הביא לבית הדפוס יהודה ארז

מאבק על המולדת

מאת

דוד בן־גוריון

אחדות הפועלים וייעודם

מאת

דוד בן־גוריון

---

הפרקים המסומנים בכוכב לא כונסו בספרים “אנחנו ושכנינו”, “ממעמד לעם” ו“משמרות”

---

לוועידת הייסוד של ההסתדרות [עיינות תשט"ו]

מאת

דוד בן־גוריון

מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון

בשם הברית העולמית של פועלי-ציון אנו מקדמים בברכה את ועידת הפועלים בארץ-ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא-תקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בארץ-ישראל מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת-העבודה, לא רק בארץ, אלא גם בחוץ-לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי-הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצנו.

על הפועל העברי בארץ _– החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם _– הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העליה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת-צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי-עבודה נוהרים מכל ארצות פזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, תחת לגבר חיילים ולרכז כל מרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח-הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון-אונים לחסום את דרך העליה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי הישוב הבלתי-עמלים הם נעדרי-כשרון ומשוללי-רצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי-גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כל עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות-עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצועות-עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם יד יהודית, וכך הם מרחיבים ומבצרים את ישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קינאה ושינאה בתוך מחנה הפועלים. והעולים החדשים, ואתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר-פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור ישוב עברי עובד, שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי-זכויות ובני-חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי-העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגנציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקרעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנכרית, והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי-חשׁך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון-יצירה. וכשנולדה תנועת פועלי-ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת _– את הסכנה השוביניסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל-הבית הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמַפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ-ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונות הסוציאליסטית מהיות תורה מופשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם הישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא-מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון הישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה העמוק והנאמן ביותר, לביטוי החי במעשים ומפעלים. חלוצי העבודה בארץ-ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית על מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של ישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא זו בלבד שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו _– אלא להיפך, אחוזות הן זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי-ציון בחו"ל והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ-ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ-ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת _– כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה, – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי-עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקוותינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העליה ותכזיב את תוחלת-הניחומים האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העליה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו ישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע-נכרים, או תקום חברת-עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית _– ציונות העבודה?

באיחוד הפועלים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית, _– תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת-הפועלים היהודית בארצות הגולה היא כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני המשפיע ביותר בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון באנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ-ישראל עברית עובדת לא תצויר בלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ-ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי-ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, לפעולה ציונית-סוציאליסטית בתוך ארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל, בתוך תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ-ישראל עובדת, לסידור עליית-עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ-ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונית ולעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה, – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בארץ-ישראל צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי להפיח רוח-חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להיחלץ לבנין ארצנו _– תמצא הד כביר ותלבה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים להקמת כנסת-העבודה העברית בארץ-ישראל.

תל-אביב, י“ז בכסלו תרפ”ג

---

שנתיים להסתדרות העובדים *

מאת

דוד בן־גוריון

בוועידה השניה של הסתדרות העובדים

עלי למסור, מטעם הוועד-הפועל, דין-וחשבון מפעולות ההסתדרות מזמן היווסדה ועד היום. אם הדו"ח לא יהיה מלא – אין זו אלא אשמתי אני. בשנה הראשונה לקיום ההסתדרות הייתי בנכר, ולא חייתי את חיי ההסתדרות. ודווקא זו היתה שנת “הסערה וההסתערות” של ההסתדרות, שנת ההיאבקות הפנימית בין יצר הפירוד שחי בתוכנו בכוח המסורת ובין יצר האיחוד, שהלך וגבר עד שהשליט את עצמו על כולנו. זו היתה שנת היצירה והשכלול של מוסדות ההסתדרות בארץ, שנת ההתחלות הגדולות, שנת הרחבת ההיקף של עבודתנו, שנת החדירה למקצועות-עבודה חדשים וכיבוש עמדות כלכליות חשובות.

אפייה המיוחד של ההסתדרות

קולעות ומכוונות לתוך תוכם של הדברים היו המלים האחדות שהשמיע זה עתה הפרופסור איינשטיין¹ על אופיה המיוחד של הסתדרותנו, שכמותה אין למצוא בארץ אחרת. תנועתנו, תנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל, היא מיוחדת במינה בעולם כולו, אם כי יש לה יסודות כלכליים משותפים את תנועת-הפועלים בעולם. אמנם בכל ארץ וארץ מצטיינת תנועת-הפועלים באפיה המיוחד והעצמי. למשל, התנועה ברוסיה מצטיינת בריבולוציוניותה הסוערת, בהתרחקותה מכל פשרה וּויתור, בנטייתה הקיצונית להפשטה וסימטריה עיונית, בהתפצלות המפלגתית והפראקציונית, בחסרון חוש המציאות, ברוחה הקנאי, הסקטאנטי. ולעומתה – התנועה באנגליה, שהיא כאילו היפוכה בכל: אֶמפירית, אחוזה בכל נימיה במציאות הקיימת, רחוקה מכל דוקטריניות, פשרנית, צועדת לאט לאט ובביטחה, סובלת כל מיני ניגודים הגיוניים ועיוניים – וחדורה, למרות זאת, הרמוניה פנימית, והיא רבת כשרון ההתאגדות והפעולה ההמונית המעמדית.

והוא הדין בארצות אחרות. האופי הלאומי והתנאים הכלכליים והמדיניים המיוחדים שבכל ארץ וארץ מייחדים גם את תנועת הפועלים באותה הארץ ומַפלים אותה מתנועות חברותיה.

אולם לא לשינויים אלה בתכונה הלאומית ובמיבנה החברתי והמדיני של ארצנו אני מתכוון באמרי שתנועתנו היא יחידה במינה – אלא לכוח-המניע היסודי, השליט בתנועתנו ומהווה אותה למקור שממנה יונקת תנועתנו ולקרקע שעליו היא צומחת: לעליה. – תנועתנו היא תנועת עליה לעבודה. מהעליה אנו שואבים את כוחותינו, העליה היא שמהווה את תנועתנו, בכוחה אנו נישאים, ולהגברתה ולהרחבתה מכוּוָנות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צרכיה וכוחה.

ההגירה בכלל, בכל ארץ ובכל תקופה, היא בעצם תופעה ריבולוציונית. אין דבר מכניס שינויים עצומים בחיי האדם והחברה כנדידה לארץ חדשה. ואם כל הגירה כך, הגירה יהודית וארץ-ישראל – שלא במקרה ולא לשם מליצה קוראים לה עליה – על אחת כמה וכמה. בעליה זו פועלים שני כוחות איתנים הממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית – היצר הלאומי והיצר הסוציאלי. העליה שלנו לארץ-ישראל היא התגבשותן החיה של המגמות הלאומיות והסוציאליות המפעמות בדורנו בלב האומה העברית והפועלות ביתר שׂאת פה בארץ, בתנועתנו.

הרצון הדינאמי של תנועתנו הוא לא רק רצונם של אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ, אלא רצונם הקולקטיבי של הרבבות המשתוקקים לעלות והדופקים על שערינו.

תפקידה של העליה בתנועתנו

מיספרים אחדים מתוצאות המפקד דיים לסמן את תפקידה של העליה בתנועתנו. עד לפני המלחמה היו בארץ, לפי רשימות מיפקד העובדים שערכנו בי“ז באלול תרפ”ב, כשלושת אלפים עובדים שעלו לארץ משנת 1892 ועד 1915, מלבד כאלפים וחמש מאות מילידי הארץ, הרחוקים ברובם מתנועתנו.

במיפקד, נרשמו 16,608 עובדים, מהם 2,290 ילידי הארץ. 2184 לא הודיעו מתי עלו ואם הם ילידי הארץ או עולים; כל הנשארים, 12,034 עובד, ציינו את זמן בואם. מאלה נכנסו לארץ במשך שלוש השנים האחרונות – מתחילת 1920 עד סוף אבגוסט 1922 – 8277. במשך שנות 1919–1918 עלו 709 עובדים. אם נוסיף לאלה את 600 העובדים שעלו לארץ מאז המיפקד ועד היום ואותו חלק העולים החדשים שלא ענו על שאלה זו בגליונות המיפקד – ויש להעריך את מספרם למעלה מאלף – הרי למעלה מעשרת אלפים עובדים בארץ באו עם העליה החדשה, העליה השלישית.

זרם העליה הבלתי-פוסק שקולטת הסתדרותנו – קובע את מהותה ופעולותיה.

בבחירות לוועידת חיפה, לפני שנתיים, השתתפו 4,433 איש. אלה היו מייסדי ההסתדרות. מאז – כסליו תרפ“א – עד יום המיפקד – אלול תרפ”ב – עלה מספר חברי ההסתדרות עד 8,394; הריבוי – 3961 חבר. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 5,282 עובדים חדשים. יוצא, איפוא, ש-75% מכל העולים שנכנסו לעבודה בארץ מאוגדים בתוך הסתדרותנו. יותר ממחצית כל העובדים היהודים בארץ הם חברי ההסתדרות.

שאלת העבודה

השאלה הגדולה של ההסתדרות היתה – שאלת העבודה; הוטל עליה להכניס לעבודה אלפי עולים, שחלק גדול מהם לא חי קודם חיי-פועלים, ולהתאימם לתנאי-המציאות שבארץ. אלפי אנשים הועמדו לפני מהפכה יסודית בכל דרך חייהם. אלה שלא עבדו קודם – צריכים היו להתחנך בעבודה, ואלה שעבדו – נאלצו להחליף את מקצועם ולהסתגל לענפי-עבודה חדשים להם.

העובדים בארץ עסוקים במאה וששים ענפי-עבודה שונים, וחלק גדול מהם הם ענפי-עבודה שיד יהודית לא עסקה בהם מקודם בארץ. העולים החדשים חדרו בהמונים למקצועות-עבודה ולעמדות-עבודה שהיו חסומים בפני העובד היהודי בכל השנים הקודמות, וכבשום תוך זמן קצר.

כאלף וחמש מאות איש עובדים בעבודות ציבוריות שונות – ביניהם מאות של סוללים מאומנים, שכבשו את המקצוע הזה כמעט בן-לילה – מקצוע שיד פועל יהודי בעולם כמעט לא נגעה בו.

אמצעי-התחבורה – חוץ מעגלונות – היו סגורים בפני הפועל העברי בארץ – כמו בחוץ-לארץ – עד העליה השלישית. היום יש לנו כשבע מאות פועלים בכל ענפי התחבורה שהיא העורק המרכזי של החיים הכלכליים: ברכבת, בדואר, בטלפון ובטלגרף. גם בנמל כבשה העבודה העברית בשנים האחרונות את עמדותיה הראשונות.

גם אמצעי-התחבורה – האופיני ביותר והפרימיטיבי ביותר בארץ זו – הגמל – שהיה זר לנו כל ימי שבתנו בארץ במאות השנים האחרונות, נכבש סוף סוף על-ידי חלוצי העליה השלישית, ובחוצות תל-אביב אנו פוגשים אורחות-גמלים נהוגות בידי גַמָלים עברים.

שני המקצועות הראשיים, המעסיקים את האחוז הגדול ביותר של פועלינו, הם דווקא אותם ענפי-העבודה התופסים את המקום הקטן ביותר בחיינו הכלכליים בארצות הגולה: החקלאות והבנין.

2663 פועלים ופועלות, שהם כעשרים אחוז מכל הפועלים שציינו את מקצועם ברשימת-המיפקד, עסוקים בענפי החקלאות השונים. כל אלה, מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים, התנחלו בארץ. בענפי-הבנין השונים עובדים 2,196 איש, שהם 16,8% מכל הפועלים. כל אלה סיגלו להם את המקצוע הזה רק פה בארץ. ענף-עבודה זה כמעט כולו מכיבושיה של העליה השלישית.

בסוף שנת תרפ"ב היה ההרכב המקצועי של ציבור הפועלים בארץ (לפי תוצאות המיפקד של י“ז אלול תרפ”ב) כדלקמן:

10963 עובדים עבודה גופנית ב-126 ענפי-עבודה שונים: במקצועות החקלאות – 2663, בבנין – 2196, בעבודות ציבוריות ובעבודות פשוטות – 1551, באריגה, הלבשה והנעלה – 1273, מתכת – 967, עץ – 707, תחבורה – 629, הזנה – 487, דפוס – 281, שונות – 236.

מלבד אלה יש עוד 3550 עובד שמקצועם לא נתברר במיפקד.

לא קלה היתה המלחמה וההתאמצות לכבוש ענפי-העבודה החדשים. רבים וקשים המעצורים, ורק בכוח העליה ובלחצה הצליח הפועל העברי להתגבר עליהם. התחלת העליה ההמונית הגבירה את כוח-החדירה שלנו. מתוך התרחבות העליה נתרחבו אפשרויות העבודה שנוצרו ונתגלו תוך הגברת תנועתנו. לשם כך נאלצת היתה תנועתנו לחדש שיטת-עבודה, שכמותה לא ידעה תנועת-הפועלים היהודית בארץ אחרת. שיטה זו, שנתחדשה פה מתוך הכרח המציאות, היתה סידור-העבודה ברשות העובדים ועל אחריותם, סידור משקי-פועלים.

משקי העובדים

היסוד לפעולה משקית ברשות הפועלים הוכח קודם-כל בעבודה החקלאית. במלחמתו על זכות-העבודה במשק החקלאי בארץ נדחף הפועל העברי, בתוקף המציאות הכלכלית המיוחדת בארצנו – מציאות הפועל הזול הבלתי-יהודי – ליצירת משק-פועלים העומד ברשות עובדיו. היסוד למשקי-פועלים אלה הונח לא על-ידי העליה השלישית. היתה זו הירושה שהורישה העליה השניה להסתדרות. משק-הפועלים החקלאי הראשון נוצר לפני שתים-עשרה שנה. מאז כמעט לא פסק גידולו. אולם רק עם העליה החדשה נתרחבה ההתישבות העובדת במידה מרובה, ומה שנוצר ונתחדש בשתי השנים האחרונות עולה בכמותו – ובמידה ידועה גם באיכותו – על כל מה שנבנה במשך כל התקופה הקודמת.

עד תקופת ייסוד ההסתדרות (ראשית תרפ"א) היו לנו 692 עובדים ב-25 משקים חקלאיים על שטח של 25,000 דונם. בשנתיים אלו נוספו 12 נקודות על שטח של 42,000 דונם בערך ובהם 1058 עובדים. כמה עשרות פועלים עזבו את הנקודות הישנות, וכיום יש לנו 1628 עובדים ב-37 משקים חקלאיים על שטח קרוב ל-65,000 דונם. אמנם אין לזקוף את כל הגידול הזה רק על חשבון פעולתנו והתאמצותנו אנו. האמצעים והאדמה להתישבות זו ניתנו על-ידי קרן היסוד, הקרן הקיימת ויק"א, והמאמצים הם של העם כולו. בעיקר עלינו להודות להסתדרות הציונית על פעולתה היישובית החדשה. אך מה היה המקור, שממנו ינקה הפעולה הציונית בשנים אלה, זו שהניעה את העם להתנדבות לאומית לשם גאולת הקרקע וישובה, – אם לא עליית אלפי החלוצים, שבאו לגאול באונם ובנפשם ובעבודתם את האדמה שנרכשה בכספי העם. אוספי הכסף לא היו אנשי תנועתנו בלבד, אך תנועתנו בלבד, תנועת העליה והעבודה שלנו בארץ, היא היא שנתנה להם את המפתח ללב העם ולכיסו. רק בכוח העליה ובהשפעתה הישרה של העם, הצליחה התנועה הציונית להשיג את האמצעים להתישבות החדשה.

יתר על כן. בכוח הכסף בלבד לא היתה ההתישבות החדשה אפשרית כלל בתנאים הקשים השוררים בארץ. יודעים אנו איך נכבשו העמדות הישוביות החדשות האלה, באילו תנאים הוכשרו ונעבדו הקרקעות – במצוק כספי עד כדי מחנק, באין בתים לשבת, בחוסר אספקה עד כדי רעב, בחוסר ביטחון ליום מחר, בתוך סביבה נגועת-קדחת. ורק בלשד מיטב כוחותינו נעשתה ההתישבות החדשה, שבה נפגשו טובי פועלינו הישנים עם צעירי העולים החדשים. עם הרחבת ההתישבות וגידולה בשטח הקרקע ובמספר העובדים, באו גם תיקונים ושינויים עיקריים במגמת ההתישבות ויסודותיה המשקיים.

מראשית עבודתנו הנחנו ביסוד פעולתנו ההתישבותית את אחריות העובד על עבודתו ועל משקו. אולם אחריות זו היתה למעשה יותר שאיפה מאשר מציאות. שיטת המשכורת והתקציבים, שהיתה נהוגה עד לפני שנתיים, שיחררה למעשה את העובד מאחריות למשק. חברי הקבוצות היו מקבלים מהתקציב הישובי את משכורתם החדשית הקבועה, וקיומם לא היה מותנה כלל בהצלחת המשק. בשנתיים האחרונות הכניסה ההסתדרות החקלאית שינוי יסודי במובן זה – היא ביטלה את שיטת המשכורת והעמידה את קיום העובדים החקלאים במשקינו על תנובת משקם ותוצאות עבודתם. מתוך כך הולכת ומתגברת השאיפה להגדיל את אפשרויות הכלכלה העצמית והולכים ומתפתחים במשקינו ענפי-חקלאות המספקים לעובדים את צרכי-קיומם.

רק אחוז קטן מהעולים החדשים נקלט לעת-עתה בהתישבות החקלאית. בתוך אלף המתישבים החדשים נמצאים רק כחמש-שש מאות מבני העליה השלישית. עובדה זו אינה מקטינה את ערך ההתישבות בתוך תנועתנו, תנועת העליה לעבודה. העבודה החקלאית היתה הכוח-המושך-והדוחף המרכזי של העליה השניה, והיא היתה המגמה השלטת גם בעליה השלישית. רוב החלוצים שעלו בשנים האחרונות לארץ באו מתוך שאיפה לקרקע, לעבודת-האדמה, להתישבות חקלאית. – זה היה החלום שליווה כל חלוץ בדרכו המלאה חתחתים ותלאות מהגיהנום האוקראיני לארץ-ישראל.

הרצון הכביר להיאחז באדמה נתן את הכוח לעולים החדשים להתגבר על אלפי המעצורים והמכשולים שפגשו בדרכם הקשה לארץ. העבודות הציבוריות שעסקו בהם אלפי העולים בבואם לארץ – נראו להם רק כזמניות, כמַעבר לעבודת-האדמה, ולא מקרה הוא שפועלי העבודות הצבוריות נתאגדו בראשונה כסניף ההסתדרות החקלאית. עד היום הזה לא נעקר מלבות העובדים בעבודות הציבוריות והבנין הרצון הכביר להתישבות, ואחת השאלות הקשות ורבות-האחריות העומדות לפני תנועתנו היא – התישבותם של אלפי העולים החדשים בצורה זו או אחרת.

חלום ההתישבות של חלוצי העליה השלישית לא נתקיים. העבודות שנראו להם רק כזמניות נעשו קבועות. וכאן אנו באים למכשיר החדש שיצרה לה העליה החדשה בדרכה לעבודה בארץ – לקואופּרציה הקבלנית הגדולה, למשרד לעבודות ציבוריות ובנין.

עבודות ציבוריות ובנין

דורשי רשומות ימצאו שעוד לפני המלחמה היו בארץ קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות – ביישור החולות בתל-אביב, בסלילת דרכים ובנינים פה ושם. אולם המפעל הכביר של קואופּרציה המונה אלפי חברים עם היקף-עבודה של מאות אלפי פונטים שנוצר תוך זמן קצר – הוא כולו פרי העליה השלישית.

אסתפק במספרים אחדים:

היקף העבודה של המשרד במשך 25 חדשי קיומו (מראשית ינואר 1921 עד סוף ינואר 1923) היה בסכום של 496.735 לי“מ. מזה 263,450 לי”מ (54%) בעבודות ציבוריות, 211.900 לי"מ (46%) בבנין בתים. מ-2,000 עד 2,500 חברים עבדו בעבודות השונות שנתקבלו על-ידי המשרד במשך הזמן הזה. עבודת המשרד התפשטה בכל קצווי הארץ – מכפר-גלעדי עד באר-שבע, בשלושים ושש נקודות שונות: בערים, במושבות, בתחנות מסילת-הברזל, בתחנות הצבא ובכבישים. המשרד סלל את הכבישים הגדולים ביותר שנעשו בארץ בזמן האחרון על-ידי הממשלה, בנה את רוב השכונות העירוניות החדשות – בתל-אביב, ירושלים, חיפה וטבריה, התקין חפירות וסוללות, תעלות וצנורות, גשרים ומסילות-ברזל, והיה לקבלן ומסדר-עבודה הגדול ביותר בארץ.

יש לציין, שכמעט החלק החמישי של כל העבודה הזאת נעשתה על-ידינו בתוך משקי-הפועלים עצמם. מ-485 הבתים שבנה המשרד – 120 הם בתי-פועלים, מלבד מספר של רפתים ובניני-עבודה אחרים במשקינו: כפר-גלעדי, תל-חי, אילת-השחר, דגניה, עין-טבעון, בנימינה, בלפוריה, עין-חי, בן-שמן, נחלת-יהודה, ראשון-לציון (שכונת התימנים), כרכור, שכונת-ברוכוב, יפו (בית “המשביר” ) ועוד, בסכום של 60.975 לי“מ. גם מהעבודות הציבוריות נעשה חלק בתוך משקינו: 5 כבישים – בעין-חרוד, נהלל, מחנים, כפר-יחזקאל ודגניה ; חפירות בשכונת-ברוכוב, יבוש ביצות בנהלל ובעין-חרוד – בסכום של 34.100 לי”מ. בסך-הכל נעשו על-ידי המישרד עבודות שונות במשקינו בסכום של 95.075 לי"מ – 19% מכל עבודות המישרד.

מה נתנה לנו עבודת המישרד?

לגבי תנועתנו אין השאלה הזאת עומדת מבחינה מסחרית. לא חשוב לנו כל כך לדעת, אם המישרד יצא מכל עבודות אלו בריווח או בהפסד. לא הריווח המסחרי הוא המניע את עבודתנו. לתנועת-הפועלים חשובה הידיעה מה נתן לנו המישרד בכיבוש עמדות כלכליות, בחדירה לענפי-עבודה שונים, בהגברת כשרון ההנהלה העצמית בעבודה, זאת אומרת, הגברת כוחנו המעמדי בכיבוש העבודה ושלטונה.

והנה מה שעונים לנו המיספרים: במשך שנה וחצי הכשיר המשרד מחנה בנאים של 2210 איש, ולמעלה מאלף סוללים. עד לפני שנתיים היה כל המקצוע הזה סגור ונעול בפנינו בשבעה מנעולים. מלבד מיספר קטן של בנאים וסתתים מאומנים מבני הישוב הישן ובעלי-מלאכה מומחים יחידים מהעולים, לא היתה לפועל העברי כל דריסת-רגל בכר-עבודה זה. העבודה היתה מתנהלת על-ידי שני מיני פועלים: בעלי-מקצוע מומחים מעטים, שקיבלו משכורת גבוהה, חלקם יהודים וחלקם ערבים, והמון פועלים פשוטים זולים, כולם בלתי-יהודים, שעבדו בתנאים ירודים ששום פועל יהודי לא היה יכול להתחרות בהם. העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין לא פחות מאשר במקצוע החקלאות, ולא רק בתים פרטיים, אלא גם בתים ציבוריים של מוסדות וחברות ישוביות לא היו נבנים על ידי פועלים יהודים. והנה נתחוללה מהפכה: תל-אביב נבנית כולה בידי יהודים. שכונות גדולות חדשות בירושלים, טבריה וחיפה נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי פועלים יהודים, בהנהלתם ואחריותם. מאות פועלים, שלא אחזו מימיהם כף סיידים, התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין: חפירה, חיצוב, סיתות, בנאות, טיח, ריצוף, שרברבות, נגרות, צבעות ועוד.

השפעת המשרד על שוק־העבודה הכללי

למען העריך כראוי את פעולת המישרד יש לקחת בחשבון לא רק את עבודתו ותוצאותיה הישרות – אלא גם את השפעתו העקיפה על שוק-העבודה הכללי. רק הודות לקיום המישרד ושלטונו בעבודה ויכולתם של ההסתדרות וציבורי-פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות-בנין גדולות – נתבצר מצב הפועל העברי גם בעבודות המשק הפרטי. אם נקח בחשבון את תנאי-קיומנו בארץ: את חוסר-העבודה, המוכרח בארץ של עליה, השורר לא רק בירחי-החורף מעוטי-העבודה, אלא גם בקיץ, המאלץ את החברים בקיבוצי-העבודה להתחלק בעבודתם; את הקושי של העולה החדש להסתגל לעבודה ולהסתדר לשם הגנה מפני נותני-העבודה המנצלים את מצבו הקשה; את מצב המהגר בארצות אחרות, באמריקה למשל, כשה“ירוקים” כפותים בעבודתם ל“שיטת ההזעה”, ואם נוסיף לכל אלה את העובדה המכרעת שכאן מזומן לו לנותן-העבודה פועל מקומי שהוא זול יותר ונוח יותר לשעבוד שאינו יודע להתאגד ולהתקומם, ונאלץ למכור את עבודתו בתנאי-עבודה גרועים ביותר –אם נקח בחשבון את כל התנאים האלה שהם לרעתנו – ניווכח שעל אף הכל, הצליח העולה החדש לתפוס עמדה חשובה בעבודת-הבנין, גם בקבלנות הפרטית ובמשק הפרטי, ולעמוד בפני הלחץ של הורדת המחירים והתחרות העבודה הזולה. וכל זה הודות לקיום הקואופרציה הקבלנית שלנו, ששלטה במידה מסוימת על עבודת-הבנין, ובדרך בלתי-ישרה חייבה גם את הקבלנים הפרטיים להוסיף פועלים יהודים. אלמלא המישרד שלנו, לא היה הפועל העברי מוצא לו מקום כזה בעבודות הקבלנות הפרטית.

יש בתוכנו כאלה שמתוך אידיאולוגיה מסוימת הם שוללים את ערך הקואופּרציה הקבלנית ומשליכים כל יהבם על הרכוש הפרטי. הקבלן הפרטי הוא שיפתור לנו את שאלת העבודה למאות ולאלפי העולים. “אידיאולוגים” אלה אינם יודעים ואינם מבינים את המציאות הכלכלית של ארץ-ישראל. דיה אילוסטרציה אחת מעבודות הממשלה. במארס 1921 עבדו 1647 פועלים עברים בעבודות הממשלה, ואילו במארס 1922 הגיע מספרם ל-687 בלבד. ומאז הוא הולך ופוחת. באפריל ירד עד 415, במאי – 210, באבגוסט – 130, באוקטובר – 60, ובינואר 1923 לא היו אלא 20 פועלים יהודים. מהו פשר הדבר? הממשלה הפסיקה לאט-לאט את מסירת עבודותיה למשרד. במארס 1921 היו 88,89% של עבודות המשרד עבודות הממשלה, במארס 44,38%, באפריל – 33,20%, וביאנואר 1923 – 1,42% בלבד. כמעט כל עבודות הממשלה נמסרות בזמן האחרון לקבלנים פרטיים – יהודים וערבים. והקבלנים אינם נשמעים לאידיאולוגים שלנו והם מעדיפים דווקא את הפועל הזול, הבלתי-יהודי.

הפועל השכיר במושבה ובעיר

בגמר סקירתי על העבודה יש להעיר עוד על מצב העבודה השכירה בחקלאות ובשאר המקצועות במושבות. כאן עלינו לציין כשלון גמור. המלחמה הבלתי-פוסקת, שניהל הפועל העברי במשך שמונה-עשרה שנה על זכות עבודתו במושבות, עלתה בתוהו. מאז החלה עליית הפועלים לארץ לא נשתנה מצבנו במושבה; לא נתרבו בה פועלים עברים. גם ההתעוררות שהכניסה לארץ העליה החדשה, לא הועילה. גם המאורעות של מאי, שחשׂפו את הסכנה שארבה ימים רבים למושבות, לא הביאו לידי שינוי המצב. זמן-מה נדמה היה, גם לאחדים בתוכנו, שבני המושבות עמדו על הכרת היסוד הרעוע שעליו בנוי משקם, ושתי המושבות שאליהן הגיעה הרעה בכל מוראותיה – פתח-תקוה וחדרה – ראו את הכרחיותו של הפועל העברי לבטחונן וזמן קצר נהפכו למושבות עבריות ממש – אולם רק לזמן קצר; כשרק נראה היה לאיכרים כי הוסר להט החרב המתהפכת, שוב נושל הפועל העברי מעבודתו. חוללה השבועה החגיגית שנשבעו צעירי המושבה על קברי חלליהם, והעבודה העברית, שעמדה למושבה ביום צרה, נאבקת ונלחמת שוב בחוסר-אונים על קיומה העלוב והמדולדל באם-המושבות, כבשנים הקודמות. אותו המצב שורר בחדרה, רחובות, ראשון-לציון ושאר המושבות.

בעיר שונה המצב לטובה. בתל-אביב שולטת העבודה העברית בבנין, מאז מאורעות מאי, הודות למישרד לעבודות ציבוריות ובנין. בעבודה הנעשית בידי קבלנים פרטיים רק חלקה בידינו. הכנת החמרים נעשית בידי זרים. גרוע מזה המצב בירושלים, בה העבודות שאינן נעשות על-ידי המשרד, מעסיקות לרוב פועלים בלתי-יהודים. בירושלים נבנית עתה שכונה חדשה “רוממה”, ודווקא על-ידי חברה המכריזה על ציונותה – “המזרחי”, – ובה אין לפועל העברי כל דריסת-רגל. תופעות כאלה ישנן גם בחיפה וביפו. עם הקבלן הפרטי באה העבודה הזולה, הבלתי-יהודית. אציין רק מקרה אחד האומר “דרשני”.

קיימת בארץ חברה קבלנית לבנין בשם “הבונה”. חברה זו אספה כסף מציונים והכריזה על מטרותיה הלאומיות. בראשה עומדים ציונים ידועים. חברה זו מעסיקה ביפו פועלים בלתי-יהודים. אין אנו שוללים את זכות הפועל הערבי לעבודה. זכותו כזכותנו, בתנאי שלא יוריד את המחירים ולא יתחרה בנו להרע את תנאי-העבודה.

והנה באחת העבודות של “הבונה” פוטרו פועלים יהודים – ובמקומם באו לא פועלים ערבים מארץ-ישראל; אלא “הבונה” הציוני שלח שליחים למצרים והביא משם פועלים מצרים, המתחרים במחירי-העבודה גם את הפועל העברי וגם את הפועל הערבי.

וחברה קבלנית פרטית זו מכריזה על עצמה בחוץ-לארץ כמוסד לאומי ובין ראשיה נמצא גם אחד מחברי ההנהלה הציונית בארץ.

האיגוד המקצועי

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ ועידת חיפה, בהניחה את היסוד להסתדרות הכללית, החליטה שההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות. הבסיס והצורה של האיגוד המקצועי לא נקבעו בועידה הזאת. התנועה המקצועית גופה לא נתחדשה על-ידי ועידת היסוד. עוד לפני יסוד ההסתדרות הכללית נתקיימו בארץ אגודות מקצועיות. נסיונות מרובים לאיגוד המקצועי נעשו בארץ עוד לפני שש-עשרה שנה. ביפו וירושלים התקיימו אגודות מקצועיות שונות.

ההסתדרות החשובה ביותר שנתקיימה זמן רב היתה הסתדרות הפועלים החקלאים, שהם היו חלוצי תנועת-הפועלים בארץ. להסתדרות זו היו לא רק תפקידים מקצועיים צרים אלא גם – ישוביים. היא ניהלה את פעולת ההתישבות בארץ והיתה הגורם הראשי בחיי הפועלים. הסתדרות זו היתה בנויה מראשית יסודה על בסיס רחב והקיפה את כל הפועלים החקלאים למיניהם וסוגיהם וגם את הפועלים הבלתי-חקלאים אשר במושבות.

ההסתדרות השניה שהיתה קיימת לפני ועידת חיפה היא הסתדרות פועלי הרכבת. היא צעירה יותר מההסתדרות החקלאית – נוסדה רק לפני ארבע שנים – ואין בה חברים רבים כבאחותה הבכירה, וגם חשיבותה הישובית היתה לא כל כך גדולה. אבל גם היא היתה בנויה על בסיס תעשייתי – היא איגדה את כל פועלי הרכבת בלי הבדל אומנות ומקצוע: נגרים, מסגרים, טלגראפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד – כל העובדים ברכבת. היו גם אגודות צרות יותר – אגודת פועלי העץ, המתכת, הדפוס ועוד. בניגוד לשתי ההסתדרויות שנזכרו לעיל, שהיו ארציות ומקיפות את כל התעשיה, היו האגודות האחרות מקומיות ומצומצמות רק בחוג האומנות: נגרים, בפני עצמם, מדפיסים בפני עצמם וכדומה.

בחיפה, בוועידת-היסוד, לא עמדו על הפרובלימה הסידורית של האיגוד המקצועי: אם לייסדו על בסיס תעשייתי מקיף או על יסוד האומנות הצרה. וכך נשארו קיימות אגודות משני הטיפוסים ואליהן נוספו לאחר יסוד ההסתדרות – אגודות חדשות.

בשנה האחרונה החריפה השאלה הסידורית בתוך ההסתדרות לרגל פעולת המשרד לעבודות ציבוריות. משנגמרו עבודות המשרד בכבישים והוא עבר לעבודות הבנין, ורוב הפועלים נתרכזו בערים, צפה השאלה על דבר צורת הסידור המקצועי והיחס של האגודה המקצועית לפעולה הקואופרטיבית. פעולת המשרד, שהקיפה את תעשיית הבנין לכל ענפיה – יישור, בנאות, שרברבות, נגרות, מסגרות ועוד – נתקלה בקושי הנובע מתוך פירור האיגוד המקצועי הבנוי על האומנות הצרה. עובדי המשרד המסודרים לרוב בקיבוצים, שהיו מקבלים על עצמם בנין בתים שלמים, הופרעו בעבודתם על-ידי המחיצות המלאכותיות שהוקמו בין האגודות המקצועיות הצרות.

חלק מפועלי הבנין היו חברים באגודות פועלי הכביש, חלק שני – באגודת פועלי העץ, חלק שלישי – באגודת הטיחים או הבנאים וכו'. ופירור זה הפריע קשה בעד הפעולה ההארמונית והסידור המכוּון של המשרד ופועלי הבנין, שעבדו במשרד ובקבלנות פרטית.

במועצה השלישית של המשרד בחיפה (כ“ד – כ”ו ניסן תרפ"ב), שבה השתתפו גם באי-כוח פועלי-הבנין שאינם עובדים במשרד, נתבררה שאלה זו והוחלט ליצור הסתדרות מקצועית מקפת של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים בעבודות ההסתדרות (המשרד והקואופרטיבים) ובין שהם עובדים במשק הפרטי. בתוך הסתדרות-תעשיה מקפת זו היו צריכים החברים להתאגד באגודות אומנותיות לפי אומנותם: אגודות פועלי עץ, מתכת, שרברבות, בנאות וכו', בתור סקציות של הסתדרות-הבנין המקפת את כל פועלי התעשיה.

החלטות אלו של מועצת חיפה נתאשרו ביסודן על ידי הועד-הפועל של ההסתדרות בהסכמת מועצת ההסתדרות.

על סידור זה יצאו מערערים ביפו, ונקראה מועצת-צירים של סניף ההסתדרות ביפו (ד' אב תרפ"ב) שלקחו בה חלק יותר מאלף חברים. המועצה, שהיתה מורכבת ממאה צירים, אישרה את החלטות חיפה ברוב של ארבע חמישיות. המיעוט, כעשרים צירים, עזבו את המועצה ונפרדו מההסתדרות ויסדו “ועדת-הארגון” שנלחמה בהסתדרות. “ועדת-הארגון” הפיצה דיבות ועלילות, שההסתדרות מדכאה את האגודות המקצועיות, שמועצת פועלי יפו משתמשת נגדן בכוח המשטרה ועוד. אולם כאן נתבלט הכוח הצפון בהסתדרות. למרות המצב הקשה שבו נמצאת תמיד ההסתדרות לרגל חוסר-העבודה, ההתמרמרות השוררת בתוך חלק מציבורנו נגד מוסדות ההסתדרות מתוך אי-הבנה וקשי-המצב, ולפעמים גם מסיבות צודקות – למרות קרקע נוחה זו לכל נרגנות וחתירה נגד ההסתדרות, לא הצליחה “ועדת-הארגון” בתעלוליה, ומעט החברים שהתרכזו סביבה עם הפירוד, עזבוה אחד אחד ושבו להסתדרות. מסדרי “ועדת הארגון” שלא הצליחו במלחמתם הגלויה בהסתדרות, וזמן קצר לפני הבחירות לועידה זו הכריזו על ביטול “ועדת הארגון” וחזרו להסתדרות, המשיכו את מלחמתם בהסתדרות באמצעים לא-ישרים, והפיצו בעתונות מפלגתם² בחוץ-לארץ דיבות ועלילות למען הבאיש את ריח ההסתדרות בתוך תנועת-הפועלים בחוץ-לארץ. אולם לא היה זה המקרה הראשון של הפצת-דיבות בחוץ-לארץ נגד תנועת-הפועלים בארץ. ועוד נצטרך לדון בוועידה זו על תעתועים אלה מצד חלק ידוע שבתוכנו.

כיום קיימות בתוך ההסתדרות, מלבד הסתדרות הבנין שעדיין לא נתאגדה כראוי, שתי הסתדרויות ארציות: הסתדרות הפועלים החקלאים, המונה כ-2400 חבר, הסתדרות פועלי הרכבת המונה כ-300 חבר, ו-40 אגודות מקצועיות ואומנותיות מקומיות ביפו, חיפה וירושלים, המונות 5026 חבר.

ביפו: אגודת פועלי כביש ובנין; בנאות; עץ; מתכת; צבעים; פקידים טכניים; הובלה; עובדים ופקידים של “הדסה”; מורים; דפוס; מכבסה; עובדי מטבח ומלצרים; עור; אופים; מחט; ספרים; חובשות ואחיות; עובדי משרד; אגודה מעורבת.

בחיפה: נגרים; פועלי מתכת; בנין; סבלים; פקידים; מורים; עגלונים וחמרים; תופרות; עובדי “הדסה”; עובדות בבתים פרטיים.

בירושלים: דפוס; סנדלרים; חייטים; נגרים; עובדי “הדסה”; פקידים; מורים; אחיות; שמשים; בנין.

בטבריה ובצפת ישנם חברי הסתדרות, אך טרם התאגדו באגודות מקצועיות.

הקואופורטיבים לתעשיה

לפני עברי לדין-וחשבון של מוסדות ההסתדרות, עלי לסקור עוד על ענף משקי אחד של פעולתנו: הקואופרטיבים לתעשיה. האיניציאטיבה לפעולה משקית זו ניתנה על-ידי קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י). הרוב הגדול של הקואופרטיבים הקיימים נוצרו על-ידיה עוד לפני יסוד ההסתדרות. ההתחלה הראשונה נעשתה בחיפה. בטבת תרע“ט נוסד “עמל” – בית-חרושת למכונות והתכה. בפסח תרע”ט נוסד “כרמל” – בית-חרושת מיכני לנגרות. בסיון, אותה שנה, נוסדה ביפו הסנדלריה הקואופרטיבית הראשונה. אחריהם נוסדו קואופרטיבים שונים על-ידי “אחדות-העבודה” ו“הפועל-הצעיר”.

הנסיונות של התעשיה הקואופרטיבית, שנעשו בארצות אחרות, נכשלו ברובם. הקואופרטיבים הייצרנים, או שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההתחרות של התעשיה הקאפיטאליסטית או נהרסו מתוך חוסר הון חוזר ומסיבות אחרות. הקואופרטיבים המעטים שהצליחו, נסגרו לפני פועלים חדשים ונהפכו לחברות של שותפים פרטיים, ככל החברות הרכושניות.

כאן בארץ מצאו המפעלים הקואופרטיביים סביבה נוחה יותר לגידולם ולהתפתחותם. התעשיה הקאפיטאליסטית טרם קמה, והקואופרציה מצאה לפניה כר-פעולה חפשי והצליחה לרכז את הפועלים הטובים ביותר במקצועם. בחיפה, למשל, היו הקואופרטיבים שלנו הראשונים שפיתחו את מקצוע הנגרות והמסגרות, ובתי-החרושת הפרטיים שנוסדו לאחר מכן לא יכלו להתחרות בקואופרטיבים ונסגרו. באותו זמן גדלו ונתרחבו בתי-החרושת הקואופרטיביים שלנו. “כרמל”, שמנה ששה חברים בהווסדו, מונה עכשיו ששים חבר; “עמל” התחיל בשבעה חברים – ועתה יש בו עשרים חבר.

בסך-הכל קיימים עכשיו בארץ 17 קואופרטיבים המונים 277 חבר. מהם 11 ביפו: 1) נגריה “דרור” – 50 חבר (בהיווסדה – 7 חברים). 2) דפוס “אחדות” – 18 חבר (בהיווסדו – 7). 3) דפוס “הפועל הצעיר” – 25 חבר (בהיווסדו – 8). 4) “פועל המתכת” – בית-חרושת למסגרות – 15 חבר (בהיווסדו – 6). 5) קואופרטיב הנהגים “המעביר” – 18 חבר. 6) “המלביש” – 3 חברים. 7) מאפיה של מועצת פועלי יפו – 15 חבר. 8) סנדלריה “תועלת” – 8 חברים. 9) “הפטיש”– 3 חברים. 11–10) שתי מכבסות – 8 חברות.

בחיפה: 3: 1) “כרמל”– 60 חבר. 2) “עמל”– 20 חבר. 3) סנדלריה – 6 חברים.

בירושלים: 3: 1) סנדלריה “הכוח” – 5 חברים. 2) “דפוס הפועלים” – 8 חברים. 3) שרברב “חרות” – 5 חברים.

יש לציין גם את הנגריה של “גדוד העבודה” בעין-חרוד וקבוצת המכונאים של “גדוד העבודה” בירושלים.

פעולת ההסתדרות בייסוד הקואופרטיבים ובהרחבתם לא היתה רבה. מלבד הנגריה “דרור”, שנוסדה על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, בהשתתפות אגודת פועלי העץ ביפו, ו“פועל המתכת” שנוסד על-ידי אגודת פועלי המתכת ביפו, ונתבצר ע“י ההזמנות שניתנו לו על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, לא עזרה ההסתדרות ביצירת קואופרטיבים חדשים. הקואופרטיבים הישנים עמדו רובם ברשות הקפא”י, ומקצתם ברשות המפלגות, ולא היו נתונים לרשותה המלאה של ההסתדרות הכללית.

לאחר ששמעה המועצה דין-וחשבון מפורט ממצבו של כל קואופרטיב וביררה את שאלת איחוד הקואופרטיבים וריכוזם בהנהלה אחת, החליטה לסדר מרכז לתעשיה הקואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכלכלית שלהם, ויקשר את פעולתם עם פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ו“המשביר” ועם הקואופרציה היהודית והקואופרציה של הפועלים בעולם.

המרכז שנבחר במועצה, ושבו נכנסו באי-כוח הקואופרטיבים, המשרד, “המשביר”, הקפא"י והוועד הפועל של ההסתדרות – לא הצליח לרכז את פעולת הקואופרטיבים ולהתאים את פעולתם למסגרתם של שאר מוסדות ההסתדרות, והתבטל. ועדיין שאלת סידור הקואופרטיבים לתעשיה מחכה לפתרונה בהסתדרות הכללית.

שאלת הפועלת

בבואי לסקור פעולותיה של מועצת הפועלות, עלי לציין אמת מרה, שגם ציבורנו, המכיר להלכה בשוויון הגבר והאשה, לא נשתחרר למעשה מאותו יחס לאשה השורר בחוגים אחרים. גם בתוכנו לא תפסה עדיין החברה העובדת את מקומה הראוי לה בעבודה ובחיים. עצם קיומו וצורך קיומו של מוסד מיוחד בתוכנו בצורת מועצת הפועלות לשם הגנת האינטרסים של הפועלות אינו מוסיף כבוד לנו. נודה על האמת, שהעולה, החלוצה, הפועלת אינה פוגשת עדיין בתוך ציבור הפועלים את היחס החברי האמיתי בסידורי-העבודה, ובלי הגנה מיוחדת ועמידה על המשמר מצד החברות עצמן, עלולים אנו להזניח את צרכיהן החיוניים. אם נעבור, למשל, על רשימת הקיבוצים העובדים במשרד לעבודות הציבוריות, נמצא שמספר החברות העובדות בתוכם הוא כאין. רק בשני הקיבוצים הגדולים – “גדוד העבודה” ו“השומר הצעיר” – אנו מוצאים אחוז חשוב של חברות, התופסות מקום ניכר בכל עבודות הקיבוץ. כל שאר הקיבוצים מקבלים חברות כמעט אך ורק לצרכי המטבח. והחברות עדיין צריכות להילחם על זכותן לעבודה לא רק נגד נותני-העבודה, המתיחסים באי-אמון לעבודת האשה, אלא גם נגד הפועלים.

אין בתוכנו הסתדרות מיוחדת של פועלות, ואין צורך בהסתדרות כזו, אבל לא נוכל להתעלם מהאמת המרה, שדבר השוויון של האשה, המקובל אצלנו כמושכל ראשון, אינו בסידור עבודתנו ומשקינו. לא דאגנו במידה מספקת לאפשר לעובדת לחדור לכל אותם ענפי העבודה בעיר ובכפר המתאימים לה, ועדיין יש צורך במוסד מיוחד לפועלות שיעמוד על המישמר וידאג למעמדה הכלכלי והחברתי של העובדת שלא יקופח גם בתוך ציבור הפועלים.

הפעולה התרבותית

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ תנועתנו, ככל תנועת-פועלים, לא יכלה להצליח בלי פעולה תרבותית רבה ונמרצת. אי-אפשר לשלוט בעבודה, לסדר מוסדות, לבנות משקים וישובים, וכן להתאגד ולהילחם מלחמת הפועל – בלי בסיס תרבותי. והעבודה התרבותית היתה אצלנו תמיד חלק אורגני של עבודתנו בכללה.

את עבודתנו התרבותית מציין מוֹמנט אחד המיוחד אך ורק לתנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל – הנחלת השפה לעולים. הוטל עלינו להקנות, קודם-כל לפועל, את המפתח לאוצרות התרבות וקניני הרוח של העם – את לשוננו הלאומית. ובנדון זה עלינו לציין בשמחה נצחון רב. מתנגדנו וגם קטני-האמונה שבתוכנו הפחידו אותנו תמיד בעליה רחבה, שכרוכה בה סכנה לשפה העברית. אלה היו סבורים כי הלשון שנתעוררה לתחיה כשפת-דיבור על-ידי התאמצותם של יחידים לא תעמוד בפני גלי עליה המונית, שאינם שומעים עברית. והנה השיבה המציאות: 13,764 עובדים שנפקדו במיפקד ענו על שאלת ידיעתם את השפה ומהם יודעים לדבר עברית 12,611 (91,6%); לא יודעים לדבר – 1153 (8,4%). כארבעת אלפים עובדים למדו את הדיבור העברי רק לאחר בואם לארץ, רובם עולים חדשים שנכנסו לארץ בזמן האחרון. את כוח הדיבור העברי בקרב הפועלים אנו יכולים ללמוד גם מעובדה זו, שמספר היודעים לדבר עברית עולה על מספר היודעים קרוא עברית – חזיון שאין כמותו בשום מקום אחר. מאות אנשים שטרם למדו לקרוא עברית, כבר למדו את הדיבור העברי מסביבתם העברית.

אמנם העליה החדשה אינה עדיין העליה ההמונית שלה אנו מפללים, אולם עלינו למוד את הדברים בקנה-מידה ארצישראלי. לגבי מיספר הפועלים שהיו בארץ לפני העליה השלישית – הרי העליה החדשה הזאת היא המונית בטבעה. בשלוש השנים האחרונות בלבד נכנסו לארץ פי שלושה פועלים מאשר במשך כל שלושים השנים הקודמות, ומצבה של השפה העברית לא רק שלא נתערער ונתרופף אלא, להיפך, נתחזק ונתבצר.

נצחון תרבותי ולאומי זה עלינו לזקוף לא רק על חשבון ועדת התרבות וחבר מוריה המסורים והנאמנים – אלא קודם כל על חשבון הציבור הפועלים כולו, שהוא הוא ועדת התרבות האמיתית שלנו. הפעולה התרבותית הגדולה להפצת השפה נעשית על-ידי כל הציבור שלנו, על-יד המחרשה ובסדנא, בבית ובאוהל, באסיפות ובשיחות חברים.

על מצבו התרבותי של ציבור הפועלים מעידה אולי יותר מכל פעולת הספריה המרכזית של ועדת התרבות. מי שהוא מסופרינו יפי-הרוח האשים את הציבור בארץ, שאינו קורא ספרים. הדין-וחשבון של ועדת התרבות שלנו מכחיש לעז זה. הנה מיספרים אחדים. בטבת תרפ"א – בימי ועידת היסוד של ההסתדרות – נמצאו בספריה שלנו 7081 ספר, שנתקבלו מאת ועדת התרבות של “אחדות העבודה”. מאז נוספו 17,469 ספר וכיום נמצאים בספריה שלנו 24,500 ספר מהם 17,518 בעברית, 2510 ביודית, והשאר – בלשונות אירופיות שונות (רוסית 1944, גרמנית 1730, אנגלית 608, צרפתית 103, פולנית 83, איטלקית 45). לספריה זו יש 85 סניפים בארץ, בערים, במושבות, בקבוצות ובמחנות. תנועת הספרים מראה שבמשך הזמן עברו בסניפים השונים יותר מ-30.000 ספר.

בעבודתנו התרבותית היו גם ליקויים רבים. חסרה הסברה של עניני ההסתדרות ותנועת-הפועלים בכללה, גם בעל-פה וגם בכתב. ספרותנו עניה מאד במקצוע זה, ומוטל היה עלינו למלא החסרון הזה בעבודת הסברה בעל-פה – והדבר לא נעשה במידה הראויה, מחסרון מרצים. החברים המסוגלים לעבודה חינוכית זו שקועים וטרודים בעבודה המעשית של ההסתדרות ואינם יכולים להיפנות ולהיענות לצרכי עבודתנו התרבותית. ועדת התרבות עמדה על ליקוי זה, והיא ניגשה להוצאת ספר-לימוד לגדולים, מעין כריסטומטיה מחיי הפועלים ותנועת הפועלים בארץ.³

הפעולה הספרותית

הליקוי הגדול ביותר בפעולתנו התרבותית הוא – חסרון ספרות מקצועית. אין לנו עדיין אף קונטרס אחד על התנועה המקצועית, על הקואופרציה, על תנועת-הפועלים היהודית והכללית, על מקצועות-העבודה השונים, מלבד חקלאות, שלה מוקדש ירחון “השדה”, המוצא על-ידי ההסתדרות החקלאית. אלפי פועלים עוסקים בעבודת בניה: ביצענו עבודות קבלניות בבנין ובעבודות ציבוריות בחצי מיליון פונט – ובכל זאת אין לנו אף חוברת אחת על הבניה. גם ועדת התרבות וגם ההסתדרות לבנין לא דאגו למציאת טרמינולוגיה עברית למונחי הבנין. וכאן יש לציין את הפעולה המשמחת של הסתדרות פועלי הרכבת, שמספר חבריה הוא רק כשביעית ממספר חברי הסתדרות הבנין, וכוחותיה ואמצעיה התרבותיים הם מועטים ודלים עוד יותר, והיא כבר הוציאה שתי חוברות של העתון המקצועי “הקטר”, ובוועידתה הרביעית בחיפה (שבט תרפ"ב) קיבלה החלטה בדבר יצירת טרמינולוגיה עברית של המונחים הטכניים בעבודות הרכבת וחייבה את חבריה להשתמש במונחים עבריים בלבד בדיבורם.

בפעולה הספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית צעדיה. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם”⁴, ורק כעבור שנה לאחר יסוד ההסתדרות התחיל להופיע “פנקס” ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט עוד בוועידת חיפה. תחת זאת יש לציין את הפעולה הספרותית של הקיבוצים וציבורי הפועלים בהוצאת עלונים מקומיים, בכתב-יד ובהקטוגרף. “הסולל” – על ידי פועלי כביש טבריה – צמח וטבריה – מגדל, “מחיינו” על ידי “גדוד העבודה”, ועלונים אחרים שיצאו בזמן האחרון בערים ובקיבוצים. עלונים אלה מעידים על הצמאון והכשרון של ציבור הפועלים לביטוי עצמי חי ורענן.

פרטי עבודתה של ועדת התרבות בהנחלת השפה, חינוך ילדי הפועלים, השכלה לגדולים, נתפרסמו בהוספה מיוחדת ל“פנקס”.

המרכז לסטאטיסטיקה

בקשר עם פעולתנו התרבותית יש לציין מיפעל צעיר אשר יצרנו לפני זמן קצר – המעניה המרכזית של הסתדרות העובדים.

מועצת ההסתדרות, בישיבתה ביום ו' חשוון תרפ“ב, הטילה על הוועד-הפועל לגשת ל”ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות ולסידור שיטת כרטיסים“. לצורך זה החליט הוועד-הפועל לערוך מיפקד כללי של העובדים העברים בארץ, ולסדר מעניה מרכזית שתרשום בסדר ובקביעות את מקומו של כל פועל ופועל ואת תנועת העובדים ממקום למקום ומעבודה לעבודה. במיפקד היו צריכים להירשם כל אלה החיים על יגיעם הם בלי נצל עבודת זולתם – כל הפועלים השכירים, כל חברי הקבוצות והחבורות והעובדים במשקי ההסתדרות, בכפר ובעיר, הפקידים לסוגיהם – גם אלה שנבחרו למוסדות ההסתדרות, מורים, רופאים ודומיהם. יום המיפקד נקבע לי”ז אלול תרפ"ב.

המיפקד נערך כמובן, בלי סמכות ממשלתית ובלי מכונה אדמיניסטראטיבית גדולה – רק בעזרת החברים במקומות, והצלחתו היתה גדולה מאוד. נרשמו לא רק חברי ההסתדרות, אלא כמעט כל העובדים בארץ, למעלה מששה-עשר אלף וחמש מאות עובד ועובדת, מכל מקצועות העבודה, מכל העדות הרבות והשונות, הן מהישוב החדש והן מהישוב הישן, במאה ואחת עשרה נקודות-עבודה בארץ. זו היתה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית-תרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

טרם הספקנו לעבד את כל החומר הסטאטיסטי הרב שנאסף ביום המיפקד; החומר שעוּבד נתפרסם ב“פנקס” מיוחד לקראת הוועידה. במיפעל זה הנחנו יסוד למוסד סטאטיסטי-מדעי של תנועת-הפועלים בארץ. מעתה נדע ונכיר את עצמנו לא מתוך אומדנא והשערות, אלא ידיעה נכונה, ברורה ומדויקת על יסוד מנין ומספר. זוהי התחלה למחקר סוציולוגי של תנועתנו.

כדאי לציין, שעבודה זו נעשתה כמעט ללא אמצעים, על-ידי חבר מתנדבים. מלבד שני אנשים העובדים בשכר, עבדו במעניה במשך כל החדשים האלה מספר חברות שהתנדבו לעבודה זו שלא על מנת לקבל שכר, ועדיין אחדות מהן ממשיכות עבודת-התנדבותן, וכאן אני ממלא חובה נעימה להביע להן את הכרתנו העמוקה.

קופת חולים

ממוסדות הפועלים בארץ, שגדלו ונתרחבו עם יסוד ההסתדרות והתרחבות העליה, תופסת קופת-חולים מקום בראש. מוסד זה הוקם עוד לפני עשר שנים על-ידי ההסתדרות החקלאית, ובראשונה פעל בתוך פועלי המושבות בלבד. בשנות המלחמה חדר גם לעיר, וכשאר מוסדותינו היה מפולג לפי המפלגות. עם ייסוד ההסתדרות קמה קופת-חולים הכללית של פועלי ארץ-ישראל, וכיום זהו אחד המפעלים החשובים והמסודרים ביותר של ציבור הפועלים.

מעמד-הפועלים המתהווה מתוך העליה נתקל בקשיים רבים לא רק בדרך קליטתו בעבודה, אלא גם בדרך התאקלמותו בארץ והסתגלותו לתנאי החיים בסביבה החדשה. בניגוד לארצות-אימיגרציה אחרות שתרבותן גבוהה והיא עולה על זו שבארץ-היציאה, נתקל כאן העולה, וביחוד הפועל, בסביבה דלת-תרבות ובתנאי-חיים גרועים. המחסור בבתים, הישיבה בקיץ ובחורף באהלים בתנאים סאניטאריים רעים, עבודה במקומות נגועי-קדחת, חוסר-עבודה, מזון רע – בתנאים אלה לא היתה לו לפועל אפשרות קיום בלי עזרה רפואית מסודרת ובטוחה. ערכה ותפקידה הרב של קופת-חולים קובעים את מקומה החשוב בחיי הפועל.

מאז גמר המלחמה קיים אמנם בארץ מוסד כללי גדול ומסודר לעזרה רפואית – “הדסה” האמריקנית, – שעד הימים האחרונים היו גם אמצעיה הכספיים מרובים. היא עשתה גדולות בשדה העזרה הרפואית והסידור הסאניטארי בארץ ובישוב. אולם רק מוסד-פועלים העומד ברשות עצמו, המתנהל על-ידי הפועלים ועומד על יסוד של עזרה הדדית ועצמית, מוכשר למלא את התפקיד הקשה ורב-האחריות של עזרה רפואית לפועלים. רשאים אנו לציין בגאון, שציבור-הפועלים הוא היחידי בתוך הישוב העברי הנושא בכוחותיו הוא את החלק הגדול ביותר במשא העזרה הרפואית לחבריו.

בשעה שנהנה הישוב כולו ממוסדות “הדסה”, המתקיימים על כספי אמריקה, ולא הוועד הלאומי ואף לא ועדי המושבות והערים לא הצליחו לשתף את חלקי הישוב השונים בתקציב הרפואי על-ידי הטלת מסים מיוחדים למטרה זו, – הטיל הפועל העברי על עצמו, ברצונו הטוב, מס-חובה שסיפק את רוב התקציב שהוצא לעזרה רפואית על-ידי הסתדרות העובדים לחבריה.

במשך שבעת החדשים האחרונים לשנת החשבון של קופת-חולים, מא' אדר תרפ“ב עד א' תשרי תרפ”ג, עלה תקציב ההכנסות של קופת-חולים לסכום של 12,229 לירות מצריות. 65% מהסכום הזה בא מהפועלים עצמם: 6,105,89 לי“מ מתשלומי חברים ו-1,824,33 לי”מ ממס מקביל של המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים שלנו. שאר ההכנסות היו: ממחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – 3500 לי“מ, מס מקביל מנותני עבודה פרטיים 711,75 לי”מ, וכמאתיים לי“מ הכנסות שונות. ההוצאות במשך שבעת החדשים האלה היו 12613,95 לי”מ.

במשך שבעת החדשים גדלה קופת חולים גם במיספר חבריה וגם במוסדות הריפוי והפרסונל המדיציני שלה. בא' אדר תרפ“ב היה מיספר החברים של קופת חולים 3676, בא' תשרי תרפ”ג – 5746 חבר, ריבוי של 56,3%. נוספו שלושה סניפים חדשים. מיספר הרופאים של קופת חולים גדל מ-5 עד 10, מספר החובשות – מ-23 עד 35. באדר תרפ“ב היו בשש נקודות 6 חדרי-חולים, עם 50 מיטות. בסוף שנת תרפ”ב – ב-17 נקודות 17 חדרי-חולים עם 176 מיטות. הוקם בית-הבראה חדש בנצרת עם 21 מיטות, בשביל חולי עמק יזרעאל וסביבת חיפה. מיספר המבריאים הגיע ל-320 איש, מיספר ימי הכלכלה – ל-4512. על-יד רוב חדרי- החולים קיימים מטבחים מיוחדים של קופת חולים.

עתה עומדים לפני בניית בית-הבראה גדול של ההסתדרות במוצא, על שטח של 46 דונם שהוקדש למטרה זו מאת " קרן הגאולה". חלק מהכספים הדרושים לבנין נתקבל מאת חברינו באמריקה – על-ידי “אגודת הפועלים היהודית הלאומית”, מיסודה של מפלגת פועלי-ציון.

כשלושת אלפים חברי ההסתדרות טרם נרשמו כחברים בקופת-חולים, למרות החלטת ועידת חיפה המחייבת כל חבר ההסתדרות להשתייך לקופת-חולים. יש לנו עוד להילחם גם על תשלום המס המקביל מצד נותני העבודה והממשלה, כנהוג בכל ארץ נאורה. רק מעטים מנותני-העבודה הגדולים קיבלו על עצמם את המס הזה, הודות לפעולתן הנמרצת של מועצות-הפועלים העירוניות. רוב נותני העבודה משתמטים מחובה זו, מפני שאין עוד בארץ חוק המחייב את נותן-העבודה להשתתף בהוצאות קופת-החולים. על ההסתדרות להיאבק על חוק אֶלמנטאַרי זה.

“המשביר”

גם “המשביר”, כמו קופת-חולים, קדם לייסוד ההסתדרות הכללית. בשנות-החירום של המלחמה, כשסכנת רעב ממש נשקפה לציבור הפועלים בארץ הסגורה וקרועה מכל העולם, הוקם על-ידי ההסתדרות החקלאית מוסד לאספקה, שמטרתו היתה להשביר לחם לפועלים, על-ידי ריכוז יבולי המשקים של הפועלים ומכירתם במחירים נוחים לחברים. עם כניסת צבא-הכיבוש האנגלי לארץ, שפתחה את שערי הארץ לתבואה האוסטרלית, ירד פתאום מחיר הדגן, ו“המשביר” סבל הפסד גדול של 6800 לי“מ. המורים והפקידים, ש”המשביר" עמד להם בשעת מצוקתם, ניערו את חצנם מ“המשביר” ששקע בגרעון גדול. לעזרת “המשביר” המתמוטט באו הקבוצות החקלאיות וחברי “הגדוד העברי” שהיה קיים בארץ. הגדוד המציא ל“המשביר” כאלף ושלוש מאות לי“מ במניות ובפקדונות. עזרה זו איפשרה ל”המשביר" לפתוח סניף בטבריה שהכניס מיד מהפכה בגליל. מיד הורדו המחירים בכל החנויות.

לאט לאט הוטב מצבו של “המשביר”. הסוחרים החלו להתיחס אליו באֵימון, אף-על-פי שההנהלה הציונית נמנעה לבוא לעזרתו. ממכירת המניות גדל הונו של “המשביר”, ועם התחלת העבודות הצבוריות גדל מחזורו המסחרי. בשנת תרפ“א עלה מחזורו של “המשביר” לסכום של 85,245 לי”מ, והריווח הנקי, לאחר שסילק 3,364 לי“מ על חשבון הגרעון, הגיע לסכום של 574 לי”מ. בשנת תרפ“ב עלה המחזור לסכום של 108.864 לי”מ, והריווח הנקי – ל-2,916 לי“מ. על חשבון המניות נכנס ל”המשביר" בשנת תרפ“א 1,970 לי”מ, ובשנת תרפ“ב עוד 1,506. הון “המשביר” בסוף שנת תרפ”ב הגיע לסכום של 3,476,38 לי"מ.

תשעה הם סניפי “המשביר”: 2 בתל-אביב, 1 ביפו, 1 בירושלים, 1 בחיפה, 1 בטבריה, 1 בזכרון-יעקב, 1 ברחובות, 1 בבן-שמן.

בקשר עם חדירת המישרד לעבודות-ציבוריות לעבודות הבנין, נכנס “המשביר” השנה לענף המסחר בחמרי בנין, וסיפק את החמרים לכל הבנינים שנבנו על-ידי המישרד.

מלבד תפקידו בתור מוסד לאספקה, מילא “המשביר” ביחס למשקים החקלאיים גם תפקיד חשוב של מוסד לאשראי, בספקו למשקים החקלאיים חמרי בנין ומכולת בהקפה.

השנה ניגש “המשביר” לבנות לו מחסן במרכז המסחרי ביפו. זה יהיה הבנין העצמי הראשון למוסד פועלים בעיר.

במועצה האחרונה של בעלי מניות “המשביר”, שנועדה בחיפה בכ“ב–כ”ג ניסן תרפ"ב, נתעוררה השאלה בדבר הקשרים ההדדיים של “המשביר” וההסתדרות הכללית.

כקואופרטיבים לתעשיה, שנוסדו לפני ייסוד ההסתדרות, כן גם “המשביר”, טרם סיגל את סידוריו הפנימיים למסגרת החדשה, ונשאר עד היום כאילו הוא מחוץ להסתדרות. המוסד התנהל על-ידי הנהלה שנתמנתה על-ידי בעלי-המניות המעטים, בלי פיקוחו של ציבור-הפועלים הרחב המאוחד בהסתדרותו. מועצת “המשביר” החליטה, על פי הצעת באי-כוח הוועד-הפועל של ההסתדרות, שלוועד המפקח של “המשביר”, המורכב מתשעה חברים, ייבחרו ארבעה על-ידי מועצת בעלי-המניות של “המשביר” וחמישה – על-ידי הוועד- הפועל של ההסתדרות הכללית. כן החליטה המועצה לייפות כוח הוועידה הכללית של ההסתדרות להחליט בדבר הגדלת מניות-היסוד של “המשביר”, שתימצאנה ברשות ההסתדרות הכללית, ועל ועידתנו זו לקבל החלטה בענין זה.

בנק הפועלים

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ המוסד הצעיר ביותר בהסתדרותנו, שכבר הספיק לכבוש לעצמו עמדה מכרעת בפעולתנו הכלכלית, הוא באנק הפועלים. בוועידת חיפה נבחרה ועדה לעניני הבאנק, שהיתה צריכה להתחיל בהפצה מוקדמת של המניות ולנהל את המשא-ומתן את ההסתדרות הציונית, שהקציבה סכום של 50.000 לי“מ ליסוד באנק הפועלים. באחד באפריל 1921 חתמו ההנהלה הציונית והסתדרותנו על חוזה, שעל פיו הלוותה ההנהלה הציונית לבאנק הפועלים סכום של 30.000 לי”מ, והתחייבה להלוות, כעבור שנה לפתיחת הבאנק, עוד 9000 לי"מ, בתנאי שההנהלה הציונית תעביר מקרן ההלוואה להון היסודי של הבאנק, בתור מניות-בכורה, אותו הסכום שפועלי ארץ-ישראל יכניסו במזומנים תמורת המניות שירכשו.

ביום כ“ט בחשוון תרפ”ב (30 בנובמבר 1921) נקראה האסיפה המייסדת של הבאנק, בה נאשר החוזה עם ההסתדרות הציונית. כבר במשך הזמן הקצר – שמונה חדשים – שעבר מיום חתימת החוזה עד אישורו באסיפה המייסדת, עשתה ההנהלה הזמנית של הבאנק מחזור של 55.000 לי“מ, במתן אשראי לעבודות ציבוריות לקואופרטיבים, לקבוצות חקלאיות ולמוסדות-פועלים שונים. ליום האסיפה היו חבים לבאנק סך של 14.731 לי”מ, שהאסיפה המייסדת העבירה אותם לחשבון הבאנק. מאז עברה שנה בלבד, והצלחת הבאנק גם במכירת מניותיו, וגם במחזורו, עברה על כל מה שפללנו. בפחות משנה אחת נמכרו כל המניות של הבאנק בסכום של 30.000 לי"מ, חציין במניות-בכורה וחציין במניות רגילות, בהתאם לחוזה, ונתמלא כל ההון היסודי שלו, כפי שנקבע בתקנותיו.

קצת יותר ממחצית המניות הרגילות, 7523, נמכרו בארץ-ישראל עצמה. באמריקה, על-ידי פעולת המשלחת של ההסתדרות (בעזרת חברינו האמריקנים), נמכרו 6153 מניות, ובארצות אירופה השונות – 1342 מניה.

הואיל ונתמלא כל ההון היסודי של הבאנק, ראתה הנהלתו צורך לכנס, עוד לפני האסיפה השנתית הרגילה, אסיפה יוצאת מן הכלל של הבאנק במטרה להגדיל את ההון היסודי בשלושים אלף לי“מ, עתה מגיע ההון היסודי של הבאנק לששים אלף לי”מ. המחזור של הבאנק במשך השנה עלה לסכום של 30.000 לי“מ בקירוב, ההכנסה – 143.350 לי”מ; הוצאה – 142.218 לי"מ. זאת אומרת שהון הבאנק יצא וחזר במשך הזמן כארבע פעמים וחצי.

במשך הזמן הזה ניתנו על-ידי הבאנק הלוואות: למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – 77.000 לי“מ; לקואופרטיבים ולמוסדות – 12.000 לי”מ.

בעזרת הלוואות הבאנק נבנו יותר ממאתיים בנינים במשקים החקלאים שלנו בסכום של 63.000 לי"מ.

בלי עזרת הבאנק לא היו המשקים החקלאים שלנו יכולים להחזיק מעמד בשנה זו של מצוקה כספית ואיחור בהמצאת התקציבים להתישבות. גם פעולתו המקיפה הגדולה של המשרד בהיקפה הענקי לא היתה אפשרית בלי הקרדיט של הבאנק שלנו.

וציבור הפועלים ידע להעריך והוקיר את תפקידו של הבאנק “לעזור, לאמץ, לקדם ולסייע לכל ענפי עבודתם של מוסדות, אגודות או קיבוצים של פועלים” ואת הערכתו הביע לא רק בהפצת מניותיו, אלא גם בדאגתו בסילוק חובותיו לבאנק.

קופת־מלווה

המוסד הכספי השני שנוצר על-ידי ההסתדרות הוא קופת-מלווה. מטרתה לא היתה כמטרת הבאנק – לקדם על-ידי אשראי את העבודה – אלא לעזור בהלוואות לפועלים בשעת דחקם. הקופה נוסדה על-ידי הוועד-הפועל בחורף תרפ“ב, בשעת חוסר-העבודה הגדול, כשמאות חברים היו מחוסרי-עבודה והם נמקו ברעב ובחוסר-כל. היסוד לקופה שימשה הלוואה של 1000 לי”מ, שניתנה להסתדרות מאת מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית לשם הקלת המצב. החלטנו לא להוציא את הכסף לתמיכות, אלא לסדר קופת-מלווה על יסוד עזרה הדדית – כל חבר ירכוש מניה שמחירה 25 גרוש. קבענו הנהלה מרכזית ביפו שערכה את תקנות הקופה (נתפרסמו ב“פנקס” כרך א', עמוד 15) ופנתה לחברי ההסתדרות בקריאה לרכוש מניות הקופה. למרות המצב הדחוק נענו 2948: ביפו 1050, בחיפה וסביבותיה 896, בירושלים 129, בטבריה 171, בחדרה 114, בפתח-תקוה 73, ביתר המקומות 515. תשלומי החברים הכניסו סך 738,65 לי"מ.

סכומים אלה לא סיפקו את צרכי השעה החמורה, ומועצת פועלי יפו הכריזה על יום-עבודה לטובת קופת-מלווה, שהכניס 508,58 לי“מ. כן עשו גם מועצות הפועלים בחיפה, ירושלים, טבריה ופתח-תקוה וההכנסה היתה 441,42 לי”מ. ההנהלה הציונית הוסיפה על הלוואתה הראשונה, והון הקופה הגיע לסכום של 3903 לי"מ.

במשך זמן קיומה נתנה הקופה הלוואות ל-2010 חברים בסכום של 3767,94 לי"מ; ביפו ובחיפה – במרכזי מחוסרי-העבודה – ניתנו רוב ההלוואות למחוסרי-עבודה. אולם בירושלים, פתח-תקוה וטבריה, שבהן לא הורגש כל-כך חוסר-העבודה, נתנה הקופה הלוואות לסידורים בעבודה ולרכישת כלי-מלאכה.

מכל ההלוואות של קופת-מלווה נגבו עד היום רק 885 לי"מ. ריבוי הלוֹוים (יותר מ-2000 איש) המפוזרים בכל קצות הארץ והמחליפים מקומותיהם, מראה שהחברים עדיין אינם מעריכים כראוי את המוסד הזה שהציל לא רק את מחוסרי-העבודה, אלא את ההסתדרות כולה מאסון חוסר-העבודה.

היחסים עם הפועלים הערבים

בוועידת חיפה לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים הערבים, אולם שאלה זו הועמדה לפני הוועד-הפועל על-ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים יחד בתנאים שווים, גָמל הצורך בפעולה משותפת לעזרה הדדית ולהגנה על זכויות הפועלים כלפי הממשלה. באחת המועצות של ההסתדרות (יפו, כ“ח טבת – א' שבט תרפ”ב) הועלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה ההחלטה דלקמן:

"המועצה מוסרת לוועד-הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הוועד-הפועל ימנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגון זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים.

