י' בסיוון תש"י – 26 במאי 1950

בכינוס פעילי ההתישבות העובדת, קרית־חיים

אסור לתנועתנו להתפרנס על חשבון העבר. התנועה רשאית וגם חייבת לינוק ממקורות העבר, אבל תנועה שאינה מעריכה את השינויים המתמידים המתהווים בחיינו ואינה יודעת לשמש את הצרכים המתחדשים – נידונה להתאבנות ולכליה. וככל שגדול יותר עבָרה של תנועה, גדולה יותר סכנת התאבנותה.

ולתנועתנו יש עבר עשיר; במשך 45 שנות קיומה פעלה גדולות.

אך הדבר החשוב ביותר שתנועתנו יצרה – הוא הטיפוס האנושי החדש, הטיפוס החלוצי, שהוא נמצא בכל צורות־החיים וענפי־הפעולה בכפר ובעיר, אבל נסתמן ונתרכז בעיקר בהתישבות העובדת.

חלוץ זה חולל שתי מהפכות בארץ – מהפכה אישית ומהפכה חברתית. הוא הפך איש הגטו לאיש המולדת, איש האוויר לאיש הטבע והעבודה, את הרועה בכרמי זרים – ליוצר העצמאות היהודית. הוא גם צר צורות־חיים חדשות, עיצב חברה חדשה הנקיה מניגודים, תחרות, ניצול ואַפליה, ובנויה כולה על עבודה, עזרה הדדית, שיתוף, שוויון וחירות.

אולם מהפכה כפולה זו אין אנו רשאים לזקוף על חשבוננו בלבד; היה לנו שותף גדול. הכריעה אולי האישיות החלוצית שטיפחה תנועתנו, האישיות היוזמת, היוצרת, המחדשת, המפלסת נתיבות חדשות, הדורכת בשבילה, המתיחדת לקראת מפעל־החיים הצרור בחזון הגאולה היהודית והאנושית. ההתישבות העובדת היא ההתגלמות המושלמת ביותר של מהפכה יוצרת זו, ובה הגיעה האישיות החלוצית לשיא ביטויה. אבל אין לשכוח את השותף – התנועה הציונית אשר טיפחה והאדירה מפעל חלוצי זה. ואיני מתכוון לסיוע החמרי בלבד: למתן קרקע, ציוד, אמצעים כספיים, הדרכה מקצועית, אלא גם לטיפוח המוסרי, הרעיוני־רוחני. לא כל התנועה הציונית היתה שותפת ברצון וביודעים למהפכה כפולה זו. בתנועה הציונית היו כל הזמן שוללי רעיון החלוציות ושׂוטמי המפעל החלוצי; והשוללים היו גם בימין וגם בשמאל.

“פועלי־ציון־שמאל” מצד אחד והאגף הימני שבציונות הכללית, שנקרא ציוני ב' מצד שני – כאילו מתוך נימוקים מתנגדים, שללו הרעיון החלוצי והמפעל החלוצי, מתוך גישה דוגמטית שאולה ממציאות זרה ומתורות מקובלות ושליטות – אם במחשבה השמרנית ואם בתפיסה המהפכנית של עמים אחרים. שניהם ראו ביצירה החלוצית דבר אוטופיסטי, בלתי מציאותי, מַטעה ומזיק. לפי תפיסתם – משק יש לבנות רק על־ידי בעלי־הון ובעבודה שכירה, ומהפכה יש לעשות רק על־ידי שביתות, בחירות לפרלמנט או תפיסת השלטון בכוח, כפי שהדבר נהוג בעולם כולו.

התנועה הציונית ברובה ובכללה, – אם כי האגף הפועלי בתוכה היה קטן, וזמן רב מחוסר־השפעה – תפסה מתוך אינטואיציה היסטורית את ערכה של החלוציות בהגשמת הציונות. התנועה הציונית הבינה שאין היא דומה לתנועות־שחרור לאומיות אחרות, כשם שהעם היהודי אינו דומה לשום עם בעולם. לא שחרור עם משועבד ולא עצמאות לארץ כפופה לשלטון זר – אלא כינוס נפוצות, החזרת עם שניתק לפני ארבעים יובלות מארצו ונתפזר בכל קצווי תבל, והקמת הריסות של ארץ אשר כובשיה המתחלפים במשך הרבה דורות דלדלוה והגדילו שממונה, ותחית תרבות עתיקה שכאילו נגזר דינה ועברה מן העולם לפני שנות אלפים – זו היתה המשימה היחידה במינה של התנועה הציונית, ותנועה זו לא יכלה ללכת בדרך הכבושה המקובלת בתולדות השחרור של עמים אחרים – כי דרך זו לא תסכון לגאולת ישראל. והוטל על התנועה הציונית לפלס נתיבות חדשות, ובאישיות החלוצית נמצא לה הכוח הראשי להגשמת שאיפותיה.

