רקע
דוד בן־גוריון
משטר של פשרה

כ“ח בשבט תשי”א – 4 בפברואר 1951


בכינוס בעלי־התעשיה, תל־אביב

לא איש מחמאות אנכי היום. החשיבות הגדולה הנוגעת לתעשיה בארץ והכבוד הרב שאני רוחש לבוני מפעל התעשיה, מחייבים אותי לדבר לפניכם גלויות וישרות, בלי כחל ושרק, אם כי ידעתי שהדברים אשר אומר לא ינעמו לרבים מן המסובים. כי טענות קשות לי אליכם, ואופיע הפעם כאיש ריב ומדון.

אין זו הפעם הראשונה שאני איש ריב ומדון, גם לאנשים הקרובים לי ביותר.

לפני כשנה עמדתי בריב מר וחריף עם הציבור היקר בעיני והקרוב ביותר להלך־מחשבתי ואמונת־חיי – עם הציבור הקיבוצי. ציבור זה הקים מפעל התישבותי מפואר וגילם בחייו האישיים ערכים יהודים ואנושיים נעלים מבחינה חברתית, שיהיו, – אני מאמין – למופת לעולם כולו: ערכי עבודה עצמית וחיי שיתוף, ובנה חברה ומשק על אָשיות של חירות ושוויון ותרבות במקום תחרות וניצול ואפליה.

מסופקני אם יש ציוני טוב ונאמן, גם לא מציבור הפועלים, שאינו גאה ושמח על ההישגים המשקיים והחברתיים של התנועה הקיבוצית, ואני מניח שלא מעטים מבין חבריכם – בניהם ובנותיהם הצעירים – נמצאים בתוך הקיבוצים.

ואתם יודעים שהקיבוץ קבע לעצמו, כהתישבות העובדת בכללה, לא עבודת שכירים, אלא עבודה עצמית, עבודה בתנאי שוויון חברי לכל אנשי המשק. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו שערך יקר זה של עבודה עצמית יש לקיימו ולטפחו כיסוד חיינו. אך כשנראה צורך השעה להפר לזמן מה עקרון זה למען דבר יותר גדול, באתי בריב עם התנועה הקיבוצית.

לאחר שנפתחו שערי הארץ לרווחה והחלה יציאת־מצרים המודרנית, וגולי ישראל נהרו ברבבותיהם למולדת המשוחררת, ונתבעו מאתנו מאמצים נואשים להחיש התערות העולים בעבודה והעמדת חלק ניכר מתוכם על הקרקע – הלכתי לקיבוצים ודרשתי מהם לפתוח שערי המשק לעולים, למען הכשרה חקלאית, גם אם העולים לא ירצו לעבוד בקיבוץ לפי העקרונות הקיבוציים, אלא בשכר, כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”. ובענין זה היה לי וויכוח מר ונוקב עם חברי הקרובים והיקרים ביותר. מתנגדים מפלגתיים מצאו כמובן הזדמנות נוחה להוקיע אותי כמערער ערכים חלוציים, אבל גם חברי מפלגתי נחלקו עלי שאני פוגע בנשמת הקיבוץ. והקיבוץ הגדול ביותר, הקיבוץ המאוחד, נתכנס למועצה מיוחדת ונמנה וגמר להתנגד לתביעתי, וגם החליט לעקור כל שרידי עבודה שכירה שנשתבשו בהם כמה משקים. החלטה זו, עד כמה שידוע לי, עודה קיימת על הנייר; – אבל מה שלא עשתה תביעתי המוסרית בזמנה – עשה ההכרח: עולים נתקבלו כעובדים בקיבוצים, ולא בתנאים קיבוציים, אלא כעובדים שכירים, ואין עכשיו, נדמה לי, אף משק ותיק אחד, לא בקיבוץ המאוחד, לא בחבר הקבוצות ולא בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאינו מעסיק עולים בתנאי עבודה שכירה – על אף האיסור העקרוני.