בתור בסיס פרינציפיוני לאירגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א) אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב) המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו–כ”ח שבט תרפ"ב) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת-אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ואי-אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא: “עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים. בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיגוד של הפועלים הערבים, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאַל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשור קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של הפועלים הערבים. אולם בכל שעת-כושר נעשו על-ידי הפועלים היהודים והערבים פעולות משותפות לשם הגנת עניני הרכבת: במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה. לא פעם התקיימו אסיפות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו יחד מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים אצל הנהלת-הרכבת והממשלה המרכזית בירושלים. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי-כוח מיוחד שנתנו גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, קביעת חוקת-הגנה שתבטיח את זכויותיהם המינימאליות של הפועלים העובדים ברכבת תקופה מסוימת. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו באמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו – כשהפועלים הערבים פנו אלינו בדבר דרישתם מהממשלה להקטין את שעות העבודה לפועלים המוסלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת-לב ומרץ לענינים המשותפים לפועל העברי ולפועל הערבי, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית, בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד עם הפועל הערבי.

הפעולה המדינית

ועידת חיפה לא כללה את הפעולה המדינית בחוג פעולותיה של ההסתדרות. אולם צרכי החיים גברו על הגבולים והצמצומים שרצו להטיל על ההסתדרות, ובתוקף צרכים ריאליים אלה נדחפו מוסדות ההסתדרות למעשים מדיניים. הוועד-הפועל עצמו היה ראשון שפרץ את הגדר הזאת ופנה לציבור הפועלים לעזור ולסייע לביצור האבטונומיה הלאומית של יהודי ארץ-ישראל ולביאת כוחה – הוועד הלאומי. מועצות-הפועלים בערים לקחו חלק אקטיבי בבחירות לעיריית תל-אביב ולוועדי הערים וניהלו את המלחמה על דימוקראטיזציה של הקהילות, הרחבת זכות הבחירה בעיריה, הטלת מסים ישרים ופרוגרסיביים. ההסתדרות גם עמדה בקשרים את מפלגת העבודה האנגלית בהזדמנויות שונות, וערכה פגישה את מנהיג הפועלים האנגלי, רמסי מקדונאלד, בשעת ביקורו בארץ אשתקד (שבט תרפ"ב). עתה, אחרי נצחונה של מפלגת-העבודה האנגלית בבחירות האחרונות לפארלאמנט ובבחירתו של מקדונאלד כראש האופוזיציה, ידעו כל החברים, גם אלה שהתנגדו לקשרים אינטרנציונאליים, את הערך המדיני הרב שהיו לפגישות הללו של ההסתדרות עם מנהיג הפועלים האנגלים. וכבר ראינו את התוצאות החשובות שהיו לביקור זה לכל מעמדנו בארץ. קשרים ופעולות אלו שהיו עד היום מקריים ורק לעת-מצוא– נצטרך להבא להמשיך בהם ולהגבירם באופן שיטתי.

הקשרים עם תנועת־הפועלים היהודית בגולה

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

פעולתה של תנועת-הפועלים בארץ-ישראל אינה יכולה, על פי עצם מהותה בתור תנועת-עליה, להצטמצם אך ורק בגבולותיה של ארץ-ישראל, ועוד ועידת חיפה ראתה צורך ביצירת “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי-עבריות, בין אלו שבארץ ובין אלו שבחוץ-לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ-ישראל עובדת”.

הפעולה החשובה הראשונה שנעשתה על-ידי ההסתדרות ביצירת קשרים את הפועלים היהודים בחוץ לארץ, לשם בנין ארץ ישראל עובדת – היתה המשלחת לאמריקה. החברים י. ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט נשלחו בקּיץ תרפ“ב, על פי החלטת מועצת ההסתדרות, לקשור קשרים את ההסתדרויות הפועלים היהודים באמריקה לשם הפצת מניות בנק הפועלים ומשיכת הפועל היהודי להשתתף בעבודתנו בארץ-ישראל. על התוצאות המעשיות של פעולת המשלחת שמענו כבר בדין-וחשבון של הבנק, עד יאנואר 1923 נתקבלו מאמריקה, על חשבון המניות שנמכרו, 6653 לי”מ, והפעולה נמשכת עוד על-ידי מפלגת “פּועלי ציון”, שלה נמסרו גביית התשלומין בעד המניות שנמכרו ומכירת מניות חדשות.

אולם בשליחת חברינו לאמריקה התכוונה ההסתדרות לא רק להשגת כספים בשביל בנק הפועלים; למשלחת היתה גם מטרה אחרת, החשובה אולי הרבה יותר _– מטרה חינוכית.

באמריקה יש חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים. הסתדרויותיהם המקצועיות הן הגדולות והמבוצרות ביותר בתנועת-הפועלים היהודית בעולם כולו. העתון היומי של הפועלים – “פאָרווערטס” – יש לו למעלה ממאתיים אלף חותמים וכחצי מיליון קוראים. חברת-הפועלים להבטחת-החיים ולעזרה הדדית – “אַרבייטער רינג” – מונה כשמונים אלף חבר. זה הוא כוח מדיני, לאומי וכלכלי ענקי. זהו הגוף המסודר ביותר בתוך היהדות האמריקנית. והשפעתו על כל עניני היהודים בעולם החדש היא עצומה. שנים רבות עמדה תנועה זו כולה תחת השפעת האינטליגנציה המתבוללת והאנטי-לאומית, והיתה רחוקה מכל עניני היהדות, אם כי במעמקי לבם נשארו המוני הפועלים נאמנים וקשורים לעמם. “פועלי-ציון” באמריקה עמלו ועשו הרבה לכבוש את הכוח הכביר הזה לטובת עניננו, אולם קשה היה לחדור לתוך התנועה ההמונית הזאת. ה“מכונה” האדמיניסטרטיבית של האגודות המקצועיות ואנשי מערכת ה“פאָרווערטס”, שהשפעתם היתה מכרעת בין מנהיגי היוניונים, עמדו כקיר ברזל בין המוני הפועלים ובין התנועה הציונית-סוציאליסטית “פועלי-ציון”.

מאורעות המלחמה, חורבן היהדות באירופּה והתגברות התקוות הציוניות עוררו את המוני הפועלים היהודים לפעולות לאומיות. לפני התעוררות זאת של ההמונים לא יכלו עמוד גם המנהיגים האנטי-לאומיים. בתנועת-הקונגרס שהכניסה מהפכה רוחנית ביהדות האמריקנית, תפסו הפועלים מקום בראש. זו הפעם הראשונה שנתכנסה ועידה של כל הפועלים היהודים באמריקה לשם מלחמה על הזכיות הלאומיות של היהודים בארצות אירופה. על-ידי המוני הפועלים היהודים נעשתה גם פעולה כבירה של סיוע לאומי לנגועי-המלחמה היהודים בכל הארצות. מתוך ההתעוררות הלאומית הכללית נתגברה גם התנועה הארצישראלית והכתה שרשים עמוקים בתוך המוני העובדים. “פועלי-ציון” כינסו קונגרס פועלים למען ארץ-ישראל, ובקונגרס זה לקחו חלק כרבע מיליון פועלים מאוגדים. הקונגרס אמנם לא נתן כל תוצאות מעשיות, אולם הוא שימש דימונסטרציה מדינית גדולה לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

עם הריאקציה הכללית שבאה בשנים האחרונות ביהדות האמריקנית ביחס לעבודה הציונית, רפתה גם התנועה הארצישראלית של המוני הפועלים. מפלגת “פועלי ציון” באמריקה, שהיתה הרוח החיה והכוח המניע המרכזי בכל התנועה הלאומית והציונית של היהדות האמריקנית, נחלשה בעצמה בעקבות הריאקציה הכללית, והשפעתה על המוני הפועלים נתמעטה כמעט עד אפס.

להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להסביר לו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו – זה היה תפקידה השני של משלחתנו לאמריקה.

חברי המשלחת באו בדברים את ראשי היוניונים, חברי מערכת ה“פאָרווערטס” ומנהיגי תנועת-הפועלים היהודית והם הצליחו לרכוש את הסכמתם לפעולה משותפת לטובת הבנק, וכבר היה מוכן “קול קורא” לפועלים היהודים חתום על-ידי מנהלי האגודות וההסתדרויות המקצועיות הגדולות העומדים בראש כל התנועה. אך כאן הגיחו מתנגדינו המושבעים, אנשי ה“בונד” שנתגלגלו לאמריקה, ובכל מאמציהם ניסו להפריע בעד השתתפות באי-כוח הפועלים בפעולה הארצישראלית. וכשהתנגדותם הפּרינציפּיונית לא השפיעה במידה מספיקה, בחרו בטכסיסי נרגנים והעלילו על חברי המשלחת עלילות שונות, כדי להבאיש את ריחם, ועל ידי כך גם את ריחם של פועלי ארץ ישראל בעיני המוני פועלים באמריקה. את הח' ב. כצנלסון האשימו ברדיפות ובמעשי אלמות נגד השפה היודית בארץ. אך המטרה העיקרית לחציהם היתה החברה מניה שוחט, שחידשו את העלילות הישנות עליה בדבר קשריה לפעולותיו של זובטוב *⁵ ברוסיה. החברה מ. שוחט הזמינה את המעלילים למשפט-כבוד, אך אלא התחמקו באמתלאות ותואנות שונות, כי עיקר מטרתם היתה לא המלחמה האישית נגד חברת המשלחת, אלא נגד שולחיה. הטכסיסים האלה הפחידו את רוב מנהיגי היוניונים, וברגע האחרון חזרו בהם מחתימותיהם שנתנו ל“קול קורא” בדבר הבנק.

חברינו בכל זאת לא נרתעו ופנו ישר להמונים, ובכל ערי אמריקה הביאו את דבר המיפעל הלאומי-סוציאלי שהפועל העברי יוצר בארץ. ידענו כי לא בבת-אחת נכבוש את המבצר האדיר הזה של תנועת-הפועלים היהודית באמריקה ועל כן היה ערך רב, לעבודתם החינוכית, לא פחות מאשר לעבודתם המעשית. אם נדע להמשיך את העבודה הזאת הרי לא רחוק היום והפועל היהודי באמריקה – שאין ערוך ליכלתו הכלכלית – יעבוד אתנו שכם אחד בבנין ארץ ישראל העובדת.

כאן עלינו לציין את המיפעל הנהדר של משלוח כלים ומכונות מאמריקה לפועלי ארץ-ישראל על ידי קפא“י.⁶ פעולה זו נעשתה לפני שנתים על-ידי “פועלי-ציון” האמריקנים ובה השתתפו לא רק חברי המפלגה, אלא גם המונים רחבים מתוך התעוררות והתלהבות כבירה. זה היה המעשה הרב הראשון של השתתפות ישרה מצד המוני הפועלים בחוץ לארץ בעבודתנו הארצישראלית. במשלוח הראשון נתקבלו 277 מכונות חקלאיות שונות, 3 מכונות-כביש גדולות, 18 מכונות לנגרות, 63 מכונות שונות, המון כלי עבודה ומכשירים קטנים לחקלאות, נגרות, סנדלרות ועוד, וגם ספריה שלמה (541 כרכים בלשונות אחדות) מעזבונו של המנוח ד”ר הלל זולוטרוב שנמסרה לועדת התרבות.

הקשרים עם תנועת הפועלים הבינלאומית

עם תנועת הפועלים הכללית בחוץ לארץ לא היו לנו עדיין קשרים מסודרים, מלבד פגישות מקריות שהיו לאחדים מאתנו בחו"ל. הח' דוב הוז נזדמן לוועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בווינה, והח' ב. כצנלסון – לוועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים. חברינו סיפרו בוועידות אלו על דבר תנועתנו בארץ, על פעולות המשרד לעבודות ציבוריות, על קבוצותינו ומשקינו החקלאיים, ובפעם הראשונה שמעו באי-כוח המקצועות האלה על דבר קיומה של תנועת-פועלים יהודית בארץ ישראל, המטפלת להלכה ולמעשה באותן השאלות המעסיקות את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית.

אם כי לא היו להסתדרותנו כל קשרים סידוריים את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית, לא נמנעו בשעת הצורך להשתתף בפעולת העזרה שסודרה על-ידי פועלי כל העולם לרוסיה הפועלית, כשרעב של כליה ומגפות איימו להחריב את השארית, שהניחו שונאיה הפנימיים והחיצוניים של ממשלת-הפועלים אחרי מלחמות ובלוקדות של ארבע שנים רצופות.

הוועד-הפועל של ההסתדרות פנה אז בקול-קורא לכל פועלי ארץ ישראל לבוא לעזרת הרעבים, וביום י“ז סיון תרפ”ב שלחנו על-ידי האינטרנציונל הוינאי⁷, את הסכום של 236,07 לי"מ, תרומות חברינו לנגועי הרעב ברוסיה. ­ בזה גמרתי את הדין-וחשבון מפעולות ההסתדרות.

הסתדרותנו – מהי?

ועוד מלים אחדות על ההסתדרות עצמה. דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער.

מהי הסתדרותנו?

יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אך לא אומרת כלום. אם מי שהוא יענה על השאלה “מה זה לב”? בהגדרה שזהו מן שריר-בשר, בעל צבע אדום, שמשקלו כך וכך, וצורתו זו וזו – כאילו לא אמר דבר. כל עוד לא יבאר את התפקיד הפיזיולוגי המרכזי והערך החיוני המכריע של “שריר” זה בגוף האדם. דוגמא זו הבאתי לא במקרה.

הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

תנועתנו, תנועת-הפועלים העברים בארץ ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית וסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

תנועתנו היא הביטוי המרוכז, בשפת המיפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים והמפעפעים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון יונקים הם.

כנימים הדקים של שרשי העץ החבויים בעבי הקרקע וגומאים את המיץ החי השוטף ועולה בשבילים נעלמים לתוך גזע העץ ומצמיח ענפים ובדים, עלים ופרחים, וגם פירות – כן גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ובעברה, ובשרשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות ומעביר את שפע החיים ומעמיד ומצמיח נוף חיי העבודה החדשים בארץ.

עשרות דורות של מאויי-הגאולה וחבלי-משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה – העליה מהגולה; ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

האיש אשר לא ידע את קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו – לא יבין ולא יכיר מהי תנועת-הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו. כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ ישראל.

---

לרשות הכלל *

מאת

דוד בן־גוריון

עין־חרוד, אייר תרפ"ד

בוועידה הרביעית של “אחדות העבודה”

שמענו עכשיו הרצאה מענינת על ההבדלים שבין ההתישבות הקומוניסטית לבין יתר צורות ההתישבות. אולם בצורת העמדתה של השאלה על־ידי המרצה ישנה טעות מסוכנת. הח' אליעזר ליבנשטיין ניתח את צורות ההתישבות והראה על התוצאות השונות מנקודת־מבט אחת בלבד. דומה הדבר, אילו בא מישהו ושאל, איזה מקום טוב יותר להתישבות: בעמק השמן והמזובל, אשר במישורו מפכים מים רבים, או על ההרים בין הסלעים והטרשים. ברור כי רק תשובה אחת היתה יכולה להינתן, כי העמק הוא המקום הטוב להתישבות. אבל מי שיוציא מזה מסקנה כי עלינו להסתלק מאדמת ההרים – יטעה, ואנחנו נענה לו, כי נעבד גם את אדמת הטרשים שעל ההרים, ונמשיך את התישבותנו.

וכאן היא הטעות היסודית שבדברי ליבנשטיין – בהתחשב עם התנאים אשר בהם אנו עושים את עבודתנו.

עלינו לשאול את עצמנו: מה אנו עושים בארץ־ישראל – האם מטרתנו העיקרית היא להגשים בארץ את הקומוניזם או את הסוציאליזם; אני הייתי עונה: לא. באנו לארץ לשם הגשמת דבר אחד ומיוחד, – שאם כי שמו נפסל במידה ידועה, אך לא נמצא בשבילו שם אחר טוב הימנו, – הציונות: בנין־הארץ לשם בנין עם חדש. זהו התוכן היחידי הממשי, הכלכלי והמשקי של אותו דבר, שקוראים לו בשם ציונות. אנו עומדים בפני המציאות של הארץ ופני הכוחות שעליהם לבנותה, ואנו צריכים לקחת בחשבון את כל התנאים. באופן אחר יהיו הקומוניזם והסוציאליזם שלנו מלים ריקות בלבד. אנו יכולים להחשיב את הכוח המוסרי הצפון בקומוניזם, בדיקטאטורה של הרעיון המסגל את כל החיים אליו, אולם אנו צריכים לשים אל לב שאי־אפשר לבנות קומונה בארץ כל זמן שלא יהיה המכשיר שיעשה את העבודה הזאת, והוא – מעמד־העובדים המאוחד. והשאלה העומדת לפנינו ולפני ההסתדרות היא לא שאלת המושב או הקבוצה, אלא שאלה קודמת – לפקודת מי תעמוד כל פעולתו היישובית באיזו צורה שהיא. לגבי מטרתנו המרכזית אין הבדל בין קבוצה למושב, אם הם אינם עומדים לפקודת הכוח המגשים את הציונות, והוא – המעמד העובד כולו. מתוך השקפה שלנו אין ערך לקומונה, אם היא אינה כפותה למעמד העובד. ובשעה שאנו מדברים על צורות ההתישבות, עלינו לשים־לב בעיקר לזה, שיתמלא התנאי הראשון, והוא – שלטון מעמד־הפועלים על משקיו ועבודותיו. זוהי השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו ברגע זה. ולשם כך יסדנו את “חברת־העובדים”, שעליה לשלוט על משקי־הפועלים ועל הכיוון בעבודתנו.

אולם יחד עם זה עלינו לציין, שאף־על־פי שניתנה לנו מסגרת “חברת־העובדים” (אחרי מלחמה שהיתה לנו עם הכוחות האנטיציוניים שבהסתדרות העובדים), אין אנו חייבים להסתפק בזה בלבד, ועלינו ליצור את הכוח האנושי שיהפוך את המסגרת לדבר ממשי וחי. עוּבדה היא, שמפני החוסר בעובדים לא כבשנו השנה עמדות בעבודה. הוא שעיכב בעדנו להמשיך את עבודתנו בקלנדיה, והוא שלא נתן לנו לחדור לעבודות הטבק, כאשר רצינו ולא יכולנו לכבוש את העבודה במושבות בדרכים חדשות, וכל זה מפני חוסר קיבוצים מאורגנים, שיכלו להוציא־לפועל בהצלחה את כל העבודות ולעשות את שליחותו של מעמד־הפועלים. כשלון זה יוכל להביאנו לידי־כך, שאם נצטרך להרחיב בזמן הקרוב את התישבותנו על־יד עין־חרוד ותל־יוסף, – מי יודע אם נמצא את החומר האנושי שיהיה דרוש לזה.

עלינו מוטלת החובה ליצור קיבוצים מאורגנים שיכבשו עמדות ישנות ויסייעו להתישבות החדשה בעיר ובכפר. זוהי תעודתנו ולה אנו חייבים להפנות את תשומת־לבנו.

אולם דבר זה אינו ממַצה כל התוכן של הפרובלימות הישוביות שאנו עומדים לפניהן. עלינו להבין, שבארץ אין לנו די כוחות לברוא את הקיבוצים המאורגנים, ואנו צריכים ומחויבים לגייס את כל הכוחות שיש לנו גם בחוץ־לארץ. לשם כך עלינו לא להסתפק בקריאה ובתעמולה בלבד, אלא עלינו לברוא את האורגן שיקלוט לתוכו את הקיבוצים המאורגנים. הצעתי פשוטה היא: מצוות השעה של “אחדות העבודה” היא ־־ לאחד את כל הקבוצות של “אחדות העבודה” בעיר ובכפר, והחברים הקרובים לה ברוח, שיהוו קיבוץ ארצי גדול בעל משמעת חזקה, והוא יהיה הבסיס שימשוך לתוכו את כוחות־העבודה שיש לנו בארץ ובגולה, כדי למלא את התפקידים המוטלים עלינו בעתיד הקרוב ביותר. אולם עם כל זאת, עלינו לפעול גם בתוך המשק הפרטי הקיים כבר בארץ ואשר עוד יקום. אל לנו לזנוח אותו. אין אנו יכולים לוותר עליו כל עוד המציאות הארצישראלית אינה נתונה עדיין כולה בידינו.

---

הסתדרות המעמד או פדרציה של מפלגות? [עיינות תשט"ו]

מאת

דוד בן־גוריון

י“ג בטבת תרפ”ה

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח־תקוה נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי־הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלי מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על־ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדראטיבי המורכב באופן פּריטטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש, ורק מתוך הסכם כללי ובזכות הוויטו של המועט? ויכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה ־־ אחרים יגידו האוטופּית – שהָכרזה בפתח־תקוה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את “אחדות־העבודה” המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות־העבודה” שנוצרה בפתח־תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז־רצון ובלהט־אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העליה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפלות נתחדשה ביתר שאת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה ועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כ“ח כסלו תרפ”א).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד־האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תיווצר בוועידה הכללית, צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני ועידת חיפה אלה שפרשו מ“אחדות־העבודה” בפתח־תקוה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה הישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי־עולם, משאת־הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה לפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במידה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות־השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פעלי ארץ־ישראל, והסייגים של “רקין וגמין” שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכלי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, בלי להשגיח בחוקה הפורמאלית, אולם הרעיון הפדראטיבי, שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני, עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומיפגע בעבודת ההסתדרות מאז היווסדה עד היום הזה.

ועידת חיפה, כועידת פתח־תקוה, לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן, ועידת־הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לועידת־האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח־תקוה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, הישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה, הועבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי־הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמיפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת־הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העליה, ההתישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר בישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת־הפועלים היהודית, את תנועת “החלוץ”, את הפועל הבינלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המופנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והישוביים שעמדו רשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. יש ערך והשפעה למפלגה רק במידה שיש לדעותיה מהלכים בציבור. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אמון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת־פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה וההנהלה הנבחרת על־ידי כל הציבור האחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פּאַריטטיות הממוּנות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי־כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון־המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל “מעין” מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח־כפיה ושלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי־אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים? בפירוק־עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת־עול־ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת־ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדראטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדראטיבי, רעיון הפאריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא־יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל־ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל־ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפאריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת־הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפאריטט מבטיח מראש את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדראטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפּרינציפּיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדראטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי־פנים – הוא גם מקטין את כשרון־הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והועידה השניה כבר “העֵזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי־חשׂך, עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים, והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדראטיבי שׂם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפּראקטיקה הפדראטיבית: קנוניית־המפלגות בבחירות האחרונות למועצות־הפועלים העירוניות. שכיח הוא הדבר ששתי מפלגות עושות הסכם ביניהן על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימאלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד עמדה כללית ומשותפת עשויה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות ואת כוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת־השיתוף ביניהן אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, ל“אחדות־העבודה”. ייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם האם דיה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על־ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בצבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו גם חסרה כשרון־המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המיפעלים והמעשים והרשויות לא תיתכן ולא תצויר כל פעולה של קנוניית מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדראציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות, והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות־עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של הפועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהוכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי־הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להיענות לצרכי ההתישבות של אלפי הפועלים העירוניים. זמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. אחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחיה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת־העובדים אינה אלא דרישת “אחדות־העבודה”, וכי “הפועל־הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון־פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המיפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו. וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

אף־על־פי שההסתדרות קיימת זה ארבע שנים, טרם השתרשה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עליה חדשה, אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא חי את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמיפעל, ביצירה ובמלחה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים וההתנצחויות המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטאוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות־חוץ, ביחסי־נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדראציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד־הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דמוקראטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי־דעות, ובהכרעות הרוב כשהדעות מחולקות.

• – – – –

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות, שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.

---

המפלגה וההסתדרות [עיינות תשט"ו]

מאת

דוד בן־גוריון

י“ב בשבט תרפ”ה

בתנועת־הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת־אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.

לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במלואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.

וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויהיה. מעמד־הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העליה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי־לידה קשים ובלתי־פוסקים. וחבלי־לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.

מיום שקמו בארץ שתי מפלגות־הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.

הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח־תקוה בתחילת חורף תרס“ז. תכנית ה”איחוד" היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח־הפועלים (זה היה אז “משק־הפועלים” היחיד בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.

כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי “פועלי־ציון” (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי־מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז “הפועל הצעיר” ביפו (על תל־אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום־מה מאיחוד זה וחרדו לפתח־תקוה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן־מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.

הנסיון שלא הצליח בפתח־תקוה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו זמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח־תקוה נגד ייסוד אגודת־פועלים כללית בלתי־מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים־ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בוועד “החורש” היו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי־דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמאלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.

אחרי ביטול “החורש” באה תקופת ועדי הפועלים במושבות. גם מוסד־פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – קם אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.

בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי־איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולתה הישובית של ההסתדרות. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופסיונאליות" הצרה.

בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי־יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם ועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת־האיחוד בפתח־תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כ“ד אדר א' תרע”ט).

שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאליסטי ב“אחדות העבודה” בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפ"א).

יש להוסיף גם את מעשה האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח־תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשון תרפ"ה).

• – – – –

בפתח־תקווה הועמדה לראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של “אחדות־העבודה” מיצתה את כל תכנה של תנועת־הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת־חייו. זו היתה ההכרה שלמעמד־הפועלים בארץ אין מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם; שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת־עובדים בת־חורין ושוות־זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית היא עליה עממית גדולה, ובראשה עליה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – הציונות הסוציאליסטית – היא איחודה הגמור והשלם של תנועת־הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.

הציונות הסוציאליסטית ש“אחדות־העבודה” קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאורטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש־עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה. הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתישבות, התרבות והשמירה.

בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים, ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח־איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העליה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת־הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העליה בעבודה, בהתישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל אל כל הכוחות הציוניים־סוציאליסטיים בתנועת־הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת־אונים ואדירת־השפעה לשם כיוון כל הפעולה הישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.

כשלהבתיה הוצתה ולהטה בנשמת ציבור־הפועלים, על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור־הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד־חברים גם חלוצי העליה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.

בוועידת האיחוד בפתח־תקוה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ־ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.

לא על נקלה עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי־מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים־עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולאציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד, אחרי התאבקות קשה ובסבל רב, לקבל משנים־עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי באחרים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר־האיחוד לא היה אלא מַניבר סטראטגי שהוכן מראש, השתמשות במרמה בלוזונגים פופולאריים של איחוד, לשם עשיית קאפיטאל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.

תנועת־האיחוד הגדולה בפתח־תקוה העשירה והיפרתה את תנועת־הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות־העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי־לאומי מכריע בישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.

באה העליה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח־תקווה בארץ. בכוחה של העליה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט ככתבו וכלשונו, ונוסדה ההסתדרות הכללית.

נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת־הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו מפלגה מכוונת רבת־יכולת ואדירת־רצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.

עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת־הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות; ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.

ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגראמטית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלה ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת־הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהן יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון מראש במסגרת ההסתדרות.

פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה, תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת־הפועלים בארץ בתוך מסגרת ההסתדרות.

* * *

בימי פתח־תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת־הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ומפולגים. חמש־עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח־תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העליה החדשה נשתנה המצב.

העליה לא זו בלבד שהיא מעבירה אלפי עולים בגיל העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הוויתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת­־הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת־הפועלים בגולה. בתנועת־הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עליה ואין שאלות קליטת העליה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת־תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום־יום. אין לו המאוויים המעמדיים־לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד־צדדי, הוא סגור בתוך מקצועות עבודה אחדים שמקומם במשק הארץ אינו מכריע.

תנועת־הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העליה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי־ערכין בכל תפיסת־החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ובמכשולים ולא בן־לילה ייעשה.

יוצאי המעמד הבעל־ביתי העוברים לארץ לעבודה, מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית הכוזבת המתכחשת למעמד־הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר־הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים־מעמדיים של הפועל העברי בעליה, בהתישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.

ורק לאחר שעליה רבת־פרצופים־וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת־הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדכך על סדן המחשבה והמיפעל של העבודה בארץ.

פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת־הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העליה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.

מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של “אחדות־העבודה” על תכנה הפרוגראמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את “אחדות העבודה” להישאר בתור מפלגה המכוונת ומַפעלת את ההסתדרות.

“אחדות־העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת־הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המקודמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו אינם ניתנים להפרדה. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח־תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח־תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריווח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של “אחדות־העבודה” אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.

עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות־העבודה” בירושלים שנתכנסה לאחר היווסד ההסתדרות (כח־כט כסלו תרפ"א) בארבעת הסעיפים הבאים:

א) “המועצה של “אחדות־העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים הישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את “החלוץ” ותנועת־הפועלים העברית והכללית בעולם.

ב) את תעודתה רואה “אחדות־העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

ג) “אחדות־העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ־ישראל.

ד) “אחדות־העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).

• – – – –

מועצת “אחדות־העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר־יומה של תנועת־הפועלים בארץ.

הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהועמדה בפתח־תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת־הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתיצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי־פעולה ודרכי־השפעה וריכוזי־כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.

תנועת־הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה־מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת־תוכן וריבולוציונית נעשית נבובה ועקרה עם שינוי התנאים.

מעמד פתח־תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח־תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, מאוחד הוא בתוך־תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת־מאווייו, והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי־מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.

אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני־סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית־סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר גם אם תהיה קטנה ודלת־תוכן וחסרת־אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת־הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.

כוחה של ההסתדרות היום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור־דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחד ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו הישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן, ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.

משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח־תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.

מועצת “אחדות־העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת־הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, בישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת־הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה ויעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, בישוב, בעליה ובתנועה ציונית.

---

היֵעוד הלאומי של מעמד הפועלים

מאת

דוד בן־גוריון

---

הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מיקלט באשר ימצא והחוזר אחרי אמצעי־קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ, וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק ובישוב. בכל מעשה ובכל מיפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בבנין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על עניניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו היעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת־חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים.

בניגוד לשליחי מעמדות אחרים בארץ ובציונות לא הועמד הפועל לפני הסתירה שבין צרכיו ומאווייו המעמדיים ובין ענייניו ושאיפותיו הלאומיים. הפועל המכיר בתעודת־מעמדו והנאמן ליעודו ההיסטורי, ממלא בבת־אחת שתי שליחויות שהן אחת: שליחות המעמד ושליחות העם כולו. כל המאמץ המעמדי של הפועל בפעולתו המשקית והמקצועית, המדינית והתרבותית, במידה שהיא מכוּונת לתכליתה המרכזית וההיסטורית, יוצר וכובש עמדות לאומיות בארץ ומפלס דרך רחבה לעליה עממית. מלחמת־המעמדות של הפועלים בהיקפה הפרינציפיוני ובגילוייה הממשיים מכוּונת לא לפילוג העם ולהחלשתו – אלא, להיפך, לאיחודו האמיתי והשלם ולהגברת כוחותיו והפראתם.

אמנם, גם שליחי המעמדות האחרים דוגלים בשם האינטרסים הלאומיים, ובמידה שהם ממלאים תפקיד חיובי בבנין הארץ הם גם עושים עבודה לאומית. אולם זהו הגורל האובייקטיבי של כל שאר המעמדות – עניניהם המעמדיים מוכרחים, באיחור או בהקדם, להתנגש בגלוי ובסתר עם צרכי העם והעליה. בלי לנגוע בטפילי “היזמה הפרטית”, שאינם מביאים לארץ כל הון ורכוש אלא תאוות־הבצע על חשבון ההון הלאומי, ההתעוררות הלאומית והעליה, הרי גם בעלי ההון ממש בכל מדרגותיהם, המסייעים כפי מידת־יכלתם לבנין הארץ ולהרחבת כוח הקליטה של הישוב – עלולים להתיצב כצר לצרכי העליה וההתישבות העממית. ולא מתוך רצון רע וזדון־לב, אלא בתוקף ההגיון הפנימי והטבע של ההון הפרטי השואף לרווחים ולניצול. האמרת מחירי צרכי המחיה על־ידי ההון המסחרי, העלאת שכר הדירות על־ידי בעלי־הבתים, התיקרות הקרקעות על־ידי הקנין הפרטי בקרקע – כל אלה מכבידים ומקשים את הקליטה ואת ההתערות של העליה העממית ושמים מכשולים קשים להתישבות הלאומית. המשק הפרטי בעיר ובכפר הקיים על ניצול העבודה השכירה, שואף, מדעת ושלא־מדעת, בשגגה ובמזיד, להורדת השכר ולהרעת תנאי־העבודה עד כדי שפל המדרגה של הפועל הזול מעוט הצרכים, ומסכן את אפשרות קיומו של הפועל העברי ומכשיל את העליה העובדת.

מי זה יערוב את לבו לומר, שהחשבון של ההון הפרטי בארץ־ישראל עולה בד בבד את הצרכים של עליה עממית עברית ואת התביעות של הפועל העברי? “ההון הפרטי” שהושקע עד עכשיו במשק היהודי המעסיק פועלים עברים – ספק אם הוא פרטי – עד כמה שהוא הון; ואם הוא באמת הון – עד כמה הוא פרטי. כמעט כל המשק “הפרטי” הקיים בארץ על יסוד של עבודה עברית, עדיין יונק ממקורות לאומיים או מעין־לאומיים, ותלוי בתמיכה לאומית ישרה או עקיפה, ובצורה זו או אחרת. ההון המושקע במפעלי החרושת “סיליקט”, “חברת החשמל”, “נשר”, הטחנות וכו' הוא ביסודו פרי התנדבות או נדבה לאומית, של מוסדות וחברות היונקים מהרצון הציוני.

ועוד טרם ראינו בארץ מיפעל הבנוי בהון פרטי ממש, אשר יחזור דווקא אחרי עבודה עברית ואשר יזקק דווקא לפועל העברי המאורגן, בעל הצרכים התרבותיים, הנלחם על תנאי עבודה וזכויות מעמדיות, בשעה שהארץ ושכנותיה שופעות עבודה זולה נוחה לניצול ולשיעבוד. הפועלים העברים המעטים העסוקים במיפעלי חרושת העומדים מחוץ לספירת ההשפעה והתמיכה של האמצעים הלאומיים כגון הרכבת, נאלצים להסתגל לתנאי העבודה הנקבעים לא במידת צרכיהם הם, אלא במידת הצרכים של הפועלים שאינם יהודים.

יחידים מבין המעמדות האחרים מסוגלים להתרומם מעל הענינים והאינטרסים של מעמדם ולהכיר בצורך הלאומי ולעמוד לפקודתו. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. יחידי־סגולה אלה נעשים זרים למעמדם, ואין בכוחם לשנות מן הטבע שהמציאות הכלכלית והחברתית הטביעה במעמד בתור כלל. בכל הזמנים ובכל הארצות היו שאר המעמדות בתור כאלה נאמנים לצרכי עמם רק במידה וכל עוד שהצרכים הללו הלמו את עניניהם המיוחדים והאגואיסטיים. יחיד הוא מעמד־הפועלים בהתאמתו האובייקטיבית לצרכים ההיסטוריים של העם, יחיד הוא בכשרון נאמנותו המתמדת לאינטרסים הלאומיים, כי בידו המפתח לעתידות העם ועליו הוטלה השליחות – דרך מלחמת־המעמדות – לשחרר את העם מהניגודים המעמדיים.

יחיד או יחידים מבין מעמד־הפועלים עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית, כשם שיש פועלים המתנכרים לצרכי מעמדם ונותנים יד לצריהם. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. ציבור־הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו הכרתו המעמדית, כלומר הכרת היעוד ההיסטורי של מעמדו, רואה את צרכיו ואת צרכי עמו, עניניו המעמדיים ועניניו הלאומיים, כשהם אחוזים ודבוקים ומהווים חטיבה אחת אשר אין להפרידה ולפרקה.

השאלה הנשאלת לפעמים אם הפועלים צריכים לתת משפט־הבכורה לצרכים הלאומיים או לתביעות המעמדיות אינה אלא מגלה את בערות שואליה. שאלה זו אפשר להציג לשליחי מעמדות אחרים: הענינים המעמדיים בד־בבד את הענינים הלאומיים. הזהות האורגנית של התעודה הלאומית והמעמדית בתנועת־הפועלים טבועה במהותו החברתית והכלכלית של מעמד־הפועלים, וזהות זו מונחת ביסודה של ההכרה המעמדית. הכרה זו רואה את הניגודים המעמדיים בתוך העם וגם את הדרך לביטולם – על־ידי מלחמת המעמדות בתוך האומה.

ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בעם בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות־האומה עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה מהדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים, ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים. וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות־האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השיחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שיחרורה ושלימותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות־האומה היא דרך מלחמת־המעמדות.

תל־אביב, כ“ג בשבט תרפ”ז

---

מיבנה ההסתדרות והנהלתה

מאת

דוד בן־גוריון

בוועידת “אחדות העבודה”

“אחדות־העבודה” קבעה את מיבנה ההסתדרות כאשר הנהו כיום הזה. לאחר שש שנות־פעולה נדמה שאין לשנות שום דבר עיקרי במיבנה זה. שנים אלה הוכיחו, כי אותה החוקה וצורת האירגון שקבענו בהסתדרות מתאימות בקוויהן הכלליים לצרכים ולתנאים של תנועת הפועלים בארץ. אמנם יש עכשיו קיטרוג נגד “ריכוז”. אבל מי שיבוא לבחון את טענות המקטרגים ימצא, כי הן מכוּונות לא נגד הריכוז אלא נגד המרכזים.

נלחמים נגד הריכוז, כביכול, אנשי “השמאל”, הקומוניסטים. ומן המפורסמות היא אהבת הדיצנטרליזציה והשאיפה לאבטונומיה של כל תא ותא, המצויה בקומוניזם. ידוע מה מיבנה התנועה המקצועית ברוסיה. ואני מרשה לעצמי לפקפק גם בכנות הצעקה נגד הריכוז, הבאה מהאגף השני. אם בשעה שמרבים כל כך לערער על הריכוז מתריעים רק על המועצות העירוניות, הרי שזה מעמיד בספק את כנות העירעור. בעצם מציעים לנו מאגף זה שיטת הנהלה חדשה, שלא תיתכן בלי ריכוז גמור ומוחלט, חמור לאין שיעור מזה הקיים כעת. מציעים לנו להנהיג בהסתדרות שיטת־הנהלה הנקראת “צירוף קואליציוני” – שיתפשט בכל תאי ההסתדרות – מן המוסדות המרכזיים ועד כל מועצה עירונית, וכל ועד־פועלים במושבה, ואגודה מקצועית – אשר פירושו, עד כמה שעלה בידי לברר משיחות פרטיות, הוא, כי ההנהלה של כל המוסדות הללו לא תהא תלויה בבחירות המקומיות, אלא תהא מורכבת עפ"י מודוס ידוע, לפי אותו הנוסח שיורכב הועד הפועל של ההסתדרות – מבאי כוח שתי המפלגות המהוות את הקואליציה. זה מחייב מינוי כל ועדי המוסדות וההנהלות מגבוה. אחרת – כל ההצעה אינה אלא אבסוּרד.

אולם אותו הריכוז שהנחנו במיבנה ההסתדרות, ואשר לצערנו לא הצלחנו עדיין להגשימו, איננו ריכוז בהנהלת ההסתדרות, אלא השלטת כיוון אחד בכל פעולתה. שאפנו להקים הסתדרות־פועלים מאוחדת, העובדת כולה עפ"י מגמה אחת, השלטת בכל ענפי פעולתה והמתאימה את כל חלקיה לצורך הכלל. אם דבר־מה דורש תיקון בהסתדרות, הרי זה לא בכיוון של פירור ההסתדרות, אלא להיפך, בכיוון של התלכדות, לשם הגברת כוחנו המעמדי לקליטת העליה ומניעת הקרע העלול להיווצר בין העולים הבאים זה אחר זה.

כי מה היתה ההתנכרות אלינו שראינו לפני 20 שנה מצד הפועלים שעלו לארץ לפנינו? מה פשר המלחמה שישנה כיום בין ההסתדרות לבין “בעלי המלאכה”? האין זאת שהפועל שבא לארץ והספיק להתאזרח רוצה, בכוח העמדה שכבש לו, לנצל את העולה החדש? מגמה יסודית זו שבתנועתנו, לקלוט את העליה ולמזג אותה עם הכוחות הקיימים בארץ ולהוות מכולם חטיבה חברתית ותרבותית אחת, אי־אפשר שתישאר ערטילאית, אלא היא צריכה להתלבש כהסתדרות אחת, המלכדת את כל צורות העולים ליחידה אחת, ואם יש פגם בהסתדרות, הרי זהו קיום המחיצות בין עולים, בין כפר לעיר, בין הפועל המקצועי לפועל ה“שחור”, בין הקיבוץ לבודד¹, בין העובד במשק עצמאי לבין השכיר; בקיצור – חוסר הקירבה והעזרה ההדדית.

ועוד מלחמה אחת עומדת לפנינו – מצד כל אלה, משני האגפים, שאינם רואים עדיין את האחדות והשלמות הפנימית שבתנועתנו, אשר אולי עוד איננה קיימת בפועל, אבל להתגשמותה אנו מחויבים לשאוף. מלחמה זו, שנדמה היה כי כבר הוכרעה, מתעוררת שוב מפעם לפעם. זוהי המלחמה על טיבה של ההסתדרות – אם זוהי הסתדרות כללית, מאוחדת ויחידה של המעמד, או אין זה אלא “צירוף”, קנוניה של מפלגות. מלחמה זו הולכת ונמשכת מוועידת האיחוד בפתח־תקוה, דרך ועידת הייסוד בחיפה ועד אחרי הוועידה השניה, והיא הולכת ומתעוררת מחדש בקשר עם שאלת הבחירות היחסיות.

ראוי לציין כי בוועידה השניה של ההסתדרות נדונה שאלה זו והיו שתי הצעות: האחת – הקובעת בחירות יחסיות למוסדות המחוקקים בלבד, וכנגדה – הצעה של בחירות יחסיות לכל המוסדות. נתקבלה הראשונה, והנימוק פשוט. יש להבטיח לכל חלק ולכל זרם בהסתדרות ביאת־כוח מתאימה. כל הדעות שבהסתדרות צריכות לבוא לידי ביטוי, להישקל במאזני התנועה, ובסופו של דבר להכריע לפי משקלן. ומשום כך אי־אפשר שרק הרוב לבדו יופיע במוסדות שבהם מתבררים ונקבעים קווי הפעולה ונחקקת חוקת־ההסתדרות הכללית, הארצית והמקומית. במוסדות אלה קיימת שיטת הבחירות היחסיות. לא כן במוסדות אכּסקוטיביים המוציאים לפועל את אשר הוחלט לאחר בירור והכרעה. ההוצאה־לפועל מחייבת רצון אחד. אותה אין לפורר, ולא ייתכן שיופיעו כאן באי־כוח צדדים, ואין מקום ליחסיות במוסדות אלה. אלה הם בכל אופן היסודות שנתקבלו בוועידה השניה, ועל פיהם פעלנו עד היום. אין אני אומר ששאלת הבחירות היחסיות היא פרינציפּיונית. אולם לא נתברר לי, שיש באמת יסוד וצורך חיוני של התנועה לשנות את ההחלטה הזאת. בכל אופן, אם גם אני מתאר לעצמי שבינינו יכול להיות ויכוח בענין זה, אבל אותה ההנחה שבה מבססים נביאי היחסיות את דרישתם – שההסתדרות אינה חטיבה אחת שלימה, שציבור הפועלים אינו מעמד אחד, גוף קולקטיבי אחד אלא צירוף של מפלגות, הפועלות אך ורק מתוך הסכם, ובלי הסכם זה אין להסתדרות כשרון פעולה – הנחה זו אנו מחויבים לדחות בכל תוקף.

כן נדמה לי, שלא נוכל לקבל שום שיטת הנהלה בהסתדרות, שאינה מיוסדת על בחירה דימוקראטית, אלא על הסכם של גופים מפלגתיים. לא נוכל להקים ולקיים את מוסדות ההסתדרות על יסוד של צירופים קואליציוניים וקנוניות, אלא על יסוד של בחירה ומצע משותף של עבודה. אני חושב את שותפות הפעולה של כל הזרמים בהסתדרות לאחת המצוות החיוניות של תנועתנו ותנאי מוקדם להגברת כשרון פעולתה. עלינו לסייע להחשת ההתאחדות ולשתף באחריות את כל הכוחות שבהסתדרות הנכונים לשאת בעול. מה טיבו של שיתוף שאינו מבוסס על מצע משותף של פעולה חיובית, ואין ביסודו אלא שלילה כלפי איזה גוף אחר בהסתדרות? אי־אפשר שבאיזה מוסד משקי מרכזי של ההסתדרות יתאחדו מפלגות או קיבוצים לבחור הנהלה – לא מפני שיש להם דרך אחת והם רוצים לשאת באחריות יחד, אלא מפני שהם משותפים בשנאה למפלגה שלישית, ומלבד השנאה הזאת אין שום דבר משותף ביניהם. דברים כאלה הלא קרו אצלנו. ל“צירוף קואליציוני” ממין זה לא נסכים. זוהי קנוניה ההורסת את הבסיס המוסרי של תנועתנו, ונגדה נילחם בכל כוחותינו.

ירושלים, י“ז בטבת תרפ”ח

---

מלחמתנו במושבה

מאת

דוד בן־גוריון

---

מהוויכוח בוועד הלאומי¹

הא' בוטקובסקי האשים את שליחי פועלי פתח־תקווה שהם לא דיברו בסגנון סאלוני; ואמנם, חברינו אינם אנשי טרקלינים. אבל לא תמיד מעיד הדיבור הטרקליני על יושר ועל אמת. פונטיוס פילטוס ידע תמיד לדבר בשפת הסאלון הרומאי, אולם נביאינו השתמשו בשפה בלתי־פּארלאמנטארית לגמרי. ישעיהו קרא את ירושלים בשם זונה, ואילו היה יושב־ראש בשעה שישעיהו השמיע את חזונו, ודאי שהיה קורא אותו מיד לסדר ומפסיקו בפסוקים הראשונים של תוכחתו המרה והזועמת. אין אנו נביאים ואין לנו אולי הרשות להשתמש בשפתם, אבל אילו היה מישהו מאתנו רוצה להגיד מה שיש להגיד על מעללי פתח־תקוה דברים כהוויתם, לא היה מספיק לו גם הלכסיקון של ישעיהו.

למַה אנו מחכים מישיבת הוועד הלאומי?

אין אנו מַשלים את נפשנו, שהוועד הלאומי יכול להכריח את אנשי הוועד החקלאי בפתח־תקווה לחזור בתשובה, או שהוא יוכל בכוחו להבטיח את זכות העבודה העברית ולהכניס פועלים עברים לקטיף. אין לוועד הלאומי כוח של כפיה, ולא בכפיה ייעשה הדבר הזה. אולם דבר אחד מוטל על הוועד הלאומי – דבר האמת, להשמיע את האמת על פתח־תקוה, על תעלולי הוועד החקלאי ועל המצב במושבות בכלל, למען ידע כל הישוב, כל העם היהודי על החרם נגד הפועל היהודי ואל יוסיפו האנשים הללו המתחפשים בשם “הוועד החקלאי” להוליך שולל את דעת הקהל ולהמשיך את משחק התרמית והצביעות שהם משחקים זה חדשים את באי־כוח הישוב, הפועלים, ההנהלה הציונית והממשלה. רק היום או אתמול פירסם הוועד החקלאי ב“דואר היום” מכתב מלא התחסדות בדבר רצונם העז והתאמצותם להכניס פועלים עברים לקטיף – ולעבודה בכלל, אלא ששליחי הוועד־הלאומי “לא באו לעזרתם”. הא' בוטקובסקי מאמין, כנראה, בדבריהם והוא קורא באופן סאלוני את הא' קלוואריסקי בשם “בוגד” על שנסע מפתח־תקווה, כי לא יכול עוד לנשוא את ההתעללות והרמיה של הוועד החקלאי.

הוועד החקלאי רוצה ליצור בישוב רושם שהוא “משתדל” ו“מתאמץ” להכניס פועלים עברים לעבודה; אולם את הדבר שהם רוצים להעלים מהישוב העברי – הם מגלים באופן ציני לממשלה. לבאי־כוח הממשלה הגידו אנשי הוועד החקלאי, שהם רואים סכנה עצומה בפועל העברי במושבה, ושאין כאן שאלת הקטיף בלבד, אלא שאלת העבודה העברית בכלל. הפועל היהודי המאורגן החריב את תל־אביב ואת כל המיפעלים שהוא עבד בהם, ואם ייכנס למושבה, יחריב ויהרוס גם את המשק החקלאי ואת ענף־הכלכלה הפורח בארץ – הפרדסנות. במכתבם ב“דואר היום” ובדבריהם לבאי־כוח הישוב מבטיחים האיכרים, שהם מתאמצים להרבות את העבודה העברית במושבה, ולבאי־כוח הממשלה מספרים אותם האנשים שהפועל היהודי אינו כלל פועל המושבה, ואין לו כל זכות לעבודה בתור פועל המקום, כי הוא הוכנס ו“הורבץ” במושבה ע"י ההנהלה הציונית באופן מלאכותי מתוך כוונות ומטרות פוליטיות. ולא רק הוועד החקלאי בפתח־תקווה משטין ככה בפני הממשלה. אחד הפקידים הגבוהים של הממשלה, המתעסק בענין פתח־תקווה סיפר לי, שבאו לפניו “אנשי הוועד של סמילנסקי” – כנראה, וועד התאחדות האיכרים, – וסיפרו לו על הסכנה הצפויה למשק החקלאי ולמושבות מהפועל היהודי, שהרס כבר את המשק בעיר ועתיד להרוס את המשק בכפר.

ודעו: שאלת העבודה העברית במשק החקלאי העברי אינה רק שאלה לפועלים ולמחוסרי־עבודה. זוהי עכשיו השאלה המרכזית של ההגשמה הציונית.

ארץ־ישראל היא ארץ קטנה ודלה ואדמתה ברובה הגדול, כחושה ורזה, אדמת טרשים וחולות, ויש שטח לא־גדול המסוגל לשמש מיקלט לרבבות ידים עובדות – זהו שטח ההשקאה ואיזור המטעים, לא הקונצסיות שבים־המלח – אשר בניצולו יעבדו אולי אילו מאות פועלים, כי אם שטח המטעים המושקים ישמש בתקופה הקרובה מקום־קליטה להמוני עובדים. בשטח זה תלויה תקוותנו. עם גאולת שטחי־האדמה המוכשרים לעיבוד אינטנסיבי קיווינו שייפתח כר נרחב לעליה עברית הרוצה להתפרנס בארץ־ישראל מיגיע כפיה. ואם מקום זה נכנס לרשות הון עברי פרטי המחרים את הפועל העברי, ואם נגד זכות עבודתנו בפינה זו יעמדו במגלבים של שוטרים בריטים וערבים, ובמקום זיעת אפינו יישפך על אדמה זו דם חלוצינו וחלוצותינו, הדורשים עבודה ואין – נעמוד ונילחם כאשר יילחם איש על נפשו.

השנים הקרובות תכרענה את הגורל. פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות למרכז ההתישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצוי הארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להילחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתישבות העברית לשדה־קטל בין הפועל העברי והערבי. האפנדים היהודים בפתח־תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל הישוב היהודי בארץ וכל התנועה הציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחם. זוהי שאלת חיים ומוות בשבילנו. את גזלת אדמת ישראל מהעם היהודי ומהעובד היהודי על־ידי בעלי הון בוגדים ומתכחשים לא נשלים – ואוי ואבוי לתנועה הציונית כולה, אם היא תשלים!

אין אנו נלחמים על מחוסרי־עבודה. איננו מבקשים רחמים על רעבים וסובלים. לא חסד את הפועל היהודי אנו רוצים – אנו נלחמים על נפשה, על כבודה ועל עתידה של הציונות. ואם נגזר עלינו שבמלחמה זו יישפך דמנו – לא נירתע. באנו לארץ לשם הגשמת הציונות – ואנו יודעים למסור את נפשנו על הגשמה זו.

מר בוטקובסקי הזכיר לנו שהראשונים ששפכו את דמם בארץ־ישראל בעד ארץ־ישראל, היו האיכרים. נכון הדבר, ואנו חרתנו את זכרונם בלבנו. אבל חושש אני, שאנחנו הפועלים הננו היחידים שעודנו זוכרים את הדבר הזה. כי הזכרון הזה מחייב לדבר מה. לא אנו, כי אם בני האיכרים בפתח־תקווה שכחו – ובזמן קצר מאוד – את הדם שנשפך בפתח־תקווה זו גופא לפני שבע שנים, במאורעות מאי, וגם שכחו את השבועה, אשר נשבעו על הדם השפוך.

היש למפירי השבועה ולעוזבי ברית־הדמים הזכות להזכיר לנו נשכחות?

גם תוך סערת המלחמה אין אנו מטילים אשמות על כלל האיכרים. לא כל האיכרים בפתח־תקווה נתנו ידם לוועד החקלאי, לא כולם מתכחשים לעבודה העברית, ואין הזכות לוועד החקלאי להעטות כלימה על פתח־תקווה ולדבר בשמה. במעל של יום הדמים בפתח־תקווה היה רק קומץ קטן של אפנדים יהודים, הנכונים למכור את ארצם ועמם בעד בצע כסף. אבל מדוע שותקת התאחדות האיכרים? מדוע אין היא מסתלקת בגלוי ובפומבי מהשיטנה והשיסוי, שאויבינו־בנפש מנהלים נגד העבודה העברית?

אם לציבור האיכרים יש טענות וחששות, אם הם רוצים להבטיח עבודה שקטה ומתמדת – אנחנו מצדנו נכונים בכל רגע ליסב אתם יחד, לברר ולבחון את הקשיים ולמצוא דרך לעבודה משותפת ומוסכמת. אם כנים דברי בוטקובסקי, ששאלת העבודה העברית במושבות צריכה להיפתר מתוך הסכם בין שני הצדדים – הריני מודיע בשם הסתדרות העובדים, שאנו מוכנים בכל שעה למשא־ומתן את האיכרים ואת באי־כוחם לשם הסכם הדדי; יותר מזה – אנו תובעים את המו"מ הזה ואת ההסכם הזה. ציבור־הפועלים בארץ נתחנך מתוך יצירת משק חקלאי ומתוך הנהלת משק חקלאי, ואנו יודעים את הקשיים והשאלות המיוחדים של החקלאות – ואנו רוצים להשתתף ביצירת תנאים כאלה בעבודה החקלאית שיעזרו לפיתוח המשק החקלאי, גם אם הוא משק פרטי, בתנאי שזכות העבודה העברית לא תיפגע ולא תיפגם, כי זוהי לא זכות הפועל העברי בלבד, אלא זכותו של כל המיפעל הציוני, זוהי זכות עם.

על הזכות הזאת נלחמנו ונילחם. ואם לעזרת הפרדסנים המתכחשים והבוגדים עומדת המשטרה – אנו מאמינים בכל זאת, שכוחנו יותר גדול, כי מאחורינו עומדת תנועת־עם, ותקוות־עם קשורה בגורל מלחמתנו.

והדבר המוטל בשעה זו על הוועד הלאומי – ועל כל איכר ואזרח יהודי המשתתף בוועד הלאומי – זהו גיוס התנועה כולה לשם הבטחת הזכות הזאת בעוד מועד, בטרם איחרנו, בטרם קרה האסון שאין לו תיקון. אתם תתחייבו בנפש התנועה, אם תניחו שהמלחמה הזאת תהיה רק מלחמת הפועל, כי על נפש הציונות ועל עתידנו הלאומי בארץ אנו נלחמים.

ירושלים, ט“ז באייר תרפ”ח

---

הסתדרות העובדים והאומניות החפשיות

מאת

דוד בן־גוריון

---

הרצאה בוועידת הסתדרות הפקידים

בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה מעולם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כוונת מסדרי הוועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הוועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסוים של העובדים. כמובן, עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות; וכאלה ישנם בקרב כל המקצועות. ייתכן, שאחוז העומדים מחוץ להסתדרות גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולאירגון.

לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנועת פועלים, היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, מחיצה בין אירגון הפועלים ובין האירגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני האירגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח־חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. אירגוני־הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול־זכויות בחברה הקיימת. תעודת האירגון היתה להילחם על זכויות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל והמקופח. הארגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, אירגון של חוג עתירי זכויות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד אירגונם היה להחזיק בזכויות היתרות ולהגן על הפּריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה. אגודות בעלי האומנויות החפשיות: עורכי דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי חשבונות, – היו מעין צאֶכים סגורים של מעמדות בעלי־זכויות, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל ייכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין אירגוני האומנויות החפשיות ובין אירגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת זכויות, שפעת־כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבויים.

במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל ע"י אירגונו לעלות בסולם החברה, בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכויות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית והכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי היקר ביותר, היא היא שאָר־האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העבודה בעיניו ובעיני החברה; תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחות החיים הכלכליים והשינויים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך, שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי־הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פּרוליטאריון אינטליגנטי רחב אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה באירגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי. ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרויות של פועלים לחוד והסתדרויות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, מבלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.

שונה היה מסלולה של תנועת־הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהוותו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיוו דמות מיוחדת לכל מפעלו ואירגונו.

לא כעלובי־גורל אשר מאֵרת־העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשי חייהם ומתקוממים נגד נוגשיהם ומקפחי שכרם, מבלי הבין זמן רב את היעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי עם מתנער ומפלל לגאולת־עבודה ותקומת־מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת־החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי־התארגנותו המיוחדים.

הדבר הראשון המציין את תנועת הפועלים בארץ – זהו בסיסה האירגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.

ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב, בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת־הפועלים ורחוקים מאירגון. אפילו בארצות בהן כבר נתארגן הפועל החקלאי, אין רישומו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לאירגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר והיא משמשת עד היום עמוד התווך של הסתדרות־העובדים הכללית.

אירגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה, כמעט בכל הארצות, בין הפועל השכיר המוכר את כוח־עבודתו לקבלן, לבין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום אירגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת־הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא באירגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות באירגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מאז התחילה התארגנותו של הפועל.

גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנית מהעובד עבודה רוחנית. תנועת־הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה, של כיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם האירגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית־העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית ללא־הבדל.

הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנה את בסיסה האירגוני – זהו חוג־הפעולה הרחב, המקיף וממַצה את כל תכניה ומאווייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת: אירגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העליה וקליטתה, הנחלת השפה וההשכלה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאיים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור אספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לאירגון הישוב, לאבטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים הבין־לאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.

היקף־הפעולה־והאירגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועת־הפועלים בארץ. ציבור־העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העליה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמאלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן־העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן־יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי־העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופה. גורל המיפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ. וההסתדרות הכללית היא הביטוי האירגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.

בארצות אחרות היתה תנועת־הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי־שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל־כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין לתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן־העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעונינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום, אלא תעודת־הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופא, לכשרונה, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.

מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום אופן בין סוג אחד של עובדים למשנהו, ולהניח את מישהו מחוץ לאירגון הכללי, זאת אומרת מחוץ לאחריות הכללית. הואיל ואנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ, ולמיפעל המתגשם על־ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית, – אין אנו יכולים לוותר על הקשר האירגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המיפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המיפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדו יחד במלחמת הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי־נפרדת, כלפי המיפעל המשותף אשר לא יבוצע בלי השתתפותם המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.

האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למיפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור־העובדים בארץ לחטיבה אירגונית יצוקה אחת.

ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות אירגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי כלכלי. על־פי רוב – היו הפועלים בני פועלים ובני בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, כבר היו מהווים – בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.

לציבור־העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עברנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל להתארגנות, לחיים קיבוציים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך־רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים, המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור־הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות אירגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת־הפועלים העולמית. מה הפך את אבק־האנשים הפורח ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד וההתפוררות ששלטו בעברו? במה ניפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המיפעל, מפעל־חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למיפעל־העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.

האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.

הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי בלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתכן, מנהל־החשבונות. הדאגות לחישובי המהנדס אם מדויקים הם, אם תכניותיו נכונות; אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר; אם כל חלקי־העבודה נעשים בהתאמה הדדית ומכוונים לתכליתם – כל הדאגות האלה הן על בעל־הבית. עליו האחריות לקיבולת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למיפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבות ההדדית של כל השותפים בהקמת המיפעל. באירגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במיפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהאירגון הכללי, מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המיפעל.

בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים העומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מיפעלנו בארץ.

תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתיצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון להגביר את כוחה האירוגני של תנועת־הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא – לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למיפעל.

שבט תר"ץ

---

ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד

מאת

דוד בן־גוריון

---

א

בתולדות אירגונה של תנועת־הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו קיים בה רק אירגון מפלגתי. לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בעניינים פוליטיים וחינוכיים בלבד אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון, והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי־נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין זו לזו. והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי־אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש”, (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” (תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

מישטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת־הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האימון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות העבודה”, למפלגה־הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת־הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היווסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

ב

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת־חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע. וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת־הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחרים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד־הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, המקפת למיצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פועלי־ציון שמאל או עם אי־אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות ומסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון “בלתי־מפלגתי”, הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת. עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיות. כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכלל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שוועידת־האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לשם הגאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי־מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.

ג

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?

האַסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת־הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אבטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פּוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פּוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מאכּסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פּוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלה להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת האירגון בארץ, גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח־מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המישטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת־הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת האירגון שלנו, כמו דרכי פעולותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.

ד

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם אירגון הנתבעים. החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת־החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים. זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת־החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו –מה“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפּרינציפּיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות־הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פּוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה מפלגה אקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות. כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והיפרה את כשרון־יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מההתחרות שבין הסתדרויות מקבילות. מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת־הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת־הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית.

ה

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם־כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המישגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביר אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכוונת אותה.

ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המיפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור־הפועלים והמרכזת את כל מיפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממיפעל ההגשמה ומיצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי עבודה והתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב“אני־מאמין” שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת “אחדות־העבודה” בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקווה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים היו יותר עמוסים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין “אחדות העבודה” ל“הפועל הצעיר” ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.

ו

תנועת־הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת־הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממיפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחידה, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל“אני מאמין” אלא ל“אני מקיים”.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מיפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

ז

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת־העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות אירגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת “פרופסיונלית” את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח. לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המיפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה ואירגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל, הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.

הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת־האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למיפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המיפעלים של ציבור־העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

ח

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת־הפועלים בארץ – אינה שלימה ומלאה, כל עוד לא בוצע המיפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המיפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמיפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור־הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד־הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר ייוּשבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פּרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במיפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במיפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים. כנתבע, כשליח – המיפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהות גמורה בין שני האירגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא – שני האירגונים האלה שונים. מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו, אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המיפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלה נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המיפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־העבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. האירגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזות הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל אירגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית. ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי אירגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המיישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם־כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מיפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שומה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת־פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. “המשביר” מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, “יכין” – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטראטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה כללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המיפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

תל־אביב, כ“ג בסיוון תרצ”א

---

השאלה המרכזית

מאת

דוד בן־גוריון

---

(מהוויכוח בוועידה החקלאית)

השאלה העומדת לפני הוועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנו עומדים לפני שערים סגורים, גזירות והתנקשויות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונות והתפוררותה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנו מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דוּבּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקניית תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבותה החיונית של קניית תוצרת עברית אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת – אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילו משק קבוצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי. אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהיא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנו יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכּספּורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש־ובראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקוות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותנו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתווכח עם פועלי־ציון “שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאוד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנה של מלחמה ומאמצים. אולם אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר. למען האמת עלי להגיד שלא רק השוה“צ – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל, וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהודה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה שאין בו מקום לכל פשרה, לכל ויתור, לכל השלמה – כי בנפשנו הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אולי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן – הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי, נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענות גבורה. בעקבות פועלי־ציון שמאל הכריז גם השוה”צ על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

כאן עלי לענות על קריאת־ביניים של הח' יערי: “הבימה הזאת היא שלי כמו שלך”. אני חותם על קריאה זו בשתי ידי – אולם בימה זו, בימת פועלי ארץ־ישראל, אינה נתונה להשלכת שיקוצים על תנועת־הפועלים, ואף לא על מפלגת פועלי ארץ־ישראל – רוב בנינה ורוב מנינה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. הח' בן־טוב ניסה לנבל כאן את תנועתנו ולרמוז שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים, ואחת – כלפי חוץ. אני תובע מבן־טוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוותרים על מלחמתנו לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי, ובמשק העירוני!?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לוועדת החקירה של שאו, שבו העמדנו את כל הציונות ואת כל מפעלנו בארץ על זכות־העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספּירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר ע“י סניל וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית, בערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר “הספר הלבן” של פאספילד, המונה אותנו ב”חטא" העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בוויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים. ועלי להגיד לח' בן־טוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מפועלי־ציון־שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנה של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל לא־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים – אבל עדיין אנו רחוקים מניצחון מלא. עוד שומה עלינו להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא. אבל את השומר־הצעיר אני שואל: בשני המצעים שלכם לוועידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעולתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לאירגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם, – ובמלים ברורות ופשוטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונות הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילו היה לנו דין־ודברים רק אתכם – לא היה אולי כדאי לעמוד על שינויי גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במיפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנועתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתם אתם אחוזים בכל העבודה שאנו עושים בארץ. אולם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה, ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגראמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ. ונוער זה יקבל את דבריכם המעוקמים ברצינות. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שאירגון הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? אירגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש מפני אירגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנו חלק־מה באירגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנו שואפים לקומונה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדברי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנו כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנו כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומונה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי, – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו עניין בארץ־ישראל ובאירגון ובמישטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו – היא במלחמה על עבודה עברית.

אני לא אענה לבן־טוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת, חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברורות: מה עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה? קראתי את מצעי השוה"צ מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הוועידה באתי בדברים את קיבוצי השומר הצעיר במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה, והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות בוסר אלה?

כאן, בוועידה החקלאית, כשבן־טוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מאכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו. גם אני אינני דורש יותר ממאכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוע יש לבן־טוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי השומר הצעיר שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? עלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה רק הקבלנות המיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקוות העם היהודי. ואתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית. ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית?

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי א“י מתכחשת ל”אירגון המשותף“, מתנכרת לפועל ולפלח העברי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה”פשרנים" הללו של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברורה לשאלת הפועל העברי. ואולי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלה העבודה העברית תינתן על ידי הפועל הערבי – אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאוד – ואל תחפשו לכם מיפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, ישן בהן הונאה עצמית או אונאת אחרים.

מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ופשטות רבה השוה"צ, אולם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושה עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כיברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הריזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיום. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא ידע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם שכר זה מספיק. אנשי הקיבוץ הארצי אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס שוכחים, שמלבד ההכרה והאירגון יש עוד דבר ששמו מציאות כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה, ומציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל – אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל, ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובאירגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולר ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולר ליום רק בשביל לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגן את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של השומר הצעיר כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העבודה העברית באירגון הפועל הערבי.

לדעתנו אנו, הבדלים אלה טבועים במציאות הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקוות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה, ואשר רק לשם עבודה עברית מותר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית, ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור והנאמן, וגם הוא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקווה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, – כי רק במקרה כזה אפשרי אירגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

חלוצי העליה הראשונה לא עמדו בפני המציאות הערבית בארץ והורידו את הדגל – ועלינו להזהיר עכשיו על הסכנה של הורדת הדגל מתוך הכנעה לאותה מציאות – על ידי אגף חשוב של חלוצי העבודה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, ובמה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפּט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה – ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים, כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקוות־חייהם האחת; הלחץ של מאוויי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשנו בכותל, חתרנו נגד הזרם – ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאיים יהודים המכונסים בוועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמול ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד – אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – נסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם אירגון מעמדי וגם פעולה משקית, וגם “אפּלציה לאומית” – זו שהח' בן־טוב מודה בה בעל־פה כאן בוועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – אפּלציה לאומית שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפּלציה ליישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה, ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס. ויש כוח גם לאפּלציה לאומית בטהרתה: הצימאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנוולוּתה – כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפּין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבותה ובצביונה העברי – אף הוא שקול במידת־מה על כף המאזנים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו, לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שוא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כישלון אחר כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא אירגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שוא, אונאה עצמית, שיטה אוטופּיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת אירגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מהשומר הצעיר אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלה העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של פועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינאמי: לפני משק הולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים, ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק הולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת אירגונית רבת־נסיון, או בעבודה הזולה, מחוסרת־תרבות ונתונה בקושי לאירגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה? שאלה זו אתם רוצים לפתור באירגון הפועל הערבי!? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לאירגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית, ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום – בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח האַפּלציה הלאומית, בכוח האירגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהלה, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אולם הפועל הערבי המאורגן על ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוקה, מבית־דגון, מצרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו נא לי, חברי השומר הצעיר, על טהרת המארכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוע יוכרח האיכר היהודי להיכנע לה? הח' אורנשטין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. הח' אורנשטין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש ריזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לח' אורנשטין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אולם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיסטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינאמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינאמי. אולם אם הח' אורנשטין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית – מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידינו להכריח אותו האיכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי אירגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנו, האוטופיסטים, מאמינים בכוח ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

ואם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים אירגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות ולשנות תנאי־חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות אלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ; באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי, – אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מיבנה הכלכלה הערבית בארץ, אבל השאלה העומדת לפנינו היא – איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החומרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והאירגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים יותר מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שוא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית ע"י אירגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. אירגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מאירגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ואירגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגולותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיו גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי. לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית? הפחד של השומר הצעיר מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלימים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קאפּיטאליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות. אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק האוטופּיה המדריכה את מנוחת אורנשטין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקווה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים – אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדסים, אלא בלב המושבה, בבניינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לניצחון שלם? איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים, איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנת יותר מהתנכרות האיכר, וכאן בוועידה החקלאית של פועלי ארץ־ישראל – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק עניינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אולם הפועל העברי הוא השליח של האומה – ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנו דרך אחרת; העבודה שאנו עושים היא לא רק עבודתנו – אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.

כ“ה בתשרי תרצ”ב

---

המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות

מאת

דוד בן־גוריון

---

הרצאה במועצת ההסתדרות

א

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל־30.060 איש, מהם 18.781 בערים, לרבות נהרים, ים־המלח ועתלית, 7.783 במושבות, 3.496 במשקים. מיספרים אלה כוללים 6.787 “נשי עובדים” ו־1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על־ידי העליה ועל־ידי אירגוני־פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4682 חבר.

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמיספרם בדיוק אינו ידוע. בתל־אביב בערך 1400–1800, בחיפה 300־250, בירושלים כ־1500–2000, בפתח־תקוה כ־400, ברחובות כ־400, בחדרה כ־150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים: 1) העומדים בתוך מסגרת אירגונית אחרת (הפועל המזרחי, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה), 2) הנמצאים מחוץ לכל מסגרת אירגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות־פוליטיות, כגון הפועלים הריוויזיוניסטים וחברי ה“ברית”; מסיבות דתיות־פוליטיות, כגון הפועל המזרחי; מסיבות מקצועיות־חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי־דין ושאר המקצועות ה“חפשיים”. הצד השווה שבין כל אלה שהם מקיימים אירגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל אירגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי־מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני הישוב הישן (אך יש כאלה גם בתל־אביב), והפועלים שאין להם מקום־עבודה קבוע ומסוים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירות בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר־האירגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי עדות המזרח, וגם לא־מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו עם העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים יוצאי ארצות המזרח במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי. מקצתו הוא מאורגן בהסתדרות, אולם ברובו הוא משתייך באופן פורמאלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאוד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים בישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק בישוב הבעל־ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה, מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת־העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא־קל לארגן אלפי פועלים מפגרים, חסרי־הכרה, נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, ומצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את אירגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת־המעמדית הכללית. אבל גם בפנים, בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ – אין האירגון שלם ומתוקן.

