצת גם היום) בישוב הערבי, נחשבה השמירה לדבר מסוכן, ששום איכר ובן־איכר לא רצה לקחת על עצמו. ואז נמצא חבר־אנשים נועז מקרב “פועלי ציון” אשר הכריזו: לא רק עבודה – אלא גם שמירה עברית. הכריזו – ועשו.

מ. סמילנסקי בזכרונותיו אשר פירסם בעצם ימי המלחמה, בתחילת תרע"ח, כתב על מפעל “השומר”:

“לפני עשר שנים, לרגלי הר תבור, הונחה אבן־הפינה להסתדרות “השומר”. עודני זוכר את הימים הראשונים. אז באו הידיעות הראשונות ע”ד “העזה” של קומץ אנשים צעירים, שהתכוונו לקחת את השמירה בידם. היחס של הקהל היה שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוגרבים, לבידווים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק וללא נסיון?.. ואחרים התמרמרו: אסון “הם” מביאים על הישוב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידיהם, והיה כל הישוב לחרמה… ויש אשר אמרו: עלינו לחרוש, לזרוע, לנטוע. על ה“זכות” להרוג וליהרג אנו יכולים לוותר עתה…

וקומץ הצעירים שהתאספו לרגלי הר תבור שמעו ויעשו: הם הרימו את דגל השמירה העברית.

“שמירה עברית”… מושג זה מובן ומקובל עכשיו, אבל אז… כמה היה הוא רחוק אז מן המציאות!..

הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במתולה שילמו מס שנתי לבק; ביסוד המעלה נלחמו בעד השמירה המוגרבים והצ’רקסים, והמושבה נכנעה למי שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה פעם על התחתונה, רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האיכרים ודמו צעק מתוך האדמה על אָזנים חרשות. בראש־פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפאסיב של הבוּדג’ט (תקציב): גנבות. סג’רה היתה הפקר, זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון־לציון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה, וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים…

וקומץ הצעירים הכניסו את עצמם לתוך עולם זה של הפקרות, שאף מרוּת המלכות לא היתה עליה. אלה ידעו רק את האגרוף, ורק אותו יראו; והצעירים העברים המעטים, העיזו לחלום, כי יעלה בידם ליצור אגרוף כזה…

והם יצרוהו!.. יצרוהו למרות האדישות של הקהל, למרות הכוח הקיים של הסביבה, ואף נגד רצונה של הממשלה.

מן הרגע הראשון נעשתה הסביבה של השומרים רווּית דם ונקמה. והדבר מובן: הם ביקשו להרוס מסורת ולהסיג גבול. “המושבה” היתה רגילה להיות מנוצלת, והסביבה – לנצל. ה“יהודי” תפקידו היה: להיות סמל החולשה, אובייקט של חמלה ובוז ושנאה של בוז, “ולד אל מות”… ופתאום: – – – מאחורי כל שיח גדל־פרא, ומתחת לכל סלע, מבין לכל נקיק של טרשים, מתוך כל גיא ומעל כל הר אָרבה לשומר העברי ביום ובלילה התנפלות מזוינת, יריה פתאומית, אָרב המוות השחור…

וקומץ הצעירים לא נבהלו, לא נרתעו אחור ויוסיפו לעשות דרכם קדימה. הדם והנקמה מצד האחד גרמו לדם ונקמה מצד שני. ואז באו השוטר, השוט, הבקשיש, המשפט התורכי ומוראיו של בית־הסוהר המזרחי… אף להופעה ישובית אחת לא התנגדה הממשלה באופן כה קשה כמו לשמירה… יותר ממה שידע הקהל העברי, ידעו אלו להעריך את ערכה…

עברו שנים מעטות, ו“השומר” קנה לו זכות־אזרח. מצד האחד הסכימו לו מתוך חריקת־שינים של כעס אין־אונים, ומצד השני – מתוך רחשי כבוד.

מוכרחים היו להכיר במציאות “השומר”, משום שבכל מקום שהוא הגיע – שׂם קץ להפקרות ולגנבות. שב בטחון ידוע לרכוש היהודים ולנפשם…

וכיצד לא להתיחס מתוך רגשי־כבוד?

האם לא עברה בכל הקהל כבשורת־קסם אותה ידיעה על דבר הבחור היהודי אשר עמד בלילה בשדות מרחביה, האחד נגד הרבים, ויהרוג את הגלית של עמק יזרעאל, זה אשר לעג ליהודי, לכוחו ולשומרו?.. וכשעינו אותו בבית־הסוהר בחיפה, כלום לא הקיפוהו ברכות כל העם, וכלום לא חיכו הכל בחרדה לידיעות בדבר מהלך משפטו?..

ומי ירד במורד הסלעים משרונה ליבנאל ומבטו לא ביקש מתוך חרדת קודש: היכן נהרג כאן יחזקאל ניסנוב…

ובעברך במקומות־הישוב החדשים שנכבשו בגליל התחתון, האם לא תחזה עינך קברים קדושים של שומרים־כובשים!.. ומי זה שעבר דרך המישור שבין כפר תבור ושרונה, ולא ראה בדמיונו את שבט הבידוים המזוינים הרודפים, הם ובני הכפרים הקרובים, אחרי השומרים השנַים, ואלה השנים, נלחמים מול כולם ונסוגים אחור צעד אחרי צעד ונצולים?.. וכשנכשלה סוסתו של האחד ותפול ביחד עם רוכבה בין המון אויבים, האם לא שב השני, שיצא מגבול הסכנה, להציל את נפש חברו?..

– השומר כבש לא רק את השמירה העברית, כי אם גם את כל אותם המקומות שהפועל והאיכר לבדם לא יכלו לכבשם.

מרחביה נבנתה על דם “השומר”. בעזרתו עברה כרכוּר לידי יהודים. בכל מקום שימש דמו לחזק את אבני הבנין החדש".

(“על הסף”, ירושלים תרע“ח, הוצאת פועלי ציון בא”י).

*

כשפרצה המלחמה העולמית היססה תורכיה חדשים אחדים – ובנובמבר 1914 החליטה להצטרף לצד הגרמני. עם כניסת תורכיה למלחמה הועמד הישוב היהודי בסכנה גדולה. רוב העולים היו נתיני רוסיה – ז“א נתיני ממלכה אויבת החייבים גירוש או מאסר. ה”שמאליים" אשר הקימו את “השומר” החליטו אז שכל אחד צריך להישאר בארץ ועל מישמרתו – ויהי מה, והם פנו לישוב היהודי בקריאה “להתעתמן” – ז“א לקבל את הנתינות התורכית, כדי להימנע מגירוש. אולם הם לא הסתפקו רק בקריאה זו. היה ברור להם, שבמלחמה זו יפול גורל ארצות ומדינות, ושארץ־ישראל, במוקדם או במאוחר, תיהפך שדה־מערכה בין המחנות הלוחמים, והחליטו על יצירת גדוד עברי בהסכמת הממשלה התורכית לשם שמירה על הארץ. שני באי־כוח של מפלגת “פועלי ציון”, הח”ח י. בן צבי וכותב השורות הללו, פנו בנובמבר 1914 למפקד הצבאי בירושלים, זכי־ביי, בהצעה לייסד גדוד מתנדבים יהודי, בתנאי שבמשך כל זמן המלחמה יישאר בארץ וישמש אך ורק להגנת הארץ ותושביה בשעת המלחמה. ההצעה נתקבלה על־ידי המיפקדה, וכל חברי מרכז המפלגה, הסניף המקומי בירושלים, רבים מתלמידי הסמינר, שהיו קרובים למפלגה, התנדבו לגדוד. בין המתנדבים היה גם י. ח. ברנר, שהשתתף אז בעתון “האחדות” של “פועלי ציון”.

במגרש הרוסים, שעבר אז לידי הממשלה התורכית, החלו התמרונים הראשונים, אולם מהמיפקדה העליונה בדמשק נתקבלה פקודה להפסיק את כל הענין. ג’מאל פשה, המפקד העליון של המחנה הרביעי והדיקטאטור של ארץ־ישראל וסוריה בימי המלחמה – זמם לעקור משתי ארצות אלו כל תנועה שיש בה חשש של סכנה לשלימות תורכיה ולשלטון העותמני והכריז מלחמה גם על התנועה הערבית וגם על התנועה הציונית. כל דבר שהיה בו ריח ציוני נאסר. והנסיון להקים גדוד־מיליציה יהודי נגדע בהתחלתו. מייסדי הגדוד נתפסו ונאסרו, ומאת המפקד העליון יצאה עליהם גזירת “גירוש עולמי” מארץ־ישראל ותורכיה, ובתחילת ניסן תרע"ה הגלינו, בן־צבי ואנוכי, מהארץ. ראשי “השומר”, ישראל ומניה שוחט נאסרו גם הם והוגלו לפנים תורכיה.

“החלו רדיפות נגד השומרים. עוד בראשית ימי המלחמה גזר הקיימַקם ביפו על השומרים העברים. ובמושבות שבסביבת יפו נצטרכו הוועדים להכשיר את השמירה העברית על שמו של “גוי”. מרגלי־חרש היו מתהלכים בלילות במושבות ולוחשים על כל אוזן: היכן “השומר”? – עצם הרעיון של השמירה העברית היה לצנינים בעיני השלטון התורכי. חסן בק (מפקד יפו) אָמר: אנוכי אשמרכם. אין לכם צורך לא בשומרים שלכם ולא בנשק”. רעיון “השומר” היה “חטא” מעיקרו, כי גרעין של מדיניות היה צפון בו – ואם ג’מאַל פשה גזר על הקרקע ועל העבודה של היהודים – כל־שכן על השמירה העברית… – “השומר” נשא בחיקו, בכוונה או שלא בכוונה, “פשע” מדיני: הוא זרע בארץ את גרעיני־המרד הראשונים. כי “מרד” הוא להגן על הרכוש, על הנפש ועל הכבוד של הישוב העברי בתוך “ההגנה” הרשמית־הפיקטיבית של הממשלה.

ומחשבת “השומר” הוצאה לגרדום בדמשק. שפטוה ויפזרו את נושאי דגלה לכל ארבע פינות העולם: לקושטא, לבתי־סוהר ואל הפרר¹…"

(“על השומר” מאת מ. סמילנסקי, ב“על הסף”).

“השומר” פורק בשעת המלחמה על־ידי הממשלה התורכית אבל רעיון “השומר” לא פורק. גדוד המתנדבים העברי שקם בארץ־ישראל ובאמריקה בראשית הכיבוש – היה המשך רעיונו של “השומר” בצורה מורחבת.

*

גדוד־המתנדבים היהודי הראשון במחנה האנגלי נוסד באלכסנדריה של מצרים בחורף 1915, ויוצרו ומפקדו היה יוסף טרומפלדור.

אביו של טרומפלדור היה מחיילי ניקולי הראשון, ויוסף הצעיר (נולד ב־ 21 בנובמבר 1880) נתחנך בילדותו בצפון קאבקאז, מורחק מחיי יהודים, בעולם של מושגים צבאיים ובמסורת צבאית. כשפרצה מלחמת רוסיה ויאפאן, נשלח מרצונו הטוב לשדה־המלחמה, נפצע בפורט ארתור (7.8.1904) וידו השמאלית נקטעה, וכשנכנע פורט־ארטוּר, נפל בשבי יאפאן. כששב בשנת 1905 לרוסיה, התמסר ללימודים ונכנס לאוניוורסיטה, למחלקת המשפטים.

בתקופת־לימודים זו מתבגרת הכרתו הציבורית. הוא חולם על יסוד קומונות ושואף לארץ־ישראל, והוא רואה צורך במזיגת שני האידיאלים האלה: קומוּנות בארץ־ישראל. והוא מתעמק בשאלה, בא בדברים עם חברים, אוסף ידיעות, מחבר תכניות. בסוף חודש אבגוסט 1911 מתוועדים ברוֹמני (פלך פולטבה) שבעה חברים – ומתכנים תכנית על יִסוד ישובים קומוניסטיים בארץ־ישראל, – ומדברים על עליה לארץ.

באוקטובר 1912 הוא בא עם חברים אחדים לארץ־ישראל. פה מחכים כבר חברים אחדים שעלו לארץ מקודם. עובדים במגדל. עמלים לכונן את הקומונה. – המציאות קשה – והחברים מתפרדים ונשמטים. טרומפלדור אינו מתיאש. הוא בדגניה. הוא עובד, עודר, חורש. מתמזג עם ציבור־הפועלים בארץ וסופג את רוחם והכרתם. השמירה עושה עליו רושם כביר.

באחד ממכתביו מדגניה (מיום 10.12.12) הוא כותב לחבריו:

– – "בוודאי כבר נודע לכם דבר שלוש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג’רה). את מקום משה בארסקי בא למלא אָחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים. הוא ואחותו ח., העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם ברוסיה טלגרמה: “נחמו בנים”. את מקום י. זאלצמאן (נרצח בכנרת) בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמן (השומר שנרצח בסג’רה) בא למלא אָחיו הגדול ממנו. – – יפה ומלא עוז; כך נאה לארץ־ישראל; השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסידרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג, מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי שמירה; מצב הרוח טוב, אף־על־פי שהימים קשים עדיין. – –

– – ואנו בודקים ומנקים יום יום את הנשק ומחכים – – "

בשנת 1914 פרצה המלחמה. איש הצבא, האופיציר בחיל־המלואים הרוסי, אינו יכול להישאר בארץ. הוא בא לאלכסנדריה אל בין המון גולי ארץ־ישראל. עובד זמן־מה, ובחייו מתחילה תקופה חדשה. נולד וצץ רעיון הגדודים היהודיים שיכבשו, שיעזרו לכבוש, את ארץ־ישראל. – – ההתחלה קטנה. אין בה שלימות. אנגליה אינה רוצה בגדוד יהודי שיילחם תיכף, בהתחלת המלחמה, בארץ־ישראל. היא רק מסכימה לגדוד הובלה בדארדאנלים, אבל אין לזלזל גם בהתחלה קטנה ופגומה זו. העיקר לא במקום ואפילו לא בצורה, כי אם במטרה, בתכנית. הגדוד הקטן יתפתח, ישנה צורותיו במשך הזמן. וטרומפלדור עמל וצר צורה צבאית לחומר האנושי.

בתקופה ההיא בא לאלכסנדריה גם ז’בוטינסקי, הוא לוקח חלק אקטיבי במו"מ את המפקדה האנגלית, הוא השני ברשימת המתנדבים, אולם לא הלך עם טרומפלדור; לגדוד של נהגי פרדות, ועוד לגאליפולי – לא רצה להצטרף. כשז’בוטינסקי בירר לטרומפלדור את נימוקיו אלה ענה לו טרומפלדור:

“אם לדון על הדבר כחייל, נדמה לי שאתה מפריז בערך ההבדל. בחפירות או בהעברה – אין כאן הפרש גדול. גם אלה וגם אלה הם אנשי־צבא, שניהם כאחד הכרחיים במלחמה. וגם הסכנה שווה פה וגם שם לעתים תכופות. נדמה לי, שאתה מתבייש פשוט מהמלה “פריה” – זהו לגמרי מעשה ילדות”.

– אבל אין זו חזית ארץ־ישראל, טען ז’בוטינסקי.

– גם זאת לא עיקר, ענה טרומפלדור, אם לדבר כאנשי־צבא. למען שחרר את ארץ־ישראל יש צורך להביס את התורכים. באיזה מקום – בדרום או בצפון – אין זאת אלא שאלה טכנית. כל חזית מוליכה לציון".

(מזכרונות ז’בוטינסקי על הגדוד).

כשבאנו לאחר גירושנו בתחילת ניסן תרע"ה לאלכסנדריה – מצאנו את גדוד נהגי הפרדים של טרומפלדור מוכן כבר ללכת לגאליפולי. את ז’בוטינסקי לא מצאנו עוד במצרים – הוא נסע לאיטליה.

רשימות טרומפלדור מגאליפולי נתפרסמו על־ידי הועד־הפועל של ההסתדרות בתרגומו של י. ח. ברנר (המקור הוא רוסי) בשם “מחיי יוסף טרומפלדור”, בשנת תרפ"ב. בגדוד נהגי הפרדות היו, לפי רשימת טרומפלדור, 650 איש, מהם היו בחזית 562. לשאר, שנכנסו בזמן האחרון, לא היתה אפשרות ללכת אל החזית.

ששה אנשים נהרגו, – שנים מתו מפצעיהם באלכסנדריה – 55 אנשים נפצעו, רובם מאש תותחים, ואחדים – ביניהם גם י.ט., מכדורי רובים.

הגדוד הגאליפולי לא האריך ימים. בשובו לאלכסנדריה מנסה טרומפלדור להאריך את ימי הגדוד – אך ללא הועיל. בסוף, 1916 הוא נוסע ללונדון. זמן־מה הוא משתתף עם ז’בוטינסקי בנסיונו לגייס גדוד יהודי מצעירי וייטשפּל – אבל נסיון זה אינו לוקח את לבו – והוא מחליט לנסוע לרוסיה. הידיעות הראשונות על המהפכה הגדולה מעוררות בו תקוות גדולות. הוא חולם על יצירת צבא יהודי, לא גדוד אלא מחנה של 100.000 איש, שיבוא דרך קאבקאז לארץ־ישראל, ועל ארגון “החלוץ”. המהפכה הבולשוויסטית עושה לאַל את חלום הצבא היהודי – אבל טרומפלדור נאמן לרעיון הציונות החלוצית, מקים גרעיני “החלוץ”, מסדר את העליה, ובשנת 1919 הוא חוזר לארץ. כאן מצא אז את הפירוד בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – ויצא בקריאה “לפועלי ארץ־ישראל” לאחד את הכוחות ולארגן את העבודה בכוחות משותפים. ובזאת נתן דחיפה להקמת הסתדרות־העובדים הכללית.

בינתיים המשיך ז’בוטינסקי בלונדון את מאמציו להקים גדוד יהודי מתוך אנשי וייטשפּל – הצעירים היהודים נתיני רוסיה. לאט לאט הוא מתגבר על כמה מכשולים, ובעזרת וייצמן, הרברט סמואל ואחרים עלה בידו סוף סוף להשיג את מבוקשו. הממשלה מאשרת את תכניתו. יהודי־חוץ נתגייסו לגדוד יהודי בשביל החזית הארצישראלית. לגדוד זה נצטרפו גם מספר מתנדבים, שבראשם עמד האַרי פירסט, חבר של “פועלי ציון”.

*

גזירת ג’מאַל פּשה נגדנו לא נתקיימה במלואה. “הגירוש לעולם־ועד” נמשך לא יותר משלוש שנים – עד שאמריקה נכנסה למלחמה – ועם לגיון המתנדבים האמריקנים שבנו לארץ.

כשהועמדנו לפני הגירוש ביררנו בישיבת הוועד־המרכזי של המפלגה בירושלים את המעשה אשר נעשה באַמריקה – הארץ הנייטראלית האחת בזמן ההוא שיש בה ישוב יהודי גדול – וקבענו לעצמנו שתי תכניות: 1) יסוד “החלוץ”, 2) הקמת צבא יהודי, בשביל הארץ, אם אמריקה תצרף ללוחמים.

“לפני הגירוש היתה שורת ישיבות של הועה”פ למפלגת “פועלי ציון” בארץ־ישראל. מהן בתוך כתלי בית־האסורים. אחת השאלות המרכזיות היתה יצירת “החלוץ” – צבא עבודה, אשר יגויס בשביל ארץ־ישראל בהקדם האפשרי. – שני החברים אשר נגזרה עליהם גלות, יצאו מן הארץ במטרה ברורה – להרים בארץ גלותם את תנועת העליה החלוצית".

"בבואנו לאַמריקה (ה' סיון תרע"ה) היתה לנו מיד ישיבה עם הועד המרכזי של “פועלי ציון” ומסרנו להם את שליחותנו. – למרות הקושי הפסיכולוגי להתחיל בהכנות לעליה דווקא בזמן ששערי־הארץ נעולים וסגורים בשבעה מנעולים, בשעה שהתבערה העולמית התלקחה מסביב – מצאנו אָזנים קשובות לרעיוננו בקרב “פועלי ציון” האמריקאים. המפלגה יצרה לנו את היכולת לפתח תעמולה רחבה בניו־יורק ובערי השדה, סייעה בכל כוח השפעתה ליצור את הסתדרות “החלוץ” באמריקה. המפלגה סידרה לבן־גוריון ולי “קמפּיין” רחב, אשר הגיע עד מרכזה של אמריקה מצד אחד, ועד דרומה מצד שני, והכיל גם את כל קאנאדה היהודית.

– רבים ניגשו להכשיר את עצמם לעבודת־אדמה, נכנסו לחוות־הלימוד היהודיות הקיימות באמריקה ונשכרו לפארמרים אמריקאים".

(י. בן־צבי מאסף לתנועת “החלוץ”).

עם כניסת אמריקה למלחמה החלטנו שהגיעה השעה להרחבת מסגרת “החלוץ” ותכנו: לא רק לעבודה – אלא גם למלחמה. מתחילה חשבנו על הקמת לגיון יהודי תחת הדגל האמריקאי בשביל ארץ־ישראל. תכנית זו נתמכה ע"י השופט העליון ל. ד. בראנדייס, והוא פנה בענין זה לנשיא ארצות־הברית. אולם לרגל החלטתה של אמריקה להשאר נייטראלית כלפי תורכיה לא יכלה תכנית זו להתקיים, ואז החלטנו לפנות לבאי־כוח אנגליה. זמן רב לא יכולנו להשיג הסכמה לתנאים שהצגנו – להוות חטיבה יהודית ולהילחם אך ורק בחזית הארצישראלית. סוף סוף נתקבלו גם תנאים אלה – ובעתונות היהודית נתפרסם כרוז לנוער היהודי להתנדב. חברי “החלוץ” שנוסד בשנת 1915, נענו הראשונים לקריאה זו, ואחריהם נהרו מאות ואלפים מכל קצווי אמריקה.

באביב 1918 הפליגו הפלוגות הראשונות של הלגיון האמריקאי לחזית הארצישראלית.

שתי פלוגות של לגיונרים אמריקנים עוד הספיקו להשתתף תחת פקודת מרגולין במערכה הארצישראלית; שאר הפלוגות ומתנדבים ארצישראליים נעכבו במתכוון במצרים עד לאחר שביתת־הנשק. עיני המיפקדה הראשית של צבא־הכיבוש הבריטי צרו בהשתתפות גדודים יהודיים במלחמה, ובכוונה השהו את שני הגדודים במדבר תל־אל־כביר, עד שהגדודים התקוממו והחליטו להכריז שביתה אם לא ישלחום לארץ.

שֵמע ההתרגשות שבקרב הגדודים היהודיים במצרים הגיע לארץ, וביום 18 לאוקטובר 1918 נתקבל במחננו בתל־אל־כביר מכתב מאת ז’בוטינסקי, שבו הוא מייעץ לחברי הגדוד לבל יתרגזו על אי־השתתפותם במלחמה, כי אין זאת אלא “סנטימנטאליות ילדותית”. הגדודים לא קיבלו דעת ז’בוטינסקי ולא נרגעו, והודיעו למפקדם (קולונל סמואל) שאם לא יעבירום לארץ – יכריזו שביתה כללית. הדבר הגיע למיפקדה העליונה, שלא רצתה בהתפרצות שערוריה, בימים ההם, וניתנה לנו הבטחה שבקרוב נעבור לארץ. והפקודה ניתנה: ב־ 5 לדצמבר 1918 הועבר כל המחנה לארץ־ישראל.

במחנה זה, עוד בהיותו במצרים, נתעוררה תנועת האיחוד, שהביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” בוועידת החיילים והפועלים שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א' תרע"ט.

*

תולדות הגדוד הארצישראלי הן פרק בתולדות־השמירה וההגנה בארץ. לאחר כשלון הנסיון להקים גדוד יהודי תחת השלטון התורכי וגירוש יוזמיו מן הארץ – נתגברו הרדיפות נגד הישוב העברי והציונות. הציונים הוכרזו רשמית כ“אלמנט מושחת ומסכסך, המתאמץ לברוא בחלק הפלשתינאי של הממלכה העותמנית ממשלה יהודית בשם ציונות”. כל האגודות הציוניות נאסר קיומן. בולי הקרן הקיימת ודגלים ציוניים הוחרמו, והשימוש בהם נאסר באיום של עונש מוות. נערכו חיפושים בבית־העם בירושלים ובבתי עסקנים שונים, כמה מהם נאסרו ונשלחו ממקומם. הודות להגנה התקיפה של ציר אמריקה בקושטא על היהודים – לא האריכו רדיפות אלה ימים ונגמרו בלי קרבנות קשים, בשעה שהארמנים נטבחו לרבבות, וגם בערבים הלאומיים נעשו שפטים קשים, וכמה ממנהיגיהם בסוריה ניתלו בפקודת ג’מאל פּשה. המיפקדה התורכית ראתה צורך להשקיט את הרוחות של היהודים והכריזה, שאין אמת בשמועות על “אחינו היהודים העותמנים כאילו אינם ממלאים את חובותיהם הלאומיות, ורגשותיהם מתנגדים לרגשות של יתר העותמנים”. אולם השקטה זו לא עקרה מן הלבבות את החששות והדאגות שנתעוררו לרגל הרדיפות הראשונות.

באותו זמן החלו להתארגן בארץ קבוצות חשאיות להגנה עצמית, רכשו נשק ואימנו את חבריהם במלאכת ההגנה. “השומר” שהיה עד אז מרוכז במושבות ניסה להתקשר עם הקבוצות העירוניות, אולם לרגל היחסים הצבוריים בישוב לא הצליח הדבר, וקבוצות ההגנה העירוניות שהיו מורכבות בעיקר מתלמידים, נשארו נבדלות ברשות מיוחדת.

באמצע 1916 התקדמו האנגלים בחזית ארץ־ישראל מתעלת סואֶץ עד לסביבות באר־שבע ועזה, – והשגת נשק מהחזית נעשתה אז קלה יותר. בניסן תרע"ז גורשו תושבי יפו ותל־אביב על־ידי התורכים מתוך נימוקים צבאיים איסטראַטגיים. פקודת הגירוש חלה גם על יהודים וגם על ערבים, אולם בעוד שמתל־אביב גורשו כמעט כל התושבים בלי יוצא מן הכלל, ורק קבוצה של 10–12 איש מההגנה נשארו לשמור על העיר, – הושאר ביפו ישוב ערבי גדול למדי. גירוש זה הגביר בישוב העברי את חוסר הבטחון – והיה צורך לחזק את כוחות ההגנה.