מובטחני שהכשרת־עולים זו, ולו גם בשכר, לא תערער יסודות הקיבוץ אלא להיפך תרים קרנו. שום מפעל בארץ שאינו מעמיד עצמו לרשות המשימה המרכזית של דורנו – משימת קיבוץ־גלויות – לא יוכל להציל נפשו, גם אם יקיים כל שאר המצוות הכתובות ושאינן כתובות בתורה. תורת חיינו וקיומנו בשעה זו היא קליטת עליה, ומפעל שאינו משתעבד לתורה זו אינו עושה חובתו לעם.

מבחינה זו אני בא לשפוט הפעם את התאחדות בעלי התעשיה.

אין מן הצורך להרחיב כאן הדיבור על חשיבות החרושת וערכה במדינה. בלי פיתוח החרושת – לא תיתכן עצמאותנו הכלכלית. ולא יכּון בטחון המדינה. בלי פיתוח החרושת לא תיקלט העליה ולא נקיים רמת־חיים הוגנת ונאה. ואיני צריך להגיד מהו השירות ההיסטורי שעושים ועשו כל אלה מכם, שיש להם יד בפיתוח החרושת בישראל. ואילולא ידעתי שיש לכם זכויות גדולות – לא הייתי אולי בא אצלכם בתביעות חמורות. לציבור עקר, נטול־מעש אין באים בתביעות. ואם כי אני יודע שאשקול למטרפסי על הדברים שאשמיע באזניכם – לא אמנע מהגיד לכם אשר בלבבי. ובשתי קובלנות מרות אני בא אליכם.

אני קובל על התאחדות בעלי־התעשיה – איני מדבר על יחידים אלא על הכלל – שלא נענתה לתביעה הלאומית לעשות מאמצים להרמת פריון העבודה ולהעלאת התפוקה בתוצרת, אם כי מצד הסתדרות העובדים נתגלה הרצון לכך; ואני קובל על התאחדות בעלי־התעשיה על אשר הרשתה להשבית מפעלי מתכת, וביודעים או שלא־ביודעים נתנה יד לאלה שרוצים ללבּות אש המחלוקת המעמדית בישראל במטרות מפוקפקות ופסולות.

יודעים אתה ששׂוּמה עלינו לקלוט בקצב מהיר מאות אלפי עולים, ברובם המכריע ללא הון וללא אמצעים; העולים צריכים לאכול, להתלבש ולהשתכן עוד לפני שהם מספיקים להשתכר ולייצר מצרכי קיומם. ההשקעה בקליטת העולים קודמת בהכרח להכנסה הגדלה מפרי עבודת העולים המשתרשים בעבודה ובמשק. קיים פיגור בלתי נמנע בין הצריכה הגדלה והולכת עם התרחבותה של העליה ובין גידולו של הייצור. דבר זה מכביד על מצבנו המשקי והכספי שהוא קשה גם בלאו־הכי, מטעמים ידועים שלא אעמוד עליהם פה. נעשים מאמצים מתמידים להרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, אולם הרחבה כמותית בלבד אינה מספיקה. היא צריכה להיות גם באיכות, כלומר עלינו להעלות התפוקה ופריון העבודה. דבר זה מחייב ציוד משוכלל יותר, הנהלה יעילה יותר, סדרי־עבודה משופרים יותר. הנתבעים למאמץ זה של הגברת התפוקה הם שלושה: העובדים, המעבידים, המדינה. וקרה לנו נס: – ציבור הפועלים בארגונו העיקרי, הסתדרות העובדים, הכיר בחשיבות המשימה הזאת. ההסתדרות שיגרה משלחות פועלים לאמריקה ולארצות התעשיה באירופה ללמוד שיטות עבודה משוכללות, והם התרשמו התרשמות עמוקה מכושר המעשה והתפוקה הגבוהה שראו בארצות המפותחות, וביחוד באמריקה, ומסרו דו"ח מעודד ומאלף לועד־הפועל ולציבור הפועלים הרחב. ההסתדרות הציעה לבעלי־התעשיה הקמת ועדי־ייצור משותפים לשקידה על הרמת פריון העבודה והגברת התפוקה. לצערי ולתמהוני הרב לא נענתה התאחדות בעלי־התעשיה לתביעה זו.