בסקירתי אתעלם במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות על שדה האירגון והתרבות ושיכלול הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדו"ח המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו, כי על מועצה זו הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק־הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות “חברוּת אפלטונית”. לסוג זה שייכים למשל אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם להסתדרותנו. הענינים המקצועיים והכלכליים של חברים אלה מסתדרים באירגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם בהסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידאריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברות במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי־דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברוּת אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם “נשי עובדים”. ציבור גדול של חברות, למעלה מששת אלפים עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר אירגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית. לכאורה, מקיפה ההסתדרות את כל עניני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בנין בירושלים ובחיפה. פועלי הבנין היו, יחד עם הפועלים החקלאים, מייסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 6–8 שנים שימשו נקודת־המוקד של התנועה בעיר והניחו יסוד לרבים ממיפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם משבר הבנין וחוסר־העבודה שעשה שמות במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה באירגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים. ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות – הרי חברוּתם של רבים, דווקא בעלי־המקצוע והמאורגנים ב“קבוצות” קבלניות – אינה אלא חברוּת פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: “קבוצות” הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על־ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

סוג ה“אוהדים” – הקשורים להסתדרות לא מתוך עניניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף־רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי־אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה מבעלי המקצועות החפשיים להיות קשורים דווקא באירגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן בהסתדרותנו חברוּת הפטורה מכל זיקת־משמעת בענינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של אירגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים, שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברותן של “נשי העובדים”. הללו מונות 6–7 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו. אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברות זו של נשי העובדים. עבודת־הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של אירגון החברות למטרה זו, ועלינו להרחיב את האירגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי: לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה הרוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים, וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי־המשפחה במחננו הולך וגדול, ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה, פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאיניציאטיבה אירגונית ותרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחברה אקטיבית, ערה ובת־הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת־העובדים כולה.

חמור יותר הוא דבר החברוּת הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי־ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי־הבשר בתל־אביב זכו להקים את האירגון הכי משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים: התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים כי אם גם של בני עדות המזרח, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבניה הלאומית ושיתוק “סולל־בונה” וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוף את רצונו על אותם החלקים העושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע באירגון פועלי הבנין בירושלי וחיפה היא לא בחוסר־כוח אלא בחוסר הרגשת־כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע, יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר־העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה האירגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את אירגונינו בחטיבות קטנות ומעוטות־חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי־פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאציה המקצועית. הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות או לכל היותר מאות אחדות של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות אירגוניות־חברתיות. במקצועות שבהם עסוקים פועלים מועטים, חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים וערים המסוגלים לעמוד בראש האירגון ולהדריכו. בהרבה מקומות־עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להיכנס לוועד הפועלים.

ב.

קשה ומעורר דאגה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה, אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הוותיקים, בעלי־הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי רמה תרבותית גבוהה ועשירי נסיון ארץ־ישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן ויזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מעליות שלאחר המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הוותיק האמוּן על יחסי עבדות לשכירו, בפני ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, היעדר סביבה תרבותית וחוסר עזרה מדריכה ומכוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת אירגונית ומשקית. הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפים עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות־עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת־האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין “שתי האומות” – אוּמת השבעים ואוּמת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפים העבודה הירודים. בעיר יש אסיפות, קונצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות המנעימים או ממלאים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר־העבודה הבלתי־מספיק, על חוסר־העבודה העונתי, על תנאי־הדירה הירודים, על גזילת זכויות־אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערות, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

יש במושבה נקודות־אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מיספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את אירגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר־העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופה. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המיפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 לפי המפקד האחרון, מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר”, ו“גורדוניה” וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, “שחריה” בגליל, קבוצת ל“ג בכפר־סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העליה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העליה ה”רביעית" וה“חמישית” לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. מלבד היותם מיקלטי העליה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת־אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העליה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום־יומית למגמותיה ויעודה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לשאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המיפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי־ספק הוא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש והיצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העליה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העליה הצעירה במושבה וליווּ אותם בכל מאמציהם ונסיונותיהם הקשים והפורים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארץ־ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא־הוא ששימש סעד ומישען וכוח מפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים. ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר־העזרה של חברים ותיקים מבני העליה השניה והשלישית למיפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא־הוא שנתן את אותותיו במועקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה“בודדים”. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתיצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הקשה ביותר של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי־נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת־חברים מחוץ למסגרת הקיבוצית – ומכאן המועקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור – כבפגישה זו. נתאספו בכינרת באי־כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה, מלבד מושבה אחת או שתיים, שעדין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העליה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. הם סובלים מחוסר־עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לאו דווקא מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ־פועלים לא־גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים ועזובים לנפשם, בתוך מסיבה ענייה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפרובינציאליות והנאיביות המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלות ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל־יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי־קבוצות המרכזים בתוכם חברים ותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי עצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי־התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשא־נפש וגורל־חיים, אשר למרות קירבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאות, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון־המעשה הציבורי – וכמעט לא יאָמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחד והסתדרות אחת, אשר תעודת־חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

מושג נאמן על מצב־הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות אפשר לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה“מוסדות” ומה“השורה” במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר העליה השלישית במושבה גדולה קובל: "העולה הצעיר בבואו הנה נבוך. יחס הפועל הוותיק מתמיה ומצער אותו. אינו מוצא אטמוספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו; אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספיקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל־ביתיות מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמורה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאסיפת הנבחרים ולוועידות היא מתגלה.

הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי פחתה ההתלהבות. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. מצטרפים לאירגונים להתישבות. אם ההתישבות לא תצא לפועל – יהיה משבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של החלוציות העצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ – יתלכדו הפועלים סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוותר להסתדרות".

חבר צעיר מטובי עסקני “החלוץ” בחו“ל וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן: “אותי חינכו בחו”ל לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחו”ל. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין עניניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את עניניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת־הפועלים, והוא נוהה אחרי גבורי הפראזה על מדינה עברית, שבה הוא חולם להיות שר־פלך".

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים: “מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדומינו, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתענינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל־פה, – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות מקומיים, ומתל־אביב באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דונם או חצי דונם. רוצים לבנות בית”.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התישבות. התישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. חלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות־עבודה נוחים ולרכוש מיגרש קטן ולהקים עליו בית. "ציבור הפועלים המקומיים, מסיח חבר שני, הוא פרובינציאלי, רמתו האינטלקטואלית אינה למעלה מבינונית. היקף ראייתם צר, שקועים בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיו החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפנסציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי ענין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחַיה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל בלי היותה נתונה במסגרת ציבורית – יש בה סכנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרותי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנה. אין דבק.

יש לדאוג לחינוך הבודדים. מקובל שיש לעשות פעולה חינוכית רק בחו“ל, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעות. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי ארץ־ישראל. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך העם היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים”.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר:

"אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרות. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרות. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העליה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל. בדברים על ירידה ועליה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנו. פרובלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיום המשפחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים. הוא קשר את חייו – עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אולם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתיחד את שאלותיו, הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד. ומחנכי־הציבור צריכים לדעת זאת".

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל גם לגבי שאר המושבות:

“מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בענינים פוליטיים וישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא ישקע ביוון המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרות והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאירם באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יותר מדי כשרון־הסתגלות למציאות הבעל־ביתית. הבעל־ביתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוויי הדור, נשקפת סכנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מיטען מוסרי ותרבותי רב מחו”ל אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הרגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרות לחיי הפועל, ל“קטנות” חייו – והן מ“קטנות” אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל".

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור־פועלים גדול אשר הועמד בחזית הקשה והחשובה ביותר של עבודתנו בארץ – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

ג.

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה האירגונית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד־הפועלים בארץ מערכת־אירגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל אירגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת־הפועלים כאשר אצלנו. גם האירגון של הפועל בעיר עולה בכמותו היחסית ובאיכותו המוחלטת על אירגוני הפועלים שברוב הארצות. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי, יש לציין התקדמות מרובה בכשרון־הפעולה ובהרחבת השטח של האירגון גם בעיר וגם בכפר. ועדת הבקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו מציינת לשבח, כי “סדרי הפעולה במוסדות האירגוניים הולכים ומשתכללים”. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת־פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטאטי, אלא הולך וגדל בלי־הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. החזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו, תובעים ממנו מאמצים בלתי־רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת־החיים החדשה שמתחיל בה הפועל־העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשר בתנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה מראש, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של תנועת־פועלים “נורמאלית” וסטאטית. לא די שתהא לנו הנהלה היודעת למַצות את נסיונה ותורתה של תנועת־הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכון דרך משותפת. מסגרת אירגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאחדת את כל הציבור הנתון במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו האירגוני מצד תכנו ואפיו התרבותי.

אין ציבור־הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העליה השניה ובראשית העליה השלישית. מלבד העליה החלוצית, המהווה עדיין רוב בנין ורוב מנין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני עדות המזרח. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטן, סוריה, קאוקאז וארצות הבאלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) – ועובדים מחוגי בעלי־המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמושכלות ראשונים – הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב: רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנועה. סוג זה אפשר למצוא בקרב הפועלות בבתי־החרושת בתל־אביב. ועדיין לא נתנו לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת “דבר” והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים מוכיחה, שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את הענינים מקרוב, יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ יימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה יותר גדולה את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני עדות המזרח – שאינם יכולים ליהנות מ“דבר”, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון – ודוקא אלה עלולים להיות טרף לשארלאטנים ולאוואנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הריביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על־ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באסיפות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות ובישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם. יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לתת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק “החלוץ” הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל ב“החלוץ” ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת “החלוץ” – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ, ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ. נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודיעם דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מַטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב“שאלות הגדולות” נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום־יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות האירגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלנו בארץ, הערכה ריאלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה חברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת¹ יש לבאר לא רק בחילוקי־דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארץ־ישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עברה של תנועתנו, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאבקויותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברובו לציבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי־אמצעיות בין הסוגים והחוגים השונים המהווים את ציבור הפועלים, ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקראטיזציה. הסתדרות ענפה ומסועפת כהסתדרותנו, המקפת שליש מהישוב ומרכזת את כל צרכי חבריה ועניניהם בשטח האירגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתישבות והעליה, מן ההכרח שיהיה לה אפאראט גדול. מתוך השוואה למוסדות מקבילים קיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפאראט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ואֶפקטיבי יותר. ונאמנה עדות ועדת הבקורת המרכזית על התקדמות המוסדות “בתיקון הסדרים האדמיניסטראטיביים, בחלוקה ראציונלית יותר של התפקידים בין העובדים, בהנהלה אחראית יותר של עניני הכספים, בדאגה לאיזון התקציבים, בתיקון משק המסים וכו'”. אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת־מניות, וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפאראט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידאריות של שותפים לגורל ולמשאת־נפש, בלי מגע חי, בלתי־אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי־הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי־הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכון ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לאירגון בן־קיימא וכשר־פעולה.

יש צורך במיפקד תרבותי וגיוס האקטיב ההסתדרותי לפעולת־התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינו המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר, ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דת התנועה ואלף־בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על־ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתונים במצוקה כספית אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת לאשרנו להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית־החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין ותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ, – האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

תל־אביב, כ“א בכסליו תרצ”א

---

בוררות ושביתות

מאת

דוד בן־גוריון

---

ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותו ה“לאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על־ידי הסתדרות העובדים. עם זאת הודיע שגם הפועלים ה“לאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בארץ־ישראל”, כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא — בוררות־חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סיכסוך. ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון האגרוף בישוב” ב“היינט” מיום 28.10.32; נאציאנאלני גיסטאדרוט" ב“ראזסוויט” 45, מיום 6.11.32).

“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות־חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” — אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בארץ־ישראל, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל“שלטון מעמדי”. ברור, פשוט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל־בית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל־הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – בלי השבתה – על־ידי הורדת שכר, על־ידי פיטורין מתוך שרירות־לב, על־ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטאריים ומזיקים לבריאות, על־ידי הארכת שעות העבודה, על־ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על־ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממַצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרי הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי־ההון – אם רק אינם מתגלים (וכתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת־הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת בישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן “בעלי־גוף” בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת־מעמדות זו המתנהלת מ“הצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת־מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בארץ־ישראל אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבנין הארץ ולהגשמת הציונות — מציבור בעלי־הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי־ציונותם של פועלי ארץ־ישראל האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממישהו בישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות הישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים — אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בנין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה — ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה — היתה זילנדיה החדשה, בשנת 1894. בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש — רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי־עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטאטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא־כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק־הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקראטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירב לקיים את פסק־הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטראלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעונין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי־אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי, כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? – לפי צרכי הפועל ויכולת המשק! אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 20 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות — וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה־המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטיות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגייניים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה־מידה “אובייקטיבי” המחייב מראש כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבודד. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי־מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, ברם אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות־חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח־כפייה ממלכתי, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות־חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטראליים. המוסד לבוררות, לפי הצעת ז’בוטינסקי, יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואסיפת־הנבחרים לכנסת־ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות־חובה שיוקם על ידיהם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהישוב היהודי בארץ והצדדים המעונינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו בישוב?

ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה־קסם המסוגל לרפא את הישוב מכל נגעיו הפנימיים, והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות הישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של העושה־נפלאות, והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ־ישראל “הימנית” ו”הלאומית" על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרושתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר־עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי־דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.

אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הגואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון ה“לאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא אחת ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית בישוב היהודי בארץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו, מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא־עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גודל הישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בענין זה הן בעיניהם דברי־הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משוא־פנים מעמדי, נביא “הציונות־הצרופה”, השופך בלי־הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי ארץ־ישראל המתכחשת לבנין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי הישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות־איכרים לאומית, אשד תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטראלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”. ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת — המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות־ערך כענין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (“היינט” 222, מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי־ההון בארץ־ישראל קיבלו על עצמם שלטון־המשמעת הלאומית, ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?

והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרוּת הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית בישוב ולעשות לאַל את הסמכות של כנסת־ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו כשלימות תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני ובוועד הלאומי?

בימים הכי איומים לישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמאלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה הציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת הישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ, ערכו הנוער ה“לאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק¹ ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על־יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפ"ט המר והנמהר?

עשרה ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: “בשעת חרום למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה” (“דואר היום”, 5.8.29).

האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון־ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרוויזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ הישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).

וזיבוטינסקי בעצמו פירסם ב“חזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט' כסליו תרצ"ב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בארץ־ישראל מ”כנסת־ישראל" ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כמה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים והוועד “הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי־כוחו של כל הישוב או כמעט של כל הישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימאגוג, העושה ספיקולציה באי־ידיעת קוראיו בחוץ־לארץ על הנעשה בארץ?

הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובנין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבנין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרוויזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקאפיטאליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קאפיטאליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, – כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא־ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.

תל־אביב, י“ט בשבט תרצ”ג

---

שיטת פעולתנו

מאת

דוד בן־גוריון

---

מהוויכוח בוועידת ההסתדרות

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו — הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם ­– הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½ 17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האַלטרנאַטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסוימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד, – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף והעמוק ביותר לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני – היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי – הן הנסיבות האינטרנציונליות שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאיו חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ואינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קוו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וארץ־ישראל בתוכן “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית. ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פועלי־ציון, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מאַטריאַליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבונה, בראיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המאנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פועלי־ציון שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את ושר¹ ואֶרם מפועלי־ציון: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המאנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המאנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המאנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מאנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי־ציון שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור יתר של השיטה, אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?

ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרוויזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרוויזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם תדע – יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים – לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פחות ולעתים יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – מתוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קאפיטאליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־החרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלו תמיד כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטראטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנכונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו מפלגת פועלי־ציון “שמאל”, אם יזכו לכך שהפועלים יטילו עליהם להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למישטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה. אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במישטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במישטר זה, ובמישטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא מישטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את מישקה ותקבע באופן קוליקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המישטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קוליקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם עם בעל־הבית, אבל בלי חוזה קולקטיבי; ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמישטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות־חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על־ידי הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זלנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטאטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קאפיטאליסטי בתקופת הנא"פ.² אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרוויזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימאגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטאטורה (ברוסיה ובאיטאליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה, אלא גם ביחס לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במישטר שיש בו ריווח וניצול, ולא על ביטול המישטר הזה אנו דנים עכשיו. במישטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פאראזיט. דווקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים כשכיר־יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעונינים בקיום המשק ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא־אֲזֵנֵנו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולהגברת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – להבטיח תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכויות האירגון והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המישטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר, כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני, וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתה, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטראגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלימה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בונד”³ מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הן תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסוּפראסקי"*⁴, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, זו הבנויה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטאטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית, ב. ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפארבשטיין וסופראסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת ­– אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנו.

חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו.

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות לייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.

*

---

לקראת ועידת המפלגה *

מאת

דוד בן־גוריון

אוקטובר 1942

חרב־הדמים והרשע של היטלר עדיין תלויה על ראשנו ועל ראש האנושות כולה. מגיפות, רעב, רציחות־בהמון עושים שמות במעוני־עמנו באירופה הנאצית. המולדת עצמה נתונה בסכנה. ואם כי בטוחים אנו שזרוע הרשע תגודע במוקדם או במאוחר, ושלטון הנאצים ימוגר, ונצחון בני־בריתנו בוא יבוא, אין יודע מה צפוי לעולם ולנו לפני בוא הנצחון.

וצו־חיים ראשוני גוזר: התגייסות והתגוננות. במלוא־היכולת. איש ואשה. בכל יום ובכל שעה. ללא לאות. ללא רתיעה. בכל האמצעים והאפשרויות. ומתוך דאגה ערה ונבונה ליום הבא, לנצחון ולפדות, להצלה ולגאולה.

וברגע מר ואיום זה, עלינו גם לעמוד על נפשנו מבפנים, על הנפש הקיבוצית שלנו, על המפלגה. אף היא בסכנה.

אין המפלגה מטרה לעצמה, אלא אמצעי בלבד. המטרה היא מולדת ועצמאות, משטר של חירות ושויון, צדק ושלום. אבל לא כיחידים ולא בנתיבי־יחיד נצעד לקראת המטרה, אלא ככלל מלוכד, ברצון משותף, בערבות הדדית ובחברות נאמנה נפלס דרך למחוז חפצנו. ואת מלאכתנו נעשה אך ורק בכלים ציבוריים ובמסגרות קיבוציות. והמפלגה משמשת בבחינת צבת ראשונה לכלים אלה.

הדבר הראשון הנתבע מאתנו למען הצלת המפלגה והכשרתה למלא את שליחותנו הקיבוצית היא — הפניית עצמנו לעתיד, למחר. נחדל לחטט בפצעי יום אתמול. הבירורים המכאיבים על העבר לא יקרבו לבבות ולא יצעידו אותנו לקראת המאמץ העליון הנדרש מאתנו בשעה זו. אילו היה בכל אחד מאתנו הכוח המוסרי לגולל את חטאיו הוא ולפשפש בשגיונותיו וליקויי עצמו — היה אולי כדאי הבירור הזה. אבל מסופקני אם זהו הדבר אשר נעשה. בבירורים על העבר נמשך כל אחד מאתנו להוקיע את פשעי חברו — האמיתיים או המדומים, ובבירור זה אין ממידת החברות ואף לא ממידת האמת השלימה, ואמת שאינה שלימה אינה אמת כלל וכלל.

נעזוב, איפוא, לשעה אחת את האתמול המר ונעשה יחד, כולנו, מאמץ משותף לקראת המחר — מאמץ למחשבה והחלטה, עיון וביצוע בצוותא אחת.

למען הציל וקיים את המפלגה, שומה על הוועידה לעשות שתים אלה, אחת לשלילה ואחת לחיוב.

התפקיד השלילי — חיסול־הסיעות, חיסול ממשי, ניצח ומוחלט, ללא־שיור וללא־תנאי, להלכה ולמעשה. על כך נצטווינו במשאל־חברים, ועל החמיצנו לקיים את רצון הציבור כבר נענשנו קשות וחמורות.

מישטר של סיעות הופך את המפלגה לפיקציה, מערער כוחה המוסרי, מסלף כל ויכוח רעיוני, עוקר חופש הדעות ומחליפו בקנוניות של “שמור לי ואשמור לך”, מדליח ומרעיל יחסי חברים, שולל שיוויון פנימי, הורס עד היסוד זיקת החבר לכלל המפלגה, ומבטל למעשה את סמכות המפלגה וכשרונה להחליט, להכריע ולבצע.

המפלגה אינה מדינה. זיקת האזרח למדינה כפויה עליו ברצונו ושלא־ברצונו. אדם כפוף למדינה באשר נולד בתוכה או נתישב בתחומיה. אין לאזרח בחירה חפשית וברירה — אלא אם הוא עוקר מן המדינה ולא כל המדינות מרשות אף זאת. למפלגה משתייך האדם — בכל אופן מחוץ למדינות טוטאליטאריות — מתוך בחירתו החפשית, והוא נשאר בתוכה אך ורק כל זמן שהוא רוצה בכך. החברות היא רשות — רק הצו המוסרי הפנימי והכרתו החפשית של החבר ביעוד ההיסטורי שנועד למפלגה הם הקושרים אותו אליה, למפלגה ומקיימים אותו בתוכה. אין המפלגה מעניקה לחבר יתרונות אישיים — בעבודה, במשק, במשרד, במעמד ציבורי. האינטרס העצמי אינו יכול לשמש יסוד לחברוּת במפלגה. המפלגה היא ארגון של נתבעים — המשמשים את הכלל, את המעמד והעם, ובלי זיקה ישרה, בלתי־אמצעית, ללא כל מחיצה של סיעות, אין חברות במפלגה אלא פיקציה. ולמילוי שליחותנו הגדולה והקשה דרושה לנו, לא פיקציה של מפלגה, אלא מפלגה יעילה, מבצעת, אחידה, שלימה, מוסמכת ושליטה על חבריה.

וזהו התפקיד החיובי המוטל על הוועידה. בחיסול־סיעות בלבד אין מקיימים מפלגה. הסיעות הן בבחינת סרטן האוכל את גופנו הקיבוצי. אולם אין אדם חי ובריא יוצא ידי חובתו בעובדה שהוא פטור ממחלת הסרטן. זכות־קיומה וחובת־קיומה של המפלגה היא בביצוע יעודה ההיסטורי. ועלינו להתאים את מיבנה המפלגה, מערכת כליה ומישטרה הפנימי לצרכי שליחותה בהסתדרות, בישוב, בעם ובתנועת־הפועלים העולמית.

ואם כי דאגתנו המתמדת היא במילוי השליחות עצמה — שומה עלינו הפעם, לאחר כל אשר עבר עלינו בשנים האחרונות בחיי המפלגה, להיפנות לשאלות ארגוניות פנימיות ולעסוק בבדק בית־המפלגה — דווקא מפני חומר השעה ואימת הסכנות והמאמץ העליון אשר יידרש מאתנו,— באשר אנו לא אבק אנשים, אלא ציבור של ערֵבים זה לזה וליעוד המשותף לכולנו.

בחוקתה ומישטרה הפנימי עלינו להעניק למפלגה, ולהבטיח להלכה ולמעשה, אחידות אירגונית, סמכות מלאה ועליונה להכרעה, כשרון ביצוע והגשמה ופיקוח מתמיד בכל תאי התנועה, מוסדותיה ושליחיה.

מפלגה אחידה אין פירושה מפלגה שיש בה רק שפה אחת ודברים אחדים, והליכות החבר ומחשבתו גזורות ופסוקות על פי “שולחן ערוך” מפורט וקבוע. כיוון שהחבר משתייך למפלגה לא מתוך גזירה חיצונית ומקרית, אלא מתוך בחירה חפשית והכרעה אישית, ברור שזיקתו למפלגה היא פרי צו־הכרה בשותפות גורל ויעוד היסטורי עם חבריו, ורעיונות ועקרונות ומאוויים מסוימים מקשרים אותו למפרע עם הציבור שאתו הוא מתאחד במסגרת מפלגתית, וכל הבועט או כופר בעקרונות אלה אין לו מקום במפלגה. אבל אין אחידותה של המפלגה אפשרית בלא חופש־מחשבה וחירות־ביטוי ואפשרות של ויכוח חברי בכל הדרכים והאמצעים להגשמת עקרוני היסוד של המפלגה ובשאלות החדשות המתעוררות מיום ליום. הדברים אמורים לא רק לפני החלטה והכרעה, אלא גם לאחריהן, ודעת הרוב אינה פוסלת דעת מיעוט, אפילו דעת־יחיד. אולם הכרעת הרוב מחייבת כל חבר בשטח הפעולה וההגשמה, ובלי הבטחת משמעת־פעולה מליאה בקרב כל חברי המפלגה, ללא תנאי וללא סייג, אין המפלגה אלא פיקציה, ופיקציה מיותרת ומזיקה.

לא ייתכן, שבמפלגה יהיו חברים שאינם חייבים להיות כפופים לרצון המפלגה, כשלפי דעתם רצון זה אינו הולם את צרכי התנועה. כל חבר יש לו הזכות והחובה לחלוק על דעת חבריו אם הוא סבור שחבריו טועים. אבל אין שום חבר רשאי להפקיע עצמו מחובת הציות־למעשה להחלטת המפלגה, אלא אם הוא מפקיע עצמו מרשות המפלגה ומסגרתה הארגונית.

מפלגתנו היא מפלגה מגשימה. כחלוצי־ההגשמה יש לנו צורך במפלגה, ובמפלגת־מגשימים לא ייתכן שתהיה ההלכה לחוד והמעשה לחוד. אין טעם לקיום המפלגה אם החלטותיה אינן נעשות קו־פעולה מחייב את כל חבריה ושליחיה. ולשם כך יש הכרח במרוּת שלמה של המפלגה על חבריה. לא מרוּת של מדינה ואף לא מרות של צבא. המפלגה לא תיהפך לקסרקטין — אפילו בשעה זו כשהצבא והקסרקטין נעשים לדבר היקר ביותר וחיוני ביותר, כל עוד סכנת היטלר והיטלריזם קיימת בעולם. המשמעת במפלגה אינה משמעת צבאית שאינה תלויה בבירורים ודיונים מוקדמים שבין המפקד ובין אנשי הצבא. אין החייל בוחר את מפקדו ואין הוא מהרהר אחרי פקודתו — עליו למלא את הצו לחיים ולמוות. והמפקד אינו חייב לתת דין־וחשבון לחייל ואינו תלוי בדעתו. במפלגה אין צו ופקודה — אלא דיון ובירור חברי. הציבור עצמו מכריע בכל שאלה. המוסדות המדריכים והמנהלים נבחרים על־ידי הציבור ומקבלים סמכותם ממנו — בבחירה והכרעה חפשית. הם גם אחראים בפניו על מעשיהם. אולם מבחינה אחת גדולה הזיקה במפלגה אפילו מזו שבצבא. החייל חייב להישמע לחיים ולמוות. בלי משמעת כזו אין צבא. אולם רק גופו של החייל הוא ברשות המפקדה. במפלגה נותן החבר לא רק גופו אלא גם נפשו. וזיקת־הנפש היא אולי הזיקה העיקרית של החבר למפלגה. אולם זוהי זיקה הדדית, ולא חד־צדדית. שליחי הציבור נזקקים לציבור בגופם ובנפשם לא פחות מאשר הציבור לשליחיו, ורק על יסוד זיקה הדדית זו תוקם אחדות המפלגה, משמעותה וכשרונה המבצע.

ציבורנו מאורגן בתאים הסתדרותיים: איגודים מקצועיים, קואופראטיביים, גושים התישבותיים, ומלבד הזיקה הכללית והעליונה להסתדרות הכללית יש גם זיקה נוספת ומַשלמת לתאים המקצועיים.

תעודת המפלגה לכוון את פעולת ההסתדרות במגמת היעוד ההיסטורי של המעמד העובד, מתוך הנחה שההסתדרות צריכה לשמש בית כללי ומשותף לכל עובד עברי באשר הוא עובד עברי, בלי שים לב להשקפותיו ולדעותיו — תעודה זו לא תתמלא אלא אם כל חברי המפלגה באשר הם — באגודה מקצועית, במועצת פועלים, בקואופראטיבים, במושב, בקיבוץ, בקבוצה, יכוונו פעולותיהם — מתוך נאמנות מלאה לכלל חבריהם במסגרת הארגונית והמשקית שבה הם פועלים, — לפי מגמת המפלגה וקו־פעולתה.

מותר לו לחבר לחלוק על דעת המפלגה, וזכותו צריכה להיות שמורה להשפיע על חבריו דרך הצינורות הכלליים של המפלגה לשינוי הדרך, אם נראה לו שהדרך הנקוטה למעשה בידי המפלגה היא מוטעית (וגם מפלגה שלמה עלולה לטעות), אולם גם חבר זה חייב להגשים קו־המפלגה — כלפי עצמו וכלפי חבריו — כל עוד קו זה הוא מוסמך ומאושר על־ידי המפלגה ומוסדותיה המוסמכים.

לא הקו הנקוט במקרה על־ידי החברים בתא ארגוני ומשקי — אלא הקו הנקוט במפלגה הוא המחייב את כל חברי המפלגה ושליחיה באשר הם.

חיסול הסיעות והקמת שלמותה, אחידותה, מלוא־סמכותה של המפלגה לא יובטחו על־ידי קבלת החלטות ותקנות מתאימות ומספיקות בוועידת המפלגה. הועידה יכולה רק להתוות הדרך בה נלך מעכשיו. ביצוע הקו המותווה ייתכן רק למחרת הוועידה — בחיי יום־יום של המפלגה, ההסתדרות, הישוב.

במרכז חיינו עומדת עכשיו ההתגייסות וההתגוננות. ביצור עמדותינו בכפר ובעיר הוא חלק אורגני של התגייסות זו. בצבא בלבד לא מנצחים. האדרת המשק — החקלאי והחרשתי, היבשתי והימי, היא צורך חיוני של המאמץ המלחמתי. והתכונה לבאות אינה חשובה פחות מההתגוננות בשעה זו. כל אלה דורשים כוחות מתנדבים שיזרמו כמעין מתגבר.

אולם גם קיום המפלגה, הבראתה והאדרתה מחייבים עכשיו התנדבות והתגייסות, והדיונים וההחלטות היפים ביותר בוועידה יצאו לבטלה — אם למחרת הוועידה (או תוך כדי כינוסה) לא יקומו עשרות חברים וחברות בכפר ובעיר להחלץ לחידוש המפלגה והגברתה. בשלבי ערכינו התנועתיים, אני רואה את ההסתדרות חשובה לאין־ערוך מהמפלגה, אולם בשעה זו שומה על טובי חברינו להתנדב ולהתגייס לעבודת המפלגה עד שיחושל מחדש הכוח הראשוני, המאחד והמכוון, המדריך והמאיר את כוח המחשבה והרצון והמעשה הקולקטיבי של חלוצי ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית שאנו קוראים לו בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

כלי המפלגה, בטאונה הספרותי, סניפיה טעונים חידוש, תיקון וביצור. ההתגייסות שאנו נתבעים אליה אינה פיסית בלבד. החזית היא לא בחפירות ובשדה ובבית־החרושת בלבד, אלא גם בלב ובמוח. אנו נתבעים למאמץ מחשבתי מחודש. אין כרגע ביטוי מספיק לתוסס בתוכנו, למאוויים העזים, לחששות המחרידים, לחוויות העמוקות. כשם שארגוננו נתפצל ונתפורר, כך נתפצל ונתפורר — ומשום כך נתקלש ונסתלף — הניב שלנו. נחוץ לנו כלי־מבטא מרכזי שישקף — מתוך השתתפות חברים בכל פינות הארץ ומכל ענפי פעולתנו בכפר ובעיר, בעבודה ובצבא — את פרצופנו האמיתי, את הגיגינו הברורים והסתומים, שיבהיר את הבעיות המתרבות ויביע את ההרהורים והמאוויים, התוחלות והחששות, הספיקות והחיפושים, הממלאים עכשיו לב כולנו או לבבות בודדים. יש לנו צורך — ואני מאמין שאין זה מעבר יכולתנו — בכלי־מבטא שכל החברים והציבור הרחב יצפו לו בכיסופין מדי שבוע בשבוע, וישמש ארשת נאמנה למתרחש ולתוסס — ועל־ידי כך לכוח מלכד ומאַחה.

יש צורך לא רק בביטוי אלא בלימוד ובדיון רציני ומתמיד. אנו חיים בעולם משתנה, לעולם אין ההיסטוריה קופאת על שמריה. אולם מעטות היו התקופות הדינאמיות, רבות־החליפות־והתמורות, הרות־שינויים־והפכות שאין לראות את קצן, היקפן ושיאן, כאשר בימים אלה.

האמיתיות של המתמטיקה הצרופה אינן תלויות בזמן ובמקום ואינן משתנות לעולם. שתים כפול שתים היו ארבעה לפני נצח־נצחים ולאחר קץ כל הדורות. ההיסטוריה האנושית משתנית בלי־הפסק. ולא מפני שההיסטוריה חפשית מכל עול של חוק וגרם — אלא מפני שצירופי הכוחות והגרמים הם כל כך מרובים ועתירים, וצירופי־צירופיהם הם כל כך משתנים ומתחלפים, ותנאי־הזמן והמקום לעולם אינם עומדים בעינם אף שעה אחת ואף בשעל אדמה אחד, ולא תיתכן למעשה הישנותו של מאורע היסטורי בנסיבות דומות. ואם כי יש קבע בהיסטוריה כשם שיש קבע בטבע, אין לראות מראש השתלשלות היסטורית באותה ודאות ובאותו דיוק כמו שיש לחזות מראש השתלשלות חזיונות טבע.

תקופתנו מציגה לפנינו בעיות חדשות — וללמוד אותן אנו צריכים. המפלגה חייבת לקיים סמינר לעיון ובירור רציני בסוגיות והלכות ובעיות — גם ישנות שנתחדשו פניהן, וגם חדשות שלא נתבהרו עדיין כלל וכלל.

בריב הסיעות שהיה אצלנו היתה גם מחלוקת לשם שמים. אולם הוויכוח נסתלף ונעכר באווירה המשחיתה של הסיעות והקנוניות. יש צורך בבירור רציני של השאלות והבעיות. יש צורך במסיבה תרבותית לדיון ולוויכוח. ורק סמינר מפלגתי בשיתוף מיטב הכוחות מכל הגילים והשכבות אשר בתוכנו — ירים מחדש את רמת הוויכוח והבירור בתוכנו לגובה התרבותי והחברי והשכלי הראוי לתנועתנו.

ועל הכל יש חובה להסתער במלוא יכלתנו המאוחדת על הנוער. תנועתנו במשך שלושים וחמש שנה ולמעלה כבשה כיבושים גדולים, בארץ ובגולה, בישוב ובציונות, בעבודה ובחברה, בשפה ובתרבות, בארגון מקצועי וביצירה משקית. אולם משום מה קצרה ידנו עד היום באחד משדי־הפעולה החיוניים ביותר — בשדה הנוער. מי יעריך גודל החטא אשר חטאנו לנוער הגדל בארץ — בכפר ובעיר, נוער עובד ולומד, אשר לא ידענו עד היום להקנות לו את הערכים הגדולים של תנועתנו והפקרנו אותו לרחוב ולאפס מחשבה ומעשה.

רבים וקשים היו הנזקים והפגעים שאנו אחראים להם מאז קמה תנועתנו — באשר היינו מפולגים ומפורדים ולא דאגנו עם ראשוני הצעדים שלנו בארץ להקים את אחדותנו ולשמור עליה. ואל נחמיץ עוד את השעה!

וכשתוקם מחדש המפלגה — באחדותה הארגונית וטהרתה המוסרית — נצטרך לגשת בכוחות מחודשים לבדק בית ההסתדרות. עלינו להקים מיד ועדת־תמיד, כדוגמת ועדת הששה שיסדנו לאחר מועצת ירושלים, מהנאמנים והמוכשרים ביותר בתוכנו, לערוך בחינה יסודית של כל תאי ההסתדרות ופעולות מוסדותיה, הארגוניים והמשקיים, לבדוק בלא מורך את מומיה ופגעיה, לשמוע ולאסוף טענות־חברים, השגותיהם והצעות תיקונים ולהביא מזמן לזמן למפלגה תכניות לשכלולים ולתיקונים, אשר יוגשו לאחר דיון ובירור למוסדות המוסמכים של ההסתדרות לעיון והחלטה.

הייתכן חידוש המפלגה, התיתכן התעלותה והיטהרותה והאדרת־כוחה?

גם עיוור אינו יכול עוד להתעלם מההרס הארגוני והמוסרי שמישטר־הסיעות המיט עלינו. והנגע אינו מצטמצם בקיום סיעות בלבד. מי שאינו רואה שכמה וכמה דברים בחיינו — בחיי ההסתדרות, הישוב והציונות — טעונים תיקון — אינו רואה את המצב לאמיתו. משטר־הסיעות הוא גם תוצאה וגם סיבה של כמה וכמה קלקולים. אבל מי שאינו רואה גם עכשיו שבלי עקירת הסיעות וחיסול מוחלט של מישטר־סיעות אין שום תקווה ואפשרות לתיקון כל־שהוא — אין לו תקנה עולמית.

אם נוסדה סיעה למען הילחם ברע — אמיתי או מדומה — במצוי פה ושם, הרי היא לא הפחיתה ולא ביטלה את הרע, אלא הגדילה אותו. ואם נוסדה סיעה שניה למען הגן על המפלגה או על עצמה מפני סיעה ראשונה — השיגה את ההיפך ממבוקשה.

בחיסול הסיעות מיד, תלוי גורל המפלגה. אם במפלגה יש רגש־כבוד ורצון קיום, יחוסלו הסיעות — ויהא המחיר אשר נשלם מה שיהיה!

עם הקמת סיעות הגיעו הרעות עד נפש — ואם כי אני רואה את המצב הקיים בתכלית השחור, אני מאמין ביכולתנו להתנער מחדש. תנועה שעמדה במיבחן אכזרי בימי המהומות ובשעת המלחמה ובתוך סכנות איומות ונתנה לבנין ולמלחמה ולהגנה כוחות ואישים שהם לגאון ולתפארת לפועל ולעם — איש ואשה, נער וזקן, אב ובנו — תנועה זו לא נס ליחה ויש לאֵל־ידה — כשתעמוד במלוא הכרתה על הסכנה — לגדור גם הפרצים הפנימיים והלחזיר, בכוח־עלומים, עטרת אחדותנו ושלימותנו ליושנה.

---

היעוד החלוצי של פועלי־החרושת *

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, 7 ביאנואר 1943

בכינוס הארצי של באי־כוח תאי מפא"י בוועדי־העובדים בתעשיה ובחרושת

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחרים, והוא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח־תנופתה. שנים הם כלי תנועתנו — ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

עודני מאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים — ואני מקווה שהרבה חברים, שותפים לאמונה זו — שתנועת־הפועלים בארץ די לה ודרוש לה כלי אחד בלבד — הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאחד את כל הפועלים ואת כל הפועלות, אולם לא ניתן לנו עדיין דבר זה. ולא מתוך זדון של אלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנועתנו הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מאכסימום של פועלים או מאכסימום של פעולות, מאכסימום של פועלים עדיף. ומשום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמלנו וגם הצלחנו להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על מישמר אחדותה של תנועת־הפועלים ושלמותה, והצליחה באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחותו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות של מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה — ההסתדרות והמפלגה — נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה של החברים החדשים, אולם כל השלמה עם ליקויים ופגעים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות, או שהם לא מאורגנים לגמרי או נמצאים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמור זה אין להמתיק בציון סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך — וּודאי לא במידה מדאיגה כזו, אלמלא נחלש בתוך תנועתנו, גם בהסתדרות וגם במפלגה — ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה — הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילו אנו שקועים יותר מדי בחלוקת השלל הקיים, ורבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשורה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות לההסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנו עכשיו להניח אף פועל אחד מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

וגם זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשוא נושאת ההסתדרות את שם כלל־העובדים, ושיש ברצונה וביכולתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא, ותהיינה אשר תהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציוניות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, — יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד — אלא על־ידי טיפוח יחסי־חברוּת אמיתיים אתם, ושמירה על כלליותה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרות גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולו גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו אנו לא תמלא את שליחותה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואו, אם היא רק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנועה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דימוקראטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמאלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה לא אחת לשמונה שנים, אלא מדי שנה בשנה. דימוקראטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דימוקראטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד ואילו הדימוקראטיה צריכה להתקיים יום־יום והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, וכשהפעולה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנועת־הפועלים בארץ — מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדימוקראטיה. בשעה שאנו מאמינים הלכה למעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם — אלא על ידי המעמד ועל־ידי העם — ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל כולו הריהם בוחרים לעבוד על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך “אנשי שלומנו” הנאמנים ובמקום כלל הם דואגים ל“כלליות”.

תנועתנו אנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואוואנגרדיות של כת מיוחסים — אם כי תבעה חלוציות מאכסימאלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנועת הפועלים וגם ביצעה הגמוניה זו. תנועתנו שוללת “חלוציות פרופסיונאלית” המתנשאת על “המון” בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיו חלוציים. אנו שוללים מפני זה את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אוואנגרדים ומובחרים — ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל, מתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחודים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונו את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירודים וקרעים בתוכנו, במפלגה ובהסתדרות, העלולים למוטט אחדותה של תנועת־הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד — עלול כל מיפעל העבודה בארץ, והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצוּוים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל. תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, הרחבת היקפה הארגוני וכושר הסתערותה — תרום גם קרנה של ההסתדרות ויעלה ערכו של הפועל בישוב ובציונות.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות — אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקויים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקויים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדות. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הווייתנו היחידה במינה; אולם יש ליקויים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנו, ואחריותם עלינו. החולשה של ההסתדרות והחולשה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא, איזו דמות תהיה לפועלי־ציון־שמאל ולהשומר הצעיר ולהעובד הציוני. החברים הנמצאים במסגרות אלו — הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה, איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננו לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחיק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.

ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי־החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממארת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית — הרי זה בשורה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנוּ בחיינו — היתה בהתערותנו החקלאית, והפועל החקלאי היה למייסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שותקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים — הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר־שאת מיפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת־המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מיפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות — ויצרו כמעט “יש מאין”, חרושת מסועפת לסיפוק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבת והולכת. אין זו יצירה קיקיונית — אם כי הקוניונקטורה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כן זו שנוסדה לפני המלחמה, — עלינו לדאוג שתתקיים ותתרחב גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ — וגם כרבע מחברי ההסתדרות. וגורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהודי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכופלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהודית — בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי־עבודה הוגנים ורמת־חיים מדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שומה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ־המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה — שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר־עבודתו וטיבה, בפריונו בחושיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאות המפותחת ביותר בעולם. מדוע ייבצר מאתנו להקים פועל־חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בשדה, ואשר לא יפול מפועל החרושת באמריקה?

בשעה זו חרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ — אולם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת־חוץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה — אלא על־ידי טיב העבודה ופריונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחותו את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת כחקלאות היא מקום ההתישבות הקבועה של העובד היהודי. החלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין הכפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מהכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל־החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה אף לא רובה ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנועתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבא. כשם שאין אנו מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני — אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מיקלט בעבודה — גם בלי מניע רעיוני. אולם שומה על תנועתנו לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני משק אלא בוני־תנועה. והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות — אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת — על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ — על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, לאוצר המוסרי והתנועתי, במפלגה ובהסתדרות.

---

לחידוש הערכים *

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, 2 בפברואר 1943

בישיבת סיעת המפלגה במועצת פועלי תל־אביב.

— — — בשנים עשה הפועל היהודי בארץ את החיל עד היום: בכוח אחדותו הפנימית ובכוח הכרת יעודו ההיסטורי, הלאומי והסוציאלי כאחד. שניהם דרשו מאמץ גדול וקשה, ושניהם היו בניגוד למסורת היהודית בכלל, ולמסורת תנועת־הפועלים היהודית בפרט. ידענו, כאשר לא ידע הפועל היהודי בשום מקום, להקים ולקיים אחדות כלל־העובדים. לא בנקל עלה הדבר בידינו, ולא אחת נכשלנו באשר לא עמד בנו הכוח להתאחד במועד הדרוש. היה כדאי לכתוב פעם את ההיסטוריה של הכשלונות שלנו, אשר באו מפני שלא ידענו להקים במלוא התנופה את האחדות בתוכנו בשעה הדרושה. אבל אם גם אחרנו ופיגרנו לפעמים, שקדנו על האיחוד יותר מאחרים, ועשינו זאת בתקופת ההרס והפילוג בעולם, בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם שבה היתה תנועת־הפועלים בעולם פרועה וקרועה. ועשינו זאת באשר פיעמה בלבנו ההכרה של היעוד ההיסטורי הגדול המוטל על הפועל היהודי — יעוד גאולת העם ושחרור העבודה. על שני הערכים המרכזיים האלה עובר עכשיו בתוכנו משבר קשה. אפילו הארגון המקצועי של העובדים אינו שלם. חלק גדול של פועלי ארץ־ישראל הוא מחוץ להסתדרות. וגם אותו חלק המרוכז בהסתדרות, אינו מאוחד בתוכה. ההסתדרות יותר משהיא הסתדרות המעמד הריהי פדרציה של מפלגות, — וגם במפלגת פועלי ארץ־ישראל נתערער האיחוד. עובר משבר קשה גם על הכרת הייעוד של ציבור הפועלים. אין בתוכנו האמונה הלוהטת והמדבקת שכולנו יעודים לאותו הדבר הגדול שנעשה תפקיד־חיינו. השליחות ההיסטורית שהוטלה על מעמד הפועלים — לא כולנו רואים אותה כשליחות של מעמד הפועלים כולו; כמה חברים רואים אותה כתפקיד של מיעוט נבחר העושה למען המעמד, אבל לא על־ידי המעמד.

לפי הכרתי, זהו המקור של המשבר העובר עלינו, ומכאן נובעת החולשה של תנועתנו. אני יודע שיש בתוכנו גם ויכוחים אחרים, והם לא משוללי חשיבות. יש עכשיו ויכוח ציוני רציני בתנועת־הפועלים, יש ויכוח פוליטי ויש ויכוח הסתדרותי. וגם כשאלה יחדלו, יהיו ויכוחים אחרים בתוכנו, — אבל לא באלה טמון שורש הפירוד. עם כל חילוקי־הדעות בשאלות ההסתדרותיות והציוניות, היינו יכולים כולנו — לא רק אלה היושבים פה, אלא גם השומר הצעיר, גם פועלי־ציון־שמאל, גם העובד הציוני, גם הפועל המזרחי וגם אלפי הפועלים הנמצאים מחוץ להסתדרות — היינו יכולים כולנו להוות את הכוח המאוחד של העבודה העברית — גם לבנין וגם למלחמה, כי אנו צריכים גם לבנות הרבה וגם להיאבק הרבה. ולא מפני זה אין אנו מאוחדים, באשר יש לנו תפיסות שונות בחיי ההסתדרות, בחיי הציונות ובשאלות המלחמה. חילוקי־דעות אלה ישנם בתוך השומר הצעיר ובתוך הפועל המזרחי גופם. אנו תנועה של בני־חורין וכל זמן שהחירות האנושית לא תדוכא בתוכנו, לא יחדלו חילוקי־דעות מקרבנו. באלה אין כל רע. הרע הוא שנתערערו בקרב הטובים שבתוכנו שני ערכי־היסוד: איחוד־הכלל וייעוד־הכלל.

אנו נתבעים עכשיו למאמץ גדול. כל הקשיים והסכנות שנתקלנו בהם במשך 40—35 שנים האחרונות, הם כאין כאפס לעומת הקשיים שאנו עומדים בפניהם עכשיו. ועלינו לחדש בתוכנו, כולנו — גם בתוך אלה שאינם נמצאים כאן אתנו, גם אלה שאינם אתנו במפלגה, גם אלה שאינם אתנו בהסתדרות, וגם שאינם אתנו בארץ, את הכרת השליחות הגדולה המוטלת עלינו, על כולנו יחד. עלינו להחיות בתנופה גדולה את הערכים היסודיים של תנועתנו. תנופה זו תצליח, אם היא תיעשה קודם כל בתוך לבנו אנו.

יש שבאים ואומרים לנו: — במקום חידוש השלימות הפנימית, האחדות הפנימית והחברות הפנימית במפלגה — נאחד את הכל — את השומר הצעיר, הפועל המזרחי, פועלי־ציון־שמאל והעובד הציוני. חוששני שיש כאן מיפלט קל בתפיסת המרובה בפה, כשאין כוח לבצע את המועט. אני אחד מהתמימים העומד עדיין באמונתו הישנה, שהביאה לידי יצירת “אחדות העבודה” והסתדרות העובדים. מעולם לא עמקה הכרתי כבשנים האחרונות, שלא פלג אחד של ציבור הפועלים, אלא מעמד הפועלים כולו קרוי לגדולות. אני מאמין שעוד נבצע איחודים גדולים מאלה אשר עשינו. ואיחוד התנועה הקבוצתית בוא יבוא. ולא רק בין חבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד, אלא בין חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, קיבוצי הפועל המזרחי, וכל שאר הקיבוצים הבודדים הנמצאים בארץ. אני מאמין באיחוד־נוער גדול יותר מאשר איחוד הנוער של מחנות־העולים וגורדוניה, ואיחוד זה אולי לא כל כך רחוק. ואני מאמין באיחוד פוליטי של כל הגופים בהסתדרות. לא נתיאשתי גם מארגוני־פועלים העומדים כיום מחוץ להסתדרות, גם לא מהפועלים שעומדים מחוץ לכל ארגון. ואני אחשוב את היום הזה שבו יכבה בתוכנו הלהט הזה לקראת איחוד מאכסימלי ליום השחור ביותר בתולדותינו. אבל כל דבר טוב מתחיל מן הבית. נגלה את יכולת האחדות ורצון האחדות בתוכנו. לא כציבור מפולג נבוא לאחד את תנועת־הפועלים, אלא כציבור מאוחד, שיש לו לא רק תשוקה אלא גם כשרון לאחדות; ואם אנו רוצים להדביק עכשיו רבבות הפועלים בארץ, שבאו לעבודה בלי שום אידיאה, כמו שבאו לעבודה מיליוני פועלים בארצות אחרות — אם אנו רוצים להדביק אותם באמונה ביעוד הפועלים ובהכרת הצורך של אחדות הפועלים, צריך שיודלק בתוכנו להט האיחוד, ולבנו יפעם בהכרת יעודנו הכללי. אם יאבד לנו האֵמון ביעוד שלנו, באשר כל אחד יאמין שרק הוא נושא יעוד, וכל זולתו פסול, — לא נדביק אמונה זאת לאחרים; אם לא נגלה את כשרון האחדות במפלגה, לא נגלה אותו בשום מקום אחר. שילמנו ביוקר בעד כל משבר שעבר עלינו. אבל מכל משבר יצאנו מצורפים ומחוזקים. כל משבר הביא לנו לא רק אסון אלא גם כיבוש חדש. אם נצליח להתגבר על המשבר הגדול העובר עלינו (ואנו עוד איננו יודעים את מלוא־שעורו), ויהא במחיר הגדול ביותר, אני מאמין שהוא יביא לנו גם שילומים. טהרתנו, אחדותנו והתלכדותנו הפנימית יחדשו את פני כל התנועה ויגבירוה.

---

מעוז־חיים, 7 בפברואר 1943 [לבדוק, לא בתוכן]

מאת

דוד בן־גוריון

לתוך הבט ואל תפן לקליפה: במועצת המיפעלים של מחנות העולים

נשמעה כאן בקורת על מצע האחוד של גורדוניה. אני יכול להצטרף לכמה מדברי הבקורת. אולם גורדוניה אינה קוראת אתכם להיכנס לגורדוניה על יסוד המצע שלה, אלא להתאחד אתה. גם אתם לא קראתם את גורדוניה להיכנס למחנות העולים אלא להתאחד אתכם. המצע של גורדוניה הוא מצע של גורדוניה ומשקף את דמותה, במידה שמצע כתוב משקף דמות תנועה, כשם שהמצע שאתם חיברתם במועצת נען משקף את דמותכם. אולם גם מצעכם אתם אינו מניח את דעתי. אני יכול להתאחד בלי כל מצע, אני מוכן לאיחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל בלי כל מצע, על מנת שההסתדרות הכללית, לאחר שנתבטלו כל המפלגות והסיעות בתוכה, תחליט מזמן לזמן על כל השאלות העומדות על הפרק. אולם אם דרוש מצע לאיחוד בין גורדוניה־המכבי הצעיר ובין מחנות העולים, הייתי רוצה שהוא יהיה יותר מלחמתי, יותר ציוני ויותר סוציאליסטי מזה שניסחתם במועצת נען.

הח' י. איננו בטוח בכנותה של עמדת גורדוניה וחושש לפח שטומנים המאחדים. יתכן שגם מישהו בגורדוניה לא היה בטוח בכנותו של י. בשעה שהוא תבע איחוד מגורדוניה. אך מישהו שאל שאלת תם: מדוע שינתה גורדוניה פתאום את טעמה, ולאחר שבמשך הרבה שנים סירבה להתאחד, נתנה פתאום את הסכמתה. אני מחזיר שאלה זו לשואליה: אתם שתבעתם איחוד מגורדוניה — מה הייתם סבורים: שגורדוניה תיענה לכך והאיחוד יקום, או שהייתם בטוחים שגורדוניה תעמוד בסירובה, ותכונת האיחוד שלכם לא היתה אלא תמרון מחוכם, מתוך הנחה שהוא לא יקום בין כך ובין כך? איני מאמין בו שמצדכם היה זה תמרון. איני סבור שקראתם לאחוד בלי להאמין בו ובלי לרצות בו, ואם האמנתם — הנחתם שיבוא יום וגורדוניה תתן ידה לאיחוד. הנחתכם נתקיימה — גורדוניה מושיטה יד לאיחוד. יש להצטער אולי על שהיא לא עשתה זאת קודם, אבל האיחוד שעתו תמיד, וזכות גדולה היא לגורדוניה שבשעה זו מצאה את הכוח הפנימי והנכונות לאיחוד. והזכות הגדולה היא לא במצע שניסחה — במצע זה אין כל חידוש לגבי גורדוניה, אלא בהחלטה החיובית על האיחוד; החלטה זו היא המחייבת אתכם ולא המצע.

מישהו נתלה במשבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל. על משבר זה נתגבר כאשר התגברנו על משברים שקדמו לו. אבל נתגבר לא במפוזר ובמפורד — אלא בתגבורת התלכדות ובאיחודים נוספים. אם לא נדע להתגבר — לא יצטמצם המשבר בתחומי המפלגה. כל תנועתנו תיפגע. המשבר יפגע בהסתדרות, בחבר הקבוצות, בקיבוץ המאוחד, בנוער. כי מקורו של המשבר אינו רעיוני — אלא מוסרי. היו בתוכנו חילוקי־דעות רציניים יותר מאשר אלה שנתגלעו עכשיו. מקור המשבר החדש הוא בהתערערות הרצון והחרדה לאחדות פועלים בקרב מספר חברים. חוסר־הכשרון להישמע לדעת הרוב, כשהרוב סבור לא כמותו, חותר תחת היסוד המוסרי של אחדות הפועלים. אין אדם יכול להיות מאוחד עם חבריו בתנאי שהם יקבלו תמיד את דעתו. מי שרוצה באחדות פועלים צריך לדעת להיות גם במיעוט. רק במישטר טוטאליטארי מובטח רוב בכל השאלות ובכל המקרים — לאלה שבידם השלטון. רק במישטר טוטאליטארי “מסכים” הצבור במאה אחוזים לדעת השליט. רק במישטר טוטאליטארי נחשבת כל סטיה קלה וחמורה מהקו הרשמי — ככפירה בעיקר, וכל הסוטה אחת דינו להיעקר. בתוכנו תיתכן אחדות פועלים רק על יסוד של חירות המחשבה ושוויון מוסרי של כל חבר. לשום איש ולשום קבוצה לא תינתן הזכות להטיל ויטו על הכרעת הרוב. איני להוט גם אחרי שלטון־רוב. יש תמיד לעשות מאמץ מחשבתי ומוסרי להגיע לידי הבנה והסכמה כללית בתוך התנועה, ולא אחת נעשו מאמצים אלה בשאלות חיוניות וחמורות ביותר, ותמיד היו המאמצים לברכה. אבל כשיש הכרח בהכרעה — יכריע הרוב, ועל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב ברצון ובאהבה.

אם מי שהוא יפרוש מהמפלגה באשר אין מבטיחים לו מראש רוב בכל שאלה וענין — מן הדין הוא שיפרוש. סטאטוס כזה לא ינתן לשום איש בתוכנו. למעשה אין אף חבר אחד בתוכנו שלא היה במיעוט במקרה זה או אחר. יש מעט מאוד חברים בקרבנו שמסכימים זה לזה במאה אחוז. אולם אין גם בתוכנו חברים שהם תמיד במיעוט. המצע שנתקבל בוועידת כפר ויתקין הוא לא מצע של “הרוב” — זהו מצע של החברים אשר לא פרשו. ה“פורשים” הם מיעוט לפי מספרם כפורשים — אבל אינם מיעוט מבחינת השאלות העיקריות של תנועתנו. להיפך, הדעות שהם דוגלים בהן — הן דעות הרוב המכריע של המפלגה, ומשום כך אין פרישת החברים האלה משנה במשהו את אופיה של המפלגה; עמדת המפלגה בשאלות היסוד של התנועה לא תשתנה במשהו, בין שהחברים האלה יעמדו בפרישתם ובין שיחזרו. כמובן שפרישת מספר חברים מחלישה את כושר פעולתה של המפלגה, וכל המשכה של הפרישה היא אבידה קשה לתנועה, ואבידה שאינה חוזרת. אבל לא היה ואין כל יסוד מוסרי וחברי לפרישה זו, ואין להסביר אותה אלא במצב של תוהו־ובוהו ששרר זמן רב בתנועה. עם הבראת המצב אני מקווה שכל הפורשים ישובו ויתנו יד למאמץ המשותף, וכמקודם נקיים את העקרונות אשר עליהם בנויה הציבוריות שלנו: שוויון־חברים בזכויות ובחובות, חירות המחשבה, משמעת פעולה, מרות הכלל על כל חלקיו.

הח' ש. סיפר לכם שאחרי כפר־ויתקין¹ חל במפלגה מיפנה בעניני עליה, הגנה ומלחמה על זכויותינו. איני יודע מנין קיבל ש. את ה“אינפורמציה” שלו. תמה אני שטרם מצא שאחרי ועידת כפר ויתקין אנו שותים דם ילדים. קטרוגים ממין זה מראים מה עמוקה התהום הפעורה לרגל פירוד.

אם מי שהוא רוצה להדביק לעמדתי בשאלות שהזכיר הח' ש. תו־ימין, לא אעכב בעדו. לא אקבל שום דעה נפסדת גם אם תתגדר בשמאליות, ולא ארתע משום דעה נכונה אם מי שהוא יכנה אותה בשם ימין. אם הדעות שאני מחזיק בהן כל חיי הן ימין — הריני מודיע לכם שבכל הטראקטורים של משקיכם לא תזיזו אותי שמאלה אף כחוט השערה — כי משמאלי יש רק פ.ק.פ.

י. מתנגד לאיחוד מפני שאין זה איחוד הסתדרותי אלא איחוד מפלגתי. לא פחות מי. הייתי רוצה באיחוד כל הנוער הלומד בתחום ההסתדרות, ובמסגרת הסתדרותית בלבד. ולא רק של הנוער. אני מחייב גם איחוד כללי של כל הפועלים הבוגרים במסגרת ההסתדרות כמסגרת כללית ויחידה, אבל איני יכול ואיני רוצה לכוף דעתי זו על כל הפועלים, ולא אַתנה חברות בהסתדרות בביטול מסגרות המפלגות. אם השומר הצעיר והנוער הציוני ופועלי־ציון־שמאל אינם יכולים לוותר על מסגרתם המפלגתית הנפרדת ולקבל על עצמם את דין מעמד הפועלים ומסגרתו הכללית בכל הענינים בלי יוצא מן הכלל — לא אוציא אותם בגלל זה מן ההסתדרות; ומתוך ראיית מציאות זו אנו מקיימים שתי מסגרות — מסגרת ההסתדרות ומסגרת המפלגה. ואם הנוער של השומר הצעיר אינו רוצה עדיין באיחוד כל הנוער ההסתדרותי במסגרת כללית ויחידה, לא אוציא אותם בכלל זה מההסתדרות, ובוודאי לא אמנע בגלל זה את האיחוד בין מחנות־העולים ובין גורדוניה והמכבי הצעיר. אני מאמין באיחודים יותר גדולים. פרשת האיחוד לא תסתיים באיחוד גורדוניה ומחנות־העולים. יבוא יום וגם הנוער של השומר הצעיר וגם הנוער של הפועל המזרחי, כנוער של פועלי־ציון־שמאל והנוער של העובד הציוני, יתאחדו. אולם למרות הטענה שהנוער הוא עצמאי, אין הנוער של השומר הצעיר — והוא הדין בכל נוער אחר — עצמאי ועומד ברשות עצמו, אלא תלוי בדעת הקשישים וכפוף למרוּת מפלגת השומר הצעיר. גם י. עצמו, חוששני, אינו מתכוון לקיים באמת ובפועל את עצמאות הנוער, ואינו מוכן לתת לנוער שבמחנות העולים להכריע בעצמם, אלא הוא רוצה — יחד עם עוד חברים בוגרים וקשישים — להחזיק במרות על הנוער, אחרת לא היה מנהל כאן את המלחמה נגד האיחוד — כי מסיבה זו ודאי שהיא מסיבה של בוגרים. גם הנוער של השומר הצעיר מצפה למוצא פיה של מפלגת הבוגרים, ובלא החלטת מפלגת השומר הצעיר לא יתאחד אתכם הנוער של השומר הצעיר. השומר הצעיר אינו מוכן להתאחד בשעה זו ולא יתן לנוער שלו להתאחד — אבל סירובו של השומר הצעיר אינו צריך לעכב את האיחוד של שני ארגוני־הנוער שהם כבר מאוחדים במפלגתנו ורוצים להתאחד בתנועת־נוער אחת.

יש מעמידים את האיחוד במפלגה כאילו הוא עומד בסתירה לאיחוד בהסתדרות. אולם סתירה זו אינה אלא פרי אי־הבנה. איחוד הסתדרותי אינו מוכרח להיות דווקא איחוד מפלגתי, כי מסגרת ההסתדרות רחבה מזו של המפלגה, ואנחנו מאוחדים עם פועלי־ציון־שמאל והעובד הציוני בהסתדרות, אם כי אין אנו מאוחדים אתם במפלגה. אבל כל איחוד מפלגתי הוא ממילא איחוד הסתדרותי, כי המפלגה עומדת במאה אחוז בתוך תחומי ההסתדרות; וכשמחנות העולים וגורדוניה מתאחדות במפלגה ופועלות יחד כתנועת־נוער אחת — הן ממילא מאוחדות בהסתדרות ופועלות בהסתדרות כתנועת־נוער אחת ומאוחדת, אם כי לא כתנועת נוער יחידה בהסתדרות. כל זמן שבהסתדרות קיימות תנועות־נוער אחרות, כנוער של השומר הצעיר או של העובד הציוני, שאינן רוצות להתמזג בתנועת־נוער אחידה של ההסתדרות ולוותר על קיומן הנפרד ודוגל בשם ההסתדרות כדי להמשיך את הקרע בין מחנות־העולים ובין גורדוניה — נושא את שם ההסתדרות לשוא. וכשם שאין צורך במגיני עליה בתוכנו — כך אין צורך במגיני ההסתדרות בתוך מפלגתנו.

הח' א. מתנגד לאיחוד מפני שהוא מארכסיסט, וגורדוניה אינה מארכסיסטית, והוא סבור שלא תיתכן תנועת־נוער מאוחדת אלא על בסיס חינוך מארכסיסטי. כששאלתיו איך ייתכן קיום הסתדרות הנוער העובד, שאינה מושבעת על מארכסיזם, ענני שהנוער העובד שאני, מפני שזהו ארגון מקצועי, וזרם אחד, הקיבוץ המאוחד, מטפל בו. לא ידעתי שיש לגוף מסוים קונצסיה על הנוער העובד. עד כמה שידוע לי אין למארכסיסטים קונצסיה על הקיבוץ. אולם לפי תפיסת הח' א. — איך ייתכן קיום מחנות־העולים כשהם לעצמם, עד כמה שידוע לי, לא נשבעו עדיין למארכסיזם? אם האיחוד עם גורדוניה לא ייתכן מפני שגורדוניה אינה מארכסיסטית, מסופקני אם תתקיים גם האחדות הפנימית במחנות־העולים, כי התפיסה ה“מארכסיסטית” של הח' א. לא רק מונעת איחודים בין אלה שעוד לא נתאחדו אלא גם מחייבת פילוגים בין אלה שהם מזמן מאוחדים.

תנועתנו היתה תמיד מחייבת איחודים, ומארכסיסט כלא־מארכסיסט היו שניהם כשרים לאיחוד, אבל אם הקו החותך בבשרנו יהיה לפי קו המרכסיזם — איני יודע איפה יסתיים הפילוג, כי יתפלגו לא רק מארכסיסטים ולא מארכסיסטים, אלא יהיו פילוגים בין המינים השונים של מארכסיזם; כי יש מארכסיזם של קאוּטסקי ויש מארכסיזם של לנין; יש מארכסיזם של טרוצקי ויש מארכסיזם של סטאלין. האין המפלגים האלה נושאים לשוא את שמו של מארכס?

הדבר הגדול ביותר שנשמע, לדעתי, מפי מארכס היה הצו ה“מארכסיסטי”: “פועלי כל הארצות התאחדו”. מארכס לא אמר: “מרכסיסטי כל הארצות התאחדו”, כמו שאומר הח' א., מארכס לא ביסס אחדות הפועלים על שותפות ההשקפה הפילוסופית — אלא על שותפות עבודה וגורל־חיים. שלילת איחודן של שתי תנועות־נוער הקשורות למיפעל החלוצי של פועלי ארץ־ישראל בשם מארכס כביכול — אינה אלא התנכרות גם למארכס וגם לפועלי ארץ־ישראל.

מאז היותנו מתרוצצות בתוכנו שתי מגמות: מגמת־הפּירוד ומגמת־האיחוד. מחיי הגולה ומעברנו הבלתי־פועלי והבלתי־ממלכתי ירשנו הרגלי־אנארכיה ויצרי־פּירוד. ואם כי רצון מהפכני אחד העלה אותנו ארצה, אין אנו משתחררים בנקל מהנטיות הנפסדות ששלטו בחיינו הגלותיים. אולם יעודנו ההיסטורי מצווה עלינו את האיחוד. והחיִִל אשר עשתה תנועת־הפועלים בא לה מתוך יכולתה להגביר את יצר האיחוד על יצר הפירוד. יצירת ההסתדרות החקלאית לפני מלחמת העולם הראשונה, הקמת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית לאחריה, איחוד המפלגות בארץ ובגולה, איחוד “החלוץ” ותנועת הנוער בתקופה שבין שתי מלחמות העולם — כל אלה מהווים שלבים בסולם העליה המתמדת של הפועל היהודי בארץ, ועדיין אנו מטפסים במעלה־ההר הגבוה, ועוד רבה הדרך וקשה.

מהו הכוח המאחד אותנו? לא השקפה מופשטת, לא פילוסופיה ערטילאית, אף לא פרוגרמה מנוסחת. תפקיד־חיים משותף העלה אותנו ארצה, חיי־הגשמה משותפים הפכו את יסודות קיומנו והקימו מציאות עובדת יהודית חדשה, המשמשת סדן למהפכת־גאולה ציונית־סוציאליסטית שאנו מבצעים במולדת. שתי עובדות־יסוד קובעות ומעצבות את אורח־חיינו ודרך־מחשבתנו: ארץ־ישראל ועבודה. אחדותנו הפנימית וכל הוויתנו יונקת משני רצונות אלה: להעביר את עם ישראל למולדת ולהשריש אותו כאן בחיי עבודה בת־חורין. זוהי כל התורה כולה, ואידך אינו אלא פירוש ומסקנה. משני רצונות אלה משתלשלים כל ערכי תנועתנו: סוציאליזם, עצמאות יהודית, עליה, התישבות, קבוצה, מושב, קואופרציה, חקלאות, ים, חרושת, הסתדרות, איגוד מקצועי, תרבות עברית, הגנה, מלחמה ויצירה מעמדית, ליכוד ציוני, מהפכה, חלוציות.

פועל יחיד וגם פלג של פועלים יהודים בארץ עלול להתנכר ולהתכחש לפעמים לערכים אלה לחלקם או לרובם, ואנו נתקלים מזמן לזמן בהתכחשות זו פה ושם. אולם אחדות הפועלים, מסגרת כלל־העובדים, כל כמה שתגדל ותרחב, כל כמה שתהיה יותר מלאה ושלימה, כל כמה שתקיף יותר פועלים ועובדים — מן ההכרח שתהיה נאמנה ביותר ליעוד ההיסטורי של המעמד העובד, באשר יעוד זה טבוע בעצם קיומו של העובד היהודי. הערכים שחוששים לקיומם מכלל העובדים, הם ערכים נפסדים — או שהפחד הוא פחד שוא.

מה מפריד בין הנוער שבמחנות־העולים ובגורדוניה? מה מפריד בין הבוגרים המכוונים את מחנות־העולים ובין הבוגרים המכוונים את גורודוניה? צבע השערות, צליל הקול, הבדלי סגנון, הפרשי ניבים — כן. בחיים, במציאות, בעבודה, בהתישבות, בהגנה, בעליה, בהסתדרות, בחלוציות, — בנכונות לחיות ולמות לשם חזון הגאולה והתקומה, כיהודים וכעובדים, כציונים וסוציאליסטים — אין דבר מפריד.

מה אתם מחטטים בפיסת־נייר שלפניכם שבה נוסח מצע? האם מפי פיסות־נייר וניסוחים אתם חיים? האם מפי פיסות־נייר חיים נערי גורדוניה? אתם רוצים לדעת מהו הרצון המפעם בלבם, מהו החזון הדולק בנפשם, מהי השאיפה המדריכה את מעשיהם? לכו למשקים הקרובים למעוז, בעמק זה של בית־שאן, לכו לקבוצות שעל גדות הירדן, לכו לצבא ולהגנה, לכו לכל מקור יצירה ומלחמה שבהם חברים אלה משקיעים חייהם יום יום כמוכם — ותדעו אם אתם מאוחדים או לא. האם לא עלו ארצה כמוכם, האם לא הלכו לעבודה כמוכם, האם לא הכשירו עצמם לחקלאות כמוכם, האם לא בנו קבוצה כמוכם, האם לא התאמנו להגנה כמוכם, האם לא למדו עברית כמוכם, האם לא יעמדו יחד אתכם שכם אחד בכל זמן ובכל מקום שיש לפעול למען הצלת ישראל, למען הקמת המולדת, למען מיפעל העבודה, למען חירות העם, למען שחרור העובד, למען גאולת העם והאנושות?

ולא רק אלה בלבד, האחוד לא יסתיים באיחוד שבין מחנות־העולים וגורדוניה ומכבי הצעיר. אני רואה את האיחוד כפרוצס מתמיד וגובר, אשר יקיף גם את השומר הצעיר וגם את הפועל המזרחי, וגם את פועלי ציון וגם העובד הציוני — ולא יסתיים גם באלה, כי יבואו גלי עליה חדשים ואִתם שמות וסגנונים ונוסחאות ומסגרות — ושוב נעמוד בפני ויכוחים מעין אלה, וכל עוד נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי — נתגבר על הקליפות הנפרדות ונגלה את התוך המשותף והמאחד.

---

חלום זה יקום במלואו: במועצת־ההסתדרות ג' *

מאת

דוד בן־גוריון

אילת־השחר, 13 ביולי 1943

כתנועה צעירה, הדרך אשר לפנינו היא עוד רבה וארוכה, והמאוויים שלנו דרוכים לקראת המחר, לקראת העתיד. אבל יש רגעים וקיים צורך להסתכל קצת לאחורינו. נדמה לי כי ברגע זה, כאשר הועמדנו לפני קשיים שלא יכולנו לראותם גם בחזות השחורה ביותר, כשרבה המבוכה בעולם ובתוכנו, כשזרים מלגלגים בנו ואומרים: “מה האֲמֵלָלִים האלה עושים?” ונראה כאילו כל העולם התיצב נגדנו, גם בגולה וגם כאן — ברגע זה כדאי וראוי להסתכל קצת בדרך אשר עברנו.

