רקע
דוד בן־גוריון
מכתב לנשיא המדינה

ירושלים, כ“א באדר א' תשי”א – 27 בפברואר 1951


אדוני הנשיא –

עיינתי בכובד ראש במכתבך, והפכתי רבות בדבריך ובהצעותיך. שקלתי ברצינות הנימוקים שהביעו לפניך מרבית הסיעות ל“יישור ההדורים במסגרת הכנסת הראשונה”, ועם כל חפצי האדיר לעשות רצונך, לא נראית לי אפשרות ל“פתרון יציב ונאות במסגרת הכנסת הנוכחית”, ואיני יכול לצערי למלא בקשתך “להקים ממשלה חדשה שתיהנה מתמיכת הרוב בכנסת זו”.

מעיקרה לא היתה הכנסת הראשונה מכשיר אידיאלי לשלטון יציב, כפי שמתחייב מפאת מצבה ומשימותיה של מדינתנו הצעירה.

ירשנו מהעבר הגלותי התפצלות מופרזת וחולנית. לבחירות לכנסת הוצעו עשרים ואחת רשימות (בתוך ישוב של שבע מאות אלף!). בכנסת הופיעו שמונה סיעות נפרדות, ואחת מהסיעות הללו היתה בעצם בלוק טכני של ארבע מפלגות שונות. שתי סיעות בכנסת, מק“י ו”חרות“, לכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת ממשלה, מטעמים מובנים. שתי סיעות אחרות, מפ”ם ו“ציונים כלליים”, שישבו בממשלה הזמנית, סרבו להשתתף בממשלה, באשר הרוב לא הסכים שהמיעוט יכתיב לו תכנית פעולה, וזאת אשר רצו לעשות שתי הסיעות הללו, כל אחת בכיוון הפוך, כמובן. ארבע הסיעות, שמהן הורכבה הממשלה, קיבלו בכללו ובתיקונים קלים המצע שהבאתי לפניהם בשם “קוי היסוד לתכנית הממשלה”, ושאושר אחר כך בכנסת.

מעמד הדת במדינה שהיה עלול לשמש סלע מחלוקת בין הרוב בקואליציה ובין החזית הדתית נקבע לפי שני עקרונות מוסכמים:

1.  המדינה תספר את צרכי־הדת הציבוריים של תושביה,

2.  אבל תמנע כפיה בעניני דת.

האופוזיציה של ארבע הסיעות (מק“י, “חרות”, מפ”ם ו“כלליים”) לא היתה תמיד עשויה נגד הממשלה בלבד. כל פגיעה בממשלה היתה כשרה, גם אם פגעה בעניני המדינה. רק בעניני בטחון היתה התחשבות כמעט כללית עם צרכי המדינה, ולעתים רחוקות גם בבעיות חיוניות של מדיניות־חוץ.

תקף השמאל ותקף הימין – ושניהם לא הסתפקו ב“הסברה” בכנסת ומחוצה לה. אורגנו פעולות מכשילות: הפגנות של תובעי עבודה ו“שוחרי שלום” מצד אחד והשבתות סוחרים, פרדסנים ובעלי בתי־חרושת מצד שני. בחו"ל התנהלה תעמולת־זוועה פרועה, שאינה נהוגה בשום מדינה תרבותית ועל־ידי שום אופוזיציה פטריוטית.

המשׂימות האדירות ונוראות־ההוד שהוטלו על המדינה (ועל הממשלה): “בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית”, לא נעשו יותר קלות ע"י התנהגותה זו של האופוזיציה; אבל בהישענו על רוב יציב בכנסת, האמַנו שנוכל להתגבר על הקשיים העצומים, שאין להם אולי אח בשום מדינה אחרת, – והעבודה שבוצעה עד היום הוכיחה שאמנם היה יסוד לאמונתנו. כוחות בטחוננו שוכללו וגדלו, קלטנו למעלה מחצי מיליון יהודים, ואף־על־פי־כן קיימנו תעסוקה כמעט מלאה, הורחבה החרושת, ההתישבות החקלאית צעדה צעדי ענק, נעשתה פעולת בניה וסלילה כבירה בכל פינות הארץ, הוחל בפיתוח הנגב, ויזמנו מפעל כספי רב־מידות שיש לו כל הסיכויים להצליח. קרן ישראל בעולם הורמה.

אין אולי אף מדינה אחת בעולם אשר תוכל לציין התקדמות מהירה והתפתחות דינמית כמדינתנו הצעירה. לא התגברנו – ואנחנו רחוקים עדיין מהתגבר, – על הקשיים העצומים בדרכנו, אבל מקורות הכוח שעליהם נשענו – האדם היוצר במדינה ואהבת העם בתפוצות – לא הכזיבו. ויש לי הבטחון המלא שאפשר לבצע המשׂימה שלקחנו על עצמנו במלואה. אולם נדרשה לכך יציבות בממשלה, – כי ממשלת ישראל אינה יכולה לפעול אך ורק מיום ליום. עבודתה מחייבת תכנית של שנים, מחושבת מראש, והפעלת כוחות וגורמים בארץ ובתפוצות בטווח ארוך. אבל התברר שאין “החזית הדתית” נתונה ליציבות זו, אם מתוך התרוצצות פנימית או מתוך סיבות אחרות.

“חזית” זו, שקיבלה על עצמה קווי־היסוד של תכנית הממשלה, באה מזמן לזמן בתביעות שלא נכללו בתכנית המוסכּמת וקשה היה ליישבן עם “קוי־היסוד” שקיבלנו על עצמנו.

