ח' באדר תשי"א – 14 בפברואר 1951

בישיבה רכ"ז של הכנסת הראשונה

אדוני היושב־ראש, חברי־הכנסת. עליתי הפעם על הבמה להגיד שני דברים שאמרתי לפני כשבוע ימים לסיעות הקואליציה, לאחר מסירת הסקירה של שר־החינוך בכנסת.

הדבר הראשון: אמרתי להם מהי החלטת הממשלה. – חינוך דתי לכל ילדי העולים התימנים, מתוך הנחה למפרע שהם דתיים ורוצים בכך; וחינוך דתי לכל ילדי העולים הדתיים שיודיעו על רצונם זה.

לא קיבלנו הצעת החזית הדתית שהוצעה לנו על־ידי חברנו שר־הפנים, שבחינוך דתי זה, במעברות ובישובי העולים הדתיים, יהיו ארבעה משגיחים או מפקחים: אחד מהמזרחי, אחד מה“אגודה”, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים.

החלטנו שהנוהג בכל בתי־ספר דתיים יונהג גם בבתי־ספר אלה. למען הבטח את ביצוע הדבר, – כי העיקר הוא הביצוע, – הטלנו על ועדה של שלושה שתפקח על ביצוע ההחלטה הזאת. ההחלטה על הבטחת חינוך דתי לעולים תימנים ולעולים דתיים אחרים באה מתוך חובה כלפי העולים, ולא כלפי החזית הדתית. אין לנו שום התחייבות כלפי החזית הדתית בענין זה ואין להם כלפינו שום תביעות. הקושיה של ראש “הפועל־המזרחי” שדיבר כאן שלשום ושאל בלגלוג: “מה זה פתאום נתרבו בתי־הספר של העובד הדתי”? – – – ואני ציינתי כך כי הוא דיבר לא כשר־הפנים ולא כחבר בממשלה, אלא כראש “הפועל־המזרחי”. החינוך הדתי הזה לא בא למען ספק את “העובד הדתי”. אין לנו שום התחייבות כלפיו. גם בתי־ספר אלה נתרבו לא מפני שגדל “העובד הדתי” אלא מפני שבאו עובדים דתיים מרובים, כן ירבו.

בחוק הזרמים לא מדובר לגמרי על בתי־ספר דתיים או חילוניים. החוק מכיר בארבעה זרמים, ואיני מניח שההבדל בין הזרם של המזרחי והזרם של ה“אגודה” הוא, שאחד דתי והשני חילוני. איני יודע מהו ההבדל, אבל החוק קבע זרם מזרחי וזרם ה“אגודה”.

ובחוק יש זרם עובדים וזרם כללי, ושוב אינני סבור שההבדל ביניהם הוא הבדל שבין דת וחילוניות. זרם המזרחי יכול לנהל בית־ספר ברוח העבודה ולחנך ילדיו לחלוציות, ואני מניח שהוא עושה זאת בטירת־צבי, והוא יכול לעשות ההיפך מזה. ואין קוראים לבית־ספר בטירת־צבי “תת־זרם”, – עברית רצוצה זאת שאינני יודע מי המציאה. אין זה תת־זרם אלא בית־ספר של המזרחי. ואם יש זרם כללי – ואינני יודע מדוע הוא בחר לעצמו השם “כללי”, אבל יש זרם כזה בחוק – וירצה לפתוח בית־ספר דתי, איש לא יפריע לו, ולא יאמרו כי זהו תת־זרם. ואם יש זרם עובדים, הוא עושה לו בית־ספר כרצונו בתחומי החוק, ואם הוא רוצה בית־ספר דתי, הוא עושה זאת. לא נאמר שזרם העובדים מוכרח להיות בלתי־דתי, כמו שלא נאמר שזרם המזרחי מוכרח להיות דתי. ועוד ארשה לעצמי להטיל ספק בדתיותם של כמה וכמה “דתיים”.

החוק קובע שההורים בוחרים להם את הזרם. בהצעתה של החזית לתת למזרחי ול“אגודה” מפקחים על בתי־ספר דתיים של זרם העובדים ראינו תביעה של מונופולין. אולי חשדנו בכשרים. אבל ראינו בזאת תביעת זכות שאינה מגעת להם – תביעה של מונופולין ואפוטרופסות על הדת ועל אנשי הדת. הממשלה לא התחייבה להכיר באפוטרופסות זו ובמונופולין אלה – ולא תכיר. רשאי אדם להיות יהודי דתי, ואינו זקוק ל“וויזה” של המזרחי או של ה“אגודה”. יהודי דתי שאינו רוצה להיות במפלגת המזרחי אינו חדל להיות יהודי דתי. וכשם שלא הכרנו ולא נכיר, ושום ממשלה לא תעיז להכיר במונופולין של המפלגה, שקוראת לעצמה דתית, על יהודים דתיים, כך גם לא הכרנו ולא נכיר – בכל אופן לא הממשלה הזאת – במונופולין של המזרחי וה“אגודה” על הדת.

