רקע
דוד בן־גוריון
ליהדות אמריקה

כ״א באלול תש״י – 3.9.1950


בכינוס נציגי יהדות אמריקה, ירושלים, מלון המלך דוד

אנו עומדים בתוך מהפכה קונסטרוקטיבית גדולה, שהיא אולי פיסגת ההיסטוריה היהודית. נלחמנו באויבינו, יסדנו מדינה, נוהרת עליה גדולה, אך עדיין אנו רחוקים מהמטרה המעולפת קשיים אדירים. עוד שומה עלינו להגן על חירותנו ועל קוממיותנו, להבטיח גבולותינו מפני אויב העולה עלינו במספרו פי ארבעים, ושטחו גדול מארצנו פי מאתים ועשרים. עלינו לקומם ארץ שהיתה עזובה מאות בשנים וכמעט נחרבה כליל במלחמה האחרונה. בסוף המלחמה רק חמישה אחוזים של אדמתה היתה מעובדת. עלינו לקלוט מאות אלפים עולים שהצלתם האחת היא בישראל. ובאותו זמן עלינו לעצב תרבות וחברה אשר כל יהודי באשר הוא לא יבוש בה. והזמן דוחק. אנו מקווים שבידי האומות המאוחדות ובעזרת ארצות־הברית יקוים השלום בעולם, אולם אין איש יודע מה ילד יום. אנו חיים בתקופה מסוערת ומסוכסכת – ונתחייב בנפשנו אם לא נחיש מעשינו כל עוד לא הופר השלום בעולם, ולא נגביר בטחוננו כל עוד יש לאֵל ידנו, ולא נעלה ארצה כל קיבוצי היהודים מארצות המזרח ומארצות קדם העומדים בפני הברירה: או הרס וכליון באשר הם עכשיו – או חיי חירות ועצמאות במולדתם הקדומה. בשלוש השנים הקרובות – אם בזמן זה עוד ישלוט שלום בעולם – נצטרך לקלוט וליישב כשש מאות אלף עולים. מעשה זה ידרוש ביליון וחצי דולר. מדינת־ישראל מוכנה להמציא שליש – חצי ביליון דולר. קיבוצי ישראל בתפוצות, ובראשם יהדות אמריקה, חייבים להמציא שני שלישים – ביליון דולר.

* * * * *

למען הבהיר התפקיד המוטל עלינו, למען הדגיש קשייו ואפשרותו, עלי לעמוד בקצרה על תולדות ארצנו בשלוש השנים האחרונות. לא היו אולי כשנים אלה בתולדותינו.

הארץ היתה עדיין תחת משטר מנדטורי, אולם השלטון הבריטי כבר החל להתפורר ולהתפרק. התנגדות היהודים והערבים כאחד והלחץ של דעת־הקהל העולמית עשו המשכת המנדט הבריטי לנמנעת מבחינה מוסרית ופוליטית. עצרת האומות המאוחדות החליטה על חלוקת הארץ ועל הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. אולם מנהיגי הערבים, גם המנהיגים של ערבי ארץ־ישראל וגם נציגי מדינות ערב באו“ם, הצהירו ברורות שיעשו לאל החלטת האו”ם. הם איימו במלחמה – והמלחמה ניטשה. מספרנו בארץ היו אז כשש מאות אלף. מספר הערבים בארץ היה כמיליון ומאתיים אלף. היו לנו כשלוש־מאות ישובים. לערבים היו כשבע מאות ישובים – כפרים וערים. היה הבדל רב בין ישובינו ובין ישוביהם. בשעה שיישובי הערבים תפסו שטח רצוף אחד מקצה הארץ ועד קצהו, הרי ישובינו, ברובם היו מבודדים. במיוחד היתה מבודדת ירושלים – לב הארץ. היא היתה מוקפת מכל עבריה כפרים ערבים. לערבים היו ארבעה מבואות לירושלים – מהצפון בכביש רמאללה, מהמזרח בכביש יריחו, מהדרום בכביש חברון־בית־לחם, מהמערב בכביש יפו. לנו היה רק מבוא אחד – מהמערב. אבל גם כביש יחיד זה עבר בשטח ערבי, ונקל היה לערבים להשתלט עליו. אולם היה הבדל יותר גדול ויותר מכריע: ארצנו מוקפת מדינות ערביות עצמאיות המונות כשלושים־ארבעים מיליון תושבים, וכל אלה הודיעו שהם יחד עם ערבי ארץ־ישראל ילחמו ביהודים ובהחלטות האו"ם. לנו היה רק מוצא אחד לרחבי תבל – הים, והים היה נתון במצוֹר של הצי הבריטי. אניות־מלחמה בריטיות שוטטו בלי־הפסק מוּל חופי הארץ למנוע נשק יהודי וכוח אדם יהודי להגיע ארצה.