רדיפות התורכים את היהודים נתחדשו ביתר שאת, לאחר שנודע להם על קיום קבוצת־מרגלים העומדת לשירות הצבא האנגלי. קבוצה זו אורגנה ע"י בני האיכרים מזכרון־יעקב. בראשה עמד המלומד אהרון אהרונסון מזכרון. שנים מקבוצה זו נפלו בידי הממשלה והומתו אחרי מאסר ועינויים קשים בדמשק, – וחמת הממשלה התורכית ניתכה על כל הישוב היהודי. בכל המושבות החלו חיפושים ומאסרים, ביחוד חיפשו את אנשי “השומר” ואת העסקנים הידועים בישוב. הנאסרים הוכו ועונו באכזריות. לא היו חסים גם על נשים. ענויים קשים נתענו בייחוד חברי “השומר” שנתפסו. הפחד שנפל אז על הישוב הביא חוגים רבים לידי דימוראַליזציה. בפתח־תקוה לא היתה כלל השמירה בידי פועלים יהודים, ובכל זאת נמסרה לממשלה רשימה של פועלים שומרים. וכשערכו הפועלים הפגנה נגד מנהלי המושבה בענין פנימי לגמרי (נגד עיכוב כספי הקרן האמריקנית לסידור עבודות) – נדרשו הפועלים למסור לממשלה את שמות האחראים לעריכת “ההפגנה המורדת”. מיספר חברים, נתיני אוסטריה, התנדבו להופיע בפני הממשלה כאחראים, אולם נתינותם האוסטרית לא עמדה להם, והם נאסרו ועונו ככל שאר האסורים, ושלושה מהם מתו בתוך המאסר. על שמם נקראה “גבעת השלושה” בפתח־תקווה.

בעצם ימי הרדיפות הגיעו לארץ שמועות על הצהרת באלפור, וכשהאנגלים כבשו את יהודה, נפגשו ע"י כל היהודים כמשחררים. אנשי העבודה וההגנה החלו בארגון התנדבות ליצירת צבא יהודי שישתתף עם אנגליה בכיבוש שאר חלקי הארץ.

“השתתפות היהודים עצמם בכיבוש הארץ וריכוז כוח עברי של רבבות מתנדבים מן הארץ ומחו”ל נראתה אָז למתנדבים כתשובה היחידה שהישוב העברי והעם העברי יכלו לתת להכרזת באלפור. בדביקות ובהתלהבות בלתי־מצויה החלה אז תעמולת ההתנדבות שקראה למסירות־נפש ולהבטחת הכיבושים הדיפלומאטיים הציוניים ע“י פעולה עצמית, על־ידי פתיחת העליה דרך ההתנדבות וע”י יצירת כוח עצמי בארץ".

(“הגדוד העברי”, מאת א. גולומב, קונטרס, שמד־שמז)

הגנראל היל, כובש יפו, קרא אליו את עסקני תל־אביב ואמר להם בשיחה בלתי־רשמית, שלדעתו בתור איש צבא, צריך הישוב היהודי ליצור כוח עברי להשתתף בכיבוש הארץ והגנתה. “האנגלים כבשו עתה את הארץ לטובת העם העברי, אולם לא תמיד הם יוכלו להגן על הארץ לטובת היהודים, אם היהודים לא יעשו זאת בעצמם”. העסקנים נבהלו מהצעה זו והביאו את הדבר לפני האסיפה המכוננת של הישוב (ביהודה) שנתאספה בטבת תרע"ח. “העסקנים” לא היה לבם שלם את תנועת ההתנדבות שהחלה עוד לפני זה, והציעו לדחות את כל הענין עד לקבלת הוראות מלונדון. “הפועל הצעיר” התיחס להצעה בשלילה גמורה. באי־כוח “פועלי ציון”, חניכי הגימנסיה וחברי “השומר”, שעוררו את תנועת־ההתנדבות, עמדו בתוקף על קבלת ההצעה.

הרוב שבאסיפה המכוננת השתמט מעמדה ברורה, ונתקבלה החלטה לחכות לבירורים עם ב"כ ההסתדרות הציונית בלונדון. המתנדבים החליטו לפעול על אחריות עצמם.

הפתעה גדולה באסיפה המכוננת היתה הודעת מ. סמילנסקי שהוא מצטרף למתנדבים. נתייסד “ועד מכין” מורכב מא. גולומב, דוב הוז, מחניכי הגימנסיה, רחל ינאית (מ“פועלי ציון” ) ומ. סמילנסקי. הוכרזה הרשמה של מתנדבים. בכל נקודות הישוב שנכבשו ע“י הצבא האנגלי נערכו אסיפות פומביות, והישוב נתחלק לשוללים ומחייבים. “הועד המכין” נתקשר עם האופיצרים היהודים שבמפקדה הצבאית (אדווין סמואל ובנטוויץ), אשר הבטיחו עזרתם למתנדבים. הוא ערך תכנית הגדוד ותזכיר לממשלה, שהובאו לאישור בוועידת המתנדבים שנקראה בראשית אדר תרע”ח. בוועידה זו נבחר “ועד המתנדבים” להמשכת הפעולה. כל חברי “הוועד המכין” נבחרו לוועד זה. ועוד נוספו נוח סונין מ“השומר” וש. יבנאלי.

“ועד המתנדבים” פנה לוועד הזמני (כך קראו אז לוועד הלאומי) שיגיש את תזכירם לממשלה, אולם הוועד הזמני החליט ברוב של 7 נגד 6 לדחות את ההצעה וגם לאסור על המתנדבים לפנות בעצמם לממשלה. “ועד המתנדבים” לא נשמע לוועד הזמני והגיש בעצמו את התזכיר לממשלה.

השלטונות של צבא הכיבוש התיחסו להצעה בשלילה. הם ראו גם בהכרזת באלפור מישגה כבד העלול לסבך את יחסי אנגליה עם העמים הערביים, ולא רצו לאַשר יצירת גדוד יהודי – אולם לונדון הכריעה.

בערב פסח תרע"ח בא ז’בוטינסקי לארץ, וזמן קצר לאחר הפסח בא וייצמן בראש ועד הצירים.

א. גולומב, שמילא אחד התפקידים המרכזיים בתנועת ההתנדבות, מספר על היחסים עם שני אלה:

"בראש תנועת ההתנדבות עמדו אז חברים צעירים, חדשים בציבור, אשר הנהגת תנועה כזו היתה למעלה מכוחם. הם התגעגעו יחד עם כל התנועה למנהיגים יותר מקובלים, מוכשרים וראויים מהם. התקוות נתרכזו אז בז’בוטינסקי, אולם הוא הכזיב במידה רבה, כבר עם הפגישה הראשונה שלו את המתנדבים הארצישראליים, את התקוות שתלו בו.

ז’בוטינסקי מילא תפקיד לא־קטן בפעולתו הפוליטית לטובת הגדוד בחוגי הממשלה. הוא עשה גם פעולה פנימית חשובה בנאומי ההסברה שלו על הערך הפוליטי של גדודים עבריים. הוכחותיו פיזרו הרבה ספקות, הן גרמו להשלמת עסקני הישוב עם ההתנדבות, הם גם הוסיפו למחנה המתנדבים כמה חברים מן המפקפקים, אולם את לב המתנדבים עצמם לא שבה ז’בוטינסקי, אם כי העריכו את פעולתו ואת כשרונותיו. ז’בוטינסקי נשאר זר למתנדבים, כי ההתנדבות וגורמיה היו בעצם זרים לו. הצורך של ההגשמה האישית ושל ההשתתפות העצמית של היהודים בשחרור עצמם לא היה חשוב לגבי ז’בוטינסקי, גם ההתעוררות העממית להקמת כוח עצמי לא היתה לו עיקר, כי הוא לא האמין בה: ענין הגדודים היה חשוב בעיניו בעיקר כמאניפסטציה פוליטית, כגורם שיובא בחשבון בוועידת השלום, וזה לא צדה את לב המתנדבים, לא זה היה היסוד שלשמו נתעוררה ההתנדבות.

יחסים יותר נפשיים נקשרו בין תנועת המתנדבים ובין וייצמן, אשר בא בראש ועד־הצירים זמן קצר לאחר חג הפסח תרע“ח. וייצמן לא ראה את ההתנדבות כמיפעל העיקרי של התקופה, כאשר ראו זאת המתנדבים וז’בוטינסקי. בחוגים של מתנגדי ההתנדבות, שומרי הקיים, הוא הרשה לעצמו גם להביע צער על זה, שרובי הכוחות למודי־הנסיון יצאו עתה לגדוד. אולם הוא ידע להעריך את הגורמים הנפשיים ואת השאיפות הפנימיות של ההתנדבות ועזר למתנדבים לטוות את החלומות על ההשתתפות הממשית בכיבוש הארץ ועל יצירת תנועת מתנדבים רחבה בעם, אשר תביא לארץ גדוד צבא ועבודה עוד בימי המלחמה. במשך היותו בארץ ובפגישותיו התכופות עם המתנדבים למד וייצמן גם להעריך יותר את תנועת ההתנדבות. הוא גם נוכח אחרי זמן קצר, כי ההתנדבות היא הדרך לחידוש וחיזוק הכוח העברי בארץ עוד בימי המלחמה. הוא הגביר מתוך כך את עזרתו לתנועת ההתנדבות, אולם את הטיפול העיקרי בשאלה זו הוא מסר לחברים אחרים של ועד הצירים וביחוד לבארון ג’ימס רוטשילד”.

(“הגדוד העברי”, קונטרס שמ"ו).

*

בזכרונותיו על הגדוד מספר ז’בוטינסקי על שיחה אחת עם טרומפלדור, לפני נסיעת האחרון מלונדון לרוסיה. כשסיפר לו טרומפלדור על תכניתו להקים ברוסיה צבא יהודי ולארגן תנועה חלוצית, שאלהו ז’בוטינסקי: חלוץ – מה זאת חלוץ? פועל? טרומפלדור הסביר מהות החלוציות – התמכרות לשירות האידיאל במסירות־נפש, בלי תנאי ובלי שיור.

“אנשים כאלה אינם בנמצא” – העיר לו ז’בוטינסקי.

מז’בוטינסקי נעלם שתנועה חלוצית זו קיימת כבר זה הרבה שנים בארץ, ושמאות “אנשים כאלה” נמצאים בתנועת הפועלים הארצישראלית. גם לאחר שז’בוטינסקי בא לארץ ונפגש את מחנה החלוצים שבתוך הגדוד – לא הבין את החלוציות ולא ידע “מה פירושו של חלוץ” – מאז ועד היום הזה. וכשהתנגש ז’בוטינסקי בהופעה חלוצית – ברצון המתנדבים האמריקנים להישאר בארץ אחרי שחרורם מהצבא, על מנת לעבדה ולשמרה – לא ידע להעריך רצון זה, ולא הושיט להם את עזרתו.

בשביל ז’בוטינסקי היה קיים רק גדוד־צבאי, וכל מה שיצא מגדר זה היה זר לו, טפל וגם פסול.

לאחר שנגמרה המלחמה וכל הפעולות הצבאיות פסקו, הגיע תור ההשתחררות. השלטון הצבאי הניח את הברירה ללגיונרים להשתחרר בארץ (לאלה שרצו להישאר כאן), או באנגליה או באמריקה (לאלה שרצו לחזור לארצות אלה). כמעט כל הלגיונרים האנגלים שבו לאנגליה. מהאמריקנים רצו רבים להישאר בארץ, ומשום כך בחרו להשתחרר פה, והם דרשו מוועד־הצירים עזרה לסידורם בעבודה. באי־כוח פועלי ארץ־ישראל נצטרפו לדרישה. בעיניהם לא היה הבדל בין התנדבות לצבא ובין התנדבות לעבודה בארץ. הם עמדו גם על ההפסד המוסרי הרב הצפוי לתנועה הציונית, ביחוד בתוך היהדות האמריקנית, אם הנהלת־התנועה תתעלם מאת הצעירים שבאו למסור את נפשם על הארץ ותאכזב את שאיפתם להישאר בארץ.

אולם לא כל חברי ועד־הצירים הבינו זאת, ולא עזרו ללגיונרים. בדעתנו את הזרות של רוב חברי ועד־הצירים לעניני התנועה הציונית ולעניני הישוב – לא התפלאנו הרבה על עמדה לא־הגונה זו. לרגל הרכבו המשונה של ועד־הצירים הורגלנו אז לכמה דברים תמוהים שנעשו במוסד זה. אולם הפתעה מרה היתה בשבילנו עמדת ז’בוטינסקי כלפי לגיונרים משוחררים, חברים בגדוד, הרוצים להתערות בארץ.

ב“חדשות הארץ” הופיע אָז מאמר של ז’בוטינסקי (בחתימת הפסיבדונים שלו “אלטלינה”) שבו נאמר:

"שמעתי, כי בין חיילינו העומדים להשתחרר יש כשלוש או כארבע מאות הרוצים להישאר בארץ. שמעתי גם, כי יש איזה קושי בדבר, אך אינני יודע בדיוק מאיזה צד בא הקושי – אם מצד הממשלה, או מצד ועד הצירים, או מצד המשתחררים עצמם. אפשר כי בעצם הרגע הזה שאני כותב, יוברר המצב ויוסרו כל המכשולים, והצעירים האלה יישארו בארץ, ילבשו בגדי אזרח ויעבדו עבודה פוריה כשאר הצעירים בארץ הלבושים בגדי אזרח, וכל הקהל ישמח. אבל מותר לי וגם חובה לי להגיד, כי אני לא אשמח.

– אם יראו מתנדבי ארץ־ישראל 300 או 400 צעירים שעוד אתמול לבשו בגדי צבא והיום הם כולם משוחררים ועובדים עבודה פוריה, שובתים שביתות, משתתפים באסיפות, כותבים בעתון, מטיילים, הולכים ובאים כרצון לבם, בזמן שהם, מתנדבי ארץ־ישראל יגורו באוהל, יעלו על המישמר ויכּנעו לעוזר משנה סגן – התוצאָה הפסיכולוגית מובנה מאליה.

– שמעתי מפי עסקנים רכי־לבב, כי יש בזה תועלת רבה אם יישארו פה 300 או 400 צעירים טובים כאלה; אין לנו להיות סנטימנטאליים. הצעירים האלה, שכולם אוהבים כל כך את הארץ, יוכלו לשוב הנה בעוד שנה ואז ימצאו תנאים יותר טובים להתנחל. סוף סוף יש רבבות צעירים טובים בפולין ובגאליציה – ובכל זאת כבר הורגלנו והשלמנו עם הרעיון המעציב, כי צריכים הם לחכות. יחכו גם אלה. צר לי עליהם, אבל סוף סוף יותר נעים לחכות באמריקה מאשר בפולין – או מאשר באוהל המחנה על חולות המדבר"…

(“חדשות הארץ”, ג' אלול תרע"ט, 28.8.19).

בטון כזה של איבה ובוז כתב אדם שראה עצמו כאבי הגדודים על חבריו בצבא, שהתנדבו ובאו מעבר לים למסור נפשם על שחרור הארץ. ועל מה יצא כל הקצף הגדול הזה? על החטא שחטאו בסירובם לעזוב את הארץ…

כמה כפיית־טובה מוסרית, טמטום נפשי וזרות רעיונית נתגלו ביחס זה לשאיפת הלגיונרים להתערות בארץ. כמה לא הבין ז’בוטינסקי את המניעים הפנימיים שפעמו בתוך מתנדבים אלה.

מה שלא הבין ז’בוטינסקי – הבין עסקן אחר של הגדוד, שאף הוא לא היה פועל, אבל היה חלוץ בעצמו, והיו לו קשרים ממשיים את הארץ וידע להעריך תנועת התנדבות והבין את נפש הלגיונרים הרבה יותר מז’בוטינסקי. זה היה מ. סמילנסקי.

"המשתחררים האמריקנים צריכים להיענש על שאינם חושבים כמר אלטלינה (ז’בוטינסקי).

האמנם לא ירגיש מר אלטלינה, הדואג כל כך לקיום הגדודים, כי דווקא היחס הזה הוא אחד הגורמים להתנווננות רעיון ההתנדבות הגדול?

אנשים גדולים ומבוגרים רשאים להבין את חובתם ולהכיר את תפקידם ותעודתם עפ"י הכרתם הפנימית והרגשתם העצמית, ואין הרשות למישהו להכריז לפניהם על עמדתם המוסרית ולשנן להם בלשון של פקודה את הדבר אשר עליהם לעשות.

מר אלטלינה הבין את רעיון הגדוד ככה, ואחרים הבינו אחרת.

יש אשר רק קסם השחרור לקח שבי את לבם ורק התקווה לתת גם את דמם כופר הגאולה נתנה כובד להתנדבותם, ואחרי אשר אָבד הקסם הזה, נתרוקן בשבילם רעיון ההתנדבות. אפשר שהם “סנטימנטאליים”; אבל מה יעשו, וככה נוצרו ביד היוצר.

יש כאלה אשר חשבו, כי להכרזת באלפור לא יהיה ערך מוחשי אלא אם תיכבש הארץ בעזרת הצבא העברי ותישמר על־ידיו. וכיוון שהדבר לא נעשה ואנו מוסיפים לעמוד דלים וריקים ומחכים לחסדי לאומים, כאשר עמדנו כל ימי גלותנו, אבד חן ה“צבא” העברי בעיניהם. אפשר מאד, שהם טועים בחשבון. אבל מה יעשו, וזהו חשבון נפשם, ולא אחר".

יש אשר ראו את ההתנדבות כהמשך עבודת־החלוצים הישובית וכמעבר מתקופת־עבודה אחת לתקופת עבודה חדשה, –

יש אשר ראו בה את האמצעי היחיד בזמן הזה להביא יסודות חדשים לארץ;

ויש אשר ראו אותה כהתחלה וכגרעין של מיליציה עברית.

כל אלה לא ראו את הגדודים כמטרה לעצמה, כי אם כאמצעי למטרה.

– ואשר לארצישראליים – אך לשוא טרח מר אלטלינה את כל הטורח הזה. הם אמנם אינם זקוקים לאפוטרופסותו של מישהו. כור העוני אשר נצרפו בו בארץ במשך שנים, וזה שמו “עבודה עברית” – הכשירם והתקינם להחליט את החלטותיהם מתוך הכרתם העצמית, בלי כל סיוע ובלי כל השפעה מהחוץ; את אשר תגיד להם הכרתם הפנימית אותו יעשו ואותו יוכלו לעשות. ואת אשר תטילו עליהם כחובה – אותו לא יעשו ואותו לא יוכלו לעשות. כאלה הם לא אחרים".

דברים אלמנטריים אלה היה סמילנסקי “האכר” צריך להסביר לז’בוטינסקי “המדינאי”.

(“חדשות הארץ”, י“ד אלול תרע”ט)

*

בשאלת הלגיונרים המשוחררים נתגלע הקרע הראשון בינינו ובין ז’בוטינסקי. זה לא היה קרע על רקע סוציאלי, אלא ניגוד עמוק הנובע מתוך הבדל פרינציפיוני בתפיסה הציונית. ניגוד בין ציונות של הגשמה מלאה ועבודה חלוצית ובין ציונות של מַדי־צבא ופקודה צבאית.

הקרע השני נתגלה בהגנת תל־חי.

שנים ממיפעלי הגבורה של הפועל היהודי בארץ – “השומר” ותל־חי – כבר נעשו כינויי־כבוד נערצים בהיסטוריה היהודית החדשה. בשעתם נמצאו לשניהם מתנגדים חריפים. אלה הם הפיקחים שלנו היודעים, כי “הגוי” ייטיב לשמור עלינו מאשר אנו בעצמנו. בימי “השומר” נקרא ה“גוי” הזה מוצטפה, בימי תל־חי – דישאנל (נשיא הרפובליקה הצרפתית). ברם, מזלו של “השומר” היה יפה ממזלה של תל־חי. האיכרים ובעלי־הבתים, שבטחו בשומר הערבי, התנגדו אמנם לכתחילה ל“השומר”, אבל לאחר שהשמירה העברית נעשתה לעובדה, ולעובדה רבת ערך והשפעה בחיי־הישוב, היו די הגונים וצנועים להשלים את “השומר” בדיעבד וגם לקבל אותו ברצון.

אולם למתנגדי הגנת תל־חי נצטרף נביא גדול וחכם ממלכתי ותיק אשר הוכיח שעלינו לסמוך בהגנת הגליל העליון (מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה) על הנשיא הצרפתי דישאנל, שתחת הגנתו נמצאו אז ארבע הנקודות שבצפון הארץ, כי אנו חלשים ומחוסרי־אונים להגן על עצמנו. המתנגד הזה היה ז’בוטינסקי. ומדינאי גדול שכמותו אינו יכול, כמובן, להניח אף לרגע, שהוא מסוגל גם לטעות פעם. ולמדינאי הזה יש גם עט־חרוצים, המחונן בסגולה נפלאה: לטהר שרץ בק"ן טעמים ולטמא כל טהור במאה ואחד. ובחריצות־עטו “הוכיח” ז’בוטינסקי, שמגיני תל־חי אשמים במות טרומפלדור, צ’יז’יק וחבריהם.

אילו היה גם בין מתנגדי “השומר” סופר מהיר וקל כז’בוטינסקי, היה יכול להוכיח כמוהו, ש“השומר” אשם במות ברלי שווייגר, מאיר חזנוביץ ויתר חבריהם שנפלו על מישמר הישוב – והצדק היה אתו, כמובן. כי אילו נשמעו אנשי “השומר” ל“חכמי” המעשה, אשר בטחו בשמירה ובהגנה של הצ’רקסים והמוגרבים – היו ברלי שווייגר וחבריו עוד חיים אתנו עד היום הזה…

לאחר הכיבוש האנגלי השתררה הדעה בקרב הישוב וביחוד בחוגים הבעל־ביתיים שמעכשיו אין עוד כל צורך שהיהודים ידאגו להגנתם העצמית. ממשלת ההצהרה ודאי שהיא תדע לשמור על השלום והבטחון בארץ ותגן על היהודים במידה מספיקה. נגד השליה מסוכנת זו יצא האורגן של “אחדות־העבודה” עוד “בימים הטובים ההם”, זמן רב לפני מאורעות פסח בירושלים 1920, כשהאמונה באנגליה היתה שלימה ומלאה:

“בארץ ובתקופת־הגאולה מתרבים ומתגלים סימני הגולה. עם כיבוש הגליל, עם השחרור, פרקנו מעלינו את מעט הנשק שהיה לנו. בסכנת נפשות, במצב של מלחמה, נרדפים וחשודים תחת שלטון עריצי־צבא תורכיים שמרנו על הנשק הזה ודאגנו להרבותו, כי בו ראינו את בטחון הגנתנו. והנה, עם השחרור, מסרנו הגנה זו לנאמן, הכובש את הארץ. וכיום אין זה סוד לשום איש, כי לא כך עשו שכנינו. שלל התורכים והגרמנים הבורחים הגדיל בזמן הכיבוש את כמות הנשק של שכנינו. ונצחון צבאות השריף העשיר אותם גם בנשק אנגלי. את הפקודות למסור את הנשק מילאנו רק אנו, העברים. וחצי שעה מישובנו הופיע פתאום גבול לארץ – בקרבת מלחמיה ודגניה. ועל הגבול הזה המוני אנשים פראים מסתובבים, מעבירים נשק, תנועת־נשק רבה וניכרת לעין כל. הכפרים סביבנו מלאים נשק, נשק השלל ונשק הכובש. ואנחנו – בוטחים על המישטר החדש, מבחוץ. – – התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”.

(“מהגליל”, י. טבנקין, קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט, 1919).

והדברים היו בעתם, כפי שהוכיחו מאורעות תל־חי וירושלים בתחילת אביב תר"ף (1920).

*

לאחר גמר פעולות־המלחמה הצבאיות בארץ־ישראל ובסוריה, פינה הצבא האנגלי, על פי הסכם עם הממשלה הצרפתית, את סוריה וצפון ארץ־ישראל. צרפת לא הספיקה לכבוש את השטח הפנוי, ובצפון הארץ החלו מהומות ותגרות בין שבטי הבידוים מעבר־הירדן ובין הערבים הנוצרים שתמכו בצרפתים. ארבע הנקודות היהודיות בקצה הצפון – מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה, נכללו באיזור הצרפתי. התקפות הבידוים לא היו מכוונות נגד היהודים, אולם במצב האנרכיה היה יסוד לחשוש שסוף סוף תגע הרעה גם ביהודים, למרות החזיקם בנייטראלית גמורה כלפי שני הצדדים המתגרים.

הידיעות הראשונות על התקפות נגד היהודים הגיעו מכפר־גלעדי בחודש כסלו תר"ף (קונטרס י"ח). כעבור ימים אחדים נתקבלה ידיעה על הריגת הח' שאפושניק בתל חי.

“בכ' כסלו לפנות ערב ישבו חברי קבוצת תל־חי בחדר־האוכל. נשמעה יריה בודדת (כל אותו היום לא פסקו היריות על הכפרים הנוצריים אשר מסביב), ולאחר כך – יריה מ־ 30–40 רובים בבת־אחת. מיד כיבו החברים את המנורה, שכבו ליד הדלתות והשיבו באש חזקה. היריות משני הצדדים נמשכו זמן רב. המתנפלים הקיפו את החצר מכל ארבע פינותיה וירו בלי־חשׂך כדורים; סוף כל סוף היו מוכרחים לעזוב את המקום. לכששקטה האש החלו לקרוא בשמות החברים, ועל שם שאפושניק נשמעה אנחה. חיפשו ומצאוהו – נאנח ומתבוסס בדמו. הבהילו את הרופא ממתולה – אבל הוא מצא אותו כבר מת”.

קונטרס י“ט, ה' טבת תר”ף)

הידיעות המדאיגות מהגליל העליון נתרבו. בקונטרס כ' (י“ח טבת תר”ף) הופיעה הקריאה “למשמר” מאת אהרון שר, חבר קבוצת כנרת.

“אנו מוכרחים להושיט יד־עזר לנקודות “הצפון הרחוק”, כי בלבות אנשי המקומות הכי “מבוצרים”: תל חי וכפר גלעדי, למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים (ההדגשה – במקור), אינה פוסקת ההרגשה, כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ, כי באותה מידה שמיספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם. – לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמור את עמדותינו עד תום הימים הרעים – כי אם מחנה עובדים, שידעו, אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגן על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; – כעת בא צבא, מחר הוא הולך, ורע ומר לנו כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. – אל תתנו לגליל העליון לנפול”.

לא כך חשב אז ז’בוטינסקי. במאמר (מיום ב' שבט תר"ף) הנקרא בשם “מתוּלה ודישאנל” ניסה ז’בוטינסקי להוכיח שבחירת הנשיא הצרפתי החדש דישאנל, הידוע בפרצופו הריאקציונרי והשוביניסטי, היא לטובתנו. כי נשיא כזה דווקא ידע מה לעשות בערבים הפראים – ו“מתוּלה” (ז"א הגליל העליון) יכולה לשקוט על מכונה.

