בכפר קטן בטוסקאנה

“מונטפולוניקו”

הרחק מכל

הרחק מן הזיכרון,

שב אלי שוטה־הכפר –

הכפר שבו היינו מבלים

אֶת חופשות־הקיץ שלנו

באותה דומייה עצמה

האופפת אֶת “קאזאצ’ה פאלוזי”

והנה בעודי עולה בדרך הזרועה חלוקי־אבנים,

שבות־עולות לפני תמונות ילדותי – הבית הגדול שבמרום הגבעה

שבו התגוררנו עם שתי דודותינו בבית־כפר גדול

הדודה רוזנטל דה־טייר, מיילדת במקצועה, שנישאה דוד נסים, שבמובן־מה היה אליל־נעורי, ושאף־על־פי שהוציאה ילדים כה רבים לאוויר העולם, גרמה לה אירוניה של גורל שהיא עצמה לא יכלה ללדת. נבונה וזהירה היתה הדודה היפה רבקה, שופעת חיים, קטנת־קומה, מהלכת תמיד על עקבים שניקשו על מרצפות השיש הלבן, ודומה היתה לאחת מאותן רקדניות ספרדיות ששערן שחור וקלוע להן על העורף ולבושן שמלות לבנות או שחורות מנוקדות, שפתיהן אדומות, עיניהן משוחות בכוחל. וסקרניות היו עיניה המכוחלות של הדודה רבקה, מחפשות אותך או בולשות אחריך, ועל הכל משגיחות שלא תגעי בעוגיות הקטנות שלה, שהיא עצמה היתה אופה אותן, באצבעותיה הקטנות שציפורניהן צבועות אדום בוהק.

מפצפצות ונימוחות בפה, ממולאות תמרים בזוקי סוכר לבן, אותן עוגיות קטנות שלה, הטעימות להפליא, שיכולות היו להתעפש בקופסות־מתכת קטנות בלי שיעז איש לגעת בהן, דבר שהיה מוציא אֶת הדוד נסים מן הכלים.

הדוד נסים, שאותו כינינו עאמו (משמע דוד), היה יליד טנג’יר, גבר גבה־קומה, שחמחם, עיניו ירוקות, שפתיו תפוחות, ולו ידים חמות ויפות, שהיה מוזג לנו יין בכוסות בדולח יפות, כדי טעימה בלבד, ובעוד הדודה שוקדת לשמש לפנינו היה קורץ לי בעינו ומוסיף לי עוד טיפה, צובט אֶת כף ידי הימנית ואומר: “חזק? יותר חזק?” גאה הייתי להבליג על הכאב שחשתי בבשרי. המקום שלימינו היה שמור רק לי, ואוי למי שהיה מנסה לשכוח זאת. הדור בלבושו היה הדוד תמיד, בחליפות־קיץ לבנות או חומות –צהבהבות, שבחורף הוחלפו באפורות־מפוספסות או כהות.

מאחת החליפות שלו תפרתי לי אֶת חליפת־העלמה הראשונה שלי, שבה יצאתי, בגיל 17 לפגישה ראשונה ביחידות עם בחור. הבחור עצמו היה בן 20, שכן מן החווילה שממול, שהואיל והתגורר בקומה שמתחתינו יכול היה לבלוש אחרי בצאתי ובבואי. כבר בהיותי בת 14 חיזר אחרי. מאחד החלונות של הדודה ליזט או מן המרפסת היינו מחליפים חיוכים, מבטים, תנועות־יד מופרחות באוויר, עד שפעם אחת העז לשאול למספר־הטלפון שלי, וכתום חופשת־הקיץ אכן הבטיח: “בקיץ הבא נתראה, והפעם נוכל לשחק יחד טניס ולקבוע כבר עכשיו שב־15 באוגוסט בשעה 5 אחר־הצהריים ניפגש באולם־הריקודים של המלון הגדול ‘ג’ביילי’ בעאליי”.

כמה יפים היינו ב־15 באוגוסט בשעה 5 אחר־הצהריים על רחבת הריקודים, הוא בחליפה אפורה־בהירה ובעניבה כחולה, אני בחליפתי הלבנה, בעקבים גבוהים, לחיו מרפרפת על לחיי, ואני חשה בשקערורית צווארי בהבל נשימתו החמה לקצב פעימת לבותינו. שיכורים ממוזיקה, שיכורים מאוויר ההרים הצח, באותם גנים פורחים הודפים ניחוחות של פרחי יסמין לבנים של שלהי קיץ, מביטים היינו זה בעיני זו וכמו באקראי נפגשו שפתותינו הלחות והחיישניות. כמעט והתעלפתי אז בזרועותיו, שהידקוני אל חזהו. כמה יפים היינו באותו יום ה־15 באוגוסט, בחמש אחר־הצהריים.