הקשרים שהיו לאישים ב“חזית” עם הימין, העומד מחוץ לממשלה, החמירו את המצב. שורש המשבר הממשלתי הראשון, שפרץ באוקטובר 1950, נעוץ בלחץ הימין במזרחי, לחץ שהיה לו תוכן “חילוני” בהחלט. ורק למען הבטיח סולידריות של כל חלקי החזית, ניתן לו בסוף צביון דתי.

עם פרוץ המשבר הראשון פקפקתי ברצינות אם בהרכב זה של “החזית הדתית” תיתכן יציבות הממשלה, אולם קיבלתי דעתך ודעת רוב החברים בקואליציה (מכל הסיעות, ובכולן יש אישים שאני רוחש להם אֵמון וכבוד רב) – שעל הממשלה להמשיך בכהונתה עד 1953, לאחר שכל הסיעות התחייבו על קיום היציבות, והוסכם שוב על פרוגרמה משותפת.

לפני שבועיים הביאה ה“חזית” למשבר חדש.

לחץ הימין ב“חזית” שגרם למשבר הראשון הוסיף לפעול גם אחרי ייסוד הממשלה הנוכחית בתחילת נובמבר 1950. הבחירות העירוניות באמצע נובמבר, שערערו בכמה עיריות את שלטון הימין, אם כי “הכלליים” גדל כוחם באופן ניכר – החמירו את המצב ב“חזית”. הקואליציה שנוצרה בכמה עיריות על ידי המזרחי, “חרות” ו“הכלליים” נתנה אותותיה בכמה מסיעות ה“חזית”. ושוב הומצאה עילה דתית לסולידריות ה“חזית”, – ואחרי זעזועים, התפטרויות ואיומים במשברים מצד חבריה – הצביעה ה“חזית הדתית”, יחד עם מפ“ם, “הכלליים”, “חרות”, ומק”י לפני שבועיים נגד הממשלה.

ממשלת ישראל שמוטלת עליה אחריות כבדה מנשוא, אינה יכולה להיות כלי־משחק בידי סיעות ובנות־סיעות, שאין בהן מתום ומתרוצצות בלי־הפסק – ולא נראה לי כל מוצא אחר אלא פניה לעם.

איני מתעלם מהנזק שבחירות לפני הזמן עלולות לגרום למדינה. הנזק העיקרי אני רואה בתקדים לא בריא, שנוצר במדינה צעירה זאת. וכדבריך במכתבך “משך כמה חדשים תהיה המדינה באווירה מורעלת של פולמוס המפלגות”, אם כי גם בלאו הכי מורעל האוויר על־ידי הפולמוס הבלתי מרוסן של סיעות האופוזיציה מימין ומשמאל.

כש“החזית הדתית”, מפ“ם, “הכלליים”, “חרות” ומק”י הצביעו נגד הממשלה – היה מן הצורך להניח שהם מתכוונים לא רק לסתור אלא גם לבנות, ושהם יגלו אומץ־רוח ואחריות ממלכתית להקים ממשלה אחרת; הנחה זו נתבדתה, לצערי.

אם אתה, אדוני הנשיא, רואה סיכוי להקמת ממשלה, שתיהנה מאֵמון הרוב בכנסת – הרי עליך לפנות לאחד מנציגי הסיעות, שהצביעו נגד הממשלה הנוכחית, אם יצליח איש מהם להקים ממשלה, אמסור לו מקומי בנפש חפצה ואאחל לו מקרב לב הצלחה בעבודתו.

אם דבר כזה לא יתכן, והרוב של מפ“ם, “חרות”, החזית”, מק“י ו”כלליים“, שהצביע נגד הממשלה, אינו מסוגל להקים ממשלה, ואפילו לא לשעת מעבר, הרי פועל הסעיף 11(ד) של חוק המעבר תש”ט – 1949, המחייב את הממשלה הנוכחית, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, להמשיך בתפקידיה עד היכון ממשלה חדשה לאחר הבחירות.

הממשלה הנוכחית תפעל עד שתוּקם ממשלה לאחר הבחירות, בהתאם לתכנית הפעולה שאושרה בכנסת ביום 1 בנובמבר 1950. לתכנית זו תצורף הכנה נמרצת לבחירות לכנסת השניה בהקדם הרב ביותר; בבחירות אלה נבקש מהעם אֵמון מחודש ויציבות איתנה למען המשיך והשלים המלאכה שהתחלנו בה.

למרות הקשיים העצומים, שנתקלה בהם עבודת חברי ועבודתי־אני, אין לנו כל יסוד להצטער על המלאכה אשר עשינו עד כה.

האמונה בחזון הגאולה השלמה, היהודית והאנושית, האמונה בכושר היצירה והמאבק של עם חלוצי, האמונה בעזרת עם ישראל כולו למשׂימות ההיסטוריות של מדינת ישראל – הדריכה אותנו עד עכשיו ותדריך אותנו גם להבא.

בשנתיים אלה ביצענו יותר ממחצית המשימה שלקחנו על עצמנו לתקופת ארבע השנים, ומתוך אמון מחודש של העם ובריכוז כל הכוחות החלוציים והנאמנים למולדת ישראל, אני מקווה, תבוצע משימה נוספת בארבע השנים הבאות.

ואשר לבחירות, ארשה לעצמי להביע תקווה, שברצון טוב של האנשים האחראים – ויש למצוא בכל הסיעות, של הקואליציה והאופוזיציה גם יחד, אנשים אחראים – אפשר למנוע במלחמת־הבחירות העומדת לפנינו לפחות כל אותו ההרס והכיעור, שאין בהם צורך אפילו מבחינת התעמולה. יש לעשות מאמץ כל־סיעתי להפוך מלחמת־הבחירות למבצע של חינוך ממלכתי בקרב הישוב הוותיק והחדש, ואין לי ספק שאתה, אדוני הנשיא, תוכל, בסמכות המוסרית הגבוהה שלך, לסייע לדבר זה סיוע ניכר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!