הח' שר לא סמך על דישאַנל – והלך להגן בעצמו על נקודות הצפון. אתו הלכו עוד חברים מכנרת. אחד מהם – י. טבנקין – כותב ל“קונטרס”:

“כפר־גלעדי ותל־חי עומדות באומץ־לב. התחילו גם לעבוד. שקט כמעט, אבל השקט הוא זמני. הצרפתים התבצרו במתולה, אבל אינם תוקפים את המתקוממים. והמלחמה הפארטיזאַנית יכולה להימשך זמן רב. מחכים עכשיו להתקפה מצד המתקוממים”

קונטרס כ“ג, י' שבט תר”ף)

ביום ו', י"ז שבט, התנפלו בידואים על החורשים בשדות תל־חי. כעשרה חברים יצאו מיד לשדה לעזרת המותקפים. א. שר עם עוד שנים היו הראשונים. האש מצד הבידוים התחזקה. כדור פילח את גופו של שר. הרופא בתל־חי הגיש לו תיכף עזרה, אך ללא־הועיל. כעבור חצי שעה מת.

*

הוועד הפועל של “אחדות־העבודה” הוציא מיד קריאה “לעזרת הגליל” (קונטרס כ"ו, ל' שבט). ביפו נקראה בשבת, כ"ה שבט, אסיפת־אַזכרה לאהרון שר, ולאחר דברי חברים נתקבלו החלטות אלה:

1) האסיפה מכריזה על החובה להגן על עמדותינו בגליל ולחזק את מקומות ישובנו שם.

2) האסיפה מכריזה, כי הגנה זו אפשרית ע"י הכנסת כוחות־עבודה במספר גדול לגליל התחתון והעליון, ודורשת מאת הוועד־הפועל הציוני להקציב ולהמציא את האמצעים הדרושים לביצור הגליל במאות אחדות של עובדים חדשים.

3) האסיפה קוראת למתנדבים להעמיד עצמם לפקודת חברינו בגליל העליון.

4) האסיפה מחליטה להכניס תיכף ומיד תרומה של הוצאת יום אחד לכל בית לקופת הגליל, וקוראת לכל הציבור לקבל עליו תרומת המס התכוף הזה.

5) האסיפה דורשת מאת הוועד הזמני (“הוועד הלאומי” בזמן ההוא) להכריז מס של הערכה עצמית לכל הישוב לטובת הגליל".

כעבור ימים אחדים הופיע ב“הארץ” מאמרו של ז’בוטינסקי בשם “הגליל העליון”:

"לשים קץ למה שמתהווה באיזור הצרפתי של הגליל העליון – אין זה בידינו. אבל, בידינו לשים קץ לתרדמתו של הקהל העברי, בארץ ובחוץ, בפני החזיון הלז. –

אין זאת אומרת, כי מסכימים אנחנו לנוסחאותיה של אסיפת־ההספד, שנקראה ביפו לזכר המנוח שר; הנוסחאות האלה – הן פרק לחוד; הן טובות או גם גרועות, וההבדל לא בעצם האמצעים שהוצעו שמה, כי אם במטרה. מהי המטרה: הגנה – או הפגנה?

אם מטרת הגיוס המוסרי שהוכרז ביפו הוא הגנה על עמדותינו לבל תיהרסנה, אז אין לאמצעים אלה כל ערך מעשי. – ענין אחר לגמרי, אם המטרה היא הפגנה: לצאת ולמות, אם צריך, ובזאת לאשר ולקבל את זכותנו, אז כמובן, הגיוס המוסרי הוא אמצעי מתאים. רק אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו. וטוב שידע גם זאת: ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה בימי המלחמה. אז היו מתחשבים בדם והכירו בו בכעין סגולה מזכה מקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע, והעולם הורגל בדם הנוזל בלי שיטה…

– העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מתוּלה ותל־חי. הוּא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ־ישראל בשלימתה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ־ישראל. מחסה אנגליה לא מפני שנהפכנו פתאום לפאטריוטים אנגלים או אימפריאליסטים אנגלים, אלא מפני שמחסה אנגליה, למרות כל ההפתעות שראינו פה, עודנו בעינינו כסמל לגורלה ההיסטורי של הארץ, ולטובת הרעיון של מחסה אנגליה “מפגינים” עתה, שלא־מדעתם ובעל־כרחם, גם השודדים המזוינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה – מחוץ לאיזור האנגלי"

(“הארץ”, א' אדר תר"ף).

על עמדה זו ענה הח' ברל כצנלסון בקונטרס כ"ז:

“הסופר בעל המאמרים הראשיים ב”הארץ" (ז’בוטינסקי) הוא אדם מדינאי. וכשהוא מדבר, לכאורה, אלינו בלשוננו, הרי זה רק דבר שבצורה, מין מאַניאֶרה של דיבור. בעצם הדבר מופנים פניו מבעד האשנב של “הארץ” – החוצה אל מול פני העומדים מעבר לחומה, אל שליטי עולם. ואליהם הוא מדבר נכבדות. וכאָדם, שהנהו בן־בית אצל כל מיני ענינים וחשבונות מדיניים, ראה הוא הפעם להזהיר אותנו ולהודיע לנו, כי “ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה”. הוא היודע ועד, כי “אָז היו מתחשבים בדם – אך מאז עברו כשנה ורבע” – והקורס ירד פלאים.

בזה כנראה יש לבאר את החזיון, שנראה לכתחילה תמוה במקצת, כי כל “הענין” של הגליל העליון לא זכה לתפוס יותר משתי שורות וחצי ב“ידיעות² האחרונות” של “הארץ”, בשם “נהרג יהודי”.

אולם הסופר עצמו אינו מסתפק כנראה בידיעה זו. והנהו מזדרז ומתעורר – אחרי שני חדשים וחצי של דומיה נמרצה – “לשים קץ לתרדמתו של הקהל”. בעלי־זכרון אמנם, זוכרים ודאי, כי עצם השאלה המדינית של הצפון כבר נפתרה על־ידי אותו סופר לפני זמן מה, פתרון קצר, פשוט, ברור, והעיקר – מדינאי ממש, במלה אחת לאַקונית: דישאַנל! כלומר, צרפת החזקה, הכבשנית, מסיגת־הגבול, – היא תושיענו. אולם אם ערכו של דם־אָדם יכול להשתנות כל כך במשך שנה ורבע, הייפלא הדבר, כי מסקנות מדיניות, חריפות ובטוחות, תרדנה מגדולתן, מבלי שבעליהן יכיר בזה, במשך מספר שבועות.

מה יש לעשות כיום בגליל העליון ולשם הגליל העליון – את זאת אין הסופר המדינאי טורח לגלות לנו.

– לא שאלה זו, שאלת האמצעים מעסיקה את הסופר. השאלה היא: “מהי המטרה: הגנה או הפגנה”? וכאן אנו שומעים מתוך הבנה מדינית עילאָה, כי “להגן על העמדות אי־אפשר” כי “אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. האָמנם פיו של הסופר הוא המדבר אלינו? ככה, כמדומה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה דודינו וזקנינו הטובים! ומניין, לכאורה, חכמת־זקנים זו לאדם שהירבה ללמד אותנו, עוד לפני שנה ורבע, על מוסר נשרים ועל גבורת תרמופילי, ועל אותו האנגלי אשר התעקש ולא רצה לוותר על פרוּטתו, ותבע ותבע כל ימי חייו עד שקיבל את שלו? או אפשר כי מי שמסוגל למדוד מות־קדושים באמת־מידה של חשבון מדיני, לא ידע מעולם דבר אחר, מאשר המלה הנערצה – הפגנה?

יש כנראה אנשים, אשר אינם יודעים תפארת אחרת מאשר נוצות־כובעים, דרבני־מגפים וזהב־אפולטים, גבורה אחרת מאשר התגוששות אתליטים בזירה, כבוד אחר מאשר כבוד מפקדים, ומדיניות אחרת מאשר היזכר ברפורטים של תקיפי עולם. מה יאמר ללבם של אלה דבר אסיפת יפו, אשר לא תואר לה ולא הדר, או קבוצת האנשים, חסרי כל כשרון־הפגנה, אשר חמדו להם לעמוד בתל־חי, במקום אשר שום סינמטוגרף, ושום ראפורט ואפילו שום כתב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בחרו להפגנה דלה זו? כשלטובת הרעיון מפגינים באופן מצוין אחרים, “השודדים המזויינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה”, ועושים בעדנו הפגנה (כשם שהם העושים תמיד בעדנו גם את ההיסטוריה).

– הסופר המדיני אינו אומר למתנדב, כי ילך. איננו אומר לו גם לבל ילך. אבל הוא יודע, כי “אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו”, כלומר להפגין!

האנשים העומדים כיום בכפר־גלעדי, תל־חי ומתולה, וגם אלה אשר עלו לשם אחרי אסיפת יפו, ואפילו אלה העומדים מוכנים לעלות כל שעה שהדבר יידרש מהם, רשאים לענות ולאמור:

דרכנו לפנינו. אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכוונו להפגין לא בלכתנו לגדוד, ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו. לא חומר לחשבונות מדיניים הוא ואנחנו בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו, בלכתנו, ביחוד אחרי המעל שאתם אנשי המעלה מעלתם בנו ובדבר; והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוש יהודי יש כאן, כי אם שאלת ארץ־ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש־פינה ומתולה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית".

(קונטרס, כ“ג, ג' אדר תר”ף)

*

מגיני תל־חי עמדו אָז במערכה כפולה: בפני־שודדים ובידוים מזוינים מבחוץ, ובפני אדישות מנהיגי הישוב ועסקניו מבפנים. רק פועלים ומשוחררי הגדוד האמריקני נענו לקול הקריאה לעזרת הגליל. ועד־הצירים והעסקנים ובעלי־ההשפעה ובעלי־היכולת בישוב התנכרו למגינים הבודדים.

באי־כוח הפועלים והמתנדבים דרשו מהוועד הזמני (המוסד העליון של הישוב בזמן ההוא) להעלות שאלת תל־חי בישיבתו, שנועדה בד' אדר (תר"ף). בישיבה השתתפו מלבד חברי הוועד הזמני – גם שליחי מגיני תל־חי, אוסישקין, יו"ר ועד הצירים, וז. ז’בוטינסקי.

דברי המתווכחים הנתונים בזה לקוחים מתוך הפרטיכל הרשמי של ישיבת הוועד הזמני – פרטיכל יבש שניטל הרבה מטעם הדברים באמירתם, אבל הוא מוסר בנאמנות את תמצית הדברים.

מ. אוסישקין (פותח בתור ראש ועד־הצירים):

"אני חושב שהשאלה היא הכי נכבדה, ולא רק באסיפה זו, כי אם גם באסיפות שקדמו לה, וגם אלה שתהיינה אחר כך. – התחילה התעוררות גדולה. האחריות נופלת על אלה שעוררו את התנועה. אני לא התערבתי בדבר. עכשיו אנו צריכים להחליט מה לנו לעשות.

ראשית עלינו להבין שאין פה שאלה של רכוש. מה שנוציא על הגנת המקום הזה יהיה הרבה יותר משיש וממה שיגזלו משם. עיקר הפרובלימה היא: אם צריך לעמוד על המקומות האלה מבלי להתחשב עם משהו, ואפילו עם קרבנות של כספים ואנשים, ואת המקום שרכשנו אותו פעם – לא נעזוב, או שאנו נמצאים בין הפּטיש והסדן ומוכרחים לסגת לגבול האנגלי.

– צריך להתחשב בפסיכולוגיה הערבית. הבאים מן הצפון אומרים לי: אין אנו נלחמים נגד הערבים, כי אם מגינים על הישוב, והערבים יאמרו: היהודים באים במיספר גדול ובנשק כדי לעמוד לצד הצרפתים. למרות חפצנו אנו נכנסים למלחמה בין אירופים וערבים. יחסינו עם הערבים יהיו בגלל זה רעים מאד.

אבל מן הצד השני, חוץ מהשכל יש לנו רגש, והוא אומר: פּה מקומותינו, מתנפּלים עלינו, הערבים מכבדים רק כוח, וצריך להראות להם, כי אין להתגרות בנו.

אם נבוא לידי הסכמה שאין לעזוב את המקום – נחוץ לארגן התנדבות, לקבץ כספים וכדומה, ואם להיפך, אם נבוא לידי הסכמה שצריך לעזוב את הגליל העליון, אז אסור ואָסור למישהו לעשות על אחריותו הוא מה שירצה.

ד. בן־גוריון: על השאלה הזאת לא יחליט הוועד הזמני ולא גם ועד־הצירים. הישוב עצמו יחליט, אם צריכים אנו להגן על הגליל, אם לא. זה תלוי באנשים המרגישים בחובה ורוצים להגן.

אומרים, זוהי שאלה דיפלומאטית, שאלת יחסים עם ערבים. השאלה אינה דיפּלומאטית, וגם לא ערבית. זוהי רק שאלה ציונית בלבד. כי לא רק הישוב הקטן הנמצא שם עכשיו, אלא כל הגליל העליון עומד בסכנה שיאבד לעם היהודי.

לנו ברור שצריכים להגן על כל מקום, בו עובד פועל יהודי. בזמן האחרון שמענו הרבה, שעיקר ענין ההגנה היא לא הגנה אלא דימונסטראציה פוליטית, שאין לה להגנה ערך בפני עצמה, אלא משמשת ארגומנט במו“מ דיפּלומאטי. בעיני אין הישוב הארצישראלי נימוק למו”מ, אלא דבר שיש לו ערך בפני עצמו.

מה עלינו לעשות כשמתנפלים עלינו? אם נברח בפני שודדים – נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ־ישראל.

מאות אחדות של אנשים יכולים להגן על נקודותינו בגליל, כמובן, אם יקבלו את צרכי־האוכל וכו', ואם תינתן להם גם העזרה הפוליטית. ברור, כי בלי זה יהיה המצב קשה. אולם את כל זה נקבל על עצמנו. כל זמן שאנו יכולים להגן – חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו.

י. טבנקין (משליחי ההגנה בתל־חי): מר לבי ולב כל אלה הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים גם בפתח־תקוה, ביפו ובירושלים שיבואו לעזרה. ואם אנשי תל־חי וכפר־גלעדי קיבלו את החלטתם בעצמם או ביחד עם שאר הפועלים בארץ – אין אתם צריכים לחשוב, כי אתם פטורים בזה מחובותיכם. היהיה לועד הזמני אומץ־הלב לאמור: עזבו את מקומותיכם? אני רוצה לדעת את דעתם של כל אלה באי־כוח המפלגות השונות בישוב, אנשי העתונות, יוצרי הגדוד. אנו רוצים לדבר אתכם ולשמוע את דעתכם, אף כי איננו אומרים מראש, כי ניכנע לכם. אנחנו חיים בארץ, שרק כוחנו העובדתי הוא המכריע בה, ולא דיקלראציות של פייצל או אמיר אחר. אם יוכלו להתנפל עלינו יתנפלו עד בלי די. זאת ידענו עד הצהרת באלפור, ולא שכחנו גם אחרי ההצהרה. אני מדבר אליכם ואל אוסישקין, שהוא אחד מאלה היכולים להבין את ערך ההגנה. בשבילנו הדבר ברור. אם נפול שם, בצפון – יגיע הד הדבר עד סוף המדבר. בשביל לעזוב את תל־חי וכפר־גלעדי צריך אומץ, כי זאת היא הנסיגה האחרונה.

לענין הגליל העליון יש הד גדול ויהיה הד עוד יותר גדול. איני רוצה להקל על הדבר. אין זו תביעה רק למאה איש. מחר זה יכול להיות גם ל־500 איש. את הכסף הדרוש צריך לתת לא רק ועד־הצירים, הישוב הארצישראלי עצמו יכול לעשות הרבה. במשך כמה שבועות היינו במצב כזה, שלא יכולנו לשלוח פודוקטים לאנשים. כסף לא היה ואמרו: חכו עד שתבוא הועדה לחקור את המצב. אולם השודדים לא יחכו עד שתבוא הוועדה.

עכשיו צריך ללכת למתולה ולקחת אותה חזרה (איכרי מתולה עזבוה לפני כך). נוכל להוציא זאת לפועל, אם נחליט שצריך לעשות זאת.

ד"ר ב. מוסינזון: אני רוצה לפנות אל אלה שהתאוננו על הישוב. אני מסכים: הישוב וּועד־הצירים התנהגו באדישות, אבל הפניתם אל הישוב לשאול את הסכמתו בזמן שהחלטתם להעמיד אותו במצב של סכנה? אני מאשים את עצמנו שאין לנו ישוב מסודר. אבל אם אתם רוצים שהישוב יעמוד לעזרתכם, עליכם לפנות אליו. ואתם עשיתם את הצעד הזה, ולא שאלתם אפילו את ועד־הצירים. אמרו, שמחר ילכו תלמידי הגימנסיה (לתל־חי). ומי אָשם בזה, אם לא אתם שפתחתם רשימת מתנדבים גם בשביל ילדים בני שש־עשרה?

אם אנו רוצים שכל הישוב ישתתף בהגנה צריך שהכל ייעשה על־ידי ב“כ הישוב. אם הישוב ידרוש ממני – אולי אלך גם אני. ולא שיפתחו “ראֶקרוטינג אופיס” ויפנו באופן רשמי ב”קונטרס“. אני מציע להחליט: א) אין אנו עוזבים את מקומותינו, ב) אין אנו נותנים אנשים למלחמה, ג) את הנהלת כל הענינים האלה מוסרים לוועד של ב”כ הישוב עם ב"כ ועד־הצירים לארץ־ישראל.

א. מ. ברוכוב: איני מבין את הפּקפּוקים של ועד־הצירים. כולנו מתקרבים למדרגה של ציוני באלפור. אנחנו חושבים שהכל ייעשה מחוץ לישוב. פה יש פחד מפני כוחות צעירים. את זה אני מוצא בכל מקום בספירות הגבוהות אצלנו, ואחרי כל זה בא שיינקין ושואל: מדוע “אתם”? אבל הלא באמת רק הם הולכים ומגינים. יעבור הפחד מפני הכוחות הצעירים ולא יהיו פקפוקים.

ש. יבנאלי: אם הוועד הזמני יקבל החלטה חיובית – בוודאי שהשגנו את מטרתנו. אבל אם תקובל החלטה שלילית, אז האנשים העומדים על המישמר לא ישובו מדרכם.

אני דורש מהזקנים, הדור שנושא את הציונות פה במשך שלושים שנה, מדוע הוא נותן את היתרון לצעירים? הלא גם הזקנים יכולים לעזור. כי יש חלוקת עבודה בענין זה. לא צריך לשלוח טלגרמה לחו"ל, כי במתולה נהרגו שני אנשים ועכשיו שם שקט; כי אם נחוץ להודיע, כי דרושה עזרה, ואז היו באים עם כספים, ולא היינו זקוקים לחסדי פראנק.³ אני מאמין לאוסישקין, שהוא רוצה להתיחס ברצינות, אבל לו היתה הרצינות היה מטלגרף אחרת, והיה דורש שיתנו להכניס איזו מאות חלוצים שהיו באים תיכף לבצר גם את עמדת העבודה וגם את ההגנה בגליל.

בהתנהגות ועד הצירים לא היתה הרצינות הדרושה. כי מה זה להגן בלי נשק? האם זה אפשר?

האנשים משם כותבים שהם החליטו להישאר, ולא צריך לטרוף אותם בעד החלטתם זו. הילדים בני י"ח, ואפילו צעירים מהם, חשובים בעינינו יותר מבעלי זקן, שאינם עושים כלום ורק טוענים: מדוע לא שאלו אותם? גוּרוֹ (הנציב העליון בסוריה) וסמואל (היה אז בארץ בשליחות פוליטית, לפני התמנותו לנציב) אינם האנשים שיכולים להשפיע עלינו, הם – לבקוביץ⁴וחבריו, שקמו ועלו אחרי מות שר, שעלו מבלי כל חשבונות. מפיהם אנו חיים, ולא מפי סמואל וגוּרוֹ.

ז. ז’בוטינסקי: חושב אני, שכל אלה הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ־ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמנו, כמו שעושים פה אחדים, אינני רוצה. פּה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוסיה השניה: שאפשר רק לעבוד ולא להילחם.

כשכתבתי את מאמרי על הגליל העליון, שמעתי שמיספר המגינים צריך להיות כ־200 איש. אני אמרתי אז, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד. הסכנה היא לאו דווקא שייהרגו, כי אם יפשיטו אותם ולא ישאירו עליהם כלום. וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על 500. אבל גם בחמש מאות לא נוכל לעמוד.

עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנו ההגנה. כי אנשים בלי נשק אי־אפשר להחזיק, ולקנות נשק יעלה בהרבה מאד. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? ועכשיו הצד הפוליטי. אנחנו דורשים כל הזמן, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ־ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום. אין אנו מאורגנים. אין לנו הסתדרות מסודרת. אף על פי שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגרמה. מי יעזור לכל הענין הזה? אני מבקש אתכם כחברים לדעה, להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. מה לעשות? אני אגיד. יש אצלנו מוסד מדיני אחד, וזהו: הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי וכו'. דרך אחרת אָין!

אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פּה את הקיים.

מ. דיזנגוף: מה אומרים לנו משמאל? “אם אתם לא תסכימו אתנו – אנחנו בכל זאת נעשה את שלנו”. באיזה מצב אנו נמצאים? מה יצא מכל זה? מה חושבים האנשים האלה? בהתנהגות כזו יש סכנה גדולה מאד. יש לנו ועד זמני, יש לנו ועד־הצירים. אני הייתי הראשון שהתנגדתי לועד־הצירים, אבל אם הוא כבר ישנו – צריכה להיות משמעת. אתם רוצים להתנהג כאנונציו?⁵ אני מאשים את ועד־הצירים. הוא היה צריך להכריז: אסור מבלי דעתנו לעשות דבר מה! ואני מציע לבקש את ועד־הצירים שהוא ידאג להגנת הגליל, אבל בתנאי שלא להיכנס בסכסוכים עם הערבים.

י. אהרונוביץ: חפץ אני להביע את דעתי בתור חבר הוועד הזמני. אני מקבל חלק מהקומפּלימנטים שנאמרו מפי שיינקין ואחרים. מדברים על משמעת ציונית. גם אני אחד מאלה הדורשים משמעת, אבל לא משמעת שלא לעשות כלום. למשמעת כזו לא אסכים.

עצם השאלה היא? היכולת והצורך להגן על הגליל העליון. על היכולת דיברו פּה כמה נואמים ואני רוצה להוסיף רק קצת. – בשבילי שתי השאלות האלה קשורות לא רק בנוגע לגליל העליון, כי אם לכל העבודה הציונית. הנוכל אנחנו השנוררים וכו' לכבוש ארץ? מי שאינו עונה על שאלה זו בשלילה, אין בשבילו שאלה גם בנוגע לגליל העליון. זאת היא רק חוליה אחת. ז’בוטינסקי לימד אותנו פרק בפוליטיקה. על מזבח זה של פוליטיקה נופלים האנשים היותר טובים. לדאבוננו נפל גם אוסישקין לקרבן הפוליטיקה. הפוליטיקה היא הרבה פעמים נגדנו, יהיו זמנים שהממשלה תשתדל לסכסך בין העמים פה, וצריך, איפוא, להישען על עצמנו, ואם לא – נהיה תמיד מישחק בין צרפתים ואנגלים, מצרים וסורים.

מוסינזון שואל: למה לא קראנו לישוב? זה שנים שאנו קוראים לכם. כל השנים ראיתם לפניכם מפלצת צעירים הכובשים את המושבות, ורציתם שיצילו אתכם מן הפגע הזה. תחשבו כציונים ותבינו מה עלינו לעשות בגליל!

אליעזר שוחט: אני רוצה רק לבקש שאסיפה זו לא תקבל החלטה של איסור ההגנה. יש שם קבוצות שעובדות כמה שנים, ואתם תבואו ותאמרו: אסור להגן! הלא זה יהיה מגוחך… הם החליטו להגן ולא לעזוב את המקומות. הם לא הציגו את השאלה הזאת פּה.

מלים אחדות לז’בוטינסקי. איני יודע, אם בכלל צריך לענות. תשובתנו היתה שם, בגליל. האדון ז’בוטינסקי עושה חשבון. חבל מאד שהאדון ז’בוטינסקי היה שנתיים בצבא. לו היה הזמן הזה בקבוצתי היה עושה חשבון אחר. לא צרפתים ולא אנגלים יעזרו לנו, כי אם אנו בעצמנו. מקום שכבשוהו – לא נעזבהו. ומי שיעזוב – בוגד. יעשה כל אחד מה שהוא יכול.

ב. כצנלסון: אפשר שז’בוטינסקי צודק, כלומר: לא נוכל לנצח. אבל אני שואל: מדוע ז’בוטינסקי לא הלך לשם ולא אמר לטרומפלדור ולחבריו שיעזבו את המקום? אוסישקין העובד אתנו זמן קצר, הבין את המצב הרבה יותר נכון מזקני העסקנים של הישוב. בכל אסטראטגיה קל להתנבא למפּלה וקשה להבטיח נצחון. הנאומים האלה מזכירים כל כך את הטענות נגד ההתנדבות. לגדוד היתה מפּלה בפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה – אף היא תהיה מבפנים. אנו עומדים פה בוויכוח ישן, וּויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש “מעשיוּת” שעושה את החשבון למפרע – לעזוב, ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי־אפשרי נעשה לאפשרי. גם בימי הגירוש של ג’מאַל פשה, היה מי שאמר, כי לא צריך לעזוב את המקום. אבל מספּרם היה רק מאתים איש. מובן שגם הם היו מוכרחים לעזוב. איני יודע בבירור, אם לא היו נוספים על־ידי ההישארות הזאת עוד קרבנות, אבל היינו אז מניחים מקום לשיטה אחרת: לא־עזיבה!

ש. הפטר: אני בא מגליל העליון, שלחו אותי לא לאלה שביקשו פה חטאים, כי אם לחברינו. היושבים שם אינם מאמינים, כי עזרתם תבוא מצד אחר. הם מתיראים מעזרה. אם היו כאלה שעזבו את המקום – מיאוש הלכו, ולא מפני שהם חושבים, כי אי־אפשר להגן.

דיברו פה על הקושי להעביר אוכל. אם נחכה עוד יהיה עוד יותר קשה. לפני שלושה שבועות היה קל, ויכולנו להעביר מה שחפצנו. אבל לא היה לנו להוצאות הדרך. אנו משלמים בעד הכל פּי עשרה, כי אנו מאחרים.

מ. אוסישקין: ז’בוטינסקי האשים אותי, כי אני בלי פרוגראמה. מובן, לו יש פרוגראמה: גדוד, גדוד, גדוד! לי יש פרוגראמה, יש לי דעה קבועה, אבל אני רציתי לשמוע בראשונה את דעתכם.