הדודה ליזט נכה היתה מגיל 14, לאחר שלקתה בחזרת שבזמנו אולי לא ידעו לטפל בה כראוי. בעודה שכובה על אחת הספות האדומות שבחדרה היתה מניחה לנו לסרוק אֶת בלוריתה הארוכה, משי שחור ובוהק. נוהגת היתה לדבר על פילוסופיה ועל פילוסופים, על החיים, מוקפת ידידים תמיד, ובידיה הקודחות והמרעידות מחטטת היתה בדפי הספרים המושלכים לרגליה, הצנומות השבריריות כל־כך. על אפלטון, סוקראטס, איראסמוס, בעל המסה על האיוולת: “מה שווים החיים בלי גרגר של שיגעון”; או על וולטר: “נצלו אֶת החיים, שאינם שווים הרבה, עד שיבוא המוות, שאינו שווה מאומה”; ולפעמים גם היתה אומרת לנו: “יפים הם החיים”.

בשבילנו לא היתה הדודה ליזה אשה חולה אלא הצעירה והיפה בדודותינו, גדולה בפחות מ־11 שנים בסך־הכל מאחותי הבכירה, שהיתה מבלה שעות ארוכות בחדרה ומקשיבה למוצא פיה, מפטפטת ולומדת. אני קינאתי בה, ביחוד כשהיתה הדלת מוטחת בפני.

ודודה ליזט ידעה כי יפה היא. ריח “I’air du temps” של נינה ריצ’י היה נודף ממנה. בהפרש של 30 שנה היה זה הבושם הראשון שלי, מתנת של ראשון אוהבי.

זכר הריח ההוא שב ועולה באפי, יחד עם זכרן של שמלות־המשי הפרחוניות שלה, המובאות מפאריז, שמאז שמלאו לי חמש־עשרה היתה משאילה לי אותן בקיץ לנשפי החופש הגדול, שאותם מארגנים היו הסטודנטים מן האוניברסיטה האמריקאית של ביירות. לנשפים האלה היו באות בנות מבתים נוצריים טובים, ממשפחות רבז, ח’ורי, מור, ובחורים ממשפחות טובות כגון שאהין, ביטאר, שדיד ועיאש, וכן גם נסיכים מערב הסעודית, מכוויית ובחריין, יפי־תואר, גבוהי־קומה, עורם שחום כעין המדבר, עיניהם שחורות או ירוקות, בורקות באורו העמום של האולם בחגיגת סוף־השנה. יהודיה יחידה הייתי שם, חשתי עצמי בחוג הַזֶּה בתוך שלי, ולא שאלתי אֶת עצמי מפני מה יחידה אני ביניהם.

היו לאמא שלושת הילדים־התכשיטים שלה, שהיו מוציאים אותה מדעתה, ושלא פחות מכך הוציאה היא אותם מדעתם. בלשון הימים האלה, אפשר לומר עליה שהיתה “מספרית”: בעת־ובעונה־אחת היתה מצחיקה אותנו ומביאה אותנו לידי דמעות. כשנתבקשה לכך יכלה להציג הצגה, היתה מספרת לנו מעשיות על פיות, מדקלמת משפטים, חורזת חרוזים כמו באקראי בעקבות מלה כלשהי. היה לה קסם, וביחוד ידעה להתגנדר: תמיד לבושה לפי האפנה, בשמלות־הפליסה שלה, בחליפותיה ההדוקות, בנעליה, ארנקיה וכובעיה הססגוניים, שכה הלמו אותה תמיד.

אבא הביט בה בגאווה, כאשר הביט בה – שהרי היה שקוע עד צוואר בעסק המאוס עליו: בית־מסחר פורח לתוצרת חלב, המאפשר לנו רמת־חיים מכובדת, כיאה וכיאות, מצד אחר אדם שבשעתו ביקש להיות אמן, שבנשמתו ובלבושו וברוחו אכן היה אמן, שראה ואהב אֶת היופי בכל, ובכל מקום.

אבא, אירופי קפדן, אפילו מחמיר, דרש מאתנו משמעת למופת. הכרח גמור היה זה להתנהג יפה ליד השולחן; מול אמא, שממנה היינו מתפוצצים מצחוק, חייבים היינו להקשיב בלי להפריע. בשבתנו אל השולחן היה מדבר איתנו על דארווין, למשל, והדבר היחיד שנשמר בזכרוני מאותה תקופה היה זה שמוצאנו מן הקוף. אבא ידע לבחור אֶת מלבושיו לפי העניין. בערב־שבת היה לבוש פיג’אמה של משי שחור או אדום ולה צוארון רוסי מכופתר מן הצד. בימי־ראשון היה מופיע בחליפות־פסים עם חולצות לבנות מעומלנות היטב, במכנסיים בעלי דשים רחבים או מהודקים, לפי מצב־רוחו, או מכנסי־גולף תפוחים ומופשלים מתחת לברכיים, מעל גברי־משבצות סקוטיים. בימי־ראשון היה נוהג לאיטו ומצחצח אֶת נעליו תוך שהוא שורק לו נעימה של “האבאנרה”. רגעים קצרים כל־כך של הרפייה.