הציבור שהתכנס כאן לא זכה להיות מהראשונים, אנחנו בני הדור השני. בערב הזה אנו חוגגים חג כפול: 30 שנה להתחלתו של מיפעל עצמאי פועלי — קפא"י, ו־25 שנה להתחלת ההתישבות הפועלית בגליל. אולי רק מי שנזדמן לקונגרסים הציוניים הראשונים ונפגש שם בפעם הראשונה עם חברים ועם שליחי ישראל מכל קצווי העולם היתה לו אותה הרגשה שהיתה לי — ובוודאי לרבים אתי — היום פה, בפגשי אחרי הרבה שנים חברים אשר שערותיהם כבר הלבינו בארץ, ובנים לאמהות ולאבות, אשר אתם יחד עבדתי כשהיו נערים כמוני אז. אפוף אני זכרונות רבים, ועלי לעצור ברוחי ולא להביא לפניכם מה שהנני מרגיש, בחזרי שוב לתקופה שלפני 25 שנה ולפני 30 שנה.

מתוך מאמץ גדול להבליג על הרבה זכרונות יקרים, ואולי גם מענינים, אספר מה היתה ההתחלה של מיפעל הפועלים העצמאי. מיספר הפועלים בכל הארץ היה אז אולי פחות מאשר מיספר המסובים כאן. הייתי יכול לקרוא כמעט בשם כל אחד ואחד מפועלי ארץ־ישראל בימים ההם: הייתי יכול לתאר לכם את צבע שערותיו ואת צביון קולו ואת אופן הילוכו של כל אחד מהם. ומה הוא כרגע היקף המיפעל שיש לנו, היהודים המעטים ועוד יותר — הפועלים המעטים? אם לגיוס, הרינו אומרים — 30 אלף, אם להתישבות עובדת — ארבעים אלף, אם לחברות בהסתדרות — 120 אלף. לגבי הימים, ההם, הרי אלה הם מיספרים פאנטאסטיים.

הוועידה הכללית הראשונה שהשתתפתי בה בארץ לא היתה ועידת צירים: באו אליה כל חברי המפלגה פועלי־ציון, וכמובן, שבאו ברגל. אם אינני טועה, הגיע מספרם עד 150. אמנם לא היתה זאת המפלגה היחידה בארץ. היתה גם עוד מפלגה — הפועל הצעיר. לא השתתפתי בוועידותיה. אבל אינני יודע, אם מיספר חבריה עלה הרבה על 150. ועל מיטבח הפועלים הראשון היו ויכוחים ולא מעט מריבות בתוכנו, — אם הוא יהיה של המפלגה או של הציבור כולו. וגם על מיפעל זה, קופת פועלי ארץ־ישראל, היה ריב גדול בתוך הציבור שלנו, בקרב אותם שלוש מאות או ארבע מאות הפועלים שהיו בארץ — אם כשר הוא, אם לא, ואם אין בו שמץ של פילאנטרופיה וצדקה. והיה ויכוח שני בין היוזמים של קפא“י גופם לביניהם: בין פועלי־ציון שבארץ ולבין פועלי־ציון שבגולה. כשנפגשנו, בן־צבי ואנוכי, לפני 32 שנה, כמדומני, בפעם הראשונה, עם שליחי הגולה של הברית העולמית של פועלי־ציון — שמנתה אז, אני מניח, כמה אלפי פועלים בכל העולם — היה ויכוח גדול בינינו לביניהם. אנחנו אמרנו שמיפעל פועלים בארץ צריך להיות ברשותם של פועלי ארץ־ישראל, וחברינו בגולה אמרו: ברשות הברית העולמית של פועלי־ציון. ובוועידה ההיא קיבלו החלטת נזיפה בשליחי פועלי ציון בארץ־ישראל על דרישתם, שהמיפעל יימסר לפועלי ארץ־ישראל כולם ולא יתנהל על־ידי ה”ברית" בלבד.

גם על לשכת־העבודה היה, למעשה, ויכוח כזה. כמדומני שבמפלגה המתנגדת נמצא רק חבר אחד של הפועל הצעיר, הח' הירשפלד — אני מקוה שהוא פה — שנתן יד ללשכת העבודה של פועלי־ציון.

אולם, היו גם התחלות אחרות: היתה התחלה של קבוצה קבלנית. היום יש לנו מוסד קבלני הגדול בארץ, ואולי — בתור מוסד קבלני של פועלים — הגדול בעולם, חוץ כמובן מברוסיה הסובייטית. והוא אחד מהגדולים במזרח הקרוב כולו, וממלא כאן תפקיד חשוב במלחמה ובחזית. עכשיו, כשיש לנו מוסד כזה, הרי כל ההתחלה ההיא נראית כנלעגת. כמדומני שהיתה אז קבוצה קבלנית של פועלי החולות, קואופרטיב של ששה או שמונה פועלים, באחוזת־בית, הנקראת כיום תל־אביב.

וגם הרעיון הזה, שבגללו זכינו לנזיפה באותה ועידה — כי קופת פועלי ארץ־ישראל צריכה להתנהל על־ידי ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל, פירושה אז היה — מאתים או שלוש מאות פועלים חקלאים ביהודה ועשרות פועלים חקלאים בגליל. זכורני ועידה כללית של פועלי הגליל, לפני ייסוד החווה הלאומית בכנרת, שהתאספה אז ביבנאל, לדון על יחסנו לנסיון זה, ומספר המשתתפים בה הגיע, כמדומני, לארבעים או ארבעים וחמשה איש. ורק בסוף המלחמה הקודמת, בשנת 1919, הגענו בפתח־תקוה לוועידה כללית של כל הפועלים החקלאים, אשר מספרם הגיע למעלה מאלף איש.

כשאנחנו מביטים על הגרעינים הקטנים הללו, שהיו בימים ההם נלעגים לא רק בעיני זר, לא רק בעיני העולם היהודי הבלתי־ציוני ולא רק בעיני הישוב הבעל־ביתי בארץ, אלא גם בתוך חלקים של הפועלים עצמם, אם בתוך חלקי פועלי־ציון בגולה, אם בתוך חלק של הפועלים בארץ־ישראל; כשאנו מעלים בזכרוננו, שהנסיון שנעשה אז, ב־1906, לשתף את כל פועלי פתח־תקוה בהחזקת מטבח פועלים אחד כללי לא הצליח בגלל סכסוכי המפלגות, באשר המפלגה שהיתה היוזמת של המיפעל הזה חשבה כי אם יעבור המיטבח לרשות כל הפועלים תתרוקן המפלגה מתכנה, — נדע להעריך את הכיבושים שלנו בדרך אשר עברנו, כשהגענו מהמעט הזה להסתדרות של רבבות, ונראה את הישגינו כמו שהם, על פגימותיהם, בלי תרועת נצחון. גם עכשיו, לאחר יותר משלושים שנה, לא הגענו עדיין להסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל אלא להסתדרות של 60% בלבד מציבור הפועלים.

אינני יודע אם המלה “גליל” אומרת כיום דבר־מה ללב הציבור שלנו בארץ. אני אחד מאלה, שהגיעו פעמיים לארץ. בפעם הראשונה הגעתי לארץ, כשהצגתי רגלי על אדמתה. לא אספר עתה על הלמות הלב בכל ימי הנסיעה, שארכה כשבועים, ואת ההרגשות שהרגשתי אני ושהרגישו כל הצעירים היהודים, בבואם לארץ ובראותם את היהודים הראשונים בתוכה. אבל היתה לנו עליה שניה לארץ־ישראל, כשעלינו לגליל. כי קסם לנו הגליל, כמו שקסם למהגרים הראשונים לאמריקה ה“וסט”, המערב הרחוק, מלא המסתורין, השומם והמסוכן, המאוכלס אינדיאנים הפושטים את העור מהלבנים, ויחד עם זה מושך את הלב. וקסמה הקרקע. לנו, הפועלים שבאו אז לפתח־תקוה, נראה הגליל כמרכז היחידי של העבודה העברית. איזו ארץ רחוקה, ארץ שהחיים אינם בטוחים בה, מלאה תקלות, אבל גם קוסמת, ארץ שצפויה לנו שם הרפתקה גדולה. ובאותו הרטט שיצאנו מהגולה והגענו לארץ, באותו הרטט יצאנו פעם מפתח־תקוה — ברגל — והלכנו לגליל.

בגליל התחתון היו אז ארבע מושבות זעירות. לא העזנו עדיין להעפיל עד קצה הגליל העליון.

ובעצם ימי המלחמה, בעצם ימי המצור על הארץ, ימי הרעב והדכאון, ימי הרדיפות על הציונות, הגירושים והעינויים, הלכה קבוצה קטנה, בלי אמצעים לאומיים, בפרוטות מועטות, והניחה יסוד לקבוצה הראשונה בגליל העליון.

לאילת־השחר קדמה דגניה, לדגניה קדמה קבוצת ההתישבות אשר נקראה בשם “קולקטיב” בסג’רה, ולקולקטיב זה קדמו הקומונות הקטנות של הפועלים במושבות וגם בירושלים, וגם לקומונות האלה קדמה אולי הקומונה הראשונה של מייסדי ראש־פינה, לפני כ־60 שנה — ובכלל, קשה מאוד למצוא את ההתחלה.

ההתחלות תמיד מוצנעות בחביון היצירה, באותו מעבר הפלאים בין האין ובין היש. בשעה שמתהווה התחלת־בראשית — עין לא תשזפנה. אבל זו, אילת־השחר, היתה אחת ההתחלות. ולימין המעפילים־המתישבים, עמד אחד יקר, קאלוואריסקי, אשר אני שמח לראותו גם הוא יושב כאן בתוכנו, והוא אחד האנשים המופלאים. קשר לו לאיש הדגול בדורנו אשר קראו לו — ולא בלי צדק — “אבי ההתישבות היהודית”. כוונתי לבארון רוטשילד בפאריס. אך לאבי ההתישבות קרה אסון גדול: הוא נכשל בכל שליחיו, אשר לא ידעו לעשות את שליחותו באמונה ובאהבה ובמסירות. מלבד אחד — האדמיניסטראטור של הגליל העליון: קאלוואריסקי.

מסופקני אם עמד אז לרשותו כסף רב, אבל הוא וקומץ האנשים שלנו והאדמה שעמדה ברשות יהודים, אך היתה שוממה הרבה שנים, והחזון שבלב — חָברו יחד והיו לגורם מחדש פני הגליל העליון. צירוף משונה של בא־כוח הבארון רוטשילד ובאי־כוח הברית הפועלית של פועלי־ציון! מתוך צירוף משונה זה קמה אחת היצירות המופלאות, שאנחנו — למרות היותנו בתוכה ולמרות שהפכנו אותה למעין מפכה כוח — חוששני, עוד לא עמדנו על המאור הגדול שבה.

הנה עברו 25 שנים על אותו הגליל המסתורי, הרחוק, הפרוע, השומם והממאיר בקדחתו; אותו גליל, אשר הברכה הגדולה ביותר שנתברך בה — שפע המים — הפכה בו לקללה, מחמת העזובה, והאדמה הפוריה שבו הפכה שממה ומאֵרה, והמושבות הראשונות עמדו בניוונן הרבה שנים, והמייסדים הראשונים התיאשו עד שבאו מעפילי־העבודה המעטים ותקעו ארבע יתדות: במחניים, באילת־השחר, בתל־חי ובכפר־גלעדי.

איני יודע אם הרבה אנשים זכו לשילומים על חזונם והעפלתם כאנשים האלה. השילומים אינם בישובים אשר בנו אותם ועזבו אותם, ואשר חזרו אליהם, ואשר נלחמו עליהם, ואשר נפלו בהם חללים וחללות, ואשר מחדש שבו אליהם והם עכשיו ישובים פורחים. לא זו ההצלחה. הצלחתם וזכותם הגדולה היא, שאותה המארה שהיתה שפוכה על הגליל העליון, המארה שבאה מתוך שפעת המים, הולכת ונעלמת, והוא הולך ונעשה בימיהם לגן פורח, — כפי שנועד להיות מן הטבע — ונקודות חדשות של ישובים עובדים צצו פה ושם כמעט בכל עמק החולה.

אמרתי: אנחנו עומדים בראשית דרכנו, והדרך שלנו רבה וארוכה, אבל דווקא משום כך כדאי לדעת, שהמעט אשר ניתן לנו לא ניתן לנו מאליו. חוששני שהחברים הצעירים, אלה שנולדו בארץ ואלה שעלו אליה, אשר נכנסים להסתדרות במלאות להם 18 שנה ומקבלים פנקס חבר, נדמה להם שההסתדרות והמיפעל שלה קיימים ונתונים מאליהם, מששת ימי בראשית, ואין דבר טבעי מאשר היותם. לא כן הדבר. אין דבר משונה מאשר היותם של אלה. כל עברנו, כל הרגלינו ונטיותינו — והם עדיין לא נעקרו מתוך לבנו — היו נגד כל אשר עשינו בארץ, נגד ההתישבות הזאת ונגד האחדות הזאת אשר הקימונו. אם רוצים אתם לדעת לפני איזה קשיים עמד מיפעל זה בראשיתו — אולי בערב זה לא כדאי לדבר על כך — הסתכלו־נא באותם הפירודים ובאותו שטן־הסכסוכים המרקד עוד בתוכנו, בתוך המחנה של המאוחדים והמלוכדים. מזה תלמדו מה היה אז, טרם קמה ההסתדרות, טרם קם המיפעל, טרם קמה האחדות הפוליטית של הפועל הארץ־ישראלי. והדבר קם. והוא קם לא מתוך תכנית מחושבת מראש. לא היה בארץ אדם אשר חשב את מחשבת הקבוצה. לא היתה תכנית אשר התוותה את דבר המעשה הזה. הקבוצה הראשונה אשר הוקמה בדגניה — היתה מושתתת זמן רב על עבודה שכירה: חברי הקבוצה קיבלו משכורת חדשית. אף כמה מבניניה הוקמו על־ידי פועלים שכירים, ולא תמיד יהודים. לא היתה מחשבה, שזוהי צורת־חיים קבועה ויציבה. מתוך לחץ המציאות, מתוך פגעים ומכשולים שונים, מתוך הקושי שנתקלנו בדרכנו לחיי עבודה — כי לא היה בארץ הזו מקום לאדם יהודי לחיות מהעבודה, באשר היו אז פועלים זולים יותר ונוחים יותר לשעבוד ולניצול — ומתוך התיאשות מאפשרות של עבודה שכירה בתנאים הקיימים, נדחף הפועל להתישבות העובדת. ומתוך קשיי חיינו נדחפנו בזו אחר זו לקראת צורות משוכללות יותר של חיים חברתיים. רק מתוך נאמנותנו לחזון חיינו, להקים כך או אחרת אומה עברית עובדת, חפשית, נדחפנו להקים אחת היצירות הסוציאליות הגדולות שבעולם, אשר ערכה המחדש הוא לא רק לנו ולנוער היהודי באשר הוא, אלא, אני מאמין, גם לעולם כולו, המתבוסס בניגודיו ובסתירותיו, המחפש עשרות בשנים דרך לגאולתו ואינו מוצאה. מי יודע, אם לא הפועל העברי, דווקא הוא, מתוך מצוקתו ללא־דוגמה, — כבן אומה משועבדת ומדוכאה, אשר מעולם לא רצתה להיכנע ולוותר, לא על עברה ולא על עתידה — הוא המיועד להראות לעולם כולו את הדרך לגאולתו.

המעשה אשר עשינו בעשרות השנים האלו אינו אלא ראשית מיפעל התקומה היהודית וראשית המיפעל לתקומה סוציאלית. אולם בשנים מעטות אלו ביצענו יותר מאשר ביצע הקיבוץ היהודי בעולם כולו, בתנאים הרבה יותר נוחים ובכוחות הרבה יותר גדולים. והמעשה הפועלי שלנו — לא ביצעו כמותו מעמדי־פועלים אדירים, אשר היה ויש בידם שלטון.

אנו בראשית הדרך, אבל המשמעות הגדולה של הדרך אשר עברנו היא, כי אותו החזון הגדול, חזון התקומה היהודית והאנושית, חזון התקומה הציונית והסוציאליסטית — אינו חלום בלבד; הוא טרם קם, אבל משהו ממנו קם. הארץ הזאת עוד עומדת ברובה הגדול בשוממותה, אבל חלקים חשובים של הארץ הופרחו על־ידינו. זוהי עובדה קיימת.

עודנו חיים במישטר מלא ניגודים וסכסוכים פנימיים, אבל אנחנו ביצענו — לפי שעה בגיזרה קטנה של חיינו — מישטר חדש שאין דוגמתו בעולם כולו, מישטר של פועלים חפשיים, יוצרים, מקיימים שוויון מלא, אחווה מלאה, אחריות הדדית, עזרה הדדית מאכסימלית שאין דוגמתה בעולם; וכל זה — לא מתוך כפיה ולא בתוקף שלטון, אלא בכוח חזון ובכוח אמונה ביכולתו הגדולה של האדם העובד, בן־החורין, היוזם והמגשים.

ביצענו בזעיר־אנפין את האידיאל הכפול אשר הביא אותנו הנה. אין בכל העולם היהודי ישוב כזה, עצמאות כזאת — כלכלית, תרבותית, מוסרית ופוליטית — למרות השלטון הזר והעוין. אין בעולם חברה עובדת כזו, הבנויה על אותם היסודות, עליהם בנויה ההתישבות העובדת, על חירות־היצירה ועל שוויון מלא ועל עזרה הדדית. דבר זה עוד לא קם בעולם. ובעמדנו עכשיו לפני קשיים, שלא היו כמותם, ולפני מכשולים אשר כאילו אין להתגבר עליהם — תעודד הכרה זאת גם את הצעירים שבתוכנו, אשר עלו אך זה, לפני מיספר שנים, וגם את הוותיקים שבתוכנו, שעלו לפני עשרים או ארבעים שנה. החלום הגדול יקום במלואו, אם תפעם בנוער היהודי בארץ ובגולה אותה הרוח, אשר הביאה לעולם את דגניה ואת אילת־השחר, את הקואופרציה ואת ההסתדרות על כל מיפעליה המשקיים והתרבותיים, ואותה אמונה בכוחו של האדם בן־החורין, אשר איננו נכנע, ולו גם יעמוד לפני האויב הגדול ביותר, אשר החליט להילחם וליצור, כאשר לחמו ויצרו ראשוני תנועת הפועלים בארץ, אשר הביאו אותנו עד הלום!

---

הזיקה לכלל: במועצת חבר־הקבוצות *

מאת

דוד בן־גוריון

רמת־דוד, 5 בנובמבר 1943

אני מקווה, שלא כולכם תתאכזבו אם לא אשמיע דברים, אשר אולי חלק מכם היה רוצה שאשמיעם. ברם, אינני בטוח אם הדברים שאדבר ינעמו לכולכם.

החבר שושני אמר בשם ברץ¹, שהמיבחן לחברה הקבוצה הוא, כשהיא נעשית לאֵם, בשעה שעליה להוכיח אם היא יכולה לעמוד בנסיון לשתף גם את הילד ולמסור אותו לטיפולה של החברה. נדמה לי, שגם החבר בקבוצה עומד במיבחן לא־קל. סוף־סוף לא היינו רגילים לפני שבאנו לארץ להינזר מנכס עצמי, מרכוש עצמי. בכמה ארצות נעשו נסיונות לייסד קומונות, מתוך מניעים דתיים, ובשום מקום לא הצליחו. נעשה נסיון ברוסיה ב־1917 בכוח מהפכה אדירה ובכוח שלטון ללא־חת, וגם שם לא הצליח הדבר. כאן הדבר הולך ונעשה למעלה משלושים שנה. ולא בקבוצה יחידה או במיספר קטן של קבוצות, אלא בקבוצות מתרבות והולכות, המקיפות רבבות אנשים. מחוץ לכל חשבון התישבותי־יהודי־ציוני — מבחינה אנושית בלבד — הרי זוהי אולי אחת התופעות המופלאות ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל אופן בהיסטוריה של זמננו. ובקבוצות יש אנשים ונשים רבי־יכולת־וכשרון, שהיו בנקל מסתדרים לבדם וברווחה הרבה יותר גדולה. הם היו גם יכולים לבנות משקים לעצמם — והם חיים עשרות בשנים בתנאים שווים את החברים הצעירים שבאו מקרוב, ואת מעוטי־היכולת־והכשרון. זוהי תופעה חברתית מופלאה בגילוי הרוחני והאנושי שבה. זהו אולי הגילוי העליון של היכולת המוסרית של האדם והציבור, ותנועתנו כולה, אשר טיפחה בתוכה יצירה עילאית זו, יכולה להתגאות במעשה־ידיה. ואף־על־פי־כן, כאשר מתבוננים היטב למתרחש בתוך הציבור הזה, אי־אפשר שלא להתמלא גם חרדה ודאגה. ואני רוצה להשיח את חרדתי ודאגתי דווקא כאן, בפני חברי הקבוצה.

אמנם, כל אחד בציבור הזה מסוגל לוותר על קנין פרטי. אפילו האם מסוגלת למסור את הילד שלה לבית־התינוקות המשותף מתוך שסומכת היא על חברתה, שתטפל בילד שלה בחרדה ואהבה ודאגה כמו היא עצמה. ואנשים ונשים מסוגלים לוותר על הפרטי שלהם ולמצוא סיפוקם המלא בתוך הכלל. הם אינם מוותרים על אישיותם. לא זכיתי לחיות בקבוצה, אבל אני משער שאנשים כברץ ותנחום² ודומיהם, לא ביטלו כלל וכלל את ה“אני” שלהם, והעצמאות שלהם לא התנדפה. ואולי להיפך. אבל הם הסתלקו מכל נכס פרטי במובן המקובל בכל העולם, ומצאו את עולמם בתוך משק־הכלל. ועולמם זה נעם להם, כי מתוך בחירה חפשית, ללא כל כפיה והכרח חיצוני, סידרו לעצמם חיים שיתופיים אלה. ולא לשעה ולא לשנה אלא לכל ימי חייהם. אני מכיר חברים, החיים במישטר זה שלושים שנה ומעלה. והם יוצרים נכסים ברשות הכלל מתוך סיפוק עצמי מלא, אולי גדול מהסיפוק שיש לאלה היוצרים נכסים רק לעצמם.

אולם הצל מלווה גם יצירה מאירה זו. ההרגשה של קנין הפרט הולכת ומתגלגלת מן היחיד אל הכלל. הולך ונוצר אגואיזם חדש במינו, לא של יחיד אלא של קולקטיב, של מספר שותפים — מאתיים, אלפיים, שמונת אלפים — כמספר חברי חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי. בתוך העדה הזאת אמנם אין היחיד זקוק לנכס פרטי. הוא עובד רק בשביל הכלל, ודי לו ברכוש הכלל. הרוב המכריע, ואולי הכל, עובדים באמונה ובמסירות, ויש הזדהות גמורה בין הפרט ובין הכלל — הזדהות גדולה יותר מאשר בכל גוף מאורגן אחר — אגודה מקצועית, קואופרטיב, מפלגה, הסתדרות, עיריה, מדינה. הזדהות כזאת של היחיד עם הכלל כמו שיש בקבוצה, מכל הארגונים הקיבוציים הארציים, אין בשום ארגון אחר בעולם. אך נדמה לי, שההזדהות הולכת ומסתיימת בחיק הגוף הקולקטיבי הזה. כלל קבוצתי זה כאילו ינק לתוכו את כל האגואיזמים של חבריו וקיפלם לאגואיזם קולקטיבי, שעולה לפעמים בתקפו ובחוסר ריסונו גם על פני אגואיזם של יחיד. כי היחיד יש והוא מתבייש, מעלים את יצריו האגואיסטיים, והוא בעצמו יודע לרסנם. אולם האגואיזם הקולקטיבי, האנונימי, האַלטרואיסט (משום שאינו פרטי, אינדיבידואלי) יכול שלא להתבייש ולא להתרסן, והוא מסוגל במקרים רבים לפגוע באינטרס של הכלל השלם, — שבתוכו קולקטיב זה אינו אלא פרט אחד — ללא כל מעצור פנימי וללא כל מוסר־כליות. ולהיפך: הוא מתהלך בראש מורם ובזרוע נטויה ובהרגשה נחושה — “אני ואפסי עוד”.

גילויי האגואיזם הקולקטיבי מדאיגים ביחוד בשעה זו. נוסף על חומר המצב האובייקטיבי, עובר עלינו משבר קשה. היו לנו כמה משברים בתנועת הפועלים וגם אלה לא תמיד היו קלים. אולם משבר זה, המזעזע את תנועתנו בשנים האחרונות, לא היו כמותו. ואני שואל את עצמי — מהו מקור המקורות של המשבר. החיפוש אחרי סיבה אחת יש בו תמיד מן ההטעיה, כי החיים הם מורכבים, ואפילו אדם בודד — יצור מורכב מאוד. כל אדם הוא עולם שלם. מתרוצצים בו מאוויים ורצונות סותרים זה את זה. בחברה אנושית הסבך גדול פי כמה. אבל יש למצוא את סיבת הסיבות. ונדמה לי, שמקור המקורות של המשבר הוא בהתפקעות הזיקה לכלל.

רפתה אצלנו הזיקה לכלל, הכרת הכלל, החרדה לכלל, המסירות והאחריות לכלל. כל הזיקה וכל החרדה וכל המסירות נתרכזו בתוך כלל חלקי זה הנקרא קבוצה וחבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. שם אין זו סטיה מקרית וזמנית אלא אידיאולוגיה, פרוגרמה, דגל. הקיבוץ הארצי הוא המטרה, הוא קנה־המידה, טובתו מקדשת כל האמצעים. וכל מי שנמצא מחוץ לגוף הזה — הנהו אויב וצר שיש להילחם בו עד חרמה או אובייקט שיש להשתלט עליו. ולמען השלטון, כשרים כל האמצעים. מכאן המוסר הכפול, השבטי: כלפי־פנים — יחסי חברוּת ותרבות למופת; כלפי־חוץ — שחצנות והתגרות וזלזול. בפנים — משמעת חמוּרה, והמיעוט חייב לבטל דעתו מפני דעת הרוב. בחוץ — כלומר בהסתדרות — בעיטה בהחלטות הרוב, פריצת־גדר, פילוג, הוצאת עתון יומי מתחרה בעתון ההסתדרות, הופעה נפרדת בבחירות בכפר־סבא, למרות החלטת המועצה. אלה הם סימנים ראשונים של פילוג התנועה. אין השומר הצעיר רואה עצמו כחלק של התנועה אלא כמיועד להשתלט עליה, ואם נדמה לו שהפילוג מוביל לידי שלטון — מדוע לא לפלג? כי השלטון של השומר הצעיר הוא המיצוה העליונה והראשית; כי רק שלטונו יגשים את “הציונות הגדולה” ויפתור את השאלה הערבית ויבצע את “הסוציאליזם המהפכני”. ובשביל מטרה גדולה כזאת כל האמצעים כשרים. כל מה שאיננו קיבוץ־ארצי ולא נשמע להשומר הצעיר, עומד בניגוד למטרה גדולה זו ויש להילחם בו בכל האמצעים. מה ערך להחלטות ההסתדרות, שאינן כדעת “השומר הצעיר”? דעת רוב פועלי ארץ־ישראל אינה מחייבת, אם רוב זה תומך בעמדת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ערך להחלטות ההסתדרות הציונית³ — אם החלטות אלה סותרות את האחדות היהודית שבין “אמריקן ג’ואיש קומיטי” ובין השומר הצעיר. פורמנסקי, שליח הקיבוץ הארצי, ופרוסקאַוּאָר, נשיא ה“אמריקן ג’ואיש קומיטי” אינם מקבלים דעת יהודי אמריקה כשזו מתנגדת לדעתם.

גם בקיבוץ הגדול ביותר, בקיבוץ־המאוחד, אני רואה גילויים בולטים של אגואיזם קולקטיבי זה המתנגש באינטרס הכללי. אין בקיבוץ־המאוחד אותה פסקנות, החלטיות וצרוּת של הקיבוץ הארצי. שם יש עוד מסורת גדולה — אם כי מתערערת — של רעיון האחדות והזיקה לכלל האומה ולכלל המעמד וחברוּת מפלגתית. אין קולקטיביות רעיונית, — בכל אופן לא מחייבת, — ומגמות ההתבדלות עוד רב בהן ההיסוס, אבל הן קיימות. ונדמה, שהן גדלות והולכות. עוד דוגלים בכלליות — ואין להקל גם בערך הדגל — אבל גם פה, יותר ויותר, עליה פירושה עליה לקיבוץ, ונוער פירושו נוער לקיבוץ. ועליה ונוער וקיבוץ הם לא מהדברים הקלים, לא לקיבוץ בלבד אלא לתנועה כולה. כי הקיבוץ הוא נכס תנועתי יקר ורב־ערך, וגידולו וביצורו הם צורך כללי של התנועה. אבל מתחילים לשכוח, שעליה ונוער ושאר צרכי הקיבוץ הם רק צורך חלקי של התנועה, וצרכי העליה היהודית והחלוצית וצרכי הנוער בארץ ובגולה אינם מתמַצים בצרכי הקיבוץ, ואינם מזדהים אתם לא בהיקף ולא בתוכן; וארץ־ישראל היהודית, ואפילו זו העובדת בלבד, רחבה פי כמה. וראיית התנאים והנסיבות של חיי הקיבוץ בלבד אינה מספיקה, כי הקיבוץ אינו אלא חלק בלבד — חלק יקר וחשוב — בתוך הציונות, הישוב וההסתדרות, וצרכי הישוב וההסתדרות והציונות קובעים.

נדמה לי, שגם בתוך חבר הקבוצות מסתמן הפרוצס המדאיג הזה. הוא לא הגיע עדיין למַה שהגיע בהשומר הצעיר; ואולי גם לא למה שהגיע בקיבוץ המאוחד. אולי מפני שהוא יותר צעיר ויותר קטן. לברץ יש עוד הרגלים ישנים, מלפני היותו חבר בקבוצה, והוא עדיין נושא בעול של כלל־החיילים, בין שהם חברי הקבוצות ובין שהם מפועלי העיר. אבל רבים מאלה, אשר הורתם ולידתם היתה על טהרת הקבוצה, רואים בחבר־הקבוצות עולם ומלואו, לפחות קנה־מידה מכריע בשאלות רבות.

ודוגמה בולטת — הפעולה בנוער. תנועתנו בארץ היו לה כיבושים רבים וגדולים. היו לה כמה כשלונות. אינני יודע כשלון גדול יותר של תנועתנו מאשר כשלונה בנוער. אין כמדומני בימינו הרבה תנועות, אשר גילו כוח יצירה וכיבוש כתנועת־הפועלים בארץ־ישראל. הפועל היהודי שינה את פני הישוב, הטביע חותמו על המיפעל הציוני, ריכז סביבו המונים ונעשה לכוח המדריך בעם. והדבר הגדול ביותר שעשה הפועל היהודי בעם הוא הקמת התנועה החלוצית, התנועה המופלאת והמהפכנית ביותר שקמה בעם היהודי ובדורנו, ועוד לא מיצינו כל תכנה. רבבות ומאות אלפים של בני־הנעורים בכל התפוצות מכל שכבות העם נתרכזו סביב תנועתנו והרימו את דגל העבודה וההגשמה העצמית. עשינו גדולות לא רק בקרב הנוער היהודי במזרח אירופה, אלא גם במערבה: בגרמניה (שלפני היטלר), באנגליה ואף באמריקה. המקום היחידי, שבו נכשלנו בטיפולנו בנוער הוא ארץ־ישראל. פה בארץ חיותנו, כוחנו, יצירתנו וכיבושינו — לא ידענו לכבוש את הנוער ולהפכו לגורם חלוצי. פה ושם כבשנו גרעינים, יחידים, קבוצות, אבל הנוער באלפיו וברבבותיו איננו שלנו. זהו הכשלון הגדול של תנועתנו.

יש לכך הרבה סיבות, ואולי גם סיבה אחת חיובית: הסתערנו במלוא יכולתנו על הגולה. אבל שכחנו בינתיים, שגם בארץ־ישראל יש יהודים וגם פה גדל נוער. שלחנו שליחים לפולין ולאמריקה, לרומניה ולגרמניה, אבל שכחנו לשלוח שליחים לארץ־ישראל. והיה ויש צורך בשליחים אלה. אולי בדגניה ובעין־חרוד ובמשמר־העמק (ומי יודע — אולי גם שם?), לא היה צורך בהם, אבל ודאי שבירושלים, בתל־אביב־יפו ובטבריה וגם בפתח־תקוה וברחובות ובחדרה היה צורך גדול בהם.

עכשיו הגולה סגורה ומסוגרת. בחלקה באירופה הנאצית — היא נחנקת; חלקה ברוסיה הסובייטית — מנותק מאתנו; וגם לשאר הארצות אין יוצא ואין בא כל עוד נמשכת המלחמה. ובארץ ישנו נוער רב, ומרכז כוחנו — כאן. כאן חיים מרימי דגל העבודה, השמירה, ההגנה, הדיבור העברי, יוצרי הקבוצה, המושב, מניחי היסוד להסתדרות העובדים, מנהלי מלחמתנו הפוליטית, מעצבי דמות האומה המתחדשת והמולדת הנבנית. ואלה לא יכלו לכבוש הנוער. ויש כבר רבבות נוער בארץ. חלקו לומד, רובו עובד, ולא מעט מופקר לרחוב. יש כבר “רחוב” פרוע בארץ, רחוב של גנבים, משחקי־קלפים, סוחרי־נשים. ואלפי נוער אין להם אלא רחוב זה, ביחוד בתל־אביב וירושלים. ויש עדיין קרעי העדות גם בקרב הנוער. יש נוער פרסי ותימני ובוכארי וכורדי, החי בדלות מנוולת ומרודה. וארץ זו צפויה לכל מיני פורענויות, לסכסוכים, התנגשויות, מאורעות; לפעמים — בפנים, בתוך היהודים. אך מה שיותר חמור — בינינו לבין שכנינו. איננו בטוחים שתור ההתנגשויות האלה כבר עבר. ואינני יודע מה יהיה גורל הנוער הזה, ואם לא יהיה אחד הגורמים והקרבנות הראשונים בהתנגשויות. אפשר לשסות אותו בנקל, כי הוא פרוע לשימצה. הוא עלול להיות בנקל טרף לתעמולה קומוניסטית, שוביניסטית ולכל דימגוגיה עדתית. יש אלפים של נוער בתל־אביב, ויש אומרים שלאחר שהם גומרים את חוק לימודיהם בנוער העובד הריהם מבלים את זמנם במשחק בקלפים ובזימה, ורבים מהם אינם מצטרפים כלל להסתדרות. ומיספרם — אלפים. יודע אני שכל גוף קיבוצי דואג לנוער. לחבר־הקבוצות יש נוער שלו — משוריין ונאמן. לקיבוץ המאוחד יש נוער שלו — נאמן ולוהט. להשומר הצעיר יש נוער שלו — מובטח ומשומר. אולם כל אלה הם רק רסיסי הנוער, רסיסים חשובים ויקרים, — חיל־מילואים להתישבות הקבוצתית, אבל מה גורלו של הנוער “סתם” — רוב מנינו ורוב־בנינו של הנוער העובד בארץ? ומעסיק אותי לא רק הנוער העובד. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו, שלנו, — לפועלי ארץ־ישראל — יש ענין לא רק בילדים שלנו, — ילדי עובדים וילדים עובדים. מסופקני אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם ילדי עובדים. יש לנו ענין בנוער היהודי — בכל הנוער, מכל השכבות ומכל המעמדות. הנוער היהודי בארץ אין לו גואל. יש נוער שלא ילך לדגניה, ולא לעין חרוד ולא לנהלל ולא למשמר־העמק, ואף הוא טעון טיפול וראוי לטיפול באהבה, בנאמנות, בחרדה, במסירות, באשר הוא יבנה את העם בציון או ייפרע באין חזון. וחבר־הקבוצות והקיבוץ־המאוחד והשומר הצעיר מקימים נכסים חשובים, אבל שלשתם יחד אין הם אלא חלק של נכסי הכלל, נכסי האומה והמעמד. ולנכסי הכלל ולצרכי הכלל אין דואג וגואל בגופים חלוציים אלה, ומשלוש תנועות־הנוער שהקימו גופים אלה — לא ניבנה ולא ייבנה הנוער היהודי בארץ

בפעולה בנוער מתגלה בצורה הבולטת ביותר הצרוּת של הגופים החלוציים שלנו. אבל אין זה הגילוי היחיד של האגואיזם הקולקטיבי.

יש לנו הסתדרות עובדים, שלא רבות כמותה בעולם במיבנה, תפקידיה וכיבושיה. אין אנו נופלים מכל תנועת־פועלים בעולם. אבל המספיקה ההסתדרות גם מבחינת צרכינו אנו? קראנו להסתדרותנו שם מחייב: הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין אנו חולים ומרגישים שאין השם הגא הזה הולם עוד את הרכבה של ההסתדרות. אין זו עוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. היא רק אחת ההסתדרויות, אם כי הגדולה בכולן. מעמד־הפועלים בארץ מפוצל, ומשנה לשנה מתרבים ארגוני־העובדים. ואנו מסתפקים בשם — והלהט לאיחוד העובדים, שבכוחו ידענו להרוס מחיצות בין עובדים ולחסל פירודים בני מסורת ארוכה, הולך ודועך. פירודים צעירים מרימים ראש, ומחיצות חדשות לבקרים הולכות ומתווספות, ואנו קופאים על שמרינו. האומנם נתבדה דבר האחדות העובדת?

מעולם לא היו פועלי ארץ־ישראל כל כך מאוחדים להלכה ולמעשה בכל ענין קובע ועיקרי ויסודי בחיינו: ביחס לעליה, להתישבות, לעבודה, להגנה, לעברית, לתנאי־עבודה, למלחמה פוליטית על זכויותינו. ומה פשר ההתפצלות וההתפוררות? נהפך בתוכנו סולם־הערכים. העיקר נעשה לטפל, והטפל — לעיקר, מתוך שנתערערה הזיקה לכלל. והחשבון הגדול, החשבון של הכלל, מוכרח לראות תחילה את העיקר, את המרכזי. אולם חשבון הפרט — ואפילו פרט קולקטיבי — הרואה רק את חשבונו הקטן, מסלף את דמות התנועה, והטפל נראה לו כעיקר, באשר הטפל נוגע לו בלבד, והעיקר נוגע לכלל שהוא אינו מזדהה אתו. משום כך מפצלים את הסתדרות המעמד. משום כך עומדים לפצל את מפלגת־המעמד. משום כך מפצלים ומכשילים את הנוער, ויד ההתבדלות והפיצול עודנה נטויה.

האם אין לנו כוחות חלוציים? האם כל כך רע ציבורנו בארץ? כלום ציבור זה דואג רק לנפשו? כלום לוביאניקר, ציזלינג ויערי אין להם אלא אינטרסים פרטיים שלהם? חלילה־וחס! כל מעייניהם ומאווייהם הם לכלל — אבל רק לכלל החלקי והפרטי שלהם.

אילו היו שואלים אותי מהו הצורך הבוער והמרכזי של תנועתנו, הייתי אומר: הרמת דגל הכלל — הרמת דגל כלל־האומה, כלל־הפועלים, כלל־הקבוצה, כלל־הנוער: הסתדרות עובדים אחת, מפלגת־פועלים אחת, נוער חלוצי אחד, תנועה קבוצתית מאוחדת!

נאמר, שהאשה בקבוצה נבחנת בילד שלה. אני אומר: התנועה הקבוצתית תיבחן בנוער ובאחדותה הכוללת. היפרד הנוער בדגניה מהנוער בכנרת? והנוער בעין־חרוד מהנוער בגבע? היפרד הבן של יוסף ברץ מהבן של שמואל דיין והבן של שלמה לביא מהבן של יעקב אורי? הייגזר על כל תינוק בהשומר הצעיר, שלא יבוא בקהל הקיבוץ־המאוחד, ועל תינוק בחבר־הקבוצות שלא יבוא בקהל הנוער העובד? ומה יהיה הדין כשתתחתן בחורה מהקיבוץ המאוחד עם בחור מה“חבר”, ונער ממושב — עם נערה מהשומר הצעיר? מה יהיה גורל ילדיהם? האין גורל מנושלי בית־אלפא⁴ משמש לנו אזהרה חמורה ומאלפת? עד היכן תביא אותנו ההתגודדות וההתפוררות? דרושה ריזרבה לחבר הקבוצות — אבל למה מוגבלת ומשוריינת היא הריזרבה? מדוע לא תוכל כל ההתישבות הקבוצתית והמושבית לשאוב ממקור כללי חלוצי משותף? ודרוש מקור משותף לא רק בנוער! הציונות, הישוב, ההסתדרות, המפלגה — כולם זקוקים עכשיו לרצון כללי משותף, לשירות כללי נאמן, לזיקה מחודשת לכלל, להתחדשות של אחדות.

אני רואה בשעה זו את יעוד המפלגה בהרמת דגל הכלל, בחישול החישוקים המלכדים את הציבור, בהפסקת תהליכי ההתפוררות וההתפצלות! ההתפוררות מתוך התבדלות קולקטיבית נראית בעיני חמורה ומסוכנת הרבה יותר מהתפוררות אינדיבידואלית, כי מאחרי התבדלות קולקטיבית זו של הקיבוץ הארצי, חבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד, עומד כוח חלוצי מלוכד, אידיאליזם עצום של היחיד ואגואיזם אנונימי של הקיבוץ. לא קלה תהיה העמידה בפני התפוררות זו המתלבשת מחלצות של התלכדות קיבוצית, כי אינך יודע איפה סיים השטן ואיפה התחיל האלוהים. ואף־על־פי־כן — אל נירתע. נרים דגל הכלל!

להסתדרות אחת, מפלגה אחת ונוער חלוצי מאוחד! ובנוער ניבחן! אין זו שאלה של מחנות־העולים ושל גורודניה. כל נער יהודי, אנו אחראים לו. עלינו להכשיר ולחנך את הנוער במסגרת הכלל ולשם הכלל. לא רק הקבוצה זקוקה לריזרבה. גם למושבים יש צורך בריזרבה. ודרוש נוער חלוצי לא רק לכפר. גם העיר, גם בית החרושת והמלאכה, ואפילו המשרד, צריכים לנוער חלוצי. וגם הרכבת והנמל זקוקים לנוער חלוצי, והים — אולי יותר מכולם. אנו רוצים כפר עובד. אנו רוצים גם עיר עובדת וגם ימאות עובדת. בכל ענפי העבודה — אחד הוא החזון. ולתנועת־הפועלים יש צורך ב“בית־תינוקות” משותף, שבו יתחנך הנוער שלנו למלוא יעודו בהקמת המולדת וחברת־העובדים.

ובזה תיבחנו כולכם, החברים בקיבוץ, בקבוצה ובמושב: אם תתנו לכלל־התנועה את הנוער שלכם, ואם תתנו לו מחנכים ומדריכים.

ייחדתי דברי על הנוער רק בדרך דוגמה. ומכאן גזירה־שווה למפלגה, להסתדרות, לישוב, לציונות. עבודה במסגרת הכלל, למען הכלל, מתוך זיקה לכלל, שכולכם — גם חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי, ארגון המושבים — אינכם אלא פרטים ויחידים בתוכו. הכלל עשה את כולכם, וחובת כולכם — לכלל!

---

פועלי הבנין והתנועה *

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, 23 ביוני 1944

(בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא"י)

מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום! 2( היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך. 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה. אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו, איפוא, מקצוע הנתון לתנודות קוניונקטורליות יותר מכל מקצוע אחר. והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. אינו יכול פועל בנין לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמר בנינו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשום כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחר, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם־כל לגבי פועלי הבנין, ארגון ארצי.

השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרויות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרויות ארציות. ואף־על־פי־כן אני מציע ייסוד הסתדרויות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונו את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום עובד הפועל בבנין, ומחר – בחרושת, ומחרתים – בעבודה אחרת, ואם יוצרים הסתדרויות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיקשו את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צאָכיסטית. ואם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג רק לענינים המקצועיים, ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבר קבוע במקומו ובמקצועו, אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת, ישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאוד. אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאות של עבודת־בנין גדולה. והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10־5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבועות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין, דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוותר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהח' רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.

עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה הח' רמז תובע כל השנים – הקניית זכויות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תקנה זכויות של קביעות לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שום פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנו נלחמים על קביעותו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4־3 ימים בשבוע. אנו נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחר שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.

יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרותה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוכל להתחרות עם פועלים ע"י הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהודי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הוועד הפועל של ההסתדרות והנהלת סולל־בונה לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון־העבודה בלבד – איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצור, ולפועל היהודי יש נכס – המוח שלו. מוח, דבר נחוץ הוא – גם בעבודה גופנית, ועלינו להשתמש בנכס הזה. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנועתנו.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילו, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000־800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל העבודה ולכל הציבור. ואין חשש שתיווצר ע"י כך שינאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונו בעין־חרוד, במשמר העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשינאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המיפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מיפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים, ־ שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו, ־ אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות, גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהודית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קאפיטאליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף, והוא המקבל את שכר־העבודה הוא הקונה את מכשירי הייצור ואת חמרי הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. יתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.

*

וכמה מלים על סולל־בונה. סולל־בונה איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי סולל־בונה איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבורית. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיה מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דוקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה, ־ לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה שתנובה, המשביר המרכזי, סולל־בונה והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. ולא מקרה הוא שסולל־בונה נעשה בעל בתי־חרושת. ולא יהיה משום מקרה אם סולל־בונה ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן סולל־בונה, מוכרח להיות מוסד של חברת־העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה שסולל־בונה עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקורתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין. והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל סולל־בונה.

יתכן שמסולל־בונה נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ. אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מסולל־בונה מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. סולל־בונה מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במישטר שבו אנו חיים. סולל־בונה צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.

פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא רק כענין מקצועי בלבד, אלא ראיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין. כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה שנתיים, כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחר המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שייסדו את גדוד־העבודה, את קיבוצי “השומר־הצעיר”. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה. שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור הפועלים ושל תנועתנו בכללה, והוא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיוון יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.

יש להקים הסתדרויות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועה“פ של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועה”פ אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי א“י. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמדות הכלל. ההסתדרות הכללית – בוועידותיה, במועצותיה, ובועה”פ – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע, ־ כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית, וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת. כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית חרושת. אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. ואני מקוה שתהיה עליה, עליה גדולה. וההסתדרות הזאת תיזקק יותר לעזרת ההסתדרות הכללית מכל הסתדרות ארצית אחרת. ואף על פי כן, אל פחד! אל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידות. שום איש ביחידות – איננו נאמן, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו מישגה? – יעשו וילמדו מהמישגה.

---

לקראת ההכרעה *

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, 4 באבגוסט 1944

בפתיחת מועצת המפלגה בפתח־תקוה בסוף מאי ש"ז הצגתי שורה של שאלות כאובות ומרות שנישאו אז כמדומני על שפתי רוב פועלי ארץ־ישראל: המתחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית להתפורר? העומדת ההסתדרות ליהפך לזירת־התגוששות של מיעוטים מחוסרי־אונים ומחוסרי־אחריות? היתמוטט מעמדו של הפועל העברי בישוב ובציונות?

תשובה ראשונה לשאלה זו ניתנה על־ידי שבעה־עשר אלף פועלים ועובדים בלתי מפלגתיים – מהקיבוץ, הקבוצה, המושב, המושבה, מפועלי בתי־החרושת, הובלה, בנין, עבודות ציבוריות, נמל וצי, פקידים ומורים, עובדי־מדע וסופרים, אשר נזעקו לקריאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לעמוד בפרץ אשר נתגלע במחנה – נזעקו בכוח, במידות ובנאמנות אשר הפליאו גם את קוראי הקריאה. בתנועתנו כבר ראינו כמה מעשים של התעלות והתרוממות ציבורית ברגעים קשים ומסוכנים, אבל מעשה כביר כזה עוד לא ראתה אפילו תנועתנו. זה היה מיפעל־האיחוד רב־הכמות ורב התנופה ביותר שקם בארץ לאחר היווסד הסתדרותנו הכללית. הנסיונות העלובים והנלעגים שנעשו פה ושם להטיל דופי ולעז בהתעוררות המונית זו, התעוררות של חרדה ואחריות לאחדותנו המעמדית ושליחותנו הציונית – אינם מעידים על רמה שכלית מוסרית גבוהה של המנסים.

המעמד הגדול של שבעה־עשר אלף פועלים מהכפר ומהעיר שנצטרפו למפלגת פועלי ארץ־ישראל “למען שאת את נס היצירה והמלחמה של הפועל העברי לעם דווּי ומעונה” – לא היה הפגנה חד־פעמית, ועוד נתכנו לו עלילות ונצורות בחידוש פני התנועה בארץ לאחר גמר פרשת הבחירות.

השבוע ניתנה התשובה השניה¹. עוד לא ידועים הפרטים על מיפקד־הכוחות הגדול שנתקיים בימים האלה בישוב, אבל הפרטים אינם קובעים. למרות השתוללות פרועה של יצרי הפילוג בתוך מחנה הפועלים ומחוצה לו, למרות השותפות המוזרה שקמה למעשה בין “משמר”² מצד אחד ובין “המשקיף”³ ו“הבוקר” מצד שני בהטלת שיקוצים ועלילות־זיופים על הבחירות עוד בטרם נתקיימו, ולמרות ההפרעות שבאו מצד תקיפים מקומיים בעריכת הבחירות – נהרו אלפים ורבבות למלא חובתם האזרחית והציונית בישוב, והפועל היהודי שוב לא הכזיב; שוב הלך בראש הישוב. מאמצי תעמולה והסתה ושיסוי במטרה לפורר ולפצל את הכוח ההיסטורי המלוכד ההולך בראש תנועת־הפועלים מאז היותה ועד היום הזה עלו בתוהו – ציבור הפועלים הרחב שמר אמונים למפלגתו.

לפני שנתיים, לפני הקרע, הכריז אחד מראשי סיעה ב'⁴ על התגאותו במפלגת פועלי ארץ ישראל, ש“היא מפלגת הרוב, אשר כיוונה ובנתה והיא האחראית יותר ממישהו על היש בארץ, על הקרקע הזה שבידינו ועל הרכוש הזה שבידינו, ־ שיש לפועלי ארץ־ישראל בתקופה הזאת. מפלגה שששים ותשעה אחוז מהפועלים מצביעים יחד בעדה, נותנים לה אמון וכוח ויפוי־כח – ומפני זה הוא גאה על מקומה בישוב, על מקומה בציונות, על מקומה כלפי הממשלה”. מה היה צריך אותו מנהיג להגיד עכשיו לאחר שבמשך שבועות וחדשים הושקעו כל כך הרבה עמל וכוחות ואמצעים לשסות, להלעיז ולהטיל דופי במפלגה למען פרק וערער את “האמון והכוח והיפוי־כח” – ופועלי ארץ־ישראל לא נרתעו ועמדו שוב כסלע איתן סביב מפלגתם, והתשובה אשר נתנו רבבות הפועלים בבחירות לאסיפת הנבחרים – גם המלעיגים והמעלילים לא יהינו עוד לסלפה.

מעין־חרוד ומתל־אביב יצא הקיטרוג הגדול על מפלגת פועלי ארץ־ישראל. – פה ושם נמנו וגמרו החולשים על סיעה ב' לבצע את מהפכת־החצר ולהפוך את מפלגת הרוב למפלגת־מיעוט. למען הוות כף־המאזנים אשר תחזיק את ההכרעה והשלטון בהסתדרות. ופועלי עין־חרוד ותל־אביב – יחד עם פועלי ירושלים וחיפה, פועלי המושבות ומשקי הפועלים לכל צורות התישבותם, הוציאו את משפטם. בשני המקומות גם יחד, כמו בכל שאר המקומות בארץ, הביעו לא פחות מששים אחוז של הבוחרים את אי־אמונם למקטרגים ולמפלגים, והתרכזו סביב מפלגתם של פועלי ארץ־ישראל.

רק עיוור אינו רואה את משמעותה העמוקה של הצבעת החברים במקומות כעין־חרוד ותל־יוסף – ישובים מרכזיים בקיבוץ המאוחד, לאחר שסיעה ב' ניסתה בכל האמצעים הכשרים ושאינם־כשרים להוכיח לציבור הפועלים כאילו סיעה ב' והקיבוץ־המאוחד הם היינו הך.

עין־חרוד ותל־יוסף, כפר גלעדי ואשדות־יעקב הזימו את הבדותה הזאת, ופועלי תל־אביב וחיפה, המושבות והמשקים ברבבותיהם עשו לאל את הנסיון לערער את הכוח המאוחד והמדריך של פועלי ארץ־ישראל – – ובתוך הישוב מופיע שוב הפועל העברי לא מפורר ומפוצל, חסר־אונים וחסר־ישע, אלא כשהוא מלוכד ומרוכז במפלגת־מעמד גדולה הנשענת על רבבות פועלים בחקלאות ובחרושת, בבנין, בהובלה, ביבשה ובים, בעבודה שכירה ובמשק־פועלים עצמאי, ביגיע־כפיים ובעבודת־רוח, בוותיקי העליה השניה ובצעירי המשמרת החלוצית מכל העדות וקיבוצי הגלויות, מפלגה אשר לא היתה כמותה בתנועת־הפועלים היהודית ואשר מאז היות תנועת־הפועלים הארצישראלית – היא עומדת בראשה.

ובשבוע הבא ייתבעו שוב פועלי ארץ־ישראל לתת תשובה – תשובה אחרונה פוסקת: לא על דמות המפלגה, כבכינוס הפועלים הבלתי־מפלגתיים; לא על דמות הישוב וכנסת־ישראל, כבבחירות לאסיפת־הנבחרים, אלא על דמות הסתדרות העובדים עצמה, בית־היוצר של כנסת העבודה העברית, סדן המהפכה והיצירה של בוני־המולדת ומייסדי־מדינה.

הסתדרות העובדים הוקמה לפני עשרים וחמש שנה, בחנוכה תרפ“א. היא לא נבראה יש מאין. לפני הקמת ההסתדרות פעלו ועשו בארץ “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר" – שמילאו גם תפקידים מפלגתיים וגם תפקידים הסתדרותיים, והניחו יסוד לכל יצירות הפועל העברי וערכיו המוסריים והחברתיים בארץ: עבודה עברית, שמירה והגנה, לשון ותרבות עברית, התישבות עובדת, קבוצה ומושב, מוסדות לעזרה הדדית וקואופרציה יצרנית וקבלנית, שיוויון האשה ושיתופה המלא ביצירתו ומלחמתו של הפועל, איחוי קרעי העדות והשבטים וקיבוץ גלויות, מלחמה פוליטית ומקצועית, מלחמה על זכויות הפועל והעם, יצירת הון מעמדי ולאומי, טיפוח תנועה חלוצית והקמת עתונות וספרות פועלית.

גם לפני היווסד ההסתדרות נתקיימו הסתדרויות מקצועיות: הסתדרות חקלאית, הסתדרות פקידים, הסתדרות פועלי רכבת, דואר וטלגרף, אגודות מקצועיות מקומיות ומועצות פועלים עירוניות.

עם היווסד ההסתדרות הוקמה המסגרת הכללית, שליכדה בכלי רב־אונים אחד את כל המיפעל והיצירות והמרץ והכוח, היוצר והלוחם של ציבור הפועלים בארץ.

חנוכה תרפ"א תישאר מפני כך תאריך גדול בתולדות תנועתנו, ־ אך כשם שאין זה תאריך־בראשית, אין זה גם תאריך של סיום. הדפוס שהוצק אז אינו דפוס סופי ואחרון. ההסתדרות היא יצירה חיה, מתפתחת וגדלה וחלות בה – כבכל דבר חי ומתפתח – חליפות ותמורות בלתי־פוסקות; דרכים חדשים ונסיבות חדשות מצריכים כלים ודרכי־פעולה שונים, ויש להתיך מדי פעם בפעם את הדפוסים ולצקת אותם מחדש למען יתאימו לתנאים ולתפקידים החדשים – וביחוד בשעה זו כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, על סף הכרעות חמורות, על סף פרשת דרכים היסטורית עם גמר המלחמה באירופה.

מאז נוסדה ההסתדרות גדלנו פי שלושים ויותר. מארבעת אלפים וחמש־מאות חברי ההסתדרות הגענו למאה וחמישים אלף. הסתעף והתגוון הרכבנו המקצועי. במקום שנים־שלושה מקצועות – אנו עסוקים עכשיו בענפי־עבודה שונים ומרובים בחקלאות ובחרושת, מלאכה ובנין, הובלה ותחבורה ביבשה ובים; הסתעף והתגוון גם הרכבנו החברתי והתרבותי.

בימיה הראשונים של ההסתדרות היה ציבורנו מורכב ברובו הגדול מיוצאי “החלוץ” ותנועות ציוניות סוציאליסטיות ומצויד ברכוש תרבותי ורעיוני לא־קטן. במשך הזמן קלטנו המוני פועלים שבאו לארץ ולעבודה מתוך אונס ומצוק בלבד, והם יוצאי שכבות ועדות וארצות ללא חינוך ותרבות וחיי תנועה, ובציבורנו נוצרו מרחקים תרבותיים המסכנים את שלימותו ואחדותו וקשרי תרבותו. זרות לשונית ורעיונית, נכר תרבותי וחברתי דנים מאות ואלפים בתוכנו לחברות פיקטיבית בהסתדרות.

פועלים אלה עלולים להיות טרף לכל דימאגוגיה “ימנית” או “שמאלית” וברגע משבר וזעזוע – כאלה שמזומנים לנו מזמן לזמן, אם מתוך סיבות כלכליות או פוליטיות, ייהפכו לגורמי חולשה וכשלון במקום מרכזי כוח ומישען.

מאז היווסד ההסתדרות הוטל על ציבור הפועלים עול משפחה וצער גידול־בנים. פועלי ארץ־ישראל בזמן היווסד ההסתדרות היו כמעט תנועת־נוער, ומעטים ביניהם היו בעלי־משפחה. מאז גדל דור שני ושלישי, ושאלת ההמשך ומקומו של הדור השני בתנועה נעשתה חיונית; בכפר העובד נפתרה שאלה זו כמעט מאליה, באופן הטבעי ביותר; הבנים והבנות ממשיכים מיפעל הוריהם גם בקבוצה וגם במושב, ולא עוד אלא שהם נראים מושרשים יותר בכפר. הם ינקו את העבודה והחקלאות עם חלב אמם. לא כן בעיר. השאלה של ההמשך היא קשה, ואין זו רק שאלת ההורים בלבד. זוהי שאלת התנועה. בני הפועלים היהודים בארצות אחרות עוזבים את העבודה. והאב, גם כשהוא חבר במפלגה סוציאליסטית, אינו מצטער על כך, ואינו רואה בזאת כל פגם. אם כדבר הזה יקרה בתוכנו, אין זה רק דילדול כוחה של התנועה, אלא ערעור יסודותיה.

עכשיו, כשקיבוצי־היהדות הגדולים באירופה המזרחית נשמדו, החריפה במיוחד שאלת הריזירבה החלוצית שלנו – ובעיית הדור השני בתוכנו נעשתה משום כך עוד יותר חיונית.

לבסוף – מאז היווסד ההסתדרות הוטלה עלינו אחריות ציונית כבדה. לפני עשרים וחמש שנים היה ציבור הפועלים דחוק בפינה בלי כל מעמד בישוב ובציונות. לא היה אף ועד מושבה אחד ולא ועד קהילה בעיר שהיה בה פועל. גם במוסדות התנועה הציונית לא היתה כמעט דריסת־רגל לבאי־כוח הפועלים מאז הוטלה על תנועתנו אחריות כבדה גם בישוב וגם בציונות.

ואילו היו ימים אלה ימים כתיקונם היינו, לרגל כל התמורות והחליפות, חייבים בבדיקה יסודית של דפוסי תנועתנו ודרכי פעולתה – אם הם הולמים את המציאות החדשה וצרכיה המשתנים. אולם אנו עומדים עכשיו על פרשת־דרכים היסטורית; לגבי העולם – אנו מתקרבים לקץ המלחמה; לגבי עצמנו, ־ אנו עומדים ערב המערכה של העם היהודי.

גורלו של כל יחיד בתוכנו – לא פחות מגורלו של הכלל כולו – הכלל המעמדי והכלל הלאומי – יוכרע בשנים הקרובות. המעבר ממשק מלחמה למשק שלום יהא כרוך בזעזועים כלכליים קשים. אלפי פועלים העובדים עכשיו במחנות־צבא ובבתי־חרושת המייצרים מיצרכים צבאיים, בהכרח יופנו למשק ציווילי. לעומת צמצומם או הפסקתם של ענפי עבודה מלחמתיים יתרבו ויתחדשו ענפי־עבודה של ימי שלום, ובשורה הראשונה בנין ועבודות ציבוריות. בעקבות העליה תבוא התישבות חדשה, הרחבת החרושת וההובלה ועבודות ימיות. אולם המעבר מעבודה אחת לשניה לא יהיה פשוט וקל. באיזו מידה תוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר להמוני הפועלים הנמצאים כבר בארץ – ולבאים?

אנו צפויים לא לזעזועים כלכליים בלבד. אנו חיים עכשיו במישטר של הספר הלבן, ואין אנו מעלים על הדעת הישארותו של מישטר זה. אולם לא באפס־יד ומאליו יבוטל הספר הלבן. ייתכנו זעזועים מדיניים חמורים, ונצטרך לעמוד במיבחנים קשים. ושוב מתעוררת השאלה: התוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר לישוב כולו ולעם? ההסתדרות תיתבע להכרעות חמורות ורבות־אחריות, גם בענינים חיוניים של המוני חבריה וגם בענינים גורליים של העם כולו. היא תידרש לעמוד במערכות כלכליות ומדיניות. כל אשר עשתה ההסתדרות עד עכשיו, כל האמצעים והכוח והנסיון אשר צברה, והמיפעלים והכלים אשר הקימה, אינם אולי אלא הכנה והקדמה למה שעתידה ומצווה ההסתדרות לעשות בשנות־ההכרעה הקרובות כלפי־פנים וכלפי־חוץ.

והדמות אשר תיקבע להסתדרות לשלוש השנים הקרובות – שנות הכרעה בעולם כולו, ועוד יותר בעולמנו אנו – הכוח אשר יינתן בידה, הדרך שיותווה לפעולתה – יכריעו, יותר מכל גורם יהודי בודד אחר, את הכף במאבק הגדול שבו יעמוד העם העברי לאחר גמר המלחמה. התוכל ההסתדרות, בשנות מיבחן אלו, לשמש חומת־מגן לרבבות חבריה במלחמת קיומם הקשה מצד אחד, ומנוף־הצלה ופדות לעם ישראל בהיאבקותו ההיסטורית מצד שני? זוהי השאלה הגדולה, המרכזית שהועמדה לפני 150,000 חברי ההסתדרות ביום הבחירות. והתשובה תלויה בהכרעת הציבור בשתי השאלות הגדולות השנויות במחלוקת בתוך ציבורנו: שאלת אחדותנו הפועלית והיהודית ושאלת מדיניותנו הציונית.

ייתכן שלצרכי תעמולת בחירות מועיל לסיעה זו או אחרת להמציא ניגוד בין אלה שדוגלים בהתישבות חקלאית ובין אלה ששוללים אותה, כביכול; בין אלה שאדוקים בערכים החלוציים של עבודה, הגנה, הגשמה עצמית ובין אלה שמתכחשים לה כביכול; בין אלה שהם בעד עצמאותם המעמדית של פועלי ארץ־ישראל ובין אלה שרוצים בשם העם “לשעבד” את פועלי ארץ־ישראל. ייתכן שיש בציבורנו גם פועלים שאין להם מושג על ההסתדרות, מייסדיה בוניה ומקיימיה, והם מוכנים לקלוט הסברה זו שמפלגתו של א. הרצפלד מתכחשת להתישבות חקלאית, וחבריו של ב. כצנלסון התפרקו מערכים חלוציים, ואנשים כשאול מאירוב מתנכרים לעליית־מעפילים, וגולדה מאירסון מסייעת בידי הממשלה לגזול מהפועלים זכות השביתה, וסירני מגבעת־ברנר ומאות ממייסדי ההתישבות הקיבוצית וראשוניה – רוצים לפרק את הקיבוץ המאוחד, ויבנאלי הוא אויב וצר לעדה התימנית, ושכל מפלגת פועלי ארץ־ישראל אינה אלא כנופיה של פקידים המתפרנסים על חשבון הציבור ומשתלטים בכוח ובמרמה על ציבור הפועלים.

ייתכן שיש מאות ואלפי חברי ההסתדרות שדברי הבל והבאי כאלה יתקבלו על לבם. אולם הוויכוח שנחלקו בו גם הפועלים בעין־חרוד וגם הפועלים בתל־אביב אינו אלא בשתי שאלות אלו:

א) איחוד או פיצול – בהסתדרות, במפלגה, ב“החלוץ”. בבית־הספר, בתנועה הקיבוצית, בנוער, בישוב, בציונות, בכוחות הבטחון, בעליה. הנתאחד על ערכי־היסוד המשותפים לכולנו – או נתפצל ונתבדל ונתחלק לפי גווני־גוונים והלכי־רוח ושינויי־סגנון וחילוקי־דעות שוטפים? הנקיים הסתדרות כללית אחת לכל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל דעה, עדה, מוצא, יחס לדת השקפה מדינית ותפיסה אידיאולוגית – או כמיספר הדעות והאידיאולוגיות יהיה גם מיספר הסתדרויותינו? הנקיים מפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת המאחדת בתוכה את כל חברי ההסתדרות, שיש להם זיקה רעיונית ומעשית לחזון הציוני־הסוציאליסטי על יסוד חירות ויכוח ובירור וכושר הכרעה וביצוע – או שכל צורת התישבות, תפיסה פילוסופית, גישה פוליטית וגוון אידיאולוגי יתבצרו במסגרות נפרדות ומתחרות, ולא תשעים האחוזים המשותפים לכולם, אלא עשרת האחוזים הנפרדים יהוו את היסוד של הסיעות המפלגתיות, והעיקר ייהפך לטפל והטפל לעיקר?

הנטפח תנועה חלוצית מאוחדת על יסוד הערכים המשותפים והכלליים של פועלי ארץ־ישראל, כפי שנתגלמו בדגניה, בכפר־גלעדי, בעין־חרוד, בנהלל, בכפר־ויתקין, בטירת־צבי ובמשמר־העמק – או נפצל ונפורר את הנוער לפי צורות ההתיישבות, הסיעות המפלגתיות והזרמים הפוליטיים שבתוך ארץ־ישראל העובדת?

היהיה בית־ספר מאוחד לכל ילדי הפועלים בכפר ובעיר אשר יחנך ויכשיר אותם לחיים חלוציים בהתישבות, בהתגוננות, ולשליחות חלוצית במעמד ובעם – או כפי שנהוג עכשיו בעמק שילדי קבוצה אחת אינם יכולים ללמוד בבית אחד עם ילדי קבוצה שניה המשתייכת לגוש התישבותי אחר, ועוד מעט יגזרו על נשואי־תערובת בין קיבוצים שונים ובין צורות־התישבות שונות.

בבחירות לאסיפה־הנבחרים הופיעו למעלה מעשרים וחמש רשימות בישוב של קצת למעלה מחצי מיליון נפש. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית מופיעות רק שתי רשימות, באנגליה רק שלוש. פועלי ארץ־ישראל רצו להיות לדוגמה לישוב באחדותם ובשלימותם הפנימית, ואת אשר עשו בארץ ובעם – עשו בכוח אחדותם. בלי הסתדרות כללית לא היו הפועלים היהודים כובשים לעצמם יכולת־עבודה ותנאי־עבודה והישגים מקצועיים שאין דוגמתם בכל הארצות השכנות ובקרב שכנינו; ובלי איחודנו הפוליטי לא היינו מגיעים למעמדנו האחראי בישוב ובציונות. אולם אין אחדות מוקמת פעם ולעולמים. בלי מאמצים מתמידים וגוברים, אין האחדות מתקיימת גם בארץ של ציבור־פועלים יציב ומגובש, ולא כל שכן בארץ של עליה, בארץ של התהוות וצמיחה וגידול בלתי־פוסקים.

איחוד כפילוג אינו אקט חד־פעמי, אלא מגמה וכיוון, ושתי המגמות מתרוצצות בהסתדרות ובציבור כל השנים – ואין פלא שבשעת־מיבחן זו נתחדד הריב ביניהן. בוויכוח שנתקיים בועד־הפועל של ההסתדרות⁵ ובמועצה על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, בא לידי גילוי בהיר הריב בין שתי המגמות.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל אמרה לדרוש בקונגרס אחדות־פועלים עולמית, אשר תכלול פועלי כל הארצות בלי יוצא מן הכלל, והאחדות אשר תקום תהיה גם פוליטית וגם מקצועית; דבּּרי השומר הצעיר דרשו אחדות מקצועית בלבד, כי בשטח הפוליטי הם מוסיפים להחזיק בתורת הפלגנות של הקומאינטרן אשר בינתיים שבק חיים לכל חי. השומר הצעיר נוקט בעמדה זו לא רק כלפי־חוץ אלא גם כלפי־פנים, ומשום כך הוא דורש צמצום סמכותה של ההסתדרות לפעול רק בענינים מוסמכים, ואין הוא מקבל מרות מעמד־הפועלים בכמה וכמה ענינים. הוא מקיים בכל מקום שזה ניתן לו “החלוץ” מיוחד משלו, בית־ספר נפרד לנוער שלו, מתבדל מציבור הפועלים בענינים מוניציפאליים, ואינו מקבל מרות סיעת־הפועלים בקונגרסים הציוניים בשאלות העיקריות, גם כשהוא משתתף בתוכה. אולם להשומר הצעיר יש יתרון אחד: הוא מחייב פילוג ופירוד – ואינו מסתיר זאת. אולם יש סיעה אחת בתוכנו העושה מעשי פילוג ומבקשת שכר כמאחד. חלומה של סיעה זו בבחירות לוועידת ההסתדרות היא הפיכת ההסתדרות לסיעות סיעות של מיעוטים, אשר אף אחת מהן אין בכוחה לכוון את ההסתדרות, להתוות את דרכה. משטר זה של מיעוטים, המתפרנסים מפיוסים וסחיטות הדדיים על חשבון ערכים ועקרונות ידון את ההסתדרות לחוסר־אונים, ישתק את התנופה החלוצית, יחבל את פעולתה המקצועית, יערער כושר יצירתה ומלחמתה – דוקא בשנות־הכרעה חמורות אלו הצפויות לנו. כשגם לפרט הפועלי, לכל יחיד ויחיד בתוכנו, ועוד יותר לכלל, לכלל המעמד וכלל העם, דרוש הכוח המלוכד והאחראי והחלוצי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כחומה חיה סביב כל יחיד במלחמת־קיומו ויאציל את מלוא כוחו ויכלתו לעם היהודי המתבוסס ביסורים ונאבק על הצלתו וגאולתו.

---

על בית־המדרש להדרכה רעיונית של תנועת הפועלים *

מאת

דוד בן־גוריון

נובמבר 1944…

(במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל)

תנועתנו אולי יותר מהרבה תנועות־פועלים אחרות ניזונה ממקורות רעיוניים וחזוניים. הרעיון והחזון הביאו אותנו לארץ ולעבודה. מעטות התנועות שיש בהן דריכות מחשבתית ומוסדית כמו בתנועתנו. ואעפ"כ אין תנועתנו עשירה בעבודה מחשבתית מסודרת ושיטתית. אין זה אומר שלא היו ואין אצלנו חיים מחשבתיים. להיפך, טבע תנועתנו, טבע האדם שלנו, והאופי של עבודתנו, מחייבים מאמץ מחשבתי כביר, אבל המאמצים המחשבתיים שלנו, שלא כמו בתנועות־פועלים גדולות ונורמאליות, באים לידי ביטוי כמעט אך ורק תוך כדי העבודה, המאבק והמלחמה, שאנו נתונים בהם, לרוב בתורה שבעל־פה.