ז’בוטינסקי מצא פה מקום להטיף ללא משמעת ל“בטלנים” של ההסתדרות הציונית, אולי יבוא יום שהם ישמעו לז’בוטינסקי. כבר הורגלנו לנאומים היפים שלו.

הדבר ברור לי יותר מדי. פּה נפתח דף חדש בתולדות הציונות, זאת לא הגנה שהיתה בזמן “השומר” בגליל וביהודה, פה פּנים אחרים לגמרי.

רגש של אחריות לא ראיתי פּה! אני אקח עלי את האחריות. טרם שמעתי את דעתכם החלטתי, שלא לעזוב את הנקודות האלה. אינני יודע איך לעשות זאת. בחרו בשנים־שלושה, וגם אני אבחר בשנים־שלושה, והוועדה הזאת תדון איך לארגן את ההגנה ואיך להציל את אדמת ישראל".

*

העמדה החיובית שנקט ראש ועד־הצירים וההחלטה שנתקבלה בוועד הזמני לעזור למגיני הגליל – לא נתנו כל פרי. מחוץ לפועלים לא הוגשה כמעט כל עזרה. קבוצות פועלים וחיילים משוחררים הוסיפו לעלות לתל־חי. בח' אדר הגיע הד"ר גרי, מהלגיונרים האמריקנים, עם קבוצה של תשעה חברים לכפר־גלעדי. מיד ניגש כל אחד לעבודתו: סידור ההגנה והעבודה, חלוקת המשלוח.

*

מגיני תל־חי שנפלו ביום י"א אדר – החברות שרה צ’יז’יק ודבורה דראכלר, והחברים מונטר, שרף, טוקר וטרומפלדור – כחבריהם בהגנה שנשארו בחיים, היו כולם אנשי עבודה, חברי־קבוצות, נאמני סוציאליזם, אשר מזגו את ציונוּתם החלוצית, את מסירותם לגאולת העם והארץ, את עיקרי האמונה במישטר העבודה, במהפכה סוציאלית, בשוויון אנושי, בשלום־עמים.

המדינאי הגדול אשר לפני המעשה ענה על שאלת הגליל העליון בתשובה לקונית: “דישאנל!”, ובשעת המעשה הורה ש“אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה לא יצא מזה כלום” – התחכם לאחר המעשה לגנוב את השם הנערץ של ראש מגיני תל־חי ולשימו סמל לברית מפירי שביתה ומחללי התנועה, אשר יוסף טרומפלדור וחבריו מסרו עליה את נפשם. ולאחר שנשאל בפומבי למה הוא מנבל זכר גבורי תל־חי, מצא אביר הריוויזיוניזם עוז בלבו לענות בהשלכת שיקוצים על חבריו של טרומפלדור שנשארו בחיים.

“בי”א אדר תר“פ נפל טרומפלדור בתל־חי. חמשה ימים לפני זה נסתיימה בתל־אביב אותה הישיבה המלאה של הועד הזמני שקיבלה החלטה לשלוח עזרה לתל־חי. היה להם, איפוא, זמן של חמישה ימים להוציא לפועל את ההחלטה האצילית, לכל הפחות – להתחיל בהוצאתה לפועל; לכל הפחות לשלוח את גדוד העזרה מתל־אביב לחיפה אפילו אילו לא זכה להגיע לתל־חי לפני שהתרחש האסון. הדבר הזה לא קרה, כידוע לכולם. מ”המתנדבים“, המרובים מאד, שנרשמו עוד זמן רב לפני ישיבת הוועד הזמני ללכת לגליל העליון לשם הגנה על תל־חי וכפר־גלעדי – לא ניתנה במשך הימים ההם לאף אחד מהם הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”.

כך כתב אחת־עשרה שנה לאחר מאורע תל־חי “הסופר הישר” ז. ז’בוטינסקי (בין הששי ואחד עשר, “העם”, 8.6.31). המנהיג הרוויזיוניסטי אינו יודע, כנראה, שלהפר אמת קשה הרבה יותר מלהפר שביתה.

טרומפלדור וחבריו מוטלים בקבר ואין ביכלתם להתקומם נגד מנבלי שמם וזכרם, אולם דבר מיפעל־הגבורה של הפועל העברי בימי תל־חי חרות לנצח על דפי עתונות הפועלים מהימים ההם. נשתמרו גם כתביהם וזכרונותיהם של החללים הקדושים, שנתפרסמו עוד בטרם העז ז’בוטינסקי להעליל על תנועת־הפועלים עלילות־מעל־ובגד, והדברים האלה מעידים על כחשו של המנהיג הרוויזיוניסטי.

מה מסופר בעתון המגינים מהימים ההם?

בכ' כסלו תר“פ נפל הח' שאפושניק. אנשי תל־חי וכפר־גלעדי ביקשו אז מקבוצות אילת־השחר ומחניים לשלוח להם 5–6 אנשים לעזרה. הם שלחו מיד 4 חברים, ובכ”ה כסלו הגיעו גם 5 חברים רוכבים מן הדרום. בראשית טבת נתחדשו ההתנפלויות – ובמכתב שנתפרסם ב“קונטרס” מי"ח טבת אותה שנה כתוב:

“עזרה הגיעה אלינו בכמויות שונות ארבע פעמים. עתה אנו יושבים במקומנו”.

באותו “קונטרס” מתפרסמת קריאת הח' אהרון שר לעזרת הגליל העליון, והוא עצמו עם עוד 12 חברים מכנרת, דגניה, בית־גן ומרחביה עלו לתל־חי. באמצע טבת נעזבה מתולה על־ידי איכריה. החיבור עם כפר־גלעדי ותל־חי נעשה קשה– ואף אל פי כך נמצאו חברים שהיו עוברים בין הגליל העליון והתחתון, ושימשו מקשרים ביניהם. בסוף טבת עלה הח' טרומפלדור עם קבוצה של 10 חברים מן הדרום. בי“ז שבט נפל הח' שר. המצב החמיר. קבוצות עזרה לא פסקו מבוא. נדרשו אמצעים חמריים לכלכל את הבאים. הפועלים הכריזו על מס־הערכה, והכניסו אותו לפני שהוחלט דבר בוועד. אבל זה לא הספיק, והם דרשו עזרה מוועד־הצירים ומהוועד הזמני. חלק מהוועד הזמני הושפע מהתנגדותו של ז’בוטינסקי, והתביעה הנמרצת של הפועלים נתקלה בפקפוקים. הוועד הזמני שלח ועדה של ששה לבחון את המצב – את ד”ר אידר, ליב יפה, מ. סמילנסקי, ש. הפטר, י. ברץ, וא. גולומב, – אבל הפועלים לא חיכו לוועדה, בג' אדר, ערב ישיבת הוועד הזמני הגיעו לגליל העליון שתי קבוצות מכנרת ומהחיילים המשוחררים. באותו זמן כותב י. ב. מ. מהגליל על 88 איש מיהודה ועל עוד 50 פועלים מהגליל שנרשמו לעלות לעזרה. יום לפני מות טרומפלדור כותבים החברים ש. מאירוב ושנאורסון, כי הגיעה קבוצה של 30 חברים מן הדרום לתל־חי וכפר־גלעדי. הד"ר נ. גרי מהלגיונרים האמריקנים כותב מהגליל: “ביום השבת ח' באדר הגענו קבוצה של 9 אנשים לכפר־גלעדי. ביום הראשון ניגש כל אחד לעבודתו, סידור העבודה וההגנה, חלוקת המשלוח, ואני ניגשתי לסידור בית־החולים במתולה”.

(קונטרס כ“ט, כ”ב אדר, תר"פ).

חוץ מהקבוצות שהגיעו לנקודות הנצורות – נמצאו בדרך עוד כמה קבוצות. הוועדה הנזכרת, שז’בוטינסקי במאמרו הנ"ל החליף אותה בשני “חוקרים מרגלים”, פגשה באילת־השחר את הקבוצה האחרונה שחשה לעזרה ולא זכתה לעלות, כי הידיעה על מות טרומפלדור כבר הגיעה לאילת באותו יום.

שרה צ’יז’יק, שנפלה יחד עם טרומפלדור, באה לכפר־גלעדי “בין הששי לאחד עשר”, אשר, לפי עדותו של ז’בוטינסקי, “לא ניתנה במשך אותם הימים לאף אחד הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”. במכתב של שרה צ’יז’יק מכפר־גלעדי שנכתב ביום מותה, בי"א אדר (המכתב נתפרסם בכרך ב' של הירחון “האדמה”, עמוד 112, חדשיים אחרי המאורעות) הא כותבת:

“כפר גלעדי, י”א אדר תר"פ:

"לאחותי ולאחי היקרים שלום!

“הנני נמצאת כבר בכפר־גלעדי. זה רק אתמול באנו. ביום הששי (ח' אדר) יצאנו מאילת 35 איש עם צרכי אוכל והחפצים של העולים. יצאנו בחצי שתים בלילה, אחדים עם נשק והנותרים כך. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאד, אבל קשה, על הרים וסלעים טיפסנו בלי־הרף. אני וסוניה⁶ הלכנו יחד עם כולם רגלי, וגם מהראשונים, ובסוף באנו עייפים מאוד לכפר־גלעדי באחת בצהרים. – החברים שמחים ושרים…”

– למי, איפוא, יאמין העם העברי: לוולאדימיר ז’בוטינסקי או לשרה צ’יז’יק?

*

כחודש אחרי ימי תל־חי באו מאורעות ירושלים – פרצו הפרעות הראשונות תחת שלטון ממשלת המאנדאט – לא בגליל הרחוק שתחת “חסות” דישאנל – אלא בבירת הבית הלאומי. ושוב נתגלה ההבדל בין אנשי־ההגנה ובין איש־ההפגנה.

דברי־האזהרה שנשמעו מפי טבנקין לפני כשנה (קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט) על “התקווה לגואל מן החוץ שמחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”, המחאה נגד הבטחון שאנו בוטחים בצבא הכובש את הארץ, הדרישה לפעולה עצמית להגנת חיינו וכבודנו – לא מצאו אוזן קשבת לא אצל העסקנים המושבעים של הישוב בימים ההם ולא אצל המדינאים מרחיקי־הראות שראו חזות־הכל בגדודים שתחת פקודת הממשלה המאנדאטורית. אולם בלב ציבור־הפועלים שנשא את הגנת הישוב זה עשר שנים, מיסוד “השומר” בשנת תרס“ח ואילך, מצאו הדברים הד. וכשרק נראו בירושלים סימני תסיסה והסתה, התארגנה במקום הגנה עצמית מורכבת מפועלים, לגיונרים אמריקנים משוחררים ונוער מקומי. הדבר הזה קרה עוד לפני ש”מוסד יהודי חשוב הטיל את הדבר על שני אנשים, שאחד מהם היה ז’בוטינסקי" – כפי שהאחרון מספר במאמר “מגינים ומגינים” (מאָמענט, 23.12.32). לאחר שז’בוטינסקי נתמנה ע"י “המוסד החשוב” לאחד המנהלים של ההגנה סידר מיד – הפגנה… אסף עשרות חברי “מכבי” וערך תמרונים פומביים בבית־העם ובבית־הספר לֶמֶל.

חברי ההגנה דרשו הצגת מישמרות בעיר העתיקה, שלה נשקפה הסכנה הגדולה ביותר במקרה של מהומות. ז’בוטינסקי התנגד לכך – כי בעיר העתיקה יש די צבא אנגלי. ואין לחשוש שם לפרעות.

ביום א' ביום הראשון של חול־המועד פסח פרצו פרעות בעיר העתיקה… חומת העיר ושעריה היו באמת מוקפים צבא אנגלי – אבל צבא זה שמר על כך שיהודים לא ייכנסו לעיר העתיקה…

ז’בוטינסקי ניהל מו"מ עם המושל סטורס על הגנת היהודים – וחברי ההגנה (וחברותיה) התגנבו בלי ידיעת ז’בוטינסקי לעיר העתיקה והגנו על המקום עד כמה שידם הגיעה.

ביום ב' נתחדשו הפרעות. ז’בוטינסקי המשיך את המו"מ עם סטורס וארגן שוב הפגנה בעיר החדשה. אותו דבר חזר ביום השלישי. ביום ד' נאסר ז’בוטינסקי על נשאו נשק בגלוי. באותו יום נאסרו במקום אחר 19 חברי משמרת ההגנה. בשעת החקירה לקח על עצמו ז’בוטינסקי את כל האחריות לסידור ההגנה. המשפט הצבאי דן אותו – על שנמצא בידו נשק־אש וכדורים שהם קנין הממשלה ועל הסיתו נתינים עותמנים למלחמת־אזרחים – לחמש־עשרה שנה עבודת פרך, ואת 19 חברי המשמרת על שנמצא אצלם נשק־אש וחמרי יריה ועל השתתפם בקונספירציה פלילית – לשלוש שנים עבודת־פרך.

"במקום פרעות־הרחוב ודקירות סכינים של אספסוף־בליעל, פרוע, משוסה בא הפוגרום המדיני הערוך כהלכה, לעין השמש, על־ידי לבושי מכלול, עושי דבר השלטון.

הישוב העברי, פצוע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת־אויב, המתקלס בנו.

אלה אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

והדיינים מילאו את שליחותם: נקמה אחת אפים: בז’בוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כולו, המעיז לעמוד קוממיות בפני מרצחיו ומעניו".

דברים אלה שנכתבו ב“קונטרס” מיד לאחר עיווּת־הדין (“במקום המשפט – שם הרשע”, קונטרס ל“ה, ה' אייר תר”פ) הביעו את מחאת הישוב כולו. ביום שלישי, למחרת “המשפט”, נדַמו חיי היהודים בירושלים, בעיר ובכל השכונות, לאות אבל ומחאה לאומית. כל החנויות והמחסנים סגורים, כל המוסדות, כל בתי־העבודה, כל בתי־הספר והישיבות, כולם, בלי יוצא מן הכלל סגורים. גם עגלון יהודי לא נראה ברחוב.

המחאות נתרכזו בעיקר סביב שמו של ז’בוטינסקי, כאיש הכי מפורסם ובולט בהגנה. בימים ההם סודרו הבחירות הראשונות לאסיפת־הנבחרים, והוועד הפועל של “אחדות העבודה” הוציא כרוז לכל הישוב, להציג בתור מחאה את ז’בוטינסקי בראש כל הרשימות, כי “חטאו של ז’בוטינסקי הוא חטא כולנו”.

בבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים (ט“ז טבת תרצ”א) השתמשו הרוויזיוניסטים בכרוז זה של “אחדות־העבודה” לשם תעמולה בבחירות. למרות כל שקרה אחרי מאורעות ירושלים – אין אנשי הכרוז מתחרטים על עמדתם בימים ההם, ובטוחני שאילו נישנו מאורעות כאלה היו חוזרים על מחאתם זו נגד “משפטי” הממשלה האנגלית. ואם בני מפלגתו של ז’בוטינסקי ישתמשו בזאת למטרות מפלגתיות – ינעם להם הדבר.

*

ז’בוטינסקי נידון אז לחמש־עשרה שנה על לא עוול בכפו, – מלבד נשיאת נשק לא היה בו כל חטא. אם הגנת ירושלים היתה מעשה־פשע – היה ז’בוטינסקי חף־מפשע. ז’בוטינסקי לא היה כלל בעיר העתיקה שבה נתחוללו הפרעות. בכל ימי המהומות נמצא ז’בוטינסקי בעיר החדשה, כמובן לא מתוך פחד אישי. ז’בוטינסקי התנגד באופן פרינציפיוני להגנה עצמית בארץ־ישראל. לפי דעתו היה רק גדוד יהודי כחלק של הצבא הבריטי ותחת מיפקדה אנגלית – יכול וצריך להגן על הישוב.

אחרי מאורעות יפו (מאי 1921) נידונה שאלה זו בישיבת הוועד־הפועל הציוני בפראג (יולי 1921). ז’בוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הציג שאלה זו – הגנה עצמית או גדוד – בפומביות, בעתונות. והוועד־הפועל הציוני דן בשאלה זו שלושה ימים רצופים. ז’בוטינסקי עמד אז בכל תוקף על הדעה שהאמצעי היחיד להגן על הישוב, יתר על כן – האמצעי היחיד להגשים את הציונות – זהו גדוד יהודי.

"יש לנו כסף, יש לנו אנשים – כך ניסח ז'. את דעתו בישיבה זו – אולם אנו עומדים בפני קיר ברזל: היחס האנטישמי של הפקידים האנגלים. המפתח הוא במצב הצבאי. סמואל רוצה בוודאי להגן על היהודים בפני פרעות – אבל הוא תלוי בגנרל שלו. הגנרל מצדו מכיר היטב את הפסיכולוגיה של חייליו, ואין לו כל חשק להגן על היהודים. המוצא היחיד הוא בזה, שההגנה לא תהיה תלויה בחייל האנגלי. יש צורך בחיילים יהודים.

היהודי להוט תמיד אחרי סורוגאט, ולכן הוא חושב על הגנה עצמית, על זיון הישוב היהודי. אני מזהיר אתכם, לבל תעשו זאת. אל תתנו נשק בידי צעירים יהודים חסרי משמעת צבאית. נשק יש לתת רק לאנשי־מַדים העומדים תחת פקודה צבאית. הגנה עצמית יהודית של 10.000 איש תרגיז את הערבים יותר מ־2000 חיילים יהודים. הדרך היחיד – חידוש הגדוד. בלי גדוד אי אפשר לעשות התישבות בארץ־ישראל.

איני שייך לאותם הראדיקאלים הדורשים כוח יהודי תחת פקודת הוועד הלאומי. אלפים אחדים של אנשי־צבא יהודים הם כוח – כשהם עומדים תחת מיפקדה אנגלית בצבא הבריטי. כשאינם שייכים לצבא הבריטי, ואין הממשלה האנגלית עומדת מאחריהם – אין לי אמונה בהם" –

כך דיבר אז ז’בוטינסקי.

*

חשיבותה החיונית של שאלת ההגנה היתה ברורה לתנועת הפועלים עוד מלפני עשרים וחמש שנה – כשבראשית התנועה הקים הפועל היהודי את “השומר”. גדוד המתנדבים בארץ ובאמריקה היה המשך רעיון “השומר” – ולא במקרה היה הגדוד הזה כמעט כולו – פועלים.

“אחדות העבודה” חייבה את קיום הגדודים גם לאחר המלחמה. בוועידת היסוד של “אחדות־העבודה” (כ“ו–ל' אדר א' תרע”ט) נתקבלה החלטה האומרת:

“הוועידה מכירה שיש צורך לאומי בקיום הגדודים העברים בארץ”, והוועידה השניה בכנרת (כ“ו–כ”ט סיון תר"פ) החליטה: “הוועידה רואה צורך לאומי ממדרגה ראשונה ביצירת גדודי־הגנה עבריים ודורשת מבאי־כוח “אחדות־העבודה” בלונדון לעבוד במרץ לשם גיוס חדש”. ולא רק “אחדות־העבודה” נקטה עמדה זו. בשנת תר“פ נמצאת בארץ משלחת של ברית “פועלי ציון”, שבה השתתפו נ. סירקין וח. פינמן מאמריקה, ניר (ראפאלקיס) מפולין, ריבוצקי ואפרתי מרוסיה, נ. פינצ’וק מליטא. בדו”ח של המשלחת, שהכיל תכנית פעולה מקפת בכל השאלות ההתישבותיות והפוליטיות, ניתן פרק שלם על תולדות הגדודים, והוצגה הדרישה ל“גיוס חדש למלואי הגדודים היהודים” (האדמה, חוברת ט', עמוד 304, וביודית: די ארץ־ישראל ארבייט – דין־וחשבון פון דער א“י ארבייטער קאָמיסיע פונ’ם אלוועלטליכען יודישען סאצ. ארבייטער פראבאנד פועלי ציון”, יפו, תרע"ט, עמוד 178). כל חברי המשלחת, “ימין” ו“שמאל” חתמו על דרישה זו. הדבר הזה אמנם היה לפני הפילוג של ברית “פועלי ציון”, אולם קווי הפילוג כבר נסתמנו במשלחת, ו“השמאל” הכניס בדו“ח את “דעתו המיוחדת” בדבר נושא המילווה הלאומי, שהוצע ע”י המשלחת. אפרתי, ניר וריבוצקי שללו את הקונגרס הציוני כנושא המילווה. בכל שאר הדרישות והתכניות היתה הסכמה כללית במשלחת – וגם בשאלת ההגנה והגדודים.

אולם יחד עם חיוב הגדודים עמדה “אחדות־העבודה” וכך גם משלחת “פועלי ציון” על הצורך לארגן קודם כל את ההגנה העצמית.

בין החלטות ועידת “אחדות־העבודה” בכנרת על יצירת גדודי־הגנה עבריים, היתה גם ההחלטה: “אחדות־העבודה” מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות את האינציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות “השומר” לדאוג לסידור עניני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ ע"י סידור חבר עובדים מסורים, העומדים על המישמר בכל עניני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפות במישטרה.

הוועידה מוסרת יפוי־כוח לועד שנבחר ע“י “השומר” לגשת בקשר עם הוועד־הפועל של “אחדות־העבודה” לארגון הסתדרות הגנה”.

גם בשעת קיום הגדודים היתה דעת “אחדות־העבודה” שאין לסמוך על הגדודים בלבד בהגנת הישוב, כי הגדודים עומדים ברשות המיפקדה האנגלית, ואין לנו כל בטחון שהגדודים יישלחו למקומות שהישוב מעונין בהם. והנסיון המר של פסח 1920 אימֵת את עמדת “אחדות־העבודה”. כשפרצו הפרעות הראשונות בירושלים היה קיים עדיין הגדוד היהודי – אבל הוא היה חסר־אונים ולא יכול היה לבוא לעזרה, כי המיפקדה האנגלית לא רצתה בכך.

ובאותה הישיבה בפראג, לאחר פרעות מאי 1921, שבה התנגד ז’בוטינסקי להגנה עצמית והציג את הגדוד כאמצעי היחיד לשמירת בטחון הישוב ולהגשמת הציונות, הביע כותב השורות הללו את עמדת ציבור הפועלים בניגוד גמור לדעת ז’בוטינסקי: “אנו מחייבים גדוד יהודי, ואנו תומכים בהנהלה הציונית ביחסה החיובי כלפי הגדוד, אולם אין אנו יודעים אם יהיה לנו גדוד. אני כשלעצמי סקפטי. איני מפקפק בזכותנו המוסרית ליצור גדוד עברי בארץ־ישראל. זכותנו בארץ־ישראל היא זכות־עם ולא זכות־מיעוט. ועלינו להגן בכוח עצמנו על זכותנו. השאלה היא רק כיצד לעשות זאת. בנקודה זו איני תמים דעים עם ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי סבור שרק גדוד יכול להגן עלינו. אולם אין אני בטוח בהגנת הגדוד – גם אם יהיה מורכב מיהודים, כל זמן שאינו עומד תחת רשות יהודית, אלא הוא נתון לפקודת גנרל אנגלי. ז’בוטינסקי ביסס את צורך הגדוד בפסיכולוגיה של גנרל אנגלי. הפסיכולוגיה של גנרל אנגלי – לדעתי – תמנע אותו מהשתמש בגדוד יהודי בסביבה יהודית. רק ההגנה העצמית היהודית יכולה להגן על מושבותינו”.

זו היתה לא רק דעתו של כותב השורות הללו – אלא דעת שולחיו, דעתה של תנועת הפועלים, אשר בניגוד להסתמכותו של ז’בוטינסקי על אנגליה, האמינה כי הצו הראשון של הציונות אומר: אם אין אני לי, מי לי.

*

באחד ממאמריו האחרונים הנקרא בשם “מגינים ומגינים” מודה ז’בוטינסקי שהפועלים היו בכל השנים שעברו מגיני הישוב. אבל הוא שואל: “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?” (“חזית העם” 6.1.33). והוא עונה על השאלה: הפועלים לקחו להם ב“מונופולין” גם דבר זה – ויש צורך “לשבור” את “המונופולין המעמדי”.

ונכון הדבר שפועלי ארץ־ישראל לקחו לעצמם כמה וכמה מונופולין: ייבוש ביצות, עבודות פרך, רעב, חוסר־עבודה וכדומה – ולא ראינו כלל שבעלי־הבתים, אשר ז’בוטינסקי רב את ריבם המעמדי, יקראו תגר על מונופולין אלה. יתר על כן – גם בארזים נפלה שלהבת. הגדוד “האמיתי”, שהביא ז’בוטינסקי בכבודו ובעצמו מאנגליה – היה “מונופולין” של “השניידערס” (פועלי חייטים) – ומתעוררת שאלה: היכן היו הסוחרים ובעלי בתי החרושת מווייטשפּל? מדוע לא נתן “יוצר הגדודים”, כפי שז’בוטינסקי קורא לעצמו בעניווּתו הרבה, למעמד הבינוני ולבעלי־הרכוש דריסת־רגל בלגיון הכשר שלו? “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?”

נראה הדבר שבעלי־הבתים, גם בארץ־ישראל וגם באנגליה, אינם בעלנים גדולים ללכת לא לגדוד ולא למקומות מסוכנים אחרים. ספורו של ז’בוטינסקי במאמר הנ“ל, כי בשנת 1929, לא נתנו “לחבריו שהתארגנו מאליהם ודרשו מקומות מתאימים” להשתתף בדבר – אינו אלא עלילת־זדון. “חזית העם” שתרגמה מה”מאָמענט" את מאמרו של ז’בוטינסקי לא העיזה לתרגם את העלילה הזאת, כי בארץ־ישראל יודע כל אחד את כזבה… וטוב עשה ז’בוטינסקי שהרחיק את עדותו. – – בעתוני הגולה אפשר לספר הכל…

כשפועלי ארץ־ישראל החלו לפני עשרים וחמש שנה לארגן את הגנת הישוב ויצרו את “השומר” – היה “השלטון”, ומלוא “השלטון”, בידי בעלי־הבתים. הפועל היה “זר” ומשולל כל זכות; לא יכול היה לא לבחור ולא להיבחר. מיספרו היה קטן – העבודה ברובה המכריע נעשתה לא על־ידי יהודים. האידיאל החברתי של ז’בוטינסקי היה במלוא זהרו: בעלי־הבתים היו השליטים הגמורים והיחידים בכל עניני הישוב. גם הסתדרות הפועלים הכללית לא היתה קיימת, ואף ה“תקציבים” טרם באו לעולם – כלומר תקציבים להתישבות עובדת (התקציבים לבעלי־הרכוש ניתנו אז בשפע ובמזומן על־ידי “הנדיב הידוע” – ובעל ה“באסטה”⁷ כמובן לא מחה⁸ אף פעם).

איך פתרו השליטים הבעל־ביתיים את שאלת הגנת הישוב?

שכרו גנבים ושודדים משבטי הבידווים ושמו אותם לשומרי הישוב ומגיניו, וז’בוטינסקי לא שאל אז “כיצד, מדוע, האם הבעלי־הבתים הם פחדנים כל כך?”.