לאמיתו של דבר, רק כשהגיעו הורי לישראל אחרי 12 שנות פרידה למדתי להכיר ולאהוב אֶת האב הַזֶּה, שאותו חיפשתי בכל אחת מאהבותי. הוא היה אז בן 60, ואמא בת 52.

אמא מתה בגיל 82, ומעולם לא מצאה אֶת מקומה בישראל. זכיתי ואבי נשאר לצדי עוד 34 שנה. אישי, הגבר האמיתי של חיי. איזו אירוניה! הוא מזכיר לי אֶת אבי ואת דודי, שני הגברים ששלטו בימי ילדותי.

אבי ודודי, הגברים, באים היו למקום־הנופש שלנו בעאליי רק בסוף־השבוע, במכוניות הגדולות שלהם, העמוסות אבטיחים ודברי־מתיקה ושאר דברים טובים, שאותם היו הנהגים מעבירים לידי העוזרות, אל המטבח, לעינינו המלקקות, עיני ילדים מפונקים.

לפני ארוחת הערב היה הנהג לוקח אותנו לסיבוב את הילדים, את הדודה ליזה, ואת המשרתת הקטנה, זו שהיתה משתעשעת איתנו, בעוד שתי האחרות טרודות מבוקר עד ערב.

שתים־עשרה נפשות היינו בשבעה חדרים, שדלתותיהן נפתחות אל טרקלין ענק ולו מרפסת ארוכה, אשר בשעות היום היא מוליכה אותנו אל עומקי בקעות מוריקות ועם רדת הלילה היא מגלה לפנינו את כל החוף של ביירות, מתנוצץ בכל הדרו.

אחותי, אחי ואני היינו מסתובבים בתוך להקה של נשים היושבות בטרקלין עם השכנות מן הכפר, שהיו משיחות אֶת הרפתקאותיהן, מטכסות עצה עם נשים נבונות־דבר, ומצדן היו קוראות להן במשקעי הקפה, בקלפים, בקונכיות, בקווי היד.

בחדרה של ליזט היו מתוועדים דרך־קבע צעירים משכילים, סופרים, פילוסופים, סטודנטים, מדברים היו בקול רם. מתווכחים, ואנחנו, מהלכים מחדר לחדר ומשושי־החילזון שלנו נטויים היטב, קולטים היינו את עולמם של הגדולים!

בלילות־ירח, לאחר סעודה, היינו יוצאים לטייל: עאמו בראש, ואחריו דודתי ואמי, ואנו הילדים, עם המשרתים והנהגים, צועדים היינו בעקבותיו של פשה זה, שעל כל פסיעה שניה היה מעיף דרדס אחד באוויר, ואנחנו שלושתנו, היינו מתחרים בריצה מי יהיה הראשון שיחזיר אֶת הדרדס לרגלו של הדוד הזה, שאותו הערצתי.

אהבתי לאהוב אותו, להצחיק אותו.

אבי היה שקוע בעולם הספר, בחיפוש אחר הזמן האבוד, אחר האדם הנעלם, ולאמיתו של דבר לא היתה לו שפה משותפת עם הדוד הַזֶּה איש־המזרח; הוא בא מעולם אחר, מהווי אחר, ולא חש עצמו בנוח אלא בחברתם של מכרים רוסים־לבנים, פליטי המהפכה הבולשבית, שמצאו להם מקלט בביירות. דודי היה מלגלג על אטיותו של אבא, שאכן ידע לנהוג לאיטו, ואבא היה עוטה אותה ארשת של גדלות – סנוב היה על־פי דרכו, מרוחק אך עם זאת מצודד־נפשות.

דודי היה מעודד אותי במרידותי, כבר אז הייתי מרדנית. בכל מקום חיפשתי אֶת האמת.

בעולם זה של רוחות, בין תהלוכת־הלפידים של חג־הצלב, המואזין של המסגד, צום יום־הכיפורים הרחק מן הכל, הרחק מן הזמן, באותה דממה עצמה, האופפת אך “קאזאצ’ה פאלוזי”, צועדת בשדרה הזרועה חלוקי אבן לבנים.

אני שבה לזכור אֶת שוטה־הכפר,

שבעצם השעה הזאת

היה יוצא טייל אנה ואנה

מונה אֶת חלוקי־האבן הלבנים

שבדרכו,

מספר לעצמו סיפורים

אלוהים יודע על מה

– הוא לא ידע קרוא

ולא ידע כתוב,

שוטה הכפר

“שבו” גיליון 21 2009