אמנם כל השם הזה – “חזית דתית”, באזני יש לו צליל גויי; “חזית דתית” אינה במסורת היהודית. המשמעות המקורית של דת בתנ“ך אינה ראָליגיה. מלבד הפסוק ב”זאת הברכה" על אש דת, שלא ברור אם זו מלה אחת או שתי מלים, הרי המלה “דת” נמצאת כמה פעמים אך ורק באסתר, בעזרא ובדניאל בארמית ובעברית. בארמית: “דָּתָּא דִי־אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא” (עזרא ז', כ"ו), “דַּע מַלְכָּא דִּי־דָת לְמָדַי וּפָרַס”, (דניאל ו' ט"ז), “כְּדָת מָדַי וּפָרַס”. (שם ט), וב“אסתר” נאמר בעברית:

“בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ”, "וְדָתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם

עוֹשִׂים", “כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי”, "מִקֵּץ

הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים", “וְהַשְּׁתִיָּה כַּדָּת אֵין אוֹנֵס”.

ואני מפקפק גם אם המלה “חזית” לקוחה ממקור יהודי ומבית־מדרשו של הלל הזקן. אכן, כל מפלגה רשאית לבחור לעצמה שם לפי טעמה היא, ואין לי ריב עם שם החזית, אולם בשבילנו החזית הדתית היא מפלגה פוליטית; ה“אגודה” והמזרחי הן מפלגות פוליטיות ככל המפלגות בישראל, והן מייצגות יהודים ככל שאר המפלגות, ואין להן זכות לדבר בשם כל העם, כמו שאין למפלגות אחרות זכות לדבר בשם כל העם, גם לא בשם היהדות; איש לא העניק להן זכות מונופולין. המפלגות הללו נוצרו לא לשם קיום הדת, כי אפשר לקיים דת בלי מפלגה, ואבותינו קיימו זאת מאות בשנים. המפלגות “הדתיות” נוקטות עמדה בשאלות פוליטיות, סוציאליות, כלכליות, וישנם חילוקי־דעות בין אנשי הדת, כמו בין אחרים, אם ספסרות בזהב היא מצוה או עבירה מבחינת המדינה, אם מותר להבריח שעונים או לא, אם יבוא ללא־תשלום הוא טוב או רע. ושום איש דתי אינו יכול להגיד “מטעם הדת אני מחייב ספסרות בזהב”. הוא יכול להביע דעה בענין זה כאיש כלכלה אבל לא בשם הדת.

אבל אני מרחיק לכת. מפלגות דתיות אינן מייצגות את היהדות. אין אנו מודים בזכותן לייצג את היהדות המקורית בשרשיה יותר מאתנו. אין אנו, חלילה, פוסלים זכותן לדגול ביהדות המקורית ובשרשיה, אבל אין איש מהם רשאי לפסול אותנו מדגול ביהדות המקורית ובשרשיה.

ידידי מר שפירא ציטט שאלה מספר תהלִים, אבל משום־מה לא ציטט את התשובה משם וחבל, כי התשובה שייכת מאד לענין שלפנינו, ואני אצטט אותה. לאחר השאלה: “מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה' וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ”, נאמר: “נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה”. זוהי אחת ההגדרות של היהדות. ואני שואל: האם לפי קריטריון זה נחלקים אנשי החזית הדתית ואלה שאינם בחזית הדתית – שאלה הם נקיי כפים וברי־לבב, וכל האחרים לא? מחבר תהלים לא היה חבר החזית הדתית, אבל הוא, דמה לי, היה קרוב מאד לשרשי היהדות ולמקורה, לא פחות, בכל אופן, מאנשי החזית הדתית; ואִל אותה שׁאלה הוא חוזר פעמים:

"מִי יָגוּר

בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר־קָדְשֶׁךָ.",

והוא עונה:

"הוֹלֵךְ

תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבִר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ! לֹא רָגַל עַל

לְשׁוֹנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל

קְרוֹבוֹ".