ולשני השותפים גם יחד בתהליך היסטורי מופלא זה לא היתה תכנית ברורה מראש ושיטה מסוימת לפעול על פיה. מייסדי הקבוצה הראשונה על גדות הירדן לפני ארבעים שנה – לא עלה כלל על לבם שהם יוצרים צורת־חיים קבועה ודרך חדשה בהתישבות. יסוד הקבוצה היה אחד המאמצים הקשים לדבר האלמנטרי ביותר בהגשמת הציונות – לכיבוש העבודה. ורק בהדרגה, מתוך נפתולי המציאות והנסיון, מתוך התבהרות אטית של הקשיים והמשׂימות, מתוך גישושי מחשבה ומעשה מודרגים – נתגבשו הערכים והרעיונות החדשים. לא מבחוץ – אלה מתוך חיי העבודה בפנים צמחו הערכים המוסריים, החברתיים והמשקיים החדשים, וצמיחה זו לא פסקה עד היום הזה, אם כי “מהפכנים” שנתאבנה מחשבתם וחושם ההיסטורי קהה – סבורים שמַה שנעשה עד היום זוהי “המלה האחרונה”, ואין לשנות מן הקיים כמלוא הנימא.

גם התנועה הציונית לא היתה לה דרך ברורה מראש, אבל היא ידעה ללמוד מהשגיאות והכישלונות של אלה שקדמו לה, ולא נרתעה מחידושים נועזים שביצעו חלוציה בארץ. ואם כי לא היו בידה אוצרות הכסף המופלגים שהיו בידי חובב־ציון הגדול, הברון רוטשילד, השיגה באמצעיה המצומצמים הרבה יותר משהשיג הנדיב הידוע בהון־תועפות. והשותפות שנכרתה בין התנועה הציונית ובין התנועה החלוצית היתה לברכה רבה לשתיהן – ובזכות שותפות זו הגענו למדינה.

ועם המדינה מתחילה מהפכה חדשה, לא מהפכת יחידים, מהפכה אישית, אלא מהפכה לאומית מדינית: היינו לעם ריבוני בארצו. פסקה תלותנו בזרים, בטלה הגבלת חופש פעולתנו ויזמתנו בתחומי המדינה. כל האחריות למעשה שנעשה ושלא נעשה מוטלת מעכשיו עלינו. גם התנועה הציונית וגם התנועה החלוצית עשו כל מה שעשו – מתוך התנדבות, מתוך רצון חפשי, ללא כל כפיה חיצונית, ללא כל מרות מחייבת. מעכשיו עומד לרשות משׂימתנו ההיסטורית מכשיר מחוקק, מחייב, כופה, שביכלתו להפעיל כל הישוב, בין אלה שרוצים בכך ובין אלה שאינם רוצים בכך, שתקציבו אינו תלוי עוד ברצון החפשי של תורמים, אלא נגבה ממשלי־המסים כפי שהמדינה שמה עליהם.

אני מניח כי אין איש בישראל שאינו שמח על מהפכה זו, בין אלה שנלחמו ומסרו עליה נפשם, בין אלה שכפרו באפשרותה ומעשיותה, ואפילו אלה שלא היתה רצויה להם ושללוה. אולם איני בטוח אם כל איש בישראל הסיק כל המסקנות הנובעות ממהפכה זו.

