הביא לבית הדפוס יהודה ארז

י“ח בשבט תש”י – 5 בפברואר 1950

בסיום קורס חובלים, חיפה, 5.2.50

צה"ל הוא מצעירי הצבאות בימינו, אולם ההיסטוריה הצבאית היהודית היא מהעתיקות בעולם. הלוחם העברי הראשון היה אברהם אבינו אשר יצא נגד כדרלעומר והמלכים אשר אתו להציל את לוט ואנשיו. מלחמתו הראשונה של עם ישראל היתה כמה מאות שנים לאחר־כך, זמן קצר לאחר יציאת מצרים, המלחמה בעמלק ברפידים, והמצביא הראשון בישראל היה יהושע בן־נון, ומשה, בעזרת אהרון וחור, היה משגיח על מהלך המלחמה מעל ראש הגבעה.

במשך אלפים וחמש מאוד שנה בערך נלחמו צבאות ישראל בארצם נגד עמי קדם ועמי מערב, נגד עמי עמלק ועמי כנען, פלשת ומצרים, ארם ואדום, אשור ובבל, היוונים והרומאים, הביצנטים ונוסעי־הצלב. הקרב האחרון של היהודים בארצם התלקח בסוף המאה האחת־עשרה, – זו היתה מלחמת חיפה היהודית בנוסעי־הצלב. הכליף הבגדדי מסר במאה האחת־עשרה את העיר חיפה ליהודים תמורת מס שנתי. העיר היתה מרכז לבניית אניות, וקהילת היהודים בה מילאה תפקיד חשוב בחיי היהדות הארצישראלית. בשנת 1084 בא לחיפה הגאון רבי אליהו בן שלמה הכהן, שמושבו היה צור, לחדש הגאונות והסמיכה בבית־הוועד בחיפה. אולם כיבושי נוסעי־הצלב העמידו בסכנה שארית היהודים במולדת. בשנת 1099 נפלה ירושלים בידי הנוצרים. טאַנקרד נתמנה מושל הגליל, ובשנת 1100 תקף בחיל כבד את העיר חיפה. היהודים התגוננו בגבורה – אולם הכוחות לא היו שווים. לעזרת טאַנקרד בא הצי הוונציאני, שצר על חיפה מהים, ואחרי מצור של 15 יום נפלה חיפה היהודית, ונוסעי־הצלב השמידו את הישוב היהודי.

לצבא־הגנה לישראל שקם בימינו אלה, לפני פחות משנתיים, יש, איפוא, מסורת צבאית עתיקה בת־אלפים, והוא נלחם באותם האויבים שעמדו נגדנו בתקופת יהושע בן־נון ומלכי יהודה וישראל: מצרים, בבל, ארם, עמון. אולם בצבאות ישראל הקדמונים לא היה חיל־ים; כוח ימי בישראל קם רק בימינו. חיל־הים שלנו הוא הצעיר בכל חילות־הים בעולם.

גם חיל־האוויר שלנו הוקם רק בימינו אלה. אף כל חילות האוויר בעולם הם צעירים בערך, כי כיבוש האוויר נתכן רק בשני הדורות האחרונים. לעומתו כיבוש הים הוא עתיק־יומין, והשלטון בים מילא תפקיד מרכזי לא רק בהיסטוריה הצבאית והמדינית, אלא גם בהתפתחות הכלכלית של העמים הגדולים, ובכל הדורות שימש אחד הצירים המרכזיים של ההיסטוריה העולמית.

אתונה במאה החמישית שלפני הספירה האירופית, היתה עיירה לא־גדולה, כמחציתה של תל־אביב בימים אלה, אולם הודות לכוחה הימי הצליחה להקים אימפריה גדולה בים התיכון, היתה לכוח המרכזי והמדריך בעולם היווני והגיעה לשיא התרבות האנושית – בשירה, בפילוסופיה ובאמנות, ורק לאחר שנהרס ציה וכוחה הימי, עם כשלונה במלחמת סיציליה – נשבר גאונה ושקע כוחה המדיני והתרבותי.

כל גדולתה של אנגליה בשלוש מאות השנים האחרונות ומעמדה הראשי בעולם עד מלחמת העולם הראשונה ­ מקורם היה בכיבוש ובשלטון הצי הבריטי. גם גדולתן של ונציה, ספרד, פורטוגל והולנד בשעתן היתה פרי עצמתן הימית בתקופות שונות בתולדותיהן, ועם כלשונן בים ירדו מגדולתן כמעצמות אדירות.

השלטון הימי הבטיח לאומות החזקות יצוא ויבוא חפשי, וזרם בלתי־פוסק של סחורות, חמרי־גלם ומזון, חיזק והגביר כושר יִצורן על־ידי מסחר עם ארצות מעבר־לים, איפשר להן להעביר דרך הים צבאותיהן, זיונן לצידתן לכל מקום אשר ידרשו – ומנע כל היתרונות האלה מצד האויב. המלחמות הגדולות בהיסטוריה העולמית, בימי קדם, בימי הבינים ובימינו אנו, הוכרעו ברובן הגדול ע"י השלטון הימי, כמלחמת יוון ופרס, מלחמת רומא וקרת־חדשה, רוב המלחמות בימי הבינים, ושתי מלחמות העולם בדורנו אנו.

אפס לא עמי אירופה, לא יוון ולא רומא ויורשיהן המודרניים, פילסו ראשונים נתיבות במים עזים ופיתחו את השיט הימי. הכיבוש הגדול בים, שיותר מכל גורם היסטורי אחד סייע להתפתחות הכלכלית ולהרחבת התרבות בעולם בשלושת אלפי השנים האחרונות, היה מפעלם החלוצי של שבטים שמיים, שלשונם היתה עברית (כנענית) והתאחזו בימים קדומים בחופי ארץ־ישראל – בצוֹר ובצידון ובנותיהן (עכו, אכזיב, קנה, צרפת, גבל, ארוד ועוד). הצידונים (כפי שנקראו כל יושבי החוף הצפוני של הארץ) שלטו על רצועת אדמה צרה לאורך החוף, ולא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיו לעם מסחרי, והשם כנעני נעשה שם נרדף לסוחר, וכנעה – שם נרדף לסחורה (ירמיהו י' 17).

מסחר בינלאומי היה המשען והמעוז של צֹור וצידון, שסחרו עם שכנותיהן הקרובות והרחוקות ביבשה: יהודה וישראל, אר ומצרים, אשור ובבל. אבל הצורים והצידונים לא הסתפקו בסחר היבשה, והפכו הראשונים בתולדות העמים למעצמות ימיות גדולות, ואניותיהן הגיעו לקצווי ארץ: לכל איי הים התיכון ונמליו באסיה, אפריקה ואירופה, ובכמה מהם יסדו מושבות, ואלפים שנה לפני ווסקו די גאמא הקיפו את דרום אפריקה וירדו באניותיהם לים האטלנטי וההודי והביאו סחורותיהם עד איי בריטניה בצפון, ערב בדרום, והודו במזרח. הם באו במגע קרוב עם עמים פרימיטיביים ומפותחים ועזרו להפיץ התרבות האנושית של זמנם והנחילו לעמים אחד המכשירים העיקריים בקידום התרבות – שיטת האלפבית.

הנביא יחזקאל השאיר לנו תיאור מרהיב מעשרה וכוחה ומסחרה הימי של צור

"נוֹשֶבֶת מִיַּמִים, הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶר הָיְתָה חֲזָקָה

בַיָּם, הִיא וְישְׁבֶיהָ, אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יושְׁבֶיהָ"

(יחזקאל כ"ו 17).

מה שהיתה ירושלים בתולדות הדת, אתונה – בתולדות האמנות והפילוסופיה, רומא – בתולדות המשפט והנהגת המדינה, היו צור וצידון בתולדות השיט והסחר הבינלאומי.

וזהו משא יחזקאל על צוֹר

"הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם,

רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים ­­– – – צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי

כְּלִילַת יֹפִי: בְּלֵב יַמִּים, גְּבוּלָיִךְ; בֹּנַיִךְ, כָּלְלוּ

יָפְיֵךְ: בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם, אֶרֶז

מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ:

אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן

בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם: שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה

מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה

הָיָה מְכַסֵּךְ: יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ

חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ: זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ

כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב

מַעֲרָבֵךְ: פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ

אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ, מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ

הֲדָרֵךְ: בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ

עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ

שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ

יָפְיֵךְ: תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב

כָּל־הוֹן בְּכֶסֶף, בַּרְזֶל, בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ: יָוָן, תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה

רֹכְלָיִךְ, בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ

מַעֲרָבֵךְ: מִבֵּית,

תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ: בְּנֵי

דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ, קַרְנוֹת שֵׁן

וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ: אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן

וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ,

בְּעִזְבוֹנָיִךְ: יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּחִטֵּי

מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ:

דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן, בְּיֵין

חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר: וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ, בַּרְזֶל

עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה: דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי־חֹפֶשׁ,

לְרִכְבָּה: עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה

סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים בָּם

סֹחֲרָיִךְ: רֹכְלֵי

שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל־אֶבֶן

יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ: חָרָן

וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא, אַשּׁוּר כִּלְמַד

רֹכַלְתֵּךְ: הֵמָּה

רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי

בְּרֹמִים, בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ: אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ

שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ, וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים–

–" (יחזקאל, כ"ז 2־25)

שבטי ישראל, זבולון ואָשר, היו קרובים לחוֹף הים ונמצאו ביחסים טובים עם אנשי צור.

“זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן”

(בראשית מ"ט 13).

“אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן”

(שופטים ה' 17), וחירם מלך צור היה ידידו של דוד המלך ושלח לו

“עֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר” ל

בנוֹת בית לדוד (שמואל ב‘, ה’, 11)

“כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיְמִים”

(מלכים א‘, ה’, 15).

יחסי ידידות אלה נמשכו גם בימי שלמה. וַיְהִי שָלוֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א‘, ה’ 26). "וַיְהִי

חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים… וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּשְׁלֹמֹה

נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ

וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית" (שם, 24־25), אולם בני ישראל ויהודה לא למדו מהצורים מלאכת הים, כי תוֹשבי החוף, הכנענים מצפון והפלשתים מדרום, חסמו בפניהם הדרך. שבט אָשר שישב לחוֹף ימים –

" לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב"

(שופטים א' 31)

– ובכל תקופת הבית הראשון אין אנו מוצאים אף נמל יהודי אחד על חוף ים התיכון.

חשיבות הים לא נעלמה, גם אז ממנהיגי העם היהודי ומוריו.

“וְשַׁתִּי, אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים”

נאמר בתורת משה (שמות כ"ג 31). והמשורר בתהלים מתנבא “וְיֵרְדְְּ מִיְם עַד יָם”. (תהלים ע"ב, 8), – כלומר מים־סוף ועם הים התיכון אולם נבואה זו נתקיימה רק בימינו אנו לאחר הקמת מדינת ישראל ונצחונות צה"ל.

אבותנו הקדמונים באו לארץ מהמזרח, מארם־נהרים ומעבר־הירדן ולא יכלו ליושבי העמק “כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם”,אמנם יפו היתה נמלה של ירושלים ועוד בימי שלמה וחירם מלך צוֹר כרתו עצים מן הלבנון והובאו לשלמה “רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ”, ושלמה העלה אותם ירושלים (דברי הימים ב', ב, 15), אלא אין כל סימן לכך שהיו יהודים ביפו בימים ההם. מלכי יהודה ניסו מפני כך להגיע לים הדרוֹמי של הארץ – לים סוף, ולבנות בחופו נמל יהודי למסחר עם ארצות הקדם, והראשון שהחל במלאכה זו היה שלמה המלך.

מפרץ אילת בדרום היה בתחום ארצו של אדום, ורק בהיכשל האדומים יכלו היהודים להיאחז באילת. אחיזתם נתערערה כשגברה שוב יד אדום.

דוד הרחיב גבולי ממלכתו וכבש גם את ארץ אדום

“וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים… וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד”

(שמואל ב' ח'

14). בימי שלמה הונח לישראל

"וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל־עֲבָרָיו

מִסָּבִיב, וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח – כֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה"

(מלכים א' ה' 5).

ובנו של דוד יכול היה לעסוק בבנין, בפיתוח ובכיבוש הים. “וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (מלכים א' ט' 26), אולם לא היוּ אז ביהודה ובישראל יורדי־ים, ושלמה היה זקוק שוב לעזרת ידידוֹ חירם מלך צוֹר, אשר שלח לו "בָּאֳנִי אֶת־עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם, עַבְדֵי שְׁלֹמֹה (שם 27).

יורשו של שלמה המלך היה איש רפה־יד ובימיו נתפלגה המלוכה, והיתד שנתקעה בים־סוף בדרום לא נשאר ממנה זכר, ורק בימי המלך יהושפט, החמישי לשלמה, כשלא היה מלך באדום, עשה יהושפט אניות בעציון־גבר, ללכת אופירה, אך היהודים לא היו מנוסים עדיין במלאכת הים ואניותיהם נשברו בעציון־גבר.

בימי יהורם בין יהושפט “פָּשַע אְֻדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלָךְ” – ואילוֹת שוב אבדה לישראל, ושוב עברו חמישה דורות עד שהיהודים חזרו לאילת – בימי עוזיה (עזריה) בן אמציה, בן בנו של יהורם.

דברי־הימים מספרים עליו:

"וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים, וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים

הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר־בָּעַל וְהַמְּעוּנִים.

וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד

לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה. וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר

הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ

וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן

מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב

הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים

וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה… וַיָּכֶן

לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים

וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב

לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים,

וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא

לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק". (

דברי הימים ב' כ"ו 6־15).

מלך גדול זה שם לבו גם לים, ו“הוּא בָּנָה אֶת אֵילוֹת וַיְשִיבֶהָ לִיהוּדָה”. ונמל זה נשאר בידי יהודה שלושה דורות, עד מלוך אחז, נכדו של עוזיהו. בימי מלך זה

"הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת

לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲרוֹמִים בָּאוּ

אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

(מלכים ב', ט"ז 6).

רק בימי החשמונאים הצליחו היהודים להגיע לחוף ים התיכון ולכבוש את יפו. זה היה הנמל היהודי הראשון והיחיד על חוף הים התיכון בתקופה המאוחדת של הבית השני.

בחלוקת הארץ בימי יהושע בן־נון נפלה יפו בחלקו של דן (יהושע י״ט 45), אך היהודים לא הצליחו לכבוש אותה.

בימי ירבעם השני נפלה יפו תחת שלטון אשור, בעקב כיבושיו של המלך רימון־ניררי. באותו זמן ברח יונה תרשישה דרך יפו. הסערה הגדולה שהוטלה בים, עד שהאניה חישבה להשבר, היא מן החזיונות הרגילים בימה של יפו, ואפילו אניות־הקיטור של זמננו יש שיחתרו כמה ימים להשליך עוגן בים הזועף — ולא יוכלו, ביחוד בימות־הגשמים, כשרוחות חזקות מצליפות את גלי־הים הסוער אל סלעי־המגור, הסוגרים זה אלפי שנה את מבוא החוף.

בימי חזקיה מלך יהודה, שפרק מעליו עול סנחריב, מרדה גם יפו בשלטון אשור, ובכתובת־נצחון מספר סנחריב, איך העניש ושיעבד את חזקיה מלך יהודה והכניע את יפו, בני־ברק, חצור ובית־דגון — ערי צדק מלך אשקלון.

בזמן הבית השני היתה יפו זמן רב לסלע־מחלוקת בין יורשי אלכסנדר מוקדון, הסורים והמצרים, שמשלו חליפות בעיר־חוף זו, שכבש אלכסנדר בשנת 333 לפני הספירה. כמאתים שנה נמשך הריב בין התלמיים והסילבקיים בגלל ערי־החוף של ארץ ישראל, ויפו בתוכן, — עד שקמו החשמונאים. ישובה של יפו היה אז מעורב מנכרים (יוונים וסורים מתיוונים) ויהודים. התועבה שעשו תושבי יפו היוונים, בפתותם את היהודים, הדרים בתוכם, לרדת עם נשיהם וטפם אל האניות לשם טיול והטביעו אותם במצולת־ים, עוררה את יהודה המכבי להינקם במרצחי אחיו, ויבוא עם אנשיו באישון־לילה ויצת את החוף וישרוף כל האניות, וכל הנמלטים שמה הוכו לפי־חרב. אולם העיר היתה מסוגרת, ולא יכול לכבשה ויעל מעליה (חשמונאים בי, י״ב, 3־8).

מה שלא הספיק לעשות גיבור החשמונאים עשה אחרי מותו אחיו הצעיר. בשנת 148 לפני הספירה הנוצרית הרעיש יונתן, בעזרת אחיו שמעון, בראש מחנה עברי של עשרת אלפים איש, את חומות יפו, והעיר נפלה בידו (חשמונאים אי, 84). כשנודעה לשמעון מזימת תושבי העיר היוונים להסגיר את העיר בידי פקידי דמיטריוס, עלה שנית על העיר והשכין בתוכה חיל־מצב יהודי לשמור עליה. תושביה הנכרים עוד ניסו להתקומם על השלטון היהודי, עד ששלח שמעון חיל כבד לצבוא על יפו, ויגרש את יושביה הנכרים ויאחז בה, ״ותהי לחוף אניות לעבור ממנה אל איי הים״ (שם, י״ד, 5). זה היה זר־הנצחון של גדול־משחררי הארץ שמעון הכהן הגדול, שהעם אסיר־התודה החליט לחרות את מפעליו ״על לוחות נחושת ולחברם אל עמודים בהר־ציון״. לכבוד שכזה לא זכה שום מושל וגואל עברי מיום היות היהודים לעם.

ואמנם הגדיל שמעון לעשות, הוא גמר את המפעל שהתחיל בו אביו ואחיו הגדול ­­­­– שחרור ארץ יהודה מעול זרים תרבות זרה. המחבר של הספר חשמונאים א' מתאר בלשון נלהבת את אושר היהודים בזמנו של שמעון: “כל איש חרש חרישו בבטחה ושלום, והארץ נתנה יבולה, וכל עץ פרי עשה פריו. הזקנים ישבו בחוצות וישיחו בטוב הארץ, והבחורים לבשו הדר ויחגרו כלי־מלחמה. שמעון נתן אוכל בערים וכלי קרב למלחמה. שקט ובטחה נתן בארץ, ובבית־ישראל צהלה ושמחה”…

עושר היהודים עורר את קנאת אנטיוכוס הרביעי, שכרת מקודם ברית את שמעון, ויתאנה לו בדבר הערים יפו וגזר אשר לכד – “והם ערי מלכותי”. וישלח אנטיוכוס את אחד ממקורביו לדרוש מאת שמעון להשיב לו את הערים. התשובה, שנתן שמעון, ראויה היתה לשם אומרה, והולמת גם היום לכל שונאי ציון ושוטניה: “הארץ אשר שבנו לרשתה – אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבנו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באוון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו, לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה”…

פעמיים תפסו הסורים את יפו, ופעמיים שב יוחנן הורקנוס בנו של שמעון החשמונאי והוציאה מידי אויביו. הסינט הרומי, שיוחנן חידש אתו את ברית־אביו, אישר וקיים, כי יפו, העיר והחוף, יהיו ליהודים.

בשנת 63 בא העריץ הרומי פומפיוס ויקרע את יפו ושאר ערי־החוף מאת היהודים ויחברן אל מדינת סוריה, אולם כעבור שש־עשרה שנה פקד יוליוס קיסר להחזיר ליהודים כל מה שהיה שלהם, “והעיר יפו, שהיתה ליהודים מעיקרה, בשעה שכרתו ברית־ידידות את הרומאים, תהיה להם כשהיתה, והורקנוס בנו של אלכסנדר ובניו יגבו מס העיר מן היושבים על הקרקע ומס האכספורט, שהם מוציאים מדי שנה בשנה לצידון” (קדמוניות היהודים 14, 10, 6). מכאן אנו רואים שכבר אז היו היהודים מוציאים את פרי ארצם דרך חופי יפו.

יפו היתה אז עיר החוף הראשית של ארץ יהודה ועיר־החוף היחידה בארץ־ישראל שהתרבות העברית והרוח העברי היו שולטים בה שלטון גמור. שאר ערי־החוף של הארץ – עזה, אשקלון, מגדל שרשינה (שנקרא אחר־כך קיסריה), דור ועכו, היו מיושבות ברובן נכרים – סורים, יוונים ורומאים, האויבים ליהודים, ורוח זרה, רוח התרבות היוונית, היתה שפוכה עליהן. כל הערים הללו, וכן ערים אחדות בפנים הארץ, שישובן היה מעורב, נקראו גם בשם נכרי, ורק יפו לא שינתה את שמה ולא חיללה את צורתה הלאומית. אפילו הורדוס האדומי, חובב התרבות היוונית, שבנה בכל ערי החוף היכלים וקרקסאות ומרחצאות ובתי־משחק ותיאטראות בסגנון יוון ורומא, לא העיז להקים ביפו בנינים אלה, שהיו למורת־רוח ליהדות האדוקה והלאומית, ואפשר שמטעם זה העתיק המלך המתיוון את מרכז המסחר הימי מיפו לקיסריה, זו עיר־החוף הגדולה והמרווחה, שבנה הורדוס במקום מגדל־שרשינה הישן, מצפונה של יפו.

יפו, הקרובה לירושלים – בירת האומה – קירבת־מקום, היתה קרובה לה גם קרבת־רוח, ובשעה שפרץ המרד הגדול, בשנת 66, נגד עריצות רומא, וכל שאר ערי־החוף נחלקו לשנים, – בעד רומא ונגדה, והנכרים והיהודים היו נלחמים זה בזה בחימה שפוכה, ובקיסריה בלבד נהרגו עשרים אלף יהודים, – עמדה יפו כולה כאיש אחד לימין הקנאים הלוחמים בעד שחרור עמם וארצם. וכשעלה קיסטיוס גלוס על ירושלים, שלח תחילה מחנה־צבא להתנפל פתאום על יפו, כשתושבי העיר לא היו מוכנים למלחמה, ויהרוג 8,400 איש, ואת העיר שרף באש (מלחמת היהודים 2, 18, 10).

אולם היהודים שבו ובנו את יפו מחדש. פליטי הערים שנחרבו על־ידי הרומים התאספו מכל קצווי הארץ, וביחוד מערי־החוף, ביפו והקימו את חרבותיה ויסדו בה עדה חדשה. זו היתה עדת אנשים מרי־נפש וצמאי־נקם. כל סביבת יפו היתה שוממת וחרבה. צבאות רומא הרסו והשמידו כל אמצעי־המחיה, והאדמה לא יכלה לכלכל את אנשי העיר. בני יפו החליטו לבנות להם אניות, כדי לצאת בים ולשוד ולבוז את חופי כנען (פיניקיה) וסוריה ומצרים ולהינקם באויביהם מרצחי־אחיהם ומחריבי־ארצם.

כשנודע הדבר לאספסינוס, שלח בלילה גדודי רגלים ופרשים להתנפל על העיר פתאום. היהודים עלו על אניותיהם והפליגו בים. אבל קמה סערה גדולה, שהרתיחה את מי־הים וניפצה את הספינות אשה אל אחותה ואל כפי־הים. המשברים האדירים נשאו אחדים לעומת החוף, בשעה שהם חתרו בכל כוחם להתרחק מן היבשה, בה חיכו להם אויביהם הרומאים. הרבה טבעו במצולות־ים באניותיהם, הרבה אניות נתנפצו זו בזו ונשברו, ויש שבחרו לנפול על חרבם ולמות לפני היטבעם בים. ואלה, שגלי הים סחפו אותם אל היבשה – נפלו בידי הרומאים. מי־הים בחוף יפו אדמו מדם, והחוף נמלא גופות ההרוגים. מספר המתים, שהושלכו מתוך הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. – הרומאים כבשו את העיר והחריבו אותה עד היסוד. וכדי שלא יבואו יהודים אחרים לבנותה מחדש, הניח שם אספסינוס גדוד פרשים ובנה מצודה במקום העיר הנחרבה, ויצו לאנשי הגדוד לבוז ולשלול בסביבות העיר ולהרוס ולהחריב את הכפרים והעיירות הסמוכים. הפרשים עשו כמצוות אדונם והשמו את הארץ מסביב וערוּה עד היסוד. (מלחמת היהודים 3, 9, 4).

העם היהודי לא היה עם ימי בתקופת הבית הראשון ולא בתקופת הבית השני. אמנם אחת השירות העתיקות ביותר של עם ישראל היא שירת הים של משה, אבל המעבר בים של יוצאי מצרים היה מבצע יבשתי, ולא ימי…

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה

מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

(שמות י"ד 22).

בכל התנ"ך יש רק שירה אחת המעידה על המשורר שהכיר את הים ויורדי־ים באניות. יתכן ששירה זו נכתבה בימי החשמונאים לאחר שהיהודים הגיעו לים יפו וקמו בתוכם ספנים וחובלים. שירת ים עתיקה זו נשתמרה בתהלים:

"יוֹרְדֵי הַיָּם, בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה

בְּמַיִם רַבִּים: הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה:

וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם

גַּלָּיו: יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם

תִּתְבַּלָּע. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקו וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם".

(תהלים ק"ז 23־30).

ארצנו שוכנת על שני ימים, ים התיכון במערב וים סוף בדרום, ואף פעם לא הגיעו אבותינו הקדמונים ששני הימים יהיו בידיהם. וההבטחה בתורת משה: “וְשַתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַם־סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים” נתקיימה רק בימינו; עם ישראל הרבוני שוכן על שני ימים, זו הפעם הראשונה בתולדותיו. מדינת ישראל היא היחידה בארצות הים התיכון שיש לה מוצא לאוקינוס האטלנטי ולאוקינוס ההודי מבלי להיזקק לתעלת סואץ, כי הים התיכון במערב מחבר אותה עם כל ארצות אירופה והאוקיאנוס האטלנטי, ומפרץ אילת בדרום – מחבר אותה עם ארצות אסיה והאוקיאנוס ההודי. התישבותנו על חופי שני הימים זהו הדבר המייחד שיבת ציון השלישית.

גם אחרי יציאת מצרים וגם אחרי שיבת בבל הגיעו היהודים לארצם היעודה ממזרח ודרך היבשה. הפעם – חזרו היהודים לארצם מהמערב – ודרך הים. זוהי אחת העובדות המרכזיות של שיבת ציון שבימינו. לעובדה זו נודעת חשיבות כלכלית, פוליטית ואסטרטגית, והיא משווה ערכו הרב של חיל־הים הצעיר שלנו.

מדינת ישראל מוקפה ביבשה מכל עבריה עמי ערב אשר נלחמו בה ועדיין הם מסרבים להשלים אתה. אין כל הכרח היסטורי שתשרור לאורך ימים שנאה בין ישראל ובין ערב. להיפך, עובדות־יסוד היסטוריות מחייבות שיתוף פעולה בין העמים השמיים האלה. ישראל וערב זקוקים זה לזה, כי לכל אחד יש מה שחסר לצד השני, ופעולת־גומלין תהיה לברכה לשניהם. אבל אין סיכוי ממשי שהשלום בין ישראל ובין עמי ערב יקום בקרוב. לפי שעה קיימים רק חוזי שביתת־נשק בינינו ובין מצרים, עבר־הירדן, סוריה והלבנון, וכמה משכנינו מדברים על סיבוב שני; ובין שדיבור זה יש בו ממש או אין – עובדה היא שעדיין שורר מצב מלחמה, ואנו סגורים מכל העברים ביבשה, והים – מחוץ לאוויר – הוא אמצעי־התחבורה היחיד העומד לרשותנו, הנותן לנו גישה חפשית לפזורי היהדות בגולה ולאומות העולם. הפסוק הנפלא בישעיה

“הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי־יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ לצִיּוֹן בְּרִנָּה”

(ישעיה נ"א, 10־11)

– קיבל משמעותו האקטואלית רק בדורנו אנו. לא בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני לא שימש הים “דרך־גאולים”. רק בימינו נוהרת העליה דרך הים, מחוץ לעליה הנישאת על כנפי־נשרים של מטוסים. וגורל העליה פירושה גורל המדינה.

גם בטחון המדינה תלוי בים. ציודנו, מזוננו, מסחרנו נישא על גלי הים, ובלי שלטון וכוח ימי לא יעמוד לנו צבא־היבשה וחיל האוויר החזק ביותר. אין כמובן לזלזל בערך צבא היבשה והאוויר. אנו לא נוכל ללכת בדרך טמיסטוקלס אשר יעץ לאתונאים לעזוב את היבשה ולעלות על אניותיהם ולערוך בים מלחמתם נגד הפרסים – והצליח. בלי חיל־יבשה אשר יצליח להעביר המלחמה לארצות האויב ובלי חיל־האוויר אשר ישתלט מהרגע הראשון על שמי ארצנו וינחית מהלומותיו הראשונות על הבסיסים הצבאיים של יריבינו – לא נעמוד; אולם בלי שלטון בים תיהפך מדינת ישראל ל“עיר נצורה”. לפחות אחד משכינינו, והאדיר ביניהם – מצרים – היא מדינה ימית, ולרשותה עומד אחד הנמלים הגדולים ביותר בים התיכון, והיא שליטה על מעבר סואץ, וציה הצבאי הולך וגדול. אמנם במלחמת השחרור הנחלנו למצרים מפלה רצינית בים עזה, והטבענו שתי אניות שלה, מבלי כל הפסד לעצמנו, אבל ארץ עשירה זו יכולה בנקל להתגבר על כשלון ארעי, ואסור שמצרים תוכל לחסום בפנינו הדרך בים התיכון, כי בנפשנו הוא.

אולם חשיבותו של הים היא לא רק מדינית וצבאית; בים תלוי במידה רבה עתידנו המשקי, והים צופן אפשרויות בלתי מוגבלות של התישבות,ואין זה פרדוֹכּס. הים אינו מדבר־מים כפי שנראה הדבר לרבים. הים הוא אוצר בלום שלא יחסר בו כל.

מלבד היותו אמצעי־תחבורה הנוח והזול ביותר, ודרכו אפשר להגיע לכל קצווי ארץ – אוצר הים בתוכו חמרי מזון בלי־סוף, חמרי גלם מכל המינים ואוצרות כוח ועצמה. הים מכסה חלק גדול ביותר של כדור הארץ – ולא נצבו בו כל גבולות. הים הוא חפשי. הים לא נחלק בין העמים והמדינות שביבשה; אין מחיצה בין ים לים, אין מחסום ותחומים מצרים, ועם שיש לו בסיס ארצי ונמל, יכול לשוט בכל רחבי תבל, לעבור שבעת הימים עד אפסי ארץ, ולסובב כדור הארץ לארכו ולרחבו, ולהגיע לכל אומה ולשון. בניגוד ליבשה, המפרידה בין עמים – הרי הים מאחד ומקרב, ומגלם אחדותו של המין האנושי. הוא פותח לאדם אפקים ומרחבים אשר לא יכירם מקומם ביבשה.

אבותינו קראו לים התיכון הים הגדול, כי הם מעולם לא הגיעו מעבר לים, כקרוביהם הצידונים, אולם ים התיכון בעצם אינו אלא אגם, אחד האגמים הסגורים שיש לו מוצא צר לאוקיאנוס האטלנטי שהיהודים הקדמונים מעולם לא הגיעו אליו. וגם האוקיאנוס האטלנטי הוא רק חלק מיצער של הגוש הימי הכביר המקיף את האיים הגדולים שאנו קוראים להם בשם יבשות (קונטיננטים בלעז).

במרחבי הימים האדירים רואה האדם גדלות הטבע ואיתניו, כי הספינה הגדולה והרחבה ביותר שיעשה האדם לעבור ימים אינה אלא כגרגיר חול קטן, לעומת ההשתערות האינסופית של מי הימים. אבל בימים לומד האדם לדעת גם גדולת עצמו ויכלתו העצומה לרדות באיתני הטבע ולחלוש על המרחבים העצומים. האדם החוצה ימים כבירים במכשיר זעיר, מעשה ידיו, מפגין שלטון האיכות על הכמות, יתרון הרוח האנושי על החומר הגלמי העצום של הטבע. ואין כים מרחיב אפקיו של אדם, מגביר בטחונו, מטפח כוחותיו הגנוזים, מחשל גבורתו ועוז־רוחו, מקרבו לטבע ומשליטו עליו.

כיבוש הים – זוהי מההרפתקאות העליונות ועשירות־התוצאות ביותר שנפלו בחלקו של האדם, ותולדות התרבות האנושית והתפשטות המין האנושי והתקרבותו לא יתכנו בלעדיה.

הרפתקה אדירה זו – מחכה עדיין לתיקונה בישראל, וחיל־הים הוא רק התחלתה המיצערה.

אנו מצווים גם על שלטון באוויר, ומטוסי ישראל, מטוסים צבאיים ואזרחיים, חוצים את שמי ארצנו, וכאמצעי־תחבורה נודעת גם לנתיבי־האוויר חשיבות חיונית. אבל הים אינו אמצעי תחבורה בלבד, אם כי קשה להפריז בחשיבותו מבחינה זו. הים הוא מקור מזון וחומר גלמי לא פחות מהאדמה. הדיג והשיט עשויים להיות מקור פרנסה לרבבות ולמאות אלפים מבני ישראל ­ אם נכיר ערכו של הים וימָצא בנו העוז והכושר לרדות בדגת הים ובגליו.

כשם שעלינו להפריח שממות הנגב – כך עלינו לכבוש מרחבי הים. ארצנו הקטנה תשגה ותתרחב אם נבין שחוף הים אינו מחיצה וגבול אלא גשר ופתח – לאימפריה ענקית המשתרעת כמעט לאין־סוף על גלי הימים השוקקים חיים ועושר וכוח ועוז. בכיבוש הים תתפשט מדינת ישראל בכל הארצות, והדיג והשיט אשר ישא את הדגל הישראלי לשבעת הימים, יבטיחו לרבבות עולים קיומם ופרנסתם, ויבצרו עצמאותה הכלכלית והמדינית של ישראל.

כ' בניסן תש"י – 7 באפריל 1950

בכינוס, עין חרוד – תל־יוסף

אנו עומדים במהפכה בגדולה ביותר שנתחוללה בעם היהודי מאז הוא קיים. אמנם קשה לראות הדברים מקרוב, תוך כדי היעשותם והתהוותם, ומשום כך מתבלטים לעינינו גילויי המהפכה כשהם כבר נחלת העבר, אכן – עבר לא כל כך רחוק; ־ רק מלפני שנתיים ומלפני שנה. ובולטים לעין־כל שני הגילויים הראשונים: א) הקמת המדינה; ב) נצחון ישראל על צבאות ערב. אין בדעתי למעט דמותם של שני המאורעות האלה. לשם מה אעשה זאת? סוף סוף, לא בכל שנה מקים עם ישראל מדינה, והנוסחה השגורה על אלפיים שנה של חוסר עצמאות אינה מדויקת. מאז הפסדנו עצמאותנו הממשית עברו יותר מאלפיים שנה. בדורות האחרונים של החשמונאים כבר לא היינו למעשה עצמאים, והרומאים היו שליטיה העליונים של הארץ.

גם נצחונו של צבא־הגנה לישראל הצעיר על צבאות ערב אינו מאורע המתרחש לעיתים תכופות, לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא גם בהיסטוריה העולמית. לא היו אלה אלא התנאים המכשירים את המהפכה; – המהפכה האמיתית באה אך בעקבותיהם, ואנו עומדים עדיין בראשיתה. תכנה ויעודה ההיסטורי של המהפכה הוא קיבוץ גלויות. מהפכה זו ראשונה היא בתולדות עמנו.

כבר פעמיים בדברי־ימיינו הקימונו מדינה יהודית: אחרי יציאת מצרים ואחרי שיבת בבל. אין זה מפחית את הפלא והשגב של הקמת המדינה בשלישית.

ולא אחת עמדנו בשער בפני צבאות אויבים ויכולנו להם. ההיסטוריה הצבאית שלנו היא עתיקת יומין. היא התחילה שלושה חדשים לאחר יציאת מצרים, במלחמה עם עמלק, והיא נמשכה עד סוף המאה האחת־עשרה במלחמה עם נוסעי הצלב. זוהי פרשה ארוכה של אלפים וחמש מאות שנים. ושוב אין זה מפחית את הפלא והשגב של התנערות הגבורה היהודית בימינו ושל נצחון הצבא העברי המחודש על שבע מדינות ערב.

אבל לא באלה החידוש המהפכני של ימינו. העלילה הגדולה והחדשה, שלא היתה עוד דוגמתה בתולדות ישראל, ואשר רק היא נושאת בכנפיה מהפכת־גורלנו, ־ היא עלילת קיבוץ־גלויות.

היתה פעם יציאת מצרים, ושבטים יהודים יצאו מבית־עבדים ושבו לארץ היעודה, הקרובה. המסורת אומרת: ששים רבוא יצאו ממצרים. היתה שיבת בבל. וקצת יותר מארבעים אלף יהודים חזרו מבבל למולדתם שהוגלו ממנה לפני 50־70 שנה. לקיבוץ־הגלויות המתרחש בימינו אין דוגמה בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו, ולא בהיסטוריה של שום אומה ולשון אחרת. לא היתה לשום עם תפוצה כתפוצתנו, שנמשכה אלפי שנים ונתפשטה בכל הארצות בחמשת חלקי תבל; לא היתה כמוה בתקופת יציאת מצרים או שיבת בבל.

אמנם התפוצה היהודית לא החלה אחרי חורבן בית שני. עוד לפני החורבן היו היהודים נפוצים בבבל ובכל ארצות האימפריה הרומאית – בסוריה, ביון, באסיה הקטנה, ברומא, באפריקה. למעשה החלה התפוצה עוד לפני חורבן הבית הראשון, ובמצרים היתה מושבה צבאית יהודית עוד במאה השישית לפס"ה, אבל רק בתקופה מאוחרת הגיעה התפוצה היהודית לשיא התפשטותה, ובימינו כמעט אין ארץ בעולם שלא ימצאו בה פזורי עמנו.

עם הקמת המדינה נהפך הגלגל והתפוצה התחילה להתכנס. צבא־הגנה לישראל גופו היה קיבוץ־גלויות ראשון. לוחמים יהודים מחמישים ושתים ארצות – באירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה, נתכנסו תחת דגלו של הצעיר בצבאות ימינו. ולא עברו שנתיים מיום הקמת המדינה – ולארץ חזרו כבר ארבע מאות אלף יהודים, כמעט פי עשרה מעולי בבל. גלויות שלמות הולכות ומתחסלות – ויוצאיהן מתכנסים במולדת המשוחררת. לעינינו חוסלו גלות בולגריה, צ’כסלובקיה, יוגוסלביה, פולין – ובימים אלו הולכת ומתחסלת גלות תימן – אולי הגלות המופלאה ביותר בתולדות עם ישראל. לפי דברי התימנים עצמם הם יושבים בגלות תימן זה כשלושת אלפים שנה, מימי שלמה המלך. אין כל ספק שהם יושבים בתימן למעלה מאלפים שנה. השתמרותם בגלות נידחה ומרודה זו במשך זמן ארוך כזה – הוא אחד הנסים הגדולים בהיסטוריה היהודית. מרוחק ממרכזי היהדות, בתוך אומה ערבית ירודה, נתונה לקנאות ועריצות של ימי הבינים – שמר שבט יהודי יקר זה על דבקותו ונאמנותו היהודית ועל חזון גאולתו המשיחית – וחזונו קם ויהי. שבט זה כולו הועלה ארצה על כנפי נשרים. ואנחנו עומדים ערב חיסול גלות עתיקה שניה, גלות בבל שסירבה לשוב ארצה בימי עזרא ונחמיה. ובעליית תימן ובבל לא יסתיים התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות.

לא היתה כתופעה הזאת בהיסטוריה האנושית. אחד מחכמינו הקדמונים אמר: גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ. קיבוץ גלויות אז לא היה אלא חזון, חזון עתיד רחוק, הילכתא למשיחא. וחזון זה נעשה בימינו מציאות חיה, דינמית, מהפכנית, המשנה גורלנו בעולם ומַתנה קיומה, בטחונה ועתידה של מדינתנו המחודשת.

מדינה קטנה ורכה זו הוקמה בניגוד לרצונה של אימפריה גדולה שחלשה על המזרח התיכון, וכל עמי ערב הכריזו עליה מלחמת השמד. עמדה לנו גבורת צבאנו הצעיר שהתארגן והתאמן והצטייד בסערת המלחמה. אבל אל תזוח דעתנו! בלי קיבוץ גלויות מדינה זו לא תעמוד, ולא תיכון, לא תיבנה, לא תתגונן.

הפעם עמדנו מעטים מול מרובים. היינו אחד נגד ארבעים. ניצחנו. ולא אעשה הערב בירור ממצה כיצד עמדנו ומדוע ניצחנו. יודע אני, כי אם תקרה מלחמה שניה, מחר או מחרתיים או כעבור חמש או שש שנים – ננצח שוב. אבל הניצחון אשר ניצחנו והניצחון אשר ננצח – ואני בטוח בניצחון אם נוכרח להילחם שוב – לא יעמדו לנו בלי קיבוץ גלויות!

ואין זו רק בעיית בטחון – אם כי בבטחון תלוי הכל. גם אילו נפתרה לנצח בעיית בטחוננו ולא היה חשש שמישהו יתקוף אותנו ביום מן הימים, בדורנו אנו או באחד הדורות הבאים, אין קיום למדינה זו בלי קיבוץ גלויות.

הציבור החי בתל־אביב או בעין־חרוד נתון באשליה. הוא רואה סביבו חיים יהודיים מפכים בלי הרף, ורואה סביבו פעולה ויצירה מבורכת במשק ובתרבות, והוא שוכח שהוא נמצא באי קטן פורח בתוך מדבר־שממה גדול. כל הישובים בארץ אינם אלא איים מעטים בתוך ים השממה הגדול התופס רוב רובה של מדינתנו. הערבים התקיימו מאות בשנים במדבר, ־ הם גם הפכו הארץ לשממה, ־ וזהו פשר תבוסתם וסוד נצחוננו. אנו לא נוכל להתקיים לאורך־ימים בשממה – ובלי קיבוץ גלויות לא נפריח השממה, והמולדת לא תיבנה. הבור לא יתמלא מחוליתו.

אבל לא ביטחון ולא פיתוח הארץ הם עיקרה של המדינה, הם אינם אלא תנאים חיוניים, מוכרחים לעיקר. כי לא ככל המדינות מדינת ישראל. היא לא קמה כאשר קמו מדינות אחרות – אין דוגמה בהיסטוריה לתקומת מדינת ישראל. יחוד תקומתה הוא פרי יחוד יעודה. לא תושבי הארץ הקימו המדינה, ולא למענם הוקמה. אלה שישבו בארץ מאות בשנים – לא רצו במדינת ישראל ונלחמו בה. מדינה זו היתה קימת אלפים בשנה ברוחו, בלבו ובחזונו של העם היהודי; לא בדורנו הודלק החזון – מדורה זו דולקת בנשמת העם היהודי לדורותיו, והיא מאירה בנדודיו זה אלפיים שנה. בנתיבת הסבל והיסורים הנקראת היסטוריה יהודית, ומתוך חזון־עולמים זה, חזון גאולתו, שאב העם היהודי כוחו המופלא לעמוד בפני מנדיו ומרדפיו. לא יחידים ובודדים – העם כולו נשא תוחלת הגאולה בלבו, והמדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת, וקיבוץ גלויות היא משאתה ויעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי יעוד זה היא מתרוקנת מתכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי במינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו.

קיבוץ גלויות – זהו טעם קיומה של מדינת ישראל, טעם צמיחת הישוב, ההגנה; זהו מקור הגבורה שלנו במלחמה; זהו המניע ורוח החיה במפעל היצירה ובפיתוח הארץ; זהו פשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו. כל המעשה שעשינו בשלושת הדורות ובשתי שנות־הפלאים האחרונות אינו אלא הכשרה והכנה לעיקר העיקרים – לקיבוץ גלויות.

ואני חייב למנוע אי־הבנה, אנחנו יצרנו ויוצרים וניצור בארץ דברים שהם מטרה לעצמם. יצרנו נכסים וערכים שזכות קיומם בתוכנו והם מטרה לעצמם. יותר מזה: כל אחד מאתנו, כל בן־אדם הוא מטרה לעצמו. אין בן־אדם אמצעי בלבד לאומה, המעמד, לאנושות, להיסטוריה, אלא ערך מוחלט, מטרה לעצמו. רוח אדם, חירות אדם, יצירת אדם – היא מטרה לעצמה, ואינה זקוקה לשום הצדקה נוספת. עצם קיומה הוא זכות קיומה. ויצרנו בארץ הרבה ערכים שהם מטרה לעצמם. ערכי העבודה, שוויון האדם והאשה, עזרה הדדית, חירות היצירה, הלשון והתרבות, גבורת ההגנה, השיבה לאדמה ולמקורות הטבע, ביטול המחיצה והקרע שבין האדם והיהודי שבתוכו וכדומה – ערכי יסוד אלה אינם אמצעי בלבד, אלא מטרת החיים עצמם. ראויים הם לגופם וכדאי לחיות ולמות עליהם – גם כשאינם צמודים למטרה עליונה.

אפס האדם, שהוא מטרה לעצמו אינו אלא חוליה בשרשרת, ואין טעם לקיומו אם אינו משתלב בשרשרת. נאמנות האדם לערכי המוסר והחברה והתרבות שהוא יוצר נבדקת לאור נאמנותו להשתלבות ההיסטורית, עד כמה הוא מתעלה בלי־הרף בשלבי הסולם העומד ארצה וראשו מגיע השמימה. הערך המוחלט והמטרה לעצמה אינם קפואים וסטטיים, אלא זורמים ומתנועעים, ולא כמים – מלמעלה למטה, אלא כרוח – מלמטה למעלה. ומבחנה של מדינת ישראל, ושל איש ישראל ושל דורנו אנו, הוא קודם כל מבחן הנאמנות לקיבוץ גלויות, זו החוליה הקרובה של גאולתנו. אין זה המבחן האחרון והעליון. אין מבחן אחרון ועליון בהיסטוריה. היו אנשים בתוכנו שהיו אומרים שהמדינה היא המטרה הסופית של הציונות. אנחנו דחינו הנחה כוזבת זו, ואמרנו: המדינה היא אמצעי לציונות ולא מטרתה, וודאי לא מטרתה הסופית, אין מטרה סופית. אין סוף לעליה המתמדת של אדם ואין סוף לעליה האפשרית של עם; גם לאחר שנבצע גאולתנו הלאומית בשלמותה לא נגיע לקץ הדרך, כי אין קץ לדרך. ההיסטוריה תעמיד לפנינו משימות חדשות. אנו חותרים לקראת השיא, אבל ברגע שנתקרב אל השיא הנראה לנו בשעה זו – יתרומם מעליו שיא חדש. זוהי תפארתו של אדם, זהו חביונה של ההיסטוריה, זוהי גדולתה של אומה – הסתערות מתמדת אל על, אמונה בחזון אחרית הימים, שאין לה אחרית.

אבל יש מוקדם ומאוחר. כשאדם עולה במעלה ההר לא די שיראה מרחוק הפיסגה, הגבוהה וישא תמיד עיניו לקראתה. עליו לראות השבילים המוליכים לפיסגה, ועליו לבדוק אם אין בדרכו פחתים ובורות או חיות טורפות. ואם ישנם – עליו להתגבר עליהם או לעקוף אותם, אחרת לא יגיע לפיסגה. והשלב הקרוב בהיסטוריה שלנו, שעלייתו תובעת מאמצי דור, אם לא דורות, ואשר השגתה היא המשימה המרכזית גם של המדינה וגם של העם בימינו – זה שלב קיבוץ גלויות. זוהי החוליה שבו תלויה כל השרשרת ההיסטורית שלנו, ורק אם נצליח להשתלב בה נוכל ללכת הלאה ולקיים הנכסים והערכים אשר כבשנו ויצרנו. אחרת – תעלה עבודתנו עד כה בתוהו.

אנחנו תנועה מהפכנית. עשינו מהפכות עמוקות, שרשיות, בחיינו כאשר אולי לא נעשו בזמן אחר ובמקום אחר. עקרנו מנהגים והרגלים ודרכי־חיים שהסכנו להם מאות בשנים והשתתנו חיינו על יסודות חדשים, בניגוד למקובל ולמקודש אפילו במחשבה הציונית ובמחשבה הסוציאליסטית שקדמה לנו. אבל גם אנשי מהפכה שמרנים הם, והמתח המהפכני אינו מתמיד ואינו מלווה את אישי המהפכה בכל צעדיהם, ולאט לאט הם משתעבדים לשיגרה החדשה, שבשעתה היה לה ערך ותוקף מחדש, אבל בינתיים, עם השינויים והתמורות שאינם פוסקים בחיים, נהפכה היא עצמה לכוח מעכב, עוצר ומחשיל.

ומהו סימנו המובהק של מתח המהפכה?

סימניו שנים: א) מבחן הביצוע. לא האמירה עיקר אלא העשיה. לא הדיבור אלא הדבר. התכונה החשובה ביותר של תנועתנו שאינה שועה לשמות הדברים – אלא למעשי נושאיהם. לא די שמשטר קורא לעצמו בשם סוציאליסטי, וממשלה – בשם ממשלת פועלים; וגוף – בשם גוף חלוצי, אלא בוחנים את רצון ההגשמה ותכנית הפעולה, אם הם הולמים את שמם.

ב) מבחן הכיוון. האם כיוון הפעולה כפות להרגלי העבר והמעשים נעשים בכוח האינרציה השיגרתית, או הם מיועדים לצרכי העתיד. יש דברים שהיו בשעתם מעשים מהפכניים, ובמשך הזמן, עם השתנות התנאים והנסיבות, הם נהפכים למעשים מעכבים, עוצרים ושמרניים.

במשך שבעים שנה עשינו פעולה שהיתה לה מגמה ברורה – בנין מדינה. וכשם שצבת בצבת עשויה, כך על פי רוב נבנית מדינה על ידי מדינה. בידינו לא היו כלים ממלכתיים, והיינו נאלצים להשתמש בתחליפים, והקימונו מסגרות מעין־ממלכתיות לעשות המלאכה. בינתיים נתחבבו ונתקדשו בתוכנו המסגרות האלה, כאילו היו מטרה לעצמה. ואם כי המדינה קמה וביכלתה לעשות המלאכה ביתר שאת ויעילות, אנו ממשיכים לטפח המסגרות הישנות – על חשבון המדינה.

ושוב עלי למנוע אי־הבנה. איני סבור שהמדינה כשהיא לבדה מסוגלת להרים המשא שההיסטוריה הטילה על דורנו. בלי מאמץ עליון של האומה כולה, אשר בראשה תעמוד מדינת ישראל, לא נוכל למשימת דורנו. אפילו עול הבטחון הוא כבד מנשוא, וודאי אין המדינה יכולה להעמיס על עצמה כל המעמסה של בנין הארץ וקיבוץ גלויות. והפעלת העם וטיפוח הכוחות החלוציים מתנים את מילוי יעודה של המדינה, אבל כל אותם הכלים והמסגרות והאירגונים שפעלו לתקומתנו שומה עליהם להוסיף על יכולת המדינה, ולא לגרוע ממנה או לבוא במקומה.

איני בא ברגע זה לבחון כל הכלים שלנו במבחן הכפול אשר ציינתי. אני עומד בפרשת קיבוץ־גלויות, והבעיה המרכזית המעסיקה אותי בשעה זו היא הגברת יכולת הקליטה ומיזוג העליה.

לא די להסיע יהודים לישראל – בספינות ובמטוסים. קיבוץ־הגלויות מציג לפנינו בעיות חמורות, אם לא מסוכנות ומאיימות, בשטח הכלכלי, הכספי, התרבותי והחינוכי. ואני שואל אם תנועתנו החלוצית, המרוכזת בהתישבות העובדת, וקודם כל בקיבוצים ובקבוצות – הדרוכה היא לקראת המשימה המרכזית של דורנו? אני יודע שלהט קיבוץ־הגלויות גדול בכל קיבוץ ובקבוצה, וכל אחד רואה בו להלכה חזות הכל. אבל אני שואל לא להשקפה ולאמונה. ידעתי התשובה העקרונית והעיונית, ואיני מפקפק בכנותה. אבל מהי המציאות מהו הביצוע, ומהו כיוון הפעולה?

במחנות העולים יושבים עכשיו כמאה אלף איש – אוכלים ואינם עושים. הם מתפרנסים על חשבון העם. ואני שואל: מדוע לא נפתחו המשקים לפניהם?

בכל משק שאני מבקר בו הנני שומע שחוזרים על קובלנה אחת: מחסור בידים עובדות. יש שמקצצים בענפים, יש שמצמצמים בייצור; אין כל השטחים נחרשים; חסרים עובדים ללול ולרפת ולגינת־הירק; כל משק זועק לידים עובדות. ־ ובמחנות יושבים 100.000 עולים ואוכלים לחם־חסד. ידעתי שרוב העולים האלה, אולי כולם, לא ירצו להיות חברי קיבוצים וקבוצות. הם לא מסוגלים ואין הם נוטים לכך. האם משום כך תיסגר בפניהם דלת העבודה־ בקיבוצים?

לפני שבועות אחדים ביקרתי במשקי עמק־הירדן, ואני מתוודה: בכל פעם שאני בא לאחד המשקים האלה, אני כאילו נעשה ציוני מחדש. אני עומד ומשתאה ליכולת הטמירה הצפונה בארץ צחיחה ודלה זו, ועוד יותר – ליכולת המופלאה הגנוזה באדם העובד שלנו. ראיתי דגניה ב‘. ידעתי מה סבל המשק הזה במלחמת השחרור. המשק כמעט נהרס – וכשנה אחרי המלחמה אני מוצאו לתמהוני פורח ורב־אוכלוסין ובתוכו שפע של נוער, מבני המקום ומילדי העליה. ובקבוצה זו אשר בראשיתה התווכחו בה מהו הגבול למספר חברי קבוצה ־ 17 איש או 23, איזה משני המספרים הוא המכסימום לקבוצה אינטימית (וזוהי היתה אכסיומה שכל קבוצה צריכה להיות אינטימית), מצאתי בה עכשיו 550 נפש. והרי ישוב זה מאז יסודו, הפריש מאדמתו לייסוד ישובים אחרים. ולמחרת ביקרתי בדגניה א’ וגם בה מצאתי 450 נפש.

ועם כל הגידול הרב והמהיר הזה, התאוננו על מחנק בידים עובדות. וגם החברים באפיקים, המונים למעלה מאלף איש, גם הם סובלים מחוסר עובדים. ופה, בעין חרוד, שמעתי שהמומחה המשקי של הקיבוץ המאוחד פסק פסוקו שמן ההכרח לצמצם ענפי המשק, פן יחטאו חלילה בעבודה שכירה. ואני שואל: האם חוטאים חברי אפיקים שנתנו עבודה לחמשים עולים בבית־החרושת שלהם – מבלי שהעולים האלה נצטרפו לקיבוץ? היש לסגור בפני עולים אלה את משק אפיקים – ומשק עין־חרוד? הנישא שם העליה לשוא?

לא זכיתי להיות חבר הקיבוץ. אבל אני מוקיר אולי לא פחות מחברי קיבוץ את הערכים החברתיים והמוסריים אשר נתגלמו בקיבוץ: ערכי העבודה העצמית, השוויון החברתי, העזרה ההדדית והשותפות הכוללת. ואוי ואבוי יהיה לנו, לא רק לתנועתנו אלא למדינה כולה, אם ערכים אלה יפגעו ויהרסו. אם לא נוכל לקיים בתוכנו ערכים אלה, איני יודע אם נוכל לקיים המדינה, לאמץ קיבוץ־הגלויות.

דבר מדינת ישראל, דבר גאולת העם, דבר תנועת פועלי ארץ־ישראל – אינו חשבון משקי, דאגה ללחם, אף לא ענין של הצלת המונים. לא היינו עושים שליחותנו עד היום בלי תכניה האנושיים העמוקים, בלי חזונה הגדול, שכל ההגדרות המקובלות בתוכנו אינן ממצות מהותו העמוקה והפנימית – לא הגדרה “ציונית” ולא הגדרה “סוציאליסטית”. בלשון העברית יש תואר אחד, לגמרי לא “מדעי” ולא “מודרני” שאולי הוא בלבד הולם תכנו של החזון, והוא התואר “משיחי”. אלמלא הכיסופים המשיחיים לא היתה אומתנו מתקיימת, לא היינו באים הנה ולא היינו עושים מה שעשינו.

לפי החשבונות המשקיים והכלליים “המדעיים” לא היינו צריכים כלל להתקיים, ־ ולא מעטים כפרו בעצם קיומנו – ואנשי המעשה ובעלי־החשבונות הוכיחו שחור על גבי לבן שהמעשה שאנו עומדים לעשות לא יתכן רק מניעים וכוחות מוסריים עמוקים, שלא בזו אמנם גם לקטנות ולחשבונות, חוללה המהפכה העמוקה באנשים המקובצים במקום הזה.

עומד על ידי שלמה לביא. לא רבים בארץ ישוו ליכלתו החקלאית. אבל אני מכיר אותו עוד טרם שידע מה זאת חקלאות, ואני הכרתי את אביו שלא טעם מעודו טעם חקלאות, אלא היה סוחר עירוני בן סוחר עירוני, ואני מסופק אם יש 10% או גם פחות מזה שאבותיהם היו חקלאים, או שאבותיהם נולדו בארץ זו. החזון המשיחי צרר את הלביאים בכוחו האדיר והעלה אותם ארצה והפך אותם לעובדי־אדמה ולבוני קיבוצים.

ואם נפגע בכוח מוסרי זה ובערכים אשר יצר וגילם – נעקור השורש אשר ממנו ניזון המפעל שלנו. וערכים אלה שטופחו בהתישבות העובדת, בקיבוץ ובמושב, הם רק אפס קצהו של החזון אשר אנחנו נושאים בלבנו. בערעור הערכים נסתום המעיין שממנו אנו יונקים. ולאחר קום המדינה אנו זקוקים למעיינות אלה לא פחות מאשר לפני קום המדינה. המדינה לא באה להקל העול ששמנו על עצמנו, אלא להאדירו ולהגדילו. עם קום המדינה הורחב לאין־ערוך הסדן של פעולתנו, ואנו זקוקים עכשיו לפטיש יותר חזק, ועלינו להגביר התנופה והערכים אשר טיפחנו עד כה. לא די שנקיים אותם. עלינו לעשותם לנחלת העם. ועל המדינה, עם כוחה המחייב, לבוא לעזרתנו בדבר זה. ושהמדינה מסוגלת ורוצה להנחיל ערכים חלוציים לכלל כולו, הוכיחה בהקמת נח“ל בתוך צה”ל.

אבל השאלה היא – ואין זאת שאלה חדשה בתולדותינו: הערכים מסורים לנו או אנו מסורים לערכים?

לפני כאלפיים ומאתים שנה תקפו אויבינו את אבותינו הקדמונים בארצם. האויב ידע שליהודים יש ערכים שעליהם ימסרו נפשם, ואחד מהם הוא שבת. והאויב התחכם להתקיף את היהודים בשבת. והיו חסידים אשר סרבו לחלל השבת ולעמוד בפני אויביהם – והם נשמדו. אבל היו יהודים אחרים, החשמונאים, שהיו מסורים ליהדות וערכיה לא פחות מהחסידים, והם אמרו: למען הצלת האומה – נעשה מלחמה גם בשבת. כי השבת נמסרה לאומה, ולא האומה לשבת. והצלת האומה וקיומה קודמים לשבת. והם נלחמו בשבת – לא מפני שערך השבת נתערער, אלא מפני שידעו “עת לעשות לה' – הפרו תורתך”. הם ידעו שרק אם יצילו את העם היהודי – יצילו את השבת.

גם ההתישבות החלוצית לא יעמדו לה כל ערכיה היקרים – אם לא תדע לעמוד במבחן קיבוץ־גלויות.

ידעתי מקומה של התישבות זו בתולדות הישוב, בתולדות התנועה הציונית ובתולדות תנועת־הפועלים. ידעתי מעמדה במלחמת הקוממיות ובהקמת המדינה. אבל עם קום המדינה, מלאכתנו לא נסתיימה אלא מתחילה כאילו מחדש. כל אשר עשינו עד כה אינו אלא הקדמה ומבוא לקיבוץ־גלויות, ולא יתכן שום מפעל וערך שיעמוד בסתירה לקיבוץ־גלויות. דבר זה הוא בבחינת עליון על גבי עליון. הקיבוץ, שנוצר בדרך השליחות ההיסטורית, יבחן (והוא הדין המושב) באיזו מידה הוא משרת בתקופה זו הצרכים החדשים שנתגלו בשלב זה של מילוי שליחותנו.

לפני המערכה האחרונה בנגב, שחלה מיד אחרי יום הכיפורים, סיפרנו לרבנות הראשית בסוד על פתיחת המערכה, והיא נתנה הוראה לכל החיילים הדתיים שביום־כיפורים זה מותר יהיה לאכול ולנסוע ולעשות כל עבודה – לפי פקודת הצבא.

ואני שואל את אנשי הקיבוץ: האם אתם חנוטים יותר מהרבנים שלנו?

עלינו להפנות את העולים במידה האפשרית והמכסימלית לעבודת האדמה, למושב ולקיבוץ. אם העולים ירצו להיות חברים לקיבוץ ולמושב – תבוא עליהם ברכה אבל יש ודאי עולים שמסוגלים ומוכנים ללכת לחקלאות, אבל אינם מסוגלים ומוכנים ללכת לקיבוץ. היש לאפשר ליהודי כזה לעבוד האדמה בקיבוץ ולהתכונן להתישבות – כשבמשק הקיבוץ יש כזה מחסור בידים עובדות? ויש ברכה בעולה ההולך לעבוד האדמה גם לא כחבר הקיבוץ. לא כל חברי הקיבוצים נולדו בקיבוץ. הם גם לא נולדו על ברכי החקלאות והעבודה. לביא ויערי לא התחילו עבודתם בארץ כחברי משק קיבוצי. הם החלו לעבוד כפועלים שכירים. בעצם, כל בוני הקיבוצים הראשונים היו פעם פועלים שכירים. אמנם לא כל הפועלים השכירים הפכו להיות חברי קיבוצים. אבל כלום אין חבר קיבוץ שמח לראות פועלים חיים מפרי עבודתם – אם כי אינם חברי קיבוץ? וכלום אחת היא לקיבוץ ולחבריו – אם העולים שאינם מצטרפים לקיבוץ יהיו עובדי אדמה ומתישבים חקלאים או יהיו אוכלי לחם־חסד במחנות העולים וילכו העירה?

המשקים יכולים לקלוט אלפי עולים; הם יכולים לשמש אמצעי הדרכה חקלאית לרבבות עולים, – ומה פשר הכשלון והאסון הזה שהמשקים נשארו סגורים בפניהם? ידעתי: לא מתוך חוסר ענין בעליה, לא מתוך התנכרות. האין בקיבוץ המאוחד להט לעליה? אלא מתוך שמירת “שבת” אסור לקיבוץ להעסיק עבודה שכירה.

ומהו הפגם בעבודה שכירה? הפגם אינו לא בעבודה ולא בעובד. הפועל השכיר אינו פושע, והעבודה השכירה אינה פשע. וכי מה החטא שעולה יעבוד בעין־חרוד שנה – מבלי להיות בה חבר, ויקבל שכר תמורת עבודתו, וכעבור שנה ילך ויתישב במושב עולים? נדמה לי שכולכם תודו שלא יהיה כל חטא בעולה. ואם חוששים אתם שהחטא ידבק בכם – אתם תהיו “מנצלים”, המתפרנסים מעבודת הזולת, – אדרבה, תנו לעולה ל“נצל” אתכם: ינצל ברכת האדמה והמשק הזה, יספוג לתוכו ריח האדמה ורוח השוויון האנושי של עובדים בני־חורין, ילמד לעבוד בגן או ברפת או בשדה – ותתנו לו תמורה מלאה של פרי עבודתו. הנבצר דבר זה מכם? האינכם נאמנים על עצמכם שלא תעשקו שכרו של העולה?

אומרים לי: זה פוגע בעקרון של עבודה עצמית. כלום אין פה ערבוב מושגים? כלום עבודה עצמית פירושה איסור הנאה מפרי עבודת הזולת? האם הבגדים שאתם לובשים, והמכונות שבהן אתם משתמשים, והצנורות שבהם אתם משקים שדותיכם – האין כל אלה פרי עבודת הזולת שאתם משלמים תמורתה"? זוהי עבודה שכירה, ואפילו לא יהודית ולא ישראלית. כלום עבודה עצמית פירושה אבטרקיה מלאה – שהקיבוץ יחיה וישתמש אך ורק מפרי עבודתו הוא, – ולא יהיה לו כל מגע כלכלי עם העולם שמחוצה לו? מדוע מותר לכם לשלם לקואופרטיב “הארגז” או לבית חרושת פרטי – שעושה עבודה בשבילכם, ומדוע לא יתכן שעולה יעשה עבודה במשק שאין חבריו יכולים לעשות?

ארבע מאות אלף יהודים עלו ארצה מיום קום המדינה. מאה אלף

יושבים במחנות ואינם עושים כלום. במשקים יש מחסור בידים עובדות. היתכן הדבר

שלא תשאלו עצמכם: מה עושה משק זה למען קליטת העליה? ולא תעמוד לכם תשובתכם

אנו שומרים על ערכי הקיבוץ, כאשר לא עמדה לחסידים הראשונים שסרבו להילחם בשבת. גם לא תעמוד תשובתכם שאתם קולטים נוער עולה ואתם מקבלים חברים לקיבוץ. באה לארץ עליה עממית גדולה, ויש לנצל כל האפשרויות המשקיות שבידינו למען הכשירה במידה המכסימלית להתישבות חקלאית. יש לעשות מאמצים עליונים להעביר רובה לחיי עבודה, כי הגלויות האלה המתקבצות עכשיו במולדת היו מנותקות לא רק מהאדמה אלא גם מהעבודה. היש להעלות על הדעת שדווקא המשק החלוצי ביותר, יהיה סגור ומסוגר בפני המונים אלה ולא יתן חלקו בהדרכת העולים לעבודה ולחקלאות?

ההתישבות העובדת והנוער החלוצי נתנו מיטב כוחותיהם לעליה ב' – כשעדיין שערי הארץ היו סגורים בפני העם היהודי. מתנדבי ההעפלה לא דאגו לעליה שתלך לקיבוצים ולהתישבות העובדת – הם ניסו והעפילו להעלות כל יהודי הרוצה לעלות, ולא שאלו אותו התלך למשקי ולקיבוצי. קרה נס: יהודים יכולים לעלות לארצם קוממיות (מחוץ לארצות הנועלות שעריהן בפני היוצאים) – כלום נגרע חלקם של העולים באשר זכו לעלות ארצה בלי מעצר בקפריסין ובלי תעודות מזויפות, וברשותה ובכוחה של מדינת ישראל?

כלום לא ידעתם כל הימים שהעליה אינה מסתיימת בדרוך העולה על חוף הארץ, אלא העיקר הוא הקליטה בארץ – ההשתרשות בעבודה ובקרקע ובמשק ובתרבות. ואני שואל: מדוע לא ילכו אנשי הקיבוץ למחנות העולים ויביאו להם בשורת היצירה המשקית והתרבותית ונסיון חייהם העשיר – לא בדיבור בלבד, אלא בפתחם שערי המשק הקיבוצי בפני העולים?

ודאי לא הכל היו נענים לכך, כאשר לא נענו לשליחי עליה ב'. לא כל היהודים רצו אז לעלות. אבל נענו אלפים ורבבות, וגם עתה יענו לכם אלפים ורבבות מהעולים. כי הייתם באים אליהם לא בפרוגראמות ובתעמולה, אלא בנסיון־חיים ובמפעל מבורך המדבר בשפת המציאות. הייתם מזמינים אותם לעין־חרוד, לגבע, לתל־יוסף ללמוד בהם עבודה, חקלאות, תרבות עברית, עזרה הדדית, והייתם מספרים להם איך קם ונוצר ונבנה המשק הזה, ושגם הם יכולים לבנות וליצור משקים, כרצונם וברוחם.

ואל פחד מיהודים שבאים לעבוד. אל דאגה לערכים הגדולים של ההתישבות העובדת, במושב ובקיבוץ. קליטת עולים, הדרכת עולים, משיכת עולים לעבודה ולחקלאות, חינוך עולים לחיים חדשים, – לא יפגעו בערכים אלא יעלו אותם. יראו ילדי הקיבוץ את ילדי העולים כמו שהם, יראו חברי הקיבוץ את העולים כמו שהם, בזרותם לארץ, לעברית, לעבודה, לשדה, – ותספרו לבניכם: הנה הם, האודים המוצלים; הנה הם שארית ישראל, –נקרב אותם, נפגוש אותם באהבה, באחווה יהודית שאינה תלויה בדבר, בחשבון משקי או קיבוצי, נעזור להם, ילמדו אצלנו מה שילמדו, וילכו אחר־כך לעשות בארץ אשר יעשו. הבזאת תפגעו בערכי הקיבוץ? התחללו יסוד העבודה ה“עצמית” – בתתכם אפשרות לעולים לעבוד ולהיות לחקלאים ולמיישבים, ־ ולו בדרכם הם, ושלא כדרככם? אפשר ויקרה נס – ויפתחו שערי עיראק, ונוכל להעביר כל גלות בבל ארצה. האם לא נפתח להם שערי הארץ, מבלי לשאול אם יש לנו בתים בשבילם או אין, אם ילכו לקיבוץ ואם לא? והאם נביא אותם להחזיקם במחנות? האם לא נעשה מאמץ להפנותם לעבודה ולחקלאות – וכלום נעשה זאת בלי עזרת ההתישבות העובדת, בלי הקיבוצים והמושבים?

היו ימים והעליה באה טיפין טיפין, ומאין־ברירה החזקנו את הנוער, שרצה לעלות, שנים רבות בהכשרה חלוצית. איני מתגעגע ל“ימים הטובים” ההם. – אנו מעלים עכשיו רבבות ומאות אלפים בלא כל הכשרה, ועל עולים אלה שלא קיבלו כל הכשרה, שלא למדו השפה, ולא אומנו לעבודה ולחקלאות – לבנות הארץ ולהקים ישובים חדשים לעשרות ולמאות. ואלה לא יהיו דווקא ישובים בדמותה ובצלמה של דגניה ועין־חרוד. האם לא יתן הקיבוץ יד לתנופה המונית זו, ־ אם כי תנופה זו תיתכן רק בדרכים חדשים אשר לא הסכנו להם עד כה?

אנחנו חיים בזמנים חדשים, בתנאים חדשים, ומוצגות לנו תביעות גדולות בממדים אשר לא ידענו, ועלינו לסגל כל יצירתנו ומחשבתנו לצרכים החדשים, ובזאת ניבחן.

אין אנו יכולים ורשאים לחיות במסגרת פעולתנו ומחשבתנו שבעבר. זכינו – ותקופת העליה של טיפין עברה, ־ ואנו עומדים בפרק של קיבוץ־גלויות. וכל סיסמה של חלוציות, של ציונות גדולה, של סוציאליזם מהפכני ושמות יפים ומצלצלים אחרים מתרוקנת מתכנה, ־ אם אינה עומדת במבחן קיבוץ־גלויות. ומסורת העבר וזכויות העבר לא יסכנו, ־ פנינו לעתיד.

עם הקמת המדינה לא הוקלה עבודתנו. עצמאות יותר משהיא זכות היא חובה. עם עצמאי – פירושו עם הסומך על עצמו בלבד, שהוא נתבע ע"י עצמו והמטיל אחריות על עצמו. כשזרים שלטו בארץ – היינו תובעים, היינו מטילים אחריות על אחרים. עכשיו – אין ממי לתבוע. אנו האחראים לגורל הארץ. והארץ שממה. תשעים אחוזים של ארץ זו אינם מיושבים. ועל הכלל הזה שקוראים לו מדינת ישראל רובצת אחריות איומה. המדינה אינה הממשלה, אף לא הכנסת; המדינה זהו הציבור כולו, שישנו בארץ ושבא אליה. ובציבור זה יש גוש חלוצי – והוא עומד במבחן חמור. – היעמוד בו?

חושש אני שקורה לנו עכשיו מה שקרה לפני שלושים שנה, בתקופה דומה – מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. לא הוקמה אז מדינה יהודית – אבל הוכרה זכותנו למדינה יהודית ונפתח פרק חדש: התחילה עליה עממית. התחיל בנין בממדים יותר רחבים, בזכות, לפי משפט העמים, ולא בהחבא ובניגוד לחוק, כבימי התורכים. והתקופה ההיא נפתחה בפילוג תנועתנו. בועידה הראשונה של תנועתנו שנתכנסה בוינה אחרי המלחמה העולמית – נתפלגנו. מה היה יסוד הפילוג?

אנחנו “פועלי ציון” מהארץ והמיעוט שנשאר נאמן לנו בגולה (קראו להם אז “פועלי ציון ימין”) אמרנו: המלאכה הזאת שיש לעשותה בארץ, אפשר לעשותה רק על־ידי גיוס כל העם היהודי, וקודם כל – גיוס כל התנועה הציונית והקרנות הלאומיות. הרוב בועידה, שדגל בציונות ובסוציאליזם מהפכני, אשר ראה את המהפכה הסוציאלית העולמית עומדת מאחורי הדלת והקוזקים של בודיוני קרובים לויסלה, אמר: לא עם כל העם; הקרנות הלאומיות הן קרנות בורגניות, ההסתדרות הציונית היא תערובת של בורגנות וקלריקליזם; אנחנו נפעל על טהרת הציונות הפרולטרית, לבדנו; לא נשתף פעולה עם הבורגנות ועם הקלריקליזם היהודי. אנו נשמור על הערכים הפרולטריים ובגאווה רבה קראו לעצמם “פועלי־ציון־שמאל”.

עברו שלושים שנה – וראינו את המפעל הפרולטרי העצום שהקימו “פועלי־ציון־שמאל” בארץ, את הערכים הפועליים אשר יצרו והתרבות הפרולטרית אשר טיפחו ואת הכוח המהפכני האדיר אשר אירגנו וחיזקו: מועדון דל בתל־אביב ובעוד איזה מקום, ירחון עלוב באידיש ואולי עוד משהו שאיני זוכר ברגע הזה ושאיש אינו יודע עליו. לעומתם עומדים מפעלי העבודה בארץ, הסתדרות העובדים, ההתישבות העובדת, התנועה החלוצית, ההגמוניה הפועלית בישוב, בציונות ובמדינה שהקים “הימין” אשר “הצטרף לבורגנות היהודית” בהסתדרות הציונית ובקרנות הלאומיות.

ההיסטוריה אינה חוזרת אף פעם בדיוק. הקמת המדינה אינה הצהרת־בלפור. קיבוץ־גלויות איננו עליה לפי סרטיפיקטים. ותנועתנו העולמית לא נתפלגה. אבל נתפלגה התנועה החלוצית בארץ. נשתנו השמות אבל לא נשתנה בהרבה התוכן. שוב אוריינטציה על “המהפכה” בעולם – כנגד האוריינטציה על עצמנו, שוב – חלוציות “שמאלית” צרופה – המתרוקנת מכל תוכן חלוצי, כנגד אחריות לאומית כוללת הנישאת בעיקר על כתפי הפועלים.

“פועלי־ציון־שמאל” שנתפרדו מאתנו בגלל השתתפותנו בהסתדרות הציונית, חזרו לאחר שלושים שנה – כשהם דלים וריקים – אל ההסתדרות הציונית. איני בטוח שלשמאל החלוצי עכשיו ניתנו שלושים שנה לחזור בהם. אנו עדים לראשית החיסול של כל הערכים הציוניים והחלוציים באגף חשוב ויקר של הגוף החלוצי, לא חיסול מדעת וברצון. זרובבל וניר לא היו בשעת הפילוג פחות ציונים בהכרתם הסובייקטיבית מאשר בן־צבי וקפלנסקי ולוקר מ“פועלי־ציון־ימין”. ואני לא אפסול כוונותיהם הציוניות והחלוציות של יערי וטבנקין. אני בטוח שהם מאמינים בציונות החלוצית, ונאמנים לה במחשבתם. אבל הכוונה הסובייקטיבית בלבד אינה קובעת. קובע הביצוע, המעשה. “פועלי־ציון־שמאל” נידונו במשך שלושים שנה לעקרות. ויש הבדל בין זמננו זה ובין שלושים השנים שקדמו לו. “פועלי־ציון־שמאל” עמדו מחוץ להסתדרות הציונית ומחוץ למפעל הישובי – אבל הם לא פגעו בו ולא יכלו לפגוע בו. הם עמדו בעקרותם – ובאמונתם הערטילאית. מסופקני אם בתנאים החדשים – בקיום מדינה יהודית, בתקופה של קיבוץ־גלויות, במצב הבינלאומי הנוכחי – תיתכן נאמנות לציונות מופשטת ול“חלוציות” שאינה קשורה בהגשמה. וחושש אני שאנו עדים להתחלה של מפולת שאין לה תקנה, למדרון ששום מעצור לא יעכב הדרדרות לתוך התהום.

הפילוג שנפל בכוח החלוצי לא אתמול החל, גם לא במועצה של מפ“ם בפתח־תקוה, שבה החלט על אי־השתתפות המפלגה בממשלה הנבחרת הראשונה. אין זה עניני כרגע להגיע למקורות הפילוג. אולם עובדה היא שחלק חשוב של תנועת־הפועלים החלוצית החליט להעמיד עצמו מחוץ לאחריות המדינה. אמנם מיעוט ניכר התנגד לעמדה ליקוידציונית זו, אבל גם המיעוט קיבל על עצמו דין הרוב, ומפ”ם כולה התנערה מהעול המוטל על מדינה זו, עול קיבוץ־גלויות, בטחון ופיתוח הארץ. אין הסתלקות זו כרוכה באידיאולוגיה של “פועלי־ציון־שמאל” שפרשו מההסתדרות הציונית, אבל הסרת עול המדינה חמורה במהותה ובתוצאותיה מפרישה מההסתדרות הציונית.

וכשאומרים אנשי מפ“ם שהם נאמנים לקיבוץ־גלויות ולבטחון ולפיתוח הארץ – איני מפקפק בכנותם הסובייקטיבית. ולא עוד אלא שאיני מטיל ספק ברצונם לקלוט עולים במשקיהם ולהקים משקים חדשים לקליטת עולים. בזאת הם נבדלים מ”פועלי־ציון־שמאל“. הללו לא זו בלבד שפסלו את ההסתדרות הציונית, אלא גם סרבו ליהנות מעזרתה ומאמצעיה. אנשי מפ”ם הם יותר מעשיים. אין הם מדירים עצמם מהנאה מהמדינה ומההסתדרות הציונית; והם מוכנים גם ליהנות מהעליה למען הגדיל משקיהם וקיבוציהם. אבל הם מסתלקים לשאת באחריות המדינה כולה. וחלוציות המתפרקת מעול ומחובה מתכנה, ונהפכת לסיסמת רמיה.

הם פרקו מעליהם לא רק עול המדינה, אלא גם עול מעמד הפועלים. מעמד הפועלים בארץ הוא מאורגן, והסתדרות העובדים אינה כלי ארגוני בלבד, אלא מסגרת של יצירה ואחריות. ההסתדרות בנויה על חופש־דעה ומשמעת־פעולה. חילוקי־הדעות שהיו בינינו ובין חברי מפ“ם נידונו ברחבי ציבור הפועלים, ועם הבחירות לכנסת נתקיימו גם בחירות להסתדרות, ונפלה הכרעה, הכרעה ברורה: שנים כנגד אחד. אולם השליש של מפ”ם לא קיבל הדין – והוא פועל בניגוד להכרעת הרוב של מעמד הפועלים.

יש ארצות שבהן יש שלטון המיעוט. הייתי באחת הארצות האלה – בבולגריה – לפני שנים אחדות. המפלגה הקומוניסטית בה, כוחה בזמן ביקורי לא עלה על כוחה של המפלגה הקומוניסטית בארץ. הדבר היה רק לפני ארבע שנים וחצי. העם הבולגרי הוא עם של איכרים, שהיו מאורגנים היטב, ומפלגת האיכרים היתה רוב מכריע בעם הבולגרי. וידעה היטב מה היא רוצה ומה דרכה. עכשיו שלטת שם המפלגה הקומוניסטית. כי שם הכריע לא הרוב במדינה, אלא כוח צבאי זר שעמד לימין המפלגה הקומוניסטית.

בישראל מכריע הרוב. והרוב הברור של פועלי ישראל הכריע. מפ"ם דחתה הכרעה זו. ודחיה זו היא הרת תוצאות חמורות, אולי לא פחות מההסתלקות לשאת בעול המדינה.

ודאי מותר למיעוט להאמין שהוא יהפך פעם לרוב, ומותר לו

לנקוט בכל האמצעים הכשרים להפוך הרוב למיעוט. זוהי זכותו. במה דברים אמורים

אם הוא מקבל על עצמו הדין ונושא באחריות הכלל – כלל המדינה וכלל מעמד הפועלים – יחד עם הרוב. מפ"ם פרקה מעליה העול.

בימים כתיקונם ובמדינות כתיקונן יתכן אולי גם דבר זה. בימינו אלה במדינת ישראל – פריקת עול היא ראשית חיסול כל הערכים החלוציים, הפועליים, הממלכתיים, כי יש גורם הזמן. הערכת החשיבות של גורם זה היא אולי מהדברים הקשים ביותר בשביל יהודי. לנו יש היסטוריה ארוכה של ארבעת אלפים שנה, והזמן לא נחשב בעינינו. אנו זוכרים דברים שקרו לפני אלפי שנים כאילו קרו אתמול. לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנים לא יכלו היהודים להתמהמה במצרים כי גורשו ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות – ועד היום אנו אוכלים מצות באותם הימים. לפני אלפים וחמש מאות שנים נהרג גדליהו. – בינתים נהרגו מיליונים של יהודים, ועדיין קיים “צום גדליהו”; ומאות בשנים התפללנו למדינה יהודית התפללנו וחיכינו בסבלנות רבה. עם הקמת המדינה נעשה הזמן לגורם “בוער” בחיינו. ארץ־ישראל היתה שוממה, עזובה ומדולדלת מאות בשנים, מאז הורחקנו מעל אדמתנו, והארץ – תחת שלטון זר – היתה יכולה לעמוד בעזובתה עוד מאות בשנים. אבל היא אינה יכולה לעמוד זמן רב בהריסותיה במדינת ישראל – כי מדינת ישראל לא תעמוד ולא תיכון כשאדמתה תהיה שוממה.

אילו קמה מדינה זו לא בשנת 1948 אלא בשנת 1937 – לא היו נשמדים ששה מיליונים יהודים באירופה, ומעמדה של מדינת ישראל היה עכשיו לגמרי אחר. מה הן אחת־עשרה שנה בתולדות עם המונה אלפי שנה? אבל הבדל קטן זה בזמן הכריע גורלה של יהדות אירופה.

ביום שבוטל המנדט הבריטי והוקמה המדינה, הוכרז עליה מלחמה מצד כל אומות ערב, וצבאותיהן פלשו ארצה. ואילו לא היינו בעוד זמן דואגים להצטייד בנשק ולהתכונן לקראת התמודדות גורלית זו – מי יודע אם היה נמצא היום אף יהודי אחד חי בארץ.

עכשיו אנו עומדים בראשית קיבוץ הגלויות. גם לאמריקה נהרו במשך עשרות שנים המונים מכל קצווי עולם. אבל לאמריקה היה פנאי. הזמן לא דחק עליה, ואחרי מלחמת השחרור של ארצות־הברית עברו כעשרים וחמש שנים עד שהוכפל ישובה. ממשלת־ישראל הנבחרת הראשונה הודיעה שמשימתה המרכזית תהיה הכפלת הישוב במשך ארבע שנים, ולפי ממדי העליה עכשיו יתכן שהדבר יעשה בפחות מארבע שנים. כי הזמן דוחק. גם המדינה וגם העולם דוחקים. יהודי בבל לא עלו במשך אלפים וחמש מאות שנים. הם עומדים לעלות עכשיו בשנה אחת – לא באשר כולם נעשו ציונים־חלוצים, אלא מפני שחרב הונחה על צווארם. ויש להם רק ברירה אחת: לעלות מיד – או ליהרס.

על מדינתנו להתבצר ולהתבסס – אחרת תתערער ותיהרס. בימינו אלה מתחשל כוח הבטחון ומונחים היסודות לפיתוח מהיר ונמרץ של הארץ; אנו קולטים מאות אלפים עולים ועלינו למזגם ולהשרישם במדינה. ומי שפורק מעל עצמו בתקופה זו האחריות והעול – מחסל ביודעים או בלא־יודעים אחריותו ושליחותו הציונית והחלוצית, ושום שבועה ונדר שיחזור בתשובה לאחר שיהיה לו רוב בזמן מן הזמנים – לא יעמוד לו. זכויות העבר וכוונת העתיד אינן מעלות ואינן מורידות. כשהצענו לאנשי מפ"ם השתתפות בממשלה לא הצענו להם פרס וגמול בעד מעשיהם, אלא ראינו חובה לשתפם בעול הכבד המוטל עלינו. איני יודע מהי ממשלה במדינה אחרת, שהיא מגובשת ועומדת בנויה ומפותחת, מסודרת ויציבה; שם הממשלה היא אולי שררה. אבל יודע אני היטב מה זאת ממשלה במדינת ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה, שאדמתה עומדת בשממותה, ועמה עדיין מפוזר בכל קצות תבל, ובכל פינה עומדים לפני מעשה בראשית. כאן אין זו שררה, אלא עמידה נואשת בחפירות־קרב.

והרי אפיסודה קטנה לדוגמה: גורל ירושלים. פתאום הועמדנו המדינה הקטנה הזאת, בפני שלושה כוחות עולמיים: האיסלם, הקאטוליות והקומוניזם שעשו יד אחת בעצרת האומות המאוחדות לעקור את ירושלים מגוף המדינה היהודית. זוהי אולי אפיסודה חולפת, כי לברית הזאת אין בסיס משותף ואין לה עילה ממשית. אבל שוו לעיניכם בעיית הבטחון. מדינה ששטחה עשרים אלף קילומטר מרובע וישוב כמיליון נפש, מוקפת מכל עבריה אויבים המונים 50 מיליון, ושטחם תופס שטח של ששה וחצי מיליון קילומטר מרובע, בערך כמעט פי 350 משטחה של מדינתנו. ולכך יש להוסיף עוד ארבע ארצות ערב – לוב, טוניס, אלג’יר ומרוקו המונות כ־23 מיליון איש ותופסות שטח קרוב ל־4,5 מיליון קילומטר. השטח הזה, המיושב עמים דוברי ערבית – וזהו גוף רצוף ומשתרע מדרום הרי הטברוס עד האוקינוס האטלנטי, לאורך כל הגדה המזרחית והדרומית של הים התיכון – משתרע על אחד־עשר מיליון קילומטר – פי 575 משטחה של מדינת ישראל, ומאוכלס כשבעים מיליון נפש, פי שבעים מתושבי ישראל. וגוש ענקי זה יש לו באסיה הינטרלנד מוסלמי ענקי: תורכיה, פרס, אפגניסטן, פקיסטן ואינדונזיה, המונות 206 מיליון איש ושטחן מתפשט על פני שטח של חמשה וחצי מיליון קילומטר מרובע.

ותהליך קיבוץ־גלויות אין דומה לו בקשיים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. עלינו לקלוט המוני עולים בזמן קצר כשאין במדינה מזון, בתים, תעסוקה, מכשירי עבודה וחמרי גלם בשביל העולים, הבאים לארץ ברובם המכריע בחוסר כל, וגם בלי צידה רוחנית. ואי־אפשר להגיד ליהודי תימן ובבל: חכו, עד שנשיג האמצעים הדרושים ונבנה לכם בתים ונכין לכם אפשרויות עבודה ותעסוקה. עלינו קודם כל להעלותם – ולדאוג אחר כך לאמצעי קליטתם הכלכלית ומיזוגם הרוחני והתרבותי.

ולא נוכל לפתח הארץ בקצב שלפני המדינה: 4 ישובים לשנה, עיבוד נוסף של 10.000 דונם לכל שנה והעלאה על הקרקע של 1400 איש לשנה, כאשר עשינו בממוצע במשך שבעים השנה שקדמו להקמת המדינה. לאחר הקמת המדינה עלה הקצב פי שלושים – ואף הוא אינו מספיק.

איני יודע שום ארץ ושום תקופה שבה הוטל על מדינה חדשה (או עתיקה) קטנה (או גדולה) נטל עצום ומאמץ עליון כזה בשטח המדיני, הבטחוני, הכלכלי והתרבותי כאשר הוטל על מדינת ישראל וממשלתה, – וכל מי שפורק מעל עצמו חלקו בעול אדיר זה, הריהו למעשה מחסל אחריותו וזיקתו לבטחונה של המדינה, לקיבוץ־גלויות, לבנין הארץ ולעתידו של עם ישראל. והסיסמאות הנמלצות והיפות, גם כשהן נאמרות בכנות סובייקטיבית, אין להן כל ערך וממש – אם אינן עומדות במבחן הביצוע.

ועלי להגיד לחברינו בהתישבות העובדת ולכל איש בישראל: הוקם כלי גדול ויקר שלא היה לעמנו מאות בשנים: מדינה יהודית. וביכלתה של המדינה לעשות מה שלא יכלה לעשות ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, העיריות, התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים וכל שאר התאים והגופים שהיו לנו עד עכשיו. אבל גם המדינה אינה כל־יכולה. אפילו מדינה גדולה, אדירה, יציבה ועשירה אינה כל־יכולה. ומדינה קטנה, מיצערה, רכה ודלה זו לא כל שכן. ודווקא ממדינה זו תובעת ההיסטוריה תביעות שלא הציגו בימינו (או בזמן אחר) לאף מדינה אחרת. והמדינה לא תעשה שליחותה אם לרשותה לא תעמוד תנועה חלוצית – לא כזו המתפארת בעברה החלוצי ובמעשיה החלוציים בימים שלפני המדינה, אלא כזו המקבלת על עצמה בתנופה חלוצית המשימות שהצגנו לפנינו עם קום המדינה, בממדים החדשים ובקצב החדש של העליה וההתישבות, ובחריפות החדשה של בעיותינו המדיניות והצבאיות ובנסיבות החדשות שלקיום מסגרת חובה ממלכתית, התובעת ונתבעת מכל תושב.

היו לנו כוחות חלוציים – ועוד יש לנו, וזה היה הנכס החשוב והמפרה ביותר של מפעלנו, ובזכות נכס זה עשינו אשר עשינו. בו סוד הכיבושים שלנו במשך שבעים שנה, ובו סוד הקמת המדינה ונצחונות צה"ל.

אבל צפונה סכנה לכוחות החלוציים שלנו: במשך שבעים שנה פעלו במקום – מדינה, מחוץ למסגרת של מדינה, ותחת שלטון זר, לעתים עוין, לעתים אוהד, לעתים נייטרלי ואדיש. אבל תמיד היתה אחריות השלטון על שכמי זרים – ואנחנו היינו רק התובעים והמבקרים, ומשום כך ממדי פעולתה וקצב פעולתה היו מצומצמים ואטיים. והרגל נעשה טבע. ועדיין הכוחות החלוציים לא הסתגלו לממדים החדשים, לקצב החדש – והעיקר לאחריות החדשה, האחריות הכוללת, המלאה והשלמה המוטלת עלינו, ועלינו בלבד. ואין אנו עוד תובעים – אלא נתבעים. לא מבקרים ומקטרגים – אלא עושים ומעשים, ומי שמבכר המלאכה הקלה של מבקר ותובע – מוציא עצמו מן הכלל ומתנכר לערך היסודי של החלוציות, ותהיינה זכויותיו החלוציות בעבר אשר תהיינה.

ממציאי הקשת והחץ הכניסו מהפכה בדרכי המלחמה וההתגוננות של האדם הקדמוני אשר ידע רק השימוש באגרופיו ובשניו; “ללמד בני יהודה קשת” – היה יעוד־תהלה בימי שאול ודוד. אבל לא נתכונן עכשיו להגן על מדינת ישראל בקשת וחץ. והכוחות החלוציים שלנו יחטיאו מטרתם ויאבדו עולמם אם לא יראו התמורות העמוקות שחלו ויחולו בחיינו בתקופת המדינה וקיבוץ־הגלויות.

בועידת “אחדות העבודה” בעין־חרוד לפני עשרים ושש שנה החלטנו על הצורך ביצירת קיבוצים גדולים רבי יכולת בעבודה ובהתישבות ובהגנה, המיועדים לקליטת העליה, לחינוך העובד, לאיחוד החקלאות, המלאכה והחרושת, לשוויון כלכלי של חבריה, לאחריות ומשמעת מעמדית, והתנועה הקבוצתית והקיבוצית מילאה שליחות זו בשנים שקדמו להקמת המדינה.

אנו זקוקים עכשיו לתנועה חלוצית מחודשת ומרובת־תנופה אשר תעמוד לרשות יעודי המדינה בקיבוץ־גלויות, הגברת הבטחון, הפרחת השממה בנגב, צרכי יעור ההרים והחולות, יישוב מבואות ירושלים ואזורי הספר, בנין אילת והערבה, כיבוש הים והאוויר, הנחלת הלשון, ידיעת הארץ וערכי התנועה לעליה העשוקה כל חינוך ומורשה יהודית ואנושית.

החלוציות במסגרת המדינה – תסכון רק בתנופה חדשה, מותאמת לצרכים שנתחדשו וגדלו ולקצב שנוחש. רק חלוציות המוכנה לשרת באמונה את המדינה בכל משימותיה המהפכניות – במסגרתן החדשה – תהיה מעכשיו ראויה לשמה.

כ“א בניסן תש”י – 8 באפריל 1950

ידעתי שדברי, בכל אופן חלק מדברי, לא יהיו לרצון כל החברים, ואיני מתפלא, וגם איני מתרעם על כך שכמה מהמתווכחים הושיבו אותי על ספסל הנאשמים. מי שדן בעניני הציבור, חייב להעמיד עצמו למשפט הציבור. אולם בשבתי ברצון על ספסל הנאשמים, אני טוען: “איני מודה באשמה!”.

נשמעו כאן האשמות שהן רק פרי אי־הבנה או שיבושי העתונות. לא קבלתי בכנסת על ההתישבות העובדת שלא עשתה חלקה במלחמה. ידוע לי לא פחות ממי שהוא אחר בארץ מה עשו משקינו בשעת המלחמה. אולם היו חברים שטענו בכנסת כי ההתנדבות לבטחון פסקה. לאלה אמרתי: “קובלים שאין התנדבות לצבא. לצערי עלי לציין שאפילו בימי המלחמה, בעצם ימי הקרבות, לא היתה כמעט התנדבות, אלא נתגייסו רק אלה שנתחייבו על־ידי צווים, מחוץ למעטים יוצאים מן הכלל, בעיקר בקרב חברותינו”. וציינתי אז: “נדמה לי שמקור הכשלון החלוצי הוא בתפיסה המוטעית של המדינה. סבורים שלאחר הקמת המדינה אין צורך בהתנדבות חלוצית; שהכל נעשה בכוח המדינה, בכוח החוק והמנגנון והמסים. כי אי־אפשר להגיד על ציבורנו שאינו יודע להתנדב. התנדבו בזמן מלחמת־העולם הראשונה, התנדבו להגנה, התנדבו ליחידות יהודיות בצבא הבריטי במלחמת־העולם השניה, ואולם לצבא־הגנה לישראל כמעט שלא התנדבו, גם לא בימי המלחמה. ומה הפלא שאין עכשיו התנדבות מספיקה – כשמתנהלת בפומבי תעמולת־השמצה על הרוח הרעה אשר בצבא”. לדברי אלה לא היתה כל שייכות לקיבוצים ולהתישבות העובדת.

אבל נכון הדבר שדיברתי קשות בכנסת על התנועה הקיבוצית ביחסה לקליטת העליה.

אמרתי אז בכנסת דברים אלה: “עכשיו תרשו לי להגיד דברים אחדים לא כאיש הממשלה אלא כאחד החלוצים – אני רואה חובה לעצמי להגיד מלים אחדות לחלוצים. התנועה הקיבוצית בתוכנו, הדוגלת, ולא לשוא, בחלוציות – לא הכזיבה אף פעם כאשר הכזיבה בתקופה גדולה וקשה זו. איפה התנועה החלוצית בקליטת העליה? אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם – מה עשו בשביל העליה העממית הגדולה? בשביל העליה של משקם – כן. בשביל העליה של קיבוצם – כן. אבל מה עשו בשביל שלוש מאות אלף העולים? אני בוש ונכלם שתי שנים אלה למראה כשלונה של התנועה החלוצית. נפל הדבר הגדול ביותר בתולדותינו, החלה יציאת מצרים, החל קיבוץ־גלויות. ומה עשו חלוצינו? האם גויסו הקיבוצים לשם כך? – עוד לא היה כשלון כזה לתנועתנו. אני יודע שחלוצינו מוכנים לחלק את מיטתם ואת פיתם עם כל אלה שבאים למשקם. אבל ישנם רבבות יהודים שאינם באים דווקא למשקים אלה, וגם הם רוצים לעבוד, רוצים להיות חקלאים, רוצים להתישב על הקרקע, רוצים ליצור משקים.–הנענה הציבור החלוצי לצרכי רבבות אלה, מחוץ לאנשי המושבים? אני יודע כל התירוצים, והתירוצים הם – שמירה, כאילו, על ערכים חלוציים. בעיני זהו ערעור יסודה של החלוציות”.

איני מוכן לחזור בי אף ממלה אחת מהדברים אשר אמרתי. למחרת דברי בכנסת ניגש אלי אחד החברים מראשי הקיבוץ המאוחד, מסיעת מפ“ם בכנסת, שלא חדלתי לראותו כחבר וכידיד, ואמר לי:”מה שאמרת אתמול – זאת אמת. אבל זאת אמת אכזרית. איך יכולת להתאכזר כל כך?" לא קיבלתי טענתו של מנהיג מפ"מי זה. נפל בחלקי לא רק לומר אלא גם לעשות דברים אכזריים. כשכל העולם היהודי חגג בשמחה ובגאווה הנצחונות הצבאיים שלנו – והיה על מה לשמוח; נצחונות כאלה אינם מתרחשים בכל יום, ־ לא היתה השמחה במעוני. כי לא יכולתי אף לרגע לשכוח ־ ולא אשכח כל חיי – המחיר היקר ששילמנו, ולא יכולתי לשכוח ולא אשכח שאני שלחתי טובי נערינו ליהרג. בכל חיי לא היה דבר שנוא וארור בעיני כמלחמה, ויחסי למלחמה לא נשתנה גם בעצם מלחמת השחרור, ־ אבל היה הכרח מר, אכזרי, לעשות המלחמה הזאת, לא היה לנו כל מפלט, ולעשות דברים אכזריים קשה יותר מלהגיד דברים אכזריים. אפס אין להתחמק מהחובה – ותהיה מרה כמוות. וגם אין להירתע מהאמת, אף אם היא מרה כמוות.

מדברי כמה חברים נתרשמתי שחלק מהתנועה הקיבוצית סובל מתסביך כפול: גם מתסביך נחיתות וגם מתסביך עליונות. ושני התסביכים אינם במקומם.

אין כל יסוד לתסביך נחיתות שלקו בו כמה חברים בקיבוץ. נכון שעל הקיבוץ עובד משבר, שהוא חלק מהמשבר הכללי העובר אולי על כולנו. עמדנו במתיחות גדולה בימי המלחמה. הוצגנו בפני משימות קשות. ועדיין אין אנו יכולים להשתלט עליהן. אבל למפעל הקיבוצי אין להתבייש – אם נסיח דעתנו לרגע מבעיית העליה. חלקו של המשק הקיבוצי במלחמה, חלקו בהקמת המדינה, מעמדו של הקיבוץ בנוער, יכלתו היוצרת, כל אלה אינם נותנים לו כל יסוד להתבייש, ואין שחר לחששות שהביעו כאן חברים כאילו ערכי הקיבוץ מתערערים. לפני שלושים־ארבעים שנה היה חשש זה אולי מובן: לא היה ברור עדיין אם המשק הקיבוצי יעמוד במבחן העצמאות הכלכלית והחברתית, ואם רבים, לא יחידי סגולה, יצליחו להיות בוני קיבוצים. התנועה הקיבוצית עמדה בכל המבחנים והוכיחה יכלתה המשקית, החברתית, החינוכית. היא הוכיחה כושר התרחבות והתפשטות. היא אמנם נתנסתה בזעזועים פנימיים, ועוד תתנסה, אבל כוחה אתה, כוחה בה, וערכיה הם צאן־ברזל, והגוף הישראלי לא יצויר כלל בלי צמחי־חמד אלה, שהכו שרשים בקרקע ועמדו בפני רוחות מצויים ובלתי מצויים. ואין כל יסוד לחששות ולפחד.

אך אין גם יסוד לתסביך עליונות, שהייתי מכנו בלשון פרויד – נרקיסי, התאהבות עצמית, עד כדי אי־ראיה של חיי הקיבוץ. הקיבוץ כשהוא לבדו אינו פותר עדיין כל בעיותינו, ובראש־וראשונה לא בעיותינו המרכזיות: בטחון וקיבוץ־גלויות. בתוך מסגרת הקיבוץ נעשו ונעשים דברים יקרים וכבירים, שערכם רב לא רק לחברי הקיבוץ אלא למדינה כולה, ולדעתי – לא רק למדינת ישראל. הקיבוץ – אני מאמין – מפלס דרך חדשה למין האנושי במזיגת החירות והשוויון ובשילוב עניני היחיד והרבים, כאשר לא עשתה זאת כל צורה חברתית ומשקית אחרת. אבל אין לדרוש מהקיבוץ מה שאין בו, וחברי הקיבוץ אינם יכולים להתעלם מהמשימות המרכזיות החורגות ממסגרת הקיבוץ. חבר קיבוץ חייב למלא חובתו לבטחון המדינה במסגרת צבא־הגנה לישראל, אם כי כל משק משמש בעצם קיומו משען לבטחון, כי הבטחון עכשיו אינו עוד כבטחון בימי התורכים ובימי שלטון המנדט – הגנה על ישובים ובכוח הישובים. – בני הקיבוץ ובנותיו חייבים, ככל הבנים והבנות בישראל, למלא שירותי הבטחון במסגרת ממלכתית אחת ולעמוד לפקודת המדינה, אם כי “בימים הטובים ההם” שלפני המדינה, היו חברים בקיבוצים, וביניהם מראשי הקיבוץ המאוחד, שהיו סבורים שחברי הקיבוצים יפעלו לצרכי הגנה אך ורק במסגרת הקיבוץ. ולא יעלה על דעת מי שהוא לטעון עכשיו שצבא־הגנה לישראל פירושו ערעור ערכי הקיבוץ ומסגרתו, מפני שבצה"ל מתאמנים ופועלים בחורים ובחורות מקיבוצים ומלא־קיבוצים בפורמציות צבאיות שאינן מתחשבות כלל עם מוצאו של החייל.

והוא הדין – בשנוי התנאים – ביחס לעליה.

כשם שאין אנשי הקיבוץ יכולים למצות חלקם בבטחון בשטח הקיבוץ – כך אינם יכולים, לדעתי, לצמצם עזרתם לעליה – במסגרת הקיבוץ וערכיו.

החבר ש. לא היה צריך כלל להוכיח כאן שיש לו הזכות לחיות חיי שיתוף ושוויון. אין זכותו זו טעונה כלל סניגוריה. אבל אין הוא יכול לצאת ידי חובה במצוות שיתוף ושיוויון, ־ בתקופה זו של קיבוץ־גלויות. יהודי בולגריה ורומניה, אוסטריה וגרמניה, תימן ובבל מתפרצים לעלות – ואין הם מוכנים להיכנס לקיבוץ ולחיות חיי שיתוף ושיוויון כחבר ש. הנעלה אותם או לא? זוהי כמובן רק שאלה רטורית, כי ידעתי תשובתו של כל חבר וחבר. אבל אני שואל את החבר ש.: כיצד יסייע אף הוא לעלייתם, לקליטתם, להדריכם בעבודה חקלאית, להתישבותם – בתנאים ובנסיבות ההולמים אותם? והשאלה אינה מכוונת לחבר הבודד בקיבוץ, אלא לכל משק קיבוצי באשר הוא משק־עבודה ומשק חקלאי. מהי תרומתו לקליטת העולים בעבודה, בחקלאות, בהתישבות?

אני כופר בסתירה שבין ערכי הקיבוץ ובין מצוות קליטת עולים. אילו היתה סתירה – הייתי אומר בלי היסוס: קליטת עליה קודמת. לפני שנתיים עמדנו לפני ברירה כזו: שמירה על המשק או נצחון במלחמה. ואמרנו: הנצחון קודם לכל, ־ ואפילו במחיר הרס המשק. ונהרסו משקים, ומה שגרוע יותר – נהרסו חיים יקרים שאין להם תקנה, כי משקים נבנו מחדש. המתים לא יכולנו להחיות.

אבל אין סתירה כזו בין ערכי הקיבוץ ובין קליטת העליה. בכדי שהמפעל הקיבוצי יהיה גורם בקליטת העליה, וגורם במלוא יכלתו, אינו צריך להרוס ערכיו הקיבוציים; להיפך, הוא צריך להיות נאמן להם. אבל הוא צריך להיות נאמן לתכנם, לרוחם, ולא רק לקליפתם, לנוסחם המילולי. משק קיבוצי הקולט עולים – ולו רק לשנה או לחצי שנה, ומדריכם בחקלאות וגם משלם להם שכר בעד עבודתם – אינו “מזהם” עצמו בעבודה שכירה, אלא מעלה עצמו לשירות החלוצי העליון בתקופתנו: לשירות קיבוץ־גלויות.

ישבתי בועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת־ברנר. צפיתי לשמוע המתיחות הנפשית הגדולה לקראת קיבוץ הגלויות שמתחיל בימינו. ידעתי מה גדולה היתה תמיד המתיחות של הקיבוץ המאוחד לקראת העליה – כשזו היתה מצומצמת וכבולה. ואמנם שמעתי בנאומי־הפתיחה החגיגים פתוס רב על “קליטת העליה” ועל “ההתגייסות לקליטת עליה” – אבל הדברים היו מכוונים רק לקליטת חברים לקיבוץ המאוחד ולהתגייסות לשם קליטה זו. איני מזלזל אף בדבר זה. קליטת חברים בקיבוץ המאוחד הוא דבר יקר. אבך יש עליה גדולה שלא תיכנס לקיבוץ המאוחד, וגם אותה יש להעביר לעבודה ולחקלאות ולהתישבות, – והייתי מאוכזב ומדוכא עד היסוד, כשעל בעיה זו לא נשמעה אף מלה אחת בפתיחה החגיגית. בהתעלמות זו מבעיית העליה יש יותר ערעור ערכי הקיבוץ ויסודותיו החלוציים והציוניים – מבכל עבודה זמנית שיעשה עולה במשק תמורת שכר־עבודה.

אומרים שאלה אשר לא ילכו לקיבוץ – אינם רוצים בעבודה חקלאית. יש בלי ספק עולים רבים שאינם רוצים בעבודה חקלאית, ויש גם כאלה שאינם רוצים בעבודה בכלל. בארץ מוצאם ראו בעבודת־ידים מלאכה בזויה ומשפילה. לא ניתן לנו לקיים הכשרה חלוצית חקלאית “בימים הטובים ההם” בארצות תימן, תורכיה, עיראק, מרוקו ועוד. ויוצאי ארצות אלה הקימו עכשיו בארץ עשרות ישובים חקלאיים, ואם אנו רוצים בהפניית המוני עולים לחקלאות, ־ ובלי העולים החדשים לא תיבנה הארץ ולא תופרח השממה! – לא יעשה הדבר אם ציבורנו החלוצי בהתישבות העובדת לא יתגייס בגופו ובמשקו להדרכת העולים.

העברת המוני עולים לחקלאות לא תיתכן בלי גיוס כפול כזה – בלי העמדת המשק החקלאי לרשות אימון העולים, ובלי העמדת האיש החקלאי בעל הנסיון – להדרכת העולים בישוביהם החדשים.

חוששני שרבים מטובי החברים בקיבוצים אינם מעריכים דיים קשייה וממדיה של בעיית יישוב השממה. פחות מעשרה אחוזים של שטח המדינה מעובדים עכשיו. לפני כמה שנים היה ויכוח בינינו ובין אוסישקין המנוח. הוא טען: כל האמצעים לרכישת קרקע ולא לעליה. כי יהודים בשביל הארץ יהיו לנו תמיד, אבל האדמה תתחמק מאתנו אם לא נמהר לגאלה. נימוק זה נראה הגיוני, אך מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הפך הקערה על פיה. והיום – עומדת כל האדמה לרשותנו, בכל אופן אדמת המדינה, והיא בערך 80% ממערב ארץ־ישראל, ואין יהודים בשבילה!

ומה רבה הסכנה הצפויה לנו אם האדמה תעמוד זמן רב בשממונה! אויבינו לא השלימו עדיין עם קיומנו, לא השלימו עם מדינת ישראל, וגם אלה שהשלימו – אינם מכירים עדיין בגבולות מדינתנו. לא אלה הם הגבולות שהוחלט עליהם בעצרת האומות המאוחדות. הרחבנו הגבולות בכוח הנשק שלנו, אבל לא תמיד נחזיק הגבולות בכוח הנשק בלבד – אם לא נצליח ליישב השממה. והשממה לא תיבנה על־ידי אנשי המשקים הקיימים. משקים אלה משוועים לעובדים נוספים. ומי יבנה הארץ – אם לא העליה ההמונית הזאת, ללא הכשרה ללא חינוך ללא נסיון, ללא נטיה לחקלאות. ומבלי שיעשה מאמץ מתמיד, עליון מצד המדינה להפנות חלק רב של העולים לחקלאות – השממה לא תיבנה, ואנחנו נקים רק כרך אחד או שני כרכים גדולים, אשר לא יעמדו ביום פקודה.

ומי ימשיך מפעל הקיבוץ – מבלי שהמוני עולים יעמדו על הקרקע, בכל הצורות ובכל הדרכים? רק בהפניית המונים עולים לחקלאות – יש סיכוי להרחבת המפעל הקיבוצי, אם גם העולים החדשים בעצמם לא יתישבו בצורה הקיבוצית.

העליה הגדולה עלולה להיכשל – אם לא נלווה אותה בחרדה ובאהבה, ולא נעמיד לרשותה כל האפשרויות המשקיות הקיימות וכל הנסיון המשקי אשר צברנו. היינו ניגפים במלחמת השחרור – אלמלא ידענו שאנו מסוגלים להיכשל, ואלמלא עשינו מאמץ עליון לבל ניכשל. הנצחון לא היה נתון מראש ומונח בקופסה. הנצחון בשטח העליה וההתישבות הוא אולי הרבה יותר קשה מאשר הנצחון במלחמה.

אנו עם עני ממעש. מאות בשנים הצטופפנו בערים ובעיירות. ועלינו לבנות ארץ הרוסה ומדולדלת – ולעשות זאת בקצב מהיר. עמנו לא למד מלאכה זו – לא בארצות מזרח אירופה ולא בארצות האיסלם. והמנוף היחיד שיש בידינו – להפוך המוני העולים לבוני התישבות ומפריחי שממה – זהו המשק החקלאי הקיים ועובדיו. ואין ערך יותר גדול בתנועתנו בשעה זו – מגיוס משק זה ועובדיו להפנות העולים לחקלאות ולהתישבות.

י' בסיוון תש"י – 26 במאי 1950

בכינוס פעילי ההתישבות העובדת, קרית־חיים

אסור לתנועתנו להתפרנס על חשבון העבר. התנועה רשאית וגם חייבת לינוק ממקורות העבר, אבל תנועה שאינה מעריכה את השינויים המתמידים המתהווים בחיינו ואינה יודעת לשמש את הצרכים המתחדשים – נידונה להתאבנות ולכליה. וככל שגדול יותר עבָרה של תנועה, גדולה יותר סכנת התאבנותה.

ולתנועתנו יש עבר עשיר; במשך 45 שנות קיומה פעלה גדולות.

אך הדבר החשוב ביותר שתנועתנו יצרה – הוא הטיפוס האנושי החדש, הטיפוס החלוצי, שהוא נמצא בכל צורות־החיים וענפי־הפעולה בכפר ובעיר, אבל נסתמן ונתרכז בעיקר בהתישבות העובדת.

חלוץ זה חולל שתי מהפכות בארץ – מהפכה אישית ומהפכה חברתית. הוא הפך איש הגטו לאיש המולדת, איש האוויר לאיש הטבע והעבודה, את הרועה בכרמי זרים – ליוצר העצמאות היהודית. הוא גם צר צורות־חיים חדשות, עיצב חברה חדשה הנקיה מניגודים, תחרות, ניצול ואַפליה, ובנויה כולה על עבודה, עזרה הדדית, שיתוף, שוויון וחירות.

אולם מהפכה כפולה זו אין אנו רשאים לזקוף על חשבוננו בלבד; היה לנו שותף גדול. הכריעה אולי האישיות החלוצית שטיפחה תנועתנו, האישיות היוזמת, היוצרת, המחדשת, המפלסת נתיבות חדשות, הדורכת בשבילה, המתיחדת לקראת מפעל־החיים הצרור בחזון הגאולה היהודית והאנושית. ההתישבות העובדת היא ההתגלמות המושלמת ביותר של מהפכה יוצרת זו, ובה הגיעה האישיות החלוצית לשיא ביטויה. אבל אין לשכוח את השותף – התנועה הציונית אשר טיפחה והאדירה מפעל חלוצי זה. ואיני מתכוון לסיוע החמרי בלבד: למתן קרקע, ציוד, אמצעים כספיים, הדרכה מקצועית, אלא גם לטיפוח המוסרי, הרעיוני־רוחני. לא כל התנועה הציונית היתה שותפת ברצון וביודעים למהפכה כפולה זו. בתנועה הציונית היו כל הזמן שוללי רעיון החלוציות ושׂוטמי המפעל החלוצי; והשוללים היו גם בימין וגם בשמאל.

“פועלי־ציון־שמאל” מצד אחד והאגף הימני שבציונות הכללית, שנקרא ציוני ב' מצד שני – כאילו מתוך נימוקים מתנגדים, שללו הרעיון החלוצי והמפעל החלוצי, מתוך גישה דוגמטית שאולה ממציאות זרה ומתורות מקובלות ושליטות – אם במחשבה השמרנית ואם בתפיסה המהפכנית של עמים אחרים. שניהם ראו ביצירה החלוצית דבר אוטופיסטי, בלתי מציאותי, מַטעה ומזיק. לפי תפיסתם – משק יש לבנות רק על־ידי בעלי־הון ובעבודה שכירה, ומהפכה יש לעשות רק על־ידי שביתות, בחירות לפרלמנט או תפיסת השלטון בכוח, כפי שהדבר נהוג בעולם כולו.

התנועה הציונית ברובה ובכללה, – אם כי האגף הפועלי בתוכה היה קטן, וזמן רב מחוסר־השפעה – תפסה מתוך אינטואיציה היסטורית את ערכה של החלוציות בהגשמת הציונות. התנועה הציונית הבינה שאין היא דומה לתנועות־שחרור לאומיות אחרות, כשם שהעם היהודי אינו דומה לשום עם בעולם. לא שחרור עם משועבד ולא עצמאות לארץ כפופה לשלטון זר – אלא כינוס נפוצות, החזרת עם שניתק לפני ארבעים יובלות מארצו ונתפזר בכל קצווי תבל, והקמת הריסות של ארץ אשר כובשיה המתחלפים במשך הרבה דורות דלדלוה והגדילו שממונה, ותחית תרבות עתיקה שכאילו נגזר דינה ועברה מן העולם לפני שנות אלפים – זו היתה המשימה היחידה במינה של התנועה הציונית, ותנועה זו לא יכלה ללכת בדרך הכבושה המקובלת בתולדות השחרור של עמים אחרים – כי דרך זו לא תסכון לגאולת ישראל. והוטל על התנועה הציונית לפלס נתיבות חדשות, ובאישיות החלוצית נמצא לה הכוח הראשי להגשמת שאיפותיה.

ולשני השותפים גם יחד בתהליך היסטורי מופלא זה לא היתה תכנית ברורה מראש ושיטה מסוימת לפעול על פיה. מייסדי הקבוצה הראשונה על גדות הירדן לפני ארבעים שנה – לא עלה כלל על לבם שהם יוצרים צורת־חיים קבועה ודרך חדשה בהתישבות. יסוד הקבוצה היה אחד המאמצים הקשים לדבר האלמנטרי ביותר בהגשמת הציונות – לכיבוש העבודה. ורק בהדרגה, מתוך נפתולי המציאות והנסיון, מתוך התבהרות אטית של הקשיים והמשׂימות, מתוך גישושי מחשבה ומעשה מודרגים – נתגבשו הערכים והרעיונות החדשים. לא מבחוץ – אלה מתוך חיי העבודה בפנים צמחו הערכים המוסריים, החברתיים והמשקיים החדשים, וצמיחה זו לא פסקה עד היום הזה, אם כי “מהפכנים” שנתאבנה מחשבתם וחושם ההיסטורי קהה – סבורים שמַה שנעשה עד היום זוהי “המלה האחרונה”, ואין לשנות מן הקיים כמלוא הנימא.

גם התנועה הציונית לא היתה לה דרך ברורה מראש, אבל היא ידעה ללמוד מהשגיאות והכישלונות של אלה שקדמו לה, ולא נרתעה מחידושים נועזים שביצעו חלוציה בארץ. ואם כי לא היו בידה אוצרות הכסף המופלגים שהיו בידי חובב־ציון הגדול, הברון רוטשילד, השיגה באמצעיה המצומצמים הרבה יותר משהשיג הנדיב הידוע בהון־תועפות. והשותפות שנכרתה בין התנועה הציונית ובין התנועה החלוצית היתה לברכה רבה לשתיהן – ובזכות שותפות זו הגענו למדינה.

ועם המדינה מתחילה מהפכה חדשה, לא מהפכת יחידים, מהפכה אישית, אלא מהפכה לאומית מדינית: היינו לעם ריבוני בארצו. פסקה תלותנו בזרים, בטלה הגבלת חופש פעולתנו ויזמתנו בתחומי המדינה. כל האחריות למעשה שנעשה ושלא נעשה מוטלת מעכשיו עלינו. גם התנועה הציונית וגם התנועה החלוצית עשו כל מה שעשו – מתוך התנדבות, מתוך רצון חפשי, ללא כל כפיה חיצונית, ללא כל מרות מחייבת. מעכשיו עומד לרשות משׂימתנו ההיסטורית מכשיר מחוקק, מחייב, כופה, שביכלתו להפעיל כל הישוב, בין אלה שרוצים בכך ובין אלה שאינם רוצים בכך, שתקציבו אינו תלוי עוד ברצון החפשי של תורמים, אלא נגבה ממשלי־המסים כפי שהמדינה שמה עליהם.

אני מניח כי אין איש בישראל שאינו שמח על מהפכה זו, בין אלה שנלחמו ומסרו עליה נפשם, בין אלה שכפרו באפשרותה ומעשיותה, ואפילו אלה שלא היתה רצויה להם ושללוה. אולם איני בטוח אם כל איש בישראל הסיק כל המסקנות הנובעות ממהפכה זו.

כל אחד יודע מעט או הרבה שהמדינה העמידה לרשותנו שטחי אדמה רחבי־ידים, גדולים למעשה מאלה שהיו כלולים בתחומי ארץ־ישראל ההיסטורית כשהם מיושבים ערבים. כל אחד יודע שהמדינה פתחה שערי הארץ לרווחה לכל העם היהודי, ואנו עדים לראשית קיבוץ־הגלויות. כל אחד יודע שהמדינה הרימה קרן העם היהודי בעולם, ושהביאה גאולה ליהודי בולגריה ותימן, והיום או מחר תגאל יהודי בבל. אבל לא כל אחד מעריך מהי התביעה שהמהפכה מציגה לכל יחיד ולכל גוף ציבורי בארץ. כי רבים הסבורים שקיבוץ גלויות ויישוב הארץ וקיום הבטחון – תעשה המדינה. כי יש תפיסה – ולתפיסה מהלכים גם בקרב חלק של הציבור החלוצי – שהמדינה היא כל יכולה. תפיסה זו היא בעצם תפיסה קומוניסטית, אבל נתפסו לה רבים שאינם קומוניסטים. הקומוניסטים רואים בתפיסת השלטון את הדרך האחת והיחידה לביצוע מטרתם המקודשת, וכל האמצעים כשרים למטרה זו, כי במדינה רואים הקומוניסטים מכשיר כולל, טוטלי, יחיד להשלטת ה“קומוניזם”, ורצון המדינה, צווה, פסק־דינה בכל הליכות החיים – לא רק בשטח הכלכלי והמדיני, אלא גם בשטח המחשבה, המוסר, האמנות, הספרות, המדע, – גזירה עליונה הם שאין להרהר אחריהם, והיחיד, הפועל, האיכר, הסופר, איש־המדע, המשורר, האמן חייבים לחשוב, לפעול ולהתנהג על פי הצו מגבוה, ולא יתכן שתהיה לאיש או לקבוצת אנשים יזמה חפשית, חלוצית, במחשבה ובמעשה, החורגת מהמסגרת הגזורה על פי ה“מדינה”, כלומר על פי השליט. כל גילוי של רצון עצמי, של מחשבה עצמית, של ביטוי חפשי, שאינו הולם את המסגרת הרשמית – הוא מרד במלכות (ובמדינה קומוניסטית ה“מלכות” היא קדוּשה עליונה, אלהית שאין להרהר אחריה), בוגד, קונטררבולוציונר, סוכן מעצמה זרה, ויש לסלקו בלי רחמים בדרך הקצרה והנמרצה והאכזרית ביותר. במדינה זו תיתכן רק מפלגה אחת, ורק מנהיג אחד – ועל פיו יקום כל דבר.