הפועלים הכריזו מלחמה על מישטר ההגנה המחפיר שנוצר על־ידי בעלי־הבתים – ויחד עם דגל העבודה הרימו את דגל השמירה וההגנה. הם גם שילמו מחיר יקר בעד נאמנותם זו לכבוד הישוב ושלומו: ישראל קורנגולד, ברלי שוויגר, א. י. ברל, יחזקאל ניסנוב, דוד סחרוב, מאיר חזנוביץ, לויתן, ש. פרידמן, י. פלדמן, אליעזר פינקלשטיין, זוהר, מ. פורטוגלי, צבי בקר, מ. סגלוביץ', י. שולמין, שרה צ’יז’יק, יוסף טרומפלדור ועוד ועוד – כל אלה הם קרבנות “המונופולין המעמדי” שהפועלים לקחו לעצמם בהגנת הישוב.

במאמר “מגינים ומגינים”, המשמש המשך למאמר הפוגרומי “חלוצים וחלוצים”, שבו מנסה ז’בוטינסקי להפחיד את “המעמד הבינוני” בחלוצים העלולים להצטרף בעתיד לפורעים הערבים – מוצגת השאלה: “האין זה מצב מסוכן – האין זה ענין שנחוץ להרהר עליו הרבה והרבה?” מבלי יכולת לפסול את הגנת הפועלים בעבר – גם “סופר ישר” כז’בוטינסקי לא יעיז להעליל על שומרים שנהרגו – מנסה ז’בוטינסקי להעביר קו בין העבר ובין ההוֹוה. אלה שנפלו חלל – הם כשרים, וברור שאין בהם כל סכנה לישוב – אולם אלה החיים עדיין – הללו הם אנשי “מלחמת מעמדות” – ומי יודע לאיזה צד יצטרפו בהתחולל רעם הפרעות…

“לחינם נזכור כאן שמות, כשמותיהם של טרומפלדור ושרה צ’יז’יק – אומר ז’בוטינסקי – באותם הימים יכול היה צעיר ציוני להיות “סוציאליסט” נלהב, מבלי לצדד באופן נלהב ב”מלחמת מעמדות“. בכלל אין לנו שום טענות לאידיאל הסוציאליסטי – אבל מלחמת־המעמדות היא ענין אחר לגמרי”.

והוא שואל את פועלי ארץ־ישראל: “אתם בעד מלחמת מעמדות או לא?”

שאלה זו היא כמובן ריטורית. ז’בוטינסקי יודע את התשובה בעצמו, כי עוד לפני עשרים ושש שנה יצא במאמרי־שיטנה נגד מלחמת־המעמדות של פועלי ארץ־ישראל – כשפרצה השביתה ביקב בראשון־לציון. וכבר אז כתב ש“פלשתינה זקוקה לעבודה עברית זולה, זולה לא רק במחיר־העבודה אלא גם במובן של וַתרנות יותר גדולה בהכרה המעמדית”, ואותם “פועלי ציון” שיצרו את “השומר” ואת ההגנה ואת גדודי־המתנדבים – דווקא הם דגלו כל השנים לא רק בסוציאליזם אלא גם במלחמת־המעמדות, ו“אחדות־העבודה” שירשה את מקומם של “פועלי ציון” ושנוצרה בתקופת “ההתנדבות”, הכריזה בוועידתה על “מלחמת המעמדות בציונות”:

“מלחמת המעמד העובד בתוך הציונות המתגשמת, המלחמה המתבטאת: בעבודת יום יום, בארגונו של הפועל בתור מעמד מאוחד השליט בכל עניני המעמד, בהתאגדות המקצועית, במלחמת המגן והתנופה בתוך משקי הרכוש הפרטי, בכבשו עמדה והשפעה במשקי הלאום ומוסדותיו, ביצירה משקית קואופרטיבית, בהתישבות העובדים, בהגברת כוחו המדיני במוסדות השלטון הארצי והעירוני, במלחמתו על זכויותיו הלאומיות, במלחמתו ועזרתו להרחבת העליה ולהעברת העולים לעבודה פרודוקטיבית, בפעולתו החלוצית הסוציאלסטית, ביצירתו התרבותית, בשיתוף הפעולה והמלחמה את תנועת הפועלים הבינלאומית, – בכל גלויי־המלחמה והיצירה המכוונים להשלטת העבודה בכל חיי העם, הארץ והמשק – רואה “אחדות־העבודה” את דרכו של הפועל העברי ליצירת הקהיליה העברית הסוציאליסטית בארץ־ישראל”.

(מהחלטות ועידת אחדות העבודה, בחיפה, כ“ז כסלו – א' טבת תרפ”ג).

ז’בוטינסקי עומד עכשיו במזל “שבירה” – ובין הדברים שהוא עומד “לשבור” נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות. המאמר “מגינים ומגינים” מסתיים בדברי נבואה, וכה אמר “הנביא”:

“רוצה אני כאן להגיד רק דבר־נבואה אחד: בין אותם הדברים הטעונים שבירה, וש”יישברו" בארץ־ישראל, נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות“.⁹ ז’בוטינסקי ניבא – ולא ידע מה שניבא. האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות לא “תישבר” על־ידיו – אבל היא תחלוף בארץ־ישראל כאשר היא תחלוף בכל העולם, כשהחברה המעמדית “תישבר”, ויבוטלו המעמדות וניגודי־המעמדות ותוקם חברת העובדים בני־החורין ושווי־הזכויות, שפועלי ארץ־ישראל יחד עם פועלי כל העולם יקימו בארץ ובעולם ע”י מלחמתם המעמדית.

*

לא מקרה היה הדבר שדווקא הפועל העברי הקים את ההגנה העצמית ועמד בראשה, כמו שלא מקרה הוא הדבר שדווקא הפועל העברי היה הלוחם הראשי לתחית השפה ולכל שאר הקנינים הלאומיים. בתנועת הפועלים העברית נתמַצו התכנים ההיסטוריים של שאיפת הגאולה בכל עמקה ללא־שיור. כל החוזים הגדולים והנאמנים של רעיון הגאולה, ראו בציונות לא רק פתרון חלקי, פתרון לצד אחד של שאלת העם היהודי – אלא פתרון מלא ושלם לכל הצרות והתחלואים בחיי האומה. הציונות היתה בעיניהם לא רק שיבה לארץ – אלא גם שיבה לחיים מתוקנים; לא רק תמורה גיאוגרפית, אלא גם תמורה חברתית. לא רק משה הס הסוציאליסט – אלא גם תיאודור הרצל, חניך הבורגנות, ראה בחזונו את החברה החדשה, נבנית בתוך הגשמת הציונות, את אלטנוילנד; ולא מקרה הוא הדבר שכל אלה המחללים את זכרו של טרומפלדור הם גם נושאים לשוא את שמו של הרצל. הזוהמה הרוויזיוניסטית היא רק חוליה אחת בשרשרת הטמאה של סילופי רעיון הגאולה – של החרמת הפועל היהודי, של השמירה הבלתי־יהודית, של ההסתמכות הגמורה על חסדי ממשלות זרות, של ספסרות קאפיטאליסטית מפקיעה מהמוני העם את אדמת המולדת, של פרובוקציות שוביניסטיות המחרחרות מדני־עמים ומגבירות ידי האֶפנדים והמופתים במלחמתם נגד העליה וההתישבות היהודית, של שלילת זכות האזרח בארץ המולדת מהעובדים ומהמוני־העם, של פריווילגיות מעמדיות ושל ניצול וקיפוח כלכלי ופוליטי הכורים תהום בין יהודי ויהודי וחותרים תחת המאמץ הלאומי המשותף של העם החותר לגאולה, לחופש, לשחרור, לשוויון, לשלום, לקרקע מולדת ולעבודה יוצרת ובת־חורין.

הציונות היא תנועה משיחית. העם היהודי טיפח בימי סבלו הארוכים והאיומים, שאין משלָם בהיסטוריה האנושית, חזון גדול ונשגב, חזון אוניוורסאַלי ועולמי, חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה האנושית. מזמן לזמן קמו משיחי־שקר שעשו את החזון פלסתר וסילפו את תקוות העם ואמונתו. אבל נצח־העם לא שיקר. החזון הגדול לא היה חזון־שוא, כי הוא נבע מתוך צרכים עמוקים ומאוויים חיוניים שנצרפו בכור־יסורים וגבורה. הציונות הטילה על עצמה את השליחות הנועזה להפוך את החלום העתיק למציאות חיה, ודורנו זכה לראות את ראשית התגשמותו.

משיחי־השקר היונקים מפסולת ההיסטוריה וסיגיה הנפסדים, המתנבאים בשם כוחות השחור והטומאה החברתית נטפלו גם לתנועה הציונית – והריהם מנסים להגות את תנועת־העם מפסי השחרור האנושי לקראת “משטר של דם ובוץ ועבדות” ותולים את תקוותם בכוחות חיצוניים בני־העבר שהקרקע נשמט מתחת רגליהם.

הפועל היהודי, שליח העתיד שספג לתוכו את כל ירושת הסבל והחזון של ההיסטוריה היהודית, ועומד בשתי רגליו על בסיס המציאות האוניוורסלית המתחדשת – רואה את דרכו הברורה והנאמנה בעירוי וגיוס כוחות־היצירה הגנוזים בעם המוּנעים ברצון לא־ימוט לקראת גאולה שלימה כחלק אורגני ושווה־זכויות של האנושות המשתחררת.

תל־אביב, כ“ג בטבת תרצ”ד

זהו הכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר הקונגרס¹ וחובה מוטלת על אלה מחבריה שנשלחו לשאת באחריות התנועה הציונית למסור לציבור הפועלים על שליחותם ועל הדרך שבה הם חושבים למלאותה. אני רוצה לעמוד הפעם רק על השאלות שבהן נתקלנו בקונגרס ולאחריו, והמשמשות עדיין סלע־מחלוקת בתנועה. אני מדבר פה לא בשם ההנהלה אלא כאחד מחברי ההנהלה הציונית הרואה את עצמו אחראי בכל זמן ומקום לפני ציבור הפועלים.

בקונגרס האחרון עמדה שאלת הקואליציה שהיא ממלאה עדיין את חלל התנועה הציונית עד היום. הייתי ועדיין הנני חסיד של קואליציה רחבה של כל המפלגות המוכנות לשאת באחריות לתנועה הציונית. בזאת אני מוציא מן הכלל מפלגה אחת, שלא אדבר עליה עכשיו.

הייתי בעד קואליציה רחבה. אני רואה את התנועה הציונית לא כמדינה ואף לא כמדינה בדרך. זוהי תנועה טראגית עמוסה אחריות עצומה לגאולת־עם המשוללת כל אותם הכלים והאמצעים שהיו נתונים לתנועת־השחרור של עמים אחרים היושבים בארצם. כוחה האחד ומכשירה הוא בגיוס ההתנדבות העממית המאכסימלית של כל שדרות העם, גיוס האֵמון ההדדי של כל חלקיה. בלי שתצליח לגייס את כל הכוחות לא תמלא את שליחותה. אולם משום שנדמה לי כי ענין הקואליציה הוא כ“כ חשוב וחיוני בציונות, יש לברר מה פירושה של קואליציה. אין פירושה של קואליציה – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. מטרת הקואליציה היא לא אידיליה של אחדות – אלא פעולה ואחריות. התנאי הראשון של קואליציה – תכנית פעולה משותפת. בתקופה ובמישטר שאנו חיים בהם, מן ההכרח הוא שתהיינה בעם פילוסופיות שונות ואידיאולוגיות שונות. אולם אפשר ומוכרח שתהא פעולה משותפת. קואליציה אינה מטרה אלא אמצעי. רק אם יש תכנית משותפת שהכל נכונים לשרת באמונה – הרי זו קואליציה. ותנאי שני לקואליציה פוריה – הנהלה מוסכמת, חבר אנשים שאינם רק מייצגים את מפלגותיהם, אלא יש ביניהם גם כבוד ואֵמון הדדי ואפשרות פעולה משותפת. בלי שני אלה אין ערך ואין ממש לקואליציה, אין היא אלא אחיזת־עינים, ויותר משהיא מועילה היא מזיקה. היו לנו קואליציות בציונות שהעמיקו את התהום בין הזרמים ולא הוסיפו כבוד לא להסתדרות הציונית ולא להנהלתה. הרוב הגדול של סיעת הפועלים בקונגרס רצה בכל לב בקואליציה רחבה, בליכוד כל המפלגות (מחוץ לרוויזיוניסטים, כמובן). אני מצטער עד היום צער גדול שהדבר לא יצא לפועל. נדמה לי שאפשר היה להגיע לתכנית־פעולה משותפת למשך שנתיים, על אף כל הניגודים ההכרחיים. אבל הדבר נכשל לגבי שתי קבוצות בציונות: הציונים הכלליים קבוצה ב', שלא התרגלה עדיין לדבר יסודי בציונות, שבלעדיו אין תקומה לתנועה – לדימוקראטיה הציונית, לשויון חבריה. זו באה וטענה בהגיון מיוחד במינו, שאם יש לנו רוב בקונגרס צריך שיהיה להם רוב בהנהלה. הגיון כזה לא יכולנו להבין. היינו נכונים להשתתף אתם, אבל כבעלי זכויות שוות. לא הכרנו ולא נכיר, לא בהסתדרות הציונית ולא בכנסת־ישראל, בקיום אזרחים משתי דרגות: בעלי מונופולין על השלטון, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, ונחותי דרגה, שאפילו בהיותם רוב אסור להם להשפיע, לפי כוחם ומשקלם, אלא חייבים ליהפך למיעוט לטובת “מיוחסים” של מעמד מסוים. לא קיבלנו הצעה זו שפגעה לא רק בנו אלא באחד היסודות המוסריים והציבוריים של התנועה הציונית. גם הקואליציה עם המזרחי לא יצאה לפועל, ולא בגלל חילוקי־דעות דתיים – אלה לא הפריעו בכל השנים הקודמות לנו ולמזרחי לשבת יחד – אלא שהמזרחי בא באולטימטום בדבר ההרכב של ההנהלה, שאי־אפשר היה לקבל אותו. היינו מוכנים לשיתוף־פעולה אתם, אבל בלי גזירות אולטימטומים מוקדמים, שאין להם, אגב, שום שייכות לעניני דת. בגלל שתי סיבות אלו הופרה הקואליציה הרחבה. על סיעת הפועלים נפל הפעם חלק גדול יותר באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית. לתנועת־הפועלים בעולם יש נסיון מר מאוד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה, אולם הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה. ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפותם של נציגי הפועלים בהנהלה: א) אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והאירגוניים עם תנועת־הפועלים, אם שליח־הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוויים של תנועת־הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה. ב) אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור־הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה, אם אינו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה, אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שוה זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכלל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה. ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים? איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת־הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל־האומה ולא להעמיד את האינטרסים המיוחדים של שולחיו מעל לאינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאינו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והייעודים ההיסטוריים של תנועת־הפועלים ובין עניני כלל־האומה, מסלף את רעיון כלל־הפועלים ואת רעיון כלל־האומה כאחד. אין תמיד התאמה כזו בין אינטרס היחיד, הפועל הבודד או קבוצה של פועלים, ובין הכלל הלאומי. יש לעתים גם ניגודים בין הפועל הבודד וקבוצת־פועלים ובין כלל תנועת־הפועלים, והתנועה מטפלת במיוחד בביטול הניגודים הללו שבין הפרט ובין המעמד. האמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוויו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיסטוריים של האומה היתה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת־הפועלים. ולא מאתמול – עוד לפני כעשרים וחמש שנים, מעל העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ הבעתי דעה זו. הפועל העברי בארץ עשה תמיד את עבודתו מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים, וכשבא־כוח פועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד, ובידי העם כולו. ההנהלה החדשה נתקלה מיד לאחר הקונגרס בשאלת היחסים בין הישוב לבין ההסתדרות הציונית, ואני רוצה להגיד מהי העמדה שנקטנו בה ונעמוד עליה. אין לראות את הישוב רק מבחינה כמותית בלבד. אין זה רק רבע מיליון יהודים או ציונים; הישוב הוא הרבה יותר מזה: זהו חלוץ ההגשמה הציונית, ויש לו זכויות ועמדת־יתרון מיוחדת בהנהלת הענינים. אולם אין הוא רשאי – עד עת קץ – להזדהות עם התנועה הציונית ועם העם העברי, ואין ההנהלה הציונית רשאית לנהל את עניניה אך ורק מבחינת הישוב העברי בארץ. ייתכן שבמקרה זה או אחר עניני הישוב או חוג מסוים בישוב עומדים בניגוד לעניני האומה, ואז עניני האומה כולה קודמים; ייתכן שבענינים ידועים תבוא התנגשות בין הענינים של חוגים מסויימים בישוב ובין העם העברי. אין זו היפותיזה בלבד. יש חוגים אשר האינטרסים שלהם עומדים בסתירה בולטת לצרכי הגשמת הציונות, ודווקא אלה עומדים ותובעים את זכותם לייצג את העם ולדבר בשמו. נדמה לי כי כל ההנהלה הציונית מחויבת לשתף את הישוב בבירור הענינים, בקביעת הדרכים ובנשיאת האחריות, אולם האחריות המכרעת נופלת אך ורק על ההנהלה. ורק המוסדות של ההסתדרות הציונית – הקונגרס והוועד־הפועל הציוני יכולים לתת הוראות מחייבות להנהלה. סביב הוועדה הפוליטית שהוועד הלאומי ניסה להקים על פי הצעת הנהלת הסוכנות כבר נוצרה “ספרות” שלמה. בימים אלה קראתי בעתון מקומי אחד פנינה הגיונית כזו: בעל המאמר מציג שני תנאים ליסוד הוועדה: א) שהוועדה תהיה ע”י הנהלת הסוכנות, ולא ע“י הוועד הלאומי, כי לממשלה יש לדבר לא רק בשם 250.000 היהודים שבארץ, אלא בשם 16 מיליון היהודים שבעולם – ב) שהוועדה אשר תיבחר מהישוב – לא תהיה מייעצת אלא מחליטה, ודעתה תחייב את הנהלת הסוכנות, ולא עלה כלל על דעתו של אותו בעל־התנאים, ששני תנאים אלו סותרים זה את זה: כי אם יש צורך לדבר לממשלה בשם כל העם ולא רק בשם הישוב, אין ועדת הישוב – ותהא בחירתה באיזו צורה שהיא – יכולה לחייב את הנהלת הסוכנות. הנהלה זו תחפש כל דרך להכניס את הישוב על כל חוגיו בעול הדברים, כי העול גדול וקשה, ולישוב בארץ יש כוח ואפשרויות שצריכים לעמוד לשירות הציונות. וכמידת החובה כן גם מידת הזכות. דעת הישוב צריכה להישמע ולהישקל במידה יתרה, אולם האחריות האחרונה וההכרעה האחרונה נשארת תמיד בידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוסמכים. להנהלה זו קמו יריבים רבים, לצערי לא הייתי פנוי לקרוא את דברי הפולמוס וההתקפות, אבל יש לי הרושם שכל הצעקה נגד ההנהלה הזאת אינה נובעת מתוך חשש שמא תיכשל – אלא מתוך פחד שמא תצליח. לצערי הגדול לא הגיעו לידי עד היום דברים רציניים וכנים, לא נגד התכנית אשר פירסמנו מיד לאחר הקונגרס ולא נגד קווי־הפעולה שבהם נקטנו למעשה בחדשים המעטים של עבודתנו. לעומת זאת אני שומע על קריאות להחרים ולנַדות, ועל בלוקדה כספית, וחתירה אצל הממשלה, ואכילת קורצא אצל הערבים, ועל מלחמה ללא־רחמים וללא־פשרה. כי חטא גדול חטאה ההנהלה הזאת – חטא אשר לא יכופר לה; ואולי החטא הוא רק של חלק של ההנהלה, כי תרועת־המלחמה אינה מכוּונת כל כך נגד אנשים כמו וייצמן, סוקולוב, רופין – אלא נגד אותם מחברי ההנהלה, אשר מתוך ציבור־הפועלים באו להנהלה. ואמנם, אנשים אלה וחבריהם שבחרו בהם שאול חטאו: זה עשרות שנים מיום עלותם לארץ, לא השלימו עם חרפת הישוב אשר העטו עליו מחרימי העבודה העברית; אלא הרימו ונשאו בעקשנות ובחרוף־נפש את דגל העבודה והשמירה העברית, ודרשו את זכות האדם והאזרח לכל יהודי בארץ, גם אם הוא חי “רק” מיגיע כפיו, והם לחמו נגד הפליות ופריווילגיות מעמדיות בישוב ובציונות, ותבעו מעצמם, מהישוב ומהציונות מאמצים חלוציים לבל ייהפך דבר הציונות לדבר־שפתיים, וחזון־בדים, אלא יהא מצוות־קיום ומפעל־חיים. הם לחמו נגד הליוונטיניות ובלבול־שפות אשר מצאו בארץ ויצרו יחד עם המורה והסופר העברי את הדיבור העברי ואת ספרות־העבודה החדשה, אשר לאורם התחנך דור שלם של חלוצים ומגשימים. הם קראו תגר על שלטון התקיפים ו”בעלי הגוף" בישוב וקראו לאירגון עממי וכללי על יסודות בחירות דימוקראטיות ויצרו את כנסת־ישראל: הם נתנו ידם להקמת נכסי־עם לבל תהיה הארץ רק לנחלת בעלי־הון מועטים. אלא שגם יהודים מחוסרי־אמצעים – שיש להם להשקיע בבנין הארץ “רק” את יגיע־כפם – יוכלו להתאחז בארץ על אדמת הלאום ובעזרת ההון הלאומי; ועוד כמה וכמה “חטאים” כבדים כהנה וכהנה יש לזקוף על חשבון הציבור הזה ועל חשבון שליחיו – שנגדם נטושה עכשיו המלחמה. ואני מודיע בגלוי ובפומבי: אין אנו מתחרטים על “חטאינו” – ולא נרפה מהם; את המעשה אשר עשינו בארץ זה כשלושים שנה, ואת המלחמה אשר נלחמנו לעבודה העברית ולזכות העבודה, עשה נעשה והילחם נילחם – כי זהו צו מצפוננו וקיומנו. עבודה זו ומלחמה זו עשו לנו, יחד עם פעולת החלוצים אשר קדמו לנו, את כל הרכוש והנפש שיש לנו עכשיו בארץ ואת התנועה החלוצית העממית הגדולה אשר יש לנו בגולה. היתה לי הזדמנות להיווכח כי העתונות הצהובה בפולין המסלפת את האמת הציונית ומוציאה דיבת הארץ ומתימרת לדבר, כביכול, ללב ההמונים היהודים אינה מייצגת אלא קומץ של עסקנים תלושים ועקרים שדבר אין להם עם צרכי העם ומאווייו האמיתיים. ההמונים היהודים, המוני־ישראל האילמים הנאמנים לחזון הגאולה, אתנו הם, באשר שליחותם עשינו כל השנים, את מלחמתם נלחמנו ותקוותם הגשמנו יום יום. המולת העתונות הצהובה אינה מפחידה אותי, אם כי איני מזלזל בנזק שהיא גורמת לציונות. ההתקפות נגדנו אינן חדשות; מאז ועד היום מלווה את תנועתנו שטנה וקטרוגים. גם כשהיינו מועטים ובודדים, כשעדיין לא היתה לנו שום עמדה משקית ופוליטית, וגם אירגוננו היה רופף ומחוסר השפעה – היינו מנודים, ושום דבר לא נתחדש בבית־מדרשם של מקטרגינו בתקופה האחרונה, אלא שהמקטרגים התחלפו. לו הוצאנו אנתולוגיה מדברי משטינינו הייתם רואים שכל מה שנאמר נגדנו בשנים האחרונות כבר נשמע לפני 10־15 שנים, ואם תחפשו בגליונות “המגיד” , “המליץ” , “הצפירה” , תמצאו שהשטנה נגדנו אינה אלא המשך של השטנה נגד אנשי ביל“ו הראשונים שבאו לעבוד בראשון־לציון ובמקוה־ישראל. שטנה זו היא מנת חלקם של כל משַני־ערכים, והציונות היא שינוי־ערכים העמוק ביותר בהיסטוריה היהודית. בשעה קשה והרת־סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה, כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו, ולא את העם היהודי בלבד. ההיטלריזם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם, כי הוא רואה בעם היהודי את נושא רעיונות הצדק, השלום והחופש השנואים עליו והעומדים לו לשטן בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם. והשלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם. אולם גרמניה ההיטלריסטית אינה מתנַקשת בעם היהודי בלבד. מישטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות ששבטי גרמניה נחיתים שמה או נגד רוסיה הסובייטית רחבת הידים. גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך – אולם היא מתכוננת ליום מחר. אין אני רוצה לנבא עתידות. הכוחות הפועלים בהיסטוריה הם מרובים, מורכבים ומסובכים, ואין לקבוע בוודאות למפרע התפתחות הדברים, כי יש לנו עסק עם סבך עצום של גורמים והשפעות, מתרוצצים, מתנגדים, מסייעים וסותרים, מהם גם רבים סמויים מן העין; אבל במידה שיש לראות את הנולד אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת־מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם, אם תפרוץ, תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה. אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי יודע – אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו – כי גדלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה. זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו. ומפני ששאלה זו כל כך חיונית לא ארבה דברים עליה. אסתפק רק בהערות קצרות. כשהייתי עכשיו בחו”ל שמעתי מפי ציונים נבונים ואחראים דברים סנסציוניים ומבהילים בענין זה: לא פחות ולא יותר, אלא שאנו עומדים לפני הפסקת העליה וביטול הצהרת בלפור. גם בשובי ארצה שמעתי מפי אנשים העומדים בראש מוסדות חשובים, כי העליה תיפסק או גם נפסקה כבר. והרושם הכללי בציבור, בין בגולה ובין בארץ, הוא שבא שינוי עצום במדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט. בישיבת הוועד הלאומי ובמסיבות אחרות נזדמן לי כבר לעמוד על חומר המצב, והנהלת הסוכנות שקועה מאחרי בחירתה בדאגה מתמדת לגורל העליה ועיקר מאמציה של המחלקה הפוליטית היו כל הזמן מכוונים לענין זה, אולם עלי להגיד שדאגתנו לא באה מפני שחל שינוי בעמדת הממשלה, אלא מפני שלצערנו לא חל שינוי כזה, אף על פי שמצב העם היהודי בגולה ומצבה של ארץ־ישראל חייבו ואיפשרו שינוי רדיקלי מצד ממשלת המנדט. יש לנו עכשיו הזכות הגמורה לדרוש מהממשלה שינוי בולט במידות־העליה, לא רק מפאת הצורך אשר גדל בתוך העם, אלא מפאת היכולת אשר גדלה בארץ. בשנת 1931 נכנסו לארץ 4000 עולים, בשנת 1932 10,000, שנת 1933 מסתיימת ב־30,000 בערך. גידול זה אינו מדביק בהחלט את גידול יכולת הקליטה של הארץ, והמופת החותך לכך היא העובדה שלמרות השתקעות מספר גדול של תיירים (שלא נכללו במספרים הנ"ל) עדיין חוסר הפועלים בחריפותו עומד, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לא לקיצוץ המכסה ולא לחומרות הנוספות נגד התיירים. במשך כל החדשים האחרונים היו מאמצינו, גם פה וגם בלונדון, לקראת הבטחת עליה חוקית במלוא יכולת הקליטה של הארץ. עליתנו לארץ היא בזכות, ואין אנו צריכים לבוא הנה במחתרת ובהחבא. כל יהודי שאפשר לו לעלות לארץ זו בגדר יכולת קליטתה הכלכלית – חייבת הממשלה לאפשר את כניסתו כחוק. כל תייר שיש בידו להשתקע בארץ, בתור בעל הון, בעל מקצוע או פועל, כאשר מכיר בזאת גם חוק העליה הקיים, חייבת הממשלה לאשר את השתקעותו בארץ כחוק וכדין. ובקביעת המכסה חייבת הממשלה לדאוג לא רק שהעליה לא תהיה יותר, אלא גם שלא תהיה פחות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – וזאת לא עשתה הממשלה כל השנים האלה, כל המיכסות שקיבלנו בשנים האחרונות היו פחותות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. בשנים כתיקונן היה בקיפוח זה רק הפסד כמותי בלבד. אולם בתקופת־משבר זו, נוכח המצוקה האיומה של המוני ישראל בתפוצות ונוכח הסכנה החמורה לשלום בעולם ולשלומנו בארץ, יש בקיפוח זה משום פגיעה בשורש קיומנו ועתידנו. שאלת מידות העליה היא בשבילנו עכשיו שאלת־גורל; אין ביכולתנו להעלות בבת אחת את כל היהודים הרוצים לעלות. ולא תבענו מהממשלה עליה בלתי מוגבלת, וכל דרישותינו מבוססות על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אולם אין אנו יכולים ורשאים להשלים עם העובדה, שמפני איזה טעם שהוא תועמד העליה על פחות מהמכסימום של יכולת הקליטה, כאשר היה הדבר עד היום. זהו השינוי הנדרש על ידינו מממשלת המנדט. אולם מפני חומרת שאלת העליה בשעה זו, אני חייב להדגיש שלא רק מצד ממשלת המנדט נדרש שינוי – אלא גם מעצמנו. מבלי שניצור בתוכנו משטר־עליה, מבלי שנכוון את פעולתנו היישובית והציונית לקראת קליטה יותר רחבה ויותר איתנה של העליה – לא יבוא השינוי הנדרש. המפתח של הארץ אינו נתון רק בידי הממשלה, ולא רק הקו המדיני קובע את שיעור העליה. מלבד המפתח הפוליטי יש גם מפתח כלכלי הנתון בידינו, ויכלתנו היוצרת אף היא קובעת את מידות העליה. בחמש השנים הקרובות צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים, ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מאכסימלי. זו צריכה להיות “תכנית החומש” שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים ולגייס את כל הכוחות היוצרים בישוב ובציונות. שום צחצוח־חרבות במערכות יריבינו לא יסיח דעתנו מתפקיד אחד ויחיד זה. אין כל רשות להיגרר אחרי הפולמוס העקר והבלתי־הוגן המתלקח סביבנו. בפעולתנו הציונית עלינו לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי שמתחת רגליו נשמט הקרקע, שאשיות־קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים, ואת שליחותו אנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכולתנו, – בנאמנות, באחריות ובאומץ.