כל אחד יודע מעט או הרבה שהמדינה העמידה לרשותנו שטחי אדמה רחבי־ידים, גדולים למעשה מאלה שהיו כלולים בתחומי ארץ־ישראל ההיסטורית כשהם מיושבים ערבים. כל אחד יודע שהמדינה פתחה שערי הארץ לרווחה לכל העם היהודי, ואנו עדים לראשית קיבוץ־הגלויות. כל אחד יודע שהמדינה הרימה קרן העם היהודי בעולם, ושהביאה גאולה ליהודי בולגריה ותימן, והיום או מחר תגאל יהודי בבל. אבל לא כל אחד מעריך מהי התביעה שהמהפכה מציגה לכל יחיד ולכל גוף ציבורי בארץ. כי רבים הסבורים שקיבוץ גלויות ויישוב הארץ וקיום הבטחון – תעשה המדינה. כי יש תפיסה – ולתפיסה מהלכים גם בקרב חלק של הציבור החלוצי – שהמדינה היא כל יכולה. תפיסה זו היא בעצם תפיסה קומוניסטית, אבל נתפסו לה רבים שאינם קומוניסטים. הקומוניסטים רואים בתפיסת השלטון את הדרך האחת והיחידה לביצוע מטרתם המקודשת, וכל האמצעים כשרים למטרה זו, כי במדינה רואים הקומוניסטים מכשיר כולל, טוטלי, יחיד להשלטת ה“קומוניזם”, ורצון המדינה, צווה, פסק־דינה בכל הליכות החיים – לא רק בשטח הכלכלי והמדיני, אלא גם בשטח המחשבה, המוסר, האמנות, הספרות, המדע, – גזירה עליונה הם שאין להרהר אחריהם, והיחיד, הפועל, האיכר, הסופר, איש־המדע, המשורר, האמן חייבים לחשוב, לפעול ולהתנהג על פי הצו מגבוה, ולא יתכן שתהיה לאיש או לקבוצת אנשים יזמה חפשית, חלוצית, במחשבה ובמעשה, החורגת מהמסגרת הגזורה על פי ה“מדינה”, כלומר על פי השליט. כל גילוי של רצון עצמי, של מחשבה עצמית, של ביטוי חפשי, שאינו הולם את המסגרת הרשמית – הוא מרד במלכות (ובמדינה קומוניסטית ה“מלכות” היא קדוּשה עליונה, אלהית שאין להרהר אחריה), בוגד, קונטררבולוציונר, סוכן מעצמה זרה, ויש לסלקו בלי רחמים בדרך הקצרה והנמרצה והאכזרית ביותר. במדינה זו תיתכן רק מפלגה אחת, ורק מנהיג אחד – ועל פיו יקום כל דבר.

בתפיסה ממלכתית זו אין כמובן מקום לרעיון חלוצי וליזמה חלוצית. יש מסגרת מחשבה ומעשה טוטלי שאין לסטות מהם ימינה או שמאלה, כל עוד לא ציווה המנהיג שהאמת של אתמול היא שקר של היום, והרצוי עד עכשיו הוא פסול מכאן ואילך, ולהיפך. במדינה זו שׂוּמה על הנאמנים לבצע רצון השליט – ולא להיחלץ מרצונם החפשי ובדרך שיורו להם מצפונם, נסיונם וחזונם.

מדינת ישראל היא הפכה הגמור של המדינה הטוטלית, והיא תחדל להיות מדינה יהודית אם כוח זר יאלצה ליהפך למדינה טוטלית. רק בקרב עמים שהיו נתונים במשך מאות בשנים למשטר עריצים ולשטון־יחיד – נתקבל הרעיון הטוטליטרי, הקומוניסטי או הפשיסטי. העם היהודי, דווקא מפני שנמצא מאות בשנים תחת שלטון זר ועוין לרוב – למד להתיחס בבקורת לשליטים ופיתח בתוכו סגולות הבקורת וההתנגדות לשלטון. ואם אנו מוצאים בימינו אומות תרבותיות אמונות על חירות ועצמאות שהן כפופות למשטר טוטליטרי קומוניסטי – הרי זה אך ורק בכוח כיבוש צבאי זר, כיבוש של כוח פיסי עליון שאין עמים אלה יכולים לעמוד בפניו.

אולם לא רק אפיו ומסורתו של העם היהודי – היעוד ההיסטורי, שלו מוקדשת מדינת ישראל, עומד בסתירה גמורה למגמה הטוטליטרית. שלוש המשימות המרכזיות המוטלות על מדינת ישראל: בטחון, עליה, התישבות, אינן מתישבות עם משטר טוטליטרי.

לכאורה אין דבר הפורח במשטר טוטליטרי כצבא, שהוא מעוז הבטחון. הצבא גופו, לפי טבע הוויתו, הוא ארגון מעין טוטליטרי הבנוי כולו על משמעת ופקודה. אבל רק לכאורה. הבטחון בכל מדינה ומדינה, וביתר שאת במדינת ישראל, בנוי לא רק על גדלו וכוחו וציודו ואימונו של הצבא אלא על מכלול יכולתה של האומה – יכולתה הכלכלית, הכספית, המוסרית והתרבותית. ובמדינת ישראל הדגש הוא על יכולתה המוסרית והתרבותית של האומה. ברוסיה ובסין יש בני אדם למכביר, והפיקוד יכול להקריב מיליוני אנשים – בלי שהדבר יורגש בעם. יכולת התגוננותה של מדינת ישראל היא איכותית ולא כמותית. טול ממדינת ישראל חירותה הפנימית, האחריות האישית של טובי בניה, הרגשתם החלוצית, בטחונם בעצמם – ואתה נוטל נשמת המדינה וממית כושר התגוננותה.