אינני יודע אם הקטרוג הגדול ששמענו שלשום מפי מר שפירא על תנועת הפועלים בארץ, ועל נבחריה בממשלה, שהם שואפי שלטון ומשתררים באמצעי כפיה – אם קטרוג זה נקי מ“רגל על לשונו”, או לא? ואם יש בזה משום נשיאת חרפה על קרובו או לא? אולם אינני סבור כי מה שמאחד את החזית הדתית, ומה שמפריד בינה ובין לא־חזית־דתית – הוא שאנשי החזית הם כולם הולכי תמים ופועלי צדק ודוברי אמת, והאחרים הם הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר. אני יודע שיש בחזית הדתית אנשים שהגדרת התהלים נאה להם, אך יש כאלה גם בין האחרים. אבל אינני בטוח שהם ישבעו כי כל חברי החזית ראויים להגדרה זו ושלא מתקבל לחזית הדתית שום איש שאין בו הסימנים שקבע דוד במזמור זה של תהלים. הסימנים שנתן דוד, בעל המזמור, בשוכני הר הקודש – הם סימני היהדות המקורית והשרשית, ואין הם מפרידים בינינו ובין החזית אלא להיפך, מקרבים אותנו לכמה מחלקי החזית. שאיפתנו היא להקים דור בארץ הולך תמים, פועל צדק, ודובר אמת, אשר לא יהיה רגל על לשונו ולא יעשה לרעהו רעה, וחרפה לא ישא על קרובו; אבל אין אנו מודים ששאיפה זו היא מונופולין של החזית הדתית. ואינני סבור שמישהו מייצג היהדות המקורית והשרשית אך ורק בזכות היותו בחזית הדתית.

אני מכבד מאד את הרב לוין על כנותו, אבל האם רשאי הוא לדרוש מאתנו שאנחנו נקבל תביעתו והתיַמרותו ש“אגודת ישראל” היא המייצגת היחידה של מורשת היהדות? אילו אנחנו שמענו ל“אגודת ישראל” במשך עשרות השנים האחרונות, מה היה לעם זה שנמצא בארץ, האם היה בחיים? האם מדינה זו היתה קמה? האם ישוב זה היה נבנה? אין ה“אגודה” פסולה בגלל זאת, ואנו שמחים על שחזרה בתשובה. אבל מותר היה לפקפק אם פירושיכם לדת הם מתאימים ליהדות המסורתית והשרשית, ומשום כך לא קיבלנו תורת ה“אגודה”, לא קיבלו אותה גם אלה בתוכנו שהיו שומר מסורת ואדוקים גמורים, והם ישבו יחד עם אפיקורסים בקונגרס הציוני. ואני משבח את ה“אגודה” שהכירה במשגה שלה ואינה פורשת מכל העם. אבל אל תבואו אלינו בפרטנסיה, שאתם לבדכם מייצגים היהדות המסורתית והשרשית, לאחר שבדבר מרכזי וגורלי הנוגע לעצם קיומו של עם ישראל טעיתם במשך עשרות בשנים.

אני בא מעיירה קטנה בפולין, ובה היו חסידים מרובים, ביחוד חסידי גור. שנים מהם נתפסו לציונות – אחד מהם היה מהחלוצים הראשונים והטובים ביותר של העליה השניה, שמחה אייזיק ז"ל, והשני היה שוחט, מר אסתרסון, והחסידים שבעיירה שלי ראו בהצטרפותם לציונים אפיקורסות והיו רודפים אותם, אם כי הם נשארו אדוקים וחרדים כל ימיהם. וזו לא היתה המחלוקת הראשונה בישראל – אני מתכוון למחלוקת לשם שמים. היו זמנים שהחסידים נרדפו על־ידי המתנגדים. סכסוכים כיתתיים אלה בתולדותינו אינם חדשים.

וגם במזרחי אין אנו רואים את היורשים היחידים של היהדות המסורתית. רק לפני שלושים שנה אמר לנו המזרחי בארץ כי זכות הבחירה של האשה למוסדות נבחרים סותרת את הדת, והם עמדו להחרים את כנסת ישראל באם ניתן זכות בחירה לאשה בישוב, עוד לפני קום המדינה. והנה הוענקה הזכות הזאת לאשה, ואין פוצה פה ואין מצפצף. האם שרשי היהדות נשתנו? האם המסורת היהודית נהפכה? אתם נשתניתם. מה שנראה לכם לפני עשרות שנים כפרץ בדת – נתקבל עכשיו על־ידיכם. אפילו נשי ה“אגודה” הולכות לקלפי, ואל תדרשו מאתנו להאמין לכם שכל מה שאתם טוענים ותובעים מאתנו היא הלכה למשה מסיני. עוד עכשיו מתנגד המזרחי לשוויון האשה בשטחים שונים, אם כי הוא התחייב יחד עם כל החזית הדתית – והתחייבות זו כתובה ומנוסחת בקווי־היסוד של הממשלה – להבטיח “שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”.

אני מקווה כי תיווכחו שטעיתם בענין החינוך במחנות־העולים ובמעברות כמו שנוכחתם בטעותכם בענין מתן זכות בחירה לאשה. אהיה בין האחרונים אשר יפסקו כי אנשים אלה, שהתנגדו פעם לשוויון האשה, פסולים לעולם. הם אינם פסולים; הם שגו וחזרו בתשובה. כל אחד מאתנו עלול לשגות. איני יודע אם יש איזו שהיא מפלגה בארץ אשר יכולה לומר לעצמה כי לא שגתה אף פעם. אולם מותר לי לדרוש מהמזרחי שיעמוד גם במדינה על דעתו הציונית – בניגוד לדעת “אגודת ישראל” הרבה שנים – הקובעת כי כל ישראל חברים, ואינם פורשים מכלל ישראל, כמו שלצערי פורש עכשיו “הפועל המזרחי” מכלל ציבור העובדים.