ירושלים, ניסן תרצ"ד

המדיניות החיצונית והפנימית של ההנהלה בתוך הכותר ‘משמרות’

ירושלים, כ“ז באדר ב' תרצ”ה

בסיום הוויכוח בועד־הפועל הציוני

מיום היותי פועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות־הגורל של הפועל היהודי. באחדות הייעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ.־ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.

וכשם שהאמנתי באחדות הפועלים מאמין אני באחדות ציונית. אני מאמין באחדות ציונית לא מתוך התעלמות מחילוקי־הדעות שבקרב המפלגות הציוניות. מעולם לא התעלמתי מחילוקי־הדעות שבקרב הפועלים. ולא הקלתי בהם, ומעולם לא ויתרתי על דעותי למען האיחוד.

ועל אף כל הבדלי־הדעות והניגודים האידיאולוגיים, ואפילו ניגודי האינטרסים – אני מאמין באחדות ציונית מלאה ומקפת, ולא רק באחדותן של המפלגות הציוניות, – אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. אני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.

ומכיוון שאני מאמין כל כך באחדות ציונות זו ורואה בה צורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים, אני רואה חובה להבחין בין אחדות־אמת ובין אחדות־רמייה. אַל נישא שם האחדות ושם השלום לשוא.

אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם. הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורשים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגנזציוני של הקונגרס הציוני; אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי; אם אחדות לשם אוונטורוֹת פוליטיות, החלפת המאנדאט והגשת פטיציות מכשילות לגף¹; אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד; אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי; אם אחדות לשם הריסת כנסת־ישראל המאוחדת, אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד־הלאומי; אם אחדות לשם הפרת־שביתות ומעשי אלמות; אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטווסקי²; אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים; אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובקציוניות על יד הכותל המערבי; אם אחדות לשם חילול שמות קדושים כתל־חי ויוסף טרומפלדור³; אם אחדות לשם גנבת תעודות ממפלגות אחרות – אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.

אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצירת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס; אם אחדות לשם האדרת ההון הלאומי והרחבת המיפעל ההתישבותי; אם אחדות לשם גיוס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הכשרה חלוצית של הנוער ותגבורת העליה החלוצית; אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת־ישראל; אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית; אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלימות הסתדרותם; אם אחדות לשם הגנה על זכויות העובד במשק, בישוב, בארץ ובציונות; אם אחדות לשם החשתה של גאולת הקרקע ובנין הארץ; אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המאנדאט והעם הערבי – אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.

השלום אינו מטרה, והמלחמה אינו מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות. ואם לשם הגשמת הציונות יהיה צורך והכרח במלחמה – נילחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי־מלחמה זה שנים רבות. ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום – יעשו הכל את השלום. יש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, צורך רב בשלום – בשלום ציוני. ויש צורך באחדות – באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תיכון בתוכנו: לא אחדות אידיאולוגית; זו לא תיתכן. לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל; יש ניגודים, ניגודי־אנטרסים, ניגודי־תרבות, ניגודי־חינוך, ניגודי־מסורת. והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרית והכרחית – אני רואה זאת כצו הגורל של שעה זו – אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו, ורק על אחדות זו, ייכון השלום.

*

הא' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון⁴ ובשמחה־לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלה – אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מלה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת – אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אובייקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודווקא מתוך ידיעה שדברינו היו נכונים – רצו חברי בהנהלה, ואני יחד אתם, לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום־אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רוויזיה בעמדתנו הקודמת. גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו. ואף על פי כן נעשה הנסיון הגדול – והוא עוד לא נסתיים! – כי נשתנה דבר־מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות, והשינוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.

מה נשתנה?

שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת. ונשתנה המבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המתגשמת.

חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני ולא נתחדש החזון הציוני. הדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה – נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות־הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת. העולם החיצוני לא ראה זאת. עכשיו רואים זאת כולם. אין הכרח להיות דווקא ציוני, ואפילו להיות יהודי כדי לראות זאת – התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים, פעורה לעיני כל העולם. הדלדול הכלכלי, התרבותי והאנושי, החורבן האזרחי־הפוליטי והלאומי והאבדון הצפוי לנו בגולה – נראה לעין כול. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית. והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?

קם גם הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי־ראות. – אם כי חוזים אלה נראו מקודם כהוזים ובעלי־דמיונות, ורבים לא האמינו בחזון. לא האמינו כי ארץ קטנה ופרועה, עזובה ומדולדלת, לא ריקה ולא בלי אוכלוסין – תשוב להיות מולדת לעם היהודי. והראָיה – שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, ואין צורך בעין מרחיקה־ראות – אפשרות הפתרון בולטת, גלויה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות, לא לעתיד־לבוא – אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינאמית. זהו השינוי הגדול, הכפול, האובייקטיבי שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת

*

וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי, בתוך התנועה הציונית, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. קודם כל חל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית כבר מונה כמעט ארבעים שנה – והדור הראשון בציונות זו, הדור ששלט בו רעיון הציונות החדש בטהרתו וברעננותו – כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרתם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם, אלה הם יחידי־סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, ולא רק במובן הגופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה – רק מעטים מתוכו מיוצגים בוועד־פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי. אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינאמי, ועליו תיבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.

וחל שינוי שני. שינוי חברתי. לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף־המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה מעולם.

ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, בורוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המיפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי ביל"ו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן־מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל, וכעבור דור אחד פרץ מחדש – ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים, אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם, וכל חייהם, יום יום ולילה לילה לשירות המיפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה. היא לא ראתה את המתהווה. אחד העסקנים הציוניים שאל פעם את אחד החלוצים האלה: “מה זה חלוץ? הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשירות ההגשמה?” וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ – אמנם הם היו רק מעטים, רק מאות אחדות; עכשיו הם רבבות. ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום.

כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט – וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה־עשר – ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה עשר.

*

התרעמו עלי שאמרתי בקריאת־ביניים: “הלוואי ירבו קונגרסי־פראג”. בישיבה האחרונה של הוועד־הפועל הציוני, לפני שנה, אמרתי: הערכה אובייקטיבית על הקונגרס הי“ח, תבוא רק בקונגרס הי”ט, ידעתי שיש שתי הערכות, ולא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על־ידי סוכנויות טלגרפיות ועיתונאים זריזים ושטחיים באותיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, המרבים לתת חומר מגרה, סנסאציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.

את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע להם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של קונגרס י“ח – היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני אשר התאסף סביבם. בישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן הקונגרס האחרון לישוב, למיפעל הציוני, לתנועה הציונית – במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.

וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו משני באי־כוח מפלגה אחת, מבאי־כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין וד“ר שמוראק. אושיסקין אמר: הנהלה זו היא הטובה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. וד”ר שמוראק אמר: הנהלה זו היא הגרועה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמיתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין. והדברים שאמר שמוראק הולמים את שמוראק. האיש הזה לא הסתפק בהערכת ההנהלה; הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לא כל פניה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערות אלו של שמוראק ראויות זו לזו.

אולם יש זכרון לאנשים, ונחוץ מאוד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הוועד־הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא במקרה נתאספו שני המושבים בירושלים – גם זהו פרי הקונגרס בפראג.

במושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה – איך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. אז יעצו להנהלה למהר ולהתפטר, ואפילו הציעו למַנות הנהלה זמנית ולכנס קונגרס תכוף להציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת־יכולת זו, אשר בה נכשלה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כישלון, איזו הזנחה, איזה מישגה – וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישגים והכיבושים. אין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה האחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר ללא־תיק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. העושים אינם אהובים על כולכם – אבל במעשיהם החשובים לא יכפור איש.

אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופראסקי כחברו שמוראק אין לו כמובן כל פניה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו, והוא אמר: אמנם רכשו את החוּלה. אבל מהי הרבותא? עלו לארץ חמישים אלף יהודים. איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת⁵ אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מילווה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מילווה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם, אילו לא רצו בעלי־הקונצסיה למכור את החוּלה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונסציה ליהודים – האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומוכרחים לעלות! האם היתה ההנהלה עושה עליה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת – האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף – האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאֵליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמישים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלוואה, והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחוּלה עברה אלינו מאליה – הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופראסקי עכשיו, לאחר המעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הוועד־הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופראסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאוד את סגנון הסגי־נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני” ו“כללי” זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונית, להביא לידי פשיטת־רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות. ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכישלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכולתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיכיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכישלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה בישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם עוררו בהלה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חיובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.

*

הא' שכטמאן מהסיעה הרוויזיוניסטית גילה את מקור העליה גדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמאן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעליית יהודי גרמניה. הסרת־הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו לבוא – מפני שסכנת ההיטלרים טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת צרה לתת מיקלט לאלפים מפליטי “המלכות השלישית”, ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובניה. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, – והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל. בקונגרס השמונה־עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרויות קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המאנדאט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתות מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח העליה מתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו מכה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקיבלנו לאחר הקונגרס היה כמהלומת־גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל הישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית אֶת המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל ציִד על עולים בלתי־חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בענייני העליה, מסרתי דו”ח בוועדה הפוליטית של הוועד־הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של הישוב הבעל־ביתי, העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו⁶, הגיד בוועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופראסקי, הרואה עכשיו שעליה של חמישים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הוועד־הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה – וסופראסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להיענות להנהלה זו, ואסרו על חבריהם להשתתף בוועדה הפוליטית – שמא יעזור הדבר לפעילות ההנהלה. ההנהלה הזמינה באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב – של התאחדות האיכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה, והוא סירב – והציונים הכלליים מסיעתו של סופראסקי עובדים יחד עם אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות – וחבריו של סופראסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה, כי אם גם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה – בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופראסקי וחבריו לא מיחו נגד זה.

אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה יחסו הכללי של הישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ, – עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. איש כרוטנברג,⁷ נובומייסקי,⁸ פולק,⁹ שינקר,¹⁰ באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.

לא אעמוד על החתירות מצד אחר, שנעשו במשך זמן זה, תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון – יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.

גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד הישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל הישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתימר לדבר בשם “הרוב” בישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאוד לעתון זה, לא מיחה; כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגן על הספסרים.

*

מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים־וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחד שאינו ענין לשום מחלקה. לאחר הקונגרס בפראג הורם קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לאו דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית, כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול ולגלוג התיחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל ה“בטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זלזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את ה“מוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלו הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך־ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.

*

והמעשה אשר נעשה אחרי פראג אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא אחת גרמו בפליטת־פה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומיפעליהם הגדולים כבר נעשו לנכסי־צאן־ברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי־רוח רגעיים. והיו הרבה נדנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי־רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג – אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולת הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, מוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא יימעד ולא ויישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים. מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים – הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,000 אנשי־צבא ציוניים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמובנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.

*

השינוי החיצוני במצב העם היהודי – גילוי החורבן בכל מוראו, גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי – והשינוי שחל בארץ – התגלות האפשרות והיכולת הגדולה לפתרון הציוני, שניהם וכן השינוי הפנימי – התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב־אונים וגידול כוח מגשים העומד לשירות המפעל והתנועה; לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה והבנין וההגנה, – כל אלה קובעים מצב חדש ומצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הועד־הפועל הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו לא נשתנה שום דבר, ויש אומרים: אין אלה מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכרחים ועתידים להשתנות. יש חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי־השעה הגדולים. יש גם כור רב־אונים אשר יבצע את ההיתוך הזה, יחַשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.

ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למָה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים – והדבר עכשיו קל יותר מאשר לפני שנתיים – אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענות לתביעה.

*

כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי עצמי, לאפתעתי, בתוך ההנהלה הציונית, שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה והגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על־יד הקיר ברובה יד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן לזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה – ובכל פעם, בכל תקופה, יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשות מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין ויכוח תפל מהוויכוח ההוא על מטרה סופית. ויכוח רוויזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רוויזיוניסטית.¹¹ הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם יצחק בן־צבי מהארץ ע“י ג’מאל פחה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בוועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס.ר., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר– מלכות בית דוד. בן־גוריון: אני דורש עוד יותר: מלכות שדי עלי אדמות, אחרית־הימים של הנביאים). ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו ועמד בכל תוקף על הדרישה להכריז על רפובליקה יהודית בארץ־ישראל. ואני הציוני הוותיק הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלימות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מוועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אַקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי; ולא אקט חיצוני שניתן ע”י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ – ובמשך הרבה שנים, והמדינה היא ענין לעתיד.

*

אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו רחוק כל־כך. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה – והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום, – לא האמנתי שעיני תחזינה בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע שאזכה לראות זאת בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות מאמצים קשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפיסגה ולעמוד במקום אחד.

בסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: חמישים אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה, לכך עלינו לכוון את כל מאמציה של התנועה. אין זו תכנית לתמיד. זו היתה התכנית לשנתים אלה. האם היה דבר זה נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופראסקי? לא: גם עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. לכך נדרשו ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים. המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ, אלא השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הביטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים רבים למען השרשה זו.

*

אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב – איני אומר עליה, לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה; אפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מיעוט זה של העליה העובדת אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים– גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, – אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. אנו מצוּוים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית זו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו, ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. משום כך כל כך חשובה התעשיה. כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה – מפני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפּו היא שאלת־גורל בשבילנו. ויש לנו ויכוח רב עם הממשלה על הטמפּו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפּו שלנו ובין תפיסת הטמפּו של הממשלה מצד אחד, ובמרחק שבין תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתיים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר עוד זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, וגם הנוחה ביותר והידידותית ביותר, היא קודם כל ממשלה אנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה, לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתים, אך עוד רחוקה היא מתפיסתנו אנו. וההתאבקות ביננו לבין הממשלה במקומה עומדת. ודוקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפּו, עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני – והוא: חקלאות.

*

יש לקח איום אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדראמטי שנקרא בשם המלחמה הפונית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעברים הקדמונים, היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקרת חדשת (קרתגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה, והוא הראה נפלאות במלחמה. הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית, דרך הררי־אלף, והביאם ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים. נגדו עמד צבא רומאי גדול, גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית – כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש־ממלכה גאוני – הוא הוכרע ונפל לבסוף, אם כי נגדו עמדו גנרלים בינונים מחוסרי־כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר, ובהיאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־הכפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של איכרי רומא. איכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו – כי היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה בלי השאיר לה שריד ופליט.

*

ואנחנו באים שוב לבנות מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר – ומסביבנו עם מעורה בקרקע. ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר – אולם סופה יהיה כסופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל – ותמצאו את דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה, הנחכה גם לאותו הסוף?

גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף – 13% – חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.

והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו, הוא חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף־הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף העליה – 50 אלף לשנה – משנה בהחלט את היקף הצורך בקרקע. העליה היהודית יוצרת שוק גדול עירוני, ושוק זה מבצר את המצב הקיים, שאינו יהודי, ומייקר את הקרקע שאינו יהודי, ומכביד פי שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פּרופּורציה מתאימה, נורמלית בין ההתישבות העירונית ובין התישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל – ויש תקוה שהיא תעלה על חמשים אלף, גם אם החמשים אלף אינם מונחים בקופסה – אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת־קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה – כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחיבת קנה־מידה חדש במאמצנו החקלאי – גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת־זרת בהתישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. התנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מידה רחב של התישבות חקלאית, אלא יש אפשרויות רחבות של התישבות חקלאית; יש קרקע פנוי במידה רחבה. אולם הזמן דוחק, ואם לא נחוש, נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע במידה שישנו. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעין הוא מעט ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדש. האפשר הדבר?

*

דיברו כאן על הכיבושים של ההתישבות, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של ריווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון־עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גלגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמיתי של משקי העובדים, של משקי ההסתדרות הציונית – ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים – הוא לא בריווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת אינם נחוצים 250 דונם; מספיקים 20 דונם. הברון עשה התישבות והוציא עליה פי כמה משהוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתישבות שנעשתה בידי שליחי הבארון, עלו 1,000 איכרים 90 מיליון פראנק זהב. הדבר היה לפני 30 – 50 שנה, כשערכו של פראנק הזהב היה פי כמה מערכו עתה. המינימום שניתן לאיכר היה 250 דונם. ועד היום יש לאכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויימה מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות אלה – וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המשק הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל איכר. ואילו היה השטח של 250 דונם מינימום הכרחי לכל איכר – היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם – אין אדמה בארץ־ישראל להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית – שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, כי היחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים להוכיח שגם 12 דונם מספיקים; וב־20 דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים גבוהה יותר מאשר במאתים וחמישים דונם של ההתישבות הישנה. מעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה ופי שלושה־עשר. זוהי הדרך השניה ברכישת קרקע – דרך יצירת ארץ־ישראל חדשה, – אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלושה ממַדים. על שנים אין לנו שליטה: על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי־אפשר להרחיבם ולהגדילם. אבל יש ממַד שלישי – פריון הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל־ידיו מגדילים את אפשרויות ההתישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע – אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשיו בקנה־מידה רחב, ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.

*

בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החוּלה – אבל רכשנו רק זכות. בלי ייבוש, בלי השקאה, ובלי התישבות עובדת אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תיבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת; היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת, אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החוּלה.

החוּלה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר־הקרקע. כאן שטח גדול ופורה שהיה פנוי במשך עשרות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי־קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תיעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מישהו, אלא להיפך: מתוך הענקה ביד נדיבה לאלה שיש להם חזקה כל שהיא באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להיעשות כאן אינו אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים – וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והאחזותנו הקרקעית באזורים אחרים בארץ. ושוב, גם בנידון זה יש מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך גם יש מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע"י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע בידי יהודים, תשובה שאמרה כי השאלה העיקרית בארץ־ישראל היא הגדלת פריון האדמה, יש לה ערך פוליטי גדול יותר מכמה הכרזות של מיניסטרים בפארלמאנט על שמירת המאנדאט. הגדלת־הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגרארית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש פטר אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תיעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תיעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.

*

אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא – עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו? אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסן לקרנות, ולא על יחסן למשמעת, ולא על יחסן להנהלה – אלא על יחסן הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות לא הערכתם ולא החשבתם שאלה גורלית זו. ד“ר מוסינזון קובל על הפועלים שהם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? ד”ר הופמאן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הריווזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה ביתרי“ם הלכו למושבה – לא הלכו ע”פ קריאתכם; אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת בית“ר שחיברו מנהיגיכם יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני – אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה – הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו – נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר־סבא לימדתם זכות על הפורצים, עד שהביתרי”ם נעקרו גם הם מכפר־סבא. ואם איני מתפלא על לימוד־הזכות של ד“ר הופמאן וד”ר מוסינזון – איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי־זכות אלה.

אוסישקין היה מהראשונים שהכריזו על עבודה עברית כעל עיקר־העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? ודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר־מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? ודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול ויותר קל להעביד פועל ערבי. יש להרכין ראש בפני כל איכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף־קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת־הקהל היהודית. תפוחי־הזהב אינם נמכרים ליהודים, ואין הכרח, לדעתם, לעבדם בידי יהודים, ואם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר “לסדר עליה” מחורן וממצרים.

אבל אין זו חובה ציונית ואין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה, ולערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר”? במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אטמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציוניים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים – לא היה כל כך קל גם לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.

ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קשיים לא רק מצד האיכרים – יש קשיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, ולאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאיים. יש הבדל רב בשכר־העבודה שבחקלאות ובבנין. ויש דאגה לעתיד, ויש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהוויתם. – אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אושסקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האיכאים והפועלים. אני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: באשר אני רוצה להקל על נותן־העבודה ועל מקבל־העבודה, ומבין אני מאוד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה שיהיה אתו כבן־ביתו. חושבני שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאיכר זה ויש פועלים כאלה המתאימים לאיכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם).

*

חברי היקר, אוסישקין, אני מכיר את הענין זה שנים רבות. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו איכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי־ציון – כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו, לארץ־ישראל? מצאנו איכרים שהיו אידישיסטים; פנקסי ועד המושבה בזכרון־יעקב התנהלו באידיש; הדיבור העברי בפתח־תקוה נחשב לאפיקורסות, – כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל, – כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית, להגנה עצמית? בפתח־תקוה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא – כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?

פה ניסה אחד הרוויזיוניסטים להוכיח שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האיכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפתח־תקוה, לא חרם פרטי אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאיכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ הועמדנו לפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו – כי היינו ציונים ולא יכולנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הרקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון־יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי־הניבול הערבים של תינוקות המושבה וילדיה אשר נתחנכו ע“י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האיכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה, זה היה ה”קלאסען־קאמף" שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימונו נשאנו ונישא ברמה.

*

מצאנו גם איכרים אחרים ששמחו לעלייתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים, ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם – הבינו אותנו. ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו, ואיננו רוצים שתהיה מונופול שלנו. בגליל מצאנו איכרים עובדים ואיכרים ששמרו על עבודה עברית שהיו קרובים לנו. עד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. ידענו להעריך איכרים כמו קרול בפתח־תקוה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של איכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי לישיבה של הוועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של איכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באיכרים כאלה. גם הוא דיבר על הבריחה מהחקלאות – אבל דבריו היו כנים וספוגי־צער. עם איכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת.

יש חלוצים בקרב האיכרים, ויש לא־חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופראסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני, אשר נתחנכו על תורתו של סופראסקי, מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, בלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל, גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. איכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא־חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האיכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האיכרים בנויה על יסוד זה – לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.

והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית: עליה לתת עזרה גם לאיכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאיכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על־ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.

תגבורת החקלאות היהודית והרחבתה בקנה־מידה הולם את מידת־העליה המתרחבת – זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. וחקלאות פירושה קרקע ועבודה. לשם כך – כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך – אחדות התנועה הציונית, לשם כך – הסתדרות ציונית בעלת־תוקף וכוח ואמצעים.

*

ביצור החקלאות, ביצור עמדותינו לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני: שלטון ציוני תקיף כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכנן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים־למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית שיש בה ברכה לכלל ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלנו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק־שרשים בכפר ובעיר, שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא־מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי; יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין ארגונו הכללי והאחיד ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוּּונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את ארגונו הכללי והמאוחד של הישוב הארצישראלי על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שיויון גמור בזכויות וחובות; אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה החלוצית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; אשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופראציה עם ממשלת המאנדאט והעם האנגלי מצד אחד והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערביים אשר מסביבותיה מצד שני.

שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להירתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה הנכונים לכך.