צבא־הגנה לישראל, אם כי הוא מקיים בתוכו משמעת צבאית חמורה, ואוי לו אם יזלזל במצוות המשמעת!) ומיוסד על חובת שירות של כל בן ובת – בנוי בעיקרו על התנדבות חלוצית, ומבחינה זו אין דומה לו בצבאות העולם. לא רק שצבא הקבע – הלוז של הצבא – הוא כולו צבא מתנדבים, אלא גם שירות החובה מושתת על יעוד חלוצי: חובת ההכשרה החקלאית וישובי נח“ל החלוציים. הצבא מקיים בתוכו תנועת־הנוער החלוצית הגדולה ביותר בארץ – גדנ”ע.

הבטחון עומד כולו בתחומיה של המדינה, ואין הוא אפשרי (בכל אופן לא במדינת ישראל) בלי התנדבות ובלי סיכוי הרצונות החלוציים של הנוער. על אחת כמה וכמה עליה והתישבות – שכל עיקרן חומר אנושי ואמצעים כספיים מן החוץ. אין אף מדינה טוטליטרית יכולה לגזור על בני חוץ לארץ שיבואו להתישב בתוכה או ישקיעו בה הונם. גם לאחר שהעולים עלו ארצה והאמצעים כבר מצויים ברשות המדינה, אין לקלוט עליה ואין ליישב שממה – בלי התנדבות חפשית ובלי יזמה חלוצית מתמדת.

קומוניזם, כפי שהוא מוגדר עכשיו בפי שליטי רוסיה, וערכים חלוציים, כפי שנתגבשו בתנועת העבודה בארץ, הם תרתי דסתרי. אנשי מפ“ם המוסיפים עדיין לדגול בערכים חלוציים אינם צריכים להשתומם אם הם מוגדרים על־ידי קומוניסטים נאמנים ומוסמכים בשם רפורמיסטים. אם הדרך הקומוניסטית היא הדרך היחידה המובילה להגשמת הסוציאליזם, ורוסיה הסובייטית היא מצודת הסוציאליזם – הרי לא רק המפעל הציוני בכללו, אלא גם הערכים החלוציים – ההתישבות העובדת, המפעל הקיבוצי – הם הבלים ריאקציוניים ורפורמיסטיים. ותיקי מפ”ם, שינקו את האמונה הציונית־סוציאליסטית והערכים החלוציים לפני היותם סטליניסטים – מסוגלים לקיים דרכם בסתירות התמוהות האלה, אבל הנוער המתחנך לאור “הברית החדשה” של מפ"ם, לאור התורה הסטליניסטית – לא יקבלו הסתירות שמתלבטים בהן ותיקי התנועה. אם תפיסת השלטון בכל האמצעים ותמיכה בכל התנאים בברית־המועצות היא הדרך היחידה המוליכה לגאולה, ואם ברית־המועצות היא הדוגמה והמופת לסוציאליזם מתגשם ולשחרור עמים – הרי יסיקו מכאן בצדק שהסטיה הציונית והאוטופיה הזעיר־בורגנית של הקיבוץ והלהג הבלתי־סטליניסטי על חלוציות אינם אלא מהדורה גרועה של טיטואיזם ישראלי.

אנשי השומר הצעיר הדגישו מראשית ימיהם את “הסתירה הטראגית” שבין הציונות ובין הסוציאליזם. סתירה זו, ספק הוא אם היא טראגית או קומית, נעשתה עכשיו לנחלת מפ"ם כולה. וכשומר הצעיר בשעתו הם פותרים סתירה זו בדרך מעשית מאוד, כראוי ליהודים פקחים:

כאנשי השומר הצעיר בשעתו הם מחלקים העולם לשנים: העולם הזה והעולם הבא. את כל הנאמנות הסטליניסטית והעקביות המהפכנית וההשתלבות המלאה והגמורה במשטר הקומוניסטי הכניסו לעולם הבא. בעולם הבא אין סטיות ואין סתירות, אין מחיצה בין מפ“ם ובין מק”י, אלא – כולם יושבים ועטרותיהם הקומוניסטיות בראשם וניהנים מזיווֹ של סטלין. ואשר לעולם הזה – גם אותו חילקו לשנים. העולם שלהם – והעולם של אחרים. העולם של אחרים חייב בקומוניזם לאלתר ובלי תנאי. צרפת, איטליה, גרמניה ויוגוסלביה חייבות לקבל דינה ושלטונה המוחלט של “מצודת הסוציאליזם” בברית־המועצות, וכל מי שפורש, אפילו אם הוא מקיים קומוניזם בארצו כטיטו היוגוסלבי – אחת דינו לכליה. וכל קומוניסט בולגרי, הונגרי, צ’כי, המנסה לשמור על עצמאותו, הרי הוא מוכרז, בצדק, כבוגד וכסוכן הפאשיזם והאימפריאליזם האמריקני. כי אין להמרות ולהפר האחדות והמשמעת של הצבא הרבולוציוני העולמי בפיקודו העליון של הקרמל. אולם השומר הצעיר ומפ“ם במדינת ישראל – שאני; כאן יש עדיין תנאים מיוחדים, ששליטי הקרמל, היודעים כל סתרי העולם ומוסמכים לדון בעניני כל האומות, – אינם מבינים אותם, ועליהם ללמוד תורה מפי השומר הצעיר. ואם בקיבוץ השומר מתגלה גרעין קומוניסטי הנאמן בלי תנאי ובלי שיור ל”מצודת הסוציאליזם" ולשליטה העליון, ומסרב לנהל בוכהלטריה כפולה של מפ"ם – הרי הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר מנשל אותו בלי רחמים.

בוכהלטריה כפולה זו ימיה כימי “הסתירה הטראגית” בתולדות השומר הצעיר. בוכהלטריה כפולה זו מכתיבה עמדה אחת בישיבת הוועד־הפועל הציוני – ועמדה מתנגדת בישיבת הוועד־הפועל של הסתדרות העובדים. לפי בוכהלטריה כפולה זו מופיעים באמריקה ובארצות־המערב – (בארצות־המזרח אין מנסים להופיע בכלל) בתכלת לבן בלבד, ובמדינת ישראל – באדום בלבד. והדולר האמריקני והטרקטור האמריקני – אסורים הם על ממשלת ישראל ומדינת ישראל – אבל מותר הוא על קיבוצי השומר הצעיר ומפ“ם. שליחי מפ”ם נוסעים לארצות־המערב להשיג כספים בשביל תנועתם – אבל פעולה זו בשם עם ישראל כולו היא גילוי של השתעבדות לאימפריאליזם האמריקני. נציגות ישראל בעצרת האו“ם חייבת להצביע לפי החלטות הקומינפורם – אבל החלטות הקומינפורם אינן מחייבות עדיין את קיבוצי מפ”ם בחייהם הם.

אנו לא גרסנו את “הסתירה הטראגית” ולא ניהלנו ולא ננהל בוכהלטריה כפולה. אנו דוחים את המשטר הטוטליטרי לא באשר הוא פוגע באינטרס הפרטי שלנו – אלא לגופו, ועם כל ההישגים הרבים של רוסיה הסובייטית בשטחים שונים, אין אנו רואים בה לא מצודת הסוציאליזם ולא דרך להגשמת הסוציאליזם. דיקטטורה של יחיד או של יחידים אינה חדלה להיות דיקטטורה ומשטר של דיכוי ועריצות – גם אם מדביקים לה תו של “דימוקרטיה עממית”. אם יקראו ללילה – יום, אין הלילה נהפך על־ידי־כך ליום. ובדיכוי החירות של העם, בשלילת זכות הפועל והאיכר והסופר והאמן ואיש המדע לחשוב ולדבר כרצונו, ובגזילת הזכות מהעם לבחור ממשלתו בבחירה חפשית כרצונו – אין אנו רואים דרך לגאולת האנושות ולהגשמת הסוציאליזם. וכשאנו מתנגדים לשלטון עם בעם – הרי התנגדותנו חלה גם על מערב וגם על מזרח. וכשאנו רואים עם תקיף וגדול משעבד שכניו הקטנים ומוציא להורג בניהם הנאמנים לעצמאות עמם, אף אם הם קומוניסטים מובהקים, – אין אנו יכולים להצטרף למקהלה הרואה בכך אקט של “שחרור עמים”.

הזכות שאנו תובעים לעמנו לקבוע גורלו בכוח עצמו מתוך ראיית צרכיו ההיסטוריים והנסיבות שהוא חי בהם, – אנו תובעים לכל עם; מותר לנו לפקפק אם המשטר הקיים ביוגוסלביה ראוי לשם קומוניזם, כשם שמותר לנו לפקפק אם המשטר הקיים ברוסיה ראוי לשם זה. אבל אין לנו ספק בדבר שראש ממשלת יוגוסלביה אינו חייב להיכפף לרצונו של ראש ממשלת רוסיה, והעובדה שלראשות השלטון הרוסי יש מספר יותר גדול של דיביזיות וטנקים ואווירונים – אינה מפחיתה זכות השלטון היוגוסלבי לפעול כרצונו בתוך ארצו, כאשר פועל השלטון הרוסי בתוך ארצו הוא.