תמיד היו הבדלי־דעות וחילוקי־דעות בעם ישראל. אין הכרח למען אחדותנו שלא נהיה שונים איש מחברו; וכל אחד מאתנו רשאי להאמין שאתו האמת, אבל אין הוא רשאי לשלול זכותו של הזולת להאמין כי אתו האמת. לא אפסול יהדותו ונאמנותו של הרב יצחק מאיר לוין בגלל זה שלפנים נקטה “אגודת ישראל” עמדה משובשת ושהכירה עכשיו בטעותה. רק זאת אני רוצה – שהוא לא יפסול אחרים. איש מאתנו אינו זקוק להסכמת חברו שהוא יהודי. אנו יהודים כמוכם. איננו גרועים מכם ואיננו מעוּרים פחות מכם בעבר היהודי ובשרשי היהדות. אולם אנו שונים מרבים מכם. ואומר במה. לא פחות ממישהו מכם אנו אדוקים בכלל הגדול של היהדות “ואהבת לרעך כמוך” שעליו העמיד הלל הזקן את התורה כולה. אבל אני בין אלה המאמינים במשך כל חייהם, מזמן שעמדו על דעתם, כי שמירת כלל גדול זה תיתכן רק על יסוד של עבודה, רק בתוך ציבור עובדים, רק בקרב היהודים המקיימים שיתוף פעולה, עזרה הדדית, אחדות ושוויון פנימי. שמירת כלל גדול זה לא תיתכן במשטר הבנוי על ניצול, על דיכוי, על תחרות ועל שנאה. איני פוסל יהודי שאין לו החזון הזה, אבל בחזון זה אנו רואים תמצית היהדות, תמצית תורת הנביאים, ואנו מנסים לבנות חיינו על מַסד זה. ואנו רוצים שכלל גדול זה של התורה יונח ביסוד חינוכו של הדור הצעיר, עליו יושתת בית־הספר העברי. ואין אנו רוצים בחינוך בבית־ספר שיעָשה פלסתר בבית, בשדה, ברחוב, בבית־החרושת. התורה שאנו מלמדים את ילדינו – אנו רוצים שתוגשם בחיים, גם מחוץ לבית־הספר. ויודע אני שלא כל חלקי החזית הדתית דעתם שווה בשאלה זו הלכה למעשה, ויש ששיקולים כלכליים ואמביציות פוליטיות דוחים אצל כמה אנשים המתעטפים באיצטלה דתית – יסודות ועקרונות מרכזיים של תורת ישראל ונביאיה. ואני גם יודע שיש בחזית הדתית אנשים שהיסוד הדתי קובע ומכריע, ואני מלא הערצה ליהודים אלה, כשם שאני מעריץ כל יהודי שערכי־רוח קודמים אצלו לכל אינטרס אחר.

היה בתוכנו אדם שהיה רחוק מאד מהתפיסות הסוציאליות והכלליות שלנו, ולא רק רחוק, אלא גם התנגד להן. זה היה המנוח אוסישקין. בכל חינוכו ורוחו היה איש־הימין. אולם בהשקפתו ובחייו קבע הפרימאט הציוני, והוא שהביא אותו ללכת נגד הימין, ונגד דעותיו המעמדיות. הדבר הראשון שקירב אותו אלינו היתה מלחמה על עבודה עברית; וכשם שתביעת “ואהבת לרעך כמוך” היה כלל גדול ביהדות – כך היתה תביעת העבודה העברית כלל גדול בציונות. בלי עבודה עברית – הציונות היא מלה ריקה. ואוסישקין התנגד לחבריו למעמד – ועמד אתנו. והוא נצטרף אלינו בשאלת ההגנה והשמירה, בכיבוש הקרקע ובגאולתה וביצירת החקלאות. הרוב של אנשי הממשלה הזאת דעותיהם הסוציאליות והכלכליות מנוגדות לדעותיו של אוסישקין המנוח. אבל בדבר אחד הם שותפים לו – בהם שולט הפרימאט הציוני. כל חייהם, ולא רק מזמן היותם בממשלה, היו כפופים לצווי־ההגשמה הציונית, בלא תנאי ובלא שיור. הימין רואה יד הבחירות בכל. אבל אנו חיינו עשרות שנים בארץ בלי בחירות, והפרימאט הציוני שלט בחיינו, והוא השתלט גם בממשלה הזאת. והפרימאט הזה אוסר עלינו להכריע בשעת קיבוץ גלויות בהרבה שאלות חשובות מאד, אם כי יש לנו עמדה ברורה בשאלות הרוח, החברה, המשק והמדינה; ואנו אדוקים בדעותינו לא פחות מאחרים. ואני מכבד אדם האומר בכנות שהוא מוכן להקריב את נפשו על דעותיו. אנו לא צריכים להגיד זאת; רבים מאתנו הוכיחו זאת בחייהם ובמותם.