בתפיסה ממלכתית זו אין כמובן מקום לרעיון חלוצי וליזמה חלוצית. יש מסגרת מחשבה ומעשה טוטלי שאין לסטות מהם ימינה או שמאלה, כל עוד לא ציווה המנהיג שהאמת של אתמול היא שקר של היום, והרצוי עד עכשיו הוא פסול מכאן ואילך, ולהיפך. במדינה זו שׂוּמה על הנאמנים לבצע רצון השליט – ולא להיחלץ מרצונם החפשי ובדרך שיורו להם מצפונם, נסיונם וחזונם.

מדינת ישראל היא הפכה הגמור של המדינה הטוטלית, והיא תחדל להיות מדינה יהודית אם כוח זר יאלצה ליהפך למדינה טוטלית. רק בקרב עמים שהיו נתונים במשך מאות בשנים למשטר עריצים ולשטון־יחיד – נתקבל הרעיון הטוטליטרי, הקומוניסטי או הפשיסטי. העם היהודי, דווקא מפני שנמצא מאות בשנים תחת שלטון זר ועוין לרוב – למד להתיחס בבקורת לשליטים ופיתח בתוכו סגולות הבקורת וההתנגדות לשלטון. ואם אנו מוצאים בימינו אומות תרבותיות אמונות על חירות ועצמאות שהן כפופות למשטר טוטליטרי קומוניסטי – הרי זה אך ורק בכוח כיבוש צבאי זר, כיבוש של כוח פיסי עליון שאין עמים אלה יכולים לעמוד בפניו.

אולם לא רק אפיו ומסורתו של העם היהודי – היעוד ההיסטורי, שלו מוקדשת מדינת ישראל, עומד בסתירה גמורה למגמה הטוטליטרית. שלוש המשימות המרכזיות המוטלות על מדינת ישראל: בטחון, עליה, התישבות, אינן מתישבות עם משטר טוטליטרי.

לכאורה אין דבר הפורח במשטר טוטליטרי כצבא, שהוא מעוז הבטחון. הצבא גופו, לפי טבע הוויתו, הוא ארגון מעין טוטליטרי הבנוי כולו על משמעת ופקודה. אבל רק לכאורה. הבטחון בכל מדינה ומדינה, וביתר שאת במדינת ישראל, בנוי לא רק על גדלו וכוחו וציודו ואימונו של הצבא אלא על מכלול יכולתה של האומה – יכולתה הכלכלית, הכספית, המוסרית והתרבותית. ובמדינת ישראל הדגש הוא על יכולתה המוסרית והתרבותית של האומה. ברוסיה ובסין יש בני אדם למכביר, והפיקוד יכול להקריב מיליוני אנשים – בלי שהדבר יורגש בעם. יכולת התגוננותה של מדינת ישראל היא איכותית ולא כמותית. טול ממדינת ישראל חירותה הפנימית, האחריות האישית של טובי בניה, הרגשתם החלוצית, בטחונם בעצמם – ואתה נוטל נשמת המדינה וממית כושר התגוננותה.

צבא־הגנה לישראל, אם כי הוא מקיים בתוכו משמעת צבאית חמורה, ואוי לו אם יזלזל במצוות המשמעת!) ומיוסד על חובת שירות של כל בן ובת – בנוי בעיקרו על התנדבות חלוצית, ומבחינה זו אין דומה לו בצבאות העולם. לא רק שצבא הקבע – הלוז של הצבא – הוא כולו צבא מתנדבים, אלא גם שירות החובה מושתת על יעוד חלוצי: חובת ההכשרה החקלאית וישובי נח“ל החלוציים. הצבא מקיים בתוכו תנועת־הנוער החלוצית הגדולה ביותר בארץ – גדנ”ע.

הבטחון עומד כולו בתחומיה של המדינה, ואין הוא אפשרי (בכל אופן לא במדינת ישראל) בלי התנדבות ובלי סיכוי הרצונות החלוציים של הנוער. על אחת כמה וכמה עליה והתישבות – שכל עיקרן חומר אנושי ואמצעים כספיים מן החוץ. אין אף מדינה טוטליטרית יכולה לגזור על בני חוץ לארץ שיבואו להתישב בתוכה או ישקיעו בה הונם. גם לאחר שהעולים עלו ארצה והאמצעים כבר מצויים ברשות המדינה, אין לקלוט עליה ואין ליישב שממה – בלי התנדבות חפשית ובלי יזמה חלוצית מתמדת.

קומוניזם, כפי שהוא מוגדר עכשיו בפי שליטי רוסיה, וערכים חלוציים, כפי שנתגבשו בתנועת העבודה בארץ, הם תרתי דסתרי. אנשי מפ“ם המוסיפים עדיין לדגול בערכים חלוציים אינם צריכים להשתומם אם הם מוגדרים על־ידי קומוניסטים נאמנים ומוסמכים בשם רפורמיסטים. אם הדרך הקומוניסטית היא הדרך היחידה המובילה להגשמת הסוציאליזם, ורוסיה הסובייטית היא מצודת הסוציאליזם – הרי לא רק המפעל הציוני בכללו, אלא גם הערכים החלוציים – ההתישבות העובדת, המפעל הקיבוצי – הם הבלים ריאקציוניים ורפורמיסטיים. ותיקי מפ”ם, שינקו את האמונה הציונית־סוציאליסטית והערכים החלוציים לפני היותם סטליניסטים – מסוגלים לקיים דרכם בסתירות התמוהות האלה, אבל הנוער המתחנך לאור “הברית החדשה” של מפ"ם, לאור התורה הסטליניסטית – לא יקבלו הסתירות שמתלבטים בהן ותיקי התנועה. אם תפיסת השלטון בכל האמצעים ותמיכה בכל התנאים בברית־המועצות היא הדרך היחידה המוליכה לגאולה, ואם ברית־המועצות היא הדוגמה והמופת לסוציאליזם מתגשם ולשחרור עמים – הרי יסיקו מכאן בצדק שהסטיה הציונית והאוטופיה הזעיר־בורגנית של הקיבוץ והלהג הבלתי־סטליניסטי על חלוציות אינם אלא מהדורה גרועה של טיטואיזם ישראלי.

אנשי השומר הצעיר הדגישו מראשית ימיהם את “הסתירה הטראגית” שבין הציונות ובין הסוציאליזם. סתירה זו, ספק הוא אם היא טראגית או קומית, נעשתה עכשיו לנחלת מפ"ם כולה. וכשומר הצעיר בשעתו הם פותרים סתירה זו בדרך מעשית מאוד, כראוי ליהודים פקחים:

כאנשי השומר הצעיר בשעתו הם מחלקים העולם לשנים: העולם הזה והעולם הבא. את כל הנאמנות הסטליניסטית והעקביות המהפכנית וההשתלבות המלאה והגמורה במשטר הקומוניסטי הכניסו לעולם הבא. בעולם הבא אין סטיות ואין סתירות, אין מחיצה בין מפ“ם ובין מק”י, אלא – כולם יושבים ועטרותיהם הקומוניסטיות בראשם וניהנים מזיווֹ של סטלין. ואשר לעולם הזה – גם אותו חילקו לשנים. העולם שלהם – והעולם של אחרים. העולם של אחרים חייב בקומוניזם לאלתר ובלי תנאי. צרפת, איטליה, גרמניה ויוגוסלביה חייבות לקבל דינה ושלטונה המוחלט של “מצודת הסוציאליזם” בברית־המועצות, וכל מי שפורש, אפילו אם הוא מקיים קומוניזם בארצו כטיטו היוגוסלבי – אחת דינו לכליה. וכל קומוניסט בולגרי, הונגרי, צ’כי, המנסה לשמור על עצמאותו, הרי הוא מוכרז, בצדק, כבוגד וכסוכן הפאשיזם והאימפריאליזם האמריקני. כי אין להמרות ולהפר האחדות והמשמעת של הצבא הרבולוציוני העולמי בפיקודו העליון של הקרמל. אולם השומר הצעיר ומפ“ם במדינת ישראל – שאני; כאן יש עדיין תנאים מיוחדים, ששליטי הקרמל, היודעים כל סתרי העולם ומוסמכים לדון בעניני כל האומות, – אינם מבינים אותם, ועליהם ללמוד תורה מפי השומר הצעיר. ואם בקיבוץ השומר מתגלה גרעין קומוניסטי הנאמן בלי תנאי ובלי שיור ל”מצודת הסוציאליזם" ולשליטה העליון, ומסרב לנהל בוכהלטריה כפולה של מפ"ם – הרי הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר מנשל אותו בלי רחמים.

בוכהלטריה כפולה זו ימיה כימי “הסתירה הטראגית” בתולדות השומר הצעיר. בוכהלטריה כפולה זו מכתיבה עמדה אחת בישיבת הוועד־הפועל הציוני – ועמדה מתנגדת בישיבת הוועד־הפועל של הסתדרות העובדים. לפי בוכהלטריה כפולה זו מופיעים באמריקה ובארצות־המערב – (בארצות־המזרח אין מנסים להופיע בכלל) בתכלת לבן בלבד, ובמדינת ישראל – באדום בלבד. והדולר האמריקני והטרקטור האמריקני – אסורים הם על ממשלת ישראל ומדינת ישראל – אבל מותר הוא על קיבוצי השומר הצעיר ומפ“ם. שליחי מפ”ם נוסעים לארצות־המערב להשיג כספים בשביל תנועתם – אבל פעולה זו בשם עם ישראל כולו היא גילוי של השתעבדות לאימפריאליזם האמריקני. נציגות ישראל בעצרת האו“ם חייבת להצביע לפי החלטות הקומינפורם – אבל החלטות הקומינפורם אינן מחייבות עדיין את קיבוצי מפ”ם בחייהם הם.

אנו לא גרסנו את “הסתירה הטראגית” ולא ניהלנו ולא ננהל בוכהלטריה כפולה. אנו דוחים את המשטר הטוטליטרי לא באשר הוא פוגע באינטרס הפרטי שלנו – אלא לגופו, ועם כל ההישגים הרבים של רוסיה הסובייטית בשטחים שונים, אין אנו רואים בה לא מצודת הסוציאליזם ולא דרך להגשמת הסוציאליזם. דיקטטורה של יחיד או של יחידים אינה חדלה להיות דיקטטורה ומשטר של דיכוי ועריצות – גם אם מדביקים לה תו של “דימוקרטיה עממית”. אם יקראו ללילה – יום, אין הלילה נהפך על־ידי־כך ליום. ובדיכוי החירות של העם, בשלילת זכות הפועל והאיכר והסופר והאמן ואיש המדע לחשוב ולדבר כרצונו, ובגזילת הזכות מהעם לבחור ממשלתו בבחירה חפשית כרצונו – אין אנו רואים דרך לגאולת האנושות ולהגשמת הסוציאליזם. וכשאנו מתנגדים לשלטון עם בעם – הרי התנגדותנו חלה גם על מערב וגם על מזרח. וכשאנו רואים עם תקיף וגדול משעבד שכניו הקטנים ומוציא להורג בניהם הנאמנים לעצמאות עמם, אף אם הם קומוניסטים מובהקים, – אין אנו יכולים להצטרף למקהלה הרואה בכך אקט של “שחרור עמים”.

הזכות שאנו תובעים לעמנו לקבוע גורלו בכוח עצמו מתוך ראיית צרכיו ההיסטוריים והנסיבות שהוא חי בהם, – אנו תובעים לכל עם; מותר לנו לפקפק אם המשטר הקיים ביוגוסלביה ראוי לשם קומוניזם, כשם שמותר לנו לפקפק אם המשטר הקיים ברוסיה ראוי לשם זה. אבל אין לנו ספק בדבר שראש ממשלת יוגוסלביה אינו חייב להיכפף לרצונו של ראש ממשלת רוסיה, והעובדה שלראשות השלטון הרוסי יש מספר יותר גדול של דיביזיות וטנקים ואווירונים – אינה מפחיתה זכות השלטון היוגוסלבי לפעול כרצונו בתוך ארצו, כאשר פועל השלטון הרוסי בתוך ארצו הוא.

אין אנו מכירים ומודים בשום סתירה שבין הציונות ובין הסוציאליזם. לא באשר שני המושגים זהים. הם אינם זהים לגמרי, ותכנם ההיסטורי והיקפם שונה בתכלית. ציונות פירושה עצמאות לעם היהודי במולדתו, וסוציאליזם פירושו – אנושות כחברה עובדת בלי מעמדות. אולם גם לגבי הציונות וגם לגבי הסוציאליזם יש לומר מה שאמרו חכמינו לגבי השבת: “השבת מסורה לכם, ואין אתם מסורים לשבת”. הציונות והסוציאליזם מסורים לנו, ואין אנו מסורים להם. ואנו, הנושא של הציונות ושל הסוציאליזם, הננו אחד, ורצוננו זהה בתוכו ובתוכנו. אנו חותרים לקראת גאולה, כיהודים וכאנשים, ואין סתירה כלשהי בין היותנו יהודים ובין היותנו אנשים. היות יהודי – זהו מושג מופשט, חלקי. היות אדם – זהו מושג מופשט, חלקי. אבל אין אנו לקט של מושגים – אלא הוויה אחידה, שלמה, יחידה בפנימיותה, ויש לה גילויים רבים ושונים, שאינם מתמַצים כולם לא במושג יהודי ולא במושג אדם. כל אחד מאתנו הוא אֵם, אב, בן, בת, אחות, אח, תושב עיר, בן גיל מסוים, בעל־מקצוע, נתון למאוויים רבים ושונים, מתענין בכמה וכמה ענינים בתמידות או בסירוגין, משתנה ומתחלף מזמן לזמן, ומהווה תמיד אחידוּת ויחידוּת, – וכולנו יחד מהווים יחדות היסטורית, שפועם בה רצון היסטורי, והיא חותרת לקראת מטרה היסטורית.

והמפעל שאנו עושים כולל בתוכו תכונות וסגולות מרובות הנובעות מהמאוויים הרבים הפועמים בתוכנו והן מתלכדות כולן ברצון העליון המדריך את היהדות הקולקטיבית שלנו.

ואנחנו לא רק עם – אלא גם חלק של המין האנושי, וכל דבר אנושי אינו זר לנו. אנו רואים חובה לעצמנו לשרת את המין האנושי כולו; אך לא בהטלת רצוננו על הזולת – אלא בפילוס דרך והדגמת־חיים, אשר ממנו יראו וילמדו אחרים, – אם ראוי הדבר שילָמד על־ידי אחרים ואם הם רוצים ללמוד ממנו. אותה זכות שאנו מבקשים לעצמנו אין אנו יכולים לשלול מאחרים: אין אנו רוצים שאחרים יטילו עלינו רצונם ויכופו אותנו לעשות הטוב בעיניהם. הזכות המוסרית העליונה של האדם ושל העם הוא לשפוט מהו טוב ומהו רע, ובהימסר ההכרעה לכלל – יש הזכות לכל אחד להשתתף מתוך חופש מלא בהכרעה זו. אין אנו גורסים הדו־פרצופיות והצביעות של מפ"ם – שהקומינפורם מחייב כל עם אבל אינו מחייב אותם, באשר תנאי קיומו של העם היהודי הם שונים מתנאי קיומו של כל עם אחר; לא מפני שאנו שוללים יחודו של העם היהודי, אלא מפני שאנו מכירים בזכות יחודו של כל עם ועם.

עם הקמת המדינה נעשינו לאזרחי־עולם, מפני שאנו אזרחים חפשים במדינתנו, ודרך המדינה אנו מביעים דעתנו על כל שאלות המין האנושי. אבל לאזרח במדינת ישראל שמורה הזכות לחלוק על דעת ממשלתו, כי מחשבתו של תושב ישראל אינה נקבעת על־ידי המדינה. ושמורה לאזרחי ישראל זכות היזמה החלוצית, במחשבה ובמעשה, גם בענינים פנימיים וגם בענינים חיצוניים; במחשבה – ללא כל הגבלה, במעשה – בסייג של שמירת החוק. בניגוד למדינה טוטליטרית בנויה מדינת ישראל על חירות־המחשבה, ומשמעתה חלה על פעולות ומעשים בלבד, במידה שהחוק מגדיר ומסייג אותם.

לאור תפיסה זו של מדינת ישראל, עלינו לבחון מחדש את מפעלנו החלוצי וזיקתו למדינה. אין אנו רואים את המדינה ככל־יכולה; ומשימות תקופתנו החדשה, תקופת המדינה, לא יבוצעו בכוח החוק והמנגנון והתקציב הממלכתי. כמקודם – ובהיקף יותר רב – אנו זקוקים ליזמה וליצירה ולהתנדבות חלוצית – גם בבטחון, גם בעליה וגם בהתישבות וגם בחינוך. אבל המפעל החלוצי יחטיא מטרתו – אם לא ישתלב בשלמותו במסגרת הממלכתית, ולא יראה את המדינה כשותף וכבן־ברית בביצוע המשימות החלוציות.

כשמפ“ם החליטה להסתלק מעול המדינה – גזרה דינה של תפקידה החלוצי. על פי המסורת, – ואני מניח מסורת כנה, – ומתוך צרכים תכסיסיים ממשיכה מפ”ם לדגול בערכים חלוציים, ולא עוד אלא שכמעט תובעת לעצמה מונופולין לחלוציות ומתימרת להטיפה לבוני כנרת ודגניה, נהלל וכפר ויתקין, עין־חרוד וכפר־גלעדי. הבטחון, העליה, ההתישבות והחינוך הם עכשיו גופי תפקידיה ומלאכתה של המדינה; בכוחה של המדינה ובתוך מסגרתה מבוצעים תפקידים מרכזיים אלה, ומי שאינו נרתם בעול המדינה ואינו עושה מלאכתה, גם אם נושא בכנות סובייקטיבית את הערכים החלוציים של עליה, התישבות ובטחון על שפתיו – נושא אותם לשוא.

עם קום המדינה נשתנו הממדים של פעולות הבטחון, העליה וההתישבות. ושינוי הממַדים אינו שינוי כמותי בלבד. זוהי תמורה מהותית באפיים ובתכנם של התפקידים, ומחוץ למסגרת המדינה, ובלי גיוס מלוא כוחה המחייב, אין לבצע אותם. העליה ההמונית המגיעה אלינו אינה עוד העליה המובחרת שקיבלה הכשרה מוקדמת במשך כמה שנים, כאשר היה הדבר לפני קום המדינה, ואין גרעינים מאורגנים ומוכשרים המחכים במשך שנים לקה"ק שתרכוש בשבילם כברת אדמה להתישבותם, – אלא אדמה רבה, עזובה ושוממה, מצפה לגואליה. וההכשרה החקלאית שיש לתת עכשיו לנוער למען יצלח ליישב הארץ – זקוקה לעזרת החוק, למסגרת חובה ולכוחות המדינה כולם. וכוחות הבטחון אינם נשענים עוד בימינו על ישובים מוכשרים להגן על עצמם, – אלא שׂוּמה עליהם להתמודד עם צבאות מדינות אויבות. ותנועה חלוצית שאינה משתלבת בלב ונפש במאמצי המדינה ואינה עומדת לשירותה בהתנדבות חפצה, – סותרת עצם מהותה ומתרוקנת מתכנה.

גם בראשית ימיה היתה תנועתנו החלוצית, שעמדה כולה על התנדבות חפשית, זקוקה לשותפות המַפרה והמסייעת של התנועה הציונית – אם כי כוחה של האישיות החלוצית היה המניע המרכזי במהפכה שהתחוללה בתקופה ההיא בארץ. בלי אדמת קרן־הקיימת, בלי סמכותה ותמיכתה המוסרית של התנועה הציונית, בלי האמצעים של קרן־היסוד – לא היתה קמה ההתישבות העובדת – הקבוצות והמושבות – והתנועה החלוצית שנתעוררה בעקבותיה בכל ארצות הגולה.

בימינו אלה נעקרים גושים שלמים מן הגולה, ולרוב – מהגולה הדווּיה והמרודה ביותר. מובטחני שבקרב עולים אלה, – בקרב יהודי תורכיה, מרוקו, תימן ועוד, – צפונים כוחות יצירה, והם מסוגלים לבנות השממה וגם להאדיר תרבותנו המחודשת, אבל אין אלה כוחות אישיים, כבימי העליה השניה והשלישית, אלא כוחות של ציבורים התלויים ומותנים מהתנאים שימצאו בארץ ומהכוחות שידריכו ויכוונו אותם. אם יווצרו תנאים נוחים, והמדינה, בעזרת הכוחות החלוציים שבארץ, תַפנה אותם להתישבות חקלאית ולהפרחת השממה, הם יהיו מסוגלים לעשות בממַדים גדולים יותר משעשו זאת העליות הקודמות. אבל מאליהם, מתוך דחיפה פנימית בלבד, לא יעשו זאת, והם עלולים גם להתרכז כולם בערים ולעסוק ברוכלות, אם לא יֵעשו מאמצים מכוּונים להפנותם לדרכי חיים פרודוקטיביים יותר.

הינתקות הכוחות החלוציים הקיימים מזרם העליה ההמוני ומתהליך הפניית העולים לעבודה ולחקלאות – לא רק שתדלדל את העליה החדשה, אלא תגזור דינו של המפעל החלוצי עד עכשיו. בלי המשך רחב־מידות בהתישבות חדשה אין עתיד להתישבות העובדת. והמשך זה יתכן אך ורק אם הכוחות החלוציים בהתישבות העובדת יעמידו עצמם לרשות המדינה במאמציה לקליטת עליה בריאה, להרחבת ההתישבות החקלאית ולחינוך חלוצי של כוחות הבטחון.

המשכת המפעל החלוצי והרחבתו בממדים האפשריים והנדרשים בימינו לא תיתכן בלי שותפות־אמת בין הגרעינים החלוציים הקיימים ובין מדינת ישראל.

עם פתיחת המושב השני של הכנסת, ביום 7 בנובמבר 1949, מסרתי הודעה על יחסה של ממשלת ישראל לערכים החלוציים של ההתישבות העובדת. לעתים רחוקות מאוד אני מביא דברים שאני מדבר בכנסת לידיעתה המוקדמת ולאישורה של הממשלה. במקרה זה ראיתי צורך שחברי בממשלה ידעו בדיוק את אשר אני עומד להשמיע ושאוכל לדבר בשם הממשלה לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה פורמלית. ודברים אלה אמרתי בכנסת לאחר אישורם של כל חברי בממשלה:

"ממשלה זו מאמינה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לא שיקולים משקיים וכלכליים בלבד מדריכים פעולותינו ומדיניותנו, אלא חזון מדיני וחברתי, אשר נחלנו מהנביאים שלנו וספגנו ממורשת טובי החכמים והמורים בדורנו. במפעל העבודה שהולך ומוקם בארץ, ביחוד בשטח החקלאות, גלום חזון חברתי של אחווה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר. חלוצי העבודה בכל המפלגות והסיעות הציוניות בכנסת הזאת, בונים חייהם בהתישבות על יסודות של עבודה עצמית ועזרה הדדית, כאמצעי נאמן ביותר להתישבות־עם וגם כמטרה אנושית בפני עצמה בשינוי יחסי אדם וחברה.

הממשלה רואה חובת המדינה לתת מתמיכתה המוסרית, החוקית והכספית המלאה לטיפוח ערכים אלה, לא על חשבון בנין המשק וקליטת העליה. אין אנו מאמינים שיש דילמה כזאת. וגם לא רק באשר ערכים אלה מסייעים לבנין המשק וקליטת העליה, אלא גם לשמם, לשם טיפוח ערכים אלה, ערכם המוסרי והנבואי כשהם לעצמם, כדרך וכחזון לחינוך הנוער ולעיצוב דמות אומה עברית, הנאמנה למקורה מימי קדם ולחזון אחרית הימים.

אלה שזכו להיות מניחי היסוד לערכים אלה בהתישבותנו שמחים וגאים על כך שהללו לא נשארו בתחומי מפלגה אחת, אלא נעשו לנחלת הנוער החלוצי של כל המפלגות הציוניות מן הימין ועד השמאל. הממשלה התחייבה בתכנית פעולתה לעודד ולטפח תנועות־הנוער החלוציות למילוי תפקידם בהתישבות חקלאית ובכיבוש עבודה לכל צורותיהם החלוציות".

על אמונה זו בערכים החלוציים בנויה ממשלת ישראל, ולא תתוֹאר שום ממשלה של ישראל הנאמנה ליעודי העליה וההתישבות וחזון אחרית הימים, אשר לא תכיר ולא תטפח ערכים אלה.

אך גם הכוחות החלוציים בעם יבּחנו מעכשיו באיזו מידה ישתלבו בלי תנאי ובלי שיור במאמצי המדינה, ויעמידו נסיונם, כשרם ורצונם לרשות העליה החדשה, וידעו לעורר בקרב המוני העולים כושר התנדבות ונכונות חלוצית – בצורה ההולמת עליה המונית והתישבות המונית.

עם קום המדינה תיתכן רק חלוציות אחת: זו הצמודה למדינה בלב שלם ומשתתפת לאורך כל החזית במאמצי הבטחון, העליה וההתישבות של מדינת ישראל וממשלתה.

כ“ח בשבט תשי”א – 4 בפברואר 1951

בכינוס בעלי־התעשיה, תל־אביב

לא איש מחמאות אנכי היום. החשיבות הגדולה הנוגעת לתעשיה בארץ והכבוד הרב שאני רוחש לבוני מפעל התעשיה, מחייבים אותי לדבר לפניכם גלויות וישרות, בלי כחל ושרק, אם כי ידעתי שהדברים אשר אומר לא ינעמו לרבים מן המסובים. כי טענות קשות לי אליכם, ואופיע הפעם כאיש ריב ומדון.

אין זו הפעם הראשונה שאני איש ריב ומדון, גם לאנשים הקרובים לי ביותר.

לפני כשנה עמדתי בריב מר וחריף עם הציבור היקר בעיני והקרוב ביותר להלך־מחשבתי ואמונת־חיי – עם הציבור הקיבוצי. ציבור זה הקים מפעל התישבותי מפואר וגילם בחייו האישיים ערכים יהודים ואנושיים נעלים מבחינה חברתית, שיהיו, – אני מאמין – למופת לעולם כולו: ערכי עבודה עצמית וחיי שיתוף, ובנה חברה ומשק על אָשיות של חירות ושוויון ותרבות במקום תחרות וניצול ואפליה.

מסופקני אם יש ציוני טוב ונאמן, גם לא מציבור הפועלים, שאינו גאה ושמח על ההישגים המשקיים והחברתיים של התנועה הקיבוצית, ואני מניח שלא מעטים מבין חבריכם – בניהם ובנותיהם הצעירים – נמצאים בתוך הקיבוצים.

ואתם יודעים שהקיבוץ קבע לעצמו, כהתישבות העובדת בכללה, לא עבודת שכירים, אלא עבודה עצמית, עבודה בתנאי שוויון חברי לכל אנשי המשק. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו שערך יקר זה של עבודה עצמית יש לקיימו ולטפחו כיסוד חיינו. אך כשנראה צורך השעה להפר לזמן מה עקרון זה למען דבר יותר גדול, באתי בריב עם התנועה הקיבוצית.

לאחר שנפתחו שערי הארץ לרווחה והחלה יציאת־מצרים המודרנית, וגולי ישראל נהרו ברבבותיהם למולדת המשוחררת, ונתבעו מאתנו מאמצים נואשים להחיש התערות העולים בעבודה והעמדת חלק ניכר מתוכם על הקרקע – הלכתי לקיבוצים ודרשתי מהם לפתוח שערי המשק לעולים, למען הכשרה חקלאית, גם אם העולים לא ירצו לעבוד בקיבוץ לפי העקרונות הקיבוציים, אלא בשכר, כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”. ובענין זה היה לי וויכוח מר ונוקב עם חברי הקרובים והיקרים ביותר. מתנגדים מפלגתיים מצאו כמובן הזדמנות נוחה להוקיע אותי כמערער ערכים חלוציים, אבל גם חברי מפלגתי נחלקו עלי שאני פוגע בנשמת הקיבוץ. והקיבוץ הגדול ביותר, הקיבוץ המאוחד, נתכנס למועצה מיוחדת ונמנה וגמר להתנגד לתביעתי, וגם החליט לעקור כל שרידי עבודה שכירה שנשתבשו בהם כמה משקים. החלטה זו, עד כמה שידוע לי, עודה קיימת על הנייר; – אבל מה שלא עשתה תביעתי המוסרית בזמנה – עשה ההכרח: עולים נתקבלו כעובדים בקיבוצים, ולא בתנאים קיבוציים, אלא כעובדים שכירים, ואין עכשיו, נדמה לי, אף משק ותיק אחד, לא בקיבוץ המאוחד, לא בחבר הקבוצות ולא בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאינו מעסיק עולים בתנאי עבודה שכירה – על אף האיסור העקרוני.

מובטחני שהכשרת־עולים זו, ולו גם בשכר, לא תערער יסודות הקיבוץ אלא להיפך תרים קרנו. שום מפעל בארץ שאינו מעמיד עצמו לרשות המשימה המרכזית של דורנו – משימת קיבוץ־גלויות – לא יוכל להציל נפשו, גם אם יקיים כל שאר המצוות הכתובות ושאינן כתובות בתורה. תורת חיינו וקיומנו בשעה זו היא קליטת עליה, ומפעל שאינו משתעבד לתורה זו אינו עושה חובתו לעם.

מבחינה זו אני בא לשפוט הפעם את התאחדות בעלי התעשיה.

אין מן הצורך להרחיב כאן הדיבור על חשיבות החרושת וערכה במדינה. בלי פיתוח החרושת – לא תיתכן עצמאותנו הכלכלית. ולא יכּון בטחון המדינה. בלי פיתוח החרושת לא תיקלט העליה ולא נקיים רמת־חיים הוגנת ונאה. ואיני צריך להגיד מהו השירות ההיסטורי שעושים ועשו כל אלה מכם, שיש להם יד בפיתוח החרושת בישראל. ואילולא ידעתי שיש לכם זכויות גדולות – לא הייתי אולי בא אצלכם בתביעות חמורות. לציבור עקר, נטול־מעש אין באים בתביעות. ואם כי אני יודע שאשקול למטרפסי על הדברים שאשמיע באזניכם – לא אמנע מהגיד לכם אשר בלבבי. ובשתי קובלנות מרות אני בא אליכם.

אני קובל על התאחדות בעלי־התעשיה – איני מדבר על יחידים אלא על הכלל – שלא נענתה לתביעה הלאומית לעשות מאמצים להרמת פריון העבודה ולהעלאת התפוקה בתוצרת, אם כי מצד הסתדרות העובדים נתגלה הרצון לכך; ואני קובל על התאחדות בעלי־התעשיה על אשר הרשתה להשבית מפעלי מתכת, וביודעים או שלא־ביודעים נתנה יד לאלה שרוצים ללבּות אש המחלוקת המעמדית בישראל במטרות מפוקפקות ופסולות.

יודעים אתה ששׂוּמה עלינו לקלוט בקצב מהיר מאות אלפי עולים, ברובם המכריע ללא הון וללא אמצעים; העולים צריכים לאכול, להתלבש ולהשתכן עוד לפני שהם מספיקים להשתכר ולייצר מצרכי קיומם. ההשקעה בקליטת העולים קודמת בהכרח להכנסה הגדלה מפרי עבודת העולים המשתרשים בעבודה ובמשק. קיים פיגור בלתי נמנע בין הצריכה הגדלה והולכת עם התרחבותה של העליה ובין גידולו של הייצור. דבר זה מכביד על מצבנו המשקי והכספי שהוא קשה גם בלאו־הכי, מטעמים ידועים שלא אעמוד עליהם פה. נעשים מאמצים מתמידים להרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת, אולם הרחבה כמותית בלבד אינה מספיקה. היא צריכה להיות גם באיכות, כלומר עלינו להעלות התפוקה ופריון העבודה. דבר זה מחייב ציוד משוכלל יותר, הנהלה יעילה יותר, סדרי־עבודה משופרים יותר. הנתבעים למאמץ זה של הגברת התפוקה הם שלושה: העובדים, המעבידים, המדינה. וקרה לנו נס: – ציבור הפועלים בארגונו העיקרי, הסתדרות העובדים, הכיר בחשיבות המשימה הזאת. ההסתדרות שיגרה משלחות פועלים לאמריקה ולארצות התעשיה באירופה ללמוד שיטות עבודה משוכללות, והם התרשמו התרשמות עמוקה מכושר המעשה והתפוקה הגבוהה שראו בארצות המפותחות, וביחוד באמריקה, ומסרו דו"ח מעודד ומאלף לועד־הפועל ולציבור הפועלים הרחב. ההסתדרות הציעה לבעלי־התעשיה הקמת ועדי־ייצור משותפים לשקידה על הרמת פריון העבודה והגברת התפוקה. לצערי ולתמהוני הרב לא נענתה התאחדות בעלי־התעשיה לתביעה זו.

אני מניח שלבעלי־תעשיה יש מצוות ועקרונות משלהם, ואין זה מעניני לערער עליהם, במסיבה זו. אולם יש צרכים חיוניים של מדינת ישראל שכל אחד מאתנו חייב להעדיפם על כל אינטרסים חלקיים. ואין דבר חשוב עכשיו לכלכלה הישראלית מהגברת כוח הייצור שלנו. בכושר זה תלויים בטחוננו, קיומנו הכלכלי ועצמאותנו; בו תלוי קיבוץ גלויות, ואם צרכי הייצור תובעים מכם לעבור על מידותיכם ומצוותיכם המעמדיות – הרי גם אתם חייבים לדעת ש“עת לעשות לה' הפרו תורתך”. שום נימוק ואמתלה אינם יכולים לעמוד בפני הצורך לשתף פעולה עם ציבור הפועלים ועם ממשלת ישראל למען הרמת פריון העבודה והגברת כוח הייצור של משקנו.

והקובלנה השניה אינה קטנה מהראשונה.

פועלי המתכת הציגו מספר תביעות לבעלי־התעשיה, לאחר שנסתיים מועד חוזה העבודה הקולקטיבי. אין מעניני כרגע לקבוע אם התביעות שלהם צודקות במאת אחוזים או לא. אבל איש לא יכפור בזכותו של הפועל לעמוד על תביעות הצודקות בעיניו ולהשפיע על תנאי עבודתו. התאחדות בעלי־התעשיה סרבה להיכנס במו"מ עם נציגי הפועלים, עם הסתדרות העובדים. חלק מהפועלים הכריזו שביתה. שביתה בארץ דמוקרטית היא אמצעי מותר ומקובל – אולי מקובל יותר מדי. וראה זה פלא: כל אלה שארגנו לפני כן ואימצו שביתתם של החנונים והשבתתם של הפרדסנים – שופכים עכשיו דמעות־תנין על שביתת פועלי המתכת. איני משתומם על גופים ועתונים מפלגתיים מסוג מסוים שאצלם המטרה מקדשת האמצעים, ואין מטרה קדושה לחוגים אלה מפגיעה בממשלת ישראל, ולו באמצעים המגונים והפסולים ביותר. אולם התאחדות בעלי־התעשיה – עד כמה שידוע לי – אינה מפלגה פוליטית, אלא ארגון משקי־כלכלי, ומטרתו הראשית היא ביצור התעשיה בישראל. והתאחדות זו פגעה פגיעה קשה במעמד התעשיה – בנתנה ידה להשבתת מפעלי המתכת המסונפים אליה. השבתה זו היא פגיעה חמורה במדינה, במשק הישראלי, בעליה, – וזוהי גם פגיעה קשה בתעשיה עצמה.

ואם תשאלו אותי: שביתה מותרת, השבתה אסורה? איני מדבר כאן על איסור והיתר פורמלי. מבחינת החוק – שתיהן מותרות, ואיני מערער ברגע זה על זכותכם החוקית להשבית, אך מערער אני על זכותכם המוסרית ועל תכליתה של ההשבתה.

יש הבדל מוסרי רב בין שביתה ובין השבתה, וההבדל הוא בשתים:

אינה דומה בעלות הפועל על ידיו ורגליו, על גופו וכוח עבודתו, לבעלות המעביד על בית־החרושת. כוח עבודתו של הפועל הוא חלק אורגני מאישיותו, מעצמו. יש אמנם למדינה גם זכות לתבוע גופו של האדם, כשיש צורך בכך, ובשעת מלחמה שולחת המדינה את אזרחיה גם ליהרג. אבל זאת עושים רק בשעת סכנה חמורה לכלל כולו. בדרך כלל גופו של האדם הוא קודש, ואדם עומד ברשות עצמו, ובידו לקבוע באילו תנאים הוא עובד ובאילו תנאים הוא מסרב לעבוד. לא כן הבעלות על הרכוש. אין אדם נולד עם רכוש, ואין הוא לוקח רכושו לקבר. כל מדינה קובעת מידת השלטון של האדם ברכושו ואפני השימוש בו. גם מדינה קפיטליסטית כאמריקה מגבילה ומגדירה, כשיש צורך בדבר, שכר, הדירה, ואין בעל־הבית אדון גמור לעצמו. המדינה קובעת מינימום השכר ותנאי עבודה, ומדינה כאמריקה גם מפעילה בתי־חרושת ומכרות, כשהיא רואה צורך בכך. מותר למדינה – ואני מדבר על מדינות קפיטליסטיות, – גם להפקיע רכוש ולהחרימו, אבל אין מפקיעים ומחרימים גופו של אדם.

הבדל שני. הפועל מכריז שביתה כאמצעי לחץ על המעביד. הוא גורם לו הפסד ומניעת רווחים לזמן מה, על מנת שיזקק למו"מ וסידור מוסכם על תנאי עבודה. גם ההשבתה היא אמצעי לחץ על הפועל. אולם ההשבתה לפי מהותה אינה מכוונת למניעת רווחים וגרימת הפסדי כסף בלבד – אלא להרעבת הפועל וילדיו. זהו אמצעי חריף שנודעות לו תוצאות חמורות. ואין לנקוט באמצעי זה בקלות־דעת ובחפזון, ובכל אופן אין להרבות להשתמש בו, כאשר התחילו לעשות אצלנו – תחילה הפרדסנים, ועכשיו – בעלי המתכת.

יכולים אתם לשאול אותי: והיכן הממשלה? מדוע אין היא מתערבת? לא אנהוג מנהג יהודים ולא אענה בשאלה על השאלה – מדוע לא נדרשה התערבות הממשלה נגד הפרדסנים שהשביתו ללא סיבה מספקת אחד הענפים החיוניים של משקנו החקלאי? ומדוע לא נקטה הממשלה באמצעים נגד הסוחרים והחנוונים שסגרו חנויותיהם במטרה פוליטית?

אני גם לא אבטיח לכם שהממשלה לא תתערב בסכסוך זה, שלא תנקוט באמצעים – ואולי גם באמצעים נמרצים – אם השבתות מסוג הפרדסנים והסוחרים יתחדשו ויפרצו. אבל הממשלה רוצה שסכסוכים אלה יסודרו – אם רק אפשר – על־ידי הצדדים הניצים, ואין היא להוטה אחרי שימוש בכוח החוק והכפיה להטיל רצונה על הצדדים הנחלקים בשאלה כלכלית. הממשלה מכירה בזכות השביתה של פועלים עובדים. היא לא החליטה אף פעם על הקפאת השכר ולא לקחה על עצמה לקבוע בכל המקרים תנאי העבודה.

בקווי־היסוד של תכנית הממשלה, אשר אושרו פעמיים על ידי הכנסת (במארס 1949, ובנובמבר), נאמר בין השאר:

“המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים, תעודד העקרון של משא־ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווּך מוקדם למניעת סכסוכי עבודה”.

אין אנו רוצים במדינה טוטליטרית, הכופה רצונה על התושבים בכל עניני הרוח והגוף, התרבות והכלכלה, המחשבה והמעשה. יש מגמות טוטליטריות כאלו לצערי גם בימין וגם בשמאל. – אבל אני בטוח שהרוב הגדול והמכריע של תושבי ישראל, גם בקרב הפועלים וגם בקרב החוגים האחרים, מתנגדים בכל נפשם ומאודם למשטר טוטליטרי ולכפיה טוטלית. מדינתנו הדמוקרטית בנויה על הרצון החפשי של כלל האזרחים. דימוקרטיה אין פירושה הפקרות ואנרכיה; לא כל הישר בעיניו יעשה; ודימוקרטיה אין פירושה ממשלה חדלת־אונים; המדינה אינה יכולה לסבול, ואני מניח שלא תסבול, השתקת החיים הכלכליים, אשר תסכן שלום המדינה, בטחונה וכושרה לקליטת עולים. אולם ממשלה דמוקרטית כממשלתנו סומכת על השׂכל הישר ועל רגש האחריות של רוב התושבים, ולא תשתמש באמצעי כפיה אלא בדלית־ברירה.

וזוהי הסיבה שאני עומד כאן ומדבר אליכם – תחת להוציא פקודות וצווים. בדמוקרטיה שולטים על־ידי שכנוע הרוב. יש לממשלה הסמכות להפעיל בתי־חרושת מושבתים, כשההשבתה פוגעת בצרכי הכלל, אבל אין הממשלה צריכה להשתמש בסמכויות אלה – כשאפשר לסדר הדברים במו"מ של שלום.

אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיומם של ניגודים אמיתיים ומדומים בקרב ציבורנו, גם בשטח הכלכלי, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח התרבותי, הרוחני. שאלות חשובות ולא־חשובות שנויות במחלוקת. יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו.

אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצוּוים על משטר של פשרה.

הנני אחד מאלה שהאמונה בחזון העבודה הגואלת והגאולה הדריכה את כל חייהם וכל התנהגותם מיום עמדם על דעתם. החזון שהאמנתי בו בנערותי – כשעליתי לארץ – מאמין אני בו עכשיו הרבה יותר מאשר האמנתי בו בימי נעורי. אולם אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה. לפני נסותנו לעצב סופית את דמות האומה (אם נניח שיש דבר כזה כעיצוב סופי) – עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת.

בתקופה זו קודמים צרכי הבטחון וצרכי קיבוץ גלויות לכל דבר אחר, ולכל אחד מאתנו, וכן גם כל חוג בתוכנו, חייב לשעבד הכל לצרכי שתי משׂימות אלה.

אין מסדרים רהיטים בבית כל עוד עוסקים בהנחת יסודותיו. תחילה יש לסיים העבודה מהמסד עד הטפחות. כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקום, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנויים במחלוקת בתוכנו קודמים הדברים המאחדים את כולנו, – וכולנו מאוחדים בשנים אלה: בטחון וקיבוץ גלויות.

כל מי שרוצה ללבּות עכשיו מלחמת הדת או מלחמת המעמדות למען הכרעה סופית, למען שלטון הדת או למען ביטול הדת, למען תהיה מדינת ישראל קפיטליסטית בלבד או סוציאליסטית בלבד – כל אלה מתנקשים בנפשה של העליה ומחבלים בבטחון המדינה.

אני מעיז להגיד שהצלת האומה ושמירת עצמאותה ובטחונה בעולם מסוכסך ומסוער זה – קודמת לכל אידיאל דתי או אנטי־דתי, קפיטליסטי או אנטי־קפיטליסטי. מן ההכרח שבתקופה זו של הנחת יסודות יעבדו יחד אנשים בעלי השקפות מתנגדות ובעלי אינטרסים שונים – אם רק יש להם יסוד משותף. ואני רואה היסוד המשותף לכל העם היהודי – במאמץ לרכז העם היהודי בארצו, להבטיח חירותו, כלכלתו, בטחונו ועצמאותו, – ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך.

ועד אז – עלינו, על כולנו בלי יוצא מן הכלל, לגלות חכמת הפשרה בכל השאלות הכלכליות, הדתיות, המדיניות והקונסטיטוציוניות הסובלות דיחוי, למען נוכל לעשות מאמץ מכסימלי מתוך שיתוף כוחות ומתוך הבנה הדדית לביצוע המשׂימות של דורנו אנו: בטחון וקיבוץ גלויות.

וברכתי הנאמנה להתאגדותכם: אל תיגררו אחרי יצר המריבה והנצחנות, ותנו מחילכם ומאונכם לכל הכוחות היוצרים בעם השוקדים על בנין הארץ, קליטת העליה, בטחון המדינה והרמת קרן ישראל בעולם.

ל' בשבט תשי"א – 6 בפברואר 1951

בישיבת מפלגות הקואליציה

קיום קואליציה אינו מהדברים הקלים. כל קואליציה מחייבת פשרה והבלגה – אפילו הקואליציה הטבעית והמצויה ביותר: איש ואשתו. אבל קואליציה פוליטית אינה מטרה לעצמה, והפשרה וההבלגה מוצדקת אם היא משרתת את העיקר, והעיקר אינו הצורך המפלגתי של זיעה זו או אחרת בקואליציה, אלא צרכי המדינה. ומותר להתפשר למען קיום הקואליציה בתנאי אחד בלבד – שהפשרה לא תפגע בטובת הכלל, באינטרס העליון של המדינה.

הקואליציה המתכנסת הפעם קיימת כבר שש־עשרה שנה, – 13 שנה בסוכנות היהודית, ושלוש שנים במדינה. ואני עבדכם, שהוטל עלי לעמוד בראש הקואליציה כל השנים האלה, לא ברצון אתן יד לפירוקה. אבל ראיתי עצמי מחויב להטריחכם לבוא הנה, – כי חושש אני שהגענו לידי משבר. ואם חברי הקואליציה אין לבם שלם עם החלטות הממשלה בעניני החינוך הדתי – מוטב שניפרד בכבוד, מאשר לגרום בזיון למדינה ולממשלה.

הממשלה החליטה להבטיח חינוך דתי לכל ילדי העולים הרוצים בכך, אבל הממשלה דחתה הצעת חברנו שר הפנים שהחינוך הדתי במעברות ובישובי העולים יהיו עליו ארבעה משגיחים: אחד מהמזרחי, אחד מהאגודה, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים. החלטנו שהדין החל על כל בתי־ספר דתיים באשר הם – יחול גם על בתי־ספר דתיים בישובי עולים ובמעברות. והחלטות הממשלה בענין זה הן סופיות. אפשר לקבל אותן ואפשר לדחות אותן, אבל דחייתן פירושה – פירוק הקואליציה. ואי־אפשר גם להיות בממשלה וגם לחלוק עליה בפומבי. ממשלתנו קמה על בסיס אחריות קולקטיבית – ולא תיתכן ממשלה בלי אחריות כזו. חילוקי־דעות בין חברי הממשלה הם טבעיים ומחויבי המציאות. עיקרי הדברים הוסכמו בינינו לפני יִסוּד הממשלה – בקווי היסוד של הממשלה. ואם מתעוררת בעיה חדשה – או שמוצאים דרך של הסכמה או שמכריעים ברוב. אם אין מקבלים ההכרעה – אין דרך אחרת אלא לפרק הקואליציה, והכנסת תחליט על בחירות חדשות, כי לפי מצב הסיעות בכנסת אין אפשרות להרכיב ממשלה אחרת בעלת רוב יציב. לא נסכים עוד לזעזועים בלתי־פוסקים בתוך הממשלה שאינם מוסיפים כבוד לא לממשלה ולא למדינה.

לא אני ולא חברי לא נשתתף עוד בשום מו"מ ובשום נסיון של סידור חדש כאשר עשינו במשבר הקודם. ואומר לכם מדוע.

מדינת ישראל עומדת בפני קשיים עצומים, גם בתוקף המשׂימות המוטלות עליה, וגם בעקב התקופה שבה הוקמה. על ממשלת ישראל רובצת מעמסה איומה. על הממשלה לדאוג לכלכלת הישוב. ואין הדבר כל כך פשוט – כי אנחנו נתונים במצור. כל הארצות סביבנו סגורות בפנינו. אין המדינה הזאת מוציאה עדיין לחמה מאדמתה היא, ורוב מזוננו עלינו להביא מן החוץ, ולא ביום או ביומים ישתנה המצב. גם חמרי הגלם לתעשיה אנו מביאים רובם מהחוץ. ואין אנו מייצרים מכונות, כלי־רכב, ספינות ואווירונים הדרושים לנו. מנהיגי האופוזיציה יכולים להבטיח לשומעיהם שאם השלטון ימסר לידם תצמיח הארץ בן־לילה די לחם, מכונות וחמרי גלם. הממשלה הזאת לא הבטיחה דבר כזה והממשלה חייבת לדאוג לא רק לישוב הקיים – אלא לקיבוץ גלויות, ורק לפני ימים אחדים החלטנו על הגדלה ניכרת של עליה – תוספת של שבעה־שמונה אלפים עולים לחודש מיהודי בבל. והחלטנו זאת בידענו שאין ברשותנו האמצעים הכספיים הדרושים לכך, ואין לנו מזון ושיכון ותעסוקה בשביל המוני העולים החדשים. עלינו לדאוג גם לבטחון המדינה, ואין זו דאגה קלה, כידוע לכל אחד מכם. דברים אלה מחייבים שנחשב מעשינו, ולא מיום ליום, אלא לאורך ימים. מנסיוני אני יודע שחבר הממשלה, וביחוד ראש הממשלה, חייב לטפל גם בקשיים המפלגתיים והאישיים של הקואליציה, ועליו ליישר ההדורים מזמן לזמן. לחם זה אני כבר אוכל, ברוך השם, זה שמונה־עשרה שנה, מאז נכנסתי להנהלה הציונית, ואני עושה זאת במיטב יכולתי. אם הצלחתי – איני יודע. ישפטו האחרים. ואיני מתרעם על איש שגורם לי “תענוג” זה. זהו חלק מ“השכר” שמקבל חבר הממשלה. אבל, רבותי, לחברי הממשלה וגם לראש הממשלה דרוש גם זמן לעיקרי הדברים – לעניני המדינה גופם, לדאגת הכספים וליחסים המדיניים, לשיכון עולים, לצרכי תעסוקה, לעניני התישבות ועוד ועוד. ודברים אלה מחייבים מחשבה, עיון, פעולה, תיאום, סידור, ודברים אלה אינם קלים, והם חוזרים יום יום – ואי־אפשר לשאת בעול הקשה הזה כשבכל יום שני וחמישי עלול לפרוץ משבר ממשלתי.

טיפלנו לא מעט בבעיית החינוך, ואני מבין מדוע דבר החינוך מסעיר הרוחות. יש כאן באמת דברים הנוקבים עד התהום, ויש גם אינטרסים מפלגתיים. ויש גם סיבה נוספת, לדעתי – המשטר האומלל של זרמים, שירשנו מהוועד הלאומי ומההנהלה הציונית, והפכנו אותו לחוק המדינה. אני מקווה שחוק זה יבוטל ויתוקן, אולי בעתיד לא רחוק, אבל כל עוד הוא קיים הוא מחייב, מחייב את כולנו, ומוסיף צרות וסיבוכים.

התווכחנו רבות בענינים אלה – וכל ויכוח מוכרח פעם להסתיים. והוא נסתיים. לפי החוק הקיים בחירת הזרם החינוכי היא זכות ההורים ולא זכותן של המפלגות. הבטחנו זכות ההגדרה העצמית של ההורים, ולכל יהודי דתי יובטח חינוך לילדיו; אבל לא ראינו כל הצדקה לתביעת חברנו שפירא שימונו על בתי־הספר של עולים ארבעה מפקחים דתיים מכל ארבע המפלגות. החלטתנו היא סופית. וממשלה זו לא תטפל עוד בוויכוח בלתי־פוסק בענין זה, ולא תחיה במשבר פרמננטי. היא לא תדון אפילו בתיקונים שידידי מר רוזן מתכונן להציע. הוא מילא שליחות חשובה – איני יודע אם לשבט או לחסד – בסידור המשבר הקודם, ועשה זאת מתוך רצון טוב. נכונה דעתו שהמדינה אינה זקוקה עכשיו לבחירות ולכל מה שכרוך אצלנו בבחירות לכנסת. אבל איני מוכן, חברים יקרים, להחזיק בכסא שלי בכל מחיר, כי כל עוד אני חבר בממשלה עלי להקדיש זמני ומרצי לעניני המדינה, ולא ליישוב מַשברים ממשלתיים. אם אין אנו יכולים להמשיך בשלום ובאחריות משותפת – ניפרד בכבוד. אמנם לפני שלשה חדשים הבטחתם שנמשיך יחד עד ראשית 1953, אבל אם אינכם יכולים לעשות זאת – ניפרד בשלום ובכבוד. עלי להגיד לכם שאם החלטת הממשלה לא תתקבל על־ידיכם – אודיע בכנסת שהקואליציה מתפרקת. נדמה לי שבמקרה זה יהיה מההכרח לערוך בחירות חדשות. אמנם מפלגתי מונה בכנסת 46 חברים בלבד, ועם שני חברי הכנסת הערבים 48, ויתכן רוב של 72 נגדנו, אך אינני מתאר לעצמי שרוב זה, המורכב מהחזית הדתית, חירות, מק“י, מפ”ם וציונים כלליים, יוכל להתאחד גם לחיוב ולהרכיב ממשלה. והמוצא היחיד, נדמה לי, יהיה בחירות חדשות. ומכיון שזהו דבר אחראי – ראיתי חובה לעצמי להודיע על כך לכל חברי הקואליציה.

ח' באדר תשי"א – 14 בפברואר 1951

בישיבה רכ"ז של הכנסת הראשונה

אדוני היושב־ראש, חברי־הכנסת. עליתי הפעם על הבמה להגיד שני דברים שאמרתי לפני כשבוע ימים לסיעות הקואליציה, לאחר מסירת הסקירה של שר־החינוך בכנסת.

הדבר הראשון: אמרתי להם מהי החלטת הממשלה. – חינוך דתי לכל ילדי העולים התימנים, מתוך הנחה למפרע שהם דתיים ורוצים בכך; וחינוך דתי לכל ילדי העולים הדתיים שיודיעו על רצונם זה.

לא קיבלנו הצעת החזית הדתית שהוצעה לנו על־ידי חברנו שר־הפנים, שבחינוך דתי זה, במעברות ובישובי העולים הדתיים, יהיו ארבעה משגיחים או מפקחים: אחד מהמזרחי, אחד מה“אגודה”, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים.

החלטנו שהנוהג בכל בתי־ספר דתיים יונהג גם בבתי־ספר אלה. למען הבטח את ביצוע הדבר, – כי העיקר הוא הביצוע, – הטלנו על ועדה של שלושה שתפקח על ביצוע ההחלטה הזאת. ההחלטה על הבטחת חינוך דתי לעולים תימנים ולעולים דתיים אחרים באה מתוך חובה כלפי העולים, ולא כלפי החזית הדתית. אין לנו שום התחייבות כלפי החזית הדתית בענין זה ואין להם כלפינו שום תביעות. הקושיה של ראש “הפועל־המזרחי” שדיבר כאן שלשום ושאל בלגלוג: “מה זה פתאום נתרבו בתי־הספר של העובד הדתי”? – – – ואני ציינתי כך כי הוא דיבר לא כשר־הפנים ולא כחבר בממשלה, אלא כראש “הפועל־המזרחי”. החינוך הדתי הזה לא בא למען ספק את “העובד הדתי”. אין לנו שום התחייבות כלפיו. גם בתי־ספר אלה נתרבו לא מפני שגדל “העובד הדתי” אלא מפני שבאו עובדים דתיים מרובים, כן ירבו.

בחוק הזרמים לא מדובר לגמרי על בתי־ספר דתיים או חילוניים. החוק מכיר בארבעה זרמים, ואיני מניח שההבדל בין הזרם של המזרחי והזרם של ה“אגודה” הוא, שאחד דתי והשני חילוני. איני יודע מהו ההבדל, אבל החוק קבע זרם מזרחי וזרם ה“אגודה”.

ובחוק יש זרם עובדים וזרם כללי, ושוב אינני סבור שההבדל ביניהם הוא הבדל שבין דת וחילוניות. זרם המזרחי יכול לנהל בית־ספר ברוח העבודה ולחנך ילדיו לחלוציות, ואני מניח שהוא עושה זאת בטירת־צבי, והוא יכול לעשות ההיפך מזה. ואין קוראים לבית־ספר בטירת־צבי “תת־זרם”, – עברית רצוצה זאת שאינני יודע מי המציאה. אין זה תת־זרם אלא בית־ספר של המזרחי. ואם יש זרם כללי – ואינני יודע מדוע הוא בחר לעצמו השם “כללי”, אבל יש זרם כזה בחוק – וירצה לפתוח בית־ספר דתי, איש לא יפריע לו, ולא יאמרו כי זהו תת־זרם. ואם יש זרם עובדים, הוא עושה לו בית־ספר כרצונו בתחומי החוק, ואם הוא רוצה בית־ספר דתי, הוא עושה זאת. לא נאמר שזרם העובדים מוכרח להיות בלתי־דתי, כמו שלא נאמר שזרם המזרחי מוכרח להיות דתי. ועוד ארשה לעצמי להטיל ספק בדתיותם של כמה וכמה “דתיים”.

החוק קובע שההורים בוחרים להם את הזרם. בהצעתה של החזית לתת למזרחי ול“אגודה” מפקחים על בתי־ספר דתיים של זרם העובדים ראינו תביעה של מונופולין. אולי חשדנו בכשרים. אבל ראינו בזאת תביעת זכות שאינה מגעת להם – תביעה של מונופולין ואפוטרופסות על הדת ועל אנשי הדת. הממשלה לא התחייבה להכיר באפוטרופסות זו ובמונופולין אלה – ולא תכיר. רשאי אדם להיות יהודי דתי, ואינו זקוק ל“וויזה” של המזרחי או של ה“אגודה”. יהודי דתי שאינו רוצה להיות במפלגת המזרחי אינו חדל להיות יהודי דתי. וכשם שלא הכרנו ולא נכיר, ושום ממשלה לא תעיז להכיר במונופולין של המפלגה, שקוראת לעצמה דתית, על יהודים דתיים, כך גם לא הכרנו ולא נכיר – בכל אופן לא הממשלה הזאת – במונופולין של המזרחי וה“אגודה” על הדת.

אמנם כל השם הזה – “חזית דתית”, באזני יש לו צליל גויי; “חזית דתית” אינה במסורת היהודית. המשמעות המקורית של דת בתנ“ך אינה ראָליגיה. מלבד הפסוק ב”זאת הברכה" על אש דת, שלא ברור אם זו מלה אחת או שתי מלים, הרי המלה “דת” נמצאת כמה פעמים אך ורק באסתר, בעזרא ובדניאל בארמית ובעברית. בארמית: “דָּתָּא דִי־אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא” (עזרא ז', כ"ו), “דַּע מַלְכָּא דִּי־דָת לְמָדַי וּפָרַס”, (דניאל ו' ט"ז), “כְּדָת מָדַי וּפָרַס”. (שם ט), וב“אסתר” נאמר בעברית:

“בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ”, "וְדָתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם

עוֹשִׂים", “כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי”, "מִקֵּץ

הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים", “וְהַשְּׁתִיָּה כַּדָּת אֵין אוֹנֵס”.

ואני מפקפק גם אם המלה “חזית” לקוחה ממקור יהודי ומבית־מדרשו של הלל הזקן. אכן, כל מפלגה רשאית לבחור לעצמה שם לפי טעמה היא, ואין לי ריב עם שם החזית, אולם בשבילנו החזית הדתית היא מפלגה פוליטית; ה“אגודה” והמזרחי הן מפלגות פוליטיות ככל המפלגות בישראל, והן מייצגות יהודים ככל שאר המפלגות, ואין להן זכות לדבר בשם כל העם, כמו שאין למפלגות אחרות זכות לדבר בשם כל העם, גם לא בשם היהדות; איש לא העניק להן זכות מונופולין. המפלגות הללו נוצרו לא לשם קיום הדת, כי אפשר לקיים דת בלי מפלגה, ואבותינו קיימו זאת מאות בשנים. המפלגות “הדתיות” נוקטות עמדה בשאלות פוליטיות, סוציאליות, כלכליות, וישנם חילוקי־דעות בין אנשי הדת, כמו בין אחרים, אם ספסרות בזהב היא מצוה או עבירה מבחינת המדינה, אם מותר להבריח שעונים או לא, אם יבוא ללא־תשלום הוא טוב או רע. ושום איש דתי אינו יכול להגיד “מטעם הדת אני מחייב ספסרות בזהב”. הוא יכול להביע דעה בענין זה כאיש כלכלה אבל לא בשם הדת.

אבל אני מרחיק לכת. מפלגות דתיות אינן מייצגות את היהדות. אין אנו מודים בזכותן לייצג את היהדות המקורית בשרשיה יותר מאתנו. אין אנו, חלילה, פוסלים זכותן לדגול ביהדות המקורית ובשרשיה, אבל אין איש מהם רשאי לפסול אותנו מדגול ביהדות המקורית ובשרשיה.

ידידי מר שפירא ציטט שאלה מספר תהלִים, אבל משום־מה לא ציטט את התשובה משם וחבל, כי התשובה שייכת מאד לענין שלפנינו, ואני אצטט אותה. לאחר השאלה: “מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה' וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ”, נאמר: “נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה”. זוהי אחת ההגדרות של היהדות. ואני שואל: האם לפי קריטריון זה נחלקים אנשי החזית הדתית ואלה שאינם בחזית הדתית – שאלה הם נקיי כפים וברי־לבב, וכל האחרים לא? מחבר תהלים לא היה חבר החזית הדתית, אבל הוא, דמה לי, היה קרוב מאד לשרשי היהדות ולמקורה, לא פחות, בכל אופן, מאנשי החזית הדתית; ואִל אותה שׁאלה הוא חוזר פעמים:

"מִי יָגוּר

בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר־קָדְשֶׁךָ.",

והוא עונה:

"הוֹלֵךְ

תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבִר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ! לֹא רָגַל עַל

לְשׁוֹנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל

קְרוֹבוֹ".

אינני יודע אם הקטרוג הגדול ששמענו שלשום מפי מר שפירא על תנועת הפועלים בארץ, ועל נבחריה בממשלה, שהם שואפי שלטון ומשתררים באמצעי כפיה – אם קטרוג זה נקי מ“רגל על לשונו”, או לא? ואם יש בזה משום נשיאת חרפה על קרובו או לא? אולם אינני סבור כי מה שמאחד את החזית הדתית, ומה שמפריד בינה ובין לא־חזית־דתית – הוא שאנשי החזית הם כולם הולכי תמים ופועלי צדק ודוברי אמת, והאחרים הם הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר. אני יודע שיש בחזית הדתית אנשים שהגדרת התהלים נאה להם, אך יש כאלה גם בין האחרים. אבל אינני בטוח שהם ישבעו כי כל חברי החזית ראויים להגדרה זו ושלא מתקבל לחזית הדתית שום איש שאין בו הסימנים שקבע דוד במזמור זה של תהלים. הסימנים שנתן דוד, בעל המזמור, בשוכני הר הקודש – הם סימני היהדות המקורית והשרשית, ואין הם מפרידים בינינו ובין החזית אלא להיפך, מקרבים אותנו לכמה מחלקי החזית. שאיפתנו היא להקים דור בארץ הולך תמים, פועל צדק, ודובר אמת, אשר לא יהיה רגל על לשונו ולא יעשה לרעהו רעה, וחרפה לא ישא על קרובו; אבל אין אנו מודים ששאיפה זו היא מונופולין של החזית הדתית. ואינני סבור שמישהו מייצג היהדות המקורית והשרשית אך ורק בזכות היותו בחזית הדתית.

אני מכבד מאד את הרב לוין על כנותו, אבל האם רשאי הוא לדרוש מאתנו שאנחנו נקבל תביעתו והתיַמרותו ש“אגודת ישראל” היא המייצגת היחידה של מורשת היהדות? אילו אנחנו שמענו ל“אגודת ישראל” במשך עשרות השנים האחרונות, מה היה לעם זה שנמצא בארץ, האם היה בחיים? האם מדינה זו היתה קמה? האם ישוב זה היה נבנה? אין ה“אגודה” פסולה בגלל זאת, ואנו שמחים על שחזרה בתשובה. אבל מותר היה לפקפק אם פירושיכם לדת הם מתאימים ליהדות המסורתית והשרשית, ומשום כך לא קיבלנו תורת ה“אגודה”, לא קיבלו אותה גם אלה בתוכנו שהיו שומר מסורת ואדוקים גמורים, והם ישבו יחד עם אפיקורסים בקונגרס הציוני. ואני משבח את ה“אגודה” שהכירה במשגה שלה ואינה פורשת מכל העם. אבל אל תבואו אלינו בפרטנסיה, שאתם לבדכם מייצגים היהדות המסורתית והשרשית, לאחר שבדבר מרכזי וגורלי הנוגע לעצם קיומו של עם ישראל טעיתם במשך עשרות בשנים.

אני בא מעיירה קטנה בפולין, ובה היו חסידים מרובים, ביחוד חסידי גור. שנים מהם נתפסו לציונות – אחד מהם היה מהחלוצים הראשונים והטובים ביותר של העליה השניה, שמחה אייזיק ז"ל, והשני היה שוחט, מר אסתרסון, והחסידים שבעיירה שלי ראו בהצטרפותם לציונים אפיקורסות והיו רודפים אותם, אם כי הם נשארו אדוקים וחרדים כל ימיהם. וזו לא היתה המחלוקת הראשונה בישראל – אני מתכוון למחלוקת לשם שמים. היו זמנים שהחסידים נרדפו על־ידי המתנגדים. סכסוכים כיתתיים אלה בתולדותינו אינם חדשים.

וגם במזרחי אין אנו רואים את היורשים היחידים של היהדות המסורתית. רק לפני שלושים שנה אמר לנו המזרחי בארץ כי זכות הבחירה של האשה למוסדות נבחרים סותרת את הדת, והם עמדו להחרים את כנסת ישראל באם ניתן זכות בחירה לאשה בישוב, עוד לפני קום המדינה. והנה הוענקה הזכות הזאת לאשה, ואין פוצה פה ואין מצפצף. האם שרשי היהדות נשתנו? האם המסורת היהודית נהפכה? אתם נשתניתם. מה שנראה לכם לפני עשרות שנים כפרץ בדת – נתקבל עכשיו על־ידיכם. אפילו נשי ה“אגודה” הולכות לקלפי, ואל תדרשו מאתנו להאמין לכם שכל מה שאתם טוענים ותובעים מאתנו היא הלכה למשה מסיני. עוד עכשיו מתנגד המזרחי לשוויון האשה בשטחים שונים, אם כי הוא התחייב יחד עם כל החזית הדתית – והתחייבות זו כתובה ומנוסחת בקווי־היסוד של הממשלה – להבטיח “שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”.

אני מקווה כי תיווכחו שטעיתם בענין החינוך במחנות־העולים ובמעברות כמו שנוכחתם בטעותכם בענין מתן זכות בחירה לאשה. אהיה בין האחרונים אשר יפסקו כי אנשים אלה, שהתנגדו פעם לשוויון האשה, פסולים לעולם. הם אינם פסולים; הם שגו וחזרו בתשובה. כל אחד מאתנו עלול לשגות. איני יודע אם יש איזו שהיא מפלגה בארץ אשר יכולה לומר לעצמה כי לא שגתה אף פעם. אולם מותר לי לדרוש מהמזרחי שיעמוד גם במדינה על דעתו הציונית – בניגוד לדעת “אגודת ישראל” הרבה שנים – הקובעת כי כל ישראל חברים, ואינם פורשים מכלל ישראל, כמו שלצערי פורש עכשיו “הפועל המזרחי” מכלל ציבור העובדים.

תמיד היו הבדלי־דעות וחילוקי־דעות בעם ישראל. אין הכרח למען אחדותנו שלא נהיה שונים איש מחברו; וכל אחד מאתנו רשאי להאמין שאתו האמת, אבל אין הוא רשאי לשלול זכותו של הזולת להאמין כי אתו האמת. לא אפסול יהדותו ונאמנותו של הרב יצחק מאיר לוין בגלל זה שלפנים נקטה “אגודת ישראל” עמדה משובשת ושהכירה עכשיו בטעותה. רק זאת אני רוצה – שהוא לא יפסול אחרים. איש מאתנו אינו זקוק להסכמת חברו שהוא יהודי. אנו יהודים כמוכם. איננו גרועים מכם ואיננו מעוּרים פחות מכם בעבר היהודי ובשרשי היהדות. אולם אנו שונים מרבים מכם. ואומר במה. לא פחות ממישהו מכם אנו אדוקים בכלל הגדול של היהדות “ואהבת לרעך כמוך” שעליו העמיד הלל הזקן את התורה כולה. אבל אני בין אלה המאמינים במשך כל חייהם, מזמן שעמדו על דעתם, כי שמירת כלל גדול זה תיתכן רק על יסוד של עבודה, רק בתוך ציבור עובדים, רק בקרב היהודים המקיימים שיתוף פעולה, עזרה הדדית, אחדות ושוויון פנימי. שמירת כלל גדול זה לא תיתכן במשטר הבנוי על ניצול, על דיכוי, על תחרות ועל שנאה. איני פוסל יהודי שאין לו החזון הזה, אבל בחזון זה אנו רואים תמצית היהדות, תמצית תורת הנביאים, ואנו מנסים לבנות חיינו על מַסד זה. ואנו רוצים שכלל גדול זה של התורה יונח ביסוד חינוכו של הדור הצעיר, עליו יושתת בית־הספר העברי. ואין אנו רוצים בחינוך בבית־ספר שיעָשה פלסתר בבית, בשדה, ברחוב, בבית־החרושת. התורה שאנו מלמדים את ילדינו – אנו רוצים שתוגשם בחיים, גם מחוץ לבית־הספר. ויודע אני שלא כל חלקי החזית הדתית דעתם שווה בשאלה זו הלכה למעשה, ויש ששיקולים כלכליים ואמביציות פוליטיות דוחים אצל כמה אנשים המתעטפים באיצטלה דתית – יסודות ועקרונות מרכזיים של תורת ישראל ונביאיה. ואני גם יודע שיש בחזית הדתית אנשים שהיסוד הדתי קובע ומכריע, ואני מלא הערצה ליהודים אלה, כשם שאני מעריץ כל יהודי שערכי־רוח קודמים אצלו לכל אינטרס אחר.

היה בתוכנו אדם שהיה רחוק מאד מהתפיסות הסוציאליות והכלליות שלנו, ולא רק רחוק, אלא גם התנגד להן. זה היה המנוח אוסישקין. בכל חינוכו ורוחו היה איש־הימין. אולם בהשקפתו ובחייו קבע הפרימאט הציוני, והוא שהביא אותו ללכת נגד הימין, ונגד דעותיו המעמדיות. הדבר הראשון שקירב אותו אלינו היתה מלחמה על עבודה עברית; וכשם שתביעת “ואהבת לרעך כמוך” היה כלל גדול ביהדות – כך היתה תביעת העבודה העברית כלל גדול בציונות. בלי עבודה עברית – הציונות היא מלה ריקה. ואוסישקין התנגד לחבריו למעמד – ועמד אתנו. והוא נצטרף אלינו בשאלת ההגנה והשמירה, בכיבוש הקרקע ובגאולתה וביצירת החקלאות. הרוב של אנשי הממשלה הזאת דעותיהם הסוציאליות והכלכליות מנוגדות לדעותיו של אוסישקין המנוח. אבל בדבר אחד הם שותפים לו – בהם שולט הפרימאט הציוני. כל חייהם, ולא רק מזמן היותם בממשלה, היו כפופים לצווי־ההגשמה הציונית, בלא תנאי ובלא שיור. הימין רואה יד הבחירות בכל. אבל אנו חיינו עשרות שנים בארץ בלי בחירות, והפרימאט הציוני שלט בחיינו, והוא השתלט גם בממשלה הזאת. והפרימאט הזה אוסר עלינו להכריע בשעת קיבוץ גלויות בהרבה שאלות חשובות מאד, אם כי יש לנו עמדה ברורה בשאלות הרוח, החברה, המשק והמדינה; ואנו אדוקים בדעותינו לא פחות מאחרים. ואני מכבד אדם האומר בכנות שהוא מוכן להקריב את נפשו על דעותיו. אנו לא צריכים להגיד זאת; רבים מאתנו הוכיחו זאת בחייהם ובמותם.

בבעיות החינוך יש לא רק שאלת דת או חילוניות. יש גם תכנים אחרים השנויים במחלוקת. לרגל הוויכוח עם החזית הדתית מתעלמים מכל התכנים האחרים. יש שאלה כיצד מחנכים ולמה מחנכים. יש ערכי־יסוד גופניים, תרבותיים, חברתיים ומוסריים – ובהם הדעות מחולקות לפי מחיצות אחרות, לאו דווקא של הדת. אשר לעולים התימנים, יש לדאוג לא רק “לעולם הבא”; עלינו לדאוג גם “לעולם הזה” שלהם: לבריאותם, לפרנסתם, להשכלתם, לחלקם הנאות במשק, בתרבות, בצבא, בממשלה, במלכות הרוח והחומר. והממשלה דואגת לשתף את התימנים ב“עולם הזה” שכם אחד עם כל שבטי ישראל האחרים.

ואני לא אגלה לכם סוד אם אומר, שאני רואה במשטר הזרמים משטר אומלל. עוד לפני שלושים שנה, בראשית צמיחתו, חשבתי שהוא שורש פורה ראש ולענה. אבל אין זו הירושה האומללה היחידה שאנו קיבלנו מהעבר – לפני קום המדינה. אני מצטער צער רב על שהמפלגה הגדולה ביותר בארץ, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא בחנה עדיין את השאלה הזאת לאחר הקמת המדינה, לאור המציאות החדשה. והמציאות החדשה פירושה שני דברים שלא היו מקודם: מדינה וקיבוץ גלויות. אילו גם היה משטר הזרמים מוצדק בשעתו – ואני מעיז לחשוב שגם בשעתו היה זה משגה – יש לבחון את הבעיה מחדש. ועד כמה שידוע לי יש רק מעט אנשים במפלגתנו החושבים שגם עכשיו יש לקיים משטר הזרמים. אינני נביא, ואינני רוצה להתחייב בשם מישהו, אבל אני מקווה שבקרוב תדון המפלגה בשאלת החינוך לאור המציאות החדשה, היא תגיע לידי מסקנה שיש לשחרר את החינוך משלטון המפלגות, ולמסור אותו לידי המדינה, אם כי אינני משלה נפשי שבזאת נפתור כל בעיות החינוך, כי אינני משער לעצמי שנסכים לחינוך ממלכתי טוטאליטרי, ואני רואה בכל סידור טוטאליטרי חרפה ואסון. אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפה חינוך דתי על המיעוט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא־דתי והוא יכפה חינוך לא־דתי או אנטי־דתי, על מיעוט; אם הרוב יהיה ימני ויכפה על הפועלים חינוך המתכחש לערכים חלוציים והמעמיד את הבצע במרכז החיים, או שהרוב יהיה פועלי ויכפה על כל בתי־הספר חינוך פרולטארי – תהא בזה משום כפיה טוטאליטרית. איני מאמין שיתכן משטר טוטאליטרי בישראל, אם לא יושלט ע"י כוחות זרים מן החוץ. ואינני מאמין שיתכן בתוכנו דיכוי של מיעוט בעניני רוח. ולא חשוב מה גדלו של המיעוט, או מיעוטו של המיעוט.

אבל מאידך גיסא אינני גורס כי גם היום, לפני ביטול משטר הזרמים, הזכות לחינוך הוא רק להורים; אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בענין החינוך, וההורים לבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. המדינה חייבת גם עכשיו – אני מניח שהיא עושה זאת – לקבוע מינימום חינוכי שהוא חובה על כולם.

אני מניח שביסודות אלה, שיהיו חובה על כולם, יהיו ממיטב הערכים החיים והפוריים של היהדות בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבנין, הבטחון, הפיתוח והבריאות, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע ובעזרתו.

אולם כשהמדינה תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות. אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר שהשיטה הפדגוגית הישנה פסולה ויש לו דרך חדשה בלתי מקובלת, אשר תעשיר ותצעיד קדימה את החינוך. אינני מתאר לי שהמדינה תהיה ביורוקראטית ותאסור כל חידושים! אפשר להניח שהיא תאמר לאותו מורה: אם תמצא הורים שימסרו ילדיהם לבית־הספר שלך – בבקשה, נסה כוחך; כמובן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע. אין המדינה צריכה להקפיא שיטות החינוך. גם חינוך איננו קופא על שמריו, כמו ששום דבר אינו קופא על שמריו. היו חידושים גדולים בשטח זה בדורות האחרונים, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם.

אולם ברגע זה יש לנו המשטר האומלל הזה, וכל זמן שהוא קיים (ואני מקווה שלא יאריך ימים), רשאי כל זרם לפעול בתחום הסמכות שהעניקה לו המדינה, ובהשגחת הרשות העליונה במדינה – משרד־החינוך, הממשלה והכנסת. אם זרם העובדים מייסד בתי־ספר דתיים – אין זה “תת־זרם”, כי מהותו של זרם העובדים אינה חילונית או דתית, אלא חינוך חלוצי, ויש חלוצים חילוניים ויש חלוצים דתיים; והעובדים הדתיים בהסתדרות, גם הוותיקים וגם העולים החדשים, רשאים לתת לילדיהם חינוך חלוצי. וגם אם “הכלליים” ירצו לתת לבני הפרדסנים חינוך דתי – לא יוכלו לא המזרחי ולא ה“אגודה” למנוע זאת.

כפי שהודעתי בראשית דברי, רואה הממשלה חובה לעצמה כלפי העולים, להבטיח חינוך דתי לכל ילדי התימנים העולים – במחנות, במעברות, בישובים ובכל אתר ואתר. אולם אין בדעתה של הממשלה להקפיא את ההווי התימני של עולי תימן. להיפך, אנו רוצים לסגל את העליה התימנית להווי הישראלי, לחירות הישראלית, לשוויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער התימני יצאו מפקדים לצבא, כמו מהאשכנזים. אנחנו רוצים שיצאו מהם מייסדי משקים, בוני התישבות, אנשי־מדע; אנחנו רוצים למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר. איננו רוצים שיחס לאשה, לילד ולילדה ישאר כמו שהיה בתימן. יהודי תימני איננו בשבילנו תימני; הוא יהודי, הוא בן־אדם כמונו. יהודי תימני הוא קודם כל יהודי, ואנחנו רוצים להפכו, עד כמה שאפשר ובמהירות האפשרית, מתימני ליהודי, השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני מפולין.

התימני יקיים את ההווי הדתי שלו כמו כל יהודי דתי אחר. אולם בקרב היהודים יש חילוקי־דעות בענינים שהדת לא הכריעה ולא תכריע בהם, ובמרכז חילוקי־הדעות עומדת השאלה העיקרית אם יסוד האומה הוא העבודה או הרכוש; אם האדם העובד הוא אמצעי לרכוש ומשרתו, או הרכוש הוא אמצעי לאדם ולהנאתו. בשאלה זו נחלקים בתוכנו כמו שנחלקים בה בארצות אחרות. ציבור העובדים אינו רואה עצמו רק כלי־שרת להון, אלא כבונה המדינה ויוצר תרבותה ומשקה. הציבור התימני שהוא ברובו המכריע ציבור עובד, אנו רוצים לעשותו שותף מלא ושווה־זכויות לציבור העובדים – כציבור אזרחים בני־חורין, יוצרים ובונים.

ותמוה הדבר: החזית הדתית לא יצרה ארגון מיוחד של בעלי־מלאכה דתיים, ארגון מיוחד של בעלי־תעשיה דתיים, וארגון מיוחד של התאחדות אכרים דתיים או סוחרים דתיים. היא מפלגת רק את ציבור הפועלים. לפי חוקי המדינה יש לה אמנם זכות לכך; אבל לפי החוק אין אדם חייב להצטרף גם להתאחדות בעלי־תעשיה אחידה. אני כשלעצמי רואה ברכה בהתאחדות בעלי־התעשיה, ובכל ארגון כולל אחר שעושה עבודה קונסטרוקטיבית. אולם החזית הדתית פוגעת אך ורק בארגון הכולל של העובדים. הסתדרות כללית של עובדים היא לא רק צורך העבודה – אלא יש בה צורך ממלכתי לאומה. ואם סוחר דתי יכול להשתייך לארגון־סוחרים כללי, ואין בהשתייכות זו כל פגיעה בדת – קשה למצוא נימוק דתי לפרישת פועלים דתיים מכלל ציבור העובדים. יש חשד קשה שלא הדת אלא נימוקים אחרים קובעים פרישה ופלגנות זו.

ואני פונה לאלה שהדת בשבילם הוא העיקר, האדוקים בתום־לב בפרימאט שלה – ויש גם כאלה בחזית הדתית – ואומר להם בכל הרצינות ובכל הכבוד: אני מפקפק אם קרן הדת וקרן אנשי הדת תורם על־ידי כך שהחזית הדתית תעשה פילוגים דווקא בציבור הפועלים, כביכול בשם הדת, בשעה שבכל שאר המעמדות היא תומכת בארגונים כלליים. בכל אופן, אל יתבעו אנשי החזית הדתית מן הממשלה עזרה לפילוג העובדים. תעשו זאת בכוח עצמכם.

והדבר השני שאמרתי לקואליציה לפני שבוע, ועלי לומר זאת גם פה: החלטות אלה של הממשלה בענין החינוך במעברות ובישובי עולים הן סופיות לגבי ממשלה זו. הממשלה מיצתה בענין זה מסקנה אחרונה, ואין היא מוכנה ואינה רואה רשות לעצמה להמשיך בדיון בשאלה זו לבלי סוף.

ידענו כמובן שבהחלטה לא סגי. העיקר הוא ביצוע. ויתכן שתוך כדי הביצוע יתעוררו כמה שאלות. ולמען הבטיח כושר הביצוע והאמון הכללי ברצון הטוב, החלטנו שגם שר מהחזית הדתית ישתתף, יחד עם שר־החינוך וראש־הממשלה, בביצוע. אומר בגלוי למה ראינו צורך בשיתוף אחד השרים הדתיים. אם הרב לוין יכנס לביתי במקרה בשעה שאני אוכל, לא אזמין אותו לאכול אתי, לא מחוסר אדיבות, אלא מסיבות מובנות. אך כשאזמינו לאכול אצלי, יהי האוכל אצלי כשר בתכלית הכשרות. אני נאמן על כך. ואזמין מומחה לייעץ לאשתי איך להכין מאכל בתכלית הכשרות, כי איני בטוח שהיא בקיאה בכל הפרטים. אם אנו אומרים שניתן חינוך דתי לילדים של הורים דתיים, הרי נעשה זאת בלב שלם, ואנו נאמנים על עצמנו, שנעשה כל דבר שאומרים לעשות ביושר לב, ומבחינה זו אין אנו סבורים שיש הבדל בינינו ובין החזית הדתית. ולמען עשות הדבר בשלמות, נשתף חבר מומחה ומוסמך מהחזית הדתית. לא מפני שאינני מאמין למר רמז; אין לי כל יסוד להאמין למר רמז פחות מאשר למר שפירא, או להיפך, אלא מפני שאינני רוצה להיכשל בלא־יודעים ולהכשיל את התימנים שאני מבטיח להם חינוך דתי, שמא מתוך אי־ידיעה, מתוך חוסר חוש, לא אעשה את הדבר בשלמות. ולכן רצינו שיהיה בוועדה חבר מן החזית הדתית, לא כמשגיח עלינו – איננו זקוקים למשגיחים – אלא כחבר שיבדוק יחד אתנו, אם לא נעשה משהו שלא כשורה.

אנו רוצים לבצע ההחלטה הזאת בכל לבנו בשיתוף עם חבר מוסמך, שירגיש באיזה שהוא פגם – אם כזה יהיה.

ועוד אמרתי לקואליציה: – אם הכנסת תדחה החלטות אלה, ויש לה הזכות לכך, פירושו של דבר, בשבילנו, הבעת אי־אמון עם כל המסקנות הפארלמנטריות הנובעות מכך. הממשלה הזאת – כוונתי לממשלה השלישית שיש לי הזכות לעמוד בראשה – קיבלה על עצמה לפני חדשים אחדים לנהל המדינה עד תחילת 1953, באישור הכנסת. נשאלתי אז על־ידי ידידי חבר־הכנסת פנקס, אם אני מאמין ביציבות הממשלה. אמרתי לו שאינני נביא, אינני יכול להגיד עתידות, אני רק יודע שכל המפלגות המשתתפות בממשלה, הבטיחו שברצונן לקיים יציבות הממשלה הזאת עד 1953. לא אבוא בשום טענה על מפלגות שהן מתחרטות. זו אולי זכותן. קואליציה אינה חתונה קאתולית. כל אחד מכריע כרצונו.

מהזמן שלפני המדינה אנו ירשנו לא רק משטר אומלל של זרמים, על הסכמים. הסכם קיים רק לפני ייסוד ממשלה; קואליציה אינה יכולה להיווסד בלי הסכם מוקדם על פרוגראמה שלפיה תפעל הקואליציה. היה הסכם כזה במארס 1949, כשנוסדה הממשלה הנבחרת הראשונה, והיה הסכם בתחילת נובמבר לפני הקמת הממשלה של 13, אבל לאחר שהוקמה הממשלה, היא פועלת בכוח החלטות, ואינה עושה הסכמים בין חבריה.

אוסיף עוד מלים אחדות על הירושות האומללות מהעבר.

מהזמן שלפני המדינה אנו ירשנו לא רק משטר אומלל של זרמים, אלא דבר גרוע יותר, שלא כל־כך קל לתקנו, בכל אופן אין לתקנו במתן חוק – ירשנו התפצלות חולנית, נלעגת ומכשילה. כל איש שיש לו ושאין לו השקפה ודרך משלו מקיים ארגון פוליטי. במקום שתי מפלגות, אחת בשלטון ואחת באופוזיציה, יש לנו שלל של סיעות ו“תנועות” ורשימות שאיש אינו יודע מהו ההבדל ביניהן. התפצלות זו נושאת בחוּבה לא רק ארס של משברים ממשלתיים – אלא ארס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות זו לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת־הטווח. המשימות העצומות שהוטלו על מדינת־ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית לאורך ימים.

אני רואה ברצון רב, בבחירות לכנסת ולעיריות, נטיה גוברת בעם לחסל הסיעות הקטנות, המחוסרות כל סיכויים להיות פעם לרוב, ואשר משום כך בלבד – בתוקף מהותן ומצבן – הן מוכרחות ליהפך לקבוצות סחטניות. אין לנו מסורת ממלכתית. חיינו חיים תלושים, ומחלה של אלפי שנים אין מרפאים ביום אחד. אינני יודע מתי יפסק הצורך בקואליציות ובקשרי סיעות, שבמקרה הטוב ביותר אינן מוסיפות כוח. עדיין לא ראיתי אף הנהלת עיריה אחת בארץ, שקמה לא על־ידי קנוניות של מיעוטים, המלווֹת סחטנות בצורות שונות, ומכל המינים. לחברי האופוזיציה בכנסת קל מאד ללגלג על קואליציה. כשאני מתבונן בחברי־הכנסת בכל הספסלים מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, איני מוצא אף סיעה אחת, אשר לא השתתפה במשחק הקואליציות בעיריות. ומה איפוא לגלוג וההתרברבות של מפ“ם, הציונים הכלליים, חרות, מק”י ואחרים? שמעתי לגלוג של ידידי מר ציזלינג על פשרנות ופרשנות. אני חושש, מר ציזלינג, שאתה נזקק ותזדקק ללא מעט פירושים ופשרות, למען קיים האחדות של מפלגתך המאוחדת.

אם הכנסת תחליט לדחות החלטותינו, פירושו של דבר שתהיינה בחירות. אינני בטוח שאחרי בחירות כאלה תוקם ממשלה יציבה, בריאה, אם כי אני מוכן לעשות כל מאמץ למען תקום ממשלה יציבה לאחר הבחירות. אם למפלגתי ינתן האמון של הרוב – כפי שאני מקווה – יהיה לפי הכרתי העמוקה חובה להקים קואליציה של כל הכוחות הציוניים הקונסטרוקטיביים במדינה, כי המדינה הזאת זקוקה לא רק לממשלה יציבה, אם כי זה התנאי הראשון ליעילות השלטון ולאחריותו, אלא גם למאמץ מאכסימאלי של אישי המדינה והעם היהודי.

אבל אין זה עסקי וסמכותי לקבוע מה יהיה לאחר הבחירות. אולם, היתה זו חובתי לומר לכנסת, מה שאמרתי לחברי הקואליציה: ממשלה זו, שיש לי הזכות לעמוד בראשה – וזו היא אולי זכות גדולה מאוד – אחריות כבדה מאוד רובצת עליה, אולי כבדה מנשוא. ואני מודיע חגיגית שהממשלה הזאת לא תסכים בשום אופן שימשיכו להסיח דעתה מהמשׂימות הקשות העומדות לפניה – על־ידי זעזועים פנימיים ומשברים קואליציוניים. הוויכוח בענין החינוך לגבי ממשלה זאת – נסתיים.

כששמעתי שלשום קטרוג גדול על שואפי השלטון, על אנשי הכפיה, עצמתי עיני לרגעים אחדים, ושאלתי את עצמי: מי הוא המקטרג? מי הוא האיש החוצב להבות נגד שואפי השלטון? נזיר? אדם הבורח מן השררה? יושב אוהל? איש תם? וכיצד חסיד תמים זה הגיע לכנסת? פקחתי עיני וראיתי שמדבר שר־הפנים, שר־העליה ושר־הבריאות. והשתוממתי: למה הוא צריך “להכות על חטא” בפומבי – – – ועל החזה של זולתו?

ובכן לסיום: כאחד מאלה העומד בראש “שואפי השלטון” וכו' – אני מודיע לכם, שאם אתם דוחים החלטתנו – אני מסתלק מהשלטון הזה. ממשלה קואליציונית מחייבת הרבה סבלנות. כי אנשים אינם קדושי עליון, ומפלגות אינן מורכבות ממלאכי שרת. ניסיתי לעשות מלאכה זו במיטב יכלתי זה שלוש שנים. אינני מתחרט על כך. אינני מתחרט על שניסיתי לקיים קואליציה, למען שתהיה ממשלה בישראל ולמען שתבצע את אשר בצענו. ואני יודע, שבאולם הזה, יש לפחות תריסר חברי־כנסת הבטוחים שהם היו עושים המלאכה הזאת הרבה יותר טוב – תבוא עליהם ברכה. עשינו במיטב יכלתנו, והשופט ישפוט.

ואני מסיים. בשאלת החינוך הדתי – ההחלטות שהחלטנו הן החלטות סופיות של הממשלה. הממשלה אמרה דברה האחרון – ההכרעה עכשיו בידיכם, חברי־הכנסת.

ירושלים, כ“א באדר א' תשי”א – 27 בפברואר 1951

אדוני הנשיא –

עיינתי בכובד ראש במכתבך, והפכתי רבות בדבריך ובהצעותיך. שקלתי ברצינות הנימוקים שהביעו לפניך מרבית הסיעות ל“יישור ההדורים במסגרת הכנסת הראשונה”, ועם כל חפצי האדיר לעשות רצונך, לא נראית לי אפשרות ל“פתרון יציב ונאות במסגרת הכנסת הנוכחית”, ואיני יכול לצערי למלא בקשתך “להקים ממשלה חדשה שתיהנה מתמיכת הרוב בכנסת זו”.

מעיקרה לא היתה הכנסת הראשונה מכשיר אידיאלי לשלטון יציב, כפי שמתחייב מפאת מצבה ומשימותיה של מדינתנו הצעירה.

ירשנו מהעבר הגלותי התפצלות מופרזת וחולנית. לבחירות לכנסת הוצעו עשרים ואחת רשימות (בתוך ישוב של שבע מאות אלף!). בכנסת הופיעו שמונה סיעות נפרדות, ואחת מהסיעות הללו היתה בעצם בלוק טכני של ארבע מפלגות שונות. שתי סיעות בכנסת, מק“י ו”חרות“, לכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת ממשלה, מטעמים מובנים. שתי סיעות אחרות, מפ”ם ו“ציונים כלליים”, שישבו בממשלה הזמנית, סרבו להשתתף בממשלה, באשר הרוב לא הסכים שהמיעוט יכתיב לו תכנית פעולה, וזאת אשר רצו לעשות שתי הסיעות הללו, כל אחת בכיוון הפוך, כמובן. ארבע הסיעות, שמהן הורכבה הממשלה, קיבלו בכללו ובתיקונים קלים המצע שהבאתי לפניהם בשם “קוי היסוד לתכנית הממשלה”, ושאושר אחר כך בכנסת.

מעמד הדת במדינה שהיה עלול לשמש סלע מחלוקת בין הרוב בקואליציה ובין החזית הדתית נקבע לפי שני עקרונות מוסכמים:

1.  המדינה תספק את צרכי־הדת הציבוריים של תושביה,

2.  אבל תמנע כפיה בעניני דת.

האופוזיציה של ארבע הסיעות (מק“י, “חרות”, מפ”ם ו“כלליים”) לא היתה תמיד עשויה נגד הממשלה בלבד. כל פגיעה בממשלה היתה כשרה, גם אם פגעה בעניני המדינה. רק בעניני בטחון היתה התחשבות כמעט כללית עם צרכי המדינה, ולעתים רחוקות גם בבעיות חיוניות של מדיניות־חוץ.

תקף השמאל ותקף הימין – ושניהם לא הסתפקו ב“הסברה” בכנסת ומחוצה לה. אורגנו פעולות מכשילות: הפגנות של תובעי עבודה ו“שוחרי שלום” מצד אחד והשבתות סוחרים, פרדסנים ובעלי בתי־חרושת מצד שני. בחו"ל התנהלה תעמולת־זוועה פרועה, שאינה נהוגה בשום מדינה תרבותית ועל־ידי שום אופוזיציה פטריוטית.

המשׂימות האדירות ונוראות־ההוד שהוטלו על המדינה (ועל הממשלה): “בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית”, לא נעשו יותר קלות ע"י התנהגותה זו של האופוזיציה; אבל בהישענו על רוב יציב בכנסת, האמַנו שנוכל להתגבר על הקשיים העצומים, שאין להם אולי אח בשום מדינה אחרת, – והעבודה שבוצעה עד היום הוכיחה שאמנם היה יסוד לאמונתנו. כוחות בטחוננו שוכללו וגדלו, קלטנו למעלה מחצי מיליון יהודים, ואף־על־פי־כן קיימנו תעסוקה כמעט מלאה, הורחבה החרושת, ההתישבות החקלאית צעדה צעדי ענק, נעשתה פעולת בניה וסלילה כבירה בכל פינות הארץ, הוחל בפיתוח הנגב, ויזמנו מפעל כספי רב־מידות שיש לו כל הסיכויים להצליח. קרן ישראל בעולם הורמה.

אין אולי אף מדינה אחת בעולם אשר תוכל לציין התקדמות מהירה והתפתחות דינמית כמדינתנו הצעירה. לא התגברנו – ואנחנו רחוקים עדיין מהתגבר, – על הקשיים העצומים בדרכנו, אבל מקורות הכוח שעליהם נשענו – האדם היוצר במדינה ואהבת העם בתפוצות – לא הכזיבו. ויש לי הבטחון המלא שאפשר לבצע המשׂימה שלקחנו על עצמנו במלואה. אולם נדרשה לכך יציבות בממשלה, – כי ממשלת ישראל אינה יכולה לפעול אך ורק מיום ליום. עבודתה מחייבת תכנית של שנים, מחושבת מראש, והפעלת כוחות וגורמים בארץ ובתפוצות בטווח ארוך. אבל התברר שאין “החזית הדתית” נתונה ליציבות זו, אם מתוך התרוצצות פנימית או מתוך סיבות אחרות.

“חזית” זו, שקיבלה על עצמה קווי־היסוד של תכנית הממשלה, באה מזמן לזמן בתביעות שלא נכללו בתכנית המוסכּמת וקשה היה ליישבן עם “קוי־היסוד” שקיבלנו על עצמנו.

הקשרים שהיו לאישים ב“חזית” עם הימין, העומד מחוץ לממשלה, החמירו את המצב. שורש המשבר הממשלתי הראשון, שפרץ באוקטובר 1950, נעוץ בלחץ הימין במזרחי, לחץ שהיה לו תוכן “חילוני” בהחלט. ורק למען הבטיח סולידריות של כל חלקי החזית, ניתן לו בסוף צביון דתי.

עם פרוץ המשבר הראשון פקפקתי ברצינות אם בהרכב זה של “החזית הדתית” תיתכן יציבות הממשלה, אולם קיבלתי דעתך ודעת רוב החברים בקואליציה (מכל הסיעות, ובכולן יש אישים שאני רוחש להם אֵמון וכבוד רב) – שעל הממשלה להמשיך בכהונתה עד 1953, לאחר שכל הסיעות התחייבו על קיום היציבות, והוסכם שוב על פרוגרמה משותפת.

לפני שבועיים הביאה ה“חזית” למשבר חדש.

לחץ הימין ב“חזית” שגרם למשבר הראשון הוסיף לפעול גם אחרי ייסוד הממשלה הנוכחית בתחילת נובמבר 1950. הבחירות העירוניות באמצע נובמבר, שערערו בכמה עיריות את שלטון הימין, אם כי “הכלליים” גדל כוחם באופן ניכר – החמירו את המצב ב“חזית”. הקואליציה שנוצרה בכמה עיריות על ידי המזרחי, “חרות” ו“הכלליים” נתנה אותותיה בכמה מסיעות ה“חזית”. ושוב הומצאה עילה דתית לסולידריות ה“חזית”, – ואחרי זעזועים, התפטרויות ואיומים במשברים מצד חבריה – הצביעה ה“חזית הדתית”, יחד עם מפ“ם, “הכלליים”, “חרות”, ומק”י לפני שבועיים נגד הממשלה.

ממשלת ישראל שמוטלת עליה אחריות כבדה מנשוא, אינה יכולה להיות כלי־משחק בידי סיעות ובנות־סיעות, שאין בהן מתום ומתרוצצות בלי־הפסק – ולא נראה לי כל מוצא אחר אלא פניה לעם.

איני מתעלם מהנזק שבחירות לפני הזמן עלולות לגרום למדינה. הנזק העיקרי אני רואה בתקדים לא בריא, שנוצר במדינה צעירה זאת. וכדבריך במכתבך “משך כמה חדשים תהיה המדינה באווירה מורעלת של פולמוס המפלגות”, אם כי גם בלאו הכי מורעל האוויר על־ידי הפולמוס הבלתי מרוסן של סיעות האופוזיציה מימין ומשמאל.

כש“החזית הדתית”, מפ“ם, “הכלליים”, “חרות” ומק”י הצביעו נגד הממשלה – היה מן הצורך להניח שהם מתכוונים לא רק לסתור אלא גם לבנות, ושהם יגלו אומץ־רוח ואחריות ממלכתית להקים ממשלה אחרת; הנחה זו נתבדתה, לצערי.

אם אתה, אדוני הנשיא, רואה סיכוי להקמת ממשלה, שתיהנה מאֵמון הרוב בכנסת – הרי עליך לפנות לאחד מנציגי הסיעות, שהצביעו נגד הממשלה הנוכחית, אם יצליח איש מהם להקים ממשלה, אמסור לו מקומי בנפש חפצה ואאחל לו מקרב לב הצלחה בעבודתו.

אם דבר כזה לא יתכן, והרוב של מפ“ם, “חרות”, החזית”, מק“י ו”כלליים“, שהצביע נגד הממשלה, אינו מסוגל להקים ממשלה, ואפילו לא לשעת מעבר, הרי פועל הסעיף 11(ד) של חוק המעבר תש”ט – 1949, המחייב את הממשלה הנוכחית, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, להמשיך בתפקידיה עד היכון ממשלה חדשה לאחר הבחירות.

הממשלה הנוכחית תפעל עד שתוּקם ממשלה לאחר הבחירות, בהתאם לתכנית הפעולה שאושרה בכנסת ביום 1 בנובמבר 1950. לתכנית זו תצורף הכנה נמרצת לבחירות לכנסת השניה בהקדם הרב ביותר; בבחירות אלה נבקש מהעם אֵמון מחודש ויציבות איתנה למען המשיך והשלים המלאכה שהתחלנו בה.

למרות הקשיים העצומים, שנתקלה בהם עבודת חברי ועבודתי־אני, אין לנו כל יסוד להצטער על המלאכה אשר עשינו עד כה.

האמונה בחזון הגאולה השלמה, היהודית והאנושית, האמונה בכושר היצירה והמאבק של עם חלוצי, האמונה בעזרת עם ישראל כולו למשׂימות ההיסטוריות של מדינת ישראל – הדריכה אותנו עד עכשיו ותדריך אותנו גם להבא.

בשנתיים אלה ביצענו יותר ממחצית המשימה שלקחנו על עצמנו לתקופת ארבע השנים, ומתוך אמון מחודש של העם ובריכוז כל הכוחות החלוציים והנאמנים למולדת ישראל, אני מקווה, תבוצע משימה נוספת בארבע השנים הבאות.

ואשר לבחירות, ארשה לעצמי להביע תקווה, שברצון טוב של האנשים האחראים – ויש למצוא בכל הסיעות, של הקואליציה והאופוזיציה גם יחד, אנשים אחראים – אפשר למנוע במלחמת־הבחירות העומדת לפנינו לפחות כל אותו ההרס והכיעור, שאין בהם צורך אפילו מבחינת התעמולה. יש לעשות מאמץ כל־סיעתי להפוך מלחמת־הבחירות למבצע של חינוך ממלכתי בקרב הישוב הוותיק והחדש, ואין לי ספק שאתה, אדוני הנשיא, תוכל, בסמכות המוסרית הגבוהה שלך, לסייע לדבר זה סיוע ניכר.

כ״ג באדר א׳ תשי״א — 1 במארס 1951

בסיום קורס הקצינות, צריפין

במסדר הקצינות שלפנינו מתגלמת אחת התמורות הגדולות והמבורכות שבחיינו, תמורה שלא החלה בצבא־הגנה לישראל, אבל הגיעה בו לשיאה: השוואת חובת הבת והאשה לזו של הבן והגבר. זהו יותר משוויון זכויות. לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר־האדם הוא לא הזכויות שהוא ניהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת־החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי־החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם — על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו — ידיעת החובה.

ולפיכך הדרגה העליונה של שוויון הוא שוויון החובות, והדרגה העליונה בסולם החובות היא חובת ההגנה. כי כאן נדרש מן האדם הכל. לא חלק מכספו, לא חלק מזמנו וממרצו, אלא הוא בעצמו, עצם חייו — המַתת העליונה שיש לבן־אדם, ואין למעלה מהחיים, — וכשיש הכרח דורשת המולדת גם זאת מהאדם. ולפיכך משמש הצבא כסמל העליון של החובה, וכל זמן שאין האשה שווה בחובה זו לגבר — אין לה שוויון מלא ואמתי. ההרגשה הפסולה, שנתפסו לה גם רבות מבין הנשים והבנות, שהאשה פטורה מחובה זו — היא סימן של נחיתות. עברנו כברת־דרך ארוכה עד אשר הגענו בימינו לשלב עליון זה בשוויון אנושי בתוכנו, — שוויון החובות בין איש ואשה, אם כי המעבר אצלנו לא היה כל כך קשה כמו אצל רבים אחרים.

בראשית ימינו — וימים אלה נמשכים בתולדותינו זה כארבעת אלפים שנה, החל מימי האבות — לא היה מצב האשה בתוכנו שונה בהרבה ממצבה של האשה בקרב עמים אחרים. לא היה אף עם קדמון אחד, גם בקרב עמי התרבות הגדולים ביותר, כגון יוון ורומא, שבו לא היה מעמד האשה נחות וירוד, וגם העם היהודי לא היה לגמרי יוצא מן הכלל בשטח זה. וסימן לכך — שהיהדות פטרה את האשה מרוב המצווֹת. הפטור לא ניתן לאשה כפריבילגיה יתרה; עול המצוות לא נחשב ביהדות כגזירה רעה וכעונש, אלא להיפך, כחסד אלהים. והאשה נפטרה מהמצוות באשר חשבו שאין היא ראויה לכך. היא גם נשללה מכמה זכויות, שניהנו מהן הגברים, גם בענינים שבין אדם לחברו, כגון בזכות הירושה, בעניני נשואין וגירושין, עדות ועוד. אולם עוד בימים קדמונים היתה האשה העברית פחות ירודה מאשר היתה האשה בקרב העמים השכנים: עמי כנען, מצרים, בבל וארם. הסיפור הראשון בתנ״ך, מימי אדם הראשון, מעניק יזמה לאשה, לחווה, ולא לאדם. חווה גילתה לראשונה שעץ הדעת טוב למאכל ונחמד להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה. ודמות האמהות הראשונות — שרה, רבקה, רחל ולאה, יש שהן עולות בכמה מעלות, ביזמתן ובפקחותן, על האבות. רבקה היא בלי ספק דמות יותר בולטת, מחוננת ודינמית מיצחק, ושרה אינה נופלת בהרבה מאברהם, ותמר עולה על יהודה בצדקתה.

אולם האשה העבריה בימים הקדמונים חשיבותה נודעת בקרב הסוג האנושי העליון שהוציא מתוכו העם היהודי — בקרב הנביאים.

הטיפוס האנושי אשר יעמוד לעד בגדולתו המוסרית הרוחנית, ושהגיע בתוך העם היהודי לשיא ביטויו — היה הנביא. לא האוב והידעוני, לא המכשף, לא הכהן, אף לא השליט והמלך, כפי שהיה הדבר בתוך העמים האחרים, — אלא הנביא היה בחיר העם, מורו ומדריכו. והיו לא רק נביאים אלא גם נביאות בישראל. בתנ״ך נשתמרו רק ארבעה שמות של נביאות: מרים, דבורה, חולדה ונועדיה. זו האחרונה אינה נזכרת לשבח על־ידי נחמיה, אבל היא נמצאת בחברת הנביאים האחרים אשר אף הם לא חיו בשלום עם הנציב היהודי מפרס (נחמיה ו׳ 14).

בימי משה הפעילה מרים הנביאה את נשי ישראל לאחר יציאת מצרים, ולא הסתפקה בהשתתפות פאסיבית בתגובת אחיה הגדול, אלא נקטה יזמה אקטיבית (שמות ט״ו 20).

היא גם לא חששה לערער על מעשי משה רבנו, וקדמה בכך אפילו לאהרון אחיה (במדבר י״ב 7) — אם כי נענשה קשה על עוז לבה זה, ונסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים, אבל כבודה גדל בעיני העם ״וְהָעַם לֹא נַסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיַם״ (במדבר י״ב 15).

אולם הגדולה שבנביאות ישראל ונשותיה — היתה בלי־ספק דבורה אשת לפידות. יש להצטער על כך שהמספר התנ״כי המקמץ בדרך־כלל בדברים בתיאוריו ובסיפוריו, קימץ יתר על המידה בספרו את הפרשה המופלאה של דבורה הנביאה אשר שפטה את ישראל. כיצד הגיעה אשה לכבוד ולתפקיד קשה ואחראי בימי השופטים? מה היה מקורה ותולדותיה? אנו שומעים רק שבני ישראל עלו אליה למשפט והיא יושבת תחת תמר דבורה, בין הרמה ובין בית־אל בהר אפרים. דבורה היתה לא רק נביאה ושופטת — אלא מצביאה. לא ז׳אן ד׳ארק היתה המצביאה הראשונה בהיסטוריה האנושית אלא דבורה הנביאה. היא גייסה צבא ישראל בצפון ונלחמה ביבין מלך חצור ובעלי בריתו. וכשהטילה על ברק בן אבינועם לעמוד בראש צבא של עשרת אלפים איש, אמר לה ברק: ״אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא

תֵלְכִי עִמִי – לֹא אֵלֵך. וַתֹּאמֶר: הָלֹך אֵלֵךְ עִמֶךָ, אֶפֶס כִּי

לֹא תִהְיה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶַרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִֹי

בְּיַד אִשָּה יִמְכֹּר ה׳ אֶת סִיסְרָא. וַתָּקָם

דְבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֵדְשָׁה״. וכשהזעיק סיסרא את רכבו ואת חילו והעם אשר אתו מחרשת הגויים אל נחל קישון — היתה דבורה כמצביא העליון נותנת פקודות המלחמה,. וברק היה רק קצין המבצעים שלה.

ודבורה היתה לא רק נביאה, שופטת ומצביאה, אלא גם משוררת אדירה, ומידה באה לנו הפואימה הצבאית העתיקה ביותר של עם ישראל, ואולי בכל הספרות העולמית. שירת דבורה (שופטים ה׳) אינה רק תעודה היסטורית בעלת חשיבות יתרה אלא יצירה פיוטית אדירה של אשת־חיל למופת. וזו לא היתה התפארות שוא כשאמרה דבורה:

״חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלוּ, עַד

שַׁקַמְתִּי דְבוֹרָה, שַׁקַמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

מהתקופה הקדומה של תולדותינו, מימי האבות ועד החשמונאים, עומדת דמותה של דבורה כדמות פלאים של האשה העליונה, המחוננת במכלול סגולות מפוארות ונדירות גם בגבר וגם באשה: חזון, גבורה, כושר מנהיגות, נבואה, מצביאות, שירה, נדיבות־לב. בלי תכונות יקרות אלה לא היתה אשה רוכשת לעצמה בתקופה ההיא סמכות מוסרית, מדינית וצבאית כה גדולה ומכרעת על העם בתוך האנרכיה ששלטה אז בקרב שבטי ישראל.

גם בין מלכי ישראל תפסה אשה אחת לפחות מקום מכובד — המלכה שלום־ציון, אלמנת אלכסנדר ינאי, שכנראה ירשה מאחיה שמעון בן שטח חכמה ותורה, וניהלה את המלוכה החשמונאית אחרי מות בעלה בכשרון ובהצלחה, ולא ביישה את התקופה החשמונאית הגדולה. בימי בעלה גברה המחלוקת בין הפרושים והצדוקים, ולפני מותו מסר לה אלכסנדר ינאי עצה טובה הראויה להיזכר הלכה למעשה גם בימינו: ״אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״.

כשגברו הצרות בישראל אנו מוצאים אם עברית מגלה גבורה מוסרית עליונה — העלילה המזעזעת של חנה ושבעת בניה (לפי גירסא אחרת — מרים בת תנחום), אשר בחרה בהריגת כל בניה לעיניה על קידוש השם — ולא יכנעו לפקודה המשפלת של הקיסר הזר.

גבורת האשה העברית אינה אך ורק נחלת קדומים.

מדינת ישראל הוכרז על הקמתה במאי 1948, אבל היא נבנתה בעמל דורות חלוצים עשרות בשנים. והאשה העברית, הבת והאם, תפסה מקומה במפעל זה על־יד אחיה ובעלה ואביה. שלושה שמות מסמלים ראשית ההתישבות המחודשת בדורותינו — פתח־תקוה, חדרה ומטולה. פתח־תקוה היה הכפר הראשון שהוקם על־ידי ראשוני החלוצים החקלאיים – ובלי מסירותה, עקשנותה, אי־רתיעתה וגבורתה של האשה העברית לא היה כפר ראשון זה מוקם ומתקיים. חדרה היא סמל ההיאבקות ההירואית עם האויב האכזר ביותר — הטבע. מושבה זו נבנתה במרכזן של ביצות ממאירות אשר הפילו חללים לעשרות. ובלי גבורתה העקשנית של האם אשר מיאנה לזוז ממקומה גם בראותה בניה נופלים טרף למולך הקדחת לא היתה עלילה זו אפשרית — וחדרה היא אחת העלילות ההירואיות ביותר בתולדות ההתישבות. ומטולה, בקצה הצפון, עמדה במערכה קשה עם אויב — עם הדרוזים עזי־הנפש שלא רצו להשלים עם הקמת ישוב עברי בסביבתם. ושנים רבות עמדו המתישבים המבודדים בירכתי הצפון מול אויביהם המרובים והאשה היהודית לא נרתעה, כאשר לא נרתע אחיה ובעלה. בלי עוז רוחה של האם והבת היהודית לא היתה מטולה עומדת במערכה.

עם העליה השניה עלתה ביתר שאת קרן האשה העברית. עליה זו הקימה את הכוח המזוין העברי הראשון בדורותינו, ״השומר״, ואחת היוזמות של מפעל־גבורים זה והרוח החיה בו היתה בחורה יהודית, מניה וילבושביץ. בשורות ״השומר״ עמדו בחורות רבות יחד עם הבחורים בנשקן בידן.

״השומר״ היה רק ענף אחד של מפעל העליה השניה. כיבוש העבודה, התישבות עובדת, יסוד הקבוצה, ספרות־עבודה עברית — אלה היו עיקרי פעולותיה של העליה השניה — ובכל אלה יש חלק ניכר וחשוב לפועלת ולעובדת. חברותינו עמדו יחד עם חבריהם על ערש ספרות העבודה, יחד אתם נאבקו על עבודה עברית, יחד אתם הפכו הלשון העברית ללשון מדוברת, ויחד אתם יסדו וטיפחו הקבוצה והקיבוץ והמושב והניחו היסודות לארגוני הפועלים שצמחה מתוכם אחר־כך הסתדרות העובדים הכללית.

אין לתאר יצירת המפעל הישובי שהכשיר את הקמת המדינה — בלי השתתפותה ויזמתה של האשה העברית. והדבר הבולט המפלה בין מדינת ישראל ובין המדינות השכנות — הוא מקומה וערכה וכוחה של האשה במדינת ישראל ומוסדותיה. נשי ישראל עומדות יחד עם אישי ישראל בראש המדינה — גם בכנסת וגם בממשלה. והחשוב והקובע יותר — נשי ישראל מילאו שליחות חיונית במלחמת השחרור. אין עלילה מלחמתית חשובה במלחמת העצמאות שהבת הישראלית לא מילאה בה תפקיד כבוד וגאון — בהגנת התחבורה, במצור ירושלים, במלחמה הטרגית בגוש עציון, בעמידה ההירואית של ישובי עמק הירדן, הגליל העליון, הנגב, הרי ירושלים, העמק, השפלה ובהגנה על הערים.

וכשנוסד צבא־הגנה לישראל שירתו בו בנים ובנות — כדבר טבעי, מסורתי, כהכרח מציאותי ומוסרי. אילו נעדרה בת ישראל בצבא — היינו מתכחשים לכל עברו של הישוב, לאפיה של מלחמת השחרור ולטיבה של מדינת ישראל, והיינו מסלפים דמות הישוב, גם דמות הבנות וגם דמות הבנים.

יש אמנם מקטרגים: זוהי הארץ היחידה בעולם המגייסת בנות גם בימי שלום. קטרוג זה הוא תעודת כבוד למדינת ישראל, ועליו גאוותנו, ואין זה הדבר הראשון שבו הקדים עם ישראל את כל שאר העמים.

בתורתנו נאמר שהאדם נוצר בצלם אלהים. אלהים אינו גבר. וגם האדם שנברא בצלם אלהים לא היה גבר בלבד. בפרק הראשון של ספר בראשית נאמר

בפירוש: ״וַיִבְרַא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים

בָּרָא אוֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״. זהו הציון העליון שנתנה היהדות לאדם — לזכר ולנקבה. העלאה זו של ערך האדם נשמעה תחילה ביהדות, ואין לנו להתבייש אם גם עכשיו אנו מקדימים את כל שאר העמים, והם ילמדו מאתנו. אם כי עשינו אשר עשינו לא מטעמים מוסריים ואנושיים בלבד, אלא מתוך הכרח בטחון, אבל אין ערך מוסרי נפגם ע״י הצורך החיוני הטבוע במהותו.

בהטילנו חובת השירות הצבאי על האשה — העלינו את האשה לשיא השוויון המוסרי בישראל, כי הכרנו בשוויון החובה של האשה. לתינוק של בית רבן יש זכויות — אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה ״בר־מצוה״, אדם הנושא באחריות על מעשיו. האשה בישראל נושאת באחריות העליונה של המדינה, — באחריות הבטחון, שכם אחד עם הגבר.

ועם קבלת העיקרון העליון של שוויון, וחיוב הבת לשרת בצבא שכם אחד עם הבן — אין צבא־הגנה לישראל יכול להתעלם מההבדלים שבין בן ובת. והבדלים אלה אינם גופניים בלבד; שוויון אינו דבר מיכני, ואנשים אסור למדוד במידה אחת — כי זוהי מידת סדום. השוויון המוסרי מכיר בתכונות המיוחדות המבדילות לא רק בין איש ואשה, אלא גם בין איש ואיש, ובין אשה ואשה. והצבא יחטיא מלאכתו אם לא ידע להבחין בתכונות השונות ובסגולות המיוחדות של בני־אדם, ולא יטפח הכושר המיוחד הטבוע בכל אדם ואדם, והנטיות המציינות טיפוסים אלה ואחרים. ואין להתעלם לא מתכונות הגברוּת ולא מתכונות הנשיות. והצבא זקוק לשתיהן.

מרובים הדברים, המלאכות והתפקידים שגם הגבר וגם האשה יכולים לעשותם ולמלאם כמעט במידה שווה, אך לא מעטים הדברים שאחד משני המינים יעשה אותם בכושר־יתר. ויש תפקיד אחד שרק האשה יכולה למלא, וזהו אולי התפקיד האנושי הנעלה ביותר — תפקיד האמהוּת. הרבה אהבות יש בעולם, — העמוקה, הזכה והיקרה מכל האהבות היא אהבת־אם. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה מצפה לכל תגמול, היא קיימת רק לשמה, ויש בה משום אהבת האלמוות, אהבת היוצר ליצירתו. ורגש זה טבוע באשה עוד בטרם היותה לאם — והצבא זקוק לרגש האמהות אולי יותר מכל גוף וארגון ציבורי אחר.

מסגרת הצבא מחייבת למסירות עליונה, ללא תנאי וללא שיור.

הצבא מרגיל אדם לעמוד בסכנות החמורות ביותר ודורש ממנו שלא ירָתע מאש האויב, שלא יברח מהמוות. ודווקא מפני זה על הצבא לטפל בחייל באהבה רבה, באהבת אם.

החייל נעקר מביתו, ממשפחתו ומסביבתו. כך הדבר בכל ארץ וארץ. בצה״ל המצב קשה עוד יותר, כי רוב החיילים הם עולים חדשים, ולרבים מהם אין כלל משפחה וקרובים בארץ. חלק גדול של העולים האלה נקלע לצבא בלי ידיעת הלשון, בלי ידיעת הארץ — וגם, לעתים, בלי ידיעת המטרה שאותה הוא משמש. הוא כפוף למסגרת־חובה אכזרית, נתון למשמעת חמורה, והרס״ג נותן עליו בקולו הזועם ומטיל עליו אימה בשפמו השחור והמסולסל — ביָצאו למגרש המִסדר. והדבר הכרחי. לא יתכן צבא בלי משמעת ברזל ובלי חישול התכונות הגבריות של האדם: — אכזריות כלפי עצמו, אי־רתיעה מפני כל מכשול וקושי.

אבל באלה בלבד לא סגי. הצבא צריך להקיף את החייל באווירה משפחתית ולטפל בו בדאגה נאמנה ואוהבת. המפקד אינו ממלא שליחותו אם הוא פועל אך ורק בהטלת אימה ובכוח הצו והמשמעת. על הקצין לרכוש אמונו ואהבתו של הפקוד והפקוד צריך להרגיש יד מטפחת באהבת־אם.

תכונת הגבורה אינה תכונה גברית בלבד. בהיסטוריה הקדומה ובהיסטוריה החדישה שלנו, בימי המאבק בספר הלבן כבימי מלחמת השחרור, גילו הבנות גבורה עילאית לא פחות מהבנים. אבל רק האשה מסוגלת להעניק לצבא הליכות־חן ואווירה משפחתית וליבוב אימהי. בנידון זה על המפקדת להיות לדוגמה ולמופת לכל המפקדים: היא צריכה למזג בתוכה אופי־הפלדה של חובה צבאית עם הרוך הנפשי והגישה הלבבית של אם אוהבת — האהבה הטהורה, העזה והעליונה ביותר בחיי אדם.

הצבא שלנו יש לו שליחות לא רק לימי מלחמה, — אלא גם, ואולי ביחוד, לימי שלום. הוא צריך לעצב דמות הנוער, ועל־ידי כך — דמות העם. ולמפקדות בצבא שמור יעוד זה אולי במידה יותר רבה מאשר למפקדים. על צבאנו שׂומה להיות בית־היוצר לנשמת האומה המתחדשת. על הצבא ללכד ולמזג הגלויות השונות, לאחה הקרעים של שבטי ישראל, להשריש הנוער בעבר האומה ובחזונה לאחרית־הימים, לטפח בו גבורה ואחווה המשולבות זו בזו, ולכך דרושה היד האמונה, המחושלת והנשית של המפקדת.

ואתן המפקדות הצעירות תמלאו שליחותכן באמונה ובהצלחה אם תמזגו בתוככן שתי הסגולות שאינן סותרות אלא משלימות זו את זו: קשי הפלדה של חובה ומשמעת עם חין האהבה האנושית לזולת, אשר ביטויה העליון הוא אהבת־אם.

כ“ז באדר א' תשי”א – 5 במארס 1951

בישיבה רל"ג של הכנסת הראשונה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת.

זוהי הפעם השניה, ואני חושש לא הפעם האחרונה, שמובאת לפניכם הצעת-תיקון לחוק שירות-הבטחון. החוק הראשון, כפי שאתם זוכרים, הוצע לכנסת ב-15 לאבגוסט 1949. התיקון הראשון הוצע ב-16 ביאנואר 1950. התיקון שאני מציע עכשיו, כתיקון הקודם, יוזם על-ידי המטה הראשי, לאחר שנתגלו תקלות חמורות הנעוצות בסעיף 11 (ד) של החוק המקורי. אחרי דיונים ובירורים רבים ביני ובין המַטה הוגשו לי התיקונים לפני כחדשיים, ואחרי שעיינתי בהם מחדש והבאתי אותם לאישור הממשלה, אני מגיש אותם עכשיו לכנסת.

תיקון זה, כאחד התיקונים שהבאתי לפני כשנה, נוגע בנקודה שעוררה ויכוחים סוערים בכנסת גם כשדנו בחוק המקורי, והוא – שירות הבטחון של האשה.