היינו בודדים – אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי־אונים. מנַיין בא כוחנו בציונות? מפני שמיצינו מלוא תכנה ההיסטורי של הציונות ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא־תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום־לב ובאמונה במיפעל ההגשמה הם בעלי־בריתנו.

תל־אביב, 29 ביאנואר 1945

בועידה הששית של הסתדרות העובדים

חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים לייחד כּנס אחד של הוועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מיפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי, לא־גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה, – קדמו להם הוגים עשירי־רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי־עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף־על־פי־כן היו אלה אנשי בראשית, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמיפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – היתווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהווייתם את מלוא תכניה האנושיים של משאת התקומה והשיחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה. והם אשר יצקו את דפוסי תנועת־הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה, ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקונסטרוקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.

*

אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה בחיר העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו מעולם, וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו להערכת העבר, כי הוא מלא אימת הקורות וחרדת הבאות.

כי בא הדבר אשר לא יגורנו, אשר לא יגור איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגורנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות הסגר, שפטים, גם שפטי מוות, אבל לא יגור איש את אשר בא.

אך לא על כך אני עומד לדבר; אין אני יכול לדבר על זאת; ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דברי אני לָעו. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבאות, כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, גם באירופה, ואפילו בפולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים שחיו באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, ובדין שתהיה חרדה גם לגורלם הם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה; ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד; גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, לרבות היהדות בשאר תפוצותיה, וחרדה שניה – לארץ; מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית־הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעברה, אלא לצפות לאחרית־הימים. אבל מה בצע באחרית־הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; ולא האנושות כולה – היא תגיע למה שתגיע, אלא אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעיז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, והיא אמרה: נצח ישראל לא ישקר, מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית; היא אמרה שעבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טפין טפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עברנו מזה אלפי שנים, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. אולם מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה ציונית אשר בטחה שיהודים אחרים, לאו דוקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות הציונים ברוסיה, פולין וליטא, אותם עצמם, לעלות ארצה; והנה אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים באירופה, ואין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. נפגשנו כולנו עם פליטים מעטים, אשר הצליחו בנס להגיע הנה מבתי־הקברות בליטא, בפולין, ביוון, ברומניה, בצרפת והולאנד ועוד – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; לא כציונים, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך דחיפה אידיאית, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב כשרידים בודדים בתוך בית־הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף היהודים בפולין, 2% מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד ואחד אפוף דמויות יקרות שנרצחו; רואה לפניו רחובות ושווקים שהיו מיושבים מכריו וידידיו ובני־משפחתו שאינם. חמישים האלף שנשארו בחיים אינם כל כך מבוקשים להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן, ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא בא־כוח הממשלה הלובלינית, נציג כוחות המחר, נציג מובהק ומוּכּר, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות מודיע, שגויי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

ומשבעים אלף יהודי יוון נשארו – ששת אלפים, אולי עשרת אלפים, אינני יודע אם שרידים אלה הם ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם “רק” גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אך גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה. אם הם לא יעלו מיד אין הם בטוחים שיוכלו לעלות בכלל, מפני שלא יתנו להם אולי לצאת. הם אולי עדיין אינם יודעים אם הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים בדבר אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות מחר” יהודים מאושרים ומוכּרים בגושפנקא של כוח המחר המשתלט באירופה, הם אומרים: לא ניתן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה, שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומים עמד פה חבר, שליח שנשלח על־ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה; הוא היה שם בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש, והוא מספר לנו שמ־300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות, – ולא לעלות כציונים לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

והאודים המוצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח המחר, להגיד לו מה יעשה; יותר מזה – אין בידינו המפתח לכוח האתמול, אם נשתמש בטרמינולוגיה הזאת, אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. ואין אנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד. ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אך אין אנו צריכים להתבייש בדלותנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, לאלה אשר רצונם לצאת מבית־הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה, גם לאחר נצחון כוחות המחר, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם, ויחד אתנו לבנות מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו, – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדומיניונים הבריטים, כי ייתכן שגם הם יזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: "רצונכם

רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוש נעשה למען יקום רצונכם־רצוננו, אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד“; האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תייעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, ע”פ כל תורת הגוונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתיים שארית ישראל תנסה לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אווירו הצח של המישטר החדש באירופה – ורק לאחר עשר או חמש־עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שניתן להם? – זאת היא השאלה שמליון היהודים שואל אותנו, ולא רק אותנו, את פועלי ארץ־ישראל; הוא שואל את הישוב הזה ואת התנועה הציונית, אבל אנחנו התימרנו, ולא לגמרי בלי־צדק, שאנחנו חלוצי העם. ואני שואל: הנדע עכשיו להחלץ ולהחליץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? והרי דווקא מפני שהיא דלה ומעטה, עלינו לגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד, בקרוב בימינו.

*

וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, ולאחר שנשמעת התביעה־החרדה של האודים המוצלים: “הצילו אותנו מיד ובשלמות!” המחייבת אותנו להתרכז בלב ובנפש במאמץ מדיני והתישבותי דחוף להעלות במהרה ובזמן קצר את השארית באירופה, ורואים במאמץ זה חזות הכל – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ־גלויות מלא ושלם, על כל פזורי ישראל, גם מארצות שלא נוגעו עדיין באסון הגדול ואין עדיין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ־הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה תפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ־גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכולתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות. אני חושש להגיד פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה ייגמר בעוד שבועות אחדים ויוסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זכותם היחידה של היהודים היא לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שסכנה כזו הוסרה מעליהם אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם גם בעינינו אנו, וגם בעיני עהולם הגדול שוחר הדימוקראטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנתיים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה עוד לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? עם גמר המלחמה אין חשש בלתי־אמצעי להשמדה ע“י תליינים. אבל האין לפחד ממיתת־נשיקה ע”י מגינים, מצילים, בעלי “כוחות המחר”? – האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך.

ומשום כך גדולה כל כך החרדה בלב השרידים עצמם, והשאלה היא: האם אִתם אנחנו בחרדה הזאת, והאם נעשה את כל המאמצים הנדרשים מאתנו, ושהם בכוחנו, מאמצים התיישבותיים ופוליטיים, כלפי־פנים וכלפי־חוץ – למען יקום רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?

*

ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה. יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה. אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוות עמים ואהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים על עקרבים. עקרבים – אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם, אבל מה שמרגישים יהודים בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו הוא שהם יושבים על הר געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים – ובצדק – למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקורבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. יתכן שיש יותר או פחות ממיליון. אני אומר מיליון לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת ייעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.

*

אבל יש עוד חרדה אחת – מה יהיה גורל הארץ הזאת? ולא באחרית־הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תיפול הכרעה, – אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים בשלטון הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן ישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אבסולוטית שאין להוסיף עליה. שם נאמר רק שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. ובאמתלה של השלמה הרי יתנו לנו להמשיך את העליה, ויבואו עוד אלפים אחדים ואולי גם עוד רבבות אחדות של יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. יתכן שגם לאחר שיבואו 75,000 העולים, לפי הספר הלבן – עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם, – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו, או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זו: זהו גזר־דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, עמים שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה – ינהגו בנו, בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, את אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור בלי גידול מתמיד על המשק הזה ועל הפועל הזה ועל האשה הזאת ועל בית־הספר הזה, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו; לשתי האפשרויות הצפונות הבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאוד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת, ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מסוגל לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים; עד כמה אנחנו מחושלים ומחוסנים, לעמוד במערכה – אם תוטל עלינו?

ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפונה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה היהודית ולפני מיפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפים השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, לפי דעתנו, כי רוב יהודי אירופה נשמדו…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת, גם כאשר אלה יתנו לנו את כל מבוקשנו, – את כל הסמכות הממלכתית, כפי שאנחנו דורשים מהם: לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית ולמסור לנו את כל השלטון על העליה, – וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, עצם המלאכה של הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות־כוח, נמלים, מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוסינו מעולם במשא כזה, אבל ההיסטוריה איננה שואלת אתנו; היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמישטר בארץ. תכניתנו המדינית נידונה כבר בכל האינסטנציות: גם בהסתדרות, גם בישוב וגם בתנועה הציונית, ובכולן הכריעו וקיבלו תכנית זו. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך פטור אני עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם, איפוא, את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו. וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפויים לה ולישוב.

*

ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת גם בפעולה המקצועית, גם בפוליטית, גם בקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מייסדי מדינה, מחדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמוות;

אני שואל: האם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמוּרות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. דעתי: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה; היא לקויה בשני דברים: בחוסר אַחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי, ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ־ישראל, ולא מוסד זה או אחר. אולי איני רשאי כל־כך לדבר על ההסתדרות, כי אני עומד במידה רבה מאוד מן החוץ, זה לא מעט שנים. וודאי שאינני יודע הרבה מאוד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ואפשר שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות קצת מבחוץ, בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, ובקורתי והצעותי הן פרי

ראִייה זו.

אני מחלק את ההסתדרות לשני גושים: הגוש ההתיישבותי של הפועלים היהודים העובדים במשקם, בערך כ־30 אלף פועלים, והגוש של פועלים שכירים, בערך 65 – 70 אלף פועלים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי: הראשון – בחוסר אחדות, השני – בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

הגוש ההתישבותי לקוי בפיצול ובהתפלגות. יש בו מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת־הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא־מעט וגם הודלח ע"י התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מהחוץ, ואני מדבר בכל הדחילו־ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. אך כאיש מהחוץ קשה לי להבין, למשל, פינת־יקרת זאת של עמק הירדן, יקרה מכל הבחינות – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית; עמק זה משתי גדות הירדן, ביחוד מעבר הירדן מזרחה, פריון זה ושפע מים ושמש שבו; אבל מה שיותר יקר משמש ומים ואדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבו היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת־פועלים, ובכל מקום שהוא; שם הכל חיים בקומונה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי, עם צורך ברכוש פרטי, הכל חיים רק בתוך הכלל, הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת עם יעוד־חיים אחד – והקבוצות הללו, זו ליד זו, על שטח־אדמה רצוף מפולגות: כמה מהקבוצות שלטונן נמצא, נגיד, בחולדה; כמה – שלטונן נמצא בעין־חרוד, וכמה במשמר העמק. והדבר תמוה: כי בכל הקבוצות מכל הזרמים שורר אותו מישטר־חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית. ואף על פי כך הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. תחת סגל קבוצות שיהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה זאת ינצלו גם את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים להגביר יכולת הקליטה – וכולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, במובן הטוב היותר של המושג “חולי אהבה” – יש גבולות בין ישוב לישוב, יש טאבוּ, ואינני בטוח אם עוד כיום – מחר ודאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו יחד לבקר בבית־ספר אחד. והילדים לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות, וצורת־חייהם אחת היא, ובכל־זאת לא יוכלו ללמוד יחד בבית־ספר; אינני יודע אם לאורך־ימים יוכלו להתחתן צעיר וצעירה שהם מארגונים קיבוציים שונים, כי תתעורר השאלה איפה יחנכו את הילדים… כאיש מהחוץ אני תוהה ואינני מבין. קראתי הרבה על ההבדלים בין קבוצות אלו לאחרות, ועדיין אני עומד בעם־הארציות שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ובכך לא רק נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים; זהו מקור כל ההתפלגויות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ־ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.

*

והגוש השני, הגוש של הפועלים השכירים – 70 אלף איש. אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשמות שתי הארצות, משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוסים. לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, שכמותם לא ידע שום עם בעולם. ובאנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו ומאמצינו. לגבי התפקיד העומד לפני הפועל היהודי בארץ, לקוי ציבור זה ביכולת חלוצית ובהכרה ובנכסים תרבותיים, ומסופקני, אם במצבו כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה והצפוי לנו.

*

יש לעמוד על התיקונים הדרושים בשני הגושים. ואתחיל בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים. ולכל התיקונים מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי, תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל, ומתוך זיקה לכלל ולמרותו. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית, אולם אין בו במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין כאן מרוּת הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כלשהי בעניני התישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עובדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הגוש הזה עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע; הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו, ואיננו זקוק לסמכות או להוראה מצד הציבור כולו.

מאידך גיסא, הגוש השני, גוש הפועלים השכירים, ההסתדרות מטפלת בו בלבד, ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העובדה שגוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכול ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, לא היחידה אולי, גם לא העיקרית, למצב הפּגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקוים כלליים, ואני יודע שבין הפועלים השכירים יש אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים שבדגניה, בעין־חרוד, בנהלל ובמשמר־העמק.

אך אם אנו רוצים שציבור־הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור־הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם, וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על־ידי מוסד זה מוכרים הפועלים בגוש ההתישבותי, לא את עבודתם (הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם. המוסד הזה קובע במידה לא־קטנה את תנאי חייהם. אבל לא שמעתי שהוועד־הפועל יהיה מנהלה של “תנובה”. או שבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל־הפועלים לנהל את “תנובה” ולהחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין עושים כך. כי בדרך־כלל אפשר לסמוך על חברי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרים שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את הלקוחות, שלא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה־וחס, מקרה כזה, יכולה ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים של התערבות ההסתדרות. הוא הדין בעניני הפועל השכיר: הוא עצמו צריך לקבוע בעניני העבודה – לא כשהוא לבדו אלא עם חבריו יחד; לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן. אלה שעובדים במקום וחבריהם העובדים באתו המקצוע או באותה התעשיה – הם בעצמם יקבעו בעתיד את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי־העבודה, יכריזו שביתה, ינהלו משא־ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – הנני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואלחם גם בעתיד, על מרוּת הכלל: מרות כלל־הפועלים בחיי כל פועל, ומרות כלל־האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבוּרה. יש מקום ויש חובה על הכלל להתערב בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית־חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות טעות בשיקול־דעתם: מה הגבול לתביעותיהם המקצועיות; ומתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. אך לדעתי: מוטב שישגו הפועלים ושיעשו שביתה שלא־לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים לעולם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי ולהודיע: אינני להוט אחרי שביתות, ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן רבולציוניות מעמדית. ואף־על־פי־כך מחייב אני הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה.

הנה דוגמה של שביתה אחת שנתפרסמה הרבה – השביתה האחרונה של המורים. אני חושב, שהשביתה היתה מישגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; ולא פחות מכך היתה משגה כלפי הילדים; והיא היתה מישגה כבד לא־פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי; היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי שלא כולם הבינו אותי. זו היתה שביתה שלא־לצורך וללא־תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

אני שואל את עצמי, אילו המורים היו חברים בהסתדרות העובדים, ואני הייתי יושב בוועד הפועל, ורשאי להטיל ואֶטו, – מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטו. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על־כרחם את השביתה, כי בכך הייתי גורם נזק גדול יותר. צעדי היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי מסוגל למלא דרישותיהם. ואילו גם היו דרישותיהם צודקות, לא תמיד ניתנות הן להימלא, כיוון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות, ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הוועד־הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הוועד־הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה מישגה, גם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקיו של הוועד־הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא אנחנו נכריע אלא אַתה; לפי חוקת ההסתדרות ההכרעה היא בידך. אמרתי: לפי חוקת ההסתדרות אני יכול להכריע, אך אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמתי, ויהיה מקרה אשר, אם יהיה בידי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ותהא האחריות וההכרעה מוטלת על הציבור גופו העומד לשבות. לפעמים ישגו בהכרעתם, אך מוטב שיכריעו על דעת עצמם וילמדו משגיאותיהם.

אך לא תמיד הם שוגים, אם כי רחוק אני מאלה הרואים את הפועל ראִייה של אידיאליזציה. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם מחוסרי־אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי, והם קלי־דעת. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אל פחד! יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו, בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה; כרגע קל מאוד, גם באמצעים לא־כשרים, להסית פועלים, כיוון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה. שהוא ימנע מהם לעשות מישגה.

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. הדבר השני – הפועל השכיר, עוד פחות מאשר הפועל העובד במשקו, יכול לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דימוקראטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות. ועוד עכשיו, נדמה לי, קיים בקנטון אחד או שניים בשוויץ מינהג שכל חוק מתקבל על־ידי כל אנשי המקום. דבר זה איננו אפשרי אצלנו; אצלנו אפשרי לפעול רק בעזרת שליחי־הציבור. ושליחי־הציבור הם נבחרים.

אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, ואין הבוחר יודע מי הוא נבחרו, ואין הנבחר חייב לתת דין־וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי “לודזיה”, פועלי “עסיס”, ופועלי “נשר” וכל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, שיוכלו לדרוש ממנו דו"ח על כל פעולה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.

*

וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמשים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנונימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו, ולא יוכל לבוא אליו אחר־כך בטענה, אלא מיספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם, הוא אחראי בפניהם, הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם, הוא צריך למסור להם דין־וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מַיוֹריטריות; אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבחר ויהי אחראי באופן בלתי־אמצעי כלפי בוחריו.

*

הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מיספר לפני הבחירות האחרונות לוועידת ההסתדרות, שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר – אם הוא נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מיבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בוועידה השניה. ואת ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מיבנה ההסתדרות” המתחילה בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה, ההצעה הזאת נתקבלה על־ידי הוועידה והיא כלולה בחוקת ההסתדרות. הפרק (ג) על האיגוד המקצועי מתחיל במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עוסקים – בלי הבדל אומנות ומשלוח־יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלואה, והיו סיבות היסטוריות לכך. בארץ נתקיימו הסתדרויות ארציות אחדות: פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, והפקידים. ומלבד אלה היה עוד מיספר פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. לרוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, ואחר־כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" בימים ההם – השוה"צ עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, שלו זכו רק מ.פ.ס. ופועלי־ציון־שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי הבנין. לא היה יסוד לדבר על הסתדרות פועלי חרושת, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית־חרושת לסבון פה, בית־חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף־תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות. אבל בינתיים נשתנו הדברים.

יש כרגע כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם עובדים בנמל, בבנין ובהובלה, ורובם הגדול – בבתי־החרושת. וערבוב הארגון ועודף הארגון, הקיים בין פועלי בתי־החרושת, הוא אחד הגורמים לחוסר־אחריות ולחוסר־עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ־ישראל, כי פועלי החרושת הם אחד הציבורים הגדולים ביותר, 30 – 35 אלף פועלים בערך. והגיעה השעה, שניישר את הקו, שתקומנה הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת, והם יוכלו לנהל ­– בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית – עניניהם ברשות־עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרותו. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם, לא רק לפי יעודה אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת ויש לה שפע תפקידים. אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על־ידי אורגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר, שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. ציבור פועלי ארץ־ישראל אולי סובל, כאמור, מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בוועד־הפועל ובמועצת־הפועלים אינן הכלי ההולם את הצרכים של הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא הארגון המעורבב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה ועם זה אינן קשורות זו בזו במקום שיש צורך בכך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח הארצי.

*

והדבר הרביעי: שום תיקונים אורגניזציוניים, ויהיו המשוכללים ביותר לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש־הפועלים הגדול, שבו תלוי – בכל אופן, בזמן הקרוב – עתידה של ההסתדרות. והרי בעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאוד דברים, גדולים הרבה ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד אתנו ושצריכים לבוא אלינו. ועל ציבור־הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מותנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש לו עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעה התנועה, – תנועת־הפועלים, התנועה הציונית והעם היהודי בדורות האחרונים, – מיטב מאמציהם. מאמצים אלה לא הושקעו בתוך החלקים ההולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. ציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכלו הבתים היהודים האמידים, הבעלי־בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי־בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך־ארץ, כי אלה היו אבותינו, אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאוד חברים שבנו את התנועה, אשר נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופּית והנחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו בעתיד הקרוב, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הבאנו אנחנו.

חבר הסתדרות איננו נפסל בעיני אם הוא איננו ממוצא פרולטארי טהור, אבל בעתיד הקרוב יהיו רבים מאד ממוצא פּרולטארי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת, אשר המציאוה אויבי הפועלים בשעתו. העליה הקרובה תהיה ביסודה מדלת־העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם שם דואגים לתרבות הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם הייעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור, העם והעולם, איננו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה, ואין ביכלתו לעמוד במיבחנים הקשים הצפויים לנו, וגם לא למלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עלול להטיל עליו.

שומה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת־תנופה ורבת־אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים. לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. ובלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה מקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

נעשתה התחלה קטנה וחשובה ע“י הוועד־הפועל. בפגישותי עם פועלים שמעתי מציינים לשבח את פעולותיה של מחלקת ההסברה. יש להרחיב את הפעולה ולעשותה בכוח גדול. צריך לראות בכך אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים קשים וגדולים. עלינו לא רק לבער את האנלפבתיות, ההולכת ומתרחבת בציבורנו, ע”י הצטרפותם של אנאלפביתים רבים לשורותינו, אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, שהכשיר אותו ליצירת אותה יצירה גדולה ומפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. והוא יצר את יצירתו הגדולה והמפוארת, כי הוא יודע מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, היודע ומעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות אלא הכרה של היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, כשהוא עומד יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים; ויש לו אידיאל גדול, כי מאחוריו עומד העם היהודי המבקש את הצלתו, והוא שליח העם הזה, והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, ע“י כך שנַראה להם מה יכול הפועל ליצור גם בתנאי של עכשיו, גם בטרם בא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה הפועל היהודי ומה עושה העם היהודי להחיותה ולהפרותה. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא ע”י יניקה הדדית: שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; ולא רק מה שעושים אלא גם מה שיש לעשות. יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות־החוף, ויראה גם מה שנעשה על־ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות, ומה שאפשר לעשות. ולמראה־העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את החלוצים הראשונים, ומאין שאבו את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה, ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשורה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ומכשירי־חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד־מחץ”, ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה אשר התישבו בעמק, אינם עילויים; הם זכו לבוא מבית “בעל־ביתי”, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מציבור הפועלים לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי־בתים”, וניתן להם את החינוך הזה אשר הוריהם לא נתנו להם, ולא יכלו לתת להם מתוך עניותם.

*

והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאוד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי־צדק, – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים; יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל ולאוטוריטה מוסרית בקרב הציבור שלנו. ואעפ“י כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות; והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, טענותיו וקובלנותיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעיתים – בתביעות צודקות, למגבית, למיפדה ולגיוס, וכיוצא בזה. אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם התביעה באה מצד החבר ובין היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי־הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את העבודה הישירה המוטלת עליו, אעפ”י כך, אני יודע, כל אחד נפגע כשבאים אליו רק בשעה שיש איזה תביעה, או סכסוך. והציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, הוא אינו מושרש, אין לו חברה, אין ידידות; לרבים אין משפחה; יש בדידות והחיים אינם קלים ביותר, ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בקרבו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

במידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להגיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי־הפועלים שאני נפגשתי אתם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו על מוסדותינו. אך אין די בזה. לא די בכך שיש ועד מפקח לקופת־חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשורה במוסד הזה, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. לפעמים יש צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים במצב מסוים. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים והמישטרים והמוסדות בהסתדרות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית־חרושת בין הפועלים הוותיקים, העובדים שם כבר שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, ונזרק אל תוך בית־החרושת? האם פוגש הוא יחס חברי או נתקל ביחס ציני? ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם יש יחס חברי לפועלת, כמו לחבר, או לא? ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך פוגשים אותו ואיך הוא נקלט?

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראותם ראייה חדשה ולהאזין להם האזנה חדשה. צריך שהציבור שלנו יבוא לידי ביטוי; אי־אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה כי יש קצת עודף באלה: יש אצלנו המון בירורים, ואולי עודף של בירורים. ואף־על־פי־כן אין ביטוי לציבור כולו מפני שבכל הבירורים האלה משתתפים אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי פנאי, הייתי עושה סטאסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה או של מפלגה, ובין זה כינוס של ההסתדרות. אי־אפשר שיבואו הכל לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם יכול להופיע ולדבר. לא כל אחד מעיז, ולא כל אחד יש לו כשרון; אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו של דבר שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא ע"י פגישה אנושית עם פועלים – לא באסיפה גדולה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבר איש אל אחיו, וכל אחד יכול לומר דברו. וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, ואין צורך בכך, אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפגשו מזמן לזמן עם מיספר פועלים במקצוע אחד, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. ולא רק לבעל־כשרון, היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד יש משהו בלבו להשיח, ואפשר שיש יותר חשיבות לכך מאשר לנאום. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע, בה יפעלו אנשים בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם האחד הוא לעבור בלי־הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף לענף, לכל סוגיהם, מיניהם, עדותיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, כדי לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר, לדעתם, – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור: אם הוא בסדר ביחסו של האחד לגבי חברו, של החזק – לגבי חברו החלש, של הוותיק ­ לגבי החדש, של הפועל – לגבי הפועלת, של האשכנזי – לגבי התימני, של הקשיש – לגבי הצעיר, ולהיפך, אבל ביקורת זאת תיתכן רק בפגישה אישית בלתי־אמצעית; אין הדבר הזה יכול להיעשות על־ידי המוסדות הקיימים; נחוצים אנשים מיוחדים, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שהן מתפקידה של ועדת הביקורת.

*

והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר להקפיד על טיב־עבודתו ולשכלל יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלויים לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק. המשק שלנו הולך ומוקם בתנאים קשים ביותר. מומחים בשאלות משק אמרו לנו, כי לא יקום בארץ־ישראל משק אירופאי המוקף עבודה זולה ומשק פרימטיבי. עכשיו חיים אנחנו בתנאים שהם מלאכותיים, תנאים של מונופולין, של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, וזה לא טוב שיאריך ימים, ואנחנו נצטרך לעמוד בהתחרות, ולא בתקופה שלווה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאוד שלאחרי המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על־ידי הורדת רמת־חיינו, שכר־העבודה ותנאי־העבודה. לא נעמוד בהתחרות זו. הפועל היהודי לא יתקיים בתנאים ירודים אלה. רק בדבר אחד הוא יעמוד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

אם הפועל שלנו בחרושת, בבנין ובים לא יעלה לדרגה מקצועית עליונה, בשכלולו המקצועי, בשלטונו בעבודה, בפריון עבודתו – ופריון עבודה איננה הזעה – לא תהיה תקומה לא למשק ולא לפועל היהודי, ולא נעמוד בעתיד לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. ע"י כך נעלה את אחריותם ואת הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מאובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שוות עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי.

*

ובסיום, מילים אחדות לקומפלקס השני – אחדות מעמד הפועלים.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה לאחדותם של כל פועלי ארץ־ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלואה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר של מעמד הפועלים הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו על־ידי ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם להיות מאורגנים בחלקם בלבד – 30 – 40 אחוז; ואילו אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק אפילו ב־75 אחוז מאורגנים.