כל זמן שהיינו מעטים, ציבור קטן, אולי לא היה צורך בתורה־שבכתב. במגעם של חברינו בזיקה ההדדית שלהם, אפילו לא בשיחה פומבית, אלא בפגישה במטבח, אחרי העבודה, היה משום בירור רעיוני. ואני בטוח שאוצרות מחשבה רבים הלכו לאיבוד בימים הראשונים לקיום תנועתנו, משום שלא היתה דאגה לכינוסם, ואף האנשים שהגו וחשבו לא דאגו לכך, שדבריהם יישארו ויישמרו. אבל תנועתנו בינתיים גדלה, והיא מתרחבת ומסתעפת, ובאים אלינו רבים בלי המיטען הרעיוני המוסרי, שניתן למועטים ששרדו מן הראשונים. באמרי זאת מתכוון אני ללגנדה הנפוצה בדבר העליה השניה, כאילו היתה מורכבת כולה מבני־עליה, מאנשי־סגולה, לא מניה ולא מקצתיה, לפי השערתי, לפחות 90% מאנשי העליה השניה לא עצרו כוח להישאר בארץ אפילו חצי שנה – מקורה של הלגנדה הזאת היא בכך שנשארו שרידים מעטים, ובדרך־הטבע נשארו אלה שהיה להם יותר אומץ ויותר נאמנות ויותר כוחות נפשיים ומוסריים. אבל בדרך־כלל לא היתה העליה השניה טובה מן השלישית והרביעית ומהעליה של עכשיו. נכון אמנם דבר אחד: מאחרי המלחמה העולמית הראשונה נהרסו במרכזים יהודיים גדולים אפשרויות לחינוך הדור הצעיר. מצב החינוך היהודי לאחר המלחמה הקודמת הורע. יחד עם הרעת המצב החומרי, יחד עם הפרעות שהיו בשלהי המלחמה הקודמת, יחד עם נישולם של היהודים ועם הירידה התרבותית הגדולה בעולם בכלל, ־ ירד בכלל הניבו הרוחני. אבל לא נכון שהחומר האנושי היה מקודם מעולה יותר, והחומר של עכשיו הוא גרוע. עובדה היא שעכשיו באים רבים, וכמעט כולם נשארים. וזה היתרון לעומת העליה השניה. אז באו רבים ונשארו מעטים מאוד. ועכשיו באים רבים, אך בלי שום מיטען רוחני, בלי שום חינוך, בלי ידיעה על היהדות ועל העם היהודי, על הציונות ועל תנועת־הפועלים ועל הסוציאליזם, והם באים בהמונים ביחס למספרנו. והם נכנסים לעבודה וממלאים את שורותינו. ומשום כך ירוד הניבו הכללי של הציבור, יש לנו עתה עסק עם ציבורים גדולים וגדלים, ואנו עומדים לפני מצבים מסובכים וקשיים שלא היו לנו בתקופות הקודמות.

לפיכך מצווים אנו עתה לדאוג דאגה מיוחדת להעלאת הרמה החינוכית והרעיונית של הציבור. איננו יכולים לסמוך שוב על הנס שקרה לנו, שאגב העבודה, אגב הארגון, אגב העליה להתישבות ואגב הפעולה שלנו ליוו אותנו המחשבות והרעיונות כאילו מאליהם. יש צורך לייחד מאמץ לחיים המחשבתיים שלנו. ורבים החברים אשר הגו בכך, וביחוד נשא ברל בשנים האחרונות, את החלום הזה בלבו: להקים בית־מדרש בשביל ציבור הפועלים, בשביל הנוער, בשביל מדריכים, מחנכים, פעילים, חברי ועדים, בו ישבו וילמדו תורה. ולא רק ילמדו, אלא ישבו ויבררו שאלות, ייחקרו, יעיינו, ובדרך זו יקום מוסד מרכזי לעניני הרוח של תנועת־הפועלים.

והנה ברל לא זכה, ואנו לא זכינו שהוא יקים את המוסד הזה. הוא, שבעצמו היה בית־מדרש חי, ועשרות ומאות חברים ונוער בארץ היו באים אליו לשם שיחה, לשמוע תורה מפיו, או לברר אתו ספקות ושאלות, ללמוד ולעיין, ־ האיש הזה נעקר מאתנו. וכשקרה לנו האסון הזה, הרגשנו כולנו ששומה עלינו למלא בהקדם האפשרי את אחת הצוואות העיקריות של חייו, ולהקים בית־מדרש כזה.

לא אגיד שיש לנו כבר תמונה ברורה ומסוימת על צורתו ותוכנו של המוסד. היינו יכולים לתאר לעצמנו תמונה כזאת, אילו רצינו לעשות העתקה ממוסד אחר שקיים בארץ אחרת, ־ וקיימים מוסדות כאלה באנגליה ובארצות אחרות. אולם כשם שלא ניתן לנו ואין אנו רוצים לעשות מתוך חיקוי עיוור מה שעושים פועלים בארצות אחרות, משום שאנו נתונים במצב אחר, במציאות אחרת ובנסיבות אחרות, כך גם בשטח זה לא נוכל לקחת לנו דוגמה מן המוכן ולומר: “כזה ראה וקדש”. אני מניח שגם לאחר שנקים את המוסד הזה, עוד נתלבט הרבה עד שימצא את דרכו המובילה לצורך המיוחד של תנועתנו ולטבע המיוחד של האדם שלנו.

אבל אנו מקווים שאותם החושים והמאוויים והנאמנות העמוקה ליעודנו המדריכים אותנו תמיד, ידריכו אותנו גם פה. ותוך כדי הקמת המיפעל ושכלולו, תעוצב צורתו ההולמת את תנועתנו. עכשיו עלינו להכשיר את התנאים להקמתו – זוהי חובת התנועה.

הדבר הזה תובע אמצעים רבים. אין אנו מתכוונים להקמת סמינר לחדשים אחדים, אלא להקים מוסד קבוע, באחד המשקים; אולי לא גדול בתחילתו, שיש בו ספריה חשובה, מכשירי עזר, ואטמוספירה תנועתית מתאימה, אטמוספירה של עבודה ושל משקי עובדים מסביבן וגם תנאים חמריים ללימוד ולמחקר – שיהיו בו חברים שיוכלו להקדיש את כל חייהם למחקר ולעיון ולהדרכה; ומורים יהיו בו שיעבדו בקביעות, ותלמידים – נוער ופועלים מבתי־חרושת, בנין ונמל, מקבוצה ומושב וקיבוץ – יוכלו לשבת שם שלושה ־ ששה חדשים, על מנת ללמוד, לברר ולעיין. דבר זה ידרוש אמצעים רבים, מאות אלפים לירות. זה ידרוש מאמץ רוחני גדול מצד טובי כוחות הרוח שישנם בתנועתנו וסביבה, בארץ ובחוץ־לארץ. וכבר פנינו לחברים אחדים בחו"ל שיבואו הנה.

החשיבות שבדבר והקשר שלו למחשבת חברנו הגדול שהלך מאתנו, מחייבים שנחליט על כך, ונבצע את המיפעל בהקדם. אם החברים כאן יחליטו, פירוש הדבר שהם מתחייבים בשם אלפי חברים לאפשר את הקמת המוסד הזה בזמן הקצר ביותר.

הפועל והעם

מאת

דוד בן־גוריון

---

הפרקים המסומנים בכוכב לא כונסו בספרים “אנחנו ושכנינו”, “ממעמד לעם” ו“משמרות”

---

שליחותנו בעם

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, כ“ח באדר תרפ”ח

(מהרצאה במועצת ההסתדרות)

א

שלש השאלות הגדולות המעסיקות אותנו בשעה זו – עבודה, התישבות, עליה – אין להן פתרון בלי שינוי יסודי במצבה של התנועה הציונית.

המאמצים המוצלחים של מוסדות ההסתדרות להקלת חוסר העבודה בחדשים האחרונים עלולים להוליד בתוכנו שביעות־רצות מסוכנת והרגשה כאילו הכל הולך למישרים. דווקא הרווחה המעטה שהיתה לנו עכשיו צריכה לפקוח את עינינו לראות נכוחה. ניטל העוקץ החד והממאיר של המשבר – הרעב והבטלה של אלפי חברינו – אולם המשבר בכללו עומד בעינו: הולך ונמשך השיתוק הגמור בהגשמת הציונות. ולא יהיה פתרון ראדיקאלי לחוסר־העבודה – ע"י קליטת יתר מחוסרי־העבודה בעבודה פרודוקטיבית והעברת אלפי הפועלים העסוקים בעבודות זמניות וארעיות לעבודה קבועה ומתמדת במשק חקלאי ועירוני נושא־פרי – ולא תהיה התישבות חדשה של עובדים בארץ; ולא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעליה חלוצית ועובדת – כל עוד לא נצליח להבריא את התנועה הציונית ולהגביר את רצונה ויכלתה. שרשי המשבר בארץ נעוצים במשברה של התנועה הציונית, והדרך להתגברותנו על המשבר היא בהתגברותנו על הרפיון, הירידה, אפיסת הכוח והאמונה שהשתררו זה יותר משנתיים בתנועה ובהסתדרות הציונית, בעקב הכשלון של “העליה הרביעית”.

חידוש התנועה הציונית, הפראָתה, הפעלתה וביצור עמדתנו בתוכה – הם התעודה המרכזית העומדת כיום לפני תנועת הפועלים, וממנה תוצאות לפיתרון כל השאלה שאנו מתחבטים בהן בימי מצוקה אלה. היש בנו הכח להרים את התנועה הציונית ולהתניעה למאמצים וכיבושים מחודשים?

־־־־־־־־־־־־

מראשית הופעתו של מעמד הפועלים העברי על במת הישוב, נקבע מקומו בתולדות התנועה כנושא העיקרי של ההגשמה הציונית בארץ. עמדת כבוד ואחריות זו כבש הפועל העברי מהרגע שהכיר בייעוד המיוחד שהוטל על המעמד העובד בבנין הארץ ובתקומת העם. הופעה זו מתחילה עם “העליה השניה” שהיתה שונה בתפיסתה מהפועלים שהיו בימי העליה הראשונה. אלה ראו בעבודתם הכרח זמני בלבד ותחנת־מעבר למעמד אחר. יחד עם האכרים שאפו “אל המנוחה והנחלה”. בניגוד לאלה הרים הפועל איש העליה השניה את דגל העבודה, והציל את ראשית התישבותנו בארץ מפשיטת־רגל מוסרית ולאומית, שהגיעו אליה בני העליה הראשונה ומניחי היסוד של יישובנו החדש בארץ; כי בידי בעלי “המנוחה והנחלה” נהפך דבר התנחלותנו הלאומית בארץ, דבר גאולת המולדת ובנינה, לרדיה בעבודת עם זר ולמסחר בפרי עמל נכרים.

הירושה העזובה של אנשי ביל"ו – ראשוני החלוצים של מיפעל ההגשמה הציונית – מצאה בפועל העברי את גואלה הנאמן והמתמיד. הפועל העברי החזיר למפעלנו בארץ את הבסיס המוסרי שנשמט מתחתיו, נפח בתוכו נשמה לאומית והאיר אותו באור החזון הגדול של הגאולה הסוציאלית.

ואת אשר החל הפועל העברי בעליה השניה, המשיך ביתר שאת ואונים בעליה השלישית. חלוצי העבודה של העליה השלישית יצרו את מפעל העמק, הקימו את הבנין העברי והניחו את היסוד לעבודה עברית בחרושת הצעירה. מי יודע מה היה עולה לכיבוש הפוליטי הגדול שכבשה הציונות בהכרזת בלפור ובהכרת חבר־הלאומים בזכות “הבית הלאומי”. – אלמלא עליה חלוצית זו ויצירתה בארץ, אשר גילתה את רצון העם ויכלתו להגשים בפועל את זכותו ההיסטורית שהוכרה במשפט העמים; כלום לא היתה התבדות יכלתנו לקיים זכות זו, מביאה אותנו לפשיטת־רגל מדינית מיד לאחר נצחוננו הדיפלומטי?

־־־־־־־

לעמדתו של הפועל העברי במיפעל הציוני בארץ אין הקבלה והתאמה בתוך התנועה הציונית בעולם, ואחת הסיבות של המשבר הציוני, אך לא סיבתו המכרעת, הוא חוסר־התאמה זה והניגוד שנתגלה בין נושאי המפעל המתגשם בארץ ובין נושאי התנועה המפרנסת ומטפחת את המיפעל באמצעיה המוסריים, המדיניים והחמריים. הפועל העברי היה והנהו הנושא הראשי של מיפעל ההגשמה הציונית בארץ, והוא הטביע את חותמו המעמדי על הציונות המתגשמת. אולם נושאה הראשי, מנהלה ומכוונה של התנועה הציונית בעולם, היה ונשאר עד היום ה“בעל־בית” היהודי, אשר השלים באי־רצון ובלא חדווה את המיפעל בארץ, הטבוע בחותם זה ומתנגד לטבעו החברתי, להרגליו ומושגיו המסורתיים ולחינוכו המעמדי. מדעת ושלא־מדעת נשא בעל הבית הציוני את ליבו ל“חילוף משמרות”, אשר ישים קץ ל“הגמוניה” של העבודה במפעל הציוני בארץ, ולא הבין ש“הגמוניה” זו נובעת מתוך עצם־מהותה ותכונתה הפנימית של הגשמת הציונות. כי עצם דבר הגשמת הציונות אינו אלא ביצוע התמורה ההיסטורית העמוקה המתחוללת בחיי העם העברי, תמורה זו, המתגלה לא רק בשינוי מקום, בהעברת המוני היהודים מארצות הגולה לארץ המולדת המתחדשת, אלא בשינוי מיבנה כלכלי־חברתי, בהעברת המוני יהודים תלושים, מדולדלים, עקרים, נטפלים לגוף כלכלי זר וסמוכים לשולחן אחרים – לחיי עבודה ויצירה, לאחיזה בקרקע, להתערות במקורות פרנסה ראשוניים בחקלאות; בחרושת ובמלאכה ולעמידה כלכלית ברשות עצמם. הפועל העברי בארץ הוא גם הפרי הטבעי וגם המחולל של התנועה הזאת, יצירה ויוצרה כאחת. וכל הגורמים שבציונות – במידה שהם מסייעים ומניעים להגשמת הציונות, הם ממילא, ביודעים ובלא־יודעים, שמשים וכלי־שרת להקמתו ולגידולו של המעמד העובד העברי; כי הקמת מעמד עובד עברי רב־אונים וכביר־יכולת בכל ענפי היצירה המשקית בכפר ובעיר היא היא התכלית ההיסטורית של הציונות המתגשמת.

־־־־־־־־־־

אולם הבעל־בית הציוני, שלא ידע להתרומם מעל תפיסתו המעמדית הצרה, לא הבין את הפרוצס ההיסטורי המוכרח, המתרחש בחביון ההגשמה הציונית. המיפעל הציוני המתרקם בארץ שלא בצלמו ובדמותו עורר בו תמהון זעקה: כציוני הוטל עליו לטפח ולגדל מעשה אשר לא הבין ולא רצה, אשר לא התאים לרוחו. לב התנועה הציונית, המונהגת על־ידי הבעל־בית, לא היה שלם את המיפעל הציוני, המוקם על־ידי הפועל.

בהתנגשות זו שלא פסקה בציונות כל השנים בין נושאי התנועה ובין נושאי המיפעל. גברו האחרונים, אם כי הם היו המעטים וכאילו תלויים לגמרי כראשונים, כי הם ולא בעלי התנועה מילאו את שליחותה האמיתית של הציונות ועשו את רצונה ההיסטורי. נושאי־הכלים של התנועה בגולה הוטל עליהם להיענות ברצון לגזירת המיפעל בארץ ולעשות את מלאכתו.

כעשרים שנה עשתה ההסתדרות הציונית את עבודתה בארץ־ישראל על־ידי הסוכנות המגשימה של הפועל העברי, והבעל־בית הציוני שהיה המושל בכיפה ובקופה בהסתדרות זו, השלים בלא לב ולב את “הסוכנות” הזאת, כי לא היה נושא אחר להגשמה.

ב

עם ראשית “העליה הרביעית” נראה היה כאילו הולכים לקראת שינוי המצב. העפלה חלוצית גדולה במשך ארבע־חמש שנים (1923־1918) עם כיבושיה המרובים בעבודות הממשלה והלאום, בבנין, בעמק, במושבה, הכשירה את הדרך לעליה עממית רחבה. באה הגאות של שנות 1925־1924. עם פרוץ העליה הרחבה נראה לבעל־הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונות – “המעמד הבינוני” הוקלה המעמסה הכבדה – נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת־הפועלים; התנועה הציונית לא תיזקק עוד לשאת בעול הכבד והמעיק של משני־הערכים ומורדי בעבר – העולים ימשיכו בארץ את ההווי החברתי־הכלכלי שגודלו וחונכו בו הם ואבותיהם, והציונות לא תשעה עוד לחלומות ולדמיונות, אשר בדו מלבם מנהיגי הפועלים, שנתפסו לתורות ודעות הזרות לעצם הרעיון הציוני.

למקהלה הזאת של נביאי הבעל־ביתיות נצטרפו גם אידיאולוגים “פרולטאריים” כביכול, אשר מתוך “שמאליות שלא־כדרכה” קידמו בשמחה את הדחת הפועל העברי מתפקידו החלוצי בהגשמת הציונות. בכל מיני ניגונים וגירסאות חזר ונשנה הפזמון הידוע של ה“רוויזיה”: “באסטה” הפועל הכושי עשה את מלאכתו – מעכשיו יפנה את מקומו לבעל־הבית ההגון – “ל”מעמד הבינוני".

והמעמד הבינוני בא – ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את סוד התמורה ולא הוכשר לשינוי־הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבנין הארץ. הוא רצה להמשיך בארץ את דרכי הפרנסה היהודית שבגולה – ולא הבין שלא כפולין ארץ־ישראל. נביאי־השקר של הציונות הבעל־ביתית התעו והדיחו את העליה העממית בתקוות־שוא ובדמיונות כוזבים, שבארץ־ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא, בטרם הוקם בארץ מעמד עובד רב־אוכלוסין ויוצר נכסים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, כמעמד הפועלים והאיכרים בפולין, אשר לשולחנו נסמך “המעמד הבינוני” היהודי בארץ היציאה.

כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל־הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון את המציאות הארץ־ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת ארץ־ישראל. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה הבעל־ביתית – שב ריקם כלעומת שבא באבידת נפש ורכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, משבר קשה בחומר וברוח.

כשלון דרכו של “המעמד הבינוני” בהגשמת הציונות הוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל־הבית הנכשל הרעיל את הנשמה הציונית. התנועה נתדלדלה ונתערערה. ההסתדרות הציונית נתגלגלה במדרון הליקווידציה, והשלימה את חוסר־העבודה, סגירת השערים, אפס פעולה יישובית. נושאי־כליה של הציונות הרשמית הטיפו ליציאה, לפירוק המיפעל הציוני (Abbau בלע"ז), להזנחת העמדות הכבושות.

נושא המיפעל הציוני בארץ – ציבור הפועלים – נשאר בבדידות גמורה: בודד במצוקתו וסבלו בתוך המשבר, בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד, בודד באמונתו ובנאמנותו הציונית.

ההסתדרות הציונית התנכרה ופנתה עורף לנושא מיפעלה בארץ.

ניבעה הפרץ הטמיר שהיה קיים כל הזמן בין נושאי התנועה ובין נושאי המיפעל. התקווה שנצנצה לבעל־הבית הציוני להדוף את הפועל מעמדתו המכרעת והמרכזית בהגשמת הציונות ולהעמיד במקומו את “המעמד הבינוני” – העבירה את ההסתדרות הציונית על דעתה. הפרטנדנט החדש אמנם לא עמד בנסיון ולא קיים את התקוות שתלו בו – אולם אכזבה זו לא תיקנה אלא הרעה את המצב. בעל־הבית הציוני נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, והתנועה שהוא היה נושאה העיקרי, נתרוקנה מכל תוכן חיובי, חיוני ופורה לאחר שנקעה־נפלה ממיפעל החי בארץ, שידי הפועלים כוננוה.

השיתוק הגמור בפעולה הציונית בארץ שבא בעקב המשבר בישוב ובציונות – מציג בפני תנועת הפועלים בארץ תעודה קשה ורבת־אחריות.

התנועה הציונית הירודה השלימה את הפסקת הפעולה הציונית בארץ, אולם נושאי הפעולה אינם יכולים להשלים את ירידת התנועה.

הציוני הרשמי אינו רואה כל סתירה בין “ציוניותו” ובין שערי־הארץ הסגורים, הנפתחים מפעם לפעם אך ורק ליוצאים. הוא אינו סובל מהשיתוק בהתישבות ואינו נפגע מהבטלה והרעב של מאות ואלפי חלוצי העבודה.

אולם הציבור שקשר את גורל חייו בהגשמת הציונות מתחייב בנפשו אם לא ידע לקבוע דרך למעיין התנועה אשר נסתתם, למען השקות והפרות מחדש את מיפעל חייו.

הבקעת דרך לתנועת־עם רחבה רוויית התלהבות ורצון, דרוכת־עוז ורבת־פעלים, אשר תעמוד באמונה לימין המיפעל הנעשה בארץ – זוהי מצות־השעה הגדולה של תנועת־הפועלים בארץ.

ג

מי ילך לנו אל העם? מי יקים את תנועת־העם המחודשת והנאמנה אשר ברית אמת ויציבה תהיה כרותה בינה ובין עושי דברה בארץ, התנועה אשר תתיצב במערכה הקשה בלב שלם וברצון תמים ולא תירתע מכל החתחתים, הכישלונות והתקלות הצפויים לה בדרך; למי ניתן העוז והתוקף להערות מקורות נעלמים המפכים במעמקי העם ולגלות מרץ גנוז שעוד לא נגעה בו יד? מי יצליח להפעיל כוחות חדשים במחנה ומחוץ למחנה יגייסם וירכזם סביב מיפעל־ההגשמה וחזון יעודה;

אחת ויחידה התשובה: אם הכוח הזה ישנו – בתוכנו הוא, בתוך תנועות הפועלים בארץ, ואינו אלא הכוח הקולקטיבי והמלוכד. בארץ – כוחה של הסתדרות העובדים הכללית.

הפועל העברי היה עד היום שליחה ועושה־דברה של הציונות בארץ. שליחות זו היתה מיוחדת במינה: היא פעלה בלי מאנדאט. צבא ההגשמה הציונית היה צבא מתנדבים שלא הוזמנו על־ידי מישהו, הם נתגייסו מאליהם והתייצבו במערכה על דעת עצמם, הם פעלו ועבדו לשמה של הציונות, אך לא בשמה. הציונות הרשמית לא ידעה ולא הכירה זמן רב מי הם עושי מלאכתה בארץ. הציונות הרשמית לא קראה להגשמה, לא תבעה ולא חייבה את נושאיה, וכשבאו אלה לא־קרואים – לא שׂמה אליהם לב זמן רב. בבדידות גמורה החל הפועל את עבודתו בארץ, בודד בציונות ובודד בישוב. חבריהם של אלה שזכו לשאת את שם הכבוד של ביל“ו הכתירו את הפועל בשם “שמנדריק”. בתולדות תנועת־הפועלים לא נמצא מעשה אחד שלא נפגש תחילה בהתנכרות, באי־הבנה או גם בהתנגדות ובמלחמה מצד חוגים שונים בישוב ובציונות. עצם רעיון העבודה שהוא כאילו מושכל ראשון בתנועה הציונית, לא נערך ולא הובן בזמנו על־ידי הגדול והמעמיק שבהוגי־הדעות של “חיבת ציון”. מיפעלי העבודה, השמירה, ההתישבות העובדת, מוסדות החינוך, התרבות, הקואופרציה והמשק הקיבוצי, זכות־אזרח במוסדות הישוב – נכבשו רק מתוך התאבקות ונפתולים, ועל רבים מהם עוד נמשכת המלחמה. אולם רבים מהערכים והקנינים שיצרו וטיפחו הפועלים העברים בארץ נעשו במשך הזמן לנכסי־צאן־ברזל של התנועה הציונית כולה, ואבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה. ה”שמנדריקיזם" נעשה במשך הזמן לנשמת התנועה הציונית, וה“שמנדריקים” הנלעגים היו לכוח הראשי והמכריע בישוב, לכוח משקי, תרבותי, מוסרי, אירגוני, פוליטי שאין דומה לו בארץ ולא באחד הישובים היהודים בגולה.

עד עכשיו היה הכוח הזה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי מיפעל ההגשמה בארץ. ההסתגלות לארץ, החדירה לענפי העבודה השונים, הקמת משקי העובדים בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת ההווי החדש, סידור המעמד ואיחודו, יציקת דפוסי התרבות והציבוריות החדשים – כל אלה בלעו עד עכשיו את מעייניו, מירצו ואונו של ציבור הפועלים. המהפכה העמוקה, הנוקבת עד תהום הקיום וההוויה האישית, שהתחוללה בארץ במחנה העובדים, דרשה ריכוז מוחלט של הרצון והמחשבה, היצר וההכרה סביב נקודה אחת. הוקם התא הראשון של חברת העובדים, נושא המשק הלאומי והממלכתיות העברית.

אולם תוך כדי יצירת הגרעין הראשון של המעמד העובד, המגלם בהתהוותו הגדולה את הציונות המתגשמת בארץ, הונח בלי מלים ובלי מחשבה תחילה היסוד לגורם רב־אונים חדש בתנועה הציונית כולה; תוך מעשה־בראשית של יצירת העבודה העברית בארץ הוצקה הצבת הראשונה, שממנה תוצאות לכלים ולמכשירים חדשים להינתן ביד התנועה ולהגביר כוחה.

במיפעל העבודה בארץ הוקם לא רק שלב חשוב בסולם ההגשמה הציונית בארץ, אלא גם מנוף איתן להרמת התנועה בגולה. תנועת־הפועלים בארץ, ששינתה את פני כל הישוב, הקרינה אור חדש על התנועה הציונית והצמיחה כוחות חדשים בגולה. ראשית אונה של תנועת־הפועלים היתה – תנועת “החלוץ”. בניגוד לציונות הרשמית הבעל־ביתית שאינה מחייבת לכלום, שאינה תובעת כלום מנושאיה ואינה משנה כלום בחייהם – נתרקמה, בכוח ההשפעה החודרת של מגשימי התנועה הציונית בארץ, ציונות חדשה, מהפכנית וחלוצית, ציונות של הגשמה עצמית המעמידה ברשותה הגמורה את נושאיה, משנה את דרכי חייהם בהתאם לצרכיה, ומכשירה אותם למילוי יעודה של התנועה בארץ. תנועת־הפועלים לא רק היפרתה והעמיקה את תכנה של התנועה הציונית, כי אם הרחיבה את מסגרתה ותחום השפעתה.

המיפעל החי של חלוצי הציונות המתגשמת פרץ דרך לחוגים ושכבות שהרעיון הציוני הערטילאי מצאם חסומים וסגורים בפנים במשך עשרות שנים. מיבצרי האיבה וההתנכרות לציונות, אשר הוקמו על־ידי האינטליגנציה המתבוללת והמתכחשת בתוך תנועת־הפועלים היהודית בגולה, ואשר עמדו במשך עשרים שנה בכל ההסתערות וההתקפות של מחשבת הציונות הפועלית והסוציאליסטית – נפרצו ונבקעו סוף־סוף, אם כי לא נכבשו לגמרי, על־ידי תנועת־הפועלים בארץ. יפה כוחו של המעשה המגשים, מכוחה של התורה וההוכחה המופשטות.

הדבר שנעשה עד עכשיו על־ידי הפועל העברי בארץ בתוך התנועה הציונית כלאחר יד, בלי מחשבה תחילה, בלי תכנית מחושבת, בלי סדר והתמדה, אך ורק אגב פעולתו בארץ – הגיעה שעתו להיעשות מכאן ולהבא בתכונה רצינית, במאמץ מרוכז, בתנופה רבה, בעוז־רצון ובלהט־אמונה, באחריות ובעקשנות, כאשר נעשתה עבודתנו בארץ. המשבר בארץ ובציונות גילה בבהירות טראגית, שאין להפריד בין העבודה בארץ ובין התנועה בעם, וגורל המיפעל וגורל התנועה אחוזים ושלובים זה בזה, ואחריות שניהם מוטלת בכל כבדה על אלה שבחרו בעצמם להיות שליחי העם ולעשות את מלאכתה של הציונות בארץ.

על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית כאשר חידש והבריא את המיפעל הישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה בישוב; עליו להיות המפעיל והמעשה כאשר היה לנושא המיפעל והמעשה. כי תיתכן רק שליחות אחת, בעם כבארץ, אשר תתאים ותיאמן ותצליח; שליחותם של אלה, אשר מסרו עצמם, בלי כל שיור ותנאי, לרשות המיפעל וכיוונו את עבודתם לרצונה ההיסטורי של התנועה.

---

ממצור להסתערות

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, י“ב בניסן תרפ”ח

(מתוך הרצאה במועצת הבחרות הסוציאליסטית)

אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, ־ בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, ־ אלא במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו – כולם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר־עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר־העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי. גם במשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם בו אנו במצור, במצור של איבת בעל־הבית הציוני, שהוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו ואנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו,: תנועת־הפועלים ומפעלה, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור ובמחנק, שגילויים הבולט ביותר הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו עצמנו כבר השלמנו כל כך את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית? שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית, זורעים אי־אמון וליקווידציה בתוך שורות התנועה הציונית. גם התנועה שלנו בגולה, תנועת “החלוץ”, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותה לארץ, חסומה בפניה הדרך לארץ־ישראל. האם זה חזיון חולף? כיצד נתגבר על כך?

השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; מיד עם תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור־הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחד, ובבנין מהצד השני, וכל התנועה הציונית, לרבות הציונות הבעל־ביתית, התפרנסו מהכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק נושא אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: “החלוץ” והמיפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם התפרצותה של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו, קרה לה אסון, ומכוח־יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה של 25־20 אלף חלוצים זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב אשר התכוננו לקראתה וכיוונו את דרכה, ובנסיונם הקולקטיבי בארץ במשך עשרים שנה, בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי־דרך ושימשו להם מחנכים עוד בגולה, ־ כי נוצר ע"י העליה השניה מיפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי־הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת. ראשוני “החלוץ” באו לארץ הזאת בהכשרה מסוימת, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, כשלעיניהם המיפעל, שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המיפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמיפעל הציוני היחידי בארץ הוא מיפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה. כשלון מיפעלו ודרכו של בעל־הבית הציוני, הביאו לידי מחשבה שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקווידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ ביתית, לרבות מנהיגיה הראשיים. חוזר עלינו מעין הדבר שהיה לפני 25־20 שנה במושבות, כשהיינו קומץ של בודדים, בלתי מוכנים; עתה זה מתגלה בממדים גדולים יותר. ציבור־הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; הוא בודד לא רק במפעלו, שאין לו עזר ואין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא גם בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ ישראל; בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, וביכולת הרבה שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.

יש עוד סיבה אחת לאותה בדידות ולאותו מצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ־ישראל היא תנועה של מרד. בתולדות העם היהודי היו הרבה תנועות מורדות. במאה האחרונה היתה תנועת־ההשכלה, שהיתה תנועת־מרד נגד חיי הגיטו והתפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה הזאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת־מרד שניה – חיבת ציון. והיתה תנועת מרד שלישית – תנועת־הפועלים היהודית ברוסיה שביטוייה החזק ביותר היה ה“בונד”, ־ אשר מרדה בשפלותם של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאונו של בעל־המלאכה היהודי ושל הפועל. היא היתה ראשונה שהרימה את נס המלחמה לשיווי־זכויות, לארגון הפועל ולמלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת־מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת־אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את בעייתו של העם היהודי כבעיה אינטרנציונאלית ולא הסתפקה יותר ב“ראוונופדאביה”,¹ אשר תבעה שוויון לאומי ומדיני לעם היהודי, והקמת מדינה לעצמו, כמו לכל העמים. כל התנועות הללו שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת־מרד עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ. כל המרידות הנזכרות היו בעיקרן בשטח המחשבתי־הציבורי, ולא נגעו בחיים האישיים: ביסודות־הקיום של האנשים. והנה קמה תנועה חדשה, של הפועל העברי, אשר מרדה לא רק בגולה כי אם גם בציונות וגם בסוציאליזם, ובכל ה“יש” ששרר ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי־ערכים יסודי ביותר בחיים האישיים, בהווי, ־ שינוי־ערכין מתוך הגשמה, ־ הפועל הזה בהכרח היה בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.

מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה להיות בודדים, הוא גורלה של כל תנועה מורדת גדולה – הבדידות היא לפעמים ביטוי של חולשה, ולפעמים – של כשלון, ־ כי המחנה המועט הוא קצר־אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, ־ אבל יש שבדידות היא ערובה לנצחון. כי אם נצורים אנחנו בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, ואם מוקפים אנחנו אויבים, ־ הרי בפנים הננו מבצר. לא מבצר אחרון, כי אם ראשון – מבצר ראשון למהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; כוחות הסמויים מעינינו. אך קיימים הם ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו; אין נוצר יש מאין. ולא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 30.000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובה של ההיסטוריה היהודית.

לא במקרה בא כל אחד מאתנו לכאן. אפשר שלכל אחד מאתנו יהיה נדמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר אשר קרה ל־30.000 איש, שנתכנסו מכל קצווי תבל וחוללו בחייהם שינוי־ערכים עמוק ביותר, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור־אנשים שהוא. די לכל אחד מאתנו שיזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע, וידע איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האומנם כל זה היה מקרה בלבד, ומאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו ודחפו בכוח־איתנים את כל אלה שחוננו בדקות ההרגשה ובהכרת־חובה עמוקה יותר, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שכבר נעשה באנאלי מרוב שימוש – החלוץ. אנחנו מבצר האוואנגרד של המהפכה היהודית, ואין אנו יכולים להיות לא בודדים; גזירה היא שנהיה לא־מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. הכוח אשר נתגבש בתנועתנו אינו כוחם של 25 או 30 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא הוא התגבשות התמצית של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.

הכח הזה אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוא עכשיו לתעודה קשה מאד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.

במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ ובביצורו. יצאנו את הגולה והוצאנו ממנה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה ממיטב הנוער שלה, מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המיפעל שלנו, ־ מהעם אשר נשאר שם. איש העם הזה הופקר לבעל־הבית הציוני ולסוציאליסט היהודי הגלותי: וחינוכו נשאר בידים לא־נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טראגי עם פרוץ העליה הגדולה, שלא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה.

אל נטעה לחשוב, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – והם רובו הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, צוררים לנו, המוכרחים, לפי טבעם להתנגד לנו. להיפך, רובו הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש, ואין לו שום תקווה וסיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד הרכוש, על־ידי ניצול הרוב הגדול של העם היהודי אין לו קיום אלא בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, ־ יהיה השולט בהמונים הללו, והוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כוחות היסטוריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהיבנות בה – הרי הם מניעים אותו – את ההמון היהודי הגדול – לעבור לחיי עבודה בארץ. כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים מחוץ לעבודה. התנועה החלוצית גופא יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעתו של “בעל־הבית”. לשחרר את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני והפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך להכשיר כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, הנמצאת על סף תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית: הקמת מפעלים משקיים גדולים, כמו מטעים חדשים, בניית נמל, חשמל, פיתוח אוצרות ים המלח.

נסתיימה תקופת־ההסתערות־והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה לעורר עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה הגדולה, חוסר־העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקווידאציה המתגברת בתוך הציונות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף־המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך השנתיים הללו, ־ יש סכנה שכל אלה יאפילו את האופק הנפתח לפנינו, ויסיחו אותנו מעבודת הכיבוש של ההמונים היהודים למיפעל של הפועל היהודי בארץ. על כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שעם המלחמה בפגעים ובמכשולים סביבנו, אין להעלים מעינינו את התעודה הגדולה העומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא־צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות אנחנו, אלא ציבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. מלחמתנו בחוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על משקנו צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי־הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי. עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר־העבודה למלחמה בעד התישבות חדשה; את המלחמה נגד הרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים ודרך הסטורית, מחויבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.

---

חילוף משמרות

מאת

דוד בן־גוריון

(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)

א

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העליה דרשו חברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על ה”קטנות“, ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המיפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או־או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמאלי, – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי־פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המיפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה, והרעיון ייהפך לפראזה ריקה ונבובה, לריוויזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחוליתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור יניקה, והענף פורש לכל עבר ורוח; גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות ללא מקצוע וללא נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, שמישקה מפגר, תרבותה ירודה וחייה הציבוריים נסוגים. הם מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי־צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי־מצרים. כאן נפגשו עם אחים מקשיחי־לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת־נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון־העבודה.

ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת עברם, על חוסר נסיונם, על משטמת בעלי־הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של הישוב. רעיון־העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב־יכולת ואדיר־השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים וכבשו מקצועות־עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד הישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות־חיים־וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל־הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על־ידי כך את חרפת הישוב, חייבו את הממשלה למתן חוקת־עבודה חדשה, התווּ את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקימו בארץ את הארגון הכלכלי והפוליטי הגדול ביותר בישוב – את אירגון העובדים, התיצבו בראש המלחמה של הישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכו להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו בישוב ובציונות. כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ – זה היה אולי הניצחון הגדול ביותר של הפועל היהודי בארץ. “החלוץ” בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים היקרים ביותר של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת־הפועלים בארץ.

אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות שלשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מיפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם ההסתערות החדשה מצדנו לחידוש העליה וההתישבות – אנו מצוּוים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.

הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ־גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו, ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם־האדמה־והעבודה בארץ לא־לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי־אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמאלי בגולה, נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המונים לחיי עבודה ועמידה על קרקע, עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית־החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים ואנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני־עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.

תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף־משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל־ביתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי־העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכליה בתור מנהיג האומה והגמונה, המבטא את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.

המעמד הבעל־ביתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את עניני העם, לדאוג לצרכיו, להגן על כבודו ולהיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות; המעמד הזה אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה ותלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר מעמדיותו הצרה של בעל־הבית, שעניניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לעניני העם. הציונות המתגשמת מסירה את המטרה הלאומית מעל ראש בעל הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.

הציונות אינה מתגשמת בחברה לא־מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה מישטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.

ב.

העליה של מעמד הפועלים לגדולה לאומית, התנשאותו לדרגה של בא־כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על־ידיהם לזמן־מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כבדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על־ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שעניניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת־הפועלים יותר ויותר לתנועת־עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת־הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת־הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לעניני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העליה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי־הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה פוליטית.

עליית מעמד־הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני מעצורים שחסמו לפניה את הדרך: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפאתוס הריבולוציוני הרב של תנועת־הפועלים היהודית, ולמרות כשרון־אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה הציבורית וההכרה הלאומית.

בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות־העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועלים וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, בעקבות הדיפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.

בארצות מזרח־אירופה לא הצליח מעולם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופת מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת־הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.

אפקה הלאומי של תנועת־הפועלים־היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון־הפועלים ההמוני היחיד בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות־קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחיה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתיצב בראשה, אלא גם לא הבין להיאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת־ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על־ידי הפועל היהודי, כי אם על־ידי בעל־הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול היה הפועל היהודי להתרומם לדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו לדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על עניניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד, לא היה לפועל היהודי בגולה הדבר המוסרי הנחוץ למען לכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל־ביתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן־זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.

ג.

הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתיצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית, בפני תפקידי־בנין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.

שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי בהיקף ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד־הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה; הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו ועניניו של מעמד־הפועלים זהים עם עתידם ועניניהם של המוני־העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.

אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפאתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה, שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב־גורל וחדל־אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפאתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר־הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון־הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקנינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית היא¹ לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו יעודו הלאומי של מעמד הפועלים.

ברלין, ה' בתשרי תרצ"א

---

שלושה יעודים

מאת

דוד בן־גוריון

מדברי הפתיחה בקונגרס הראשון לארץ־ישראל העובדת

קונגרס חשוב –

לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפאטיה ולא דימונסטראציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מיפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי־עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת הווי־עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי־תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני הישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום ישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך אמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ־ישראל ייחתכו על־ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.

הגוף אשר נטל על עצמו את האיניציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות־העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתיצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד. לא צרכים חמריים ותביעות כלכליות בלבד ליכדו את פועלי ארץ־ישראל לחטיבה¹ מגובשת שאין דוגמתה בכל תנועת־הפועלים היהודית בעולם. הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי־ממלכה; לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף־אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומאטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנציפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי הקבלה בימי הביניים, אשר האמינה ביכולת להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נאציונאליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ־ישראל – תוקם אך ורק על־ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ־יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.

בכיבושי העבודה, במפעלי ההתישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי־חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת־המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי־ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא־היקפה, בכוח העבודה היוצרת ובת־החורין על אדמת מולדת.

הארץ שאנחנו שבנו אליה, שאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ישוב אליה ברוב מנינו ורוב בנינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את ישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגיבורי הראפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המאנדאטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ־ישראל, ודווקא אחרי המלחמה, עם העליה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתישבים.

שלושה ממַדים לארץ. על שני ממַדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש מימַד שלישי – חשוב ביותר – והוא² פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י, גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממַד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונאם אחד לעשרה דונאם וגם למאה דונאם, ובדונאמים האחדים הנוספים על־ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את מצבם של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבניה של ארץ־ישראל העתיקה, אשר שיעור גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ־ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ־ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ־ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.

זכותנו על ארץ־ישראל היא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס־קיום־והתפתחות בעבודתה העצמית, ומפני כך מוכרחה ארץ־ישראל היהודית להיות ארץ־העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם תושביה הערבים. אי־אפשר לבנות הריסות הארץ בלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת־עבודה, קואופראציה יהודית־ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.

תל־אביב, כ“ד באב תרצ”א

---

המפלגות בציונות ותנועת הפועלים

מאת

דוד בן־גוריון

מתוך הרצאה לאחר הקונגרס הי"ז

א

יש קודם־כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים ציוניים הופיעה תנועתנו לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א“י, פועלי־ציון, ה”התאחדות" והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדראציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי־דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי־הדעות לא היו הפעם לפי קו מפלגתי, וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי־שם בלבד; זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס כולו, שבמשך כל הזמן, עד שני ימיו האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית־משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק). הקונגרס הזה, שלטה בו איזו פסיכוזה חולנית, איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת. והרי קונגרס זה היה צריך להכריע בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ. ואיני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי, אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, היה מפולג ואילו חבריו לא היו קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית.

תנועת־הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. ככל שהתלכדות תנועת־הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, כן הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת־הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני־בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה“צ, ה”התאחדות" ופועלי־ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי־ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו זה בלבד נתן לנו הקונגרס – כדאי היה.

ב.

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד־הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לעניני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת־העתיד. בקונגרס זה נעשה רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת־הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כישות ניכרת, נעשתה היום לראש־פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת־הנבחרים, נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה לישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבנו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממים, שאין להם בן־ברית נאמן אחר בישוב מלבד ציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי־מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, איכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני־בריתו ההיסטוריים של מעמד־הפועלים המאורגן. וכשם שהללו לא ימצאו בישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד־הפועלים, כך אין מעמד־הפועלים מוכשר למלא יעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעונינים בבדידות זו. אירגון־הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד־הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב־אונים של הפועלים בפני עצמם, אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון המלא והמשוכלל ביותר של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן ועניניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק המאורגן ביותר בישוב היהודי ובכנסת־ישראל; הוא מהווה כמחצית אסיפת־הנבחרים. כוח זה דיו למנוע את אסיפות־הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין בו די כוח לעצב את כנסת־ישראל בכיוונה של תנועת־הפועלים. לשם כך צריך ציבור־הפועלים להוות לא רוב פורמאלי של 51 אחוז – אלא רוב מנין ורוב בנין ז. א. לכל הפחות 75־70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.

לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, בישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי־עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.

ואם בישוב כך – בציונות לא כל־שכן. בישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח־תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית־חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעיריית תל־אביב, על עמדתנו בכנסת־ישראל, על חלקנו במשק המדינה, ואילו בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בארץ־ישראל. ובציונות, עוד יותר מאשר בישוב, אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני־עם אשר ילכו בעקבותינו. ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחויבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.

ג.

מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנויה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו לא רק חילוקי־דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה חריפה על דבר־מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא־יודעים החל את המלחמה בתנועת־הפועלים על־ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי לשם מלחמה בציבור־הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהן, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.

עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבנין דוד שמואל דוד¹ – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי־דעותיהם בעניני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן, והפועל המזרחי – עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בעניני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בעניני עבודה.

אחרי המזרחי החרו־החזיקו הריוויזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריוויזיוניסטים בקונגרס מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכללים על חשיבות הנוער ואירגנו “השומר הלאומי”, “החלוץ” המרכזי, וכבר הקימו קבוצות־עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריוויזיוניסטים חולמים על הנוער הריוויזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים, ואין ספק, שהנוער הריוויזיוניסטי הקולט בחו"ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור־הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים ויתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריוויזיוניסטי כי השמות תל־חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, וכי תנועה זו משמשת מישען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני־בריתם האמיתיים הם פועלי ארץ־ישראל אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריוויזיוניסטי. והוא־הדין בנוער הציוני הכללי שיעברו לחיי עבודה.

תנועת־הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת־פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לארץ־ישראל, אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה שנתחוללה בתנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, את תגבורת השפעתה בישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על־ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת־הפועלים הארץ־ישראל, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא־העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות־שוא שהפרידו בינו ובין בעלי־בריתו הטבעיים, וידע זאת גם בעתיד.

יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה. אם הציונות – בכל זרמיה מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי־דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח־העבודה־ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא־יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.

אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש אחד” אשר מלחמת־עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הריאקציונית ביותר, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני־ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו וילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות־עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה־המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבנו העיקרי – זהו שיתוק הפעולה הציונית, התפוררות התנועה, חוסר־אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצויה לנו.

הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעונינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף בישוב ובציונות המעונין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת היזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור־הפועלים. אנו מעונינים יותר ממישהו אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת־העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל מנצל – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.

כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאוויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבנין בעם, שתכשיר את התנאים לעליה, לעבודה ולהתישבות.

ד.

בציונות כמו בישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו.² עניני כל השכבות העממיות – הם ענינינו. ולא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה־מידה לאומי.

עם התרחבות תחומי־הכוח שלנו מתרחבים תחומי־אחריותנו.

זו הפעם הראשונה שנכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל שנים בלבד מתוך שלושה־עשר. הפעם יש לנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על־פי דרישותינו³. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הגדול ביותר. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על־ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מההצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש־וראשונה. התנאי הראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, ולא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי־מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.

ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני־העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד או אפילו בשנים מהם – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים; בלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם בישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.

במשטר הזה שאנו חיים בו הירמס נרמס כל עוד אנו חלשים, גם אם נהיה צדיקים גמורים. רק בהיותנו כוח, יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ולא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש־הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין בעין, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסוימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוּכּרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב, אנו זקוקים, – במידה רבה יותר ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני־בריתנו, שלא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד. יידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה בישוב ובציונות.

כפר־יחזקאל, כ“ח בסיוון תרצ”ב

---

המשבר בציונות ותנועת הפועלים בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

---

הפועל בציונות

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה בוועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל

תל־אביב, ד' בחשון תרצ"ג

מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית? מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית? ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות. היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית. ההבדל טבוע בציונות גופה. הציונות שלנו במהותה ואָפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.

הציונות של פועלי ארץ־ישראל מראשית תנועתנו ועד היום, אינה פרוגראַמַתית ודקלאַראַטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי־פוסקת, הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאוויו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.

הורתה ולידתה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת־חיים וכל עול־הגשמה וכל תביעת־מעשה.

תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא־לבם; הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חיבת־ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ. תנועת־הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה שאינה פוסקת לגורל המפעל הציוני, שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הרצופה המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.

בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות. אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית.

הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בנין הארץ, במרכז ההתישבות והעליה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת הישוב והמיפעל הציוני; העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והיחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה. ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארצישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים. ולאחר יותר ממחצית יובל שנים של תנועת־העבודה בארץ ובציונות עוד עומדת תנועת־הפועלים יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על־מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת־קרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.

ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות שמחוץ למחנה הפועלים ובודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים. אף מפלגה בעל־ביתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלימה לעיקר העיקרים של העבודה.

אלה הם שני הסימנים המובהקים שמייחדים את תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית. זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המַפלים את תנועת־הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת־הפועלים תכונות־יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.

תנועת־הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית. הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון־אונה, עיבוט־אָרחה, סילוף־תכנה וסירוס־רצונה. ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מנין ורוב בנין בהסתדרות הציונית. תנועתנו מצוּוה עכשיו – להזדהות הזדהוּת שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה. אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו. אנו לא נהיה אחרים משהננו. אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.

גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית. מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר. כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות. התוכן הסוציאלי של הציוניות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי. ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מלה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי. וכל הדיבורים על ציונות “מוניסטית”, בניגוד לציונות של “שעטנז” אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות. הציוני הפאשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה“מארכסיסטים” וה“שמאליים”; הציוני הבעל־ביתי הרוצה במשטר־רכוש וחברת־מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת־עובדים חפשית ולארץ־ישראל סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז. ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים. הציונים הפאשיסטים מצרפים לציונות איבת־פועלים פראית, שוביניות בלתי־מרוסנת ומגמות דיקטאטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי־רכוש על המוני־עם, דלים ועובדים; והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.

אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת־עם ורק בתור תנועת־עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת־מוצא אחת: קיבוץ גלויות בארץ־ישראל יהודית. וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמיפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות. תנועת־הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריוויזיוניסטית היא ציונית ופאשיסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחד, כמו שה“כלליים” הם ציונים ובורגנים כאחד, תנועת־פועלים זו הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה. אילו גם לא היינו סוציליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו, מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית, עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.

אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן. אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי. הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמאלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והישוביות הגנוזות בארץ־ישראל ומגלה את הרצונות והמאווים שפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתישב בה. הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמיבנה המשק והכלכלה. שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.

גם כתנועות מאורגנות – שונות הסוציאליות והציונות זו מזו. הסוציאליות היא תנועת־פועלים, ושל כל העמים; הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי. גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה. אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המישטר הקאפיטאליסטי שליט בעולם, ולהיפך ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד לפני שתיפתר שאלת העם היהודי בארץ־ישראל.

היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם? הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?

לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי. אבל אין זאת אלא טעות אופטית. נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך, בצדק, כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו. רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה. אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל ארץ־ישראלי, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני־דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברוֹת שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים. הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים. מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי־אפשר להסיק את פעולתנו בארץ־ישראל. אין סוציליסט מחויב דווקא לבוא לארץ נשַמה זו ולהקים תנועת־פועלים מאורגנת בתוך מציאות כלכלית ירודה זו. אולם סוציליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמיתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה־זכויות־וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמיתי מחוייב לרצות בכך – מחויב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארצישראלית והיהודית.

אין ציוני בורגני מוכרח דווקא להיות לחלוץ ולפועל בארץ־ישראל ולהילחם את מלחמתו בישוב ובציונות. אולם ציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת “התקווה”, ציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת־חיים אישית, והוא מרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, וכן יהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות.

מלחמתנו על עבודה, על עליה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התישבות עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחויבי ההיגיון הציוני. ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד? – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו. שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק. הדבר שאנו קוראים בשם ציונות, והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות, לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.

ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל־ביתית, הקלריקאלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה. ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממַצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, ויתור ופשרה. זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלימה של העם. זוהי ציונות הרוצה שארץ־ישראל תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי־זכויות ובעלי־אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת והמחַיה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.

ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת־הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונית – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב־פעלים דרוך־רצון ואמון־דרך להגשמה הציונית. זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת־הפועלים. בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למיפעל הציוני.

תנועת־הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת־עם. מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם. מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים. תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרונות הציונות הדקלראטיבית. מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המיפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות־קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה. בתוך זרות, חוסר־הבנה והתנכרות למסלול־חייו החדש, עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מיפעלו. כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני־ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל. על־יד כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מיפעל העבודה. הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.

מחיצה שניה העמידו אחרים. נביאי־השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני־העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונֶכֶר למיפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית. כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך־פלסתר זה של דעת־הקהל הציונית. את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המיפעל הציוני.

איך נגיע לעם?

תנועת־הפועלים הארצישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית. אם גאוות הציונות בארץ היא מיפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו"ל היא התנועה החלוצית. בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות. עם שׂב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור־חלוצים רענן, אדיר־רצון, צמא־עבודה ועורג־מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו לתעודת חייו. תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות. וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמישים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בארץ־ישראל – לשוא יהיה עמלכם. מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת־הפועלים.

התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת־הפועלים הארצישראלית. הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואָפיה. אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה. גם התנועה החלוצית עדיין לא היפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה. גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה. והלא תנועה זו, עם הסתדרויות־הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה. נוער רב־אונים וטהר־שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מַפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בארץ־ישראל – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מיפעל העבודה בארץ.

הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא. התנועה הציונית בגולה, כמו המיפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל־הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של “הבעל־בית” הציוני.

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצויר כמעט מהפכה עמוקה יותר ויסודית יותר מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. אין זו מהפכה במישטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באָשיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי־רצון לגאולה. במקום געגועים עקרים וחסרי־דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי־גלות תלושים – מאמצי בנין ויצירה בקרקע מולדת. במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באוויר – קיום עצמי של אנשי־עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.

היעמדו הכוחות של הבעל־בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת־החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות? האין כל הדור הציוני הבעל־ביתי – מלבד יחידי־סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות־הרוח בימי נעוריהם–שיירים עלובים ודלים שדָהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהיבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?

כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל־ביתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בארץ־ישראל. תחת לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בארץ־ישראל, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי־זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. כל התאניה של הציונות ה“כללית” על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות “כלליות” וחלוצים “לאומיים” – מבלי לנגוע בתעלולי־הרֶשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריוויזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות ה“כללית”. האם נוער ציוני “כללי” זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבנין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים ה“שמאליים”, אשר הציונים ה“כלליים” רואים בהם משום־מה זר ואויב?

תנועת־הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת־ראות זו. אנו לא נפלה בין חלוץ לחלוץ, בין פועל לפועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עמה יימנה. השאלה הקובעת את עניננו היא: מהי משאת־חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם מישטר בצע, ריב־עמים ושנאת־פועלים, – או חיי־עבודה לשם גאולת־העם ובנין־הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי־הישוב מתוך שוויון־זכויות, בלי פריוויליגיות מעמדיות? כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית אשר תהיה – שותף נאמן הוא למיפעל ולתנועה של הפועל הארצישראלי. ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה. הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש. השם ציוני “כללי” אינו אומר עכשיו כלום. בכתר זה משתמשים על־פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל הישוב בעיניהם המה הבעלי־בתים. אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו. לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועוין – אלא חלק עיקרי ורב־ערך במערכת הכוחות הציונים. בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך. נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ובנאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור־הפועלים. ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני־ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.

בארצות מזרח־אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר כיום את הכוח העיקרי בציונות. הציונות ה“כללית” הבעל־ביתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת. בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת־הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט“ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט”ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.

לעומת זאת אגף־העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי“ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי־הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד. בקונגרס הט”ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט“ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי”ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים ה“כלליים” למיניהם. למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת. בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור־הפועלים הולכת וגדלה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל־הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד מעט או הרבה בברית את החלוציות העובדת. מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים “הכלליים”. גם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית־הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן־ברית ושותף לכלל העובדים.

אמריקה היא הארץ היחידה המכילה ישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם – בלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית. אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי, וביחוד במצב המוני־ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית. גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת ארץ־ישראל מהיות ענין לפילאנטרופיה לאומית, ענין של עזרה לאחים הסובלים במזרח־אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם. והנוער הוא בלי ספק האלמנט הרגיש ביותר הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני־קיימא ונותני־תקווה לפי איכותם. ואם תנועתנו תיענה לתביעת הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואיסוף כספים, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעין החלוציות, ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת־משקל זו.

חילוף־המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של מ. אוסישקין, יצחק גרינבוים¹ וקורט בלומנפלד², יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות. לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית. במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה– כי בארצות־הגולה אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות בנות־פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.

המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת־מישחק פארלאמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב. ה“הצגה” הפארלאמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב“שלטון”, הוויכוחים ה“פוליטיים”, המשברים ה“קבינטיים” והרכבת ה“ממשלה” והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר ה“ממלכתי” של בעלי “הציונות הצרופה”, אולם אין בכוחם של להטים פארלאמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת. מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו. בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי. מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע“י הנהלה, אלא ע”י נושאי התנועה ברחבי הגולה. אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.

ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה בקנה־מידה עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ. במשך הזמן נתהוו אגפים. האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות. אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה. האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית. בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית. מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח־אירופה למפלגות פוליטיות של החלק הבעל־ביתי בציונות. התנועה הציונית הנפכה ללוח־קפיצה בשביל עסקנים וקארייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית. הבחירה לפארלאמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהילות נעשו לעיקר, וכל ענין הציונות וארץ־ישראל – לטפל ויוצא־דופן. שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.

אגף־העבודה, מתוך אי־שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל־ביתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית. ואם כי בכמה ארצות היה אגף־העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום־מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.

בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית. המאנדאטים לקונגרס חדלו להיות קנין פרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל. את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני. יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ. המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן. אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה“זונדר־פירבאנד” או ה“לאנדס־פירבאנד”, שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה ארץ בלי הבדל מפלגה וזרם. כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הציונית האחידה לוועידה הציונית הארצית. ועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד, לפי הרכב הכוחות בועידה, כאשר עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארצישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת פיקוחה של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד ארצישראלי, קרנות וכדומה. ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל ב“עבודת ההוֹוֶה”, שהיא נשארת גם להבא ברשות המפלגות הציוניות. חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.

חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה. ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית. כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועד־הפועל הציוני בישיבתו בשנה בלתי־קונגרסאית. המיפעל הציוני, גם מצדו הישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, כספית, התישבותית ומדינית, לתקופות־שנים מסוימות, שיש בהן כדי להעלות את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוּוָן. מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העליה וההתישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות. נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד־הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, כקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר־פעולה ציוני. ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועד־הפועל, שקע ללא־תוצאות גם הבירור הזה³.

ובדברנו על תכנית־פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית? האם אנו מצטמצמים בתכנית־פעולה המכוּוֶנת לעליה והתישבות עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפת את צרכי העליה וההתישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים. מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה. השאלה היא: היכולה והצריכה תנועת־הפועלים, מתוך נאמנות שלימה לייעודה המיוחד, לדאוג לעניני העם כולו, לא במישטר סוצאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במישטר הקיים ובפרוצס־בניה ממושך, כפרוצס הגשמת הציונות? השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד־הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד־הפועלים, ומעמד־הפועלים יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל־ביתי – מעבידים ובעלי־רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים־למחצה המסוגלים להיות בעלי־ברית למעמד־הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקראטית ושוויון אזרחי, חינוך חינם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת־מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?

הצריך מעמד־הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או הוא צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל־ביתי ולרכז סביבו את המוני־העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם ועניניהם המיוחדים, ועל־ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו? האם נדונה תנועת־הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית? נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת־הפועלים בכל הארצות. שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו. ועל ועידה זו לתת עליה תשובה. מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל בישוב ובציונות.

מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד־הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה. נצחונו של מעמד־הפועלים, בין בשיטת־פעולה פארלאמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב. מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגויס. נס כזה נתרחש, לרגל נסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברוֹמא. דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת־הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלימות והדיקטאטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפארלאמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב. רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקראטיה וגם אליבא דדיקטאטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון. ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי־כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי־שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב בישוב ורוב בציונות.

מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל־ביתי. “מעמדיותו” של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; “לאומיותו” של הבעל־בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית. הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על־ידי מתנגדיו בכתר מעמדי. הבעל־בית הסותר מתוך עניניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי. יש אונאה וטעות כשמשתמשים במלה מעמד בהוראה שווה לגבי שני המעמדות: כשאומרים מעמד־הפועלים ומעמד־בעל־הבתים. האידנטיות אינה אלא במלה – ולא בתכנה. לא הרי מעמד־הפועלים כמעמד־בעלי הבתים. מעמדיותו של בעל־הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מנינה ורוב בנינה של האומה. מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה, כלומר: לרוב בנין ורוב מנין של האומה. בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל־הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם. שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל. האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים אצלו. אינטרס מעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, שיש והוא בא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי. המדובר על האינטרס של כלל־הפועלים והאינטרס של כלל־העם. בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.

לא יכּוֹן עם עברי במולדתו והארץ לא תיבנה בלי מעמד־פועלים כביר־אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד־פועלים בלי עזרת העם. תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת־פעלים וישרת־דרך. ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת־הפועלים לא תהיה לתנועה עממית. הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב בישוב ובציונות כי זוהי שאלת גורל לו, לישוב ולציונות ה“ברוגז” הלאומי שנקט בו ה“בונד” לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ. הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הארצישראלי. הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית בישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית. למען ישמש הפועל עוזר רב־אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק־אדם חסר־אונים ומחוסר־ערך. אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשוליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם. ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, לישוב ולציונות.

תל־אביב, תרצ"ג

---

שתי דרכים *

מאת

דוד בן־גוריון

הוויכוח בין תנועת־הפועלים הארצישראלית ובין הרוויזיוניסטים, הממלא עכשיו את חלל הציונות, לא החל בשאלות סוציאליות. עוד בטרם נהפך ז’בוטינסקי לקטיגור מושבע של תנועת־הפועלים, ועוד טרם קיבל על עצמו לשאת את דגלה של “הבורגנות בחסד־עליון” ולהילחם את מלחמתה המעמדית – נתגלעו בינינו ניגודים פרינציפיוניים בשטח הפוליטיקה הציונית ותפיסת הרעיון הציוני.

תנועת־הפועלים הארצישראלית דוגלת כל הזמן בציונות חלוצית התולה כל תקוותיה ברצון העם ויכולת פעולתו העצמית, הנשענת על התנדבות והתגייסות פנימית, והבוטחת ביצירת־העבודה והיזמה העברית. אין היא משליכה את יהבה על כוחות חיצוניים, ואינה נעגנת לעזרת זרים – אם כי היא רואה ומכירה את הגורמים החיצוניים ויודעת להילחם על תנאים מדיניים נוחים ומסייעים. הגשמת הציונות נראית לה כפרוצס קשה ומסובך שאין לבצעו בלי מאמצים דרוכים, מתמידים ונאמנים מבפנים, והתביעה מעצמה קודמת בעיניה מהתביעה מאחרים.

לעומת ציונות חלוצית זו, עמדה הציונות המפגינה של ז’בוטינסקי (ואחר כך של הריוויזיוניסמוּס פרי־רוחו), הרואה את מרכז־הכובד בכוח ממלכתי חיצוני, ביחס הממשלות, בעמדת ממשלת המאנדאט וחבר־הלאומים. הגשמת הציונות מותנה לדעתה בעיקר מגורמים שמחוץ לעם העברי. זוהי ציונות “קלה” שאינה זקוקה אלא למישטר פוליטי מתאים ונוח – והכל יבוא מאליו; ומשום־כך תביעותיה של ציונות זו מכוונות בעיקר כלפי חוץ, כלפי־אחרים.

מתוך הסתמכות גמורה על סיוע של גורמים חיצוניים אין ציונות זו יודעת להעריך את המניעים הפנימיים, הפועלים בהגשמת הציונות, ואינה מבינה את הכוחות הנפשיים המפעמים בנושאי ההגשמה. במקום אנשים חיים בעלי רצון עצמי המכוון למטרה היסטורית גדולה – היא רואָה רק מיספרים דוממים המופעלים ומונהגים על־ידי כוחות העומדים לגמרי מחוץ להם ומעליהם – ומכאן יחסה המטומטם והשלילי לתנועה החלוצית ולתנועת־הפועלים, ומכאן נטיותיה הפאַשיסטיות וההיטלריסטיות.

החל מהלגיון העברי והגנת תל־חי – וכלה בשאלת הכותל ומאורעות 1929 ואילך – בכל מעשה ומאורע שבו נזדמנו יחד ז’בוטינסקי והפועל הארצישראלי, בא לידי גילוי ההבדל היסודי שבין שתי התפיסות הציוניות הללו.

תנועת־הפועלים רואָה את מרכז הכובד במניעים הפנימיים וברצון ההיסטורי של העם. ז’בוטינסקי והריוויזיוניסטים רואים את הנקודה הארכימדית בחוץ, בשלטון הזר, בכוח הממלכתי החיצוני.

*

בפעם הראשונה נפגש הפועל הארצישראלי עם ז’בוטינסקי – בשנת 1918, בתוך הגדודים היהודיים שהשתתפו עם הצבא האנגלי בכיבוש ארץ־ישראל. שניהם היו אזי במַדי־צבא, ונלחמו תחת דגל אחד ובמערכה אחת משותפת. אולם שני הגדודים שבתוכם נפגשו – היו שונים זה מזה באָפים ובאירגונם ובמטרתם, ובהפרש זה בא לידי גילוי ראשון ההבדל שבין דרכה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית ובין דרכו של ז’בוטינסקי.

שני לגיונים יהודיים היו בארץ בצבא האנגלי: לגיון של מתנדבים – ולגיון של מגויסים בעל־כרחם.

לגיון המתנדבים בא מארץ־ישראל ומאמריקה (מקצתם גם מארגנטינה). חבריו לא היו חייבים חובת צבא, מרות אנגליה לא חלה עליהם. לא בגזירה חיצונית, אלא מתוך מניע פנימי באו לגדוד. הרגש הרגישו שגורל ארץ־ישראל נחתך במלחמת־עולם זו, ולא רצו שדם בלתי־יהודי בלבד יישפך בשחרור הארץ – ומאליהם התנדבו להילחם בחזית הארץ־ישראלית. לגיון זה אורגן על ידי פועלי ארץ־ישראל וחבריהם באמריקה.

הלגיון השני בא מאנגליה בעל־כרחו. ללגיון זה גויסו היהודים הזרים, נתיני רוסיה, שהתגוררו באנגליה לפני המלחמה ובשעתה, אשר סירבו לשוב לרוסיה וגם נמנעו להתנדב לצבא האנגלי. חלק מדעת־הקהל האנגלית התמרמר נגד “זרים” אלה שאינם באים לעזרת הארץ שנתנה להם מיקלט, – בשעת דחקה, ובמידה שהמלחמה בלעה יותר ויותר קרבנות־אָדם ורוקנה את אַנגליה מעלומיה ובוגריה – התגברה השינאָה נגד היהודים הזרים המשתמטים מהצבא גם בארץ מולדתם הישנה (רוסיה) וגם בארץ־קליטתם החדשה (אנגליה). מיניסטר הפנים בימים ההם, היהודי הרברט סמואל, התחבט בשאלה קשה זו ולא ידע מה לעשות. מצד אחד דעת־הקהל האנגלית, מהצד השני – נתינים זרים, אבל אחיו בני־עמו שאין להם כל ענין להילחם מלחמת אנגליה. לאחר היסוסים קיבל לבסוף את הצעת ז’בוטינסקי לגייס את היהודים הזרים האלה כיחידה יהודית להילחם בחזית הארץ־ישראלית. נגידי היהדות המתבוללת באנגליה נלחמו בתכנית זו, אולם ז’בוטינסקי הצליח, בעזרת ידידים לא־רבים, להתגבר על כל התנגדויותיהם וחתירותיהם, ובסוף אַבגוסט 1917 נתפרסמה פקודה רשמית על יִסוד הגדוד היהודי. רוב אנשי הגדוד הזה, מלבד מיספר לא־רב של מתנדבים, גויסו על פי גזירה, ונשלחו לחזית הארץ־ישראלית שלא ברצונם – דבר זה לא מנע בעדם להצטיין בשדה־הקרב ולמלא את חובתם הצבאית כראוי.

גדוד זה נוצר הודות למאמציו הבלתי־פוסקים של ז’בוטינסקי – ובגדוד זה בא ז’בוטינסקי לארץ – ונפגש את המתנדבים הארצישראליים והאמריקניים.

בין שני הלגיונות שנפגשו בארץ היה עוד הבדל אחד חשוב: מגויסי־אנגליה נשארו בארץ כל זמן ששירתו בגדוד ועמדו תחת פקודה צבאית. הם לא רצו בלגיון ולא רצו בארץ, וכשנגמרה המלחמה והגדוד נתפרק, שבו לאַנגליה. לעומתם המתנדבים היו קשורים לארץ, ולא רק מתנדבי ארץ־ישראל, אלא גם מתנדבי אמריקה עלו לארץ מתוך רצונם החפשי, והתנדבו לא רק להשתתף בשחרור הארץ – אלא גם להתקשר בקביעות עם הארץ, קשר של עבודה ובנין.

ה' מ. סמילנסקי שהשתתף באופן אַקטיבי בהקמת הגדוד הארצישראלי, ושהתקרב בימים ההם לציבור־הפועלים, כתב על גדוד המתנדבים:

"הגדוד אינו פרי הישוב בכללו, כי אם פרי אגף העבודה. המושבות שביהודה נתנו לגדוד שני איכרים ושתי עשרות בני איכרים. המושבות שבגליל לא נתנו אף אחד. את המאות נתנו הפועלים וחבריהם המתלמדים עם תלמידי הגימנסיה העברית בראש.

יוצרי הגדוד העברי הראשון הם פועלים, אנשים אשר לאחר השחרור ישובו איש אל מעדרו ואיש אל מחרשתו. אל אַמת־הבנין. זהו סמל".

(“הארץ”, י“ד אדר תר”פ – 4.3.20)

הגדוד שיסד ז’בוטינסקי באנגליה, נשען על גזירת מדינה זרה, ובעיני ז’בוטינסקי היה הגדוד בעיקר אמצעי לפעול על אנגליה; מכשיר למו"מ פוליטי, נימוק דיפלומאטי, הפגנה כלפי־חוץ.

בעיני המתנדבים הארצישראליים וחבריהם באמריקה היה הלגיון צורך־נפש פנימי, קשירת קשר־דמים את הארץ, קריאה לנוער היהודי, אמצעי להעיר את כוחות ההתנדבות שבתוך העם.

“אנו שואפים לברוא גדודי־צבא עברים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבו להילחם בין צבאות בריטניה בחזית ארץ־ישראל”.

– “המחנה העברי בהתנדבו לעבודת־הצבא מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו. עם יצירת המחנה העברי הלוחם ייווצר גם מחנה עברי עובד. הא בהא תליא. אנחנו שואפים שהמחנה הגדול של הפועלים ההולך אחרי מחננו הנלחם – יהיה אף הוא עברי. אחרי הקריאה להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה – לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול את הדרכים, לעבד את הקרקעות – נצא מהמחנק, מהבטלה, אל דרך הפעולה, אל דרך־העבודה בתוך ארצנו”.

(“על הסף”, ירושלים, תרע“ח, הוצאת פועלי־ציון בא”י)

כך כתב אז יבנאלי, בראשית ימי ההתנדבות.

בוועידת המתנדבים בתל־אביב (ג־ד אדר תרע"ח) אמר א. גולומב, ממייסדי הגדוד הארצישראלי:

“אנו יוצאים למלחמה לא רק מתוך רצון לקדש את הארץ ע”י הדם – הוא אמנם חשוב בעינינו, אבל למעשנו יש ערך יותר גדול והוא: גילוי רצון־החיים אשר בעם העברי. ולכן צריכה תנועתנו להתפשט בכל תפוצות הגולה. יודע אני שבחו“ל ישנם כוחות לאומיים יותר גדולים מאשר כוחותינו פה בארץ, אבל זכותה של ארץ־ישראל היא בזה שכאן נצטברו אנשים העובדים עבודה לאומית תמידית, אנשים אשר שאלות־חייהם קשורות בשאלת תחית־עם, ואלה ידעו להרחיב ולהעמיק את תנועתנו. ההתנדבות – זהו מוסר לאומי חדש, שהתחיל עם בואו של הפועל העברי הראשון!”

בתזכיר שועד הגדוד הגיש למיפקדה הצבאית באדר תרע"ח נאמר:

"אנחנו המתנדבים ברובנו המכריע הננו פועלים אשר באנו מאַחרי המחרשה והמעדר. אנחנו חרתנו על דגלנו “עבודה”, כי בה אנחנו רואים את הדרך לתחיית עמנו. ואם הננו עוזבים עתה את עבודתנו, אין זה אלא מפני שקול מקרבנו צועק אלינו: “עליכם לתת לא רק את זיעתכם, כי אם גם את דמכם. – – הוד מעלתו! אנו בטוחים כי הקול היוצא מעומק לבנו ימצא הד בלבבו. יותן לנו האושר להקריב את נפשנו בעד ארץ מולדתנו, ותקוותנו חזקה כי התחלתנו המיצערה תשגא ותצליח. מאותינו תמשוכנה אחריהן אלפים מן הארץ ומכל תפוצות הגולה”.