התיקון המוּצע עכשיו בא לסלק שתי תקלות חמורות שנתגלעו בביצוע החוק הקיים. תקלה אחת – מעשי תרמית של בחורות משתמטות מחובתן הלאומית, באמתלה דתית כוזבת. כל בחורה, הרוצה להתחמק מהשירות, טוענת שהיא דתית ומקבלת בנקל תעודה על כך, אם כי היו מקרים לא-בודדים שבחורות שנפטרו משירות באמתלה זו נמצאו מעשנות בשבת; תקלה שניה – הפליה לא-צודקת בין בחורה דתית ובין בחורה לא-דתית, אינה צודקת גם כשמכירים בנימוקים אמיתיים של הכרה דתית, והממשלה הכירה בנימוקים אלה עד עכשיו, והיא מכירה בהם גם בתיקון המוצע לפניכם. לפי התיקון שאני מציע עכשיו בשם הממשלה ועל-פי הצעת המטה הראשי, תהיה גם עכשיו בחורה דתית פטורה משירות צבאי, אם תטען שנימוקי הכרה דתית מונעים ממנה שירות זה. אמנם בכל מקרה תצטרך הבחורה להוכיח שהיא טוענת טענה זו בתום-לב, מה שקוראים בלעז Bona Fide והטענה, לפי התיקון המוצע, תחייב הוכחה משכנעת, ולא סתם הצהרה כמו שהיה נהוג עד עכשיו. אבל היא לא תהיה פטורה משירות לאומי שיש לו ערך בטחוני, אם כי שירות זה לא יבוצע במסגרת צבאית. לפי התיקון המוצע תהיה בחורה כזו חייבת בהכשרה חקלאית כמו כל צעירה אחרת, ותמלא במשך שנתיים אחר השירותים הלאומיים שיש בהם צורך לבטחון, לעליה, לחינוך ולבריאות, לא כאזרח העובד בצבא ומקבל משכורת אזרחית, אלא בתנאי-עבודה ומשכורת של חיילי חובה, אם כי לא במסגרת צבאית. התיקון גם קובע לבחורות כאלה תנאי-שירות המבטיחים אפשרות של הווי דתי.

בשבוע שעבר באה אצלי משלחת של רבנים להביע התנגדותם הנמרצת להצעת התיקון. האזנתי בתשומת-לב רבה לדבריהם. התרשמתי במיוחד מדברי הרב חרל“פ, שדיבר בחרדה כנה ועמוקה על צניעות בנות ישראל, ולא היה בדבריו כל שמץ של פוליטיקה. משיחה זו נתבררו לי שני דברים: א) שבחוגים מסוימים מתנהלת השמצה בזויה ומחוסרת-מצפון נגד הצבא, כאילו מחנות הצבא הם מאורות-פריצית, ובנותינו בצבא הן חלאת מין האדם. ב) שלרבנים הנכבדים שטרחו ובאו לראש-הממשלה נמסרו ידיעות כוזבות והסברות מסולפות על תכנה של הצעת החוק. אין זה מעניני לעמוד על הנימוקים שמניעים את החוגים הללו לדיבות ולכזבים. ברור לי שלנימוקים האלה אין שום דבר עם הדת, ובוודאי לא עם היהדות. “לא תענה ברעך עד שקר” היא מעשרת הדברות שלנו, ו”לא תלך רכיל בעמיך" – היא איסור מפורש בתורתנו. ואחד הנביאים כשבא לקבוע “אלה הדברים אשר תעשו” אמר: “דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. – מסופקני אם מסע ההשמצה נגד הצבא ודברי הרכילות אשר סוּפרו לרבנים מתאימים לצו האמת של התורה והנביאים.

במידה שיכולתי, העמדתי את הרבנים על טעותם. איני בטוח אם הצלחתי במאה אחוזים. כי בשעה קלה אי-אפשר לעקור דיבות ועלילות שמפיצים במשך ימים ושבועות, כאשר טען בצדק חכם קדמון אחד מחסידי אומות העולם אשר הועמד למשפט על-ידי בני עירו בעוון “השחתת” הנוער. חכם קדמון זה אמר בדברי הסניגוריה שלו לשופטיו, שאינו מאמין שיעלה בידו ברגעים המעטים שניתנו לו ללמד זכות על עצמו לעקור הדיבות והעלילות שנפוצו נגדו במשך הרבה שנים.

ואף-על-פי-כן גם בשיחה הקצרה ההיא הוסברה לרבנים האמת על תיקון החוק שהוצע לכנסת. המקום לבירור ממַצה ויסודי הוא כאן, כי ריבונות האומה היא לא במשרד הרבנות אלא בכנסת. ואני מקווה שיעלה בידי לשכנע אתכם, את כולכם, בצורך, ביושר ובהכרח, גם המדיני וגם המוסרי, של התיקון המוצע עכשיו על-ידי הממשלה, כי תיקון זה אינו פוגע משום בחינה בהכרה הדתית הטהורה ובעקרונות היהדות.

אני יודע שיש אנשים אשר איבדו עשתונותיהם מתוך פחד הבחירות שעומדות לפנינו, והם רוצים להבעיר בארץ אש מלחמת-הדת בתקווה שיהנו מהתבערה. עם משתוללים אלה קשה להתווכח, ואף-על-פי-כן איני מסתלק מהתקווה להוכיח לכל אחד מחברי-הכנסת, שהסערה אשר קמה בחוגים מסוימים נגד הצעת החוק – בטעות יסודה.

אזכיר בקצרה את הוויכוח שנתקיים בכנסת בשאלה זו באבגוסט 1949 וביאנואר 1950. למען היושר אציין מיד, שגם אז התנגדו כמה מחברי החזית הדתית בצורות שונות ובמידות שונות לגיוס הנשים לצבא. לא כולם היו משותפים בנימוקים; גם ההתנגדות לא היתה משותפת. רק מעטים טענו שגיוס האשה לצבא הוא נגד הדין, ונמצאו מאנשי החזית הדתית ששללו טענה זו בהחלט. כל שאר הסיעות בכנסת, החל במפ“ם וגמור ב”חרות“, היו תמימות-דעה בחיוב השירות הצבאי של האשה. בא-כוח הציונים הכלליים אמר בוויכוח הראשון: “האם רשאים אנו לוותר על שירותה של האשה בתוך הצבא?” בא כוח שני של הציונים הכלליים התפאר, שהוא ניהל תעמולה להתגייסות האשה אפילו בשביל A.T.S.*¹ שבצבא הבריטי בימי המאנדט. בא-כוח “חרות” הביע תמהונו על כך שחלק מחברי-הכנסת מתנגד לשירות האשה בתנאים הקיימים, והוא אמר: “עובדה היא, שבצבא קיימים הרבה תפקידים בהם מוכיחה האשה שהיא יכולה למלא אותם, והוכיחה ומילאה אותם לא רק באותה רוח, אלא באותו כשרון ובאותה הצלחה שמילאו אותם הגברים”. ואני שמח לציין במיוחד דברי אשה, ואשה דתית, מסיעת “חרות” שטענה בצדק שקשה לערער עליו: “מצפון ודת אינם נחלתה של האשה בלבד; במידה שהדבר מחייב את הגברים הוא צריך לחייב את הנשים. אני כאשה דתית בעלת-הכרה מרגישה עצמי נפגעת בוויכוח זה. האומנם חושבים חברי-הכנסת מהסיעה הדתית שדווקא הצעירות הדתיות הן כל-כך חלשות וכה בלתי-אחראיות? אולי להיפך, אולי אם הן יבואו בהמון לשירות הצבא ישנו את פני הדברים”. אני גם משבח הדקדוק שלה באמרה “הן יבואו”, ולאו דווקא “תבואנה”, כי שימוש דקדוקי זה נמצא גם בתנ”ך. “השירות – היא טענה, ובזאת מיצתה כל הבעיה לדעתי, – היא חובה וזכות כאחת, וחייבת האשה לשרת בצבא”. היא רק חלקה על הצעת הממשלה שהציעה שירות של 24 חודש; היא הציעה 18 חודש. אבל זהו ויכוח טכני ואינו שייך לענין שלפנינו.

בחזית הדתית נחלקו הדעות, אם כי כל הסיעות הדתיות התנגדו במשהו לעמדת הממשלה, גם כשהוצע החוק באבגוסט 1949, וגם כשהוצע התיקון הראשון ביאנואר 1950. הכנסת לא קיבלה דעת אותם החברים מהחזית הדתית, שהתנגדו בכלל לשירות האשה בצבא, ובחוק המקורי נתחייבה האשה לשרת שנה אחת בצבא. ביאנואר 1950 הציעה הממשלה תיקון לחוק – להאריך שירות האשה לשנתיים, כתקופת שירותם של הגברים. נציג הפועל המזרחי חבר-הכנסת גרינברג דיבר נגד ההארכה, אבל הוא מסר אז הודעה חשובה: “הפועל המזרחי בוועידתו האחרונה החליט לא לנצל את האפשרות של פיטור הנשים מן השירות הצבאי מטעמי דת ומצפון. קיבלנו החלטה שחברותינו תתגייסנה למשקי ספר ולחקלאות כדי שתמשכנה במסורת היפה של החלוציות”. נציג הפועל המזרחי רק דרש שהשירות ימשך שנה ולא שנתיים. גם הפעם השניה לא קיבלה הכנסת את דעת חברי החזית הדתית, והוחלט שהנשים יגויסו לצבא אף הן לשנתיים. חברי החזית הדתית היו אז שותפים בקואליציה – וכשדעתם לא נתקבלה לא יצאו מהקואליציה. הם היו חברים בממשלה – ונשארו בממשלה. הם לא קראו אז לעצרות עם, לא ארגנו הפגנות עם ספרי-תורה, לא שלחו משלחת של רבנים לראש-הממשלה, לא המטירו טלגראמות לחוץ-לארץ ולא הרעישו עולמות – וגם לא השמיצו את הצבא. גם הרבנים לא יצאו בהודעה שגיוס נשים לצבא הוא נגד הדין.

ולא מובן מה הרעש שהם עושים עכשיו. התיקון המוצע אינו בא לגייס נשים לצבא. חוק האשה לצבא קיים ועומד מאז אבגוסט 1949. התיקון המוצע מכוּון לשירות מחוץ למסגרת הצבא, ומטרתו: א) למנוע השתמטות באמתלה דתית כוזבת. שמחתי לקרוא היום בעתון “הצופה” כי מזמן שהוצע התיקון נתרוקנו בתי-המשפט ובתי-הדין מבחורות שהיו באות לקבל תעודות של כשרות דתית – למען היפטר משירות הצבא. נדמה לי שהראשונים שהיו צריכים להיות מרוצים מעובדה זו הם אנשי החזית הדתית; כלום יש להם ענין שתפרח בארץ ספסרות בדת? ב) לחייב בחורה דתית לשירות לאומי במקום שירות צבאי, באחד משלושת הדרכים: 1) בהכשרה חקלאית – במשק דתי. כל בחורה שתוכיח שהיא דתית תבחר לה משק דתי שתקבל בו הכשרה. 2) תעשה עבודה למען הצבא, אם כי לא במסגרת צבאית ולא במַדי צבא, באותה המשכורת שמקבלת חיילת. 3) תמלא שליחות לאומית בטיפול בעולים, בילדיהם, בנשיהם בשטח החינוך והבריאות וכדומה. ושוב בתנאי משכורת כחיילי-חובה אם כי לא במַדי צבא.

ועכשיו אנסה להסביר למה נחוץ תיקון זה למערכת הבטחון שלנו.

אני יודע שיש בתוכנו אנשים – הייתי יכול אפילו לקרוא בשמם – שיש להם ענינים חשובים יותר מאשר בטחון המדינה. ואיני רוצה לזלזל בערכם של אותם הדברים; להיפך, אני מניח שהם חשובים למדי. לי לעצמי יש כמה וכמה ענינים חשובים ויקרים, מהם יהודיים ומהם אנושיים כלליים; אני אדוק באידיאלים ציוניים וסוציאליסטיים, ויש לי יחס נפשי רב לכל הנעשה בעולם הספרות והמחשבה, המדע והחברה. אולם אני מתוודה על צרוּת-מחשבתי: אין בשבילי דבר חשוב יותר, יקר יותר וקדוש יותר מאשר בטחון המדינה. ואם ישימו לפני ברירה, ויניחו בכף אחת של המאזנים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף שניה ישימו בטחון ישראל, הרי אבחר ללא כל היסוס בבטחון ישראל, ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים – אלא מפני ש“לא המתים יהללו יה”. יש לנו הזכות להתקיים. זוהי בעיני זכות ראשונית ודאגה ראשונית. אבל זוהי זכות שלא כל-כך קל להבטיח אותה.

ידעתי שהפיקחים בתוכנו אין להם עכשיו בעולמם אלא בחירות, ושום דבר מחוץ לבחירות אינו מעניין אותם, אבל מה אעשה ואני שייך לאותם התמימים המועטים המאמינים שיש גם ענינים לגופם, ואני מעיז לנסות לעורר אמונה זו בכולכם. אפילו עכשיו יש לנו דברים חשובים מחוץ לבחירות, וכאיש שמאמין בדמוקרטיה – ודמוקרטיה היא שיטת שלטון על-ידי שכנוע ולא על-ידי עריפת ראשים – הריני עומד עכשיו על הבמה למען שכנע אתכם, שתראו את בעיות הבטחון שלנו כפי שאני רואה אותן. אני יודע שיש התפרקות מבהילה בארץ, שיש התהוללות בישוב, ויש מצב-רוח של חטוף ואכול וחטוף ושתה, ואף-על-פי-כן אני מאמין בחוש הקיום של עמנו, ואיני מעלה על דעתי שהציבור שלנו התפרק מהדאגה המרכזית של קיומנו, מדאגת הבטחון.

ואני רוצה לעמוד על שלוש בעיות הבטחון, אשר חייבו אותנו לקבל חוק שירות הבטחון בזמנו, אשר חייבו לקבל התיקונים הראשונים מלפני שנה, והן הן שמחייבות לקבל התיקון המוצע לכם עכשיו. ואין אני מתכוון לחדש לכם שום דבר בסוגיה זו – אלא לרענן הדברים באזניכם ובאזני העם.

א) בטחוננו אינו רק בצבא. אין לנו כל אפשרות להקים ולקיים צבא אדיר כזה אשר בכוחו הוא בלבד, באימונו, בציודו ובמספרו, יתן לנו הבטחון המבוקש. בטחוננו הוא בעם, ביכלתו הכוללת של העם. ואין אנו עדיין עם – אלא עומדים בתהליך התהווּת העם. מצבו של העם מבחינת הבטחון – גרוע מאשר היה לפני שלוש שנים. אז היינו רק כחצי ממה שהננו עכשיו, – אבל הציבור שהיה אז בארץ היה מעורה, מגובש, מחושל, וכל ישוב היה מסוגל ומוכן לעמוד על נפשו, וכמעט שאי-אפשר היה אז להעלות על הדעת שאחד הישובים יברח ויתפזר בשמעו קול יריה. הוא לא נפחד גם מפצצות ומאווירוני קרב. לא כן המצב עכשיו. אין אני אומר זאת לגנותם של העולים שבאו אלינו בשתים-שלוש השנים האחרונות. לא הם אשמים. הם יצאו מגלויות מרודות, מדוכאות, מנוונות, ובגלויות אלה אי-אפשר לקיים ולפתח חושי הגבורה והאיתנות הנפשית שעשרות שנים של התישבות חלוצית נטעו בלב הישוב הארצישראלי הוותיק. אין לי ספק שגם העולים החדשים מסוגלים לעמידת גבורה, ואני רואה איך הבחורים והבחורות שהגיעו אלינו מתימן ומפרס וממרוקו וממצרים ומתורכיה ומארצות אחרות מתחשלים ומתעצמים אחרי אימונים קצרים בצבא ועל-ידי הצבא; אבל שוב אני אומר: בטחוננו נשען לא רק על הצבא. כל ישוב מן ההכרח שיהיה מחושל ומאומן ומוכשר לעמוד בשער. לא רק הישובים יגנו עלינו. יש להתרחק גם מטעות זו, שלפעמים נתפסים לה אחדים מאתנו; דרוש לנו צבא, אבל לישובים נועד תפקיד גדול במערכת הבטחון שלנו. על כל ישוב לשמש מבצר-עוז ומשען-מבטחים. וזה מחייב את הגברים והנשים גם יחד, ואולי את הנשים עוד יותר מהגברים, כי יתכן שהגברים ינועו לעבר הגבול, והנשים ישארו להגן על הילדים והזקנים ועל עצמן. כוחה של פתח-תקוה בימיה הראשונים, כוחה של חדרה ושל מתולה לא היה בגברים בלבד. בלי גבורת האשה העברית לא היו מושבות אלה עומדות במערכה הקשה נגד פגעי אדם ופגעי הטבע.

יש לנו עכשיו מאות ישובים חדשים. אני מקווה שהם יוכפלו וישולשו – ובקצב מהיר. אין ישובים אלה מקבלים הכשרה מוקדמת של שנים, כאשר קיבלו החלוצים בתקופת המאנדט. העליה שבאה אלינו עכשיו היא ברובה הגדול עשוקת-חינוך. המורשה התרבותית העשירה שהיתה נחלת העליה הראשונה והשניה והשלישית – לא נפלה בחלקה של היהדות בארצות-הקדם. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא ניתן לדור הצעיר היהודי בכמה ארצות אפילו חינוך אלמנטארי יהודי. צעירים רבים מתורכיה, מפרס, מעיראק ומארצות אחרות אינם יודעים צורת אלפא-ביתא. ועולים אלה אנו מעלִים בהמונים, ללא כל הכשרה מוקדמת, על הקרקע; אנו מעבירים אותם ישר מהאניה לכפר, ולעינינו מתחולל הפלא הגדול ביותר שנעשה בארץ זו ושנעשה אי-פעם באיזו ארץ שהיא: מהגרים מחוסרי-כל, גם במובן החמרי וגם במובן הרוחני, שלא עבדו מימיהם ולא הריחו אף פעם ריח אדמה נהפכים בתנופת-קסמים אחת² לבוני-ארץ ומחדשי-מולדת ומגלים כוחות-יצירה מופלאים, ועשרות ומאות ישובים חדשים מוקמים על ידיהם בהר ובעמק, בערבות הנגב ובמבואות ירושלים, במרומי הגליל ובמישור החוף. אבל אסור לנו להתעלם מנקודות התורפה והחולשות הכרוכות בהתישבות מהירה ועצומה זו – עניני הבטחון. ישובים אלה לא יֵדעו לעמוד בשער – אם יחד עם הדאגה לתעסוקה, לבריאות, לחינוך ולאספקה, לא תבוא הדאגה לאימונים, לשלטון בנשק, לחישול הגוף והנפש. ולא למחציתו של הישוב – לגברים בלבד, אלא לכולו, כולל גם הנשים. והמבחן יהיה לא “הסיבוב השני”, אשר יבוא או לא יבוא בקרוב, אלא מכת המסתננים וכנופיות שודדים שמעמידה כבר עכשיו את כל ישובי הספר – וכמעט כל הישובים שלנו הם ישובי ספר – בפני ההכרח להתגונן ולעמוד בשער.

משום כך לא הלכנו בדרכי הגויים – ואיני חושב לחטא ללכת בדרכים המתוקנים של טובי הגויים – ולא קיבלנו הסתייגותו של מר ספיר אשר התנגד להכשרה חקלאית כחלק אורגני בשירותי-הבטחון. ואני מציין ברצון ובסיפוק רב, שכל הסיעות בכנסת, מלבד סיעתו של מר ספיר, חייבו הכשרה חקלאית כאחד מיסודות הבטחון. כי לא יהיה לנו בטחון אם לא תהיה לנו אומה צמודה לקרקע ומעורה בחקלאות. כל הנוער צריך לקבל הכשרה חקלאית, וקודם כל העולים, ואין לשחרר מחובה זו שום סוג, כי הדבר הוא בגדר פיקוח נפש האומה. מי שרוצה לשחרר את הנערה הדתית מחובה זו הריהו מחבל בעליה, שהיא בחלקה הגדול דתית; ולא תהיה הבחורה התימנית, המרוקנית, הטריפוליטנית גרועה מהבחורה האשכנזית. ולא רק שעולה זו זקוקה להכשרה חקלאית – אלא היא זקוקה גם לאימון בנשק, למען תוכל לבנות, יחד עם חבריה, ישובים חדשים, ויחד עם חבריה – להגן עליהם.

ב) בעיית הביטחון שלנו חריפה מאשר בכל מקום. אנו מועטים – ועלינו לעמוד נגד מרובים, ונגזר עלינו להישאר מועטים, גם אם תגדל העליה ותגבר. בכל העולם יש כרגע הלך-רוח של ערב מלחמה: “קול חרדה שמענו, פחד – ואין שלום”. אולם בדברי על בעיית הבטחון שלנו, איני מתכוון לסכנת מלחמת-עולם שלישית, אלא לסכנה המיוחדת הצפויה לנו בחלק זה של העולם: “הסיבוב השני” של מדינות ערב. אנו מעטים – והם מרובים פי כמה. הבדל עצום זה לא נשנה. זוהי גזירת ההיסטוריה והגיאוגרפיה. רבים באים בטענות על משה רבנו למה הביא אותנו לארץ זו. אין חלקי עם הטוענים. זוהי ארץ הבחירה ההיסטורית שלנו, ומכאן לא נזוז. אבל עלינו לראות מצבנו כמות שהוא ולהסיק ממנו כל המסקנות. בעיית כוח האדם היא מהבעיות החמורות שלנו. ועלינו להכשיר המאכסימום האפשרי. היה זמן כשהמצביא העברי הראשון, לפני ארבעת אלפים שנה, יכול היה ל“הריק חניכיו” למלחמה בלי כל הכנות מוקדמות ובלי שירותים נוספים, אך כבר בימי דוד המלך היה חלק יורד במלחמה וחלק “יושב על הכלים” – ו“יחדיו יחלוקו”, באשר שניהם היו דרושים להנהלת מלחמה. עכשיו דרושים לכל יחידה קרבית שירותים מרובים – לרישום, לקשר, לאספקה, למודיעין ועוד ועוד. וכשאנו מועטים, עלינו להכשיר ולאמן – ובשעת הצורך לגייס – כל כוח האדם שלנו. “העולם” לא יגן עלינו; אם לא נעמוד בכוח עצמנו על נפשנו, הישמד נישמד. ואין אנו רשאים לוותר על חצי האומה והיכולת הגנוזה באשה למילוי שירותים חיוניים. ומשום כך הצענו בחוק המקורי – גיוס האשה לצבא, והכנסת אישרה זאת; ומשום כך עשינו התיקון הראשון – להאריך שירות האשה בצבא לשנתיים, והכנסת אישרה זאת. ואל יביאו לנו ראיה מאמריקה או מארץ אחרת. אין מצבנו דומה למצבן. אנחנו מצוּוים בגזירת קיומנו לגייס, להכשיר ולאמן מכסימום של כוח אדם, ואסור לנו לשלוח גבר בצבא לעבודה משרדית או לעבודת קשר – כשעבודה זו ניתנת להיעשות, אולי ביתר כשרון, על-ידי אשה, והגבר ישָלח ליחידה קרבית.

אין אנו יכולים תמיד לקחת לעצמנו דוגמה מעמים אחרים. אנו שולחים את הצבא למעברות – כי קליטת עליה היא בטחון. בנין ישובים – זהו בטחון. ומהי ההצדקה שבחרה דתית תהיה פטורה גם משירות זה, – לאחר שאנו מקבלים הנימוקים מטעמי הכרה דתית ומשחררים אותה משירות צבאי? מדוע לא תעשה חובתה לעם במעברה? במשק חקלאי? בטיפול בילדי עולים? יש חשש שתלון במחנה? – לא תלון במחנה, אלא בביתה. רצוי שתקבל הכשרה בסביבה דתית? תשולח להכשרה למשק דתי. אבל מדוע לא תעשה חובתה לעצמה ולארצה ככל בת ישראל?

לפני ימים אחדים נזדמנתי במיסדר של קצינות, והוגד לי שישנן בתוכן שלוש קצינות דתיות. שתים הן מתנועת “בני-עקיבא”. שוחחתי אתן. שאלתי אותן על הדיבּות הנפוצות על הנשים בצבא, אם יש בהן משהו מן האמת. כל שלוש הקצינות הדתיות, החיות בצבא, והן דתיות לא פחות מכל איש ב“חזית הדתית” – הכחישו את הדיבות בכל תוקף.

ג) כללוּת החובה – הוא היסוד המוסרי שעליו בנוי הצבא, וכל אפליה שאין לה הצדקה עלולה לערער את המוראל של צבאנו. לא יתכן שיהיה בתוכנו סוג של מיוחסים הפטורים מהחובה המוטלת על כל איש אחר או אשה אחרת.

היה זמן שכל התגוננותנו היתה בנויה על התנדבות חפשית. יש בתוכנו שמתגעגעים לזמן ההוא. אין חלקי בין המתגעגעים, אם כי לא פחות מהם אני מעריך ערך ההתנדבות וכוחה המוסרי. איש לא הוכרח להיות בהגנה. לא היתה כל כפיה. מי שלא רצה – לא השתתף בהגנה. רק מתנדבים באו. היה בזה כוח עצום. וכוח מוסרי זה עמד לנו בחמשת-ששת החדשים הראשונים, מסוף נובמבר 1947 עד אשר נוסד צבא-הגנה לישראל ועד אשר הגיעו אלינו מטוסי הקרב והתותחים. בלי רוח התנדבות זו של ההגנה, מי יודע אם היינו מגיעים ליסוד המדינה ולהקמת הצבא.

אבל אין אנו יכולים עוד לסמוך אך ורק על התנדבות של מעטים נבחרים. במדינה אנו מגייסים מבלי לשאול אם אדם רוצה בכך או לא. ואני מניח שבין המגוייסים יש לא-מעטים, שלא היו מתגייסים אילו לא כפו אותם. המתנדבים לא שאלו אף פעם למה אחרים יושבים בבתי-קפה ואינם נכנסים להגנה. הם פשוט הביטו בשאט נפש על העומדים בחוץ. זה היה ציבור מובחר – הוא בחר את עצמו. אבל בשעה שמטילים עול מטעם המדינה – ואין זה עול קטן וקל – מן החובה להטיל העוֹל על כולם במידה שווה.

אלה הם שלושת הנימוקים המחייבים שירות כללי למען הבטחון. התיקון בא לתקן פגם קשה שנתגלה בחוק, אבל לתקן אותו לא מתוך התעלמות מהנימוקים המכבידים על סוג מסוים של בחורה דתית לשרת בצבא.

עלינו להתחשב עם ההרכב רב-הגוונים של ציבורנו, ועלינו לגלות הבנה וסובלנות רבה לשוני המציין את העדות והשבטים שמהם מתהווה האומה. אם השוני מזיק – אסור להיכנע לו. אין אנו רשאים להקפיא בארץ את ההווי הגלותי על כל ליקוייו. אבל עלינו להאזין מתוך עירות מיוחדת ומתוך אהבה רבה לתביעות המיוחדות של כל חטיבה יהודית, ועלינו להוקיר סגולותיה החיוביות.

משום כך קבענו גם בחוק המקורי וגם בתיקון המוצע עכשיו לפניכם התחשבות עם נימוקי הכרה דתית. אנו מגבילים עכשיו את ההתחשבות במידת הצורך וההצדקה של הנימוקים.

בשם הממשלה אני מציע להעביר את התיקון בחוק שירות הבטחון לעיון נוסף לוועדת-חוץ-ובטחון.

לעצם הענין הנידון כמעט שאין לי צורך להוסיף מלה על דברי אמש, כי לא נמצא אף נואם אחד, מלבד חבר-הכנסת פנקס, אשר ניסה לסתור דברי בפתיחה לתיקון החוק. במידה שהיה כאן ויכוח – הוא נסב לא על התיקון המוצע עכשיו, אלא על החוקים שכבר נתקבלו בכנסת בסוף 1949 ובתחילת 1950. מה שהיה עוד להגיד לעצם הענין – נאמר בכשרון ובכבוד רב על-ידי חברות-הכנסת מכל הסיעות. הופעת חברות-הכנסת בבירור זה היא לתפארת לאשה העברית ולישראל כולו. חברות-הכנסת, ולא שר-הסעד או חבר-הכנסת וארהפטיג, המשיכו הפעם במורשה המפארת של דבורה הנביאה.

ראש-הממשלה היה נאמן בתיקון חוק זה למשטר הפשרה, שהוא דורש בשורה של ענינים שלא הגיעה שעת הכרעתם הסופית. הצעת-החוק היא הצעת פשרה, ואיני מתבייש לקרוא אותה בשמה – הצעת פשרה. בלי פשרה הייתי מציע בפשטות למחוק מהחוק סעיף 11 (ד), ובחורה דתית היתה אז חייבת בגיוס צבאי כמו כל בחורה אחרת בלתי-נשואה. יתכן שבוועדה תוצע הצעה כזו, ואם יצליחו לשכנע את הוועדה – תתקבל הצעתם. יש לכל איש הזכות לנסות לשכנע את הכנסת. חבר-הכנסת פנקס יש לו מושג מוזר על דמוקראטיה, ופירש דברי על השלטון על-ידי שכנוע באופן משונה. בדמוקראטיה די אם מצליחים לשכנע הרוב, כי הרוב מכריע. טוב לשכנע הכל, אבל לא תמיד ניתן הדבר, אם מפני שהמשכנע או המשוכנע לקוי במשהו. אולם טועה חבר-הכנסת פנקס אם הוא סבור שיש לו זכות וֶטוֹ לאחר שהוא לא השתכנע. אני מצטער על כך אם לא הצלחתי לשכנע את “החזית הדתית”, אולם נדמה היה לי שמר פנקס זקוק פחות מכולם לשכנוע, כי עד כמה שהיה ידוע לי אין הוא מתנגד כלל לשוויון הנשים גם בשטח הצבאי. ואולי אני טועה בזאת. עשיתי במיטב יכלתי לשכנע את הכנסת כולה, שהצעת-החוק של הממשלה היא הכרחית ואין בה כל פגיעה בדת, אבל אם אפילו רק הרוב של הכנסת שוכנע – דייני, ואל ינסה מר פנקס להטיל אימים. אל תאיימו, רבותי. מדינה צעירה זו עומדת בפני קשיים עצומים, ודרושים מאמצים ענקיים, לא מצד הממשלה – ממשלה לבדה אינה מקיימת מדינה – אלא מצד תושביה-בוניה, אולם המדינה כבר עמדה במבחנים קשים, ולא תיבהל בנקל מאיומים.

גם הרב שר-הסעד שכולם שמעו דבריו בכבוד, בכדי הכריז על נכונותו להיאסר בהתנגדות לחוק. לא נשקפת לו סכנה כזו – אין הוא עומד להיות מגויס בעקב התיקון המוצע.

נצטערתי לשמוע מפי חבר-הכנסת פנקס הבעת ספק בחשיבותו של הצבא כגורם מחנך. פחות ממישהו בבית זה יש לי סיפוק מלא מהתקדמות הצבא, ואני יודע כמה מאמצים נוספים דרושים עדיין למען שכלל כוחות הבטחון שלנו, וכמה אנו רחוקים עדיין מהשיא הרצוי. אבל, נדמה לי, שאין איש מאתנו צריך להתבייש בהתעלות המתמדת של הצבא גם בשטח הצבאי הצרוף וגם בשטחים אחרים, וכאזרח המדינה אני גאה על התפקיד החינוכי שממלא הצבא בליכוד העם ובקליטת העולים. לא כל איש שנכנס לצבא הוא מלאך-שרת; לי היתה זכות לשרת בגדודים היהודיים הראשונים בדורנו, במלחמת-העולם הראשונה, ובו היו אנשים מהעולם התחתון, ואני ראיתי כיצד האווירה הציונית בגדודנו השפיעה עליהם לטובה. אבל המפעל החינוכי, שנעשה עכשיו בצה"ל ביחס להמוני הטירונים הבאים אלינו מכל כנפות הארץ, בלי ידיעת הלשון, בלי ידיעת אלפא-ביתא, בלי כל רכוש רוחני יהודי ואנושי, בלי מושגים והרגלים אֶלמנטריים של הווי תרבותי; הקניית הלשון וידיעת הארץ וערכים חלוציים וחינוכיים, הקניית כבוד עצמי ורגש של אחריות ואהבת המולדת ומילוי חובה, הקניית הרגלי סדר ומשמעת ונקיון והליכות יפות – מפעל זה הוא לכבוד ולתפארת לישראל, ובלעדיו איני יודע אם היינו מסוגלים לחולל התמורה המבורכת הנעשית לעינינו בקליטת העולים ובקיבוץ הגלויות. בין המוני החיילים ישנם גם פושעים ועבריינים, ועדיין לא עלה בידי הצבא – ולא יעלה כל-כך מהר – לעקור החטאים והפשעים. גם סדרי המשפט והחוקים שאינם הולמים מצבנו, אינם מסייעים לעקירה זו. אולם אין הצבא, המורכב סוף-סוף מכל חלקי הציבור האזרחי שלנו, נופל במשהו, לא במוסריותו, לא בתרבותו, לא באחריותו, מכל חלקי הציבור, ונדמה לי, שהוא עולה עליהם, והיה צר לי לשמוע מפי חברת-הכנסת פרסיץ לזות-שפתים על הצבא. הדברים שהיא עמדה עליהם, חוששני, נפוצים בתל-אביב הרבה יותר מאשר בצבא, וכאזרחית תל-אביב היתה יכולה לדעת זאת. איני חושש להגיד בלי כל היסוסים, שמחוץ לבית-הספר איני מכיר במדינה כוח מחנך בעם – כצבא-הגנה לישראל.

הצבא מאחה קרעי השבטים, הוא משריש את הטירונים-העולים בלשון העברית, בקרקע המולדת, במקורות ישראל; הוא מעלה הכרתם וגאוותם וכבודם כיהודים וכאנשים. טרם הגענו לדרגה הרצויה, ואיני יודע אם פעם נגיע לשיא, ואם אפשר להגיע לשיא. אבל אין כמוהו מכשיר חינוכי בעם, מחוץ לבית-הספר, וחבר הכנסת פנקס יודע על כך יותר מכמה חברי-הכנסת, כי הוא עבד זמן רב, בכשרון ובהצלחה – בוועד הבטחון, והוא פחות מאחרים היה צריך להגיד מה שהגיד.

ואני שב להצעת החוק: זוהי הצעת פשרה, והפשרה היא שלא נגייס בחורות דתיות במסגרת צבאית. לא מפני שאנו מקבלים פסק-הדין של הרבנים. למדתי מחבר-הכנסת כהנא דבר אחד נכון, כשביקש מאת כל אלה שקוראים להם “חילוניים” – אני כשלעצמי חולק על שם זה, שיש לו ריח גויי, אנו לא “חילוניים” אלא יהודים, – שלא יתווכחו עם “הדתיים” על הדין שב“שולחן ערוך”. הוא ביקש שוויכוח זה נשאיר לדתיים בינם לבין עצמם. אילו הייתי רוצה, הייתי יכול להוכיח שהצעת התיקון שלנו היא לפי הדין, ויש לי אסמכתא מספר דינים בצבא, שיצא על-ידי ראש-ישיבה בהוצאת מרכז המזרחי ובהסכמת רבני ירושלים. על-פי ספר דינים זה אפשר לגייס נשים לשירותי-עזר בצבא. אולם לא אעשה זאת, כי אין זה מתפקידי. אנו שוקלים מה נחוץ למדינה לצרכי בטחון, ובטחון הוא פיקוח-נפש האומה. והחלטנו לפני כשנה-וחצי על גיוס נשים לצבא, אם כי רבים מ“החזית הדתית” התנגדו לכך. החלטנו לפני שנה להאריך שירות האשה לשנתיים, כשירות הגברים. גם אז התנגדו לכך רבים מ“החזית הדתית”. אולם ראה זה פלא: הרבנים לא יצאו בפסק-דין נגד שירות האשה בצבא – לא כשנתקבל החוק המקורי ב-1949, ולא כשנתקבל התיקון בראשית 1950. וקשה להבין ולהסביר מדוע יצאו הרבנים בפסק-דין שלהם דווקא עכשיו, כשאין מציעים לגייס נשים דתיות לצבא, ואני הסברתי למשלחת הרבנים – ובתוכה היה גם הרב הראשי הרצוג – שהגיוס המוצע עכשיו אינו גיוס במסגרת צבאית. למה הופיעה דווקא עכשיו הודעת הרבנים שגיוס נשים במסגרת צבאית היא בניגוד לדין תורה? או אולי נתכוונו בעקיפין לתת היתר להצעה המובאה עכשיו לכנסת, – שמתוך לאו אתה שומע הן?

ועוד מלים אחדות להסברת הפשרה. החוק המקורי נקרא לא חוק שירות הצבא, אלא חוק שירות הבטחון. ולא במקרה נקטנו במונח בטחון במקום מונח צבא. כי מציעי החוק היו סבורים שדבר הבטחון רחב יותר מדבר הצבא, אם כי הצבא הוא עמוד התווך של הבטחון, אבל הבטחון עומד לא על צבא בלבד. יש עניני בטחון שהם ענינים צבאיים, אך יש עניני בטחון שהם לא צבאיים, וניסיתי אמש לברר נקודה זו ואיש לא הפריך דברי.

לאחר שהוצע החוק המקורי לפני שנתיים, נתברר מתוך המעשה שיש בו ליקויים, ואין זה התיקון הראשון שמוצע לחוק; התיקון הראשון הוצע ביאנואר 1950, והודעתי אז שהממשלה נוכחה ששגתה בניסוח החוק והיא מביאה תיקונים. אולי לא כל איש מכיר בשגיאתו ומודה בה. אולי יש אנשים שעושים מיד כל דבר על הצד המשוכלל ביותר; חברי הממשלה אינם נמנים עם אנשים אלה. הם עלולים לשגות, והם גם מסוגלים ומוכנים ללמוד מן הנסיון ולתקן שגיאותיהם. וביאנואר 1950 הבאנו תיקון הרבה יותר חריף מזה שאנו מגישים עכשיו. בתיקון ההוא לא היתה כל פשרה – גיוס אשה לשנתיים בצבא. ואילו הדברים שנשמעו היום בוויכוח היו נאמרים לשמם כדברי אמת – כי אז היו צריכים להיאמר אז, ולא הפעם, ואז היו צריכים לאיים ולהסעיר הרוחות ולגייס את הרבנים ולהפגין ברחובות ולהדביק כרוזי השמצה. כל זה לא קרה אז. ולא עזבו את הקואליציה בגלל התיקון ולא החתימו רבנים על פסק-דין.

מסרתי אתמול על הפגישה עם הרבנים, ואיני רוצה לחזור על הדברים. משיחה זו הוברר לי ללא כל ספק, שהיזמה היתה בידי אחרים ולא בידי הרבנים. בכל אופן הסברתי לרבנים שאין כאן הצעה לגייס בנות דתיות במסגרת צבאית – אלא לשירותים לאומיים, למען לא תהיה השתמטות בשם הדת, גם כשאין שום נימוק דתי לכך. יש בהצעה זו, כאשר אמרתי, משום פשרה, כי לאומה העומדת בראשית התלכדותה המחודשת במולדת דרושה הרבה סבלנות וסובלנות; אסור לוותר על העיקר, אבל כשיש אפשרות להשיג המטרה הרצויה על-ידי פשרה – תבורך הפשרה, ואין לאנוס למעלה מן ההכרח המוחלט. זהו רוחה של הצעת התיקון, וכל הטענות שנשמעו כאן כאילו נגדה – אין להם כל שייכות להצעה, אלא לחוקים הקיימים.

ולכן כמעט שלא היה כל צורך שאשוב ואקח רשות-הדיבור בשאלה זו, כי המתווכחים לא התווכחו בדבר שעומד על הפרק, והתחיל בכך שר-הסעד. הוא לא חלק על דברי ששמע כאן, אלא על דברי שלא שמע ורק קרא תמציתם “הבלתי מדוייקת” בעתונים. דיברתי לפני ימים אחדים במסדר קצינות שגמרו חוק לימודן, על גבורת האשה העברית, החל בדבורה הנביאה ועד ימינו אלה. חבר-הכנסת וארהפטיג, שאף הוא לא שמע דברי אלה, והוא חרד מאוד על האמת, קיטרג על דברי ההם שהיה בהם משום “פוליטיקה”. אם יש “פוליטיקה” בסקירה על גבורת האשה העברית בפני קצינות בצבא-הגנה לישראל – הריני מתוודה על חטאתי.

עליתי על הבמה בעיקר לענות על שאלה אחת שעוררו כאן: אם ממשלה זו שהגישה התפטרותה לנשיא רשאית להביא לכנסת הצעות חוקים? ראויה שאלה זו שתבורר לגופה. לפני כשבועיים הצביעו כאן החזית הדתית, מפ“ם, הציונים הכלליים, “חרות” ומק”י נגד הממשלה. זוהי כמובן זכותם, ואין לי בכל אופן כל טינא על הדבר; יש רק פרט אחד שלא הובן לי ולא מובן לי עד הרגע הזה: כיצד יתכן הדבר ששני חברים בממשלה, אשר יחד אתנו התחייבו כלפי הכנסת באחריות משותפת – הצביעו נגד הממשלה כשהם עדיין חברים בממשלה. הדבר תמוה עוד יותר לאחר שהממשלה – לרגל הנסיון של סירוב השרים הדתיים להשתתף בכמה מישיבות הממשלה – קיבלה פה אחד החלטה האומרת, כי החלטות הממשלה מחייבות את כל השרים, ואם מישהו מתנגד להחלטה שנתקבלה בממשלה, הברירה בידיו או להתפטר או להמשיך במשרתו ובמילוי חובותיו כחבר הממשלה על מנת לקבל על עצמו תוקף ההחלטה שנתקבלה גם בניגוד לדעתו. כל שלושת השרים הדתיים קיבלו על עצמם החלטה זו. ולי קשה ליישב התחייבויות אלו – התחייבויות חוקיות ומוסריות, של השרים הדתיים – עם התנהגותם של שר-הפנים ושר-הסעד בהצבעה נגד הממשלה. אולם לחברי-הכנסת היתה בלי ספק זכות מלאה להצביע נגד הממשלה – כשראו צורך בכך, ויהיו הנימוקים אשר יהיו. אבל כל זכות כרוכה בחובה. הצבעת המפלגות שמניתי קודם מחייבת אותם. אתמול הצביעו יחד מפלגות אלה – “החזית הדתית”, מפ“ם, הציונים הכלליים, מק”י ו“חרות” – על תיקון שהצענו לחוק המעבר. ומבחינה פורמאלית שוב היתה לכם הזכות הגמורה להצביע כפי שהצבעתם, אבל לא יתכן שלא תסיקו מסקנות הנובעות מהצבעתכם המשותפת.

הממשלה, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, הודיעה שהיא אינה מקבלת הכרעתכם ותגיש התפטרותה, ומיד אחרי ההצבעה נסעתי לנשיא והגשתי לו ההתפטרות. הנשיא הטיל עלי, לאחר שנועץ עם הסיעות, להקים ממשלה יציבה. מטעמים שביררתי במכתבי לנשיא לא קיבלתי על עצמי תפקיד זה, והצעתי לנשיא לפנות למפלגות שהצביעו נגד הממשלה. הנשיא לא קיבל דעתי, ובוודאי נימוקיו אתו. הוא כנראה חשב שאין איש מכם מסוגל להקים ממשלה יציבה. אין אני רשאי להרהר אחרי החלטת הנשיא. אולם אין אתם פטורים מהאחריות למעשיכם והצבעותיכם. אם גרמתם להתפטרות הממשלה – עליכם להרכיב ממשלה אחרת.

לאחר התפטרות הממשלה, ולאחר סירובי לנסות להרכיב ממשלה חדשה, נשארו שלוש אפשרויות, וכולן תלויות ברוב, שהצביע נגד הממשלה, זאת-אומרת ברוב של “החזית הדתית”, מפ“ם, הציונים הכלליים, מק”י ו“חרות”. האפשרות האחת – שלא תהיה במדינה כל ממשלה, פירושה – פירוק המדינה. איני חושד בכם שאתם רוצים בזאת. נשארו איפוא שתי אפשרויות אחרות: או שאתם ממנים ממשלה אחרת, ממשלה יציבה או ממשלת מעבר, ממשלת מיעוט, כרצון הרוב בכנסת, או שאינכם עושים זאת ואתם מחייבים את הממשלה הקיימת להישאר. אין מנוס מדילמה זו.

לפי ההגיון צריכים המצביעים להסיק מסקנות מהצבעתם, ואתם לא עשיתם זאת וגיליתם חוסר אחריות ממלכתית.

ולאחר שאין אתם מסוגלים או אין אתם רוצים להקים ממשלה אחרת – הרי חייבת ממשלה זו, לפי חוק המעבר, לעשות מלאכת המדינה והיא תעשה זאת, ותעשה כאשר עשתה עד עכשיו – לפי מיטב יכלתה והבנתה. ברור שהכנסת היא ריבונית; גם לפני התפטרות הממשלה היתה הכנסת ריבונית, ותמיד היתה הזכות בידכם לדחות הצעה שהגשנו לכם. ואין ספק שהכנסת יכולה לעשות זאת גם עכשיו. אבל הממשלה – כל עוד היא ממלאה תפקידיה כאשר החוק תובע ממנה – תעשה חובתה למדינה לפי הבנתה היא. והצעת-החוק שדחיתם אתמול נתקן אותה ונביאה שנית לכנסת. נביא גם חוקי-יסוד אחרים – כשנראה שזהו צורך המדינה, ונטפל בכל דבר שהמדינה זקוקה לו. אין לנו כל רשות להזניח שום דבר. זאת אומרת – עד שתקום ממשלה אחרת נפעל כממשלת ישראל, ונעשה חובתנו למדינה ולכנסת כפי שאנו מבינים וכפי הצרכים שנראה אותם. נכניס כל חוק שיש בו צורך, לדעתנו. וננסה לשַכנע אתכם, כאשר עשינו זאת כל הזמן, שיש לקבלו. אם הרוב ידחה – ידחה, אם יקבל – יקבל. בלי הרוב בכנסת לא יקום כמובן שום חוק.

איני צריך להוסיף – זה מובן מאליו. – כי ברגע הראשון שהכנסת תבחר בממשלה אחרת, לפני הבחירות או לאחר הבחירות, ממשלת רוב או ממשלת מיעוט, ממשלת מעבר או ממשלה יציבה, נעזוב מקומותינו כהרף-עין ונפנה מקום לממשלה החדשה – וניתן לה ברכתנו להצלחה. עד הרגע ההוא נעשה חובתנו כממשלה. והכנסת תנהג כאשר תנהג.

הפעם הבאנו תיקון לחוק שירות הבטחון, וכאשר אמרתי אתמול, אין זה התיקון האחרון. ניסיתי לשכנע את הכנסת בצורך של החוק, ואני שמח לראות שמחוץ ל“חזית הדתית”, כל הסיעות תומכות בעיקרון המוצע, אם כי מנימוקים תכסיסיים יצביעו אולי נגד. אבל תמיכת הרוב מספקת, אם כי הייתי רוצה מאוד שכל הסיעות יתמכו בתיקון.

התיקון הכרחי לצרכי הבטחון, כאשר הסברתי אתמול, אם כי אין הוא מכוון לגיוס לצבא ובמסגרת צבאית. התיקון דרוש – שלא תהיה בצבא הרגשה שיש הפליה: שיש חובות במדינה החלות לא על כולם, אלא על חלק אחד בלבד. כל הפליה מעין זו הורסת את המוראל בצבא; בתחילה היינו סבורים שהפיטורין לפי סעיף 11 (ד) יחולו על בודדים בלבד, ביחוד לאחר ששמענו הודעת הפועל המזרחי, שחברותיו לא ישתמשו בנימוק הדתי למען השתחרר משירות הצבא. ומקרים בודדים יש שהם מוצדקים. גם אם יתקבל התיקון, אני מתאר לעצמי, במקרה שאוסיף לשמש כשר-הבטחון, שיהיו מקרים כאלה שאראה צורך לשחרר בחורה מסוימת מכל שירות – מתוך התחשבות עם נסיבות מיוחדות. עשיתי זאת עד עכשיו גם ביחס לבחורים, ורבים מכם יודעים זאת. כמובן שבשעת סכנה לא נתחשב עם שום דבר – ונגייס “חתן מחדרו וכלה מחופתה”. לעת-עתה לא הגענו למצב כזה. אבל לבטחון יש לדאוג לא מרגע פרוץ המלחמה – אלא בשעת השלום יש להכשיר העם לעמידה בשער, והכשרה חקלאית ושירותי בטחון ועליה וחינוך הם חלק נכבד מהכשרת העם וליכודו – ואין בהם כל פגיעה, אפילו אליבא דמהדרין מן המהדרין, לא בדת ולא בצניעות. אני בטוח שאילו הייתם מעיינים בתיקון המוצע בלי שנאת-חינם, לא הייתם מקימים הרעש שהקימותם הפעם ללא כל הצדקה.

לבסוף עלי להגיד דבר לידידי הרב לוין. להרבה דברים שאמרת – לא הסכמתי, אבל שמעתי אותם מתוך כבוד, כי הם נאמרו בתום-לב ובכנות, ויש לכבד דברי מתנגד, גם כשאין להסכים להם. אולם בדבר אחד אני חייב לפסול זכותך; ואני חייב בכך גם כשר-בטחון, כל עוד אני שליח האומה כלפי הצבא, וגם כאָב שיש לו בת בצבא: אני פוסל זכותך להטיל דופי בבנותינו. זהו חטא כבד, גם מוסרי וגם דתי. אין אתה יודע את הדברים כהוויתם, ואתה מגנה רק מפי השמועה, המחוסרת אחריות ומצפון, ואן לך כל רשות לספר בגנותן של בנותינו מפי השמועה. לאיש מכם אין הזכות הזאת. היזהרו בדבריכם. בנותינו אינן גרועות מבנותיכם, ובנותיכם אינן גרועות מבנותינו. אין כל הבדל ביניהן, ואנו גאים על כולן. כשר-הבטחון אני גאה על הבנות שלנו בצבא. איני מכיר כל אחת מהן, אבל אני מכיר לא-מעטות, וכל אחת שאני מכיר – מעוררת כבוד, ואני גאה על הבנות האלה כאָב. ואל יחזור הדופי המגונה הזה, ואל ישָמע לא מפיך ולא מפי שום אדם אחראי בכנסת.

ח' באדר ב' תשי"א – 16 במארס 1951

במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל

הערב אעיר רק הערות אחדות לבעיה שהעמיד לפנינו החבר לוקר: על יחסי המדינה היהודית והעם היהודי, או ההסתדרות הציונית.

כדי שמדינת ישראל תתקיים, עליה קודם כל להיות מדינה ככל המדינות, ז.א. מדינה ריבונית, השלטת בתוך תחומיה על כל מה שמתרחש בתוכה. אחרת לא תהיה מדינה. אולם לא די שתהיה ככל המדינות. יש משהו המייחד אותה בכל ההיסטוריה האנושית, ואם היא לא תהא נאמנה לייחוד הזה, לא תהיה לה זכות קיום ואפשרות קיום. ומייחדים אותה שני דברים שהם אחד. הדבר הראשון – שזכויות קבועות עומדות בה לא רק לתושביה, אלא כל יהודי באשר הוא מובטחת לו זכות יסודית לבוא הנה באופן חופשי בכל רגע שהוא רוצה בכך, להתישב פה, ובבואו הנה הוא נעשה מיד אזרח המדינה. את הדבר הזה ביטאנו בחוק שהוא קיים אך ורק במדינת ישראל, זהו חוק השבוּת.

והדבר השני המייחד מדינה זו, שאינו שונה במהותו מהראשון: כל עם ישראל באשר הוא, ולא רק העם היושב במדינה, יש לו ענין במדינה זו. מדינת ישראל כשהיא לעצמה אינה המטרה הסופית של הציונות. עוד לפני חמש-עשרה שנה, כשהיתה פה הוועדה המלכותית הבריטית, בראשותו של פיל, ניסיתי להסביר לה ששאיפת התנועה הציונית היא משהו יותר ממדינה יהודית הדואגת לאזרחיה ומגינה עליה, והרוב שלה מכריע בכל שאלותיה; כי לעם היהודי נחוץ בית לאומי, בשביל כל יהודי בעולם, וזה יותר ממדינה יהודית.

הקמת המדינה היא בלי-ספק מאורע גדול לא רק בתולדות התנועה הציונית המודרנית, הקיימת זה עשרות שנים, אלא המאורע הגדול ביותר בתולדות ישראל מאז יציאת מצרים וכיבוש הארץ ע"י יהשע בן-נון; ואם התנועה הציונית והעם היהודי בגולה ובתפוצות לא יראו את המאורע באור זה, הם יחטיאו את האמת ההיסטורית.

ואמנם, העם היהודי באשר הוא – ציוני, לא-ציוני, אנטי-ציוני, ואדישים – הרגישו מיד באופן אינסטנקטיבי שנפל דבר גדול בישראל. לא ברור עדיין אם הכל, גם התנועה הציונית, הסיקו מכאן את כל המסקנות. אבל המוני יהודים – בבולגריה, בתימן, בעיראק, ברומניה – הסיקו המסקנות. יש עוד המוני-יהודים גדולים שהיו מסיקים אותן המסקנות אילו לא היו כלואים. אך עדיין יש כאלה שלא עשו כך. ואין זה מקרה: יש סיבות עמוקות לכך, שלא נסלקן ע“י בעיטה וגערה בלבד. יש תפוצות שהיהודים דבקים בהן. דבר התפוצה היהודית אינו חדש. היא לא החלה עם חורבן הבית השני, ואפילו לא עם חורבן הבית הראשון; היא קדמה לו. זמן רב לפני חורבן הבית השני, היו מיליוני יהודים נפוצים בעולם הרומאי ותופעה זו לא תיפסק מיד, גם לא ע”י המאורע המהפכני של תקומת המדינה. ובכל זאת עלינו לזכור תמיד ששאיפתנו היא יותר ממדינת ישראל, ושאיפה זו לא נתקיימה עדיין, ואף לא תתקיים כל כך מהר, אם מפני שיש יהודים הרוצים לעלות ואינם יכולים, או שיש יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים עדיין. וכל זמן שיש עוד בתפוצות סוגי יהודים אלה, לא נתקיימה השאיפה הציונית, ויש לתנועה הציונית לא רק זכות קיום, אלא הכרח קיום, בתנאי שהיא תשרת התפקיד ההיסטורי הזה.

הכל מכירים ומרגישים – מלבד קבוצה קטנה של מרשיעי-ברית, שקוראים לה “יבסקציה” – (שאף זו הופעה לא חדשה בתולדות ישראל; בכל ההיסטוריה היהודית היו מתכחשים ומתנכרים), – שאותו תפקיד שהמדינה הזאת נועדה לקיים, היא אינה יכולה לקיים בכוחותיה היא בלבד, כי תפקיד זה הוא למעלה מיכלתו של אותו גרעין ראשון, שהקים את המדינה, ובלי גיוסו ועזרתו של העם כולו – התפקיד הזה לא יקוים. כל אחד מאתנו מבין כי לאחר הקמת המדינה נתחוללו בארץ דברים גדולים שהם חשובים לא פחות מהקמת המדינה, וגם חשובים לא פחות אפילו מעלילות הגבורה של צבא-הגנה לישראל. מדינות משלנו כבר הקימונו פעמים אחדות. גם בשדה הקטל גילינו כוחותינו בכמה וכמה הזדמנויות, אבל כאן מתחולל דבר פלא שעוד לא היה כמותו לא בהיסטוריה היהודית ולא בהיסטוריה העולמית, והוא גדול מיציאת מצרים: ממצרים יצאו ששים רבוא, והיו דרושים ארבעים שנה להגיע לארץ. והנה עתה כבר נכנסו במשך שנתיים כמעט ששים רבוא, וזוהי התחלה בלבד. ועלילה אדירה זו היא למעלה מיכולתה של מדינה קטנה ורכה זו, ובלי עזרה נאמנה ומתמידה של כל התפוצות – הדבר לא יעָשה.

גם התנועה הציונית אינה יכולה להשאר עכשיו מה שהיתה מקודם הענין אינו בניסוח פרוגרמה. גם לי, כמו ללוקר, היתה מספיקה פרוגרמת באזל; גם לפני קום המדינה היה ברור שבית לאומי לעם ישראל הוא יותר ממדינה, ועכשיו זה ברור עוד יותר. אולם הבעיה העיקרית של התנועה הציונית היא לא מעמדה במדינת ישראל – ואינני חולק על המעמד שמציע לוקר; המדינה ודאי תעניק להסתדרות הציונית מעמד זה, – אלא מה מעמדה בעם, בתפוצות.

מייסדה של ההסתדרות הציונית לא התכוון להקים אגודות, הסתדרויות או מפלגות בעם היהודי; הוא רצה לארגן ולגייס את העם היהודי לתפקיד היסטורי; אז לא נסתייעא מילתא. העם היהודי שחי בנכר מאות בשנים לא האמין שיש ביכולתנו לשנות גורלנו ולבנות לעצמנו מדינה, ולהיות עם עומד ברשות עצמו. רק מעטים התלקטו סביב הדגל שהרים הרצל. ולא מפני שעם ישראל לא רצה במדינה. בחיי פגשתי הרבה לא-ציונים, ואפילו אנטי-ציונים שעמדו מרחוק ולא מפני שהם לא רצו שעם ישראל יהיה ככל העמים או שלא רצו שנחדל להיות עם מבוזה, מורדף ומדוכא, אלא שהם לא האמינו שתיתכן מדינת ישראל. והם הביאו כל מיני הנמקות אידיאולוגיות ועיוניות כביכול בכדי להערים על חוסר אמונתם. עכשיו אין עוד יסוד לחוסר-אמונה; הדבר קם ויהי. ואם כי גם עכשיו יש יבסקציה שמאלית בארץ ויבסקציה ימנית באמריקה, אבל העם היהודי בכללו, בכל ארץ וארץ, מאמין עכשיו במדינה, כי הדבר קם ויהי. הבעיה האמיתית של התנועה הציונית היא – לכבוש לעצמה מעמד מדריך ומכוון בעם היהודי, לארגן ולגייס העם היהודי לעזרת המדינה; כי מטעם ההיסטוריה ניתן עכשיו בידי התנועה הציונית מכשיר של פעולה ושל שכנוע שלא היה לה – המדינה. הציונות צריכה עכשיו לצאת מחיתוליה של תנועה כיתתית ולגלות יכולתה, רצונה וכשרונה, לכנס את כל העם סביבה וסביב המדינה. זוהי הבעיה של התנועה הציונית, ולשם כך היא צריכה להזדהות זהות גמורה, ללא כל חציצה, וללא כל היסוס, עם מדינת ישראל. הדבר שהרים את קרן הרעיון הציוני, הוא דבר המדינה היהודית. והנה קמה המדינה. והעובדה הזאת הפכה לבבות, רכשה לבבות, ורק אם התנועה הציונית על כל חלקיה, אישיה ומנהיגיה תדע להזדהות זהות גמורה מתוך אהבה ונאמנות עם המדינה, היא תהיה לעם, כי העם עומד סביב המדינה.

וזה גם תכנן של הבחירות הקרובות לקונגרס. זה יהיה הקונגרס הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל. המדינה מעמידה למבחן לא את הבלתי-ציוני, לא את האַנטי-ציוני, אלא את הציונים. לאור קיומה, פעולתה, צרכיה ומאמציה של המדינה, נבחנת האמת והנאמנות של כל הקורא לעצמו בשם ציוני. הבחירות לקונגרס הן מבצע של חינוך ציוני, כשם שהבחירות לכנסת הן מבצע של חינוך ממלכתי. עצם קיום המדינה עוד לא הפך את עם ישראל לעם ממלכתי; מדינה אינה ענין חיצוני בלבד, מסגרת, שלטון, מעמד בינלאומי, ריבונות, צבא; המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד אינה שרויה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה – היא הכרה והרגשה של אחריות וזיקה ממלכתית של כל אישי העם, של כל אזרח המדינה. הרגשה זו לא היתה חיה בנו במשך מאות בשנים, ואין היא נוצרת ממילא, על-ידי העובדה האובייקטיבית בלבד של קיום המדינה. יש להקים ולבנות המדינה בלבו ובנפשו של כל אחד מתושבי הארץ, הוותיקים והחדשים. בבחירות לכנסת ניתנת ההזדמנות לנו ולאחרים לעשות המבצע הזה של חינוך ממלכתי. ישנם בארץ רבבות ומאות אלפי יהודים עם עבר גלותי, עם תפיסה גלותית, עם הרגלים גלותיים, ויש לחנך אותם להיות עם ממלכתי, האחראי לגורלו, עם שהוא שליט בעצמו, כלומר שהוא תובע מעצמו. ומה שיש לעשות מבחינה ממלכתית בבחירות לכנסת, יש לעשות מבחינה ציונית בבחירות לקונגרס. וטוב שקדמו הבחירות לקונגרס, כי התנועה הציונית צריכה עכשיו להגיד דברה לאור קיום המדינה. הבחירות לקונגרס בארץ צריכות להיות מבצע של חינוך ציוני לאנשים היושבים בציון. יש ערך ציוני אובייקטיבי לישיבה בארץ. כל יהודי החי בארץ, עובד בה ומחנך בה ילדיו – ממלא שליחות ציונית, ביודעים או שלא ביודעים. אבל אינה מספיקה ציונות אבטומטית. המשׂימה העצומה המוטלת עלינו – על המדינה ועל העם היהודי בכללו, לא תתמלא בלי הכרה ציונית, בלי החזון הציוני, בלי הרגשת אחריות ציונית, בלי בחינה ציונית של הנעשה ומתרחש בארץ, בעם ובעולם. יכול אדם בארץ גם לפעול בניגוד לצרכים של המדינה ושל הציונות. והמדינה לא תמלא שליחותה הציונית – וזכות קיומה של מדינת ישראל היא בשליחותה הציונית, – אלא אם תושביה יהיו נושאי החזון הציוני ויבחנו כל מעשיהם והליכותיהם לאור הצרכים של ההגשמה הציונית.

*

עברו כשנתיים מאז נתקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל, פרק-זמן קצר בחיי הפרט, ובפרט בחיי עם עתיק-יומין כעמנו, אבל שנתיים אלה לא היו כשנתיים שבכל דור ודור. אין למוד אותן וכל מה שהתהווה בהן באַמת-מידה רגילה. כי הזמן אינו מן הרגילים. במשך התקופה הזאת התרחשה מהפכה בהיסטוריה היהודית. מהפכה זו בוצעה לא באותו רגע ביום ששי, 14 במאי, כשהוכרז על הקמת המדינה, – המהפכה הולכת ומתבצעת יום ויום על-ידי שתי עלילות אדירות; קיבוץ גלויות והשרשתן בארץ, ובנין הארץ הנשַמה.

לאור שתי עלילות אלה יבּחן כל איש, כל גוף וכל מעשה בארץ. לא די לו ליהודי שישב בארץ, ולא די שישקול שקל ציוני, ואפילו יש לו עבר חלוצי; השאלה היא איך הוא פועל בשנים מכריעות אלה הקובעות גורל דורות, יובלות ואולי אלפי שנים. לגורם הזמן ולקצב הזמן יש משמעות מיוחדת בימינו. אילו קם ב-1937 הדבר שקם ב-14 במאי 1948, לא היו 6 מיליונים יהודים נשמדים באירופה; ותארו בנפשכם איזו מדינה היתה לנו אילו יהדות אירופה היתה קיימת. איזה כוחות היו פורצים ובונים את המדינה הזאת. ואין אנו יודעים מה צופן המחר לנו ולקיבוצי היהודים בעולם. וההבדל בין היותנו 700 אלף ובין היותנו מיליון ומאתים אלף, ובין היותנו מליון ומאתים אלף ובין היותנו שני מיליונים, עלול ביום הגורל להכריע את הכף. ולכן יש לשקול השנים האלה והמעשים בשנים אלה באַמת-מידה אחרת. ואם באַמת-מידה זו נבחון גם הנעשה בארץ וגם העושים, הרי עלינו להושיב רבים מהם על ספסל הנאשמים של ההיסטוריה היהודית; כי אין סליחה וכפרה למעשי החבּלה שכמה מהם חיבלו במפעל של מדינת ישראל, ובשורה הראשונה – שני הגופים אשר חיבלו בשם הציונות כביכול. בבחירות לקונגרס נעשה בירור ציוני נוקב אתם: אלה הקוראים לעצמם ציונים כלליים ואינם כלליים, וספק אם כולם הם ציונים, ואלה שנקראים בשם מפלגת פועלים מאוחדת, ויש ספק רב לא רק באחדותם אלא גם בנאמנותם ליעוד ולאחריות של מעמד הפועלים בארץ.

היתה ממשלה זמנית לישראל. היא לא נבחרה. היינו צריכים להקים מדינה בלי הצבת הראשונה של בחירות דימוקרטיות. ואיש בהיסטוריה ואיש בעולם הדימוקרטי בוודאי לא יבוא אלינו בטרוניה, על אשר הקימונו ב-14 במאי ממשלת ישראל בלי בחירות. בממשלה ההיא שותפו כל הכוחות הציוניים: כלליים, פרוגרסיביים, ספרדים, מזרחי, אגודת-ישראל (שלא היו מבחינה פורמלית ציונים, אבל קיבלו למעשה ההלכה הציונית), מפלגת הפועלים המאוחדת, מפלגת פועלי ארץ ישראל. מיד עם בוא האפשרות הראשונה, לאחר שנסתיימה המלחמה בינינו ובין עמי ערב, ערכנו בחירות ראשונות במדינה. והעם בחר כאשר בחר (כשנדבר בעוד שלושה שבועות על בעיות המדינה אולי ידובר נכבדות על הבחירות ההן, על משמעותן ועל הלקח שיש להוציא מהן). בבחירות אלו הטיל העם עלינו אחריות קשה וכבדה: לצרף ולהקים ממשלה נבחרת ודימוקרטית בישראל. ומיד פנינו לכל אותן המפלגות אשר ישבו אתנו בממשלה הזמנית: למזרחי, לאגודה, לפרוגרסיביים, לספרדים, לציונים הכלליים ולמפלגת הפועלים המאוחדת. המזרחי, האגודה, הפועל המזרחי ופועלי האגודה נתנו ידם, הציונים הפרוגרסיביים נתנו ידם, הקבוצה הספרדית נתנה ידה; הציונים הכלליים ומפלגת הפועלים המאוחדת – סרבו. הציונים הכלליים הציגו לפנינו שלושה תנאים להשתתפותם בממשלה: תנאי אחד – שהממשלה תכריז כי הגשמת הציונות עומדת בסתירה להגשמת הסוציאליזם; התנאי השני – שלא יתקבל שום חוק יסודי אלא ברוב של שני שלישים, כלומר לתת ל- 34% בעם זכות הווטו; והתנאי השלישי – שאנחנו נראה כל אחד מהציונים הכלליים כאילו הוא שקול כנגד שנים מהפועלים. לא יכולנו לקבל תנאים תמוהים אלה. במפלגת הפועלים המאוחדת נתחלקו הדעות. לאחר מו“מ ארוך כינסו מועצה של מפלגתם, ובמועצה זו היה המיעוט ובראשו גלילי וטבנקין בעד השתתפות בממשלה; חלק שני – הרוב – ובראשו סנה וריפתין, היה נגד. והמיעוט קיבל דעת הרוב במפלגתו. איני מתפלא על כך. מיעוט מן הדין שיקבל דעת הרוב כשנמצאים במפלגה מאוחדת. אבל משונה הדבר שמיעוט זה תבע ותובע גם עכשיו שהרוב במעמד הפועלים יקבל דעת המיעוט. פועלי ארץ-ישראל המכוונים מעשיהם לפי הקומינפורם הם לאשרנו מיעוט קטן בהסתדרות העובדים, אם כי הם הכוח המכריע במפלגה המאוחדת. וזוהי העמדת-פנים אווילית מצד אנשי מפ”ם שאינם סולחים לנו על שלא נתנו להם להכתיב לממשלת ישראל תכניתם, אם כי בכל לב רצינו שגם מפ"ם וגם הכלליים יהיו בממשלה. הרוב הגדול של פועלי ארץ-ישראל לא יתנו שהמדיניות הפנימית והחיצונית שלנו תסתגל לצרכי הקומינפורם, ושממשלתנו תתקשר מראש בימי שלום ובימי מלחמה עם מה שנקרא בלשון סגי-נהור “הדימוקרטיות העממיות”, ותכריז מלחמה על כל העולם החופשי שבתוכו יושבים שני שלישים של העם היהודי, החלק היחיד בעם היהודי החפשי לעזור למדינת ישראל.

עמדת שתי המפלגות הללו לא היה סתם ענין של אי-השתתפות בממשלה, אלא חבּלה קשה ומַתמדת במפעל אדיר של קיבוץ גלויות ובנין הנשמות שנעשה בשנתיים אלה גם על-ידי המדינה וגם על-ידי העם היהודי באמצעות הסוכנות היהודית. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו אצלנו במשך כל שבעים השנים הקודמות. ואשר לא נעשו בשום ארץ אחרת בעולם. אבל עם כל גדלוּת המפעל שבוצע בשנתיים אלה, לא נעשה די; לא הספיקו הכוחות. איש מאתנו אינו יודע כמה זמן עוד ניתן לנו להמשיך את המפעל הזה בשלום. איש אינו יודע מה צפוי לנו מחר, ומה יקרה ליהודי מרוקו, וליהודי רומניה, שלא הספיקו עדיין להימלט, ולקיבוצים יהודים אחרים בארצות שאין לי ענין לפרש בשמן; ואיש אינו יודע מה עלול לקרות בחלק זה של העולם ולארץ הקטנה הזאת. איש מאתנו אינו יכול לדעת מתי תופסק, חלילה, יציאת-מצרים שבימינו, אם על-ידי שיבוש הדרכים בים ואם על ידי שיבוש הדרכים באוויר; איני מדבר על היבשה – כי גם עכשיו אנו מרוחקים מכל דרכי היבשה. ושתי המפלגות הפושעות ייוּשבו על ספסל הנאשמים למשפט העם בציון.

במה נתגלתה הציונות של שתי המפלגות האלה, כיחידות פוליטיות, בשתי השנים האלה? במה נתגלתה העזרה שלהן לקיבוץ גלויות? במה נתגלתה העזרה שלהן בקליטת רבבות ומאות אלפי העולים? ואיננו באים בדין אתם על ששיסו והשמיצו; לא על הבל-פיהם ישָפטו; לא על דבריהם אלא על מעשה שלא עשו: על שלא נתנו יד נאמנה, בלב שלם, בלי תנאי, בלי פריבילגיות, בתנאים שווים לאחרים – בזכויות שוות ובחובות שוות – למפעל שרצה בו העם ובדרך שקבע העם. המשפט הציוני יערך לאור המעשים שנעשו בשנים האחרונות; לאור הסכנות החמורות האורבות לקיבוצי ישראל בתפוצות, ולאור הקשיים המרובים שמשׂימות הדור נתונות בהם. משפט ציוני תהיינה הבחירות האלה.

נעשה משפט גם על עצמנו, ואולי קודם כל על עצמנו. וכל אחד ואחד מאתנו – כל תא משקי, כל תא אירגוני, כל קיבוץ וכל מושב וכל אגודה מקצועית, כל קבוצת מורים ורופאים, מהנדסים ואחרים – יצטרכו לשאול עצמם ולענות אם במשך השנתיים הגדולות עשו כל מה שהיה לאֵל ידם לעשות. כי פנינו לא רק למשפט אלא לגיוס, וקודם כל לגיוס עצמנו. הקונגרס הראשון אחרי הקמת מדינת ישראל הוא יחיד במינו. אסור שזה יהיה אחד הקונגרסים של מה שקראו פעם באופן פיליטוני – “מדינה בדרך”; מדינה בדרך – זה אבסורד; אין מדינה בדרך. יש מדינה או אין מדינה. זה יהיה הקונגרס הראשון לקיום המדינה; מדינה אשר פתחה אפשרויות עצומות לעם ישראל; מדינה אשר ביצעה שמץ מהאפשרויות הענקיות האלה; מדינה אשר חשׂפה אור חדש על כל ההיסטוריה היהודית – בהאירה לכל העם היהודי באשר הוא. קונגרס זה לא ידמה לקונגרסים אשר קדמו לו בחמשים וארבע השנים הקודמות. עליו להיות מעין קונגרס ראשון.

הקונגרס הראשון בבאזל היה קונגרס גדול. עצם האמירה: יהא קונגרס ציוני, יהא עם יהודי, תהא נציגות לעם היהודי – היה מאורע מהפכני בהיסטוריה היהודית; והמדינה הזאת לא היתה קמה בלי האמירה ההיסטורית והמהפכנית ההיא. אבל זו נשמעת רק פעם אחת, במעמד מיוחד; החזרה המתמדת על הדיבור – בלי המעשה המתאים המלווה, אינו אלא להג תפל. עכשיו באה שעת המעשה הגדול, הגיעה שעת הביצוע, ושלא כאמירה אין הוא מעשה חד-פעמי, – טעות שנתפסו לה רבים מתושבי המדינה הזאת – גם מבוניה ומגיניה. ביצוע הגאולה הוא תהליך ממושך ורב-תלאות; ואינו ניתן בבת-אחת. אנחנו עומדים בתקופת הביצוע שמעטים יכלו לשער מידותיו ושיעוריו לפני הקמת המדינה. הביצוע דורש מאמצים מתמידים וארוכים, ומאמצים אלה נדרשים קודם כל מתושבי המדינה הזאת: כי זכות היא להיות תושב מדינת ישראל – זכות שמיליוני יהודים במשך הרבה יובלות לא זכו לה, אם כי רק בזכות התקוה הזאת הם התקיימו. וזכות מחייבת. והתביעה מופנית קודם כל לתנועתנו אנו. אין אנו הנתבעים היחידים. לא אנחנו לבדנו עשינו המלאכה שלפני הקמת המדינה. קדמו לנו אחרים, ויחד אתנו פעלו אחרים. לא אנחנו לבדנו הגינו רעיון המדינה; לא אנחנו לבדנו ביצענו הקמת המדינה והגנתה. אבל אנחנו יכולים להגיד במלוא האמת שזה קרוב לחמישים שנה הדריכה תנועתנו את הישוב והציונות בבנין, במפעל היצירה ובהעפלה אשר קדמו למדינה ובעצם הקמת המדינה והגנתה. ועל תנועה זו רובצת אחריות גדולה כלפי הקונגרס הראשון במדינת ישראל. אנחנו נמלא חובתנו בשעה גדולה וחמוּרה זו אם נדע לרכז מרבית העם סביבנו, ואם נדע ליצור במדינה הזאת מתיחות ציונית של אחריות במחשבה ובמעשה, ונארגן קונגרס ציוני אשר יהיה ראוי למדינת ישראל.

כ“ז באדר ב' תשי”א – 4 באפריל 1951

התכנסנו הפעם להרכין ראשנו ברעדה ובאהבה, בצער ובגאון, על קברות חללי “הראל”. בכל הארץ, מקצה־הצפון ועד הנגב, נסוכים מעשי־הגבורה של עמנו; כל שעל־אדמה, רטוב מדם בנינו, ואיש לא יבחין בין דם לדם, בין לוחם ללוחם. אך בכל מלחמה יש מערכות מכריעות. כן היה הדבר במלחמת־השחרור לישראל. המערכה על ירושלים היתה נקודת־המוקד של מלחמתנו על קוממיותה ועתידה של אומתנו וארצנו.

זו היתה קודם־כל מלחמה על הצלת הישוב הגדול ביותר בין הישובים היהודים הנצורים. אולם חשיבות המערכה היתה לא רק במספר יהודי ירושלים; אלא בערכה ההיסטורי, המוסרי, הפוליטי והאיסטרטגי של עיר־העולמים. אויבינו ידעו נכונה, שאם ירעיבו את ירושלים – יוכלו לה, ויתכן שבכך יכריעו כל המלחמה. המערכה הגורלית על ירושלים החלה לא ע“י צבא־הגנה לישראל ולא בכוחה של מדינת ישראל; קדמה פעולת ה”הגנה" וקדמה גבורת “הראל”־פלמ“ח, לכינונו של צבא־הגנה לישראל ולתקומת המדינה. אילמלא ידעו בחורי הפלמ”ח, בגבורתם הצנועה והפשוטה, לשמור על הדרך לירושלים; ואילמלא כבשו יחידות ה“הגנה” ופלמ"ח את הדרך לירושלים, לא היינו יכולים להתכנס היום פה או במקום אחר בארץ. עלה בגורלי לנסוע בימים ההם תכופות בין תל־אביב וירושלים, והשתאיתי על הגבורה הטבעית, הצנועה והפשוטה, של נערינו ונערותינו, מלווי השיירות ופורצי המצור, כאילו לא היתה כל סכנה, כאילו היה זה טיול.

הדי גבורה עילאה זו עודדו את כל שאר הלוחמים, את כל הישוב. כשהאויב הצליח לנתק בפעם הראשונה את ירושלים, עוד היה קיים פה השלטון המנדטורי, ועוד חנו בארץ למעלה מ־75.000 חיילים בריטיים. ירושלים היתה צפויה לרעב, ובעקבותיו אולי גם לחורבן. ובימים אלה, כששה שבועות לפני קום המדינה, בא מבצע “נחשון”, ששימש נקודת־מפנה במלחמתנו. במבצע זה השתתפו 1500 בחורים ובחורות שלוקחו בחוזק־יד ובאכזריות מחזיתות אחרות. נכבשה הדרך לירושלים – ובירתנו ניצלה. ושוב נוּתק הקשר. ועלה בגורלי לעלות עם השיירה האחרונה לירושלים באותו ערב פסח, ושוב ראיתי את בחורינו בפשטות־גבורתם, בהעזתם הצנועה, כשיצאו לערער ולכבוש עמדות־המשלט של האויב בנבי־סמואל והראדר. כמה מהם נפלו אז ולא זכו לראות בנחמה הגדולה.

על חטיבת “הראל” הוטלו תפקידים נועזים ומסוכנים בנקודת־המוקד – לא רק להגן על ירושלים, אלא לכבשה ולשחררה. חטיבת “הראל” יחד עם חטיבות אחרות שימשו מבטח־עוז לירושלים הנצורה.

מעשי־גבורה אלה יעמדו לעד בנשמת האומה, זה המקום הנאמן היחיד, שישמור זכר גיבורינו. ידעתי שכל זה לא ישקיט ולא יפחית הכאב והיגון של האמהות והאבות השכולים. עם ישראל אינו יכול להחיות הבנים והבנות היקרים שנפלו, ואין בכוחו לגמול האבדה ולרפא שברה. אך יודע אני שלא רק אֵבל עמוק בלבכם אלא גם רגש גאון ואהבה, והעם היהודי כולו שותף לרגשות אלה. יקר־הבנים אשר נפלו, נתנו לעמנו את מולדתו ועצמאותו. ותפארת גבורתם תעמוד לעד. בלב העם יחָקק זכר הגיבורים האלה. יחד אתכם ירכין העם ראשו על קבריהם, יחד אתכם ישא זכרונם וישמור אותו לנצח.

במועצה הארצית של מפלגת פועלי ארץ ישראל

בשני דברים מקופלות כל הבעיות והמשימות של מדינת ישראל, והם: קיום ויעוד, קיומה ויעודה של המדינה. יש זיקה הדדית, זיקת גומלין בין השנים: אין יעוד בלי קיום, אבל אין גם קיום ללא יעוד. הקיום קודם לכל. אפס היעוד מתנה כמה מאפשרויות הקיום. ואין להפריד בין הדבקים. אבל יש מוקדם ומאוחר, ויש לראות נכוחה לא רק צרכי הקיום ותביעות היעוד, אלא גם סדרם הנכון, חשיבותם היחסית, השתלשלותם המוכרחת. וראיה נכוחה כוללת גם הבחנת המציאות הקיימת כמות שהיא והמגמות המתרוצצות בתוכה וגם ראיית הנולד. ולא עוד, אלא שיש לקחת בחשבון מאורעות בלתי-צפויים, שאין לראותם מראש.

ומשום כך, הנהגת המדינה, כהנהגת מלחמה, איננה מדע ומלאכה בלבד המיוסדים על כללים וסדורים ועקרונים מנוסים ובדוקים הפועלים בכל הנסיבות והתנאים ללא שינוי, אלא זוהי אמנות ומחשבה אשר לא יתכנו בלי חזון-אמונים, בלי עוז-נפש ללא רתיעה, ללא יצר חלוצי עוקר הרים ובלי ראיית היחוד שיש בכל צירוף נסיבות היסטוריות, שאיננו חוזר אף פעם במלואו.

עם הקמת המדינה ונצחונות צבא-הגנה לישראל, לא נסתיים המאבק. לא זו בלבד שאנו עדיין רחוקים מיעודנו ההיסטורי, אלא גם קיומה של המדינה טרם הובטח. אבל חלה תמורה עמוקה, מהפכנית, במצבנו. אין אנו עוד אבק-אדם מפוזר בכל העולם, נתון לחסדי זרים וכפוף לשלטון זר. חישלנו הצבת הראשונה של גאולתנו: המדינה. כלי יקר זה, אשר התפללו לו דורות, יעצב מעכשיו את עתידנו. אך הכלי עצמו עדיין טעון חיסון וחיזוק ושמירה מעולה. הבחירות לכנסת, העומדות להתקיים בעוד חדשים אחדים לפני זמנן, באו מפני שנתגלה פגם חמור בעצם הצבת, ותעודת הבחירות להבטיח כושר פעולה יציבה ומכוונת לארבע השנים הבאות.

לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו מאות שנים כמדינה יהודית, ויחד עם זה אולי לא היה דבר שהעם היהודי לא היה מוכן לו כמדינה יהודית. כשם שמדינה עצמאית היא תנאי לקיום בריא של עם, כך גם כושר פעולה ממלכתי של עם הוא תנאי לקיום בריא של מדינה. בנין המדינה והכשרת העם למדינה – תהליך ממושך הם, ועלינו לעשת מאמץ לקצר הדרך של תהליך זה, ולהחיש גמר בישולו, כי השעה דוחקת לנו.

כאלפיים שנה לא ידענו מה זאת קוממיות ממלכתית, וכוחנו הממלכתי לא היה מעולה אף פעם. במשך שמונה מאות השנים המכריעות של תולדותינו – מימי משה רבנו ועד עזרא – קמו בתוכנו גדולי המין האנושי בשטח הדת, המוסר והשירה. יצרנו ספר הספרים אשר עיצב דמותנו לנצח והטביע חותמו על כל העולם הנוצרי והמוסלמי. אולם לא הוצאנו מתוכנו אף מדינאי ומצביא גאוני, מלבד שלושה-ארבעה מלכים רבי פעולה: דוד, שלמה, עוזיהו ואולי גם ירבעם השני. שני דורות בלבד לאחר איחודנו הלאומי, בימי שאול ודוד, התפלגנו וזרענו זרע החורבן. גם בימי הבית השני גלינו כושר ממלכתי רק בתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים עד ינאי המלך ואשתו שלומציון. אולם מן הדור הרביעי של החשמונאים החלה מלחמת-אחים שהביאה לשעבוד רומא, ולבסוף – לחורבן הבית השני. אלפיים שנות גלות, נדודים ורדיפות לא טיפחו בתוכנו תכונות ממלכתיות.

אין זאת אומרת שאין העם היהודי מסוגל להיות עם ממלכתי. אני בטוח בהחלט, שאין דבר אשר יבצר מהעם היהודי, אם הדבר רק ניתן ליעשות.

מראשית ימינו עד ימי הביניים, בתקופה של למעלה מאלפיים שנה, לא גילה העם היהודי כל כשרון וכל נטיה למחשבה מדעית ופילוסופיה, אם כי עלה על עמים אחרים בכושר יצירתו בענפי-רוח אחרים. אולם, משבאו טובי היהודים במגע – בבבל, במצרים, בספרד – עם המחשבה הפילוסופית הערבית והנוצרית בימי הבינים, סיגלו לעצמם כושר מחשבה הגיונית ושיטתית, ובמאה ה-17, על סף הולדת המחשבה המדעית המודרנית, הוציאו מתוכם אחד מגדולי ההוגים המקוריים והעמוקים שקמו בכל הזמנים – את ברוך שפינוזה. ובמאתיים השנים האחרונות אין חלקם של היהודים במדע ובטכניקה נופל מחלקם של הגדולות באומות; וענקי המחשבה בסוציולוגיה, פסיכולוגיה ופיסיקה בדורנו היו מהם יהודים. אין ספק, שאנו יכולים לסגל לעצמנו הכושר המדיני שגילו העמים המחוננים ביותר במקצוע זה – הרומאים בימים הקדומים והאנגלו-סאכסים בתקופה המודרנית.

אפס לא ניתן לנו זמן כה רב כפי שנתנה ההיסטוריה לגזע הלטיני והאנגלו-סאכסי לפתח לאט לאט תכונותיו וכשרונותיו הממלכתיים. אין אנו יכולים לחכות מאות, ואפילו עשרות בשנים. נגזר עלינו לעשות בשנים מעטות מה שעשו עמים אחרים בעשרות שנים.

שלוש-ארבע שנים אינן זמן ארוך אפילו בחיי אדם פרטי, ולא כל-שכן בחיי עם, ובודאי לא בחיי עם עתיק-יומין כעם ישראל. לנו כמעט אבד חוש הזמן. היינו עשרות דורות ויובלות, כאילו מחוץ למקום ולזמן, היינו תלויים על בלימה בחלל הריק. עם שאינו שליט על גורלו אינו שליט על זמנו, והזמן לא נחשב בעיניו. אחד הדברים שעלינו ללמוד עכשיו בכל הרצינות הוא ערכו וחשיבותו של הזמן. אבידת הזמן אינה חוזרת לעולם. הזמן יקר בכל שעה. אולם, בשעה היסטורית זו יש לזמן משקל מיוחד. השנים המעטות האלה, אלה שחלפו ואלה העומדות לבוא, הן המכריעות בתולדותינו.

גם בחיי אדם פרטי יש שעות מכריעות, הקובעות גורל כל חייו וכל עתידו. שעות כאלה יש גם בחיי העם.

430 שנה ישבו בני-ישראל במצרים. אולם, השנה של יציאת מצרים היתה המכרעת, וזה כ-3300 שנה אנו חוגגים זכר השנה ההיא. אולם, יציאת מצרים היתה משתכחת, ושבטי ישראל היו נעלמים מעל במת ההיסטוריה, כאשר נעלמו המוני שבטים אחרים שנדדו בימים ההם במדבריות במזרח התיכון, אילמלא באו אחרי יציאת מצרים שני מאורעות נוספים: מעמד הר סיני וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן-נון. מעמד הר סיני היה קצר מאוד ודראמתי מאוד, כפי שהוא מתואר באופן נפלא באגדה: צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול – “אנוכי ה' אלוהיך”.

כיבוש הארץ נמשך הרבה זמן, אבל פחות זמן מנדודי ישראל במדבר. שלושה מאורעות אלה קבעו את כל ההיסטוריה שלנו עד ימינו אלה, ועד בכלל.

אנו עומדים שוב – זה שלוש שנים – בתקופת זמן הקובעת גורלנו לדורות, אם לא לעולמים.

שלוש שנים שעברו מיום היווסד המדינה שקולות כנגד עשרות ומאות שנים שחלפו עד כה. והשנים הקרובות שיבואו יכריעו בקיום המדינה ובמילוי יעודיה.

לפני שלוש שנים ניתנה המדינה לעם. עלינו עכשיו לחנך, ללכד ולגבש עם לקראת המדינה ויעודה.

את הבחירות לכנסת יש להפוך למבצע חינוכי ממלכתי גם בקרב הישוב הוותיק וגם בקרב הישוב החדש; מבצע חינוכי שיגבש רצון האומה, יבהיר דרכי המדינה, משימותיה, קשייה, צרכיה וסיכוייה, ויבטיח שלטון יציב ונאמן שיגשים רצון זה באמונה ועוז.

לפני שנתיים ו-3 חודשים בוצעו הבחירות הראשונות במדינת ישראל, למעשה – הבחירות הממלכתיות הראשונות בתולדות ישראל. שמונה וחצי חדשים עמדה בראש המדינה ממשלה ממונה ע“י עצמה, ואולי, ביתר דיוק, ע”י הועד הלאומי והנהלת הסוכנות. איש לא ערער על שלטון בלתי-נבחר זה, כי אחרת אי אפשר היה להקים המדינה. אין ספק שהממשלה הזמנית – אגב, כל ממשלה היא זמנית – ייצגה רוב רובו של העם בציון, אם כי לא במאה אחוזים. אולם, היה צורך בסידור בחירות דימוקרטיות בהקדם האפשרי, וב-25 בינואר 1949 – פחות משלושה שבועות אחרי תום המערכה עם המצרים בנגב – התקיימו הבחירות הראשונות בישראל. 21 רשימות הופיעו בבחירות; מהן: 3 ערביות, 18 יהודיות. 9 רשימות לא בחרו אפילו ציר אחד; 3 רשימות זכו כל אחת רק בצר אחד. ובכנסת הראשונה הופיעו 12 סיעות. מהן, רק 4 עם 10 צירים ומעלה. אף רשימה אחת לא קיבלה רוב מוחלט; למפא"י היו 40 צירים, לאחר שהצטרפו אליה 2 צירים ערביים.

הוטל אז עלי להקים ממשלה. היה נראה לי שהרכב הממשלה נתון ומצוּוה מראש. הייתי בטוח, שהממשלה הנבחרת הראשונה צריכה להיות מורכבת מכל הסיעות שהשתתפו בממשלה הזמנית: הציונים הכלליים, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, הפועל המזרחי, פרוגרסיביים, ספרדים, מפ“ם, מפא”י. בממשלה הזמנית ישבו כל אלה והיו בה 13 חברים: 2 למפ“ם, 2 לציונים הכלליים, 2 למזרחי, 1 ל”אגודה“, 1 לפרוגרסיביים, 1 לספרדים, 4 למפא”י. בבחירות נשתנו יחסי הכוחות בין מפ“ם ובין מפא”י. לא עוד 2 נגד 4 כפי שהיה בממשלה הזמנית, אלא 2 נגד 5. כל המפלגות של הממשלה הזמנית קיבלו הזמנתי ונכנסו לממשלה על יסוד המצע שהצעתי להם, בשינויים קלים. רק 2 מפלגות סירבו להצטרף – הציונים הכלליים ומפ"ם.

בהזדמנויות אחדות, בכנסת במארס 1949, בוועידות ההסתדרות במאי 1949, במועצת המפלגה שנתכנסה לפני כמה שבועות, מסרתי פרטים על סירוב שתי המפלגות מימין ומשמאל, ולא אעמוד עליהם עכשיו. הצגתי את הממשלה הנבחרת לפני הכנסת הראשונה והודעתי על תכנית פעולה של הממשלה שעיקרה – הכפלת הישוב במשך ארבע שנים. נציגי שתי מהפלגות – ציונים כלליים ומפ"ם – הודיעו כמעט באותו סיגנון, שבלעדיהם לא תוכל הממשלה לבצע תכניתה.

מר ספיר, בשם הימין, אמר: “בלי נציגות אמיתית של הציבור האזרחי, בלי המפלגה שלנו, לא תהיה הממשלה הזאת מסוגלת למלא תפקידה הגדול שהגורל הטיל עליה”.

ארם, בשם השמאל, הודיע: “עם סילוקה של מפ”ם מהשתתפות בשלטון, ניטל העיקר מקווי היסוד של תכנית הממשלה: האפשרות לממש ולבצע מה שהובטח". וחזן, מהשומר הצעיר, הוסיף: “הממשלה הזאת תיכשל, היא מוכרחה להיכשל”.

שתי המפלגות הללו מהימין ומהשמאל לא רק הצהירו בכנסת, שהממשלה לא תוכל לבצע תכניתה, אלא במשך השנתיים עשו כל מה שיכלו, וניסו הרבה מה שלא יכלו לעשות, למען לא תוכל הממשלה לבצע תכניתה. ולא אגיד, שלא הצליחו לגמרי בהפרעות שלהם. אני מודה שלא מעט חיבלו בעבודת המדינה והכבידו מלאכתה של הממשלה.

הציבור הרחב לא הבין אז מה קרה עם שתי המפלגות הללו, אם כי כבר אז היה ידוע שדבר פירוק העול והפרישה מלשאת במעמסה הכבדה של יעודי המדינה בזמן המכריע, לא נתקבל במפלגות אלו פה אחד. היה מיעוט אחראי יותר, גם במפ“ם וגם ב”ציונים הכלליים“, שחייב את הכניסה לממשלה. אך הרוב התנגד, והמיעוט קיבל דעת הרוב, וכלפי-חוץ הזדהה המיעוט עם הרוב. נסיונות החבלה לא פסקו כל השנתיים, ונעשו על דעת שתי המפלגות בשלמותן, כל אחת על פי דרכה. אך לא ידע הציבור הרחב מהו פשר הניגודים הפנימיים בשתי המפלגות. לאור פרסום שלושת המצעים והפולמוס ערב הבחירות לועידת מפ”ם, אין הדבר עוד בגדר של סוד פנימי – במידה שזה נוגע לאופוזיציה מצד שמאל.

הרוב במפלגת הפועלים המאוחדת החליט בלבו להצטרף לאידיאולוגיה של “כוחות המחר”, או כפי שהם קראו לזאת, “כוחות הקידמה”. כוחות אלה הם הקובעים מה טוב ומה רע לכל עם בעולם. אי-שם בעולם ישנה מצודת הגאולה האנושית, והשליט במצודה זו, נתגלה לו, ורק לו, דרכי השחרור והגאולה של כל עם. והוא פוסק מזמן לזמן מה זה מדע, מה זו אמנות, מה זה צדק, מה זאת חירות, מה זאת דימוקרטיה ומה סוציאליזם. ואם הפוסק שונא מישהו או משהו, הרי עלינו לשנוא את המישהו והמשהו, אם כי אותם מישהו ומשהו נחוצים לנו כאוויר לנשימה. ואם הפוסק אוהב משהו, גם עלינו לאהבו, אם כי יש בו כדי להחניקנו.

מתוך זיקה לכוהן העליון של “כוחות המחר” ו“הקידמה”, עלינו לקבל באהבה הגזירה על זכות העם היהודי לראות בעצמו כעם אחד, הגזירה על לשון היהודים, על תרבותם, על בתי-ספרם, על עתוניהם, על שאיפתם למולדת, על קשריהם עם אחיהם בגולה, על קשריהם עם עם ישראל ועל קיום התנועה הציונית. ואם צבאות כוחות המחר יפלשו לארצנו, כמובן לא לכבוש אלא לשחרר אותנו, הרי עלינו לקבל אותם באהבה. ואם אנשי ה“קידמה” יטילו עלינו משטר שקוראים לו בלשון סגי-נהור דימוקרטיה עממית, היינו משטר שבו מפלגת היבסקציה היא השלטת לבדה במדינה, ש“קול העם” הוא העתון היחיד שבו מותר לקרוא, ורשימת מק"י היא הרשימה האחת שמותר להצביע בעדה – יש לקבל זאת באהבה, כי זוהי הדרך היחידה לקידמה, למהפכה ולגאולת עמים.

מתוך זיקה ל“כוחות הקידמה” עלינו, כבר עכשיו, עוד בטרם “שיחררה” המולדת השניה את מדינת ישראל, לנאץ ולשטום כל הארצות וכל העמים שרק בתוכם יש עוד ליהודי התפוצות מידה ידועה של חופש פעולה וביטוי, של אפשרות לעזור לישראל. וגם יש להם האפשרות להניע ממשלותיהם לתמוך בנו; וכל עזרה שישראל מקבלת מאותן הארצות החפשיות היא פסולה למפרע, כי כך גורסים “כוחות הקידמה”.

נכון, שלא כל חברי מפ“ם מקבלים כבר עכשיו את כל המסקנות של האוריינטציה האומללה והמבולבלת הזאת, אולם גם המיעוט במפ”ם נושא באחריות שווה עם הרוב על התנכרות מפלגה זו לענינים גורליים של מדינת ישראל ושל עם ישראל בעולם, כי כל מפלגה פועלת כיחידה, והרוב הוא המפלגה.

גם הימין הקורא לעצמו אף הוא בלשון סגני נהור “ציונים כלליים” מורכב משתי חטיבות. יש חטיבה אחת ממיודעינו ציוני ב', כלומר הימין הציוני, שהיה תמיד אמון על תפיסה ציונית קלוקלת, שטחית, ללא חזון וללא כושר חלוצי; שהיה תמיד חדור שנאה עיוורת לכוחות החלוציים בציונות ולתנועת הפועלים בארץ; שראה תמיד דבר הגשמת הציונות כהנהלת עסק מסחרי ולא הבין אף פעם התהליכים ההיסטוריים המורכבים הכרוכים בתמורה הכפולה שבה מתגשמת הציונות, התמורה במבנה העם ובמבנה הארץ. לימין זה לא היה כל חלק במפעל החלוצי של יישוב השממה ולא במפעל החינוכי של הקמת תנועה חלוצית שהכשירה את הדור הצעיר בגולה לפעולת הכיבוש, הבנין וההגנה, שהביאה אותנו עד הלום. בלי ספק, יש גם שם, כמו במפלגת הפועלים “המאוחדת”, ציונים נאמנים ומסורים, אבל תפיסתם הציונית היתה תמיד עקרה ושלילית והיא לא נשתנתה עד היום הזה. אך אין קבוצה זאת קובעת במפלגה. הבעליבתים האמיתיים הם אחרים – בעלי ה“מאה”.

הבעל-בית האמיתי במפלגה זו של הציונים “הכלליים” שלא כולם בתוכה הם ציוניים, ואף אחד מהם איננו כללי – זוהי החטיבה שלפני קום המדינה נקראה בשם “האיחוד האזרחי”. היה זה גוש של “בעלי-גוף” שהחרים במשך עשרות בשנים עבודה עברית, שהחרים את הישוב המאורגן והחרים גם את התנועה הציונית. הם סמכו על העבודה הזולה של הפועל הערבי, הם סמכו על השוק האנגלי לתפוחי-הזהב, הם סמכו על שלטון זר שיעזור להם לשלוט בעיריות ובמועצות ע"י קיפוח זכות הבחירה של דלת-העם, וישבו בעיריות גם בלי בחירות במשך 15 שנה. הם לא השלימו עם שוויון הזכויות של כל איש במדינה, והם מאמינים שבכוח הכסף אפשר לקנות הכל – גם שלטון במדינה.

גם במפלגה זו היה מיעוט של ציונים ותיקים שהתנגד מלכתחילה לפירוק העול, והם תמכו, כמיעוט במפ"ם, בהשתתפות בממשלה. אולם הרוב הכריע נגד והם קיבלו הדין. והם נושאים באחריות שווה על כל מעשי החבלה שנעשו במדינה במשך השנתיים, בהגנה על ספסרות, על שוק שחור, על תעמולת זוועה שמתנהלת נגד ממשלת ישראל, על גירוי האינסטינקטים האפלים של הכוחות הנחשלים ביותר של המעמד הבינוני, על הבהלה שהם זרעו בשוק הכספים, על ליבוי שינאת המעמדות, על ההשבתות, על סגירת החנויות, על הבהלת החנוונים ובעלי-המלאכה שכאילו רוצים לנשל אותם, על נסיון להרעבת פועלים ועולים העובדים בפרדסים בשביל לסחוט שלא בצדק כספים מן העם.

ואם כי שתי המפלגות האופוזציוניות האלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח מן המערב, הן עושות לעתים קרובות בכנסת יד אחת, - כמובן יחד עם “חירות” ומק“י – נגד הממשלה. עתוניהם “הבקר” ו”על המשמר" מפרכסים זה את זה מזמן לזמן בשביל לנגח את הקואליציה הממשלתית בכלל והמפלגה הגדולה בתוכה בפרט.

אין כל ספק שנסיונותיהם הבלתי-פוסקים של שתי המפלגות לחבל בשליחות הממשלה, היה בהם כדי להחליש כוח הביצוע וכושר המעשה של המדינה. אולם הנבואה השחורה של דוברי שתי המפלגות נתבדתה. הממשלה מילאה שליחותה באמונה ובהצלחה.

בעוד שבועיים ימים נחוג יום-העצמאות השלישי של מדינת ישראל. זה שנתיים שהיינו חוגגים ביום זה שתי עלילות מופלאות שחלו בזמננו: הקמת המדינה ונצחונות צבא-הגנה לישראל. הפעם נחוג גם עלילה שלישית, שאינה נופלת בחשיבותה ובגדולתה ההיסטורית משתי העלילות הראשונות. נחוג ביום העצמאות הזה את הכפלת הישוב היהודי במדינה במשך שלוש השנים האחרות. ביסוד המדינה מנינו 650 אלף יהודים. ביום העצמאות השלישי נמנה פי שניים – מיליון ושלוש מאות אלף. מהעליה בלבד נוספו לנו ששים רבוא, כיוצאי מצרים. לא בהיסטוריה של זמננו בכל העולם ולא בהיסטוריה שלנו בכל הדורות – ידענו משהו דומה לכך.

לאחר מעשה, נראה הדבר טבעי, כמעט רגיל ופשוט, אולם לא רחוק הזמן כאשר ידידים יהודים ולא-יהודים בחו"ל ומנהיגים ציונים בארץ, מנהיגים ציונים כלליים, רביזיוניסטיים, אנשי מזרחי ואחרים, לחצו עלינו להאיט את העליה. לא חלילה משום שהם היו ציונים גרועים מאתנו, אלא הם חששו שעליה רבתי זו עלולה לערער את המדינה מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית. הם היו סבורים שעליה זו תביא לחוסר-עבודה גדול, למהומות רעב, להפגנות-דמים ולתוהו-ובוהו. והיתה נחוצה אמונה רבה בעם ועוז-רוח לעמוד בפני חששות ואזהרות אלו.

אני אציין רק דבר קטן אחד. בתחילת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 נמסרה סקירה על פעולת הממשלה במשך שמונה חדשים שעברו. בוויכוח שבא אחרי הסקירה הזאת הצהיר המנהיג של הימין הציוני לאמור: “הפרובלימה הכלכלית העיקרית של המדינה היא זו שיש במחנות קרוב למאה אלף עולים שאינם נקלטים ואין איש רואה כיצד יקלטו”. ראש הממשלה עשה לו קריאת-ביניים: “אנחנו רואים”. והוא המשך: “אני על-כל-פנים אינני רואה – ראש הממשלה רואה כיצד לקלוט מאה אלף עולים, אבל במשך כמה זמן ומתי? – משהו מתהדק מסביב לצווארה של המדינה. אינני יודע כמה זמן נוכל להמשיך כך, עד שתיגזל מאתנו הנשימה”.

מאז עברו שבעה-עשר חדשים; על מאה אלף העולים שהמנהיג הציוני לא האמין שיקלטו – נוספו עוד 246,519 עולים, עד סוף מארס שנה זו, ובבתי-העולים יש עכשיו רק 34 אלף עולים, ובארץ קיימת תעסוקה מלאה, כמעט אין חוסר עבודה, ובהרבה מקומות יש מחסור בידים עובדות. תעסוקה מלאה זו מבטיחה פרנסה לא רק לעולים, אלא גם לישוב הוותיק – לחנונים, לבעלי-מלאכה, לבעלי מקצועות חפשיים, לפקידים, לפועלים.

ואילו הייתי רוצה להגיד מה עשתה מדינת ישראל בשנים אלה, הייתי יכול להסתפק בזה, כי זהו היעוד הראשי של תקופתנו; לשם כך הוקמה המדינה; לשם כך נלחמו ומתו בנינו במלחמת השחרור. אולם אין הכמות בלבד של העליה ממַצה כל תוכנה של העלילה הגדולה הזאת.

ברצוני להגיד תחילה מלים אחדות באיזה נסיבות היסטוריות מתבצעת יציאת מצרים מודרנית זאת. לא בזמן שהעם היהודי היה שלם – כשהיו בעולם שבעה-עשר מיליון, - כשכל הקיבוצים היהודים בארצות הגולה היו פחות או יותר חפשים, כשכל הרכוש של היהודים היה ברשותם, ותנועת-ההון מארץ לארץ לא היתה מוגבלת. קיבוץ הגלויות הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו יוצא-לפועל בימינו אלה אחרי השמדת יהדות אירופה; אחרי כליאת יהדות של שני מיליונים באחת מארצות המזרח, אחרי אבדן הרכוש של כל השרידים היהודים במזרח אירופה, אחרי הקפאת ההון כמעט בכל ארצות תבל, חוץ מאמריקה.

בתנאים אומללים אלה, שלא היו כטראגיותם מאות בשנים בתולדותינו, נוהרות אלינו עליה מהגלויות המרודות והמדולדלות ביותר, ללא הון, ללא חינוך, ללא הכשרה; רק עורם לנפשם. והיה יסוד לחששות הקשים של הדורשים צמצום בעליה. היה ועדיין יש יסוד לחשוש למשבר, לחוסר שיכון, לחוסר עבודה, לאפשרות של מהומות, ורבים חששו – להורדת הרמה התרבותית של הישוב בכללו. ועכשיו באים לא בודדים; באים גושים גושים, גלויות שלימות מתחסלות, ועלינו לקבל גם זקנים וגם חולי-רוח, גם חולי שחפת, ונכים שאין להם תקנה, שאינם מעטים בגלויות אלה. והללו מלכתחילה נופלים למעמסה על המדינה הקטנה והדלה הזאת. ואנחנו מתחייבים בטיפול רפואי רב ובהוצאות בלתי-פרודוקטיביות בסכומים עצומים. בעליה הקטסטרופלית הזאת מבהילה היא התחלואה בקרב הילדים: יש גרענת, כינמת, גזזת וכל מיני מכות שאינן כתובות בתורה.

בשביל ציונות מסחירת, שאינה אלא עסק שצריך להכניס רווחים כספיים לציונות, בלי חזון ובלי יצר חלוצי, עליה כזאת היא מן הנמנע. ואמנם לפני כשנתיים הכריז בכנסת המנהיג של הימין הציוני: “אנו מרגישים שמתקרב הרגע בו נעבור ממצב של חוסר ידים עובדות למצב של עודף ידים עובדות, ממצב של מחסור בעולים למצב של שפעת עולים”, והמסקנות ברורות. ממשלת ישראל לא נרתעה מנבואות שחורות אשר נתבססו כאילו על השכל הישר ועל תפיסה מעשית של סוחרים נבונים. אולם בשנתיים האלה, מזמן שהאיום של מנהיג הימין נשמע, העלינו 380 אלף עולים נוספים, ועוד לא הגענו למצב של עודף ידים עובדות; העליה גדלה וגואה והמדינה עומדת על תלה. היא עומדת לא בלי קשיים, והקשיים אינם קטנים: יש לנו קשיים באספקה של מזון ובאספקה של אמצעי-ייצור וחמרי-גלם; יש לנו מצוקת שיכון גם בישוב הוותיק. בגמר מלחמת-העולם השניה כבר חסרו לישוב מאה אלף חדרים. יש מחסור בכוחות מקצועיים, בכוחות הוראה, ברפואה, הנדסה, מלאכה, חרושת, בנין; ויש גילויים מדאיגים של אינפלציה ושוק שחור. רובץ עלינו עומס עצום של צרכי בטחון וקליטת עליה רבתי זו – ובהבל פיה של האופוזיציה אי-אפשר לפרנס את העולים ולקיים את הבטחון.

ומכיון שעיקרו של המבצע החינוכי המוטל עלינו בבחירות אלה הוא לא בפולמוס מפלגתי, אלא בהסברת המצב לאמיתו לעם, הסברת המצב על קשייו וצלליו, ובהתוויית דרך נאמנה, אם כי לאו דווקא קלה, למדינה בעתיד, הרי אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לטשטש ולהעלים הקשיים והלבטים, אלא להיפך, עלינו לראותם ולהראותם בכל חומרתם.

עלינו לבדוק ולבחון מה הקשיים המוכרחים הטבועים במילוי המשימות החיוניות המוטלות עלינו, וקשיים אלה, כל עוד ישנם, נקבל אותם באהבה.

ועלינו לגלות מה הם הקשיים, הבלתי-הכרחיים, שאפשר לסלקם על-ידי תיקונים וסידורים יעילים יותר ועל-ידי מאמצעים גדולים יותר – וזה יש לעשות בכל המרץ והעקשנות.

ועוד דבר. שומה עלינו לראות לא רק צרכי המדינה וצרכי הכלל, אלא גם צרכי הפרט, צרכי היחיד, - האדם החי, האיש והאשה, הילד והתינוק; חיי אדם הם לא אמצעי ליעודים היסטוריים, הם גם מטרה לעצמם; כל אזרח במדינה הוא גם תובע וגם נתבע, והמדינה צריכה להיות נאמנה לאדם שעליו היא בנויה ואשר לשמו היא קיימת ואשר אותו היא חייבת לבנות וממנו להיבנות. וכשם שהמדינה רשאית וחייבת לתבוע מהאזרח, כך היא גם חייבת להשמע לתביעות הצודקות והמעשיות של האזרח ולהיענות להם בכל יכולתה.

ולא היתה לנו שום השליה. ידענו שהמשימה המוטלת עלינו היא קשה מאין כמוה, ומשום כך תבענו אז שיתוף כל הכוחות הציוניים באחריות הביצוע, ומשום כך כבד החטא של מפרקי העול, וגדול הפשע של המחבלים במעשי המדינה.

כשהתיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה בפני הכנסת בז' באדר תש“ט, (8.3.49), הודעתי בשמה ש”אנו מתיצבים בחרדה ויראה בפני הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת ישראל וממשלתה: בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית. – יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת “הגדולות”, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, שהפכו פני ההיסטוריה היהודית והארצישראלית וחידשו ימינו כקדם, - לתקופת “הקטנות”, תקופת המאמץ האפור והממושך של בנייה משקית ואירגון ממלכתי שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, אלא עמל מפרך מתמיד ונאמן: מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי-חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי-תחבורה ביבשה, בים ובאויר, לקיום שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי ולגיוס אמצעים כספיים בממַדים, אשר לא ידענו עד כה – לבטחון, לקליטת עולם ולשירותי המדינה והאומה".

דברים אלה נהפכו במשך השנתים לעובדות חיות וקיימות, לנכסי צאן ברזל בהיסטוריה החדשה שלנו. עמדנו בהתחייבויותינו – למרות ההפרעות – באמונה. במשך שלוש שנים גאלנו גלויות שלמות. – גאלנו מגלות פולין יותר ממאה אלף יהודים; מרומניה – קרוב ל-90 אלף; מגלות בבל – כ-60 אלף; מתימן – כל הישוב היהודי, כ-45 אלף; מצפון אפריקה – 37.000; מבולגריה – 36.200; מתורכיה 33.300; מלוב 25.500; מצ’כיה 18.400; מפרס 16.000; ממצרים 15.000; מהונגריה 13.500. מניתי רק הארצות שמהן עלו למעלה מעשרת אלפים בשלוש שנים אלה.

עליית ששים רבוא אלה אינה שינוי מקום בלבד. – קשה למצוא תמורה יותר מהפכנית, וקשה למַצות תכנה האנושי העמוק במלים. הקיבוצים היהודיים האלה יצאו מגיא ההריגה. הם עזבו חיים של השפלה ודיכוי, של חוסר בטחון, של דלדול חמרי ורוחני; הם עזבו גיטו מחניק ומעליב, מחוסר כל סיכוי; רכושם נגזל, רוחם נעכרה ונעלבה, והם עברו לחיי חירות, למולדת משוחררת, לחיי יצירה, והם מצטרפים למפעל היסטורי של בנין אומה ומולדת, ואיזו תמורה חלה במצב האשה שעלתה הנה מארצות האיסלאם! איזו תמורה חלה במצבו של הילד העולה! האשה היתה שפחה נחרפת, בהמת-בית שנמכרה בכסף; היא היתה כלואה ועשוקה, ופה היא נעשית אישיות חפשית, יוצרת, עצמאית, שותפת לבעלה בזכויות ובחובות, והילדים, אשר גדלו בלי אור, בלי אוויר, בלי משחק, מלוכלכים ונגועי מחלות, תשושים בגלל הזנה גרועה – הם באים לאור, לחירות, לטבע, ונהנים מדאגה נאמנה לחינוכם ולבריאותם.

כל מי שלא ראה ילדי תימנים בבואם ולאחר שניים-שלושה חדשים של טיפול נאמן על-ידי עובדי העליה של הסוכנות והצבא – לא ראה מימיו תמורה גואלת כזו.

ונתבדתה גם הנבואה השחורה על הסכנה הצפויה בעליה מבוהלת זו: המוני העולים לא נעשו לכוח מהרס ומעוררי-מהומות, כאשר ניסו המפלגות האופוזיציוניות לעשות בימי מצוקה. אותם יהודי תימן, מרוקו, תורכיה, מצרים, כיהודי רומניה ובולגריה – הולכים ונעשים לבוני הארץ ומחונניה; הם נוטעים יערות, סוללים כבישים, מייסדים ישובים, מחדשים ערי חורב ומקוממים שוממות ראשונים.

איך נקלטו העולים: זהו אולי הדבר המאלף ורב-הסיכוי ביותר.

בערים ובפרוורים עירונים נקלטו 140.000 נפש – 24,4%;

במושבות 35.000 " – 6,2%;

נסתדרו אצל קרובים ובכוח עצמם 85.000 " – 15,1%;

נקלטו בהתישבות, מחוץ למעברות 100.000 " – 17,7%;

מאלה 34.000 במושבי-עולים חדשים – 6%;

במושבים ותיקים 5.000 נפש – 0,9%;

בקיבוצים 22.000 " – 4,0%;

בכפרי עבודה 12.000 " – 2,1%;

בישובי המעמד הבינוני 5.000 " – 0,9%;

בעליית נוער 22.000 " – 4,0%;

במעברות 75.000 " – 13,3%;

בבתי חלוצות ובמשקי-פועלות 8.800 " – 1,5%;

בס“ה נקלטו בחקלאות העובדת 183.800 נפש – 32,5%. רק 1.200 איש חזרו לגולה מבתי-העולים. 1.200 איש מטפלים בהם ב”מלבן", ובתי העולים נמצאים עכשיו 34.000 איש – 6%.

זה מביא אותנו למבצע האדיר השני של מדינת ישראל בתקופה קצרה זו – למבצע ההתישבות.

אחרי שבעים שנות פעולה התישבותית – מיסוד פתח-תקוה עד יסוד המדינה, – גאלנו כמיליון ושמונה מאות אלף דונם ועיבדנו שטח של 700 אלף דונם. הכיבושים של צבא-הגנה לישראל העבירו לרשותנו רוב אדמת הארץ. הסכם שביתת הנשק הראשון עם מצרים איפשר לנו חדירה בשלום לכל רחבי הנגב – וכחודש אחרי תום המערכות כבשנו את נגב אדום, מעין גדי עד אילת. הסכם שביתת הנשק עם עבר-הירדן הרחיב גבולנו במשולש ובמסדרון ירושלים; ומאז עומדים לרשותנו למעלה מ-20 מיליון דונם אדמה. – משטח זה מוסיפים הערבים לעבד בצפון, במרכז ובדרום כ-700 אלף דונם.

בקום המדינה עיבדו היהודים כ-700 אלף דונם. זה היה ההישג שלנו אחרי שבעים שנה של שלושה דורות חלוצים בשדה ההתישבות החקלאית. עכשיו אנו מעבדים שני מיליון ושמונה מאות אלף דונם – פי ארבע מאשר עיבדנו אחרי שבעים שנות התנחלות. (אין זה כולל השטח המעובד על-ידי הערבים). התרחבות זו נעשתה בפחות משלוש שנים. אנו עדיין רחוקים מהספקת מזון מתוצרת אדמתנו. אולם אנחנו כבר יכולים לספק כמעט כל הירקות הדרושים לישוב. בשנה הבאה נגיע להספקה מלאה של תפוחי-אדמה. וכבר התחלנו ביצוא של ירקות שבוודאי ילך ויגדל משנה לשנה.

שטח ההשקאה היה בשנת תש“ט 290.000 דונם. השנה הגיע ל-420.000 דונם. מאז הקמת המדינה הנחנו באיזור הצפון 100.000 מטר צנורות מים, באיזור הדרום – 200.000 מטר, באיזור הנגב 350.000 מטר, בסה”כ 650.000 מטר.

בשנת 1949 סיפקה חברת “מקורות” 32 מיליון מטר מעוקב מים, בשנת 1950 – 50 מיליון; השנה תספק 100 מיליון. מאז הקמת המדינה נקדחו ע“י “מקורות” 150 קדיחות חדשות המפיקות 30.000 ממ”ע מים לשעה. השנה קודחים עוד 100 קדיחות נוספות, שיפיקו 20.000 ממ"ע מים לשעה.

כשנוסדה המדינה היו לנו מאתיים שבעים ושבעה ישובים חקלאיים. במשך שלוש שנים אלה נוספו 254 ישובים חקלאיים – מחוץ לישובים עירוניים ופרברים חקלאיים, וכל קיבוצי ישראל – מאירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה – השתתפו בהקמת ישובים אלה. יש לנו 75 ישובים חדשים שנבנו על-ידי יוצאי מזרח-אירופה; 54 – על-ידי ילידי הארץ, 46 – על-ידי יוצאי תימן; 32 – על-ידי יוצאי צפון אפריקה; 8 – על-ידי יוצאי בבל; 8 – על-ידי יוצאי בולגריה; 8 – על-ידי יוצאי הארצות האנגלו-סאכסיות; 7 – על-ידי יוצאי פרס; 5 – על-ידי יוצאי תורכיה; 4 – על-ידי יוצאי יוגוסלביה; 2 – על-ידי יוצאי הודו, 2 – על-ידי יוצאי דרום-אמריקה. ב-254 הישובים החדשים נקלטו 16.000 משפחות, שהן 60.000 נפש, מהם 74 קיבוצים, 110 מושבים. אין זה כולל 101 מעברות שיש בהן 30.000 נפש.

מפעל התישבותי זה שינה פני הארץ והפך סדרי בראשית. בישימון-העולמים של סביבות אלה נתגלו מים מתוקים, נשתלו עצים ונזרע זרע, והאדמה נותנת פריה. החזות הקשה של ירמיהו “ערי הנגב סגרו ואין פותח” נתנה את מקומה לשיר המעלות בתהלים על שיבת השבות כאפיקים בנגב – “הזורעים בדמעה ברנה יקצרו”. (תהלים קכ"ו).

איני יודע אם יש למצוא דוגמת הקצב של שני המפעלים – עליה והתישבות – באיזו ארץ שהיא.

ההתישבות היתה רק זרוע אחת מקליטת העליה. הזרוע השניה היתה הרחבת התעשיה. וגם כאן אנו עומדים לפני גידול פנומינלי, שאמנם אינו מספיק לצרכינו. בתחילת 1949 הו לנו 5400 מפעלי חרושת ומלאכה, בתחילת 1951 – 8.200; מספר העסוקים בתחילת;1949 – 92.000, בתחילת 1951 – 110.000. המחזור השנתי בשנת 1949 – 130 מיליון ל“י, בשנת 1950 – 200 מיליון. גדל גם היצוא התעשייתי: בשנת 1949 הגיע היצוא החרשתי שלנו לסכום של 3.731.830 ל”י, בשנת 1950 – ל-6.500.661 ל“י, וביאנואר שנה זו – 869.905 ל”י. אנו מוציאים יהלומים, מוצרי צמר, הלבשה והנעלה, שוקולדה,שנים תותבות, מיצי פירות, משקאות, מוצרי כותנה, סמי רפואה, שמני תמצית ועוד. בשנת 1949 הושקע בציוד חרשתי 5,4 מיליון ל“י, בקרקע ובבנינים 6.075.000 ל”י. יחד 11.475.000 ל“י. בשנת 1950 הושקע בציוד 9.700.000 ל”י, בבנינים ובקרקע 19.250.000 ל“י, יחד 29.450.000 ל”י, כמעט פי-שלושה. משערים שהמדינה תחסוך השנה כ-15 מיליון ל"י במטבע-חוץ ליבוא, הודות להרחבת הייצור המקומי.

סימן מובהק להרחבת הייצור בארץ (גם בחקלאות וגם בתעשיה) הוא גידול תצרוכת החשמל בארץ. בשנת 1948 צרכה המדינה 281 מיליון קילווט שעה, בשנת 1949 – 315 מיליון קו“ש, בשנת 1950 443 מיליון קו”ש; ההערכה לשנת 1951 היא כ-600 מיליון קו"ש – גידול של 244% במשך שלוש שנים. כאן יש גם גידול התצרוכת הפרטית, כי נתרבו בארץ המקררים ונתרבה השימוש בחשמל להארה ולצרכי בית אחרים.

גדל בשתי השנים יבוא מכונות לתעשיה. בשנת 1949 הוכנסו 19.175 טון מכונות בשווי של 4.522.474 ל“י; בשנת 1950 – 36.932 טון מכונות בשווי של 6.321.446 ל”י.

לפני שנה הבאנו לכנסת חוק לעידוד השקעות הון, והוקם מרכז השקעות במשרד האוצר. מזמן יסוד המרכז (אפריל 1950) עד סוף פברואר שנה זו אושרו 401 מפעלים חדשים, וההשקעות הכרוכות בהם מגיעות לסכום של 43,3 מיליון ל“י. נוסף לכך ניהנו 227 מפעלים מהמלצות והקלות חלקיות, וההשקעות הכרוכות בהם מגיעות לסכום של 6,1 מיליון ל”י. מהמפעלים המאושרים כבר עובדים 102 מפעלים, שהושקעו בהם 10,4 מיליון ל“י. ועוד 147 מפעלים מאושרים, שבהם הושקע הון של 19,6 מיליון ל”י, נמצאים בשלב הקמת בניניהם והתקנת ציודם, ויופעלו תוך כדי 6–12 חודש.

במפעלים האלה הושקעו הון מקומי כ-22 מיליון (מזה מיליון וחצי מהמלווה האמריקני), הון מחוץ-לארץ (מאמריקה ומארצות אחרות) כ-27 מיליון.