בבעיות החינוך יש לא רק שאלת דת או חילוניות. יש גם תכנים אחרים השנויים במחלוקת. לרגל הוויכוח עם החזית הדתית מתעלמים מכל התכנים האחרים. יש שאלה כיצד מחנכים ולמה מחנכים. יש ערכי־יסוד גופניים, תרבותיים, חברתיים ומוסריים – ובהם הדעות מחולקות לפי מחיצות אחרות, לאו דווקא של הדת. אשר לעולים התימנים, יש לדאוג לא רק “לעולם הבא”; עלינו לדאוג גם “לעולם הזה” שלהם: לבריאותם, לפרנסתם, להשכלתם, לחלקם הנאות במשק, בתרבות, בצבא, בממשלה, במלכות הרוח והחומר. והממשלה דואגת לשתף את התימנים ב“עולם הזה” שכם אחד עם כל שבטי ישראל האחרים.

ואני לא אגלה לכם סוד אם אומר, שאני רואה במשטר הזרמים משטר אומלל. עוד לפני שלושים שנה, בראשית צמיחתו, חשבתי שהוא שורש פורה ראש ולענה. אבל אין זו הירושה האומללה היחידה שאנו קיבלנו מהעבר – לפני קום המדינה. אני מצטער צער רב על שהמפלגה הגדולה ביותר בארץ, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא בחנה עדיין את השאלה הזאת לאחר הקמת המדינה, לאור המציאות החדשה. והמציאות החדשה פירושה שני דברים שלא היו מקודם: מדינה וקיבוץ גלויות. אילו גם היה משטר הזרמים מוצדק בשעתו – ואני מעיז לחשוב שגם בשעתו היה זה משגה – יש לבחון את הבעיה מחדש. ועד כמה שידוע לי יש רק מעט אנשים במפלגתנו החושבים שגם עכשיו יש לקיים משטר הזרמים. אינני נביא, ואינני רוצה להתחייב בשם מישהו, אבל אני מקווה שבקרוב תדון המפלגה בשאלת החינוך לאור המציאות החדשה, היא תגיע לידי מסקנה שיש לשחרר את החינוך משלטון המפלגות, ולמסור אותו לידי המדינה, אם כי אינני משלה נפשי שבזאת נפתור כל בעיות החינוך, כי אינני משער לעצמי שנסכים לחינוך ממלכתי טוטאליטרי, ואני רואה בכל סידור טוטאליטרי חרפה ואסון. אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפה חינוך דתי על המיעוט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא־דתי והוא יכפה חינוך לא־דתי או אנטי־דתי, על מיעוט; אם הרוב יהיה ימני ויכפה על הפועלים חינוך המתכחש לערכים חלוציים והמעמיד את הבצע במרכז החיים, או שהרוב יהיה פועלי ויכפה על כל בתי־הספר חינוך פרולטארי – תהא בזה משום כפיה טוטאליטרית. איני מאמין שיתכן משטר טוטאליטרי בישראל, אם לא יושלט ע"י כוחות זרים מן החוץ. ואינני מאמין שיתכן בתוכנו דיכוי של מיעוט בעניני רוח. ולא חשוב מה גדלו של המיעוט, או מיעוטו של המיעוט.

אבל מאידך גיסא אינני גורס כי גם היום, לפני ביטול משטר הזרמים, הזכות לחינוך הוא רק להורים; אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בענין החינוך, וההורים לבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. המדינה חייבת גם עכשיו – אני מניח שהיא עושה זאת – לקבוע מינימום חינוכי שהוא חובה על כולם.

אני מניח שביסודות אלה, שיהיו חובה על כולם, יהיו ממיטב הערכים החיים והפוריים של היהדות בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבנין, הבטחון, הפיתוח והבריאות, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע ובעזרתו.

אולם כשהמדינה תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות. אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר שהשיטה הפדגוגית הישנה פסולה ויש לו דרך חדשה בלתי מקובלת, אשר תעשיר ותצעיד קדימה את החינוך. אינני מתאר לי שהמדינה תהיה ביורוקראטית ותאסור כל חידושים! אפשר להניח שהיא תאמר לאותו מורה: אם תמצא הורים שימסרו ילדיהם לבית־הספר שלך – בבקשה, נסה כוחך; כמובן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע. אין המדינה צריכה להקפיא שיטות החינוך. גם חינוך איננו קופא על שמריו, כמו ששום דבר אינו קופא על שמריו. היו חידושים גדולים בשטח זה בדורות האחרונים, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם.