בתקנות הגדוד הארצישראלי נקבעו שלושה סעיפים עיקריים אלו:

1) "להשתתף יחד עם הגדוד הבריטי בשחרור ארץ־ישראל;

2) לברוא את הגרעין של המיליציה העברית בעתיד;

3) להפיץ במחנה העברי ובין התושבים העברים את הפרינציפים שלנו: העבודה, השפה והתרבות העברית".

---

איך נוצר רעיון הגדוד? [להכניס לתוך 'שתי דרכים' 25709]

מאת

דוד בן־גוריון

בשאלה זו פותח ז’בוטינסקי את ספר זכרונותיו על הגדוד, והוא עונה: כתב של עתונים רוסיים שוטט בראשית המלחמה בערי צרפת, ובהגיעו לבורדו, ראה מודעה על כניסת תורכיה למלחמה. באותו רגע נצנץ בו רעיון הגדוד. הכתב המשוטט היה, כמובן, ז’בוטינסקי.

אין ספק שז’בוטינסקי כתב זאת מתוך כנות – אבל גם מתוך אי־ידיעה. לא ידע באותו זמן שרעיון הגדוד קדם למלחמה העולמית, ולא נוצר בגולה, אלא בארץ־ישראל גופא, והדבר היה לפני עשרים וחמש שנים, בתחילת תרס"ח – והרעיון היה רעיונם של מייסדי “השומר”. בהרי הגליל, בכפר יהודי הנושא עד היום שם זר, בסג’רה, קם ראשונה דבר הגדוד היהודי בימינו. גדוד זה אָמנם לא היה לבוש במַדי צבא ולא נאשר בגושפנקא דמלכותא וחבריו נתגייסו בלי גזירה מלמעלה; מתנדבים היו, ובבגדים רגילים, אבל מזוינים ובני־משמעת כגדוד ממש והועמדו על מישמר הישוב ברובה ביד – וגדוד־מתנדב זה הוקם על־ידי קומץ צעירים יהודים, אשר באו לארץ וראו את השמירה הזרה ולא השלימו את הקלון הזה.

על אף ההכחשות והלעג של אנשי־המעשה הפיקחים ועל אף הקשיים והסכנות הכרוכים במעשה נועז זה – הוקם “השומר” אשר גולל את חרפת המוֹרך מעל הישוב והגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני שכניו. מעללי־הגבורה של השומרים היהודים בסג’רה, מסחה, מרחביה, רחובות ועוד – עלו במחיר יקר. טובי השומרים נפלו חללים – ישראל קורנגולד, ברלה שווייגר, יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ועוד, אך הדגל לא הורד והמישמר לא נעזב.

מי היו מייסדי גדוד־שומרים אלה, שהגנו על הישוב בחירוף־נפש?

בין מאמרי השיסוי שפירסם ז’בוטינסקי בזמן האחרון נגד פועלי ארץ־ישראל נמצאת “פנינה” אחת שקשה למצוא דוגמתה גם בספרות האנטישמית מהמין הגרוע ביותר. במאמר הנקרא בשם “חלוּצים ו־חלוּצים” (“היינט” מיום 7.10.32), מנסה המנהיג הריוויזיוניסטי להוכיח לציבור היהודי בגולה שהחלוצים והפועלים ה“שמאליים” (המרכאות הן של ז’בוטינסקי) עלולים להצטרף לפורעים הערבים ולעשות פרעות ביהודים, אם מאורעות 1929 יתפרצו במהדורה חדשה. כשז’בוטינסקי פירסם עלילת־דם זו ידע היטב שמייסדי “השומר” ומגיני הישוב זה עשרים וחמש שנה – הם החלוצים והפועלים ה“שמאליים”.

“השומר” נוסד על־ידי חברי “פועלי ציון” הסוציליסטיים (עכשיו מפלגת פועלי ארץ־ישראל), וקרבנות השמירה וההגנה מישראל קורנגולד וברלה שווייגר ועד יוסף טרומפלדור, שרה צ’יז’יק ואָחיה אפרים צ’יז’יק – היו פועלים, “שמאליים”, וציונים־סוציאליסטים.

ז’בוטינסקי פירסם את עלילת הרשע על “חלוצים ו־חלוצים” בכוונה פוליטית מסוימת; הוא רצה להוכיח שאין לתת לחלוצים “שמאליים” להיכנס לארץ, ובמקומם צריך לשלוח רק אלה ה“חלוצים” אשר הוכשרו ע“י ז’בוטינסקי להפר שביתות ו”לשבור" את ארגון הפועלים הכללי. אילו היו קורנגולד, שווייגר, טרומפלדור וצ’יז’יק בחיים והיו רוצים לעלות לארץ כשהשלטון הציוני הוא בידי הריוויזיוניסטים, לא היה ז’בוטינסקי נותן להם סרטיפיקטים, כי “שמאליים” אלה עלולים לתת יד לפורעים…

*

באילו תנאים נוסד “השומר”? כשעלו חלוצי־העבודה לארץ לפני יותר מחצי יובל שנים ומצאו בעשרים המושבות עם אלף איכריהם שלושת אלפים פועלים ערבים – הרימו דגל המרד, ועל דגל זה חרתו את המלים: “עבודה עברית”. הם לא הסתפקו רק בעבודה ובמלחמה לעבודה. כי המושבות היו אָז נשמרות על־ידי זרים, בעיקר ע"י גנבים מפורסמים מהסביבה. במשטר התורכי הפרוע ששרר אז בארץ, במנהגי גאולת־הדם שנתקיימו אז (ועודן קימות במקצת גם היום) בישוב הערבי, נחשבה השמירה לדבר מסוכן, ששום איכר ובן־איכר לא רצה לקחת על עצמו. ואז נמצא חבר־אנשים נועז מקרב “פועלי ציון” אשר הכריזו: לא רק עבודה – אלא גם שמירה עברית. הכריזו – ועשו.

מ. סמילנסקי בזכרונותיו אשר פירסם בעצם ימי המלחמה, בתחילת תרע"ח, כתב על מפעל “השומר”:

“לפני עשר שנים, לרגלי הר תבור, הונחה אבן־הפינה להסתדרות “השומר”. עודני זוכר את הימים הראשונים. אז באו הידיעות הראשונות ע”ד “העזה” של קומץ אנשים צעירים, שהתכוונו לקחת את השמירה בידם. היחס של הקהל היה שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוגרבים, לבידווים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק וללא נסיון?.. ואחרים התמרמרו: אסון “הם” מביאים על הישוב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידיהם, והיה כל הישוב לחרמה… ויש אשר אמרו: עלינו לחרוש, לזרוע, לנטוע. על ה“זכות” להרוג וליהרג אנו יכולים לוותר עתה…

וקומץ הצעירים שהתאספו לרגלי הר תבור שמעו ויעשו: הם הרימו את דגל השמירה העברית.

“שמירה עברית”… מושג זה מובן ומקובל עכשיו, אבל אז… כמה היה הוא רחוק אז מן המציאות!..

הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במתולה שילמו מס שנתי לבק; ביסוד המעלה נלחמו בעד השמירה המוגרבים והצ’רקסים, והמושבה נכנעה למי שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה פעם על התחתונה, רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האיכרים ודמו צעק מתוך האדמה על אָזנים חרשות. בראש־פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפאסיב של הבוּדג’ט (תקציב): גנבות. סג’רה היתה הפקר, זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון־לציון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה, וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים…

וקומץ הצעירים הכניסו את עצמם לתוך עולם זה של הפקרות, שאף מרוּת המלכות לא היתה עליה. אלה ידעו רק את האגרוף, ורק אותו יראו; והצעירים העברים המעטים, העיזו לחלום, כי יעלה בידם ליצור אגרוף כזה…

והם יצרוהו!.. יצרוהו למרות האדישות של הקהל, למרות הכוח הקיים של הסביבה, ואף נגד רצונה של הממשלה.

מן הרגע הראשון נעשתה הסביבה של השומרים רווּית דם ונקמה. והדבר מובן: הם ביקשו להרוס מסורת ולהסיג גבול. “המושבה” היתה רגילה להיות מנוצלת, והסביבה – לנצל. ה“יהודי” תפקידו היה: להיות סמל החולשה, אובייקט של חמלה ובוז ושנאה של בוז, “ולד אל מות”… ופתאום: – – – מאחורי כל שיח גדל־פרא, ומתחת לכל סלע, מבין לכל נקיק של טרשים, מתוך כל גיא ומעל כל הר אָרבה לשומר העברי ביום ובלילה התנפלות מזוינת, יריה פתאומית, אָרב המוות השחור…

וקומץ הצעירים לא נבהלו, לא נרתעו אחור ויוסיפו לעשות דרכם קדימה. הדם והנקמה מצד האחד גרמו לדם ונקמה מצד שני. ואז באו השוטר, השוט, הבקשיש, המשפט התורכי ומוראיו של בית־הסוהר המזרחי… אף להופעה ישובית אחת לא התנגדה הממשלה באופן כה קשה כמו לשמירה… יותר ממה שידע הקהל העברי, ידעו אלו להעריך את ערכה…

עברו שנים מעטות, ו“השומר” קנה לו זכות־אזרח. מצד האחד הסכימו לו מתוך חריקת־שינים של כעס אין־אונים, ומצד השני – מתוך רחשי כבוד.

מוכרחים היו להכיר במציאות “השומר”, משום שבכל מקום שהוא הגיע – שׂם קץ להפקרות ולגנבות. שב בטחון ידוע לרכוש היהודים ולנפשם…

וכיצד לא להתיחס מתוך רגשי־כבוד?

האם לא עברה בכל הקהל כבשורת־קסם אותה ידיעה על דבר הבחור היהודי אשר עמד בלילה בשדות מרחביה, האחד נגד הרבים, ויהרוג את הגלית של עמק יזרעאל, זה אשר לעג ליהודי, לכוחו ולשומרו?.. וכשעינו אותו בבית־הסוהר בחיפה, כלום לא הקיפוהו ברכות כל העם, וכלום לא חיכו הכל בחרדה לידיעות בדבר מהלך משפטו?..

ומי ירד במורד הסלעים משרונה ליבנאל ומבטו לא ביקש מתוך חרדת קודש: היכן נהרג כאן יחזקאל ניסנוב…

ובעברך במקומות־הישוב החדשים שנכבשו בגליל התחתון, האם לא תחזה עינך קברים קדושים של שומרים־כובשים!.. ומי זה שעבר דרך המישור שבין כפר תבור ושרונה, ולא ראה בדמיונו את שבט הבידוים המזוינים הרודפים, הם ובני הכפרים הקרובים, אחרי השומרים השנַים, ואלה השנים, נלחמים מול כולם ונסוגים אחור צעד אחרי צעד ונצולים?.. וכשנכשלה סוסתו של האחד ותפול ביחד עם רוכבה בין המון אויבים, האם לא שב השני, שיצא מגבול הסכנה, להציל את נפש חברו?..

– השומר כבש לא רק את השמירה העברית, כי אם גם את כל אותם המקומות שהפועל והאיכר לבדם לא יכלו לכבשם.

מרחביה נבנתה על דם “השומר”. בעזרתו עברה כרכוּר לידי יהודים. בכל מקום שימש דמו לחזק את אבני הבנין החדש".

(“על הסף”, ירושלים תרע“ח, הוצאת פועלי ציון בא”י).

*

כשפרצה המלחמה העולמית היססה תורכיה חדשים אחדים – ובנובמבר 1914 החליטה להצטרף לצד הגרמני. עם כניסת תורכיה למלחמה הועמד הישוב היהודי בסכנה גדולה. רוב העולים היו נתיני רוסיה – ז“א נתיני ממלכה אויבת החייבים גירוש או מאסר. ה”שמאליים" אשר הקימו את “השומר” החליטו אז שכל אחד צריך להישאר בארץ ועל מישמרתו – ויהי מה, והם פנו לישוב היהודי בקריאה “להתעתמן” – ז“א לקבל את הנתינות התורכית, כדי להימנע מגירוש. אולם הם לא הסתפקו רק בקריאה זו. היה ברור להם, שבמלחמה זו יפול גורל ארצות ומדינות, ושארץ־ישראל, במוקדם או במאוחר, תיהפך שדה־מערכה בין המחנות הלוחמים, והחליטו על יצירת גדוד עברי בהסכמת הממשלה התורכית לשם שמירה על הארץ. שני באי־כוח של מפלגת “פועלי ציון”, הח”ח י. בן צבי וכותב השורות הללו, פנו בנובמבר 1914 למפקד הצבאי בירושלים, זכי־ביי, בהצעה לייסד גדוד מתנדבים יהודי, בתנאי שבמשך כל זמן המלחמה יישאר בארץ וישמש אך ורק להגנת הארץ ותושביה בשעת המלחמה. ההצעה נתקבלה על־ידי המיפקדה, וכל חברי מרכז המפלגה, הסניף המקומי בירושלים, רבים מתלמידי הסמינר, שהיו קרובים למפלגה, התנדבו לגדוד. בין המתנדבים היה גם י. ח. ברנר, שהשתתף אז בעתון “האחדות” של “פועלי ציון”.

במגרש הרוסים, שעבר אז לידי הממשלה התורכית, החלו התמרונים הראשונים, אולם מהמיפקדה העליונה בדמשק נתקבלה פקודה להפסיק את כל הענין. ג’מאל פשה, המפקד העליון של המחנה הרביעי והדיקטאטור של ארץ־ישראל וסוריה בימי המלחמה – זמם לעקור משתי ארצות אלו כל תנועה שיש בה חשש של סכנה לשלימות תורכיה ולשלטון העותמני והכריז מלחמה גם על התנועה הערבית וגם על התנועה הציונית. כל דבר שהיה בו ריח ציוני נאסר. והנסיון להקים גדוד־מיליציה יהודי נגדע בהתחלתו. מייסדי הגדוד נתפסו ונאסרו, ומאת המפקד העליון יצאה עליהם גזירת “גירוש עולמי” מארץ־ישראל ותורכיה, ובתחילת ניסן תרע"ה הגלינו, בן־צבי ואנוכי, מהארץ. ראשי “השומר”, ישראל ומניה שוחט נאסרו גם הם והוגלו לפנים תורכיה.

“החלו רדיפות נגד השומרים. עוד בראשית ימי המלחמה גזר הקיימַקם ביפו על השומרים העברים. ובמושבות שבסביבת יפו נצטרכו הוועדים להכשיר את השמירה העברית על שמו של “גוי”. מרגלי־חרש היו מתהלכים בלילות במושבות ולוחשים על כל אוזן: היכן “השומר”? – עצם הרעיון של השמירה העברית היה לצנינים בעיני השלטון התורכי. חסן בק (מפקד יפו) אָמר: אנוכי אשמרכם. אין לכם צורך לא בשומרים שלכם ולא בנשק”. רעיון “השומר” היה “חטא” מעיקרו, כי גרעין של מדיניות היה צפון בו – ואם ג’מאַל פשה גזר על הקרקע ועל העבודה של היהודים – כל־שכן על השמירה העברית… – “השומר” נשא בחיקו, בכוונה או שלא בכוונה, “פשע” מדיני: הוא זרע בארץ את גרעיני־המרד הראשונים. כי “מרד” הוא להגן על הרכוש, על הנפש ועל הכבוד של הישוב העברי בתוך “ההגנה” הרשמית־הפיקטיבית של הממשלה.

ומחשבת “השומר” הוצאה לגרדום בדמשק. שפטוה ויפזרו את נושאי דגלה לכל ארבע פינות העולם: לקושטא, לבתי־סוהר ואל הפרר¹…"

(“על השומר” מאת מ. סמילנסקי, ב“על הסף”).

“השומר” פורק בשעת המלחמה על־ידי הממשלה התורכית אבל רעיון “השומר” לא פורק. גדוד המתנדבים העברי שקם בארץ־ישראל ובאמריקה בראשית הכיבוש – היה המשך רעיונו של “השומר” בצורה מורחבת.

*

גדוד־המתנדבים היהודי הראשון במחנה האנגלי נוסד באלכסנדריה של מצרים בחורף 1915, ויוצרו ומפקדו היה יוסף טרומפלדור.

אביו של טרומפלדור היה מחיילי ניקולי הראשון, ויוסף הצעיר (נולד ב־ 21 בנובמבר 1880) נתחנך בילדותו בצפון קאבקאז, מורחק מחיי יהודים, בעולם של מושגים צבאיים ובמסורת צבאית. כשפרצה מלחמת רוסיה ויאפאן, נשלח מרצונו הטוב לשדה־המלחמה, נפצע בפורט ארתור (7.8.1904) וידו השמאלית נקטעה, וכשנכנע פורט־ארטוּר, נפל בשבי יאפאן. כששב בשנת 1905 לרוסיה, התמסר ללימודים ונכנס לאוניוורסיטה, למחלקת המשפטים.

בתקופת־לימודים זו מתבגרת הכרתו הציבורית. הוא חולם על יסוד קומונות ושואף לארץ־ישראל, והוא רואה צורך במזיגת שני האידיאלים האלה: קומוּנות בארץ־ישראל. והוא מתעמק בשאלה, בא בדברים עם חברים, אוסף ידיעות, מחבר תכניות. בסוף חודש אבגוסט 1911 מתוועדים ברוֹמני (פלך פולטבה) שבעה חברים – ומתכנים תכנית על יִסוד ישובים קומוניסטיים בארץ־ישראל, – ומדברים על עליה לארץ.

באוקטובר 1912 הוא בא עם חברים אחדים לארץ־ישראל. פה מחכים כבר חברים אחדים שעלו לארץ מקודם. עובדים במגדל. עמלים לכונן את הקומונה. – המציאות קשה – והחברים מתפרדים ונשמטים. טרומפלדור אינו מתיאש. הוא בדגניה. הוא עובד, עודר, חורש. מתמזג עם ציבור־הפועלים בארץ וסופג את רוחם והכרתם. השמירה עושה עליו רושם כביר.

באחד ממכתביו מדגניה (מיום 10.12.12) הוא כותב לחבריו:

– – "בוודאי כבר נודע לכם דבר שלוש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג’רה). את מקום משה בארסקי בא למלא אָחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים. הוא ואחותו ח., העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם ברוסיה טלגרמה: “נחמו בנים”. את מקום י. זאלצמאן (נרצח בכנרת) בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמן (השומר שנרצח בסג’רה) בא למלא אָחיו הגדול ממנו. – – יפה ומלא עוז; כך נאה לארץ־ישראל; השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסידרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג, מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי שמירה; מצב הרוח טוב, אף־על־פי שהימים קשים עדיין. – –

– – ואנו בודקים ומנקים יום יום את הנשק ומחכים – – "

בשנת 1914 פרצה המלחמה. איש הצבא, האופיציר בחיל־המלואים הרוסי, אינו יכול להישאר בארץ. הוא בא לאלכסנדריה אל בין המון גולי ארץ־ישראל. עובד זמן־מה, ובחייו מתחילה תקופה חדשה. נולד וצץ רעיון הגדודים היהודיים שיכבשו, שיעזרו לכבוש, את ארץ־ישראל. – – ההתחלה קטנה. אין בה שלימות. אנגליה אינה רוצה בגדוד יהודי שיילחם תיכף, בהתחלת המלחמה, בארץ־ישראל. היא רק מסכימה לגדוד הובלה בדארדאנלים, אבל אין לזלזל גם בהתחלה קטנה ופגומה זו. העיקר לא במקום ואפילו לא בצורה, כי אם במטרה, בתכנית. הגדוד הקטן יתפתח, ישנה צורותיו במשך הזמן. וטרומפלדור עמל וצר צורה צבאית לחומר האנושי.

בתקופה ההיא בא לאלכסנדריה גם ז’בוטינסקי, הוא לוקח חלק אקטיבי במו"מ את המפקדה האנגלית, הוא השני ברשימת המתנדבים, אולם לא הלך עם טרומפלדור; לגדוד של נהגי פרדות, ועוד לגאליפולי – לא רצה להצטרף. כשז’בוטינסקי בירר לטרומפלדור את נימוקיו אלה ענה לו טרומפלדור:

“אם לדון על הדבר כחייל, נדמה לי שאתה מפריז בערך ההבדל. בחפירות או בהעברה – אין כאן הפרש גדול. גם אלה וגם אלה הם אנשי־צבא, שניהם כאחד הכרחיים במלחמה. וגם הסכנה שווה פה וגם שם לעתים תכופות. נדמה לי, שאתה מתבייש פשוט מהמלה “פריה” – זהו לגמרי מעשה ילדות”.

– אבל אין זו חזית ארץ־ישראל, טען ז’בוטינסקי.

– גם זאת לא עיקר, ענה טרומפלדור, אם לדבר כאנשי־צבא. למען שחרר את ארץ־ישראל יש צורך להביס את התורכים. באיזה מקום – בדרום או בצפון – אין זאת אלא שאלה טכנית. כל חזית מוליכה לציון".

(מזכרונות ז’בוטינסקי על הגדוד).

כשבאנו לאחר גירושנו בתחילת ניסן תרע"ה לאלכסנדריה – מצאנו את גדוד נהגי הפרדים של טרומפלדור מוכן כבר ללכת לגאליפולי. את ז’בוטינסקי לא מצאנו עוד במצרים – הוא נסע לאיטליה.

רשימות טרומפלדור מגאליפולי נתפרסמו על־ידי הועד־הפועל של ההסתדרות בתרגומו של י. ח. ברנר (המקור הוא רוסי) בשם “מחיי יוסף טרומפלדור”, בשנת תרפ"ב. בגדוד נהגי הפרדות היו, לפי רשימת טרומפלדור, 650 איש, מהם היו בחזית 562. לשאר, שנכנסו בזמן האחרון, לא היתה אפשרות ללכת אל החזית.

ששה אנשים נהרגו, – שנים מתו מפצעיהם באלכסנדריה – 55 אנשים נפצעו, רובם מאש תותחים, ואחדים – ביניהם גם י.ט., מכדורי רובים.

הגדוד הגאליפולי לא האריך ימים. בשובו לאלכסנדריה מנסה טרומפלדור להאריך את ימי הגדוד – אך ללא הועיל. בסוף, 1916 הוא נוסע ללונדון. זמן־מה הוא משתתף עם ז’בוטינסקי בנסיונו לגייס גדוד יהודי מצעירי וייטשפּל – אבל נסיון זה אינו לוקח את לבו – והוא מחליט לנסוע לרוסיה. הידיעות הראשונות על המהפכה הגדולה מעוררות בו תקוות גדולות. הוא חולם על יצירת צבא יהודי, לא גדוד אלא מחנה של 100.000 איש, שיבוא דרך קאבקאז לארץ־ישראל, ועל ארגון “החלוץ”. המהפכה הבולשוויסטית עושה לאַל את חלום הצבא היהודי – אבל טרומפלדור נאמן לרעיון הציונות החלוצית, מקים גרעיני “החלוץ”, מסדר את העליה, ובשנת 1919 הוא חוזר לארץ. כאן מצא אז את הפירוד בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – ויצא בקריאה “לפועלי ארץ־ישראל” לאחד את הכוחות ולארגן את העבודה בכוחות משותפים. ובזאת נתן דחיפה להקמת הסתדרות־העובדים הכללית.

בינתיים המשיך ז’בוטינסקי בלונדון את מאמציו להקים גדוד יהודי מתוך אנשי וייטשפּל – הצעירים היהודים נתיני רוסיה. לאט לאט הוא מתגבר על כמה מכשולים, ובעזרת וייצמן, הרברט סמואל ואחרים עלה בידו סוף סוף להשיג את מבוקשו. הממשלה מאשרת את תכניתו. יהודי־חוץ נתגייסו לגדוד יהודי בשביל החזית הארצישראלית. לגדוד זה נצטרפו גם מספר מתנדבים, שבראשם עמד האַרי פירסט, חבר של “פועלי ציון”.

*

גזירת ג’מאַל פּשה נגדנו לא נתקיימה במלואה. “הגירוש לעולם־ועד” נמשך לא יותר משלוש שנים – עד שאמריקה נכנסה למלחמה – ועם לגיון המתנדבים האמריקנים שבנו לארץ.

כשהועמדנו לפני הגירוש ביררנו בישיבת הוועד־המרכזי של המפלגה בירושלים את המעשה אשר נעשה באַמריקה – הארץ הנייטראלית האחת בזמן ההוא שיש בה ישוב יהודי גדול – וקבענו לעצמנו שתי תכניות: 1) יסוד “החלוץ”, 2) הקמת צבא יהודי, בשביל הארץ, אם אמריקה תצרף ללוחמים.

“לפני הגירוש היתה שורת ישיבות של הועה”פ למפלגת “פועלי ציון” בארץ־ישראל. מהן בתוך כתלי בית־האסורים. אחת השאלות המרכזיות היתה יצירת “החלוץ” – צבא עבודה, אשר יגויס בשביל ארץ־ישראל בהקדם האפשרי. – שני החברים אשר נגזרה עליהם גלות, יצאו מן הארץ במטרה ברורה – להרים בארץ גלותם את תנועת העליה החלוצית".

"בבואנו לאַמריקה (ה' סיון תרע"ה) היתה לנו מיד ישיבה עם הועד המרכזי של “פועלי ציון” ומסרנו להם את שליחותנו. – למרות הקושי הפסיכולוגי להתחיל בהכנות לעליה דווקא בזמן ששערי־הארץ נעולים וסגורים בשבעה מנעולים, בשעה שהתבערה העולמית התלקחה מסביב – מצאנו אָזנים קשובות לרעיוננו בקרב “פועלי ציון” האמריקאים. המפלגה יצרה לנו את היכולת לפתח תעמולה רחבה בניו־יורק ובערי השדה, סייעה בכל כוח השפעתה ליצור את הסתדרות “החלוץ” באמריקה. המפלגה סידרה לבן־גוריון ולי “קמפּיין” רחב, אשר הגיע עד מרכזה של אמריקה מצד אחד, ועד דרומה מצד שני, והכיל גם את כל קאנאדה היהודית.

– רבים ניגשו להכשיר את עצמם לעבודת־אדמה, נכנסו לחוות־הלימוד היהודיות הקיימות באמריקה ונשכרו לפארמרים אמריקאים".

(י. בן־צבי מאסף לתנועת “החלוץ”).

עם כניסת אמריקה למלחמה החלטנו שהגיעה השעה להרחבת מסגרת “החלוץ” ותכנו: לא רק לעבודה – אלא גם למלחמה. מתחילה חשבנו על הקמת לגיון יהודי תחת הדגל האמריקאי בשביל ארץ־ישראל. תכנית זו נתמכה ע"י השופט העליון ל. ד. בראנדייס, והוא פנה בענין זה לנשיא ארצות־הברית. אולם לרגל החלטתה של אמריקה להשאר נייטראלית כלפי תורכיה לא יכלה תכנית זו להתקיים, ואז החלטנו לפנות לבאי־כוח אנגליה. זמן רב לא יכולנו להשיג הסכמה לתנאים שהצגנו – להוות חטיבה יהודית ולהילחם אך ורק בחזית הארצישראלית. סוף סוף נתקבלו גם תנאים אלה – ובעתונות היהודית נתפרסם כרוז לנוער היהודי להתנדב. חברי “החלוץ” שנוסד בשנת 1915, נענו הראשונים לקריאה זו, ואחריהם נהרו מאות ואלפים מכל קצווי אמריקה.

באביב 1918 הפליגו הפלוגות הראשונות של הלגיון האמריקאי לחזית הארצישראלית.

שתי פלוגות של לגיונרים אמריקנים עוד הספיקו להשתתף תחת פקודת מרגולין במערכה הארצישראלית; שאר הפלוגות ומתנדבים ארצישראליים נעכבו במתכוון במצרים עד לאחר שביתת־הנשק. עיני המיפקדה הראשית של צבא־הכיבוש הבריטי צרו בהשתתפות גדודים יהודיים במלחמה, ובכוונה השהו את שני הגדודים במדבר תל־אל־כביר, עד שהגדודים התקוממו והחליטו להכריז שביתה אם לא ישלחום לארץ.

שֵמע ההתרגשות שבקרב הגדודים היהודיים במצרים הגיע לארץ, וביום 18 לאוקטובר 1918 נתקבל במחננו בתל־אל־כביר מכתב מאת ז’בוטינסקי, שבו הוא מייעץ לחברי הגדוד לבל יתרגזו על אי־השתתפותם במלחמה, כי אין זאת אלא “סנטימנטאליות ילדותית”. הגדודים לא קיבלו דעת ז’בוטינסקי ולא נרגעו, והודיעו למפקדם (קולונל סמואל) שאם לא יעבירום לארץ – יכריזו שביתה כללית. הדבר הגיע למיפקדה העליונה, שלא רצתה בהתפרצות שערוריה, בימים ההם, וניתנה לנו הבטחה שבקרוב נעבור לארץ. והפקודה ניתנה: ב־ 5 לדצמבר 1918 הועבר כל המחנה לארץ־ישראל.

במחנה זה, עוד בהיותו במצרים, נתעוררה תנועת האיחוד, שהביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” בוועידת החיילים והפועלים שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א' תרע"ט.

*

תולדות הגדוד הארצישראלי הן פרק בתולדות־השמירה וההגנה בארץ. לאחר כשלון הנסיון להקים גדוד יהודי תחת השלטון התורכי וגירוש יוזמיו מן הארץ – נתגברו הרדיפות נגד הישוב העברי והציונות. הציונים הוכרזו רשמית כ“אלמנט מושחת ומסכסך, המתאמץ לברוא בחלק הפלשתינאי של הממלכה העותמנית ממשלה יהודית בשם ציונות”. כל האגודות הציוניות נאסר קיומן. בולי הקרן הקיימת ודגלים ציוניים הוחרמו, והשימוש בהם נאסר באיום של עונש מוות. נערכו חיפושים בבית־העם בירושלים ובבתי עסקנים שונים, כמה מהם נאסרו ונשלחו ממקומם. הודות להגנה התקיפה של ציר אמריקה בקושטא על היהודים – לא האריכו רדיפות אלה ימים ונגמרו בלי קרבנות קשים, בשעה שהארמנים נטבחו לרבבות, וגם בערבים הלאומיים נעשו שפטים קשים, וכמה ממנהיגיהם בסוריה ניתלו בפקודת ג’מאל פּשה. המיפקדה התורכית ראתה צורך להשקיט את הרוחות של היהודים והכריזה, שאין אמת בשמועות על “אחינו היהודים העותמנים כאילו אינם ממלאים את חובותיהם הלאומיות, ורגשותיהם מתנגדים לרגשות של יתר העותמנים”. אולם השקטה זו לא עקרה מן הלבבות את החששות והדאגות שנתעוררו לרגל הרדיפות הראשונות.

באותו זמן החלו להתארגן בארץ קבוצות חשאיות להגנה עצמית, רכשו נשק ואימנו את חבריהם במלאכת ההגנה. “השומר” שהיה עד אז מרוכז במושבות ניסה להתקשר עם הקבוצות העירוניות, אולם לרגל היחסים הצבוריים בישוב לא הצליח הדבר, וקבוצות ההגנה העירוניות שהיו מורכבות בעיקר מתלמידים, נשארו נבדלות ברשות מיוחדת.

באמצע 1916 התקדמו האנגלים בחזית ארץ־ישראל מתעלת סואֶץ עד לסביבות באר־שבע ועזה, – והשגת נשק מהחזית נעשתה אז קלה יותר. בניסן תרע"ז גורשו תושבי יפו ותל־אביב על־ידי התורכים מתוך נימוקים צבאיים איסטראַטגיים. פקודת הגירוש חלה גם על יהודים וגם על ערבים, אולם בעוד שמתל־אביב גורשו כמעט כל התושבים בלי יוצא מן הכלל, ורק קבוצה של 10–12 איש מההגנה נשארו לשמור על העיר, – הושאר ביפו ישוב ערבי גדול למדי. גירוש זה הגביר בישוב העברי את חוסר הבטחון – והיה צורך לחזק את כוחות ההגנה.

רדיפות התורכים את היהודים נתחדשו ביתר שאת, לאחר שנודע להם על קיום קבוצת־מרגלים העומדת לשירות הצבא האנגלי. קבוצה זו אורגנה ע"י בני האיכרים מזכרון־יעקב. בראשה עמד המלומד אהרון אהרונסון מזכרון. שנים מקבוצה זו נפלו בידי הממשלה והומתו אחרי מאסר ועינויים קשים בדמשק, – וחמת הממשלה התורכית ניתכה על כל הישוב היהודי. בכל המושבות החלו חיפושים ומאסרים, ביחוד חיפשו את אנשי “השומר” ואת העסקנים הידועים בישוב. הנאסרים הוכו ועונו באכזריות. לא היו חסים גם על נשים. ענויים קשים נתענו בייחוד חברי “השומר” שנתפסו. הפחד שנפל אז על הישוב הביא חוגים רבים לידי דימוראַליזציה. בפתח־תקוה לא היתה כלל השמירה בידי פועלים יהודים, ובכל זאת נמסרה לממשלה רשימה של פועלים שומרים. וכשערכו הפועלים הפגנה נגד מנהלי המושבה בענין פנימי לגמרי (נגד עיכוב כספי הקרן האמריקנית לסידור עבודות) – נדרשו הפועלים למסור לממשלה את שמות האחראים לעריכת “ההפגנה המורדת”. מיספר חברים, נתיני אוסטריה, התנדבו להופיע בפני הממשלה כאחראים, אולם נתינותם האוסטרית לא עמדה להם, והם נאסרו ועונו ככל שאר האסורים, ושלושה מהם מתו בתוך המאסר. על שמם נקראה “גבעת השלושה” בפתח־תקווה.

בעצם ימי הרדיפות הגיעו לארץ שמועות על הצהרת באלפור, וכשהאנגלים כבשו את יהודה, נפגשו ע"י כל היהודים כמשחררים. אנשי העבודה וההגנה החלו בארגון התנדבות ליצירת צבא יהודי שישתתף עם אנגליה בכיבוש שאר חלקי הארץ.

“השתתפות היהודים עצמם בכיבוש הארץ וריכוז כוח עברי של רבבות מתנדבים מן הארץ ומחו”ל נראתה אָז למתנדבים כתשובה היחידה שהישוב העברי והעם העברי יכלו לתת להכרזת באלפור. בדביקות ובהתלהבות בלתי־מצויה החלה אז תעמולת ההתנדבות שקראה למסירות־נפש ולהבטחת הכיבושים הדיפלומאטיים הציוניים ע“י פעולה עצמית, על־ידי פתיחת העליה דרך ההתנדבות וע”י יצירת כוח עצמי בארץ".

(“הגדוד העברי”, מאת א. גולומב, קונטרס, שמד־שמז)

הגנראל היל, כובש יפו, קרא אליו את עסקני תל־אביב ואמר להם בשיחה בלתי־רשמית, שלדעתו בתור איש צבא, צריך הישוב היהודי ליצור כוח עברי להשתתף בכיבוש הארץ והגנתה. “האנגלים כבשו עתה את הארץ לטובת העם העברי, אולם לא תמיד הם יוכלו להגן על הארץ לטובת היהודים, אם היהודים לא יעשו זאת בעצמם”. העסקנים נבהלו מהצעה זו והביאו את הדבר לפני האסיפה המכוננת של הישוב (ביהודה) שנתאספה בטבת תרע"ח. “העסקנים” לא היה לבם שלם את תנועת ההתנדבות שהחלה עוד לפני זה, והציעו לדחות את כל הענין עד לקבלת הוראות מלונדון. “הפועל הצעיר” התיחס להצעה בשלילה גמורה. באי־כוח “פועלי ציון”, חניכי הגימנסיה וחברי “השומר”, שעוררו את תנועת־ההתנדבות, עמדו בתוקף על קבלת ההצעה.

הרוב שבאסיפה המכוננת השתמט מעמדה ברורה, ונתקבלה החלטה לחכות לבירורים עם ב"כ ההסתדרות הציונית בלונדון. המתנדבים החליטו לפעול על אחריות עצמם.

הפתעה גדולה באסיפה המכוננת היתה הודעת מ. סמילנסקי שהוא מצטרף למתנדבים. נתייסד “ועד מכין” מורכב מא. גולומב, דוב הוז, מחניכי הגימנסיה, רחל ינאית (מ“פועלי ציון” ) ומ. סמילנסקי. הוכרזה הרשמה של מתנדבים. בכל נקודות הישוב שנכבשו ע“י הצבא האנגלי נערכו אסיפות פומביות, והישוב נתחלק לשוללים ומחייבים. “הועד המכין” נתקשר עם האופיצרים היהודים שבמפקדה הצבאית (אדווין סמואל ובנטוויץ), אשר הבטיחו עזרתם למתנדבים. הוא ערך תכנית הגדוד ותזכיר לממשלה, שהובאו לאישור בוועידת המתנדבים שנקראה בראשית אדר תרע”ח. בוועידה זו נבחר “ועד המתנדבים” להמשכת הפעולה. כל חברי “הוועד המכין” נבחרו לוועד זה. ועוד נוספו נוח סונין מ“השומר” וש. יבנאלי.

“ועד המתנדבים” פנה לוועד הזמני (כך קראו אז לוועד הלאומי) שיגיש את תזכירם לממשלה, אולם הוועד הזמני החליט ברוב של 7 נגד 6 לדחות את ההצעה וגם לאסור על המתנדבים לפנות בעצמם לממשלה. “ועד המתנדבים” לא נשמע לוועד הזמני והגיש בעצמו את התזכיר לממשלה.

השלטונות של צבא הכיבוש התיחסו להצעה בשלילה. הם ראו גם בהכרזת באלפור מישגה כבד העלול לסבך את יחסי אנגליה עם העמים הערביים, ולא רצו לאַשר יצירת גדוד יהודי – אולם לונדון הכריעה.

בערב פסח תרע"ח בא ז’בוטינסקי לארץ, וזמן קצר לאחר הפסח בא וייצמן בראש ועד הצירים.

א. גולומב, שמילא אחד התפקידים המרכזיים בתנועת ההתנדבות, מספר על היחסים עם שני אלה:

"בראש תנועת ההתנדבות עמדו אז חברים צעירים, חדשים בציבור, אשר הנהגת תנועה כזו היתה למעלה מכוחם. הם התגעגעו יחד עם כל התנועה למנהיגים יותר מקובלים, מוכשרים וראויים מהם. התקוות נתרכזו אז בז’בוטינסקי, אולם הוא הכזיב במידה רבה, כבר עם הפגישה הראשונה שלו את המתנדבים הארצישראליים, את התקוות שתלו בו.

ז’בוטינסקי מילא תפקיד לא־קטן בפעולתו הפוליטית לטובת הגדוד בחוגי הממשלה. הוא עשה גם פעולה פנימית חשובה בנאומי ההסברה שלו על הערך הפוליטי של גדודים עבריים. הוכחותיו פיזרו הרבה ספקות, הן גרמו להשלמת עסקני הישוב עם ההתנדבות, הם גם הוסיפו למחנה המתנדבים כמה חברים מן המפקפקים, אולם את לב המתנדבים עצמם לא שבה ז’בוטינסקי, אם כי העריכו את פעולתו ואת כשרונותיו. ז’בוטינסקי נשאר זר למתנדבים, כי ההתנדבות וגורמיה היו בעצם זרים לו. הצורך של ההגשמה האישית ושל ההשתתפות העצמית של היהודים בשחרור עצמם לא היה חשוב לגבי ז’בוטינסקי, גם ההתעוררות העממית להקמת כוח עצמי לא היתה לו עיקר, כי הוא לא האמין בה: ענין הגדודים היה חשוב בעיניו בעיקר כמאניפסטציה פוליטית, כגורם שיובא בחשבון בוועידת השלום, וזה לא צדה את לב המתנדבים, לא זה היה היסוד שלשמו נתעוררה ההתנדבות.

יחסים יותר נפשיים נקשרו בין תנועת המתנדבים ובין וייצמן, אשר בא בראש ועד־הצירים זמן קצר לאחר חג הפסח תרע“ח. וייצמן לא ראה את ההתנדבות כמיפעל העיקרי של התקופה, כאשר ראו זאת המתנדבים וז’בוטינסקי. בחוגים של מתנגדי ההתנדבות, שומרי הקיים, הוא הרשה לעצמו גם להביע צער על זה, שרובי הכוחות למודי־הנסיון יצאו עתה לגדוד. אולם הוא ידע להעריך את הגורמים הנפשיים ואת השאיפות הפנימיות של ההתנדבות ועזר למתנדבים לטוות את החלומות על ההשתתפות הממשית בכיבוש הארץ ועל יצירת תנועת מתנדבים רחבה בעם, אשר תביא לארץ גדוד צבא ועבודה עוד בימי המלחמה. במשך היותו בארץ ובפגישותיו התכופות עם המתנדבים למד וייצמן גם להעריך יותר את תנועת ההתנדבות. הוא גם נוכח אחרי זמן קצר, כי ההתנדבות היא הדרך לחידוש וחיזוק הכוח העברי בארץ עוד בימי המלחמה. הוא הגביר מתוך כך את עזרתו לתנועת ההתנדבות, אולם את הטיפול העיקרי בשאלה זו הוא מסר לחברים אחרים של ועד הצירים וביחוד לבארון ג’ימס רוטשילד”.

(“הגדוד העברי”, קונטרס שמ"ו).

*

בזכרונותיו על הגדוד מספר ז’בוטינסקי על שיחה אחת עם טרומפלדור, לפני נסיעת האחרון מלונדון לרוסיה. כשסיפר לו טרומפלדור על תכניתו להקים ברוסיה צבא יהודי ולארגן תנועה חלוצית, שאלהו ז’בוטינסקי: חלוץ – מה זאת חלוץ? פועל? טרומפלדור הסביר מהות החלוציות – התמכרות לשירות האידיאל במסירות־נפש, בלי תנאי ובלי שיור.

“אנשים כאלה אינם בנמצא” – העיר לו ז’בוטינסקי.

מז’בוטינסקי נעלם שתנועה חלוצית זו קיימת כבר זה הרבה שנים בארץ, ושמאות “אנשים כאלה” נמצאים בתנועת הפועלים הארצישראלית. גם לאחר שז’בוטינסקי בא לארץ ונפגש את מחנה החלוצים שבתוך הגדוד – לא הבין את החלוציות ולא ידע “מה פירושו של חלוץ” – מאז ועד היום הזה. וכשהתנגש ז’בוטינסקי בהופעה חלוצית – ברצון המתנדבים האמריקנים להישאר בארץ אחרי שחרורם מהצבא, על מנת לעבדה ולשמרה – לא ידע להעריך רצון זה, ולא הושיט להם את עזרתו.

בשביל ז’בוטינסקי היה קיים רק גדוד־צבאי, וכל מה שיצא מגדר זה היה זר לו, טפל וגם פסול.

לאחר שנגמרה המלחמה וכל הפעולות הצבאיות פסקו, הגיע תור ההשתחררות. השלטון הצבאי הניח את הברירה ללגיונרים להשתחרר בארץ (לאלה שרצו להישאר כאן), או באנגליה או באמריקה (לאלה שרצו לחזור לארצות אלה). כמעט כל הלגיונרים האנגלים שבו לאנגליה. מהאמריקנים רצו רבים להישאר בארץ, ומשום כך בחרו להשתחרר פה, והם דרשו מוועד־הצירים עזרה לסידורם בעבודה. באי־כוח פועלי ארץ־ישראל נצטרפו לדרישה. בעיניהם לא היה הבדל בין התנדבות לצבא ובין התנדבות לעבודה בארץ. הם עמדו גם על ההפסד המוסרי הרב הצפוי לתנועה הציונית, ביחוד בתוך היהדות האמריקנית, אם הנהלת־התנועה תתעלם מאת הצעירים שבאו למסור את נפשם על הארץ ותאכזב את שאיפתם להישאר בארץ.

אולם לא כל חברי ועד־הצירים הבינו זאת, ולא עזרו ללגיונרים. בדעתנו את הזרות של רוב חברי ועד־הצירים לעניני התנועה הציונית ולעניני הישוב – לא התפלאנו הרבה על עמדה לא־הגונה זו. לרגל הרכבו המשונה של ועד־הצירים הורגלנו אז לכמה דברים תמוהים שנעשו במוסד זה. אולם הפתעה מרה היתה בשבילנו עמדת ז’בוטינסקי כלפי לגיונרים משוחררים, חברים בגדוד, הרוצים להתערות בארץ.

ב“חדשות הארץ” הופיע אָז מאמר של ז’בוטינסקי (בחתימת הפסיבדונים שלו “אלטלינה”) שבו נאמר:

"שמעתי, כי בין חיילינו העומדים להשתחרר יש כשלוש או כארבע מאות הרוצים להישאר בארץ. שמעתי גם, כי יש איזה קושי בדבר, אך אינני יודע בדיוק מאיזה צד בא הקושי – אם מצד הממשלה, או מצד ועד הצירים, או מצד המשתחררים עצמם. אפשר כי בעצם הרגע הזה שאני כותב, יוברר המצב ויוסרו כל המכשולים, והצעירים האלה יישארו בארץ, ילבשו בגדי אזרח ויעבדו עבודה פוריה כשאר הצעירים בארץ הלבושים בגדי אזרח, וכל הקהל ישמח. אבל מותר לי וגם חובה לי להגיד, כי אני לא אשמח.

– אם יראו מתנדבי ארץ־ישראל 300 או 400 צעירים שעוד אתמול לבשו בגדי צבא והיום הם כולם משוחררים ועובדים עבודה פוריה, שובתים שביתות, משתתפים באסיפות, כותבים בעתון, מטיילים, הולכים ובאים כרצון לבם, בזמן שהם, מתנדבי ארץ־ישראל יגורו באוהל, יעלו על המישמר ויכּנעו לעוזר משנה סגן – התוצאָה הפסיכולוגית מובנה מאליה.

– שמעתי מפי עסקנים רכי־לבב, כי יש בזה תועלת רבה אם יישארו פה 300 או 400 צעירים טובים כאלה; אין לנו להיות סנטימנטאליים. הצעירים האלה, שכולם אוהבים כל כך את הארץ, יוכלו לשוב הנה בעוד שנה ואז ימצאו תנאים יותר טובים להתנחל. סוף סוף יש רבבות צעירים טובים בפולין ובגאליציה – ובכל זאת כבר הורגלנו והשלמנו עם הרעיון המעציב, כי צריכים הם לחכות. יחכו גם אלה. צר לי עליהם, אבל סוף סוף יותר נעים לחכות באמריקה מאשר בפולין – או מאשר באוהל המחנה על חולות המדבר"…

(“חדשות הארץ”, ג' אלול תרע"ט, 28.8.19).

בטון כזה של איבה ובוז כתב אדם שראה עצמו כאבי הגדודים על חבריו בצבא, שהתנדבו ובאו מעבר לים למסור נפשם על שחרור הארץ. ועל מה יצא כל הקצף הגדול הזה? על החטא שחטאו בסירובם לעזוב את הארץ…

כמה כפיית־טובה מוסרית, טמטום נפשי וזרות רעיונית נתגלו ביחס זה לשאיפת הלגיונרים להתערות בארץ. כמה לא הבין ז’בוטינסקי את המניעים הפנימיים שפעמו בתוך מתנדבים אלה.

מה שלא הבין ז’בוטינסקי – הבין עסקן אחר של הגדוד, שאף הוא לא היה פועל, אבל היה חלוץ בעצמו, והיו לו קשרים ממשיים את הארץ וידע להעריך תנועת התנדבות והבין את נפש הלגיונרים הרבה יותר מז’בוטינסקי. זה היה מ. סמילנסקי.

"המשתחררים האמריקנים צריכים להיענש על שאינם חושבים כמר אלטלינה (ז’בוטינסקי).

האמנם לא ירגיש מר אלטלינה, הדואג כל כך לקיום הגדודים, כי דווקא היחס הזה הוא אחד הגורמים להתנווננות רעיון ההתנדבות הגדול?

אנשים גדולים ומבוגרים רשאים להבין את חובתם ולהכיר את תפקידם ותעודתם עפ"י הכרתם הפנימית והרגשתם העצמית, ואין הרשות למישהו להכריז לפניהם על עמדתם המוסרית ולשנן להם בלשון של פקודה את הדבר אשר עליהם לעשות.

מר אלטלינה הבין את רעיון הגדוד ככה, ואחרים הבינו אחרת.

יש אשר רק קסם השחרור לקח שבי את לבם ורק התקווה לתת גם את דמם כופר הגאולה נתנה כובד להתנדבותם, ואחרי אשר אָבד הקסם הזה, נתרוקן בשבילם רעיון ההתנדבות. אפשר שהם “סנטימנטאליים”; אבל מה יעשו, וככה נוצרו ביד היוצר.

יש כאלה אשר חשבו, כי להכרזת באלפור לא יהיה ערך מוחשי אלא אם תיכבש הארץ בעזרת הצבא העברי ותישמר על־ידיו. וכיוון שהדבר לא נעשה ואנו מוסיפים לעמוד דלים וריקים ומחכים לחסדי לאומים, כאשר עמדנו כל ימי גלותנו, אבד חן ה“צבא” העברי בעיניהם. אפשר מאד, שהם טועים בחשבון. אבל מה יעשו, וזהו חשבון נפשם, ולא אחר".

יש אשר ראו את ההתנדבות כהמשך עבודת־החלוצים הישובית וכמעבר מתקופת־עבודה אחת לתקופת עבודה חדשה, –

יש אשר ראו בה את האמצעי היחיד בזמן הזה להביא יסודות חדשים לארץ;

ויש אשר ראו אותה כהתחלה וכגרעין של מיליציה עברית.

כל אלה לא ראו את הגדודים כמטרה לעצמה, כי אם כאמצעי למטרה.

– ואשר לארצישראליים – אך לשוא טרח מר אלטלינה את כל הטורח הזה. הם אמנם אינם זקוקים לאפוטרופסותו של מישהו. כור העוני אשר נצרפו בו בארץ במשך שנים, וזה שמו “עבודה עברית” – הכשירם והתקינם להחליט את החלטותיהם מתוך הכרתם העצמית, בלי כל סיוע ובלי כל השפעה מהחוץ; את אשר תגיד להם הכרתם הפנימית אותו יעשו ואותו יוכלו לעשות. ואת אשר תטילו עליהם כחובה – אותו לא יעשו ואותו לא יוכלו לעשות. כאלה הם לא אחרים".

דברים אלמנטריים אלה היה סמילנסקי “האכר” צריך להסביר לז’בוטינסקי “המדינאי”.

(“חדשות הארץ”, י“ד אלול תרע”ט)

*

בשאלת הלגיונרים המשוחררים נתגלע הקרע הראשון בינינו ובין ז’בוטינסקי. זה לא היה קרע על רקע סוציאלי, אלא ניגוד עמוק הנובע מתוך הבדל פרינציפיוני בתפיסה הציונית. ניגוד בין ציונות של הגשמה מלאה ועבודה חלוצית ובין ציונות של מַדי־צבא ופקודה צבאית.

הקרע השני נתגלה בהגנת תל־חי.

שנים ממיפעלי הגבורה של הפועל היהודי בארץ – “השומר” ותל־חי – כבר נעשו כינויי־כבוד נערצים בהיסטוריה היהודית החדשה. בשעתם נמצאו לשניהם מתנגדים חריפים. אלה הם הפיקחים שלנו היודעים, כי “הגוי” ייטיב לשמור עלינו מאשר אנו בעצמנו. בימי “השומר” נקרא ה“גוי” הזה מוצטפה, בימי תל־חי – דישאנל (נשיא הרפובליקה הצרפתית). ברם, מזלו של “השומר” היה יפה ממזלה של תל־חי. האיכרים ובעלי־הבתים, שבטחו בשומר הערבי, התנגדו אמנם לכתחילה ל“השומר”, אבל לאחר שהשמירה העברית נעשתה לעובדה, ולעובדה רבת ערך והשפעה בחיי־הישוב, היו די הגונים וצנועים להשלים את “השומר” בדיעבד וגם לקבל אותו ברצון.

אולם למתנגדי הגנת תל־חי נצטרף נביא גדול וחכם ממלכתי ותיק אשר הוכיח שעלינו לסמוך בהגנת הגליל העליון (מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה) על הנשיא הצרפתי דישאנל, שתחת הגנתו נמצאו אז ארבע הנקודות שבצפון הארץ, כי אנו חלשים ומחוסרי־אונים להגן על עצמנו. המתנגד הזה היה ז’בוטינסקי. ומדינאי גדול שכמותו אינו יכול, כמובן, להניח אף לרגע, שהוא מסוגל גם לטעות פעם. ולמדינאי הזה יש גם עט־חרוצים, המחונן בסגולה נפלאה: לטהר שרץ בק"ן טעמים ולטמא כל טהור במאה ואחד. ובחריצות־עטו “הוכיח” ז’בוטינסקי, שמגיני תל־חי אשמים במות טרומפלדור, צ’יז’יק וחבריהם.

אילו היה גם בין מתנגדי “השומר” סופר מהיר וקל כז’בוטינסקי, היה יכול להוכיח כמוהו, ש“השומר” אשם במות ברלי שווייגר, מאיר חזנוביץ ויתר חבריהם שנפלו על מישמר הישוב – והצדק היה אתו, כמובן. כי אילו נשמעו אנשי “השומר” ל“חכמי” המעשה, אשר בטחו בשמירה ובהגנה של הצ’רקסים והמוגרבים – היו ברלי שווייגר וחבריו עוד חיים אתנו עד היום הזה…

לאחר הכיבוש האנגלי השתררה הדעה בקרב הישוב וביחוד בחוגים הבעל־ביתיים שמעכשיו אין עוד כל צורך שהיהודים ידאגו להגנתם העצמית. ממשלת ההצהרה ודאי שהיא תדע לשמור על השלום והבטחון בארץ ותגן על היהודים במידה מספיקה. נגד השליה מסוכנת זו יצא האורגן של “אחדות־העבודה” עוד “בימים הטובים ההם”, זמן רב לפני מאורעות פסח בירושלים 1920, כשהאמונה באנגליה היתה שלימה ומלאה:

“בארץ ובתקופת־הגאולה מתרבים ומתגלים סימני הגולה. עם כיבוש הגליל, עם השחרור, פרקנו מעלינו את מעט הנשק שהיה לנו. בסכנת נפשות, במצב של מלחמה, נרדפים וחשודים תחת שלטון עריצי־צבא תורכיים שמרנו על הנשק הזה ודאגנו להרבותו, כי בו ראינו את בטחון הגנתנו. והנה, עם השחרור, מסרנו הגנה זו לנאמן, הכובש את הארץ. וכיום אין זה סוד לשום איש, כי לא כך עשו שכנינו. שלל התורכים והגרמנים הבורחים הגדיל בזמן הכיבוש את כמות הנשק של שכנינו. ונצחון צבאות השריף העשיר אותם גם בנשק אנגלי. את הפקודות למסור את הנשק מילאנו רק אנו, העברים. וחצי שעה מישובנו הופיע פתאום גבול לארץ – בקרבת מלחמיה ודגניה. ועל הגבול הזה המוני אנשים פראים מסתובבים, מעבירים נשק, תנועת־נשק רבה וניכרת לעין כל. הכפרים סביבנו מלאים נשק, נשק השלל ונשק הכובש. ואנחנו – בוטחים על המישטר החדש, מבחוץ. – – התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”.

(“מהגליל”, י. טבנקין, קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט, 1919).

והדברים היו בעתם, כפי שהוכיחו מאורעות תל־חי וירושלים בתחילת אביב תר"ף (1920).

*

לאחר גמר פעולות־המלחמה הצבאיות בארץ־ישראל ובסוריה, פינה הצבא האנגלי, על פי הסכם עם הממשלה הצרפתית, את סוריה וצפון ארץ־ישראל. צרפת לא הספיקה לכבוש את השטח הפנוי, ובצפון הארץ החלו מהומות ותגרות בין שבטי הבידוים מעבר־הירדן ובין הערבים הנוצרים שתמכו בצרפתים. ארבע הנקודות היהודיות בקצה הצפון – מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה, נכללו באיזור הצרפתי. התקפות הבידוים לא היו מכוונות נגד היהודים, אולם במצב האנרכיה היה יסוד לחשוש שסוף סוף תגע הרעה גם ביהודים, למרות החזיקם בנייטראלית גמורה כלפי שני הצדדים המתגרים.

הידיעות הראשונות על התקפות נגד היהודים הגיעו מכפר־גלעדי בחודש כסלו תר"ף (קונטרס י"ח). כעבור ימים אחדים נתקבלה ידיעה על הריגת הח' שאפושניק בתל חי.

“בכ' כסלו לפנות ערב ישבו חברי קבוצת תל־חי בחדר־האוכל. נשמעה יריה בודדת (כל אותו היום לא פסקו היריות על הכפרים הנוצריים אשר מסביב), ולאחר כך – יריה מ־ 30–40 רובים בבת־אחת. מיד כיבו החברים את המנורה, שכבו ליד הדלתות והשיבו באש חזקה. היריות משני הצדדים נמשכו זמן רב. המתנפלים הקיפו את החצר מכל ארבע פינותיה וירו בלי־חשׂך כדורים; סוף כל סוף היו מוכרחים לעזוב את המקום. לכששקטה האש החלו לקרוא בשמות החברים, ועל שם שאפושניק נשמעה אנחה. חיפשו ומצאוהו – נאנח ומתבוסס בדמו. הבהילו את הרופא ממתולה – אבל הוא מצא אותו כבר מת”.

קונטרס י“ט, ה' טבת תר”ף)

הידיעות המדאיגות מהגליל העליון נתרבו. בקונטרס כ' (י“ח טבת תר”ף) הופיעה הקריאה “למשמר” מאת אהרון שר, חבר קבוצת כנרת.

“אנו מוכרחים להושיט יד־עזר לנקודות “הצפון הרחוק”, כי בלבות אנשי המקומות הכי “מבוצרים”: תל חי וכפר גלעדי, למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים (ההדגשה – במקור), אינה פוסקת ההרגשה, כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ, כי באותה מידה שמיספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם. – לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמור את עמדותינו עד תום הימים הרעים – כי אם מחנה עובדים, שידעו, אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגן על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; – כעת בא צבא, מחר הוא הולך, ורע ומר לנו כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. – אל תתנו לגליל העליון לנפול”.

לא כך חשב אז ז’בוטינסקי. במאמר (מיום ב' שבט תר"ף) הנקרא בשם “מתוּלה ודישאנל” ניסה ז’בוטינסקי להוכיח שבחירת הנשיא הצרפתי החדש דישאנל, הידוע בפרצופו הריאקציונרי והשוביניסטי, היא לטובתנו. כי נשיא כזה דווקא ידע מה לעשות בערבים הפראים – ו“מתוּלה” (ז"א הגליל העליון) יכולה לשקוט על מכונה.

הח' שר לא סמך על דישאַנל – והלך להגן בעצמו על נקודות הצפון. אתו הלכו עוד חברים מכנרת. אחד מהם – י. טבנקין – כותב ל“קונטרס”:

“כפר־גלעדי ותל־חי עומדות באומץ־לב. התחילו גם לעבוד. שקט כמעט, אבל השקט הוא זמני. הצרפתים התבצרו במתולה, אבל אינם תוקפים את המתקוממים. והמלחמה הפארטיזאַנית יכולה להימשך זמן רב. מחכים עכשיו להתקפה מצד המתקוממים”

קונטרס כ“ג, י' שבט תר”ף)

ביום ו', י"ז שבט, התנפלו בידואים על החורשים בשדות תל־חי. כעשרה חברים יצאו מיד לשדה לעזרת המותקפים. א. שר עם עוד שנים היו הראשונים. האש מצד הבידוים התחזקה. כדור פילח את גופו של שר. הרופא בתל־חי הגיש לו תיכף עזרה, אך ללא־הועיל. כעבור חצי שעה מת.

*

הוועד הפועל של “אחדות־העבודה” הוציא מיד קריאה “לעזרת הגליל” (קונטרס כ"ו, ל' שבט). ביפו נקראה בשבת, כ"ה שבט, אסיפת־אַזכרה לאהרון שר, ולאחר דברי חברים נתקבלו החלטות אלה:

1) האסיפה מכריזה על החובה להגן על עמדותינו בגליל ולחזק את מקומות ישובנו שם.

2) האסיפה מכריזה, כי הגנה זו אפשרית ע"י הכנסת כוחות־עבודה במספר גדול לגליל התחתון והעליון, ודורשת מאת הוועד־הפועל הציוני להקציב ולהמציא את האמצעים הדרושים לביצור הגליל במאות אחדות של עובדים חדשים.

3) האסיפה קוראת למתנדבים להעמיד עצמם לפקודת חברינו בגליל העליון.

4) האסיפה מחליטה להכניס תיכף ומיד תרומה של הוצאת יום אחד לכל בית לקופת הגליל, וקוראת לכל הציבור לקבל עליו תרומת המס התכוף הזה.

5) האסיפה דורשת מאת הוועד הזמני (“הוועד הלאומי” בזמן ההוא) להכריז מס של הערכה עצמית לכל הישוב לטובת הגליל".

כעבור ימים אחדים הופיע ב“הארץ” מאמרו של ז’בוטינסקי בשם “הגליל העליון”:

"לשים קץ למה שמתהווה באיזור הצרפתי של הגליל העליון – אין זה בידינו. אבל, בידינו לשים קץ לתרדמתו של הקהל העברי, בארץ ובחוץ, בפני החזיון הלז. –

אין זאת אומרת, כי מסכימים אנחנו לנוסחאותיה של אסיפת־ההספד, שנקראה ביפו לזכר המנוח שר; הנוסחאות האלה – הן פרק לחוד; הן טובות או גם גרועות, וההבדל לא בעצם האמצעים שהוצעו שמה, כי אם במטרה. מהי המטרה: הגנה – או הפגנה?

אם מטרת הגיוס המוסרי שהוכרז ביפו הוא הגנה על עמדותינו לבל תיהרסנה, אז אין לאמצעים אלה כל ערך מעשי. – ענין אחר לגמרי, אם המטרה היא הפגנה: לצאת ולמות, אם צריך, ובזאת לאשר ולקבל את זכותנו, אז כמובן, הגיוס המוסרי הוא אמצעי מתאים. רק אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו. וטוב שידע גם זאת: ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה בימי המלחמה. אז היו מתחשבים בדם והכירו בו בכעין סגולה מזכה מקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע, והעולם הורגל בדם הנוזל בלי שיטה…

– העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מתוּלה ותל־חי. הוּא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ־ישראל בשלימתה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ־ישראל. מחסה אנגליה לא מפני שנהפכנו פתאום לפאטריוטים אנגלים או אימפריאליסטים אנגלים, אלא מפני שמחסה אנגליה, למרות כל ההפתעות שראינו פה, עודנו בעינינו כסמל לגורלה ההיסטורי של הארץ, ולטובת הרעיון של מחסה אנגליה “מפגינים” עתה, שלא־מדעתם ובעל־כרחם, גם השודדים המזוינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה – מחוץ לאיזור האנגלי"

(“הארץ”, א' אדר תר"ף).

על עמדה זו ענה הח' ברל כצנלסון בקונטרס כ"ז:

“הסופר בעל המאמרים הראשיים ב”הארץ" (ז’בוטינסקי) הוא אדם מדינאי. וכשהוא מדבר, לכאורה, אלינו בלשוננו, הרי זה רק דבר שבצורה, מין מאַניאֶרה של דיבור. בעצם הדבר מופנים פניו מבעד האשנב של “הארץ” – החוצה אל מול פני העומדים מעבר לחומה, אל שליטי עולם. ואליהם הוא מדבר נכבדות. וכאָדם, שהנהו בן־בית אצל כל מיני ענינים וחשבונות מדיניים, ראה הוא הפעם להזהיר אותנו ולהודיע לנו, כי “ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה”. הוא היודע ועד, כי “אָז היו מתחשבים בדם – אך מאז עברו כשנה ורבע” – והקורס ירד פלאים.

בזה כנראה יש לבאר את החזיון, שנראה לכתחילה תמוה במקצת, כי כל “הענין” של הגליל העליון לא זכה לתפוס יותר משתי שורות וחצי ב“ידיעות² האחרונות” של “הארץ”, בשם “נהרג יהודי”.

אולם הסופר עצמו אינו מסתפק כנראה בידיעה זו. והנהו מזדרז ומתעורר – אחרי שני חדשים וחצי של דומיה נמרצה – “לשים קץ לתרדמתו של הקהל”. בעלי־זכרון אמנם, זוכרים ודאי, כי עצם השאלה המדינית של הצפון כבר נפתרה על־ידי אותו סופר לפני זמן מה, פתרון קצר, פשוט, ברור, והעיקר – מדינאי ממש, במלה אחת לאַקונית: דישאַנל! כלומר, צרפת החזקה, הכבשנית, מסיגת־הגבול, – היא תושיענו. אולם אם ערכו של דם־אָדם יכול להשתנות כל כך במשך שנה ורבע, הייפלא הדבר, כי מסקנות מדיניות, חריפות ובטוחות, תרדנה מגדולתן, מבלי שבעליהן יכיר בזה, במשך מספר שבועות.

מה יש לעשות כיום בגליל העליון ולשם הגליל העליון – את זאת אין הסופר המדינאי טורח לגלות לנו.

– לא שאלה זו, שאלת האמצעים מעסיקה את הסופר. השאלה היא: “מהי המטרה: הגנה או הפגנה”? וכאן אנו שומעים מתוך הבנה מדינית עילאָה, כי “להגן על העמדות אי־אפשר” כי “אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. האָמנם פיו של הסופר הוא המדבר אלינו? ככה, כמדומה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה דודינו וזקנינו הטובים! ומניין, לכאורה, חכמת־זקנים זו לאדם שהירבה ללמד אותנו, עוד לפני שנה ורבע, על מוסר נשרים ועל גבורת תרמופילי, ועל אותו האנגלי אשר התעקש ולא רצה לוותר על פרוּטתו, ותבע ותבע כל ימי חייו עד שקיבל את שלו? או אפשר כי מי שמסוגל למדוד מות־קדושים באמת־מידה של חשבון מדיני, לא ידע מעולם דבר אחר, מאשר המלה הנערצה – הפגנה?

יש כנראה אנשים, אשר אינם יודעים תפארת אחרת מאשר נוצות־כובעים, דרבני־מגפים וזהב־אפולטים, גבורה אחרת מאשר התגוששות אתליטים בזירה, כבוד אחר מאשר כבוד מפקדים, ומדיניות אחרת מאשר היזכר ברפורטים של תקיפי עולם. מה יאמר ללבם של אלה דבר אסיפת יפו, אשר לא תואר לה ולא הדר, או קבוצת האנשים, חסרי כל כשרון־הפגנה, אשר חמדו להם לעמוד בתל־חי, במקום אשר שום סינמטוגרף, ושום ראפורט ואפילו שום כתב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בחרו להפגנה דלה זו? כשלטובת הרעיון מפגינים באופן מצוין אחרים, “השודדים המזויינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה”, ועושים בעדנו הפגנה (כשם שהם העושים תמיד בעדנו גם את ההיסטוריה).

– הסופר המדיני אינו אומר למתנדב, כי ילך. איננו אומר לו גם לבל ילך. אבל הוא יודע, כי “אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו”, כלומר להפגין!

האנשים העומדים כיום בכפר־גלעדי, תל־חי ומתולה, וגם אלה אשר עלו לשם אחרי אסיפת יפו, ואפילו אלה העומדים מוכנים לעלות כל שעה שהדבר יידרש מהם, רשאים לענות ולאמור:

דרכנו לפנינו. אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכוונו להפגין לא בלכתנו לגדוד, ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו. לא חומר לחשבונות מדיניים הוא ואנחנו בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו, בלכתנו, ביחוד אחרי המעל שאתם אנשי המעלה מעלתם בנו ובדבר; והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוש יהודי יש כאן, כי אם שאלת ארץ־ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש־פינה ומתולה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית".

(קונטרס, כ“ג, ג' אדר תר”ף)

*

מגיני תל־חי עמדו אָז במערכה כפולה: בפני־שודדים ובידוים מזוינים מבחוץ, ובפני אדישות מנהיגי הישוב ועסקניו מבפנים. רק פועלים ומשוחררי הגדוד האמריקני נענו לקול הקריאה לעזרת הגליל. ועד־הצירים והעסקנים ובעלי־ההשפעה ובעלי־היכולת בישוב התנכרו למגינים הבודדים.

באי־כוח הפועלים והמתנדבים דרשו מהוועד הזמני (המוסד העליון של הישוב בזמן ההוא) להעלות שאלת תל־חי בישיבתו, שנועדה בד' אדר (תר"ף). בישיבה השתתפו מלבד חברי הוועד הזמני – גם שליחי מגיני תל־חי, אוסישקין, יו"ר ועד הצירים, וז. ז’בוטינסקי.

דברי המתווכחים הנתונים בזה לקוחים מתוך הפרטיכל הרשמי של ישיבת הוועד הזמני – פרטיכל יבש שניטל הרבה מטעם הדברים באמירתם, אבל הוא מוסר בנאמנות את תמצית הדברים.

מ. אוסישקין (פותח בתור ראש ועד־הצירים):

"אני חושב שהשאלה היא הכי נכבדה, ולא רק באסיפה זו, כי אם גם באסיפות שקדמו לה, וגם אלה שתהיינה אחר כך. – התחילה התעוררות גדולה. האחריות נופלת על אלה שעוררו את התנועה. אני לא התערבתי בדבר. עכשיו אנו צריכים להחליט מה לנו לעשות.

ראשית עלינו להבין שאין פה שאלה של רכוש. מה שנוציא על הגנת המקום הזה יהיה הרבה יותר משיש וממה שיגזלו משם. עיקר הפרובלימה היא: אם צריך לעמוד על המקומות האלה מבלי להתחשב עם משהו, ואפילו עם קרבנות של כספים ואנשים, ואת המקום שרכשנו אותו פעם – לא נעזוב, או שאנו נמצאים בין הפּטיש והסדן ומוכרחים לסגת לגבול האנגלי.

– צריך להתחשב בפסיכולוגיה הערבית. הבאים מן הצפון אומרים לי: אין אנו נלחמים נגד הערבים, כי אם מגינים על הישוב, והערבים יאמרו: היהודים באים במיספר גדול ובנשק כדי לעמוד לצד הצרפתים. למרות חפצנו אנו נכנסים למלחמה בין אירופים וערבים. יחסינו עם הערבים יהיו בגלל זה רעים מאד.

אבל מן הצד השני, חוץ מהשכל יש לנו רגש, והוא אומר: פּה מקומותינו, מתנפּלים עלינו, הערבים מכבדים רק כוח, וצריך להראות להם, כי אין להתגרות בנו.

אם נבוא לידי הסכמה שאין לעזוב את המקום – נחוץ לארגן התנדבות, לקבץ כספים וכדומה, ואם להיפך, אם נבוא לידי הסכמה שצריך לעזוב את הגליל העליון, אז אסור ואָסור למישהו לעשות על אחריותו הוא מה שירצה.

ד. בן־גוריון: על השאלה הזאת לא יחליט הוועד הזמני ולא גם ועד־הצירים. הישוב עצמו יחליט, אם צריכים אנו להגן על הגליל, אם לא. זה תלוי באנשים המרגישים בחובה ורוצים להגן.

אומרים, זוהי שאלה דיפלומאטית, שאלת יחסים עם ערבים. השאלה אינה דיפּלומאטית, וגם לא ערבית. זוהי רק שאלה ציונית בלבד. כי לא רק הישוב הקטן הנמצא שם עכשיו, אלא כל הגליל העליון עומד בסכנה שיאבד לעם היהודי.

לנו ברור שצריכים להגן על כל מקום, בו עובד פועל יהודי. בזמן האחרון שמענו הרבה, שעיקר ענין ההגנה היא לא הגנה אלא דימונסטראציה פוליטית, שאין לה להגנה ערך בפני עצמה, אלא משמשת ארגומנט במו“מ דיפּלומאטי. בעיני אין הישוב הארצישראלי נימוק למו”מ, אלא דבר שיש לו ערך בפני עצמו.

מה עלינו לעשות כשמתנפלים עלינו? אם נברח בפני שודדים – נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ־ישראל.

מאות אחדות של אנשים יכולים להגן על נקודותינו בגליל, כמובן, אם יקבלו את צרכי־האוכל וכו', ואם תינתן להם גם העזרה הפוליטית. ברור, כי בלי זה יהיה המצב קשה. אולם את כל זה נקבל על עצמנו. כל זמן שאנו יכולים להגן – חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו.