הייצור כמובן אינו מסוגל עדיין להדביק את גידול הצריכה, שהוא פרי העליה ההמונית. העולים הבאים ארצה צריכים להתלבש, להשתכן, להיזון מיד, מהיום הראשון לבואם. כמו כן יש לטפל מיד בחינוך בניהם ובבריאות משפחתם. התעסוקה באה רק לאחר-כך; יש מרחק של זמן בין הצריכה של העולים ובין הייצור שלהם. מרחק זה הוא לפעמים קצר, בן חדשים בלבד, אבל הוא יכול גם להיות ארוך – בן שנים. כשהעולה חורש וזורע – יקבל פירות כעבור שנה-שנתיים; כשהוא נוטע עצים – רק כעבור שנים. וכשהוא סולל כביש – פירותיו הם רק בגדר שירות ואינם מוסיפים לייצור. ולכן מורגש עדיין מחסור בכמה מצרכים, כי היבוא גדול פי כמה מהיצוא, ומטבע-החוץ אינו מספיק. אולם העובדה שהמדינה הצליחה לקיים תעסוקה מלאה, למרות העליה הפינומינלית והריבוי המהיר של האוכלוסין – הגדילה בדרך-כלל הרווחה והפרנסה הכללית. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בריבוי הפקדונות בבנקים ובאגודות שיתופיות לאשראי. בסוף 1944 נמצאו בבנקים למעלה מ-70 מיליון ל"י פקדונות, ובאגודות-אשראי – למעלה מ-13 מיליון, יחד – למעלה מ83,8 מיליון. בדצמבר 1949 עלו הפקדונות בבנקים עד 90,7 מיליון, ובאגודות האשראי עד 22,2 מיליון. בדצמבר 1950 הגיעו הפקדונות בבנקים לסכום של 137 מיליון ומעלה, ובאגודות השיתופיות ל-26 ומעלה, יחד 163 מיליון, – פי שנים בערך מאשר לפני שנתיים.

אחת הבעיות הקשות והדחופות ביותר בקליטת העליה היא בעיית השיכון. בימים הראשונים השתמשנו בנכסים הנטושים, אבל אלה קלטו רק ראשית העליה. הוטל עלינו לגשת לבניה בממדים ענקיים אשר לפני המדינה היו מן הנמנע, וגם עכשיו הם דורשים מאמצים על-אנושיים. שיכללנו וזרזנו דרכי הבנין, הגענו למהירות-בניה שהיתה נראית כדמיונית לפני שלוש שנים, השקענו בבנין סכומים ענקיים – ועדיין אנו עומדים לפני משימה ענקית של בניית 50–60 אלף יחידות דיור בכל שנה – לקליטת העליה. ויש מצוקת-בנין גם בישוב הוותיק. בשנת 1949 נגמרה בנייתם של 33.556 חדרים, בשנת 1950 – 50.000, ועדיין המחסור גדול והולך. חמרי בנין בלבד (עץ, ברזל, מלט, קרטון ועוד) הכנסנו בשנת 1949 בסכום של 12,8 מיליון ל“י, ובשנת 1950 בסכום של למעלה מ-17 מיליון ל”י, מחוץ למכונות בנין וסלילה שאף הן הגיעו לסכום של מיליון ורבע ל“י. להקל על הצורך הדחוק הבאנו גם בתים מוכנים מחו”ל בשווי של למעלה ממיליון וחצי.

בשתי השנים הושקעו בבניה ובעבודות ציבוריות הכרוכות בה 105,5 מיליון ל“י, מזה השקיעה הממשלה עצמה בשנת 1949 – 16,5 מיליון ל”י, ובשנת 1950 – 40,9 מיליון, יחד 57,4 מיליון ל"י.

גידול האוכלוסין המהיר בא לידי גילוי בכל ענפי החיים ובכל שירותי המדינה. מאלה אציין במלים ספורות רק שנים:

א. ריבוי חניכי בתי-הספר העממיים.

במשך שלוש שנים עלה מספר התלמידים היהודים בבתי הספר “היסודיים” מ-127.470 בשנת תש“ט, ל-164.345 בשנת תש”י, ול-220.669 בתשי“א. מוסדות החינוך עלו מ-1240 בתש”ט, ל-1617 בתש“י ול-2353 בתשי”א. לא גדל באותה המידה מספר המורים. בשנת תש“ט היו 6.283 מורים, בתש”י – 8.177, בתשי"א – 10.880.

כל המספרים האלה מתיחסים לילדים יהודים. גידול יחסי עוד יותר גדול במספר החניכים הערבים. כאן נתן אותותיו ביתר שאת החינוך הכללי. בשנת תש“ט היו רק 45 מוסדות-חינוך עממיים, עם 157 מורים ו-7088 תלמידים. בתש”י – 76 מוסדות, 345 מורים ו-15.617 תלמידים. בתשי"א – 84 מוסדות, 537 מורים ו-24.800 תלמידים. מספר הילדים הערבים המתחנכים עכשיו בבתי-הספר של הממשלה במדינת ישראל גדל במשך שלוש השנים פי-שלושה ויותר.

ב. גידול מספר חברי ההסתדרות.

בהיווסד ההסתדרות בשנת 1920 מנתה 4433 חבר. בראשית שנת 1949 – אחרי עשרים ושמונה שנים, הגיע מספרם ל-184.559 (מזה 50.883 נשי חברים) – גידול שנתי בממוצע של 6433. אולם בראשית שנה זו (1.1 51) הגיע מספר חברי ההסתדרות ל-342.791 חבר (מהם 100.859 נשי חברים). בשתי השנים האלה נוספו, איפוא, 158.232, – גידול שנתי של 79.116 או פי 12 ויותר.

צמיחה רבתי זו והיזמה הנועזה והמאומצת שגרמה לה – נעשתה תוך כדי עמידתנו במערכות מדיניות קשות, גם עם מדינות ידידותיות, ועוד יותר עם מדינות וכוחות עוינים. נצחונות צבא-הגנה לישראל הרחיבו תחומי מדינת ישראל, מעבר לתחומים שנתחמו בהחלטות או“ם, והודות להסכמי שביתות-הנשק אשר כרתנו לאחר תום המערכות – עם מצרים ביום 24.2.49, עם לבנון ביום 23.3.49, עם עבר-הירדן ביום 3.4.49, ועם סוריה ביום 20.7.49 – עלה בידינו לרכוש שטחים נוספים בשטח המשולש ובמבואות ירושלים בדרכי שלום, והגבולות הובטחו על-ידי כל שכנינו, אם כי עדיין לא הגענו לשלב של מו”מ על שלום. סיכלנו המזימה לבינאום ירושלים, ועיר דוד היתה לבירת ישראל להלכה ולמעשה. כבשנו מעמד מכובד בחברת האומות בנות החורין וקשרנו יחסי ידידות עם חמישים אומות באסיה, אירופה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה. היינו לגורם צבאי ממדרגה ראשונה במזרח הקרוב, והרימונו קרן ישראל בעולם.

בשנתים אלה הגבנו ושכללנו כוחות הבטחון, ויכולתנו הצבאית היא עכשיו גדולה לפחות פי-שנים מאשר היתה בימי מלחמת הקוממיות. הוקמה יחידה חדשה – נח“ל (נוער חלוצי לוחם) – אשר יחד עם האימון הצבאי היא נותנת לחניכיה ולחניכותיה הכשרה חקלאית חלוצית ומכינה אותם לא רק להגן על הארץ בשעת הצורך – אלא גם לבנותה וליישבה. התפקידים החלוציים של הצבא אינם מצטמצמים אך ורק ביחידות נח”ל. הצבא נעשה, מחוץ לבתי-הספר, הגורם הראשי בחינוך העליה ובקליטתה הרוחנית התרבותית. הצבא מנחיל לנוער העולה המתגייס לתוכו את הלשון העברית, ידיעת הלשון, ערכי האומה. בצבא מתאחים הקרעים השבטיים ומתמזגים יוצאי הגלויות המרובות ביחידה לאומית תרבותית אחת. הצבא הופעל גם בדרך ישירה בקליטת העליה – בפעולתו המבורכת ב“מעברות”.

עיקרו של כוח הבטחון שלנו הוא לא בצבא הסדיר – אלא בחיל-המילואים המקיף את כל העם. חיל-המילואים, שנעשה למעוז בטחוננו, עוסק יום יום במלאכתו ה“אזרחית” – בשדה, בבתי-החרושת, במשרד, בבית-הספר ובכל שאר מרכזי הפעולה והחיים האזרחיים, אולם הוא מקבל אימון נוסף (אלה שהיו כבר בצבא) או אימון ראשוני, חודש לשנה, והתמרון הכללי שלפני חצי שנה הוכיח יעילותו וערכו של חיל-המילואים. המגמה שהגדרתי בכנסת בשעה שהצעתי חוק שירות הבטחון באבגוסט 1949, שיש ברצוננו “להכשיר העם כולו להיות בשעת הכרח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגויס כוח מחץ מספיק להדוף התקפת-פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת העמים” – הולכת ומתקיימת. ואם כי לא הגענו עדיין לקץ המטרה הנכספת – הרי התקדמנו בכיוון הרצוי התקדמות לא-מעטה, והמדינה יכולה לשים מבטחה בכוחות הבטחון הנאמנים שלה.

ובהזדמנות זו עלי לציין בסיפוק שגם המדינה היתה נאמנה לכוחות הבטחון שלה, והחיילים שהשתחררו מצבא-הגנה לישראל בתום המלחמה לא נעזבו לנפשם. סידור החיילים המשוחררים היה – אחרי מבצע קליטת העליה – אולי המבצע הפורה והמוצלח וגם הגדול ביותר של הממשלה בשתי השנים.

במשרד הבטחון הוקם אגף מיוחד ליישוב החיילים המשוחררים ולשיקומם. 90.000 חיילים משוחררים פנו במשך הזמן לאגף זה, 55.000 ביקשו עזרה לסידורם בעבודה. מהם סודרו 50.000 בעבודה קבועה, ויתרם - בעבודות זמניות. 2000 חיילים משוחררים התישבו ב-53 ישובים חקלאיים חדשים או נקלטו בישובים ותיקים. 1280 התארגנו ב-170 קואופרטיבים לתחבורה ובקואופרטיבים אחרים. 4500 קיבלו הכשרה מקצועית, ועם סיומה סודרו בעבודה. 1500 קיבלו הלוואות להמשכת לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. 15.000 חיילים משוחררים קיבלו עזרה לסידור ראשון. 3000 יחידות דיור עומדות בבנינן לשיכון חיילים משוחררים; 500 יחידות כבר הושלמו ונמסרו לרשות החיילים.

4500 דירות חולקו לחיילים בישובים נטושים.

2539 נכים מקבלים תגמולים מהממשלה לפי חוק הנכים, מלבד הנכים שתביעותיהם עודן טעונות בירור. 2172 נכים סודרו במקומות-עבודה שונים בהתאם לתקנות המכסות של חוק הנכים.

הממשלה הוציאה 2.300.000 ל“י להענקות לנכים ולמשפחות שכולות ולחיילים משוחרים עד לסידורם; 600.000 ל”י להתישבות חיילים; 464.000 ל“י להכשרה מקצועית והשכלה גבוהה של חיילים משוחררים; 2.750.000 ל”י בהלוואות למטרות שיקום שונות 0שיכון, קואופרציה ועוד); 750.000 בהלוואות לנפגעים ומשפחות שכולות.

אם כי יש עוד מקרים בודדים שלא סודרו סידור מלא, הרי בדרך-כלל הושלם שיקום רבבות חיילים משוחררים בהצלחה יוצאת מן הכלל ובסיפוק מכסימלי של המעונינים.

כשאנו פונים מהעבר לעתיד, משלוש השנים שעברו לארבע השנים העומדות לפנינו – אנו תקלים קודם כל בשאלה נעלמה אחת, שקביעתה אינה בידינו, וזוהי שאלת שלום או מלחמה. זוהי כרגע הבעיה המרכזית של כל עמי תבל. אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת עולם, אך אין איש יכול לערוב שהאסון לא יתרחש. וכל עם נדרש עכשיו לשתים: להיכון במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא, ולהמשיך במאמצי שלום ולהגבירם.

אולם החרדה והדאגה של העולם כולו אינן ממצות חרדתנו ודאגתנו אנו. נוסף לסכנת מלחמה עולמית, תלויה על ראשנו סכנה נוספת – סכנת “הסיבוב השני”, שכמה משכנינו, המסרבים להשלים עם ישראל, מדברים עליו בקול רם.

גם פה אין שום יסוד לבהלה. וגם פה אין צורך להניח שאנו עומדים ערב מלחמה. אולם מניעתה אינה נתונה בידינו – ועלינו שוב להיכון לכל צרה שלא תבוא. אנו נתבעים לכוננות עילאה – תוך כדי המשכת נסיונות ומאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית ידידותית עם כל אחד משכנינו הרוצה בכך.

ודאי שהמפתח לשלום בעולם אינו נתון בידי ישראל. אנו אומה קטנה, ואם כי אין אנו כמות אפסית ואין אנו חדלי-אונים, ובמזרח הקרוב אנו אחד הגורמים המכריעים במובן הצבאי – הרי מבחינת יחסי הכוחות בעולם אנו תופסים מקום צנוע מאוד, וגורל השלום המלחמה אינו לגמרי בידינו. המפתח נמצא בידים אחרות.

יש בישראל המחפשים מפלט בנייטרליות. אולם הללו שוכחים שלנייטרליות, כמו לעשיית שלום, דרושים שני צדדים. לא די שאנו נרצה להיות ניטרליים במקרה של מלחמת עולם. נחוץ שהצד השני – והצד השני בנידון זה הוא כל העולם וכל היריבים האפשריים בעולם, – יסכים לכך. ומה הדין אם אחד הצדדים הלוחמים לא יכבד את הנייטרליות שלנו ויפלוש לתוך גבולותינו, כמו שעשתה גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה, וכמו שעשו אחרים שפלשו לתוך מדינות שלא הכריזו עליהן מלחמה? הנקבל עלינו הדין של כל פלישה?

אין אנו חייבים וגם אין אנו יכולים, לדעתי, לקבוע עכשיו מה נעשה במקרה של מלחמת-עולם. כל זמן שהמלחמה לא פרצה אין אנו צריכים להניח שהמלחמה תבוא. ואם תבוא – אין אנו יודעים באילו תנאים, מי יהיו הלוחמים, ובאילו שטחים ובאילו נסיבות. כל זמן שיש זיק אחד של תקוות שלום – נחזיק ביחסי ידידות עם כל המדינות הרוצות בכך ונחזק בכל האמצעים את סיכויי השלום.

אולם עלינו להיות מוכנים להגן בכל הכוחות והאמצעים שבידינו על שני דברים: על ריבונותנו החיצונית ועל חירותנו הפנימית, אם יתקפו, ויהיה התוקף מי שיהיה. אומה שאינה מוכנה להילחם על שני אלה – גורלה נחרץ: היא נידונה לכליה מדינית.

בתכניתנו הקונסטרוקטיבית לארבע השנים הבאות, עלינו להניח שיש לפנינו ארבע שנים של שלום. ותכניתנו לתקופת-הזמן הזאת הייתי מצמצם וממצה בשני דברים: בטחון כלכלי, שני מיליון יהודים בארץ.

המגמה היסודית של פעולתנו המשקית, הכספית וההתישבותית בארבע השנים הקרובות צריכה להיות מכוונת לתת בטחון כלכלי למדינה ולתושביה, לכלל ולפרט, לכל יחיד – לפועל, לפקיד, לעובד-הרוח, לבעל-התעשיה, לסוחר; שכל אחד מהם ירגיש שהוא עומד איתן על קרקע כלכלי מוצק ובטוח, וגם לתת בטחון כלכלי למדינה ולכל התאים הממלכתיים – העיריות והמועצות והמוסדות.

איני אומר עדיין “עצמאות כלכלית” – ללא צורך של עזרה חיצונית, כי איני בטוח שבהתמדת עליה רבתי בממדים ובקצב הנוכחיים לא ניזקק עוד לעזרת העם היהודי. בהתמדת העליה ההמונית, מן ההכרח אולי שמאזן התשלומין שלנו ישאר שלילי עוד זמן-מה, גם לאחר תקופת ארבע השנים. כי למען פיתוח אינטנסיבי של הארץ ואוצרותיה ולמען קליטת עליה של 150–200 אלף לשנה (ואולי יותר!) יהיה אולי הכרח שהיבוא שלנו יעלה על היצוא; אולם לפי ההתקדמות המהירה שעשינו בשנתיים אלה, אין זה מן הנמנע שנבצר מעמדנו הכלכלי ע“י הרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת וע”י הגדלת היצוא וסידור נורמלי של הספקת צרכי המזון, חמרי הגלם ואמצעי הייצור – ונבטיח יציבות כספית ומשקית לכלכה הציבורית והפרטית, ונמשיך להבטיח תעסוקה מלאה לעולים ולישוב הקיים ונמנע כל סכנה של אינפלציה ע"י איזון מלא של התקציב ממלכתי בכל חלקיו.

ובארבע שנים אלה – אם יתקיים השלום – נתמיד בקיבוץ גלויות לפחות בקצב של עכשיו, נעלה עוד לפחות שש מאות אלף עולים, ועם הריבוי הטבעי – נוכל להגיע מקץ ארבע השנים לגמר המיליון השני.

בארבע השנים הבאות נצטרך להקים עוד 40–50 אלף יחידות משקיות חקלאיות, ונגיע לאלף ישובים במדינה. בהרחבה זו של חקלאותנו ובאינטנסיפיקציה של החקלאות הקיימת, בעיקר ע"י השקאה, נוכל במשך ארבע השנים להגיע להספקת עיקר המזון לישוב של שני מיליונים ולבהמה ולעוף אשר אתנו – מתוצרת אדמתנו, אולי מחוץ לחיטים ולבשר שנהיה עוד זקוקים ליבוא מן החוץ. לעומת זאת יגדל באופן ניכר היצוא של תוצרתנו החקלאית, ופיתוח ענפי חקלאות חדשים – סלק, בטנים ועוד – יבטיחו לנו אספקה עצמית של שמנים וסוכר, ונחסוך סכומים ניכרים בהקטנת היבוא.

בארבע השנים האלה עלינו לפתור בעיית מצוקת הדירות בשביל הישוב “הוותיק” – כלומר גם אלה שעלו כמה שנים לפני יסוד המדינה, וגם אלה שעלו בשנים האחרונות וטרם השתכנו. הממשלה מכינה עכשיו תכנית לשיכון עממי רחב-מידות – לפועלים, לפקידים, למורים ובעלי מקצועות חפשים אחרים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים זעירים בכל המרכזים העירוניים והמושבות של אדמת הממשלה בקרבת תל-אביב יפו, רמת-גן, פתח-תקוה, רמלה, לוד, חיפה, ירושלים וכו' בהיקף של 60–150 אלף יחידות בארבע השנים הבאות. לפי המחירים הנוכחים תעלה כל יחידה בערך 2500 ל"י, שישולמו לשיעורין על-ידי המשתכנים בתנאים נוחים.

למען הבטחון הכלכלי של התושבים, נצטרך לאחוז באמצעים יעילים להבטיח ערך החסכונות של השכבות העממיות מכל הסוגים – עובדים, סוחרים זעירים בעלי-מלאכה, בעלי מקצועות חפשיים, – חסכונות שנאגרו אם בקופות-תגמולין ואם באגודות שיתופיות לאשראי או בבנקים – שלא ירד ערכם בגלל תעלולי הספסרים להוריד ערך המטבע הישראלי או בגלל טעמים אחרים. בחלקו יֵעָשה הדבר ע“י השקעת החסכונות האלה בביצוע השיכון העממי, בחלקו ע”י מלוות צמודי-דולר שהתחלנו בהם בימים אלה, וגם באמצעים אחרים – שיושקעו בנכסי צאן ברזל של המדינה אשר ערכם במשך הזמן עשוי רק לעלות ולא לרדת.

בהמשכת פעולתנו המשקית נעמוד – כאשר עמדנו עד כה – בפני שתי בעיות-יסוד: 1) מטבע חוץ. 2) רמת-התפוקה.

העליה והפיתוח בשלביו המוקדמים מחייבים עודף יבוא על היצוא. בשתי השנים האחרונות הגיע עודף זה לסכום הענקי של 166.725.020 ל“י. בשנת 1949 עלה היבוא בסכום של 87.982.333 ל”י, היצוא – בסכום של 10.599.543 ל“י, עודף יבוא של 77.382.790 ל”י. בשנת 1950 הגיע היבוא לסכום של 102.604.442 ל“י, היצוא – לסכום של 13.162.212 ל”י, עודף היבוא – 89.442.230. קליטתו של כל עולה, עולה בערך ב-2500 דולר. רק חלק זעום של העולים מביאים אתם סכום זה או למעלה ממנו. האמצעים לקליטה – ואמצעי הקליטה הם בתים, מכונות, כלים, חמרי גלם, מזון ושירותים – רק מיעוטם נמצאים כאן בארץ. העצה היעוצה על-ידי חכמי “השמאל” לממן העליה ע"י מסי רכוש, הלאמה והחרמה, שוכחים עובדה פשוטה: שרבבות יחידות-הדיור הדרושים לעולים – לא יקומו גם אם נחרים כל הבתים הפרטיים. 156.885 טון עצים ו-946.501 טון ברזל שהבאנו בשתי השנים האחרונות לארץ לשם שיכון – עלינו לשלם תמורתם במטבע-חוץ. אפשר לנטוע עצים בארץ – ואנו נוטעים אותם, אבל לא נוכל לדחות שיכון העולים עד שיגדלו היערות שאנו מתחילים לנטוע עכשיו.

הוא הדין בנוגע ל-40.000 הטון של מכונות-תעשיה וכלים שהבאנו בשנתים האחרונות בסכום של 12 מיליון ל"י. והוא הדין בנוגע ל-1500 הטרקטורים שהוספנו לארץ בשנתיים. – אי-אפשר עדיין לייצר אותם בארץ ועלינו לשלם תמורתם במטבע-חוץ וכן שאר המכונות החקלאיות (לקידוח, לשאיבה, חלקי מכונות וטרקטורים) וצינורות, ומכונות לבנין וסלילה, ואניות, רכבות ואווירונים וגם חמרי-גלם שאינם נמצאים בארץ, או עדיין אינם מופקים בארץ (פלדה, כתנה, דלק, נייר, צמר, גומי, וכו'). כל אלה אפשר להשיג אך ורק במטבע-חוץ.

מדינה קטנה זו אינה יכולה מחסכונותיה בלבד – וחסכונות אלה ישנם, ויש יסוד להניח שילכו ויגדלו – לממן צרכי עליה המונית – גם אילו לא היתה שאלת מטבע-חוץ. אנו זקוקים לזרם הון מבחוץ בכל הצורות: מגבית, מלווה, השקעה ועזרה בין-ממלכתית.

אולם זרם ההון מבחוץ – אם גם יבוא בכמות הרצויה, – (ואין דבר זה תלוי ברצוננו בלבד, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו כל שליטה עליהן), לא יפתור כל בעיותינו הכלכליות.

ארץ קטנה זו אינה יכולה ליהפך לאבטרקיה, המספקת לעצמה כל צריכה בלא יוצא מן הכלל. אין ספק שאם נפתח וננצל במלואם כל אוצרות הטבע שבחלקם הם ידועים ובחלקם הם סמויים מן העין, וספק אם קיימים או לא קיימים, נשחרר עצמנו מזיקה לשוקי חו“ל בכמה מצרכים וסחורות שאנו קונים בחוץ. אך גם אז לא נוכל להתקיים בלי סחר-חוץ. גם ארץ עשירה וגדולה אינה יכולה לייצר לעצמה כל צרכיה, וארץ קטנה ודלה זו לא כל-שכן, ולא נתקיים בלי סחר-חוץ. למען הגיע לעצמאות כלכלית עלינו להביא לידי איזון היבוא והיצוא שלנו, כלומר עלינו למכור לחו”ל לא פחות משאנו קונים שם. דבר זה יתכן אך ורק אם נוכל לייצר לצרכי יצוא במחירים הנהוגים בעולם, כלומר אם תוצרתנו תהיה בת-התחרות עם התוצרות של ארצות אחרות.

ועוד דבר: אנו רוצים ואנו חייבים להעלות רמת-החיים של ישובנו – קודם כל בשטח החינוך והבריאות. למדינת ישראל תהא זו פשיטת-רגל מוסרית אם חינוכה יפגר בכמותו ובאיכותו מהחינוך המעולה והמשוכלל שבמתוקנה שבארצות. אנו מהעמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי עוד בימים קדומים, זה כאלפיים וחמש מאות שנה. גם בנכר, בגולה היה יהודי חוסך פתו מפיו לתת חינוך לילדו. היינו עם הספר – ובזכות זו אולי נתקיימנו בכל התלאות אשר מצאונו ואם כי אנו מרוכזים בשנות-בראשית אלו בהנחת היסודות החמריים של מדינתנו – בטחון, פיתוח, משק, חקלאות, חרושת, תחבורה, וכו', הרי מבחננו העליון והמכריע יהיה מבחן הרוח. עברנו מחייב. הסגולות העליונות הטבועות בנו מחייבות. לא יתכן שנפגר בשטח הרוח מהמושלמות שבאומות העולם.

והוא הדין בבריאות. הצלחנו להוריד תמותת הילדים בארץ למינימום העולמי. עשינו זאת כשהעליה באה אלינו טיפין טיפין. עלינו להתמיד במאמץ זה ביתר שאת. הנאצים השמידו מיליון תינוקות יהודים, וכל תינוק שנולד כאן או שעולה ארצה לא יסולא בפז, ולא יתכן שתינוק בישראל ימות מחוסר טיפול נאמן, מחוסר תזונה מספיקה. אנו מעטים – ועל מעטים להיות בריאים בגופם וברוחם. אחרת לא נעמוד. באה אלינו עליה נגועה תחלואות ותשושה, מחוסר תזונה ומחוסר חיי חירות. עלינו להבריא אותה, לחזקה ולחסנה.

ואנו חייבים ברמת-חיים תרבותית וגבוהה – מתוך חובה לעצמנו וגם מתוך צורך היסטורי של קיבוץ גלויות. ידעתי שלא נעלה רמת-החיים שלנו בהכרזה ובהבל פינו, ויתכן שבגלל בטחון המדינה וצרכי קליטת העולים נצטרך לצמצם כמה מצרכינו ולהסתפק במועט לזמן מסוים, אבל רק כהוראת-שעה ומתוך אונס אובייקטיבי. מגמת עתידנו צריכה להיות העלאה מודרגת ומתמדת של רמת-החיים ויצירת תרבות גבוהה משופרת ומעולה – שכוחה המושך ילך ויגדל.

עם הקמת מדינת ישראל נוצר גורם חדש לקיבוץ גלויות. לא המצוקה בגולה – אלא הרווחה בישראל. לא לחץ חיצוני אלא משיכה פנימית: משיכה לחירות, ליצירה, לתרבות, לעצמאות ישראלית. עלינו למשוך ארצה את יהודי ארצות השוויון, החופש והשפע, בעבותות אהבה, בכוח תרבות-ישראל גבוהה ורמת-חיים עליונה, שלא תפול מרמת-החיים שהיהודים האלה הסכינו לה בארצות מגוריהם. ואין זה מן הנמנע. זה תלוי אך ורק בנו. זרם הון – תלוי בכמה גורמים חיצוניים; העלאת רמת-חיינו תלויה אך ורק בנו. ונוכל להעלות רמת-החיים אם נדע להעלות את התפוקה של עבודתנו וכושר הייצור של משקנו. המשק יתן לנו – מה שנכניס לתוכו. רמת-חיים גבוהה אינה ניתנת על-ידי הכרזות ולא על-ידי חוקים, ואפילו לא על-ידי ארגון שביתות – אם כי איני מתבייש ואיני מתחרט על השביתות שארגנתי בחיי. השביתה טובה נגד קיפוח, נגד חלוקה לא-צודקת של הכנסה, אבל עצם רמת ההכנסה של המשק נקבעת על-ידי רמת התפוקה. פריון-העבודה – הוא המכריע. ופריון-העבודה יסודו לא בהזעה, לא במאמץ מיוחד, אלא בציוד משוכלל, בסידור משק יעיל ובעבודה חרוצה ונאמנה.

אמריקה הגיעה לרמת התפוקה הגבוהה ביותר בעולם והיא גם הגיעה לרמת-החיים הגבוהה ביותר בעולם, ואין כל מניעה שגם המהנדס שלנו, מסדר המשק שלנו והפועל שלנו – גם בחקלאות וגם בחרושת וגם בימאות – לא יוכל להגיע לאותה הרמה שהגיעו אליה באמריקה.

אין אנו נופלים בכשרוננו מהאומות המוכשרות ביותר בעולם – ושום דבר לא יבצר מאתנו אם הוא לא נבצר מאחרים. עתיד משקנו ותרבותנו הוא ברמת התפוקה ובטיב עבודתנו, הפיסית והרוחנית.

בשני דברים אלה – בגיוס עזרת העם ובהרמת התפוקה ופריון-העבודה – תלוי הכל: בטחונו הכלכלי, בטחוננו הצבאי והמדיני, קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ, רמת-חיים הוגנת של אוכלוסינו.

ובשני דברים אנו נחלקים עם השמאל והימין שפרקו לפני שנתיים עול המדינה מעליהם והתיצבו כצר לממשלה הנבחרת הראשונה בישראל. דרכם של מפ"ם והקרואים “ציונים כלליים” מחבל בשני התפקידים החיוניים האלה של מדינת ישראל. היינו רוצים שהיהודים בכל התפוצות, בלי יוצא מן הכלל, יעזרו לבנין הארץ ולקליטת העליה. אולם אנו עומדים בפני עובדה מרה שקיבוץ יהודי גדול וגם קיבוצים יהודיים קטנים יותר – קצרה ידם להושיע. הם אינם יכולים להגיע אלינו, ואנו איננו יכולים להגיע אליהם. אין באפשרותם להביע אפילו רחשי לבם בגלוי, וזה יותר משלושים שנה כאילו נמחה מעל מפת האומה היהודית בעולם. אין אנו מסתלקים מתקווה שהתנאים ישתנו – וגם יהודים אלה יתרמו חלקם בקיבוץ גלויות ובבנין מולדת ישראל. אך אין איש יודע מתי וכיצד יבוא הדבר. בשעה זו – עזרת העם היהודי יתכן אך ורק בארצות שבהן היהודי חפשי להושיט לנו יד. הוא גם חפשי להתנגד לממשלתו במקרה שיש צורך בכך, וגם יש לאל ידו להניע ממשלתו לעזור לישראל. ובתקופה זו מופנית תביעתנו למעשה – ליהדות זו.

לפני כחצי שנה כינסה בירושלים ממשלת ישראל את נציגי יהדות אמריקה, ובאה אליהם בתביעה פנטסטית: להבטיח לישראל ביליון דולר במשך שלוש שנים לקליטת שש מאות אלף עולים. לגלגו על דבר זה מימין ומשמאל. לגלגו בארץ – ולגלגו באמריקה. ממשלת ישראל לא נרתעה מלגלוגים אלה. קרואי היהדות האמריקנית היו בתחילה מופתעים ונדהמים, ומהססים ומפקפקים. אולם הקשיבו לתביעה בכבוד – ואחרי בירורים רציניים ענו אמן. ושוב כונסו נציגי יהדות אמריקה בוושינגטון לשם כך – ושוב היו היסוסים ותהיות, ואחרי בירורים נוספים ענו אמן. הביליון היה צריך להיכנס מארבעה מקורות: מגבית, מלווה, עזרה ממשלתית, השקעות. ויש סימנים שהדבר עשוי להצליח. מהו הסימן? המתנגדים שלגלגו או התנכרו בתחילה, התחילו עכשיו מוכיחים שבעצם הם הם שיזמו כל הדבר הזה. מכאן – שהדבר עומד להצליח. אולם איני יכול להגיד עדיין שהדבר הצליח או יצליח, אלא מדגיש במתכוון: עשוי להצליח. יש לזכור תמיד האימרה המחוכמת: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. אנו רק בראשית ה“חגירה”. גיוס של ביליון דולר בשלוש שנים על-ידי מגביות, מלוות, השקעות ועזרה בינממשלתית אינו דבר קל – וטרם נעשה אף פעם בלא כפיה ממלכתית. אמנם יהודי אמריקה, וכן גם יהודי אנגליה ודרום-אפריקה הוכיחו כל השנים שהם מסוגלים לדברים שעמים אחרים אינם עושים – לאסוף מתוך התנדבות מאות מיליונים דולרים, למטרות ציבוריות, – ואלה שיש להם חלק במלאכה זאת – מונטור, מורגנטאו ואחרים – ראויים להערכה רבה. אבל מעשה רב כזה, איסוף ביליון דולר בשלוש שנים, גם יהודי אמריקה עוד לא התנסו אף פעם בכך. והמלאכה אינה קלה ואינה בטוחה – אך אינה מן הנמנע. הלגלוג חדל, והכנסת אישרה ארגון מלווה של חצי ביליון, והאירגונים הציונים והיהודיים באמריקה קיבלו על עצמם לגייס ביליון בארבע הדרכים שהזכרתי.

ומפעל זה יש לעשות לא באמריקה בלבד אלא גם באנגליה, בדרום-אפריקה ובארצות אחרות – שמשום-מה הוחרמו ונודו על-ידי “כוחות הקידמה” שמפ"ם רוצה “להשתלב” בהם.

דרכה זו של מפ“ם – חוסמת הדרך לגיוס עזרת העם היהודי. ז”א חוסמת הדרך לקיבוץ גלויות ולבנין הארץ. כי בלי עזרה זו, באמצעים הפנימיים בלבד של מדינת ישראל, הדבר לא יתכן. בלי יהדות ארצות המערב – אין עזרה לישראל, כי רק בארצות אלה מותר ליהודי, וגם יש לו היכולת החמרית – לעזור לישראל. רק בארצות אלה קיימת תנועה ציונית, רק בהן יכול להתקיים סניף של מפ“ם. ומפלגה זו שנשבעה אמונים ל”כוחות הקידמה" ורוצה להנחיל דרכה לפועלי ארץ-ישראל ולעם היהודי – מנתקת קשרי מדינת ישראל עם היהדות היחידה שביכולתה לעזור לקיבוץ גלויות. דרכה של מפ"ם היא למעשה חיסול המפעל הציוני והחנקת קיבוץ גלויות.

אני מכיר חברים במפ"ם שיש להם בלי ספק כוונות ציוניות נאמנות – אולם ההיסטוריה מבוצעת במעשים ולא בכוונות. כל מי שרואה כוח הקידמה והמחר לא בנו אלא באחרים; כל מי ששואב לא מהמקור היהודי אלא ממקור זר; כל מי שקובע מה טוב ומה רצוי לנו לא מתוך צרכינו אנו אלא לפי הוראת זרים; מי שקובע יחסו לעמים ולארצות לא מתוך האינטרס היהודי וצרכי הגאולה היהודיים אלא מתוך אינטרסים של מדינה זרה שתובעת לעצמה סמכויות אוניברסליות – מוציא עצמו מכלל המהפכה היהודית וגוזר כליה על מפעל גאולתנו. הוא יכול לדקלם – ולו גם בכנות – על קיבוץ גלויות, אבל הוא עושה את מעשה קיבוץ גלויות פלסתר.

אני מאמין שהיהודים המנותקים עכשיו מאתנו בחוזק-יד זה למעלה משלושים שנה – עוד יזכו להשתתף אתנו במפעל גאולתנו. אבל לא נוכל לחכות. כל שנה קובעת עכשיו, כל שנה, כל חודש, – כי אין יודע מה ילד יום. עלינו להעלות מכסימום עולים, ולבנות מכסימום ישובים ובתים ובתי-חרושת, ולחנך ולהבריא מכסימום ילדים – ולכך דרושה עזרה מכסימלית של היהדות החפשית, ולכך דרושה האהדה והרצון הטוב של הארצות שבהן חיה היהדות החפשית. והעזרה המכסימלית של היהדות לא תבוא מאליה – עלינו לגייסה. והאהדה והרצון הטוב של הארצות לא יבואו מאליהם – עלינו לעוררם.

אולם מלאכתנו לא תיעשה בעזרה חיצונית בלבד. זרם ההון הגדול ביותר לא יפתור בעיותינו. הדבר העיקרי התלוי בנו, ואך ורק בנו, זהו כושר הייצור, הרמת התפוקה, הגברת היזמה היוצרת. ובנקודה זו ריב לנו עם הימין שקרא לעצמו פעם איחוד אזרחי, עכשיו ציונים “כלליים” – ומחר ודאי באיזה שם אחר יותר נוח.

ימין ציוני זה לא די לו בהתנגדותו לממשלה; הוא נלחם ב“משטר” – ועומד להקים “משטר” חדש. המלחמה ב“משטר” אינה המצאה מקורית של הימין הציוני. סיסמה זו שאולה מאת אנשי “חירות”, וצדקו במידה ידועה אנשי “חירות” בטענתם שהציונים “הכלליים” רוצים לקצור מה שזרעו הם – אנשי “חירות”. בעצם כל הנשק הפולמוסי של הימין הציוני נגדנו לקוח מאשפת-החצים של “חירות”.

“הכלליים” מכריזים שהם מתכוננים לעבור מאופוזיציה לשלטון. מן הראוי היה שיודיעו לעם את כוונתם: האם לשלוט לבדם – או בשותפות עם “חירות”? לבוחרים יש הזכות לדעת זאת מראש.

מאנשי מפ"ם לא שמענו עדיין אם גם הם מתכוננים לעבור מאופוזיציה לשלטון. ואולי אין להם צורך להגיד זאת – כי לפי שיטתם אפשר להגיע לשלטון בלי רצון הבוחרים וגם נגד דעתם.

אולם הימין עדיין זקוק לעזרת הבוחרים, כי חוסל פרק המינויים מצד שלטון זר, ואין יושבים עוד על כסא חמש-עשרה שנה ללא בחירות, ולמען הגיע לשלטון – שלטון יחיד או בחברת “חירות”, הם רוצים לערער את ה“משטר” שהוקם על-ידינו, ולהעמיד במקומו “משטר” חדש.

מהו ה“משטר” שנגדו כוננו חיצי “חירות” והציונים “הכלליים”?

משטר זה הגדרנו בקווי-היסוד של הממשלה, כפי שאושרו בכנסת, בשני סעיפים:

א. עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר; הקלות מיוחדות להשקעות-הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ, ואפשרויותיה הכלכליות; הקלות להעברות הון יהודי מהגולה.

ב. שקידה על פיתוח משקי העבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת-חיים בהתישבות.

זהו ה“משטר”. משטר זה לא היה סיסמה לבחירות – אלא מפעל-חיים. ב“משטר” זה נבנתה הארץ לפני המדינה, במשטר זה קם המפעל הציוני. ב“משטר” זה התקדמה המדינה ונבנתה בשלוש שנים אלה בכפר ובעיר.

“משטר” זה אומר קיום שתי חטיבות כלכליות: חטיבה פרטית של הון פרטי ועבודה שכירה, וחטיבה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית. המדינה מעודדת ומטפחת שתי החטיבות גם יחד – כי בשתיהן יש הכרח וברכה למען בנין הארץ וקליטת העולים.

המטרה הצנועה שהצגתי למדינה בתקופת ארבע השנים הקרובות (אם יתקיים השלום) – בטחון כלכלי ושני מיליון יהודים, - לא תיתכן בלי עידודן והרחבתן של שתי החטיבות המשקיות גם יחד. הנגב, מבואות ירושלים, הרי הגליל, לא יבנו, והשממה לא תופרה בלי החטיבה השיתופית המיוסדת על עבודה עצמית. על בסיס זה נבנו בשלוש השנים מאות הישובים החדשים אשר שינו פני הארץ, הישובים החדשים שרוב תושבי הארץ אינו מכיר אותם, לצערי, ואולי לא שמע כלל עליהם. אמנם הימין הקיצוני לא השתתף ביצירתם, לא לאחר הקמת המדינה ולא לפניה, כי זה היה האגף היחיד בתנועה הציונית שלא הקים מתוכו תנועה חלוצית, כאשר הקימו כל שאר האגפים בציונות. ואפילו תנועה שהתנגדה לציונות ונתקרבה רק בזמן האחרון למפעל הציוני – כמו “האגודה”, נתנה חלקה לתנועות החלוציות שבארץ שבנו את החקלאות העובדת; רק ציוני ב' – האגף הימני בציונות, שלו שייכים “הכלליים” בארץ – לא הצליחו להקים תנועה חלוצית ואין להם חלק בהתישבות העובדת, כי הם נטולים כל יצר חלוצי וחסרים אמונה ביזמה היוצרת של האדם הפשוט, מחוץ ליזמה של הכסף והזהב.

הציונות שהיתה כללית לא בלשון סגי-נהור, כציונים “הכלליים” בארץ – אלא לפי מהותה המוסרית ולפי תכנית פעולתה – שיתפה תמיד פעולה בנאמנות ובהתמדה עם תנועת הפועלים בארץ.

הרכבו של הישוב היהודי במולדת שונה מהרכבם של כל הישובים היהודיים בגולה, ושוני זה הוא סימן-ההיכר של התחדשותנו הלאומית והממלכתית. ככל עם נורמלי אנו נהפכים פה לעם של עובדים ואכרים, ומראשית ימיה, עוד לפני העליה השניה, היתה זו אחת השאיפות היסודיות של חיבת ציון והציונות לשוב לאדמה ולעבודה גופנית במולדת שיש לבנותה בעמל כפינו. ציונים כלליים מטיפוסם של אוסישקין, שמריהו לוין, ברנדייס ודומיהם, אם כי היו בעצמם בני מעמד אחר, העריכו, מתוך חוש ציוני עמוק, חשיבות צמיחתו של מעמד העובדים, וראו עצמם שותפים למפעלי היצירה שלו בארץ. התנועה החלוצית הכללית, שהולידה במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ, היתה המשכה והעמקתה של הציונות הכללית במשמעותה הנאמנה – ציונות המשרתת צרכי העם ומטרותיו ההיסטוריות.

המפעל הציוני בארץ הוא פרי השותפות בין הציונות הכללית לאמתה, החפשית משנאת פועלים ומקנאה מעמדית, ובין תנועת הפועלים החלוצית בישראל.

לא רק בקרב הפועלים קמו חלוצים, היו וישנם חלוצי הגשמה גם בקרב איכרים שבנו פרדסיהם על יסוד עבודה עברית – גם בימים שעמודי הימין הציוני בארץ החרימו את הפועל היהודי – והקימו חקלאות פרטית על יסוד עבודה עצמית או בעזרת עבודה עברית, כאכרי השרון והגליל ואיכרים בודדים במושבות אחרות. היו וישנם חלוצים שבנו ובונים בתי-חרושת המשמשים מקלט נאמן לעליה ולעבודה עברית.

ה“משטר” בציונות, ועכשיו “המשטר” במדינת ישראלי – שהימין הציוני מסתער כאילו עכשיו לערערו – תמך ועודד ויתמוך ויעודד בכל המפעלים היוצרים האלה, מבלי שיפסיק לעודד ולהרחיב את משק-העבודה השיתופי. שתי החטיבות הכלליות דרושות לבנין הארץ ולקליטת העליה. וכל עוד נמשך תהליך קבוץ-גלויות – והוא רק בראשיתו – יש הכרח בשותפות בין הציונות הכללית, זו ששמה אינו ההיפך מתכנה, אלא משרתת באמת צרכי כלל האומה, ובין תנועת הפועלים, ושותפות זו קיימת גם בממשלה וגם בתנועה הציונית.

הציונות הכללית כמעט בכל ארצות הגולה אינה מזדהית עם הימין הציוני בארץ שקורא לעצמו לשם נוי בשם הציונים “הכלליים”. בארצות-הברית של אמריקה שבה קיים הקיבוץ היהודי הגדול בעולם וגם התנועה הציונית המרובה בחבריה – הרוב המכריע של הציונים הכלליים שוללים דרכי הימין הציוני בארץ, ומתוך 66 הצירים לקונגרס של הציונות הכללית בארצות-הברית, 39 הם מהאגף הפרוגרסיבי, ורק מנהיגי המיעוט תומכים בימין הציוני בארץ – ונימוקיהם אתם.

שותפות מתמדת זו בין תנועת הפועלים בארץ ובין הציונות הכללית בעולם אינה דבר שבמקרה ובקוניונקטורה – אלא נובעת היא מההגיון הפנימי ומצרכיה של התגשמות הציונות. בנין הארץ זקוק ליזמה הפרטית ולהון הפרטי – והוא זקוק ליזמה החלוצית ולכוחה היוצר של העבודה. ויש ברכה בהתחרות הציונית של היזמות השונות – כל זמן שכולן מכוונות לבנין הארץ ומסייעות להתפתחותה. יש התחרות בין הון פרטי ובין הון פרטי, בין סוחר לסוחר, בין בעל-תעשיה ובעל-מלאכה, וכל זמן שההתחרות נעשית בגדר ההגינות והחוק אין זה ענינה של המדינה להתערב. ויש התחרות בין צורות חיים שונות בהתישבות, ואין המדינה, ואף תנועת הפועלים, כופה על מי שהוא צורת-חיים מסוימת. “חופש ההגדרה העצמית בבחירת צורת חיים בהתישבות” הוא אחד מיסודות ה“משטר”.

במה איפוא רוצה הימין הציוני לנגח את ה“משטר”, ומהו הכלל הגדול שבו הוא דוגל?

“יזמה” – זהו הרעיון המקורי, הגואל, שבו דוגל הימין. הם ישליטו את ה“יזמה” ו“המשטר” החדש שהם יביאו בכנפיהם יהיה בנוי על “יזמה”.

בשום דבר אולי לא נתגלתה דלות-המחשבה והנביבות הרעיונית (וגם המעשית) של הימין הציוני כמו בסיסמה זו. אף כאן הלכו בעקבות אנשי אצ“ל הדוגלים בסיסמה של “חירות”. במדינת ישראל, כידוע, אין חירות. אכן אי-אפשר להוציא עתונים, אי-אפשר להקהיל אספות, כאן אסור לבקר את הממשלה, ואסור להרים קול, ואנשי אצ”ל לשעבר נלחמים על “חירות” במדינת ישראל.

איני יודע מדינה בעולם שיש בה יותר חירות – חירות עד כדי הפקרות – כאשר ישנה במדינת ישראל. ואנשי “חירות” יודעים לנצל חירות זו בעל-פה ובכתב – גם למעלה מהמותר לעשות בחברה פוליטית הוגנת. אולם הממשלה מאמינה שטובה בקורת פסולה מחוסר בקורת; מוטב עודף של חירות מאשר מחסור של חירות. אולם כשאין לאנשי “חירות” כל רעיון שיצדיק שאיפתם להשתלטות על המדינה, ובהניחם ש“העולם הוא גולם” ויאמין לכל דבר – בחרו לעצמם סיסמת “חירות”, אשר כל העם בציון לא עמד עדיין על טיבה.

גם הימין הציוני שלנו, דל-המעש בתנועה הציונית ובישוב, ללא חזון וללא יזמה חלוצית, בחר לו סיסמה לנגח בה את המשטר – הבנוי כולו על האמונה ועל הברכה של היזמה האנושית, של יזמת כל אדם עובד ויוצר.

האגף העקר ביותר בציונות דוגל בסיסמת ה“יזמה” – כנגד אלה שכל חייהם, מפעלם, כיבושיהם, תפיסתם, ואמונתם בנויים על יזמה, יזמה חלוצית ויוצרת, לא של יחידי-סגולה שירשו הון תועפות או תכונות של עילויים – אלא יזמה של כל אדם בישראל, של יחיד, ושל חברה, של קבוצה ושל קיבוץ, של שותפות ושל בודדים.

כל המפעל הציוני והפועלי בארץ, הוא פרי האמונה ביזמה היוצרת של האדם.

אין אנו מאמינים שברכת היזמה נתונה רק לאילי הזהב, ושמסחר הזהב ברחוב ליליינבלום או מעשי ספסרות אחרים הנעשים לרעת הכלל – הם בגדר של יזמה ברוכה, שהמדינה צריכה לעודד, או אפילו לסבול. אם עשינו משהו בארץ הרי זה רק בכוח היזמה היוצרת שבה האמנו – מאז באנו הנה מעטים ובודדים, בחוסר-כל, גם ללא נסיון מוקדם, ללא אהדה וללא תמיכה, אפילו לא אהדת התנועה הציונית ותנועת הפועלים. עשינו מה שעשינו מפני שהאמנו בכוח היוצר של היזמה האנושית; האמנו שכל איש, ללא יוצא מן הכלל, עם אמצעים או בלי אמצעים, עם הכשרה או בלי הכשרה, צריך ויכול להפעיל היזמה הגנוזה בתוכו; יאבק עם קשיים – ויוכל.

היה לנו בדור הקודם יהודי גדול, מופלא, שהוא אחד הנסים המרובים בהיסטוריה היהודית – ברון רוטשילד, שקראו לו בארץ “הנדיב הידוע”. הוא הוציא מאות מיליונים של פרנקים – פרנקים של זהב! – בימים הראשונים של ההתישבות. רוטשילד לא היה פילנטרופ; - פיעמו חזון גדול – חזון תקומת ישראל במולדתו, ולהגשמת חזון זה הקדיש חלק גדול מרכושו העצום. ואם כי יש לו חלק רב במפעל הישוב – הרי בדרך-כלל מפעלו לא הצליח, והוא עצמו הכיר בכך לאחר מעשה, והוא הודה שהתנועה הציונית הגדילה לעשות ממנו בפרוטות מעטות, מדוע? כי התנועה הציונית בנתה על האדם היוצר, על היזמה החלוצית, ולא על מטר הזהב. ואשרה של התנועה הציונית היא שמצאה נושא חי לחזונה – מצאה חלוצי הגשמה. יקר ערכו של ד"ר רופין בתולדות הישוב. רופין זה היה סוחר לפי השכלתו ולפי פעלו לפני בואו ארצה, ובכל זאת הוא הבין ערך היזמה היוצרת של האדם העובד, של החלוץ. על הבנה זו בנויה השותפות של תנועת הפועלים בארץ עם התנועה הציונית.

אמונתנו ביזמה היוצרת של האדם – של כל אדם – אינה שוללת ערך ההון, או מתעלמת ממנו, להיפך. אנשינו גם יודעים לנהל עסק ולצבור הון, ודלי-המעש יש להם יסוד לקנא ביזמה המבורכת של “תנובה” ו“סולל-בונה” ובכשרונם לנהל עסקים גדולים ומורכבים ולהגדיל הרכוש הציבורי. היה זמן ש“סולל-בונה” נכשל והפסיד כסף, אם כי הפסדו יצא בשכרו – הוא הכשיר מאות ואלפים מבני ישראל לעבודת בניה וסלילה בכל רחבי הארץ. גם יוזמים פרטיים נכשלו והפסידו כספים, ולאו דווקא כסף פרטי משלהם.

אולם אנשי “סולל-בונה” לא נרתעו מכשלונם – כי לא נשברה אמונתם ביכולת היזמה האנושית, והם ניסו שוב והצליחו. כך עשו גם כמה בעלי הון פרטי. והדבר שתנועתנו ומשטרנו אומרים לכל יהודי הבא ארצה: יזום ויצור, יזום ועבוד, יזום ובנה, בין אם יש לך אמצעים, בין אם אין לך; - יש ברכה בכל יזמה יוצרת. לא ספסרות פרזיטית המגלגלת ניירות מכיס אחד למשנהו ועושה מעשי תעתועים במכירת “זהב” דמיוני או ממשי ובהפקעת שערים, אלא יזמה המכוונת ליצירת נכסים חשים במחובר לקרקע או במטלטלין, בכפר ובעיר, בכל צורה ובכל דרך שמחזקת את הכלל והפרט ומגבירה בטחונו הכלכלי.

לעמוד נגדנו בסיסמה של יזמה הרי זה כמו לעמוד נגדנו בסיסמה של חירות, ולא יפלא אם מחר יעמוד מישהו נגדנו בסיסמה של עבודה או בסיסמה של קיבוץ-גלויות או בסיסמה אחרת המהווה תוכן חיינו ופעולתנו.

אולם הימין הציוני מתכוון כנראה ברצינות לערער את ה“משטר” הקיים. ואם יקרה הדבר – שקשה להניח שיקרה – והוא יגיע לשלטון, בגפו או יחד עם “חירות” וינסה להרוס את ה“משטר”, –מה יהיו תוצאות ההרס הזה?

הימין מסתער קודם כל על החטיבה המשקית הפועלית – כפי שקורא לה, בסגנון של אנשי “חירות” ה“טרוסטים” – ההתישבות השיתופית הקואופרציה העובדת הקבלנית, הייצרנית, האשראית והשירותית. לא שמענו עדיין באילו אמצעים יאחז נגדם. זהו אחד מ“הסודות הצבאיים” של המטה הראשי של מחנות הימין הנשמרים יחד עם סוד דרכי השליטה והצירופים של הימין. אולם השתלטות הימין תפגע קשה לא רק בעליה ובהתישבות החקלאית – אלא גם בחטיבה הפרטית, במשק של ההון הפרטי הבנוי על עבודה שכירה.

מדינתנו אינה לא מדינה קפיטליסטית ולא מדינה סוציאליסטית. כששים אחוזים של העובדים עסוקים במשק השיתופי בכפר ובעיר או במשק הממשלתי והמוניציפלי. רק כארבעים אחוז מהעובדים הם פועלים שכירים במשק ההון הפרטי. כך היה הדבר בערך גם לפני קום המדינה. – ואין זה מקרה או קפריסה של ה“משטר” אלא הכרח פנימי של ההתגשמות הציונית. אפילו יסוד פתח-תקווה לא היתה בזמנה פרי ה“יזמה” הפרטית, כפי שמבין אותה הימין הציוני – אלא פרי היזמה החלוצית. לא המניע של רדיפת רווחים, אלא יצר התקומה הוא שפעם בלב מייסדיה. כך נוסדו כל הישובים החקלאיים שלנו. גם תל-אביב בראשיתה לא נוצרה לשם עסק שיכניס רווחים – אלא היה זה מפעל חלוצי שהשתתפה בו הקרן הקיימת והיצר החלוצי של מקימי שכונה עברית על יד יפו שהיתה ערבית ברובה. ובלי המשכת ה“משטר” שהימין הציוני מסתער כל כך לערערו – לא תיתכן המשכת בנין הארץ והפרחת שממותיה; גם אם ימצא ההון הדרוש – בלי היזמה החלוצית של האדם היוצר דבר זה לא יֵעשה.

ה“יזמה” כפי שמבין אותה הימין הציוני, אינה מסוגלת ואינה מעונינת להבטיח תעסוקה לעליה המונית, ולא עוד אלא שלפי תורת ה“יזמה” שלו, יש הכרח במחנות מחוסרי-עבודה למען תימצא לו עבודה זולה. ואין זה מקרה שמנהיג הימין הציוני התנבא – לאשרנו בלא יסוד – לחוסר-עבודה שיבוא בעקבות “שפעת העולים”. יש הגיון ברזל בהנחה שהמניע השליט בבנין הארץ הוא המניע של רדיפת רווחים ותו לא. הרווחים של בעלי-הון אינם מעונינים בתעסוקה של עולים, המחייבת מאמץ גדול של המדינה ושל אזרחיה.

אולם ערעור ה“משטר” והשתלטות ה“יזמה”, כפי שמבין אותו הימין הציוני יפגע קשה גם במשק של ההון הפרטי. משק זה לא יוכל להתקיים לאורך ימים מהשוק הפנימי בלבד. בלי כושר התחרות בשוק העולמי אין עתיד למשק שלנו ואין תקווה לעצמאות כלכלית או לבטחון כלכלי. כושר היצוא הוא תנאי להרחבת התעשיה – בחרושת ובחקלאות. עלינו ליצור טוב ובזול – רק בשני אלה נעמוד בהתחרות בחו“ל. דבר זה לא יעשה בלי ציוד משוכלל ובלי הנהלת-משק יעילה – אבל גם בלי רצון הפועל ויזמתו. הימין הציוני במלחמתו ב”משטר" ובשאיפתו לשלטון, מלבה ניגודים מעמדיים, אמתים ומדומים, ומחריף את היחסים בין העובדים ובין המעבידים. ביחדו כושר היזמה לבעלי-הון בלבד, ובהאמינו במניע הרווחים בלבד כמניע העיקרי ואולי היחיד בבנין הארץ, - הוא רואה בהמוני העובדים רק מכשיר עיוור, מיכני, מציית ומקבל פקודות בתהליך הייצור. הוא תקוף-פחד מהיזמה היוצרת של האדם העובד. האליל שלו הוא ההון – עגל הזהב. בעיניו אין ההון אמצעי – אלא מטרה. לא ההון משרת את האדם, הפרט והכלל, לא ההון משמש מכשיר לבנין, לקליטת עליה, לפיתוח, לשיפור תנאי החיים והעבודה, אלא – האדם משרת את ההון, והמדינה כולה משועבדת לבעלי-הון והיא מכשיר בידיהם.

זה היה שלב ההתפתחות הקפיטליסטית בתחילת המאה התשע-עשרה באנגליה ואח“כ בארצות אחרות. הוא לא יקום ולא יהיה במדינת ישראל. הגלגל לא יסוב אחורנית. כל נסיון לערער את ה”משטר" שעליו נבנתה הארץ עד עכשיו – משטר שתי החטיבות הכלכליות, השיתופית והפרטית, ולצמצם חופש היזמה למספר מצומצם של בעלי-הון או שואפי-בצע – יחבל בעליה, בהתישבות, בקידום התעשיה הפרטית והקואופרטיבית, וימנע בעד הרמת התפוקה; כי אלה לא יתכנו בלי היזמה היוצרת של כל אדם – ה“קטן” וה“גדול”, העשיר והרש, בעל-האמצעים ומחוסר-האמצעים, והמדינה חייבת לאמץ ולעודד כל גילוי של יזמה חיובית – גם של הון פרטי וגם של משק שיתופי. ה“משטר” שהימין רוצה לערער – הוא תנאי להגשמת הציונות, לקיבוץ-גלויות, לפיתוח הארץ.

יש במדינה ניגודים רוחניים וחברתיים-כלכליים. בסיום הוויכוח הראשון בכנסת, -בתחילת מארס 1949, לפני אישור הממשלה הנבחרת הראשונה בישראל, אמרתי שלא הגיעה עדיין שעת ההכרה בשאלות הגדולות השנויות במחלוקת, וכל הרוצה באמת ובלב תמים בקיבוץ-גלויות הלכה למעשה, ותהיינה השקפותיו הרוחניות והחברתיות אשר תהיינה, חייב להטות שכם. – נרכז קודם את העם בציון, נבטיח קיומו ושלומו – ובבוא הזמן יכריע במה שיש להכריע.

בתקופת-מסד זו הכרחי משטר-פשרה בשאלות היסטוריות גדולות הסובלות דיחוי, ובמשטר פשרה זה יש מקום גם ליזמה של ההון הפרטי וגם ליזמה השיתופית, ובלבד ששניהם ישרתו את המשימות הגדולות של המדינה: בטחון, קיבוץ-גלויות, בנין המולדת.

“כושר האדם, רוחו, חזונו, יכלתו היוצרת והלוחמת – זהו המשען והמנוף של פעולתנו” – זהו פשר ה“משטר” שבנה את הישוב, והקים את המדינה, הגן עליה והעלה ארצה בשלוש שנים אלה ששים רבוא הראשונות.

אנו חיים בימות משיח. אחד מגדולי ישראל, ראש אמוראי בבל, שאיחד בתוכו תורה וחכמה, שמואל ירחינאה, אמר לפני אלף ושבע מאות שנה: “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”. נגאלנו משעבוד מלכויות – ובאו ימות-המשיח. המשיח עצמו טרם בא – כי לא הושלם דבר קיבוץ-הגלויות, אולם הגיעו ימות-המשיח, ויחד אתם באו חבלי-משיח. כל מי שמבטיח גאולה בלי חבלי משיח הוא רמאי ומתעתע.

עלינו לעשות מאמץ להתגבר על החבלים האלה ולמעטם,– ובשנים נתגבר עליהם: בגיוס עזרת העם בתפוצות ובגיוס היזמה היוצרת של כל אדם בישראל. ונגייס שני אלה לא בגזירות ובכפיות, אלא בהגברת כיסופי הגאולה וסיכויי הגאולה. ניצור תרבות רמה, חינוך מעולה, רמת-חיים הוגנת, בטחון כלכלי, ונשכלל דרכי עבודתנו עד שיא היכולת האנושי הנעזרת בכל הישגי המדע והטכניקה – לטובת הכלל ולא רק לטובת המעטים. שני הדברים האלה לא יעשו על-ידי “השתלבותנו” בכוח זר, ולא ע"י השלכת יהבנו על סוחרי זהב.

ההכרעה העומדת לפנינו היא: במי נאמין? למי נעבוד? ופועלי ארץ ישראל צריכים להכריע: קרמל – או ירושלים.

והעם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל-הזהב – או המשיח…

אני יוצא הפעם מהארץ לא בלי עצב. צר לי להעדר מחג העצמאות השלישי במולדת. לחג הזה יש השנה משמעות היסטורית מיוחדת. בחג העצמאות הראשון חגגנו נצחונות צבא-הגנה לישראל. בשני – ביצור המשטר הדימוקרטי במדינה, כניסתנו לחברת האומות בנות-החורין, כינון ירושלים מחדש לבירת ישראל.

השנה נחוג אחד המאורעות הגדולים ביותר בתולדותינו – קליטת ששים רבוא העולים הראשונים והכפלת הישוב היהודי במשך שלוש שנות קיום מדינתנו.

נוסף לגלויות פולין, רומניה, צפון-אפריקה, מצרים ותורכיה, גאלו השנה שתי הגלויות העתיקות ביותר – גלות תימן וגלות בבל. נתבדו כל הנבואות השחורות והחששות הקשים ביחס לעליה רבתי כזאת. שרינו עם הגורל ויכולנו. וצר לי מאוד מאוד שלא אהיה כאן בשמוח העם שמחתו הגדולה. אפס החובה קודמת לחג – ועלי לצאת.

אין זו נסיעתי הראשונה לאמריקה. בפעם הראשונה הלכתי לאמריקה לפני שלושים ושש שנה, כשגורשתי יחד עם חברי י. בן-צבי מהארץ ע“י ג’מאל פחה בעוון הציונות. היינו חבושים בסאראיה בירושלים עד הגירוש, ובאביב תרע”ה נתכנס הוועד המרכזי של המפלגה בחדר-הסוהר שלנו, ושם החלטנו, שאם נגיע לאמריקה – לארגן צבא יהודי תחת דגל אמריקני שיבוא להלחם על שחרור הארץ. החלטה זו נתקיימה למחצה.

הגענו לאמריקה, ולאחר שארצות הברית הצטרפו בשנת 1917 למלחמה, ארגנו לגיון יהודי של מתנדבים, אבל לא תחת דגל אמריקני כי אמריקה לא הכריזה מלחמה על תורכיה, אלא תחת דגל בריטי, כאשר יעץ לנו הנשיא וילסון, ושנינו חזרנו לארץ בגדודים היהודיים – הצבא היהודי הראשון בימינו.

מאז הלכתי לאמריקה כמה וכמה פעמים, - תחילה בשליחות הסתדרות העובדים, אחר-כך בשליחות ההנהלה הציונית, כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.

שלושה ביקורים בתקופה האחרונה יש להם מגע ישר עם חג העצמאות. לפני עשר שנים, במלחמת העולם השניה, הלכתי לאמריקה לגייס את התנועה הציונית והיהדות לתביעת מדינה יהודית. בהתחלה נתקלתי באי-הבנה מצד כמה מנהיגים ציונים, אולם לבסוף קיבלו כל הציונים תכנית זו, ובעזרת ידידי המנוח סטיפן ווייז ז"ל כינסתי ועידה כל-ציונית במלון “בילטמור” בניו-יורק, ובה נתקבלה פה אחד תכנית המדינה. באתי בדברים גם עם לא-ציונים, והמנוח מוריס ורטהיים, נשיא הוועד היהודי האמריקני, והשופט סם רוזנמן, יועצו של הנשיא וילסון, תמכו אף הם בהקמת מדינה יהודית.

הביקור השני שיש לו קשר אמיץ עם חג העצמאות היה לפני שש שנים – ביולי 1945, בגמר המלחמה באירופה, כינסתי מספר ידידים מכל קצות אמריקה וקנדה ואמרתי להם שיתכן שבזמן הקרוב נעמוד בפני מלחמת הערבים בישוב – ועלינו להתכונן בהקמת תעשיה צבאית משלנו. כל המוזמנים נענו לדבר בנאמנות רבה. הוזמן מהארץ המהנדס סלווין והוא ריכז את הפעולה, שמילאה תפקיד חיוני במלחמת השחרור. לא הגיע עדיין הזמן לפרסם פרטי הפעולה הזאת – אך זאת אוכל להגיד: למהנדס סלווין ולמספר ידידים בארצות-הברית וקנדה, ששמותיהם עוד לא נודעו, יש זכות היסטורית גדולה בנצחונות צה"ל.

ביקורי האחרון באמריקה היה לפני ארבע שנים, במאי 1947, כשהופעתי בפני עצרת האו"מ המיוחדת שכונסה על-ידי הממשלה הבריטית לטפל בשאלת ארץ-ישראל.

על תכלית נסיעתי לאמריקה הפעם – מוטב שאספר לאחר שובי ארצה.

ובצאתי, אני שולח ברכת-פרידה לכל העם אשר בציון, ובמיוחד לחיילי צבא-הגנה לישראל, ליחידות נח"ל וחיל-המלואים ולשש מאות אלף העולים שזכו להגיע למדינת ישראל המחודשת.

ב' באייר תשי"א – 8 במאי 1951

¹

בשדה התעופה בוושינגטון

זהו ביקורי הראשון בכהונתי הרשמית באיזו ארץ שהיא, ואני נרגש מהזכות הגדולה לדרוך על אדמת ארצות־הברית כראש־הממשלה הראשון בישראל. בערב יום העצמאות השלישי של מדינת ישראל אני מביא לעם האמריקני ברכתו הנאמנה של עם ישראל, ואני מביע הכרת־תודתי על האהדה המתמדת של אמריקה למפעל תקומתנו ותחייתנו.

ההיסטוריה החדישה של עם ישראל וההיסטוריה הקדומה של ארצות־הברית יש ביניהן דמיון רב. רוח החלוציות היתה נחלת שני העמים שלנו. גדולתכם היא פרי הירושה של המאבק, העמל והמאמצים הנאמנים של החלוצים המעפילים אשר גילו ופיתחו היבשת הגדולה הזאת, כבשו אוצרות הטבע והיפרו מרחבים עצומים. פתחתם שעריכם למהגרים מכל הארצות ומיזגתם אותם לאומה מאוחדת בת חורין; יצרתם תרבות חדשה ועיצבתם עולם חדש. הענקתם לעולם הישן תקווה חדשה.

אנחנו בישראל עודנו עומדים בשלב החלוציות. מטרתנו המַנחה היא להבטיח מולדת לכל היהודים הבאים לחופי ארצנו למצוא חירות ועצמאות, ומשום כך גם אנו פתחנו השערים לרווחה. בשלוש שנות קוממיותנו נצטרפו אלינו קרוב לשש־מאות אלף עולים, וכמעט שהוכפל מספר אוכלוסינו. גם אנו עומדים בהקמת הריסות האדמה הנשַמה, ואנו מפריחים שטחים שהיו עזובים ושוממים מאות בשנים; – אנו מוכיחים לכל המזרח הקרוב יעילות הדמוקראטיה כשיטת ממשלה וכמכשיר לקידמת האומות ולרווחת היחיד. אנו מוכנים להגן בכל זמן על החירות האנושית במלוא יכולתנו.

אתם תרמתם לתרבות החדישה שתי תרומות חיוניות: חירות דמוקראטית וכושר טכנולוגי. מתוך שימוש יעיל בשני המכשירים האלה הבטחתם לעצמכם רמת־חיים גבוהה שלא ידע לפניכם המין האנושי. המשימה שישראל הציגה לעצמה היא להגיע לאותה המטרה בשני הדרכים ההם.

הידידות בין הקהיליה הגדולה שלכם, רבת שטח ואוכלוסין, עשירת אוצרות ונסיון, ובין הדמוקראטיה הצעירה מאוד והקטנה לאין־ערוך בשטחה, שאני מייצג כאן, יש לה שרשים עמוקים בירושה רוחנית משותפת. ידידות זו טופחה בתמידות במשך עשרות בשנים על־ידי מנהיגי אמריקה אשר גילו ענין רב בתקוות־העולם של עמנו לתקומת ישראל. זו קיבלה חיזוק רב בעזרה שלא־תישכח של הנשיא טרומן, הממשלה והעם בארצות־הברית בשלבים המכריעים של התקומה. זו נתחשלה מאז תקומת ישראל כמדינה עצמאית בדבקות משותפת בעקרונות הדימוקרטיה והשלום תחת הדגל של האומות המאוחדות.

מלחמתנו לקוממיות, אשר ניטשה לאחר שששת מיליונים של עמנו נרצחו על־ידי הנאצים, הוכיחה שוב, כי דבר הצדק הנישא בידים אמונות סופו לנצח.

ברצוננו לתקומה ולגאולה פעמו חזון נביאינו ומורשת עברנו הקדום, אשר טבעו את האדם בצלם אלהים, ציוו עליו לאהוב לרעו כמוהו והדריכו אותו ללכת תמים ולפעול צדק.

כאלפיים שנה היינו מנותקים מארץ מכורתנו, אך אף פעם לא נתערערה תוחלתנו לשוב למולדת. שבנו – והרינו בונים הריסות ציון. זכותנו לעצמאות אושרה גם על־ידי האומות־המאוחדות. אבל זו נתקפה על־ידי שכנינו והוטל עלינו להגן עליה. עמדנו במבחן הקרבות. אנו שקועים עכשיו במפעל יצירה, אשר יתבע מאתנו כל מאמצינו לאורך ימים. אנו רוצים להחזיר עטרת הדרה של הארץ הקדושה לישנה, ולהקים תרבות חפשית ודימוקרטית שתהא ראויה לנביאינו הקדומים ותתבצר על הכיבושים החדישים ביותר של המדע בימינו.

אנו מאמינים בכנות ובענווה, כי בעבודה יוצרת ובנאמנות לחירות ולשלום נאַמת את הבטחון, שכל אנשי הרצון־הטוב בעולם שמו בעתידנו.

¹

במועדון העתונאים הלאומי בוושינגטון

אדוני היו"ר, אורחים יקרים –

אני אסיר תודה על קבלת הפנים הנלבבת שניתנה לי על־ידי ציבור חשוב זה ממועדון העתונאים הלאומי המייצג את העתונות ודעת הקהל החפשית בארצות־הברית. אין לי, רבותי, כל ספק שהבעת הכבוד שלכם נועדה בעצם לעם ישראל, אשר תקומתו הממלכתית בשלוש השנים האחרונות מהווה מאורע יחיד במינו בתולדות העמים.

תקופתנו החדשה ראתה תקומתן של הרבה מדינות חדשות, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש. רבות מאלה, כגון המדינות במחצית העולם האמריקנית וכמה מהדומיניונים הבריטיים, צמחו מתוך הגירת־עמים לארצות שנתגלו מחדש. לאחר שעמים אלה נתבגרו ועמדו על כוחם, ­– פרקו מעל עצמם עול הארצות, שמהן באו או שלהן היו כפופים, ויצאו לרשות עצמם.

סוג שני של מדינות חדשות כולל אותן הארצות שהיו לפנים עצמאיות, אבל במשך הזמן נכבשו ונכנעו לשליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן ואם לרגל מלחמות שכנים, שהביאו לידי תבוסת כובשיהן, כאשר קרה הדבר לכמה אומות בבאלקאנים ובמזרח אירופה ובמרכזה.

תקומת ישראל אינה דומה לאף אחד משני התהליכים ההיסטוריים האלה. ארץ־ישראל אינה אדמה שנתגלתה מחדש. היא אחת מהארצות העתיקות ביותר בתבל. קורותיה נודעות זה כארבעת אלפים שנה, ובמשך חלק גדול של תקופה זו תפסה מקום מרכזי בתולדות האנושות.

המאורעות הגדולים שאירעו בתוך תחומיה חיים עדיין בזכרון העם היהודי, וגם היו במידה רבה לנחלת העולם הנוצרי.

כמו כן אין ישראל שייכת לסוג השני של מדינות משוחררות, ששבו לעמוד ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד. העם אשר הקים את מדינת ישראל היה מנותק מהארץ קרוב לאלפיים שנה. והוא נפוץ בקרב כל עמי תבל, כשהוא נודד מארץ לארץ. אם כי ארץ־ישראל לא היתה כמעט אף פעם בלי ישוב יהודי, הרי תנועת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת המדינה, החלה בעצם לפני זמן לא כה רב, לפני כשבעים שנה.

יחוּד תקומתה של מדינת ישראל הוא פרי יחודו של עם ישראל. בנעורי אומתנו, למעלה מלפני שלושת אלפים שנה, התחוללו שלושה מאורעות אשר הטביעו חותמם על העם היהודי ועיצבו דמותו לנצח.

המאורע הראשון היה – יציאת מצרים, היציאה משעבוד לחירות, ועד היום הזה, זה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, אנו היהודים בכל העולם, החדש והישן, חוגגים בכל שנה יציאת מצרים כחג חירותנו. המאורע השני היה מעמד הר סיני ומתן התורה בדרכנו לארץ היעודה.

שום ספר אחר לא מילא תפקיד כזה בחיי העמים כאשר עשה זאת ספר־הספרים בחיי העם היהודי, ועל־ידי כך גם בחיי העמים הנוצרים והמוסלמים. ספר זה הנחיל למין האנושי יעודים מוסריים עליונים אשר טרם נתקיימו בשלימותם עד היום הזה, אבל שלום האדם עלי חלד לא יכּון והעמים לא ידעו שלו, כל עוד יעודים אלה לא ידריכו הליכות אנוש, ולא יכוונו יחסי עמים.

והמאורע השלישי אשר עיצב דמותו וגורלו של עמנו היה – היאחזנו בארץ היעודה. ארץ קטנה זו שנקראה בפי היוונים והגויים האחרים בשם פלשתינה, והיהודים קראו לה למעלה משלושת אלפים שנה בשם ארץ־ישראל, יש לה שתי סגולות מיוחדות ורבות־משמעות: היא שוכנת על צומת שלוש יבשות של העולם הישן (אירופה, אסיה ואפריקה). ומבנָה הטופוגרפי והגיאולוגי היחיד במינו מגוון במידה יוצאת מן הכלל אקלימה, טבעה ונופה.

הספר והארץ נתמזגו בחיי העם היהודי ובנפשו במידה כזו שלא ידעו אף ספר אחר או ארץ אחרת. התמזגות זו עמדה לעם היהודי במאות־השנים הרבות של גלותו. בבל ורומא ניתקו בזו אחר זו את היהודים מארצם, והגלות השניה נמשכה למעלה מאלף ושמונה מאות שנה; אולם הספר שליווה את העם היהודי בכל נדודיו שמר בלבו על זכר הארץ וקיים בנפשו חזון התקומה, היהודים לא שכחו אף פעם דברי הנביא יחזקאל “וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׁרָאֵל” (י"א 17) הספר הזה לימד את בני ישראל שלא יכּנעו לכוח ושלטון שאינו מיוסד על צדק אלא על אלמות בלבד. הוא חינך אותם לא להתיאש מתוחלת הגאולה, גם אם יוצפו גלי פורעניות.

מעטות הארצות שראו בתוכן כל כך הרבה כובשים זרים, כאשר ראתה ארץ־ישראל; מצרים ואשור, בבל ופרס, יוון ורומא, ביצנץ וערב, נוסעי הצלב והסלג’וקים, העותומנים והממלוכים – כולן נלחמו על השלטון בארץ הקדושה, אבל אף אחד מהעמים האלה לא קשר גורלו ההיסטורי עם ארץ־ישראל.

ועם ישראל, לאחר נדודי אלפי שנה, חזר לארצו. אם כי מאות בשנים היו היהודים יושבי ערים וגמולים מעבודה, היו שבי־ציון חוזרים קודם־כל לאדמה ולעבודה, ועדיין הם בונים כפרים וערים בזיעת אפם. במקום הלשונות הזרות אשר קלטו בארצות נדודיהם, הם החיו בפיהם לשונם העברית העתיקה, לשון ספר הספרים. תחיית לשון קדומים, שלא היתה מדוברת מאות בשנים, בפי העם השב למולדתו העתיקה, היא קו שני יחיד במינו בתקומת ישראל.

אלה הם כמה מסימניה של תקומת ישראל.

אנו חוגגים השבוע יום עצמאותה של מדינה צעירה, בת שלוש, שהוקמה מחדש על־ידי אחד העמים העתיקים בעולם.

תשעים שנה לפני הקמת ישראל אמר יהודי גדול באמריקה, שנולד מיד אחרי מלמת השחרור שלכם, המיור מרדכי עמנואל נח: “אנחנו נשוב לציון כאשר יצאנו אותה, ונשיב אתנו את האמונה אשר הבאנו משם”. הדברים נאמרו בשנת 1824. שמונה שנים לפני כן, בשנת 1816, כמאה שנה לפני הצהרת בלפור, כתב הנשיא השני של ארצות־הברית, יוחנן אדמס, הדברים האלה: “רוצה אני כי העם היהודי יקום ביהודה כאומה עצמאית, ובראשה ממשלה יהודית”. אין ספק שהדי הנבואה התנ"כית בקעו מחדש גם בדברי המיור היהודי הראשון בצבא האמריקני וגם בדברי הנשיא השני של ארצות הברית. כי בלב חלוצי אמריקה הראשונים, שבּנו ארצם רחבת־הידים, פעם רוח נביאי ישראל וכתבי־הקודש העבריים, רוח האהבה, החירות והצדק והרצון לעזור לכל המדוכאים והנענים.

מסורת אמריקנית זו של אהדה לשיבת ציון לא נפסקה אף פעם. הצהרת בלפור בשנת 1917 ניתנה מתוך שיתוף פעולה אמיץ של הנשיא וילסון.

בשנת 1922 הביע הקונגרס האמריקני פה אחד אהדתו “לשאיפות העם היהודי לחידוש ביתו הלאומי”. וכשנוסדה מדינת ישראל ב־14 במאי 1948 היה הנשיא טרומן הראשון שהכיר במדינה בשם ארצות־הברית.

וכאדם שזכה לפני שלוש שנים להכריז על עצמאות ישראל בארצו, אני מאושר להשתמש בהזדמנות של ביקורי בארצכם כראש הממשלה בישראל, למסור על ידכם, נציגי העתונות של ארצות־הברית, רגשי התודה שרוחש עם ישראל לאומה האמריקנית על העזרה המתמדת שנתנה לו במאבקו לקוממיות. עזרה זו יש לה שרשים עמוקים במסורת רוחנית משותפת וגם באופי החלוצי של מאבקכם להפריח ארצכם הרחבה, מאמץ דומה במהותו למאבק החלוצי שלנו לקומם הריסות ארצנו הקטנה והקדומה.

יחסי שתי הארצות בנויים גם על אדיקותנו המשותפת במשטר של חירות ודימוקרטיה, משטר המושרש במסורת ובאורח־החיים המדיני של עמכם ומחוזק על־ידי נכונותכם המרחיקה ראות להגיש עזרה לכל שאר הארצות הדמוקראטיות הזקוקות לעזרה זו למען קיום החירות בארצם.

בשלוש שנות קיומנו כאומה עצמאית ניטשה עלינו מלחמה על־ידי שכנינו – וניצחנו; כוונו אשיות המדינה ושירותיה; והעלינו ארצה כשש מאות אלף עולים.

אלו היו ראשי פעולתנו, אשר בוצעו במהפכה קונסטרוקטיבית שאין דומה לה, כמדומני, בתקופת־זמן כל קצרה ובארץ כה קטנה.

רמת העליה בשלוש שנים אלה לפי קנה מידה אמריקני פירושה כניסה של 120,000,000 איש.

יישבנו והפרחנו אדמות הרוסות ושוממות, השקינו אדמות שהיו צחיחות, וגילינו מים בערבות המדבר. הקימונו קרוב לשלוש מאות כפרים חדשים. הנחנו יסודות לערים חדשות, וערים ועיירות קיימות הורחבו בממַדים לא־קטנים.

פיתחנו התעשיה, הגדלנו הבנין והשיכון, וקידמנו התחבורה ביבשה, בים ובאוויר, וכל שאר ענפי הכלכלה.

לא שיקולים כלכליים בלבד מכוונים את מדיניותנו. ממשלתנו הקדישה תשומת־לב רבה לקידמה החברתית, החינוכית והתרבותית של עמנו. ותמורה עמוקה בחיי הארץ והעם מתחוללת לעינינו. ענו ממַזגים גלויות שנתכנסו מכל קצוות תבל ביחידה לאומית בת־חורין מושתתת על תרבות עתיקה שקמה לתחיה כשהיא סופגת לתוכה כל כיבושי המדע והרוח של זמננו החדש.

קיבלנו עזרה ניכרת מאחינו בתפוצות, וקודם כל מיהודי אמריקה. ולא רק בקליטת העולים אלא גם בהשקעה במפעלי־ייצור. נסתייענו במלווה של 135,000,000 דולר מבנק ליצוא ויבוא של ארצות־הברית לשם רכישת מכונות וציוד לחקלאות ותעשיה. אנו מעריכים את העזרה הזאת לא רק לגופה, אלא גם כאות לאֵמון בעתידה הכלכלי של ישראל, וכסימן לאפשרויות ההשקעה במשק הישראלי.

מלאכתנו לא נעשתה בלי קשיים חמורים. המאמץ הטיל על עמנו מעמסה כבדה, והוא לא נרתע. הוא גילה נכונות לשאת הנטל ולחיות במשטר של צנע חמור, הוא עשה זאת מתוך הכרה שקליטת העולים, או בלשנוננו העברית – קיבוץ הגלויות, היא המשימה הראשית אשר לשמה נוסדה מדינת ישראל. התוחלת לשיבת ציון היתה חיה בלב העם היהודי בגולה, במשך אלפי שנה. כשחיות־הטרף הנאציות השמידו שליש של עמנו – היתה תוחלת זו לפיד־הנחמה היחיד לשארית הפליטה. בכל מאבקינו הקשים בארץ ינקנו ממקור התוחלת הזאת את הכוח לעמוד במערכה, וכששכנינו הערבים עמדו עלינו לכלותינו – עמדה לנו ההכרה שאנו נלחמים לא על קיומנו אנו בלבד, – אלא על תקוות העם היהודי כולו.

קיומם של קיבוצי יהודים בכמה מארצות אירופה הולך ומתערער. יהודי עיראק – חייהם בסכנה, ובכל שאר ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית מתקדרים עננים שחורים על פני ראשי בני עמנו. וכל עוד יש יהודים החרדים לעתידם, הנטולים חופש ובטחון בארצות בתוכן הם יושבים או שרוצים לשתף גורלם עם בני עמם הבונים במולדתם העתיקה חיי העצמאות והתרבות העברית, – שערי ישראל יהיו פתוחים לרווחה.

אנו מצפים לישוב של שני מיליונים בתום ארבע שנים. הבעיות הכרוכות בגידול אוכלוסין בממַדים כאלה יובנו בנקל. רק מעטים מבין העולים יש להם הון כלשהו. הם באים מחמישים וכמה ארצות. רובם באים ממרכזי דיכוי ושעבוד ועוני רוחני וחמרי. כל אלה יש לקלוט לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וחינוכית. מיזוג הגלויות מחייב מאמץ לא פחות מקיבוץ הגלויות.

למען קליטת העולים והגנתם עלינו להפריח שממות הארץ. הנגב הריק והשומם תופס יותר ממחצית המדינה. – עלינו להכשירו להתישבות חדשה. האדמה הפוריה בצפון הארץ נגועה ביצות וקדחת לרגל מי החולה, – עלינו לנקז ולייבש שטח זה. עלינו לבצע מפעלי השקאה ויצירת כוח, ועלינו לחשוף אוצרות המתכת הספונים בתוך האדמה והימים ולנצלם ולפתחם.

ובעוד אנו מרכזים מאמצינו בקליטת עליה ובפיתוח הארץ, – אין אנו רשאים להתעלם מצרכי הבטחון, ועלינו לחזק בלי־הרף כוננותנו הצבאית. במתיחות הרבה השוררת במזרח התיכון ובעולם, – עלינו להיות מוכנים לכל רגע. עשינו משהו בשטח זה, ואנו עכשיו חזקים לפחות פי־שנים מאשר היינו בזמן מלחמת שחרוררנו. אבל זה מטיל עלינו מעמסה כבדה ומפחית את יכלתנו בשטח הפיתוח והקליטה.

בארבע השנים הבאות אנו מתכוננים להקים עוד חמש מאות כפרים נוספים, ולבנות כרבע מיליון יחידות־שיכון – לעולים ולישוב הוותיק, המתרבה אף הוא. למטרה זו עיבדנו תכנית פיתוח המחייבת גיוס של ביליון וחצי דולר במשך שלוש השנים הקרובות. מדינת ישראל עצמה תגייס שליש הסכום הנדרש. שני שלישים אנו מקווים להשיג מאחינו ומידידינו בעולם, ובראש ובראשונה בארצות־הברית – במגבית, במלווה, בהשקעות פרטיות, בעזרה ממשלתית. אם נצליח לגייס סכומים אלה, אנו מקווים שמקץ שלוש שנים נוכל לקלוט זרם העולים כגוף נושא את עצמו ונצעיד את משק מדינתנו לקראת עצמאות כלכלית.

כאשר אמרתי קודם, – ישראל שוכנת בצומת שלוש יבשות והיא משמשת גשר בין המזרח ובין המערב, וגורלה של מדינתנו הצעירה קשור במידה רבה בשמירת השלום ובחיזוק הדמוקראטיה בעולם.

בסביבה בה אנו חיים – חיי שכנינו לקויים מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית, והדמוקראטיה בתוכם היא עדיין נטע זר. התבצרותה של מדינת ישראל כמדינה תרבותית, דמוקראטית ושוחרת שלום וקידמה, תשמש מופת ודוגמה מחנכת לכל שכניה. ובעצם הצלחת מפעלנו ובחיזוקה של ישראל יש תרומה וערובה לביצור החירות והדמוקראטיה ולהצעדת הקידמה החברתית והתרבותית בקרב עמי המזרח התיכון.

היינו תמיד עם קטן, אבל כשרו של עם ליצירה רוחנית, מדעית ומוסרית ולהשפעתו המחנכת על עמים אחרים אינו מותנה בכמותו בלבד. והראיה לכך – ישראל ויוון בימי קדם.

כיום, לאחר אלפי שנות סבל ונדודים, שבנו סוף סוף לנחלת אבותינו, ורצוננו אדיר להיות נאמנים למורשת הרוח הגדולה של עברנו. אנו נתמוך במיטב יכלתנו בכל נסיון לחזק את השלום בעולם ולמנוע מעשי תוקפנות; נעזור בכל צעד שיגביר הבנה הדדית בין האומות ויבטיח שוויון העמים. כעם חפשי ורבוני אנו דוגלים במטרות השלום והשיתוף הבינלאומי של האומות המאוחדות. אנו שותפים לכל אלה המתנגדים לשעבוד רוח האדם וגופו, ונלך יד ביד עם כל המאמינים כמונו בחזון נביאינו, שיום יבוא והאנשׁים יכתתו חרבותם לאתים ו“לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב. וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

¹

כ“א באייר תשי”א – 16 במאי 1951

שיחה באוניברסיטה על שם ברנדייס, בוואלטאק, מסצ’וסטס

אדוני הנשיא, רבותי הפרופסורים, חברי הסטודנטים!

צר לי מאוד שבביקורי זה הקצר בארצות־הברית אני עסוק בעיקר בשיחות מדיניות וכספיות. אילו היתה הברירה בידי, הייתי מקדיש רוב זמני לפגישות עם הנוער ואנשי־הרוח שבארץ זו, באשר אמונתי חזקה כי לישראל הצעירה יש משהו לתת להם וכן גם יש לנוער האינטלקטואלי משהו לתת לישראל. טיבו של המשהו אנסה לברר בהערותי הקצרות:

ההיסטוריה משמשת כמכשיר להסביר את ההווה על־ידי העבר. נראה לי שאפשר גם להסביר את העבר על־ידי ההווה. ותקומת מדינת ישראל היא אחד מהמאורעות המופלאים השופכת אור על העבר השנוי במחלוקת.

זה כאלפיים שנה היו רבים סבורים שההיסטוריה של העם היהודי נפסקה לחלוטין; שעם חורבן הבית השני והתפשטותה של הנצרות חדל הקיום של האומה העברית כאומה ולא נותרה ממנה אלא עדה דתית בלבד.

חידוש מדינת ישראל כאלף ותשע מאות שנה לאחר אבדן עצמאותה הממלכתית מוכיח בעליל כי השקפה זו היתה מוטעית ביסודה. קיומנו הלאומי לא נפסק, אם כי אבדו לנו כמה תכונות ממלכתיות. התמדת קיומנו בגולה למרות הרדיפות והפיזורים, והקמת מדינתנו בתנאים שנראו לרבים כפנטסטיים מוכיחים, לדעתי, כלל גדול בהיסטוריה האנושית, אשר עודנו שנוי במחלוקת, אבל אנו שמנו בו מבטחנו ואמונתנו. בתוקף אמונה זו התקיימנו בנכר; בתוקף אמונה זו שבנו למולדתנו הקדומה ובכוחה חידשנו קוממיותנו הממלכתית. וכלל גדול מה הוא אומר? – עליונות הרוח על הכוח הפיסי.

ואל תבינו דברי שלא כהלכה. אנו היהודים לא שללנו אף פעם צרכי־הגוף ולא זלזלנו בחשיבותו של העולם הזה. לאמיתו של דבר – בספר הספרים שלנו אין זכר כלל לעולם אחר. אנחנו לא היינו שותפים לתפיסתם של היוונים והפרסים הקדומים ואף לא להשקפתו של מייסד הפילוסופיה המודרנית, רינה דיקרט, על קיום שתי רשויות נפרדות, רשות החומר ורשות הרוח, ועל התהום העמוקה שמפרידה ביניהם. תמיד האמַנו באחדות הגוף והנשמה, וחכמינו היו אומרים: “אם אין קמח – אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח”. אין להפריד בין הרוח ובין החומר. שלא ככמה דתות אחרות, לא שללנו ערכו של העולם הזה, ולא המעטנו דמות הצרכים החמריים של בני־אדם, ולא הנחנו כלל וכלל שיש להפריד בין צרכי הגוף ובין צרכי הרוח.

אולם האמנו בעליונותם של ערכי הרוח וכוחות הרוח, ואמונתנו זו לבשה פעם צורה דתית, פעם צורה מוסרית, פעם צורה שכלית גרידא.

בימי קדם היתה אמונה זו חלק מתפיסתנו הדתית, באשר כל חיינו אז לבשו צורה דתית. בימי הביניים ניתן לאמונה זו ביטוי פילוסופי־מיטאפיסי, ובימינו אלה קיבלה ביסוס מדעי, וביטויה העליון הוא תורת איינשטיין שהרס לגמרי את המחיצה בין חומר ואנרגיה.

ובעוד שאנו מניחים כי החומר והרוח מהווים אחדות פנימית ואינם ניתנים להפרדה, אנו מאמינים שערכי הרוח כוחם יפה, ואין אתה יכול לדכאם ולנצחם בכוח גופני בלבד. זוהי אולי משמעותה הכוללת של ההיסטוריה היהודית מאז ועד היום הזה.

נגזר עלינו מטעם ההיסטוריה להיות עם קטן, וגזר־דין זה לא ישתנה. עלה בגורלנו לשכון בין ממלכות אדירות וגדולות. בראשית ימינו – בין ממלכת מצרים ובבל, אשר עלו עלינו לא בעשרם, מספרם וכוחם הצבאי בלבד, אלא במידה ידועה גם בתרבותם, והם הניחו היסוד, זמן רב לפני היוונים, לכמה מענפי המדע, כגון: כימיה, אסטרונומיה, רפואה, גיאומטריה ועוד. וגם יצרו יצירות ספרותיות ואומנותיות רבות ערך; והוטל עלינו להתגונן לא רק בפני כוחם הצבאי העליון, אשר ניסה לכבוש ולשעבד אותנו, אלא גם בפני תרבותם העשירה. ואם היה לנו יתרון כלפי שתי שכנות אדירות אלה, – הרי זה בזיקתנו לערכי הרוח.

אנו הכרזנו ראשונים על שוויון בני האדם וקדושת החיים, כי האמנו שהאדם נברא בצלם אלהים. הכלל הגדול ביהדות ותמצית תורתנו היא המצווה: “ואהבת לרעך כמוך”. אם כי המצרים העבידו אותנו בפרך נאמר לנו: “לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו”.

כשנתאחדו כל שבטי ישראל תחת המלכים הראשונים – היה כל העולם העתיק נתון לעריצות המלכים, והמלך היה נחשב ליצור עליון, אלוהי, מקוּדש, שאין להרהר אחרי מעשיו ואין לחלוק על דבריו. המפואר והגדול במלכי ישראל היה דוד המלך, ובתנ"ך שלנו נמצא הסיפור המופלא על גבורת־רוחו של נתן, אשר לאחר שמעו המעשה הרע של דוד המלך עם אוריה החתי, בא למלך וסיפר לו על שני האנשים שהיו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. “וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ”, – “וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן: חַי־ה', כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת”. ונתן הנביא לבש עוז ואמר למלך: “אַתָּה הָאִישׁ.” איני יודע עוד סיפור כזה בדברי ימי העמים הקדומים.

אמונה זו בעליונות הרוח היא שעשתה את עמנו לעם עולם.

לא תמיד יכולנו לעמוד בפני אויבינו החזקים – בכוחנו הצבאי. אחרי מלחמות רבות החריבו הבבלים את עצמאותנו והגלו אותנו מעל אדמתנו. עמים רבים איבדו עצמאותם – אבל אנו היינו העם האחד אשר מאן להיכנע, גם לאחר שנוצח, ועמדנו במרדנו, ומרדנו עמד לנו.

לאחר תקופה קצרה בגלות בבל – שבנו לארצנו. לא כולם שבו. אבל השבים הניחו היסוד לבית השני, ולאחר תקופה קצרה של חירות ועצמאות יחסית תחת שלטונה של פרס, אשר התיחסה בסובלנות למנהגים ולדתות של העמים הכפופים לה, נאלצנו שוב לעמוד בפני כוחות שראו את עצמם, לא בלי יסוד, עולים עלינו לא רק מבחינה פיסית אלא גם תרבותית. היה זה בתקופה ההלניסטית, לאחר מות אלכסנדר הגדול. היוונים רצו להטיל מרוּתם המדינית והרוחנית עלינו, כי הם האמינו שהם העם הנבחר, ונימוקם אתם. ההיסטוריה לא ידעה עדיין תרבות יותר פורחת ומגוונת בכל ענפי המדע, הפילוסופיה, השירה והאמנות מזו שנוצרה על־ידי יוון. אולם עמנו סרב להתבטל, באשר הכריעה בחייו הזיקה לערכי־הרוח שלא נמצאו אף בתרבות הרמה של יוון.

מלחמת המקבים ביוונים לא היתה צבאית בלבד. זו היתה היאבקות דרמטית בין שתי תרבויות גדולות. באותה מלחמה יצאנו וידנו על העליונה, אם כי נצחוננו לא האריך ימים; היינו כמקודם עם קטן, ולאחר זמן לא־רב הוטלה עלינו מרותה העליונה של האימפריה העצומה ביותר בימי קדם, האימפריה הרומית. ושוב נאלצנו להילחם, והפעם נוצחנו. הפסדנו את עצמאותנו, אולם כמקודם סירבנו להיכנע ולא קבלנו על עצמנו את הדין כמנוצחים. זיקתנו העקשנית לערכי הרוח שלנו לא נתרופפה, על אף התבוסה המדינית ועל אף הלחץ החיצוני. ושוב היינו צריכים לעמוד בפני כוח רוחני גדול שקם כצר לנו – מתוכנו ובארצנו. דת נצרת כבשה בתקופה קצרה בערך את כל עמי אירופה, ורק אנו עמדנו בסירובנו ולא קיבלנו על עצמנו את הדת המנצחת, ושילמנו מחיר יקר על סירובנו. היהודים הועלו על הגרדום בכמה ארצות, – ולא נכנעו לכלל המקובל בימים ההם: למי השלטון – לו הדת.

נחרץ היה בלבנו שרק אנו בעצמנו קובעים במה אנו מאמינים ומה הם הערכים היקרים גם מנפשנו.

אותו דבר אירע שוב כשקם נביא חדש במדבר ערב, בו ישבו שבטים רבים מישראל. כל שבטי ערב נכנעו לנביא החדש וקיבלו את תורתו, רק היהודים סרבו ללכת אחריו – בחינת יהרג ואל יעבור, רבים משבטי היהודים הוגרו לפי חרב, רבים גורשו מארץ ערב. הדת החדשה נפוצה עד מהרה בכל ארצות הקדם. העם היחיד שלא רצה לקבל את הדת החדשה היה העם היהודי.

במבחנים מרים כאלה עברו עלינו מאות שנים בגולה, עד שבאה עלינו, בתקופתנו אנו, השואה הגדולה ביותר. נרצח העם היהודי באירופה. ששה מיליונים יהודים נשמדו על־ידי הנאצים ועוזריהם. אבל גם המיליונים מתו באמונתם שעם ישראל יחיה ויגאֵל. ואמונתם באה: קמה מדינת ישראל. בכל ההיסטוריה האנושית אין למצוא הוכחה ניצחת יותר לעליונות הרוח מאשר בתקומת ישראל לאחר אלפיים שנות גולה.

זוהי מדינה יחידה במינה. היא לא קמה כאמריקה וכדומיניונים הבריטיים, בארצות שנתגלו מחדש. כמו כן אין זו מדינה שנשתחררה מחדש לאחר תקופה ארוכה או קצרה של שעבוד זר, כמו יוון ופולין. מדינת ישראל היא פרי חזון, חזון שיבת ציון, החזון הפנטסטי ביותר שנשא עם בלבו במשך מאות בשנים. העם שהקים בימינו את מדינת ישראל היה מרוחק מארצו מרחק פיסי עשרות יובלות, אבל קיים בנפשו קשר בל ינָתק עם מולדתו הקדומה. והחזון קם. ומדינת ישראל משמשת הוכחה ניצחת לעָצמה ולעליונות של כוחות הנפש והרוח המכריעים בהיסטוריה. לכוחות אלה נֶעגן עמנו כל השנים ויעָגן להם גם בעתיד, לא מתוך ביטול הגוף וצרכי הגוף, אלא מתוך אמונה בעליונות הרוח.

מדינתנו הצעירה אמנם נתבעה מיד עם תקומתה לגלות לעולם לא עצמתה הרוחנית אלא דווקא עבודתה הצבאית.

ביום יסוד המדינה הוכרזה עליה מלחמה על־ידי כל מדינות ערב, ונאלצנו להילחם באויבים העולים עלינו במספרם ובכוחם הפיסי. ובמלחמה זו גופה הוכחנו שוב העליונות הרוח. כי ניצחנו המעטים את המרובים, – מספר הערבים היה פי ארבעים ממספרנו, וניצחנו בכוח החזון אשר פָעם בלב לוחמינו, חזון אחרית־הימים, שירשנו מגדולי הרוח אשר בהיסטוריה האנושית, מנביאי ישראל.

עם גמר המלחמה ניגשנו להניח את היסודות של מדינתנו – וראשית פעולתנו היתה קיבוץ גלויות. פתחנו לרווחה את השערים לכל הגלויות המרודות, הפנינו את העולים לאדמה ולעבודה, התחלנו במפעלי פיתוח גדולים בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, בבנין; הקימונו צי ימי וכוח אווירי, חיזקנו צבאנו, ועוד רבה המלאכה אשר לפנינו, אולם מבחננו האמיתי יהיה מבחן הרוח.

אנחנו היהודים הננו מהעמים המעטים בעולם אשר במשך אלפיים שנה ויותר דאג לחינוך כללי לבניו, גם בהיותו מחוסר מדינה ובהיותו נודד מארץ לארץ. היהודי חסך לחמו מפיו למען יוכל לחנך את בניו, ולא לחינם קראו לנו בשם “עם הספר”.

ושבנו לארצנו לא רק להקים ממשלה שלנו, משק שלנו, צבא שלנו ולקיים עצמאותנו הממלכתית. יעוד יהודי ואנושי גדול נשאנו בנפשנו בשובנו לארץ ובחדשנו המדינה. חזון הנביאים פעם בלב עמנו בכל תקופת קיומו, ובארץ הנביאים שוּמה עלינו להפוך חזון זה למציאות חיה. אנו מאמינים שיש בידינו להראות לעולם דוּגמה ומופת של עם עורך חייו ללא תחרות, ללא ניצול, ללא דיכוי ומשטמה, ונוהג לפי העקרון של עזרה הדדית ואחווה.

עם קטן אנחנו, היינו ונהיה, ומבחינה כלכלית וצבאית לא נשתווה אף פעם ואין אנו שואפים להשתוות לאדירי עולם ותקיפיו. אולם בתחום אחד אין בדעתנו להיות פחותים ממישהו בעולם. לא אומר שנעלה על אחרים, אם כי נאמר עלינו שאנו העם הנבחר. נדמה לי שכל עם מבחינה ידועה הוא עם נבחר. כל עם יש לו סגולה חשובה משלו, ויש בידו לתרום משהו מיוחד לאוצר האנושי, ועלינו היהודים להיות מצניעי־לכת ולא לבקש לעמנו עטרת העליונות. אולם יש לנו, ומן הדין שתהיה לנו “אמביציה” אחת, והיא – שלא ניפול משום עם אחר בעולם בעושר תרבותי, בגודל רוחני, בכושר המדע, האמנות, בנכסי הרוח ובערכיו.

ובעוד שבתקופה הראשונה לקיומנו הממלכתי המחודש עלינו להתרכז בהגברת הבטחון ובהנחת היסודות החמריים של מדינתנו, הרי אנו מאמינים, שבעתיד הקרוב, כשאָשיות עצמאותנו יתבצרו והמדינה תשכון לבטח, יהיה לאֵל ידינו להקדיש רוב מאמצינו ומיטב כשרוננו, הכשרון היהודי המבורך, לבנות תרבות־רוח עשירה ונעלה. ובזאת אנו ניזקק לכם.

רצה הגורל, והמאורע המשיחי, – אני מרשה לעצמי להשתמש בתואר נורא־הוד זה, – של חידוש המדינה היהודית, אירע בזמן ששליש מעמנו הושמד, ורוב שארית יהודי אירופה כלוּא בגלותו ואין יוצא, והגלויות המתכנסות עכשיו במולדת המשוחררת הן הגלויות המרודות והנחשלות ביותר, רובן בארצות הקדם והאיסלם, מקום שם נדכאו מאות בשנים ונעשקו מאפשרויות חינוך והשכלה. ואנו מרגישים מחסור מעיק ומדאיג של אנשי השכלה ומדע, מומחים ובעלי־מקצוע, מהנדסים ורופאים, מורים ואחיות, מוסמכים לפיסיקה וחימיה ודומיהם. ואני מעז לחשוב שבארץ זו של חירות ושפע ישנם רבים מהסוגים הנזכרים, אשר ימָשכו בעבותות אהבה וקסם אחרי ההרפתקה היוצרת הגדולה, היחידה אולי במינה בהיסטוריה, של קימום תרבות ומדינה עתיקה על בסיס כיבושי המדע והטכנולוגיה החדישים ביותר. לא לעתים קרובות נותנת ההיסטוריה הזדמנות לאנשי רוח ויצירה להקים מפעלי־בראשית ולעצב מחדש גורל ארצות ועמים. במולדת העתידה שלנו אין אנו שואפים אך ורק להחזיר עטרת־קדומים לישנה; אנו גאים על יצירתו המפוארת והנצחית של ישראל סבא שמצאה ביטויה הנשגב בספר הספרים, ואלם יצירה זו היתה חד־צדדית, וכזו הגיעה לשיא עולמי.

אולם בנדודינו מארץ לארץ במשך אלפי שנים השתלמנו גם במקצועות אחרים, ולא רק רכשנו כיבושי המדע והאמנות, אלא גם השתתפנו השתתפות חשובה ביצירתם. אין אנו נופלים היום ממי שהוא בעולם ביכולתנו המדעית, האמנותית והטכנית, ואין צורך לנקוב כאן בשמות הגאונים היהודים אשר הבהיקו ומבהיקים במאה השנים האחרונות בעולם הרוח האירופאי והאמריקני.

בשובנו הפעם לארצנו ובהקימנו מחדש תרבות העם היהודי ברשות עצמו, אנו רוצים גם לקיים היעודים המוסריים הנעלים שציוו עלינו נביאי־ישראל, וגם לשלב בחיינו החדשים הישגי המדע והאמנות של ימינו, – וזוהי התביעה והקריאה שההיסטוריה של ימינו מַפנה אליכם, צעירי ישראל וחכמי ישראל, בארץ גדולה ומפותחת זו. יש בידכם לקחת חלק במפעל הגדול שהוטל בדורנו זה על עמנו בארצו – אם בשירות חלקי של שנים אחדות, כפי שעשו רבים מביניכם, אשר השתתפו במלחמת הקוממיות ושירתו בחילות האוויר, הים והיבשה של צבא־הגנה לישראל, או מתוך הזדהות־חיים מלאה עם חלוצי מדינת ישראל ובוניה, – המנסים למזג החזון של נביאינו לאחרית־הימים עם חכמת תקופתנו וכיבושיה התרבותיים והחברתיים.

רק לעתים רחוקות בהיסטוריה ניתן לעם לעשות מה שנעשה ומה שיש לעשות בארצנו. הדבר הזה ניתן לעם האמריקני לפני כמאתים שנה – מפעל חלוצי של יצירת ארץ ותרבות חדשה. יתכן שיותר קל ונוח לאדם לחיות בעיר מפותחת ועשירה שבה הוא מוצא הכל מן המוכן, ואולי יש אנשים שאידיאל חייהם הוא ליהנות מכל משמני ארץ בלי כל טרחה ועבודה מצדם. זהו אידיאל של פארזיטים. אין, נדמה לי, אושר אנושי גדול מזה, שניתן לאדם, מאשר להתקין ולהפרות מחדש את האדמה שנותנת לחמו, לבנות את הבית בו הוא שוכן, לסלול את הדרכים בהם הוא הולך ונוסע, לייסד בתי־הספר בהם הוא ובניו מתחנכים, להעשיר את הלשון בה הוא מדבר, לכתוב ספרים בהם יהגו חבריו.

כל אחד ניהנה בקראו ספרי שכספיר, אבל אינו דומה הקורא ליוצר של הספרים האלה; וספר, ולו גם הגדול ביותר, הוא רק אחד מנכסי־הרוח היקרים לאדם עלי חלד. יצירת חיים חדשה גדולה ועשירה אף מעשיית ספרים חשובים, והרפתקה מבורכת ויקרה זו ניתנה לעם היהודי בדורנו זה. ואלה מכם המחוננים ביצר־יצירה שירגישו בקסמי הרפתקה יוצרת זו, ימָשכו אחריה בחבלי־אהבה וישתתפו אתנו בעיצוב דמותה של מדינת ישראל ותרבותה החדשה, למען תהיה לתפארת ולגאון לכל יהודי באשר הוא ולמופת ולדוגמה לעולם כולו.

כ“ג באייר תשי”א – 19 במאי 1951

בכינוס ציוני ארצות הברית, ניו יורק

לאחר שלמעשה סיימתי שליחותי הרשמית לאמריקה, הריני שמח שבמסיבה ציונית זו אוּכל לדבר לא כראש-הממשלה ולא בשם מדינת ישראל, – אלא כאחד הציונים.

עד כה נמנעתי לנגוע בשאלות השנויות במחלוקת, בין שהמחלוקת היא באמריקה ובין שהמחלוקת היא בארץ. ובשתי הארצות האלה, לאשרנו, חפשי הוא האדם לדבר ככל העולה על רוחו, והוא יכול לבקר וגם לגדף את הממשלה, שריה וראשיה. ואין להתאונן על כך שלא משתמשים אצלנו במידה גדושה בזכות זו, לצורך ושלא-לצורך. כשליח ישראל נמנעתי עד עכשיו לדבר על שאלות מפלגתיות, גם של ישראל וגם של אמריקה. וכל עוד אני אורח כאן, לא אכנס בשום שאלה אמריקנית פנימית. אבל בכינוס ציוני זה נדמה לי שמותר לי, ואולי גם רצוי, לדבר בגלוי-לב על הבעיות הציוניות. וכדי שאוכל להגיד אשר בלבי, בלא סייגים מלאכותיים, אדבר בשמי בלבד, ואחריות הדברים נופלת אך ורק עלי. איני מדבר עכשיו בשם איזה גוף או בשם איזו מפלגה.

ידעתי שיש תפיסות ציוניות שונות, ובמובן ידוע כולן מוצדקות וחוקיות. כל אחד מאתנו רשאי לקבוע לעצמו אמונתו הציונית, – וכל אחד הוא ציוני טוב אם הוא נשמע בנאמנות לתביעה הציונית כפי שהוא מבין אותה. מקורה של החובה הציונית היא לא בכפיה מן החוץ אלא בתביעה מבפנים, תביעת הלב. ואם אוֹמר לכם במלים אחדות מהי תפיסתי הציונית – אין בכוונתי לומר שהיא חובה על הכלל הציוני. אני יודע שיש תפיסות ציוניות אחרות, ואני מתיחס בכבוד לתפיסות אלה – אם בעליהן חיים על פיהן ונאמנים להן.

מיום שעמדתי על דעתי הייתי סבור שלהיות ציוני – פירושו קודם כל לחיות ולעבוד בארץ-ישראל ולקשור הגורל האישי עם גורל הארץ וגורל הגשמת הציונות. ולא רק גורלו הוא, אלא – מה שלא פחות חשוב וחיוני – גורל משפחתו וילדיו. אך בזאת התחלה בלבד של הציונות ואין היא סיומה. אין אדם גומר מצוות הציונות בהתישבותו בארץ אלא מתחיל בה – כי המצוות הציוניות הן מצוות התלויות בארץ, והאדם נקרא יום יום למלא צו הגשמת הציונות, – בכל אשר הוא עושה ובכל יחס אשר הוא קובע. העמידה המתמדת לרשות ההגשמה הציונית בלי תנאי, בלי סייג ובלי שיור, זוהי התורה הציונית, כפי שאני מבין אותה. כדי להיות ציוני – יש לחיות חיים יהודיים מלאים במולדת, בסביבה עברית, בלשון ובתרבות העברית, להשתתף יום יום בבנין המולדת, לחנך את הילדים לחיים במולדת ולבנינה, להגן עליה ולהזדהות אתה זהות מלאה ושלמה. עכשיו קוראים לתפיסה זו בשם ציונות חלוצית, אולם בימי חרפי לא היה קיים מונח זה, והתואר “חלוצי” היה מיותר. זו היתה, ועודה כיום, הציונות שלי – סתם-ציונות. וציונות זו מחייבת אותי. אולם ידעתי שיש גם תפיסה ציונית אחרת, הרואה בציונות תפיסה אידיאולוגית מסוימת על עם ישראל, הרצופה רצון אמתי וכן לעזור לבנין הארץ ולכל יהודי הרוצה לעלות ולהתישב בארץ. אף זוהי ציונות כשרה. ואני אהיה האחרון להפלות בין ציוני וציוני. אבל יש לדרוש מכל ציוני להיות נאמן לתפיסתו הציונית ולמלא החובות הציוניים, כפי שהוא מכיר בהם. וכל ציוני העושה חובתו הציונית הוא ציוני טוב.

עם הקמת המדינה אפשר היה לעורר שאלה: היש עוד צורך בתנועה ציונית? האם נתגשם החזון הציוני במדינה היהודית?

נדמה לי שי רק תשובה אחת לשאלות אלה: מדינת ישראל אינה עדיין הגשמת הציונות, ויש צורך גם עכשיו – ואולי ביתר שאת – בתנועה ציונית. עד כאן, נדמה לי, יש הסכמה כללית בתוך כל החוגים הציוניים.

אולם איני בטוח שיש גם דעה אחת בתוכנו על מקומה של המדינה ועל מקומה של התנועה הציונית לאחר קום המדינה, כי המדינה שידדה מערכות ההיסטוריה היהודית, ויש שמאורעות מהפכניים מקדימים את המחשבה.

ואתחיל מדבר שהוא ודאי מוסכם אף הוא: המדינה והציונות אינן זהות, כי המדינה היא גם יותר וגם פחות מציונות.

המדינה היא יותר מציונות. אין תקומת המדינה אך ורק פרק בתולדות התנועה הציונית, ואין היא כיבוש ונכס ציוני בלבד. היא מאורע מרכזי בחיי העם היהודי בעולם, והיא נוגעת לכל יהודי באשר הוא. זהו מפנה מכריע בהיסטוריה הארוכה שלנו. במשך כל ארבעת אלפי שנות תולדותינו לא היו לנו מאורעות רבים כמוה. בה באה ההיסטוריה היהודית על תיקונה. בה נתקיים – בראשיתו – חלום כל הדורות, ותוצאותיה יעמדו עד סוף כל הדורות, כל עוד יהיה עם יהודי. בה רואה כל יהודי, ציוני ולא-ציוני, נכס יקר ואהוב שהעשיר את חייו, שהגביה קומתו, הרים כבודו וחיזק מעמדו בעיני הגויים, והוסיף לו משהו גדול ונאצל שחסר לו – ביודעים ובלא-יודעים, – כל הימים. ואני מדבר על יהודים שאינם עומדים לעלות היום או מחר, ואין אולי בדעתם לעלות בזמן מן הזמנים לארץ. איני יודע מאורע אחד שאיחד כל כך לבות העם היהודי – כמו שאיחדה מדינת ישראל. וזוהי המעטת דמותה וסילוף הרעיון הציוני כאחד אם מישהו ינסה להפוך את המדינה לנחלת בתנועה הציונית בלבד. העם היהודי הוא יותר מהתנועה הציונית. מדינה היא הנכס הגדול ביותר שיש עכשיו לעם היהודי בכללו, מלבד היותה תקווה אישית של מאות אלפים יהודים, השואפים להיבנות במדינה ולבנותה.

אבל המדינה היא גם פחות מהציונות, באשר הציונות היא חזון, והמדינה היא עובדה. אמנם עובדה מהפכנית, דינמית ועשירת-תוצאות, אבל מוגבלת בשטח, בסמכות, ביכולת ובתנאי מציאות.

המדינה מוגבלת בשטחה, ושלטונה מצומצם בתחומים מסוימים. המדינה מדברת רק בשם תושביה, וחוקיה חלים רק עליהם. בתוך תחומיה היא ריבונית, אבל בריבונותה זו אינם משתתפים כל היהודים, אלא מיעוט לא-גדול היושב בארץ. אין סמכות המדינה חלה באיזו מידה שהיא על יהודים בחוץ-לארץ, ואין יהודים אלה יכולים להשתתף בהנהלת המדינה. כחברה באו"ם מחווה המדינה דעתה על כל הבעיות העולמיות, ואין דבר אנושי זר לה; וכל יהודי בעולם – ולא רק יהודים בלבד – רשאי לחוות דעתו על כל הנעשה בישראל. אך אין כוח וזכות למדינה לחייב מי שאינו יושב בתוכה, ואין סמכות וכוח למי שאינו חי במדינה להשתתף בהכרעותיה המדיניות והחוקיות.

אבל אין מחיצה בין מדינת ישראל ובין העם היהודי. להיפך, מדינת ישראל היא מדינה “ציונית”, זאת אומרת: היא פתוחה לכל יהודי. לכל יהודי באשר הוא יש הזכות לעלות לארץ; זכות העליה אינה תלויה בחסד המדינה, כמו בכל ארץ וארץ. אין מדינת ישראל יכולה לשלול מיהודי זכותו לעלות. זכות זו ישנה לכל יהודי באשר הוא יהודי. לשם כך הוקמה המדינה, וזהו טעם קיומה. אין מדינת ישראל מוסמכת להטיל איזו שהיא חובה על יהודי היושב במדינה אחרת, אבל היא חייבת לקיים זכותו של כל יהודי לעלות ארצה – אם היהודי רוצה בכך. בזאת שונה מדינת ישראל מכל המדינות, וזהו מובנו של חוק השבוּת – החוק היסודי העיקרי המבטא מהותה ההיסטורית המיוחדת של מדינת ישראל.

למדינת ישראל יש זיקה לעם היהודי. זיקה זו טבועה בעצם התהוותה וקיומה של מדינת ישראל, וכל יהודי בישראל יש לו זיקה כפולה: זיקה למדינה וזיקה לעם ישראל כולו. איני מדבר בשם אחרים, ודברי אינם מחייבים מישהו, ורשאים בני ארצי לחלוק עלי, אבל אני רוצה להגיד לכם, כאזרח ישראל, שזיקתי לעם ישראל קודמת לזיקתי למדינת ישראל, ובנאמנותי הכפולה – נאמנותי לעם קודמת, כי המדינה היא אמצעי לעם, ולפי שעה קלטה המדינה רק חלק קטן של העם, ואסור למצוא סיפוק במדינה כמו שהיא, אם כי זה מאות ואלפי שנים לא היתה לנו אף מדינה כזו, ויש לשמור על נכס יקר זה שיצרנו במאמצי לא-אנוש, ושהצלנו במלחמת הגבורה של הנוער שלנו, אבל המדינה אינה מטרה לעצמה, ואולי ביתר דיוק –אינה אך ורק מטרה לעצמה. היא אמצעי ומכשיר, מכשיר מרכזי ועיקרי, אם כי לא היחיד, לחזון הציוני.

ומהחזון הציוני אנו עדיין רחוקים. החזון אינו מוגבל; הוא אינו כלוא בתחומי מקום וזמן, אינו כפות למציאות קיימת, כי כל מציאות מבחינה היסטורית משתנית וחולפת. גם אנו, ברצוננו ובכוחנו, משנים אותה, וגם גורמים שאינם תלויים בנו ושאין לנו גם שליטה עליהם פועלים בלי-הרף על המציאות ומשנים אותה. ולכן מציאות קיימת אינה כובלת, אינה מגבילה ואינה מונעת חזון – אם אין הוא נמנע מתוכו. והחזון הציוני הוא יותר ממדינה זו הקיימת והגדלה. חזון הגאולה, כפי שראה אותו העם היהודי, אינו מכוון לחלק מן העם, ואינו מצטמצם אפילו בתחומי עם ישראל. גאולת ישראל משולבת בגאולת האנושות, וחזון אחרית-הימים של נביאינו היה לו אופי אוניברסלי, כלל-אנושי, מבלי להפסיד ומבלי להמעיט תכנו היהודי המיוחד.

היקום החזון הזה? מתי יקום? היקום במלואו? – אין איש מאתנו יודע או יכול לדעת, אבל אנו נכספים לו כאשר נכסף העם היהודי למשיח. חזון-הגאולה היהודי הוא חזו משיחי, ועצם הצפיה לבואו והאמונה בבואו הן כוחות מַפרים בתולדותינו, ואם אין אנו יודעים מתי יקום החזון במלואו, הרי אנו יודעים – ויש צורך שידיעה זו תמלא כל הוויתנו ותדריך אותנו לקראת העתיד – שאנו עדיין רחוקים ממלוא החזון, והעובדה שנוצרה אינה אלא התחלה; וכל עוד העם היהודי ומדינת ישראל אינם זהים – יש צורך בתנועה ציונית.

היתכן שכל העם היהודי יתרכז בציון? – אין לי ספק באפשרות הדבר, אם כי לא אקח על עצמי להגיד שהדבר בוא יבוא, שהוא מוכרח לבוא, או שהוא עשוי לבוא.

בהיסטוריה היהודית קדמה התפוצה לגולה. גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית ההשני היתה “תפוצה” יהודית במצרים, בטרם גלו היהודים לבבל. ובימי שיבת ציון הראשונה – בימי זרובבל, עזרא ונחמיה – לא כל היהודים שבו. רוב יהודי בבל נשארו במקומם. התפוצה היהודית גדלה ביחוד בימי הבית השני, ולפני חורבנו נפוצו יהודים בכל האימפריה הרומאית – באסיה, באירופה ובאפריקה. את מספר הנפוצים לפני החורבן, מעריכים בחמשה מליונים, אולי יותר ממספרם של היהודים שישבו בארץ.

ההבדל בין תפוצה ובין גולה אינו הבדל מוחלט. כל תפוצה עלולה להיפך לגולה. יהודי גרמניה במאה התשע-עשרה לא ראו עצמם בגלות, אבל מה שקרה בגרמניה אינו מוכרח לקרות בכל ארץ.

יהודי אמריקה אינם מועמדים עכשיו לעליה המונית. אם טוב הדבר או רע – הרי זו עובדה; ויש לראות עובדות כמו שהן, אם כי אנשי חזון אינם חייבים ואינם רשאים להיכנע להן ולקבלן כעובדות נצחיות. אפשר לשנות עובדות, ויש לשנותן. אבל איני שותף לאותם הציונים בישראל הרוצים להפחיד את יהודי אמריקה בהיטלר, בפרעות, באנטישמיות. הפחדה זו לא תביא לידי עליה. וההפחדה כשהיא לעצמה אינה מוצדקת. איש אינו יכול לערוב ליהדות אמריקה – שתעמוד לעולם במצבה הקיים. אבל כל אנלוגיה מיכנית שמעבירים מארצות אירופה לארצות-הברית – היא מוטעית. תולדות אמריקה שונות לחלוטין מתולדות אירופה, וכל בני אמריקה מהגרים הם, או בניהם של מהגרים, וכל הנסיבות ההיסטוריות והגיאוגרפיות בעולם החדש הן שונות, אם כי אין לי ספק בשותפות הגורל של העם היהודי באשר הוא.