אני מניח שלבעלי־תעשיה יש מצוות ועקרונות משלהם, ואין זה מעניני לערער עליהם, במסיבה זו. אולם יש צרכים חיוניים של מדינת ישראל שכל אחד מאתנו חייב להעדיפם על כל אינטרסים חלקיים. ואין דבר חשוב עכשיו לכלכלה הישראלית מהגברת כוח הייצור שלנו. בכושר זה תלויים בטחוננו, קיומנו הכלכלי ועצמאותנו; בו תלוי קיבוץ גלויות, ואם צרכי הייצור תובעים מכם לעבור על מידותיכם ומצוותיכם המעמדיות – הרי גם אתם חייבים לדעת ש“עת לעשות לה' הפרו תורתך”. שום נימוק ואמתלה אינם יכולים לעמוד בפני הצורך לשתף פעולה עם ציבור הפועלים ועם ממשלת ישראל למען הרמת פריון העבודה והגברת כוח הייצור של משקנו.

והקובלנה השניה אינה קטנה מהראשונה.

פועלי המתכת הציגו מספר תביעות לבעלי־התעשיה, לאחר שנסתיים מועד חוזה העבודה הקולקטיבי. אין מעניני כרגע לקבוע אם התביעות שלהם צודקות במאת אחוזים או לא. אבל איש לא יכפור בזכותו של הפועל לעמוד על תביעות הצודקות בעיניו ולהשפיע על תנאי עבודתו. התאחדות בעלי־התעשיה סרבה להיכנס במו"מ עם נציגי הפועלים, עם הסתדרות העובדים. חלק מהפועלים הכריזו שביתה. שביתה בארץ דמוקרטית היא אמצעי מותר ומקובל – אולי מקובל יותר מדי. וראה זה פלא: כל אלה שארגנו לפני כן ואימצו שביתתם של החנונים והשבתתם של הפרדסנים – שופכים עכשיו דמעות־תנין על שביתת פועלי המתכת. איני משתומם על גופים ועתונים מפלגתיים מסוג מסוים שאצלם המטרה מקדשת האמצעים, ואין מטרה קדושה לחוגים אלה מפגיעה בממשלת ישראל, ולו באמצעים המגונים והפסולים ביותר. אולם התאחדות בעלי־התעשיה – עד כמה שידוע לי – אינה מפלגה פוליטית, אלא ארגון משקי־כלכלי, ומטרתו הראשית היא ביצור התעשיה בישראל. והתאחדות זו פגעה פגיעה קשה במעמד התעשיה – בנתנה ידה להשבתת מפעלי המתכת המסונפים אליה. השבתה זו היא פגיעה חמורה במדינה, במשק הישראלי, בעליה, – וזוהי גם פגיעה קשה בתעשיה עצמה.

ואם תשאלו אותי: שביתה מותרת, השבתה אסורה? איני מדבר כאן על איסור והיתר פורמלי. מבחינת החוק – שתיהן מותרות, ואיני מערער ברגע זה על זכותכם החוקית להשבית, אך מערער אני על זכותכם המוסרית ועל תכליתה של ההשבתה.

יש הבדל מוסרי רב בין שביתה ובין השבתה, וההבדל הוא בשתים:

אינה דומה בעלות הפועל על ידיו ורגליו, על גופו וכוח עבודתו, לבעלות המעביד על בית־החרושת. כוח עבודתו של הפועל הוא חלק אורגני מאישיותו, מעצמו. יש אמנם למדינה גם זכות לתבוע גופו של האדם, כשיש צורך בכך, ובשעת מלחמה שולחת המדינה את אזרחיה גם ליהרג. אבל זאת עושים רק בשעת סכנה חמורה לכלל כולו. בדרך כלל גופו של האדם הוא קודש, ואדם עומד ברשות עצמו, ובידו לקבוע באילו תנאים הוא עובד ובאילו תנאים הוא מסרב לעבוד. לא כן הבעלות על הרכוש. אין אדם נולד עם רכוש, ואין הוא לוקח רכושו לקבר. כל מדינה קובעת מידת השלטון של האדם ברכושו ואפני השימוש בו. גם מדינה קפיטליסטית כאמריקה מגבילה ומגדירה, כשיש צורך בדבר, שכר, הדירה, ואין בעל־הבית אדון גמור לעצמו. המדינה קובעת מינימום השכר ותנאי עבודה, ומדינה כאמריקה גם מפעילה בתי־חרושת ומכרות, כשהיא רואה צורך בכך. מותר למדינה – ואני מדבר על מדינות קפיטליסטיות, – גם להפקיע רכוש ולהחרימו, אבל אין מפקיעים ומחרימים גופו של אדם.

הבדל שני. הפועל מכריז שביתה כאמצעי לחץ על המעביד. הוא גורם לו הפסד ומניעת רווחים לזמן מה, על מנת שיזקק למו"מ וסידור מוסכם על תנאי עבודה. גם ההשבתה היא אמצעי לחץ על הפועל. אולם ההשבתה לפי מהותה אינה מכוונת למניעת רווחים וגרימת הפסדי כסף בלבד – אלא להרעבת הפועל וילדיו. זהו אמצעי חריף שנודעות לו תוצאות חמורות. ואין לנקוט באמצעי זה בקלות־דעת ובחפזון, ובכל אופן אין להרבות להשתמש בו, כאשר התחילו לעשות אצלנו – תחילה הפרדסנים, ועכשיו – בעלי המתכת.

יכולים אתם לשאול אותי: והיכן הממשלה? מדוע אין היא מתערבת? לא אנהוג מנהג יהודים ולא אענה בשאלה על השאלה – מדוע לא נדרשה התערבות הממשלה נגד הפרדסנים שהשביתו ללא סיבה מספקת אחד הענפים החיוניים של משקנו החקלאי? ומדוע לא נקטה הממשלה באמצעים נגד הסוחרים והחנוונים שסגרו חנויותיהם במטרה פוליטית?

אני גם לא אבטיח לכם שהממשלה לא תתערב בסכסוך זה, שלא תנקוט באמצעים – ואולי גם באמצעים נמרצים – אם השבתות מסוג הפרדסנים והסוחרים יתחדשו ויפרצו. אבל הממשלה רוצה שסכסוכים אלה יסודרו – אם רק אפשר – על־ידי הצדדים הניצים, ואין היא להוטה אחרי שימוש בכוח החוק והכפיה להטיל רצונה על הצדדים הנחלקים בשאלה כלכלית. הממשלה מכירה בזכות השביתה של פועלים עובדים. היא לא החליטה אף פעם על הקפאת השכר ולא לקחה על עצמה לקבוע בכל המקרים תנאי העבודה.

בקווי־היסוד של תכנית הממשלה, אשר אושרו פעמיים על ידי הכנסת (במארס 1949, ובנובמבר), נאמר בין השאר:

“המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים, תעודד העקרון של משא־ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווּך מוקדם למניעת סכסוכי עבודה”.

אין אנו רוצים במדינה טוטליטרית, הכופה רצונה על התושבים בכל עניני הרוח והגוף, התרבות והכלכלה, המחשבה והמעשה. יש מגמות טוטליטריות כאלו לצערי גם בימין וגם בשמאל. – אבל אני בטוח שהרוב הגדול והמכריע של תושבי ישראל, גם בקרב הפועלים וגם בקרב החוגים האחרים, מתנגדים בכל נפשם ומאודם למשטר טוטליטרי ולכפיה טוטלית. מדינתנו הדמוקרטית בנויה על הרצון החפשי של כלל האזרחים. דימוקרטיה אין פירושה הפקרות ואנרכיה; לא כל הישר בעיניו יעשה; ודימוקרטיה אין פירושה ממשלה חדלת־אונים; המדינה אינה יכולה לסבול, ואני מניח שלא תסבול, השתקת החיים הכלכליים, אשר תסכן שלום המדינה, בטחונה וכושרה לקליטת עולים. אולם ממשלה דמוקרטית כממשלתנו סומכת על השׂכל הישר ועל רגש האחריות של רוב התושבים, ולא תשתמש באמצעי כפיה אלא בדלית־ברירה.