אין אנו מכירים ומודים בשום סתירה שבין הציונות ובין הסוציאליזם. לא באשר שני המושגים זהים. הם אינם זהים לגמרי, ותכנם ההיסטורי והיקפם שונה בתכלית. ציונות פירושה עצמאות לעם היהודי במולדתו, וסוציאליזם פירושו – אנושות כחברה עובדת בלי מעמדות. אולם גם לגבי הציונות וגם לגבי הסוציאליזם יש לומר מה שאמרו חכמינו לגבי השבת: “השבת מסורה לכם, ואין אתם מסורים לשבת”. הציונות והסוציאליזם מסורים לנו, ואין אנו מסורים להם. ואנו, הנושא של הציונות ושל הסוציאליזם, הננו אחד, ורצוננו זהה בתוכו ובתוכנו. אנו חותרים לקראת גאולה, כיהודים וכאנשים, ואין סתירה כלשהי בין היותנו יהודים ובין היותנו אנשים. היות יהודי – זהו מושג מופשט, חלקי. היות אדם – זהו מושג מופשט, חלקי. אבל אין אנו לקט של מושגים – אלא הוויה אחידה, שלמה, יחידה בפנימיותה, ויש לה גילויים רבים ושונים, שאינם מתמַצים כולם לא במושג יהודי ולא במושג אדם. כל אחד מאתנו הוא אֵם, אב, בן, בת, אחות, אח, תושב עיר, בן גיל מסוים, בעל־מקצוע, נתון למאוויים רבים ושונים, מתענין בכמה וכמה ענינים בתמידות או בסירוגין, משתנה ומתחלף מזמן לזמן, ומהווה תמיד אחידוּת ויחידוּת, – וכולנו יחד מהווים יחדות היסטורית, שפועם בה רצון היסטורי, והיא חותרת לקראת מטרה היסטורית.

והמפעל שאנו עושים כולל בתוכו תכונות וסגולות מרובות הנובעות מהמאוויים הרבים הפועמים בתוכנו והן מתלכדות כולן ברצון העליון המדריך את היהדות הקולקטיבית שלנו.

ואנחנו לא רק עם – אלא גם חלק של המין האנושי, וכל דבר אנושי אינו זר לנו. אנו רואים חובה לעצמנו לשרת את המין האנושי כולו; אך לא בהטלת רצוננו על הזולת – אלא בפילוס דרך והדגמת־חיים, אשר ממנו יראו וילמדו אחרים, – אם ראוי הדבר שילָמד על־ידי אחרים ואם הם רוצים ללמוד ממנו. אותה זכות שאנו מבקשים לעצמנו אין אנו יכולים לשלול מאחרים: אין אנו רוצים שאחרים יטילו עלינו רצונם ויכופו אותנו לעשות הטוב בעיניהם. הזכות המוסרית העליונה של האדם ושל העם הוא לשפוט מהו טוב ומהו רע, ובהימסר ההכרעה לכלל – יש הזכות לכל אחד להשתתף מתוך חופש מלא בהכרעה זו. אין אנו גורסים הדו־פרצופיות והצביעות של מפ"ם – שהקומינפורם מחייב כל עם אבל אינו מחייב אותם, באשר תנאי קיומו של העם היהודי הם שונים מתנאי קיומו של כל עם אחר; לא מפני שאנו שוללים יחודו של העם היהודי, אלא מפני שאנו מכירים בזכות יחודו של כל עם ועם.

עם הקמת המדינה נעשינו לאזרחי־עולם, מפני שאנו אזרחים חפשים במדינתנו, ודרך המדינה אנו מביעים דעתנו על כל שאלות המין האנושי. אבל לאזרח במדינת ישראל שמורה הזכות לחלוק על דעת ממשלתו, כי מחשבתו של תושב ישראל אינה נקבעת על־ידי המדינה. ושמורה לאזרחי ישראל זכות היזמה החלוצית, במחשבה ובמעשה, גם בענינים פנימיים וגם בענינים חיצוניים; במחשבה – ללא כל הגבלה, במעשה – בסייג של שמירת החוק. בניגוד למדינה טוטליטרית בנויה מדינת ישראל על חירות־המחשבה, ומשמעתה חלה על פעולות ומעשים בלבד, במידה שהחוק מגדיר ומסייג אותם.