ברור שאין יהודי אמריקה מועמדים, עכשיו בכל אופן, לעליה המונית, ובנידון זה אין הבדל בין יהודי אמריקה ובן יהודי רוסיה – אני מדבר על יהודי רוסיה בימי הצאר, – או יהודי ארץ אחרת. היתה ברוסיה תנועה ציונית גדולה, התנועה הציונית, אבל ציוני רוסיה והמוני היהודים ברוסיה לא חשבו כלל על עלייתם לארץ; עלו רק מעטים; וגם מגרמניה, לפני היטלר – עלו רק מעטים. ובכל העליות, של המועטים ושל המרובים כאחד, פעלו תמיד שני גורמים, ושניהם יחד: החזון והמצוקה. אפילו עליית המועטים לא באה מתוך חזון בלבד. אין זה מקרה שאנשי ביל"ו באו לאחר הפרעות הראשונות ברוסיה. כוחו של כל אחד משני הגורמים שונה לגבי אנשים שונים; אצל בודדים מכריע החזון, אצל המונים – המצוקה, אבל שניהם מצורפים תמיד, ויכול אדם להיות ציוני – ואינו עולה, ויכול אדם לעלות – ואינו ציוני. יהודי תימן, נדמה לי, לא קנו אף פעם שקלים ולא היו חברים בהסתדרות הציונית, והכל עלו ארצה; כמובן, לא מתוך מניעים אידיאולוגיים, אלא מתוך מצוקה גדולה, – אבל לא בלי חזון, והחזון אצלם הוא אולי יותר עז ועמוק מאשר אצל רבים מאתנו, כי הכיסופים המשיחיים פעמו ביתר עוז ושאת ביהדות תימן; והוא הדין בנוגע ליהדות פולין, רומניה, בבל, מרוקו ותורכיה ועוד ועוד.

בלי החזון היתה המצוקה מוחצת, מנוונת ומכניעה את היהודים; בלי החזון היו יהודים אולי בורחים מתימן – אבל לא היו עולים לארץ. כיסופים משיחיים הם שמשכו, אבל הם בלבד לא הספיקו; אלמלא הלחץ, התלאה והמצוקה שעקרו המוני יהודים מארצות מגוריהם – לא היתה באה עליה המונית.

עם הקמת המדינה, אמנם קם גורם חדש: הכוח המושך של המדינה, ויתכן מאוד שבעתיד לא יפול כוח זה מכוח המצוקה לגבי העליה, אבל בתקופת-בראשית זו במדינה, כשהקשיים עצומים והעול כבד, וגם הסכנות לישראל ובישראל לא מעטות, והמשק לא נתיצב, ואנו רחוקים עדיין מעצמאות כלכלית, ואנו עומדים בהנחת יסודות – אין הכוח המושך נותן עדיין אותותיו, אם כי אני מאמין שבעתיד כוח זה ילך ויגדל, ורבים יבואו לארץ, מפני שימצאו בארץ כל מה שהיה להם בארץ מגוריהם – ובנוסף לכך ימצאו עוד משהו גדול ויקר שלא ימצאו בעולם כולו; ומשום כך אני מאמין שרבים מאמריקה יעלו גם בלי מצוקה.

בינתים העליה ההמונית, הצפויה למדינת ישראל, היא מארצות מזרח אירופה ומארצות האיסלם, ואני מקווה שבעשר השנים הבאות נגיע לישוב של ארבעה מיליון, ולבטחון צבאי, מדיני וכלכלי. זהו לדעתי השלב המכריע בביצור המדיני מבפנים ומבחוץ. במידה רבה תלוי הדבר אם בתקופה זו תינתן האפשרות ליהודי רוסיה לעלות ארצה, ואם תימשך בלי הפרעות העליה מרומניה ומשאר ארצות מזרח-אירופה. אם כי אנו עומדים עכשיו בפרק של עליה רבת-ממדים שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת ובשום זמן אחר – הרי מקורות העליה לישראל בעתיד הקרוב הם מוגבלים. בארצות האיסלם יש עוד כמיליון יהודים, ויש להניח כמעט בוודאות שברובם הגדול יעלו ארצה בשנים הקרובות. בלי אפשרות העליה ליהודי רוסיה – אנו עלולים לעמוד בפני עליה מצומצמת.

ברגע זה כאילו אין סיכויים לעליית יהודי רוסיה, אבל אין לנו כל יסוד ודאי להסתלק מהתקווה שיהדות זו עוד ינתן לה למלא תפקיד בחיי המדינה ובחיי העם היהודי כולו. ואם שערי רוסיה יפתחו והיהודים יורשו לעלות, אנו יכולים לצפות שבמשך עשר שנים נגיע לישוב של ארבעה מיליונים ואפילו נגיע לכך יהיה זה מיעוט של העם היהודי, ואוכלוסייתה של מדינת ישראל תהיה גם אז קטנה מזו של רוב ארצות המזרח התיכון; אבל ישוב זה יהיה נושא את עצמו מכל הבחינות, ויוכל לפתור בעיותיו המדיניות והכלכליות בכוח עצמו. קליטה של שלושה מיליונים נוספים ידרשו במשך השנים כשבעה ביליון וחצי דולר, ובלי עזרתה המלאה של יהדות אמריקה לא יתכן דבר זה, אבל אין זה דבר שהוא למעלה מיכלתם המשותפת של המדינה והעם היהודי.

ואני אומר במתכוון המדינה והעם היהודי, כי העזרה למדינת ישראל היא עכשיו ענינו של כל העם היהודי החפשי, וקודם כל של יהדות אמריקה. אין אדם צריך עוד להיות ציוני למען הגיש עזרה כלכלית ומדינית למדינת ישראל. אני מאמין שכל החוגים היהודיים, מלבד קבוצות קטנות מחוסרות ערך ממשי, מוכנים להושיט עזרה לישראל, כי מדינת ישראל יקרה לכל, והכל רוצים בהצלחתה, בבצרונה ובבטחונה. ואיני מתאר לי ציוני שיצטער על כך.

והיתה זאת זכותם של ציוני אמריקה שידעו להפעיל את יהדות אמריקה ברגעים מכריעים לפני קום המדינה, והתנועה הציונית פה צריכה לראות כאחד הנצחונות הגדולים שלה שלגבי עזרה לישראל אין עוד הבדל בין ציוני ובין לא-ציוני.

מהו איפוא היחוד הציוני, במה שונה ציוני מלא-ציוני, ומהו תפקידה המיוחד של התנועה הציונית באמריקה?

מספרים בשם לורד סמואל שאמר: “היהודים הם כמו כל הגויים, אלא בתוספת כלשהי”. כך הציונים לגבי ישראל: הם כמו כל היהודים אלא “בתוספת כלשהי”. כוונתי לציונים שאינם מקבלים מה שקוראים עכשיו בשם ציונות חלוצית ואינם רואים בעליה לארץ חובה ציונית אישית. ציונים אלה אינם רואים צורך להזדהות בגופם עם מדינת ישראל – כי רק מי שיושב במדינה מזדהה אתה, קובע את גורל המדינה, כשם שהמדינה קובעת גורלו. ידידי ד“ר ברט, הנמצא פה אתי, יכול להטיל עלי חובות, כשם שאני יכול להטיל עליו, – כי שנינו אזרחים במדינה ושנינו מצביעים בבחירות לכנסת ועל-ידי-כך אנו קובעים חובותיו של כל אחד מאתנו. אולם הד”ר חורגין, שהוא ציוני לא גרוע מד“ר ברט וחבר ב”מזרחי" כמוהו – אינו יכול להטיל עלי חובה, כשם שאני איני יכול להטיל עליו. הוא יכול לייעץ לי מה לעשות, הוא יכול לחוות דעה, להביע דברי בקורת, אבל אין הוא יכול לחייב אותי, כאשר אני אינני יכול לחייב אותו, כי הוא אזרח אמריקני, ואני יכול רק להביע משאלה לגביו; אם הוא רוצה – ימלאה, אם לא ירצה – לא ימלאה.

ומשום כך אין “המזרחי” באמריקה יכול לחייב אותנו בארץ על עניני דת, ואין “פועלי ציון” באמריקה יכולים לחייב אותנו בעניני פועלים, ואין הכלליים באמריקה יכולים לחייב אותנו בשאלות ההון או החינוך.

אין זאת אומרת שאין ערך לדעתם. כבר אמרתי שלמדינת ישראל יש זיקה אורגנית לעם היהודי, והיא רואה את עצמה כנחלת העם, ולא רק כנחלת תושביה, ולכל יהודי וודאי לכל ציוני, יש הזכות המוסרית להשמיע דעתו על כל הנעשה בארץ, ואם גם אין לדעה זו סמכות רשמית וכוח מחייב, אין זאת אומרת שאין לה משקל מוסרי, אבל אין אדם נעשה ציוני בניו-יורק רק מפני שהוא נותן עצות טובות לישראל. מציוני נדרש משהו נוסף, ואנסה להגדיר את המשהו, את ה“תוספת כלשהי” כהגדרתו של לורד סמואל.

א. חינוך עברי. אם הקשר הציוני עם מדינת ישראל הוא משהו יותר מקשר של סתם יהודי, ואם אין זה קשר שברגש בלבד, אלא שבהכרה היסטורית ושבהכרת שותפות גורל ואחדות שבלב – הרי אין קשר זה ממשי ובר-קיימא בלי חינוך עברי. לא תשלום דמי חבר לארגון ציוני או קניית שקל, – אלא זיקה לתרבות העברית המאחדת כל הדורות וכל קיבוצי היהדות היא הביטוי הפנימי של “המוֹתר” הציוני. בלי טיפוח הלשון והתרבות העברית נהפכת הציונות בגולה לכלי ריק.

ב. טפוח תנועה חלוצית. גם כשאין תנאים לעליה המונית, ודווקא משום כך, – יש הכרח פנימי לתנועה הציונית לטפח תנועה חלוצית. אין לי כל ספק שיש אפשרות לפעולה חלוצית בקרב הנוער היהודי באמריקה; הסתדרות “החלוץ” הראשונה הוקמה לא במזרח אירופה אלא בארצות הברית. בשלהי מלחמת-העולם הראשונה עלו מארצות-הברית מאות חלוצים; ובלגיון היהודי היו אז שני גדודים של יהודי אמריקה. גם בצבא־הגנה לישראל היו מאות מתנדבים מהנוער היהודי באמריקה ובקנדה. וקצין יהודי אמריקני היה המפקד על חזית ירושלים-לטרון; ומפקד יהודי מקנדה עמד בראש כוחותינו ששחררו את הגליל וגרשו את קאוקג’י מהארץ. וחלוצים אמריקנים מוסיפים לבוא ארצה. והתנועה הציונית באמריקה תדולדל ותתנוון אם לא נושיט יד נאמנה לטיפוח תנועה חלוצית.

כסעיף-משנה לעליה חלוצית אני רואה עליית מומחים. עליה חלוצית דרושה, לדעתי, לציונות אמריקנית לא פחות משהיא נחוצה למדינת ישראל. העליה ההמונית שבאה עכשיו, בניגוד לעליה שבאה לפני המלחמה, אינה מביאה אתה כמות המומחים ובעלי-המקצועות הדרושים לישוב הגדל. אין מורים וגננות, אין מהנדסים וחימאים, אין אחיות, אין פועלים בעלי-מקצוע ממדרגה ראשונה במידה הדרושה. ויש סכנה עצומה שתרד כל רמת תרבותנו, חינוכנו, משקנו ובטחוננו. רק באמריקה יש מומחים, בעלי איכות מובהקת ובכמות הדרושה; ידעתי שבלי יצירת תנאים מסוימים מצד המדינה לא תועיל כל עזרתכם. בלי שיכון וטיפול מתאים מצדנו – המומחים שיבואו לארץ יתאכזבו וישובו כלעומת שבאו. ודרושה פעולה משולבת מצד הציונות האמריקנית והמדינה כאחת למען גייס המומחים הדרושים ולמען יצירת התנאים המתאימים לקליטתם.

ג. על הציונים ליצור קשר חי בין יהדות ארצות-הברית לבין ישראל. תלמידי בתי-הספר הבינוניים והגבוהים צריכים ללמוד לפחות עונה אחת בבתי-הספר בארץ, ויש לקבוע סידורים של תיירות המונית וביקורי-נוער במדינה.

ד. השקעות הון. ציונות שאינה בנויה על הזדהות אישית עם מפעל ההגשמה הציונית חייבת לפחות להניח ביסודה השתתפות בבנין, ולא רק על-ידי מתן עזרה או הנעת יהודים אחרים לתת עזרה. לא די בהשתתפות במגביות ובהפעלת המגביות, דרושה גם השתתפות ישירה של ההון האישי.

בלי חינוך עברי, בלי השתתפות חלוצית ובלי השתתפות הון – אין תוכן לציונות.

אני רואה בדאגה ובחרדה את התחליף המפוקפק שהמציאו כמה ציונים באמריקה לשותפות-אמת, לשותפות ממשית עם מדינת ישראל בהגשמת הציונות – תחליף “ההזדהות מרחוק” עם מפלגות שונות בישראל. אין להניח, ואין גם לרצות, שבקרב ציוני אמריקה, כמו בקרב כל הציונים היהודים, לא יהיו חילוקי-דעות בעניני חברה, דת, רוח, תרבות, מדיניות וכו', וכל יהודי באמריקה, וכמובן כל ציוני באמריקה, יש לו זכות להשקפתו הדתית, החברתית והמדינית, אבל מסופק אני אם יש ברכה בנסיון של מפלגות או סיעות בציונות האמריקנית ל“הזדהות” עם תביעות מפלגתיות של חוגים ומעמדות בארץ לגבי מדינת ישראל.

אתחיל מהדתיים. יש לרבים מאתנו בארץ ויכוחים עם חברינו מה“מזרחי” ומ“הפועל המזרחי” על מקומה של הרבנות במדינה, ואם יש להשליט את הדת בכוח המדינה. זוהי מחלוקת לשם שמים, וכל אחד מאתנו יש לו זכות כאזרח המדינה הנושא בעולה ובמצווֹתיה, להטיל דעתו על חבריו בדרך דימוקרטית. אבל מפקפק אני אם “המזרחי” באמריקה יש לו הזכות להטיל דעתו על מדינת ישראל. היהדות מחייבת לגור בארץ ולדבר-בלשון-הקודש ולקיים את המצווֹת התלויות בארץ. חברי “המזרחי” בארצות-הברית משחררים את עצמם ממצווֹת אלו, ואיני יודע מהי זכותם המוסרית – והמדובר הוא רק על זכות מוסרית – להטיל על תושבי ישראל מצוות שנראות בעיניהם ואינן נראות בעיני תושבי ישראל? והוא הדין בנוגע לכל יתר המפלגות בציונות אמריקה.

זכורני, כשהייתי בפעם הראשונה בארצות-הברית, בימי מלחמת העולם הראשונה, ונזדמנתי לועידת פועלים יהודים בשיקגו שהיתה מוקדשת לארץ-ישראל, הכניס האגף השמאלי של פועלי-ציון הצעה לדרוש מפועלי-ציון בארץ-ישראל שיכירו באידיש. הודעתי לועידה שאם גם לא הם בלבד, אלא כל הפרולטריון היהודי בחוץ-לארץ יחליט על אידיש – נמשיך לדבר עברית. מי שרוצה לדבר אידיש בארץ-ישראל, יבוא-נא לשם וידבר אידיש. שמחתי אז שהועידה בכללה, שהיתה מורכבה ברובה הגדול מלא-פועלי-ציון, קיבלה דעתי.

ציוני הגולה בכלל, וציוני אמריקה ביחוד, יעשו משגה כבד אם תחת לשתף עצמם עם הכללי, המאחד והעיקרי בבנין המדינה ובהגשמת הציונות – עם צרכי העליה, ההתישבות, הבטחון והתרבות העברית – ישתפו עצמם במפלג, במַפריד, בשנוי במחלוקת בקרב תושבי מדינת ישראל.

ב“הזדהות” זו עם המפלג והמַפריד לא תביאו כל ברכה לארץ ולמדינה, ותזיקו לציונות האמריקנית עצמה. על התנועה הציונית להפעיל את יהדות אמריקה למען המדינה, למען העליה, למען ההתישבות, למען קיבוץ גלויות. רק אם התנועה הציונית “תזדהה” בעיני העם היהודי עם צרכים ומפעלים היסטוריים אלה – תכבשו את היהדות ותעמדו בראשה. לא הוויכוח והריב המפלגתי במדינת ישראל קוסם להמוני היהודים – אלא המפעל הגואל המבוצע על-ידי המדינה. ורק הזדהות עם המפעל הזה תמשוך ותחנך, ולהיפך – ככל שהציונות תתרחק מהעיקר, מהמאוחד והמאחד, ותזדהה עם המפריד והמפלג – תרחיק מעליה המוני העם ותגזור על עצמה כליה.

לציונים בגולה יש יתרון אחד על בני הארץ: המרחק. מרחק המקום, כמרחק הזמן, מאפשר פרספקטיבה נכונה יותר בראיית הדברים, מה שאין לבני הארץ החיים יום יום בתוכם של הדברים.

בישראל מתרחשות עלילות אדירות ומופלאות, שגם בהיסטוריה הארוכה שלנו קשה למצוא דוגמתן. ודווקא תושבי ישראל, הקשורים כל אחד למקומו ושקועים בדאגות יום יום – לא תמיד רואים ומעריכים הגדולות והנצורות המתרחשות סביבם. דווקא העובדה, שכל חייהם הזדהו עם המפעל הציוני – היא החוצצת ביניהם מלראות היקפו וגדלו של המפעל, כי כל אחד נתון בעבודה “הקטנה” שלו ובדאגותיו היומיומיות. גם צבור המפלגות והעתונות בארץ כאילו אינם משגיחים במעשה ההיסטורי העצום המתחולל לעינינו, – כי הם כפופים לענינים הפעוטים, הארעיים והחולפים, הממלאים חייו היומיומיים של כל אדם ואדם. ולא מפני שהם גרועים מכם וראיתם לקויה והם לא רואים כל זאת; אני סבור שהם טובים בלבם¹ – אבל הם קרובים יותר מדי למעשה, הם עומדים בתוך תוכו של המעשה, כל אחד בשלו, והפרטים ו“הקטנות” מאפילים על ההיקף ועל הכללי. כל אחד רואה קודם-כל מחסוריו, תלאותיו, קשייו, והם לא מעטים, ולא בנקל יחלופו, ואין דעתו פנויה ואין לבו נתון למעשה הגדול והכביר המשנה את פני הארץ ומניח יסוד חדש לעתיד חפשי של המוני ישראל ושל עם ישראל כולו.

יש גם ירושת-העבר מעציבה ומחלות גלותיות שלא נתרפאו עדיין מהן גם במדינת ישראל. הבאנו אתנו מהגולה הרגלי התפוררות, אנרכיה, חוסר אחריות ממלכתית, חוסר ליכוד לאומי, חוסר הבחנה בין טפל לעיקר, בין ארעי וקבוע. אני מאמין שמשך הזמן ניגמל מתכונות נפסדות אלה ונקנה לעצמנו סגולות ממלכתיות של עם עצמאי ואחראי. אולם בינתיים אנחנו שקועים במריבות פעוטות ובסכסוכים מנופחים. אבל לבני ארץ-ישראל מותר, כי גם הגרועים שבהם מלאים מצוות כרימון – הם עובדים, יוצרים, מקימים משק, לומדים או מדברים עברית, מגבירים כוח בטחוננו; אבל “המזדהה” מרחוק עם הריב המפלגתי – מזדהה אך ורק עם השלילי, עם הפגום, עם הפסולת – וללא כל הצדקה פסיכולוגית ורעיונית. כי לכם, שאינכם מוטרדים מהקטנות ומפגיעות יום-יום של קשיי המפעל – ניתן לראות כל הדבר הגדול והמופלא שנעשה במדינת ישראל, ורק מתוך “הזדהות” נפשית עם כל אותם הדברים הגדולים המאחדים את תושבי המדינה וקובעים ערכה ומעמדה ההיסטורי, רק מתוך שותפות נאמנה עם כלל המדינה – תיכון תנועה ציונית באמריקה.

הציונים שאינם יכולים עדיין להזדהות בגופם ובנפשם עם מפעל ההגשמה הציונית במדינת ישראל יצליחו לקיים תנועה ציונית פוריה ומַפרה אך ורק אם ישתפו עצמם בלא תנאי פוליטי ובלא סייג מפלגתי עם מפעלה של המדינה בקיבוץ גלויות ובמיזוגן, בפיצוח הארץ ובנינה, בטיפוח התרבות העברית ובקיום בטחונה ושלומה של מדינת ישראל.

ג' בסיון תשי"א – 7 ביוני 1951

בשדה התעופה בלוד

אני שמח לחזור ארצה, אבל שמחתי הפעם מהולה ביגון. בהיעדרי ממדינת ישראל נתיתמה הארץ מאחד מראשוני בניה-בוניה, עמיתי וידידי דוד רמז, זכרונו לברכה.

יצאתי הפעם לארצות-הברית במטרה כפולה: א) לברר עם ראשי¹ הממשלה באמריקה כמה בעיות-יסוד כלליות וישראליות. ב) להדק קשרי יהדות אמריקה עם מפעל קיבוץ גלויות, בהתאם לתכנית שנתקבלה בספטמבר אשתקד בכינוס יהודי אמריקה במלון “המלך דוד”.

ארבעה שבועות עשיתי באמריקה. בימי שהותי שם נתקבלה במועצת הבטחון ההחלטה המכאיבה על האיזור המפורז בגבול הסורי, החלטה ללא צדק פוליטי וללא תועלת ממשית, שיש בה מהמין הגרוע ביותר של פייסנות. האחריות להחלטה זו חלה בעיקר על משלחת ארצות-הברית באו"ם. אולם כל הסבור שבהחלטה זו מתמַצה יחסה של הממשלה האמריקאית לישראל, אינו אלא טועה ומַטעה ללא תקנה.

נפגשתי פעמיים עם הנשיא טרומן, דנתי עם יועציו הראשיים – שר הבטחון הגנרל מַרשל ושר החוץ מר אצ’יסון; היו לי בירורים ממַצים עם היועץ המדיני של הנשיא – מר הרימן, שכיהן במלחמת העולם כציר אמריקה במוסקבה; נפגשתי עם סגן הנשיא, הסנטור ברקלי, עם ראשי הסנט והקונגרס, עם מנהיגי הפועלים, עם אילי-התעשיה; עם המו"לים והעורכים של העתונים הגדולים והחשובים ביותר בארצות הברית, עם מושלי המדינות שעברתי בתוכן ועוד.

כמעט בכל השיחות והבירורים האלה מצאתי רצון טוב ויחס של כבוד והוקרה למדינת ישראל. רוב העתונים גינו במאמרים ראשיים את החלטת מועצת הבטחון. נשיא ארצות-הברית הוא מעריצו של נשיא ישראל, ד“ר חיים וייצמן, וידיד נאמן וכן למדינת ישראל ולעמה. הממשלה האמריקאית הגישה לנו, מאז יסוד המדינה, עזרה פוליטית וחמרית רבת-ערך, ומובטחני שעוד תגיש. תנועת-הפועלים האמריקאית עמדה כל הזמן ותוסיף לעמוד לימיננו. בחוגים הכלכליים והכספיים יש אֵמון ביציבותה ובעתידה של מדינת ישראל. ועדות שתי המלווֹת – של מאה מיליון דולר ושל 35 מיליון. ואם כי אין האמריקאים נוטים להשקיע כספים בארצות זרות, יש מקרים מעודדים של השקעות והשתתפות במפעלים ישראליים, ולאו דווקא יהודים בלבד. בדעת הקהל האמריקאית יש, בדרך-כלל, יחס של הערכה והוקרה ל”נס" ההיסטורי של תקומת ישראל, ובמיוחד למפעל של קיבוץ גלויות שאין לו דוגמה בארץ אחרת. העתונות הכללית יודעת להעריך הקשיים והמאמצים של מדינתנו הצעירה, אם כי יש פה ושם נטיות ומגמות מתנכרות וגם עוינות. במשרד הבטחון מצאתי מידה רבה של ערוּת והבנה לבעיות המיוחדות של המזרח התיכון ושל מדינת ישראל.

מבחינה כללית ראיתי, לשמחתי, שהגורמים הקובעים והמכריעים בארצות-הברית שואפים בלב שלם לשמירת השלום ולחיזוקו בעולם, אם כי הם מוכנים להתנגד בתוקף לכל נסיון של תוקפנות העלול לסכן השלום הבינלאומי.

ניתנה לי ההזדמנות לראות אחד המפעלים הקונסטרוקטיביים הגדולים ביותר של תקופתנו, “רשות עמק טנסי”, פרי היזמה הממלכתית הנועזת והמבורכת מתקופת כהונתו של הנשיא המנוח פ. ד. רוזבלט – מפעל הראוי לשמש דוגמה גם לנו וגם לכל הארצות האחרות.

ואשר ליהדות אמריקה – היא לא הכזיבה, ואני מקווה שהיא לא תכזיב.

עוד לפני קום המדינה, האמנתי שמדינה יהודית תלכד את כל העם סביבה, ללא הבדל בין ציונים ולא-ציונים. מאז קום המדינה שמעתי הרבה דברי לעז על יהודי הגולה ביחסם לישראל. לא האמנתי ללעז, וארבעת השבועות שעשיתי בארצות-הברית הוכיחו באופן ניצח שלא טעיתי. ראיתי בכל רחבי אמריקה הפגנה אדירה עתירת-חוויות של אהבה והערצה למדינת ישראל מצד כל יהודי אמריקה – ציונים ולא-ציונים, אדוקים וחפשים, פועלים ובעלי-הון, ילידי-הארץ ומהגרים. ראיתי גילויים נוגעים עד הנפש של המוני ישראל הרוחשים כבוד ויקר ואמון למדינת ישראל וגאים על נצחונותיה וכיבושיה, מעריכים את קשייה ולבטיה ומוקירים מאמציה ואומץ רוחה במפעל קיבוץ גלויות.

יהודי אמריקה בהמוניהם אינם מתכוננים עכשיו להתישב בתוכנו, אבל הם רואים את עצמם שותפים למפעלנו ורוצים בהצלחתו ושגשוגו ומוכנים לעמוד לימינו ככל אשר יוכלו.

יש תקווה מבוססת שכל התכנית המרובעת – מגבית, מלווה, השקעות וההענקה הממשלתית – תתקיים במשך הזמן, אולם הדבר לא יעָשה באפס-יד, וידרוש התמדת המאמץ והת!נופה² למען קבץ המוני העם הרחבים, כי רק בפעולה עממית רחבה יצליח הדבר.

י“ג בסיון תשי”א – 17 ביוני 1951

מתוך שיחה בסגל הפיקוד הגבוה

השאלה המדאיגה את האנושות כולה ואותנו במיוחד היא שאלת השלום או מלחמה: היתקיים שלום בעולם? והיתקיים השלום בינינו ובין הערבים?

אין איש יכול בוודאות לראות את התפתחות הנולד. אמנם הדברים אינם נעשים באקראי, ובעולם שולטים חוקים ולא יעברו, אף כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי-מופרכות. האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום. שום מאורע מתרחש יש מאין. יש שלשלת בלתי-נפסקת של התרחשויות המשולבות והתלויות זו בזו. ואף על פי כן אין לחזות בוודאות עתידות מראש, כי לא כל מה שהיה אתמול ברור לנו ונתגלה לעינינו, ואין אנו יודעים מלוא ההתרחשויות היום, ויש מאורעות בלתי-צפויים, כי יש גורמים סמויים ונעלמים מעינינו, והישענות שׂכלנו על הנגלה בלבד אינה מספיקה, כי לא הכל נגלה לנו.

אבל אין המחר לוח חלק לגמרי, ויש נקודות-משען רבות במציאות הידועה לנו למען שעֵר הבאות, וראית הנולד אינה מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּודאית, ועליו להסתפק בראיית סיכויים.

המתיחות בעולם מסבכת יחסינו עם העולם הערבי. מחוסר אחדות באו"ם אין כוח שביכלתו לגזור שלום בינינו ובין ערבים, אם כי רוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בו. אין ספק שיש גם גורמים בקרב הערבים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוכנה בכל לב, ואף על פי כך אין שלום.

כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב לא השלימו עדיין עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו בעצם מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפטרו מאתנו באיזה אופן שהוא, אם לא לאלתר – הרי לאחר זמן-מה, קרוב או רחוק. לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים – ואנחנו מועטים, וסבורים הם כי היתה כאן איזו טעות, כי נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.

לא הכל תולים תקוותם במלחמה שניה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי ניפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא-מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר-שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת את סוריה ועיראק וארצות-ערב אחרות.

ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.

היש סכנת מלחמה קרובה?

אם כי אין לדבר בוודאות על המחר, מותר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השיטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב כלפינו – הרי מדינות אלו רחוקות מאחדות פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר-הפעולה הלקוי לא במהרה יתוקן, אם כי אין להניח שאין הערבים מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יתכן שפה ושם יקום הרפתקן שינסה לעשות לאַל את חוזי שביתת הנשק – אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על ידי או"ם ובמידה ידועה על-ידי הצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). יש לציין שאנו נעמוד עוד זמן לא-מעט בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.

הגורם המועד תמיד לפורענויות קלות או חמורות הוא גורם הפליטים. יותר משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו את הכל ולא קיבלו כלום, שרומו על-ידי מנהיגיהם ו“משחרריהם”, והם נעזבו לנפשם, לעינויים, לסבל. אבל חרונם ומרירותם מופנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, – אנשי המופתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם פושטים ידיהם לשוד ולגנבה, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.

כל זמן שהפליטים לא ייושבו בארצות-ערב ולא יכּרת שלום בינינו ובין שכנינו – יהיו הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.

שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל, וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון הוא נוצרי למחצה, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי את האוכלוסים הנוצרים, ואלמלא החשש לתגובה של הליגה הערבית היה הלבנון מרוצה לעשות שלום עם ישראל.

גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני. מבחינה ארצית, כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להיפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה ליעזר לא במעט בישראל, והשלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרוויחים משיתוף-פעולה עם ישראל. אולם המדיניות הערבית היא אי-רציונלית, וגורמים אישיים, גורמי כנופיות, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלו, ואין שום ערובה שמצרים תפעל לפי תביעת צרכיה המדיניים ומעמדה בעולם.

ועלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום, – ולבצר בינתיים מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה על מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלות בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר – מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בקיבוץ גלוּיות ובפיתוח הארץ. כל שנה, כל חודש מחזקים ומבצרים את העובדות החיוביות שבוצעו: גבולותינו שהורחבו, גידולה של ירושלים היהודית והתערותה המעשית במדינה, ואלו כוחם יפה מכוח החלטה פורמלית בלתי-מבוצעת של או“ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת הכרה לכל החוגים האחראים באו”ם שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא יישובם בארצות-ערב. פתרון זה – אל נשלה עצמנו – ביצועו אינו קרוב, אבל חשובה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.

ואם אין שלום ואין מלחמה – מהו בינתיים קו-הפעולה שלנו? מהי מדיניות הבטחון שלנו?

התשובה היא בשלוש אלה: שלטון במצב, שמירת היזמה בידינו, שקידה על סיכויי השלום.

בטחון ישראל בשעה זו ולאורך-ימים תלוי בבנין המדינה. בנין זה נשען על שני עמודים: עליה ופיתוח כלכלי. בלי צבא ובלי נשק לא נעמוד, אבל בטחוננו האמיתי יכּון אך ורק על גדלו, יכלתו ואיתנותו של העם בישראל. הקמת מדינת ישראל היא תהליך, ותהליך ממושך. אפשר להעלות באמצעים מלאכותיים בזמן קצר המונים גדולים, כל עוד יש מועמדים לעליה זו, מבלי להתחשב עם כל צורך ושיקול אחר, אבל הסעת יהודים לארץ אינה עדיין קליטה. עלינו לפתח ענפי משק חדשים שבהם ישתרשו העולים ויהיו כוח יוצר עצמאי ומעורה בחיי-העם הכלכליים והתרבותיים. זה דורש זמן. אנו מוכרחים לדחוק הקץ ולפעול בקצב בלתי-רגיל, ואסור לנו ליעגן לשיגרה ולנסיון הקיים בארצות אחרות. תנאינו יוצאים מן הכלל. אבל גם אנו לא נוכל לשנות סדרי בראשית. בנין רבבות בתים, סלילת כבישים, הכשרת קרקעות, התקנת השקאה, בנין בתי-חרושת, הכשרת בעלי-מקצוע, הקניית הלשון לילדים, לנוער, לבוגרים – כל אלה דורשים לא רק אמצעים כספיים ענקיים שאינם עדיין ברשותנו – אלא גם זמן לא מעט. ויש לפנינו לשנים רבות מלאכת-בנין קונסטרוקטיבית אדירה, שתבלע כל מאמצינו, וגם מפני זה אנו מעונינים בקיום השלום, בעולם ובסביבתנו. ומשום כך – שקידה על סיכויי השלום.

למען חיזוק השלום או לפחת למען מניעת ערעורו, עלינו לקיים בידינו את היזמה ביחסים הבינלאומיים. אנו מוקפים גורמים מסכסכים ומסוכסכים מכל צד, – בים סוער זה עלינו להחזיק בידים חזקות בהגה של מדיניותנו. אסור לנו להיגרר אחרי אחרים. עלינו לחתור בעקשנות למחוז-חפצנו ולא לתת לגלים הסוערים להטות אותנו מכווּננו ההיסטורי. עלינו לשמור על מעמדנו הבינלאומי. עלינו לרכוש ידידים חדשים ככל האפשר, ובכל מאודנו נחזיק בידידים הישנים שעמדו לנו בשנות מבחן, ועוד יעמדו לנו.

גורלנו בידינו. אם אנו לא נעמוד לעצמנו – איש לא יעמוד לנו, אבל אנו זקוקים לעזרה, לאהדה, להבנה ולרצון טוב של העולם, של הכוחות המכריעים בו. התבטלותנו בפני אחרים היתה בעוכרינו בתקופת הגולה; אבל אל נעשה המשגה הפטאלי ואל נחליף התבטלות – בהתרברבות. כינונה של המדינה, אשר כפי שכבר ציינתי, הוא תהליך ממושך, עומד ביסודו על עליה ופיתוח, אבל אין לזלזל גם בכיוון הבינלאומי של המדינה, שאף הוא תהליך ממושך. עוד זמן רב עלינו לחנך דעת קהל בעולם להבין את מצבנו המיוחד ובעיותינו ומשימותינו המיוחדות. היינו כל הדורות עם יוצא-דופן, עכשיו אנחנו גם מדינה יוצאת-דופן; לא כל מה שהוטל עלינו לבצע, מתאים למושגים המקובלים בעולם, והרצון הטוב וההבנה של ידידינו בעולם הוא צורך חיוני של מדינת ישראל.

ועלינו לשלוט במצב, – ע"י ראיית המציאות כמו שהיא ועל-ידי הגברה מתמדת של כוחנו. עלינו לראות הדברים לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כפי שהם בפועל-ממש. עלינו לעמוד על בסיס המציאות ביחסינו עם השכנים, ועלינו לראות את המציאות הבינלאומית כמות שהיא, היינו רוצים שהמצב בארצות ערב יהיה שונה ממה שהוא; ולא פחות מזה היינו רוצים שיחסי-העמים בעולם יהיו אחרים מאשר הם. אבל אין לנו שליטה על המציאות הבינלאומית, ועלינו להסיק מסקנות ממצבים קיימים; אם אנו מבקשים שלום עם שכנינו ואין אנו נענים, – אין אנו צריכים להתנכר לרצון השלום, אבל לא נוכל להתנהג כאילו יש שלום. אם אנו רוצים ביחסי ידידות עם כל המדינות בעולם, וכמה מדינות אינן מקבלות את ידינו המושטת, לא נתרגז ולא נטפח רגשי שנאה כלפי מדינות אלו, אבל לא נכסה מעצמנו שהמדינות האלו מתנכרות לנו, וביתר-שאת נטפח קשרינו עם אלה העוזרות לנו.

ואם בשטח הבינלאומי אנו מצוּוים על ראיה ריאליסטית, – על אחת כמה וכמה שאנו מושבעים ועומדים על ראיית האמת האכזרית בהסתכלותנו במצבה של מדינת-ישראל ובמצבו של עם ישראל. רק קו מנחה אחד יתכן בשבילנו: הקו המוכרע על-ידי צרכי המדינה וצרכי העם; וצרכים אלה מצוּוים עלינו: גידול מהיר, תגבורת-כוח מתמדת, חיזוק השלום.

כ“ח בסיון תשי”א – 2 ביולי 1951

ישיבה רס"ט של הכנסת הראשונה

אדוני היושב-ראש, חברי-הכנסת.

הענין העומד עכשיו על הפרק ראוי הוא שהכנסת תדון בו ותביא אותו לידי סיום, ותהפוך הצעת החוק על שוויון האשה לחוק המדינה, עוד בתקופת קיומה של כנסת זו.

שר-המשפטים בהגישו הצעת הממשלה, כבר עמד על חלקה של האשה בייסוד הישוב, בבניתו ובהגנתו. אבל אין זה הנימוק היסודי לחוק המוצע לפניכם. השוויון מגיע לאשה לא כפרס על השתתפותה בבנין הארץ ובהגנתה, אלא זהו צורך כבוד האדם, ובמקרה זה – כבוד האדם במובנו העליון, והוא צורך האשה והגבר גם יחד.

מכיוון שלכל אדם יש או היתה אמא, הרי אם אדבר על אמא שלי כאילו דיברתי על כל אמא ואמא. האדם הראשון, שכל אחד בא אתו במגע – זוהי אמו. זהו גם האדם היקר ביותר לכל בן-אדם או בת-אדם. אמא שלי מתה עלי בילדותי, כשהייתי כבן עשר, אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא היתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות. אני בטוח שזה חל על רוב גדול של האימהות. ואיני מרגיש חילול אנושי מעליב יותר מאשר העובדה שאמא יקרה זו אינה שוות-זכויות אתי. אני נפגע בכל פנימיות נפשי מהעובדה, שלי יש זכויות, ולה – אין; שאני כשר לפעולות משפטיות מסוימות, והיא פסולה; אני נאמן על עדות, והיא לא. אין להשלים עם חילול כבוד אמא, האדם היקר ביותר בחיים. הבחורה של ברית הקנאים אשר סירבה לבוא להעיד בפני וועדת-הכנסת מפני שעל פי התורה היא פסולה לעדות – לא כתבה אמת. כתיבה זו יש בה מהטרור המוסרי, שכנראה בחורה זו נתפסה לו. החוק המוצע לפניכם בא להציל כבוד האדם, כבוד האדם היקר לכל אחד מאתנו מכל יקר – כבוד אמא. זהו הנימוק היסודי. לאשרנו זוהי עובדה, שהאימהות שלנו עמלו יחד אתנו על הקמת הישוב, על הגנתו, על בטחונו וכבודו – אבל לא זוהי הסיבה שמחייבת שוויונן בזכויות ובחובות. אנחנו חייבים כל קיומנו לאמא. כל הטוב והיפה והטהור שבנו – קיבלנו ממנה. היש למישהו אדם יותר קרוב ויותר אינטימי מאמא? ואי-אפשר להשלים עם כך, שאמא שלי, שאחות שלי, שאף היא אמא, שהבת שלי, שאף היא תהיה לאמא, תהא גרועה ונחותת-ערך ממישהו אחר. זהו הנימוק הפשוט והאנושי של הצעת החוק.

הצטערתי צער רב לשמוע היום נאומו של חבר-הכנסת וארהפטיג. לא הצטערתי על כך שהוא אומר דברים שאיני מסכים להם. זוהי זכותו. בכנסת זו ובכל כנסת עלינו לשמוע איש מפי חברו דברים שאינם מוסכמים, ויש ברכה בשמיעה כזו. אלמלא זאת – אין צורך בכנסת. אין אנו רוצים במשטר שיש בו שפה אחת ודברים אחדים. יישמעו דעות מנוגדות זו לזו ויתבררו ויתלבנו הדברים.

גם לא הצטערתי על היוהרה שבה השמיע דבריו, יוהרה זו של אדם התובע לעצמו, ולעצמו בלבד, כל היהדות המקורית. כמדומני שהיהדות המקורית תובעת קצת עניוות. הגדול שביהדות המקורית היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אבל כבר התרגלתי ליוהרה זו של המתימרים להיות היורשים היחידים ליהדות המקורית, ואין בדעתי להתווכח כאן על טיבה של היהדות האמיתית, ואם אמנם חבר-הכנסת וארהפטיג וחבריו קרובים למקורותיה הראשונים או לא, אין זה ענין לוויכוח בכנסת; אולם הצטערתי על התחמקותו של החבר וארהפטיג מקביעת עמדה ברורה ופשוטה בשאלה הנידונה. הוא אמנם הכריז בראשית דבריו שיש לו עמדה, והוא הצהיר בשם סיעת הפועל המזרחי בתוך החזית הדתית המאוחדת שהוא מחייב שוויון האשה, אבל לא שמעתי אם הוא מחייב את החוק המבטיח שוויון לאשה אם לא. עד כמה שיכולתי להבין דבריו ולרדת לסוף דעתו, נדמה לי, שהוא ניסה לערער את הצעת החוק ולקיים אי-השוויון במידה שהוא קיים.

איני מבין לשם מה באה הסניגוריה של מר וארהפטיג על היהדות? מי זקוק לסניגוריה זו בכנסת? אנחנו, אנחנו כולנו, הננו יורשי היהדות, ולכל אחד מאתנו מותר לחלוק על ליקויים ונגעים שקיימים בתוכנו, אם נראה למישהו שקיימים ליקויים ונגעים, ואין היהדות זקוקה בתוכנו למליצי-יושר; ואין עונים בסניגוריה על עברה של היהדות נגד ביקורת של פגעים ומגרעות בימינו. והצטערתי לשמוע מהרב שאג – וחבל שהוא לא יהיה עוד בכנסת השניה – שגם הוא הצטרף למקהלה המשונה שמצאה בדברי חברת-הכנסת עדה מימון “אנטישמיות” – לא פחות ולא יותר מ“אנטישמיות”. אפשר להסכים ואפשר לא להסכים לדברי החברה עדה מימון, אבל קטרוג יהודי על ליקויים יהודיים אינם דברים של אנטישמיות. רוב דברי הנביאים היו קטרוגים קשים על היהודים. איני מַשווה את החברה עדה מימון לנביאים, והיא ודאי אינה מַשווה את עצמה אליהם, אבל מותר לה ולכל אחד מאתנו לקטרג על ליקויים – אם נראה לנו שמשהו אינו כשורה.

ויש יסוד לקטרג על קיפוח זכויותיה ומעמדה של האשה – בתוך היהדות בימינו. היה מוזר מאוד שאיש בעל השכלה יהודית ומשפטית כחבר-הכנסת וארהפטיג עלה על הבימה ודיבר ודיבר – ולא אמר את העיקר: אם הוא מחייב את חוק השיוויון או לא. למה ההתחמקות הזאת? איני יודע למה הדגיש שהוא מדבר בשם הפועל המזרחי – כי התשובה נתבעת מכל החזית הדתית. וכבר אמרתי לאחדים מחברי החזית, שאילו היה בארץ בית-דין שאינו קשור במפלגות הדתיות, הייתי קורא את החזית הדתית לדין-תורה על הפרת התחייבות פומבית שנעשתה בפני עם ועדה, בפני נבחרי האומה ובפני האומה כולה. בשמונה במארס 1949 עמדתי על במת הכנסת והודעתי בשם הקואליציה, לרבות החזית הדתית, בידיעתה ובהסכמתה המוקדמת, שאחד מסעיפי-היסוד של תכנית הממשלה היא לקיים “שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”. אילו היה שוויון זה קיים, כאשר אפשר היה להבין מדבריו של חבר-הכנסת וארהפטיג, לא היה צורך בהודעה זו. אין מודיעים שמקיימים שוויון זכויות של הגבר. אם הודענו שאנו מתחייבים על קיום שוויון מלא וגמור של האשה בזכויות ובחובות – והודענו זאת בשמכם ועל דעתכם – הרי היתה בהצהרה זו הודעה שהדבר אינו קיים, או שהדבר לקוי, והייתה התחייבות לתקן את הליקוי.

שר-המשפטים כבר הודיע שהצעת-החוק פגומה ואינה נוגעת בנישואין וגיטין. עשינו זאת ביודעין, כי בוויכוח על תכנית הפעולה של הממשלה במארס 1949 הודעתי בשם הממשלה, שממשלה זו איננה מוכנה להכניס חוק על גיטין ונישואין לא-דתיים, משום שגיטין אזרחיים לא-דתיים עלולים ליצור בשעה זו פרץ גדול בבית ישראל. אמנם בינתיים הפרה החזית הדתית דיבורה אתנו והרסה את הקואליציה, אבל אין אנו מפירים דיבורנו; ונעמוד בהבטחתנו שנתנו לכנסת הראשונה, אם כי אנו יודעים שיש בעיה חריפה של עגונות, ואני מרשה לעצמי להעיר כאן שכל שיקר לו באמת כבוד הרבנות, עליו לתבוע ממנה תיקון מהיר לדבר העגינות.

אי-אפשר לקבל את התיאוריה התמוהה של חבר-הכנסת וארהפטיג שהחוק מוכרח לפגוע בפרט. חוק שפוגע למפרע וביודעים בפרט – הוא חוק שאין לסבול אותו. עלול המשפט לפגוע בפרט, וגם כאן אם הפגיעה היא לא-צודקת – אין להשלים אתה. כל העולם נזדעזע כשהמשפט בצרפת עשה עוול לאיש אחד – לדרייפוס. ואין לקבל או לקיים חוק הפוגע מראש ביחידים, ודבר החליצה והעגינות טעון תיקון, וטוב שהרבנים בעצמם ימצאו ללא דיחוי תיקון נאמן. אבל אנו, הממשלה הזאת, לא נכניס בענין זה שום חוקים לכנסת הראשונה. אולם מחוץ לגיטין ונישואין, אמרנו: שוויון מלא וגמור לאשה בזכויות ובחובות, והחזית הדתית התחייבה על כך. ובמסירת הצהרת הממשלה על שוויון לאשה עשיתי שליחותה של כל הקואליציה. דברי לא נאמרו בסוד; ההצהרה הושמעה באזניכם, באזני כולם, התקיים גם ויכוח במשך שלושה ימים, ולא קם איש מכם להגיד: לא. כי בשמכם דיברתי אשר דיברתי, דנו על כך בישיבות מוקדמות, בטרם הוקמה הממשלה רשמית. והצעת-החוק נידונה זמן רב בממשלה, כי רצינו למצוא שפה משותפת. עשינו שינויים בנוסח המקורי של הצעת-החוק, כפי שיצאה ממשרד-המשפטים – אבל היו אלה שינויי נוסח ולא שינויי תוכן; וכאשר הרב מימון, שהוא גם למדן לא פחות ממישהו בחזית הדתית, וגם יהודי טוב ואדם הגון, אמר לנו שלא נשתמש במונח ירושה, אלא במונח עזבון – קבלנו דעתו, כי המונח ירושה פגעה בהרגשתו הדתית, ולגבינו יש במונח עזבון תוכן שיש במונח ירושה. וכך עשינו ביחס למונחים אחרים. בירורים אלה גזלו מאתנו הרבה זמן, כי רצינו להביא הצעה מוסכמת עד כמה שאפשר, ובלבד שישתמר התוכן המהותי של הצהרתנו שנעשתה על דעת כל חלקי הקואליציה. והצהרתנו אמרה שני דברים: א. שעדיין אין שוויון לאשה וכל הפלפול החריף של חבר הכנסת וארהפטיג לא ישנה את העובדה שלפי החוק הקיים אין שוויון לאשה. נאמר לנו כי הרבנים כבר תיקנו וקבעו שאפשר למַנות גם אשה כאפוטרופוס, אבל אפשר גם לא למנות. ואנו רואים חובה מוסרית ואנושית לעצמנו לקבוע בחוק מפורש שהאם לגבי הילדים יש לה אותן הזכויות שיש לאב, בזכות ולא בחסד. אני סבור שחלקה של האם בילדיה אינו קטן מחלקו של האב, ונדמה שאני יכול להגיד זאת בשם כל הבנים. אהבתי וכיבדתי את אבי לא פחות מאשר את אמי, אך אני יודע כמה סבלה אמא למען ילדיה, כמה צער גידול בנים היה לה, כמה אהבה ונאמנות ומסירות השקיעה בטיפולם, הרבה יותר מאבא, כי אבא היה טרוד בעול פרנסה ובעסקי צבור. וכלום יתכן הדבר שזכות האם תהיה פחותה מזכות האב – לגבי ילדיה?

ואתם, חברי החזית הדתית, התחייבתם על שוויון האשה “בכל מערכת החוקים”, וכיצד אתם מרשים לעצמכם לחזור בכם מהתחייבותכם?

נשמעה כאן טענה שניה, ואני מתיחס לה בכבוד, אם כי אינני מסכים לה. אמרו לנו: “האם אתם תתנו לרבנים הוראות איך לפסוק דין תורה?” חבר-הכנסת וארהפטיג דיבר על נצחיות התורה. הייתי מוכן להתווכח עם הח' וארהפטיג על מושג הנצחיות, אולם לא אעשה זאת בכנסת, כי זהו ויכוח מטאפיסי, ואין הבירור הזה שייך לענין שלנו. אולם רק מעטים יסכימו לדעה המוזרה, שכל פסק-דין של רבנים מקורו בנצח נצחים, ולא חלים בהם כל שינוי ותמורה לפי תנאי המקום והזמן. אני בטוח שמר וארהפטיג יודע שמימי הלל ואילך (ועוד מלפני הלל) תוקנו תקנות והחלו תמורות בפסקי-דינים, אבל אין אני בא להורות עכשיו ובמקום זה הלכה בענין זה. אולם טענה זו של חברי החזית הדתית, שאין הכנסת רשאית לתת הוראות לרבנים – מעוררת בעיה חמורה ורצינית: אם המדינה אינה יכולה לתת הוראות לרבנים – כיצד יפעלו הרבנים בסמכות ממלכתית? אנחנו, אנחנו כולנו, כל המפלגות בישראל, הבטחנו חופש הדת והמצפון. וּודאי שהמדינה לא תפגע בזכותו של כל אחד לחיות על-פי עקרי אמונתו. כי המדינה הבטיחה חופש הדת והמצפון – לא רק לאיש הדתי, כי אם לכל אזרח ואזרח. אבל הסמכות שישנה היום למשרד-הרבנות אינה נובעת מ“השולחן ערוך” אלא מחוקי המאנדט, שמועצת-המדינה הזמנית נתנה להם תוקף חוקי במדינת-ישראל. המשטר התורכי העניק לרבנים זכויות ממלכתיות מסוימות. גם ממשלת המנדט העניקה להם סמכויות כאלה. לפי שעה נתנו תוקף לכל החוקים התורכיים וחוקי המאנדט, שלא נשתנו במפורש במדינת-ישראל, ובתוכם גם לחוק המעניק למשרד-הרבנות סמכות ידועה. וכל זמן שהרב פועל בכוח הכנסת – הכנסת תגיד לו איך עליו לפעול. אם משרד-הרבנות והחזית הדתית אינם רוצים שהכנסת תתן לרב הוראות – ולדעתי יש להם זכות לכך – הרי המסקנה המוכרחת היא שהרב יפעל אך ורק בתוקף הסמכות של ה“שולחן ערוך”, והכנסת תבטל ותפקיע כל הסמכות הממלכתית שניתנה לו בכוח המדינה. אין אתם יכולים לאחוז החבל בשני ראשיו; ועליכם לבחור בדרך שאתם רוצים ללכת בה: או שהרב לא תהיה לו כל זיקה לחוק המדינה, וגם לא יהנה מסמכות ממלכתית, ויפעל אך ורק בכוח הדין הדתי, והשומע ישמע, והחדל יחדל; או שבשטח מסוים תיענק לו סמכות ממלכתית, ושוטרי המדינה יכריחו כל אדם להיזקק לפסק-דין שלו בענינים מסוימים המפורשים בחוק – ואז המדינה תגיד לו כיצד עליו לפעול, ומה הם התנאים שבהם קיימת סמכותו הממלכתית, כשם שהיא עושה זאת ביחס לממשלה, לשופטים, לחברי-הכנסת, לפקידי המדינה, לשוטרים, לצבא ולכל מי שפועל מטעם המדינה. אין מפלט מברירה זו: או סמכות ממלכתית לפי תנאי המדינה, או חוסר כל זיקה למדינה, אך אין להעלות על הדעת שלרבנים תינתן סמכות ממלכתית שלא תהיה תלויה כלל וכלל בקביעת המדינה.

איני יודע אם כל הדינים ופסקי-הדינים הם “נצחיים”; אבל מדינה וחוקיה הם בני המציאות המשתנה והמתחלפת בלי-הרף. אנו רוצים ואנו חייבים לחיות לפי הבנתנו בתקופה זו, ודברים רבים שנסבלו בתקופות הקודמות אינם נסבלים עוד בימינו, ושים סניגוריה על היהדות הקדומה אינה דרושה לנו; אנו יודעים שלפי חוקי היהדות היה מצב העבד טוב יותר ממצבו ברומא, ואנחנו גאים על ההומאניות של היהדות הקדומה, אולם אין אנו מקבלים עוד לחלוטין מוסד העבדות בכללו, אפילו בצורה המרוככת שהיתה מקובלת ביהדות הקדומה. לפי התורה מותר להחזיק בעבדים – אבל לא תיתכן עבדות בתוכנו. אנו יודעים שמצב האשה בישראל היה לפנים טוב יותר מאשר אצל כמה מבין העמים האחרים, אבל היהדות הקדומה, ככל עמי קדם, סבלה ריבוי נשים, ורבנו גרשום הטיל עליו חרם. בנות צלפחד עמדו על זכויותיהן ונחלת אביהן עברה אליהן, באשר לא היו להן אחים. אולם אין דורנו יכול להשלים עם ההפליה המשפחתית בין אב לאם, בין אחות לאח, בין בת לבן. דבר זה פוגע בהכרה האנושית שלנו, כשם שריבוי הנשים פגע בהכרת רבנו גרשום. ואנו רוצים שבכל ענין שבו פועל חוק המדינה ובכל סמכות שפועלת בכוח המדינה לא יהיה מקום לאפליה זו. לא נתערב בעניני הדת. אם לפי הדין הבן חייב בהנחת תפילין, והבת פטורה – לא תחייב המדינה את הבת להניח תפילין, כי היא לא תכריח גם את הגבר להניח תפילין, במקרה שאינו רוצה בכך, אבל אם משרד-הרבנות נהנה מסמכות ממלכתית ודינו מחייב בכוח המדינה – חייבת המדינה, ולא רק רשאית, לקבוע באילו תנאים תפעל הסמכות הממלכתית של משרד-הרבנות. אי-אפשר בשום פנים להשתמט מברירה חמורה זו.

ואין החזית הדתית רשאית להשתמט מהתחייבות שקיבלה על עצמה, ואין חבר-הכנסת וארהפטיג יכול להשתמט מקביעת עמדה ברורה כשהוא דן בבעיה זו. הוא יכול להגיד כהרב לוין שהוא מתנגד. אני חולק על דעתו זו של הרב לוין, אבל לפחות הוא אומר דבר ברור, ועל כך אני מכבד אותו, אם כי איני מבין כיצד הוא מיישב התנגדותו עם ההתחייבות שקיבל על עצמו בהצטרפו לקואליציה.

אלמלא קיבלה החזית הדתית הסעיף על שוויון האשה – לא היתה יושבת בקואליציה זו. סעיף זה היה כלול בארבעת התנאים המרכזיים אשר הודעתי עליהם בשדר מיד לאחר הבחירות, כשהוברר כי יוטל עלי להרכיב ממשלה. אני משאיר למצפונם של חברי החזית הדתית לתרץ כיצד קיבלו אז התנאי הזה וכיצד חלק מהם מתנגד לו עכשיו. אני אומר חלק, מפני שקשה לי להניח שגם הפועל המזרחי יתנגד, לאחר שבקיבוצים שלו קיים השוויון למעשה.

י"ז בתמוז – 21 ביולי 1951

אני פונה הפעם לכל אלה הרוצים שאעמוד בראש ממשלת ישראל גם בכנסת השניה.

ידעתי כי מספר עסקנים ומנהיגים כגון מר מנחם בגין, האדון הנכבד ש. מיקוניס, ד"ר משה סנה וראשי “האיחוד האזרחי”, הקוראים לעצמם עכשיו בשם “ציונים כלליים”, רוצים להרחיקני מממשלת ישראל; יש להם הזכות הגמורה לכך. כל אלה יצביעו כאשר יצביעו ואין לי כל ענין וזכות להתערב בדבר.

אולם ידעתי גם ידעתי, כי יש לא-מעטים בקרב חברי המפלגות השונות – מפ"ם, ציונים כלליים, פרוגרסיביים, דתיים, ועוד יותר – בקרב הציבור הבלתי מפלגתי מכל החוגים והעדות, הרוצים שאוסיף לעמוד בראש ממשלת ישראל. לאלה אני רואה חובה לעצמי להגיד הדברים הבאים:

לעמוד בראש ממשלת ישראל היא לא רק זכות, אלא חובה ואחריות כבדה; אחריות זו מותנית גם בכושר אישי וגם בנאמנות לדרך. מיום בואי ארצה, זה ארבעים וחמש שנה, הלכתי בדרך אשר בחרתי והאמנתי בה, דרך הציונות החלוצית, וממשלה אשר תלך בדרך הסותרת לדרכי – לא אשתתף בה.

דרך ההשתלבות של מפ"ם בקומינפורם מתנכרת לקיומן של תפוצות הגולה ותביעות העליה והבנין בארץ.

הציונים “הכלליים” מתעלמים בכל התעמולה שלהם מצרכי הבטחון והעליה וקשייהם המרובים. ה“משטר” שהם רוצים להשליט במדינה יביא לידי חוסר עבודה, להתחדדות מסוכנת של יחסי מעמדות בתקופה זו, לקיצוץ העליה, למחסור ורעב בקרב העולים, לערעור בטחונה של מדינת ישראל.

דרכי שתי המפלגות הללו, כפי שנתבהרו בתקופה האחרונה, פסולות לדעתי לחלוטין. זכיתי לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה ועד היום. היה אדיר חפצי ללכד ולאחד סביב המפעל ההיסטורי, המוטל על דורנו, כל המפלגות והסיעות הרוצות ומוכשרות לשאת בעול.

בממשלה הזמנית השתתפו מלבד חברי מפלגתי – גם מפ“ם, “הכלליים”, המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל, הספרדים, הפרוגרסיביים. עם קום הממשלה הנבחרת הראשונה, סרבו “הכלליים” ומפ”ם לשאת בעול. קיימתי מתוך מאמצים קשים קואליציה מצומצמת יותר במשך שנתיים. על יסוד תכנית-פעולה מוסכמת. כשגברה ההתרוצצות הפנימית בין חלקי החזית הדתית – נתפרדה גם קואליציה מצומצמת זו, ולא נראתה דרך אחרת אלא לפנות לעם ולסדר בחירות לפני זמנן – לשם הקמת ממשלת-רוב יציבה ונאמנה.

בארבע השנים הבאות נעמוד במבחן החמור ביותר, אם השלום בעולם, או בסביבתנו, חלילה, יפגע. בארבע השנים האלה ניתבע למאמץ כביר למען נמשיך בקיבוץ גלויות ונבצר עצמאותנו מבית ומחוץ. ארבע השנים הבאות לא יפלו בחומרתן ובגדלותן משלש השנים האחרונות, אשר שינו כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית.

יש מבטיחים ישועות קלות ומהירות: – הצבור צריך רק להצביע בעד בעלי-ההבטחות, והכל על מקומו יבוא בשלום. אין חלקי עם מבטיחים אלה. לא האמנתי אף פעם ב“ציונות קלה”. לא פיזרתי הבטחות, אלא תבעתי מאמצים. האמנתי בגדולות – והן באו; ואני מאמין בגדולות ונצורות, ואני בטוח שתבאנה, אבל רק אם נתמיד במאמצים מתוחים ונאמנים, אם ניאזר בעוז-רוח ובכושר ממלכתי ומלחמתי, אם נהיה נכונים לסבול ולשאת בעול. המבטיחים גאולה קלה בלי חבלי-גאולה הם מתעתעים ומפיחי-כזבים.

אני פונה במיוחד לנשי ישראל: אתן, יותר אולי מכל חוג אחר בעם הענקתן לנו חירות ועצמאות, כי אתן נתתן לעמנו בנים ובנות, שלחמו בגבורה עילאית על שחרור המולדת. כאמהות וכעקרות-בית אתן אולי סובלות יותר מכל אחד מחבלי-העליה וקשיי הבטחון. אל תתנו יד למחבלים ולמתנכרים, אשר יערערו את הנצחונות המפוארים של בניכן ובנותיכן. אל תצפו להבטחות-שוא מצדי, – אבל רק תנועת-העבודה החלוצית נאמנה על כך, שתעשה מאמצים יעילים לעמוד לימינכן בכל עת. המושיטים לכן הבטחות קלות וכוזבות – מתנכרים לעתיד בניכן ובנותיכן.

כל אשר השגנו – והשגנו גדולות אשר לא ידענו זה אלפי שנים – בזכות עבודתנו הקשה השגנו, וטרם התגברנו על הקשיים העצומים, הפנימיים והחיצוניים, הכרוכים בקיבוץ גלויות ובשמירת עצמאותנו. ודרושה לנו אחדות מכסימלית, אחדות של אמת, אחדות של דרך וחזון משותפים.

המפלגות המטיפות למשטר של מיעוטים כמשטר אידיאלי במדינה, אינן כנות וישרות עם עצמן. אין אף סיעה ומפלגה אחת שאינה רוצה להיות רוב; אין שום רשימה קוראת לבוחרים להניח אותה במיעוט. משטר קואליציוני של מיעוטים שאין להם דרך משותפת, אינו אלא משטר של סחיטות וחוסר-אחריות, וגורם לזעזועים בלתי-פוסקים במדינה. מדינתנו הצעירה מוקפת אויבים, ועמוסה משימות קשות מאין כמוה. היא זקוקה ליציבות, לאחדות, לרוב נאמן וטבעי.

לא אומר כי משטר-מיעוטים קואליציוני יחריב, חלילה, את המדינה, אבל אני אומר במלוא אחריותי והכרתי כי משטר-מיעוטים יחבל בכושר הבטחון והעצמאות והיצירה של המדינה, ורק ממשלה הנשענת על רוב נאמן, תצליח לתקן כל הטעון תיקון, ותעמוד במבחנים החמורים הצפויים לנו בעתיד הקרוב. רוב נאמן הוא רוב המאוחד בדרכו.

ואני פונה לכל אלה הרוצים להעמיד אותי גם להבא בראש הממשלה – להעניק לרשימת מפלגת פועלי ארץ ישראל, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, מאנדט ברור: רוב בעם ובכנסת.

כל הרוצה שאעמוד בראש הממשלה והוא בא לפסול דרכי ודרך חברי – אינו אלא סותר את עצמו. אין דבר בעולם אשר יטה אותי מהדרך שהלכתי בה כל חיי, הדרך אשר, לפי עניות דעתי, הביאה אותנו עד הלום: טיפחה עבודה ושמירה עברית, הקימה את המדינה, הנחילה ניצחון לצבאנו, פתחה בקיבוץ-גלויות, בנתה הארץ בתנופה רבה, גייסה הון לאומי, פרטי, ממשלתי ובין-לאומי, בממדים רחבים.

הדרך שעל פיה תיכון ממשלה יציבה הותוותה במצע של מפלגת פועלי ארץ-ישראל בקווים כלליים. היא הדריכה פעולתה של הממשלה עד עכשיו, היא שהעלתה 650.000 יהודים בשלוש שנים, בנתה 300 ישובים, קיימה תעסוקה מלאה, ביצרה כיבושי מעמד הפועלים, הבטיחה פרנסה לחוגים עממיים (בעלי-מלאכה וסוחרים זעירים) והעלתה כוח בטחוננו.

אני מאמין באחדות האומה. ואני בטוח שהרוב הגדול של העם מאוחד בבעיות-היסוד: בטחון המדינה, קיבוץ-גלויות, בנין המולדת, חירות, שוויות ופרנסה לכל איש ואשה בישראל.

אם יובטח לרשימתי רוב יציב ויוטל עלי לעמוד בראש ממשלת ישראל, נפעל לפי קווי-היסוד שסומנו במצע מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שתמציתם היא:

1) התמדת עליה רבתי למען נגיע בסוף ארבע השנים לשני מיליון יהודים במדינה;

2) הכפלת הישובים החקלאיים;

3) בטחון כלכלי לתושבי המדינה: לפועל, לחקלאי, לפקיד, לעובד-הרוח, לעקרת-הבית, לבעלי-המלאכה, לבעלי-התעשיה, לסוחר;

4) שיכון עממי;

5) שוויון מלא – אזרחי, מדיני, כלכלי, חברתי ותרבותי – למיעוט הערבי, ובכלל שוויון בזכויות ובחובות לכל תושבי המדינה בלי הבדל גזע, לאום, דת ומין;

6) טיפוח הערכים החלוציים בנוער ובעם לשם כיבוש השממה ויישובה, עזרה לקליטת העליה, כוננות להגברת בטחון המדינה, ערכי העבודה ועזרה הדדית;

7) דאגה לכיבושים המקצועיים של המעמד העובד שיהפכו לנכסי צאן-ברזל של המדינה על-ידי שורה של חוקי עבודה ובטחון.

לקיום תכנית זו ולתיקון הליקויים הקיימים, על הממשלה החדשה יהיה שומה לדאוג באופן מיוחד לשלושה דברים, המחייבים, לדעתי, טיפול ושקידה נמרצים:

א) בטחון המדינה;

ב) שיפור המנגנון הממלכתי ויעולו.

ג) שיפור המנגנון הממלכתי ויעולו.

אני רואה, כמקודם, דבר הבטחון בראש דאגותינו. הסכנות לקיומנו ולשלומנו לא פסקו ולא פחתו בתקופה מסוערת ומסובכת זו בעולם, ומי יודע אם לא גדלו. אין יודע מה ילד יום. רק חרש אינו שומע רעידת-האדמה סביבנו. וכמקודם יש להקדיש מאמצים מתמידים ועליונים לשכלול כוחות הבטחון ולכוננותנו הצבאית – מבלי להרפות במאמצים לחיזוק השלום בעולם ובמזרח התיכון. אל יקר בעינינו כל קרבן ומאמץ הדרוש לבטחוננו, בו תלוי הכל.

איני בטוח שבמשך ארבע השנים הבאות נגיע לעצמאות כלכלית מלאה כלומר – לאיזון גמור של היבוא והיצוא מבלי להיזקק להון מן החוץ. אולם עלינו להגיע בזמן זה לידי בצרון ובטחון כלכלי, גם של הכלל (המדינה) וגם של הפרט (כל איש ואשה בישראל),

עלינו לשקוד על אספקה מסודרת יותר ורווחה גדולה יותר, לעקרות-הבית, ולהמוני העם בכללם – לפועלים, לחקלאים, לפקידים, לבעלי-מלאכה, לסוחרים זעירים, לעובדי-רוח. ולשם כך עלינו, להרחיב בממדים גדולים ובקצב מהיר שטחי החקלאות, למען נספק מזוננו העיקרי מתוצרת המדינה, ונכין עודף ניכר לעיבוד תעשייתי וליצוא. עלינו לשכלל ולהרחיב את התעשיה – בציוד חדיש, במינהל יעיל, ביחסי-עבודה תקינים, בהגברת היצור ופריון-העבודה ובהשבחת טיב התוצרת, לא על-ידי שיטת השעה, אלא על-ידי שיפור שיטות ההנהלה והעבודה וניצול כיבושי המדע והטכנולוגיה.

כל מעמדנו ורמת-חיינו תלויים בכושר העבודה וברמת-התפוקה שלנו בכל ענפי המשק.

למטרה זו תיקבע מועצה כלכלית בסמכות מייעצת על-ידי ראש הממשלה. המועצה תורכב מכל החוגים והארגונים הכלכליים בסקטור הפרטי והשיתופי (בחרושת, בחקלאות, במלאכה, בבנין, במסחר, בימאות ובתחבורה). מועצה זו תדון על כל הבעיות המשקיות של המדינה, כפי שהן מתעוררות בממשלה ובכנסת, תברר דרכי יעול המינהל והעבודה והאמצעים להגברת התפוקה. למועצה זו תהא גם זכות היזמה להביא לממשלה הצעות ותכניות לפיתוח, והיא תברר קובלנות וטענות על קיפוח והפליה.

מובן מאליו, שקיום המועצה לא יגרע במאומה מסמכות הכנסת והממשלה, אלא תשמש להן לעזר וליועץ.

ועדת שרים, בראשות ראש הממשלה או סגנו, תתאם הפעולה המשקית של משרדי הממשלה בכל שטחי הכלכלה והכספים. דבר זה יעָשה בתוך מסגרת האחריות המשותפת של הממשלה כולה.

בארבע השנים הבאות עלינו לעצב דמותה הפנימית של המדינה – לתת מערכת של חוקי-יסוד, ליעל המנגנון הממלכתי ולשפר השירותים הציבוריים. נעשו רבות בשטח זה בשנתיים הקודמות, אבל לא במידה מספיקה ולא בלי ליקויים.

יש להצטער על ההשמצה הסיטונית של פקידות המדינה. עובדי המדינה בכללם עושים עבודתם באמונה, אבל אסור להתעלם מהליקויים והפרצות, ויש לתקנם ביד חזקה, בלי משוא-פנים פוליטי, ובלי כניעה לסחיטות סיעתיות.

הממשלה, שאעמוד בראשה, תביא לכנסת השניה חוק מיוחד על עובדי המדינה, תנאי-שירותם, זכויותיהם, וחובותיהם, אשר יבטיחו קבלת פקידים ללא פניה פוליטית, אלא על פי כושר אישי, ועל יסוד בחינה אובייקטיבית; חוק אשר יעניק לעובד המדינה בטחון ותנאי-עבודה הוגנים, אבל גם יזקיק אותו לשירות נאמן ויעיל, למשמעת ולדיוק בעבודתו, ולהליכות נאות עם הציבור.

מלחמה נמרצת תיערך נגד כל מיני “סחבת”. – לשם כך תתואם הפעולה של משרדי הממשלה המטפלים באותו ענין, ותינתן הסמכות לעובדים אחראים לפעול על דעתם במהירות הדרושה לטובת הקהל, ותבוטל הפורמליות הביורוקרטית שאינה הכרחית למילוא השירות.

ארגון כוחות הבטחון והמפעלים הענקיים של שיכוני עולים וישובי עולים והרחבת החקלאות והתעשיה הוכיחו שאנו מוכשרים לסדר שירותים יעילים.

בארבע השנים הבאות יפלו הכרעות גורליות בעולם ובארץ. מדינת ישראל תעמוד במבחן – אם תוצג בראשה ממשלה יציבה ונאמנה; ואני פונה לכל אלה הרוצים שאמשיך לעמוד בראש ממשלת ישראל – להעניק לרשימתי רוב בטוח ויציב בעם ובכנסת, – למען תתמלא השליחות הכבדה והגדולה במיטב היכולת והאחריות.

ו' באב תשי"א – 8 באבגוסט 1951

בוועידת האיחוד העולמי

מדינת ישראל היא חלק של העם היהודי, אבל חלק כזה שאין דומה לו בכל שאר החלקים של העם היהודי. היחוד הזה איננו מתחיל במדינה. אותו הדבר היה כשהיינו רק מה שקראו “ישוב”. הישוב היהודי בארץ ישראל היה חלק מהעם היהודי, אבל זה היה חלק שלא היה דומה לו בשום חלק אחר של העם היהודי. הוא היה שונה מכל ישובי היהודים בעולם במבנהו הפנימי, בתרבותו, בלשונו, במשקו, ברוחו, ברצונו, ביחסיו הפנימיים והחצוניים; ומשום כך היה למדינה. גם תנועת-הפועלים הישראלית היא חלק של העם היהודי וחלק של תנועת-הפועלים, אבל היא חלק שאין דומה לו בעם היהודי ואין דומה לו בתנועת-הפועלים.

לפני 18 שנה, בהקדמה לספרי “ממעמד לעם”, ניסיתי להסביר את היחוד של תנועת-הפועלים הארצישראלית. ולמען חסוך זמן הרשו לי לצטט את ההגדרה הקצרה הזאת:

"סבל דורות של עם דווּי עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז רוח וקשה-עורף, מורד ויוצר – ויתקע נס-העבודה בשממות-קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.

לא נֵצר נוסף, – גזע חדש של מעמד עובדים צמח לעם היהודי בארצו.

לא מקורות אכזב של גיטאות העבודה היהודית בגולה, אלא מעינות-ברכה, אשר נבקעו במולדת מתנערת, מרווים את שרשי הגזע הצעיר ויוצקים בו כוחות גידול ויצירה, אשר לא ידע הפועל היהודי בנכר.

לא מרד-אין-אונים ורוגז עקר של בן חורג עלוב-גורל, אשר מילאו את חלל תנועת הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי-כיבוש רבי-תנופה של מייסדי מדינה וגואלי-עם יחמו את תנועת-הפועלים הארץ-ישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול-עבודה ונתוק אדמה הפכו לכובשי-ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח".

יש דמיון ויש שוני יסודי בין הישוב בארץ ובין כל חלקי העם, בין הפועל העברי בארץ ובין הפועלים היהודים ובין הפועלים בכלל בעולם. מעמד הפועלים היהודים בארץ איננו צד, אלא שליח. הוא שליח ההיסטוריה העברית. והוא מיצה בשליחותו כל מאוויי הגאולה, הוא ספג לתוכו כל מורשת העבר היהודי. הוא התמכר בכל נפשו, בלא תנאי ובלא שיור לביצוע חזון העתיד, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, חזון הגאולה היהודית במסגרת הגאולה האנושית.

*

אין מעמד הפועלים בארץ עדיין העם. אבל כל עניני העם הם עניניו, והוא שאף לעצב העם כולו בדמותו ובצלמו, והוא הזדהה בלא תנאי את גורל עמו ועת צרכיו ההיסטוריים. ומשום כך הוא לא שאל דרכו מאחרים. הוא לא חיקה שום תנועת-פועלים בעולם. הוא לא השתלב ולא ישתלב בשום כוח זר. הוא דרך וידרוך בשבילו המיוחד. הוא דרך בשבילו המיוחד, כשהיה בודד בעמו, כשהיה בודד בתנועת-הפועלים היהודים, כשהיה בודד בתנועה הציונית, כשהיה בודד בתנועת-הפועלים העולמית; הוא כבש דרך לעצמו אף שלא היתה מקובלת, אף שעמדה בניגוד להלכה השוררת ברחבי תנועת-הפועלים העולמית וגם ברחבי התנועה הציונית. עצמאותו המוסרית והמחשבתית של הפועל היהודי בארץ היא אשר הביאה אותנו עד הלום. הפועל העברי בארץ ירש כל דרכיו ולא ממארכס ולא מקויטסקי, לא מלנין, גם לא מהס ומפינסקר ומהרצל, אם כי למדנו מהם רבות. הרבה דברים שהוא עשה, – והם היו גופי הלכה של התגשמות חזונו – הוא חצב מסלע המציאות של עבודתו בארץ, והדברים שעשה לא היו כתובים בשום ספר, לא סוציאליסטי ולא ציוני. ועצמאות מוסרית ומחשבתית זו הביאה אותנו לעצמאות מדינית, והיא תנאי לקיום עצמאותנו המדינית הזאת. אִתה נעמוד, בלעדיה ניפול. ממנה לנו הכל.

ראשוני פעמי הגאולה החלו עם העצמאות המחשבתית והמוסרית, עם העצמאות החלוצית. לא בזכות הארגון, לא בזכות הכוח המשקי, אלא בזכות שליחותו ונאמנותו הקולקטיבית בלי תנאי לחזון העם, נעשה הפועל היהודי למורה דרך של המדינה. הוא עדיין בראשית דרכו. הוא עדיין לא הנחיל בשלימות את דרכו לא לישוב, לא לתנועה הציונית ולא למדינה. הנחלת דרכו לשלושה אלה היא השליחות המיוחדת של תנועתנו. יעוד זה לא התחיל מאתמול, הוא לא יסתיים מחר.

אנו עומדים עכשיו אחרי שתי מערכות, בחירות לקונגרס ובחירות לכנסת, של הפועל העברי כשליח העם להנחלת דרכו לעם ולמדינה. ובשתיהן לא סיימנו מלאכתנו; התקדמנו, אבל שׂוּמה עלינו התמדה מאומצת, למען הנחיל דרכנו לעם ולמדינה.

אתחיל מהמערכה האחרונה, המערכה במדינה. זו לא התחילה בבחירות לכנסת. בעצם, לא היו צריכות להתקיים עכשיו בחירות לכנסת; זו היתה צריכה להתקיים עוד כשנה וחצי; המאבק התחיל בבחירות לעיריות בנובמבר 1950. ואין זה מקרה שבעיריות פרץ הריב. בימי המאנדט, תחת השלטון הזר, היו שני כוחות בארץ: כוח עצמאי יהודי, שהתגלם בתנועה הציונית ובישוב המאורגן, כוח שעמד על דמוקרטיה ועל עקרונות ציוניים, כוח שלא היה תלוי באחרים ולא היתה לו זיקה לשלטון הזר. והיה כוח שני: השלטון העירוני, קורטוב באבטונומיה היהודית הממלכתית שהיתה לנו בארץ. כוח זה היה כפוף לשלטון זר, והשלטון הזר, ולא בלי כוונה, טיפח בשלטון העירוני כוחות עוינים לעצמאות היהודית, לציונות וגם לדמוקרטיה. הוא טיפח באופן מלאכותי מיעוט של תקיפים ובעלי-גוף והשליט אותם על העיריות. עם קום המדינה חלה מהפכה חברתית, כאשר כל יהודי וכל תושב בארץ, – בין אם יש לו פרדס או אם אין לו פרדס – נעשה שווה-זכויות. בעיריה הראשית בארץ ישב שלטון ללא בחירה, ובכוח מינוי זר, במשך 15 שנה – ושליטים ממונים אלה החרימו את הבחירות לקונגרס הציוני מתוך חרדה עמוקה ל“טוהר הדימוקרטיה” בבחירות. עם קום המדינה לא יכול עוד שלטון ממונה להתמיד – ובכל העיריות נתקיימו בחירות על יסוד שוויון-זכויות וזכות בחירה כללית לכל תושב. בעקבות הבחירות נתערער ברוב העיריות שלטון התקיפים, – אבל לא נשבר עדיין כולו, ומכיוון שאי-אפשר עוד היום להשען על כוח זר, נעשה מאמץ על ידי השליטים בעלי החזקה בעיריות, לגייס אמצעים חדשים למען הישאר על כנם כאשר היו רגילים למשול בחסד זרים.

מה היו האמצעים שגויסו? נתגייסה ההתפרקות הנפשית שבאה אחרי המאמץ והמתיחות הגדולה של המלחמה. כל מי שחי באיזו ארץ שהיא, שעברה עליה מלחמה, יודע פרשת ההתפרקות. גויס אי-הרצון שהעליה ועול העליה מעוררים בחוגים שונים בישוב; נוצלו הקשיים שקיבוץ הגלויות גורם לישוב. והדבר נעשה בהצלחה לא-קטנה. כל אלה אשר מקודם החרימו את התנועה הציונית, ופניהם לא נראו אף פעם בקונגרס הציוני; כל אלה שלא רצו אפילו לשאת השם “ציונים” וקראו לעצמם בשם “איחוד אזרחי”, מיהרו ושינו עכשיו שמם לשם שינוי מזל וקראו לעצמם אחרי הקמת המדינה בשם “ציונים כלליים”, והצליחו לגייס, בתוקף ההתפרקות הנפשית ובעטיים של הקשיים אשר קיבוץ הגלויות הטיל על הישוב, כ-80 אלף מצביעים. “הכלליים” הכריזו אז שהיתה מהפכה בארץ“, ”רעידת אדמה”, “שהתחולל בעם שינוי ערכים”, “הולך וקם משטר חדש”. דבר זה הוכרז לא רק פה, אלא גם בארצות-הברית, וליהדות אמריקה סופר על-ידי שליחי הימין כי “המשטר הישן התמוטט”, “תנועת הפועלים שעמדה בראש הישוב ובראש התנועה הציונית מתקרב קצה, ותקופה חדשה החלה בתולדות העם היהודי”.

ואז החלה תסיסה בקרב אחד החלקים של הקואליציה הממשלתית, שהיתה מורכבת מימין ומשמאל – החזית הדתית. היו אנשים בחזית זו שטענו: עשינו מקח-טעות, התחברנו עם הכוח היורד, עם האניה הטובעת. וצצו דרישות להוסיף עוד נציג לימין של המזרחי. התחילו עגבים בין חלקי החזית לבין “הכוח העולה”, הכוח העובר “מאופוזיציה לשלטון”, “כוח המחר” החדש. וכשפנו אלינו סיעות אלו, אמרנו להם: לא נשתנה שום דבר, ולא נוסיף איש לימין בממשלה, והממשלה לא תשנה את דרכה. כשהתביעה הפוליטית של הימין הדתי לא נתמלאה, נהפכה התביעה בן-לילה לתביעה דתית, למען לכד כל חלקי החזית הדתית. ובמקום תוספת של איש הימין לממשלה, הוצגו לנו דרישות דתיות שלא הוסכמו עליהן בתכנית הממשלה. הקואליציה עם החזית הדתית נעשתה כידוע על יסוד של פרוגרמה מוסכמת, ובנוגע לעניני דת נקבעו שני כללים, שתנועתנו הכריזה עליהם ערב הבחירות ונשארה נאמנה להם גם אחרי הבחירות: א) סיפוק צרכי הדת על-ידי המדינה לזקוקים להם, ב) מניעת כפיה דתית. ועל יסוד זה; ורק על יסוד זה, נעשתה הקואליציה. פתאום באו בתביעות חדשות; בתביעה להוסיף איש הימין, לא יכלו ללכד את כל חלקי החזית הדתית, אך כשהציגו דרישות דתיות – נצטרף גם השמאל הדתי לימין שבמזרחי ויחד דרשו שלמפלגות הדתיות ינתן מונופולין על שומרי הדת בארץ, ושלא יוקם בית-ספר דתי מבלי השגחה ואפוטרופסות של המפלגות הדתיות האלה. אפוטרופסות זו שללנו לחלוטין ובתוקף.

אמרנו: בית-ספר דתי לילדי הורים דתיים – כן: זוהי חובתנו, גם אילו לא היה אף איש מזרחי או אגודת ישראל בממשלה או בארץ. זוהי זכות המגיעה להורים הדתיים, באשר הם דתיים. שאינם רוצים להיספח למפלגה זו. על ויכוח זה נתפרקה הקואליציה. מפ“ם הצביעה עם החזית הדתית נגד הממשלה, ואליהם נצטרפו מק”י והציונים הכלליים ו“חרות”. אמרנו אז: נפנה לעם. אם הימין הדתי סבור שהגיעה שעתו של הימין ובעזרת סיעות האופוזיציה הפיל את הממשלה – יכריע העם בינינו; והלכנו לבחירות לפני זמנן – כי אנו מאמינים בזכות העם להכריע.

*

למחרת הבחירות לכנסת קראתי בכל עתוני האופוזיציה תרועות נצחון; ואני רוצה לומר לכל מנהיגי המפלגות האופוזיציוניות, שאין עיני צרה ב“נצחונם”. בעתון של מפ“ם קראתי מאמר כתוב ע”י ציוני כללי, שבבחירות אלו לא בלבד שמפא"י נכשלה אלא נחלה מפלה. ואני אומר, – עוד “מפלה” כזאת, והשגנו בשלמות מטרתנו. אולם בחירות אלו יש להעריך לא מבחינה מפלגתית בלבד. תנועה הרואה עצמה כשליחת העם ומרותקת לשירות העם – אינה רשאית לבחון שום דבר מבחינה מפלגתית גרידה.

וקודם כל יש לציין ריבוי המשתתפים בבחירות. כל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו בבחירות אלה הרבה יותר קולות מאשר בבחירות לעיריות. במשך שלוש שנים אלו נתרחש הדבר הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית: הוכפל הישוב היהודי ונוספו לו שש מאות אלף יהודים. ואם אנו באים להעריך משמעות הבחירות וכוחן של המפלגות השונות, יש להשוות אחוזים ולא מספרים מוחלטים, כי במספרים מוחלטים עלו כל המפלגות בלי יוצא מן הכלל.

ומה מראה ההשוואה היחסית? כל מפלגות הימין ירדו בכוחן, והוא הדין ביחס למפלגות השמאל. ישנה רק מפלגה אחת אשר עלתה – מפלגת פועלי ארץ-ישראל: משלושים וחמישה אחוז ומשהו שקיבלה בבחירות הקודמות, עלתה הפעם בתוך הישוב היהודי לכארבעים אחוז, ובישוב הלא יהודי – למעלה מחמישים אחוז. העליה הזאת באחוזים אינה רק במספר ישובים, פה ושם אלא בכל מקום ומקום. אין עיר ואין מושבה שבהן אין מפא"י צועדת בראש. ויש לציין קודם כל את תל_אביב, רמת-גן, ירושלים. הגידול הוא כללי – גם במושבות, בהתישבות, בעליה החדשה, בכל סקטור ובכל נקודה, בלי יוצא מן הכלל.

ויש לציין דבר שני: מפלגות הפועלים, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, מפלגת הפועלים המאוחדת, מפלגת הפועל המזרחי ומפלגת פועלי אגודת ישראל – קבלו קרוב ל-60% מכלל הקולות. הרוב במדינה זו הוא רוב עובד. שוב הובלט המבנה היחיד במינו של הישוב במדינה זו. כאן חל שינוי יסודי במיבנה הישוב היהודי, ורק על-ידי תמורת-מיבנה זו הקימונו מדינה.

הימין, אלה שקוראים לעצמם ציונים כלליים, חרות, ציונים-ספרדים, מזרחי, אגודת ישראל, קיבלו בסך הכל 28% של הקולות.

ויש לציין דבר שלישי – שאין לזלזל בחשיבותו. המפלגות הדתיות נפרדו לפי הרכבם המעמדי: הפועלים לחוד, והמזרחי לחוד; והוא הדין אגודת ישראל לחוד, ופועלי האגודה לחוד. בשביל עיצוב דמותו של העם במדינה הזאת, יש לעובדה זו ערך לא-קטן, ואם כי יש מגמות ונטיות לרתק את הפועלים הדתיים לימין, במסווה של דת, הרי המעשה המכריע נעשה: הפועלים הדתיים הופיעו לחוד.

*

בבחירות אלו אנו לחמנו על דרך. לא כל דברינו נתקבלו על-ידי רוב העם, ועלינו לראות זאת ללא טשטוש והונאה עצמית, ומלאכתנו זו טרם נגמרה. אבל הדברים שדגלנו בהם בימי הבחירות – בהם נחזיק בכל תוקף לאחר הבחירות ונפעל לפיהם מסופקני אם יש אף מנהיג אחד של מפלגה אחרת שיהיה מסוגל ומוכן לחזור היום על נאומיו בימי הבחירות.

אם יש לו איזה זיק של יושר – ויש ביניהם כאלה – לא יעיז לעשות זאת. ואם אין לו זיק של יושר, ויש ביניהם רבים כאלה, לא יעשה זאת, כי הוא יהיה מגוחך, והם ימהרו לשכוח כל אשר דיברו ערב הבחירות, – ואולי מוטב שדבריהם ישכחו. אבל הדברים שאמרנו אנחנו לפני הבחירות, אנו עומדים עליהם במאה אחוזים. לא אמרנו לפני הבחירות אף מילה אחת יותר מכפי שאנו אומרים היום, אחרי הבחירות; ולא נגרע היום אף מלה אחת ממה שאמרנו ערב הבחירות. כרגע אגע בשני ענינים מרכזיים.

במערכת הבחירות פסלנו שתי דרכים. לא פסלנו מפלגות. יש אמנם שתי מפלגות שהן פסולות בעינינו, אבל אִתן לא התווכחנו כלל. המפלגות שהתווכחנו אתן – פסלנו את דרכיהן, ושני דברים פסלנו: פסלנו מדיניות החוץ של מפ"ם, באשר היא מתנכרת לצרכי העליה ובנין הארץ ומתנגדת לצרכי התפוצות בגולה; ופסלנו המדיניות המשקית של הציונים הכלליים, שרוצים להקים “משטר חדש”, באשר פירושו הוא חוסר-עבודה וקיצוץ העליה והריסת הערכים החלוציים וערעור ההתישבות העובדת.

יותר משני שלישי העם פסלו את שני הדרכים האלה. כשמונים אחוזים פסלו, יחד עמנו, דרך מדיניות החוץ של מפ“ם, ואם מפ”ם נאמנה, כדבריה, לדמוקרטיה, – כאשר מבטיחים אותנו דבריה בכנסת, עליה לקבל הכרעת הרוב. אין אנו דורשים ממנה לשנות דעתה. אבל כמיעוט בעם עליה לנהוג ולפעול כפי שהכריע הרוב. הבחירות נערכות לא לשם בחירת צירים שיעשו מה שהם רוצים. בבחירות מכריע עם על הדרך, בה תלך המדינה עד הבחירות הבאות. ועד הכנסת השלישית אמר העם דברו הסופי: מדיניות החוץ שניהלנו עד עכשיו – תימשך גם להבא, ולא יתכן שום משא-ומתן על פשרה בין מדיניות-החוץ שלנו ובין מדיניות-החוץ שנפסלה על-ידינו ועל-ידי שמונים אחוז של העם. לא פסלנו את מפ“ם, אבל פסלנו דרכה במדיניות-חוץ. מפ”ם חייבת לדעת כי עד הכנסת השלישית תתנהל מדיניות-חוץ זו שנקבעה על-ידינו, ולא מדיניות-חוץ של, “השתלבות”, קומינפורמית, גלויה או מוסווית. על קו מדיניות-חוץ לא יתכן כל מקח-וממכר, כי הקו הוכרע והוחלט על-ידי שמונים אחוז בעם.

*

הדבר השני שנפסל על-ידי יותר משני שלישים של העם – זה “המשטר החדש” שהימין – הציונים הכללים, “חרות” ומזרחי, רצה לזכות אותנו. שבעים וחמישה אחוז של העם פסלו את “המשטר” הזה. רוב מכריע תמך ב"משטר הקיים.

אגדיר במלים ספורות טיבו של “המשטר הקיים”. בתקופה זו של קיבוץ גלויות, יש הכרח שמדינת ישראל לא תהיה מדינה קאפיטליסטית בלבד ולא מדינה סוציאליסטית בלבד, ויש לקיים בתוכה גם משק קאפיטליסטי וגם משק פועלי, או כפי שקוראים להם – שני “הסקטורים”. ממשלת ישראל הנאמנה ליעודי המדינה בתקופה זו חייבת לעודד את היזמה הפרטית וההון הפרטי, במסגרת דרכי המדינה, כשם שעליה לעודד ולטפח משק העבודה והיזמה הקיבוצית. זהו היסוד של “המשטר הקיים”. אם יש ניגוד בין מינימום לכל ובין שפע למעטים, הרי נבטיח מינימום לכל, ולא שפע למעטים, כפי שרוצה הימין. התכנית המשקית של הימין נפסלה על-ידי העם. ואם הציונים הכלליים מתימרים להיות דמוקראטים, עליהם לקבל הכרעת העם. הם רשאים לחשוב אחרת, ובבחירות הבאות מותר להם לנסות לשנות דרך העם. דבר זה מותר ורצוי בדמוקראטיה. אבל בימי הכנסת השניה יקוים המשטר ה“דואליסטי”, כי כך החליט העם בבחירות. ולא תוקם שום ממשלה, אשר תהפוך מדיניות-החוץ או “המשטר” הכלכלי.

ואם כי פסלנו דרכה של מפ"ם במדיניות חוץ ודרכם של הציונים הכללים במשטר הכלכלי, – ויחד אתנו פסל דרכים אלה רוב העם, – לא פסלנו את שתי המפלגות הללו. ואם הן מקבלות הכרעת הרוב, הן יכולות ורצויות להצטרף לממשלה, – על בסיס התכנית שאושרה על-ידי הרוב בעם. בסיס זה נתון במצעה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, לאו דווקא בכל סעיף וסעיף שבה, אלא בעקרונותיה המדיניים והכלכליים. הרוצה ירצה והממָאֵן ימָאֵן.

המפלגה לא קיבלה בבחירות רוב יציב, אף-על-פי שהוא צורך חיוני של המדינה. אבל הבחירות קבעו שלא תיתכן שום ממשלה בלי המפלגה, וששום מפלגה אחרת כשהיא לבדה לא תוכל לעכב הקמת ממשלה על ידי מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

לא ניתן למפלגה לבדה רוב, והכרחית ממשלה קואַליציונית; יש שתי מפלגות – מק“י ו”חרות" – שאין אנו רואים כל אפשרות של שיתוף פעולה אתן; כל שאר המפלגות יכולות ונדרשות להצטרף לממשלה. ויש לעשות כל מאמץ למען תקום קואליציה רחבה כזו שהיתה בממשלה הזמנית.

*

ולפרשה השניה. היתה גם מערכת בחירות לקונגרס הציוני. המדינה עדיין אינה הגשמת הציונות, אפס המדינה היא גם אמצעי עיקרי וגם המטרה של הציונות. המדינה היא המכשיר המרכזי לקיבוץ גלויות, וזהו תוכנה של הציונות, אבל המדינה בכוח עצמה בלבד לא תבצע המלאכה הקשה הזאת, ועם זאת יש לזכור שהמדינה אינה רק אמצעי, אלא גם מטרה, המטרה של הציונות. הציונות שואפת להבטיח עצמאות ושוויון לעם היהודי במשפחת העמים בעולם; ומשום כך יש לראות במדינת ישראל – מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן יש לראותה גם שונה מכל שאר המדינות.

אגיד בקיצור במה היא דומה ובמה אינה דומה לכל שאר המדינות. היא דומה לכל המדינות בריבונות. היות המדינה ריבונית פירושו שהמדינה היא הרשות העליונה בתוך תחומיה ואין רשות למעלה ממנה; היא קובעת הכל; היא יכולה להעניק מסמכותה לוועד הכפר, למועצה העירונית, למועצה מחוזית או לגוף אחר, אבל היא ריבונית על המועצה או על ועד זה; היא יכולה להטיל מרוּת עליו וגם לפרק אותו. בתחומי המדינה אין סמכות למעלה ממנה ואין סמכות שווה לה.

אין גם שותף לריבונות שלה, כי ריבונות אינה ניתנת לחלוקה ואינה ניתנת להפחתה. הריבונות היא מוחלטת ותופסת במאה אחוז אבל היא גם מוגבלת; היא מוגבלת בפנים המדינה, בתחומי מדינת ישראל. למדינת ישראל יש שלטון וסמכות מחוץ לתחומי המדינה, כמו לכל חבר אחר בארגון האומות המאוחדות; המדינה יכולה לחוות דעה גם בענינים עולמיים. היא יכולה לערער על מעשים ידועים הנעשים מחוץ לתחומיה, היא רשאית להביא דברים, הנוגעים למדינה אחרת, לדיון בעצרת, אבל אין לה שום סמכות ממלכתית מחוקקת ומינהלתית מחוץ לתחומי מדינתה. עד כאן דינה ואפיה של מדינת ישראל כדין כל המדינות. במה היא שונה ממדינות אחרות?

*

אילו היה כל העם היהודי מרוכז במדינה, היתה מדינת ישראל ככל המדינות, אבל למעשה רק חלק קטן של העם היהודי מרוכז במדינה, ועוד רבים, העתידים לעלות למדינה, פזורים בגויים, וכאן השוני והיחוד של מדינת ישראל. כל מדינה היא מדינה לתושביה בלבד, מדינת ישראל היא מדינה למען העם היהודי כולו; החוק הקונסטיטוציוני המייחד את מדינת ישראל ומשווה לה אפיה המיוחד הוא “חוק השבות”, המקנה לכל יהודי בעולם, באשר הוא יהודי, הזכות לעלות לארץ זו, ובעלותו הנה הוא נעשה מאליו מלא-זכויות בתוקף עלותו.

יעודה של מדינת ישראל ­­– הוא קיבוץ גלויות, ויעוד זה לא בלבד שהוא מקנה זכויות ליהודים שאינם במדינה, אלא גם מזקיק את המדינה לעם ישראל כולו, כי קיבוץ הגלויות לא יבוצע בכוחה של המדינה בלבד; והמדינה זקוקה לשותפות העם היהודי, בביצוע התפקיד של קיבוץ גלויות.

ומשום כך מדינה זו היא לא כמדינות האחרות, ואין היא יכולה לסמוך אך ורק על תושביה; עזרת העם היהודי והפעלת העם היהודי הן תנאי יסודי לקיום יעודה המרכזי של מדינת ישראל; תפקיד זה מוטל על ההסתדרות הציונית. על ההסתדרות הציונית לגייס עזרת העם לקיבוץ הגלויות ומיזוגן, לבנין הארץ ופיתוחה, ולביצור בטחונה של המדינה.

*

עם הקמת המדינה נתעורר ספק אם יש צורך ומקום להסתדרות הציונית. ונתעוררה מחדש השאלה מה זאת ציונות? יש אומרים שעם הקמת המדינה עבר זמנה של התנועה הציונית, ויש אומרים להיפך, שהמדינה לא שינתה כלום, וההסתדרות הציונית ממשיכה כמקודם באותה המסגרת ובאותו התוכן. לדעתי טועים שניהם. במדינה טרם נתגשם החזון הציוני במלואו, וקיבוץ גלויות מחייב קיומה של תנועה ציונית, אבל אין הציונות לאחר קום המדינה פועלת כפי שהיא פעלה קודם. עדיין לא הוגשמה הציונות במילואה, אולם המכשיר המרכזי של הגשמת הציונות אינה עוד ההסתדרות הציונות אלא מדינת ישראל, וההסתדרות הציונית תפקידה לגייס עזרת העם לקיבוץ גלויות ובנין הארץ, ולהיחלץ להגשמה ציונית.

עזרה למדינה כשהיא לבדה אינה ציונות. עזרה זו ניתנה גם על ידי יהודים אחרים שאינם ציונים. לפני הקמת המדינה היו יהודים אשר לא האמינו שתוקם מדינה, ורבים גם לא רצו שתוקם מדינה כי פחדו שהקמת מדינה תהרוס מעמד היהודים בתפוצות; עכשיו, לאחר שקמה המדינה, הרי שאין למצוא יהודים, שאינם אוהבים המדינה ורוצים ביקרה ובהצלחתה, חוץ משתי סיעות קטנות, מימין ומשמאל, – הקומוניסטים ואלה הקוראים לעצמם “המועצה למען היהדות” מיסודו של רוזנוואלד, המתנכרים למדינת ישראל וגם עוינים לה.

ומתעוררת השאלה מה ההבדל בין ציוני ובין סתם-יהודי הרוצה לעזור למדינה. יש העונים על זה בפשטות: ציוני חייב לעלות בעצמו למדינה. תשובה זו נתנו לעצמנו כל הימים. מלכתחילה היתה הציונות בשבילנו ציונות חלוצית בלבד. הציונות שלנו היתה ציונות של הגשמה עצמית – עוד לפני המדינה. ואף על פי כך השתתפנו בציונות הקונגרסיסטית. והציונות הקונגרסיסטית לא עמדה על חובה זו. והיא לא עמדה על חובה זו לא רק לגבי יהודי אמריקה ואנגליה, גם לא לגבי יהודי רוסיה, כשיהודי רוסיה היו עוד חפשים לצאת מרוסיה ולעלות ארצה. הכרנו בחיוב של תנועה והסתדרות ציונית אף על פי שאין עמה חובה של הגשמה עצמית; ואם כי לאחר הקמת המדינה נתבטלו מאליהן כל האמתלאות שציונים היו נותנים לעצמם ולאחרים מדוע אין הם עולים, הרי אין לפסול גם עכשיו ציוני שאינו עולה, כי יש ברכה בתנועה ציונית המונית, ואם נעמיד את הציונות על עליה – בהכרח שהתנועה תצטמצם. ואנחנו מקבלים ציונות, אם כי אין היא קשורה עם הגשמה עצמית. אבל במה דברים אמורים? אם הציונות מקבלת על עצמה מצוות, שאין יהודים אחרים, אף הם ידידי המדינה, נושאים בעולן.

*

אומר בקיצור מה הם, לפי דעתי, החיובים החלים על הציונים, שרק הם נותנים לאדם הזכות להיקרא בשם ציוני, ורק הם נותנים להסתדרות רשות להיקרא בשם הסתדרות ציונית.

קודם כל חובה קולקטיבית חובה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, לעזור למדינת ישראל בכל המצבים ובכל התנאים לאותם שלושת הדברים המרכזיים – קיבוץ-גלויות ומיזוגן, בנין הארץ, בטחון. יהודי יכול להיות ציוני גם אם הוא מתנגד לממשלת ישראל, ומותר לציוני להתנגד לממשלת ישראל, אבל אם אדם מפריע לממשלת ישראל, אם הוא מחבל בעבודתה או מסרב לסייע לפעולתה הנ"ל, אין לו זכות להיקרא ציוני. אזרח המדינה יכול לעשות זאת. אין זו מצווה אזרחית. אבל אזרח המדינה נשאר אזרח גם כשהוא מפריע לממשלתו, ומחבל בעבודת המדינה. ולצערי השתמשו כמה מאזרחי ישראל יותר מדי בזכותם זו, גם בקרב הימין וגם בקרב השמאל, וחיבלו לא מעט, לא בממשלה, אלא בפעולת הממשלה, במלאכת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, אבל אין לזהות ציוני בגולה עם אזרח הארץ. אזרחי הארץ נושאים בעול חגם אם אינם רוצים בזאת. גם מי שהוא נגד הממשלה, מטילה עליו הממשלה מסים. יש אמנם רמאים שאינם משלמים מה שמגיע מהם, אבל משהו הם מוכרחים לשלם, אם לא – ילכו למאסר. כל אזרח במדינה, אם תקרה מלחמה – בניו ילכו להילחם, ואם הוא בגיל צבא – הוא יצא להילחם. האזרח, אם הוא רוצה או לא רוצה, נושא בעול, ויש לו הזכות לפעול גם נגד הממשלה. זכות זו אינה נתונה לאלה שאינם נושאים בעול ויושבים בחוץ-לארץ. אין אנו יכולים להטיל עליהם עול, אין אנו יכולים לשלוח בניהם למלחמה, אין אנו יכולים לחייב אותם ללמד בניהם עברית, כשם שאנחנו מחייבים בני אגודת ישראל שילמדו עברית ולא אידיש, בין אם הם רוצים בכך ובין אם אינם רוצים. אבל מנהיגים ציונים בחוץ-לארץ אין המדינה יכולה לחייב ללמד בניהם עברית. כי סמכות המדינה מוגבלת בתוך תחומיה. ודברים שאין המדינה מוסמכת לחייב אותם והם עיקרי הציונות – שומה על ההסתדרות הציונית להטיל על חבריה. העזרה למדינה בכל התנאים, זוהי החובה הראשונה של התנועה הציונית? אך אין דבר זה ממַצה כל תכנה של הציונות.

דבר מדינת ישראל ודבר הציונות מבוסס על היות עם יהודי אחד. כשאנחנו אומרים “עם יהודי אחד”, אסור לנו להתעלם מהעובדה. אם היא טובה או רעה, שהעם היהודי הזה מפוזר בגויים, ויהודים החיים בנכר הם אזרחים של הארץ בה הם חיים, ויש להם זכויות, או הם תובעים זכויות, ויש להם חובות בארץ מגוריהם. הזיקה לעם היהודי אינה סותרת זיקתם לארץ מגוריהם. לא בכל שניוּת יש סתירה. ואנחנו שהננו תושבים וחיים במדינה ישראל ומדברים בלשון העברית, והיותנו אזרחים ויהודים ואנשים כאחד הוא טבעי ופשוט, – אל לנו לזלזל במצבם של היהודים שאינם חיים בתנאים שלנו. כל זמן שאינם רוצים או אינם יכולים להתישב בישראל, הם אזרחי המדינות שבהן הם יושבים והם כפופים לאזרחות הזאת. היא מעניקה להם זכויות והיא מטילה עליהם חובות.

ואף על פי כן אין ציונות בלי רעיון של עם יהודי אחד; והציונות מתחילה מזיקה לעם יהודי, אבל מה זאת זיקה לעם יהודי? לפנים היתה הזיקה בעיקרה דתית, אבל נדמה לי שגם ציוני דתי לא יוותר על כל היהודים שאינם דתיים כמוהו. והזיקה לעם היהודי וההזדהות עם העם היהודי היא דרך הלשון העברית והחינוך העברי. תמיד חטאה התנועה הציונית לענין זה. הדורות הבאים כמעט לא יאמינו, שעד שבאה הנהלה פועלית לתנועה הציונית, היתה הלשון הרשמית של התנועה הציונית הלשון הגרמנית. במשך ארבעים השנים הראשונות של ההסתדרות לא מצאו פרוטוקול של הקונגרס הציוני אלא בגרמנית, אם כי רק חלק קטן של העם היהודי קרא גרמנית גם לפני השמדת יהודי אירופה. רוב העם היהודי היה יושב במזרח אירופה. שם היו חמשה-ששה מיליונים יהודים שלשונם לא היתה גרמנית. היו כחמשה מיליונים יהודים באמריקה וגם שפתם לא היתה גרמנית. וכשבאה הנהלה פועלית – והיא יכלה להיות רק ארצישרלית – ואמרה: פרוטוקול עברי, לא עלה הדבר בידה בקלות; נדרש לכך מאבק עם שומרי המסורת ה“ציונית”. אבל עלי לקבוע בצער שגם עכשיו אי-אפשר לנהל קונגרס או ישיבת הוועד-הפועל הציוני בעברית, ומטעם זה התנגדו הרבה ציונים טובים לכנס את הוועד-הפועל והקונגרס בארץ. לאחר שכינסנו שתי הישיבות הראשונות של הוועד-הפועל הציוני בירושלים, כמדומני בשנות 1935–1934, – התגברו עלינו והרחיקו את הכינוסים הציוניים מהארץ.

*

הקיץ יתכנס הקונגרס הציוני, וזו בפעם הראשונה בירושלים, ואין זה כבוד רב לתנועה הציונית שחיכתה עד קום המדינה היהודית למען כנס קונגרס בירושלים. אבל קונגרס ציוני במדינת ישראל מחייב. אם הקונגרס לא יאמר את הדבר האלמנטרי המובן מאליו ולא יטיל חובה על כל ציוני ללמוד עברית – הוא יתכחש לעצמו. ואם ציוני קשיש כבר אין ביכלתו ללמוד לשון חדשה, – אין כל מניעה אובייקטיבית שיחנך בניו גם בלשון העברית. אין ארץ בתפוצות – אני מדבר על הארצות החפשיות – שבה המדינה מפריעה ליהודי ללמד בניו עברית. להיפך – המועצה העירונית בלונדון כבר הרבה שנים נותנת עזרתה לכך, מקציבה תקציב ללימוד עברית לכל מי שרוצה ללמוד. הוא הדין באמריקה. ואין זה פוגע בפאטריוטיזם האמריקאי. ואין ללגלג על כך, שהיהודי באמריקה רוצה להיות פאטריוט אמריקאי. הוא חייב בכך. אבל בלימוד העברית אין שום פגיעה בפּאטריוטיזם האמריקאי. אין אדם ציוני בלי קשר אישי עם מולדת האומה, והקשר יתכן באחת משתי הדרכים: או הוא שהוא חי במדינת ישראל או שלכל הפחות הוא חי במדינה הרוחנית של העם היהודי, שהיא הלשון העברית.

ודבר שלישי – חובת טיפוח התנועה החלוצית. לא נפסול ציוני שאיננו ציוני-הגשמה, אבל התנועה הציונית לא תתקיים ולא יהיה בה ממש אם לא תטפח תנועה חלוצית ולא תעודד עליה חלוצית מכל ארץ. אין הכוונה לדרוש מהמנהיגים הציונים באמריקה ובאנגליה שהם יטפחו תנועה חלוצית. הם לא יכולים לעשות זאת. מי שאיננו חלוץ איננו יכול להקים תנועה חלוצית. חלוציות מקימים רק על-ידי דוּגמה. ורק ארץ-ישראל יכולה להקים תנועה חלוצית בכל הארצות, והיא הקימה אותה. התנועה החלוצית יצאה מהארץ. היא באה מהארץ לרוסיה, לאמריקה ולכל שאר הארצות. אלה שהיו חלוצים הלכו ועשו נפשות לחלוציות במופת חייהם. אבל קיימות הסתדרויות ציוניות שמפריעות לחלוציות. דבר זה לא יתכן. אין לתת מקום בהסתדרות הציונית לארגון ציוני, שאיננו נותן יד לטיפוח תנועה חלוצית.

אלה הן החובות הציוניות המינימליות, אבל תנועתנו לא יכלה להסתפק במינימום, אנו מאכסימליסטים, ויעודנו הוא להנחיל על-ידי דוגמה וחינוך את דרכנו החלוצית לעם ולמדינה. אייחד דברי עכשיו על הנחלת דרכנו למדינה.

*

אמרנו לעם בבחירות: רוב יציב, והדגשנו: קודם כל רוב יציב בעם. מדינה זו על המשימות הגדולות והכבדות המוטלות עליה, על הסכנות החמוּרות האורבות לה, סכנות שאין דומה להן בשום ארץ ומדינה – אינה יכולה לפעול באקראי, מיום ליום אלא זקוקה לתכנית-פעולה מרחיקה-ראות וליציבות פנימית שתכשיר אותה לפעולה מתוכננת ושקולה. כל אחד יסכים אם אזכיר קיבוץ גלויות, בטחון וכדומה. אבל אולי רבים יתפלאו אם אומר שעלינו לעשות עוד מאמצים רבים וממוּשכים למען נהיה לעם.

היתה לי הזדמנות קצרה להיפגש עם קיבוצי הגלויות בארץ לפני לכתי לאמריקה ולאחר שובי, ונחרדתי מחומרת הבעיות הכרוכות במיזוג הגלויות; ראיתי המרחק שיש בין שני סוגי עולי בבל – לא בין יהודי בבל ובין יהודי פולין, אלא בין שני סוגי יהודי בבל שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אלה ישבו בכרך וחיו ממסחר, ואלה ישבו בהרים והתפרנסו מעבודה. עכשיו כינסנו אותם יד בחלסה ובבית-ליד, והם אינם יכולים לגור יחד, אם כי הם מדברים בלשון אחת.

נפגשתי עם תימנים, עם תוניסים ומרוקנים בבאר-שבע. הם תבעו להקים להם בתי-כנסת. נתברר לי שבמקום שמתפלל מרוקני – לא יתפלל התוניסי, אם כי שניהם מתפללים בנוסח ספרד, אבל הנגינה שלהם היא שונה. כן הסביר לי תימני שנחוצים לתימנים עצמם שני בתי-כנסת – לאלה שהם מצנעא ולאלה שמחוץ לצנעא.

התפילה תופסת רק רגעים אחדים בחיי אדם, אבל המרחקים והזרויות שיש בחיים הכלכליים, בחיי התרבות, בכל התפיסה ובלשון של קיבוצי גלויות אלה הם איומים, ואנחנו מוכרחים למזג אותם לעם אחד, ובזמן מהיר, כי אנו מוקפים אויבים.

*

אנו חיים בעולם בלתי יציב, כמו שהיה לפני 1914. אנו חיים על הר-געש, ולפתע-פתאום יכולה להתפרץ להבה, פה או שם, ולא נוכל לעמוד מבלי היות מלוכדים. לא די שתהיה ממשלה מאוחדת, ושיהיו סידורים בין הסיעות. לא הממשלה ולא הכנסת אלא העם קובע. יש הכרח באחדות-העם, לא באחדות טוטאליטרית, ולא באחדות כפויה. הבדלי-דעות יתכנו וגם רצויים, אבל צריכה להיות הרגשת-אחדות, והרגשה זו נוצרת בליכוד העם סביב ערכים יסודיים, עקרוניים. וזהו יעוד תנועתנו: ללכד העם סביב הדברים הגדולים הקובעים גורלו ועתידו. ילגלגו המלגלגים וישמחו לאידנו, שעוד לא הספקנו בבחירות אלו ללכד רוב העם. אין כיבושים קלים, ואין אנחנו נרתעים מקשיים. נמשיך בפעולתנו זו. התקרבנו בבחירות האלה למטרה הנכספת – נתמיד בהסתערות זו למחוז חפצנו.

קרה לנו אסון גדול, אשר לא במהרה יתוקן: שבר תנועת הפועלים. חלק הלך מאתנו ללא שוב. בקיבוצים של השומר הצעיר ושל סיעה ב' הצביעו לא מעטים בעד הייבסקציה; יש מנהיגים במפ"ם שהם במתכוון פוסחים על שני הסעיפים ואינם רואים כי הויכוח בתנועת הפועלים הוא בין הציונות הסוציאליסטית ןבין היבסקציה. אין דרך שלישית. אבל ההכרעה לא תבוא כל כך מהר, והקרע לא במהרה יאוחה.

ויש עוד פלגי פועלים שאין אנו מתיאשים מהם ואנו קובלים על התבדלותם; אלה הם סיעות הפועלים הדתיות. אנו שוללים התבדלות זו, לא באשר אנו שוללים את הדת: מפלגת פועלי ארץ-ישראל מייצגת יותר יהודים דתיים מכל המפלגות הדתיות יחד. אין שום יסוד לרשימות דתיות. לא שאלות הדת מפרידות בינינו, ואין זה מקרה שהדבר המלאכותי שנעשה בבחירות לכנסת הראשונה, החזית הדתית, לא הצליח להתקיים עד הכנסת השניה, והופיע המזרחי לחוד והפועל המזרחי לחוד, ואין שום הצדקה לפועלים דתיים להתבדל מכלל הפועלים. אין להם הצדקה לכך כפועלים, ועוד פחות יש להם הצדקה לכך כדתיים, כי על-ידי התבדלותם אין הם מרימים קרן הדת, אלא להיפך, ואין להשלים עם התבדלות זו.

ועוד דבר. למען לכד את רוב העם, שיוכל לעמוד בכל מצוקה ובכל משבר, בין הוא פוליטי ובין הוא כלכלי או צבאי (ואנו צפויים לכל המשברים האלה) עלינו להקים ברית בין מעמד הפועלים ובין חוגי הבינים: – אנשי הרוח, המקצועות החפשים, המוני-העם. יש לעשות דבר זה לא בימי בחירות, אלא יום יום. תנועתנו צריכה להיות תנועת העם העובד, ולא רק של מעמד הפועלים.

אני מעיז להגיד שאנחנו יכולים ללכד גם רוב העם בגולה. היה זמן שהציונות שקראה לעצמה “ציונות כללית”, היתה הביטוי הנאמן של העם הציוני, בהיותה באמת ציונית כללית לא בשם, כמו ש“הדמוקראטיה העממית” קוראת את עצמה דמוקראטיה עממית, אלא באמת היתה ציונות כללית. לבה היה לעניני העם. לצערנו, הדבר הזה הולך ונכחד, וקודם כל בקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם – באמריקה. כמו שכאן בארץ נושאים לשוא את השם “ציונות כללית”, כך נושאים לשוא רבים באמריקה את השם “די זיוניסט אורגניזישן אוף אמריקה” – ההסתדרות הציונית באמריקה. קודם כל, זוהי רק אחת ההסתדרויות הציוניות, ולא ההסתדרות הגדולה ביותר. היא אולי רק 20% או 30% מכל ציוני אמריקה המאורגנים. אבל גם לגבי 20% אין להם, לאחר הזדהותם עם הימין בארץ, שום רשות מוסרית לקרוא לעצמם “ההסתדרות הציונית באמריקה”. הם יכולים לקרוא לעצמם “ההסתדרות הציונית באמריקה, המזדהה עם הימין בארץ-ישראל”. אם הם יקראו לעצמם בשם זה, ההולם אותם, נראה כמה חברים ישארו בהסתדרותם.

מנהיגי הימין הציוני חיים באונאה. מאה אלף או מאה ועשרים אלף של החברים שלהם, חברי זי.או.א., לא הצטרפו להסתדרות הציונית בשם הימין בארץ הלוחם בתנועת-הפועלים החלוצית. הם נצטרפו להסתדרות הציונית באמריקה, בשם מדינת ישראל, בשם הציונות העממית, והם לא יוכלו לשאת לשוא את השם “ההסתדרות הציונית באמריקה” לאחר שנהפכו למה שנהפכו.

הסתדרות הימין הציוני אינה יכולה להיקרא בשם ההסתדרות הציונית; רוב ציוני אמריקה נאמנים עם מדינת ישראל ועם המהפכה הכפולה המתחוללת במדינה – מהפכת העם ומהפכת הארץ. הם מבינים, כי לא יוכל הישוב בארץ להיות בנוי כמו הישוב היהודי באמריקה. עלינו להיות בנויים כישוב הגויי האמריקני; מוכרח להיות רוב עובד של פועלים ואיכרים ולא רוב של סוחרים, עורכי-דין ורבייס.

ואנו יכולים ללכד רוב יציב גם בעם וגם במדינה, אני בטוח שתנועתנו בגולה יכולה לרכז סביבה רוב בציונות, אם תהיה נאמנה לשליחותה ההיסטורית לעצב דמות המפעל הציוני לא לפי דיוקנו של עברנו הגלותי, אלא לפי צרכי העתיד של העם העברי במולדתו.

י“ב באב תשי”א – 14 באוגוסט 1951

בקונגרס הציוני הכ"ג

ממשלת ישראל שולחת ברכתה הנאמנה – בהוקרה, בהודיה ובחרדת קודש – לקונגרס הציוני שנתוועד זו הפעם הראשונה על אדמת המולדת ובבירת ישראל.

מאז התכנס הקונגרס האחרון בבאזל התרחשו בארצנו עלילות מופלאות ואדירות אשר לא ידע עמנו מאז נכבשה הארץ על־ידי יהושע בן־נון: נתחדשה עצמאות ישראל וריבונותו בארצו; הוקם צבא־הגנה לישראל אשר שרה עם כל צבאות ערב ויכול להם; גבולי מדינתנו הגיעו בפעם הראשונה בתולדותינו לשני הימים בבת אחת: לים־התיכון במערב ולים־סוף בדרום. חופי כנען ופלשת במערב וחוף אדום בדרום, נהפכו לחופי ישראל. נתקימה הנבואה הקדומה: “וְשַׁתִּי אֶת גְּבוּלְךָ מִיַּם־סוּף ועַד יָם פְּלִשְׁתִּים” (שמות כ"ג 31). למעלה משלושת רבעים של אדמת מערב ארץ־ישראל שוחררו ונגאלו והועמדו כולם ברשות מדינת ישראל. שערי המולדת נפתחו לרווחה לקיבוץ־גלויות, ולמעלה מששים רבוא פזורי־הגולה מששים וארבע ארצות נתכנסו בשלוש שנים בישראל הגאולה. שיבת־ציון בממדים אלה ובקצב זה לא ידעה ההיסטוריה היהודית אף פעם. גלות אחרי גלות חוסלה ומתחסלת כמעט כליל בארצות מזרח אירופה ומרכזה, בבלקנים, בצפון אפריקה, בארצות ערב והאיסלם. השנה חוסלו שתי הגלויות העתיקות ביותר – גלות תימן וגלות בבל, וגאוליהן הועלו ארצה על כנפי נשרים. גולי בבל שסרבו לשוב אחרי הצהרת כורש בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, הגיעו לאחר אלפים וחמש מאות שנים למולדתם הקדומה, כשאין היא עוד סטרפיה פרסית כבימי עזרא ונחמיה, יוונית – כבימי החשמונאים הראשונים, רומאית – כבימי החשמונאים האחרונים ובית הורדוס – אלא מדינה יהודית ריבונית. והמדינה הצעירה של ישראל סבא, אשר הוקמה בתוך להבות מלחמה, ומנתה רק כשש מאות וחמישים אלף יהודים בהיווסדה, – אזרה כוח לקלוט עליה רבתי ולבצע בתנופה נועזת ללא־דוּגמה מפעלי בנין, סלילה, התישבות, חרושת ותחבורה אשר שינו פני הארץ כאשר לא נעשה הדבר בעשרות וביובלות שנים לפני כן.

שלושה מאורעות־בראשית כוננו את האומה העברית ועיצבו דמותה כעם־עולם: יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן־נון. מאורעות־קדומים אלה, המעולפים אגדות וסיפורי־נפלאות, פעלו פעולתם בעם ישראל ללא הרף זה שלושת אלפים ושלוש מאות שנה – עד ימינו אלה. צמאון לחיי חירות וקוממיות, ברית נצח עם יעודי ספר־הספרים, וקשר בל־ינתק עם הארץ היעודה – שלושה אלה מילאו חללה של ההיסטוריה היהודית, גם כשהיינו עוד עם בן־חורין יושב בארצו, וגם כשנגזר עלינו להיות נודדים ומפוזרים בנכר.

מורשת־קדומים עתיקת־יומין זו, מראשית ימי האומה, טיפחה בנו חזון אחרית־הימים, חזון גאולה יהודית ואנושית, ויצקה בנו רוח גבורה וקשיות־עורף, והפכה את העם היהודי לעם שאינו יודע כניעה ורתיעה גם כשהוא עומד לבדו מול עולם מלא אויבים ואנשי־ריב המתנקשים בקיומו ובנפשו.

אולם באמונה ובגבורה פאסיבית בלבד לא היינו נגאלים.

המהפכה ההיסטורית אשר התחוללה בימינו אלה לא היתה באה אלמלא קדמו לה גבורת־יצירה והתישבות של חלוצי הביצוע. נצנוצי יצירה ונסיונות ביצוע בעצם לא פסקו כל ימי הגלות, וגחלת ישראל לא כבתה אף פעם במולדת; לאחר הנסיונות של שני אנשי סגולה ביהדות הספרדית – דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה, ורבי חיים אבולעפיה במאה השמונה־עשרה – ליישב את טבריה וסביבתה, באו במאה התשע־עשרה התחלות התישבותיות שזכו להמשך מתמיד וגדל. התחלות אלו נעשו על־ידי שני יהודים דגולים ביהדות המערבית: סיר משה מונטיפיורי, יהודי ראשון שרכש פרדס בארץ ישראל (בשנת 1856), וקארל נטר, שיסד מטעם “חברת כל ישראל חברים” בית־הספר הראשון לחקלאות בארץ – מקוה־ישראל בשנת 1869. כשמונה שנים אחרי זה נוסד הכפר העברי הראשון בשם רב־המשמעות “פתח־תקוה”, על־ידי חלוצי־ההתישבות הראשונים שיצאו בחלקם מחומות ירושלים – (חיים סלומון) ובחלקם באו לארץ מגלות הונגריה – (שטאַמפר וראב). אחריהם באו אנשי ביל"ו וחלוצים אחרים מרוסיה ומרומניה שיסדו את ראשון־לציון, גדרה, זכרון־יעקב וראש־פינה, וממשיכיהם – מייסדי חדרה, רחובות ומתולה אשר שרו עם פגעי הטבע – הביצות והקדחת, ועם רדיפות שכניהם – ויכלו להם. בהתישבות ראשונה זו יזָכר לעד חלקו המבורך של יהודי מופלא בצרפת, אביר־חזון ורב־תושיה, שנתפרסם בישוב בשם “הנדיב הידוע”, הבארון אדמונד די־רוטשילד.