יש מעריכים – אין אפשרות לבדוק את המיספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש למעלה מ־40 אלף פועלים יהודים מחוץ להסתדרות, מהם כ־30 אלף אינם מאורגנים כלל, וכ־10 – 15 אלף מאורגנים בארגוני־פועלים אחרים. לדעתי, דבר זה איננו הכרחי; ואין להשלים אתו. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ־ישראל. היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את דעותיהם של חבריה. היא מארגנת פועלים לפי שני סימנים בלבד: אם אדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, מקומו בהסתדרות. רשאי הוא להיות קומוניסט או רוויזיוניסט, או בכל מפלגה אחרת. אין זה עסקנו לבדוק דעותיו. אנחנו ארגון כללי של פועלים, ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. אם יפגע במשמעת – יוּצא. אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים גם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים. – הסתדרות כללית של פועלים, פירושו של דבר שהיא פתוחה לכל פועל, ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני, ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי, ההסתדרות היא ציונית־סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמאלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הווייתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ־ישראל.

מקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רוויזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רוויזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רוויזיוניסטים או קומוניסטים –­ מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדומים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ־ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט, ולא כל יהודי העובד בארץ־ישראל מוכרח להיות ציוני. אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי. ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההווייה.

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, לא מפני שהם קומוניסטים או רוויזיוניסטים. ודאי, הם אשמים שלא הצטרפו להסתדרות, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. ואני מציע לוועד־הפעל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי־מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה; נפגשתי עם פועלים כאלה; הגעתי אליהם ע"י בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. ואני שואל אותו: מי אביך? והוא קורא בשמו של אביו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה, בקשר לסכסוכים פנימיים בהסתדרות בתל־אביב. אז הוא הוצא מההסתדרות. אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי, והוא סיפר לי על עצמו ועל רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ומדוע אתה מחוצה לה? – ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עלי, ולא דורשים ממני שום דבר. ­– הוא ענה לי.

יש רבים כאלה, אבל יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שימעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים ומטילה חובות. ונחוצה איניציאטיבה להכניס את הבלתי־מאורגנים להסתדרות. עמידת רבבות פועלים בחוץ עלולה להיות סכנה גדולה לנו כשנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמורות, או כשיתחוללו משברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי. אסור להשלים עם מציאות רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היודי, ואני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מענין אותם מה יהיה גורל הארץ וגורל העם היהודי. אל לנו להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה להצטרפות להסתדרות ונגבש גרעיני־יוזמים – נערוך כינוס של אלפים, ואולי של רבבות, והם יצטרפו להסתדרות.

ויש גם פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהוועד־הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי שהיה רצון רב שהפועל המזרחי, ביחוד, יצטרף להסתדרות. יש לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר בהפועל המזרחי. אך אם נשכח על קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור־פועלים שאינו שומר שבת על פי חוקי ה“שולחן ערוך” אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העובדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום־עבודה בשבת, – כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום־העבודה בפני פועל דתי, ואנחנו איננו יכולים להשלים עם הפליית פועל, שתישלל ממנו אפשרות לעבוד במקום־עבודה מסוים; משום שהוא שומר־שבת. גם אילו לא היה הפועל המזרחי, ולא נתארגנה בהסתדרות סיעת העובד הדתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שתשבות העבודה בשבת בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח־נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יתקיימו על עבודתם, ואנחנו רוצים שפועלים דתיים יהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור־הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למישטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בהסתדרות כבביתו. כמובן, אם לא יסתפק באווירה המאפשרת לו להיות בתוכנו אלא ירצה לכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה! אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תיוואל לחשוב שיכולה היא להטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. עלינו להשליט משטר כזה על חברות בתוכנו, שידע לכבד את הפועל הדתי, ולא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אווירה כזאת תשרור בתוכנו, יכבד הדבר על הפועל המזרחי לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לקרדום פוליטי.

ולא נוכל להשלים גם עם עובדת עמידתו של ציבור גדול וחשוב כמו הסתדרות המורים, מחוצה לנו. אם ההסתדרות תקבל את המיבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי בפעולותיהם ובקביעת דרכם המקצועי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, – נסיר מכשול גדול – פחדם ואי־רצונם של מורים רבים להצטרף להסתדרות.

*

בשאלת “החלוץ” האחיד: אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. נדהמתי בראותי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מיפעל ציוני כללי ובין מיפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס הציוני והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעותם ומכירים כי ההתישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, אינה עומדת בסתירה למיפעל פועלים. ואינני יודע למה נשתבשה המחשבה אצלנו, לראות ניגוד לעצמאות פועלים ולערכים חלוציים בפעולת התנועה הציונית לחנך חלוצים בגולה לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות. אבל זה ויכוח תיאורטי שאינני מוכן לעשותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. היה לי סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי־קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל, כשהם בעצמם באו לארצות האלו, הם עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו שליחינו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. הם מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל בדגל האדום בלבד” אמרו השליחים, כל השליחים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל להפגין גם בדגל הציוני!”. אולם פעולתנו בגולה מכוונת על־ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ־ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים, במריבות ובוויכוחי־הסרק של מפלגותינו וסיעתנו. – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ־ישראל. המאור הזה משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ־ישראל. והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והצעתי פשוטה. אני שומע כי רוצים להעביר לגולה את כל תורת־המריבה הקיימת אצלנו המחייבת את פילוגן של הקבוצות בעמק־הירדן לשלושה גופים, וטוענים שהנוער בפולין ובולגריה וביוון הכרח לו לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנות חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת, ולנוער היהודי בגולה החסר ידיעה על הארץ, רוצים להסבירה. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית היא וגזירה היא מלפנינו, ואין מפלט ממנה; אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נקנה וננחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו: עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברות בהסתדרות, חברות בהסתדרות הציונית, התישבות עובדת, חקלאות וכו' וכו'. ואת הדברים ה“חשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.

*

והדבר האחרון, – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – דבר האחדות הציונית־הסוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ־ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרוויזיוניסטים, כולל הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בימים הקשים העלולים לבוא עלינו, תהיה זאת שאלת־חיים בשבילנו. ודבר זה ייתכן אם יהיה הרצון הכּן והאמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד מצומצם יותר, אבל חשוב לא־פחות – איחוד נושאי החזון הציוני הסוציאליסטי. זה היה דרוש לנו תמיד, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים; ודווקא עכשיו, כשחשך עלינו עולמנו. לא אציע דבר; “איש מפלגה” אני, “מעונין”, “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל ימי חיי, ואני איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אך אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי־הדעות בכל מפלגה ומפלגה, וזה יש לא רק במפלגה שאני חבר בה, וחילוקי־הדעות שלה גלויים הם בפני כל הציבור, אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת־חיים, המתיצבת לפנינו, שלא תעורר חילוקי־דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין חבריהן מתפלגים, ואינם יוצרים סיעות נפרדות, ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מהשומר הצעיר מציעים למפלגת פועלי ארץ־ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם, אינם נותנים לנו הזדמנות להיות לנו דוּגמה. את חילוקי־הדעות שלהם הם מכריעים במפלגה אחת, בלי סיעות, הם דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים מאמצים למצוא נוסחה מאחדת, אבל כאשר הם לא מצליחים בכך – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מבקשים פתרון משותף, ואם אין מוצאים אותו, מכריעים ברוב.

נוכח מה שקרה לנו, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, ונוכח הקשיים הגדולים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על־ידי כל המפלגות בהסתדרות ועידה ציונית־סוציאליסטית מייסדת, שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים־סוציאליסטים בלתי־מפלגתיים, כדי להקים איחוד ציוני־סוציאליסטי גדול? במפלגה הזאת יהיו חילוקי־דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, וייעשו מאמצים למצוא מוצא משותף בכל שאלה מעשית כדי להגיע להחלטה משותפת, ולא – יכריע הרוב. כל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי־מפלגתיים, יתחייבו לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בשאלות הפוליטיות, ההתיישבותיות, ההסתדרותיות, והארגוניות, שכן ערכי־חיים משותפים וגורל־חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתקים את כל הפועלים. ואני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ־ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני־סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!

תל אביב, 1 בפברואר 1945

חברים, לא ניתנה כל תשובה בוויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דברי בפתיחת הוויכוח: אם נוכח הקשיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני־סוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שערכי־חיים משותפים וגורל חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

נדמה לי, שהחברים היו צריכים לדבר בשאלה זו, אך הם עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות – זה כשמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, ¹ עלול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלימותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדנות ובשיקוצים ובקיטרוגים, אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך־ימים ערלים ואטומים. קול רב יותר, תקיף יותר, ומשכנע יותר ידבר אל כולכם, אל כולנו, ואי־אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו – לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית־נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות־איוב אשר בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת־הדמים והאֶלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הוויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והתפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך לא התייאשתי עדיין מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו – כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאוד בוועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שואה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית – וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה הוא העם העובד המעט הזה בארץ המולדת הקטנה. לדעתי אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמיבצר־עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא גם מיבצר עוז וחומה חיה לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה, ולכל יהודי באשר הוא. ושני הדברים היונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני; בלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, – אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו, – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, המציאות משונה זו; כאן אין מקום לפועל יהודי, ואין מקום להסתדרות כזאת, ואין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילים, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזון והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא־גאולה. מקורה ומעיין־כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחריו, בתוך כוחות אתמול ובתוך כוחות מחר (גלות היא גלות בתוך כל מישטר ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ־גלויות במולדת).

אך בלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה, בלי שתעמוד לימינם בכל אונה הארגוני, המוסרי, המשקי, ובכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא גם בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי־אנוש יום־יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות, בלי שההסתדרות לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על הגדולות ייהפכו לדבר־שפתים ולמלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה־צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת־אומן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו, וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעורה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.

*

בוועדה המתמדת התרעמו עלי על שערבבתי בפתיחתי את שאלות הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמאלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק־הבית, ומשום־כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראיית השואה והשעה הטרופה האיומה והגדולה; כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק – לאחר שלושים, עשרים, או עשר שנים, – אלא מתוך תעודת הדור בימי־ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען ניכון ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק־הבית. ואלה אשר מתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת, – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו הציבור הקטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל־אל־כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת באלפור, וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי־ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח. וכל העולם נראה לנו אז ככוח המחר. את החלוקה הפשטנית ותמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול, וזו כולה מחר – לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה עדיף לאין־ערוך: לא מיליון ומאתים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר לא היה מעולם. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי־ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית גם בגליל, גם בשומרון וגם ביהודה. היה קלוב פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת הפועל הצעיר והיתה מפלגת פועלי ציון.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה הולם כל כך את המושג “מפלגה” אותה הרים הח' גוטהלף על נס – מפלגת־העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות. התפקיד המרכזי של מפלגת העבודה הבריטית – ארגון בחירות – לא עמד במרכזן של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות ובייסוד קבוצות. מפלגת הפועל הצעיר יצרה את אם־הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת פועלי־ציון יצרה את קבוצות אילת־השחר, תל־חי וכפר־גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – הארגון המקצועי הארצי הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוד אחדות העבודה בפתח־תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח־תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, אלא היא אשר יזמה את הקמת איחודם של פועלי ארץ־ישראל כולם, בעיר ובכפר, – את “אחדות העבודה” – בלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאיים, וגם לא המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ־ישראל נתנו אז, בפתח־תקווה, ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ־ישראל מהעליה השניה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי החלוץ מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר־כך גם יוצאי החלוץ מאירופה, ובעיקר מרוסיה, גברה והלכה התסיסה עד שקמה בחיפה, בחנוכה תרפ"א, (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

וכך עמד אז ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוננו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדות אירופּה היתה קיימת בשלימותה, והיהדות הרוסית לא היתה עדיין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופף באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היווסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על־ידי מניחי־היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורנו בהתקנת כלי־האחדות שלנו?

*

הח' ריפטין, מתוך צורך לנגח אותי או חברי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי־החרושת ובין אנשי הקומונות” של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על־ידי השומר הצעיר. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני השומר הצעיר, כבר היתה קיימת ברית בין הקומונות – אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט, קבוצות, – ובין פועלי בתי־החרושת. אמנם גם מיספר הקבוצות וגם מיספר בתי־החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני אינו מטעני, היו שני בתי־חרושת – היקב בראשון־לציון ובית־החרושת של שטיין; וכבר אז ידעו “ללחום”, והיו שביתות גם בבתי־החרושת – ואפילו בכפר עצמו, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על־ידי “הברית החדשה”. ריבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומיפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת הח' ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. אין מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת ריבולוציה אינה אלא קונטר־ריבולוציה, – אלא מבצרים, מרחיבים, משכללים ומגבירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז־חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השניה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז־חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות־הפועלים – אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, עובדי־כפיים ועובדי־רוח, מכל העדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה” שדיבר עליה ריפטין אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה, כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי חרושת אחדים נתבעת על־ידי המהפכה שלנו – אלא ברית־אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי־החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדות פועלי־החרושת כולם – אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ־ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת. – אלה שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת העולם הקודמת, תיקנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.

*

אולם שום ריבולוציה אינה מתגברת בבת־אחת ובשלימות על המישטר הישן, והמהפכה שנעשתה על־ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה, לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המישטר הישן. אני מתכוון ל“מישטר” הישן של הגלות ושל תנועת־הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המישטר הקיים בארץ – לא היה קיים כמעט מישטר פה – זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלות, פיזור, נכר ועבדוּת שבו היה נתון העם היהודי, ומהפכה נגד תרופות־אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר, נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת־אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. וזו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים, – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון, ואחדות עושי־המעשים ואסירי־החזון, בהסתדרות־פועלים אחת ובמפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי־פועלי והבלתי־ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על־ידה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית־סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על־ידה עוד מפלגונת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “מישטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת־דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי־העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפלגות נאמנות על אנשי שלומן, ואם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא־לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר לבין הטפל, בין המוקדם לבין המאוחר, בין מה שתלוי בנו, בין מה שמוטל עלינו ורק עלינו לבין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו – כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על־בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן, – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים, לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים בפני כל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום, ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במיפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.

*

ודרוש מאמץ מתמיד ועקשני, ודרוש אורך־רוח וסבלנות כלפי גילויי־העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות וגם בלשון ותרבות גם בארגון גם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על־ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים, גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים באשר אנו כביכול חלשים וחסרי־אונים, לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה. הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא משום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני־חורין.

זוהי דרך לא קלה; ויש שאנו מצליחים בדרך זו, ויש שאנו נכשלים, ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר. יש חוסר־התאמה טראגי בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זהו תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק־הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר, ואם לא נצליח מחר, נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו גם יכולים להפסיד את ההזדמנות, לאחר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי שילוח ההולכים לאט לאט.

*

איני מקבל תורת הח' לאנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי־אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה ע"י הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר להפגין בלי־הרף את התנגדותו – מוּתר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות, אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות שותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הדבר שנקבע, אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולענין שנקבע.

*

החבר גוטלהף, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בוועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבור פארטי” שלנו (מפלגת העבודה הבריטית), והמפלגות – אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב הח' גוטלהף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ולתפיסה זו של מפלגת העבודה הבריטית אצלנו. ה“לייבור פארטי” באנגליה ענינה העיקרי הן בחירות פוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. ומעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי־ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר; ואין היא עוסקת בחתימת חוזי־עבודה עם המעבידים. טלו כל אלה מההסתדרות – ולא יישאר ממנה כמעט ולא כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל־אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות הסתדרות – עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו – ומעט מאוד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת פועלי־ציון בארץ מיום היווסדה ועד התחסלותה לשם הקמת אחדות גדולה יותר – ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפארלאמנט – אם כי בימים ההם היו גם פארלמאנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.

במרכז חיינו עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ובמושגים והשוואות משובשים וחסרי־שחר מנסה הח' גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. והוא מזהיר אותנו לא ללכת שולל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרותה העליונה, באשר אלה הם טריידיוניונים רחמנא־ליצלן, וטריידיוניונים, כידוע, היו בעוכרי תנועת־הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מהמרצה מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולאנד וסקנדינביה – אם כי אצלם התקיימו “טרייד־יוניונים” – ולא הסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה בשעת מלחמה זו מה שקרה בצרפת – אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, ואף־על־פי־כן יכלו קומץ קומוניסטים שהתנגדו אז למלחמה להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער, יחד עם מאתים המשפחות העשירות שהשתלטו על המשק הצרפתי, את המאמץ המלחמתי של העם הצרפתי – בשעה שבאנגליה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר, גם כשאנגליה נשארה לבדה ובודדת במערכה. והרי גם באנגליה ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (בעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומוות ניתכו בלי־הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים, אם כי גם באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוליגרכיה הפלוטוקראטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר?

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ואוסואלד מוסלי לא הצליח להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה — אם כי לא היו מיליונים של סוציאליסטים ואף לא רבבות של קומוניסטים, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון?

אין אני חייב לחזור עכשיו לוויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתים הוחלט הדבר בוועידה, כפי שהציעה המפלגה, אולם תמוה שהאיש שהתווכח על האיגוד המקצועי, והפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היות ההסתדרות הארצית בלתי קשורה להסתדרות כללית והיותה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כך פה; אצלנו ההסתדרויות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות עתה (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית (שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי – מרוּתה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.

גוטלהף הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבר פארטי” מעדיף “התמודדות” של מפלגות על התמודדות של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות, לדעתו, על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם – אבל ארגונים מקצועיים מתמודדים על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת נגד פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא ההתמודדות הזאת? האם תציג הסתדרות פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות־דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים, כשם שאין התמודדות בין מועצות־הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין התמודדות של מפלגות והתמודדות של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ההתמודדות בין המפלגות, שהחבר גוטלהף מלמד זכות עליה. אינני בלתי־מפלגתי, ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה, להיפך אני רואה בה צורך חיוני, אבל אני סבור שלמעמד־הפועלים יש צורך במפלגה אחת בלבד, ותיתכן מפלגת־פועלים אחת יחידה, וכל היתר – כנטול דמי, ואני שולל בהחלט ש“ההתמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם.

אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי ייאמר לי שלויטה או דוד צירקין בעין־חרוד הם פחות או יותר ציונים מאורי או מברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת־ברנר ונען וחולתה ודפנה ובית־הערבה ועוד – משקי הקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל־יוסף, אשדות־יעקב, כפר־גלעדי, עין־חרוד, אפיקים ועוד – משקי הקיבוץ, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל? ומי יאמר לי שחזן או בנטוב או ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומב או משאול מאירוב או משקולניק, או שמרחביה ומשמר־העמק הם יותר סוציאליסטיים או פחות סוציאליסטיים מחולדה ומגבע או מגבעת־השלושה ומכנרת?

מישהו מהמתווכחים העיר, כמדומני, שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה, מדוע שער־הגולן ודגניה ואשדות־יעקב ואפיקים ובית־זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. – באמנה, איני מבין, כשם שאיני מבין מדוע טבנקין ולביא וחזן ושפרינצק ולוביאניקר ויערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעיני אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי־חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסא וסגנון, ומתמודדים באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם יש ויכוח בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הרי הוויכוח קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, רק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בוועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה, היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד, ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי־דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת, והוא הדין להיפך. ורק קיום המחיצות הנפרדות משווה לוויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי, – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הוויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתוכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהם כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד אחדות־העבודה. בוועדה זו השתתפו 2 באי־כוח של פועלי־ציון וארבעה באי־כוח של הבלתי־מפלגתיים. באי־הכוח של פועלי־ציון היו: הח' בן־צבי ואני עבדכם. ובאי־הכוח של הבלתי־מפלגתיים היו טבנקין, יבניאלי, ברל כצלנסון ורמז. אנחנו, ה“פועלי־ציוניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים, הח“ח טבנקין ורמז ויבניאלי וברל אמרו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו להגיד “תנועת־הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים דרשו “תנועת העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב”הפועל הצעיר". ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלימה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד־פועלים או תנועת־פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בוועידת פועלי־ציון בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה. ואנחנו ויתרנו. ועידת פועלי־ציון החליטה פה אחד לתת יד להקמת אחדות העבודה. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.

ולאחר שנוסדה אחדות־העבודה נתקלנו שוב בוויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בוועידה השניה של ההסתדרות הכללית, כשהיינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בוועידה הראשונה, בוועידת היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת־יסוד. בפרק על חוג פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהצעה זו הובאה למליאה של סיעת אחדות העבודה קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטות ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד – הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במיפעל ההתישבותי, הכניס באותה ישיבה במלחמת הקודש על נוסח “מלחמת המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה, ובתוכם כל חברי ועדת האיחוד הראשונים עמדו על הנוסח המפשר של “מלחמת מגן ושחרור” – בשביל דרכי שלום עם הפועל הצעיר ועם השומר הצעיר, ששניהם פחדו אז פחד־מוות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב לאחר הרבה שנים נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ־ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת השומר הצעיר והפועל הצעיר.

*

ולאחר שקרוב לארבעים שנה כפרתי בחשיבותן של נוסחאות נוקשות שאין תוכן כברן – באים עכשיו חברים – ברל רפטור, לויטה, ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת־הפועלים בגלל ויכוחים מילוליים על נוסחאות, ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם, יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי עם כל העם היהודי), על הקמת מדינה יהודית.

וחזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית־ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר־שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בערות והתמחיתי בפילוגה של תנועת־הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה אחדות מלאה ושלימה בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית־הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות אין פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המועד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים והבערתי אש בבית ההסתדרות.

מה, איפוא, הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות “המשוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות־הברית – וחזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה ולא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא מישטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דימוקראטיה, חירות, שלטון כוחות המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקווה וסיכוי ליהודים, ולמרות הלחץ המתגבר של היאֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש ובאשר הם מפחדים שאם יחכו – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה, כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה – ואני מודה: גם בלבי החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה – ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלות את קומץ־היהודים הזה לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם – מסלידה אותו. או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטראגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות באירופה. לדידם יש זמן ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על “כוח המחר”. – אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות, ואין זמן, ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר, ומתפרצים לעלות ארצה מיד. הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתווכח ולריב – הרי זה על ענין זה.

*

ואני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט.

אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד־לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ־ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי **ולעם הערבי”** – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוף מושג יסודי של תנועתנו, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הוויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים לנו בלבד, ובין הוויכוחים שלנו על יחסי־חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הוויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר שאני רק ציוני סתם, וחזן הוא אומר שהוא ציוני “גדול”, נשתוה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו ונכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי־חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

והנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ־ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

אם אני שומע, כי הח' בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ־ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול, בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הוועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם השומר הצעיר? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?

*

נשאלתי ע"י הח' זרובבל: מה הן התוכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? לא רציתי בכנס זה של הוועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית. ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אקטואליותה, דחיפותה ורצינותה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בחיזוק בדק הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי אפשר כמעט שלא לדון), גם על השואה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא־כוח הסוכנות, חייב בתשובה. ואני רוצה קודם כל לומר, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו הח' לנדואֶר בוויכוח זה.

הח' לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופּה, יהדות רוסיה והיהדות האנגלו־סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. הח' לאנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכל אולי לצאת. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו לצאת, אין הח' לאנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכון לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת־הכובד של התפקיד הציוני רואה לאנדואֶר באמריקה, והתפקיד הוא להנחיל ליהודי אמריקה את תורת הציונות בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת־עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה.

לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהח' לאנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר, – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה, ומצבם של השרידים באירופה, מלבד מספר קטן, נעשה ללא נשוא – והתפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית היא לא פתיחת בתי־ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות־המזרח ומארצות אחרות, לארץ.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא בגופה כוח מושך כביר, אולם לפי־שעה אין כוחה המושך של הארץ בלבד מספיק, אלא אם נוסיף גם את הכוח הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז־הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה־מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.

*

ועכשיו אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן שהיא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים, אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי־החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בוועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור הח' לאנדואֶר, גם להבא יבואו אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן־היסוד, ויש קרן־קיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם וליישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות־עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים.

אבל איני מקבל בשלווה פילוסופית פרספקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של הח' לאנדואֶר, ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים, – וזאת לא נעשה בכוחות הישוב ועל־ידי הקרנות בלבד, ואף לא במישטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא תקום בלי מישטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של רבבות על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי־השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. והתכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההפעלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, ולא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות, ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמיליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה – אין זו “נוסחה מילולית”, אלא מציאות דווּיה ומשוועת. אין אנחנו עדיין אדונים לגורלנו, וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם, אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי מתאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המוות, ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? המצאתם דוגמה לכך בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה תיתכן בכל התנאים הפוליטיים ובכל מישטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו – הצגתי לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ־ישראל – את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הוויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לוועד־הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ־ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת באלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ־ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על־ידי התישבות רחבת־מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש־וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסיה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ־ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטראגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל־הפחות הילדים שבתוכם שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על ההתישבותם בארץ־ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים של מועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ־ישראל”.

אחד האישים הבריטיים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכללים של פתרון זה. ואף־על־פי־כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. – אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.

*

הח' לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המיספר הזה של 30 מיליון מדוייק הוא, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליוני צרפתים שהובאו לעבודה בבתי־חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים, אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצהו השני. ויצטרכו להעביר מיליוני אנשים ממקום למקום. הח' לנדואֶר מדבר על כך כעל עובדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ־ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם. ויש סיכוי, שיהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה, עם שאר המיליונים שיועברו.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והיתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? – עלינו להילחם על מישטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאפשרו לנו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות. צדק לאַנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים, שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעלית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו רק ילד אחד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה־מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי־בעירה. – אנו חיים בתקופה קאטאסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקאטאסטרופליות ואין מנוס ואין מיפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על־ידי הוועד־הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש־תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמור” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת־הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד את כל העם היהודי, את יהודי אמריקה וקאנאדה ואנגליה ודרום־אפריקה ואבסטראליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד – על פי חלילו. דברי־הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למישטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בוועד־הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויורשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת השערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

־־־ "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. באם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אנו יכולים גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

־־־“ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".

דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולאנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה, נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטראגי ודחוף, תקוות־ההצלה האחת לשארית אירופה.