אולם ברגע זה יש לנו המשטר האומלל הזה, וכל זמן שהוא קיים (ואני מקווה שלא יאריך ימים), רשאי כל זרם לפעול בתחום הסמכות שהעניקה לו המדינה, ובהשגחת הרשות העליונה במדינה – משרד־החינוך, הממשלה והכנסת. אם זרם העובדים מייסד בתי־ספר דתיים – אין זה “תת־זרם”, כי מהותו של זרם העובדים אינה חילונית או דתית, אלא חינוך חלוצי, ויש חלוצים חילוניים ויש חלוצים דתיים; והעובדים הדתיים בהסתדרות, גם הוותיקים וגם העולים החדשים, רשאים לתת לילדיהם חינוך חלוצי. וגם אם “הכלליים” ירצו לתת לבני הפרדסנים חינוך דתי – לא יוכלו לא המזרחי ולא ה“אגודה” למנוע זאת.

כפי שהודעתי בראשית דברי, רואה הממשלה חובה לעצמה כלפי העולים, להבטיח חינוך דתי לכל ילדי התימנים העולים – במחנות, במעברות, בישובים ובכל אתר ואתר. אולם אין בדעתה של הממשלה להקפיא את ההווי התימני של עולי תימן. להיפך, אנו רוצים לסגל את העליה התימנית להווי הישראלי, לחירות הישראלית, לשוויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער התימני יצאו מפקדים לצבא, כמו מהאשכנזים. אנחנו רוצים שיצאו מהם מייסדי משקים, בוני התישבות, אנשי־מדע; אנחנו רוצים למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר. איננו רוצים שיחס לאשה, לילד ולילדה ישאר כמו שהיה בתימן. יהודי תימני איננו בשבילנו תימני; הוא יהודי, הוא בן־אדם כמונו. יהודי תימני הוא קודם כל יהודי, ואנחנו רוצים להפכו, עד כמה שאפשר ובמהירות האפשרית, מתימני ליהודי, השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני מפולין.

התימני יקיים את ההווי הדתי שלו כמו כל יהודי דתי אחר. אולם בקרב היהודים יש חילוקי־דעות בענינים שהדת לא הכריעה ולא תכריע בהם, ובמרכז חילוקי־הדעות עומדת השאלה העיקרית אם יסוד האומה הוא העבודה או הרכוש; אם האדם העובד הוא אמצעי לרכוש ומשרתו, או הרכוש הוא אמצעי לאדם ולהנאתו. בשאלה זו נחלקים בתוכנו כמו שנחלקים בה בארצות אחרות. ציבור העובדים אינו רואה עצמו רק כלי־שרת להון, אלא כבונה המדינה ויוצר תרבותה ומשקה. הציבור התימני שהוא ברובו המכריע ציבור עובד, אנו רוצים לעשותו שותף מלא ושווה־זכויות לציבור העובדים – כציבור אזרחים בני־חורין, יוצרים ובונים.

ותמוה הדבר: החזית הדתית לא יצרה ארגון מיוחד של בעלי־מלאכה דתיים, ארגון מיוחד של בעלי־תעשיה דתיים, וארגון מיוחד של התאחדות אכרים דתיים או סוחרים דתיים. היא מפלגת רק את ציבור הפועלים. לפי חוקי המדינה יש לה אמנם זכות לכך; אבל לפי החוק אין אדם חייב להצטרף גם להתאחדות בעלי־תעשיה אחידה. אני כשלעצמי רואה ברכה בהתאחדות בעלי־התעשיה, ובכל ארגון כולל אחר שעושה עבודה קונסטרוקטיבית. אולם החזית הדתית פוגעת אך ורק בארגון הכולל של העובדים. הסתדרות כללית של עובדים היא לא רק צורך העבודה – אלא יש בה צורך ממלכתי לאומה. ואם סוחר דתי יכול להשתייך לארגון־סוחרים כללי, ואין בהשתייכות זו כל פגיעה בדת – קשה למצוא נימוק דתי לפרישת פועלים דתיים מכלל ציבור העובדים. יש חשד קשה שלא הדת אלא נימוקים אחרים קובעים פרישה ופלגנות זו.

ואני פונה לאלה שהדת בשבילם הוא העיקר, האדוקים בתום־לב בפרימאט שלה – ויש גם כאלה בחזית הדתית – ואומר להם בכל הרצינות ובכל הכבוד: אני מפקפק אם קרן הדת וקרן אנשי הדת תורם על־ידי כך שהחזית הדתית תעשה פילוגים דווקא בציבור הפועלים, כביכול בשם הדת, בשעה שבכל שאר המעמדות היא תומכת בארגונים כלליים. בכל אופן, אל יתבעו אנשי החזית הדתית מן הממשלה עזרה לפילוג העובדים. תעשו זאת בכוח עצמכם.