מפעל־ראשונים זה קיבל תיקונו המתמיד בעליה אשר העלתה את דגל העבודה והשמירה העברית, – ובאלה הניחה היסוד הנאמן לעצמאות הישוב ולכוחו החברתי־הכלכלי והצבאי.

בסוף המאה האחת־עשרה נלחמו יהודים בפעם האחרונה על אדמת המולדת – אלה היו יהודי חיפה שנלחמו נגד נוסעי־הצלב תחת פקודתו של טאנקרד בשנת 1100. הצי הוונציאני בא לעזרתו ושׂם מצור על חיפה גם מהים – וחיפה היהודית נפלה. מאז לא היה קיים כוח יהודי מזוין קבוע בארץ – עד שהוקם “השומר” בימי העליה השניה לפני ארבעים ושלוש שנים. הכוח המזוין היהודי לא היה הדבר היחיד שהורישה העליה השניה לישוב ולעם. נוסף לשמירה ולהגנה העברית יצרה העליה עוד שלושה נכסי־צאן־ברזל היסטוריים שהכשירו את תקומת המדינה: עבודה עברית, חקלאות עובדת ותנועה חלוצית ברחבי הגולה, בנוער ובעם.

אפס המפעל ההתישבותי שהכשיר את תקומתה של המדינה היהודית לא היה מעשה ידיהם של יהודי ארץ־ישראל בלבד. בלי שותפות העם היהודי בכל תפוצותיו לא היה קם הדבר. בראש השותפות הזאת עמדה בחמישים וארבע השנים האחרונות התנועה הציונית המדינית – שמחוללה ואדריכלה היה תיאודור הרצל, המבשר והחוזה של מדינת היהודים בימינו.

מיד לאחר הקונגרס היהודי הראשון בבאזל, לפני 54 שנים, רשם הרצל ביומנו דברי אל־מוות אלו: “אם אסכם את הקונגרס הבאזילאי באימרה אחת – שמתוך זהירות לא אשמיע אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול רם – היו כולם פורצים בצחוק, אולם בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמשים שנה, יכירו בה כולם”.

מדוע האמין הרצל שיסד בבאזל את מדינת היהודים? באשר “המדינה – כך רשם הרצל באותו היומן – מושתתת ברצון העם למדינה”, ולא היה לפני הרצל איש שידע להפעיל רצון זה של העם כאשר ידע הרצל. בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית שהקים הרצל – חושל, נתגבש והופעל רצון־המדינה של העם. אמת פשוטה ועמוקה זו שעמד עליה יוצר הקונגרס, שינתה את מהלך ההיסטוריה היהודית.

“אין אני מעלה שום רעיון חדש – אמר הרצל בשנת 1896, – להיפך, זהו רעיון ישן־נושן – ובזה דווקא כוחו גדול. שנותיו – כשנותיה של האומה, שמעולם לא פסקה מלטפח אותו, אפילו בימי־האסון המרים ביותר, והוא – הקמתה מחדש של המדינה היהודית”. וזוהי גדלותו של הרצל: רעיון ישן נתלקח בלבו, ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו, הקרנת חזונו ופעליו האדירים הוא נהפך לרעיון חדש, מחדש, מדליק לבבות, מפיח תקווה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת עם, מארגנו, מלכדו, הופכו לכוח מדיני, לגורם בינלאומי. הרצל האמין בסבל המשחרר ובנצח עמו. ואמונתו הלוהטת דבקה בעם ותהי לכוח יוצר ומהפכני – ואחרי חמשים שנה קמה המדינה.

קדמו להרצל רבים וגדולים אשר ראו את בעיית העם היהודי בגולה ללא סיכוי, והבינו שהמוצא היחיד הוא בשיבה למולדת ובריכוז טריטוריאלי. רבי יהודה אלקלעי, מהרבנים הספרדים, שהיה ממכּריו של אביו־זקנו של הרצל; רבי צבי־הירש קאלישר ור' חיים לוריה, מרבני היהדות האשכנזית; היהודי האמריקאי מרדכי עמנואל נוח; משה הס, מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה; פרץ סמולנסקין ודוד גורדון, ועל כולם – ליאון פינסקר מחבר “אבטואמנציפציה”.

בימים האלה שהקונגרס הציוני נתאסף לראשונה במדינת ישראל, יש להעלות על נס דברי־הנבואה המפליאים של גדול הוגי ישראל בתקופת הרנסנס, ואחד מההוגים המקוריים והעמוקים ביותר שקמו בתולדות המחשבה האנושית – ברוך שפינוזה. הוא נשתחרר לגמרי מכל זיקה למסורת ולאבטוריטה דתית פורמלית, וניתח באיזמל הבקורת החריפה דברי התנ"ך, ויש שגם הטיח דברים קשים ובלתי־צודקים כלפי חכמי ישראל – אבל נשאר כל חייו יהודי גאה ומאמין. אותו ברוך שפינוזה אמר בספרו “המסכת התיאולוגית־הפוליטית” דברים אלה: “אני מאמין בהחלט, בידעי תמורות גורל העמים, שעם בוא שער־כושר, יקים עם ישראל שוב את מדינתו, ואלהים יבחר בו מחדש”.

ומפליא הדבר שאמונתו זו של הגאון מאמשטרדם בחידוש מדינת ישראל, היתה קשורה באמונתו שעם ישראל ישוב להיות העם הנבחר. אמונה כפולה זו, בצורה שונה, היתה נטועה גם בלב יוצרה של המדיניות הציונית. הרצל בישר לא רק הקמת מדינת היהודים, אלא הכריז במלוא האמונה של חוזה־גאון “כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת”.

הרצל לא זכה לראות פרי יצירתו. רק שבע שנים עשה בשליחות עמו – ושירת חייו באמצע נפסקה. אולם האפיק המבורך שפתח הרצל לרצון המדינה של העם, העניק לנו במשך הזמן שני כיבושים מדיניים גדולים בחזית הבינלאומית, שקדמו להקמת המדינה והכשירו במידה רבה בואה: הצהרת בלפור בשנים לנובמבר 1917, עשרים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, והחלטת או"ם על הקמת מדינה יהודית ב־29 לנובמבר 1947 – שלושים שנה אחרי הצהרת בלפור.

לא נקפח זכותם של בעלי ההכרזה של 2 בנובמבר – לויד ג’ורג', בלפור וצ’רצ’יל – אם כי במשך השנים נתגלגלה הכרזתם בספרי־המעל של צ’מברלין, מלקולם מקדונלד וארנסט באוין. לא נקפח זכות או“ם – אם כי לעצרת או”ם לא היה הרצון והכוח לבצעה, ולמחרת ההחלטה, בשלושים לנובמבר 1947 – פתחו הערבים במלחמתם נגדנו. האומות המאוחדות לא עמדו בפרץ – והוטל עלינו עצמנו לעמוד בשער: להקים המדינה על אחריותנו אנו ולעמוד בפני הפלישה של צבאות ערב בכוח יהודי בלבד.

זה היה המבחן החמור והעליון שהועמד בו העם היהודי מאז אבדן עצמאותנו האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא.

פרק אחרון זה – מלחמת השחרור שלנו, שהחלה ב־30 לנובמבר 1947 ונסתיימה בשבעה לינואר 1949, – הוא אולי מהפרקים המפוארים והגדולים ביותר בתולדות ישראל, ולא בתולדות ישראל בלבד. התחיל במלחמה כוח ההגנה הבלתי־ליגלית, סיים אותה צבא־הגנה לישראל. ומבלי להפחית במשהו יקר המורשה הגדולה, מורשת קדומים עתיקת־יומין, מראשית ימי האומה, אשר עמדה לנו בכל דור ודור, ויותר מכל בדור־פלאות זה; מבלי לגרוע אף כמלוא הנימה משלל הכיבושים הישוביים והמדיניים שהנחילו לנו שלושה דורות חלוצים של בוני הישוב ויובל שנות התנועה הציונית המדינית, הרי יש לציין אמת פשוטה ומאלפת – שמדינת ישראל לא היתה קמה, ולאחר שקמה לא היתה מתקיימת, והישוב שהקים אותה לא היה נשאר ממנו שריד, ועמל דורות ותקוות דורות היו נכרתים – אלמלא עמדה לנו בימים ההם גבורתם של מגינינו ומצילינו היחידים: – הבנים והבנות היקרים של עמנו, אשר חרפו נפשם למות על חירות המולדת והאומה אשר כה אהבו.

איני יודע אם אי־פעם או אי־שם נתגלתה אחדות ואחווה ומסירות יהודית נאמנה יותר מזו שפעמה בקרב קיבוץ־הגלויות היחיד במינו שנקרא בשם צבא־הגנה לישראל, ואחדות ואחווה ומסירות אלה – אני בטוח – לא עברו ולא חלפו עם סיום הקרבות.

לא כל הלוחמים והלוחמות זכו לראות פרי נצחונם: תקומת ישראל וראשית קיבוץ־גלויות. אלפים נפלו בשדה־הקרב. על עקידת המולדת ניגר דמם הצעיר וחייהם הפורחים נגדעו באיבם, – אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ודמויותיהם המאירות יבהיקו באור־יקרות לדורות הבאים –

נעמוד דום לזכרם הנערץ!

קונגרס נכבד –

כשאמרתי קודם “אל ירום לבנו ואל תזוח דעתנו” – התכוונתי בשורה הראשונה לנצחונותינו הצבאיים. אין יהודי בעולם צריך להתבייש בכושר המלחמתי של ישראל הצעירה. וידעתי שבכל רחבי התפוצות גאים הם היהודים על תקומת המדינה, ולא פחות מזה – על נצחונותיו המפוארים של צה"ל. אולם אסור להשתעשע באשליה מסוכנת, שנצחונות מפליאים אלה הבטיחו את שלומה של מדינתנו.

אילו הינו לפני המלחמה פונים למומחים צבאיים והיינו מוסרים להם בפרוטרוט על יחסי הכוחות שבין הישוב היהודי המנותק מכל העולם, המונה 650,000 נפש ויש לו כשלוש מאות ישובים מפוזרים ומבודדים, בלי קווי־תחבורה ברשותם, וכוח־הגנה בלתי־ליגלי שאינו יכול להצטייד, להתאמן ולהזדיין בגלוי, ולעומתם מיליון ומאתים אלף ערבי ארץ־ישראל שיש להם שבע מאות ישובים בשטח רצוף עם קווי־תחבורה פנימיים, ולעזרתם – שש מדינות־ערב המונות כ־30 מיליון נפש ולהן צבאות מצוידים ומאומנים וגישה חפשית לשוקי הנשק בעולם – והיינו שואלים אותם אם ישוב כזה יהיה מסוגל לעמוד בפני הכוחות הצבאיים המאוחדים של כל העולם הערבי – בתוך א"י והארצות השכנות, – מסופקני אם היה אף אחד מהמומחים הנשאלים עונה על כך בחיוב.

התשובה שנתנה על כך המציאות הישראלית החדשה – היא עכשיו נחלת ההיסטוריה העולמית. עמדנו ויכולנו. צה"ל הדף וניגף כל צבאות ערב.

אולם אין זו תשובה ניצחת ונצחית. נשארת העובדה היסודית שאנו מעטים – גם לאחר שהוכפל מספרנו, ומתנגדינו מספרם הוא פי ארבעים ממספרנו; נשארת העובדה היסודית שאנו מוקפים מכל צד אויבים התופסים שטח שהוא גדול פי מאתים ויותר מהשטח שלנו, והם מוסיפים להזדיין – והזיון מכוּון אך ורק נגדנו.

נשארת עובדה שלישית: אנו בונים חברה ותרבות חפשית, מתקדמת, דימוקרטית, חלוצית־דינַמית, ואנו מוקפים משטרים פיאודליים ותרבויות ירודות המיוסדים על קפאון חברתי, עבדות ועריצות וניצול פרוע.

וקיימת עובדה רביעית: אנו חיים בתקופה מסוכסכת ומסוערת כשהחשדנות והמתיחות הבינלאומית היא גדולה, וכל העמים מזדיינים, וכל חלקי תבל מלאים אבק־שרפה וכל זיק שניתז באיזה מקום שהוא עלול להדליק תבערה עולמית.

ובעיית הבטחון במדינת ישראל אינה פחות חריפה וחמורה מאשר היתה בימי הקרבות, ואנו מצוּוים על כוננוּת מתמדת ושכלול בלתי־פוסק של כוחות המגן שלנו, והכשרת העם כולו – כאיש כאשה, ללא הבדל – לעמוד בשער ביום פקודה.

אולם בעיית הבטחון אינה הבעיה האחת שלא נפתרה עדיין במדינת ישראל; מדינה זו היא היחידה בעולם שאינה אך ורק מטרה לעצמה, אלא משמשת אמצעי – אמצעי מרכזי ועיקרי – להגשמת הציונות: לקיבוץ־גלויות ומיזוגן כאומה בת־חורין ועצמאית במדינתה.

עם כל החיל הרב והמפליא שעשינו בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה – אנו עדיין בראשית הדרך. אבל כברת־הדרך אשר עברנו גילתה – ואולי עוד לא במידה שלמה – את הקשיים העצומים והנוראים הכרוכים בקיבוץ הגלויות, והמאמצים הענקיים הנדרשים לקליטתן ולמיזוגן. לקשיים אלה יש להוסיף את החבלות האיומות שחיבלו בעם היהודי לפני הקמת מדינתו. ואותות חבלה זו ניכרים בקיבוץ־הגלויות.

דורנו זכה לשׂיא התקומה היהודית. אולם דורנו היה גם עֵד לשׂיא החורבן היהודי. בעשרות השנים האחרונות ניתכו על עמנו מהלומות אנושות כאשר לא ידענו מאז החורבן.

עד מלחמת־העולם הראשונה היה המפעל הציוני וההתישבותי בארץ בעיקר מפעלה של יהדות רוסיה. לאחר אותה מלחמה, בתקופת המנדט הבריטי, היה זה בשורה הראשונה מפעלה של יהדות מזרח־אירופה שמחוץ לרוסיה: יהדות פולין, ליטה, גליציה, רומניה, צ’כוסלובקיה, גרמניה ואוסטריה והבלקנים; יהדות זו ברובה נשמדה, ובחלקה שותקה ונכלאה ונותקה מהיהדות העולמית.

לפני שלושים וארבע שנים נוּתק מאתנו בחוזק־יד הקיבוץ היהודי הגדול ביותר ביבשת אירופה ובאסיה, הקיבוץ של יהודי רוסיה. מאז מלחמת העולם הראשונה אין צירי היהדות הרוסית מופיעים עוד בקונגרסים ציוניים, ואין יהדות זו משתתפת עוד בבנין המולדת. אֵלם ושכוֹל לאומי נגזר על קיבוץ יהודי בן מיליונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאומית של עמנו.

לא נתיאשנו ולא נתיאש משבט יהודי זה – ונקוה שיום יבוא וגם יהודי ברית־המועצות יורשו להשתתף בתקומת מולדתם ההיסטורית. אולם לפי שעה – ואין יודע כמה שעה זו תימשך – כאילו יהדות רוסיה אינה קיימת מבחינת מדינת ישראל ותרבות העם היהודי. אולם מהלומה אנושה ואכזרית יותר, ניחתה בימינו על ראש יהדות אירופה, מהלומה שאין לה עוד כל תקנה – הטבח של ששה מיליון יהודי אירופה במלחמת העולם השניה על־ידי הנאצים. רק אוּדים מוּצלים מאש נותרו פה ושם, ואלה הגיעו ברובם הגדול ארצה – מיהדות בולגריה ורומניה, ומשרידי היהדות בפולין, ביון, ביוגוסלויה, בגרמניה, באוסטריה ובצ’כוסלובקיה.

העליה הגדולה הצפויה לנו בתקופה הקרובה היא בעיקר מארצות האיסלם – מאסיה ומאפריקה, ארצות ירודות ומדולדלות גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית.

העליה שבתקופת המנדט הביאה אתה גם כוחות רוחניים שנדרשו למען קליטתה התרבותית והמקצועית בארץ וגם רוב ההון שהיה דרוש למען קליטתה הכלכלית. העליה שבאה לארץ בתקופת המדינה, ושתבוא בעתיד הקרוב, חסרה שני הדברים גם יחד; זוהי בעיקרה עליה מחוסרת־הון, כי גם בארצות מזרח אירופה וגם בארצות ערב הוחרם למעשה רכוש העולים, ואינם יכולים לצאת אלא בלבושם לעורם. זוהי גם עליה שמעטים בתוכה או שחסרים בה לגמרי אנשים בעלי־השכלה ובעלי־מקצוע.

רבים חששו שעליה זו תמיט על המדינה שוֹאה כלכלית ותרבותית, כי המדינה הצעירה, הקטנה והדלה, לא תוכל לפרנס ולהעסיק זרם ענקי בלתי־פוסק של עולים מחוסרי־אמצעים ומחוסרי־מקצוע, ובארץ יפרצו מהומות של רעבים ומיואשים. היה גם חשש כבד שעולים אלה יהוו אלמנט פאַראַזיטי, בלתי־פורה ובלתי־מוכשר לעבודה, לבנין ולהתישבות. חששות אלה, לשמחתנו, נתבדו. עולי תורכיה, תימן, בבל, מרוקו, מצרים וטוניס, כעולי בולגריה, רומניה ופולין, נתגלו ככוח קונסטרוקטיבי הרוצה ומסוגל לבנות הארץ. מעינות־יצירה נאמנים מפכים בתוך המוני העולים של ארצות הקדם והם בונים הארץ ונבנים בתוכה: הם סוללים דרכים, משביחים קרקעות, מקימים בתים, עובדים בחרושת ובמלאכה, מייסדים ומטפחים ישובים חקלאיים, נוטעים יערות ועושים בכל עבודה מועילה וברוכה. נתבדה גם החשש לחוסר־עבודה ורעב ולמהומות. המדינה הצעירה הצליחה לקיים תעסוקה כמעט מלאה, על אף הזרם הכביר של העליה שהכפיל בשלוש שנים את אוכלוסיתה של המדינה – דבר שאין לו דוּגמה בשום ארץ אחרת.

אולם המדינה לא יכלה לעשות זאת אך ורק באמצעיה היא; בלי עזרת העם כולו, שגויסה בשורה הראשונה הודות למאמציה השיטתיים של התנועה הציונית בעולם, לא היה הדבר נעשה – ולא יעָשה בעתיד. הקשיים שנתגלעו בשלוש השנים שעברו הם רק אפס קציהם של הקשיים אשר יתגלו בארבע השנים הקרובות.

התעסוקה המלאה שקיימה המדינה מתוך מאמצים מתוחים הפכה בדרך כלל את העולים לחי נושא את עצמו, ושוב אינם מתפרנסים מן הצדקה, אלא מעבודתם. אולם יש פיגור הכרחי שאין להימנע ממנו בין גידול הצריכה ובין גידול הייצור. העולה, מהרגע הראשון שהוא בא ארצה, זקוק למזון, לשיכון, להלבשה, לשירותים ולכל שאר הצרכים של תושב הארץ. אולם גם במקרה הטוב ביותר – כשהוא מועסק מיד בעבודה, אין פרי עבודתו מגדיל מיד ובשיעור המתאים את הייצור בארץ. תוצאות העבודה – בחקלאות ובחרושת – מתקבלות רק כעבור זמן־מה: כעבור שנה, שנתיים או יותר. בעבודות בניה וסלילה – התועלת הכללית למדינה היא רבה, אבל אינה מרחיבה את הייצור, וחלק גדול של העוֹלים מועסקים בעבודות מסוג זה.

חלק גדול, לפי שעה החלק העיקרי, של צרכי העולים לפרנסתם ולעבודתם, לשיכונם ולהזנתם – חמרי בנין, מזון, כלים, מכונות, חמרי־גלם, אינם מיוצרים בארץ, ויש לרכוש אותם בשוקי העולם במטבע־חוץ. כל מה שהעליה מתרבה – הפיגור בין הצריכה ובין הייצור הולך וגדל, והזיקה למטבע־חוץ גדלה והולכת.

אולם הקושי הכלכלי והכספי אינו היחיד. ככל שמתרבה העליה מהארצות הירודות הולך ורב המחסור בכוחות מקצועיים ומומחים בכל ענפי המשק והשירותים. המחסור ברופאים, באחיות, במורים, בגננות, במהנדסים, בחימאים, במנהלים מומחים, באנשי מדע ומחקר הולך ומחריף – ומאיים בכל חומרתו על הרמה התרבותית של המדינה ועל כושר השירותים הממלכתיים: חינוך, בריאות, בטחון (כי גם הצבא לא יתבסס ולא ישתכלל בלי תוספת מתמדת ומספיקה של כוחות חלוציים, מומחים בעלי־מקצוע, משכילים ואנשי שאר־רוח).

שני הדברים האלה – הון וכוח־אדם חלוצי ומקצועי, רק היהדות בארצות החפשיות מסוגלה לספק.

אולם הקשיים העצומים אינם רק בקליטת העליה – אלא גם במיזוגה.

כל זמן שהיהודים חיים בפזוריהם בארצות הגולה, המרחקים וההפרשים החברתיים והתרבותיים בין שבט לשבט אינם מורגשים ובולטים. יהודי בתימן, יהודי בפרס ויהודי בארצות־הברית מרגיש עצמו כיהודי ושונה משאינם־יהודים. ברגע שגלויות רבות ושונות מתקבצות בארץ – מיד מזדקר ומתבלט השוני העצום, שוני שמגיע לידי סתירות וניגודים והפרשים ומרחקים עצומים, בלשון, בתרבות, בהשכלה, בהרגלים, באמונות, בהליכות, בשׂיג־ושׂיח, ביחס לעבודה, במנהגי הדת. במקום המושׂג המופשט של יהודי – שיש לו תוכן מסוים בכל אחת מהתפוצות, ומאחד כאילו מרחוק כל התפוצות, מופיעה מציאות מגוּונת ומנומרת רבת־מחיצות ומלאה זרוּת ונכר, ללא לשון משותפת, ללא הבנה הדדית, ללא אפשרות לגור יחד, ללא אפשרות אפילו להתפלל בבית־כנסת משותף, – ונדרשים מאמצי־חינוך כבירים וסבלנות על־אנושית ואהבה ללא־גבול למען אחה קרעים אלה, למען קירוב הלבבות, למען לבד אבק־אדם זה המכיל בתוכו חומר־נפץ־והדף מרובה – לחטיבה אחת חברתית, ממלכתית, להתערב בכור־מצרף לאומי ולחשל מחדש אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, מושרשת במולדתה, אחראית לגורלה, יוצרת משקה ותרבותה, יונקת מעבָרה וצמודה לחזון עתידה.

דבר זה לא יֵעשה בלי תנופה חלוצית גדולה של אנשי הרוח והעבודה וטובי הנוער בארץ ובעם, בלי התנדבות המורים, הסופרים, הרופאים, המתישבים הוותיקים ונאמני העם בכל המקצועות וענפי המשק והעבודה בכפר ובעיר. וכל זמן שלא יֵעשה הדבר, אנו נעמוד בפני קשיים פנימיים חמוּרים הצופנים בחובם סכנות קשות לשלומנו, להתפתחותנו, וגם – לבטחוננו.

קליטת העליה ומיזוגה אינה הבעיה היחידה התובעת כוחות ואמצעים אדירים, חמריים ורוחניים.

במשך שבעים שנה של מפעלנו ההתישבותי, מימי יסוד פתח־תקוה ועד תקומת המדינה, גאלנו כמיליון ושש מאות אלף דונם, והצלחנו לעבד פחות מהחצי – כשבע מאות אלף דונם; הקימונו 290 ישובים חקלאיים והעמדנו על הקרקע כמאה אלף יהודים.

לאחר הקמת המדינה שחרר צבא־הגנה לישראל למעלה מעשרים מיליון דונם אדמה, מדן ועד אילת. רק כמיליון וארבע מאות אלף דונם משטח זה עובדו בתום הקרבות, חציים על־ידי ערבים ישראליים וחציים ע“י יהודים. מאז הורחב השטח המעובד היהודי פי חמשה, והיום מעבדים היהודים כשלושה מיליון וחמש מאות אלף דונם, מחוץ לשטח המעובד ע”י תושבינו הערבים. במשך תקופה קצרה זו הוקמו כמאתים ושבעים נקודות חקלאיות חדשות והועלו על הקרקע כמאה ועשרים אלף יהודים – אבל עוד כשמונים אחוזים של אדמתנו שוממים וריקים.

בתקופת המנדט היו כתשעים וחמשה אחוז של האדמה בבעלות ערבית, והשלטון הזר, גם לפני הספר הלבן, הכביד על פיתוח האדמה על־ידי יהודים. מאז קום המדינה – אנו בעלי האדמה ואנו השליטים, והאחריות על השממה נופלת עלינו, ורק עלינו. מתקופת יציאת מצרים ונדודי אבותינו במדבר, הגיעה אלינו אזהרה חמורה של משה רבנו:

" לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ (את הכנעני היושב בארץ) מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת – פֶּן

תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה

– מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד

אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ"

(שמות כ"ג 29 – 30).

אזהרה חמוּרה זו כוחה עכשיו יפה מכוחה בימי משה רבנו. על סכנת חית־השדה נוספה בימינו חית־האדם – האויבים הגלויים והנסתרים של עם ישראל ושל מדינת ישראל, המצפים לשעת־כושר ראשונה להכשילנו ולהצמיתנו.

כבר הזכרתי בקצרה את בעיית הבטחון שלא נפתרה עדיין על־ידי נצחונות צה"ל. השממה היא בעלת־בריתם הטבעית של אויבינו, וכל שגדלה השממה גדלה הסכנה.

הפרחת השממה ויישובה המהיר – היא הצורך המרכזי השלישי, הדוחק והדחוף, על־יד צורך הבטחון וקליטת עליה רבתי, הדורש אמצעים כבירים וכוחות חלוציים מרובים.

אלה הן שלוש המשׂימות המרכזיות והחיוניות המוטלות על מדינת ישראל ועל עם ישראל: בטחון המדינה, קיבוץ־גלויות ומיזוגן, פיתוח הארץ ובנינה המהיר. משׂימות אלו לא יבוצעו בלי שותפות נאמנה בין מדינת ישראל ובין עם ישראל. זוהי שותפות הבנויה על שותפות הגורל של העם היהודי, של כלל ישראל באשר הוא. אף אחד משני אלה לא יבצע השליחות הזאת בכוחות עצמו, וגם שניהם יחד יצליחו לעשות בדבר רק מתוך מאמצים עליונים, מתמידים ונאמנים.

יעודה של התנועה הציונית הוא לאמץ, להפרות ולבצע שותפות נאמנה זו.

מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן – שונה מכל המדינות בעולם. היא מדינה ככל המדינות – בריבונותה המלאה והעליונה על כל מה שנעשה בתוך תחומיה, ובהיותה מוגבלת ומסויגת לחלוטין בתחומים אלה. תושבי המדינה אם הם רוצים בכך או אינם רוצים בכך כפופים למרותה הדימוקרטית של מדינת ישראל, כלומר להכרעת הרוב, וכל עול שהמדינה תטיל עליהם, למען אחת המשימות האלה – ישאו אותו ברצון או באונס, גם אלה שיתנגדו לו מטעם זה או אחר.

לעומת זאת אין למדינת ישראל כל סמכות ומרות לגבי היהודים היושבים בארצות אחרות, אין היא מדברת בשמם, אין היא מייצגת אותם ואין היא מוּסמכת להטיל עליהם כל חוב.

במובן זה – מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ולא יתכן קיומה כלל אם לא תהיה כאשר הינה.

ויחד עם זאת – מדינת ישראל שונה מכל המדינות: היא לא מדינה לתושביה – אלא לעם היהודי כולו, לכל יהודי באשר הוא הבוחר בחיי־מולדת ועצמאות לישראל במקום חיי־גולה. הסימן המובהק המייחד את מדינת ישראל וקובע יעודה המרכזי, היעוד הציוני היהודי, הוא חוק השבוּת – מגילת היסוד של זכות העם היהודי בישראל. חוק זה מקורו בהכרזת העצמאות מיום 14 במאי 1948 הקובעת: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקיבוץ־גלויות”, ואפשר להגיד – שלשמו ולמענו הוקמה המדינה. חוק השבות קובע שלא המדינה מקנה ליהודי בחוץ לארץ זכות להתישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף לישובה של המדינה, אם מפני שהוא עשוק־זכויות בנכר, אם מפני שאינו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא מנושל ומדוכא, אם מפני שהוא מוקף שׂנאה ובוז, ואם מפני אהבתו למסורת־קדומים, לתרבות עברית, לקוממיות ישראל, ומפני רצונו לחיות חיים יהודיים מלאים במולדתו ההיסטורית ובמדינתו היהודית.

יהודי בגולה אינו אזרח ואין לו זכות של אזרח וחובות של אזרח במדינת ישראל – אבל כל יהודי יכול להיות אזרח בישראל, והדבר תלוי אך ורק בו. לשם כך עליו לבוא ולהתישב בקביעות בארץ, וברגע עלותו ארצה הוא נעשה אזרח שווה זכויות וחובות. כי זכויות וחובות כרוכות אלו באלו ואין זכות בלי חובה, ואין חובה בלי זכות, אבל הענקת הזכויות והחובות מופקעת בתוקף החוק השבוּת מרבונותה השרירה של המדינה, כאשר הדבר נהוג בכל מדינה ריבונית, אלא היא נתונה לרשותו ולהכרעתו החפשית של כל יהודי, באשר: קובעת היא עובדת עלייתו לארץ על מנת להשתקע בה, ועליה זו תלויה אך ורק בהכרעתו החפשית של כל יהודי.

זהו יחוּדה הציוני של מדינת ישראל. ויחוד זה נובע מהעובדה ההיסטורית שהמדינה יוזמה, נבנתה והוקמה בכוח חזון הגאולה שפעם בעם היהודי, ובכוח המאמצים השיטתיים של היהודי שגויסו והודרכו בעיקר ע"י התנועה הציונית – לשם ביצוע דבר הגאולה, עד כדי מלוא רצונו ויכלתו של עם ישראל להיגאל. מדינת ישראל לא תתקיים אם לא תקיים בעת ובעונה אחת שני התנאים אשר כאילו סותרים אבל למעשה הם רק משלימים זה את זה: היותה ככל מדינה – והיותה שונה מכל מדינה.

בניגוד למדינת ישראל אין עם ישראל יחידה בינלאומית בעלת סמכות וריבונות וכוח מחוקק ונציגות מוּכּרת בעולם. במשך מאות שנים כפרו רבים, גם בקרב היהודים, בעצם מציאותו של עם יהודי, לאחר שנחרבה עצמאותו במולדתו הקדומה. אולם עם ישראל היה חי וקיים תמיד ללא־הפסק – אם כי נשללו ממנו כל התארים והסימנים המקובלים של אומה מוּכּרת – מולדת, לשון, משק, תרבות. שותפות־גורל היתה הסימן היחיד של קיומו ואחדותו של העם היהודי. הרעיון הציוני המדיני יצק לתוך שותפות־גורל זו שותפות־הכרה, וההסתדרות הציונית יצרה את הנציגות המוסמכת – אם כי ללא הכרה בינלאומית וללא בסיס חוקי – לעם היהודי, וקבעה לו שאיפה ומטרה מדינית ברורה: להיות לעם בן־חורין ועצמאי במולדתו ההיסטורית.

כוֹחה וסַמכותה של התנועה וההסתדרות הציונית נבעו מהרצון החפשי של חבריה לקבל על עצמם עוֹל התנועה ומצווֹתיה, ויכלתה מגעת רק עד מידת רצונם ונכונותם של חבריה לקבל על עצמם עול ההסתדרות ומצווֹתיה.

בשנַים אלה נבדלת ההסתדרות הציונית מהמדינה: אין היא מוגבלת בשום תחומים ממלכתיים וארציים, וגבולותיה הם גבולי העם היהודי באשר הוא (מחוץ למדינות האוסרות מטעם זה או אחר עצם קיומה של התנועה הציונית והשתייכות תושביה היהודים להסתדרות יהודית עולמית), אולם לעומת זאת מרותה על חבריה היא מרות של רשות והתנדבות ולא של חובה וכפיה. לא רק שעצם החברות בהסתדרות הציונית היא דבר של רשות ובחירה חפשית, אלא גם בתחומי החברות מוגבלת מרוּת ההסתדרות הציונית בנכונות חבריה וברצונם לקיים את מצווֹתיה.

משום כך אין מדינת ישראל יכולה לעשות מלאכת ההסתדרות הציונית, ואין ההסתדרות הציונית יכולה לעשות מלאכת מדינת ישראל. ואין לערבב את הרשויות. אולם למרות השוני, – השוני היסודי, המהותי שלא ניתן להתבטל או להטשטש – קיימת שותפות היסטורית בין השתים, באשר קיימת שותפות של חזון ומטרה.

על קונגרס זה המתכנס בפעם הראשונה אחרי הקמת המדינה, ועל ממשלת ישראל החדשה, להתווֹת במתואם הדרך המוליכה לקראת המטרה המשותפת ולהבטיח האמצעים הדרושים לביצוע המשׂימות שעם ישראל והסתדרותו הציונית – מצד אחד, ומדינת ישראל – מצד שני, – חייבים בביצוען.

ציינתי מקודם שלוש המשימות המרכזיות והחיוניות: בטחון, קיבוץ־גלויות ובנין הארץ, שבלעדיהן לא תיכון המדינה, אני חושש – לא יכּוֹן גם עם ישראל. וכל אמצעינו ומאמצינו בתקופת־יסוד זו קדושים קודם כל לביצוע משׂימות אלו, אבל אין הן ממַצות כל תכנה של תוחלת ישראל וגאולתו, ולא כל יעודיה ההיסטוריים של מדינת ישראל.

המבחן העליון של מדינת ישראל יהיה לא בכוח צבאה, לא ביכלתה המשקי ולא במספר אוכלוסיה, – אם כי כל אלה חשובים לאין ערוך ומַתנים קיומה ועתידה. מבחנה האמתי והעליון של ישראל הוא ברוח, בנאמנותה ליעודים הגדולים של הנביאים בחזונם לאחרית הימים.

שפינוזה אמר שעם תקומת מדינת ישראל ישוב עם ישראל להיות עם נבחר; והרצל אמר כי עם ישראל חייב ומסוגל לבנות מדינה למופת. אלו הן הגדרות שונות לדבר אחד – לחזון אחרית־הימים של נביאי ישראל.

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל – חזרנו לנקודת מוצאנו, ויסדנו בשלישית מלכות ישראל, – ולא יתכן הדבר שנוותר על מורשתנו הרוחנית הגדולה אשר קיימה אותנו בכל הדורות והביאה אותנו עד הלום. – לא נרוקן עצמאותנו הלאומית מתכניה האנושיים והאוניברסליים. ולא נצטמצם בחיי כלכלה ומשק וצבא ולא נסתלק מהחזון הגואל שנתבשר על אדמת מולדתנו מפי נביאי ישראל שהיו גם נביאי האומות והעולם – חזון הגאולה היהודית הכרוכה בחזון הגאולה האנושית הכללית, חזון חיי אחווה ושוויון, חיי חירות וצדק ושלום לכל בני העם ולכל העמים.

ערכי גאולה אלה נארגו כבר למעשה במסכת מפעלנו היהודי בארץ, – ועל מדינת ישראל ועל עם ישראל לטפח ערכים אלה – למען נהיה אור לגויים ותשועה לעמנו. לא בזנו לקטנות – אל נרָתע מגדולות.

י' באלול תשי"א – 11 בספטמבר 1951

בישיבה ג' של הכנסת השניה

מיד אחרי פירסום התוצאות הראשונות של הבחירות, ואחרי התיעצות עם הסיעות השונות, פנה אלי נשיא המדינה בכתב והטיל עלי להרכיב ממשלה חדשה. עניתי לנשיא ש“נראה לי הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות, ממפ”ם עד הציונים הכלליים. ורק לאחר פגישות־נסיון עם המפלגות אדע אם אוכל לקבל על עצמי התפקיד שאתה מטיל עלי".

אני רוצה במלים אחדות להסביר מדוע נראה לי, גם עכשיו, הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות, כפי שסימנתי במכתבי לנשיא. זוהי כפי שאני מבין, הכרעת הציבור בבחירות, – אבל לא זהו הנימוק היחיד. ריכוז לאומי מאכסימלי בהנהגת המדינה, הוא לדעתי גם צורך מדיני חיוני, וגם צורך כלכלי, גם צורך פנימי וגם צורך חיצוני. לא די שיהיה לממשלה החדשה רוב שבכוחו יוכל לשלוט – גם זה נחוץ. אי־אפשר בלי שלטון, ובלי שלטון הנשען על רוב בכנסת, אולם זה בלבד אינו מספיק – לפי ראייתי הענינים העומדים לפנינו.

עלינו לבצע כמה משימות גדולות וקשות, ואנחנו, חוששני, נעמוד במבחנים במשך ארבע השנים האלה שאולי יהיו יותר קשים וחמורים מהמבחנים שעמדנו בהם בארבע השנים שעברו. אני אומר בכוונה במשך ארבע השנים שעברו ולא רק במשך שלוש השנים של קיום המשלה. אמנם, הממשלה עצמה צריכה להוות גורם מכוון ומדריך, אבל במצב הענינים שלנו, בשאלות החמורות העומדות לפנינו היום ובשאלות חמורות יותר העלולות לעמוד לפנינו מחר, יש מן ההכרח לגייס מאכסימום של העם, כי רק העם הוא הגורם המכריע והמבצע. ונראה לי שיש לעשות נסיון, בידיעת כל הקשיים הכרוכים בדבר, לרכז מאכסימום של העם לביצוע המשימות של המדינה.

פניַתי משום כך, לשש סיעות המונות 97 חברים בכנסת. כל הסיעות הללו הודיעו לי שהן רוצות להשתתף בממשלה ולשאת באחריות. לא היה ואין לי יסוד לפקפק בכנות רצונם זה, ונראה לי שיש לעשות הכול למען הביא רצון זה לידי ביטוי משותף; ועדיין כך נראה לי הדבר גם היום.

אמנם, לא נעלם ממני – ובודאי לא נעלם משום איש פה – שיש ניגודים לא־מעטים בין הסיעות האלה, מהם ניגודים רציניים וחמורים, מהם אולי גם ניגודים מנופחים ומדומים – ואדם יכול לשאול: היתכן הדבר להקים ריכוז וליכוד מאכסימלי כזה? אני מאמין שהדבר יתכן, אם כי אולי לא פחות מכל חבר אחר בכנסת אני מכיר בהבדלים השונים הסוציאליים, המדיניים והרוחניים, המחלקים את הסיעות. גם אני הייתי פה בתקופת הבחירות ושמעתי את הוויכוחים והפולמוסים החריפים, אולם אני מודה ומתוודה שעשיתי מאמץ גדול על־מנת לשכוח אותם. לא שכחתי ולא אשכח הדברים שדיברתי אני וחברי בשעת הבחירות, כי הם לא נאמרו על מנת להישכח. אבל אני שוכח בכוונה ואשכח כל מה שדיברו אחרים בשעת הבחירות. ואם כי אני יודע שיש חילוקי־דעות, אני מאמין באפשרות הריכוז.

אני רוצה להגיד במלים אחדות, מדוע אני מאמין שרוב העם – הרוב הגדול של העם – מאוחד בארבעה עקרונות, שהם באמת העיקר. וארבעה עקרונות אלה הם: בטחון המדינה, קיבוץ גלויות, בנין המולדת, חיזוק השלום בעולם. ואם כל הסיעות שפניתי אליהן נאמנות לעקרונות אלה לא רק מן השפה ולחוץ, כפי שאני רוצה לקוות, אלא בכל לבם, ואם עקרונות אלה קודמים בעיניהם לכל דבר אחד, אפילו לדבר לגיטימי; אם הם קודמים לכל אינטרס צדדי וחלקי ולכל שאיפה אחרת, אפילו שאיפה מוצדקת – כשם שאני בטוח שהם קודמים בלבו של העם לכל דבר אחר – הרי יש להאמין לדברי הסיעות כשהן מודיעות כי הן רוצות להשתתף באחריות ובממשלה; ודבר הריכוז הלאומי יתכן, וכל נאמני העם חייבים לתת יד לאחריות ולביצוע – לאחריות הנהגת המדינה ולביצוע המשימות המוטלות עליה.

כל אחד מחברי־הכנסת וגם כל תושב בישראל, רשאי לשאול: למה נמשכות השיחות כל־כך הרבה זמן? התשובה היא פשוטה, אם כי אולי לא נעימה. לכל הסיעות יש תביעות ודרישות ופניות שאינן נובעות מהעקרונות המרכזיים, ובקרבנו יש גם אנשים הרוצים דברים הסותרים זה את זה. וכל עוד לא קיבלתי עלי התפקיד שהטיל עלי הנשיא, אני רואה את עצמי רק כמתווך בין הסיעות, ואני מנסה לבחון אם אפשר להביא אותן ל“מכנה המשותף”, שבעיני הוא ארבעה העקרונות שציינתי וכל מה שמחויב־המציאות למען הגשימם. כל זמן שלא אשתכנע – והזמן הזה לא צריך להימשך יותר מדי – שהדבר הזה בלתי־אפשרי, אמשיך בבירורים האלה, אם כי אני, ככל אחד מהחברים היושבים בכנסת, יודע שהזמן דוחק, ותקופת־הביניים היא לא לטובת המדינה, לא בארץ ולא בעולם. אבל אני גם יודע שלא תמיד הדרך הקצרה היא הבטוחה, המהירה והיעילה ביותר, כשם שאני גם יודע שאי־אפשר לסחוב את הענין בלי סוף. ואני מקווה כי בעוד כמה ימים אוכל לתת תשובה סופית לנשיא המדינה, אם אני מקבל על עצמי התפקיד להרכיב ממשלה או לא.

ראיתי חובה לעצמי להודיע דברים אלה לכנסת.

ז' בתשרי תשי"ב – 7 באוקטובר 1951

בישיבה הי"ב של הכנסת השניה

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. ברגשות מעורבים עליתי הפעם על הבמה. בעשרים לאבגוסט הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלת הכנסת השניה. ראיתי אז – ועדיין אני רואה – צו התקופה בהקמת קואליציה רחבה, מורכבת מכל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. ועשיתי בזמן לא־קצר זה כמיטב יכולתי למען הקמת ממשלה על בסיס זה. לצערי העמוק לא הצליח הדבר, ואני מביא לפניכם הצעה על קואליציה מצומצמת.

הצורך בליכוד מאכסימלי של העם לשאת בעול המדינה ומשימותיה הדחופות והקשות היה ברור לי מאז קמה המדינה, ועוד לפני כן. לא היתה לי אשליה אף רגע שהמדינה תקל על חיינו. להיפך, הייתי בטוח שהקמת המדינה תטיל על העם ועל כל אחד מאתנו עול נוסף ואחריות כבדה כאשר לא ידענו קודם. ידעתי כי מהמדינה יקום רווח והצלה לעם, אולם לדור המייסדים תוסיף המדינה קשיים ממושכים ותטיל עליו מצוות חמורות. המדינה תפתח לרווחה שערי המולדת לכל יהודי בודד ולכל קיבוץ יהודי הרוצה להיחלץ ממצוקת הגולה; המדינה תיתן בידינו המפתח לפיתוח הארץ ובנינה; המדינה תאפשר לעם ישראל להיות עם שווה־זכויות במשפחת העמים החפשים ועומד ברשות עצמו. אולם עצמאות כרוכה באחריות גדולה וקשה, וקיבוץ־גלויות מחייב קשיים עצומים שהם אולי למעלה מיכולתה של המדינה הצעירה והקטנה.

עוד לפני ארבע־עשרה שנה, כשהופיע בפעם הראשונה הסיכוי הממשי להקמת מדינה יהודית, היה ברור לי ש“בנין המדינה וביצוע תפקידה לא יתכנו בלי מאמצים חלוציים מוגברים ובלי שיתוף כוחות בין יהודי ארץ־ישראל לבין העם היהודי בעולם – – – כי המטרה שלשמה הוקמה המדינה – קליטת המוני ישראל והשרשתם במולדת – לא תושג אך ורק בכוחותיה הפנימיים של המדינה”.

אחד ממנהיגי הציונות הכללית בפולין פירסם אז מאמר, בו נאמר שלאחר הקמת המדינה לא יהיה צורך עוד בהסתדרות הציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על־ידי המדינה היהודית. התווכחתי אז עם בעל המאמר ההוא וקבעתי כי “שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה, כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית. הקמת המדינה היהודית תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי. כי הצרכים יגדלו, האפשרויות תרבינה והתביעה של ההמונים תגבר, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק כל הצרכים והתביעות ולבצע כל האפשרויות. עליית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות, בחרושת ובמלאכת־הים לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה. כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים, יהיו עמוסים על מדינה יחידה במינה זו, וצרכים אלה לא יתמלאו על־ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם, בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה. ככל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויצירת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים. הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן, תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית. הקשיים החיצוניים והפנימיים שתיתקל בהם המדינה מראשית ייסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה, והאפשרויות המוגבלות לסיפוקן – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן; ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה־ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ, תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון”. (במערכה, כרך א‘, עמ’ 285־283). ומשום כך הנחתי כבר אז ש“הצו הראשון של התנועה הרואה את עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת הוא טיפוח השותפות ההיסטורית בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת, ובמשטר ממלכתי דמוקראטי וקואליציוני” (שם).

המדינה לא קמה אז, אלא רק כעבור אחת־עשרה שנה, אבל הדעה שהבעתי לפני ארבע־עשרה שנה התחזקה בלבי. הנסיבות של הקמת המדינה לפני שלוש שנים וחצי וכל מה שקרה מאז, לא הפריכו אמונתי זו, אלא להיפך, הוסיפו לה תוקף רב. לאחר הבחירות, בתחילת 1949, ניסיתי להקים קואליציה רחבה במתכונת הממשלה הזמנית – ולא עלה בידי. חזרתי על נסיון זה בסוף 1949 – גם נסיון זה לא הצליח. לא אחזור עכשיו על פרטי הדבר, שהם נחלת העבר וידועים פחות או יותר לציבור.

בסוף יולי שנה זו נתקיימו הבחירות לכנסת השניה. בבחירות האלה חשבו רבים כמוני, כי מדינה צעירה זו, העמוסה משימות קשות ודחופות, והמוקעת לסכנות חמורות, זקוקה לרוב מלוכד ויציב, בתוך העם ובתוך הכנסת; רוב מאוחד ברצונו, בדרכו, באמונתו, באחריותו, למען תוכל המדינה לעמוד במבחנים הקשים הצפויים לה, ולא תהיה תלויה בצירופי מיעוטים שאין להם דרך משותפת ואינם נשענים על רצון ברור של רוב העם. הייתי משוכנע, ואני משוכנע גם עכשיו, שרוב מלוכד בעם הוא תנאי חיוני לקיומה של מדינתנו ולכושר פעולתה; אולם עדיין לא איכשר דרא.

לא התגברנו עדיין על הירושה האומללה של הגלות ושל חיי תלות, הירושה של התפצלות חולנית ומנופחת, התפלגויות על קוצו של יוד, שהן פרי חיים נטולי־עצמאות ואחריות ממלכתית. ואם כי בולטת נטיה חזקה מאז קמה המדינה למַעֵט התפצלות יתירה זו, הרי תהליך זה הוא איטי, ובבחירות אלו לא נתגברנו עדיין על המסורת וההרגלים האנטי־ממלכתיים. העם הכריע בבחירות כאשר הכריע, וכל אחד מאתנו המאמין בדמוקראטיה, עליו לקבל הדין באהבה, ולעשות רצון העם כפי שבא לידי גילוי בבחירות, אם טוב ואם רע הדבר בעיניו.

הבחירות לכנסת השניה אמרו, נדמה לי, שלושה דברים: א) אין שום מפלגה יכולה לעמוד בראש המדינה לבדה. ב) לא תיתכן שום ממשלה בלי מפלגת פועלי ארץ־ישראל במרכזה. ג) מחוץ למפלגת פועלי ארץ־ישראל אין לשום מפלגה יחידה הזכות והאפשרות למנוע הקמת ממשלה, ואין לה הסמכות להכתיב תנאיה לממשלה אשר תוקם.

כשהוטל עלי להקים ממשלה לאחר הבחירות לכנסת השניה, החלטתי, למרות האכזבה המרה בנסיונותי הקודמים, לעשות שוב נסיון רציני להקים קואליציה רחבה ככל האפשר.

מצבה של המדינה, הפנימי והחיצוני, צרכיה הכלכליים, המדיניים והחברתיים בארבע השנים הקרובות, מחייבים מאכסימום של ליכוד ונשיאה בעול. ולכן עשיתי מאמץ ממושך ומתוח להכניס לממשלה כל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. לא נעלמו ממני הניגודים שישנם בין הימין ובין השמאל, בין המפלגות הדתיות ובין שאר המפלגות. פחות או יותר אני מכיר חילוקי־דעות אלה עד תומם, על הממש והרציני ועל המנופח והמלאכותי שבהם; חילוקי־דעות במדיניות חוץ ופנים, בשטח הכלכלה והתרבות; ואף־על־פי־כן האמנתי – ואני מאמין גם עכשיו – שתיתכן קואליציה רחבה ממפלגת־הפועלים המאוחדת ועד אגודת־ישראל והציונים הכלליים. קואליציה מעין זו קיימת כל הזמן בהנהלה הציונית. ואם המדינה היא מכשיר של ההגשמה הציונית – וכל המפלגות, מהכלליים ועד מפלגת הפועלים המאוחדת, דוגלים במשימות הציוניות של מדינת־ישראל – הרי ההגיון מחייב שגם במדינה תפעל אותה הקואליציה. ואני יכול לציין בסיפוק כי במשא־ומתן עם המפלגות האלה לא שמעתי התנגדות עקרונית לקואליציה רחבה זו, לא ממפלגת־הפועלים המאוחדת ולא מהציונים הכלליים.

לא היה לי כל ספק שהעם ברובו הגדול רוצה בממשלה יציבה ובעלת כוח ומשקל, ושיש לשתף כל המפלגות הוותיקות שנשאו בעול הישוב, שישאו גם בעול המדינה.

בבירורים הפרוגראמטיים שהיו לי עם כל המפלגות, נוכחתי לדעת כי אפשר להביאן לאחריות משותפת על־יסוד תכנית פעולה מוסכמת, למרות הניגודים האידיאולוגיים, באשר ניגודים אלה בעיקרם מכוונים יותר לעתיד, אם כי לאו דוקא לעתיד רחוק, מאשר לשנים הקרובות. ברור שפעולה משותפת של מפלגות בעלות אידיאולוגיה מתנגדת מחייבת ויתורים הדדיים ופשרות הוגנות.

היו לי במשך השבועות האחרונים חמישים וחמש פגישות ושיחות עם המפלגות: מפלגת־הפועלים המאוחדת, הציונים הכלליים, הפרוגרסיביים, הפועל המזרחי, פועלי ה“אגודה”, המזרחי, אגודת־ישראל. כמה מהשיחות נמשכו הרבה שעות. הייתי מוכרח לקיים בירורים פרוגראמטיים מקיפים וממַצים על כל שאלות המדינה, הפנימיות והחיצוניות, שאלות הכלכלה, הרוח, החינוך, הדת, המנגנון, החברה ויחסי־חוץ. לצערי, וגם לתמהוני הרב, נגמרו הבירורים האלה בשלילה. שתי המפלגות הגדולות הבאות אחרי מפלגת פועלי ארץ־ישראל דחו ההצעות שהצעתי להן – מפלגת־הפועלים המאוחדת ביום 17 בספטמבר 1951, הציונים הכלליים ביום 25 בספטמבר 1951.

אין אני רואה, ואולי אין אני רשאי לעשות עצמי שופט על מפלגות אחרות, ואין בדעתי להצביע על האשמים.

זמן לא־מעט הלך לאיבוד בנסיון מאומץ זה ללכד כוח גדול יותר. ואין אולי בבית הזה איש שמעריך יותר ממני חשיבותו של הזמן בחיינו. הלך לאיבוד לא רק זמן. הושקע במשא־ומתן מרץ עצום. זה כמה לא עבדתי עבודת־פרך כזאת, במתיחות עליונה, ללא הפסקה וללא החלשה. ראיתי לעצמי חובה קדושה למַצות כל אפשרות וסיכוי לשיתוף מאכסימלי של כוחות בממשלה ועשיתי את הדבר במיטב יכולתי ורצוני. איני מתחרט על המאמץ הרב, אף־על־פי שלא הצליח. עשיתי חובתי – כאשר נראתה לי – בהתאם לרצון העם ולדרך שבו אני מאמין, וממנו לא אזוז.

לאחר התשובות השליליות שקיבלתי משתי המפלגות הגדולות, לא ראיתי מוצא אחר מאשר הקמת קואליציה מצומצמת.

הממשלה המתיצבת לפניכם מורכבת מהחברים הבאים:

דוד בן־גוריון – ראש הממשלה ושר הבטחון

לוי אשכול – חקלאות ופיתוח

יוסף בורג – בריאות

בן־ציון דינבורג – חינוך ותרבות

דוב יוסף – מסחר ותעשיה ומשפטים

הרב יצחק מאיר לוין – סעד

גולדה מאירסון – עבודה

פרץ נפתלי – בלי תיק

דוד־צבי פנקס – תחבורה

אליעזר קפלן – אוצר

בכור שלום שיטרית – משטרה

משה שפירא – פנים ודתות

משה שרת – חוץ

הממשלה משאירה לעצמה הזכות לשנות חלוקת התפקידים בין חברי הממשלה. כמובן, בידיעת הכנסת.

ואלה הם קווי־היסוד של תכנית פעולת הממשלה:

א. הממשלה תוקם על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה. האחריות המשותפת חלה על התכנית המוסכמת של הממשלה ועל החלטות הממשלה.

ב. בשוּרה של חוקי־יסוד שיצטרפו לחוקת־היסוד של המדינה – יקוים המשטר הדמוקראטי במדינה;

יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות וחובות לכל תושבי המדינה, בלי הבדל מין, גזע, מעמד, דת ולאום;

יקוים חופש הדת והמצפון;

יוגדרו הסמכויות של הכנסת, הנשיא, הממשלה ובתי־המשפט, הזכויות והחובות של חברי־הכנסת בהתאם לעקרונות המשטר הפארלמנטרי הדמוקראטי;

יוגדרו חירויות היחיד ויבוצר חופש האיגוד והביטוי בעל־פה ובכתב, מתוך שמירה על בטחון המדינה ועצמאותה, הגנת המשטר הדמוקראטי מכל פגיעה של מגמות טוטאליטריות ודיקטאטוריות ומתוך הקפדה על זכויות הזולת;

יוגנו סודות המדינה והצבא ויקָבעו סמכויות שעת־חירום לבטחון המדינה כלפי חוץ וכלפי פנים.

ג. הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי; תשקוד על חיזוק השלום בעולם והגברת הסמכות של או"ם למטרה זו; תחתור לשלום של קבע עם הארצות השכנות ולשיתוף פעולה אתן בפיתוח המזרח התיכון; תעמוד על משמר ריבונותה החיצונית, חירותה הפנימית ושלומה הבינלאומי של מדינת ישראל, ותדאג לזכות היהודים בכל הארצות לעלות לארץ ולהשתתף בבנינה.

הממשלה תטפח קשרי מסחר עם כל הארצות בתנאים שווים.

ד. הדאגה לבטחון המדינה, לקיבוץ גלויות ומיזוגן ולפיתוח מהיר של הארץ ואוצרותיה הטבעיים תעמוד במרכז פעולתה של הממשלה.

ה. הממשלה תתמיד בשיכלול מערכת הבטחון והגנת המדינה על־ידי אימון הנוער והכשרתו הצבאית והחלוצית, טיפוח כוח העתוּדות, והקמת רשת צפופה של ישובי־ספר ושילוב העולים באימונים ובהכשרה.

ו. הממשלה תשקוד על הגדלה נמרצת של הייצור בחקלאות ובחרושת ועל הרחבת התחבורה והבנין, במטרה להבטיח עצמאותה הכלכלית של המדינה ואספקה מאכסימלית של צרכיה מתוך תוצרתה, ובשורה הראשונה סיפוק מזון מתוך חקלאותנו המורחבת.

ז. הממשלה תמריץ – מתוך שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית – הרחבת ההתישבות החקלאית, פיתוח ערבות הנגב, ייבוש החולה ויישובה הצפוף, גאולת ההרים משממותם, ייעור שטחים נרחבים בכל חלקי הארץ, הפניית חלק ניכר של העליה לעבודת האדמה ולהתישבות חקלאית בכל צורותיה, ולביסוסה המשקי של ההתישבות הקיימת. יוגדל הונו של הבאנק החקלאי. בקביעת מחירי התוצרת תתחשב הממשלה בצורך להעניק בטחון כלכלי לחקלאי ולהבטיח לו רמת חיים הוגנת. כמו־כן תדאג הממשלה להרחבת התעשיה החקלאית לצרכי השוק הפנימי ולשם יצוא מוגדל. הממשלה תעודד התנחלות חקלאית של הנוער והעולים בכל צורת ההתישבות הפרודוקטיבית.

ח. הממשלה תעודד במיוחד כל יזמה כלכלית בריאה בכל גילוייה וצורותיה, תעשה כל המאמצים למשיכת הון פרטי וציבורי ולהפעלת יזמה פרטית, ותשכלל אמצעים למשיכת הון מן החוץ לשם הרחבת הייצור בחרושת, במלאכה, בחקלאות, בתחבורה ובבנין; תציע הקלות למשקיעי הון־חוץ במפעלי פיתוח חיוניים. הממשלה תשקוד על טיפוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיה. לא תהיה כל הפליה ביחס לגורמים כלכליים שונים, פרטיים או שיתופיים, הפועלים במסגרת החוק. הממשלה תעודד הצבר הון פנימי מההכנסה הלאומית להשקעה במפעלי ייצור, ותסייע לפיתוח התעשיה הקיימת ולהרחבתה ולהקמת תעשיות חדשות, ותיתן דעתה להגדלת האשראי הדרוש לכך בתנאים מתאימים.

ט. הקלות מיוחדות תינתנה להצלת הון העולים, ולעליית בעלי־הון מהתפוצות. תינתן תשומת־לב מיוחדת לעידוד עלייתם של בעלי הון בינוני וזעיר וכמו־כן לעליית בעלי־מקצוע ומומחים.

י. דאגה מיוחדת תוקדש להגברת פריון העבודה, לייעול המינהל המשקי ולהשבחת טיב התוצרת. ועדי־ייצור משותפים של פועלים ונותני־עבודה יקבעו במקומות־עבודה חשובים, וינתנו פרסים להשבחת התוצרת והגברת הפריון, שיהנו מהנחות במס־הכנסה; הנחות במסים ובמכס יוענקו למפעלי־פיתוח שיש להם ערך מיוחד לבטחון המדינה ולעצמאותה הכלכלית.

מבלי לפגוע במדיניות התעסוקה המלאה, תדאג הממשלה להגדלת ההקצבות לחקלאות ולתעשיה מתוך תקציב הפיתוח; יקָבעו תכניות על היקף הייצור בענפים שונים; יעָשו מאמצים מכוּונים להגדיל מספר המתפרנסים מענפי ייצור ובנין. הממשלה תבטיח השפעתה בזכיונות החשמל, ים־המלח ובכל מכרות הנגב.

יא. הממשלה תשקוד על אספקה מסודרת ויעילה של חמרי גלם, מזון ומצרים חיוניים ועל שיפור שירותי־התחבורה. ביבוא תינתן זכות קדימה למצרכים חיוניים: מזון, חמרי־גלם לייצור וצרכי בטחון.

יב. כל עוד יהיה צורך בקיצוב ובפיקוח על חלוקת מצרכים חיוניים וחמרי־גלם, תדאג הממשלה ליעילות מנגנון הפיקוח, לשיתוף הציבור הסדרי הפיקוח, להשלטת החוק בלי כל משוא־פנים והפליה, ולהבטחת חלוקה מסודרת ויעילה בלי הטרדות בלתי־מוכרחות. הקיצוב ילך ויצטמצם במידה שיצליחו המאמצים להרחבת הייצור ולגיוס מטבע־חוץ.

יג. תוקם מועצה כלכלית בסמכות מייעצת ליד ראש־הממשלה. המועצה תורכב מכל החוגים והארגונים הכלכליים במשק הפרטי והשיתופי. המועצה תדון על כל הבעיות המשקיות של המדינה, תברר דרכי ייעול המינהל המשקי והאמצעים להגברת התפוקה ולהרחבת הייצור, ותבחן קובלנות וטענות של קיפוח והפליה.

יד. ביסוד שיטת המסים יונחו העקרונות הבאים:

1) חלוקה צודקת של עול המסים בהתאם ליכולתם של חייבי המס.

2) הימנעות ממסים מופרזים העלולים לשתק את הייצור למען־יצוא, או לפגוע בשכלול הייצור והרחבתו, בהרמת התפוקה ופריון העבודה.

3) יעילות הגבייה על־ידי השבחת המנגנון ומניעת השתמטויות על־ידי בדיקה קפדנית של החשבונות והרווחים האמיתיים.

4) צימצום המס לגבי הכנסה שבאה מהגדלת התפוקה או מעבודת שעות נוספות במפעלים ושירותים חיוניים.

5) הפחתת מס־ההכנסה של האשה העובדת.

טו. הממשלה תבצע תכנית שיכון עממי המכוּונת להקל במשך ארבע השנים הקרובות על מצוקת הדירות. במרכזים העירוניים ובסביבת המושבות הגדולות יוקצו שטחים מספיקים לבנייה עממית רחבה, ולעומת השתתפות כספית מסוימת של המשתכנים תדאג הממשלה לאשראי הנוסף.

טז. יונהג בשלבים־שלבים ביטוח עממי של חובה לכל התושבים, לאישפוז ולידה ומקרי תחלואה, זיקנה, אלמנות, נכות, חוסר־עבודה וכדומה.

יז. לשם מלחמה באינפלציה תדאג הממשלה לאיזון התקציב, לספיגת עודף הכסף לשם הרחבת הייצור במפעלי־פיתוח מכניסים, לייצוב המטבע ולביטוח החסכונות של השכבות העממיות – פועלים, חקלאים, פקידים, בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים ובעלי־מקצועות חפשיים – בתמורה יציבת ערך, בביצוע השיכון העממי ובאמצעים יעילים אחרים.

יח. מלחמה נמרצת תתנהל נגד השוק השחור. מפירי־החוק בזדון יוטלו עליהם ענשים חמורים. הממשלה תשפר את האספקה המסודרת, והציבור ישותף במלחמה בספסרות.

יט. הממשלה תדאג להשבחת איכותה של מלאכת־ידים, לאספקת ציוד חדיש ואשראי זול, והקמת מיתקנים משותפים לבעלי־מלאכה, וכן להקמת באנק למלאכה.

כ. ועדה ממשלתית תערוך תכנית להתקין חינוך ממלכתי בכל בתי־הספר היסודיים. יקבע מינימום של חובה החל על כל בתי־הספר.

תוכר זכותם של הורים לגיוון החינוך ולהרחבתו מבלי לפגוע במינימום החובה.

יובטח חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך.

תוקצבנה הענקות מיוחדות לתלמידים מוכשרים להמשכת לימודיהם ולהשתלמותם לאחר גמר חוק לימודם בבית־הספר היסודי.

כא. משרד־החינוך־והתרבות ידאג להנחלת הלשון העברית לכל העולים, לעידוד הספרות, המדע והאמנות, לאימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, למשיכתם לארץ של גדולי התורה, המדע, הספרות והאמנות היהודים שבעולם, להרקת אוצרות הרוח האנושיים מימי קדם ועד היום הזה ללשון העברית, לכינוס ספרות ישראל מכל הדורות, ליצירת תנאים לסופרים, תלמידי־חכמים ואמנים למען יעשו מלאכתם הרוחנית ברווחה מספיקה.

כב. הממשלה תסייע לטיפוח הערכים החלוציים בקרב הנוער למען ימלא תפקידו בהפרחת השממה, בקליטת העליה ובבטחון המדינה.

כג. ברשת בתי־החינוך של המדינה יוקדש מקום נרחב להכשרה מקצועית של הדור הצעיר בכל ענפי המלאכה, החרושת, החקלאות, הבנין, התחבורה – הימית, היבשתית והאווירית – ולהעלאת הרמה הטכנית וטיב העבודה של העובדים בכפר ובעיר.

כד. למיעוט הערבי וכן למיעוטים אחרים יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות ובחובות בשטח האזרחי, המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי, ובכל שטח אחר. הממשלה תושיט עזרה לתושבי הכפרים, שנעקרו מאדמתם בעקבות זעזועי המלחמה להגיע מחדש להתישבות של קבע. זכויות הבעלות והקנין של הערבים הנמצאים בדין במדינה יוסדרו במסגרת החוק. יובטח חינוך בלשון הערבית לכל הילדים הערבים אגב לימוד חובה של הלשון העברית.

יובטח שכר שווה לפועל יהודי וערבי בתפקידים דומים בכל עבודות הממשלה.

כה. חופש המצפון והדת יהיה נר לפעולות הממשלה. המדינה תספק באמונה צרכי־הדת הציבוריים של תושביה, ולא תסבול כל כפייה בעניני דת, מאיזה צד ובאיזה כיוון שהוא.

כו. הממשלה תתמיד לשמור על קו של תעסוקה מלאה, ובשורה של חוקי עבודה וביטוח – בהמשך לאלה שכבר נתקבלו בכנסת הראשונה או הוכנו על־ידי הממשלה הקודמת – תעניק לעובד במדינה בטחון כלכלי, תנאי־עבודה הוגנים, ביטוח מחוסר־עבודה ומתשישות. יובטח חופש התאגדות העובדים. יעודד העיקרון של משא־ומתן קולקטיבי עם נותני־העבודה; יובטח חופש השביתה, יופעל מנגנון־תיווּך מוקדם למניעת סיכסוכי עבודה, ותינתן כל העזרה לשיכלול המקצועי של העובד, להרמת פריון עבודתו ולהשבחת טיבה.

לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית, ותורחב רשת מוסדות שיעורי־ערב להשתלמותו התרבותית. בחוקים מיוחדים תובטח הגנה מלאה על אשה עובדת, ותובטח לה חופשת הריון ולידה.

הממשלה תסייע להקמת מוסדות טיפול וחינוך לילדי אמהות עובדות מחוץ לביתן.

כז. הממשלה תביא לכנסת השניה הצעת־חוק לעובדי המדינה, תנאי שירותם, זכויותיהם וחובותיהם.

החוק יבטיח מינוי פקידים לפי הכשרה אישית על יסוד של בחינות ללא כל פנייה והשתייכות מפלגתית, יעניק לעובד המדינה תנאי־עבודה הוגנים ובטחון בעתידו, ויחייב אותו לשירות יעיל ונאמן, למשמעת ודיוק בעבודתו, לאדיבות ולהליכות נאות כלפי הציבור.

יסודרו שיעורי השתלמות לעובדי המדינה במקצועות עבודתם.

תיערך מלחמה נמרצת נגד נגע “הסחבת” לכל גילוייו; לשם כך תתואם הפעולה של משרדי־הממשלה המטפלים באותו ענין, תינתן סמכות לעובדים אחראים לפעול ולהחליט על דעתם במהירות הדרושה לטובת הקהל, ויבוטלו דקדוקי המשרדיות – ביורוקרטיה בלע"ז – שאין בהן הכרח מוחלט למילוי השירות.

ולסיום, רבותי, אוסיף רק מלים אחדות: ידענו הקשיים העצומים בהם נתונה מדינת־ישראל, והבעיות החמורות, בעיות כלכליות ומדיניות, שטרם נפתרו. מאמצינו הראשונים יהיו מכוונים לאספקה יותר מסודרת ומשופרת, לייעול המנגנון, ובראש וראשונה – לייצוּר מורחב ומתרחב.

במרכז יעודיה של מדינת־ישראל אנו רואים קיבוץ גלויות ומיזוגן, אבל המדינה תמלא יעודה זה אך ורק אם בתוכה ישלוט משטר של ייצור.

רק בכוח יזמתנו היוצרת בכל גילוייה במשק ובשירותים הממלכתיים, רק בכוח התפוקה המוגברת של עבודתנו היעילה בחקלאות ובחרושת, בבנין ובתחבורה, במשרד ובאולפן, נגיע לעצמאות כלכלית.

עלינו לראות ראייה מאחדת את צרכי היחיד יום יום – צרכי עקרת־הבית הילד ואבי־המשפחה, וצרכי הכלל והדור – צרכי בטחון, עליה, התישבות ופיתוח. שני סוגי צרכים אלה אינם מנוגדים, אלא משלימים זה את זה, ואחד לא יתכן בלי משנהו.

אין אנו מבטיחים ישועות קלות. בעשרות שנות פעולתנו ומאבקנו בארץ לא האמַנו בישועות קלות. רק בכוח המאמץ המתוח והמתמיד עשינו כל החיל הזה שפתח תקופה חדשה בתולדות העם והארץ.

אולם היו לנו לא רק כיבושים והישגים מופלאים. ידענו גם כשלונות ושגיאות, ואין אנו מתעלמים מהליקויים והפגימות.

לקחנו על עצמנו אחריות כבדה. באישורה של הכנסת ובשיתופו המתמיד של העם לכל חוגיו, הוותיקים והחדשים, נתאמץ למלא אותה במיטב יכולתנו.

י“ח בתשרי תשי”ב¹ – 18 באוקטובר 1951

זרטוסטרה – לפי ספרו של ניצשה – דיבר על שלוש תמורות הרוח. הרוח נעשה תחילה גמל ונושא משׂאות כבדים וגדולים, אחר כך הוא נהפך לאריה, אדיר שלטון, ומשחר לטרף, ולבסוף הוא נעשה ילד, רענן, משתעשע ותמים. לצבא דרושות שלוש תכונות-רוח ללא תמורה – ולא זו אחר זו אלא זו בצד זו – והן: משמעת, גבורה ויזמה.

אין צורך לעמוד על חשיבות המשמעת והגבורה. בהעדר משמעת, נהפך הצבא לאספסוף מזוין שיש בו סכנה למדינה ולאזרחיה; ובלי גבורה הצבא הוא משענת קנה רצוץ. היזמה נראית מנוגדת למשמעת, כי הצבא פועל לפי פקודה, בכל הדרגות ובכל השורות, והיזמה האישית של חייל ומפקד כאילו סותרות את המשמעת. אך לא כן הדבר. אין סתירה בין משמעת ויזמה, אלא הן משלימות זו את זו.

משמעת קיימת לא רק בצבא. בעצם אפשר להגיד שמשמעת היא החוק העליון והכולל של ההוויה. כל דבר בטבע, גדול או קטן, החל בגרמי-השמים הענקים, שקשה לנו לתפוס היקפם וגדלם, ועד טיפת המים או גרגר החול, ואפילו גופיפים זעירים ביותר שאינם נראים כלל לעין, – כולם נתונים למשמעת העליונה השלטת בטבע, ואינם יכולים להפר חוקיה. אף האדם בן-החורין הוא חלק בטבע זה הנתון למשמעת, ואין ביכלתו לשנות מטבע הדברים ואין בידו לעשות יום ללילה ולילה ליום, להפוך עשב לתולעת או להיפך, גם אין הוא יכול להחליף טבע עצמו ולהיות אשר איננו. ויחד עם זאת יש יזמה לאדם, ובה במידה שהוא מכיר יותר את חוקי הטבע וסגולות היקום, בה במידה יזמתו מתרחבת ומתעצמת. חופש היזמה ויעילותה גדלים עם דעת טיב המשמעת שלה אשר איתני הטבע נתונים לה. היזמה אינה יכולה להפר חוקי המשמעת הקוסמית ואם תנסה לעשות זאת, תעלה בתוהו. היא מוכשרה ומצליחה לפעול אך ורק על רקע המשמעת הטבועה בעולם.

אחד האלופים בצבאנו, בדברו על השימוש בפרדות בתמרוני הצבא, העיר שעל פרדות אי-אפשר להשפיע בנאומים. הדבר תלוי באיזו לשון מדברים אליהן. מי שמבין לשון הפרדות, ובזו הלשון הוא מדבר אליהן – יש לו השפעה. נזדמן לי לעבוד בפרדות, ועד שלא למדתי לשונן היו לי קשיים גדולים בנהיגתן. ודין הפרדה הוא דין האדם.

המשמעת בצבא אינה כמשמעת הטבע, זו האחרונה טבועה במהות הדברים מנתינתם. המשמעת בצבא מוטלת עליו מבחוץ, ורק על-ידי אימון והרגל וכפיה היא מכה שרשים ונותנת תוצאות. הצבא חייב לפעול מתוך תיאום רב ולמטרה מסוימת ויעוּדה, שסכנת-חיים כרוכה בה, ובלי משמעת חמורה וכפויה לא יתכן התיאום ולא תושג המטרה. המשמעת בצבא היא כאוויר לנשימה, ויש להקפיד עליה בכל חומר הדין. אבל במשמעת בלבד לא סגי; ואם כי כל חייל וכל מפקד חייב למלא את הפקודה שהוא מקבל בלי ערעורים, – אין במילוי פקודה בלבד משום החובה הצבאית, והמשמעת השלמה והנאמנות המדויקת ביותר במילוי הפקודות, כשהן לבדן, לא ישיגו התכלית הרצויה בצבא בלי הפעלת היזמה של המפקד והחייל ושל כל יחידה צבאית בכל מקרה ומקרה. וכל משמעת העלולה להחניק ולהמית יזמתו של החייל ולפטור אותו מאחריות אישית – יש בה סכנה והיא מחטיאה מטרתה.

היזמה הדרושה בצבא אינה צריכה ואינה רשאית לבוא במקום המשמעת ועל חשבונה; לפעולת הצבא בכללו ולכל יחידה בתוכו קודמת פקודה. הפקודה מקורה בתכנית פעולה שהוכנה על ידי המטה ובשעה מסוימת אושרה על-ידי המוסדות המוסמכים במדינה. לפי פקודה זו פועל המטה והיחידות הצבאיות וכל חייל בצבא. אבל גם התכנית המשוכללת ביותר אינה מסוגלת למַצות כל האפשרויות של סיטואציה מסוימת, אפילו סיטואציה זו נראית מראש, ואי-אפשר לבני-אדם לראות הנולד בוודאות ובכל שלל הפרטים. גם הצד שכנגד הוא גורם חפשי, והוא מסוגל לפעול לא כפי שיריבו הניח מראש. גם הוא עלול להמציא הפתעות ותחבולות מחוכמות, או להיפך – לעשות משגה ולא לפעול לפי הסדר המקוּוה. מזג-האוויר יכול להשתנות פתאום ולהפוך סדרי התכנית. בתוך המחנה שלנו עלול להתארע משהו שלא לפי התכנית. בתוך מהלך הקרבות עלולה להזדמן סיטואציה נוחה שלא באה בחשבון תחילה ויש לנצל אותה שלא לפי התכנית, או להיפך – עלול להתגלות קושי פתאומי, שנגרם בידי אדם או בידי הטבע, ויש להתגבר עליו באמצעים שלא ניתנו מלכתחילה בתכנית.

במידה שתכנית המטה משוכללת יותר, במידה שהמתכננים מכירים יותר שדה פעולתם, טבע האויב וכוחו, בה במידה התכנית תתבסס על מידה מאכסימלית של ידיעת המציאות ואפשרויותיה השונות וראיית הנולד. אבל התכנית השלמה והמצוינת ביותר אינה מסוגלת למַצות כל תנאי המציאות וכל האפשרויות העלולות להתפתח בסבך ההתנגשות שבין כוחות אדם וטבע.

על סמך התכנית – שכאמור אינה יכולה להיות אידיאַלית והולמת כל התנאים האפשריים – ניתנת הפקודה על-ידי קציני היחידות הגדולות והקטנות. גם פקודות אלו בנויות על השערות מבוססות פחות או יותר, שעלולות להתאמת או להתבדות, ברב או במעט. לפעמים יחול שינוי רק בפרט אחד קטן, אבל לפרט קטן נודעות לפעמים תוצאות גדולות. החיילים חייבים לפעול לפי התכנית ובהתאם לפקודה, אבל במציאות האנושית הרי זה כמעט מן הנמנע שההתרחשות בפועל תתאים בדיוק להשערה המוקדמת, שעליה היתה בנויה התכנית והפקודה; המפקד עלול לעמוד בכל רגע בפני סיטואַציה שהתכנית לא התחשבה בה כלל, והקצין עלול לראות שהפקודה אינה עונה על השאלה המוחשית שהמצב המסוים הציג אותו בפניה. ועליו להפעיל יזמתו² השקולה והמהירה; עליו לקחת על עצמו אחריות נוספת שאינה מתמצית בפקודה שקיבל.

אין מן הצורך לעמוד כאן על חשיבות התנאים הטופוגרפיים במערך המלחמתי. לפי טבע הדברים אנו יכולים לאַמן צבאנו אך ורק בתחומי ארצנו. אמנם ארצנו – אם כי קטנה היא מאוד – מבורכת בטופוגרפיה מגוּונת, שקשה למצוא דוגמתה בשטח כה מצומצם. אף-על-פי-כן אין אנו יכולים לתמרן אלא בשטחים מצומצמים ובתנאים הטופוגרפים הנתונים של המדינה. במקרה שנותקף שוב על-ידי אויבינו, אין אנו רוצים שהמלחמה תתנהל בשערי ארצנו, ועלינו להיכון להעביר את הקרבות לארצות האויב. בארצות אלה ניתקל מיד בתנאים אקלימיים אחרים ובתבנית טופוגרפית שונה לגמרי מזו של ארצנו.

כל תכנית מלחמתית בנויה גם על הבנת נפש האויב ודרכיו. אנו מדינה צעירה, ונסיוננו ממלחמת השחרור אין לסמוך עליו. היה לנו אמנם גם נסיון רב מימי ההגנה במשך עשרות שנים – נסיון זה יש לבנות עליו עוד פחות מזה. יש לזכור תמיד את האמת הפשוטה והחיונית: אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, במלחמת השחרור, אין כל בטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להיפך, עלינו להניח שהם למדו מכשלונותיהם וינסו לתקנם. ולא זה בלבד. למרות הקפאון המדיני והחברתי המיוחד למזרח בכלל ולמזרח התיכון בפרט, מתחוללים פה בלי הרף שינויים ותמורות. אין אנו צריכים להרחיק עד לימים קדומים ולהעלות על זכרוננו את התמורה הפתאומית והמהפכנית שחלה בכל המזרח במאה השביעית לרגל הופעת מוחמד, שכמעט בן-לילה הפך את שבטי-ערב הבלתי ידועים, חסרי-האונים והמפורדים, לכוח מלוכד, כובש, ששינה פני חלק גדול של העולם מאז ועד היום וכבש לתרבות ערב ולשונו כיבושים שאין דוגמתם כמעט בתולדות האנושות. בימינו ולעינינו קרה כדבר הזה בתורכיה. בגמר מלחמת העולם הראשונה, כש“האדם החולה” כבר עמד, כביכול, בגסיסתו האחרונה ונחלתו נתחלקה לזרים, קם פתאום מוצטפא כמאל והפיח רוח חדשה בעמו המנוצח והמושפל, ועמד בעוז ובהצלחה נגד המנצחים במלחמת העולם, גירש את היוונים מאנטוליה שבה נולדה התרבות ההלנית הגדולה ועליה שר הומרוס שירתו הנצחית על איליאַס, והקים את תורכיה החדשה וכבש לה עמדת כבוד ועצמאות וכוח שהפתיעה כל העולם.

במלחמת השחרור נלחמנו נגד כל שכנינו במזרח, בצפון ובדרום. לכל אחד מהם אפיו ודרכו והליכותיו, ואין יודע מי מהם יעמוד בראש המערכה השניה – אם תבוא עלינו – ומה הם השינויים שיחולו בכל אחת מהארצות הללו. ועלינו להיות מוכנים להפתעות. תכונותיהם, משטרם והליכותיהם של עמי אירופה הם פחות או יותר נתונים וקבועים, ופחות או יותר אפשר לראות מראש – אם כי לא תמיד ולא בכל תנאי – כיצד יתנהג כל אחד מהם בתנאים מסוימים. כאן במזרח הדברים הם בלתי-צפויים; הכל אפשרי, והכל יתכן. אסור ואסור לסמוך יותר מדי על העבר, והנסיון הפוליטי והצבאי פירושו עבר. אפילו בעבר של המזרח צפונים יסודות מנוגדים זה לזה, ואין לדעת מראש איזה מהם יתגבר וירים ראש במצב זה או אחר. ויש שוני רב בקרב שכנינו למרות שותפות הדת והלשון והמשטר החברתי. עלולים לחול שינויים גם בציוד ובזיון של שכנינו, ואין אנו יכולים לדעת עכשיו מי יהיו מאמניהם, מדריכיהם ומכווניהם.

המתכננים שלנו, צריכים, כמובן, להביא בחשבון את כל השינויים האפשריים האלה, אבל בלי שנטפח את היזמה העצמית של כל חייל, של כל ב.ד.א. (בעל דרגה אחרת), של כל קצין וכן של כל יחידה, לפעול לא רק לפי הוראות ופקודות, אלא להתמצא במצב לא צפוי, להעריך קשיים והזדמנויות מפתיעים ולהתאים בה בשעה את הפעולה לצרכי המצב הנתון, לא יעמדו לנו התכניות המשוכללות ביותר. כל חייל צריך לדעת מהי התכלית הרצויה של הפעולה, במסגרת התכנית האסטרטגית, או לפחות בתחומי המיבצע הטאקטי, ועליו להשתמש בשׂכלו, בתפיסתו וביזמתו. צבא אבטומטי לא יסכון בכלל, ובמיוחד לא יסכון לנו, שכל כוחנו הוא ביתרון הרוח. המדע והטכניקה בימינו מייצרים אבטומטים מופלאים, גם לצרכי המשק וגם לצרכי הבטחון, אבל ערכם וברכתם של אבטומטים אלה הוא במותר-הרוח של האדם המשתמש בהם ומַפעיל אותם. המשמעת בצבא אינה מכוּונת להפוך את החיילים לאבטומטים, אלא להגביר כושר פעולתם המתוֹאמת בתנאים החמוּרים ביותר, ובלי לווית יזמה עצמית ישאר כושר זה פגום.

ברור מאליו שהחינוך ליזמה בצבא אינו בא במקום המשמעת, ולא על-מנת להחלישה. על הצבא לפעול מתוך משמעת-ברזל בתחומי ההוראות, ההנחות והפקודות הניתנות על-ידי המוסדות והמפקדים המוסמכים. אבל כל קצין וכל חייל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות-אנשים מלומדה, ולצאת ידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה: זאת אומרת לנצח. כל חייל חייב לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה, ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב נשתבש – עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע. טיפוח האחריות האישית בכל חייל ובכל מפקד, וכושר יזמתו בכל סיטואציה בלתי-צפויה מראש, מן ההכרח שילווה את המשמעת הצבאית, יחַזק וישלים אותה; אחרת עלולה המשמעת ליהפך לרועץ.

ויש לדאוג לא רק לכושר היזמה של היחיד בצבא.

אנו חיים באחת התקופות המעורערות ביותר בהיסטוריה האנושית, או אם תרצו, באחת התקופות הדינמיות ביתר. העולם נתון לחליפות ותמורות כאשר לא היה נתון זה זמן רב. מעט מאוד ארצות ומשטרים הם יציבים. וחוסר-היציבות במדינת ישראל אינו פחות מאשר בכמה ארצות אחרות. אנו אמנם חברים באו“ם, ורוב מדינות או”ם הכירו בנו ומקיימות יחסים קבועים עם ממשלת ישראל, אולם אף מדינה אחת לא הכירה עדיין בגבולותינו. לפי החלטת או"ם מיום 29 בנובמבר 1947 גבולותינו הרבה יותר צרים משהם עכשיו למעשה. הגבולות הקיימים נקבעו על-ידי כיבושי צבא-הגנה לישראל, וזהו אחד הפרדוכסים המדיניים שבימינו, שהמדינות היחידות אשר התחייבו לשמור על גבולות אלה הם ארבעת שכנינו הערבים: מצרים, עבר-הירדן, סוריה והלבנון, המסרבים עד היום להכיר בישראל ולעשות אתה שלום! לפי חוזי שביתות-הנשק אשר נעשו עם ארבע המדינות האלה התחייבו שני הצדדים לכבד את הגבולות הקיימים, שהם קווי שביתת הנשק. יש גם הצהרה חד-צדדית של שלוש מדינות: ארצות- הברית, בריטניה וצרפת – שיתנגדו לכל פגיעה בגבולות שנקבעו בחוזי שביתות הנשק בין ישראל ובין מצרים, עבר-הירדן, סוריה והלבנון, וימנעו כל פעולת-איבה בין שני הצדדים. אולם זוהי הכרזה חד-צדדית ואינה מחייבת את הצדדים, ולא ברור אפילו אם היא מחייבת את מצהיריה, – אם הם באמת מוכנים להשתמש בכוחם הצבאי למנוע פגיעה בגבולות, כפי שהותווּ בחוזי שביתת-הנשק.

גם מעמדה החוקי הבינלאומי של בירתנו לא נתגבש. על הנייר ישנה עדיין החלטת או“ם על בינאום ירושלים. החלטה זו עומדת אמנם בסתירה משוועת למציאות העובדתית ולאמת ההיסטורית. ירושלים היתה בירת ישראל בטרם היתה נצרות בעולם, וירושלים החדשה היא שוב יהודית לא פחות משפאריס היא צרפתית ולונדון – אנגלית. אבל יש בעולם כוחות לא-מבוטלים, גם מחוץ לעולם הערבי, המעונינים בבינאום ירושלים, ובראשם הוותיקן. והשפעתו של הוותיקן היום גדולה משהיתה לפני חמישים שנה; ובקרב חברות או”ם יש לוותיקן משען רב, לא רק באמריקה הלטינית, אלא גם בכמה ארצות אירופה.

וישנו עוד גורם אחד, אקטיבי יותר, העלול להפר מנוחתה ושלומה של מדינת ישראל ולהביא לידי הפתעות קשות ואולי גם חמורות: הפליטים הערבים. כשש מאות אלף איש עקרו מבתיהם, מכפריהם וממגוריהם בארץ-ישראל בראשית התקפת הערבים על הישוב היהודי, החל בתחילת דצמבר 1947 וגמור בסוף אפריל ותחילת מאי 1948, לפני הקמת המדינה, אם מתוך טכסיס מוטעה של המנהיגים הערבים ואם מתוך נימוקים אחרים. מאז גדל מספרם, הם חונים עכשיו על גבולות הארץ, מיעוטם ברצועת עזה ורובם מעבר לגבול המזרחי של מדינתנו, בין “המשולש” ובין הירדן. המונים אלה שמדינות ערב והמנהיגים הערבים בארץ-ישראל הוליכו שולל, והבטיחו להם לזרוק את הישוב היהודי לתוך הים ולהוריש להם נחלת היהודים בארץ, נמצאים במצב מיואש; מַתעיהם ומסיתיהם עזבו אותם לנפשם ומסרבים ליישב אותם בארצותיהם, – והפליטים מנסים להסתנן לישראל במטרות התנחלות, גניבה, שוד, הברחה ומסחר בסמים משכרים, והם גם עלולים לשמש בידי אויבינו צבא סדיר ואי-סדיר למטרות התקפה נגדנו. אולם חוסר-היציבות אינו חל על הגבולות בלבד. מעבר לגבולות, בתחומי המדינות השכנות, אין שלטון יציב; הרציחות המדיניות לא פסחו כמעט אף על ארץ אחת במזרח התיכון (מחוץ לתורכיה), ואף שליט אחד בארצות ערב אינו בטוח במחרו; הכל מעורער ומזועזע. מעורערים גם היחסים הפנימיים בארצות אלה ומעורערים גם יחסיהם הבינלאומיים. פרס ומצרים אינן יוצאות מן הכלל, אלא באו ללמד על הכלל.

מצב זה במזרח, הצופן בתוכו סכנות חמורות ואפשרויות שונות, מחייב אותנו לערות מיוחדת – ולכושר יזמה, עלינו אמנם להימנע מבהלה יתרה, מעצבנות המעוורת עיני חכמים ומהרפתקנות קלת-דעת. יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מאבד עולמו בשעה אחת. דבר זה נכון גם לגבי עם שלם. במצב של זעזועים, חליפות, הפיכות וחוסר כל יציבות, – אסור לנו להיגרר אחרי מאורעות ולהסתבך במעשים שיכבלו חופש פעולתנו. יותר מבכל זמן אנו מצוּוים עכשיו על הגברת כוֹננוּתנו ושמירה על כושר-יזמתנו, כי גם בשטח היחסים הבינלאומיים נדרשות מאתנו: משמעת, גבורה ויזמה.

כ“ב בתשרי תשי”א – 22 באוקטובר 1951

בוועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים

אם כי יש לזכור תמיד האזהרה המחוכמת “אל יתהלל חוגר כמפתח”, איני חושש להגיד שאנו עדים באיחוד זה למאורע רב-סיכויים הנושא בחובו בשורת התחדשות ופדות, לא רק לעצמנו ולדורנו בלבד. אני מעיז להגיד זאת, מכיוון שאין אנו עומדים בהתחלה ראשונה, אלא מסכמים פרי-הילולים של ארבעים שנות מפעל-בראשית מהפכני ויוצר יחיד במינו בתולדות התישבותנו, ארבעים שנות יצירה מבורכת ופוריה של אוטופיה נועזת ופשוטה כאחת, שיוזמיה ומתחיליה אולי לא ידעו בראשונה מה גדול המעשה שהם עושים, ומשום כך נתנו הרבה יותר מאשר קיבלו על עצמם לתת, אם כי לא נתנו עדיין אלא חלק קטן ממה שיש ביכולתם לתת. הקמת הקבוצה הראשונה כאן, על גדות הירדן, והתפשטותה המתמדת בכל קצוות הארץ, היתה המפעל האוטופי ביותר של תנועת-התקומה האוטופית אשר טיפח העם האוטופי ביותר בעולם.

אפשר להגיד שההיסטוריה היהודית כולה היא האוטופיה המופלאה ביותר בתולדות האנושות. אציין במלים מעטות את שלושת השלבים העיקריים של אוטופיה זו הנקראת תולדות העם היהודי.

השלב הראשון: עם ישראל בצעירותו, בראשית ימיו, בימי קדם, על אדמת מכורתו, מלפני יותר משלושת אלפים שנה עד לפני 2500 בערך, – מימי משה רבנו ועד עזרא הסופר. עם קטן זה נתון בתוך מאבק בלתי-פוסק עם שני שכניו האדירים, מצרים מדרום ובבל ממזרח, שתי אימפריות כבירות בעלות תרבות גבוהה. בתקופה קדומה זו שלט בכל המזרח – ובעולם כולו – כוח העריצות, והמחיצות בין העמים היו לא רק מדיניות וארציות אלא גם דתיות ואליליות. מלחמת-עולם ללא רחמים וללא הפסק היתה קיימת גם בין עם לעם וגם בין אל לאל, מלחמה בארץ מתחת ובשמים ממעל. “כל דאלים גבר” היה העקרון העליון, המוחלט ששלט ביחסי אנשים ואלים. בתקופה זו יצר העם הצעיר והקטן תפיסת-עולם חדשה, תפיסה המיוסדת על הכרת אחדות העולם והאדם ועל כוח רוחני עליון, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, כוח יוצר, מוסרי, הנוהג בעולם בחסד ובאמת, בצדק ובשלום, ותובע מאדם חסד ואמת, צדק ושלום. ונביאי עם זה הפנו מבטם מהעבר שחלף ומגן-העדן האבוד – לחזון אחרית הימים, שבו

"לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ

עוֹד מִלְחָמָה, – וְלֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ – כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ

דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

מאז היות אדם נשמעו רעיונות מהפכניים אלה בפעם הראשונה בתוך האומה העברית הקטנה על-ידי גדולי נביאיה – ישעיהו, הושע, מיכה ועוד. ואלפי שנים אחרי הישמע הבשורה האוטופיסטית של נביאי ישראל עוד קצרה יד העמים לבצע בשורה גדולה זו, וכל עמי תבל מתבוססים בפחד מלחמה ובהכנות למלחמה.

השלב השני באוטופיה היהודית – הוא מאבק אומה משונה זו להתקיים במשך אלפיים שנה בגולה, בנכר, בנדודי אין-קץ. העם נעקר מעל אדמתו, פוזר בין הגויים, וכאילו נגזר דינו. לא רק שונאים ומנדים, גם רבים מבניו חשבו שכבר נסתם הגולל על העם היהודי. אבל עם משונה זה לא ויתר על קיומו, אם כי ניטלו ממנו כל אמצעי קיום של עם, וכל הרדיפות, הגירושים, הטביחות והעינויים לא הועילו – עם ישראל חי וקיים.

השלב השלישי הוא אולי האוטופיה המופלאה והפנטסטית ביותר: העם היהודי לא רק שמר מאות בשנים על קיומו בנכר ובתפוצות, מה שנבצר מכל עם אחר לעשות בתנאים אלה, אלא נשא בלבו חזון התקומה. אדמת מולדתו היתה לנחלת זרים, ואחרי כיבושי הרומים, הביצנצים, הערבים ונושאי הצלב כמעט לא נשאר שריד לישוב היהודי במולדת. אבל העם לא נואש מתוחלתו לשוב קוממיות לארצו. בכל ההיסטוריה האנושית אין למצוא תקוות-עם מחוסרת-שחר כזו ששמר העם היהודי בלבו מאות בשנים. ויהי הפלא – לעינינו ובימינו קם הדבר, ומקץ אלפיים ומאה שנה לאחר אָבדן עצמאותנו למעשה, בימי החשמונאים האחרונים – קמה מחדש מדינת ישראל, והאוטופיה הבלתי אפשרית היתה למציאות חיה.

אבל האוטופיה לא נסתיימה – היא רק מתחילה. בחזון הגאולה היהודית היו שני קטבים: קוטב הגאולה הלאומית וקוטב הגאולה האנושית, והשלב הרביעי באוטופיה המופלאה של ההיסטוריה היהודית הוא הציר המחבר את שני הקטבים האלה, שילוב גאולת ישראל בגאולת העולם.

הקבוצה מגלמת בתוכה ראשית השלב הרביעי. היא ממַצה בהווייתה ובמגמתה כל תכני הגאולה; היא ממזגת צרכי תקופתנו בחזון אחרית- הימים, היא מבשרת פדות האדם, פדות העם, פדות האנושות. מי שדן על הקבוצה והקיבוץ רק מבחינת תכנה החברתי בלבד, מקפח זכותם בשטח כיבוש העבודה, ביצירת החקלאות העובדת, בפיתוח המשק המגוּון, בטיפוח התרבות העברית, בחישול כוח ההגנה, בהכשרת העצמאות המדינית והכלכלית. בכל אלה רבה ידה של הקבוצה לא פחות משל צורות התישבות וענפי משק אחרים, אם לא יותר. אולם נכון הדבר שיחודה של הקבוצה הוא בתכנה החברתי. היא נושאה בתוכה צורת-חברה חדשה, חפשית מנגעי הקיפוח והאפליה מכל הסוגים שפגעו בחברה האנושית בכל המשטרים ובכל התקופות ללא יוצא מן הכלל, עד ימינו אלה ועד בכלל. הקבוצה שוללת תכלית שלילה עקרון האַדנות לכל צורותיו, שעליו התבססו ומתבססים עדיין יחסי החברה – יחסי אדם ועמים, והיא מגלמת בתוכה, הלכה למעשה, עקרון השותפות בשלימותו ובמלואו, שותפות בני אדם עובדים כשווי זכויות וחובות בכל. אין זו תכנית ושאיפה לעתיד, אלא מציאות חיה ומתרחבת זה למעלה מארבעים שנה. הקבוצה הוכיחה בפועל שאפשר לבנות משק, חברה ותרבות ללא אַדנות ובמסגרת של יחסי-שותפות צרופים, כלומר יחסי שוויון ועזרה הדדית, ובזאת ערכה היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי של הקבוצה.

האַדנות נובעת מהיתרון שיש לאדם על פני חבריו, או לקבוצת אנשים על פני קבוצת אנשים אחרת – יתרון פיסי, רוחני, שכלי או משקי. הקבוצה מבטלת ומסלקת בהחלט היתרון המשקי של אדם על חברו, אבל אין היא מבטלת ואין בכוחה וברצונה לבטל היתרון הגופני והרוחני. במשטר של אַדנות, היתרון נהפך למקור של ניצול ודיכוי. במשטר של שותפות – יש לצקת היתרון לדפוסי שירות ציבורי ויזמה חלוצית לטובת הכלל. משטר השותפות אינו צורך הגאולה האנושית בלבד; גם גאולת ישראל – קיבוץ גלויות ומיזוגן – לא תיתכן בלי הגברת יסוד השותפות במדינה.

הקבוצה קמה לפני יותר מארבעים שנה כיזמה חלוצית של בודדים ומעטים אשר התמכרו בלי תנאי ובלי שיור להגשמת הציונות מתוך השראה סוציאליסטית, ויזמה מבורכת זו מצאה לאָשרה קרקע פורה בתנועה הציונית ובהון הלאומי (הקרן הקיימת וקרן היסוד), ואין לכתוב תולדות הקבוצה והקיבוץ בלי תולדות המפעל ההתישבותי הציוני ושתי הקרנות הלאומיות. הקבוצה הפרתה את המחשבה הציונית והמפעל הציוני וגם ינקה משניהם. היא צמחה על קרקע ההתישבות ולא תיתכן בלעדיה, והיא שהעלתה את ההתישבות להיות כוח מחנך ומדריך וגם מיפנה בעיצוב דמות האומה המתחדשת. עם קום המדינה, על הקבוצה והקיבוץ להשתלב במפעל-ההתישבות הממלכתי וביעודי המדינה המרכזיים: קיבוץ גלויות ומיזוגן, בטחון, הפרחת השממה ופיתוח הארץ, עיצוב דמות האומה. האיחוד של שני הגופים הקיבוציים – חבר הקבוצות ואיחוד הקיבוצים – מתקיים בתקופת התגשמותה של האוטופיה המופלאה של מדינת ישראל. איחוד זה אינו יכול להצטמצם בצירוף שני הגופים המתאחדים, אלא בתנופה מחודשת להגברת המפעל הקיבוצי ושילובו במשימות שהטילה על עצמה מדינת ישראל – כלפי פנים וכלפי חוץ, בעם ישראל ובעולם.

הקמת המדינה שידדה מערכות כל חיינו ופתחה אפיקים ואפקים חדשים להיסטוריה העברית. היא עלולה לפתוח פרק חדש גם בתולדות הקבוצה – אם הקבוצה תיענה לצרכי התקופה החדשה.

על הקבוצה והקיבוץ עובר משבר קשה, ויש שרואים את מקור המשבר בתמורה הגדולה שחלה בחיי העם עם הקמת המדינה. קשה – ואולי אין רשות – לאיש מן החוץ לדון על גורמי המשבר הפנימי בתנועה הקיבוצית. אולם כאזרח איני רואה במדינה כוח מפורר ומערער את המפעל הקיבוצי או יורשו באיזו מידה שהיא, אלא להיפך. המדינה זקוקה ליצירה חלוצית וליזמה חלוצית לא פחות ממפעלה של ההסתדרות הציונית. משימות הדור לא יבוצעו אך ורק בתוקף החוק, בכוח מנגנון ממלכתי ובתקציב המדינה. הבטחון, קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ לא יֵעשוּ בלי התנדבות עממית רבה וממושכת ובלי יזמה יוצרת וחלוצית של טובי הנוער, ויש צורך למדינה ויש בכוחה לחזק ולהאדיר את המפעל הקיבוצי, והמדינה עתידה להגביר את התנועה הקיבוצית, אם תנועה זו תדע להיענות לצרכי המדינה ותשא בעולו באמונה ובלב שלם, ותעמיד את מלוא יכולתה לרשות המשימות המוטלות על ישראל בדור זה.

המדינה אף היא מסגרת של שותפות; לא שותפות של יחידים ומעטים, אלא מסגרת שותפות כוללת, עליונה, המקיפה את כל האומה. נכון, זוהי שותפות של חובה ולא שותפות של רשות, כקבוצה, אבל חובה זו הוטלה עלינו לא מבחוץ, באונס, אלא נבעה מבפנים, מתוך עצמנו, מתוך רצוננו ומתוך כיסופי דורות. שותפות-חובה זו הוטלה עלינו על-ידי העם, ומרצון העם היא יונקת. ותנועה קיבוצית המפקיעה את עצמה מעול המדינה גודעת למעשה את השרשים מתוכם היא צומחת וגוזרת על עצמה התנוונות וכליה.

המדינה אינה מחייבת לחיי קיבוץ. מסגרת-השותפות הכוללת ששמה מדינה, מניחה ליחיד הגדרה עצמית מלאה בצורת חייו, אבל אין זאת אומרת שהמדינה מתיחסת בשוויון-נפש לצורת-החיים של העם. עיצוב דמותה המוסרית, התרבותית והחברתית של האומה זהו אולי יעודה העליון של המדינה, אם כי מדינת ישראל עדיין נתבעת – ותיתבע עוד הרבה שנים – להנחת היסודות של חיי האומה ולקיים שלומה ובטחונה. קיבוץ הגלויות ומיזוגן הוא בראש וראשונה ביסודות אלה, אבל דבר זה גופו לא יתכן בלי תמורת-מבנה, – מבנה כלכלי, חברתי ותרבותי, בחיי העולים. הפניית רוב העולים לעבודה, ובמידה רבה לעבודת האדמה, וספיגתם בלשון ובתרבות, עקירת המחיצות בין העדות והשבטים ומיזוגן בחטיבה לאומית אחת – מהוות את התוכן הממשי של קליטת העליה, ז"א המשימה המרכזית של מדינת ישראל.

מכשירי המדינה הראשיים בתמורה זו הם: בית-הספר, צבא-הגנה לישראל, המפעל ההתישבותי.

המפעל הקיבוצי לא ימלא בתקופה זו את שליחותו בלי שותפות אמיצה עם פעולת המדינה בשלושת השטחים האלה, וגם המדינה לא תצליח אם לא תטפח הערכים החלוציים של התנועה הקיבוצית. המפתח לתמורה התרבותית והכלכלית של המוני העולים, למיזוג גלויות, להתישבות רבתי הוא הנוער הישראלי והעולה. המדינה כבר עשתה צעד חשוב: הקמת נח“ל. אין צורך במסיבה זו להרחיב הדיבור על ברכת הנח”ל בשביל הכשרה חלוצית, חיזוק הבטחון והרחבת ההתישבות. אולם צעד זה אינו מספיק. נח“ל מתחיל בגיל מאוחר; 18 ומעלה. ונמשך רק שנה. עלינו לטפל בהכשרת הנוער וחינוכו בגיל רך יותר וזמן ממושך יותר, לפחות מגיל 14 עד גיל 18, מה שעושה עכשיו גדנ”ע בחלק מהנוער. בהכשרת נוער זה – כל הנוער בגיל זה, שגדל בארץ או עלה מהגולה, הלומד והעובד, תלוי גם גורל הצבא והבטחון, גם גורל הקליטה התרבותית של העולים ומיזוגם וגם גורל ההתישבות העובדת והמפעל הקיבוצי.

יהדות אירופה, שיצרה את התנועה החלוצית ובנתה המפעל הקיבוצי, כמעט שנשמדה כליל. אין להתיאש מיהדות אמריקה הצפונית והדרומית, אבל העליה החלוצית מהארצות האלה בשנים הקרובות תבוא רק טפּין טפין. המעין החלוצי למען הבטחון, ההתישבות ווהתנועה הקיבוצית – הוא בארץ, בנוער הישראלי ובנוער העולה. בכל שנתון יש לפחות חמשה-עשר אלף נערים ונערות, ונוער בגיל 14–18 יש למעלה מששים אלף. מנוער זה יבואו המגינים, המתישבים וממשיכי הקיבוץ ומרחיביו, והכל תלוי בכך באיזו מידה נעניק כוחות חינוכיים להכשרת נוער זה. לא כל ששים האלף ילכו לקיבוץ ולהתישבות, אבל אין ספק, שאם נשקיע בהם מאמצים חינוכיים כאשר השקענו לפנים בנוער היהודי בפולין, ליטא וגליציה, ילכו מאות ואלפים להתישבות חלוצית בכל שנה.

עתיד המפעל הקיבוצי הוא הנוער הזה. תקוות הנוער הזה, סיכויי הכשרתו וחינוכו – הם הכוחות החלוציים והמחנכים הנמצאים בהתישבות העובדת.

אם התנועה הקיבוצית והמושבית תבנה את הנוער הזה – היא גם תיבנה על-ידו.

ולבסוף תרשו לי הערה אחת לגוף העניין.

הסימן המובהק של הקבוצה והקיבוץ – זוהי הצורה העליונה של שותפות, שותפות בכל, ושותפות על יסוד של שוויון גמור. אולם השותפות תלויה בשותפים. ויש לזכור תמיד: נושא השותפות הוא האדם. אדם אינו מספר, אינו הפשטה, אינו אובייקט לצורת חיים, אלא יצור חי, הנושא הפעיל של צורת החיים. האדם הוא גם עולם שלם בפני עצמו, וגם חלק מהעולם; הוא גם עולם סגור ועולם פתוח, הוא גם אמצעי וגם מטרה, גם נפרד וגם נצמד, והקבוצה תצליח אם תדע לטפח לא רק את השותפות – אלא גם את השותפים, ותשווה לפי עיניה תמיד את האדם שבקבוצה, דרכיו, מאווייו, סגולותיו, ותשים לב גם ליחדות האדם וגם ליחידותו; הקבוצה היא פדות האדם כשם שהיא פדות החברה, ואני מאמין – גם פדות האנושות.

ואם הקבוצה תהיה נאמנה לאדם שבתוכה וליעוד החברתי של האדם – ליעוד החלוצי של האדם בישראל שישתלב ביעודים החלוציים של המדינה, אני מאמין שיתקיים גם השלב הרביעי באוטופיה שלנו – גאולת האומה כשהיא משולבת בגאולה האנושית. ולמפעל הקבוצתי יאָמר בלשון הנביא: " ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם, לאור גויים".

ירושלים, כ“ח בתשרי תשי”ב – 28 באוקטובר 1951

מכתב לעורך “הדור”

גרודזנסקי היקר –

כמעט יום יום אני קורא בעתונים שונים דברים מתמיהים ומקוממים, אלא שההרגל כמעט שהקהה לגמרי את חוש התגובה. בדותות חסרות-שחר והערכות הפכפכות מועילות כנראה לתפוצה, – ואין חוק בארץ המונע מעורך ערמומי וחרוץ הסוחר בסנסציות שבכתב – לעשות כרצונו. איני מזלזל בנזקה של עתונות קלוקלת זו. אך אין השפעתה, לאשרנו, מרובה ביותר.

אפילו בעתונינו אני מוצא מזמן לזמן דברים תמוהים, ואם כי לאלה יותר קשה “להתרגל”, – הריני עובר גם עליהם בשתיקה מתוך הכרח של חוסר זמן.

אולם הרשימה שלך על “מעמד גדול” (“הדור”, מיום 25 באוקטובר) יוצאת מגדר הרגיל, ואני מרגיש צורך מוסרי להגיב עליה משני טעמים: חשיבות הענין והוקרתי לכותב.

איני צריך להגיד לך שאני לגמרי תמים-דעה אתך בדבר הצורך “בדיון רציני בבעיותינו, באי-רתיעה בפני האמת ובלהט למיצויה”. אולם איני יודע מנין לך שבכינוס הקבוצות והקיבוצים בכנרת לא נעשה דיון כזה. ותמהתי והצטערתי על הצורך שנראה לך לשים מעמד האיחוד הקבוצתי במרכאות פסלניות ולרמוז יש ב“מעמד גדול” זה, שהיה מלוּוה מוסיקה ותהלוכות ולפידים, גם “חילול הקודש וגם חילול החול”.

אתה מלגלג על הנסיון לחקות מעמד הר-סיני. כמוך כמוני לא הייתי במעמד ההוא. ואף על פי כך אני מסוגל לתאר לי – לפי סיפורי התורה – התכונה באותו מעמד גדול. תכונה זו נמשכה שלושה ימים. ובלי ספק השתתפו בה סדרנים ובמאים מומחים. כל איש היה חייב לכבס שמלותיו. נעשו סידורים מרובים וחמורים סביב ההר. לא חסרו אמצעים תיאטרליים ומוסיקליים: קולות וברקים, ענן כבד וקול שופר חזק מאוד. העם מתיצב סביב ההר. עשן רב כעשן הכבשן יורד על ההר. קול השופר הולך וחזק. וכמובן שלא נעדרו גם לפידים, שכל כך הם פסולים בעיניך. סוּפר לנו בפירוש:

"וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת

הַלַּפִּידִים וְאֶת קוֹל הַשׁוֹפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם

וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק".

משה גם לא העלים מהעם שאלהים רצה בכל התכונה הרבה הזאת המלוּוה קולות ולפּידים “וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם”.

איני יודע אם בימים ההם כבר הופיעו עתונים. אבל אם הופיעו, אין לי כל ספק בדבר, שהיו מלאים קטרוג ושיטנה נגד בן-עמרם

“הַמִּתְנַשֵּׂא עַל קְהַל ה”, “הַמִּשְׂתָּרֵר עָלָיו גַּם הִשְׂתָּרֵר”,

המוליך העם במדבר ללא מים וללא קרח וללא בשר, ושאינו ממציא אפילו את הבצלים ואת השומים, הקישואים והאבטיחים שאכלו במצרים, ואינו מביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש ואינו נותן להם נחלת שדה וכרם. וכותבי המאמרים האלה אינם ריקים ופוחזים – אלא נשיאי-עדה, קרואי-מועד, אנשי-שם.

ואם דברים אלה לא נתפרסמו בעתונים – הרי אין לי כל ספק שהם נשמעו בהרצאות ובנאומים על-יד כל מעברה ועל-יד כל אוהל, ואולי במלים יותר חריפות ורוגנות מאשר נשאר זכרון בספר התורה.

ואם בימינו הכל מדברים בחרדת-קודש על “מעמד הר סיני” זה שנתקיים לפני יותר משלושת אלפים שנה, איני בטוח כלל וכלל שבשעת מעשה העריכו רבים חשיבותו המוסרית וההיסטורית של “מעמד גדול” זה ואם קיבלו אותם באהבה. ולכן ההשוואה הזועמת והקפדנית עם מעמד הר סיני אינה מפילה עלי אימים כלל וכלל. אני מסוגל לראות אותו מעמד כאשר ראו אותו בני הדור ההוא, שהיו באותו זמן, וראו במו עיניהם הקולות והברקים והלפידים – ולא נתפעלו ביותר מלוחות הברית שהביא להם האיש משה.

ואיני יודע אם השוואה למעמד כפי שהוא נראה כעבור יותר משלושת אלפי שנה – היא הוגנת לאיזה מעמד שהוא בימינו.

אין זאת אומרת שלא יתכן כלל וכלל מעמד גדול אף בימינו אלה. והמעמד שאתה פוסל בפסקנות חסידית כזו – עדיין אינך יודע מה תהיה דמותו בעיני הדורות הבאים.

אולם לא על ההשוואה המטעה עם מעמד הר סיני אני קובל. תמה אני על יחסך למעמד כנרת כשהוא לעצמו – וחושש אני שלא נוכחת בו כלל ולא עמדת על טיבו. לשמחתי הרבה היתה לי הזכות וההזדמנות להיות שותף במעמד זה שני ערבים – כמסתכל מהחוץ וכאורח. נוכחתי בשני המעמדים – במעמד צמח ובמעמד הר כנרת. ראיתי בעונג הלפידים והקהל הרב והנוער המרהיב וחגיגות-העם היפות, – ולא ראיתי בתפארת הרבה – והיתה תפארת רבה, – כל פגיעה במסורת הטובה של דיון רציני וממַצה, והמעמד לא “בא להשכיח בעיותינו רבות הניגודים, המטרידות והמדאיגות”, אלא להיפך – הוא בא לברר וללבן אותן; ויתר על כך – המעמד בא לחשל הכוח החלוצי והיוצר שיעמיס על עצמו פתרונן הקשה.

מובטחני שאילו היית בעצמך נוכח במקום – היה מעמד זה בשבילך, כאשר היה בשבילי, חוויה עמוקה. במעמד זה נפגשו מניחי היסוד והבונים של הקבוצה הראשונה, הממשיכים זה למעלה מארבעים שנה מפעלם החלוצי המופלא. במעמד זה נזדמנו הוגי המשק הקיבוצי הגדול ומייסדיו. במעמד זה נמצאו בוני החקלאות העובדת בישראל, ראשוני “השומר” שעודם בחיים, נאמני ההגנה, מגשימי הערכים החלוציים שמהם בא לנו כל החיל שעשינו בשני הדורות האחרונים, יוצרי ספרות העבודה ועתונותה, מחנכי דורות חלוציים, ובמעמד זה השתלבו שלושה דורות של בוני הקבוצה והקיבוץ: יוצאי רוסיה, אמריקה, אפריקה, ארצות הקדם, מכל הגלויות ומכל העדות.

ואיני יודע מה הפסול שמצאת בעובדה שאנשי “הבימה” השתתפו בהכנת המעמד הזה. כלום יש סתירה בין מפעל חלוצי ובירור רציני – ובין מלאכת מחשבת ותפארת אמנותית?

כלום הנסיון למַצות האמת ולברר בעיות מוכרח להיעשות אך ורק בחדר צר ומלוכלך מלא עשן סיגריות וחסר אוויר לנשימה? האין לצרף לעצרת-יוצרים: מרחבי שדות וצלעות הרים וגדות ים ונהר שנוצרו מחדש בעבודתם וברוחם של קרואי-העצרת?

יום לפני רשימתך נתפרסם ב“על המשמר” מאמר ראשי מכוער, המפעפע משטמה ורעל לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. מאמר זה הבינותי. ראוי ללבלר שבמערכת “על המשמר” להטיף חלוציות לשלמה לביא מעין-חרוד, לבן-ציון מכנרת, לברץ ותנחום מדגניה, לאליעזר קרוֹל מכפר-גלעדי ולזאב שפר מאילת השחר – ולצעירי הקבוצות והקיבוצים אשר הם חינכו וגידלו. “הטפת מוסר” זו לא הפליאתני. כאן מדברת שנאת אין-אונים המעוררת רחמנות, אם לא בחילה, אבל איש לא יחשוד בך בשנאה לראשוני הקבוצה והקיבוץ בארץ, אשר ערכו את “המעמד” בכנרת. ותמה אני מהו שורש וטעם הגינויים שלך?

אין לי ספק בכוונתך הטובה והטהורה, אבל מסופקני אם הכוונה הצטרפה הפעם למעשה ראוי לה.

תסלח לי על הערות אלה. כחבר, ראיתי חובה לעצמי להעמיד אותך על תגובת אחד הקוראים של דבריך התמוהים ב“הדור”.

ח' בשבט תשי"ב – 4 בפברואר 1952

בישיבה נ של הכנסת השניה

אני שמח שאני יכול להצטרף הפעם לשני הנואמים הראשונים של האופוזיציה – חבר הכנסת ברנשטיין וחבר הכנסת ריפתין – בענין אחד יסודי: בהבעת רצונם לשלום עם השכנים הערבים. אני רואה בכך התקדמות חשובה מצד דבּרי שתי המפלגות האלה, ואני שמח לציין התקדמות זאת. אני מרוצה שיש נקודה אחת אשר בה אנו שותפים. עלי להוסיף כי אף־על־פי שאיש אינו יכול להבטיח כי הדבר יבוא מחר או מחרתיים, אין מקום גם לוודאות הרבה של אלה הטוענים שזה לא יתכן, או שזה יתכן רק בהתאם להחלטות או"ם הישנות. ההיסטוריה הקצרה של מדינת־ישראל מפריכה את הפסימיזם המוחלט הזה, או, הייתי אומר, הוודאות הנפסדת הזאת.

אתם יודעים כי בין החלטות האו“ם מיום 29 בנובמבר 1947, יש החלטה על גבולות מדינת־ישראל. זהו, ודאי, הדבר העיקרי שבו לא יהיו שכנינו הערבים נדיבים יותר מאשר היו אותן 35 המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה בגבולות אלה. ואף־על־פי־כן, ההסכם היחיד בינינו ובין מדינות ערב – ההסכם על שביתת־הנשק – הוא בניגוד להחלטת האו”ם על הגבולות. ודאי שמדינות ערב לא עשו זאת מתוך נדיבות לב. היה בדבר הזה חלק לצבא־הגנה לישראל. אבל זוהי עובדה פוליטית כי יש הסכם כזה עם שכנינו, וההסכם הזה הוא הבסיס החוקי הבינלאומי היחיד, לפי שעה, של גבולותינו, והוא אינו מתחשב בהחלטות האו“ם. אינני מוכן ללמוד מכאן, ולא הייתי רוצה לזרוע אשליה כי מחר־מחרתיים יקרה שוב נס ויכּרת הסכם שיהיה טוב מהחלטות האו”ם. יתכן שלא יקום שום הסכם נוסף, זמן־מה או זמן רב. אך אין זה כל כך מן הנמנע, אם בכלל יתכן שלום בינינו ובין עמי ערב – ואני מאמין כי השלום יתכן. ואם חברי־הכנסת ברנשטיין וריפתין דיברו בכנות על השלום – ואני מניח כך – אין הם יכולים לדרוש שלום מעמי ערב, אם אינם מאמינים כי הוא יתכן. ולא החלטות או"ם יהוו הגורם הראשי שימנע השלום.

דוּבּר על מעמדנו הבודד בעולם. איננו יכולים להתעלם מן האמת הקשה של מעמדנו בעולם. אינני צריך לחזור על דברי שר־החוץ, שמעמדנו אינו דומה למעמדם של העמים הערביים, המהווים גוש רצוף של למעלה מארבעה מיליון מילין מרובעים, שטח גדול מארצות־הברית, ובוודאי לא למעמד עמי האיסלם, הכוללים, נוסף על העמים הערביים, עשרות מליונים אנשים של עמים אחרים, ואף לא למעמדם של העמים הקתולים, או למעמד העמים האנגלו־סאכסים או הסלאווים. כל הדברים האלה נשכחו משום־מה מחבר הכנסת ברנשטיין, ואמת־המידה היחידה שלו למאורעות היסטוריים הוא שער הלירה בבורסה, ובזאת הוא מארכסיסט הרבה יותר ממארכס עצמו.

אינני מזלזל בחשיבותו של שער הל"י בשביל ספסרים, וגם בשביל אנשים ישרים שהספסרים מחבלים במצבם. אבל אין זה הקובע מעמד ישראל בעולם, לא בשנים שעברו ולא בימינו אלה. ההיסטוריה שלנו לא מתחילה מהזמן שחבר־הכנסת ברנשטיין יצא מהממשלה הזמנית לפני שלוש שנים. יש לנו היסטוריה עתיקה מאוד.

במידה ידועה היינו תמיד בודדים, ועוד זמן רב נהיה בודדים. אבל זה רק צד אחד של המטבע ההיסטורי. כי באותו זמן היינו גם העם בעל ההשפעה העצומה בעולם, יותר מעמים גדולים וחזקים, ועכשיו אנו בודדים פחות מאשר היינו אי־פעם. השינוי העיקרי שחל במצבנו הוא כי מאות בשנים היינו תלויים בחסדם של אחרים וברגש הצדק של השליטים אשר חלשו על גורלנו. עכשיו אנו נשענים על עצמנו. ועצמנו זה פירושו שני דברים התלויים זה בזה: כוחנו וצדקתנו. עדיין יש בתוכנו אנשים שעל־ידי הרגלי־מחשבה גלותיים אינם מחשיבים את הכוח היהודי ואינם מאמינים בו. ויש בתוכנו גם אנשים המפריזים במידת כוחנו ובערך הכוח בכלל ורואים בו ורק בו חזוּת הכל. שניהם טועים ומַטעים. קיומנו ועתידנו ומעמדנו בעולם תלוי בשנים: גם בכוחנו וגם בצדקתנו. אחד משני אלה כשהוא לבדו לא יעמוד לנו. ואם רכשנו ידידים – ורכשנו ועוד נוסיף לרכוש ידידים; ואם אנחנו פחות בודדים מאשר היינו – והננו פחות בודדים מאשר היינו – הרי זה גם בגלל כוחנו שגדל, והוא גדל למרות תעתועי השער בבורסה, וגם בגלל מפעלנו שצדקתו נודעת יותר ויותר ברבים.