י. טבנקין (משליחי ההגנה בתל־חי): מר לבי ולב כל אלה הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים גם בפתח־תקוה, ביפו ובירושלים שיבואו לעזרה. ואם אנשי תל־חי וכפר־גלעדי קיבלו את החלטתם בעצמם או ביחד עם שאר הפועלים בארץ – אין אתם צריכים לחשוב, כי אתם פטורים בזה מחובותיכם. היהיה לועד הזמני אומץ־הלב לאמור: עזבו את מקומותיכם? אני רוצה לדעת את דעתם של כל אלה באי־כוח המפלגות השונות בישוב, אנשי העתונות, יוצרי הגדוד. אנו רוצים לדבר אתכם ולשמוע את דעתכם, אף כי איננו אומרים מראש, כי ניכנע לכם. אנחנו חיים בארץ, שרק כוחנו העובדתי הוא המכריע בה, ולא דיקלראציות של פייצל או אמיר אחר. אם יוכלו להתנפל עלינו יתנפלו עד בלי די. זאת ידענו עד הצהרת באלפור, ולא שכחנו גם אחרי ההצהרה. אני מדבר אליכם ואל אוסישקין, שהוא אחד מאלה היכולים להבין את ערך ההגנה. בשבילנו הדבר ברור. אם נפול שם, בצפון – יגיע הד הדבר עד סוף המדבר. בשביל לעזוב את תל־חי וכפר־גלעדי צריך אומץ, כי זאת היא הנסיגה האחרונה.

לענין הגליל העליון יש הד גדול ויהיה הד עוד יותר גדול. איני רוצה להקל על הדבר. אין זו תביעה רק למאה איש. מחר זה יכול להיות גם ל־500 איש. את הכסף הדרוש צריך לתת לא רק ועד־הצירים, הישוב הארצישראלי עצמו יכול לעשות הרבה. במשך כמה שבועות היינו במצב כזה, שלא יכולנו לשלוח פודוקטים לאנשים. כסף לא היה ואמרו: חכו עד שתבוא הועדה לחקור את המצב. אולם השודדים לא יחכו עד שתבוא הוועדה.

עכשיו צריך ללכת למתולה ולקחת אותה חזרה (איכרי מתולה עזבוה לפני כך). נוכל להוציא זאת לפועל, אם נחליט שצריך לעשות זאת.

ד"ר ב. מוסינזון: אני רוצה לפנות אל אלה שהתאוננו על הישוב. אני מסכים: הישוב וּועד־הצירים התנהגו באדישות, אבל הפניתם אל הישוב לשאול את הסכמתו בזמן שהחלטתם להעמיד אותו במצב של סכנה? אני מאשים את עצמנו שאין לנו ישוב מסודר. אבל אם אתם רוצים שהישוב יעמוד לעזרתכם, עליכם לפנות אליו. ואתם עשיתם את הצעד הזה, ולא שאלתם אפילו את ועד־הצירים. אמרו, שמחר ילכו תלמידי הגימנסיה (לתל־חי). ומי אָשם בזה, אם לא אתם שפתחתם רשימת מתנדבים גם בשביל ילדים בני שש־עשרה?

אם אנו רוצים שכל הישוב ישתתף בהגנה צריך שהכל ייעשה על־ידי ב“כ הישוב. אם הישוב ידרוש ממני – אולי אלך גם אני. ולא שיפתחו “ראֶקרוטינג אופיס” ויפנו באופן רשמי ב”קונטרס“. אני מציע להחליט: א) אין אנו עוזבים את מקומותינו, ב) אין אנו נותנים אנשים למלחמה, ג) את הנהלת כל הענינים האלה מוסרים לוועד של ב”כ הישוב עם ב"כ ועד־הצירים לארץ־ישראל.

א. מ. ברוכוב: איני מבין את הפּקפּוקים של ועד־הצירים. כולנו מתקרבים למדרגה של ציוני באלפור. אנחנו חושבים שהכל ייעשה מחוץ לישוב. פה יש פחד מפני כוחות צעירים. את זה אני מוצא בכל מקום בספירות הגבוהות אצלנו, ואחרי כל זה בא שיינקין ושואל: מדוע “אתם”? אבל הלא באמת רק הם הולכים ומגינים. יעבור הפחד מפני הכוחות הצעירים ולא יהיו פקפוקים.

ש. יבנאלי: אם הוועד הזמני יקבל החלטה חיובית – בוודאי שהשגנו את מטרתנו. אבל אם תקובל החלטה שלילית, אז האנשים העומדים על המישמר לא ישובו מדרכם.

אני דורש מהזקנים, הדור שנושא את הציונות פה במשך שלושים שנה, מדוע הוא נותן את היתרון לצעירים? הלא גם הזקנים יכולים לעזור. כי יש חלוקת עבודה בענין זה. לא צריך לשלוח טלגרמה לחו"ל, כי במתולה נהרגו שני אנשים ועכשיו שם שקט; כי אם נחוץ להודיע, כי דרושה עזרה, ואז היו באים עם כספים, ולא היינו זקוקים לחסדי פראנק.³ אני מאמין לאוסישקין, שהוא רוצה להתיחס ברצינות, אבל לו היתה הרצינות היה מטלגרף אחרת, והיה דורש שיתנו להכניס איזו מאות חלוצים שהיו באים תיכף לבצר גם את עמדת העבודה וגם את ההגנה בגליל.

בהתנהגות ועד הצירים לא היתה הרצינות הדרושה. כי מה זה להגן בלי נשק? האם זה אפשר?

האנשים משם כותבים שהם החליטו להישאר, ולא צריך לטרוף אותם בעד החלטתם זו. הילדים בני י"ח, ואפילו צעירים מהם, חשובים בעינינו יותר מבעלי זקן, שאינם עושים כלום ורק טוענים: מדוע לא שאלו אותם? גוּרוֹ (הנציב העליון בסוריה) וסמואל (היה אז בארץ בשליחות פוליטית, לפני התמנותו לנציב) אינם האנשים שיכולים להשפיע עלינו, הם – לבקוביץ⁴וחבריו, שקמו ועלו אחרי מות שר, שעלו מבלי כל חשבונות. מפיהם אנו חיים, ולא מפי סמואל וגוּרוֹ.

ז. ז’בוטינסקי: חושב אני, שכל אלה הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ־ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמנו, כמו שעושים פה אחדים, אינני רוצה. פּה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוסיה השניה: שאפשר רק לעבוד ולא להילחם.

כשכתבתי את מאמרי על הגליל העליון, שמעתי שמיספר המגינים צריך להיות כ־200 איש. אני אמרתי אז, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד. הסכנה היא לאו דווקא שייהרגו, כי אם יפשיטו אותם ולא ישאירו עליהם כלום. וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על 500. אבל גם בחמש מאות לא נוכל לעמוד.

עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנו ההגנה. כי אנשים בלי נשק אי־אפשר להחזיק, ולקנות נשק יעלה בהרבה מאד. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? ועכשיו הצד הפוליטי. אנחנו דורשים כל הזמן, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ־ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום. אין אנו מאורגנים. אין לנו הסתדרות מסודרת. אף על פי שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגרמה. מי יעזור לכל הענין הזה? אני מבקש אתכם כחברים לדעה, להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. מה לעשות? אני אגיד. יש אצלנו מוסד מדיני אחד, וזהו: הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי וכו'. דרך אחרת אָין!

אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פּה את הקיים.

מ. דיזנגוף: מה אומרים לנו משמאל? “אם אתם לא תסכימו אתנו – אנחנו בכל זאת נעשה את שלנו”. באיזה מצב אנו נמצאים? מה יצא מכל זה? מה חושבים האנשים האלה? בהתנהגות כזו יש סכנה גדולה מאד. יש לנו ועד זמני, יש לנו ועד־הצירים. אני הייתי הראשון שהתנגדתי לועד־הצירים, אבל אם הוא כבר ישנו – צריכה להיות משמעת. אתם רוצים להתנהג כאנונציו?⁵ אני מאשים את ועד־הצירים. הוא היה צריך להכריז: אסור מבלי דעתנו לעשות דבר מה! ואני מציע לבקש את ועד־הצירים שהוא ידאג להגנת הגליל, אבל בתנאי שלא להיכנס בסכסוכים עם הערבים.

י. אהרונוביץ: חפץ אני להביע את דעתי בתור חבר הוועד הזמני. אני מקבל חלק מהקומפּלימנטים שנאמרו מפי שיינקין ואחרים. מדברים על משמעת ציונית. גם אני אחד מאלה הדורשים משמעת, אבל לא משמעת שלא לעשות כלום. למשמעת כזו לא אסכים.

עצם השאלה היא? היכולת והצורך להגן על הגליל העליון. על היכולת דיברו פּה כמה נואמים ואני רוצה להוסיף רק קצת. – בשבילי שתי השאלות האלה קשורות לא רק בנוגע לגליל העליון, כי אם לכל העבודה הציונית. הנוכל אנחנו השנוררים וכו' לכבוש ארץ? מי שאינו עונה על שאלה זו בשלילה, אין בשבילו שאלה גם בנוגע לגליל העליון. זאת היא רק חוליה אחת. ז’בוטינסקי לימד אותנו פרק בפוליטיקה. על מזבח זה של פוליטיקה נופלים האנשים היותר טובים. לדאבוננו נפל גם אוסישקין לקרבן הפוליטיקה. הפוליטיקה היא הרבה פעמים נגדנו, יהיו זמנים שהממשלה תשתדל לסכסך בין העמים פה, וצריך, איפוא, להישען על עצמנו, ואם לא – נהיה תמיד מישחק בין צרפתים ואנגלים, מצרים וסורים.

מוסינזון שואל: למה לא קראנו לישוב? זה שנים שאנו קוראים לכם. כל השנים ראיתם לפניכם מפלצת צעירים הכובשים את המושבות, ורציתם שיצילו אתכם מן הפגע הזה. תחשבו כציונים ותבינו מה עלינו לעשות בגליל!

אליעזר שוחט: אני רוצה רק לבקש שאסיפה זו לא תקבל החלטה של איסור ההגנה. יש שם קבוצות שעובדות כמה שנים, ואתם תבואו ותאמרו: אסור להגן! הלא זה יהיה מגוחך… הם החליטו להגן ולא לעזוב את המקומות. הם לא הציגו את השאלה הזאת פּה.

מלים אחדות לז’בוטינסקי. איני יודע, אם בכלל צריך לענות. תשובתנו היתה שם, בגליל. האדון ז’בוטינסקי עושה חשבון. חבל מאד שהאדון ז’בוטינסקי היה שנתיים בצבא. לו היה הזמן הזה בקבוצתי היה עושה חשבון אחר. לא צרפתים ולא אנגלים יעזרו לנו, כי אם אנו בעצמנו. מקום שכבשוהו – לא נעזבהו. ומי שיעזוב – בוגד. יעשה כל אחד מה שהוא יכול.

ב. כצנלסון: אפשר שז’בוטינסקי צודק, כלומר: לא נוכל לנצח. אבל אני שואל: מדוע ז’בוטינסקי לא הלך לשם ולא אמר לטרומפלדור ולחבריו שיעזבו את המקום? אוסישקין העובד אתנו זמן קצר, הבין את המצב הרבה יותר נכון מזקני העסקנים של הישוב. בכל אסטראטגיה קל להתנבא למפּלה וקשה להבטיח נצחון. הנאומים האלה מזכירים כל כך את הטענות נגד ההתנדבות. לגדוד היתה מפּלה בפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה – אף היא תהיה מבפנים. אנו עומדים פה בוויכוח ישן, וּויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש “מעשיוּת” שעושה את החשבון למפרע – לעזוב, ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי־אפשרי נעשה לאפשרי. גם בימי הגירוש של ג’מאַל פשה, היה מי שאמר, כי לא צריך לעזוב את המקום. אבל מספּרם היה רק מאתים איש. מובן שגם הם היו מוכרחים לעזוב. איני יודע בבירור, אם לא היו נוספים על־ידי ההישארות הזאת עוד קרבנות, אבל היינו אז מניחים מקום לשיטה אחרת: לא־עזיבה!

ש. הפטר: אני בא מגליל העליון, שלחו אותי לא לאלה שביקשו פה חטאים, כי אם לחברינו. היושבים שם אינם מאמינים, כי עזרתם תבוא מצד אחר. הם מתיראים מעזרה. אם היו כאלה שעזבו את המקום – מיאוש הלכו, ולא מפני שהם חושבים, כי אי־אפשר להגן.

דיברו פה על הקושי להעביר אוכל. אם נחכה עוד יהיה עוד יותר קשה. לפני שלושה שבועות היה קל, ויכולנו להעביר מה שחפצנו. אבל לא היה לנו להוצאות הדרך. אנו משלמים בעד הכל פּי עשרה, כי אנו מאחרים.

מ. אוסישקין: ז’בוטינסקי האשים אותי, כי אני בלי פרוגראמה. מובן, לו יש פרוגראמה: גדוד, גדוד, גדוד! לי יש פרוגראמה, יש לי דעה קבועה, אבל אני רציתי לשמוע בראשונה את דעתכם.

ז’בוטינסקי מצא פה מקום להטיף ללא משמעת ל“בטלנים” של ההסתדרות הציונית, אולי יבוא יום שהם ישמעו לז’בוטינסקי. כבר הורגלנו לנאומים היפים שלו.

הדבר ברור לי יותר מדי. פּה נפתח דף חדש בתולדות הציונות, זאת לא הגנה שהיתה בזמן “השומר” בגליל וביהודה, פה פּנים אחרים לגמרי.

רגש של אחריות לא ראיתי פּה! אני אקח עלי את האחריות. טרם שמעתי את דעתכם החלטתי, שלא לעזוב את הנקודות האלה. אינני יודע איך לעשות זאת. בחרו בשנים־שלושה, וגם אני אבחר בשנים־שלושה, והוועדה הזאת תדון איך לארגן את ההגנה ואיך להציל את אדמת ישראל".

*

העמדה החיובית שנקט ראש ועד־הצירים וההחלטה שנתקבלה בוועד הזמני לעזור למגיני הגליל – לא נתנו כל פרי. מחוץ לפועלים לא הוגשה כמעט כל עזרה. קבוצות פועלים וחיילים משוחררים הוסיפו לעלות לתל־חי. בח' אדר הגיע הד"ר גרי, מהלגיונרים האמריקנים, עם קבוצה של תשעה חברים לכפר־גלעדי. מיד ניגש כל אחד לעבודתו: סידור ההגנה והעבודה, חלוקת המשלוח.

*

מגיני תל־חי שנפלו ביום י"א אדר – החברות שרה צ’יז’יק ודבורה דראכלר, והחברים מונטר, שרף, טוקר וטרומפלדור – כחבריהם בהגנה שנשארו בחיים, היו כולם אנשי עבודה, חברי־קבוצות, נאמני סוציאליזם, אשר מזגו את ציונוּתם החלוצית, את מסירותם לגאולת העם והארץ, את עיקרי האמונה במישטר העבודה, במהפכה סוציאלית, בשוויון אנושי, בשלום־עמים.

המדינאי הגדול אשר לפני המעשה ענה על שאלת הגליל העליון בתשובה לקונית: “דישאנל!”, ובשעת המעשה הורה ש“אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה לא יצא מזה כלום” – התחכם לאחר המעשה לגנוב את השם הנערץ של ראש מגיני תל־חי ולשימו סמל לברית מפירי שביתה ומחללי התנועה, אשר יוסף טרומפלדור וחבריו מסרו עליה את נפשם. ולאחר שנשאל בפומבי למה הוא מנבל זכר גבורי תל־חי, מצא אביר הריוויזיוניזם עוז בלבו לענות בהשלכת שיקוצים על חבריו של טרומפלדור שנשארו בחיים.

“בי”א אדר תר“פ נפל טרומפלדור בתל־חי. חמשה ימים לפני זה נסתיימה בתל־אביב אותה הישיבה המלאה של הועד הזמני שקיבלה החלטה לשלוח עזרה לתל־חי. היה להם, איפוא, זמן של חמישה ימים להוציא לפועל את ההחלטה האצילית, לכל הפחות – להתחיל בהוצאתה לפועל; לכל הפחות לשלוח את גדוד העזרה מתל־אביב לחיפה אפילו אילו לא זכה להגיע לתל־חי לפני שהתרחש האסון. הדבר הזה לא קרה, כידוע לכולם. מ”המתנדבים“, המרובים מאד, שנרשמו עוד זמן רב לפני ישיבת הוועד הזמני ללכת לגליל העליון לשם הגנה על תל־חי וכפר־גלעדי – לא ניתנה במשך הימים ההם לאף אחד מהם הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”.

כך כתב אחת־עשרה שנה לאחר מאורע תל־חי “הסופר הישר” ז. ז’בוטינסקי (בין הששי ואחד עשר, “העם”, 8.6.31). המנהיג הרוויזיוניסטי אינו יודע, כנראה, שלהפר אמת קשה הרבה יותר מלהפר שביתה.

טרומפלדור וחבריו מוטלים בקבר ואין ביכלתם להתקומם נגד מנבלי שמם וזכרם, אולם דבר מיפעל־הגבורה של הפועל העברי בימי תל־חי חרות לנצח על דפי עתונות הפועלים מהימים ההם. נשתמרו גם כתביהם וזכרונותיהם של החללים הקדושים, שנתפרסמו עוד בטרם העז ז’בוטינסקי להעליל על תנועת־הפועלים עלילות־מעל־ובגד, והדברים האלה מעידים על כחשו של המנהיג הרוויזיוניסטי.

מה מסופר בעתון המגינים מהימים ההם?

בכ' כסלו תר“פ נפל הח' שאפושניק. אנשי תל־חי וכפר־גלעדי ביקשו אז מקבוצות אילת־השחר ומחניים לשלוח להם 5–6 אנשים לעזרה. הם שלחו מיד 4 חברים, ובכ”ה כסלו הגיעו גם 5 חברים רוכבים מן הדרום. בראשית טבת נתחדשו ההתנפלויות – ובמכתב שנתפרסם ב“קונטרס” מי"ח טבת אותה שנה כתוב:

“עזרה הגיעה אלינו בכמויות שונות ארבע פעמים. עתה אנו יושבים במקומנו”.

באותו “קונטרס” מתפרסמת קריאת הח' אהרון שר לעזרת הגליל העליון, והוא עצמו עם עוד 12 חברים מכנרת, דגניה, בית־גן ומרחביה עלו לתל־חי. באמצע טבת נעזבה מתולה על־ידי איכריה. החיבור עם כפר־גלעדי ותל־חי נעשה קשה– ואף אל פי כך נמצאו חברים שהיו עוברים בין הגליל העליון והתחתון, ושימשו מקשרים ביניהם. בסוף טבת עלה הח' טרומפלדור עם קבוצה של 10 חברים מן הדרום. בי“ז שבט נפל הח' שר. המצב החמיר. קבוצות עזרה לא פסקו מבוא. נדרשו אמצעים חמריים לכלכל את הבאים. הפועלים הכריזו על מס־הערכה, והכניסו אותו לפני שהוחלט דבר בוועד. אבל זה לא הספיק, והם דרשו עזרה מוועד־הצירים ומהוועד הזמני. חלק מהוועד הזמני הושפע מהתנגדותו של ז’בוטינסקי, והתביעה הנמרצת של הפועלים נתקלה בפקפוקים. הוועד הזמני שלח ועדה של ששה לבחון את המצב – את ד”ר אידר, ליב יפה, מ. סמילנסקי, ש. הפטר, י. ברץ, וא. גולומב, – אבל הפועלים לא חיכו לוועדה, בג' אדר, ערב ישיבת הוועד הזמני הגיעו לגליל העליון שתי קבוצות מכנרת ומהחיילים המשוחררים. באותו זמן כותב י. ב. מ. מהגליל על 88 איש מיהודה ועל עוד 50 פועלים מהגליל שנרשמו לעלות לעזרה. יום לפני מות טרומפלדור כותבים החברים ש. מאירוב ושנאורסון, כי הגיעה קבוצה של 30 חברים מן הדרום לתל־חי וכפר־גלעדי. הד"ר נ. גרי מהלגיונרים האמריקנים כותב מהגליל: “ביום השבת ח' באדר הגענו קבוצה של 9 אנשים לכפר־גלעדי. ביום הראשון ניגש כל אחד לעבודתו, סידור העבודה וההגנה, חלוקת המשלוח, ואני ניגשתי לסידור בית־החולים במתולה”.

(קונטרס כ“ט, כ”ב אדר, תר"פ).

חוץ מהקבוצות שהגיעו לנקודות הנצורות – נמצאו בדרך עוד כמה קבוצות. הוועדה הנזכרת, שז’בוטינסקי במאמרו הנ"ל החליף אותה בשני “חוקרים מרגלים”, פגשה באילת־השחר את הקבוצה האחרונה שחשה לעזרה ולא זכתה לעלות, כי הידיעה על מות טרומפלדור כבר הגיעה לאילת באותו יום.

שרה צ’יז’יק, שנפלה יחד עם טרומפלדור, באה לכפר־גלעדי “בין הששי לאחד עשר”, אשר, לפי עדותו של ז’בוטינסקי, “לא ניתנה במשך אותם הימים לאף אחד הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”. במכתב של שרה צ’יז’יק מכפר־גלעדי שנכתב ביום מותה, בי"א אדר (המכתב נתפרסם בכרך ב' של הירחון “האדמה”, עמוד 112, חדשיים אחרי המאורעות) הא כותבת:

“כפר גלעדי, י”א אדר תר"פ:

"לאחותי ולאחי היקרים שלום!

“הנני נמצאת כבר בכפר־גלעדי. זה רק אתמול באנו. ביום הששי (ח' אדר) יצאנו מאילת 35 איש עם צרכי אוכל והחפצים של העולים. יצאנו בחצי שתים בלילה, אחדים עם נשק והנותרים כך. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאד, אבל קשה, על הרים וסלעים טיפסנו בלי־הרף. אני וסוניה⁶ הלכנו יחד עם כולם רגלי, וגם מהראשונים, ובסוף באנו עייפים מאוד לכפר־גלעדי באחת בצהרים. – החברים שמחים ושרים…”

– למי, איפוא, יאמין העם העברי: לוולאדימיר ז’בוטינסקי או לשרה צ’יז’יק?

*

כחודש אחרי ימי תל־חי באו מאורעות ירושלים – פרצו הפרעות הראשונות תחת שלטון ממשלת המאנדאט – לא בגליל הרחוק שתחת “חסות” דישאנל – אלא בבירת הבית הלאומי. ושוב נתגלה ההבדל בין אנשי־ההגנה ובין איש־ההפגנה.

דברי־האזהרה שנשמעו מפי טבנקין לפני כשנה (קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט) על “התקווה לגואל מן החוץ שמחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”, המחאה נגד הבטחון שאנו בוטחים בצבא הכובש את הארץ, הדרישה לפעולה עצמית להגנת חיינו וכבודנו – לא מצאו אוזן קשבת לא אצל העסקנים המושבעים של הישוב בימים ההם ולא אצל המדינאים מרחיקי־הראות שראו חזות־הכל בגדודים שתחת פקודת הממשלה המאנדאטורית. אולם בלב ציבור־הפועלים שנשא את הגנת הישוב זה עשר שנים, מיסוד “השומר” בשנת תרס“ח ואילך, מצאו הדברים הד. וכשרק נראו בירושלים סימני תסיסה והסתה, התארגנה במקום הגנה עצמית מורכבת מפועלים, לגיונרים אמריקנים משוחררים ונוער מקומי. הדבר הזה קרה עוד לפני ש”מוסד יהודי חשוב הטיל את הדבר על שני אנשים, שאחד מהם היה ז’בוטינסקי" – כפי שהאחרון מספר במאמר “מגינים ומגינים” (מאָמענט, 23.12.32). לאחר שז’בוטינסקי נתמנה ע"י “המוסד החשוב” לאחד המנהלים של ההגנה סידר מיד – הפגנה… אסף עשרות חברי “מכבי” וערך תמרונים פומביים בבית־העם ובבית־הספר לֶמֶל.

חברי ההגנה דרשו הצגת מישמרות בעיר העתיקה, שלה נשקפה הסכנה הגדולה ביותר במקרה של מהומות. ז’בוטינסקי התנגד לכך – כי בעיר העתיקה יש די צבא אנגלי. ואין לחשוש שם לפרעות.

ביום א' ביום הראשון של חול־המועד פסח פרצו פרעות בעיר העתיקה… חומת העיר ושעריה היו באמת מוקפים צבא אנגלי – אבל צבא זה שמר על כך שיהודים לא ייכנסו לעיר העתיקה…

ז’בוטינסקי ניהל מו"מ עם המושל סטורס על הגנת היהודים – וחברי ההגנה (וחברותיה) התגנבו בלי ידיעת ז’בוטינסקי לעיר העתיקה והגנו על המקום עד כמה שידם הגיעה.

ביום ב' נתחדשו הפרעות. ז’בוטינסקי המשיך את המו"מ עם סטורס וארגן שוב הפגנה בעיר החדשה. אותו דבר חזר ביום השלישי. ביום ד' נאסר ז’בוטינסקי על נשאו נשק בגלוי. באותו יום נאסרו במקום אחר 19 חברי משמרת ההגנה. בשעת החקירה לקח על עצמו ז’בוטינסקי את כל האחריות לסידור ההגנה. המשפט הצבאי דן אותו – על שנמצא בידו נשק־אש וכדורים שהם קנין הממשלה ועל הסיתו נתינים עותמנים למלחמת־אזרחים – לחמש־עשרה שנה עבודת פרך, ואת 19 חברי המשמרת על שנמצא אצלם נשק־אש וחמרי יריה ועל השתתפם בקונספירציה פלילית – לשלוש שנים עבודת־פרך.

"במקום פרעות־הרחוב ודקירות סכינים של אספסוף־בליעל, פרוע, משוסה בא הפוגרום המדיני הערוך כהלכה, לעין השמש, על־ידי לבושי מכלול, עושי דבר השלטון.

הישוב העברי, פצוע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת־אויב, המתקלס בנו.

אלה אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

והדיינים מילאו את שליחותם: נקמה אחת אפים: בז’בוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כולו, המעיז לעמוד קוממיות בפני מרצחיו ומעניו".

דברים אלה שנכתבו ב“קונטרס” מיד לאחר עיווּת־הדין (“במקום המשפט – שם הרשע”, קונטרס ל“ה, ה' אייר תר”פ) הביעו את מחאת הישוב כולו. ביום שלישי, למחרת “המשפט”, נדַמו חיי היהודים בירושלים, בעיר ובכל השכונות, לאות אבל ומחאה לאומית. כל החנויות והמחסנים סגורים, כל המוסדות, כל בתי־העבודה, כל בתי־הספר והישיבות, כולם, בלי יוצא מן הכלל סגורים. גם עגלון יהודי לא נראה ברחוב.

המחאות נתרכזו בעיקר סביב שמו של ז’בוטינסקי, כאיש הכי מפורסם ובולט בהגנה. בימים ההם סודרו הבחירות הראשונות לאסיפת־הנבחרים, והוועד הפועל של “אחדות העבודה” הוציא כרוז לכל הישוב, להציג בתור מחאה את ז’בוטינסקי בראש כל הרשימות, כי “חטאו של ז’בוטינסקי הוא חטא כולנו”.

בבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים (ט“ז טבת תרצ”א) השתמשו הרוויזיוניסטים בכרוז זה של “אחדות־העבודה” לשם תעמולה בבחירות. למרות כל שקרה אחרי מאורעות ירושלים – אין אנשי הכרוז מתחרטים על עמדתם בימים ההם, ובטוחני שאילו נישנו מאורעות כאלה היו חוזרים על מחאתם זו נגד “משפטי” הממשלה האנגלית. ואם בני מפלגתו של ז’בוטינסקי ישתמשו בזאת למטרות מפלגתיות – ינעם להם הדבר.

*

ז’בוטינסקי נידון אז לחמש־עשרה שנה על לא עוול בכפו, – מלבד נשיאת נשק לא היה בו כל חטא. אם הגנת ירושלים היתה מעשה־פשע – היה ז’בוטינסקי חף־מפשע. ז’בוטינסקי לא היה כלל בעיר העתיקה שבה נתחוללו הפרעות. בכל ימי המהומות נמצא ז’בוטינסקי בעיר החדשה, כמובן לא מתוך פחד אישי. ז’בוטינסקי התנגד באופן פרינציפיוני להגנה עצמית בארץ־ישראל. לפי דעתו היה רק גדוד יהודי כחלק של הצבא הבריטי ותחת מיפקדה אנגלית – יכול וצריך להגן על הישוב.

אחרי מאורעות יפו (מאי 1921) נידונה שאלה זו בישיבת הוועד־הפועל הציוני בפראג (יולי 1921). ז’בוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הציג שאלה זו – הגנה עצמית או גדוד – בפומביות, בעתונות. והוועד־הפועל הציוני דן בשאלה זו שלושה ימים רצופים. ז’בוטינסקי עמד אז בכל תוקף על הדעה שהאמצעי היחיד להגן על הישוב, יתר על כן – האמצעי היחיד להגשים את הציונות – זהו גדוד יהודי.

"יש לנו כסף, יש לנו אנשים – כך ניסח ז'. את דעתו בישיבה זו – אולם אנו עומדים בפני קיר ברזל: היחס האנטישמי של הפקידים האנגלים. המפתח הוא במצב הצבאי. סמואל רוצה בוודאי להגן על היהודים בפני פרעות – אבל הוא תלוי בגנרל שלו. הגנרל מצדו מכיר היטב את הפסיכולוגיה של חייליו, ואין לו כל חשק להגן על היהודים. המוצא היחיד הוא בזה, שההגנה לא תהיה תלויה בחייל האנגלי. יש צורך בחיילים יהודים.

היהודי להוט תמיד אחרי סורוגאט, ולכן הוא חושב על הגנה עצמית, על זיון הישוב היהודי. אני מזהיר אתכם, לבל תעשו זאת. אל תתנו נשק בידי צעירים יהודים חסרי משמעת צבאית. נשק יש לתת רק לאנשי־מַדים העומדים תחת פקודה צבאית. הגנה עצמית יהודית של 10.000 איש תרגיז את הערבים יותר מ־2000 חיילים יהודים. הדרך היחיד – חידוש הגדוד. בלי גדוד אי אפשר לעשות התישבות בארץ־ישראל.

איני שייך לאותם הראדיקאלים הדורשים כוח יהודי תחת פקודת הוועד הלאומי. אלפים אחדים של אנשי־צבא יהודים הם כוח – כשהם עומדים תחת מיפקדה אנגלית בצבא הבריטי. כשאינם שייכים לצבא הבריטי, ואין הממשלה האנגלית עומדת מאחריהם – אין לי אמונה בהם" –

כך דיבר אז ז’בוטינסקי.

*

חשיבותה החיונית של שאלת ההגנה היתה ברורה לתנועת הפועלים עוד מלפני עשרים וחמש שנה – כשבראשית התנועה הקים הפועל היהודי את “השומר”. גדוד המתנדבים בארץ ובאמריקה היה המשך רעיון “השומר” – ולא במקרה היה הגדוד הזה כמעט כולו – פועלים.

“אחדות העבודה” חייבה את קיום הגדודים גם לאחר המלחמה. בוועידת היסוד של “אחדות־העבודה” (כ“ו–ל' אדר א' תרע”ט) נתקבלה החלטה האומרת:

“הוועידה מכירה שיש צורך לאומי בקיום הגדודים העברים בארץ”, והוועידה השניה בכנרת (כ“ו–כ”ט סיון תר"פ) החליטה: “הוועידה רואה צורך לאומי ממדרגה ראשונה ביצירת גדודי־הגנה עבריים ודורשת מבאי־כוח “אחדות־העבודה” בלונדון לעבוד במרץ לשם גיוס חדש”. ולא רק “אחדות־העבודה” נקטה עמדה זו. בשנת תר“פ נמצאת בארץ משלחת של ברית “פועלי ציון”, שבה השתתפו נ. סירקין וח. פינמן מאמריקה, ניר (ראפאלקיס) מפולין, ריבוצקי ואפרתי מרוסיה, נ. פינצ’וק מליטא. בדו”ח של המשלחת, שהכיל תכנית פעולה מקפת בכל השאלות ההתישבותיות והפוליטיות, ניתן פרק שלם על תולדות הגדודים, והוצגה הדרישה ל“גיוס חדש למלואי הגדודים היהודים” (האדמה, חוברת ט', עמוד 304, וביודית: די ארץ־ישראל ארבייט – דין־וחשבון פון דער א“י ארבייטער קאָמיסיע פונ’ם אלוועלטליכען יודישען סאצ. ארבייטער פראבאנד פועלי ציון”, יפו, תרע"ט, עמוד 178). כל חברי המשלחת, “ימין” ו“שמאל” חתמו על דרישה זו. הדבר הזה אמנם היה לפני הפילוג של ברית “פועלי ציון”, אולם קווי הפילוג כבר נסתמנו במשלחת, ו“השמאל” הכניס בדו“ח את “דעתו המיוחדת” בדבר נושא המילווה הלאומי, שהוצע ע”י המשלחת. אפרתי, ניר וריבוצקי שללו את הקונגרס הציוני כנושא המילווה. בכל שאר הדרישות והתכניות היתה הסכמה כללית במשלחת – וגם בשאלת ההגנה והגדודים.

אולם יחד עם חיוב הגדודים עמדה “אחדות־העבודה” וכך גם משלחת “פועלי ציון” על הצורך לארגן קודם כל את ההגנה העצמית.

בין החלטות ועידת “אחדות־העבודה” בכנרת על יצירת גדודי־הגנה עבריים, היתה גם ההחלטה: “אחדות־העבודה” מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות את האינציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות “השומר” לדאוג לסידור עניני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ ע"י סידור חבר עובדים מסורים, העומדים על המישמר בכל עניני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפות במישטרה.

הוועידה מוסרת יפוי־כוח לועד שנבחר ע“י “השומר” לגשת בקשר עם הוועד־הפועל של “אחדות־העבודה” לארגון הסתדרות הגנה”.

גם בשעת קיום הגדודים היתה דעת “אחדות־העבודה” שאין לסמוך על הגדודים בלבד בהגנת הישוב, כי הגדודים עומדים ברשות המיפקדה האנגלית, ואין לנו כל בטחון שהגדודים יישלחו למקומות שהישוב מעונין בהם. והנסיון המר של פסח 1920 אימֵת את עמדת “אחדות־העבודה”. כשפרצו הפרעות הראשונות בירושלים היה קיים עדיין הגדוד היהודי – אבל הוא היה חסר־אונים ולא יכול היה לבוא לעזרה, כי המיפקדה האנגלית לא רצתה בכך.

ובאותה הישיבה בפראג, לאחר פרעות מאי 1921, שבה התנגד ז’בוטינסקי להגנה עצמית והציג את הגדוד כאמצעי היחיד לשמירת בטחון הישוב ולהגשמת הציונות, הביע כותב השורות הללו את עמדת ציבור הפועלים בניגוד גמור לדעת ז’בוטינסקי: “אנו מחייבים גדוד יהודי, ואנו תומכים בהנהלה הציונית ביחסה החיובי כלפי הגדוד, אולם אין אנו יודעים אם יהיה לנו גדוד. אני כשלעצמי סקפטי. איני מפקפק בזכותנו המוסרית ליצור גדוד עברי בארץ־ישראל. זכותנו בארץ־ישראל היא זכות־עם ולא זכות־מיעוט. ועלינו להגן בכוח עצמנו על זכותנו. השאלה היא רק כיצד לעשות זאת. בנקודה זו איני תמים דעים עם ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי סבור שרק גדוד יכול להגן עלינו. אולם אין אני בטוח בהגנת הגדוד – גם אם יהיה מורכב מיהודים, כל זמן שאינו עומד תחת רשות יהודית, אלא הוא נתון לפקודת גנרל אנגלי. ז’בוטינסקי ביסס את צורך הגדוד בפסיכולוגיה של גנרל אנגלי. הפסיכולוגיה של גנרל אנגלי – לדעתי – תמנע אותו מהשתמש בגדוד יהודי בסביבה יהודית. רק ההגנה העצמית היהודית יכולה להגן על מושבותינו”.

זו היתה לא רק דעתו של כותב השורות הללו – אלא דעת שולחיו, דעתה של תנועת הפועלים, אשר בניגוד להסתמכותו של ז’בוטינסקי על אנגליה, האמינה כי הצו הראשון של הציונות אומר: אם אין אני לי, מי לי.

*

באחד ממאמריו האחרונים הנקרא בשם “מגינים ומגינים” מודה ז’בוטינסקי שהפועלים היו בכל השנים שעברו מגיני הישוב. אבל הוא שואל: “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?” (“חזית העם” 6.1.33). והוא עונה על השאלה: הפועלים לקחו להם ב“מונופולין” גם דבר זה – ויש צורך “לשבור” את “המונופולין המעמדי”.

ונכון הדבר שפועלי ארץ־ישראל לקחו לעצמם כמה וכמה מונופולין: ייבוש ביצות, עבודות פרך, רעב, חוסר־עבודה וכדומה – ולא ראינו כלל שבעלי־הבתים, אשר ז’בוטינסקי רב את ריבם המעמדי, יקראו תגר על מונופולין אלה. יתר על כן – גם בארזים נפלה שלהבת. הגדוד “האמיתי”, שהביא ז’בוטינסקי בכבודו ובעצמו מאנגליה – היה “מונופולין” של “השניידערס” (פועלי חייטים) – ומתעוררת שאלה: היכן היו הסוחרים ובעלי בתי החרושת מווייטשפּל? מדוע לא נתן “יוצר הגדודים”, כפי שז’בוטינסקי קורא לעצמו בעניווּתו הרבה, למעמד הבינוני ולבעלי־הרכוש דריסת־רגל בלגיון הכשר שלו? “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?”

נראה הדבר שבעלי־הבתים, גם בארץ־ישראל וגם באנגליה, אינם בעלנים גדולים ללכת לא לגדוד ולא למקומות מסוכנים אחרים. ספורו של ז’בוטינסקי במאמר הנ“ל, כי בשנת 1929, לא נתנו “לחבריו שהתארגנו מאליהם ודרשו מקומות מתאימים” להשתתף בדבר – אינו אלא עלילת־זדון. “חזית העם” שתרגמה מה”מאָמענט" את מאמרו של ז’בוטינסקי לא העיזה לתרגם את העלילה הזאת, כי בארץ־ישראל יודע כל אחד את כזבה… וטוב עשה ז’בוטינסקי שהרחיק את עדותו. – – בעתוני הגולה אפשר לספר הכל…

כשפועלי ארץ־ישראל החלו לפני עשרים וחמש שנה לארגן את הגנת הישוב ויצרו את “השומר” – היה “השלטון”, ומלוא “השלטון”, בידי בעלי־הבתים. הפועל היה “זר” ומשולל כל זכות; לא יכול היה לא לבחור ולא להיבחר. מיספרו היה קטן – העבודה ברובה המכריע נעשתה לא על־ידי יהודים. האידיאל החברתי של ז’בוטינסקי היה במלוא זהרו: בעלי־הבתים היו השליטים הגמורים והיחידים בכל עניני הישוב. גם הסתדרות הפועלים הכללית לא היתה קיימת, ואף ה“תקציבים” טרם באו לעולם – כלומר תקציבים להתישבות עובדת (התקציבים לבעלי־הרכוש ניתנו אז בשפע ובמזומן על־ידי “הנדיב הידוע” – ובעל ה“באסטה”⁷ כמובן לא מחה⁸ אף פעם).

איך פתרו השליטים הבעל־ביתיים את שאלת הגנת הישוב?

שכרו גנבים ושודדים משבטי הבידווים ושמו אותם לשומרי הישוב ומגיניו, וז’בוטינסקי לא שאל אז “כיצד, מדוע, האם הבעלי־הבתים הם פחדנים כל כך?”.

הפועלים הכריזו מלחמה על מישטר ההגנה המחפיר שנוצר על־ידי בעלי־הבתים – ויחד עם דגל העבודה הרימו את דגל השמירה וההגנה. הם גם שילמו מחיר יקר בעד נאמנותם זו לכבוד הישוב ושלומו: ישראל קורנגולד, ברלי שוויגר, א. י. ברל, יחזקאל ניסנוב, דוד סחרוב, מאיר חזנוביץ, לויתן, ש. פרידמן, י. פלדמן, אליעזר פינקלשטיין, זוהר, מ. פורטוגלי, צבי בקר, מ. סגלוביץ', י. שולמין, שרה צ’יז’יק, יוסף טרומפלדור ועוד ועוד – כל אלה הם קרבנות “המונופולין המעמדי” שהפועלים לקחו לעצמם בהגנת הישוב.

במאמר “מגינים ומגינים”, המשמש המשך למאמר הפוגרומי “חלוצים וחלוצים”, שבו מנסה ז’בוטינסקי להפחיד את “המעמד הבינוני” בחלוצים העלולים להצטרף בעתיד לפורעים הערבים – מוצגת השאלה: “האין זה מצב מסוכן – האין זה ענין שנחוץ להרהר עליו הרבה והרבה?” מבלי יכולת לפסול את הגנת הפועלים בעבר – גם “סופר ישר” כז’בוטינסקי לא יעיז להעליל על שומרים שנהרגו – מנסה ז’בוטינסקי להעביר קו בין העבר ובין ההוֹוה. אלה שנפלו חלל – הם כשרים, וברור שאין בהם כל סכנה לישוב – אולם אלה החיים עדיין – הללו הם אנשי “מלחמת מעמדות” – ומי יודע לאיזה צד יצטרפו בהתחולל רעם הפרעות…

“לחינם נזכור כאן שמות, כשמותיהם של טרומפלדור ושרה צ’יז’יק – אומר ז’בוטינסקי – באותם הימים יכול היה צעיר ציוני להיות “סוציאליסט” נלהב, מבלי לצדד באופן נלהב ב”מלחמת מעמדות“. בכלל אין לנו שום טענות לאידיאל הסוציאליסטי – אבל מלחמת־המעמדות היא ענין אחר לגמרי”.

והוא שואל את פועלי ארץ־ישראל: “אתם בעד מלחמת מעמדות או לא?”

שאלה זו היא כמובן ריטורית. ז’בוטינסקי יודע את התשובה בעצמו, כי עוד לפני עשרים ושש שנה יצא במאמרי־שיטנה נגד מלחמת־המעמדות של פועלי ארץ־ישראל – כשפרצה השביתה ביקב בראשון־לציון. וכבר אז כתב ש“פלשתינה זקוקה לעבודה עברית זולה, זולה לא רק במחיר־העבודה אלא גם במובן של וַתרנות יותר גדולה בהכרה המעמדית”, ואותם “פועלי ציון” שיצרו את “השומר” ואת ההגנה ואת גדודי־המתנדבים – דווקא הם דגלו כל השנים לא רק בסוציאליזם אלא גם במלחמת־המעמדות, ו“אחדות־העבודה” שירשה את מקומם של “פועלי ציון” ושנוצרה בתקופת “ההתנדבות”, הכריזה בוועידתה על “מלחמת המעמדות בציונות”:

“מלחמת המעמד העובד בתוך הציונות המתגשמת, המלחמה המתבטאת: בעבודת יום יום, בארגונו של הפועל בתור מעמד מאוחד השליט בכל עניני המעמד, בהתאגדות המקצועית, במלחמת המגן והתנופה בתוך משקי הרכוש הפרטי, בכבשו עמדה והשפעה במשקי הלאום ומוסדותיו, ביצירה משקית קואופרטיבית, בהתישבות העובדים, בהגברת כוחו המדיני במוסדות השלטון הארצי והעירוני, במלחמתו על זכויותיו הלאומיות, במלחמתו ועזרתו להרחבת העליה ולהעברת העולים לעבודה פרודוקטיבית, בפעולתו החלוצית הסוציאלסטית, ביצירתו התרבותית, בשיתוף הפעולה והמלחמה את תנועת הפועלים הבינלאומית, – בכל גלויי־המלחמה והיצירה המכוונים להשלטת העבודה בכל חיי העם, הארץ והמשק – רואה “אחדות־העבודה” את דרכו של הפועל העברי ליצירת הקהיליה העברית הסוציאליסטית בארץ־ישראל”.

(מהחלטות ועידת אחדות העבודה, בחיפה, כ“ז כסלו – א' טבת תרפ”ג).

ז’בוטינסקי עומד עכשיו במזל “שבירה” – ובין הדברים שהוא עומד “לשבור” נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות. המאמר “מגינים ומגינים” מסתיים בדברי נבואה, וכה אמר “הנביא”:

“רוצה אני כאן להגיד רק דבר־נבואה אחד: בין אותם הדברים הטעונים שבירה, וש”יישברו" בארץ־ישראל, נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות“.⁹ ז’בוטינסקי ניבא – ולא ידע מה שניבא. האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות לא “תישבר” על־ידיו – אבל היא תחלוף בארץ־ישראל כאשר היא תחלוף בכל העולם, כשהחברה המעמדית “תישבר”, ויבוטלו המעמדות וניגודי־המעמדות ותוקם חברת העובדים בני־החורין ושווי־הזכויות, שפועלי ארץ־ישראל יחד עם פועלי כל העולם יקימו בארץ ובעולם ע”י מלחמתם המעמדית.

*

לא מקרה היה הדבר שדווקא הפועל העברי הקים את ההגנה העצמית ועמד בראשה, כמו שלא מקרה הוא הדבר שדווקא הפועל העברי היה הלוחם הראשי לתחית השפה ולכל שאר הקנינים הלאומיים. בתנועת הפועלים העברית נתמַצו התכנים ההיסטוריים של שאיפת הגאולה בכל עמקה ללא־שיור. כל החוזים הגדולים והנאמנים של רעיון הגאולה, ראו בציונות לא רק פתרון חלקי, פתרון לצד אחד של שאלת העם היהודי – אלא פתרון מלא ושלם לכל הצרות והתחלואים בחיי האומה. הציונות היתה בעיניהם לא רק שיבה לארץ – אלא גם שיבה לחיים מתוקנים; לא רק תמורה גיאוגרפית, אלא גם תמורה חברתית. לא רק משה הס הסוציאליסט – אלא גם תיאודור הרצל, חניך הבורגנות, ראה בחזונו את החברה החדשה, נבנית בתוך הגשמת הציונות, את אלטנוילנד; ולא מקרה הוא הדבר שכל אלה המחללים את זכרו של טרומפלדור הם גם נושאים לשוא את שמו של הרצל. הזוהמה הרוויזיוניסטית היא רק חוליה אחת בשרשרת הטמאה של סילופי רעיון הגאולה – של החרמת הפועל היהודי, של השמירה הבלתי־יהודית, של ההסתמכות הגמורה על חסדי ממשלות זרות, של ספסרות קאפיטאליסטית מפקיעה מהמוני העם את אדמת המולדת, של פרובוקציות שוביניסטיות המחרחרות מדני־עמים ומגבירות ידי האֶפנדים והמופתים במלחמתם נגד העליה וההתישבות היהודית, של שלילת זכות האזרח בארץ המולדת מהעובדים ומהמוני־העם, של פריווילגיות מעמדיות ושל ניצול וקיפוח כלכלי ופוליטי הכורים תהום בין יהודי ויהודי וחותרים תחת המאמץ הלאומי המשותף של העם החותר לגאולה, לחופש, לשחרור, לשוויון, לשלום, לקרקע מולדת ולעבודה יוצרת ובת־חורין.

הציונות היא תנועה משיחית. העם היהודי טיפח בימי סבלו הארוכים והאיומים, שאין משלָם בהיסטוריה האנושית, חזון גדול ונשגב, חזון אוניוורסאַלי ועולמי, חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה האנושית. מזמן לזמן קמו משיחי־שקר שעשו את החזון פלסתר וסילפו את תקוות העם ואמונתו. אבל נצח־העם לא שיקר. החזון הגדול לא היה חזון־שוא, כי הוא נבע מתוך צרכים עמוקים ומאוויים חיוניים שנצרפו בכור־יסורים וגבורה. הציונות הטילה על עצמה את השליחות הנועזה להפוך את החלום העתיק למציאות חיה, ודורנו זכה לראות את ראשית התגשמותו.

משיחי־השקר היונקים מפסולת ההיסטוריה וסיגיה הנפסדים, המתנבאים בשם כוחות השחור והטומאה החברתית נטפלו גם לתנועה הציונית – והריהם מנסים להגות את תנועת־העם מפסי השחרור האנושי לקראת “משטר של דם ובוץ ועבדות” ותולים את תקוותם בכוחות חיצוניים בני־העבר שהקרקע נשמט מתחת רגליהם.

הפועל היהודי, שליח העתיד שספג לתוכו את כל ירושת הסבל והחזון של ההיסטוריה היהודית, ועומד בשתי רגליו על בסיס המציאות האוניוורסלית המתחדשת – רואה את דרכו הברורה והנאמנה בעירוי וגיוס כוחות־היצירה הגנוזים בעם המוּנעים ברצון לא־ימוט לקראת גאולה שלימה כחלק אורגני ושווה־זכויות של האנושות המשתחררת.

תל־אביב, כ“ג בטבת תרצ”ד

---

הפועלים בהנהלה

מאת

דוד בן־גוריון

זהו הכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר הקונגרס¹ וחובה מוטלת על אלה מחבריה שנשלחו לשאת באחריות התנועה הציונית למסור לציבור הפועלים על שליחותם ועל הדרך שבה הם חושבים למלאותה. אני רוצה לעמוד הפעם רק על השאלות שבהן נתקלנו בקונגרס ולאחריו, והמשמשות עדיין סלע־מחלוקת בתנועה. אני מדבר פה לא בשם ההנהלה אלא כאחד מחברי ההנהלה הציונית הרואה את עצמו אחראי בכל זמן ומקום לפני ציבור הפועלים.

בקונגרס האחרון עמדה שאלת הקואליציה שהיא ממלאה עדיין את חלל התנועה הציונית עד היום. הייתי ועדיין הנני חסיד של קואליציה רחבה של כל המפלגות המוכנות לשאת באחריות לתנועה הציונית. בזאת אני מוציא מן הכלל מפלגה אחת, שלא אדבר עליה עכשיו.

הייתי בעד קואליציה רחבה. אני רואה את התנועה הציונית לא כמדינה ואף לא כמדינה בדרך. זוהי תנועה טראגית עמוסה אחריות עצומה לגאולת־עם המשוללת כל אותם הכלים והאמצעים שהיו נתונים לתנועת־השחרור של עמים אחרים היושבים בארצם. כוחה האחד ומכשירה הוא בגיוס ההתנדבות העממית המאכסימלית של כל שדרות העם, גיוס האֵמון ההדדי של כל חלקיה. בלי שתצליח לגייס את כל הכוחות לא תמלא את שליחותה. אולם משום שנדמה לי כי ענין הקואליציה הוא כ“כ חשוב וחיוני בציונות, יש לברר מה פירושה של קואליציה. אין פירושה של קואליציה – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. מטרת הקואליציה היא לא אידיליה של אחדות – אלא פעולה ואחריות. התנאי הראשון של קואליציה – תכנית פעולה משותפת. בתקופה ובמישטר שאנו חיים בהם, מן ההכרח הוא שתהיינה בעם פילוסופיות שונות ואידיאולוגיות שונות. אולם אפשר ומוכרח שתהא פעולה משותפת. קואליציה אינה מטרה אלא אמצעי. רק אם יש תכנית משותפת שהכל נכונים לשרת באמונה – הרי זו קואליציה. ותנאי שני לקואליציה פוריה – הנהלה מוסכמת, חבר אנשים שאינם רק מייצגים את מפלגותיהם, אלא יש ביניהם גם כבוד ואֵמון הדדי ואפשרות פעולה משותפת. בלי שני אלה אין ערך ואין ממש לקואליציה, אין היא אלא אחיזת־עינים, ויותר משהיא מועילה היא מזיקה. היו לנו קואליציות בציונות שהעמיקו את התהום בין הזרמים ולא הוסיפו כבוד לא להסתדרות הציונית ולא להנהלתה. הרוב הגדול של סיעת הפועלים בקונגרס רצה בכל לב בקואליציה רחבה, בליכוד כל המפלגות (מחוץ לרוויזיוניסטים, כמובן). אני מצטער עד היום צער גדול שהדבר לא יצא לפועל. נדמה לי שאפשר היה להגיע לתכנית־פעולה משותפת למשך שנתיים, על אף כל הניגודים ההכרחיים. אבל הדבר נכשל לגבי שתי קבוצות בציונות: הציונים הכלליים קבוצה ב', שלא התרגלה עדיין לדבר יסודי בציונות, שבלעדיו אין תקומה לתנועה – לדימוקראטיה הציונית, לשויון חבריה. זו באה וטענה בהגיון מיוחד במינו, שאם יש לנו רוב בקונגרס צריך שיהיה להם רוב בהנהלה. הגיון כזה לא יכולנו להבין. היינו נכונים להשתתף אתם, אבל כבעלי זכויות שוות. לא הכרנו ולא נכיר, לא בהסתדרות הציונית ולא בכנסת־ישראל, בקיום אזרחים משתי דרגות: בעלי מונופולין על השלטון, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, ונחותי דרגה, שאפילו בהיותם רוב אסור להם להשפיע, לפי כוחם ומשקלם, אלא חייבים ליהפך למיעוט לטובת “מיוחסים” של מעמד מסוים. לא קיבלנו הצעה זו שפגעה לא רק בנו אלא באחד היסודות המוסריים והציבוריים של התנועה הציונית. גם הקואליציה עם המזרחי לא יצאה לפועל, ולא בגלל חילוקי־דעות דתיים – אלה לא הפריעו בכל השנים הקודמות לנו ולמזרחי לשבת יחד – אלא שהמזרחי בא באולטימטום בדבר ההרכב של ההנהלה, שאי־אפשר היה לקבל אותו. היינו מוכנים לשיתוף־פעולה אתם, אבל בלי גזירות אולטימטומים מוקדמים, שאין להם, אגב, שום שייכות לעניני דת. בגלל שתי סיבות אלו הופרה הקואליציה הרחבה. על סיעת הפועלים נפל הפעם חלק גדול יותר באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית. לתנועת־הפועלים בעולם יש נסיון מר מאוד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה, אולם הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה. ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפותם של נציגי הפועלים בהנהלה: א) אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והאירגוניים עם תנועת־הפועלים, אם שליח־הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוויים של תנועת־הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה. ב) אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור־הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה, אם אינו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה, אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שוה זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכלל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה. ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים? איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת־הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל־האומה ולא להעמיד את האינטרסים המיוחדים של שולחיו מעל לאינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאינו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והייעודים ההיסטוריים של תנועת־הפועלים ובין עניני כלל־האומה, מסלף את רעיון כלל־הפועלים ואת רעיון כלל־האומה כאחד. אין תמיד התאמה כזו בין אינטרס היחיד, הפועל הבודד או קבוצה של פועלים, ובין הכלל הלאומי. יש לעתים גם ניגודים בין הפועל הבודד וקבוצת־פועלים ובין כלל תנועת־הפועלים, והתנועה מטפלת במיוחד בביטול הניגודים הללו שבין הפרט ובין המעמד. האמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוויו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיסטוריים של האומה היתה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת־הפועלים. ולא מאתמול – עוד לפני כעשרים וחמש שנים, מעל העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ הבעתי דעה זו. הפועל העברי בארץ עשה תמיד את עבודתו מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים, וכשבא־כוח פועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד, ובידי העם כולו. ההנהלה החדשה נתקלה מיד לאחר הקונגרס בשאלת היחסים בין הישוב לבין ההסתדרות הציונית, ואני רוצה להגיד מהי העמדה שנקטנו בה ונעמוד עליה. אין לראות את הישוב רק מבחינה כמותית בלבד. אין זה רק רבע מיליון יהודים או ציונים; הישוב הוא הרבה יותר מזה: זהו חלוץ ההגשמה הציונית, ויש לו זכויות ועמדת־יתרון מיוחדת בהנהלת הענינים. אולם אין הוא רשאי – עד עת קץ – להזדהות עם התנועה הציונית ועם העם העברי, ואין ההנהלה הציונית רשאית לנהל את עניניה אך ורק מבחינת הישוב העברי בארץ. ייתכן שבמקרה זה או אחר עניני הישוב או חוג מסוים בישוב עומדים בניגוד לעניני האומה, ואז עניני האומה כולה קודמים; ייתכן שבענינים ידועים תבוא התנגשות בין הענינים של חוגים מסויימים בישוב ובין העם העברי. אין זו היפותיזה בלבד. יש חוגים אשר האינטרסים שלהם עומדים בסתירה בולטת לצרכי הגשמת הציונות, ודווקא אלה עומדים ותובעים את זכותם לייצג את העם ולדבר בשמו. נדמה לי כי כל ההנהלה הציונית מחויבת לשתף את הישוב בבירור הענינים, בקביעת הדרכים ובנשיאת האחריות, אולם האחריות המכרעת נופלת אך ורק על ההנהלה. ורק המוסדות של ההסתדרות הציונית – הקונגרס והוועד־הפועל הציוני יכולים לתת הוראות מחייבות להנהלה. סביב הוועדה הפוליטית שהוועד הלאומי ניסה להקים על פי הצעת הנהלת הסוכנות כבר נוצרה “ספרות” שלמה. בימים אלה קראתי בעתון מקומי אחד פנינה הגיונית כזו: בעל המאמר מציג שני תנאים ליסוד הוועדה: א) שהוועדה תהיה ע”י הנהלת הסוכנות, ולא ע“י הוועד הלאומי, כי לממשלה יש לדבר לא רק בשם 250.000 היהודים שבארץ, אלא בשם 16 מיליון היהודים שבעולם – ב) שהוועדה אשר תיבחר מהישוב – לא תהיה מייעצת אלא מחליטה, ודעתה תחייב את הנהלת הסוכנות, ולא עלה כלל על דעתו של אותו בעל־התנאים, ששני תנאים אלו סותרים זה את זה: כי אם יש צורך לדבר לממשלה בשם כל העם ולא רק בשם הישוב, אין ועדת הישוב – ותהא בחירתה באיזו צורה שהיא – יכולה לחייב את הנהלת הסוכנות. הנהלה זו תחפש כל דרך להכניס את הישוב על כל חוגיו בעול הדברים, כי העול גדול וקשה, ולישוב בארץ יש כוח ואפשרויות שצריכים לעמוד לשירות הציונות. וכמידת החובה כן גם מידת הזכות. דעת הישוב צריכה להישמע ולהישקל במידה יתרה, אולם האחריות האחרונה וההכרעה האחרונה נשארת תמיד בידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוסמכים. להנהלה זו קמו יריבים רבים, לצערי לא הייתי פנוי לקרוא את דברי הפולמוס וההתקפות, אבל יש לי הרושם שכל הצעקה נגד ההנהלה הזאת אינה נובעת מתוך חשש שמא תיכשל – אלא מתוך פחד שמא תצליח. לצערי הגדול לא הגיעו לידי עד היום דברים רציניים וכנים, לא נגד התכנית אשר פירסמנו מיד לאחר הקונגרס ולא נגד קווי־הפעולה שבהם נקטנו למעשה בחדשים המעטים של עבודתנו. לעומת זאת אני שומע על קריאות להחרים ולנַדות, ועל בלוקדה כספית, וחתירה אצל הממשלה, ואכילת קורצא אצל הערבים, ועל מלחמה ללא־רחמים וללא־פשרה. כי חטא גדול חטאה ההנהלה הזאת – חטא אשר לא יכופר לה; ואולי החטא הוא רק של חלק של ההנהלה, כי תרועת־המלחמה אינה מכוּונת כל כך נגד אנשים כמו וייצמן, סוקולוב, רופין – אלא נגד אותם מחברי ההנהלה, אשר מתוך ציבור־הפועלים באו להנהלה. ואמנם, אנשים אלה וחבריהם שבחרו בהם שאול חטאו: זה עשרות שנים מיום עלותם לארץ, לא השלימו עם חרפת הישוב אשר העטו עליו מחרימי העבודה העברית; אלא הרימו ונשאו בעקשנות ובחרוף־נפש את דגל העבודה והשמירה העברית, ודרשו את זכות האדם והאזרח לכל יהודי בארץ, גם אם הוא חי “רק” מיגיע כפיו, והם לחמו נגד הפליות ופריווילגיות מעמדיות בישוב ובציונות, ותבעו מעצמם, מהישוב ומהציונות מאמצים חלוציים לבל ייהפך דבר הציונות לדבר־שפתיים, וחזון־בדים, אלא יהא מצוות־קיום ומפעל־חיים. הם לחמו נגד הליוונטיניות ובלבול־שפות אשר מצאו בארץ ויצרו יחד עם המורה והסופר העברי את הדיבור העברי ואת ספרות־העבודה החדשה, אשר לאורם התחנך דור שלם של חלוצים ומגשימים. הם קראו תגר על שלטון התקיפים ו”בעלי הגוף" בישוב וקראו לאירגון עממי וכללי על יסודות בחירות דימוקראטיות ויצרו את כנסת־ישראל: הם נתנו ידם להקמת נכסי־עם לבל תהיה הארץ רק לנחלת בעלי־הון מועטים. אלא שגם יהודים מחוסרי־אמצעים – שיש להם להשקיע בבנין הארץ “רק” את יגיע־כפם – יוכלו להתאחז בארץ על אדמת הלאום ובעזרת ההון הלאומי; ועוד כמה וכמה “חטאים” כבדים כהנה וכהנה יש לזקוף על חשבון הציבור הזה ועל חשבון שליחיו – שנגדם נטושה עכשיו המלחמה. ואני מודיע בגלוי ובפומבי: אין אנו מתחרטים על “חטאינו” – ולא נרפה מהם; את המעשה אשר עשינו בארץ זה כשלושים שנה, ואת המלחמה אשר נלחמנו לעבודה העברית ולזכות העבודה, עשה נעשה והילחם נילחם – כי זהו צו מצפוננו וקיומנו. עבודה זו ומלחמה זו עשו לנו, יחד עם פעולת החלוצים אשר קדמו לנו, את כל הרכוש והנפש שיש לנו עכשיו בארץ ואת התנועה החלוצית העממית הגדולה אשר יש לנו בגולה. היתה לי הזדמנות להיווכח כי העתונות הצהובה בפולין המסלפת את האמת הציונית ומוציאה דיבת הארץ ומתימרת לדבר, כביכול, ללב ההמונים היהודים אינה מייצגת אלא קומץ של עסקנים תלושים ועקרים שדבר אין להם עם צרכי העם ומאווייו האמיתיים. ההמונים היהודים, המוני־ישראל האילמים הנאמנים לחזון הגאולה, אתנו הם, באשר שליחותם עשינו כל השנים, את מלחמתם נלחמנו ותקוותם הגשמנו יום יום. המולת העתונות הצהובה אינה מפחידה אותי, אם כי איני מזלזל בנזק שהיא גורמת לציונות. ההתקפות נגדנו אינן חדשות; מאז ועד היום מלווה את תנועתנו שטנה וקטרוגים. גם כשהיינו מועטים ובודדים, כשעדיין לא היתה לנו שום עמדה משקית ופוליטית, וגם אירגוננו היה רופף ומחוסר השפעה – היינו מנודים, ושום דבר לא נתחדש בבית־מדרשם של מקטרגינו בתקופה האחרונה, אלא שהמקטרגים התחלפו. לו הוצאנו אנתולוגיה מדברי משטינינו הייתם רואים שכל מה שנאמר נגדנו בשנים האחרונות כבר נשמע לפני 10־15 שנים, ואם תחפשו בגליונות “המגיד” , “המליץ” , “הצפירה” , תמצאו שהשטנה נגדנו אינה אלא המשך של השטנה נגד אנשי ביל“ו הראשונים שבאו לעבוד בראשון־לציון ובמקוה־ישראל. שטנה זו היא מנת חלקם של כל משַני־ערכים, והציונות היא שינוי־ערכים העמוק ביותר בהיסטוריה היהודית. בשעה קשה והרת־סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה, כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו, ולא את העם היהודי בלבד. ההיטלריזם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם, כי הוא רואה בעם היהודי את נושא רעיונות הצדק, השלום והחופש השנואים עליו והעומדים לו לשטן בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם. והשלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם. אולם גרמניה ההיטלריסטית אינה מתנַקשת בעם היהודי בלבד. מישטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות ששבטי גרמניה נחיתים שמה או נגד רוסיה הסובייטית רחבת הידים. גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך – אולם היא מתכוננת ליום מחר. אין אני רוצה לנבא עתידות. הכוחות הפועלים בהיסטוריה הם מרובים, מורכבים ומסובכים, ואין לקבוע בוודאות למפרע התפתחות הדברים, כי יש לנו עסק עם סבך עצום של גורמים והשפעות, מתרוצצים, מתנגדים, מסייעים וסותרים, מהם גם רבים סמויים מן העין; אבל במידה שיש לראות את הנולד אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת־מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם, אם תפרוץ, תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה. אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי יודע – אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו – כי גדלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה. זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו. ומפני ששאלה זו כל כך חיונית לא ארבה דברים עליה. אסתפק רק בהערות קצרות. כשהייתי עכשיו בחו”ל שמעתי מפי ציונים נבונים ואחראים דברים סנסציוניים ומבהילים בענין זה: לא פחות ולא יותר, אלא שאנו עומדים לפני הפסקת העליה וביטול הצהרת בלפור. גם בשובי ארצה שמעתי מפי אנשים העומדים בראש מוסדות חשובים, כי העליה תיפסק או גם נפסקה כבר. והרושם הכללי בציבור, בין בגולה ובין בארץ, הוא שבא שינוי עצום במדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט. בישיבת הוועד הלאומי ובמסיבות אחרות נזדמן לי כבר לעמוד על חומר המצב, והנהלת הסוכנות שקועה מאחרי בחירתה בדאגה מתמדת לגורל העליה ועיקר מאמציה של המחלקה הפוליטית היו כל הזמן מכוונים לענין זה, אולם עלי להגיד שדאגתנו לא באה מפני שחל שינוי בעמדת הממשלה, אלא מפני שלצערנו לא חל שינוי כזה, אף על פי שמצב העם היהודי בגולה ומצבה של ארץ־ישראל חייבו ואיפשרו שינוי רדיקלי מצד ממשלת המנדט. יש לנו עכשיו הזכות הגמורה לדרוש מהממשלה שינוי בולט במידות־העליה, לא רק מפאת הצורך אשר גדל בתוך העם, אלא מפאת היכולת אשר גדלה בארץ. בשנת 1931 נכנסו לארץ 4000 עולים, בשנת 1932 10,000, שנת 1933 מסתיימת ב־30,000 בערך. גידול זה אינו מדביק בהחלט את גידול יכולת הקליטה של הארץ, והמופת החותך לכך היא העובדה שלמרות השתקעות מספר גדול של תיירים (שלא נכללו במספרים הנ"ל) עדיין חוסר הפועלים בחריפותו עומד, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לא לקיצוץ המכסה ולא לחומרות הנוספות נגד התיירים. במשך כל החדשים האחרונים היו מאמצינו, גם פה וגם בלונדון, לקראת הבטחת עליה חוקית במלוא יכולת הקליטה של הארץ. עליתנו לארץ היא בזכות, ואין אנו צריכים לבוא הנה במחתרת ובהחבא. כל יהודי שאפשר לו לעלות לארץ זו בגדר יכולת קליטתה הכלכלית – חייבת הממשלה לאפשר את כניסתו כחוק. כל תייר שיש בידו להשתקע בארץ, בתור בעל הון, בעל מקצוע או פועל, כאשר מכיר בזאת גם חוק העליה הקיים, חייבת הממשלה לאשר את השתקעותו בארץ כחוק וכדין. ובקביעת המכסה חייבת הממשלה לדאוג לא רק שהעליה לא תהיה יותר, אלא גם שלא תהיה פחות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – וזאת לא עשתה הממשלה כל השנים האלה, כל המיכסות שקיבלנו בשנים האחרונות היו פחותות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. בשנים כתיקונן היה בקיפוח זה רק הפסד כמותי בלבד. אולם בתקופת־משבר זו, נוכח המצוקה האיומה של המוני ישראל בתפוצות ונוכח הסכנה החמורה לשלום בעולם ולשלומנו בארץ, יש בקיפוח זה משום פגיעה בשורש קיומנו ועתידנו. שאלת מידות העליה היא בשבילנו עכשיו שאלת־גורל; אין ביכולתנו להעלות בבת אחת את כל היהודים הרוצים לעלות. ולא תבענו מהממשלה עליה בלתי מוגבלת, וכל דרישותינו מבוססות על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אולם אין אנו יכולים ורשאים להשלים עם העובדה, שמפני איזה טעם שהוא תועמד העליה על פחות מהמכסימום של יכולת הקליטה, כאשר היה הדבר עד היום. זהו השינוי הנדרש על ידינו מממשלת המנדט. אולם מפני חומרת שאלת העליה בשעה זו, אני חייב להדגיש שלא רק מצד ממשלת המנדט נדרש שינוי – אלא גם מעצמנו. מבלי שניצור בתוכנו משטר־עליה, מבלי שנכוון את פעולתנו היישובית והציונית לקראת קליטה יותר רחבה ויותר איתנה של העליה – לא יבוא השינוי הנדרש. המפתח של הארץ אינו נתון רק בידי הממשלה, ולא רק הקו המדיני קובע את שיעור העליה. מלבד המפתח הפוליטי יש גם מפתח כלכלי הנתון בידינו, ויכלתנו היוצרת אף היא קובעת את מידות העליה. בחמש השנים הקרובות צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים, ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מאכסימלי. זו צריכה להיות “תכנית החומש” שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים ולגייס את כל הכוחות היוצרים בישוב ובציונות. שום צחצוח־חרבות במערכות יריבינו לא יסיח דעתנו מתפקיד אחד ויחיד זה. אין כל רשות להיגרר אחרי הפולמוס העקר והבלתי־הוגן המתלקח סביבנו. בפעולתנו הציונית עלינו לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי שמתחת רגליו נשמט הקרקע, שאשיות־קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים, ואת שליחותו אנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכולתנו, – בנאמנות, באחריות ובאומץ.

ירושלים, ניסן תרצ"ד

---

המדיניות החיצונית והפנימית של ההנהלה בתוך הכותר ‘משמרות’

---

גורמי הציונות ותפקידיה בשעה זו

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, כ“ז באדר ב' תרצ”ה

בסיום הוויכוח בועד־הפועל הציוני

מיום היותי פועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות־הגורל של הפועל היהודי. באחדות הייעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ.־ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.

וכשם שהאמנתי באחדות הפועלים מאמין אני באחדות ציונית. אני מאמין באחדות ציונית לא מתוך התעלמות מחילוקי־הדעות שבקרב המפלגות הציוניות. מעולם לא התעלמתי מחילוקי־הדעות שבקרב הפועלים. ולא הקלתי בהם, ומעולם לא ויתרתי על דעותי למען האיחוד.

ועל אף כל הבדלי־הדעות והניגודים האידיאולוגיים, ואפילו ניגודי האינטרסים – אני מאמין באחדות ציונית מלאה ומקפת, ולא רק באחדותן של המפלגות הציוניות, – אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. אני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.

ומכיוון שאני מאמין כל כך באחדות ציונות זו ורואה בה צורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים, אני רואה חובה להבחין בין אחדות־אמת ובין אחדות־רמייה. אַל נישא שם האחדות ושם השלום לשוא.

אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם. הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורשים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגנזציוני של הקונגרס הציוני; אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי; אם אחדות לשם אוונטורוֹת פוליטיות, החלפת המאנדאט והגשת פטיציות מכשילות לגף¹; אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד; אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי; אם אחדות לשם הריסת כנסת־ישראל המאוחדת, אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד־הלאומי; אם אחדות לשם הפרת־שביתות ומעשי אלמות; אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטווסקי²; אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים; אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובקציוניות על יד הכותל המערבי; אם אחדות לשם חילול שמות קדושים כתל־חי ויוסף טרומפלדור³; אם אחדות לשם גנבת תעודות ממפלגות אחרות – אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.

אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצירת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס; אם אחדות לשם האדרת ההון הלאומי והרחבת המיפעל ההתישבותי; אם אחדות לשם גיוס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הכשרה חלוצית של הנוער ותגבורת העליה החלוצית; אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת־ישראל; אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית; אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלימות הסתדרותם; אם אחדות לשם הגנה על זכויות העובד במשק, בישוב, בארץ ובציונות; אם אחדות לשם החשתה של גאולת הקרקע ובנין הארץ; אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המאנדאט והעם הערבי – אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.

השלום אינו מטרה, והמלחמה אינו מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות. ואם לשם הגשמת הציונות יהיה צורך והכרח במלחמה – נילחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי־מלחמה זה שנים רבות. ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום – יעשו הכל את השלום. יש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, צורך רב בשלום – בשלום ציוני. ויש צורך באחדות – באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תיכון בתוכנו: לא אחדות אידיאולוגית; זו לא תיתכן. לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל; יש ניגודים, ניגודי־אנטרסים, ניגודי־תרבות, ניגודי־חינוך, ניגודי־מסורת. והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרית והכרחית – אני רואה זאת כצו הגורל של שעה זו – אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו, ורק על אחדות זו, ייכון השלום.

*

הא' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון⁴ ובשמחה־לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלה – אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מלה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת – אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אובייקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודווקא מתוך ידיעה שדברינו היו נכונים – רצו חברי בהנהלה, ואני יחד אתם, לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום־אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רוויזיה בעמדתנו הקודמת. גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו. ואף על פי כן נעשה הנסיון הגדול – והוא עוד לא נסתיים! – כי נשתנה דבר־מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות, והשינוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.