לאור תפיסה זו של מדינת ישראל, עלינו לבחון מחדש את מפעלנו החלוצי וזיקתו למדינה. אין אנו רואים את המדינה ככל־יכולה; ומשימות תקופתנו החדשה, תקופת המדינה, לא יבוצעו בכוח החוק והמנגנון והתקציב הממלכתי. כמקודם – ובהיקף יותר רב – אנו זקוקים ליזמה וליצירה ולהתנדבות חלוצית – גם בבטחון, גם בעליה וגם בהתישבות וגם בחינוך. אבל המפעל החלוצי יחטיא מטרתו – אם לא ישתלב בשלמותו במסגרת הממלכתית, ולא יראה את המדינה כשותף וכבן־ברית בביצוע המשימות החלוציות.

כשמפ“ם החליטה להסתלק מעול המדינה – גזרה דינה של תפקידה החלוצי. על פי המסורת, – ואני מניח מסורת כנה, – ומתוך צרכים תכסיסיים ממשיכה מפ”ם לדגול בערכים חלוציים, ולא עוד אלא שכמעט תובעת לעצמה מונופולין לחלוציות ומתימרת להטיפה לבוני כנרת ודגניה, נהלל וכפר ויתקין, עין־חרוד וכפר־גלעדי. הבטחון, העליה, ההתישבות והחינוך הם עכשיו גופי תפקידיה ומלאכתה של המדינה; בכוחה של המדינה ובתוך מסגרתה מבוצעים תפקידים מרכזיים אלה, ומי שאינו נרתם בעול המדינה ואינו עושה מלאכתה, גם אם נושא בכנות סובייקטיבית את הערכים החלוציים של עליה, התישבות ובטחון על שפתיו – נושא אותם לשוא.

עם קום המדינה נשתנו הממדים של פעולות הבטחון, העליה וההתישבות. ושינוי הממַדים אינו שינוי כמותי בלבד. זוהי תמורה מהותית באפיים ובתכנם של התפקידים, ומחוץ למסגרת המדינה, ובלי גיוס מלוא כוחה המחייב, אין לבצע אותם. העליה ההמונית המגיעה אלינו אינה עוד העליה המובחרת שקיבלה הכשרה מוקדמת במשך כמה שנים, כאשר היה הדבר לפני קום המדינה, ואין גרעינים מאורגנים ומוכשרים המחכים במשך שנים לקה"ק שתרכוש בשבילם כברת אדמה להתישבותם, – אלא אדמה רבה, עזובה ושוממה, מצפה לגואליה. וההכשרה החקלאית שיש לתת עכשיו לנוער למען יצלח ליישב הארץ – זקוקה לעזרת החוק, למסגרת חובה ולכוחות המדינה כולם. וכוחות הבטחון אינם נשענים עוד בימינו על ישובים מוכשרים להגן על עצמם, – אלא שׂוּמה עליהם להתמודד עם צבאות מדינות אויבות. ותנועה חלוצית שאינה משתלבת בלב ונפש במאמצי המדינה ואינה עומדת לשירותה בהתנדבות חפצה, – סותרת עצם מהותה ומתרוקנת מתכנה.

גם בראשית ימיה היתה תנועתנו החלוצית, שעמדה כולה על התנדבות חפשית, זקוקה לשותפות המַפרה והמסייעת של התנועה הציונית – אם כי כוחה של האישיות החלוצית היה המניע המרכזי במהפכה שהתחוללה בתקופה ההיא בארץ. בלי אדמת קרן־הקיימת, בלי סמכותה ותמיכתה המוסרית של התנועה הציונית, בלי האמצעים של קרן־היסוד – לא היתה קמה ההתישבות העובדת – הקבוצות והמושבות – והתנועה החלוצית שנתעוררה בעקבותיה בכל ארצות הגולה.

בימינו אלה נעקרים גושים שלמים מן הגולה, ולרוב – מהגולה הדווּיה והמרודה ביותר. מובטחני שבקרב עולים אלה, – בקרב יהודי תורכיה, מרוקו, תימן ועוד, – צפונים כוחות יצירה, והם מסוגלים לבנות השממה וגם להאדיר תרבותנו המחודשת, אבל אין אלה כוחות אישיים, כבימי העליה השניה והשלישית, אלא כוחות של ציבורים התלויים ומותנים מהתנאים שימצאו בארץ ומהכוחות שידריכו ויכוונו אותם. אם יווצרו תנאים נוחים, והמדינה, בעזרת הכוחות החלוציים שבארץ, תַפנה אותם להתישבות חקלאית ולהפרחת השממה, הם יהיו מסוגלים לעשות בממַדים גדולים יותר משעשו זאת העליות הקודמות. אבל מאליהם, מתוך דחיפה פנימית בלבד, לא יעשו זאת, והם עלולים גם להתרכז כולם בערים ולעסוק ברוכלות, אם לא יֵעשו מאמצים מכוּונים להפנותם לדרכי חיים פרודוקטיביים יותר.