והדבר השני שאמרתי לקואליציה לפני שבוע, ועלי לומר זאת גם פה: החלטות אלה של הממשלה בענין החינוך במעברות ובישובי עולים הן סופיות לגבי ממשלה זו. הממשלה מיצתה בענין זה מסקנה אחרונה, ואין היא מוכנה ואינה רואה רשות לעצמה להמשיך בדיון בשאלה זו לבלי סוף.

ידענו כמובן שבהחלטה לא סגי. העיקר הוא ביצוע. ויתכן שתוך כדי הביצוע יתעוררו כמה שאלות. ולמען הבטיח כושר הביצוע והאמון הכללי ברצון הטוב, החלטנו שגם שר מהחזית הדתית ישתתף, יחד עם שר־החינוך וראש־הממשלה, בביצוע. אומר בגלוי למה ראינו צורך בשיתוף אחד השרים הדתיים. אם הרב לוין יכנס לביתי במקרה בשעה שאני אוכל, לא אזמין אותו לאכול אתי, לא מחוסר אדיבות, אלא מסיבות מובנות. אך כשאזמינו לאכול אצלי, יהי האוכל אצלי כשר בתכלית הכשרות. אני נאמן על כך. ואזמין מומחה לייעץ לאשתי איך להכין מאכל בתכלית הכשרות, כי איני בטוח שהיא בקיאה בכל הפרטים. אם אנו אומרים שניתן חינוך דתי לילדים של הורים דתיים, הרי נעשה זאת בלב שלם, ואנו נאמנים על עצמנו, שנעשה כל דבר שאומרים לעשות ביושר לב, ומבחינה זו אין אנו סבורים שיש הבדל בינינו ובין החזית הדתית. ולמען עשות הדבר בשלמות, נשתף חבר מומחה ומוסמך מהחזית הדתית. לא מפני שאינני מאמין למר רמז; אין לי כל יסוד להאמין למר רמז פחות מאשר למר שפירא, או להיפך, אלא מפני שאינני רוצה להיכשל בלא־יודעים ולהכשיל את התימנים שאני מבטיח להם חינוך דתי, שמא מתוך אי־ידיעה, מתוך חוסר חוש, לא אעשה את הדבר בשלמות. ולכן רצינו שיהיה בוועדה חבר מן החזית הדתית, לא כמשגיח עלינו – איננו זקוקים למשגיחים – אלא כחבר שיבדוק יחד אתנו, אם לא נעשה משהו שלא כשורה.

אנו רוצים לבצע ההחלטה הזאת בכל לבנו בשיתוף עם חבר מוסמך, שירגיש באיזה שהוא פגם – אם כזה יהיה.

ועוד אמרתי לקואליציה: – אם הכנסת תדחה החלטות אלה, ויש לה הזכות לכך, פירושו של דבר, בשבילנו, הבעת אי־אמון עם כל המסקנות הפארלמנטריות הנובעות מכך. הממשלה הזאת – כוונתי לממשלה השלישית שיש לי הזכות לעמוד בראשה – קיבלה על עצמה לפני חדשים אחדים לנהל המדינה עד תחילת 1953, באישור הכנסת. נשאלתי אז על־ידי ידידי חבר־הכנסת פנקס, אם אני מאמין ביציבות הממשלה. אמרתי לו שאינני נביא, אינני יכול להגיד עתידות, אני רק יודע שכל המפלגות המשתתפות בממשלה, הבטיחו שברצונן לקיים יציבות הממשלה הזאת עד 1953. לא אבוא בשום טענה על מפלגות שהן מתחרטות. זו אולי זכותן. קואליציה אינה חתונה קאתולית. כל אחד מכריע כרצונו.

מהזמן שלפני המדינה אנו ירשנו לא רק משטר אומלל של זרמים, על הסכמים. הסכם קיים רק לפני ייסוד ממשלה; קואליציה אינה יכולה להיווסד בלי הסכם מוקדם על פרוגראמה שלפיה תפעל הקואליציה. היה הסכם כזה במארס 1949, כשנוסדה הממשלה הנבחרת הראשונה, והיה הסכם בתחילת נובמבר לפני הקמת הממשלה של 13, אבל לאחר שהוקמה הממשלה, היא פועלת בכוח החלטות, ואינה עושה הסכמים בין חבריה.

אוסיף עוד מלים אחדות על הירושות האומללות מהעבר.

מהזמן שלפני המדינה אנו ירשנו לא רק משטר אומלל של זרמים, אלא דבר גרוע יותר, שלא כל־כך קל לתקנו, בכל אופן אין לתקנו במתן חוק – ירשנו התפצלות חולנית, נלעגת ומכשילה. כל איש שיש לו ושאין לו השקפה ודרך משלו מקיים ארגון פוליטי. במקום שתי מפלגות, אחת בשלטון ואחת באופוזיציה, יש לנו שלל של סיעות ו“תנועות” ורשימות שאיש אינו יודע מהו ההבדל ביניהן. התפצלות זו נושאת בחוּבה לא רק ארס של משברים ממשלתיים – אלא ארס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות זו לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת־הטווח. המשימות העצומות שהוטלו על מדינת־ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית לאורך ימים.