לא נוכל להשען על כוחנו בלבד – מטעם פשוט: כי יש גדולים וחזקים מאתנו. ואל נתרברב ואל נתרהב. נכיר בגבולות יכולתנו וכוחנו. ואם כוחנו הוא גורם – והוא גורם חשוב ויקר – הרי הכוח האחר, הגדול משלנו, אף הוא גורם. ובמאזני הכוח כשהוא לבדו לא נכריע הכף ההיסטורית. ואם האמַנו כל ימינו במצפון ובצדק ובכוחות מוסריים – אל נמהר לזרוק אמונה זו מאחורי גוונו, לאחר שהיינו לכוח בלתי־מבוטל; ואני יודע שכוחנו היום הוא גדול משהיה בימי מלחמת הקוממיות, על אף מידות הבורסה של חבר־הכנסת ברנשטיין. ואף־על־פי־כך אני רואה חובה לעצמי להזהיר את כולנו לבל נישען על כוחנו בלבד – אם כי עלינו לטפח אותו בלי הרף ובלי ליאות. יש כוחות יותר גדולים בעולם העוינים לנו, ולאו דווקא בקרב שכנינו בלבד. יש דת גדולה בעולם שיש לה אתנו חשבון היסטורי על מה שקרה בעיר־עולמים זו לפני כאלפיים שנה, וגם אם שער הלירה שלנו יעלה הרים וגבעות לא ישכחו שליחי דת זו שאנו דחינו את משיחם, ומשום כך כאילו נגזר עלינו להיות נודדים בגויים לעולם ועד, ואין הם משלימים על נקלה עם העובדה שאחרי מאות שנות נדודים חזרנו לארצנו, חידשנו קוממיותנו, וירושלים היתה שוב לבירת ישראל. וכמה משונה הדבר שמנהיג של מפלגה ציונית אינו רואה הרקע ההיסטורי של מעמדנו בגויים, ורק דבר אחד בוחנת עינו החדה: שער הלירה בבורסה.

לא אמנה הפעם כל הכוחות ההיסטוריים המתנגדים לנו מסיבות שונות ובדרגות שונות. עמדנו בפניהם ונעמוד בפניהם לא רק בכוחנו בלבד – אלא בעזרה ובידידות שצדקת מפעלנו ההיסטורי תרכוש בקרב העמים. לפני קום המדינה ולאחריה רכשנו אהדה ותמיכה בינלאומית, והיא עמדה לנו לא במעט בחיל אשר עשינו עד היום הזה, והיא תידרש לנו גם בעתיד. אף כוחנו מושך ידידות כשם שהוא בולם אויבים, ועלינו לבנות על השנים כשהם שלובים וכרוכים זה בזה: כוחנו וצדקתנו. זה שאמר: “לְךָ זְרֹעַ עִם גְבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוֹם יְמִינֶךָ” הוסיף מיד: “צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וְאֱמֱתֶ יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ” (תהלים פ"ט 14, 15). צירוף קדום זה מחייב אותנו גם היום, ואולי היום יותר מאשר באיזה זמן שהוא. ורק באשר ידענו לטפח שניהם בשובנו ארצה בשלישית, הגענו למדינה, ורק אם נטפח שניהם גם להבא – תתבצר המדינה ותעמוד בפני כל אויביה, כל זמן שיהיו לה אויבים.

וכוחנו וצדקתנו הביאו עוזרים וידידים למדינת־ישראל, והם לא עזבו אותנו גם בעצרת זו של או"ם. ואם כי שוטמינו ומתנגדינו המרובים התנכלו לנו במלא כוחם בעצרת זו – נהדפה התקפתם, באשר לא היינו בודדים, ואף אחד מידידנו לא שבק אותנו.

ציינתי בסיפוק דבריהם של נציגי שתי מפלגות האופוזיציה – מפ“ם והציונים הכלליים – בשאיפתם לשלום עם שכנינו הערבים. אני מצטער שאיני יכול להצטרף לדעתם בשטח המדיניות העולמית. איני יכול להצטרף לדברי חבר הכנסת ריפתין על השלום בעולם. כי איני יכול ליישב הפאתוס שלו על “עצומת השלום” ו”ועדי השלום" ו“קונגרסי השלום” – עם ההשמצה וההסתה המתמדת שלו נגד מחצית עולם לפחות, המחצית שהוא קורא לה בשם הגנאי “מערב”. האם הוא מטיף לשלום רק בין ברית־המועצות ובין המדינות המקבלות מרוּתה ומשטרה ללא תנאי וללא כל הרהור? השלום בעולם יתכן אך ורק אם ישרור שלום בין “מזרח” ובין “מערב”, בין משטר הבנוי על עקרונות ברית־המועצות ובין משטר הבנוי על עקרונות ארצות־הברית או עקרונות בריטניה והארצות הסקנדינביות.

מדינת־ישראל שואפת לשלום בין כל המדינות בעולם – ויהא משטרן אשר יהיה. השלום בעולם יתכן אם ורק אם יכון שלום, שלום אמת, בין משטרים יריבים. המחרחרים ריב נגד מדינות שמשטרן לא רצוי בעיניהם – אל ישאו שם השלום לשוא. אם אנו נושאים נפשנו לשלום בין כל העמים, אין זאת באשר אנו מרוצים מהמשטר הקיים בתוך כל עם ועם, – אלא באשר אנו שוללים זכותו של מישהו להטיל רצונו על עם אחר בכוח, ובאשר אנו רואים בשלום כלי מחזיק ברכה לעולם כולו ותנאי־קיום לעם ישראל. בשאיפתנו לשלום אין אנו מבחינים בין משטר למשטר, ובין מדינה למדינה, והמתפלל לשלום של צד אחד בלבד, – הוא למעשה נותן יד למלחמה נגד הצד השני. הרצון הכן לשלום כולל כל העמים, בלא יוצא מן הכלל.

נציגי מפ"ם ונציגי הציונים הכלליים האשימו את משלחת ישראל, הראשונים – על שלא הצביעו בכול עם ברית־המועצות, והאחרונים – על שהצביעו בכמה מקרים לא עם האמריקנים. איני רואה כל צורך להתנצל על כך. אנו מצביעים לפי שיקול דעתנו, ואם מישהו חולק על עצם שיקול הדעת – ישמיע נימוקיו ונדון עליהם, אבל אין אנו רואים עצמנו חייבים להצביע כך או אחרת, אך ורק מפני שכך מצביעה מעצמה זו או אחרת.

חבר־כנסת פלש ראה בהצבעה שלנו נגד יוון סטיה 4־ 5 בנובמבר 1951). אין שחר לטענה זו. לא הכרזנו אז שנצביע אף פעם אלא כאשר מצביע “המערב”, אם כי רק המערב מאפשר לקיבוצים היהודיים החיים בתוכו להשתתף בבנין המדינה, ורק במערב יש לנו חופש פעולה וקשרים עם העם ודעת הקהל; הכרזנו שאנו רואים במשטר הדמוקראטיה וחירות האדם תנאי מוקדם לקיומו של עמנו ולגידולה של מדינתנו – אבל לא היה בהכרזה זו כל חידוש, כי הזיקה למשטר הדמוקראטיה וחירות האדם טבועה בעצם קיומנו. זיקה זו היתה טבועה בקיומנו בגולה, על זיקה זו הושתתה התנועה הציונית, ועל זיקה זו קמה מדינת־ישראל, ובה תלוי קיומה ועתידה. איני יודע אם עמים אחרים יכולים להתקיים בלי דמוקראטיה וחירות – עם ישראל בוודאי לא: אני רואה העוויות־לגלוג על ספסלי מפ"ם. אבל איני מבין לגלוג זה מהו עושה. כלום לא ידוע לכם על קיום מאות אלפים ומיליונים יהודים שאינם רחוקים מאתנו כל כך בלבם, אבל אין הם יכולים להופיע בקונגרסים ציוניים, אפילו לא בוועידות של המלגלגים – ורק היהודים החיים בארצות הדמוקרטיה ניתן להם להשתתף בחיי העם היהודי. ידעתי שגם בארצות אלה אין הדמוקראטיה אידאלית, ללא פגמים. אולם אם יש חיים יהודיים חפשיים ואם ניתן ליהודים להשתתף בבנין המדינה – הרי זה בארצות הדמוקראטיה הבלתי־אידאלית, שרק בהן מותר ליהודי מה שהוא רוצה להיות.

ובבירור ההוא, לפני שלושה חדשים, על מדיניות־חוץ לא חידשנו כלום, אלא קבענו עובדה קיימת בעלת משמעות רבה ועמוקה. אבל גם באותו הדיון הצהרנו ברורות שמדינת־ישראל אינה עומדת למכירה או לשכירה, ואם כי היא דלה בחומר, מִצערה בשטח ומעטה באוכלוסין, אין שום כוח בעולם יכול להפוך אותה למדינת־חסוּת, וממשלתה לממשלת בובות.

והשתוממתי והצטערתי לשמוע מפי נציג מפלגת הציונים הכלליים, חבר־הכנסת פלש, השאלה התמוהה: איך זה הרשינו לעצמנו להצביע באחת השאלות לא כאשר הצביעה אמריקה.

איני צריך לחזור עוד פעם על דעתי על אמריקה, אני יודע שיש לנו זיקה רבה, חיונית, גם ליהדות אמריקה וגם לעם האמריקני. ואני מקווה שיחסי הידידות ביננו ובין הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה ילכו וירבו, כי לידידות זו יש שרשים עמוקים, ואינה פרי תכסיס מדיני קיקיוני. עסקנים מדיניים עלולים לשנות דעתם מזמן לזמן, ויש עסקנים ששינו דעתם – אולם הידידות בינינו ובין העם האמריקני מושרשת בשותפות של ערכים וצרכים, ועזרת אמריקה נתונה לנו כל השנים, מאז החליט הקונגרס האמריקני לבטל חוזה המסחר עם רוסיה הצארית בגלל פיסול פספורטים של יהודי אמריקה. עזרת אמריקה היתה נתונה לנו במלחמת־העולם הראשונה, בימי הצהרת בלפור, בין שתי מלחמות העולם, ולאחר מלחמת העולם השניה, והצלחנו לאחר הקמת המדינה לגייס עזרת אמריקה, ועדיין אנו מגייסים ונוסיף לגייס אותה. ואף־על־פי־כך – אין אנו כפופים לאמריקה. וזה לא רק יתרוננו אנו – זהו גם יתרונה המוסרי של אמריקה. לא עלה אף פעם על לבה של אמריקה לדרוש מאתנו כפיפוּת וקבל מרוּת. דרישה כזו היתה סותרת כל מהותה ועמדתה הבינלאומית של דמוקראטיה חפשית זו. אבל אילו גם היתה דורשת מאתנו – דבר שאין להעלות על הדעת – היינו אומרים: לא!

וצר לי שעלי להגיד לחבר־הכנסת פלש וחבריו היושבים פה והנמצאים אי־שם, שאנו מניחים לעצמנו הזכות להיות עצמאים. האומה הישראלית הקטנה, הנתונה במצור ובהסגר, המוקפת אויבים הרוצים לבלוע אותה חיים, העמוסה משימות קשות ודחופות שאין להן דוגמה בשום אומה ולשון; – אומה קטנה זו תגן על ריבונותה וחירותה כעל בבת עינה, ושומרת לעצמה הזכות להיות הפוסק האחרון – איך לפעול על הבמה הבינלאומית. בוודאי שאנו מתחשבים מאוד עם ידידינו הקרובים והרחוקים: אנו מתחשבים עם מעצמות גדולות וקטנות, ולא נזלזל באינטרסים החיוניים שלהם ולא נפגע בכבודם – גם אם ידידותם אלינו היא מוגבלת ומסויגת. אבל רק ממשלת ישראל העצמאית תפסוק מהי העמדה שתנקוט באו"ם ובכל מקום אחר.

לא בכל דבר אנו רואים חובה לעצמנו להתערב בזירה הבינלאומית, ויש שאנו נמנעים מטעמים פרינציפיוניים או גם אופורטוניסטיים. אבל אנו שומרים לעצמנו הזכות להצביע נגד הידיד הקרוב ביותר אלינו אם נראה לנו שידיד זה שוגה ואם המצפון שלנו מחייב אותנו להגיד דברנו אנו.

לא בזכות התבטלותנו מפני תקיפים נרכוש אהדת העולם ועזרתו. קרננו בגויים תרום – אם נהיה נאמנים לעצמנו, לאומתנו.

לא התכוונתי ללמד סניגוריה על הממשלה ועל המשלחת שלנו באו"ם – אלא להבהיר עמדת ישראל בגויים. זוהי עמדה של עם המכיר מקומו הצנוע ומלא־החתחתים בעולם, הזקוק לידידם ולהבנה – אך גם אינו מתבטל, כשם שאינו מתרברב – הסומך על עצמו, על כוחו, על צדקתו, והמאמין ביעודי החירות והשלום והצדק, שבמוקדם או במאוחר מן ההכרח שישלטו בעולם, כי רק בהם גאולת האנושות.

ל' בחשוון תשי"ב – 29 בנובמבר 1951

באגודת העתונאים

המסורת שקבעתם להזמין את ראש-הממשלה להסב אתכם ביום השנה של החלטת או“ם על הקמת מדינת-היהודים פוטרת אותי מלדבר על ענינא דיומא במסיבה זו. זוהי אותה ההחלטה שנתכנסתם לכבודה לפני שנה ולפני שנתים ולפני שלוש, וזהו גם אותו ראש-ממשלה שהזמנתם למסיבות כל השנים האלה. לא אחת ציינתי שבלי הכרעת הכוח היהודי היתה החלטת או”ם נעשית לאַל, אם כי אין להפחית על-ידי כך ערכה המוסרי של ההחלטה. שתי הנחות אלה הן כמדומני מחוץ לוויכוח, ותרשו לי, איפוא, לברר במלים מעטות שאלה אחרת: לא מי הקים את המדינה, אלא אם המדינה כבר קיימת ועומדת? ואל תהא השאלה תמוהה בעיניכם כי גם השואל יודע שביום 14 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל, ומאז המדינה קיימת, וגם משתתפת בארגון האומות המאוחדות, ועושה פעולות אחרות, עוד יותר חשובות. השאלה שלי מכוּונת להדגיש הנחה, שאני מקווה כי תסכימו לה, שהקמת מדינת ישראל אינה מעשה חד-פעמי, אלא תהליך ממושך וקשה, הדורש מאמצים בלתי-פוסקים, אולי מאמצי דורות; יום יום אנו חייבים להקים המדינה מחדש, − כי מדינתנו שונה מכל שאר המדינות והיא פועלת בשני ממדי-זמן שונים, ומכאן הקשיים הפנימיים ואי-ההבנות המרובות והטענות ההדדיות שבינינו.

מדינת ישראל פועלת בממַד השעה השוטפת, ועליה ליענות לצרכי יום יום של כל איש ואשה בישראל. והצרכים מרובים ושונים, קטנים וגדולים, חשובים וטפלים, ואין היא בת-חורין להיפטר מהם. ורבים – ובתוכם רוב העתונאים – דנים את המדינה על פי יכלתה ונכונותה ליענות קודם כל לצרכים אלה.

אולם מדינת ישראל פועלת, − וחייבת לפעול, אחרת תתכחש לזכות קיומה וליעוד קיומה – בממד העתיד, בממַד הדורות, ועליה להבטיח צרכי האומה, מאווייה, כיסופיה וסיכוייה ההיסטוריים, ולעמוד על משמר בטחונה ומילוי יעודה כלפי הגאולה, והתביעות מהמדינה לסיפוק צרכים היסטוריים אלה הן גדולות ודוחקות ומטילות נטל כבד על התושבים ומעמסה איומה על המדינה ועושי-דברה, ויש לפעמים ניגוד וסתירה בין צרכי יום יום ותביעות יום יום של התושבים ובין צרכי הדורות ותביעות העתיד. ובמקרים אלה שליחי המדינה חייבים לבכר את העיקר על הטפל, ולתת זכות-קדימה והעדפה לצרכי הדורות על צרכי יום יום, שאינם חיוניים, ולהשקיע מיטב המרץ והאמצעים לביצור העתיד, לפעמים גם על חשבון נוחות ההווה.

ואני מבין לנפש העתונאים, נציגי העתונות היומית. עליהם לראות ולהראות דבר יום-ביומו. אפילו יום אחד הוא תקופה יותר מדי ארוכה לרבים מכם, ויש עתון בוקר לכל מה שנתארע אחר הצהרים, ועתון ערב לכל מה שנתארע מהבוקר ועד הצהרים, והעין צמודה לכל מראה חולף והאוזן קשובה לקראת כל קול רעש ושאון מאשר יבוא, והעט נחפז לתפוס הרעש בטרם ישתתק או המראה בטרם יגוז, ואין פנאי ואין אולי יכולת לשהות במחשבה ולהבחין בין מראה עשן חולף ובין קול עלה נידף אשר מיד לאחר העלאתו על הנייר וקריאתו הראשונה ישָכח ויצלול בתהום הנשיה, ובין גילויים ומעשים שיש בהם מן הנחת יסודות או ערעורם לימים יבואו, שרישומם יהיה ניכר לזמן ארוך.

העתונאי חייב ליענות למאורע השעה, וכל הזריז הרי זה משובח. הוא לא יכתוב על מורים שעושים יום יום עבודתם באמונה. כי מאי קא משמע לן? אבל הוא לא יוכל לעבור בשתיקה כשמשום-מה נפסקה עבודה זו או עומדת להיפסק ע"י שביתת מורים. הוא לא יספר על מאות ורבבות של מתישבים ותיקים וחדשים העובדים יום יום בשדה, נוטעים וזורעים, עובדים ברפתם ובגינתם, בונים בתים ומעבדים אדמת-בור. אבל הוא חייב לציין ולהתריע על עשרות או מאות אחדות עולים שעזבו את הכפר ונדדו העירה או הפגינו במשרד הסוכנות. כמו כן הוא לא יכתוב אף אות אחת על מאות אלפים שעושים ומקבלים באהבה פעולת המדינה בשטח זה או אחר, אבל הוא לא יעשה מלאכתו רמיה ולא ימָנע מלספר בפרטי-פרטים כשאיזו עסקנים פוליטיים יביימו הפגנה של “מזי-רעב” או “דורשי-שלום” וכדומה. כשאניות ישראל יפליגו מחופי הארץ וישאו מערבנו לקצווי תבל ויביאו מנמלים זרים מכל טוב – לא יזכר הדבר ולא יפקד. אך אם מספר ימאים יעזבו אניותיהם ומישהו ינסה להשתיק את הצי המסחרי הישראלי – לא ירד הדבר מדפי העתונות.

כל זה הוא בטבע הדברים – כי לכך נוצר העתון, בכל אופן כך סבורים רוב העתונאים בארצנו וגם בכמה ארצות אחרות. העתון נוצר ל“חדשות”. אניה המפליגה כסדרה, מורים המלמדים תורה לתינוקות, מתישבים שמרחיבים עבודת האדמה, פועלים המפעילים מכונות בבתי-החרושת, סוללים הכובשים דרכים חדשים במדבר הנגב, ועובדי המדינה העושים מלאכתם באמונה וביושר, − כל אלה אינם “חדשות”. מעשי פשע של שודד, אנס, רוצח; מעילה של אחד הפקידים, הפגנה פוליטית, שערוריה צבורית − אלה הן “חדשות”.

איני יודע אם הכותרות השמנות והמעוררות, שהרעישו לבבות הקוראים יום יום – יזכו להיאצר אי-פעם בספר דברי-הימים של תקופתנו. לי נראה שההיסטוריון בעתיד ימלא ספרו תיאורים וסקירות וניתוחים של מעשים אשר לא זכו כלל להיזכר על דפי העתונות היומית, ואין זו אשמת העתונאי – כי הוטל עליו להיות עתונאי ולא היסטוריון, עליו לתאר המאורע החולף שמעורר רעש, ולא לשעמם את הקורא בדיסרטציות מדעיות של סופרי קורות העתיד.

זכורני ההמולה הרבה והממושכת שנתעוררה בעתונים לרגל הודעתו של איזה רמאי בינלאומי מבני אחינו שהוא עומד להתישב בארץ. והוויכוחים המרובים שהתנהלו במאמרים ראשיים אם לתת לו זכות כניסה לארץ או לא, והסנסציה הרבה לאחר ש“הגבור” המפורסם זיכה אותנו בביקורו בארצנו, והלך כלעומת שבא. ובימים ההם, כמו בימים שלפניהם ולאחריהם, נעשו בארץ מעשי יצירה אדירים שלא זכו להיזכר אף במלה אחת באותם העתונים, אם כי אלה משנים פני ארצנו ומניחים יסוד לעתיד האומה. אבל זהו טבע העתונות, עסקה – הרגע, ובעיקר הרגע היוצא דופן, − הצעקני, המסעיר, המגרה, בקיצור – השערוריה. ואין לבוא אליכם בטרוניה ובקובלנות. לכך נוצרה העתונות –כך בכל אופן מאמינים רוב העתונאים, גם בארצנו וגם בארצות אחרות. גם המדינה נטרדת מזמן לזמן בשערוריות, אבל מסופקני אם מדינתנו היתה קיימת עדיין אילו עושי דברה היו חיים אך ורק בממד של ההווה והיו רואים אך ורק את הקצף העליון של המתהווה ונטפלים אך ורק לצרכים ולתביעות הרגעיים.

הקמת מדינת ישראל לא נסתיימה, לא מבחינה פנימית ולא מבחינה חיצונית, לא מבחינת העם היהודי ולא מבחינת העולם, לא מבחינת השטח שברשותה ולא מבחינת הסביבה שמחוצה לה. כל מדינה עומדת פחות או יותר במאבק מתמיד, יש לה מחסורים שהיא רוצה לספק והיא עומדת בוויכוחים ובמו"מ עם שכנים, ויש לה בעיות לפתור וליישר, אבל הוויתה נתונה, מציאותה מגובשת והיא משובצת בריקמה הבינלאומית.

מדינת ישראל, אם אפשר להגיד ככה, רק זה נזרעה והתחילה לנבוט, והרוחות הרעים תוקפים אותה מלמעלה ושתילים זרים ופרועים מסביב מצֵרים צעדיה וגידולה מלמטה, והנֵצר הרך נזקק לרחמי שמש ממעל ולמזון האדמה מתחת ולטיפול מתמיד ונאמן של יד אמונים, בפני כל המזיקים והשכנים הרעים ובפני סכנת בצוֹרת וחוֹרב ורוחות סערה…

מדינת ישראל כאילו אף היא משובצת בחברה הבינלאומית, והיא חברה באו“ם ועומדת ביחסי ידידות עם עשרות מדינות בעולם ועטופה אהבת עם ישראל בעולם, אבל אין אף אחד מהיסודות המהווים מדינה – שטח, אוכלוסין, גבולות, משק, − יציב ומגובש; עצם קיומה הוא עדיין מופרך בעיני כל שכניה הקרובים, ולמרות חברותה באו”ם אין מדינת ישראל משובצת עדיין במציאות העולמית, ועוד לא ברור אפילו אם העם היהודי מסוגל לאחריות הממלכתית שהמדינה הטילה עליו. זהו אולי פרדוכס מר, אבל נכון הדבר: לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו במשך דורות – כמדינה יהודית. ואין דבר שהעם היהודי לא היה מוכשר לו – כמדינה יהודית. ועל המדינה ליאבק לא רק עם קשיים אוביקטיביים ואויבים מבחוץ, אלא גם, ובשעה זו אולי בעיקר, עם קשיים ומכשולים פנימיים, ואין להכריע מי מהם גדול. עם שחי מאות ואלפים בשנים בנכר, בנדודים, בתלות, בחסד זרים ונמצא מחוץ לאחריות על גורלו ועל עצמו, וסמך על נסים ועל כוחות שלמעלה מהטבע ושמחוצה לו, − עם זה אינו נהפך בן-לילה לעם ממלכתי, היודע לשאת מעמסת האחריות, שעצמאות מטילה על כל עם, − כי העצמאות מוסיפה ומחמירה אחריות ולא גורעת ומקילה, כל ישראל ערבים זה לזה – כלל זה נתקבל בחיינו גם בתקופת הגלות, והוא עמד לנו. אבל הערבות ההדדית של פזורי גולה הבנויה על גמילות-חסדים לאחים נרדפים אינה מספיקה לאומה עצמאית שעומדת על כוח קיבוצי ואחריות מדינית משותפת ורצון היסטורי מלכד.

חציו של ישובנו לא היה עדיין כאן בזמן היווסד המדינה, וגם עכשיו אין אנו אלא כעשרה אחוזים מהעם היהודי, לאחר אבדן שני שלישים של יהדות אירופה.

ואין להתעלם מהתקופה המסוערת שבה נוצרה מדינת ישראל. העולם מפולג לשנים כאשר לא היה, אם כי מעולם לא היתה הרגשה כל כך ברורה כי העולם כולו מהווה יחידת-גורל אחת. לפנים היו מלחמות באחת הפינות או גם בפינות שונות, ולכל שאר חלקי העולם לא נגע כלל הדבר או גם לא היה ידוע. עכשיו כל גץ שנדלק אי-שם – עלול להצית תבערה עולמית. ויש לנו בני תערובות בכל הארצות.

אנו חברים באו"ם – אבל כוחות עולמיים אינם משלימים אתנו, והכוונה אינה אך ורק לעולם הערבי. עמי-ערב שעמדנו נגדם במלחמה הם רק חלק של עולם ערבי זה; סכסוכנו נתרכז בתחומי המזרח התיכון; העולם הערבי משתרע עד גדות האטלנטיק, ויש הינטרלנד מוסלמי רב – באפגנניסטן, בפקיסטן, באינדונסיה, בפרס. אך יש עוד כוחות שקשה להם לקבל אותנו בלב שלם. לא רק בנו היתה יד הזכרון ההיסטורי, גם אחרים אינם שוכחים מה שנתחולל בארץ זו לפני כאלפיים שנה; לדידם נידון העם היהודי להיות נודד בגויים; והנה – שבנו להיות עם עצמאי; וגם רבים מידידינו מכירים אותנו כיהודי חסות – אמנם כראויים לחסות ולאהדה אבל לא כעם עצמאי, והם תוהים, ואולי בצדק, אם נעמוד במבחן זה.

לא הזכרתי הבעיות המשקיות, הכספיות והחברתיות שלנו, וגם לא אגע בהן, כי אין עניני להעסיק אתכם היום בדו"ח על מצבנו ועל בעיותינו, אלא רצוני לציין ההבדל שישנו ומוכרח להיות בגישה של העתונאי ובגישה של שליח המדינה.

למחרת 29 בנובמבר חגגו היהודיים. ביום 14 במאי חגגו עוד יותר. אודה על האמת: לא היתה השמחה במעוני בשני הימים ההם, לא באשר החשבתי אותם פחות מאחרים, אלא באשר הייתי שרוי בדאגות חמורות ובחרדה עמוקה לקראת הבאות. ובאו הדברים המחרידים − ולכאורה נסתיימו בנצחוננו. אני מצטער להגיד שאיני שותף אף להרגשה זו; ולא אעלים מכם חרדתי שאנו צפויים למבחנים קשים מכל אלה שעברו עלינו עד היום. והנצר הרך הזה הנקרא מדינת ישראל טעון טיפול רב, ממושך, נאמן, מלווה אהדה ומסירות וחסד.

ואף על פי כן אני מאמין במדינת ישראל, לא רק כפי שישנה, אלא זו שעתידה להיות, כזו שהבהיקה דורות בנשמת האומה ובחזון נביאיה וחכמיה. ואני מאמין במדינה מפני שאני מאמין בעם היהודי.

וגם ביחס לעם היהודי אין לי אשליות. אני מכיר, נדמה לי, בפגמיו ובליקויו ובחולשותיו, לא רק אלה שמשותפים לכל העמים, אלא גם אלה המיוחדים לו. אני קורא לא רק את העתונות של ימינו, קראתי גם את העתונים שהופיעו בימי קורח בן יצהר ודתן ואבירם; קראתי את העתונים שבימי רחבעם וירבעם בן נבט, ובימי בניהם החשמונאים – של אלכסנדר ינאי המלך ושלומציון המלכה. בשטח השיטנה וההתגודדות והשנאה והקנאה לא נתחדש הרבה בימינו אלה. והגלויות המתקבצות במדינה אינן מסייעות לפי שעה להגדיל האחווה והאחדות היהודית. ואף על פי כך! – יש להאמין בעם מופלא זה! היש עוד עם שהוא מסוגל למסע ארוך זה על במת ההיסטוריה מים-סוף בימי משה רבנו ועד ים-סוף בימי צבא ההגנה לישראל? למדנו הרבה במסע ארוך זה, והיסורים שעברו עלינו אי אפשר שהיו יסורי-חינם.

“היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת”? שאל הנביא, גם לא ישתנה עם בבת-אחת, אבל אנו מסוגלים ללמוד − כאשר אולי לא מסוגל לכך כל עם אחר, ולמוד נלמד, כי תאכוף עלינו יד הגורל והחזון, ואולי תצאו גם אתם העתונאים, מגדרכם ומאיצטגנינות הרגע שלכם, ותתנו יד לחינוך העם והכשרתו לקראת הבאות? איני מציע לכם שבמקום עתון יומי תוציאו כל בוקר שנתון או כרך “התקופה”, אבל גם ברחשי יום יום אפשר להבחין, ולפי עניות דעתי יש להבחין, בין המוֹץ והקצף וההמולה הריקה וגילויים קיקיוניים, ובין עלילות ומעשים והתרחשויות המעצבים את העתיד לשבט או לחסד.

העלילות האדירות בדברי ימי העמים אינן מתגלות ומתלבטות בבת-אחת; הן מתבשלות בחביון ההיסטורי לאט לאט מתוך הכנה והכשרה ממושכת ומתוך טיפול יום יומי נאמן, ולרוב סמוי מן העין. ועוד מלאכת הגאולה היהודית בראשיתה, ומדינת ישראל זקוקה עוד לטיפוח מתמיד לאורך ימים.

עוד יפלו בתוכנו דברים קשים ומרים, אך יבואו גם הגדולות והנצורות. ומשאלתי מהעתונים: היו לגשר בין ממַד ההווה ובין ממד העתיד.

ל' בחשוון תשי"ב – 29 בנובמבר 1951

בכינוס מפקדי גדנ"ע

צבא הגנה לישראל כולו יש לו שליחות כפולה. הוא גם שומר הבטחון והשלום של המדינה והוא גם אחד המכשירים המרכזיים בחינוך הדור הצעיר ובעיצוב דמות האומה. על שליחות כפולה זו בנוי חוק שירות הבטחון, ונח“ל הוא הבטוי המובהק ביותר של ההכשרה הצבאית והחלוצית כאחת. אולם לא רק נח”ל עושה את השליחות הכפולה. הצבא כולו מקנה לנוער, שברובו הוא עכשיו נוער עולה, ידיעת הלשון, הארץ, תולדות האומה, ערכי הציונות, הרגשה אזרחית של בן-חורין, כושר גופני ובטחון בעצמו; הוא גם מנחיל לרבים מקצועות-עבודה חיוניים לא רק לבטחון אלא למשק הארץ: מסגרוּת, חשמלאוּת, קשרוּת, נהגוּת, נגרוּת ועוד, ומעלה השכלתו הכללית של הנוער המגויס.

הצבא מקיף רק גיל מסוים בשירות-חובה – מבני 18–29, ורק שנתיים חייבים הנערים והנערות בישראל לשרת בצבא. שירות חובה זה אינו מספק לא את צרכי הבטחון ולא את צרכי ההכשרה החלוצית.

בשנים המעטות של קיומו, עשה הצבא גדולות בשני השטחים והפך להיות בית-הספר הגדול ביותר בארץ. עם הקמת העתוּדות, מקיף הצבא רוב העם הבוגר עד גיל 49, ובטחון המדינה תלוי בעיקרו בכוחות המילואים, – אלה שכבר שרתו בצבא ואלה שלא שרתו בו, ובאים לאימונים קצרים חודש או שבועיים בשנה. אחרי תום המלחמה – זה פחות משלוש שנים – יש השבחה ניכרת גם בשטח הציוד, הזיון, האספקה – ועל הכל באימון ובארגון. אנו רחוקים כמובן מהשיא, כי השיא יש לו טבע כזה, שהוא הולך ומתרחק. במידה שמתקרבים אליו.

אולם בפני צבאנו עומדת בעיה אחת מרכזית, בעית האיכות. במלחמת השחרור התגברנו על אויבינו לא בכמות הזיון ולא ברוב כוח האדם. נשק האויב היה מרובה ומעולה מהנשק שהיה בינינו, ובכוח האדם – ודאי שאין אנו יכולים ולא נוכל אף פעם להשתוות לעמי ערב. התגברנו על האויב ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, וביתרון זה תלוי כל עתידנו, גם הבטחון וגם כושר עצמאותנו.

מבחינה זו, – וזוהי בחינה מכרעת, – מצבנו עכשיו גרוע משהיה לפני קום המדינה. כמחצית ישובנו עכשיו הם עולים חדשים שבאו ארצה לאחר קום המדינה. רובם הגדול של עולים אלה באו מארצות ירודות, ורק מעטים ביניהם קיבלו השכלה כללית ויהודית; הרוב המכריע של העולים אינו יודע את הלשון העברית, אין לו מושג מתולדות ישראל, אינו יודע את הארץ, אין לו זיקה לערכים ציוניים וחלוציים; גם עצם יהדותם קלושה, וסגולותיהם האנושיות אינן עולות על אלה של העמים אשר בתוכם ישבו מאות בשנים.

תמיד ידענו שלמרות פזורינו וריבוי לשונותינו אנו מהווים עם אחד, ומאחדותו של העם היהודי ינקה התנועה הציונית. עם הקמת המדינה נתבצרה ונתעמקה אחדות העם. למורשת העבר, שאיחד את היהודים בכל תפוצותיהם, נוסף נכס חדש המעלה קרנם של היהודים בעולם: מדינת ישראל. ואם בתפוצות אחדוּת זו של העם היהודי היא רוחנית וערטילאית, הרי במדינת ישראל היא מגובשת, ממשית, גלומה במסגרות חיים רבות-תוכן ובעלות תוקף ממלכתי. ואף על פי כן – עלינו להכיר שאין אנו עדיין עם, דווקא פה, במדינת ישראל. ונדרשים מאתנו מאמצים חינוכיים אדירים למען נהיה עם בפועל לא רק בכוח.

יהודי באמריקה או בעיראק הוא יהודי – באשר איננו לא-יהודי. בלשונו, במלבושו, באורח חייו אין היהודי שונה מבני ארצו הבלי-יהודים, ואף על פי כך, הוא יהודי, כי יש מחיצה – בולטת וגסה או דקה וסמויה מן העין – בין היהודים ובין הלא-יהודים, והיהודי יודע שהוא יהודי, ושכנו הגוי יודע ששכנו הוא יהודי. רק מעטים רוצים, ועוד פחות מהם מצליחים, להתכחש ליהדותם ולהעלים אותה מעיני שכניהם. אבל יהדותם היא במקרה הטוב ביותר שלילית ביסודה – היהודים אינם גויים; ועד כמה שהדבר הזה יֵראה כפרדוכס הרי זה נכון: דווקא בבואם הנה מתבלט אפיים זה הנטמע של היהודים, ומתגלה התהום שבין יהודי עיראקי, יהודי מרוקני, יהודי פולני, יהודי רומני, יהודי ארגנטינאי, יהודי פרסי, יהודי תימני.

בעיראק, היהודי הוא בעיני עצמו ובעיני הערבים – קודם כל יהודי, והוא מרגיש על כל צעד ושעל את ההבדל בינו ובין שכנו הערבי, אם כי הוא מדבר באותה הלשון ושותף פחות או יותר בהווי אחד; ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מיפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על-ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ומתבלטים ההפרשים והתהומות שביניהם. אפילו השבטים המדברים בלשון אחת, כגון יוצאי ארצות ערב, אינם מהווים חטיבה אחת, כי מנהגים, הרגלים, חוויות והליכות שונים מפרידים ביניהם. מרחקי זמן ומקום, מאות בשנים ואלפי מילין, מפרידים בין שבט יהודי למשנהו. קרעים אלה שאינם יודעים איש שפת רעהו ואינם מביעים רחשי נפשו ואינם שותפים לחוויות ולהוויות-החיים שלו, – אינם מהווים עדיין עם אחד במובן החיובי, האקטיבי של מושג זה. קרעים אלה מבלי שיתאחו לא ייצרו תרבות לאומית, לא יבנו מולדת משותפת, ולא יעמדו על נפשם כאיש אחד בשעת סכנה. שאיחוי הקרעים האלה יתכן – לימדו אותנו קורות הישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה; ודוגמה עוד יותר בולטת נתנה לנו אמריקה, אשר שימשה “כור היתוך” לא לשבטים רחוקים של עם אחד, אלא לעמים שונים וזרים שמעולם לא היה ביניהם שום שיתוף היסטורי; וההכרה היהודית בקרב שבטי העולים לא תכזיב.

אבל השאלה הבוערת היא – כמו בכל שאלות חיינו – שאלת הזמן, הקצב. באמריקה פעל כור ההיתוך במשך שלוש מאות שנה, ותהליך ההתמזגות טרם נסתיים; אבל אמריקה יכולה לחכות, כי השלד העיקרי שלה היה איתן, ובטחונה היה רב, – ואיטיות הטמיעה או ההיתוך של ההמונים בני העמים הרבים והשונים שזרמו לארצה לא גרמה לה כל דאגה ופחד.

לא כן ישראל. לנו אין זמן. ההיסטוריה דוחקת אותנו. עלינו לפעול במהירות. גם פיתוח הארץ וטיפוח תרבותנו וגם שמירת בטחוננו מחייבים קצב מוּאץ ומזורז, כי אין יודע מה ילד יום.

ויש עוד דבר: יהודי הגולה המתכנסים בהמוניהם בארץ אינם יכולים להמשיך כאן אורח חייהם. מאה אלף יהודי עיראק נתפרנסו בסדקי המשק העיראקי. המשק העיראקי היה בנוי על חקלאות ומלאכה. רוב העם העיראקי הם עובדי אדמה, רועים ובעלי-מלאכה ופועלים, על-ידם יכלו להתפרנס מאה אלף יהודים חנוונים, סוחרים, פקידים וכדומה. מאה אלף יהודי עיראק בבואם ארצה – רובם מוכרחים ללכת לעבודה. והוא הדין לגבי יהודי רומניה ומרוקו. אשיות-חיינו המשקיות פה שונות מהפרנסות היהודיות בגולה. בעיראק קנה היהודי את הלחם שהוציא הפלח העיראקי מאדמתו. כאן מוכרח היהודי להוציא לחמו מהאדמה, אחרת נמות מרעב. בלי תמורה יסודית במבנה הכלכלי-חברתי של המוני העולים – לא תיתכן קליטת העליה ולא יוקם משק לאומי ולא נגיע אף פעם לעצמאות כלכלית. אלה שחיו מתיווך ומפרנסות אוויריות – מוכרחים לחיות מעבודה, ורבים מוכרחים לפנות לחקלאות. איך נבצע תמורה עמוקה זו? לא באונס, לא בכוח החוק והמנגנון. אין אנו מדינה טוטליטרית, וכל איש בתוכנו רשאי לבחור משלוח-יד כרצונו, לעסוק בכל מה שהוא רוצה ולהתגורר באשר יתאווה.

מיזוג הגלויות, איחוי קרעי התפוצות, הריסת מחיצות העדות וביצוע התמורה החברתית-הכלכלית במבנה המוני העולים – יתכנו בכוח תנופה חינוכית רבת-אונים ורחבת-היקף בקרב הנוער.

התקנו חוק חינוך-חובה כללי, חוק זה חל על ילדים בני 6—13. ואין ספק שבית-הספר היסודי הוא כור המַצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה. אבל יש רבבות נוער עולה שהם למעלה מגיל זה, ובית-הספר היסודי לא יגיע עדיהם. בגילים שבין 14 ו-18, כלומר בגיל שמעבר לבית-ספר חובה ולפני חובת שירות בצבא, יש כמאה אלף נערים ונערות. אולי רק כעשרים אלף מאלה לומדים בבתי-ספר בינוניים ובתי-ספר מקצועיים; רבים משמונים אלף הנערים והנערות, לא קיבלו שום חינוך עברי או כללי, וגם בארץ הם נשארים ללא טיפול חינוכי, ונוער זה, − הוא עתיד האומה. וזהו היעוד ההיסטורי הגדול של הגדנ"ע: לחנך נוער זה, בין שזה נוער לומד, או נוער עובד או נוער הרחוב המופקר לבטלה ולבערות ואולי גם לחיי-פשע, ולעשותו מנוֹף מרכזי לתמורה המוסרית, התרבותית, החברתית, שיש לחולל בישוב מנומר ורב-קרעים, על מנת לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה ולשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר להפכו – לעם.

היתוך מהיר של הגלויות יתכן אך ורק בקרב הנוער הזה, שיצא מכלל ילדוּת ולכלל בגרות לא הגיע, ויש ביכולתנו לעצבו ולצור דמותו לפי צרכי התקופה המכרעת של הנחת היסודות. לנוער זה יש להנחיל ברכּת הטבע של ארצנו, נופי רמותיה בגליל וערבותיה בנגב, קסמי ירושלים אשר הרים סביב לה ומרחבי התכלת של ימינו; נַקנה לו תמצית סגולתם של דברי ימיה המופלאים של אומתנו במסעה הארוך רב-הסבל והגבורה על במת העולם ונפתוליה הפנימיים והחיצוניים. נחסן ונחשל גופו בסיורים ובמחנות עבודה; נטפח בו סגולות-היצירה החלוציות הגנוזות בכל אדם על-ידי משקי-נוער ומפעלי-בראשית על גדות ים-המלח ובערבות הנגב וברמות הגליל; ונרגיל אותו לנטוע מחשׂפי-הרים ולהפרות אדמה שוממה ולהיאבק בפגעי הטבע ולנצחם. נכשיר את הנוער להרפתקה הימית – מגדולי הרפתקאות-הכיבוש של עוז-הרוח האנושי. ארצנו נתברכה בשני ימים, ובהם צפון מקור לא-אכזב של עוז וישע, גופני וכלכלי; ילמד כל נער לנהוג סירת-מפרשׂים וידע להשתלט על איתני הטבע של מרחבי-ימים. נרגיל את הנוער לחיי שותפות ואחווה ועזרה הדדית – ויֵהרסו מאליהן מחיצות העדות והשבטים, וקרעי העבר והמרחקים – יאוחו במהרה.

ארבע שנות הכשרה וחינוך בנוער בטרם הגיעו לגיל צבא – יפתחו אפקים חדשים לצבא-הגנה לישראל. הצבא יוכל לרכז מאמציו באימון משוכלל ובהעלאת איכותו של הצבא. נח“ל יֵהפך מכלי להכשרה חקלאית למכשיר של התישבות חלוצית. הנוער שקיבל הכשרתו המוקדמת, הגופנית, החלוצית והתרבותית בגדנ”ע, יוכל מיד עם כניסתו לצבא להקים שרשרת ישובים צבאיים על הספָר ובאזורי-הסכנה החמורים ביותר.

אולם גדנ“ע הוא יותר מ”מכינה" לצה“ל. אם גדנ”ע יצליח להקיף כל הנוער בגילים של 16־18, בגילים שבהם מעוצבת דמותו של האיש המבוגר, יֵהפך באמת לבית-היוצר של אומה אחידה, מלוכדת, מושרשת באהבת מולדת, מופעמת ביצר חלוצי ובכוח גבורה. אחדות האומה תיכון רק על אלה.

י“ג בכסלו תשי”ב – 12 בדצמבר 1951

בישיבה הל"א של הכנסת השניה

רבותי, ישנן לפחות שתי שאלות במדינה הראויות לכך שידונו בהן בלי דמאגוגיה ומבלי חשבונות מפלגתיים, ושתי השאלות הן: בטחון ועליה. ואני רוצה לציין כאן שברוב המקרים זכתה אחת מהן לדיון כזה – לפחות בוועדה לעניני חוץ ובטחון. אני יכול לציין בסיפוק רב שבוועדה זו דנים על עניני הבטחון ברצינות, לגופן של הבעיות, והיחס הרציני הוא נחלת כל המפלגות, אם כי יש חילוקי-דעות והשקפות שונות, והמחלוקת – במידה שישנה – היא רק לשם שמים. נדמה לי ששאלת העליה ראויה לדיון כזה לא פחות מאשר הבטחון, א) מפני שבה תלוי הבטחון, ב) מפני שהיא לעצמה חשובה לא פחות מהבטחון, כי היא היא מטרת המדינה.

עובדה היא שבמספרי העליה חלה ירידה. אני חושש שאין זה דבר מקרי. עוד לפני הקמת המדינה אמרתי באחת המסיבות כי יש לי דאגה מרה שאני ירא להעלותה על דל שפתותי – שלאחר שנים לא-רבות נעמוד בפני שאלה איומה: איפה לקחת יהודים בשביל מדינת-ישראל? וזאת לא רק באשר נשמדו 6 מליון יהודים באירופה, אלא באשר למרכזי היהודים הגדולים או שלא נותנים להם לצאת, אם כי הם רוצים לעלות – או שאין רוצים לעלות, אם כי הם יכולים לעשות זאת. אנו עומדים לפני סיום שלב ראשון של העליה הגדולה. מסופקני אם השם “עליה” שהיה נקוב בפינו במשך עשרות בשנים, הולם את גלי העליה שבאו עם הקמת המדינה, כי לא היתה כאן עליה של יחידים, כפי שהיתה קודם, אלא העברה כוללת של קיבוצי יהודים, של גלויות שלמות, למדינת-ישראל. יציאת-מצרים חדשה זו שנמשכת למעלה משלוש שנים ותימשך עוד שנים אחדות – עומדת להסתיים אם לא יפתחו שערי רוסיה. לא נעלה שנית יהודי בבל; לא נעלה שוב יהודי תימן; לא נעלה עוד פעם יהודי בולגריה. נשארו עוד רק מספר ארצות שמהן תבוא בשנים הבאות עליה המונית בעיקר מארצות האיסלם.

אילו הן העובדות, ואנו נעמוד בפני בעיה חמורה זאת שלא תיפתר בדרך שכמה מחברי הציונים טוענים, ביניהם גם כמה מחברי מפלגתי. חברים אלה חושבים שהם יפתרו את הבעיה על-ידי גערה שיגערו ביהודי אמריקה: מדוע אינם עולים. הגערה לא תועיל, גם הטפת המוסר לא תועיל, אם כי אין ספק שמנהיגי הציונות באמריקה פשטו את הרגל עם הקמת מדינת-ישראל. אמרתי זאת לפני יום או יומיים לאחד המנהיגים שבא עכשיו משם. לא קמו אפילו 50 מנהיגים לעלות לארץ כאשר הוכרזה המדינה. אינני סבור שדבר זה היה מושך אחריו עליה המונית, אבל זה היה מראה שדבר הציונות לא היה דבר ריק, לפחות בפי בחירי התנועה.

אבל גם אילו עשו המנהיגים הציוניים צעד הירואי והיו עולים ארצה – לא היה גורר עליה המונית של יהודי אמריקה. אין עליה – המדובר על עליית המונים – באה מתוך הנמקה אידיאולוגית בלבד, ועלינו לראות בעיה זו בכל רצינותה. כי אין שום חלק בעם ישראל יכול לוותר על מדינת-ישראל, ואין מדינת-ישראל יכולה לוותר על שום חלק בעם. אולם לא נוכל להתעלם מהעובדה שיש קיבוצים כלואים הרוצים לצאת ואינם יכולים, ויש קיבוצים שאינם רואים צורך בעליה, אם כי אין מפריע לצאת.

אלו הן העובדות ויש לראותן כמו שהן.

אותו סוג עליה, העליה הקאטסטרופלית, המעבירה גושים שלמים בבת-אחת, ללא תנאים כלכליים מוקדמים בארץ, אינו דבר שימָשך בלי סוף. מבלי שיפתחו שערי רוסיה עלולה עליה זו להסתיים בעוד שנים אחדות. אני שולל גישתו של ד“ר אלטמן שהגורם בעליה הזאת היא יכולת הקליטה של הארץ; הוא אמנם לא השתמש במונחים אלה, אבל בעצם זו היתה כוונת דבריו. הוא אמר שהעליה הזאת נפסקה משום שאין משטר של קליטה. עמדתה של מדינת-ישראל, במידה שהיא באה לידי ביטוי וגילוי מלא על-ידי ממשלת ישראל, היתה: שהעליה אינה תלויה ביכולת הקליטה ואינה כפופה לה, ויש להעלות את היהודים מהארצות המרודות אם יש יכולת קליטה ואם אין; אם יש בתים או אין; אם יש אוכל או אין; אם יש מכונות או אין; ויש לעשות מאמצים על-אנושיים להשיג כל הדברים האלה כדי שהעולים יקָלטו. לו הלכנו בשיטתו של ד”ר אלטמן, כי אז לא היו יהודי בגדד יושבים בארץ, מפני שלא היתה יכולת קליטה לפני עלייתם.

יש מי שאינו רואה את המציאות היהודית,ורוצה לתלות את הקולר ב“משטר”, במפלגות ובהנהלת הסוכנות. אבל זוהי המציאות היהודית בתפוצות. העליה שבאה עד כה לא היתה פרי משטר כלכלי במדינה, אלא הכרח החיים של גלות דווּיה. הארץ לא היתה מסוגלת למפרע לקליטת מאות אלפי עולים בשנים מועטות, ורק הודות למאמצים על-אנושיים של המדינה והפעלת עזרת העם בארצות החפשיות, ובעיקר בארצות-הברית, החלה עליה עצומה זו להיקלט. ואני מניח להיסטוריה לענות על השאלה מי עשה מאמצים אלה, מי הפעיל את העם, מי נענה ומי לא נענה לצרכי קיבוץ גלויות בשעה גדולה זו.

אנו עומדים ערב סיום השלב הראשון. לא נוכל עוד פעם להביא מאה ועשרים אלף יהודים מבבל, כי הם כבר כאן. המדיניות של הממשלה הזאת, כפי שהיתה מדיניותה של הממשלה בימי הכנסת הראשונה, מבוססת על חוק השבוּת. המציאות האובייקטיבית הולכת ומשתנה, אבל המדיניות שלנו נשארת ללא שינוי. הכרתנו היא, שמדינה זו קיימת למען העולים, כל עוד יש עולים, וקליטת העולים עומדת בראשית דאגותיה. הלואי ו“הפאטריוטים” המדברים גבוהות לעל קיבוץ גלויות, היו מעמיסים על עצמם קצת יותר מעול זה.

כפי שאמרתי, מדיניות ממשלה זו מושתתת על חוק השבוּת. איני מתאר לעצמי ממשלה אחרת שתעיז לסטות ממדיניות זו. איני מוסמך אולי לדבר בשם הסוכנות, כי איני חבר בה, אבל אני שומע הודעות מוסמכות של הסוכנות הפועלת בתחומי חוק השבוּת, ובתחומי יכלתה הכספית. חוק השבוּת אומר ששני סוגים אינם יכולים לבוא: פושעים נגד עם ישראל, ואנשים העלולים לסכן את המדינה מבחינת הבריאות. שליחי הסוכנות יקפידו על כך שאנשים עם שחפת פעילה או מחלות אחרות מסוג זה העלולות לסכן בריאות הציבור לא יבואו הנה, אלא ירפאו אותם קודם, אם ניתן הדבר. על ארצות כעיראק ורומניה לא תחול גם הגבלה זו, כי אין לנו זכות ברירה בארצות אלו, ואין לנו רשות להכריח יהודי להישאר בגיהינום זה. אבל בארצות שיש לנו בתוכן חופש של גישה, ואנו יכולים לשלוח לשם רופא, ירפאו קודם כל החולים, אם אפשרי הדבר, ואחר-כך יביאו אותם הנה. זוהי לפי מיטב ידיעתי מדיניות הסוכנות, וזה בהתאם לחוק השבוּת. חוק השבוּת, כידוע, אינו מזכה שום עולה להוצאות-הדרך על חשבון העם, הסוכנות או המדינה, ולעולים יש לא רק זכויות אלא גם חובות, וגם העולים חייבים לתת יד למדינה במאמציה להגביר כושר הקליטה של הארץ.

טענו כאן שיש בריחה מהארץ. איני נבהל מהעובדה שמישהו בא ארצה ואחר-כך הוא חוזר לגולה. יהודי הבא הנה אינו עושה חסד לעם ישראל. אם הארץ לא מצאה חן בעיניו, לא נסגור אותו כאן. אבל, לצערי הרב, נגרם לפחות חלק מהנדידה הזאת על-ידי הסתה מאורגנת בין היהודים שהתישבו על הקרקע ומבצעים התפקיד הגדול ביותר שהעליה יכולה ונתבעת לבצע – בנין הארץ. מסיתים אותם וקוראים להם לבוא לתל-אביב, ויש מקרים של עזיבת ההתישבות וגם של עזיבת הארץ. אם כי אני יכול לציין שזהו רק אחוז קטן, הרי יש להצטער גם על אחוז קטן זה.

אני חולק על דברי ד“ר אלטמן שגודל העליה צומצם עכשיו בגלל המצב הכלכלי בארץ. בדבריו אלה נתגלתה התפיסה של “יכולת קליטה”. יהודי עיראק לא נמשכו לארץ מכיון שישנו כאן מצב כלכלי טוב. המצב הכלכלי בארץ לפני המלחמה היה טוב יותר. היה פה צבא זר רב שמבחינה כלכלית היה מפרנס חשוב של הישוב. הם צרכו בממַדים גדולים ובמזומנים שבאו מהחוץ מבלי שהיו מייצרים. אך יהודי בבל לא באו אז הנה; כשם שלא באו בימי “הצהרת בלפור” של כורש, ולא הלכו אחרי זרובבל ועזרא ונחמיה. הם באו עכשיו כשם שבאו אחרים מפני “הסרת הטבעת”. איני אומר זאת לגנותם. כל עליה באה בעיקר מפני “הסרת הטבעת”. גם ציוני רוסיה לא היו יותר טובים, והיהדות הרוסית היתה אולי היהדות הציונית המעולה ביותר, אבל גם מנהיגי הציונות הרוסית חשבו כי מוטב להיות ציונים ברוסיה. אני יודע כיצד הביטו העסקנים הציוניים על הצעירים מאנשי העליה השניה “שהשתגעו” ועלו לארץ. איני אומר זאת לגנותם, אבל זוהי העובדה, ואין קשר ישר, מחייב בין אידיאולוגיה ציונית ובין עליה לארץ. הגורם לעליה עד עכשיו היה ההכרח, או אומר בברוטאליות – השוט. השוט היה הגורם. גם העליה החלוצית היתה ביטוי אידיאלי של לחץ השוט. אנשי ביל”ו היו חלוצים, אבל הם באו אחרי “הסופות בנגב”, כפי שכינו את הפרעות. העליה השלישית באה אחרי הפוגרומים ברוסיה. באו מתוך הלחץ של גראבסקי, מתוך הרדיפות של היטלר. אמנם היו חלוצים מגרמניה גם לפני כך, כשם שהיו חלוצים גם מאמריקה – אבל מה היה מספרם? “השוט” מילא בעליה תפקיד מכריע. הבעיה הציונית הגדולה העומדת לפנינו היא: איך למשוך יהודים ארצה בלי שוט. לאחר שנסיים את הפרק של הגלויות המרודות – ואנחנו עומדים לסיימו בשנים הקרובות, אם לא יפתחו שערי רוסיה – תעמוד לפנינו הבעיה הגדולה הזאת. אני מאמין שיש לה תשובה; והתשובה – הגדלת כוח המושך של מדינת-ישראל. לא נעמוד על כך עכשיו אגב הוויכוח הזה. אני מאמין שיבואו יהודים במספר גדול בלי שוט ובלי היטלר. אבל זה יעָשה לא בהבל פינו ובנאומים, אלא על-ידי עבודה תרבותית ומשקית יוצרת ומאומצת אשר תהפוך ארץ זו לארץ סגולה מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית. בינתיים, עד שנצליח לעשות זאת – וזה לא יהיה קל, זה ידרוש מאמצי-יצירה עצומים וממושכים – עלינו להתמיד בעליה הקאטאסטרופלית העומדת להסתיים בעוד שנים אחדות.

עלינו למשוך מאמריקה לא רק הון – אלא כוחות מקצועיים. העליה הבאה אלינו עכשיו אינה עשירה בכוחות אלה. לא שהיהודים הבאים בעליה זו גרועים מהיהודים שבאו מרוסיה. אינני מוצא שום הבדל יסודי בן יהודי שבא מרוסיה – שהוא, כביכול, מהאריסטוקראטיה היהודית – ובין יהודי שבא מבבל. זהו אותו החומר האנושי. אולם היו ליהודי אירופה אפשרויות-חינוך טובות מאשר היו לרוב ארצות האיסלם. והעליה החדשה סובלת, ובגללה סובלת המדינה, מחוסר כוחות מקצועיים. אין לנו כרגע די מורים בשביל בתי-הספר, שהוגדלו פי-שלושה במשך שלוש השנים האלה. אין לנו די מהנדסים, אין לנו די כימאים, אין לנו די אחיות וכוחות מקצועיים אחרים. את אלה יש למצוא קודם כל באמריקה. אני בטוח שהם יבואו. יש גם תנאים כלכליים מסוימים הגורמים לכך שיבואו, יש בארצות-הברית שפע רב של כוחות מקצועיים, ואיני יודע אם המשק היהודי מסוגל לקלוט כל האינטליגנציה היהודית, כי אחוז האינטליגנציה היהודית גדול פי כמה מאחוז הישוב היהודי באמריקה.

אבל כדי שירצו ויוכלו לבוא הנה, אנו צריכים ליצור תנאים מתאימים בארץ. צריך קודם כל להיות שיכון הגון. מישהו יכול לקצוף עליהם ולגעור בהם מדוע אינם באים אפילו על-מנת להתגלגל ברחוב, אבל הם לא יבואו להתגלגל ברחוב. הם רוצים בשיכון אנושי. ושיכון אנושי אין מקימים בנאומים ובהבל-פה. עדיין לא הצלחנו להקים שיכון שאינו כה מהודר אפילו בשביל העולים הנמצאים כאן כבר השנה השניה. אבל אין אנו מתעלמים מן הבעיה הזאת, ונעשים מאמצים בכיוון זה. אני מאמין שדבר זה יפתר במשך הזמן.

על כל פנים, יהודי אמריקה לא יתנו לנו בזמן הקרוב רבבות עולים לשנה. איני שותף לחברי במפלגה – אינני רוצה לבקר את האחרים – אשר כעסו על ציוני אמריקה ונזפו בהם בקונגרס הציוני. לא יועילו כעס ונזיפות. אני מכיר ציונים חשובים מרוסיה שחלמו כל חייהם לבוא הנה, ומתו בגולה בגיל של למעלה מ-80. לעולם היו סבורים שעוד יש להם פנאי. אין יהודי אמריקה גרועים מיהודי רוסיה, אבל התנאים באמריקה שונים מאשר היו בארצות אירופה. למען נתגבר על השוני, עלינו ליצור תנאים מעולים פה, ואותם אין יוצרים בן-יום.

הפרדתי בין עקרונות במדיניות העליה ובין בעיות המשטר הכלכלי הפנימי. עקרון העליה לא נשתנה. ואין על מה לדון. על המשטר הכלכלי, גם אם הוא משפיע על קליטת העליה – יש לדון במסגרת הדיון על התקציב. על מדיניות העליה כשהיא לעצמה אין לדון, מפני שזו אינה יכולה להשתנות: מדיניות זו נתגבשה בחוק השבוּת.

כ“ה בכסלו תשי”ב – 28 בדצמבר 1951

הקדמה לספר “זאת ארצי” ליוחנן אהרוני, הוצאת צה"ל

ארצנו נפלית בשלושה דברים: בתולדותיה, במעמדה הגיאוגרפי, במבנה פניה.

חוץ מיוון אין אף ארץ קטנה אחת בעולם שמילאה בהיסטוריה האנושית תפקיד כה גדול והטביעה חותמה על תרבותה של מרבית המין האנושי כאשר עשתה זאת ארצנו. ספר-הספרים שנוצר בארץ זו על-ידי עם ישראל הוא הנפוץ ביותר בעולם והשפיע יותר מכל ספר אחר על רוח האדם ברוב ארצות תבל.

ארצנו עומדת בצומת של שלושת חלקי תבל – אירופה, אסיה ואפריקה, ומשום כך שימשה בכל הדורות מעבר לעמים, ואגב כך גם שדה-קרב תדיר.

והמבנה הפנימי של ארצנו אין דומה לו בכל כדור הארץ. לאורך הארץ מצפון לדרום, מהררי הלבנון והחרמון ועד ים-סוף, משתרע בקע עמוק בשם בקעת הירדן והערבה, שמרכזו התחתון הוא ים המלח – כארבע מאות מטר למַטה מפני המים, וזהו המקום העמוק ביותר בכדור הארץ. בקעה עמוקה זו, הגבעות וההרים משני עבריה וחוף הים היקנו לארץ קטנה זו שפע של אקלימים, נופים וסגולות שונות כאשר אין למצוא בשום ארץ אחרת בעלת שטח דומה לזה של ארצנו. ולא לחינם דרש אחד מחכמינו: " – תבל זו ארץ-ישראל, – שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ-ישראל – אינה חסרה כלום".

ידיעת הארץ דרושה לנו קודם כל למען ידיעת עצמנו. אי-אפשר להבין ולהכיר את העם היהודי – בלי דעת תולדותיה, טבעה ומבנה של ארצנו. פה עוצבה רוח עמנו, פה נוצרו יצירותינו הגדולות שעשו אותנו לעם-עולם. גם כשעמנו הורחק בזרוע ממולדתו – נשא בלבו מאות בשנים זכרה ואהבתה, וידע שמות הריה ועמקיה, עריה וגלילותיה, יותר משידע שמותיהם של אלה בארצות גלותו ונדודיו.

ידיעת הארץ דרושה לנו עוד יותר למען קיומנו ובטחוננו. עם הקמת מדינת ישראל מחדש – נפתחו שערי המולדת לרווחה לכל בני-עמנו הפזורים והנפוצים בנכר, ועלינו לחשוף גנזי הארץ, ולנצל מימיה ואוצרותיה הטבעיים ביבשה ובים, על פני האדמה ובמעמקיה, למען נפתחַ במשק חקלאי, חרשתי וימי שיפרנס ברווחה ובשפע ישוב גדל והולך, ישוב של מיליונים.

גם בטחוננו ושלומנו לא יכּוֹנו מבלי שנדע כל שבילי ארצנו וסגולותיה. גדול-מנהיגינו שהוציא את עמנו מבית עבדים במצרים והוליכם לארץ היעודה במשך ארבעים שנה, ראה צורך לתור הארץ בנגב ובהר, בים ועל הירדן – לפני כיבושה. במלחמת שחרורנו לפני שלוש שנים מילאו סיירינו שעברו הארץ לארכה ולרחבה, תפקיד מכריע.

צבא-הגנה לישראל, שהוטלו עליו גם תפקידי בטחון וגם תפקידי חינוך והכשרה חלוצית בעם, רואה חובה לעצמו להעניק לחיילים והנוער ספרי-יסוד בידיעת הארץ והעם, ספרים תמציתיים שיכילו סיכומי החקירות המדעיות שנעשו על-ידי אנשי-מדע מובהקים, ויַקנו לכל צעיר וצעירה בישראל ידיעה מרוכזת ויסודית של המולדת והאומה.

הספר המוגש בזאת לקורא – הוא פרי סיכום של מאמצי צבא-הגנה לישראל בשדה החינוך המולדתי.

כ“ז בכסלו תשי”ב – 26 בדצמבר 1951

הקדמה לספר הנח"ל

תקומת ישראל בימינו מלוּוה מהפכת-מישנה, שלא רבות כמוה בהיסטוריה, לעומק תכניה ושרשיותה היסודית, והיא: מהפכת-אדם ומהפכת-טבע.

אבק-אדם יהודי שחי בנכר, בתלוּת, בנדודים, בשעבוד, כשהוא תלוי על בלימה וחייו תלויים לו מנגד, – מתגבש, בהתכנסו במולדתו, לחטיבה ממלכתית עצמאית, מעורה ומושרשת בעבָרה הגדול וצמודה לחזון אחרית-הימים של גאולה לאומית ואנושית.

גמולי עבודה וקרקע, מנותקים ממקורות הטבע ותלושים מענפי כלכלה ראשוניים, אנוסים להצטופף בעיירות ולהתפרנס משיירי הכלכלה הזרה – הם חוזרים לארצם ונהפכים לעובדי אדמה, מכרות, חרושת, נמל וים, רכבת ותחבורה אוירית, ויוצרים מחדש מסד חפשי ועצמאי של כלכלה לאומית רבת-ענפים ועמוקת-שרשים, ואנשי-האוויר של הגולה נהפכים לבוני כפרים וערים, לסוללי כבישים, כובשי-עבודה ויורדי-ימים וממריאי-שחקים.

בלולי שפה ורועים בכרמי-תרבות זרים, תלושים ממקורות הרוח הישראליים ומלשון עמם וספרותו, מחדשים שבי-ציון שפת הנביאים, ומפי עוללים ויונקים מייסדים עוז התחיה העברית, תחיית הלשון הקדומה, והשפה המושתקת מאות ואלפים בשנים – נעשית שוב שפת הדיבור של קיבוצי הגלויות, ועל גזע התרבות העברית הקדומה צומח נוף של תרבות עברית חדשה, ספוגה ערכי יהדות ואנושות ללא כל מחיצה וקרע.

האדם היהודי בישראל משתנה ומתחדש – בהרגשתו הפנימית, בכושר מעשהו ויצירתו, בהכרתו היהודית והאנושית, בהתעצמותו החמרית והרוחנית, בזיקתו לעמו, לעברו ולעתידו, בהשתרשותו בקרקע מולדתו ובהשתחררותו מתלוּת בכוחות זרים, עוינים.

מעכשיו הוא סומך על עצמו ובוטח בעמו; הוא נעשה לאזרח חפשי בארצו ובונה עתידו ועתיד אומתו; מכיר בכוחו ובאחריותו הנובעים מתוך חברוּת באומה ממלכתית עצמאית, עתיקת-יומין ומתנערת בגבורה ובאון-נעורים.

מהפכת-אדם זו קשה למצוא דוגמתה, והיא חלה על כל שבי-הגולה, בין אלה שבאו מארצות אירופה ואמריקה ובין אלה שבאו מארצות אסיה ואפריקה.

עמוקה ותהומית במיוחד היא מהפכת הבת והאשה העברית החוזרת למולדת מגיטאות ארצות האיסלם, בהן נחשבה האשה כמקנת-כסף וכשפחה חרופה. במולדת המשוחררת שווה בת-ישראל בזכויותיה ובחובותיה, במעמדה המשפטי והכלכלי לבן בישראל, וכל הזכויות שיש לגבר – יש לאשה; בעבודה, בהגנה, במלחמת השחרור, בחינוך, בספרות, ביצירה המשקית והתרבותית – תופסת האשה בישראל מקום כבוד מלא-זכויות שכם אחד עם הגבר, והשפלת כבוד האדם באֵם, באשת-איש, בבת – הנהוגה בארצות הנחשלות והירודות, – פוסקת עם דרוך רגל העולה העברית על אדמת המולדת. ונשי ישראל מתימן, בבל, פרס ומרוקו, כנשי ישראל מפולין, גרמניה, דרום אפריקה וארצות-הברית הן אזרחיות בנות-חורין ושוות-זכויות במדינת ישראל, וכל שדות הפעולה בעבודה, בתרבות, בחינוך, במדע, בצבא, בהנהלה, בשלטון, – פתוחים בפניהן במידה לא-פחותה מאשר בפני אחיהן וחבריהן.

ועם מהפכת-האדם העמוקה והיסודית המתחוללת בישראל, המעלה ערכי חברה, עבודה, מוּסר, תרבות, משק, מדינה, חיל, כוח ורוח, שהיו זרים, נעדרים או פגומים בקרב יהודי הגולה – מתהווה לעינינו מהפכת-טבע עמוקה ויסודית, המשנה נופה של הארץ, חושפת גנזיה ואוצרותיה הכמוסים, מקוממת הריסותיה, מעלה תנובתה ופריונה ומגלה הודה והדרה.

אבותינו הקדמונים ידעו ארצם שהיא

"אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ

חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן

וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא

תֶחְסַר כֹּל בָּה, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת"

(דברים ח', 7–9).

חורבן עצמאותנו, הרחקת עמנו ממולדתו והמלחמות הבלתי-פוסקות שעברו על ארצנו מאז יצאנו בגולה, והכובשים הזרים שהחזיקו בארץ בזה אחר זה – רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, נוסעי-צלב, סלג’וקים ועוד – השמו הארץ, החריבו אדמתה, דלדלו ישובה והשחיתו בה כל חלקה טובה. מישורי-החוף הפורים והעשירים נתכסו הררי חול, שזרם לארץ מהים; הגשמים והרוחות סחפו אדמת ההרים וחשפו מערומי הסלעים, לאחר שנעקרו ונחרבו היערות והכרמים על ידי פראי אדם. עמקים מבורכים ורבי-תנובה בימי קדם הפכו אדמת-ביצה ממארת, וערבות הנגב, שמרביתן עמדו בשוממותן מששת ימי-בראשית, אבדו גם שארית הברכה אשר האצילו להן בימי קדם יושביהן החרוצים.

מאות בשנים נמשך תהליך ההרס והעזובה, עד שחזרו, לפני יותר משבעים שנה, מחונני-ציון הראשונים, והקימו בית-ספר חקלאי ראשון במקוה-ישראל וכפרים עבריים ראשונים – פתח-תקוה, ראשון-לציון, ראש-פינה, זכרון-יעקב וחדרה – על אדמת חולות וביצות וטרשים, והארץ העזובה והשוממה נשתנו פניה לאט לאט: – ביצות יובשו, חולות הופרו, וסלעי-הרים נוטעו עצים וכרמים – ובארץ חרבה וצחיחה נגלו תועפות מים.

שלטון זר ובעלים נכרים הצרו ידיהם של מחונני המולדת ומקוממי הריסותיה. ורק עם הקמת מדינת ישראל הוסרו הכבלים הזרים – ומרבית ארצנו במערב-הירדן, מדן ועד אילת, הושבה לעם-ישראל; מעתה אין עוד כל מעצור ועיכוב חיצוני להפריח השממה ולקומם הריסותיה, ולנוער המעפיל והחלוצי בישראל נפתחו אפשרויות של מעשי-בראשית אדירים, שכמותן מזדמנות בתקופות נדירות בלבד בתולדות האנושיות – לעמים מיישבים ארצות חדשות.

שדה-פעולה רב ועשיר-תוצאות ליוזמה היוצרת והחלוצית של הנוער, נמצא בכל חלקי הארץ – במרומי הגליל ובמבואות ירושלים, בעמק ובהר, בשומרון וביהודה. אולם הגדולות והנצורות אשר נתכנו לנועזים ולמעפילים ביותר ניתן בחלקה הדרומי של ארצנו – בנגב הריק. במולדת-קדומים זו של שבטי ישראל הראשונים אשר יצאו מבית-העבדים במצרים, מולדת משותפת גם לבני אדום עד התבוללותם והתמזגותם הסופית בעם ישראל בתקופת החשמונאים האחרונים וההורדוסים הראשונים; במרחבי המדבר השומם, על סלעי מגורו, גבעות-ישימונו, גיאיותיו הפראיים, ערבותיו המרוּוחות, נקיקיו הצרים והמפותלים; גדות ים-המלח בצפון וחופי ים-סוף בדרום, – כאן צפון העתיד הגדול לתנופה הנועזת והיוצרת של העבודה והמדע והחריצות והגבורה הישראליים: ניצול אוצרות ים-המלח העשירים מאין כמוהם; חשיפת מכרות הנחושת, הפוספט, הגפרית ושכיות-חמדה אחרות, הגנוזות בחיק הנגב; גילוי מי-התהום העמוקים, שהיו סמויים מעין האדם אולי מאז ימי-הבראשית; סידורי השקאה ממימי הצפון גם במקומות שלא יתגלו בהם מים במעמקי הנגב; הפראת האדמה העזובה והנשמה בכוח העבודה והמדע; דיג ושיט במימי אילת ומרחבי ים-סוף עד בואך האוקינוס ההודי; בנין ישובים חקלאיים וחרושתיים וצבאיים במרחבי השממה המופרחת; סלילת דרכים וכבישים שיקשרו חוף ים-התיכון עם חוף ים-סוף וגדות ים-המלח; התקנת תחבורה אווירית ומוטורית לעין-גדי וסדום ואילת ושאר מרכזי הנגב, למען תיירים ומתישבים ונוסעים; הקמת בתי-חרושת לזיקוקן ולצירופן ולניצולן של המתכות; המכרות והאוצרות הטבעיים, שכבר נתגלו ועתידים עוד להתגלות – כל אלה מצפים לנוער המעפיל והנועז, היוצר והמגין שיהפוך מרחבים שוממים וריקים ועזובים אלה למרכזי התישבות וכוח ותרבות הגדולים בישראל.

צבא-הגנה-לישראל, עובדי המדע, קבוצות נח“ל וגדנ”ע, אנשי שח"ל, שליחי ממשלת ישראל, מוסדות משקיים של הסתדרות העובדים, עשו התחלות מיצערות פה ושם – המעידות על הברכה הצפונה במרחבי הנגב. בבאר-אורה, באילת, בבאר-מנוחה, בעין-חצבה, בעין-יהב, בסדום ועוד, יש למצוא כבר עקבות הבשורה הראשונה של מהפכת-הטבע הגדולה הצפויה לנגב ממגע היד היוצרת של חלוצי העבודה וההגנה בישראל. לא רחוק היום ויקומו דברי הנביא:

אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים – נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת – מַעְיָנוֹת. אָשִׂים

מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה – לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן

בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

(ישעיהו מא, 18–19).

מהפכת-טבע גדולה ומבורכה זו מצפה ליד הגואלת של חלוצי הנוער בישראל. והנוער לא יכזיב.

ט' בטבת תשי"ב – 7 בינואר 1952

בישיבה ל"ח של הכנסת השניה

כזכור לחברי-הכנסת הראשונה, הגישה ממשלת ישראל ב-6 בינואר 1951 איגרת לממשלות ארצות-הברית, ברית-המועצות, אנגליה וצרפת, על פיצויים והחזרת רכוש שחייבת גרמניה ליהודים. באותה האיגרת דוּבּר על תשלום והחזרות המגיעים ליהודים, פרטיים, וצוין כי סיפוק כל התביעות האישיות האלה אינו ממַצה בשום פנים החוב הכבד המוטל על העם הגרמני כלפי העם היהודי, בעד גזל רכושם והחרמת נכסיהם של יהודים ברחבי אירופה, אותם היהודים שהוכרעו לטבח ללא יורשים אישיים.

בהתאם לכך הגישה הממשלה איגרת שניה ב-12 במארס 1951 לאותן ארבע המעצמות; מבחינה פורמאלית אין לאיגרת-תביעה זו תקדים ביחסים הבינלאומיים. באיגרת זו תבעה ממשלת ישראל להטיל על גרמניה, המערבית והמזרחית, שילומים בסך ½ מיליארד דולר, שאינם אלא חלק מהרכוש היהודי השדוד. התביעה הזאת הוגשה מתוך הכרה, כי העם הגרמני בכללותו, גם בחלק שבמערב גרמניה וגם בחלק שבמזרח גרמניה, אחראי במידה שווה להרג ולגזל שנערך בעם היהודי באירופה. הממשלה ציינה באיגרת, שהאחריות מוטלת ללא הבדל על שתי החטיבות של גרמניה בימינו. באיגרת צוין כי מדינת ישראל זכאית ומצוּוה לתבוע עלבונם, זכותם ורכושם של המיליונים שנטבחו, באשר היא ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, שרק בגלל שייכותם אליו נטבחו ונשרפו בכבשנים ובחדרי הגאזים, ורכושם הוחרם, נשדד ונגזל.

קביעת השילומים היתה מבוססת על שתי הנחות יסוד: א) על היותנו מצווים להחזיר, במאכסימום האפשרי, הרכוש הנשדד של היהודים ללא יורשים, ולהוציא מידי הרוצחים והבאים אחריהם, גם במזרח גרמניה וגם במערב גרמניה – ירושת ישראל, ולא יהיה הרוצח גם היורש. ב) כי מדינת ישראל לקחה על עצמה, בעזרת קיבוצי היהודים בעולם כולו, לקלוט ניצולי השואה ולשקם אותם בארץ, ועליה להציל הרכוש היהודי השדוד בידי הגרמנים למען יישובה וקליטתה של שארית הפליטה.

באיגרת צוין שלתביעה זו אין תקדים, כי מדינת-ישראל לא היתה קיימת עדיין בימי השואה, וטרם זכתה להלחם בצבאה היא בגרמניה הנאצית, אם כי אלפי בניה התנדבו ליחידות יהודיות, ובראשן הבריגדה היהודית, אשר לקחו חלק, יחד עם צבאות בעלי-הברית, במיגור שלטונו של היטלר. אבל גם צוין, שאין תקדים למעשי הטבח והשוד בממדים עצומים כאלה, כאשר עולל העם הגרמני תחת שלטונו של היטלר ליהודי אירופה.

למעלה מששה מיליונים יהודים הומתו בעינויים, ברעב, בהרג, ובחנק המוני. רבים נשרפו ונקברו חיים, לא ריחמו על זקנים, נשים וילדים, ותינוקות נגזלו מזרועות אמותיהן והוטלו לתוך הכבשנים. ולפני הרצח ההמוני והשיטתי, בשעתו ולאחריו, בא השוד, אף הוא בהיקף עצום, ללא תקדים. לפי אומדן זהיר ביותר שדדו הגרמנים בימי היטלר רכוש יהודי בגרמניה ובשאר הארצות, שנפלו תחת שלטון הנאצי, כששה מיליארד דולר. ויש אומדנים המגיעים למספרים גדולים יותר.

פשע בעל ממַדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חמרי. כל פיצוי שהוא, ויהא גדלו כאשר יהיה, אין בו שילומים על אבדן חיי אדם או כפרה על סבל ויסורים של אנשים ונשים, ילדים, זקנים וטף.

אולם העם הגרמני, גם אחרי מיגור שלטונו של היטלר, עודנו מוסיף ליהנות, גם במערב וגם במזרח, מפירות הטבח והביזה, השוד והגזל של היהודים שנרצחו.

ממשלת ישראל רואה עצמה חייבת לתבוע מהעם הגרמני להחזיר הרכוש היהודי שנגזל – גם זה שיש לו תובעים ויורשים שנשארו בחיים, וגם הרכוש הרב שאין לו יורשים – למדינת ישראל המצוּוה על שיקום שארית הפליטה ואשר קלטה כבר עד עכשיו רוב רובם של הניצולים מהשואה.

עוד לפני קום המדינה מילאה ארץ-ישראל תפקיד מכריע בקליטת פליטי גרמניה לאחר שפרצו רדיפות הנאצים בשנת 1933. בימי המלחמה היו אנשי הבריגדה היהודים הראשונים אשר נפגשו עם שארית הפליטה במחנות ההסגר והטבח בגרמניה ובארצות מרכז אירופה, עודדו אותם והביאו להם בשורת המולדת היוצרת והלוחמת, ועם קום המדינה – פתחה ישראל שעריה לכל הנידחים והניצולים בארצות ההריגה, ומאות אלפים של שארית הפליטה הגיעו לחוף מבטחים בישראל העצמאית בשתים-שלוש השנים האחרונות.

רוב הניצולים לא הביאו לארץ אלא נפשם בלבד, כי כל רכושם נגזל ונשדד. ממשלת ישראל הוטל עליה מאמץ אדיר, שאף לו אין תקדים בהיסטוריה שבזמננו ואולי גם לא בשאר הדורות – לקלוט בזמן קצר ולשקם במדינה צעירה, דלה ונתונה במצור, מאות אלפים עולים שאין אתם אלא עורם לנפשם. המעמסה שעליה רבתי זו הטילה על המדינה היא למעלה מיכלתה, וקיבוצי היהודים בארצות החפשיות ראו חובתם להשתתף במשימה גדולה זו, ועם כל זאת כבד העול על המדינה. ולא רק שיש לה זכות מוסרית, הגם שאין לזכוּת זו תקדים פורמאלי בתולדות יחסי-העמים, אלא מוטלת עליה חובה קדושה לעשות מצדה הכל למען החזיר לפחות חלק ניכר מהגזילה, ואל יהיו יורשי הרוצחים הנאצים במערב גרמניה ובמזרחה גם יורשי הנרצחים היהודים.

ממשלת ישראל נקטה בסכום של ½1 מיליארד דולר, שהיא תובעת למדינת-ישראל משני חלקי גרמניה, אם כי השוד והגזל היה גדול פי כמה, כפי שנערך באופן מוסמך על-ידי מומחים, מפני שזהו הסכום המינימאלי הנדרש לקליטתם ולשיקומם של חצי מיליון העולים מהארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי.

פרעון השילומים האלה למדינת ישראל אינו פוטר את השלטונות הגרמניים במערב ובמזרח מהאחריות המוטלת עליהם לשלם כל המגיע ליהודים פרטיים החיים אתנו או ליורשיהם הלגיטימיים בעד רכושם הנגזל. והשילומים האלה ידָרשו על-ידי נציגי היהדות בעולם.

כפי שהזכרתי נשלחה האיגרת לארבע מעצמות הכיבוש: ארצות-הברית, ברית-המועצות, בריטניה וצרפת. והתכוונה לשני חלקי גרמניה בימינו, במערב ובמזרח.

מברית-המועצות לא קיבלנו עד היום כל תשובה, ולא ידוע לנו על שום תגובה מצד גרמניה המזרחית. משלוש המעצמות האחרות קיבלנו תשובה רשמית – משלשתן כמעט באותו הנוסח. התשובות נערכו ב-5 ביולי 1951, כארבעה חדשים לאחר הגשת איגרתנו.

הממשלה האמריקנית, באיגרתה לשגריר ישראל בוושינגטון, כותבת כי ממשלת ישראל ודאי יודעת שהפשע המתועב נגד האנושות, שעולל המשטר הנאצי, בהשמדתם ובביזתם המתוכננת של המוני היהודים באירופה, עורר בעם האמריקני ובממשלתו בחילה והתמרמרות. ממשלת ישראל ודאי גם יודעת, שמראשית כיבושה של גרמניה היתה זאת המדיניות הנחרצת של ממשלת ארצות-הברית להביא לפני כס השופטים כל האנשים האחראים לתכנון הפשע ולביצועו, ולתקן במידת האפשרות המאכסימלית את המעוּות שנעשה לקרבנות רדיפות הנאצים. בהמשך האיגרת מציינת ממשלת ארצות-הברית שהיא נתנה מקלט לאלפי פליטים יהודים של רדיפות הנאצים בשעת המלחמה, ובסוף המלחמה חוקקה חוקים מיוחדים לפתוח השערים לרבים מאלה שנשארו מחוסרי-כל ושכוּלים בעקבות המלחמה והדיכוי הנאצי. היא גם תרמה, יחד עם בריטניה וצרפת, תרומות ניכרות לארגוני הפליטים למען הפליטים, ובתוכם למען הפליטים שנתישבו בישראל על-ידי הארגון הזה, הידוע בשם “איירו”.

אם כי לקרבנות הנאצים היהודים – מוסיפה הממשלה האמריקנית – לא היו נציגים בוועידת הפיצויים בפאריס, הוקצב סכום של 25,000,000 דולר מפקדונות גרמניים בארצות-חוץ נייטראליות למען שיקום קרבנות הנאצים, והוכר אז שרוב הקרבנות האלה הם יהודים, ולכן הוחלט ש 90% מסכום זה, וכמו כן כל הרכוש ללא יורשים בארצות אלה, ישמש לטובת קרבנות אלה בקרב היהודים. אין ממשלת ארצות-הברית סבורה ששילומים אלה שניתנו לפליטים יהודים, הם פיצוי מספיק בעד סבלותיהם. ממשלת ארצות-הברית מסכימה לדעת ממשלת ישראל ששום פיצוי חמרי אינו יכול להיות מספיק. אבל ממשלת ארצות-הברית מציינת שגם עמים אחרים שסבלו קשה מתיגרת יד הנאצים, אין להם כל סיכוי לקבל שילומים שיפצו אותם במידה ניכרת. אולם הנקודה העיקרית באיגרת זאת – והוא הדין באיגרות של שאר שתי המדינות: בריטניה וצרפת – היא, שלפי הסכמים מסוימים שארצות הברית השתתפה בהם, אין היא רשאית לדרוש בתקופה זאת מגרמניה פיצויים נוספים, לא לעצמה ולא למען אחרים.

ברוח זו היתה גם התשובה של בריטניה וצרפת.

למען האמת יש לציין שתשובה פורמאלית זאת לא מיצתה עמדתן המלאה והסופית של שלוש הארצות האלו. בארצות אלו יש לא רק ממשלות, אלא גם דעת-קהל חפשית המסוגלת להשפיע גם על הממשלה וגם על עמים אחרים. בארצות אלו יש גם קיבוצים יהודיים חפשיים, שלקולם, לכאבם ולתביעתם, יש משקל לא-קטן, אם כי לא-מכריע. ודעת-הקהל בארצות אלו – גם הכללית, וביחוד היהודית – לא הסתפקה בעמדה פורמאליסטית ובאהדה אפלטונית של ממשלותיהם, אלא תבעו תיקון המעוּות עד כמה שהוא אפשרי, לפחות בשטח החזרת הגזל. לחץ זה של דעת-הקהל הביא את ראש ממשלת גרמניה המערבית להכריז, בסוף ספטמבר 1951, כי פשעי הזוועה שנעשו נגד היהודים בימי המשטר הנאצי, מטילים על העם הגרמני החובה לפצות את העם היהודי, והפארלמנט של גרמניה המערבית אישר הודעה זאת.

בסוף אוקטובר 1951 נתכנסה בניו-יורק, על-פי יזמת הסוכנות היהודית, ועידה של ארגוני היהודים מארצות-הברית, מקנדה, מאפריקה הדרומית, מאמריקה הדרומית, מארצות אירופה המערבית, מאבסטרליה וכן ארגונים יהודיים עולמיים, כגון: הסוכנות היהודית, אגודת-ישראל, הקונגרס היהודי העולמי ועוד, לדון בדבר תביעת היהדות מגרמניה. בהחלטה שנתקבלה פה אחד, הזדהתה הוועידה למעשה עם האיגרת של ממשלת ישראל לארבע המעצמות. גם ועידה זו הצהירה שזוועות המשטר הנאצי נגד היהודים באכזריותן ובממַדיהן, אין להן כל כפרה וכל פיצוי חמרי. שום שילומים – ותהא כמותם אשר תהא – אין ביכלתם לעשות לאַל השמדת מיליוני היהודים וחורבן ערכי התרבות. אולם יחד עם זאת, החליטה הוועידה של העם היהודי להחזיר לפחות הרכוש היהודי השדוד, לפצות קרבנות הרדיפות, יורשיהם וצאצאיהם, ולהבטיח שילומים למען שיקום הנישולים, כפי שנדרש באיגרת ממשלת ישראל מיום 12 במארס 1951.

הוועידה הצהירה כי הודעתו של ראש ממשלת גרמניה המערבית תהא נידונה ונערכת לפי המעשים שתעשה ממשלתו, ולפי הקצב והמידה של ביצועה. הוועידה הביעה תמיכתה המלאה והנאמנה לתביעת ממשלת ישראל על שילומים של ½1 מיליארד מגרמניה המערבית והמזרחית. והוועידה תבעה סיפוק שאר התביעות של יהודים מגרמניה, לרבות תביעות יחידים וארגונים יהודיים.

בעקבות הלחץ של וועידה זו, ובתוקף התערבות ידידותית של חוגים ממשלתיים בבריטניה ובארצות אחרות, התחייב ראש ממשלת בון – במערב גרמניה – בכתב, לפני שבועות אחדים, בשם ממשלתו, לדון עם מדינת ישראל ועם נציגות היהדות על השילומים, על בסיס התביעות של ממשלת ישראל באיגרתה מיום 12 במארס 1951.

ממשלת ישראל והעם היהודי כולו רואים כל העם הגרמני אחראי למעשי הזוועה שנעשו בימי מלחמת העולם השניה נגד יהדות אירופה. זוועות אלה לא ישָכחו לעולם, וכל משטר בגרמניה – יהיה זה במערב או במזרח – שאינו עושה מאמץ נאמן, מלא ומעשי, לתקן כל מה שניתן לתיקון – אינו יכול לנער מעל עצמו האחריות המלאה על פשעי הנאצים. תיקון המעוּות איננו רק בשטח חמרי בלבד – החזרת הגזלה והשוד ליחידים יהודים, לארגונים יהודיים, לעם היהודי ולמדינת ישראל. ועל האומות המאוחדות – על כל האומות הנאמנות לעקרונות השלום והכבוד האנושי – מוטלת החובה למנוע התחמקות הגרמנים מאחריותם הכבדה, שאין אולי משלה בהיסטוריה האנושית. ובעצרת האומות-המאוחדות, המתכנסת עכשיו בפאריס, הביעה משלחת ישראל חרדתה ודאגתה לסכנה שיש בזיוּן גרמניה המערבית והמזרחית.

יחד עם זאת רואה ממשלת ישראל חובה לעצמה לעשות יחד עם נציגות היהדות בעולם, בלי דיחויים יתרים, כל המאמצים הנאותים להחזיר במהירות האפשרית מאכסימום הגזלה ליהודים הבודדים ולעם היהודי, כפי שדרשנו באיגרתנו מיום 12 במארס 1951.

בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו!

י' בטבת תשי"ב — 8 בינואר 1952

שדר

אתמול הוּרמה יד זידונה על רבונות הכנסת. נעשתה התחלה להרוס את הדמוקראטיה בישראל. הוכרז שלא נבחרי האומה יכריעו מדיניות ישראל אלא אנשי האגרוף והרצח הפוליטי.

אספסוף פרוע ומוּסת של אנשי אצ"ל וקומוניסטים הסתער על בנין הכנסת וזרק לתוכה אבנים. כנופיות של פורעים התנפלו על שוטרי ישראל — שוטרים שברובם הם עולים חדשים ששרתו בצבא-הגנה לישראל והשתתפו במלחמת השחרור, ומוּנו לשמור על כבוד הכנסת ובטחונם של נבחרי העם וממשלתו. יותר ממאה שוטרים נפצעו. ביקרתי היום את הפצועים במטה המשטרה וראיתי שוטרים נפגעים ונפצעים אשר לאחר שהוכו במקלות ונפגעו באבנים על-ידי הפורעים, נפלו ארצה, והפורעים המוסתים רמסו אותם והוסיפו להכותם.

ראשו ומארגנו של “המרד” הזה, מר מנחם בגין, עמד אתמול בככר ציון בירושלים והסית ההמונים. כפי שנתפרסם הבוקר בעתון “חרות”, הוא אמר: “כאשר יריתם בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! — זו תהיה מלחמה לחיים או למוות”.

כראש הממשלה וכשר הבטחון, הממונה מטעם העם השוכן בציון, מאז קמה מדינת ישראל, על שלומה ובטחונה של המדינה ושל העם היושב בתוכה, אני רואה חובה לעצמי גם לספר לעם על חומר המזימה הפושעת והבוגדנית, אשר פתחו בה אתמול אנשי אצ"ל לשעבר, בעזרתם ובתמיכתם של היבסקים, וגם להבטיח לעם שנאחזו ויאחזו בכל האמצעים הדרושים — ואני מדגיש בכל האמצעים — לשמור על רבונות הכנסת, על קיום הדמוקראטיה, על חופש ההכרעה של הרוב ועל שמירת החוק והבטחון והשלום של ישראל.

עלי קודם כל להביע השתתפותי העמוקה בצערם של השוטרים, משרתי העם והבטחון הנאמנים, אשר מילאו אתמול חובתם באמונה, במסירות ובהבלגה יוצאת מן הכלל. הם עמדו במבחן קשה. המון פרוע ומשוסה, מזוין במקלות ובאבנים ובפצצות גאז, ברחובות ועל גגות הבתים, הסתער עליהם באכזריות מטורפת, — והשוטרים ידעו להבליג ולקיים עד הסוף הפקודה שניתנה להם לא להשתמש בנשק חם, ואם כי רבים מהשוטרים נפצעו ושתתו דם, לא נמצא אף אחד ביניהם שעבר על הפקודה. אני בטוח שלא רק ממשלת ישראל, אלא עם ישראל כולו, יוקיר התנהגות מופתית וממושמעת זו. יחד עם זאת עלי להתרות ולהזהיר את כנופיות הפורעים ומנהיגיהם שלא ינצלו יותר מדי מידת ההבלגה של המשטרה ולא יסמכו על כך. — אם יהיה הכרח ישתמשו נגד הפורעים והטרוריסטים בכל הכוחות ובכל האמצעים הכשרים אשר ברשות המדינה, ללא יוצא מן הכלל, להגנת החוק והחיים של שומרי החוק.

איני מזלזל בהכרזתו של מר מנחם בגין שהוא מתכונן למלחמה לחיים ולמוות. ואני, כראש ממשלה, וכשר הבטחון, רואה חובה להודיע לעם — אל בהלה ואל פחד! יש די כוחות ואמצעים בידי המדינה להגן על רבונותה וחירותה של ישראל ולמנוע השתלטות בריונים ורוצחים פוליטיים ומעשי טרור ממושכים במדינה. הצבא, המשטרה והעם השוחר חירות ועצמאות, הם הערובה הנאמנה והיעילה, שהמזימה הפושעת והמטורפת של הבריונים של “חירות” ותומכיהם ממק"י לא תקום ולא תהיה. מדינת ישראל לא תיהפך לא לספרד ולא לסוריה.

האידיאולוגיה הטמאה של הפאשיזם בגילוייו השונים בימין ובשמאל, האידיאולוגיה של השלטת מיעוט בכוח הטירור והאלמוּת שנתפסו לה קבוצות מחוסרות ערך ומצפון בישראל — לא תקום, ולא ינתן לה להרוס חירות העם וריבונותו, ואין כל יסוד לבהלה.

אתמול ניפצו הבריונים שמשות הכנסת. — איני יודע במה ובמי יפגעו מחר או מחרתיים, אבל אני רוצה ויכול להבטיח לעם שיש למדינת ישראל די רצון, כוח ואמצעים למנוע כל השתוללות טרוריסטית העלולה להרוס את הדמוקראטיה ולסכן את המדינה. יודע אני שהעם ברובו המכריע יעמוד איתן סביב נבחריו ויגן בכל האמצעים שבידו על החירות והריבונות של ישראל.

המשטרה, הצבא והעם — בטוחים, ועליהם נשען כוח המדינה, והם יעשו לאַל כל מזימה טרוריסטית.

חבלי-העצמאות של עם שחי אלפי שנים בשעבוד, בנכר ובתלוּת אינם קלים. בשנים המעטות של עצמאותנו, עברו עלינו מבחנים חמורים — חיצוניים ופנימיים, ועמדנו בהם. נעמוד גם במבחן החדש הבא עלינו עכשיו מטעם אנשי “חרות” ו“מק”י", ותומכיהם הגלויים והנסתרים.

לבסוף אלי לפנות בדרישה נמרצת ורצינית לכל איש ישר בישראל, יקרה אשר יקרה — ידוע תדעו שעלינו לשמור מעל כל משמר על שלטון החוק ועל מרוּת המדינה ומוסדותיה המוסמכים. שמירת הבטחון במדינה ושל המדינה הוא בידי המשטרה והצבא, ועליהם ממוּנה הממשלה. רק הממשלה, ורק כוחות הבטחון המוסמכים יקיימו הסדר והחוק, ורק בתי- המשפט, האזרחיים והצבאיים, ידונו וישפטו האשמים, אשר עברו או יעברו על החוק. אל יעשה שום איש דין לעצמו, ואל נכניס חלילה לתוכנו המנהגים הפרימיטיביים והמסוכנים של גאולת-דם כביכול.

מכיר אני לא פחות ממישהו בארץ את מצב כוחות הבטחון — ויש לי אמון גמור ביכולתם לשלוט במצב.

הציבור נקרא לעֵרות, לעמידה לעזרת כוחות הבטחון כשידָרשו, לעזרת המדינה, להגנת ריבונותה וחירותה, — אבל אַל יעשה מצד מתנגדי הכנופיות והבריונים שום דבר, מחוץ למסגרת החוק ומחוץ לסמכות הרשמית של כלי המדינה. ואני יכול להבטיח לעם היושב בציון, לעם היהודי בתפוצות ולדעת הקהל בעולם — שעם כל המבחן החמור הצפוי לנו, תישאר ישראל מדינה חפשית ודמוקראטית, ורבונות הכנסת, סמכות הממשלה הנבחרת ושלטון החוק לא יעורערו, והטרור נגד רבונותה וחירותה של מדינת ישראל יֵעָקר מן השורש, ללא כל רתיעה וללא כל פשרה.

י“ב בטבת תשי”ב — 10 בינואר 1952

בטקס קבלת פרס ביאליק

ראש עירית תל-אביב, חברי מועצת העיריה, חברי ועדת השופטים הנכבדים, מורי ורבותי,

אני רוצה קודם כל להביע תודתי והוקרתי העמוקה לשופטים אשר להפתעתי הגדולה זיכו אותי בפרס היקר הזה הנושא שמו של שר השירה והלשון העברית לדורותיה ובימינו, ואשר צרפו אותי בפרס זה לשם האביר הזה.

כשקיבלתי הודעה על הפרס היתה זו הפתעה בשבילי, גם הפתעה אישית — כי לא עלה על לבי שאני נמנה עם עושי חכמת ישראל — וגם הפתעה ענינית; לא הייתי סבור שדברים, כתבים, מאמרים ורשימות מעין אלה שקיבצתי בשלושת הספרים “בהילחם ישראל” ו“חזון ודרך” נכנסים לגדר של חכמת ישראל. אצלנו, אצל העם היהודי, המלה חכמה יש לה משמעות עליונה, ורבותינו שנו: “חכם קודם למלך-ישראל. חכם שמת אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, — כל ישראל ראויים למלכות”, ואני הייתי מוסיף: והוא הדין בראש-ממשלה. לאחר שעיינתי קצת יותר בהודעה על הפרס לא לקחתי על עצמי להיות שופט בדבר האיש — אם ראוי הוא או לא ראוי לפרס, אבל מצאתי שלגבי הענין צדקו השופטים בהרחיבם המושג של חכמת ישראל.

אולי זה הדבר המבדיל בין התקופה החדשה שבה אנו חיים כיום ובין תקופה ארוכה של מאות בשנים אשר בהן חכמת ישראל היתה מצומצמת וסגורה בד' אמות; אמנם ד' אמות של דברים חשובים ויקרים, אבל הם לא היווּ אלא פינה אחת בחיים, והיו קרועים ותלושים מעולם ומלואו, מנותקים מן הטבע ומההיסטוריה הכללית, והתיחסו אך ורק לעבָרו של העם היהודי וליצירתו הספרותית-הרוחנית בלבד, כי עם צאתנו בגולה יצאה לגולה גם חכמת ישראל.

הספר הגדול או יותר נכון קבוצת הספרים הגדולים אשר זיכו אותנו בשם הכבוד של “עם הספר” נוצרו בשעה שעמנו ישב על אדמתו, עמד ברשות עצמו, ואם כי היה עם קטן ודל, קטן בכמותו ודל בכוחו הצבאי ובמרחב הארצי שלו, אבל לא נפל משום אומה מאז ועד היום בכוח יצירתו; והוא העניק לעצמו ולעולם ספרים אשר הגיעו לשיאי הביטוי העליון של אדם עלי אדמות, לשיאי השירה, המחשבה, המוסר והדת, התיאור הסיפורי וההיסטורי, לשיאי החכמה, הגוּת האדם, שירת הנצחון וקינת החורבן, ספרים אשר כמעט אין משלם בספרות בעולם.

עם צאתנו לגולה הוספנו לחיות בלבנו ובמוחנו במחיצה של הספרים האלה, אבל לא הוספנו ליצור מחדש, אלא הרבינו לעשות פירושים ופירושי פירושים ודרשות ודרשי דרשות על אותם הספרים היקרים. חיינו הרוחניים כחיינו החמריים נדלדלו ונצטמקו. ואם קם מתוכנו בראשית תקופת הרנסנס המודרני במאה ה-17 נשר גדול והמריא במחשבתו הנשגבה למרומים — נידח מקיננו, ושלח מאורותיו לאחרים, ודבריו העמוקים כתב בלשון לועז. אנחנו חיינו בגיטו פוליטי וכלכלי וגם רוחני. ולא באשר דלל ונחרב כוח היצירה שלנו. אלמלי היה ככה, ספק אם היינו יכולים לקיים אומתנו בתנאים האיומים האלה; אלא באשר נעקרנו משורש החיוּת של האומה, ממולדת ועצמאות.

התקופה החדשה שהחלה עם חידוש בנין מולדתנו לפני שבעים שנה, וחידוש עצמאותנו בשלוש-ארבע השנים האחרונות, פתחה פרק חדש לא רק במעמדנו בעולם, אלא גם ביצירתנו הרוחנית; אמנם, בשנים הראשונות של תקומת עצמאותנו בשלישית, — ותקופה זו תימשך עוד כמה וכמה שנים, — נצטרך, כמו עד עתה, להשקיע מיטב מרצנו וכוחותינו הגופניים והרוחניים שלנו פה, ושל העם היהודי כולו; לביצור בטחוננו, לפיתוח הארץ, להקמת המשק, לקליטת העולים, להשתתת המסד העצמאי והחפשי של אומה עומדת ברשות עצמה. ולא ניתן לנו עדיין, ולא ידוע עוד כמה שנים לא ינתן לנו, להשקיע גאון יצירתנו באותו השדה אשר עוד לפני אלפי שנים ייחד אותנו הגורל — בשדה יצירת הרוח. עצמאותנו עדיין עומדת בסכנה, אנחנו עדיין נתונים במצור, והננו רק מתחילים בקיבוץ הגלויות, והפרחת השממה עודה לפנינו. ואנו מצווּים קודם כל על מאמץ כלכלי, צבאי ומדיני. אבל גם מאמץ זה לא יכּון, אם לא נגביר הרוח בישראל.

אחד מפלאי דורנו היה נצחונו של צבא-הגנה לישראל; אבל לא בנשקו ולא בכמותו ניצח צבא-הגנה לישראל הצעיר את אויביו המרובים. הנשק הסודי שלו היה הרוח. גם בנין הארץ, מאות הישובים אשר צצו כמו בן-לילה בכל קצות הארץ, המים אשר נגלו בישימון שהיה צחיח וערירי מששת ימי בראשית, מאות אלפים העולים אשר נתכנסו בזמן קצר במולדת — לא רק באמצעים טכניים וכספיים נעשו הדברים האלה, אלא בכוח אותו הרוח המופלא השוכן באומה מופלאה זאת. לא האווירונים העלו את יהודי תימן ובבל, אלא רוח החזון אשר הם שמרו בלבם מאז יצאו לגולה, זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה. אלמלא רוח זו לא היו עומדים ביהדותם ולא היו שבים הנה.

מהו טיבו של הרוח הדרוש לנו? ראשונה, כיבושי המדע. עבודתנו בארץ אין כמוה לקושי, למכשולים פנימיים וחיצוניים. גם עבודת הבנין והמשק, גם קליטת העליה ומיזוגה וגם מפעל הבטחון יעמדו עוד שנים רבות במרכז דאגותינו, ואלה לא יתכנו בארץ דלה, עזובה ונהרסת זו אם לא נדע לגייס כל כיבושי המדע הטבעי והטכני לעזרת המשק והחינוך והבטחון. ואסור לנו להסתפק בכיבושים שנעשו עד עכשיו ועל-ידי אחרים; עלינו לאמץ את סגולתנו האינטלקטואלית, שאינה נופלת מזו של כל אומה ולשון, למען כיבושים מדעיים חדשים ונוספים, אשר יעזרו לנו להתגבר על המכשולים, להגדיל ולהעלות פריון עבודתנו וטיבה, לבנות ולהתגונן באמצעים המשוכללים ביותר. עצום ורב ערכו וכוחו השימושי של המדע, ושום דבר אחר לא יסייע לפיתוח, לקליטת העליה ולהגנה שלנו כמו הכוח המופלא של המדע, חישוף סודות הטבע והשתלטות על איתניה; אולם ערכו של המדע הוא לא רק בשימושו המעשי — אלא בהעלאת מותר-האדם, בהעשרת רוחו הפנימי. אנו מועטים ונישאר מועטים; ארצנו קטנה ותהיה קטנה, גם אם נצליח להרחיב את תחומיה על-ידי פיתוח, בנין ואמצעים אחרים. הגדלוּת היחידה, הצפויה לנו, הטבועה במהותנו, היא גדלוּת הרוח, המדע, הכרת עולם ומלואו, גילוי רזי הטבע והוויה — בהם נעלה ונתעלה. אין גבול ליכולתו של אדם לחדור לסודות הטבע והיקום; איננו מקבלים את התורה הנפסדת שהעולם מורכב מחומר אטום ועיוור, כשם שאין אנו מקבלים את הדעה הפסולה שכל מה שאנו רואים וחשים ושומעים אינו אלא יצור דמיון ורוח ערטילאי; איננו מקבלים גם תורת השניוּת — שיש חומר לחוד ורוח לחוד. כל גדולי ישראל, בימי קדם ובימינו אלה, הכירו תמיד אם מתוך אינטואיציה דתית או תפיסה מדעית מעמיקה באחדות הכוללת של ההוויה, באחדות החומר והרוח. האדם הוא חלק של ההוויה המופלאה, האחידה ורבת-הגילויים, גם גילויים חמריים וגם גילויים רוחניים; ולאדם, כחלק אורגני מההוויה המורכבת הזאת, — שהיא גם חמרית וגם רוחנית, גם טבעית וגם אלהית — ניתן לראות ולהסתכל, להבין ולהכיר טיבו של העולם, ויש לו שני אמצעים להגיע לחקר היקום: ההסתכלות הפנימית וההסתכלות החיצונית שלו.

ואין קצה ואין תכלה ליכולת האינטלקטואלית של האדם, והשיאים שהגיע אליהם המדע בימינו אינם אלא שלבים ראשונים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה; והאדם בישראל אינו נופל בסגולותיו וביכולתו מכל אדם בעולם, ולא יבּצר ממנו דבר בממלכת המדע, אם יעשה המאמץ המכוון ויחתור בלי הרף ובעוז-רוח כלפי מעלה.

אולם המדע כשהוא לבדו לא יעמוד לנו. המדע אינו אלא מכשיר, והוא מסוגל לשמש לנו לרע ולטוב, לברכה ולקללה; בעזרתו אפשר

להעלות רמת החיים ולשפר נחלת האדם, ואפשר גם להשתמש בו למלחמות ולרצח עמים. התגלית המדעית הגדולה ביותר בימינו, אשר לחכמי ישראל, ובראשם לגאון אנשי המדע בדורנו ואולי בכל הדורות, אלברט איינשטיין, יש בהן חלק גדול ומכריע, — חישוף ספונות האטום, השימוש הראשון שלה היה לשם חורבן והרס במלחמת העולם השניה. המדע כשהוא לבדו לא יסכּון. לכיוונו דרוש כוח מוסרי. והתביעה הרוחנית השניה היא, איפוא, ערכי-המוסר הגדולים והנצחיים של היהדות. לא אנחנו בלבד, אלא גם עמים עתיקים אחרים השמיעו בתקופות שונות אמיתות מוסריות גדולות ונעלות. אבל מסופקני אם היה בעולם מישהו אשר הצליח לעשות זאת באון אדיר יותר ובלהט טהור וקדוש יותר מאשר עשו זאת נביאי ישראל. הרעיון שהאדם נוצר בצלם אלהים, וכל בני האדם הם בנים למקום ומשום כך אחים, התביעה של “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, חזון השלום והצדק של נביאינו, בשום ספרות עתיקה וחדשה אין משהו שעולה עליהם או דומה להם. ונביאינו מצאו ותבעו צדק לא רק בחיי האדם, אלא בעולם כולו, במלוא הקוסמוס; ישעיהו, מגדולי נביאינו, חוזה הצדק והשלום כשהם טבועים בשמים ממעל ובארץ מתחת. הוא אמר: "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׂחָקִים יִזְּלוּ

צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרו יֶשַע וּצְדָקָה תַּצְמִיחַ יַחַד".

וכשבעל התהילים ניסה למצות בפסוק קצר אחד כל הערכים המוסריים העליונים ואמר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשְקוּ”. הוסיף ואמר:

“אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף”. התכנים המוסריים

בפי נביאינו טבועים לא רק באדם אלא בטבע כולו, השמים מרעיפים צדק והאמת צומחת מהאדמה.

ורק מתוך נאמנות ליעודי המוסר הנבואי אפשר לכוון הכוח העצום והמפרה של המדע שיהיה לברכה לעם ולאנושות. בלי ערכי מוסר, המדע כשהוא לעצמו יכול להיות מסוכן.

אבל המוסר אף הוא יש בו ברכה רק בתנאי אחד: לא כשמטיפים אותו לאחרים, לא כשדורשים אותו נאה, אלא כשמקיימים אותו הלכה למעשה, כשהוא מתלווה בחלוציות מגשימה. ערכי מוסר נהפכים לכוח יוצר ומהפכני המתקן עולם ומעלה חיי אדם רק אם הם נספגים בחלוציות אישית, חלוציות זו אשר לאשרנו נתגלתה בכל עצמתה בתוכנו, מאז הוחל מפעל ההתישבות וחידוש המולדת לפני שבעים שנה ועד ימינו אלה, מפתח-תקוה ועד באר-אורה.

באותם שלושת הספרים אשר השופטים זיכו בפרס ביאליק, נסיתי כמה פעמים להסביר מה זאת חלוציות ומדוע לא תסכּוֹן מלאכתנו בלעדיה. ולאחר שכתבתי כמה מאמרים ורשימות בענין זה מצאתי אצל חכם קדמון אחד לא מישראל — חכם קדמון שחי בימי ירמיהו והיה מורו של העם הסיני במשך אלפיים וחמש מאות שנה, ושמו היה קונג-צה — את כל תורת החלוציות באימרה קצרה ושנונה אחת. אחד מתלמידיו של קונג-צה שאל אותו: “מורי, מי הוא אדם המעלה? ענה קונג-צה ואמר: אדם המעלה הוא זה אשר בתחילה הוא מקיים בעצמו מה שהוא דורש מאחרים ואחר כך הוא דורש מאחרים אך ורק מה שהוא עושה בעצמו”. שלושת דורות החלוצים אשר בנו את הישוב והקימו מדינת ישראל לא הטיפו לציונות — הם עשו אותה. הכיסופין והכמיהה למדינת ישראל היו חיים בעם היהודי כל השנים, כל הדורות, מאז החוּרבן. אמנם בדורנו נמצאו לה ביטויים חדשים, אבל לא מחודשים; גם ספרו של הרצל על מדינת היהודים, גם הקונטרס הקלאסי של פינסקר “אבטואמנסיפציה” לא חידשו דבר. כל רעיונותיהם נמצאו בפסוקים הקצרים והנפלאים של תפילת שמונה-עשרה. מה שעשה את הפלא בימינו, מה שהפך את התפילה והכמיהה והשאיפה שבלב לתקופה לאומית בפועל — זה היה רצון-המעשה החלוצי אשר נתעורר בלב בודדים, שיצאו לפני כשבעים שנה מחומות ירושלים העתיקה ומגלות הונגריה הרחוקה, ונזדמנו יחד להקים את הכפר העברי הראשון בימינו, ואחריהם באו עשרות ואחריהם מאות ואחריהם אלפים ומאות אלפים — אלה עשו את הפלא.

רק החלוציות המגשימה היא היא שנותנת תוקף לערכים המוסריים שאנחנו דוגלים בהם. בלי חלוציות ובלי הגשמה אישית הם מתרוקנים מתכנם ונהפכים למלה ריקה ונבובה, ומשום כך גם מתעה ומזיקה.

התקופה החדשה שנפתחה עם הקמת מדינת ישראל בשלישית — היא רק ראשית מיצערה של הגדולה. כי מדינת ישראל שהיו בה שש-מאות וחמשים אלף יהודים בהקמתה, ויש בה עכשיו מיליון וחמש מאות אלף יהודים, אינה אלא התחלה. חזון הגאולה אשר קיים אותנו אלפי שנים התכוון לגאולה מלאה ושלמה של עם ישראל כולו, ולא של עם ישראל בלבד; כי לא תיתכן גאולה מלאה ובת-קימא של עם ישראל בלי גאולת האנושות כולה. והמלאכה הגדולה והקשה המוטלת עלינו נעשה אך ורק אם נהיה נאמנים לחזון הגדול, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל, אשר בוא יבוא.

חזון זה יקום במלואו, אם יחד עם מאמצי הבטחון, הבנין, קיבוץ גלויות ומיזוגן נשמור גם על ערכי הרוח: כיבושי המדע, המוסר הנבואי והחלוציות המגשימות.

ו' בחשוון תשי"ב – 5 בנובמבר 1951

בישיבה הט"ו של הכנסת השניה

הפעם יהיו הערותי המעטות מוקדשות להבהרת נקודות־יסוד אחדות במדיניות־החוץ שלנו לגופה. וצר לי שעלי לעשות יוצא מן הכלל אחד, כי אני חייב להגיב על חלק מדברי חבר־הכנסת ריפתין.

מר ריפתין לא הסתפק בהסברת עמדתו, שזוהי זכותו וגם חובתו; כאיש נאמן לתפיסה טוטאליטרית אין הוא סומך על כוח השכנוע אלא משתמש באיומים. ומכיון שאני רוצה לגנות– ובכל התוקף – איומים אלה, איני רוצה לקפח זכותו. ועלי לציין לשבחו שהוא מדבר, לא ככמה מחבריו, בגילוי־לב, בפרהסיא, בעקביות, ואינו מטשטש ואינו מסווה דבריו, והוא מדבר בכנסת כאשר הוא מדבר במועצת מפלגתו. וכאיש ישר הוא אישר מה שאמרתי בוויכוח על הרכבת הממשלה, שמפלגתו אינה גורסת נייטרליות במלחמה, אלא רצונה אדיר לעמוד עם ברית המועצות ועם ארצות הדמוקראטיה העממית גם בימי שלום וגם בימי מלחמה; עד כאן זכותו. אבל הוא יצא מגדרו כשניסה לשלול מהמדינה זכותה היא לקבוע מדיניותה שלא כדעתו, והוא קרא לחיילים ולקצינים למרוד ולא לציית לפקודות, אם דעת האומה והמדינה לא תהיה כדעתו הוא. ועלי להגיד למר רפתין – אל תאיים עלינו. איש לא יטיל אימתו על אומה זו. איני יודע מהו המצב החוקי בשעה זו, ואם הספקנו כבר לעשות חוק האוסר על הסתת חיילים של צבא־הגנה לישראל להפר שבועתם, אבל עלי להזהיר את מר ריפתין – שננהג בכל חומר הדין! איני סבור שאנו נעמוד במלחמה עם מישהו מהמעצמות הגדולות, אבל אם נעמוד בה לפי החלטת האומה, הרי כל מי שיעזור לאויב ננהג בו כאשר נוהגים בבוגדים בזמן מלחמה!

הבעיה העומדת לפני היא בעיית עמדתנו בעולם ובארץ בשעה זו ובעתיד. נקודת המוצא של מדיניות ישראל אינה יחסנו לאידיאולוגיה של מדינה זו או אחרת –- אלא אך ורק ערכי־היסוד של ישראל וצרכינו הנוכחיים וההיסטוריים. וצרכינו הם: בטחון, עליה, פיתוח הארץ, חופש קשרים עם התפוצה היהודית, שלום יהודי־ערבי, חיזוק השלום, החירות והדמוקראטיה בעולם, ולשם כך – יחסי ידידות עם כל המדינות ועם העמים בעולם ללא יוצא מן הכלל.

ואתחיל מהדבר האחרון. מהרגע שקמה מדינת־ישראל ועד היום הזה היה אדיר חפצנו – ויהיה גם להבא – לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות, עם ממשלותיהן ועם עמיהן. עשינו ונעשה זאת במיטב יכלתנו.

מבחינה זו יש לחלק המדינות לשלושה סוגים: סוג א' – מדינות שאינן רוצות לקיים אתנו שום קשרים, או מפני שהמדינות עוינות לנו או מטעמים אחרים. לסוג זה שייכות מדינות ערב, פאקיסטאן, אפגניסטאן, חבש ועוד. סוג ב' – מדינות שאנו קשורים אך ורק עם ממשלותיהן. לסוג זה שייכות ברית־המועצות והארצות הנקראות בשם דמוקראטיות עממיות. סוג ג' –מדינות שאנו מקיימים קשרים גם עם ממשלותיהן וגם עם עמיהן. ההבדל בין הסוג השלישי ובין הסוג השני אינו פחות חשוב מההבדל שבין סוג ב' לסוג א'. עם הסוג השני יש רק צינור אחד למגע ולמשא־ומתן – הצינור הרשמי, הפקידות הממשלתית. אנחנו יכולים להגיש משהו רשמית, ואנו מקבלים או תשובה חיובית או תשובה שלילית או שאין אנו מקבלים כל תשובה. ובזאת מסתיים הענין. במדינות מהסוג השלישי יש מגע לא רק דרך צינור הפקידות; אפשר לפנות לעתונות, אפשר להיפגש עם חוגים שונים רבי־השפעה, אפשר לדבר לנבחרי העם, יש אפשרות של הסברה חפשית. היש צורך להוכיח חשיבות הקשר עם דעת־הקהל החפשית? הייתי יכול לציין כמה הישגים חיוניים, שהשגנו אך ורק בזכות המגע החפשי עם דעת־הקהל, עם חוגים ציבוריים, עם עתונים בעלי־השפעה. במדינות אלה נוסד השלטון על השכנוע, וחילוקי־דעות מותרים הם וטבעיים, וביקורת הממשלה חפשית היא, ויש תלות ישרה של השלטון בדעת הקהל, והיא הקובעת את עמדת הממשלה; וכל דבר נכון, מועיל וחיובי, גם אם אינו מקובל עדיין בחוגי השלטון – אפשר להסבירו ולגייס לטובתו דעת קהל; ועל־ידי כך גם להנחילו במשך הזמן לממשלה.

בשביל ענינינו מציאות זו של דעת־קהל חפשית ואפשרות של הסברה היא נכס שאין לשער ערכו. ענינינו, במדיניות־החוץ שלנו, הם מסובכים, קשים יוצאי־דופן, כי בעיותינו הן יחידות במינן, ולמען החדרתם לחוגים הרשמיים יש צורך בהסברה ממושכת ורבת־היקף; וכשאנו מוגבלים וכפותים לצינור רשמי, פורמאלי בלבד, אין ברכה מרובה בקשרינו. אנו יכולים להגיש הצעה בצינור המתאים, להסביר הנימוקים לפקיד הבא אתנו בדברים, והמגע נגמר בכך. ואם אין תשובה – אין תשובה, ואם התשובה שלילית – היא נשארת שלילית, ואין אנו יודעים אפילו מדוע ולמה. זוהי המציאות, ואין בידינו לשנותה.

אמרתי שמדיניותנו החיצונית נקבעת על־ידי צרכינו הפנימיים. אעמוד רק על שניים מהצרכים: בטחון ועליה. מסופקני אם בכנסת ימָצא אף איש אחד שיודה בהתנכרותו לשני צרכים אלה. זכורני, כשדנו בכנסת הראשונה על חוק השבוּת, לא יכול איש להתחרות בפאטריוטיזם הציוני של חבר־הכנסת תופיק טובי. הוא הרחיק לכת מהצעת הממשלה שהוכנסה על ידי; אנחנו הוצאנו מזכות העליה פושעים וחולים העלולים לסכן בטחונה או בריאותה של המדינה. מר תופיק טובי דרש קיבוץ גלויות ללא כל הגבלות וגבולות – הוא דרש לפתוח שערי הארץ גם לפושעי ישראל ואויבי העם. ואני מודה שגם בנוגע לבטחון המדינה ולעצמאותה אין איש יכול להתחרות בפאטריוטיזם המוצהר של אנשי סיעת מק"י. אבל דקלום עקרונות לחוד – ונאמנות לחוד. בחינת הדברים היא לא באמירתם אלא בעשייתם. הבטחון והעליה מחייבים מדיניות־חוץ מסוימת להבטיח צרכיהם – וכל הבועט במדיניות־חוץ מחויבת המציאות, אשר בלעדיה לא יתכן בטחוננו ולא יבוצע דבר קיבוץ הגלויות – בועט למעשה בבטחון ובעליה.

הבטחון תלוי קודם כל בכוח האדם שלנו, בנכונות הנוער והעם להגן על המדינה, על ריבונותה, על משטרה ועל חירותה, כפי שיקבע ויחליט העם. עמנו רוצה במשטר של חירות, של חופש בחירה, של ממשל דמוקראטי, של תלות הממשלה בעם. והוא רוצה בעצמאות למען קיבוץ גלויות, למען פיתוח הארץ, למען עיצוב דמותו החברתית, התרבותית והמוסרית לפי צרכיו, מאווייו ויעודו הפנימיים,– על כל אלה עליו להגן בכוח עצמו, בכוח האדם הישראלי. אבל למען שכוח האדם שלנו יוכל לקיים בטחון המדינה וחירותה – הוא זקוק לאימון, לציוד, לזיון ולאספקה. ולמען כל אלה אנו זקוקים לעזרה מבחוץ. אין לנו עדיין בתי־ספר עליונים ומשוכללים לאימון צבאי, – איני מגלה בזאת שום סוד צבאי, ואנו צריכים לשלוח טובי חיילינו לבתי־ספר משוכללים בארצות־חוץ. אין אנו יכולים עדיין להתחרות בנסיון, בידיעה, במומחיות הצבאית המצויים בברית־המועצות או בארצות־הברית. ואנו רוצים לשלוח קצינים מובחרים לבתי ספר בחוץ לארץ. ואימון בלבד לא מספיק, דרוש ציוד, ובארץ הקטנה והדלה הזאת עוד אי־אפשר לייצר כל הציוד הדרוש לנו. נחוץ לנו נשק. ושוב לא אגלה סוד צבאי אם אומר, שאין אנו מייצרים עדיין בעצמנו מטוסים בעלי ארבעה מנועים ואניות־מלחמה וטאנקים כבדים. ועלינו להשיג דברים אלה בחוץ. נחוץ לצבא מזון, ולא כולו גדל וצומח כבר בארץ זו, ולא יגדל כל כך מהר. דברים אלה ועוד רבים כהנה וכהנה, יש להשיג בחוץ. ואין זו שאלה אך ורק של מטבע־חוץ. כמובן בלי מטבע־חוץ אי־אפשר להשיג כלום, אבל גם כשיש מטבע־חוץ אין להשיג הדברים אלא ברצונן הטוב של הממשלות, ואם הממשלות תלויות בדעת הציבור וברצון העם, כאשר הן תלויות בכל ארצות הדמוקראטיה, הרי תלוי הדבר גם ביחס העמים אלינו. ויש לרכוש אהדת הממשלות ואהדת העמים.