הינתקות הכוחות החלוציים הקיימים מזרם העליה ההמוני ומתהליך הפניית העולים לעבודה ולחקלאות – לא רק שתדלדל את העליה החדשה, אלא תגזור דינו של המפעל החלוצי עד עכשיו. בלי המשך רחב־מידות בהתישבות חדשה אין עתיד להתישבות העובדת. והמשך זה יתכן אך ורק אם הכוחות החלוציים בהתישבות העובדת יעמידו עצמם לרשות המדינה במאמציה לקליטת עליה בריאה, להרחבת ההתישבות החקלאית ולחינוך חלוצי של כוחות הבטחון.

המשכת המפעל החלוצי והרחבתו בממדים האפשריים והנדרשים בימינו לא תיתכן בלי שותפות־אמת בין הגרעינים החלוציים הקיימים ובין מדינת ישראל.

עם פתיחת המושב השני של הכנסת, ביום 7 בנובמבר 1949, מסרתי הודעה על יחסה של ממשלת ישראל לערכים החלוציים של ההתישבות העובדת. לעתים רחוקות מאוד אני מביא דברים שאני מדבר בכנסת לידיעתה המוקדמת ולאישורה של הממשלה. במקרה זה ראיתי צורך שחברי בממשלה ידעו בדיוק את אשר אני עומד להשמיע ושאוכל לדבר בשם הממשלה לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה פורמלית. ודברים אלה אמרתי בכנסת לאחר אישורם של כל חברי בממשלה:

"ממשלה זו מאמינה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לא שיקולים משקיים וכלכליים בלבד מדריכים פעולותינו ומדיניותנו, אלא חזון מדיני וחברתי, אשר נחלנו מהנביאים שלנו וספגנו ממורשת טובי החכמים והמורים בדורנו. במפעל העבודה שהולך ומוקם בארץ, ביחוד בשטח החקלאות, גלום חזון חברתי של אחווה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר. חלוצי העבודה בכל המפלגות והסיעות הציוניות בכנסת הזאת, בונים חייהם בהתישבות על יסודות של עבודה עצמית ועזרה הדדית, כאמצעי נאמן ביותר להתישבות־עם וגם כמטרה אנושית בפני עצמה בשינוי יחסי אדם וחברה.

הממשלה רואה חובת המדינה לתת מתמיכתה המוסרית, החוקית והכספית המלאה לטיפוח ערכים אלה, לא על חשבון בנין המשק וקליטת העליה. אין אנו מאמינים שיש דילמה כזאת. וגם לא רק באשר ערכים אלה מסייעים לבנין המשק וקליטת העליה, אלא גם לשמם, לשם טיפוח ערכים אלה, ערכם המוסרי והנבואי כשהם לעצמם, כדרך וכחזון לחינוך הנוער ולעיצוב דמות אומה עברית, הנאמנה למקורה מימי קדם ולחזון אחרית הימים.

אלה שזכו להיות מניחי היסוד לערכים אלה בהתישבותנו שמחים וגאים על כך שהללו לא נשארו בתחומי מפלגה אחת, אלא נעשו לנחלת הנוער החלוצי של כל המפלגות הציוניות מן הימין ועד השמאל. הממשלה התחייבה בתכנית פעולתה לעודד ולטפח תנועות־הנוער החלוציות למילוי תפקידם בהתישבות חקלאית ובכיבוש עבודה לכל צורותיהם החלוציות".

על אמונה זו בערכים החלוציים בנויה ממשלת ישראל, ולא תתוֹאר שום ממשלה של ישראל הנאמנה ליעודי העליה וההתישבות וחזון אחרית הימים, אשר לא תכיר ולא תטפח ערכים אלה.

אך גם הכוחות החלוציים בעם יבּחנו מעכשיו באיזו מידה ישתלבו בלי תנאי ובלי שיור במאמצי המדינה, ויעמידו נסיונם, כשרם ורצונם לרשות העליה החדשה, וידעו לעורר בקרב המוני העולים כושר התנדבות ונכונות חלוצית – בצורה ההולמת עליה המונית והתישבות המונית.

עם קום המדינה תיתכן רק חלוציות אחת: זו הצמודה למדינה בלב שלם ומשתתפת לאורך כל החזית במאמצי הבטחון, העליה וההתישבות של מדינת ישראל וממשלתה.