וזוהי הסיבה שאני עומד כאן ומדבר אליכם – תחת להוציא פקודות וצווים. בדמוקרטיה שולטים על־ידי שכנוע הרוב. יש לממשלה הסמכות להפעיל בתי־חרושת מושבתים, כשההשבתה פוגעת בצרכי הכלל, אבל אין הממשלה צריכה להשתמש בסמכויות אלה – כשאפשר לסדר הדברים במו"מ של שלום.

אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיומם של ניגודים אמיתיים ומדומים בקרב ציבורנו, גם בשטח הכלכלי, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח התרבותי, הרוחני. שאלות חשובות ולא־חשובות שנויות במחלוקת. יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו.

אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצוּוים על משטר של פשרה.

הנני אחד מאלה שהאמונה בחזון העבודה הגואלת והגאולה הדריכה את כל חייהם וכל התנהגותם מיום עמדם על דעתם. החזון שהאמנתי בו בנערותי – כשעליתי לארץ – מאמין אני בו עכשיו הרבה יותר מאשר האמנתי בו בימי נעורי. אולם אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה. לפני נסותנו לעצב סופית את דמות האומה (אם נניח שיש דבר כזה כעיצוב סופי) – עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת.

בתקופה זו קודמים צרכי הבטחון וצרכי קיבוץ גלויות לכל דבר אחר, ולכל אחד מאתנו, וכן גם כל חוג בתוכנו, חייב לשעבד הכל לצרכי שתי משׂימות אלה.

אין מסדרים רהיטים בבית כל עוד עוסקים בהנחת יסודותיו. תחילה יש לסיים העבודה מהמסד עד הטפחות. כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקום, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנויים במחלוקת בתוכנו קודמים הדברים המאחדים את כולנו, – וכולנו מאוחדים בשנים אלה: בטחון וקיבוץ גלויות.

כל מי שרוצה ללבּות עכשיו מלחמת הדת או מלחמת המעמדות למען הכרעה סופית, למען שלטון הדת או למען ביטול הדת, למען תהיה מדינת ישראל קפיטליסטית בלבד או סוציאליסטית בלבד – כל אלה מתנקשים בנפשה של העליה ומחבלים בבטחון המדינה.

אני מעיז להגיד שהצלת האומה ושמירת עצמאותה ובטחונה בעולם מסוכסך ומסוער זה – קודמת לכל אידיאל דתי או אנטי־דתי, קפיטליסטי או אנטי־קפיטליסטי. מן ההכרח שבתקופה זו של הנחת יסודות יעבדו יחד אנשים בעלי השקפות מתנגדות ובעלי אינטרסים שונים – אם רק יש להם יסוד משותף. ואני רואה היסוד המשותף לכל העם היהודי – במאמץ לרכז העם היהודי בארצו, להבטיח חירותו, כלכלתו, בטחונו ועצמאותו, – ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך.

ועד אז – עלינו, על כולנו בלי יוצא מן הכלל, לגלות חכמת הפשרה בכל השאלות הכלכליות, הדתיות, המדיניות והקונסטיטוציוניות הסובלות דיחוי, למען נוכל לעשות מאמץ מכסימלי מתוך שיתוף כוחות ומתוך הבנה הדדית לביצוע המשׂימות של דורנו אנו: בטחון וקיבוץ גלויות.

וברכתי הנאמנה להתאגדותכם: אל תיגררו אחרי יצר המריבה והנצחנות, ותנו מחילכם ומאונכם לכל הכוחות היוצרים בעם השוקדים על בנין הארץ, קליטת העליה, בטחון המדינה והרמת קרן ישראל בעולם.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!