אני רואה ברצון רב, בבחירות לכנסת ולעיריות, נטיה גוברת בעם לחסל הסיעות הקטנות, המחוסרות כל סיכויים להיות פעם לרוב, ואשר משום כך בלבד – בתוקף מהותן ומצבן – הן מוכרחות ליהפך לקבוצות סחטניות. אין לנו מסורת ממלכתית. חיינו חיים תלושים, ומחלה של אלפי שנים אין מרפאים ביום אחד. אינני יודע מתי יפסק הצורך בקואליציות ובקשרי סיעות, שבמקרה הטוב ביותר אינן מוסיפות כוח. עדיין לא ראיתי אף הנהלת עיריה אחת בארץ, שקמה לא על־ידי קנוניות של מיעוטים, המלווֹת סחטנות בצורות שונות, ומכל המינים. לחברי האופוזיציה בכנסת קל מאד ללגלג על קואליציה. כשאני מתבונן בחברי־הכנסת בכל הספסלים מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, איני מוצא אף סיעה אחת, אשר לא השתתפה במשחק הקואליציות בעיריות. ומה איפוא לגלוג וההתרברבות של מפ“ם, הציונים הכלליים, חרות, מק”י ואחרים? שמעתי לגלוג של ידידי מר ציזלינג על פשרנות ופרשנות. אני חושש, מר ציזלינג, שאתה נזקק ותזדקק ללא מעט פירושים ופשרות, למען קיים האחדות של מפלגתך המאוחדת.

אם הכנסת תחליט לדחות החלטותינו, פירושו של דבר שתהיינה בחירות. אינני בטוח שאחרי בחירות כאלה תוקם ממשלה יציבה, בריאה, אם כי אני מוכן לעשות כל מאמץ למען תקום ממשלה יציבה לאחר הבחירות. אם למפלגתי ינתן האמון של הרוב – כפי שאני מקווה – יהיה לפי הכרתי העמוקה חובה להקים קואליציה של כל הכוחות הציוניים הקונסטרוקטיביים במדינה, כי המדינה הזאת זקוקה לא רק לממשלה יציבה, אם כי זה התנאי הראשון ליעילות השלטון ולאחריותו, אלא גם למאמץ מאכסימאלי של אישי המדינה והעם היהודי.

אבל אין זה עסקי וסמכותי לקבוע מה יהיה לאחר הבחירות. אולם, היתה זו חובתי לומר לכנסת, מה שאמרתי לחברי הקואליציה: ממשלה זו, שיש לי הזכות לעמוד בראשה – וזו היא אולי זכות גדולה מאוד – אחריות כבדה מאוד רובצת עליה, אולי כבדה מנשוא. ואני מודיע חגיגית שהממשלה הזאת לא תסכים בשום אופן שימשיכו להסיח דעתה מהמשׂימות הקשות העומדות לפניה – על־ידי זעזועים פנימיים ומשברים קואליציוניים. הוויכוח בענין החינוך לגבי ממשלה זאת – נסתיים.

כששמעתי שלשום קטרוג גדול על שואפי השלטון, על אנשי הכפיה, עצמתי עיני לרגעים אחדים, ושאלתי את עצמי: מי הוא המקטרג? מי הוא האיש החוצב להבות נגד שואפי השלטון? נזיר? אדם הבורח מן השררה? יושב אוהל? איש תם? וכיצד חסיד תמים זה הגיע לכנסת? פקחתי עיני וראיתי שמדבר שר־הפנים, שר־העליה ושר־הבריאות. והשתוממתי: למה הוא צריך “להכות על חטא” בפומבי – – – ועל החזה של זולתו?

ובכן לסיום: כאחד מאלה העומד בראש “שואפי השלטון” וכו' – אני מודיע לכם, שאם אתם דוחים החלטתנו – אני מסתלק מהשלטון הזה. ממשלה קואליציונית מחייבת הרבה סבלנות. כי אנשים אינם קדושי עליון, ומפלגות אינן מורכבות ממלאכי שרת. ניסיתי לעשות מלאכה זו במיטב יכלתי זה שלוש שנים. אינני מתחרט על כך. אינני מתחרט על שניסיתי לקיים קואליציה, למען שתהיה ממשלה בישראל ולמען שתבצע את אשר בצענו. ואני יודע, שבאולם הזה, יש לפחות תריסר חברי־כנסת הבטוחים שהם היו עושים המלאכה הזאת הרבה יותר טוב – תבוא עליהם ברכה. עשינו במיטב יכלתנו, והשופט ישפוט.

ואני מסיים. בשאלת החינוך הדתי – ההחלטות שהחלטנו הן החלטות סופיות של הממשלה. הממשלה אמרה דברה האחרון – ההכרעה עכשיו בידיכם, חברי־הכנסת.