מה נשתנה?

שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת. ונשתנה המבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המתגשמת.

חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני ולא נתחדש החזון הציוני. הדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה – נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות־הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת. העולם החיצוני לא ראה זאת. עכשיו רואים זאת כולם. אין הכרח להיות דווקא ציוני, ואפילו להיות יהודי כדי לראות זאת – התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים, פעורה לעיני כל העולם. הדלדול הכלכלי, התרבותי והאנושי, החורבן האזרחי־הפוליטי והלאומי והאבדון הצפוי לנו בגולה – נראה לעין כול. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית. והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?

קם גם הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי־ראות. – אם כי חוזים אלה נראו מקודם כהוזים ובעלי־דמיונות, ורבים לא האמינו בחזון. לא האמינו כי ארץ קטנה ופרועה, עזובה ומדולדלת, לא ריקה ולא בלי אוכלוסין – תשוב להיות מולדת לעם היהודי. והראָיה – שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, ואין צורך בעין מרחיקה־ראות – אפשרות הפתרון בולטת, גלויה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות, לא לעתיד־לבוא – אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינאמית. זהו השינוי הגדול, הכפול, האובייקטיבי שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת

*

וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי, בתוך התנועה הציונית, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. קודם כל חל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית כבר מונה כמעט ארבעים שנה – והדור הראשון בציונות זו, הדור ששלט בו רעיון הציונות החדש בטהרתו וברעננותו – כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרתם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם, אלה הם יחידי־סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, ולא רק במובן הגופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה – רק מעטים מתוכו מיוצגים בוועד־פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי. אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינאמי, ועליו תיבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.

וחל שינוי שני. שינוי חברתי. לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף־המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה מעולם.

ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, בורוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המיפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי ביל"ו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן־מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל, וכעבור דור אחד פרץ מחדש – ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים, אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם, וכל חייהם, יום יום ולילה לילה לשירות המיפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה. היא לא ראתה את המתהווה. אחד העסקנים הציוניים שאל פעם את אחד החלוצים האלה: “מה זה חלוץ? הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשירות ההגשמה?” וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ – אמנם הם היו רק מעטים, רק מאות אחדות; עכשיו הם רבבות. ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום.

כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט – וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה־עשר – ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה עשר.

*

התרעמו עלי שאמרתי בקריאת־ביניים: “הלוואי ירבו קונגרסי־פראג”. בישיבה האחרונה של הוועד־הפועל הציוני, לפני שנה, אמרתי: הערכה אובייקטיבית על הקונגרס הי“ח, תבוא רק בקונגרס הי”ט, ידעתי שיש שתי הערכות, ולא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על־ידי סוכנויות טלגרפיות ועיתונאים זריזים ושטחיים באותיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, המרבים לתת חומר מגרה, סנסאציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.

את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע להם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של קונגרס י“ח – היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני אשר התאסף סביבם. בישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן הקונגרס האחרון לישוב, למיפעל הציוני, לתנועה הציונית – במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.

וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו משני באי־כוח מפלגה אחת, מבאי־כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין וד“ר שמוראק. אושיסקין אמר: הנהלה זו היא הטובה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. וד”ר שמוראק אמר: הנהלה זו היא הגרועה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמיתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין. והדברים שאמר שמוראק הולמים את שמוראק. האיש הזה לא הסתפק בהערכת ההנהלה; הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לא כל פניה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערות אלו של שמוראק ראויות זו לזו.

אולם יש זכרון לאנשים, ונחוץ מאוד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הוועד־הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא במקרה נתאספו שני המושבים בירושלים – גם זהו פרי הקונגרס בפראג.

במושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה – איך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. אז יעצו להנהלה למהר ולהתפטר, ואפילו הציעו למַנות הנהלה זמנית ולכנס קונגרס תכוף להציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת־יכולת זו, אשר בה נכשלה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כישלון, איזו הזנחה, איזה מישגה – וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישגים והכיבושים. אין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה האחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר ללא־תיק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. העושים אינם אהובים על כולכם – אבל במעשיהם החשובים לא יכפור איש.

אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופראסקי כחברו שמוראק אין לו כמובן כל פניה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו, והוא אמר: אמנם רכשו את החוּלה. אבל מהי הרבותא? עלו לארץ חמישים אלף יהודים. איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת⁵ אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מילווה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מילווה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם, אילו לא רצו בעלי־הקונצסיה למכור את החוּלה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונסציה ליהודים – האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומוכרחים לעלות! האם היתה ההנהלה עושה עליה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת – האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף – האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאֵליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמישים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלוואה, והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחוּלה עברה אלינו מאליה – הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופראסקי עכשיו, לאחר המעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הוועד־הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופראסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאוד את סגנון הסגי־נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני” ו“כללי” זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונית, להביא לידי פשיטת־רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות. ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכישלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכולתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיכיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכישלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה בישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם עוררו בהלה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חיובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.

*

הא' שכטמאן מהסיעה הרוויזיוניסטית גילה את מקור העליה גדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמאן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעליית יהודי גרמניה. הסרת־הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו לבוא – מפני שסכנת ההיטלרים טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת צרה לתת מיקלט לאלפים מפליטי “המלכות השלישית”, ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובניה. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, – והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל. בקונגרס השמונה־עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרויות קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המאנדאט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתות מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח העליה מתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו מכה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקיבלנו לאחר הקונגרס היה כמהלומת־גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל הישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית אֶת המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל ציִד על עולים בלתי־חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בענייני העליה, מסרתי דו”ח בוועדה הפוליטית של הוועד־הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של הישוב הבעל־ביתי, העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו⁶, הגיד בוועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופראסקי, הרואה עכשיו שעליה של חמישים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הוועד־הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה – וסופראסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להיענות להנהלה זו, ואסרו על חבריהם להשתתף בוועדה הפוליטית – שמא יעזור הדבר לפעילות ההנהלה. ההנהלה הזמינה באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב – של התאחדות האיכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה, והוא סירב – והציונים הכלליים מסיעתו של סופראסקי עובדים יחד עם אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות – וחבריו של סופראסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה, כי אם גם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה – בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופראסקי וחבריו לא מיחו נגד זה.

אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה יחסו הכללי של הישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ, – עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. איש כרוטנברג,⁷ נובומייסקי,⁸ פולק,⁹ שינקר,¹⁰ באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.

לא אעמוד על החתירות מצד אחר, שנעשו במשך זמן זה, תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון – יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.

גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד הישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל הישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתימר לדבר בשם “הרוב” בישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאוד לעתון זה, לא מיחה; כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגן על הספסרים.

*

מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים־וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחד שאינו ענין לשום מחלקה. לאחר הקונגרס בפראג הורם קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לאו דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית, כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול ולגלוג התיחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל ה“בטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זלזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את ה“מוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלו הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך־ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.

*

והמעשה אשר נעשה אחרי פראג אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא אחת גרמו בפליטת־פה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומיפעליהם הגדולים כבר נעשו לנכסי־צאן־ברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי־רוח רגעיים. והיו הרבה נדנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי־רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג – אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולת הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, מוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא יימעד ולא ויישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים. מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים – הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,000 אנשי־צבא ציוניים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמובנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.

*

השינוי החיצוני במצב העם היהודי – גילוי החורבן בכל מוראו, גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי – והשינוי שחל בארץ – התגלות האפשרות והיכולת הגדולה לפתרון הציוני, שניהם וכן השינוי הפנימי – התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב־אונים וגידול כוח מגשים העומד לשירות המפעל והתנועה; לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה והבנין וההגנה, – כל אלה קובעים מצב חדש ומצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הועד־הפועל הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו לא נשתנה שום דבר, ויש אומרים: אין אלה מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכרחים ועתידים להשתנות. יש חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי־השעה הגדולים. יש גם כור רב־אונים אשר יבצע את ההיתוך הזה, יחַשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.

ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למָה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים – והדבר עכשיו קל יותר מאשר לפני שנתיים – אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענות לתביעה.

*

כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי עצמי, לאפתעתי, בתוך ההנהלה הציונית, שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה והגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על־יד הקיר ברובה יד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן לזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה – ובכל פעם, בכל תקופה, יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשות מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין ויכוח תפל מהוויכוח ההוא על מטרה סופית. ויכוח רוויזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רוויזיוניסטית.¹¹ הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם יצחק בן־צבי מהארץ ע“י ג’מאל פחה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בוועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס.ר., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר– מלכות בית דוד. בן־גוריון: אני דורש עוד יותר: מלכות שדי עלי אדמות, אחרית־הימים של הנביאים). ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו ועמד בכל תוקף על הדרישה להכריז על רפובליקה יהודית בארץ־ישראל. ואני הציוני הוותיק הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלימות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מוועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אַקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי; ולא אקט חיצוני שניתן ע”י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ – ובמשך הרבה שנים, והמדינה היא ענין לעתיד.

*

אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו רחוק כל־כך. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה – והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום, – לא האמנתי שעיני תחזינה בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע שאזכה לראות זאת בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות מאמצים קשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפיסגה ולעמוד במקום אחד.

בסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: חמישים אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה, לכך עלינו לכוון את כל מאמציה של התנועה. אין זו תכנית לתמיד. זו היתה התכנית לשנתים אלה. האם היה דבר זה נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופראסקי? לא: גם עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. לכך נדרשו ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים. המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ, אלא השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הביטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים רבים למען השרשה זו.

*

אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב – איני אומר עליה, לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה; אפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מיעוט זה של העליה העובדת אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים– גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, – אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. אנו מצוּוים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית זו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו, ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. משום כך כל כך חשובה התעשיה. כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה – מפני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפּו היא שאלת־גורל בשבילנו. ויש לנו ויכוח רב עם הממשלה על הטמפּו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפּו שלנו ובין תפיסת הטמפּו של הממשלה מצד אחד, ובמרחק שבין תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתיים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר עוד זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, וגם הנוחה ביותר והידידותית ביותר, היא קודם כל ממשלה אנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה, לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתים, אך עוד רחוקה היא מתפיסתנו אנו. וההתאבקות ביננו לבין הממשלה במקומה עומדת. ודוקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפּו, עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני – והוא: חקלאות.

*

יש לקח איום אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדראמטי שנקרא בשם המלחמה הפונית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעברים הקדמונים, היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקרת חדשת (קרתגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה, והוא הראה נפלאות במלחמה. הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית, דרך הררי־אלף, והביאם ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים. נגדו עמד צבא רומאי גדול, גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית – כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש־ממלכה גאוני – הוא הוכרע ונפל לבסוף, אם כי נגדו עמדו גנרלים בינונים מחוסרי־כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר, ובהיאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־הכפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של איכרי רומא. איכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו – כי היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה בלי השאיר לה שריד ופליט.

*

ואנחנו באים שוב לבנות מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר – ומסביבנו עם מעורה בקרקע. ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר – אולם סופה יהיה כסופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל – ותמצאו את דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה, הנחכה גם לאותו הסוף?

גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף – 13% – חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.

והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו, הוא חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף־הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף העליה – 50 אלף לשנה – משנה בהחלט את היקף הצורך בקרקע. העליה היהודית יוצרת שוק גדול עירוני, ושוק זה מבצר את המצב הקיים, שאינו יהודי, ומייקר את הקרקע שאינו יהודי, ומכביד פי שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פּרופּורציה מתאימה, נורמלית בין ההתישבות העירונית ובין התישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל – ויש תקוה שהיא תעלה על חמשים אלף, גם אם החמשים אלף אינם מונחים בקופסה – אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת־קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה – כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחיבת קנה־מידה חדש במאמצנו החקלאי – גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת־זרת בהתישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. התנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מידה רחב של התישבות חקלאית, אלא יש אפשרויות רחבות של התישבות חקלאית; יש קרקע פנוי במידה רחבה. אולם הזמן דוחק, ואם לא נחוש, נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע במידה שישנו. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעין הוא מעט ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדש. האפשר הדבר?

*

דיברו כאן על הכיבושים של ההתישבות, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של ריווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון־עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גלגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמיתי של משקי העובדים, של משקי ההסתדרות הציונית – ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים – הוא לא בריווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת אינם נחוצים 250 דונם; מספיקים 20 דונם. הברון עשה התישבות והוציא עליה פי כמה משהוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתישבות שנעשתה בידי שליחי הבארון, עלו 1,000 איכרים 90 מיליון פראנק זהב. הדבר היה לפני 30 – 50 שנה, כשערכו של פראנק הזהב היה פי כמה מערכו עתה. המינימום שניתן לאיכר היה 250 דונם. ועד היום יש לאכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויימה מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות אלה – וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המשק הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל איכר. ואילו היה השטח של 250 דונם מינימום הכרחי לכל איכר – היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם – אין אדמה בארץ־ישראל להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית – שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, כי היחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים להוכיח שגם 12 דונם מספיקים; וב־20 דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים גבוהה יותר מאשר במאתים וחמישים דונם של ההתישבות הישנה. מעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה ופי שלושה־עשר. זוהי הדרך השניה ברכישת קרקע – דרך יצירת ארץ־ישראל חדשה, – אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלושה ממַדים. על שנים אין לנו שליטה: על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי־אפשר להרחיבם ולהגדילם. אבל יש ממַד שלישי – פריון הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל־ידיו מגדילים את אפשרויות ההתישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע – אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשיו בקנה־מידה רחב, ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.

*

בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החוּלה – אבל רכשנו רק זכות. בלי ייבוש, בלי השקאה, ובלי התישבות עובדת אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תיבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת; היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת, אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החוּלה.

החוּלה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר־הקרקע. כאן שטח גדול ופורה שהיה פנוי במשך עשרות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי־קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תיעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מישהו, אלא להיפך: מתוך הענקה ביד נדיבה לאלה שיש להם חזקה כל שהיא באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להיעשות כאן אינו אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים – וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והאחזותנו הקרקעית באזורים אחרים בארץ. ושוב, גם בנידון זה יש מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך גם יש מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע"י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע בידי יהודים, תשובה שאמרה כי השאלה העיקרית בארץ־ישראל היא הגדלת פריון האדמה, יש לה ערך פוליטי גדול יותר מכמה הכרזות של מיניסטרים בפארלמאנט על שמירת המאנדאט. הגדלת־הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגרארית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש פטר אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תיעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תיעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.

*

אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא – עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו? אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסן לקרנות, ולא על יחסן למשמעת, ולא על יחסן להנהלה – אלא על יחסן הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות לא הערכתם ולא החשבתם שאלה גורלית זו. ד“ר מוסינזון קובל על הפועלים שהם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? ד”ר הופמאן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הריווזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה ביתרי“ם הלכו למושבה – לא הלכו ע”פ קריאתכם; אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת בית“ר שחיברו מנהיגיכם יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני – אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה – הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו – נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר־סבא לימדתם זכות על הפורצים, עד שהביתרי”ם נעקרו גם הם מכפר־סבא. ואם איני מתפלא על לימוד־הזכות של ד“ר הופמאן וד”ר מוסינזון – איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי־זכות אלה.

אוסישקין היה מהראשונים שהכריזו על עבודה עברית כעל עיקר־העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? ודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר־מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? ודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול ויותר קל להעביד פועל ערבי. יש להרכין ראש בפני כל איכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף־קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת־הקהל היהודית. תפוחי־הזהב אינם נמכרים ליהודים, ואין הכרח, לדעתם, לעבדם בידי יהודים, ואם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר “לסדר עליה” מחורן וממצרים.

אבל אין זו חובה ציונית ואין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה, ולערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר”? במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אטמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציוניים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים – לא היה כל כך קל גם לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.

ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קשיים לא רק מצד האיכרים – יש קשיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, ולאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאיים. יש הבדל רב בשכר־העבודה שבחקלאות ובבנין. ויש דאגה לעתיד, ויש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהוויתם. – אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אושסקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האיכאים והפועלים. אני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: באשר אני רוצה להקל על נותן־העבודה ועל מקבל־העבודה, ומבין אני מאוד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה שיהיה אתו כבן־ביתו. חושבני שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאיכר זה ויש פועלים כאלה המתאימים לאיכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם).

*

חברי היקר, אוסישקין, אני מכיר את הענין זה שנים רבות. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו איכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי־ציון – כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו, לארץ־ישראל? מצאנו איכרים שהיו אידישיסטים; פנקסי ועד המושבה בזכרון־יעקב התנהלו באידיש; הדיבור העברי בפתח־תקוה נחשב לאפיקורסות, – כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל, – כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית, להגנה עצמית? בפתח־תקוה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא – כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?

פה ניסה אחד הרוויזיוניסטים להוכיח שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האיכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפתח־תקוה, לא חרם פרטי אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאיכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ הועמדנו לפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו – כי היינו ציונים ולא יכולנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הרקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון־יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי־הניבול הערבים של תינוקות המושבה וילדיה אשר נתחנכו ע“י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האיכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה, זה היה ה”קלאסען־קאמף" שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימונו נשאנו ונישא ברמה.

*

מצאנו גם איכרים אחרים ששמחו לעלייתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים, ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם – הבינו אותנו. ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו, ואיננו רוצים שתהיה מונופול שלנו. בגליל מצאנו איכרים עובדים ואיכרים ששמרו על עבודה עברית שהיו קרובים לנו. עד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. ידענו להעריך איכרים כמו קרול בפתח־תקוה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של איכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי לישיבה של הוועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של איכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באיכרים כאלה. גם הוא דיבר על הבריחה מהחקלאות – אבל דבריו היו כנים וספוגי־צער. עם איכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת.

יש חלוצים בקרב האיכרים, ויש לא־חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופראסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני, אשר נתחנכו על תורתו של סופראסקי, מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, בלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל, גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. איכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא־חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האיכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האיכרים בנויה על יסוד זה – לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.

והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית: עליה לתת עזרה גם לאיכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאיכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על־ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.

תגבורת החקלאות היהודית והרחבתה בקנה־מידה הולם את מידת־העליה המתרחבת – זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. וחקלאות פירושה קרקע ועבודה. לשם כך – כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך – אחדות התנועה הציונית, לשם כך – הסתדרות ציונית בעלת־תוקף וכוח ואמצעים.

*

ביצור החקלאות, ביצור עמדותינו לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני: שלטון ציוני תקיף כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכנן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים־למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית שיש בה ברכה לכלל ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלנו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק־שרשים בכפר ובעיר, שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא־מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי; יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין ארגונו הכללי והאחיד ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוּּונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את ארגונו הכללי והמאוחד של הישוב הארצישראלי על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שיויון גמור בזכויות וחובות; אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה החלוצית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; אשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופראציה עם ממשלת המאנדאט והעם האנגלי מצד אחד והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערביים אשר מסביבותיה מצד שני.

שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להירתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה הנכונים לכך.

היינו בודדים – אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי־אונים. מנַיין בא כוחנו בציונות? מפני שמיצינו מלוא תכנה ההיסטורי של הציונות ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא־תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום־לב ובאמונה במיפעל ההגשמה הם בעלי־בריתנו.

---

לקראת הבאות

מאת

דוד בן־גוריון

תל־אביב, 29 ביאנואר 1945

בועידה הששית של הסתדרות העובדים

חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים לייחד כּנס אחד של הוועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מיפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי, לא־גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה, – קדמו להם הוגים עשירי־רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי־עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף־על־פי־כן היו אלה אנשי בראשית, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמיפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – היתווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהווייתם את מלוא תכניה האנושיים של משאת התקומה והשיחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה. והם אשר יצקו את דפוסי תנועת־הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה, ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקונסטרוקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.

*

אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה בחיר העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו מעולם, וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו להערכת העבר, כי הוא מלא אימת הקורות וחרדת הבאות.

כי בא הדבר אשר לא יגורנו, אשר לא יגור איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגורנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות הסגר, שפטים, גם שפטי מוות, אבל לא יגור איש את אשר בא.

אך לא על כך אני עומד לדבר; אין אני יכול לדבר על זאת; ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דברי אני לָעו. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבאות, כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, גם באירופה, ואפילו בפולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים שחיו באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, ובדין שתהיה חרדה גם לגורלם הם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה; ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד; גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, לרבות היהדות בשאר תפוצותיה, וחרדה שניה – לארץ; מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית־הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעברה, אלא לצפות לאחרית־הימים. אבל מה בצע באחרית־הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; ולא האנושות כולה – היא תגיע למה שתגיע, אלא אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעיז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, והיא אמרה: נצח ישראל לא ישקר, מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית; היא אמרה שעבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טפין טפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עברנו מזה אלפי שנים, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. אולם מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה ציונית אשר בטחה שיהודים אחרים, לאו דוקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות הציונים ברוסיה, פולין וליטא, אותם עצמם, לעלות ארצה; והנה אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים באירופה, ואין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. נפגשנו כולנו עם פליטים מעטים, אשר הצליחו בנס להגיע הנה מבתי־הקברות בליטא, בפולין, ביוון, ברומניה, בצרפת והולאנד ועוד – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; לא כציונים, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך דחיפה אידיאית, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב כשרידים בודדים בתוך בית־הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף היהודים בפולין, 2% מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד ואחד אפוף דמויות יקרות שנרצחו; רואה לפניו רחובות ושווקים שהיו מיושבים מכריו וידידיו ובני־משפחתו שאינם. חמישים האלף שנשארו בחיים אינם כל כך מבוקשים להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן, ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא בא־כוח הממשלה הלובלינית, נציג כוחות המחר, נציג מובהק ומוּכּר, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות מודיע, שגויי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

ומשבעים אלף יהודי יוון נשארו – ששת אלפים, אולי עשרת אלפים, אינני יודע אם שרידים אלה הם ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם “רק” גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אך גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה. אם הם לא יעלו מיד אין הם בטוחים שיוכלו לעלות בכלל, מפני שלא יתנו להם אולי לצאת. הם אולי עדיין אינם יודעים אם הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים בדבר אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות מחר” יהודים מאושרים ומוכּרים בגושפנקא של כוח המחר המשתלט באירופה, הם אומרים: לא ניתן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה, שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומים עמד פה חבר, שליח שנשלח על־ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה; הוא היה שם בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש, והוא מספר לנו שמ־300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות, – ולא לעלות כציונים לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

והאודים המוצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח המחר, להגיד לו מה יעשה; יותר מזה – אין בידינו המפתח לכוח האתמול, אם נשתמש בטרמינולוגיה הזאת, אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. ואין אנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד. ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אך אין אנו צריכים להתבייש בדלותנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, לאלה אשר רצונם לצאת מבית־הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה, גם לאחר נצחון כוחות המחר, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם, ויחד אתנו לבנות מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו, – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדומיניונים הבריטים, כי ייתכן שגם הם יזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: "רצונכם

רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוש נעשה למען יקום רצונכם־רצוננו, אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד“; האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תייעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, ע”פ כל תורת הגוונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתיים שארית ישראל תנסה לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אווירו הצח של המישטר החדש באירופה – ורק לאחר עשר או חמש־עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שניתן להם? – זאת היא השאלה שמליון היהודים שואל אותנו, ולא רק אותנו, את פועלי ארץ־ישראל; הוא שואל את הישוב הזה ואת התנועה הציונית, אבל אנחנו התימרנו, ולא לגמרי בלי־צדק, שאנחנו חלוצי העם. ואני שואל: הנדע עכשיו להחלץ ולהחליץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? והרי דווקא מפני שהיא דלה ומעטה, עלינו לגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד, בקרוב בימינו.

*

וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, ולאחר שנשמעת התביעה־החרדה של האודים המוצלים: “הצילו אותנו מיד ובשלמות!” המחייבת אותנו להתרכז בלב ובנפש במאמץ מדיני והתישבותי דחוף להעלות במהרה ובזמן קצר את השארית באירופה, ורואים במאמץ זה חזות הכל – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ־גלויות מלא ושלם, על כל פזורי ישראל, גם מארצות שלא נוגעו עדיין באסון הגדול ואין עדיין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ־הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה תפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ־גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכולתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות. אני חושש להגיד פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה ייגמר בעוד שבועות אחדים ויוסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זכותם היחידה של היהודים היא לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שסכנה כזו הוסרה מעליהם אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם גם בעינינו אנו, וגם בעיני עהולם הגדול שוחר הדימוקראטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנתיים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה עוד לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? עם גמר המלחמה אין חשש בלתי־אמצעי להשמדה ע“י תליינים. אבל האין לפחד ממיתת־נשיקה ע”י מגינים, מצילים, בעלי “כוחות המחר”? – האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך.

ומשום כך גדולה כל כך החרדה בלב השרידים עצמם, והשאלה היא: האם אִתם אנחנו בחרדה הזאת, והאם נעשה את כל המאמצים הנדרשים מאתנו, ושהם בכוחנו, מאמצים התיישבותיים ופוליטיים, כלפי־פנים וכלפי־חוץ – למען יקום רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?

*

ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה. יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה. אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוות עמים ואהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים על עקרבים. עקרבים – אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם, אבל מה שמרגישים יהודים בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו הוא שהם יושבים על הר געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים – ובצדק – למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקורבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. יתכן שיש יותר או פחות ממיליון. אני אומר מיליון לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת ייעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.

*

אבל יש עוד חרדה אחת – מה יהיה גורל הארץ הזאת? ולא באחרית־הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תיפול הכרעה, – אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים בשלטון הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן ישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אבסולוטית שאין להוסיף עליה. שם נאמר רק שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. ובאמתלה של השלמה הרי יתנו לנו להמשיך את העליה, ויבואו עוד אלפים אחדים ואולי גם עוד רבבות אחדות של יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. יתכן שגם לאחר שיבואו 75,000 העולים, לפי הספר הלבן – עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם, – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו, או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זו: זהו גזר־דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, עמים שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה – ינהגו בנו, בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, את אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור בלי גידול מתמיד על המשק הזה ועל הפועל הזה ועל האשה הזאת ועל בית־הספר הזה, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו; לשתי האפשרויות הצפונות הבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאוד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת, ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מסוגל לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים; עד כמה אנחנו מחושלים ומחוסנים, לעמוד במערכה – אם תוטל עלינו?

ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפונה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה היהודית ולפני מיפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפים השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, לפי דעתנו, כי רוב יהודי אירופה נשמדו…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת, גם כאשר אלה יתנו לנו את כל מבוקשנו, – את כל הסמכות הממלכתית, כפי שאנחנו דורשים מהם: לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית ולמסור לנו את כל השלטון על העליה, – וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, עצם המלאכה של הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות־כוח, נמלים, מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוסינו מעולם במשא כזה, אבל ההיסטוריה איננה שואלת אתנו; היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמישטר בארץ. תכניתנו המדינית נידונה כבר בכל האינסטנציות: גם בהסתדרות, גם בישוב וגם בתנועה הציונית, ובכולן הכריעו וקיבלו תכנית זו. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך פטור אני עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם, איפוא, את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו. וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפויים לה ולישוב.

*

ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת גם בפעולה המקצועית, גם בפוליטית, גם בקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מייסדי מדינה, מחדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמוות;

אני שואל: האם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמוּרות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. דעתי: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה; היא לקויה בשני דברים: בחוסר אַחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי, ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ־ישראל, ולא מוסד זה או אחר. אולי איני רשאי כל־כך לדבר על ההסתדרות, כי אני עומד במידה רבה מאוד מן החוץ, זה לא מעט שנים. וודאי שאינני יודע הרבה מאוד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ואפשר שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות קצת מבחוץ, בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, ובקורתי והצעותי הן פרי

ראִייה זו.

אני מחלק את ההסתדרות לשני גושים: הגוש ההתיישבותי של הפועלים היהודים העובדים במשקם, בערך כ־30 אלף פועלים, והגוש של פועלים שכירים, בערך 65 – 70 אלף פועלים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי: הראשון – בחוסר אחדות, השני – בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

הגוש ההתישבותי לקוי בפיצול ובהתפלגות. יש בו מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת־הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא־מעט וגם הודלח ע"י התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מהחוץ, ואני מדבר בכל הדחילו־ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. אך כאיש מהחוץ קשה לי להבין, למשל, פינת־יקרת זאת של עמק הירדן, יקרה מכל הבחינות – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית; עמק זה משתי גדות הירדן, ביחוד מעבר הירדן מזרחה, פריון זה ושפע מים ושמש שבו; אבל מה שיותר יקר משמש ומים ואדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבו היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת־פועלים, ובכל מקום שהוא; שם הכל חיים בקומונה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי, עם צורך ברכוש פרטי, הכל חיים רק בתוך הכלל, הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת עם יעוד־חיים אחד – והקבוצות הללו, זו ליד זו, על שטח־אדמה רצוף מפולגות: כמה מהקבוצות שלטונן נמצא, נגיד, בחולדה; כמה – שלטונן נמצא בעין־חרוד, וכמה במשמר העמק. והדבר תמוה: כי בכל הקבוצות מכל הזרמים שורר אותו מישטר־חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית. ואף על פי כך הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. תחת סגל קבוצות שיהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה זאת ינצלו גם את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים להגביר יכולת הקליטה – וכולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, במובן הטוב היותר של המושג “חולי אהבה” – יש גבולות בין ישוב לישוב, יש טאבוּ, ואינני בטוח אם עוד כיום – מחר ודאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו יחד לבקר בבית־ספר אחד. והילדים לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות, וצורת־חייהם אחת היא, ובכל־זאת לא יוכלו ללמוד יחד בבית־ספר; אינני יודע אם לאורך־ימים יוכלו להתחתן צעיר וצעירה שהם מארגונים קיבוציים שונים, כי תתעורר השאלה איפה יחנכו את הילדים… כאיש מהחוץ אני תוהה ואינני מבין. קראתי הרבה על ההבדלים בין קבוצות אלו לאחרות, ועדיין אני עומד בעם־הארציות שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ובכך לא רק נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים; זהו מקור כל ההתפלגויות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ־ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.

*

והגוש השני, הגוש של הפועלים השכירים – 70 אלף איש. אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשמות שתי הארצות, משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוסים. לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, שכמותם לא ידע שום עם בעולם. ובאנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו ומאמצינו. לגבי התפקיד העומד לפני הפועל היהודי בארץ, לקוי ציבור זה ביכולת חלוצית ובהכרה ובנכסים תרבותיים, ומסופקני, אם במצבו כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה והצפוי לנו.

*

יש לעמוד על התיקונים הדרושים בשני הגושים. ואתחיל בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים. ולכל התיקונים מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי, תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל, ומתוך זיקה לכלל ולמרותו. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית, אולם אין בו במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין כאן מרוּת הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כלשהי בעניני התישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עובדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הגוש הזה עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע; הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו, ואיננו זקוק לסמכות או להוראה מצד הציבור כולו.

מאידך גיסא, הגוש השני, גוש הפועלים השכירים, ההסתדרות מטפלת בו בלבד, ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העובדה שגוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכול ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, לא היחידה אולי, גם לא העיקרית, למצב הפּגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקוים כלליים, ואני יודע שבין הפועלים השכירים יש אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים שבדגניה, בעין־חרוד, בנהלל ובמשמר־העמק.

אך אם אנו רוצים שציבור־הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור־הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם, וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על־ידי מוסד זה מוכרים הפועלים בגוש ההתישבותי, לא את עבודתם (הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם. המוסד הזה קובע במידה לא־קטנה את תנאי חייהם. אבל לא שמעתי שהוועד־הפועל יהיה מנהלה של “תנובה”. או שבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל־הפועלים לנהל את “תנובה” ולהחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין עושים כך. כי בדרך־כלל אפשר לסמוך על חברי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרים שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את הלקוחות, שלא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה־וחס, מקרה כזה, יכולה ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים של התערבות ההסתדרות. הוא הדין בעניני הפועל השכיר: הוא עצמו צריך לקבוע בעניני העבודה – לא כשהוא לבדו אלא עם חבריו יחד; לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן. אלה שעובדים במקום וחבריהם העובדים באתו המקצוע או באותה התעשיה – הם בעצמם יקבעו בעתיד את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי־העבודה, יכריזו שביתה, ינהלו משא־ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – הנני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואלחם גם בעתיד, על מרוּת הכלל: מרות כלל־הפועלים בחיי כל פועל, ומרות כלל־האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבוּרה. יש מקום ויש חובה על הכלל להתערב בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית־חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות טעות בשיקול־דעתם: מה הגבול לתביעותיהם המקצועיות; ומתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. אך לדעתי: מוטב שישגו הפועלים ושיעשו שביתה שלא־לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים לעולם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי ולהודיע: אינני להוט אחרי שביתות, ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן רבולציוניות מעמדית. ואף־על־פי־כך מחייב אני הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה.

הנה דוגמה של שביתה אחת שנתפרסמה הרבה – השביתה האחרונה של המורים. אני חושב, שהשביתה היתה מישגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; ולא פחות מכך היתה משגה כלפי הילדים; והיא היתה מישגה כבד לא־פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי; היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי שלא כולם הבינו אותי. זו היתה שביתה שלא־לצורך וללא־תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

אני שואל את עצמי, אילו המורים היו חברים בהסתדרות העובדים, ואני הייתי יושב בוועד הפועל, ורשאי להטיל ואֶטו, – מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטו. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על־כרחם את השביתה, כי בכך הייתי גורם נזק גדול יותר. צעדי היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי מסוגל למלא דרישותיהם. ואילו גם היו דרישותיהם צודקות, לא תמיד ניתנות הן להימלא, כיוון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות, ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הוועד־הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הוועד־הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה מישגה, גם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקיו של הוועד־הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא אנחנו נכריע אלא אַתה; לפי חוקת ההסתדרות ההכרעה היא בידך. אמרתי: לפי חוקת ההסתדרות אני יכול להכריע, אך אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמתי, ויהיה מקרה אשר, אם יהיה בידי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ותהא האחריות וההכרעה מוטלת על הציבור גופו העומד לשבות. לפעמים ישגו בהכרעתם, אך מוטב שיכריעו על דעת עצמם וילמדו משגיאותיהם.

אך לא תמיד הם שוגים, אם כי רחוק אני מאלה הרואים את הפועל ראִייה של אידיאליזציה. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם מחוסרי־אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי, והם קלי־דעת. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אל פחד! יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו, בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה; כרגע קל מאוד, גם באמצעים לא־כשרים, להסית פועלים, כיוון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה. שהוא ימנע מהם לעשות מישגה.

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. הדבר השני – הפועל השכיר, עוד פחות מאשר הפועל העובד במשקו, יכול לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דימוקראטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות. ועוד עכשיו, נדמה לי, קיים בקנטון אחד או שניים בשוויץ מינהג שכל חוק מתקבל על־ידי כל אנשי המקום. דבר זה איננו אפשרי אצלנו; אצלנו אפשרי לפעול רק בעזרת שליחי־הציבור. ושליחי־הציבור הם נבחרים.

אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, ואין הבוחר יודע מי הוא נבחרו, ואין הנבחר חייב לתת דין־וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי “לודזיה”, פועלי “עסיס”, ופועלי “נשר” וכל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, שיוכלו לדרוש ממנו דו"ח על כל פעולה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.

*

וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמשים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנונימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו, ולא יוכל לבוא אליו אחר־כך בטענה, אלא מיספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם, הוא אחראי בפניהם, הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם, הוא צריך למסור להם דין־וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מַיוֹריטריות; אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבחר ויהי אחראי באופן בלתי־אמצעי כלפי בוחריו.

*

הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מיספר לפני הבחירות האחרונות לוועידת ההסתדרות, שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר – אם הוא נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מיבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בוועידה השניה. ואת ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מיבנה ההסתדרות” המתחילה בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה, ההצעה הזאת נתקבלה על־ידי הוועידה והיא כלולה בחוקת ההסתדרות. הפרק (ג) על האיגוד המקצועי מתחיל במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עוסקים – בלי הבדל אומנות ומשלוח־יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלואה, והיו סיבות היסטוריות לכך. בארץ נתקיימו הסתדרויות ארציות אחדות: פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, והפקידים. ומלבד אלה היה עוד מיספר פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. לרוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, ואחר־כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" בימים ההם – השוה"צ עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, שלו זכו רק מ.פ.ס. ופועלי־ציון־שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי הבנין. לא היה יסוד לדבר על הסתדרות פועלי חרושת, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית־חרושת לסבון פה, בית־חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף־תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות. אבל בינתיים נשתנו הדברים.

יש כרגע כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם עובדים בנמל, בבנין ובהובלה, ורובם הגדול – בבתי־החרושת. וערבוב הארגון ועודף הארגון, הקיים בין פועלי בתי־החרושת, הוא אחד הגורמים לחוסר־אחריות ולחוסר־עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ־ישראל, כי פועלי החרושת הם אחד הציבורים הגדולים ביותר, 30 – 35 אלף פועלים בערך. והגיעה השעה, שניישר את הקו, שתקומנה הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת, והם יוכלו לנהל ­– בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית – עניניהם ברשות־עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרותו. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם, לא רק לפי יעודה אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת ויש לה שפע תפקידים. אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על־ידי אורגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר, שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. ציבור פועלי ארץ־ישראל אולי סובל, כאמור, מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בוועד־הפועל ובמועצת־הפועלים אינן הכלי ההולם את הצרכים של הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא הארגון המעורבב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה ועם זה אינן קשורות זו בזו במקום שיש צורך בכך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח הארצי.

*

והדבר הרביעי: שום תיקונים אורגניזציוניים, ויהיו המשוכללים ביותר לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש־הפועלים הגדול, שבו תלוי – בכל אופן, בזמן הקרוב – עתידה של ההסתדרות. והרי בעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאוד דברים, גדולים הרבה ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד אתנו ושצריכים לבוא אלינו. ועל ציבור־הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מותנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש לו עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעה התנועה, – תנועת־הפועלים, התנועה הציונית והעם היהודי בדורות האחרונים, – מיטב מאמציהם. מאמצים אלה לא הושקעו בתוך החלקים ההולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. ציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכלו הבתים היהודים האמידים, הבעלי־בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי־בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך־ארץ, כי אלה היו אבותינו, אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאוד חברים שבנו את התנועה, אשר נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופּית והנחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו בעתיד הקרוב, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הבאנו אנחנו.

חבר הסתדרות איננו נפסל בעיני אם הוא איננו ממוצא פרולטארי טהור, אבל בעתיד הקרוב יהיו רבים מאד ממוצא פּרולטארי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת, אשר המציאוה אויבי הפועלים בשעתו. העליה הקרובה תהיה ביסודה מדלת־העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם שם דואגים לתרבות הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם הייעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור, העם והעולם, איננו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה, ואין ביכלתו לעמוד במיבחנים הקשים הצפויים לנו, וגם לא למלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עלול להטיל עליו.

שומה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת־תנופה ורבת־אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים. לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. ובלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה מקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

נעשתה התחלה קטנה וחשובה ע“י הוועד־הפועל. בפגישותי עם פועלים שמעתי מציינים לשבח את פעולותיה של מחלקת ההסברה. יש להרחיב את הפעולה ולעשותה בכוח גדול. צריך לראות בכך אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים קשים וגדולים. עלינו לא רק לבער את האנלפבתיות, ההולכת ומתרחבת בציבורנו, ע”י הצטרפותם של אנאלפביתים רבים לשורותינו, אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, שהכשיר אותו ליצירת אותה יצירה גדולה ומפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. והוא יצר את יצירתו הגדולה והמפוארת, כי הוא יודע מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, היודע ומעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות אלא הכרה של היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, כשהוא עומד יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים; ויש לו אידיאל גדול, כי מאחוריו עומד העם היהודי המבקש את הצלתו, והוא שליח העם הזה, והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, ע“י כך שנַראה להם מה יכול הפועל ליצור גם בתנאי של עכשיו, גם בטרם בא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה הפועל היהודי ומה עושה העם היהודי להחיותה ולהפרותה. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא ע”י יניקה הדדית: שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; ולא רק מה שעושים אלא גם מה שיש לעשות. יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות־החוף, ויראה גם מה שנעשה על־ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות, ומה שאפשר לעשות. ולמראה־העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את החלוצים הראשונים, ומאין שאבו את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה, ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשורה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ומכשירי־חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד־מחץ”, ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה אשר התישבו בעמק, אינם עילויים; הם זכו לבוא מבית “בעל־ביתי”, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מציבור הפועלים לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי־בתים”, וניתן להם את החינוך הזה אשר הוריהם לא נתנו להם, ולא יכלו לתת להם מתוך עניותם.

*

והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאוד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי־צדק, – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים; יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל ולאוטוריטה מוסרית בקרב הציבור שלנו. ואעפ“י כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות; והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, טענותיו וקובלנותיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעיתים – בתביעות צודקות, למגבית, למיפדה ולגיוס, וכיוצא בזה. אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם התביעה באה מצד החבר ובין היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי־הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את העבודה הישירה המוטלת עליו, אעפ”י כך, אני יודע, כל אחד נפגע כשבאים אליו רק בשעה שיש איזה תביעה, או סכסוך. והציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, הוא אינו מושרש, אין לו חברה, אין ידידות; לרבים אין משפחה; יש בדידות והחיים אינם קלים ביותר, ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בקרבו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

במידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להגיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי־הפועלים שאני נפגשתי אתם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו על מוסדותינו. אך אין די בזה. לא די בכך שיש ועד מפקח לקופת־חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשורה במוסד הזה, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. לפעמים יש צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים במצב מסוים. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים והמישטרים והמוסדות בהסתדרות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית־חרושת בין הפועלים הוותיקים, העובדים שם כבר שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, ונזרק אל תוך בית־החרושת? האם פוגש הוא יחס חברי או נתקל ביחס ציני? ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם יש יחס חברי לפועלת, כמו לחבר, או לא? ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך פוגשים אותו ואיך הוא נקלט?

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראותם ראייה חדשה ולהאזין להם האזנה חדשה. צריך שהציבור שלנו יבוא לידי ביטוי; אי־אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה כי יש קצת עודף באלה: יש אצלנו המון בירורים, ואולי עודף של בירורים. ואף־על־פי־כן אין ביטוי לציבור כולו מפני שבכל הבירורים האלה משתתפים אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי פנאי, הייתי עושה סטאסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה או של מפלגה, ובין זה כינוס של ההסתדרות. אי־אפשר שיבואו הכל לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם יכול להופיע ולדבר. לא כל אחד מעיז, ולא כל אחד יש לו כשרון; אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו של דבר שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא ע"י פגישה אנושית עם פועלים – לא באסיפה גדולה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבר איש אל אחיו, וכל אחד יכול לומר דברו. וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, ואין צורך בכך, אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפגשו מזמן לזמן עם מיספר פועלים במקצוע אחד, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. ולא רק לבעל־כשרון, היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד יש משהו בלבו להשיח, ואפשר שיש יותר חשיבות לכך מאשר לנאום. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע, בה יפעלו אנשים בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם האחד הוא לעבור בלי־הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף לענף, לכל סוגיהם, מיניהם, עדותיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, כדי לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר, לדעתם, – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור: אם הוא בסדר ביחסו של האחד לגבי חברו, של החזק – לגבי חברו החלש, של הוותיק ­ לגבי החדש, של הפועל – לגבי הפועלת, של האשכנזי – לגבי התימני, של הקשיש – לגבי הצעיר, ולהיפך, אבל ביקורת זאת תיתכן רק בפגישה אישית בלתי־אמצעית; אין הדבר הזה יכול להיעשות על־ידי המוסדות הקיימים; נחוצים אנשים מיוחדים, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שהן מתפקידה של ועדת הביקורת.

*

והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר להקפיד על טיב־עבודתו ולשכלל יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלויים לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק. המשק שלנו הולך ומוקם בתנאים קשים ביותר. מומחים בשאלות משק אמרו לנו, כי לא יקום בארץ־ישראל משק אירופאי המוקף עבודה זולה ומשק פרימטיבי. עכשיו חיים אנחנו בתנאים שהם מלאכותיים, תנאים של מונופולין, של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, וזה לא טוב שיאריך ימים, ואנחנו נצטרך לעמוד בהתחרות, ולא בתקופה שלווה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאוד שלאחרי המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על־ידי הורדת רמת־חיינו, שכר־העבודה ותנאי־העבודה. לא נעמוד בהתחרות זו. הפועל היהודי לא יתקיים בתנאים ירודים אלה. רק בדבר אחד הוא יעמוד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

אם הפועל שלנו בחרושת, בבנין ובים לא יעלה לדרגה מקצועית עליונה, בשכלולו המקצועי, בשלטונו בעבודה, בפריון עבודתו – ופריון עבודה איננה הזעה – לא תהיה תקומה לא למשק ולא לפועל היהודי, ולא נעמוד בעתיד לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. ע"י כך נעלה את אחריותם ואת הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מאובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שוות עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי.

*

ובסיום, מילים אחדות לקומפלקס השני – אחדות מעמד הפועלים.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה לאחדותם של כל פועלי ארץ־ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלואה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר של מעמד הפועלים הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו על־ידי ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם להיות מאורגנים בחלקם בלבד – 30 – 40 אחוז; ואילו אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק אפילו ב־75 אחוז מאורגנים.

יש מעריכים – אין אפשרות לבדוק את המיספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש למעלה מ־40 אלף פועלים יהודים מחוץ להסתדרות, מהם כ־30 אלף אינם מאורגנים כלל, וכ־10 – 15 אלף מאורגנים בארגוני־פועלים אחרים. לדעתי, דבר זה איננו הכרחי; ואין להשלים אתו. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ־ישראל. היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את דעותיהם של חבריה. היא מארגנת פועלים לפי שני סימנים בלבד: אם אדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, מקומו בהסתדרות. רשאי הוא להיות קומוניסט או רוויזיוניסט, או בכל מפלגה אחרת. אין זה עסקנו לבדוק דעותיו. אנחנו ארגון כללי של פועלים, ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. אם יפגע במשמעת – יוּצא. אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים גם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים. – הסתדרות כללית של פועלים, פירושו של דבר שהיא פתוחה לכל פועל, ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני, ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי, ההסתדרות היא ציונית־סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמאלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הווייתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ־ישראל.

מקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רוויזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רוויזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רוויזיוניסטים או קומוניסטים –­ מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדומים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ־ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט, ולא כל יהודי העובד בארץ־ישראל מוכרח להיות ציוני. אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי. ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההווייה.

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, לא מפני שהם קומוניסטים או רוויזיוניסטים. ודאי, הם אשמים שלא הצטרפו להסתדרות, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. ואני מציע לוועד־הפעל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי־מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה; נפגשתי עם פועלים כאלה; הגעתי אליהם ע"י בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. ואני שואל אותו: מי אביך? והוא קורא בשמו של אביו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה, בקשר לסכסוכים פנימיים בהסתדרות בתל־אביב. אז הוא הוצא מההסתדרות. אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי, והוא סיפר לי על עצמו ועל רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ומדוע אתה מחוצה לה? – ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עלי, ולא דורשים ממני שום דבר. ­– הוא ענה לי.

יש רבים כאלה, אבל יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שימעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים ומטילה חובות. ונחוצה איניציאטיבה להכניס את הבלתי־מאורגנים להסתדרות. עמידת רבבות פועלים בחוץ עלולה להיות סכנה גדולה לנו כשנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמורות, או כשיתחוללו משברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי. אסור להשלים עם מציאות רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היודי, ואני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מענין אותם מה יהיה גורל הארץ וגורל העם היהודי. אל לנו להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה להצטרפות להסתדרות ונגבש גרעיני־יוזמים – נערוך כינוס של אלפים, ואולי של רבבות, והם יצטרפו להסתדרות.

ויש גם פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהוועד־הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי שהיה רצון רב שהפועל המזרחי, ביחוד, יצטרף להסתדרות. יש לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר בהפועל המזרחי. אך אם נשכח על קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור־פועלים שאינו שומר שבת על פי חוקי ה“שולחן ערוך” אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העובדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום־עבודה בשבת, – כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום־העבודה בפני פועל דתי, ואנחנו איננו יכולים להשלים עם הפליית פועל, שתישלל ממנו אפשרות לעבוד במקום־עבודה מסוים; משום שהוא שומר־שבת. גם אילו לא היה הפועל המזרחי, ולא נתארגנה בהסתדרות סיעת העובד הדתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שתשבות העבודה בשבת בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח־נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יתקיימו על עבודתם, ואנחנו רוצים שפועלים דתיים יהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור־הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למישטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בהסתדרות כבביתו. כמובן, אם לא יסתפק באווירה המאפשרת לו להיות בתוכנו אלא ירצה לכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה! אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תיוואל לחשוב שיכולה היא להטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. עלינו להשליט משטר כזה על חברות בתוכנו, שידע לכבד את הפועל הדתי, ולא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אווירה כזאת תשרור בתוכנו, יכבד הדבר על הפועל המזרחי לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לקרדום פוליטי.

ולא נוכל להשלים גם עם עובדת עמידתו של ציבור גדול וחשוב כמו הסתדרות המורים, מחוצה לנו. אם ההסתדרות תקבל את המיבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי בפעולותיהם ובקביעת דרכם המקצועי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, – נסיר מכשול גדול – פחדם ואי־רצונם של מורים רבים להצטרף להסתדרות.

*

בשאלת “החלוץ” האחיד: אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. נדהמתי בראותי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מיפעל ציוני כללי ובין מיפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס הציוני והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעותם ומכירים כי ההתישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, אינה עומדת בסתירה למיפעל פועלים. ואינני יודע למה נשתבשה המחשבה אצלנו, לראות ניגוד לעצמאות פועלים ולערכים חלוציים בפעולת התנועה הציונית לחנך חלוצים בגולה לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות. אבל זה ויכוח תיאורטי שאינני מוכן לעשותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. היה לי סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי־קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל, כשהם בעצמם באו לארצות האלו, הם עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו שליחינו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. הם מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל בדגל האדום בלבד” אמרו השליחים, כל השליחים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל להפגין גם בדגל הציוני!”. אולם פעולתנו בגולה מכוונת על־ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ־ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים, במריבות ובוויכוחי־הסרק של מפלגותינו וסיעתנו. – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ־ישראל. המאור הזה משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ־ישראל. והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והצעתי פשוטה. אני שומע כי רוצים להעביר לגולה את כל תורת־המריבה הקיימת אצלנו המחייבת את פילוגן של הקבוצות בעמק־הירדן לשלושה גופים, וטוענים שהנוער בפולין ובולגריה וביוון הכרח לו לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנות חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת, ולנוער היהודי בגולה החסר ידיעה על הארץ, רוצים להסבירה. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית היא וגזירה היא מלפנינו, ואין מפלט ממנה; אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נקנה וננחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו: עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברות בהסתדרות, חברות בהסתדרות הציונית, התישבות עובדת, חקלאות וכו' וכו'. ואת הדברים ה“חשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.

*

והדבר האחרון, – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – דבר האחדות הציונית־הסוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ־ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרוויזיוניסטים, כולל הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בימים הקשים העלולים לבוא עלינו, תהיה זאת שאלת־חיים בשבילנו. ודבר זה ייתכן אם יהיה הרצון הכּן והאמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד מצומצם יותר, אבל חשוב לא־פחות – איחוד נושאי החזון הציוני הסוציאליסטי. זה היה דרוש לנו תמיד, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים; ודווקא עכשיו, כשחשך עלינו עולמנו. לא אציע דבר; “איש מפלגה” אני, “מעונין”, “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל ימי חיי, ואני איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אך אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי־הדעות בכל מפלגה ומפלגה, וזה יש לא רק במפלגה שאני חבר בה, וחילוקי־הדעות שלה גלויים הם בפני כל הציבור, אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת־חיים, המתיצבת לפנינו, שלא תעורר חילוקי־דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין חבריהן מתפלגים, ואינם יוצרים סיעות נפרדות, ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מהשומר הצעיר מציעים למפלגת פועלי ארץ־ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם, אינם נותנים לנו הזדמנות להיות לנו דוּגמה. את חילוקי־הדעות שלהם הם מכריעים במפלגה אחת, בלי סיעות, הם דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים מאמצים למצוא נוסחה מאחדת, אבל כאשר הם לא מצליחים בכך – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מבקשים פתרון משותף, ואם אין מוצאים אותו, מכריעים ברוב.

נוכח מה שקרה לנו, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, ונוכח הקשיים הגדולים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על־ידי כל המפלגות בהסתדרות ועידה ציונית־סוציאליסטית מייסדת, שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים־סוציאליסטים בלתי־מפלגתיים, כדי להקים איחוד ציוני־סוציאליסטי גדול? במפלגה הזאת יהיו חילוקי־דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, וייעשו מאמצים למצוא מוצא משותף בכל שאלה מעשית כדי להגיע להחלטה משותפת, ולא – יכריע הרוב. כל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי־מפלגתיים, יתחייבו לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בשאלות הפוליטיות, ההתיישבותיות, ההסתדרותיות, והארגוניות, שכן ערכי־חיים משותפים וגורל־חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתקים את כל הפועלים. ואני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ־ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני־סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!

---

דברי תשובה בסיום הוויכוח ( 1 בפברואר 1945)

מאת

דוד בן־גוריון

תל אביב, 1 בפברואר 1945

חברים, לא ניתנה כל תשובה בוויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דברי בפתיחת הוויכוח: אם נוכח הקשיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני־סוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שערכי־חיים משותפים וגורל חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

נדמה לי, שהחברים היו צריכים לדבר בשאלה זו, אך הם עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות – זה כשמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, ¹ עלול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלימותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדנות ובשיקוצים ובקיטרוגים, אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך־ימים ערלים ואטומים. קול רב יותר, תקיף יותר, ומשכנע יותר ידבר אל כולכם, אל כולנו, ואי־אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו – לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית־נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות־איוב אשר בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת־הדמים והאֶלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הוויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והתפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך לא התייאשתי עדיין מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו – כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאוד בוועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שואה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית – וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה הוא העם העובד המעט הזה בארץ המולדת הקטנה. לדעתי אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמיבצר־עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא גם מיבצר עוז וחומה חיה לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה, ולכל יהודי באשר הוא. ושני הדברים היונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני; בלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, – אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו, – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, המציאות משונה זו; כאן אין מקום לפועל יהודי, ואין מקום להסתדרות כזאת, ואין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילים, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזון והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא־גאולה. מקורה ומעיין־כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחריו, בתוך כוחות אתמול ובתוך כוחות מחר (גלות היא גלות בתוך כל מישטר ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ־גלויות במולדת).

אך בלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה, בלי שתעמוד לימינם בכל אונה הארגוני, המוסרי, המשקי, ובכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא גם בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי־אנוש יום־יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות, בלי שההסתדרות לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על הגדולות ייהפכו לדבר־שפתים ולמלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה־צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת־אומן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו, וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעורה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.

*

בוועדה המתמדת התרעמו עלי על שערבבתי בפתיחתי את שאלות הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמאלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק־הבית, ומשום־כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראיית השואה והשעה הטרופה האיומה והגדולה; כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק – לאחר שלושים, עשרים, או עשר שנים, – אלא מתוך תעודת הדור בימי־ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען ניכון ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק־הבית. ואלה אשר מתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת, – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו הציבור הקטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל־אל־כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת באלפור, וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי־ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח. וכל העולם נראה לנו אז ככוח המחר. את החלוקה הפשטנית ותמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול, וזו כולה מחר – לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה עדיף לאין־ערוך: לא מיליון ומאתים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר לא היה מעולם. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי־ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית גם בגליל, גם בשומרון וגם ביהודה. היה קלוב פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת הפועל הצעיר והיתה מפלגת פועלי ציון.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה הולם כל כך את המושג “מפלגה” אותה הרים הח' גוטהלף על נס – מפלגת־העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות. התפקיד המרכזי של מפלגת העבודה הבריטית – ארגון בחירות – לא עמד במרכזן של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות ובייסוד קבוצות. מפלגת הפועל הצעיר יצרה את אם־הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת פועלי־ציון יצרה את קבוצות אילת־השחר, תל־חי וכפר־גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – הארגון המקצועי הארצי הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוד אחדות העבודה בפתח־תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח־תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, אלא היא אשר יזמה את הקמת איחודם של פועלי ארץ־ישראל כולם, בעיר ובכפר, – את “אחדות העבודה” – בלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאיים, וגם לא המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ־ישראל נתנו אז, בפתח־תקווה, ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ־ישראל מהעליה השניה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי החלוץ מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר־כך גם יוצאי החלוץ מאירופה, ובעיקר מרוסיה, גברה והלכה התסיסה עד שקמה בחיפה, בחנוכה תרפ"א, (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

וכך עמד אז ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוננו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדות אירופּה היתה קיימת בשלימותה, והיהדות הרוסית לא היתה עדיין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופף באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היווסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על־ידי מניחי־היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורנו בהתקנת כלי־האחדות שלנו?

*

הח' ריפטין, מתוך צורך לנגח אותי או חברי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי־החרושת ובין אנשי הקומונות” של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על־ידי השומר הצעיר. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני השומר הצעיר, כבר היתה קיימת ברית בין הקומונות – אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט, קבוצות, – ובין פועלי בתי־החרושת. אמנם גם מיספר הקבוצות וגם מיספר בתי־החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני אינו מטעני, היו שני בתי־חרושת – היקב בראשון־לציון ובית־החרושת של שטיין; וכבר אז ידעו “ללחום”, והיו שביתות גם בבתי־החרושת – ואפילו בכפר עצמו, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על־ידי “הברית החדשה”. ריבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומיפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת הח' ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. אין מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת ריבולוציה אינה אלא קונטר־ריבולוציה, – אלא מבצרים, מרחיבים, משכללים ומגבירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז־חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השניה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז־חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות־הפועלים – אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, עובדי־כפיים ועובדי־רוח, מכל העדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה” שדיבר עליה ריפטין אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה, כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי חרושת אחדים נתבעת על־ידי המהפכה שלנו – אלא ברית־אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי־החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדות פועלי־החרושת כולם – אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ־ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת. – אלה שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת העולם הקודמת, תיקנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.

*

אולם שום ריבולוציה אינה מתגברת בבת־אחת ובשלימות על המישטר הישן, והמהפכה שנעשתה על־ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה, לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המישטר הישן. אני מתכוון ל“מישטר” הישן של הגלות ושל תנועת־הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המישטר הקיים בארץ – לא היה קיים כמעט מישטר פה – זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלות, פיזור, נכר ועבדוּת שבו היה נתון העם היהודי, ומהפכה נגד תרופות־אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר, נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת־אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. וזו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים, – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון, ואחדות עושי־המעשים ואסירי־החזון, בהסתדרות־פועלים אחת ובמפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי־פועלי והבלתי־ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על־ידה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית־סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על־ידה עוד מפלגונת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “מישטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת־דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי־העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפלגות נאמנות על אנשי שלומן, ואם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא־לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר לבין הטפל, בין המוקדם לבין המאוחר, בין מה שתלוי בנו, בין מה שמוטל עלינו ורק עלינו לבין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו – כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על־בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן, – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים, לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים בפני כל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום, ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במיפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.

*

ודרוש מאמץ מתמיד ועקשני, ודרוש אורך־רוח וסבלנות כלפי גילויי־העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות וגם בלשון ותרבות גם בארגון גם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על־ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים, גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים באשר אנו כביכול חלשים וחסרי־אונים, לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה. הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא משום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני־חורין.

זוהי דרך לא קלה; ויש שאנו מצליחים בדרך זו, ויש שאנו נכשלים, ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר. יש חוסר־התאמה טראגי בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זהו תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק־הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר, ואם לא נצליח מחר, נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו גם יכולים להפסיד את ההזדמנות, לאחר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי שילוח ההולכים לאט לאט.

*

איני מקבל תורת הח' לאנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי־אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה ע"י הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר להפגין בלי־הרף את התנגדותו – מוּתר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות, אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות שותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הדבר שנקבע, אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולענין שנקבע.

*

החבר גוטלהף, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בוועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבור פארטי” שלנו (מפלגת העבודה הבריטית), והמפלגות – אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב הח' גוטלהף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ולתפיסה זו של מפלגת העבודה הבריטית אצלנו. ה“לייבור פארטי” באנגליה ענינה העיקרי הן בחירות פוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. ומעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי־ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר; ואין היא עוסקת בחתימת חוזי־עבודה עם המעבידים. טלו כל אלה מההסתדרות – ולא יישאר ממנה כמעט ולא כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל־אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות הסתדרות – עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו – ומעט מאוד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת פועלי־ציון בארץ מיום היווסדה ועד התחסלותה לשם הקמת אחדות גדולה יותר – ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפארלאמנט – אם כי בימים ההם היו גם פארלמאנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.

במרכז חיינו עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ובמושגים והשוואות משובשים וחסרי־שחר מנסה הח' גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. והוא מזהיר אותנו לא ללכת שולל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרותה העליונה, באשר אלה הם טריידיוניונים רחמנא־ליצלן, וטריידיוניונים, כידוע, היו בעוכרי תנועת־הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מהמרצה מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולאנד וסקנדינביה – אם כי אצלם התקיימו “טרייד־יוניונים” – ולא הסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה בשעת מלחמה זו מה שקרה בצרפת – אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, ואף־על־פי־כן יכלו קומץ קומוניסטים שהתנגדו אז למלחמה להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער, יחד עם מאתים המשפחות העשירות שהשתלטו על המשק הצרפתי, את המאמץ המלחמתי של העם הצרפתי – בשעה שבאנגליה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר, גם כשאנגליה נשארה לבדה ובודדת במערכה. והרי גם באנגליה ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (בעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומוות ניתכו בלי־הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים, אם כי גם באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוליגרכיה הפלוטוקראטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר?

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ואוסואלד מוסלי לא הצליח להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה — אם כי לא היו מיליונים של סוציאליסטים ואף לא רבבות של קומוניסטים, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון?

אין אני חייב לחזור עכשיו לוויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתים הוחלט הדבר בוועידה, כפי שהציעה המפלגה, אולם תמוה שהאיש שהתווכח על האיגוד המקצועי, והפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היות ההסתדרות הארצית בלתי קשורה להסתדרות כללית והיותה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כך פה; אצלנו ההסתדרויות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות עתה (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית (שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי – מרוּתה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.

גוטלהף הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבר פארטי” מעדיף “התמודדות” של מפלגות על התמודדות של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות, לדעתו, על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם – אבל ארגונים מקצועיים מתמודדים על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת נגד פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא ההתמודדות הזאת? האם תציג הסתדרות פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות־דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים, כשם שאין התמודדות בין מועצות־הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין התמודדות של מפלגות והתמודדות של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ההתמודדות בין המפלגות, שהחבר גוטלהף מלמד זכות עליה. אינני בלתי־מפלגתי, ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה, להיפך אני רואה בה צורך חיוני, אבל אני סבור שלמעמד־הפועלים יש צורך במפלגה אחת בלבד, ותיתכן מפלגת־פועלים אחת יחידה, וכל היתר – כנטול דמי, ואני שולל בהחלט ש“ההתמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם.

אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי ייאמר לי שלויטה או דוד צירקין בעין־חרוד הם פחות או יותר ציונים מאורי או מברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת־ברנר ונען וחולתה ודפנה ובית־הערבה ועוד – משקי הקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל־יוסף, אשדות־יעקב, כפר־גלעדי, עין־חרוד, אפיקים ועוד – משקי הקיבוץ, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל? ומי יאמר לי שחזן או בנטוב או ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומב או משאול מאירוב או משקולניק, או שמרחביה ומשמר־העמק הם יותר סוציאליסטיים או פחות סוציאליסטיים מחולדה ומגבע או מגבעת־השלושה ומכנרת?

מישהו מהמתווכחים העיר, כמדומני, שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה, מדוע שער־הגולן ודגניה ואשדות־יעקב ואפיקים ובית־זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. – באמנה, איני מבין, כשם שאיני מבין מדוע טבנקין ולביא וחזן ושפרינצק ולוביאניקר ויערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעיני אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי־חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסא וסגנון, ומתמודדים באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם יש ויכוח בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הרי הוויכוח קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, רק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בוועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה, היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד, ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי־דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת, והוא הדין להיפך. ורק קיום המחיצות הנפרדות משווה לוויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי, – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הוויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתוכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהם כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד אחדות־העבודה. בוועדה זו השתתפו 2 באי־כוח של פועלי־ציון וארבעה באי־כוח של הבלתי־מפלגתיים. באי־הכוח של פועלי־ציון היו: הח' בן־צבי ואני עבדכם. ובאי־הכוח של הבלתי־מפלגתיים היו טבנקין, יבניאלי, ברל כצלנסון ורמז. אנחנו, ה“פועלי־ציוניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים, הח“ח טבנקין ורמז ויבניאלי וברל אמרו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו להגיד “תנועת־הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים דרשו “תנועת העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב”הפועל הצעיר". ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלימה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד־פועלים או תנועת־פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בוועידת פועלי־ציון בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה. ואנחנו ויתרנו. ועידת פועלי־ציון החליטה פה אחד לתת יד להקמת אחדות העבודה. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.

ולאחר שנוסדה אחדות־העבודה נתקלנו שוב בוויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בוועידה השניה של ההסתדרות הכללית, כשהיינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בוועידה הראשונה, בוועידת היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת־יסוד. בפרק על חוג פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהצעה זו הובאה למליאה של סיעת אחדות העבודה קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטות ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד – הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במיפעל ההתישבותי, הכניס באותה ישיבה במלחמת הקודש על נוסח “מלחמת המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה, ובתוכם כל חברי ועדת האיחוד הראשונים עמדו על הנוסח המפשר של “מלחמת מגן ושחרור” – בשביל דרכי שלום עם הפועל הצעיר ועם השומר הצעיר, ששניהם פחדו אז פחד־מוות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב לאחר הרבה שנים נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ־ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת השומר הצעיר והפועל הצעיר.

*

ולאחר שקרוב לארבעים שנה כפרתי בחשיבותן של נוסחאות נוקשות שאין תוכן כברן – באים עכשיו חברים – ברל רפטור, לויטה, ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת־הפועלים בגלל ויכוחים מילוליים על נוסחאות, ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם, יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי עם כל העם היהודי), על הקמת מדינה יהודית.

וחזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית־ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר־שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בערות והתמחיתי בפילוגה של תנועת־הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה אחדות מלאה ושלימה בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית־הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות אין פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המועד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים והבערתי אש בבית ההסתדרות.

מה, איפוא, הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות “המשוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות־הברית – וחזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה ולא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא מישטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דימוקראטיה, חירות, שלטון כוחות המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקווה וסיכוי ליהודים, ולמרות הלחץ המתגבר של היאֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש ובאשר הם מפחדים שאם יחכו – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה, כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה – ואני מודה: גם בלבי החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה – ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלות את קומץ־היהודים הזה לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם – מסלידה אותו. או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטראגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות באירופה. לדידם יש זמן ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על “כוח המחר”. – אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות, ואין זמן, ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר, ומתפרצים לעלות ארצה מיד. הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתווכח ולריב – הרי זה על ענין זה.

*

ואני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט.

אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד־לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ־ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי **ולעם הערבי”** – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוף מושג יסודי של תנועתנו, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הוויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים לנו בלבד, ובין הוויכוחים שלנו על יחסי־חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הוויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר שאני רק ציוני סתם, וחזן הוא אומר שהוא ציוני “גדול”, נשתוה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו ונכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי־חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

והנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ־ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

אם אני שומע, כי הח' בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ־ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול, בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הוועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם השומר הצעיר? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?

*

נשאלתי ע"י הח' זרובבל: מה הן התוכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? לא רציתי בכנס זה של הוועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית. ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אקטואליותה, דחיפותה ורצינותה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בחיזוק בדק הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי אפשר כמעט שלא לדון), גם על השואה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא־כוח הסוכנות, חייב בתשובה. ואני רוצה קודם כל לומר, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו הח' לנדואֶר בוויכוח זה.

הח' לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופּה, יהדות רוסיה והיהדות האנגלו־סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. הח' לאנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכל אולי לצאת. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו לצאת, אין הח' לאנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכון לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת־הכובד של התפקיד הציוני רואה לאנדואֶר באמריקה, והתפקיד הוא להנחיל ליהודי אמריקה את תורת הציונות בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת־עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה.

לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהח' לאנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר, – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה, ומצבם של השרידים באירופה, מלבד מספר קטן, נעשה ללא נשוא – והתפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית היא לא פתיחת בתי־ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות־המזרח ומארצות אחרות, לארץ.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא בגופה כוח מושך כביר, אולם לפי־שעה אין כוחה המושך של הארץ בלבד מספיק, אלא אם נוסיף גם את הכוח הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז־הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה־מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.

*

ועכשיו אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן שהיא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים, אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי־החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בוועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור הח' לאנדואֶר, גם להבא יבואו אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן־היסוד, ויש קרן־קיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם וליישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות־עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים.

אבל איני מקבל בשלווה פילוסופית פרספקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של הח' לאנדואֶר, ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים, – וזאת לא נעשה בכוחות הישוב ועל־ידי הקרנות בלבד, ואף לא במישטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא תקום בלי מישטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של רבבות על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי־השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. והתכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההפעלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, ולא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות, ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמיליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה – אין זו “נוסחה מילולית”, אלא מציאות דווּיה ומשוועת. אין אנחנו עדיין אדונים לגורלנו, וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם, אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי מתאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המוות, ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? המצאתם דוגמה לכך בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה תיתכן בכל התנאים הפוליטיים ובכל מישטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו – הצגתי לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ־ישראל – את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הוויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לוועד־הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ־ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת באלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ־ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על־ידי התישבות רחבת־מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש־וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסיה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ־ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטראגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל־הפחות הילדים שבתוכם שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על ההתישבותם בארץ־ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים של מועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ־ישראל”.

אחד האישים הבריטיים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכללים של פתרון זה. ואף־על־פי־כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. – אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.

*

הח' לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המיספר הזה של 30 מיליון מדוייק הוא, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליוני צרפתים שהובאו לעבודה בבתי־חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים, אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצהו השני. ויצטרכו להעביר מיליוני אנשים ממקום למקום. הח' לנדואֶר מדבר על כך כעל עובדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ־ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם. ויש סיכוי, שיהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה, עם שאר המיליונים שיועברו.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והיתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? – עלינו להילחם על מישטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאפשרו לנו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות. צדק לאַנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים, שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעלית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו רק ילד אחד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה־מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי־בעירה. – אנו חיים בתקופה קאטאסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקאטאסטרופליות ואין מנוס ואין מיפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על־ידי הוועד־הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש־תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמור” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת־הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד את כל העם היהודי, את יהודי אמריקה וקאנאדה ואנגליה ודרום־אפריקה ואבסטראליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד – על פי חלילו. דברי־הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למישטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בוועד־הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויורשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת השערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

־־־ "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. באם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אנו יכולים גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

־־־“ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".

דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולאנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה, נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטראגי ודחוף, תקוות־ההצלה האחת לשארית אירופה.