אנו פנינו לכל הארצות שבהן אפשר להשיג מבוקשנו. אף מארץ אחת לא השגנו כל מבוקשנו, ולא יועיל לנו אם נתרעם על כל העולם. בוודאי יש סיבות לסירוב. אולם יש הבדל בין ארץ לארץ. יש ארצות שממשלותיהן אפילו לא ענו לנו, ואפילו תשובה שלילית. וכשאין מקבלים תשובה מממשלות אלו – זוהי “תשובה” סופית. כי יש רק צינור אחד לקשר – דרך הפקידות השלטת. וישנם מקומות שמהם קיבלנו תשובה שלילית – וערערנו על התשובה, והתשובה שונתה. ונתקבלו בחורינו לבתי־ספר. – ואני יכול לציין בסיפוק רב שבחורים אלה מעלים קרנה של ישראל בארצות אלה, והם ראויים לשליחות שהטלנו עליהם והם יהיו לברכה גם לצבא־הגנה לישראל וגם למדינה כולה. אין הם צירים ואין להם כל תפקיד דיפלומאטי, אבל עצם הוויתם, כושרם, הליכותיהם, הצטיינותם, סגולותיהם נוטעים אֵמון וכבוד לישראל בקרב העמים שבתוכם הם לומדים, ולדעת הקהל יש ערך בארצות אלה.

גם בנוגע לנשק לא נענינו בכל, ולא תמיד. אבל היו וישנן ארצות שהן אטומות וסגורות, ויש ארצות שנענות לנו יותר ויותר, כי הצלחנו ליצור אקלים של יחסים ידידותיים, גם עם הממשלות וגם עם העמים, המכשיר הבנה הדדית ואֵמון הדדי ורצון טוב לעזור.

ועליה, אולי יותר מבטחון, זקוקה ליחס של הבנה ולעזרה מבחוץ. אפילו אם נחרים כל הכסף והזהב אשר בארץ – ואיני יודע אם הדבר אפשרי – לא ימָצאו לנו הבתים, הכלים, המכונות, חמרי הגלם והמזון הדרושים להמוני העולים, ואשר רק מהחוץ אפשר להשיגם. והדקלומים והמליצות והמילול הרב על עליה וקיבוץ גלויות נעשים פלסתר אם לא רוצים להירתם בעול הממשי של העליה, בעול הכבד והמפרך של אספקת הצרכים – שיכון, מזון, אמצעי ייצור – הדרושים לעליה. מי שאינו נותן יד להכשרת התנאים והקרקע בארצות חוץ המוכנות לספק לנו אמצעי הייצור, השיכון והמזון הנחוצים לעליה – מתכחש ומתנכר לעליה, גם אם רוממות קיבוץ גלויות בגרונו כל הימים. העליה אינה נעשית על־ידי דקלומים ומליצות. רק מי שמוכן לשאת בעול המתחייב מתוך צרכי העליה – הוא נאמן לעליה.

ואנו אסירי תודה לכל ממשלה אשר עזרה לנו במידת־מה לצרכי בטחון ועליה, אם כי העזרה ניתנה תמורת טבין ותקילין. לא שכחנו ולא נשכח העזרה שקיבלנו מצ’כוסלובקיה. אנו מוקירים יחסה של ממשלת פולין לעליה, ואנו מעיזים לחשוב שגם בצ’כוסלובקיה וגם בפולין נתגלתה אהדה כנה ונאמנה למפעלנו.

אבל אין הקומץ משביע את הארי, ובלי העזרה שקיבלנו ואנו מקבלים – ואני מאמין: נוסיף לקבל – מארצות אחרות, לא יכּון בטחוננו ולא תקום העליה. ועזרה זו תלויה באקלים מדיני, באפשרות של הסבּרה, בחופש הקשרים, בהפעלת דעת־הקהל, העתונות, נבחרי העם, חוגים שונים. איני מקטרג על ארצות שבהן הדבר בלתי אפשרי. אבל איני יכול להתעלם מהעובדה שארצות כאלו הן סגורות בפנינו; ואני אומר: אילו היה מצב כזה בכל העולם – היינו אבודים. לאשרנו יש גם ארצות שיש לנו בתוכן גישה חפשית גם לממשלות וגם לעמים, וגישה זו נותנת לנו קודם־כל גישה ליהדות שבתפוצות. בארץ שיש לנו גישה רק לממשלה – נחסמה לפנינו הדרך ליהדות, ונחסמה דרך היהדות אלינו. מי שמתעלם מעובדה זו – מתעלם מהעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בימינו, העובדה המַתנה בטחונה של מדינת ישראל וקובעת גורל קיבוץ הגלויות. הרוצה בבטחון המדינה ובעליה – מחויב לנהל מדיניות־חוץ המסייעת לבטחון ועליה.

אולם כאן עלי להשמיע אזהרה. מטיפי הקומינפורם מחלקים העולם לשנים, חלק אחד כולו שחור וחלק אחד כולו לבן; וכמובן כל האור הוא במזרח וכל החושך הוא במערב. אנו ששוללים חלוקת־רמיה זו צריכים להיזהר, שמתוך התנגדותנו לגישה הטוטאליטרית של מטיפי הקומאינפורם – לא נגיע לגישה טוטאליטרית הפוכה. אסור לנו להתעלם מהצללים ומהפגימות שישנם במערב, כשם שאין אנו צריכים להתנכר לאורות שישנם במזרח. אין אדם צריך לנסוע לאמריקה למען ידע כל הליקויים והפגימות שיש בחיים המדיניים והחברתיים שבארצות הברית. אין ביטוי וגילוי חריף יותר לקלקלות אלה מאשר בעתונות ובספרות האמריקנית. בעצם מוקיעה הספרות האמריקנית בעיקר הצללים והליקויים. לצערנו לא כל כך קל הדבר לראות החיוב בארצות המזרח – כי אפילו חסידי הקומאינפורם שלנו אינם יכולים להגיע אליהן כרצונם אבל אין ספק שיש חיוב רב גם במזרח, ומאמצי הבניין וההשכלה שנעשים בברית־המועצות מעוררים כבוד, אם כי אין אנו חייבים להאמין לאגדה שבברית־המועצות יש ממשלת פועלים ואכרים. כל מי שיש לו מעט השכלה רוסית, וכל מי שקרא ספרי־היסוד של מנהיגי המפלגה השולטת ברוסיה יודע שבברית־המועצות וכן גם בדמוקראטיות העממיות שולטת דיקטאטורה קומוניסטית, השוללת ומונעת ברצון־ברזל כל התערבות חפשית של הפועלים והאכרים בממשלה. אמנם הסוציולוג הבריטי סידני ווב, הידוע אצלנו יותר בשם לורד פאספילד, כותב בספרו האחרון על הסובייטים, שברוסיה אין לקומוניסטים כל חלק ונחלה בשלטון, והמפלגה הבולשביסטית אינה אלא מעין אורדן מוסרי המשמש דוגמה לעם.

אבל מאין בא לסידני ווב אבסורד זה שלקומוניסטים אין חלק בשלטון הסובייטים? ווב לא יכול היה להסתכל בחיים ובהווי הרוסי, הוא אינו יודע אפילו הלשון הרוסית, והוא כתב מה שכתב על יסוד תעודות רשמיות אשר הוגשו לו על־ידי השלטונות. ואמנם אין שום חוק ברוסיה ואין שום סעיף בקונסטיטוציה המפורסמת של סטאלין, שלקומוניסטים יש השלטון ברוסיה, אבל ברוסיה אין אף ילד שאינו יודע שבידי ראשי המפלגה הבולשביסטית נמצא מלוא השלטון האבסולוטי. שלטון זה נמצא בידי קבוצה, שאיני יודע גדלה: אם היא של אלפים, של מאות, של עשרות או של יחידים. ואם קוראים לשלטון זה “ממשלת פועלים ואכרים” – הרי המלים “פועלים” ו“אכרים” מתרוקנות מתכנן. אם ילד רוכב על מקל וקורא למקל סוס – אין המקל נהפך על־ידי כך לסוס. דיקטאטורה של מעטים נשארת דיקטאטורה – גם אם מכתירים אותה בשם “דמוקראטיה עממית”. ואילו היתה מק"י בארצנו תופסת השלטון בכוח צבא זר – לא היתה נהפכת על־ידי כך לממשלת הפועלים והאכרים בישראל; כי אין מפלגה שהפועלים והאכרים בישראל מתנגדים לה כל כך כלמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אנו מעריכים החיוב שישנו בברית־המועצות, למרות ידיעתנו שאין בה ממשלת פועלים ואכרים; אנו מוקירים כל הטוב שיש בה, אם כי אנו יודעים שבברית־המועצות לא מתגשם הסוציאליזם, ולפי הכרתנו העמוקה, אינו יכול כלל להתגשם במשטר ממין זה. אין אני חייב להגדיר מהותו של המשטר הסובייטי; הוא בלי ספק שונה מכל המשטרים שידענו עד כה – אבל הוא רחוק מסוציאליזם כרחוק מזרח ממערב, ויש יסוד מספיק להניח שמצב הפועל והאכר בכמה מארצות המערב עולה לאין ערוך על מצב הפועל והאיכר בברית־המועצות. איש לא ישלול מברית־המועצות כשרון התעמולה. אמנות זו – ולא זו בלבד – ודאי שאפשר ללמוד מהרוסים. ואילו היה מצב הפועל בברית־המועצות טוב ממצב הפועל בארצות־הברית ודאי שהיו שולחים משלחות של מאות ואלפי פועלים רוסים לארצות־הברית לראות במצוקה, בעוני, בעבדות ובשעבוד של הפועל האמריקני והיו מזמינים משלחות של מאות ואלפי פועלים אמריקנים לבקר בברית־המועצות, לראות ההישגים של הפועל הרוסי בהזנה, בתלבושת, בהשכלה, בתנאי־העבודה, בהשפעה על השלטון, בכוח האיגוד המקצועי, ביתרונות הסוציאליים וכדומה. אולם ברית־המועצות היא סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ויש בלי־ספק טעם מספיק לכך.

אין זאת אומרת שלא נעשו על־ידי המשטר הסובייטי דברים גדולים. הוא השיג בשטח הפוליטי מה שלא השיג המשטר הצארי. ארצות שהפסידו הרומאנובים חזרו ונכבשו על־ידי הבולשביקים, וארצות שהצארים לא כבשו מעולם– הן עכשיו ברשות מוסקבה. ואני מבין שכל איש רוסי גאה על כיבושים לאומיים אלה, ביחוד עכשיו, כשהשלטון הסובייטי מטפח בכל האמצעים שבידיו הרגשת הגאווה הלאומית הרוסית.

ויש לא מעט פגימות באמריקה ובאנגליה. עליהן יותר קל לדבר, כי רבים מהנוכחים כאן היו בעצמם באמריקה ובאנגליה. אפילו חבר־הכנסת בן־אהרן שלח את חבריו ללמוד ולהשתלם ללונדון ולא למוסקבה. ואין אני צריך לספר על הליקויים והמומים שבחיים האמריקניים. והאחרונים לכסות ולהעלים ליקויים אלה הם האמריקנים עצמם. אמריקה היא – ספר פתוח. וכל הרוצה יכול לקרוא בו כאוות נפשו. וראוי ספר זה שיעיינו בו – כי יש בו ענין רב.

אמריקה מהווה תופעה כבירה וחדשה בתולדות האנושות; ואנו היהודים החוזרים לארץ מכל קצווי תבל לבנות השממה ולמזג הגלויות הגאולות – נדע אולי להעריך תופעה זו כראוי לה, כי באמריקה נעשה במשך מאות שנים אחדות בממדים ענקיים מה שאנו עושים עכשיו בארץ.

אמריקה שימשה במשך עשרות שנים מקלט חפשי לעשרות מיליונים פליטים מדוכאים ונרדפים מכל קצות תבל, וביחוד מארצות אירופה; באמריקה ראינו במשך עשרות בשנים מפעל כביר של העפלה חלוצית וכיבוש השממה שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית. ועולם חדש זה שקלט עשרות מיליונים של שוחרי חרות ודרור – נגוע במכת העבדים, שהמתישבים הראשונים הביאו מארצות אפריקה, עד שפרצה מלחמת־אזרחים איומה, שנמשכה למעלה מארבע שנים ושלא נודעה כמותה בשום מדינה מודרנית, לבער הנגע ולשחרור העבדים. – בני שבטים, עמים וגזעים מארצות שונות נתמזגו בארץ חדשה זו לאומה חדשה, ועדיין תהליך המיזוג טרם נגמר, אבל כוח רב ואדיר, כאשר לא היה בשום ארץ אחרת, כוח יוזם ויוצר, קם בעולם החדש.

עולם חדש זה היה בודד במועדיו הרבה שנים. שני אוקיינוסים שמרו על שלמותה, בטחונה ושלומה של מדינה מתרחבת זו, שהשתרעה לרוחב קונטיננט שלם. למעלה ממאה שנה שמרה אמריקה על הצוואה של אחד מראשוני מייסדיה, ג’ורג' וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות־חוץ. אולם בשתי מלחמות העולם יצאה אמריקה, אחרי התלבטויות פנימיות, מבדידותה, ומילאה תפקיד מכריע בסכסוך העולמי. במקרה נזדמנתי לארצות־הברית בשתי מלחמות אלה והייתי עד ראיה ללבטים ולהכרעה ההיסטורית. אמריקה לא ביקשה לעצמה כל יתרון במלחמת־העולם הראשונה – והכריעה הכף לטובת הברית האנטיגרמנית. תפקיד לא פחות חשוב מילאה אמריקה במלחמת־העולם השניה.

שמענו פה בצדק על חלקו הרב של הצבא הסובייטי במלחמה זו. אולם הסובייטים לא היו בודדים במערכה – ועצומה העזרה שהגישה אמריקה לצבא הסובייטי בציוד, בנשק, במזון. אמריקה לא הסתפקה בעזרה חמרית לצבאות אחרים – גויס צבא אמריקני אדיר שנלחם גם באירופה ובאפריקה נגד היטלר, וגם במזרח הרחוק נגד היפאנים. ובנצחון על היטלר ובני־בריתו יש לאמריקה חלק אדיר אם לא מכריע. ואין לשכוח גם חלקה הנהדר של אנגליה. בריטניה לא היתה במלחמת־העולם השניה המעצמה האדירה כאשר היתה במאה התשע־עשרה, ובראשית המלחמה היתה כמעט ללא נשק וללא צבא, ובכל זאת עמדה זמן לא־קצר יחידה נגד היטלר, בשעה שהיטלר היה עדיין בן־בריתו של סטאלין.

לפני כמה חדשים ביקרתי באמריקה. שהיתי בה כארבעה שבועות. אמנם עיקר ביקורי היה בענינים יהודיים, אבל כיהודי אני קודם־כל בן־אדם. בן עם אחר יכול אולי להצטמצם אך ורק בעניני עמו; יהודי נאמן אינו יכול כך, כי יהודי חייב להיות מעורב בכל עניני האנושות. כך גזרה ההיסטוריה היהודית, המסורת היהודית; כך גוזר מצבו של העם היהודי באומות, וכך גוזרת מדינת ישראל בגלל מעמדה הגיאוגרפי וההיסטורי, ובגלל יעודה בקיבוץ גלויות. ובהיותי באמריקה, הסתכלתי ברחשי האומה הגדולה הזאת, שוחחתי עם נשיא ארצות הברית ויועציו הראשיים, האזרחיים והצבאיים, עם מנהיגי הפועלים ואילי התעשיה, עם גדולי העתונאים וראשי הסנאט והקונגרס, עם מושלי מדינות וראשי עיריות. ונדמה לי שבהכרת אומה זו מתחולל עכשיו משהו הנושא אתו תקווה רבה לאנושות. על אף כל הפגימות והקלקלות שעדיין קיימות בארץ גדולה זו, אמריקה זו, הפטורה מהרבה תקלות וצרות שמררו חייה של אירופה, מאחר שלא היו לה כמעט מלחמות וסכסוכי גבולות, ויכלה להתפשט בדרך־כלל בשלום ובשקט מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס הפאציפי, והקב"ה זימן לה שפע של אוצרות טבעיים ושוק פנימי עצום וכוח־ייצור אדיר שאין דומה לו בעולם, והיא מסוגלת לספק כמעט כל צרכיה בכוח עצמה, והעלתה רמת־חייה לשלב הגבוה ביותר בעולם, – אמריקה זו מתחילה להכיר יותר ויותר שהרווחה והבטחון שבהם נתברכה לא יעמדו לה לעד, אם שאר חלקי העולם יחיו בעוני, בדחקות ובפחד. אין זו עדיין הכרה כללית של העם, אבל כל אותם האישים רבי־ההשפעה שנפגשתי אתם – אנשי המדינה, אנשי התעשיה, אנשי העבודה ואנשי הרוח – חדורים הכרה זו, והאישים האחראים בארץ ברוכה זו מכירים יתר ויותר, שארצות־הברית חייבות להפריש חלק מעשרן, מהכנסותיהן, מכוח הייצור שלהן, למען העלות רווחתן של הארצות המדולדלות ולמען הפחית הפחד שבו שרויות האומות הקטנות והגדולות שלא זכו לכוח ולעושר של ארצות־הברית. אמריקה תורמת זה שנים אחדות סכומים עצומים למדינות אחרות לבצר כלכלתן ולחזק בטחונן. אמריקה היתה מוכנה לעשות זאת לכל הארצות הזקוקות לכך, ובכל זאת נמצאו כמה ארצות אשר מסיבות שונות – שלא אעמוד עליהן פה – סירבו להיעזר. אבל ארצות רבות בכל חלקי העולם ניהנו מעזרה זו, – ואין זו גמילות־חסדים, כי טובי האמריקנים מכירים שבטחונן ורווחתן של ארצות־הברית עומדים בסכנה, אם לא יגדל בטחונם ולא תעלה רווחתם של העמים האחרים.

והעזרה ניתנת בקנה־מידה עצום, עולמי, וכבר נשתנה המצב בהרבה ארצות, ובטחונן העצמי של כמה אומות כבר נתגבר ונתחזק.

עמדתי בקווים כוללים על תרומת אמריקה לעולם כולו, כי כל דבר אנושי לא זר לנו, אבל ודאי שאיש מאתנו לא יתעלם מהעובדה רבת־המשמעות לגבינו, שבארץ גדולה וחפשית זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול והחפשי ביותר שיש לעמנו בדורותינו.

מדינת־ישראל העניקה לקיבוץ זה ברכה שלא תסולא בפז: הרמת קרנו וכבודו, בעיני עצמו ובעיני שכניו. אבל גם קיבוץ זה תרם ויתרום מלוא חפניו לבנין המדינה, להקמתה, לבטחונה ולפיתוחה. מה שיהדות אמריקה מסוגלת לתרום למדינת ישראל – לא יעשה שום כוח אחר מחוץ למדינה.

יהדות אמריקה רואה את עצמה כחלק נאמן של העולם החדש והגדול הזה – בהישארה קשורה לעם ישראל. וליהדות אמריקה עוד נתכנו עלילות בבנין המדינה ובקיבוץ הגלויות. מי שגורס קיבוץ גלויות ואינו גורס עזרת יהודי אמריקה, נושא לשוא שם קיבוץ הגלויות, ורק בהיות אמריקה כאשר היא – ארץ חפשית, דמוקראטית, פתוחה, מסוגלת יהדותה לתרום תרומתה הגדולה לפיתוח המדינה וביצורה.

איני סבור שיהודי ארצות־הברית הם יהודים יותר טובים מיהודי ברית־המועצות. ואם היהדות האמריקנית עושה מה שלא עושה היהדות הרוסית, אין זאת אלא באשר הם חיים בתנאים המאפשרים השתתפותם בבנין המדינה. טול מהעם האמריקני את חירותו – וגם יהדות אמריקה תשותק. רק בתוך סביבה חפשית תיתכן חירות יהודית.

מפעלנו זקוק לאהדה ולעזרה בינלאומית לאורך ימים, כי הוא בא לתקן מעוּות בינלאומי; ואהדה ועזרה זו אפשר להשיג מממשלה – רק לאחר שאנו מצליחים לרכוש לנו לבו של העם. ולא הממשלה האמריקנית – אלא העם האמריקני הוא שהכריז ראשונה על תמיכתו במפעלנו. זה היה בשנת 1922, כשנבחרי העם האמריקני הצהירו בקונגרס פה־אחד על אהדתם לבית הלאומי העברי. ועוד כמה שנים לפני כן הכריז הקונגרס האמריקני על מחאתו נגד הפליות שהמשטר הצארי ברוסיה הטיל על היהודים. עזרת הממשלה האמריקנית לישראל היא פרי האהדה של העם האמריקני, ורק אם נדע לקיים יחסי ידידות ואֵמון בינינו ובין העם האמריקני נוכל לבטוח, פחות או יותר, בעזרת הממשלה האמריקנית.

אבל עלי להזהיר מאשליות: אם כי זכינו בשנים האחרונות להישגים גדולים בנידון זה, גם הישגים מדיניים וגם הישגים חמריים – אל נתימר לשוא שאמריקה הזדהתה או תזדהה בעתיד עם מדינת־ישראל. אין מדינה המזדהה עם מדינה אחרת, כי אין זהות אינטרסים בין מדינות שונות, ובוודאי אין זהות אינטרסים בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה ודלה בפינה מרוחקת במזרח התיכון. וכשם שאמריקה אינה מזדהה אתנו, אין אנחנו מזדהים עם אמריקה. אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחורינו בכל מה שנעשה ובכל מה שנרצה. יש לארצות־הברית שיקולים משלה, ויש שהם שונים מהשיקולים שלנו, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה. ויש לנו השיקולים שלנו. הם לא מוכרחים לסתור שיקולי אמריקה, אבל אינם מוכרחים דווקא להזדהות אתם.

ואם כי אין זהות, ולדעתי לא תיתכן זהות – יש שותפות רחבה ומתרחבת, שותפות של זיקה לחירות האדם ולמשטר חפשי, דמוקראטי, להגדרה עצמית של העם, לשלטון העם מתוך בחירה חפשית, מתוך חירות מחשבה ודיבור וּויכוח. מדינת־ישראל והאומה היהודית לא יכּוֹנו בלי משטר של חירות ודמוקראטיה. כל משטר טוטאליטרי הוא סם־מוות בשבילנו, מוות גופנו – או רוחני.

אנו רוצים בשותפות של חירות עם כל העמים, ובכמה מדינות זה לא ניתן לנו, באשר משטרן שונה. נקיים אתן קשרים במידה שזה ניתן, כי המשטר הפנימי הוא ענינה של כל מדינה, ואין לנו רשות לבדוק בציציות של אחרים. אולם אין צמצום הקשרים עם מדינות מסוימות, בגלל משטרן הפנימי, יכול למנוע מאתנו הרחבת הקשרים והגברת השותפות עם כל אותן הארצות, שבהן שותפות זו נתונה או אפשרית. ואנו רואים בקיום החירות והדמוקראטיה בארצות החפשיות נכס אנושי ויהודי גדול, שאין לשער ערכו. ואנו מוכנים להגן על חירותנו אנו בכל האמצעים אשר בידינו.

לא התפלאתי לשמוע כאן אתמול ההסברה של אנשי מק“י על ההפגנה שערכו לכבוד נחאס פחה והמלך פארוק.¹ אותה מפלגה הפגינה בשעתה לכבוד המופתי, ושיתפה פעולה אתו, כשהוא ערך מלחמת־השמד על הישוב היהודי בימי המאנדט. הם נימקו אז שותפותם עם המופתי באותם הנימוקים שבהם מנמקים עכשיו שותפותם עם המלך פארוק. ואין אנו מתפלאים עוד על ש”פאטריוטים" אלה, המכריזים השכם והערב על דבקותם בעצמאות ישראל, נותנים יד לאויבינו. וכשם שאין אנו מתפלאים, כך אין אנו גם מודאגים ביותר מדיבוריהם והפגנותיהם.

אולם פניית אמריקה ואנגליה למצרים² מעוררת בנו דאגה וחרדה רבה וגם תמיהה. האמנם סבורות אמריקה ואנגליה שמצרים תילחם להגנת החירות והדמוקראטיה בעולם, כשאין חירות ודמוקראטיה קיימת בתוכה היא? כלום לא הספיקו ללמוד מן הנסיון של שתי מלחמות־עולם? לא הצבא המצרי הציל את מצרים מכיבושו של רומל, אלא הצבא הבריטי האבסטראלי, הניו־זילאנדי, ההודי והיחידות היהודיות שנלחמו בצבא הבריטי. אם ממשלת מצרים תשתמש פעם בנשק שאמריקה ואנגליה עומדות להעניק לה – היא תשתמש בו נגד מדינת־ישראל. וזאת אשר אמרנו לאמריקנים ולאנגלים.

ועוד דבר אחד עלינו להסביר למדינות המתעניינות בשלומו וברווחתו של המזרח התיכון. מדינת־ישראל היא מבחינה גיאוגרפית חלק של המזרח התיכון, אבל מבחינה מוסרית־תרבותית היא יחידה במינה בחלק זה של העולם, שונה בתכלית מכל שכנותיה, וכל מי שלא יכיר בייחוד זה ויפנה למדינת־ישראל כאשר הוא פונה לאחת המדינות במזרח התיכון, יחטיא המטרה לחלוטין. מדינת־ישראל הוקמה ונבנית על־ידי אומה תרבותית בעלת מסורת מוסרית גדולה וצמודה לחזון אחרית־הימים, חזון גאולה יהודית ואנושית. אין זו מדינה של כנופיות ומשפחות שליטים הסוחרים במשרות; זוהי מדינה של חלוצי־עם ונאמני־יעוד, החיים ומתים למען משאתם ההיסטורית והגשמת חזונם. מדינה זו אינה עומדת למכירה או לשכירה; כל ההון שבעולם לא יספיק לקנותה. ואם כי היא דלה בחומר, מיצערה בשטח ומעטה באוכלוסין – אין שום כוח בעולם יכול להפוך אותה למדינת־חסות, וממשלתה – לממשלת־בובה. ואם כי מדינת־ישראל מכירה במקומה הצנוע בעולם החומר והכוח והמספרים, היא עשויה להקשיב רק לאלה אשר ידברו אליה כשווים לשווים. לא צחצוח חרבות, לא צלצול הזהב ולא חזון־בדים של גואלי־השקר יעבירו אותה על דעתה ועל אמונתה. רק אלה ימצאו אוזן קשבת במדינת־ישראל, אשר יכירו בייחודה ובטבעה המוסרי, ויפנו אליה בשם שותפות של צרכים וערכים.

על מדינת־ישראל המיצערה להתרחק מכל אבק של רהב וגאוותנות. אין דבר נלעג מהתרברבות של רש. לא רק אדם, אלא גם מדינה צריכה לדעת, סוד הצנע־לכת. אבל אין לנו כל יסוד להתבטל מפני אחרים. אין אנו משוללי ערך כל עיקר. אין אנו אפילו נטולי כוח. בחלק זה של העולם כוחנו לא כל־כך קטן, ובארץ זו כוחנו מכריע, אם כי אסור לנו להפריז במידתו. בעולם יש רבים, גדולים וחזקים מאתנו לאין שיעור, אפס מהבחינה המוסרית והתרבותית אין אנו מכירים בעליונותם עלינו, והגישה המוסרית־התרבותית מכרעת בעינינו. וכל אלה הרוצים בקרבתנו ובשותפותנו, צריכים לראותנו ולקבל אותנו כאשר הננו, כי כאלה אנחנו.

שום כוח חיצוני, ויהא התקיף והחזק והעשיר ביותר, לא יקבע צרכינו וערכינו. רק צרכי ישראל וערכי ישראל יַתנו ויגדירו מדיניות־החוץ שלנו וקשרינו ויחסינו עם אומות העולם. ברצוננו להדק קשרי ידידות עם כל העמים ללא יוצא מן הכלל, במידה שהעמים השונים רוצים ומוכשרים להם, ואם בכמה ארצות הדלת סגורה, ובארצות אחרות נפתח רק סדק צר – נזדיין בסבלנות. אולם נקדם בברכה שותפות המיוסדת על אמון וכבוד הדדי, עם כל אותן הארצות הרוצות בקרבתנו.

היו לנו כיבושים והישגים חשובים בשדה מדיניות־החוץ – ואף־על־פי־כך עלינו להתרחק מאשליות. דרכנו הבינלאומית לא תהיה סוגה בשושנים, וגם ביחסים עם הארצות הקרובות לנו ביותר צפויים לנו קשיים לא־מעטים. גם בארצות אלו יש כוחות עוינים לנו, אם מטעמים חמריים, פוליטיים או רוחניים. בארצות בלתי טוטאליטריות מתרוצצות מגמות ונטיות מתנגדות (גם בארצות הטוטאליטריות הן קיימות, אלא שאינן מופיעות בגלוי מחשש עינא־בישא) – ולא אחת תנחיל לנו מדיניות־החוץ אכזבה מרה, כי יש חולשה לפייס מי שצריך ומי שלא צריך לפייס; ונדרש מאתנו מאמץ שקול, מחושב, רואה־הנולד וגם הבנת הזולת. עלינו להעריך ולהכיר גם צרכי הזולת וגם ערכי הזולת, והם לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה משלנו. אבל כל עוד יש מדינות הפתוחות להסברה חפשית, לוויכוח ולדעה, גם אם אינה מקובלת עדיין על דעת השלטון, יש סיכוי וגם בטחון שדברנו ישָמע בזמן מן הזמנים, באשר הוא צודק וישר, ואין בו משום פגיעה במישהו. אך אין לשכוח שהעולם אינו מתנהג עדיין לפי עקרונות הצדק המוחלט – ופעולתנו המדינית תיתקל בלא מעט מכשולים ופגעים.

לבסוף מלים אחדות על שלום יהודי־ערבי, אשר משום־מה עורר את לעגו של מנהיג הציונים הכלליים, חבר־הכנסת ברנשטיין. את דברי שר־החוץ על השלום עם הערבים כינה מר ברנשטיין בלגלוג בשם “ספרות”. עלי להגיד לו ולכל חברי־הכנסת: אין זו “ספרות”. אנו מכירים המציאות הקיימת ואין לנו כל אשליה; אין אנו סבורים שהיום או מחר יקום שלום של קיימא בינינו לבין הערבים, אבל אין אנו מוגבלים בהוֹוה החולף. עם ישראל יש לו נסיון היסטורי רב, שכמוהו יש רק לעמים מעטים בעולם. עברנו על פני במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה בכל ארצות תבל, וראינו הרבה תמורות וחליפות, ופחות מכל עם אחר נאה לנו לעשות חשבון הרגע בלבד. לא כל הקיים עלול להתמיד, ואין אנו מחויבים להיכנע למציאות־השעה הפגומה. הדברים עשויים להשתנות – ועלינו לדאוג לנולד.

אם מדינות־ערב אינן משלימות עדיין עם קיומה של ישראל– אין אנו מצדנו חייבים להשלים עם המצב הנוכחי במזרח התיכון. לא לעולם קפאון. יש מגמות־יסוד בהיסטוריה, שבמאוחר או במוקדם יגלו כוחן ויפעלו. איני מאמין ולא האמנתי גם מקודם שעל־ידי שכנוע אידיאולוגי תקום הבנה יהודית־ערבית. איני סומך גם על אנשי חבר־הכנסת תופיק טובי. לא האמנתי באנשים אלה בעבר ולא אאמין בהם בעתיד. אבל אני מאמין ובטוח, שאם יתקיימו שני תנאים, יהיה סיכוי ממשי לא רק לשלום פורמאלי, אלא לקואופרציה מתמדת ונאמנה בין העם היהודי לבין שכניו הערבים.

התנאי הראשון הוא: בצרונה של מדינת־ישראל, בצרון מדיני וכלכלי, אשר יעקור מלב אויביה כל סיכוי שמדינה זו תיפול תחת כובד־המעמסה הרובץ עליה, ואשר ירחיק ויסלק סלעי־המחלוקת העומדים בינה לבין שכניה, ושעל טיבם לא אעמוד הפעם.

התנאי השני: ליבראליזציה ודמוקראטיזציה של מדינות־ערב. גם דבר זה יבוא במוקדם או במאוחר. ולשני העמים השמיים, לעם העברי ולעם הערבי, יש יעוד משותף בחלק זה של העולם. אנו לא נזוז מכאן, וגם הערבים לא יחליפו מקומם. ההיסטוריה הטילה עלינו לחיות בשכנות קרובה. זוהי לא רק שכנות גיאוגראפית – אם כי גם זו קובעת הרבה. בינינו ובין הערבים יש שיתוף רב בתרבות, בלשון ובהיסטוריה. אין דבר זה אולי קובע כשהוא לבדו, אבל יחד עם מניעים אחרים – זהו גורם חשוב ורב־ערך. שיתוף פעולה בין העם העברי בארצו ובין עמי־ערב העצמאיים הוא הכרח היסטורי, והוא יקום. שיתוף פעולה זה יתכן אך ורק על יסוד של שוויון וכבוד הדדי ועזרת־גומלין. שיתוף היהודים והערבים יהפוך את המזרח התיכון לאחד המרכזים התרבותיים הגדולים בעולם, כאשר היה לפנים. ורק שיתוף יהודי־ערבי עשוי לעשות זאת. שום מעצמה זרה, לא מזרחית ולא מערבית, לא תצליח לעשות מה שיעשו היהודים והערבים מתוך שיתוף פעולה ועזרה הדדית. לכל אחד משני העמים האלה יש משהו לתת לחברו מבלי לגרוע כלום מעצמו, להיפך, זו תהיה הפריה הדדית שתהיה לברכה לשניהם.

דבר זה אולי לא יקום מחר או מחרתיים, אבל אסור לנו להתעלם מיעודים היסטוריים, גם אם הם נראים עכשיו רחוקים וכאילו בלתי־ממשיים. ושלום יהודי־ערבי, שלום אמת, שלום מתוך ולשם שותפות היסטורית בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי, הוא מיעודיה המרכזיים של מדינת־ישראל.

צרכי השעה שלנו הם חמורים וקשים ודחופים ודורשים מאמצי־לא־אנוש, ואף־על־פי־כך אין אנו בני־חורין מהתעלם מצרכי הדור ומסיכויי העתיד, הקרוב והרחוק. החזון הקים מדינת־ישראל, אולם מדינת־ישראל טרם ביצעה חזונה, ואמונה בחזון ותכונה מתמדת לקראת ביצועו הן תנאי לקיומה של המדינה. עלינו לשאת עינינו מעבר למציאות החולפת. יחס האיבה של מדינות ערב לישראל בשעה זו – אסור לנו להתעלם ממנו, ועלינו לראותו בכל חומרתו וסכנותיו ולהסיק ממנו כל המסקנות המעשיות, אבל אין הוא מגביל אופקי־הראיה שלנו. אנו נושאים נפשנו לברית יהודית־ערבית, ואנו רואים אפשרותה, היתכנותה והכרחיותה ההיסטורית בעתיד, ועלינו לחנך העם והנוער לקראת עתיד זה. עלינו לחנך העם והנוער לשתיים –עם כל הסתירה המדומה שבין שתיהן: לכוננות יעילה בקרב ולנכונות נפשית ומדינית לשיתוף פעולה וברית אמת בין שני העמים השמיים, שההיסטוריה גזרה עליהם לחיות יחד בארצות התנ"ך, שקוראים להן היום המזרח התיכון.

י“ז בשבט תשי”ב – 13 בפברואר 1952

בישיבה הנ"ה של הכנסת השניה

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה!

אומר מיד: איני מתכונן הפעם לבשר ישועות ונחמות קלות ומהירות, אף לא להפתיע אתכם בחידושים וגילויים שלא ידעתם, גם אינני בא להציע תיקונים מהפכניים; לא באשר לא יתכנו ישועות ומהפכות וחידושים – להיפך, כל אלה הולכים ומתרחשים לעינינו, לפחות לעיני כל מי שיש לו עיניים לראות, זה כארבע שנים, ואינני יודע שום מקום אחר בעולם ושום זמן אחר בהיסטוריה, שבהם נתקבלו¹ חידושים ומהפכות וישועות והפתעות כה מרובים, בשטח ובזמן כה מצומצמים, כאשר קרה הדבר בשטח המיצער של מדינת ישראל ובזמן הקצר של קיומה.

גידול עצום ומהיר של האוכלוסין בתהליך המופלא של קיבוץ־גלויות, נוסף על הריבוי הטבעי; חיזוק ותגבורת כושר הבטחון של המדינה בכוח אדם, בשכלול האימון והאירגון, בריבוי הזיון והציוד, בהפעמת הרוח החלוצית, בהעלאת ערכי הרוח והגבורה בצבא; קצב הפיתוח הבלתי רגיל; הרחבה רבתי של שטח החקלאות בהשקאה ובלא־השקאה; הקמת ישובים חדשים וביצור הישנים; גיוון ענפי משק וריבוי הנטיעות בכל פינות המדינה; הגדלת האינבנטר החי והדומם; גילוי מקורות מים חדשים במרחבי הנגב והפרחת השממה; מפעל כביר וקדחתני של בניה וסלילה בכל רחבי הארץ; שיכון רבבות עולים וותיקים; שכלול התחבורה; העשרת המדינה בכלי־רכב, מטוסים וספינות; הרחבה מתמדת של החרושת והמלאכה; יבוּא רב־ממדים של ציוד תעשייתי משוכלל וחדש; גילוי אוצרות־טבע חדשים וניצולם; הגדלה מהירה של ייצור כוח חשמלי; יבוּא שופע של מכונות ומכשירים לכל ענפי המשק; שיפור שירותי החינוך והבריאות; הנחלת הלשון להמוני עולים והכשרתם להתישבות, לעבודה, ומלאכה ולחיים ממלכתיים עצמאיים; הגדלה בלתי־פוסקת של ההכנסה הלאומית; ריבוי מתמיד של מספר המפרנסים בכל ענפי החקלאות, החרושת הבנין, התחבורה והשירותים; עליית הפקדונות בבנקים ובקופות האשראי; משיכת הון מחו"ל ממקורות יהודיים ובינלאומיים; הפעלת העם היהודי בתפוצות ושיתופם בבנין המדינה ובקליטת העליה בממדים ובדרכים אשר לא הסכּנו להם עד כה; פעילות ויצירה גדושה ומבורכת בשטח הספרות, האמנות והמדע, והופעה בלתי־רגילה של ספרים וכתבי־עת ההולמת עם גדול מאתנו פי כמה במספרו.

רק שלוש שנים תשעה חדשים – פחות יום אחד – עברו מאז קמה המדינה. מנינו אז 650 אלף נפש. כאשר התיצבה הממשלה הנבחרה הראשונה לפני הכנסת בתחילת מארס 1949, הציגה את הכפלת הישוב במשך ארבע שנים כמשיּמה המרכזית של המדינה והעם. והיו רבים שלא האמינו באפשרות הדבר. הדבר הזה נעשה במשך שלוש שנים. מאז יסוּד המדינה עד סוף דצמבר 1951 העלינו 684,275 עולים יהודים, והריבוי הטבעי אף הוא היה כ־100 אלף (97,208). זאת אומרת שבמשך שלוש שנים ושבעה חדשים גדל הישוב ב120%.

מאז תום הקרבות במלחמת השחרור עלה ונתחזק צבא־הגנה לישראל בארגונו, באימונו, בזיונו, בציודו, והגידול חל גם על חילות היבשה וגם על חיל האויר והים.

החידוש הנועז שנראה לרבים דמיוני ואוטופיסטי, לעשות את הצבא לבית־היוצר של נוער חלוצי לוחם, קם ויהי. אלפי נערים ונערות, בני הארץ והעולים, קיבלו בצבא הכשרה חקלאית. חיל נח"ל הוכיח יכולתו החינוכית וערכו החלוצי, ונעשה לכוח הראשי בהפרחת השממה ובישובי־הספָר המסוכּנים.

כבר הוקמו על־ידי נח“ל, שנוסד לפי חוק שירות־הבטחון רק לפני כשנתיים, 15 ישובים, לרוב ישובי־ספר בדרום המערבי ובצפון המזרחי. ישובים אלה מהווים שלשלת בטחון של פלדה אנושית בגבולות התורפה. הולכים ומוקמים ישובים ראשונים של נח”ל בערבה ובקצות הנגב, בקרבת אילת ועל חוף ים־המלח. בעקבות נח“ל הולך גדנ”ע, – גדודי הנוער המתחנכים על־ידי הצבא. חוות גדנ“ע בבאר־אורה, במרחק 20 ק”מ צפונה מאילת, היא אחת האגדות המופלאות ביותר שהתגשמו בחיים. צבא־הגנה לישראל בפעולתו החינוכית והאירגונית, במוסדות ההכשרה החקלאית של נח“ל וגדנ”ע ובאימונו הגופני, – הפך לגורם מרכזי במיזוג הגלויות, בהנחלת הלשון לדור הצעיר, בהבראת הנוער, ובהקניית ערכי החלוציות – אהבת המולדת, רוח הגבורה, וחברות אנושית – לרבבות עולים מכל קצווי הגולה.

בשבעים השנים של התישבותנו שקדמו למדינה הקימונו פחות מ־300 ישובים והגענו לעיבוד של חצי מליון דונם קרקע. בפחות מארבע שנים שלאחר יסוד המדינה הכפלנו מספר הישובים החקלאיים, ואנו מעבדים 3,900,000 דונם קרקע, מהם חצי מיליון דונם מעובד על־ידי תושבינו הערביים. מפעל חקלאי אדיר זה, אולי המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול ביתר של העם היהודי בדורנו, בוּצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, בבל, תורכיה, טוניס, מצרים, מזרח־אירופה, יחד עם חלוצים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה, דרום־אפריקה וארצות מערב אירופה.

בכל ימי שלטון המאנדט, למעלה מ־30 שנה, נוּטעו בארץ על־ידי הקרן הקימת לישראל וממשלת המנדט ופרטיים 12 מליון עצים על שטח של 60 אלף דונם בערך. בפחות מ־4 שנים של המדינה נוּטעו על־ידי הקרן הקיימת לישראל, הצבא, הממשלה ופרטיים 25 מליון עצים על שטח של 125 אלף דונם בערך.

בזמן הקמת המדינה היו בארץ כ־700 טרקטורים; מאז נוספו כ־4 אלפים. 220 אלף דונם שדות שלחין נוספו לנו. זאת אומרת שבפחות מ־4 שנים הוכפל שטח ההשקאה בארץ. שטח הירקות והמספוא עלה מ־104 אלף דונם עד קרוב ל340 אלף דונם.

הוקמו 75 אלף יחידות־שיכון קבועות לעולים ועוד 57 אלף יחידות ארעיות, בסך־הכל 132 אלף יחידות דיור שעלו 72 מיליון ל"י.

נסללו 550 ק“מ כבישים חדשים בגליל, בעמק החוף, בדרך לירושלים, בנגב, והכבישים הישנים באורך של למעלה מ־500 ק”מ הורחבו ושופצו. וישראל היא אחת הארצות המעטות המצטיינת בטיב כבישיה ודרכיה.

נמל חיפה קלט בשנת 1951 1,320,000 טונות יבוא במקום 236,000 טונות בשנת 1948, יותר מפי חמישה. שדה התעופה בלוד נהפך למרכז בינלאומי של התעופה. בשנת 1949 נחתו בשדה זה 1,700 מטוסים. מספרם הוכפל בשנת 1951 והגיע ל־3300. מספר הנוסעים במטוסים הישראליים עלה מ־2,500 בשנת 1949 עד 31,000 בשנת 1951. הצי המסחרי הישראלי שמנה בשנת 1948 4 אניות עם נפח של 120,000 6,000 ו־100 עובדים הגיע בסוף 1951 ל־34 אניות עם נפח של 120,000 טון ו־1,200 עובדים.

גדלו והתפתחו בקצב מהיר החרושת והמלאכה. מספר המפרנסים בחרושת ובמלאכה היה בסוף 1949 – 80,000, בסוף 1951 – 119,000. הוקמו והולכות ומוקמות תעשיות־יסוד המחזקות בטחונה של המדינה ומצעידות אותה לקראת עצמאות כלכלית. הוקמו ומוקמים בתי־חרושת למכוניות, לצמיגים, לצינורות, לזבלים, לרפואות, לפלאסטיקה, לחמרי־נפץ, למתכת, לעץ, לארג, לתרכיזים, לשוקולד, לזכוכית, לכלי־בית ועוד.

מיסוּד המדינה הובאו לארץ מכונות לתעשיה בשוֹוי של 26 מיליון ורבע ל"י. חלק גדול של בתי־חרושת שלנו אינם נופלים בציודם מבתי־החרושת המתוקנים בארצות־הברית. ב־28 החדשים הראשונים להקמת המדינה הוקמו 2250 מפעלי חרושת שהעסיקו 15,400 פועלים (מתכת, עץ, טקסטיל, מזון, הלבשה), מהם 26 העסיקו יותר מ־50 פועלים כל אחד, 5 – יותר ממאה פועלים כל אחד.

מאז הוקם מרכז ההשקעות במארס 1950 עד סוף 1951, זאת אומרת במשך 21 חודש, אושרו עוד 650 מפעלים חדשים, שהונם המושקע מגיע לסכום של 84,000,000 ל“י; 129 מפעלים מאושרים שהונם מגיע למעלה מ־20,000,000 ל”י כבר החלו בייצור, ועוד 67 מפעלים הושלם בנינם ויתחילו לייצר בקרוב.

מסוף 1948 ועד סוף 1951 גדלה ההכנסה הלאומית מ־150,000,000 ל“י עד 440,000,000 ל”י; מספר המפרנסים עלה מ־200,000 עד ל־510,000.

מחקרים שנעשו על־ידי כוחות המדע של המדינה, הצבאיים והציביליים, גילו שאין ארצנו כה ענייה ודלה כאשר חשבו רבים, גם מבין חוקרי הארץ הוותיקים. גילינו בערבות־הנגב אוצרות טבעיים, אשר אם ינוצלו במלואם הם ישנו גורל הארץ. והמחקר עדיין בראשיתו. נתגלו אוצרות עשירים של פוספאט והתחלנו בניצולם בתעשייה הפנימית, ויתכן שנוכל לפתח יצוא רב־ערך של נחושת, מנגן, קאולין, גפרית ועוד. יש בארץ עפרות ברזל, אך לא ברור עדיין כושר ניצולם הכלכלי. יש יסוד להניח, לפי דעת מומחים, מבני הארץ ובני חוץ־לארץ, שבתוך האדמה נמצאים אוצרות טבעיים אחרים עוד יותר חשובים.

אם כי לא בשנה אחת או בשנתיים נגיע לעצמאות כלכלית מלאה, ונוכל לאזן היבוא והיצוא שלנו, כשישובנו הולך וגדל, הרי אין כל ספק שאם נמשיך במפעל הפיתוח החקלאי והחרשתי, ונמצא האמצעים הדרושים לכך, בקצב ובממדים שפעלנו עד כה, נתקרב במספר שנים לחוף־מבטחים של כלכלה יציבה ואיתנה.

הגדולות והנצורות אשר התרחשו בשנים מעטות אלה לא הצטמצמו בריבוי האוכלוסין ובהרחבת המשק; קיבוץ הגלויות העמיד לפנינו בעיה חמורה ומסובכת של מיזוג הגלויות, ובשטח זה חוללו נפלאות האולפנים אשר נערכו לעולים, צבא־הגנה לישראל ובתי הספר היסודיים והבינוניים.

בשנת 1948/49 למדו בבתי־הספר היסודיים 86,857 תלמידים יהודיים, ו־6,766 תלמידים ערביים; השנה לומדים בבתי־הספר למעלה מ־180,000 תלמידים יהודיים ולמעלה מ־23,000 תלמידים ערביים. מספר התלמידים בבתי־הספר הבינוניים עלה מ־11,596 בשנת 1948 עד ל־16,017 בשנה זו; בבתי־הספר המקצועיים למדו 2155 תלמידים בשנת 1948, השנה לומדים 9539 תלמידים. התקציב לחינוך גדל מ־595,000 ל"י בשנת 1948/49 עד ל־8,280,115 בשנה זו.

למרות הצמצומים וההגבלות שהצנע הטיל עלינו גם בשטח התזונה, נפחתה במשך 3 שנים אלה תמותת התינוקות מ־51.7 לאלף בשנת 1949, ל־46.5 לאלף בשנת 1950 ועד ל־39 לאלף בשנת 1951. תקציב הבריאות אשר הגיע בשנת 1948/9 לפחות ממיליון ל“י הגיע השנה לסכום של 6,136,000 ל”י.

הדברים הגדולים והמופלאים המתרחשים בישראל מאז קמה המדינה אין למדוד ולשקול אך ורק במספר האנשים, במנין הישובים, בכמות ההון, המכונות, בתי־החרושת, ובתי־הספר. חשובה בלי ספק הכמות שביצירה גדולה זו, אולם חשובה לא פחות האיכות, שאין לבטא אותה במספר ובמידה; כאן מתחוללת תמורה עמוקה ויסודית בחיי ההמונים אשר לא תסולא בכל הון ולא תיערך בשום מידה כמותית; אנו עדים כאן לאחת המהפכות המבורכות והעמוקות ביותר בגורל עם ואדם; לא מהפכה של משטר ושלטון הנוגעת למעשה למעטים, אלא למהפכה עמוקה במהותו ובטבעו של האדם היהודי העולה ארצה.

התפקיד שהוטל על מדינה זו ועל דורנו הוא לפתח ולטפח האוצרות הגנוזים גם בחיק האדמה וגם בנפש העם. בתקופה קצרה זו של קיום המדינה נעשה “פיתוח” כפול כזה בקצב ובממדים שאין להם דוגמה, באשר ההיסטוריה היהודית הכתה על ראשינו ותבעה: חושו ועשו! והדבר נעשה ונעשה, אבל לא בלי מחיר יקר. נדרש מאתנו מאמץ מתוח, ממושך ומתמיד, מאמץ של עבודה ויצירה והצנע לכת. ואם לא נהיה מוכנים להגביר המאמץ, לא רק שהמשך הפעולה לא יתכן, אלא גם המעשה אשר עשינו עד כה עלול ליהרס ולהתמוטט.

במלחמת השחרור ידע כל איש בישראל – וכל איש בעם ישראל – מה הוא המאמץ הנדרש מאתנו. אולם אין כל הציבור משיג עכשיו דיוֹ שהמערכה שלנו היא משולשת – צבאית, מדינית וכלכלית, ואף אחת מהן לא נסתיימה לגמרי ולחלוטין, וכל אחת מהמערכות הללו דורשת מאמץ ממושך ומתמיד, והן במידה רבה שלובות וכרוכות זו בזו.

אין איש מאתנו יכול להגיד שמלחמת שחרורנו נסתיימה ב־7 בינואר 1949, כאשר נסתיימה לפי שעה. ועל המדינה מוטל עול כבד של בטחון, שאנו נושאים, אותו, פחות או יותר, ברצון ובהבנה.

ברור שהמערכה המדינית שלנו עודה בראשיתה: כמה בעיות חמורות וגורליות שלנו לא נחתכו עדיין בזירה הבינלאומית, ומי יודע כמה שנים עוד יוסיפו להטריד אותנו ולדרוש מאתנו קרבנות מתים.

אולם יש מערכה אחת שבה אנו עומדים כמעט בראשיתה – וזו היא המערכה הכלכלית. מערכה זו היא הממושכת והקשה ביותר; אם המערכה המדינית מתנהלת בעיקר על־ידי נבחרים ונציגים – בכנסת, באו"ם, בבירות העולם, בעתונות, בדעת־הקהל – והמערכה הצבאית, נופל עוּלה וכבדה בעיקר על הנוער החלוצי הלוחם שלנו, הרי המערכה הכלכלית, כל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, – איש ואשה, זקן ונער, תושב עיר וכפר, כל מקצוע, כל סוג ומעמד – שותף לה יום יום בכל הליכות החיים, בטיב העבודה, במזוננו ובמלבושנו, בהנהלת משקנו הפרטי והכללי, בחוש החסכון, במניעת הבזבוז, ביחסינו איש לחברו וביחס כולנו למדינה, בכושר מלאכתנו, ביושרה, ביעילותה, בתשלום המסים, ברישום האמיתי של הכנסות בעל־המקצוע, בחריצות עקרת־הבית, בדיוקנו בזמן ועוד אלפי דברים. אין כמעט אף תנועה ופעולה, הנעשות על־ידינו יום יום, שאינה קובעת את המערכה הכלכלית שלנו.

יש עוד הבדל עיקרי ומהותי בין המערכה הצבאית והמדינית לבין המערכה הכלכלית. שתי הראשונות נעשות כולן ובשלמותן ברשות הציבור, על דעתה ותחת השגחתה ופיקוחה של המדינה. המערכה הכלכלית במידה גדולה ואולי מכרעת היא בעיקרה וברובה ברשות היחיד. עם כל התערבותה של המדינה בעניני המשק – וכל מדינה מודרנית מתערבת יותר ויתר בחיי המשק, ואינה מסתפקת עוד כמו בעבר בתפקידי משטרה ומשפט וצבא – הרי התערבות זו היא מוגבלת וצריכה להיות מוגבלת עד כמה שאפשר, (המדובר הוא על מדינות דמוקראטיות כמדינת ישראל) ורק בשעות־חירום גדלה התערבות המדינה בחיי המשק והפרט, אבל גם אז היא מניחה שטח רחב לרשות היחיד.

כשהתיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת, והדבר היה זמן קצר אחרי תום הקרבות של מלחמת השחרור, הצהירה, כי “יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת הגדולות, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני – לתקופת “הקטנות”, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית וארגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, מלבד עמל מפרך, מתמיד ונאמן. – – אך כל מי שסבור ש”הקטנות" הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות־גורל מ“הגדולות” – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו, אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה, אלא שהוא ממושך ומכמה בחינות קשה יותר".

כבר אז הוצגה על־ידי הממשלה הראשונה השאלה: הנוכל לשאת את המעמסה המשולשת של בטחון, עליה גדולה ורמת־חיים הוגנת? והגענו לידי הכרח של צנע ולמידה ידועה של פיקוח וקיצוב. אלה עזרו לנו בלי־ספק לבצע במשך שלוש השנים שעברו מאז (פחות חודש אחד) מפעלי העליה והפיתוח רחבי־המידות, והגברת הבטחון אשר ציינתי בראשית דברי.

המציאות של שלוש השנים האחרונות הוכיחה, שהממשלה לא הגזימה אז בחומרת המבחן הכלכלי והארגוני. ואם כי אנו יכולים לציין כיבושים והישגים רבים וגדולים – עלינו לראות גם הכשלונות והתקלות, בחלקם מוכרחים שאין להימנע מהם, ובחלקם יש לזקוף אך ורק לחובתנו, גם לחובת הממשלה וגם לחובת הציבור.

מפעל העליה, הבטחון והפיתוח שביצענו עד כה דרש אמצעים כבירים וענקיים, ועוד ידרוש. הארץ נתעשרה בשלוש שנים אלה לא רק בכוח אדם – לדעתי העושר היציב והיקר ביותר על כל חולשותיו וליקוייו – אלא גם בציוד עשיר רב־ערך, בשדות ובבתי־חרושת, בכושר משקי, בנכסי חומר ורוח – בתים, משקים, בעלי־חיים, כלי־רכב, מכונות, מוסדות חינוך ובריאות וכיוצא באלה. רוב הנכסים האלה וכמו כן כמויות עצומות של חמרי־גלם ומזון הובאו מן החוץ, ועלו לנו, מאחרי תום המלחמה, כלומר מראשית 1949 ועד סוף 1951 (בלי חודש דצמבר, שאין לי מספרים עליו) – בסכום של 295,929,133 לירות, או ב־828,601,572 דולר.

תמורת זאת מכרנו לחוץ־לארץ בתקופת זמן זו פרי תוצרתנו בסכום המִצער של 37,437,493 לירות, או 104,824,980 דולר. ההפרש בין היבוא ליצוא הוא למעלה מ־258 מיליון לירות או 732 מיליון דולר, שנתכסה על־ידי מגביות, מילווֹת הענקות והכנסות־הון בצורות שונות. חלק גדול של עודף היבוא על היצוא הושקע בנכסי צאן־ברזל של המדינה, באמצעי־ייצור בחקלאות, בחרושת ובתחבורה, אשר הגדילו את כושרה היוצר של המדינה ויתנו פירותיהן בשנים הקרובות, כמה מהם – כבר השנה. בשלוש השנים האחרונות השקיעה הממשלה בפיתוח למעלה מ־186 מיליון ל"י, חלק ניכר של ההפרש בין היבוא והיצוא הושקע בסחורות תצרוכת, ואין אנו יכולים לאורך ימים לצרוך יותר מאשר אנו מייצרים, לקנות יותר מאשר אנו מוכרים.

זוהי רק אחת הבעיות שלנו, ולא הבעיה כולה. כי ראשית, אין להגיד עדיין שכל 700 אלף העולים כבר נקלטו בארץ ונעשו חי נושא את עצמו. שנית – העליה נמשכת, אם כי מטעמים אובייקטיביים נתמעטה, כאשר עמדתי על כך בכנסת לפני חדשיים. אך אם יחולו שינויים בארצות המזרח – יתכן שנעמוד שוב לפני עליה קאטאסטרופלית כזו של עליית בבל או ארצות אחרות ממין זה.

הממשלה ראתה צורך לגייס הון מן החוץ לסתום הפרץ הרחב שבין היבוא והיצוא, פרץ שהיה נעוץ בשלושה גורמים, שלא בנקל ולא במהרה נסלקם לגמרי:

א) צרכי הבטחון המרובים של מדינתנו הקטנה, אשר לא אעמוד עליהם עכשיו;

ב) הוצאות־היסוד הרבות לארגון המדינה ופיתוח הארץ, כי מדינה חדשה חייבת לעשות מעשי בראשית בזמן קצר, מה שבמדינות עתיקות נעשה והולך במשך הרבה דורות;

ג) וזה העיקר – קליטת מאות ואלפי עולים מחוסרי־אמצעים בזמן קצר ובממַדים שאין דומה להם בשום ארץ אחרת.

לא יכולנו לקבל העצות שניתנו לנו מצד אחד, להתפרנס אך ורק מהאמצעים הפנימיים על־ידי הפקעה והחרמה וכדומה, כי אין הבור מתמלא מחולייתו. הטרקטורים והמכונות וכלי־הרכב והעצים והברזל והחטים והסוכר וחמרי־הגלם והאניות והמטוסים והדלק והצינורות והמון דברים אחרים שהיינו צריכים להם להזנת התושבים הוותיקים והחדשים, לשיכונם, ליישובם, להעסקתם בעבודה פוריה, אין להשיג בארץ על־ידי שום החרמות והפקעות, אלא יש לרכוש בחוץ־לארץ בטבין ותקילין שאינם ברשותנו. לא יכולנו לקבל גם העצות הטובות שניתנו לנו מצד שני, להשליך יהבנו על הון פרטי מחוץ־לארץ, המצפה כאילו רק לשעת כושר ולמשטר נוח על מנת שישתפך ארצה בשפע תועפות. לא מצאנו בימינו אף ארץ אחת אשר הון זר זורם אליה בכמויות כאלה, אם כי בכמה מהארצות האלה שורר המשטר אשר יועצינו מן הסוג השני נושאים אליו נפשם.

ראינו משום כך צורך לגייס ולהפעיל עזרת העם היהודי מצד אחד ועזרת ידידים בינלאומיים מצד שני, ואם כי מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה לא־מעטה, והשגנו בדרך זו מאות מיליונים דולארים שעמדו לנו במידה רבה בדוחקנו, הרי הפרץ נשאר בעינו, גם לאחר שקיבלנו אמצעים נוספים מן החוץ; ומפרץ זה נובעת האינפלאציה עם כל תופעות הלווי שלה ועם כל הסכנות המוסריות והחמריות הכרוכות בה, הן למדינה, הן למפעל שלנו והן לציבור הרחב.

אין אדם צריך להיתפס לגוזמאות משחירות ומבהילות הנפוצות בשגגה או בזדון על־ידי חוגים שונים, שאין לי כל ענין לפרש בשמם – למען יראה כל חומר המצב שבו אנו נתונים בחזית הכלכלית; מאידך גיסא, אין אדם צריך להאמין בנסים למען יהיה סמוך ובטוח שיש ביכלתנו, אם נרצה בכך, להתגבר על הקושי, אם כי התגברות זו תדרוש מאמצים מתוחים וממושכים לא לשנה ולא לשנתיים. והמאמצים האלה ידָרשו לא רק מהשלטונות – מהממשלה, מהכנסת, מהמנגנון הממלכתי – אלא מכלל האזרחים: הפועלים, החקלאים, בעלי־המלאכה, בעלי־התעשיה, הסוחרים, עקרות־הבית, המקצועות החופשיים; מאמצי ייצור, עבודה, יעילות, חסכון, צנע.

המטרה שהצגנו לעצמנו בשטח המשקי והכספי: עצמאות כלכלית – אינה בשמים. היא באדמה שמתחת לרגלינו, והיא בתוכנו אנו: ברצוננו ובנאמנותנו לעצמנו וליעודנו.

עלינו קודם כל להבטיח מזוננו – מתוצרת אדמתנו. הרחבנו בצעדי ענק, בהשוואה למפעלנו החקלאי מלפני המדינה, הייצור החקלאי; אולם פנינו לא לעבר אלא לעתיד; אנו מוכרחים להעריך מעשינו לא במידת האתמול אלא במידת המחר. ובתקופה הקרובה עלינו להבטיח מתוצרתנו החקלאית מזון לפחות לשני מליון תושבים. מזון מתוצרת הארץ אינו הכרח כלכלי וכספי בלבד – באשר אין לנו הדיביזים לקנות מזון בחוץ – אלא צורך בטחוני ראשוני. אנו נתונים עדיין במצור, ואין כל בטחון שבקרוב יפסק ההסגר שהטילו עלינו שכנינו; ודרך הים, בשעה זו הדרך היחידה שיש לנו לעולם הרחב והידידותי, עלול להשתבש, ועצם קיומנו הפיסי יהא תלוי יום יום במזון שנצליח להוציא מאדמתנו.

המשיכה לעבודת האדמה של חלוצינו מלפני יותר משבעים שנה ועד היום הזה, היתה פרי חוש הסטורי עמוק, כי שום עצמאות לא תיתכן ולא תהיה בת־קימא אם אין קרקע תחת הרגליים, ואם אין הקרקע מספק את המצרך הראשוני לקיומו הביולוגי של העם – לחם חוקו.

הממשלה רואה חובה ראשונית לעצמה לעודד ולהמריץ הפיתוח החקלאי והתוצרת החקלאית, להפנות העולים לכפר ולהכשיר הדור הצעיר לעבודת האדמה; – ומשרד־החקלאות עושה כל הסידורים הדרושים להגדיל תוצרת החיטה והשיפון השנה מ־13 אלף טון בשנת תשי“א למעלה מ־35 אלף טון בשנה זו; גרעיני מספוא, שעורה, שיבולת־שועל, תירס ודורה – מ־33,700 טון בתשי”א ל־125,000 טון השנה; קטניות לגרעינים – מ־1,000 טון ל־10,000 טון; גרעיני שמן – מ־2,500 טון ל־10,000 טון; ירקות – מ־145,000 טון ל־255,000 טון; תפוחי־אדמה – מ־36,000 טון ל־53,000 טון. שטח ההשקאה יגדל ב־100,000 דונם. כל השטח המעובד יתרחב השנה בחצי מיליון דונם.

עד קום המדינה היו 18,000 יחידות משק בהתישבות העובדת והפרטית (מחוץ לפרדסנות). בראשית תשי"ב הגיע מספר היחידות היהודיות ל־41,000. בסקטור הערבי יש כ־15,000 יחידות. בשנה זו נעשים מאמצים להוסיף 5,000 יחידות־משק חדשות.

גם אם תכניות אלה יבוצעו השנה, נהיה רחוקים עדיין מאספקת מזון מלאה לישובנו מתוצרת הארץ. מפני זה החליטה בממשלה להעדיף יבוא של מצרכי־מזון חיוניים ומצרכים הדרושים לייצור מזון ולהרחבת החקלאות מישראל, זאת אומרת צינורות, זבלים, זרעונים, וכדומה, על כל יבוא אחר.

יש לנו יסוד להניח שבתוך שנתיים נייצר בארץ כל הזבלים החימיים הדרושים לחקלאותנו המתרחבת, ומטבע־חוץ שידָרש למלא מחסור הלחם ומצרכי מזון אחרים, שלא נייצר די צרכנו יתכסה ביצוא חקלאי שילך ויגדל, יצוא הדרים, בננות, יינות, מיצים, שימורי־ירקות וכדומה. גם גידול הטאבק שאנחנו מרחיבים, וגידול צמחי־סיבים, יחסכו לנו להבא הרבה מטבע־חוץ. לפני שנה נזרעו אלף דונם פשתה וסיבים. השנה נזרעו 5000 דונם, והולך ומוקם בית־חרושת נסיוני לעיבוד הפשתה. התחלנו בפעם הראשונה בגידול סלק־סוכר על שטח של 8000 דונם. מקווים שתוך שנתיים יוקם בית־חרושת לסוכר ונצטרך להגדיל את שטח הסלק ל־80 – 90 אלף דונם. לפי שעה נשתמש בסלק ליצירת כוהל. התחלנו לפני שנה במזרע טאבק וירג’יניה על שטח של 600 דונם. השנה יגדל השטח עד 2000 דונם, ויש סיכוי שנוכל לספק בקרוב כל הטאבק ממין וירג’יניה, ונחסוך סכומים ניכרים במטבע־חוץ.

האדמה אינה רק מקור מזון בלבד. בעצם, כל המצרכים שלנו מקורם מן האדמה.

תעשית הזכוכית שלנו השתמשה עד לפני זמן קצר בחול זכוכית שהובא מחוץ־לארץ ונרכש במטבע־חוץ. בערבות הנגב נתגלה חול־זכוכית מהמין המשובח ביותר, וכבר לפני שנה השתמשו ב־ 5000 טון חול שכרו באופן פרימיטיבי, מחוסר ציוד מתאים. התצרוכת תגיע השנה ל־20 אלף טון, ותכוסה במלואה מחול מקומי.

התחלנו גם בניצול קאולין, ובבאר־שבע הולך ונבנה בית־חרושת גדול לייצור כלים סניטריים אשר ישתמש בקאולין הנמצא בקרבת העיר.

כבר השנה יהיה לנו קימוץ במטבע־חוץ על חול זכוכית וקאולין בסכום של מיליון דולר.

האוצרות החשובים ביותר שנתגלו עד עכשיו בנגב הן מכרות הפוספאט הכוללות הרבה מאות מיליונים טונות. בית־החרושת לדשנים וחימיקאלים בחיפה כבר מקבל פוספאט מן הנגב, ויש יסוד להניח כי בשנה הבאה נוכל למכור לחוץ־לארץ כ־1/4 מיליון טון פוספאטים, וכמות זו תלך ותגדל משנה לשנה. הדבר תלוי בציוד מודרני שיש לרכוש אותו במטבע־חוץ.

אולם כבר השנה יחסוך לנו הפוספאט שלנו 2 מיליון דולר. לפי מחירי השוק העולמי תכניס לנו כל טונה פוספאט ליצוא 15 דולר בנמל ישראל. הובלת הפוספאטים באניות ישראליות תשמש מקור להכנסה נוספת.

גילינו גם מכרות של גפרית, נחושת, מאנגאן וברזל, – אך טרם הגענו לשלב של ניצול; אחדות מן המכרות האלה נותנות סיכויים מבוססים גם לניצול פנימי וגם לייצוא.

לא אעמוד כאן על תכניות הפיתוח ביתר ענפי המשק: התעשיה, התחבורה והבנין. במשך הוויכוח אולי ירחיבו הדיבור בענין זה חברי־הממשלה הממונים על כך. אעמוד רק על שלוש הבעיות המרכזיות המַתנות כל הפיתוח המשקי לענפיו וכל חיינו הכלכליים – ואולי לא הכלכליים בלבד – והן: ריסון האינפלאציה, הזרמת הון, הגברת התפוקה.

איני צריך להסביר עד כמה מחבלת האינפלאציה בטיב העבודה, ברמת התפוקה, בזרימת ההון.

אין אנו מתימרים שיש לנו תרופה ראדיקלית ומהירת־פעולה לעקור בזמן קצר רוע האינפלאציה משרשו. אבל החלטנו על שורה של אמצעים אשר אם יבוצעו בעקביות ובהתמדה וללא רתיעה, אנו מאמינים שיקהו עוקצה הממאיר של האינפלאציה וימעיטו תקלותיה החמורות ביותר.

החלטנו קודם־כל לאזן את התקציב, כולל גם הבטחון, ויהי מה; ולא עוד אלא שאנו רוצים לעשות מאמץ וליצור עודף של הכנסות על הוצאות לצרכי פיתוח. נצמצם כל ההוצאות שאין בהן צורך חיוני, נקצץ לפחות ב־1,000 פקידים בשירותי המדינה מבלי לפגוע בעובדי השירותים: מורים, רופאים, אחיות, שוטרים, פקחים וכו'. נאחוז באמצעים לייעל גביית מס־ההכנסה ויתר המסים. נאחז קודם־כל באמצעים החיוביים, נשפר דרכי הגביה, נקים בכל מקצוע ועדי הערכה, אבל לא נירתע גם מאמצעים שליליים חמורים נגד מבריחי המס ביחוד בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות. אם יהיה הכרח נציע לכנסת חוק שישלול ממבריחי מס־ההכנסה הזכות לעסוק במקצועם או בעסקם שמביא להם הכנסה גבוהה המוסתרת מגובי המס.

הממשלה תקיים גם להבא הודעתה, שלא תוסיף להוציא שום שטרי־אוצר ושטרי־ מקרקעים נוספים. תקציב הפיתוח יבוסס מעתה אך ורק על עודף ההכנסות בתקציב, על מילווים פנימיים ועל אמצעים שיתקבלו מחוץ־לארץ, אם בתורת הענקה, ואם בתורת מילווה לזמן ארוך.

הממשלה תדאג, שהאשראי ישמש בשורה הראשונה לצרכי הייצור בחקלאות ובתעשיה ולא לתצרוכת יתרה.

תיאסר מלחמה קפדנית נגד השוק השחור, נגד הברחת מטבע וכל מיני ספסרות המחבלים בערך המטבע ובמשק המדינה.

הממשלה תדאג שיוחש השיפוט בעבירות קשות מסוג זה, ביחוד נגד העברינים הגדולים.

למען עודד זרם הון מחוץ־לארץ, למען ייצוב המטבע, למען הגברת היצוא של התוצרת החקלאית והתעשייתית ולמען מנוע התיקרות מצרכים חיוניים – החליטה הממשלה לקבוע 3 שערים ללירה: שער של 2.80 דולר ללירה או שער דולר ב־375 פרוטה בשביל לחם ושאר מצרכים חיוניים; שער של דולר ו־40 סנט ללירה לכספי המגביות, לתיירים, לנציגויות הדיפלומאטיות וכן למספר מצרכים כגון: בשר, דגים, קפה, תה, צרכי רפואה, זבלים. שער דולר אחד ללירה למשקיעי הון.

לרגל השינוי בשער החליפין, תמנע הממשלה העלאת מחירים על סחורות שכבר נמצאות במלאי. רק אם יוכח שהסחורה נקנתה מחדש לפי השער החדש, והמוכר יקבל על כך תעודה מתאימה, יורשה להעלות המחיר במידה המתאימה.

כל משקיע חוץ יורשה להביא ארצה מכונות, ציוד, חמרי־בנין וחמרי־גלם למפעלו המאושר, בלי הקצבת מטבע־חוץ.

עולה או משקיע חוץ יורשה, לפי רשיונות יבוא, להביא סחורה אם הוא ייצר או סחר בחוץ־לארץ באותה סחורה. תמורת הסחורה המובאת על־ידי משקיע הון מסוג זה תעמוד תחת פיקוח האוצר לשם השקעה בארץ. השער ליבוא זה יהיה לירה הדולר. אולם בעל היבוא לא יצטרך עוד לתת לממשלה דולר תמורת כל דולר ביבוא, כאשר היה הדבר עד כאן. ועדה בינמשרדית ממשלתית תוכל להרשות ליבואן מסוג זה הוצאות שלא תעלינה על 15% מהמחיר. הסחורה הזאת תימכר רק לפי היתר מכירה של הרשות המוסמכת.

בדרכים אלה סבורה הממשלה להקל על זרם הון לארץ בצורת מטבע או סחורה, ותמנע הברחות רכוש ומעשי ספסרות שפגעו קשה במשק ובשער הלירה.

אולם מרכז הכובד של חתירתנו לקראת עצמאות רואה הממשלה בהגברת הייצור, בהרמת התפוקה ובהגדלת כושר היצוא, כאשר הכרזנו על כך בקווי־היסוד של תכנית הממשלה, שאושרה על־ידי הכנסת בתחילת תשרי שנה זו.

הממשלה החליטה על הקמת מכון מיוחד לארגון היצוא ועידודו כשם שהקימונו מרכז להשקעות שהוכיח ברכתו. החלטנו גם על באנק מיוחד ליצוא שיקבל פקדונות במטבע־חוץ וילווה ליצואן מטבע־חוץ לצרכי יצוא.

יצרנים יורשו להביא חמרי־גלם בלי הקצבת מטבע־חוץ לשם ייצור סחורות ליצוא. במקרה זה יקבע אחוז מטבע־חוץ אשר היצרן ימסור לאוצר מן התמורה לפי ²הערך המוּסף. העודף של התמורה במטבע־חוץ יעמוד לרשות היצרן לרכישת חומר־גלם להמשכת הייצור לשם יצוא.

הממשלה מאמינה שכל החוגים האחראים למשק הישראלי – בין שהם פועלים, חקלאים, מנהלי עבודה, בעלי בתי־חרושת, באנקים, בעלי־מלאכה, קבלנים – מעונינים לטובת עצמם ולטובת המדינה בהרמת התפוקה, בהשבחת טיב התוצרת, ביעול הנהלת המשק ובהגדלת כושר ההתחרות של התוצרת הישראלית בשוק הבינלאומי. מבלי שנעלה פריון העבודה, – לא על־ידי שיטת הזעה, אלא בהתקנת תנאים יעילים לעבודה, בשיכלול הציוד, בהוזלת האדמיניסטרציה ויעולה – לא נקיים משקנו ובטחוננו.

בהתאם לכך החליטה הממשלה שמכאן ואילך לא יקבע עוד חישוב מחירי התוצרת והרווח מכאנית, על־ידי תוספת אחוזים להוצאות הייצור. שיטה זו מביאה גם להנמכת רמת התפוקה ובמקרים רבים גם לרווחים מופרזים ובלתי־מוצדקים ומחבלת בכושר ההתחרות של תוצרתנו. המחיר והרווח יקבעו על־פי יעילות המשק ושיכלול הייצור שיש בו כדי להקטין הוצאות הייצור, להגביר התפוקה ולהשביח טיב התוצרת. הגדלת הרווח תהיה צמודה מכאן ואילך להגדלת היעילות של המפעל.

חמרי הגלם לא יחולקו באופן מכאני לפי זכויות בעבר. בחלוקת חמרי־גלם נעדיף מפעלים המגדילים היצוא והמייצרים בחסכון ובשמירה על טיב התוצרת.

אנו רואים בזכות לעבודה הזכות הראשונית לאדם, והממשלה דאגה ותוסיף לדאוג לתעסוקה מלאה; אולם הזכות לעבודה מחייבת. אנו מכירים גם בזכות היוזם ובעל־ההון, העוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים, לרווח הוגן, וגם זאת מחייבת.

בקווי־היסוד הכרזנו כי הממשלה תעודד במיוחד כל יוזמה כלכלית בריאה בכל גילוייה וצורותיה, תעשה כל המאמצים למשיכת הון פרטי וציבורי – לשם הרחבת הייצור בחרושת, המלאכה, בחקלאות, בתחבורה ובבנין; תציע הקלות למשקיעי הון־חוץ במפעלי פיתוח חיוניים. הממשלה תשקוד על פיתוח משקי עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיה. לא תהיה כל הפליה ביחס לגורמים כלכליים שונים, פרטיים או שיתופיים, הפועלים במסגרת החוק.

אני מציין בסיפוק את החלטת הועד־הפועל של הסתדרות העובדים מיום 6 בינואר 1952 “להנהיג בכל ענף עבודה שהדבר אפשרי בו, שיטות־שכר מושתתות על נורמות ופרמיות, ובסוגי עבודה מסוימים – עבודה בקבלנות בהבטחת שכר מינימום יומי. ההוספות לשכר תהיינה בדרך כלל שלובות בתפוקה וביעילות בעקבות החלטות הוועידה השביעית של ההסתדרות (מאי 1949)”.

כמו כן אני מציין ברצון ובהוקרה החלטת הוועד־הפועל מאותו תאריך האומרת: “נוכח המחסור בכוח אדם יש להימנע בתקופה זו מקיצור שעות העבודה”.

האחריות לגורל העבודה והעובדים ולגורל המשק והמדינה הטבועה בהחלטות אלו נותנת כבוד למוסד עליון זה של הסתדרות העובדים הגדולה ביותר בארץ.

גם מנהלים אחראיים של התעשיה הביעו לא אחת את דאגתם להעלאת טיב תוצרתם וכושר התחרותם בשוק הבינלאומי.

הממשלה החליטה מפני כך שבעבודות ציבוריות ובמפעלי המדינה תונהג שיטת הקבלנות בכל מקום שדבר זה אפשרי בו, או תונהג שיטת מכסת עבודה והענקת פרסים בעד פריון מוגבר. הממשלה תתבע שיטה זאת בכל המוסדות הציבוריים, העירוניים ובמוסדות הסוכנות היהודית, ותעודד שיטה זאת בכל מקום עבודה.

שכר העבודה יותאם ליוקר החיים על־ידי תוספת שכר העבודה לפי אינדכס יוקר המחיה. העלאה נוספת של השכר תהיה צמודה להגדלת התפוקה.

הממשלה תדאג להקמת ועדות־ייצור המורכבות מנציגי העובדים ומהמעבידים, והיום שמעתי בסיפוק רב שהושג הסכם עקרוני בין הסתדרות העובדים ובין התאחדות בעלי התעשיה על הקמת ועדי־ייצור משותפים אלה, והממשלה תכניס לכנסת חוק המבוסס על עקרונות ההסכם, כשיסתיים ההסכם, או תכניס חוק משלה אם ההסכם לא יבוצע.

הממשלה רואה צורך כי במשרדיה וכן ברשויות המקומיות ובכל מוסדות הציבור יונהג שבוע עבודה של 47 שעות. הממשלה קוראת לעובדים ולארגוניהם לסייע לה בדבר זה, והיא מקווה שעזרה זאת תושט למדינה.

כל העבודות הציבוריות והבנין שימסרו לקבלנים, ימסרו גם להבא על־ידי הכרזה.

אנו יודעים ומכירים שהבראת המשק, ריסון האינפלאציה, ייצוב המטבע וחתירתנו לקראת עצמאות כלכלית, לא יתכנו אך ורק על־ידי צווי הממשלה וחוקי הכנסת. דרוש לכך הרצון הטוב ורגש האחריות של יוצרי המשק ועושיו, הרצון הטוב הממוזג טובת היחיד וטובת הכלל, המכיר שרק עם שלום המדינה, בטחונה ורווחתה יקום גם שלומו, בטחונו ורווחתו של היחיד. רק רצון טוב זה ישמש ערובה לעתידנו גם בשטח המדיני וגם בשטח הכלכלי. אנו מאמינים שרצון זה חי בקרב הרוב הגדול של תושבינו, הוותיקים והחדשים, ואפשר להפעילו.

הקימונו מועצה כלכלית מכל החוגים הכלכליים לדון על כל הבעיות המשקיות של המדינה, לברר דרכי ייעול המינהל המשקי והאמצעים להגברת התפוקה ולהרחבת הייצור, ולבחון קובלנות וטענות של קיפוח והפליה. מועצה זו לא תקפח ולא תפחית סמכותה הריבונית של הכנסת, כי היא תשמש רק בסמכות מייעצת. אולם אנו מאמינים שבדיון משותף של באי־כוח חוגים וארגונים שונים מהמשק הפרטי והשיתופי, תימצא לשון משותפת לביצור המשק הישראלי והרחבתו, ולהצעיד במאמצים משותפים את מדינת־ישראל לקראת עצמאות כלכלית, כאשר נעשה הדבר על־ידי בנינו, בני כל החוגים והשכבות, במלחמת השחרור, להבטיח עצמאותה וריבונותה המדינית של ישראל.

כ“ד בשבט תשי”ב – 20 בפברואר 1952

לא הייתי רוצה לקפח זכותו של חבר-הכנסת אלישר, אשר לא זלזל בהישגי המדינה באותה המידה שעשה זאת המנהיג שלו. אמנם הוא זקף את הכיבושים לזכותו ולזכות הכלל, – ועל זאת לא אריב אתו. כל הישגי הממשלה הם נחלת הכלל, ולשם כך נעשו. מר אלישר הואיל גם לזקוף משהו על חשבון הממשלה – הכשלונות, – ואני מקבל גם זאת באהבה. רק אנו, חברי הממשלה, אחראים לכשלונות, ולא נגולל אותם על מי שהוא אחר. וכשאני עושה חשבון כללי – חשבון ההישגים והכשלונות, אין לי כל יסוד להתבייש ולהתחרט על מעשינו.

אין לי אפילו כל טענה לחבר-הכנסת ציזלינג שהרחיק לכת ממר אלישר, וכשדיבר על הישגים וזקף אותם לזכות הכלל – הוציא מכלל זה את חברי הממשלה, או לפחות את ראש-הממשלה. לראש-ממשלה מסכן זה אין חלק ונחלה בשום הישג, ואם מר ציזלינג מרוצה מפעולת נח“ל בצבא ומהתישבות נח”ל – הרי יודע הוא, כמומחה וכאיש אמת, שמפעל זה נעשה על אפו ועל חמתו של שר-הבטחון, וראש-הממשלה אינו עוסק אלא ברצח ערכים חלוציים.

חברו של מר ציזלינג במפלגת הפועלים המאוחדת, חבר-הכנסת בנטוב, שאל אותי למה דיברתי על נח"ל – ולא דיברתי על הספסרים. התשובה פשוטה: דיברתי על דברים שאני מטפל בהם, ואני מניח את הדיבור על ספסרות, לאלה שעוסקים בה, ועוסקים בה גם לא מעטים מאלה שמגנים אותה בפומבי.

וירשו לי חברי בממשלה ובקואליציה להגיד, שאין אני שותף לטענת אלה מהם שתבעו אלטרנטיבה מהאופוזיציה. איני מצפה לתכנית אלטרנטיבית מהאופוזיציה, איני סבור שמחובתה או ביכלתה להציע אלטרנטיבה. הם לא נבחרו לשם כך. אני רק מצטער שאינם עושים מלאכת האופוזיציה כפי שהיו צריכים לעשותה – אבל אין אני עושה עצמי לשופט עליהם. העם ישפוט אותם בעתיד כאשר שפט אותם בעבר, – ולא נתן להם הסמכות להרכיב ממשלה. הוא אפילו לא נתן להם הכוח למנוע הרכבת ממשלה. במידה שהם ממלאים חובתם כאופוזיציה – הריני מוכן להקשיב לדבריהם, וגם ללמוד מהם. ואני רק מצטער על שהזדמנות זו ניתנת לעתים רחוקות.

אני רוצה לעמוד תחילה על דברי ידידי לביא המפקפק בדברי המומחים של משרד-החקלאות והאחרים, אם יש ביכלתה של האדמה אשר ברשותנו לספק מזון לישוב הקיים ולישוב הגדל. מטעם זה הוא מערער על נטיעת עצים, הגוזלת אדמה מייצור המזון. יש יסוד לפקפוק שלו במידה שהדבר נוגע ללחם ולבשר; ספק הוא אם אדמתנו תוכל להוציא די חטים לישוב הגדל, ואם היא תוכל לפרנס די בעלי-חיים שיספקו הבשר הדרוש, אם כי הייתי מייעץ לו שאל יֵחפז להסיק מסקנה שלילית בהחלט.

אולי ילמד מדברי המומחים אשר שללו בזמנו אפשרות גידול אשכוליות בעמק, כשהוא בעצמו ניסה לנטוע לפני כמה שנים, אשר פסקו בידענות שאין להרהר אחריה שאדמת העמק לא תגדל אשכוליות כשם שכף ידם לא תצמיח שערות, ולביא לא שמע להם ועמד על שלו – ונטע והצליח. יתכן מאד שאדמות, אשר מששת ימי בראשית עמדו בשממונן – יופרחו וינובו מחר. מה שבני אדם לא יכלו לעשות אתמול – הם עושים היום, ועוד יחולו שינויים כבירים על פני האדמה, גדולים מאלה שחלו עד היום.

ונפלא בעיני שאדם כלביא, שיש לו חושים עמוקים לעבודה, לאדמה ולתוצרתה, אינו מעריך חשיבות העץ. אילו היה פונה להיסטוריה של הארץ היתה אומרת לו, כי אחת הסיבות העיקריות להרס ולעזיבה בחלקי הארץ שהיו לפנים פורים ופורחים, היא השמדת העצים; עקירת היערות והריסתם, הפקירה את אדמת ההרים לסחף, ואדמת העמקים – לחולות ולביצות. באמריקה נהפכו מאות מיליונים אקרים למדבר, לאחר שנחרבו היערות, והרוח והגשמים סחפו את העפר הפורה. אין זאת אומרת כי אין כל תקנה לדבר. בכל ימי התישבותנו עמלנו על תקנת האדמה. ונטיעת עצים על צלעי ההרים והגבעות יש בה ברכה רבה גם לשמירת האדמה והשבחתה. אולם העץ חשוב ומועיל לגופו – נוסף להוד וההדר שהוא משווה לארץ. אין אולי שום צמח אחר שיכול לספק לאדם גם מזון, גם חומר גלמי מכל המינים, גם כוח וגם לבוש כאשר יעשה העץ. וארץ עשירה ומפותחת, בעלת רמת-חיים גבוהה – שבדיה, ניצלה במלחמת העולם האחרונה, כשהיתה למעשה שומה במצור על-ידי שכנותיה הנלחמות, הודות ליערותיה המרובים. העצים סיפקו לה כוח, ספירט, חומר הלבשה והנעלה, חמרי מזון. אין אולי השקעה חקלאית יותר בטוחה ומבורכת – אם כי זוהי השקעה לאורך ימים, – מאשר נטיעת עצים. הטבע הוא כאן עוזרנו הנאמן והמתמיד, ולאחר מאמצינו הראשונים בטיפוח השתילים הרכים, – הטבע עושה מלאכתנו, ולאורך עשרות וגם מאות בשנים, והעצים גדלים מאליהם בשלושה ממַדים, ומעניקים מאפיים, מתנובתם, מכוחם, מברכתם ומבריאותם לבני אדם בלא הרף. ויש לקבול על כך שאנו ממעטים בנטיעת עצים. יש לקבול על המורים ועל התלמידים ועל מנהלי בתי-הספר והגנים שאינם עוסקים דיים במלאכה מבורכת ונעימה זו ואינם נוטעים עצים בכל פינה, בכל חצר, בכל כברת אדמה ערומה. היינו צריכים לעשות חוק שאסור לבנות בית בלי לנטוע סביבו עצים, והיינו צריכים להטיל קנס על כל בעל קרקע שאינו נוטע, כשם שיש להטיל מס מיוחד על רווקים לאחר גיל מסוים. אני בטוח שבלי הוצאות ציבוריות מרובות היינו יכולים, – בארגון ובחינוך יותר טוב – להוסיף עשרות מיליונים עצים לאדמתנו הקרחה והשחופה אילו ידענו להקנות הרגלי נטיעת-עצים ואהבתה בקרב הנוער, ועל-ידי כך היינו מעלים תנובתה, ברכתה ויפיה של אדמתנו והיינו מבטיחים לדורות הבאים אוצרות טבעיים שמתרבים מאליהם.

הערה לחבר-הכנסת מר ברנשטיין. אין לי כל טענה על אשר הוא מלגלג על הישגינו עד עכשיו. להישגים לא יבולע על-ידי כך, ולי ודאי לא איכפת כלל וכלל. אולם איכפת לי קצת, שמנהיג מפלגה בישראל, ולפי דעתו הוא אף מנהיג העם, אינו מסוגל להכניס בתחום המחשבה שלו כל הבעיות והקשיים הכרוכים בהישגים האדירים והעצומים של המדינה במשך שלוש–ארבע שנים אלה, וכמעט שאינו רואה אלא שער הלירה, גם כשאנו דנים על מדיניות בינלאומית וגם כשאנו דנים על מדיניות פנים.

איש בעל חינוך ציוני כידידי מר ברנשטיין אינו רואה ביחסי ישראל ואומות העולם – לא את הנצרות והוואתיקן בראשה, ולא את המדינות הקאתוליות הנשמעות לוואתיקן, והחשבונות ההיסטוריים הרוחניים-המדיניים שיש להם, וכמו כן אין הוא רואה את עמי ערב ומדינות האיסלם הקרובות לעמי ערב יותר משהן קרובות לישראל, ואינו רואה כוחות עולמיים אחרים שאינם מוכנים להזדהות עם ישראל, וישראל אינה מוכנה להזדהות אתם, ולפי תפיסתו נקבעים יחסי העמים לישראל בראש וראשונה על-ידי שער הלירה הישראלית בבורסה השחורה. ואין תימה שבוויכוח כלכלי זה אינו רואה כמעט שום דבר אחר מחוץ לשער הלירה. לא קיימים בחוג ראייתו 700,000 היהודים שנוספו למדינה בתקופה קצרה, וכל הבעיות הכלכליות, הכספיות, החברתיות הכרוכות בעובדה עצומה ומכריעה זו. ואם אלה אינו רואה, אינו מסוגל להבין הנעשה בארץ ולהעריך בעיותינו. כן אין הוא רואה ומעריך הרחבת המשק החקלאי מחצי מיליון דונם ליותר משלושה מיליון דונם בפחות מארבע שנים, והריהו מתעלם לגמרי מהמאמץ האדיר הנדרש להעביר בני עיר ובני גיטו לכפר וליישבם על הקרקע ולהפכם לעובדי אדמה, ומכל האמצעים הכספיים והאנושיים והטכניים הדרושים למפעל כביר זה. ואם כל אלה אינם מעסיקים מחשבתו הכלכלית והחברתית ואינם, לפי הכרתו, אלא ענין לנאומי בחירות – הרי אני מוכרח לפקפק ברצינות מסקנותיו ודיוניו הכלכליים, גם אם אניח שהוא בקיא מאין כמוהו בשערי הבורסה והחליפין, ואני מוכן להודות שבקיאותו בענינים אלה עולה על זו שלי.

כן הוא מתעלם לגמרי מעול הבטחון, מבעיות הבטחון וצרכיו, שאינם צבאיים בלבד אלא התישבותיים ומשקיים, ואין צרכים אלה מסתדרים ברצפט הקל והפשוט שלו – להסתפק בביצור הקיים ולהימנע מכל יבוא של “קאפיטל-גודס” (נכסי-יצור). לא רק הבטחון מחייב יבוא של “קאפיטל-גודס”, – ועלינו לרכוש תותחים חדשים, ואניות וטאנקים ואווירונים חדשים, ועוד כמה וכמה דברים מעין אלה, – אלא שלא נוכל לקיים הבטחון אם לא נפתח ענפי תעשיה חדשים ולא נשכלל דרכי התחבורה ולא נקים ישובים חקלאיים במקומות התורפה – ולא נביא בשביל כל אלה נכסי-ייצור חדשים. בסידור שער הלירה ובשמירה על הקיים בלבד – לא נקיים הבטחון. הקמת מפעלי חקלאות ותעשיה ותחבורה חדשים – הם תנאי חיוני לבטחוננו.

גם אין להתעלם באופן אלגנטי, כפי שעושה מר ברנשטיין, משירותי החינוך והבריאות. לא נהיה מדינה לוונטינית. רובץ עלינו עול של חינוך כללי. במלחמת העולם נשמדו מיליון תינוקות יהודים, ואין ביכלתנו להחיות אף אחד מהם, ונישא, לדעתי, באחריות כבדה אם תינוק אחד בתוכנו ימות מפני שלא עשינו כל אשר ביכלתנו למען ישאֵר בחיים. דבר זה לא יסולח לנו. ותמוה הדבר בעיני שכל הדברים החיוניים האלה – עליה, התישבות, בטחון, חינוך ובריאות לא זכו אף להערה אחת בוויכוח כלכלי כולל מצד מנהיג מפלגת הציונים הכלליים, מחוץ ללגלוג באנאלי; ורוב דבריו הוקדשו גם הפעם, כמו בוויכוח המדיני, לשער הלירה.

אולם הערתי העיקרית מכוּונת לא למה שמר ברנשטיין לא אמר, אלא לפסוק אחד בדבריו שבא כנראה לבסס לגלוגו הקטלני. הוא אמר שההתישבות הציונית מבוססת על אימפורט חד-צדדי של אנשים והון, ואנחנו המסכנים איננו יודעים כלל עיקר זה של תורת הציונות, ומכאן כל טעויותינו. וחבל שמר ברנשטיין לא ראה צורך להרחיב קצת הדיבור על תורה חשובה זו, כי נדמה לי שכאן נמצא אחד המקורות להתעלמות התמוהה של מר ברנשטיין ורבים מחבריו מהבעיות העיקריות שלנו ומהקשיים הגדולים שבהם כרוכים מפעלי העליה וההתישבות. כאן נעוץ מקור הזרות הגמורה לתנועה החלוצית ולתפקיד החלוציות בהגשמת הציונות וחוסר כל נסיון ופעולה מצד אלה הקוראים לעצמם ציונים כלליים להפנות בניהם וצעיריהם להתישבות בנגב ולמפעלים חלוציים אחרים. אני אומר זאת בלא שמחה לאיד – אלא מתוך צער רב. אי-אפשר שלא להצטער על כך שציבור הדוגל ב“ציונות כללית” – ויש בתוכו ציונים לא מעטים (בלא מרכאות כפולות) – נטול לגמרי חוש של חלוציות, שבלעדיו לא יתכן המפעל הציוני, ואין בזרם ההון בלבד, בין שישנו ובין שאינו, תשובה על כל בעיותינו.

מר ברנשטיין מניח – כפי שאפשר להבין מתוך דבריו – שיש כאילו חוק המצמיד עליית האנשים עם עליית ההון, ואין מדינה זו זקוקה להון מן החוץ, שיש להחזירו בזמן מן הזמנים, באשר קיים זרם חד-צדדי של הון מחוץ-לארץ כשם שקיים זרם חד-צדדי של עולים. אני מפקפק במציאות חוק זה. איני יודע באיזה ספר ציוני מצא מר ברנשטיין חוק נוח זה. הספר הציוני שאני לומד ממנו הוא ספר המציאות ההיסטורית היהודית, ובספר זה אין חוק זה קיים. אני מכיר תקופה שבה היה זרם גדול של הון – וההתישבות נכשלה בכל זאת, באשר לא היה חומר אנושי חלוצי. דבר זה היה מיד אחרי התחלת התישבותנו המחודשת. ואדם יהודי גדול, שהיה עשיר מופלג לא רק בכסף אלא גם בחזון, “הנדיב הידוע” – וזכיתי להכיר אדם זה בזקנותו המופלגת – הזיל מאות מיליונים מכיסו, לא בשער של הלירה שלנו, אף לא בשער של הדולר בימינו או הלי"ש הנוכחית, אלא בשער הזהב, בימים הטובים ההם שערך הכסף היה נערך בזהב ממש, וגם קרוץ ממתכת יקרה זו, ואף על פי כך – מפעלו נכשל. והמפעל הציוני הענקי הצליח, באשר מפעל זה נשען על האדם החלוצי.

והיתה תקופה שניה – בעקר בתקופת המאנדט עד הספר הלבן, שהעליה היתה במידה רבה צמודה לעליית הון, בהתאם לעיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית, והמציאות היהודית בארצות מזרח אירופה, שמתוכן באה העליה, אפשרה גם עליית ההון. כי בימים ההם היה עוד ליהודי מזרח אירופה רכוש, וחלק מהרכוש הזה הובא ארצה יחד עם העולים.

אבל מיסוד המדינה ועד היום אנו עומדים בתקופה אחרת, – ואיני יודע כמה זמן תימשך תקופה זו; היא אולי תהיה קצרה, אבל היא מקפלת בתוכה תמורות וחליפות בחיינו שההיסטוריה היהודית לא ידעה דוגמתן מאות ואלפים בשנים, ובתוך תמורות אלה מתרחשים מעשים ועלילות כבירים ומהפכניים.  וכוונתי אינה להקמת המדינה ולנצחונות צבא-הגנה לישראל, אלא למה שבא אחרי כן; והעובדה היסודית בתקופה זו היא שזרם העולים לחוד וזרם ההון לחוד.  מרכזי העליה אינם קיימים כלל לגבי מרכזי ההון, ואין כל הצמדה והקבלה, ואין כל זהות וזיקה וקשר בעליית האנשים ובזרם ההון, ומפני כך מצבנו כל כך קשה ופרובלמאטי.

כמובן, אפשר להצמיד עליית האנשים לעליית ההון, כפי שעשתה זאת ממשלת המאנדט, ולקבוע שרק במידה שיזרום לארץ הון, מאיזה מקור שהוא, בה במידה תותר העליה, ויש בוודאי יהודים טובים וציונים טובים – ואני אומר זאת בלי שמץ של אירוניה – הסבורים כך, ויש גם שאמרו זאת בפירוש או אומרים זאת גם עכשיו ברמזים.

זוכרני שבימי מלחמת-העולם השניה, היה לי ויכוח עם חברים שגם הם מרכסיסטים כמר ברנשטיין, אם כי הם שייכים למפלגה אחרת ומסקנותיהם המרכסיסטיות בענינים פוליטיים וחברתיים שונות מאלו של מר ברנשטיין, – ואני האוטופיסט הבלתי-מרכסיסטי, שאינו מאמין כל כך במה שקוראים “מדעי” הכלכלה והחברה, העזתי לדרוש (זה היה כמדומני בתחילת שנת 1942) שנעלה אחרי המלחמה רובם הגדול של יהודי פולין בזמן הקצר ביותר, וחברי המרכסיסט יערי – אז לא היה עוד חבר-הכנסת, כי הכנסת לא נולדה עדיין – מחה נגדי וטען: מה? נעלה ארצה שברי כלים, יהודים רצוצים ופושטי יד? כלום נשאיר בידי הפולנים רכוש היהודים שעשו במשך מאות שנים? יערי רצה אז שהיהודים יחזרו קודם לבתיהם בפולין, ויצילו את רכושם מידי הפולנים. ובמשך עשר או חמש-עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן.

בינתיים, לדאבון כולנו, נשמדה יהדות זו, ורכושה הוחרם על-ידי המדינה הפולנית ובני העם הפולני, והשארית הקטנה אשר שרדה – נשארה בלי רכוש, והוא הדין בארצות אחרות במזרח אירופה. ברומניה לא נשמדו היהודים בממַדים פולניים. אבל גם רכוש יהודי רומניה הוחרם, והם עולים ארצה בחוסר-כל. גם יהודי תימן עלו ארצה בלי הון, כי הם לא יודעים כלל על התורה של מר ברנשטיין שיהודי והון כרוכים זה בזה, והם עלו ארצה, והביאו אתם רק עורם לנפשם. וגם את יהודי בבל העלינו מבלי להמתין שיזרום יחד אתם ההון הדרוש לקליטתם.

ומכיון שמרכז כוח האדם ומרכז ההון היהודי הם עכשיו, בימינו אלה, נפרדים: הראשון נמצא בארצות המזרח והאיסלם, והאחרון – בעיקר בארצות-הברית, ותנאי-החיים של היהודים בארצות אלו שונים בתכלית, והמצוקה והשוט קיימים רק בסוג הראשון, ובמרכז ההון אין פחד ואין מצוקה ואין לחץ, בכל אופן לא בתקופה זו, הרי אין שום זיקה והקבלה בין שני הזרמים – זרם האנשים וזרם ההון. ההון היהודי באמריקה, מרגיש עצמו לגמרי לא רע באשר הנהו, ואפשר לעשות עסקים לא-רעים כלל בו במקום, ואם כי יש בתוכנו תיאורטיקנים המנסים להפחיד את יהודי אמריקה – הרי ההפחדה אינה פועלת כלל עליהם, ובצדק, כי התיאוריטיקנים האלה בעצמם לא עלו ארצה עד שהורם עליהם השוט.

יהודי תימן עלו ארצה מבלי לשאול, אם מאיזה מקום שהוא זורם הון לארץ למענם או לא. וההון היהודי באמריקה מוסיף לעשות במקומו עסקים טובים, אם כי הוא נדרש פה על ידי עליית התימנים. ואין שחר להנחה שיש זיקה מוכרחת בין זרם העליה ובין זרם ההון.

יש להביא בחשבון שלוש עובדות יסודיות.

א) לגבי שארית יהדות מזרח אירופה – ויש עדיין שארית חשובה, שהיא עשויה, למרות הכל, ואני מקווה גם עתידה למלא תפקיד גדול בבנין המדינה, – הרי רכושה הוחרם כליל. וכשתעלה לארץ, ועם השתנות הנסיבות היא עשויה לעלות ארצה, תבוא בחוסר כל.

כשחבר הכנסת סנה נתן לנו עצה מקורית להפעיל את יהדות התפוצה, אני חושש שלא לקח בחשבון תפוצה זו, אם כי לבו נתון לאותן הארצות שבהן היא שוכנת. אם טעיתי בכך, ויש בדעתו להפעיל גם תפוצה זו למען המדינה – הרי ברצון אסכים לשלוח אותו לשם למטרה זו.

ב) גם במדינות שלא החרימו את הרכוש היהודי, כלומר מדינות מערב אירופה ושאר הארצות – הוקפא הרכוש בכללו, חוץ מארצות בודדות, כלומר לא מרשים להוציא הון לחוץ-לארץ. ונשארה בעצם רק ארץ אחת עם ישוב יהודי גדול, שיש בה גם הון רב, וגם רכוש היהודים בה אינו קטן, והרכוש לא הוקפא, וזוהי אמריקה הצפונית. כי גם ברוב ארצות אמריקה הדרומית יש איסורים על הוצאת רכוש.

ג) המצב באותה הארץ הגדולה שיש בה גם הרבה יהודים וגם רכוש יהודי לא קטן המסוגל לבנות עשר מדינות יהודיות מבלי שיתרושש – הוא כזה שאין בה כל לחץ על ההון היהודי שילך ויחפש מרכזי-השקעה חדשים.

ואם מנהיגי הציונות ברוסיה הצארית, וביניהם היו גם בעלי-הון לא-קטן, לא רצו לזוז ולא העבירו הונם לארץ – יהודי אמריקה מה כי נלין עליהם שאינם מעבירים הונם לישראל? סוף סוף מצבם של יהודי אמריקה ובטחון הונם לא גרוע ממצב יהודי רוסיה הצארית. אפילו מנהיגים ציונים מפולין לא רצו לזוז כל זמן שלא הונף עליהם השוט – אם כי היום הם מנסים ללמד אותנו תורת החלוציות – ומדוע תניחו שהון יהודי אמריקה מוכרח להיות ציוני יותר מהון מנהיגי התנועה וממנהיגי התנועה עצמם, ברוסיה ובפולין – ובאמריקה גופה?

אמנם סיפר לנו חבר-הכנסת אלישר כי הסתובב בכל חלקי העולם ומצא יהודים בעלי-הון שאמרו לו: פתחו השערים – ונבוא. יסלח לי החבר הנכבד אם איני מקבל עדותו בלא בדיקה. אני מבקש מאתו כי ימסור לי שמותיהם וכתבתם של יהודים אנשי-הון שאמרו לו זאת – ואבדוק דבריו גם לי יש מגע עם יהודים מכל חלקי העולם – ומגעי אינו מקיים דבריו של אלישר.

ואני מסכם: בתקופה זו אין זיקה פנימית ומוכרחת בין עליית אנשים ובין זרם הון, ושני המרכזים – של אנשים ושל הון, נתונים בתנאים שונים בהחלט. וזוהי הבעיה המרכזית של תקופתנו. אני מדגיש תקופה זו – כי הדברים עלולים להשתנות. ההיסטוריה הארוכה שלנו מלמדת אותנו דבר אחד לפחות ללא כל ספק: מה שקיים בשעה ידועה – אינו מוכרח להתקיים לעולם-ועד. הדברים עלולים להשתנות במשך הזמן. אבל בתקופה זו – ואנו פועלים בתקופה זו! – אין שום שוויון ושום דמיון בין התנאים השוררים בארצות היציאה היהודית ובין התנאים השוררים בארצות ההון היהודי.

אפשר היה כמובן להגיד: נעלה יהודים במידה שעולה ההון. ובקרב רבים שלטה – ואולי עדיין שולטת – תפיסה זו. אני שולל רעיון זה שלילה מוחלטת. כל גורלנו עלול להיות מוכרע בשעה מסוימת מתוספת מאה או מאתים אלף אנשים או מחסרונם.

שמעתי קריאת-הבינים של חבר-הכנסת סוזאיב, כי לפני שלוש שנים היינו קרובים יותר לעצמאות כלכלית מאשר עכשיו. דבר זה אין לו שחר והוא מעיד שהקורא רחוק מידיעת מציאותנו ומהבנת בעיותינו החיוניות ביותר.

ישנם בבית הזה אנשים לא-מעטים העולים עלי בבקיאות ובמומחיות פינאנסית, ואני אומר זאת ללא כל צל של אירוניה או של עניווּת עשויה. כשהתיצבתי בכנסת בשם הממשלה הנבחרת הראשונה בתחילת מארס 1949 הצהרתי כי איני מומחה לשום דבר במיוחד: איני גנרל, איני אקונומיסט ואיני איש-מדע. אילו דיברתי היום הייתי מוסיף: איני מומחה אפילו לחכמת ישראל. ובספסלים של רוב הסיעות יש בקיאים ממני בכל מיני תיאוריות כלכליות ופינאנסיות – כי אני כשלעצמי מפקפק בקיום מדע כלכלי. אולם אני יודע לא פחות ממישהו בבית הזה ומחוצה לו את כל הקשיים של מדינת-ישראל, ולא רק הקשיים הכרוכים בשער הלירה, אם כי איני מזלזל אף בקשיים אלה. אני יודע גם קשיים אחרים – קשיי המשק, הקליטה, הבטחון, המשטר, היחסים המדיניים וכל שאר חבלי הלידה של אומה מתנערת ומולדת מתחדשת, ואני יודע כמה אנו רחוקים עדיין מעצמאות כלכלית, ולא רק כלכלית בלבד. וידָרשו מאתנו מאמצים עליונים, ממושכים ומתמידים למען הגיע לכך, ואולי רק עמנו מסוגל למאמצים כאלה. אבל אם ישאלו אותי אם אנו היום יותר קרובים לעצמאות כלכלית מאשר היינו לפני שלוש שנים, שנתיים או לפני שנה, אענה בלי כל היסוס ובלי כל פקפוק: בשנים אלה התקדמנו בצעדי-ענק לקראת עצמאות.

אני מאמין שהיסוד הראשון והעיקרי לעצמאות כלכלית הוא כוח האדם הרוצה והמוכשר לעבוד ולבנות הארץ. המוני העולים שנוספו לנו בשנים האחרונות הם, לדעתי, הנכס היקר והחשוב ביותר המצעיד אותנו לקראת עצמאות כלכלית, אם כי ידעתי שהוא גורר אחריו גם קשיים ובעיות כלכליים חדשים. שום עצמאות כלכלית לא תיתכן – אם הארץ לא תיבנה. איני מוותר על תל-אביב; בלי תל-אביב, אף היא, לא היתה קמה המדינה. ולציבור שבחר בחברי ובי יש חלק לא קטן בבנין העיר הזאת. אבל בכרך אחד גדול לא נבנה מדינה. מדינת-כרך לא תתקיים לאורך ימים. בלי התישבות בכל חלקי הארץ מדינתנו לא תעמוד. והעליה היא היא שבונה את הארץ. וצר לי מאד מאד, שאיני מוצא בקרב ספסלי הציונים הכלליים החרדה והדאגה להתישבות בפינות הארץ המרוחקות והקשות. ידעתי שלקראת הבחירות הם פונים גם לישובי העולים בגליל, במבואות ירושלים ובדרום ובנגב, – אבל ישובים חקלאיים לא נוצרים על-ידי הצבעה אפילו בעד “צדיק”.¹ ושבע מאות אלף העולים החדשים הם הכוח הבונה והמרחיב התישבותנו, – ולא במשך אלפיים שנה ולא במשך שבעים השנים האחרונות לא הרחבנו במידה כזו בנין הארץ כאשר עשינו זאת בשלוש השנים האחרונות, ורק מי שלא יצא מתוך כתלי בית מסחרו בתל-אביב כל השנים יכול להגיד שלפני שלוש שנים היינו קרובים יותר לעצמאות כלכלית. הצעד הראשון, המכריע והחשוב ביותר לקראת עצמאות כלכלית הוא הרחבת התישבותנו החקלאית, וזו לא היתה נעשית, אולי לגמרי, וּודאי שלא היתה נעשית בממדים כאשר נעשתה, בלי העליה הגדולה.

גם החרושת נבנתה והתרחבה על-ידי העליה הרבתי. ונתרבו לא רק בוני החקלאות והחרושת – אלא גם אמצעי הייצור בחקלאות ובחרושת. אנו עכשיו עשירים פי-כמה במכונות ובמכשירים ובאמצעי ייצור חקלאיים וחרשתיים מאשר היינו לפני שלוש שנים, שנתים, שנה אחת. גדל הפוטנציאל המשקי שלנו לאין-ערוך. ידעתי שעדיין אין הוא מנוצל די-צרכו ובמלוא יכלתו, וזוהי אחת הבעיות העומדות לפנינו, אבל איני מקבל התרופה שהציע לנו חבר-הכנסת ברנשטיין, שלא נכניס מכונות חדשות עד שהישנות לא תהיינה עסוקות יומם ולילה, ושלא נפתח משק חדש עד שהישן יהיה מבוסס במאה אחוזים. זוהי עצה נוחה אולי למדינה סטאטית ולעם מבוסס וקיים, שיש לו הכל. אין עצה זו הולמת אותנו, והיא מגלה זרות מתמיהה לבעיות היסוד של מדינת ישראל. שומה עלינו להכניס מכונות חדשות גם כשיש לנו מחסור במצרכי תצרוכת. ואנו מצווים להביא תותחים חדשים, כי הישנים לא מספיקים.

אבל יש להכניס גם טראקטורים חדשים, גם גנראטורים חדשים לייצור חשמל, גם צינורות-מים חדשים וגם מכונות-תעשיה חדשות. לא נקיים בטחוננו ולא נתקדם לקראת עצמאות כלכלית אם לא נפתחַ ענפי חקלאות וחרושת נוספים ולא ננצל אוצרות-טבע שמתגלים מזמן לזמן, ולא נרחיב הייצור בענפים חדשים שבהם היינו עגונים ליבוא מן החוץ, כלומר למטבע-חוץ. ואני תמה על איש משק ומסחר כחבר-הכנסת סוזאיב שאינו מבין זאת.

בשנים אלה גדל גם כושר העשיה שלנו, הכושר הטכני והארגוני והמדעי, והוא גדול פי-כמה מאשר היה לפני שנים אחדות אם כי גם עכשיו אינו מספיק, ואין לנו אנשי מקצוע ומומחים מדעיים ומנהלים במידה מספיקה. וזהו אחד הקשיים החמורים במשקנו, ולא רק במשקנו. גם בבטחון ובחינוך אנו נתקלים בקושי זה.

ואין אני מַשלה נפשי או את מישהו אחר שכבר פתרנו כל השאלות – אבל התקדמנו, ויש לראות התקדמות זו וליקוייה, ולהצעיד אותה הלאה.

ונעשה משהו גם בשטח השגת הון וגיוסו מבחוץ, ולא מארצות העליה. ונעשו דברים שרבים לא האמינו באפשרותם לפני שנות מספר. השגנו מילווה בינלאומי של 100 מיליון דולר, והגדלנו אותו עד 135 מיליון. לא היינו מפונקים בשטח זה, וגם עמים גדולים מאתנו ומדינות הרבה יותר ותיקות לא הצליחה בכך. ביצענו מגבית כאשר לא היתה אף פעם, וגם גייסנו מילווה עממי גדול, שרוב המומחים והידעונים לא האמינו בו והתיחסו אליו בלגלוג קטלני.  והמילווה לא פגע במגבית. והמגבית לא הכשילה את המילווה. וגם הצלחנו בדבר שהוא חדש לגמרי בתולדותינו. כל השנים היו הגויים עושקים וחומסים אותנו – בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו הבאנו לידי כך שאחת מאומות העולם, ומהגדולות ביותר, תפצה אותנו ותעניק לנו סכומים ניכרים לצרכי קליטת עולים ופיתוח המדינה. וגם אלה שקוראים להענקה זו הענקה של השתעבדות ושמות-גנאי אחרים – להוטים אחרי הנאה מהענקה זו.

האומנם בכל אלה יש התרחקות ונסיגה מעצמאות כלכלית? האין בכל אלה כיבוש והתקדמות? ואני מוכן שכל הדברים האלה יזקפו לזכותו של חבר-הכנסת אלישר וידידיו; – אותי מענין עצם ההישג. כל אלה שיש להם חלק במעשה אשר נעשה – והם רבים – אינם מבקשים לעצמם שום פרס. שכר מצווה – מצווה. אבל רק התחלנו במצווה, והגמר לא כל כך קרוב, ולא כל כך קל.

ומה שאמרנו הפעם לכנסת ולעם – אינה פרוגרמה חדשה, ולא סטייה מקווי-היסוד, אלא בדיקה ובחינה מחודשת של ביצוע משׂימתנו הכלכלית.  ואמרנו לא אחת – שעלינו לבדוק פרטי הביצוע ולהתאים אותו לנסיבות המשתנות והמתחלפות. ואוסיף הערה אחת בשמי בלבד – כי לא הוסמכתי להגיד זאת בשם חברי, – יתכן שבעוד שנה או חצי שנה נצטרך לבדוק מחדש כמה דברים שהצענו עכשיו. ואם יהיה צורך בכך – נעשה זאת. אבל אנו מוסיפים ללכת בדרך שהתווינו לעצמנו מאז קום המדינה – ואולי עוד מלפני כך. ודרכנו נקבעה על-ידי אמונה אחת: אמונה באדם היוצר ואמונה בעם. ידענו שיש גם גורמים ותנאים ונסיבות אחרים, וגם הם משפיעים, – אבל מה שקובע ומכריע בגורלנו היא יכולתו ויזמתו היוצרת של האדם בישראל ואחריותו ושותפותו ההיסטורית של העם.  אמונתנו זו לא הכזיבה, ואני בטוח – לא תכזיב, גם אם נערמו קשיים עצומים על דרכנו, ועוד ירבו התלאות והפגעים מבית ומחוץ.

ואילו הייתי רוצה למַצות בנוסחה אחת קצרה כל אשר אמרנו בתכניתנו הכלכלית שהגשנו הפעם לכנסת, הרי היא זאת: על כל אזרח לזכור שיש לא רק זכויות אלא גם חובות. לאור הדברים הגדולים אשר בוצעו, לאור הקשיים והסכנות האורבים לנו, אנו פונים לעם כולו ולכל יחיד ויחידה בתוכו ואומרים להם: לא בלבד שלא נתגבר על הקשיים האיומים שעודם צפויים לנו היום ומחר ומחרתים, אלא גם נעשה לאַל כל מה שהשגנו וכבשנו בשלוש – ארבע שנות-הפלאות האחרונות – אם הציבור יהא רק תובע ולא נתבע, אם ידאג רק לזכויותיו וינסה להרחיבן בלא סוף, ולא ימלא באמונה חובותיו ולא יתבע מעצמו תחילה, לפני בואו לתבוע מהמדינה או מהמשק. ואני פונה בזאת לחקלאים, לפועלים, למורים, לרופאים, לבעלי-מלאכה, לסוחרים, לבעלי-תעשיה ולכל איש ואשה בישראל, ולא רק לוותיקים, אלא גם לעולים החדשים: ידוע תדעו שכל זכויותיכם יהיו לאַל אם לא תמלאו חובותיכם באמונה. כשם שזכות-העבודה היא זכות אנושית ראשונית – כך גם חובת-העבודה היא חובה ראשונית. וחובת-עבודה פירושה – עבודה נאמנה, יעילה, שתצעיד אותנו לקראת עצמאות כלכלית. והוא הדין לגבי הזכות בקבלת חומר גלם, אשראי, שכר ומשכורת וריווח. יש חובה לעבוד, יש חובה לשלם מס-הכנסה, ומס אמת, יש חובה לנהל משק ביעילות, ויש חובה על כל עולה להתפרנס מעמלו ולהחזיר למדינה כל אשר הוא מקבל ממנה.

אני מצטער שלא שמעתי בנאומי שני חכמי-הכלכלה המובהקים של האופוזיציה, חברי הכנסת ברנשטיין וסנה, אם מחוץ לדרישותיהם מהמדינה – יש להם גם דרישות מהציבור. חבר-הכנסת סנה הופיע הפעם לא רק בשם הפרולטאריון שהוא מתימר לדבר בשמו, אלא גם בשם הבאנקים הקטנים, בעלי-התעשיה הזעירים ושאר חוגי המעמד הבינוני שהוא כה חרד לגורלם. מר ברנשטיין דיבר כמובן בשם כל העם. ואני שואל אותם: בשיטה הקודמת שלפיה נתחלקו חמרי הגלם לכל דכפין ורווחיו היו צמודים אבטומטית להוצאות-הייצור, גם אם הוצאות אלה היו רחבות, פארזיטיות ותוצרתן היתה ירודה ולקויה בכמות ובאיכות, או שיש לדרוש ממקבלי חומר הגלם שייצרו ביעילות, בכושר-מעשה, בחסכון, ולתועלת הצרכן והמדינה?

חבר-הכנסת סנה הציע להטיל על כל מפעל מכסת ייצור. והייתי רוצה לדעת כיצד תובטח מכסת התוצרת אם לא נקיים מכסת עבודה? הממשלה חייבת לדאוג למטבע-חוץ, לאספקה מסודרת ולחמרי גלם ולאמצעי ייצור – והיא עושה זאת במיטב יכלתה – אבל היא רואה חובה לעצמה להגיד לכל הציבור בלי יוצא מן הכלל: עליכם לעבוד יותר טוב, לנהל משק יותר טוב, עליכם לייעל גם המינהל וגם העבודה וגם השירותים, ויעילות אינה תלויה דווקא בהיקף בית-החרושת והמלאכה. בעל-מלאכה או בעל-תעשיה זעיר מסוגל לעבוד ביעילות גדולה יותר ולהוציא תוצרת משובחת יותר מבעל-תעשיה גדול אם הוא רוצה בכך. לא גודל המפעל קובע היעילות והטיב, וכל החוגים והסוגים נתבעים להגברת היעילות בעבודתם, במשקם, בשירותם, כי טובתו ורווחתו של כל פרט בתוכנו תלויים בטובתו וברווחתו של הכלל.

ידעתי שאין זה חל על הכנופיה של פארזיטים ורמאים ושודדים שמתפרנסים מהספסרות הבזויה ברחוב ליליינבלום או במקומות אחרים של העולם התחתון. בזויי-אדם אלה מתפרנסים ממעשי חבלה במדינה ומפגיעה בכל אדם ישר בישראל. אבל לא כל העם מתפרנס מבורסה מנוולת זו. הציבור חי על עבודתו בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, בשירותים – וגורל הרוב הגדול והמכריע הזה תלוי בגורל המדינה. והמדינה הזאת והעם היושב בתוכה יוכלו להתקיים, להתפרנס אך ורק מפרי עבודתם ותוצרתם ועמלם. ומי שמטיף לרמת-חיים ואינו מטיף לרמת-עבודה; מי שמטיף לרווחה ואינו מטיף למאמצים; מי שתובע זכויות ואינו נתבע לחובות, – אינו אלא מתעתע.

לא הבטחנו ישועות ונחמות קלות. ולידידי מר ברנשטיין אומר שערב הבחירות דיברתי בתל-אביב לפני ציבור של עשרים אלף איש לא על הישגים וכיבושים ולא על ישועות ונחמות, אלא על קשיים חמורים וסכנות גדולות הצפויים לנו בארבע השנים הבאות. ורק עכשיו בעמדנו בפני הקשיים ראיתי זכות וחובה לעצמי לציין גם ההישגים אשר השגנו וגם המאמצים הנדרשים מאתנו, למען נדע שמאמצינו עד עכשיו לא עלו בתוהו, ולא יעלו בתוהו גם בעתיד.

לא אומר שלא נעשו שגיאות, ואיני מבטיח לאיש שלא נעשה שגיאה בעתיד, אבל אני אומר באמונה שלמה ובבטחון פנימי: אנו רואים דרך להבראת המשק ולעצמאות כלכלית – אם כל אדם בתוכנו ידע שהזכות צמודה לחובה, ואין לקבל מהמדינה אלא מה שנותנים לה, והנחה פשוטה ויסודית זו תשלוט בכל ענפי חיינו ופעולתנו ותתורגם הלכה למעשה בכל אשר אנו עושים. בלי מגילת החובות – מדינה זו לא תיבנה ולא תתקיים. ידעתי שהרבה תלוי בכושר הביצוע של הממשלה, ולדעתי כושר זה עדיין פגום, אבל גם אילו היה משוכלל, ואילו הממשלה עשתה במאה אחוזיו כל המוטל עליה, – לא יֵעשה הדבר בלי הרצון הטוב של העם, של הכלל, ושל כל יחיד בעם. אני מאמין שכמעט כל הסיעות יש בקרב בוחריהן אנשים בעלי רצון טוב. אנו משעינים תכניתנו על רצון טוב זה, ובעזרתו אני מאמין שהמדינה תצליח.