* * * * *

לפני פרוץ המלחמה היו ברשותנו כעשרת־אלפים רובים, 1900 מקלעים, בערך 450 מכונות־יריה קלות, כ־180 מכונות־יריה, 670 מרגמות של שני אינטשים, 96 מרגמות של שלושה אינטשים – זה היה כל הזין אשר ברשותנו. מולנו עמד ישוב עוין שכמעט לכל גבר בוגר בתוכו היה נשק. נוסף לכך היה בארץ הלגיון הערבי של ממשלת עבר־הירדן, אשר צויד, אומן והוחזק על־ידי הבריטים, ובראשו עמדו מפקדים בריטים. לגיון זה חנה בתוכנו. בסוריה ובלבנון אומן גייס מיוחד שנועד להילחם בנו. גייס זה היה מורכב מערבי ארץ־ישראל, עיראק, סוריה, לבנון. ב־29 בנובמבר נתקבלה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, ובשלושים לנובמבר נפלו הקרבנות היהודים הראשונים בידי מרצחים ערבים. בשנים בדצמבר נשרף המרכז המסחרי היהודי בירושלים – לעיני המשטרה הבריטית, אשר מנעה מההגנה היהודית להגיע למקום. פרעות הערבים החלו כשעוד כוח צבאי בריטי גדול חונה בארץ. כפי שאמר לי הנציב העליון בעצמו – היו לבריטים בארץ לא פחות מ־75.000 חיילים. כשמחאתי באזני הנציב על פלישת כנופיות מזוינות מהארצות השכנות – מסוריה ומעבר־הירדן, השיב לי שאין לו די כוח ודי אמצעים למנוע פלישה זו…

בהתקפות הערבים עלינו, היו הבריטים – במקרה הטוב ביותר – ״נייטרליים״. רק במקרים נדירים עזרו להגנה. במקרים יותר מרובים עזרו לערבים. לרוב – היו ההתנגשויות רק בין היהודים והערבים, כשהבריטים עמדו לגמרי מן הצד. עשינו כל המאמצים לצמצם הסכסוכים ולמנוע התפשטותם. אך הדבר לא עלה בידינו. ההתקפות נגדנו פשטו. נתקפנו לא רק בישובים מבודדים, אלא גם בדרכים. הערבים רצו לנתק כל דרכי התחבורה שלנו. ואמנם זו היתה נקודת התורפה של מערכת התגוננותנו, כי לא היה אף כביש אחד בארץ שעבר כולו בשטח יהודי, שמשני עבריו חונים ישובים יהודים, – גם לא כביש תל־אביב־ירושלים וכביש תל־אביב־חיפה. מספרנו היה מיצער. לא יכולנו להכניס נשק. הצי הבריטי, הצבא הבריטי, חיל־האוויר הבריטי – שלשתם היו מגויסים נגד ההגנה, וכל דרכי הים, האוויר והיבשה היו חסומים בפנינו.

עשינו כמובן בעוד מועד כל ההכנות בחו״ל למען השיג נשק. ידענו היטב מה צפוי לנו משלטונות המנדט ומשכנינו, הן אלה שבארץ והן אלה שבארצות הקרובות, אולם זו לא היתה מלאכה קלה. קודם כל – אין לקנות נשק, אם במזרח ואם במערב, אלא בדולרים. והדולרים אצלנו היו יקרי־מציאות. אבל גם כשיש כסף – אי־אפשר לקנות נשק כי מוכרים אותו רק לממשלות, וממשלה יהודית לא היתה בנמצא. ניסינו להתגבר על שני הקשיים האלה בעזרת ידידים מארצות שונות, ובעזרתם הרבה של כמה מהנוכחים במסיבה זו – שהעם היהודי חייב להם הרבה, אם כי אני יודע שאין הם מצפים לכל תודה, ואין הם רוצים אפילו ששמותיהם יוודעו ברבים. מתוך מאמץ רב השגנו חלק מהדולרים הדרושים, וגם מצאנו ממשלות שהיו מוכנות לרכוש על שמן הנשק הדרוש לנו.

אבל בזה לא התגברנו עוד על כל המכשולים – כי הצי הבריטי וחיל־האוויר הבריטי שמרו על כך שלא יגיע הנשק לחופי הארץ, ולפני תום המנדט ב־15 למאי 1948 הצלחנו להכניס ארצה רק משלוח אחד של 4500 רובים, 200 מכונות־יריה, 20 מכונות נגד מטוסים.

בנשק זה היינו צריכים לעמוד נגד אויב שעלה עלינו במספרו פי כמה. היה לנו רק יתרון אחד – ידענו לשם מה אנו נלחמים: לקיומו ולעתידו של העם היהודי. ויתרון זה עמד לנו. עד עזיבת הבריטים, או ביתר דיוק, עד יום לפני עזיבת הבריטים, לא נכבש אף ישוב יהודי אחד, גם מהמבודדים ביותר, על־ידי הערבים, בזמן שכוחות־ההגנה הנתקפים בלי־הרף כבשו מספר גדול של ישובים ערבים ובתוכם ארבע הערים: טבריה, חיפה, צפת ויפו. העיר הראשונה אשר שוחררה לגמרי על־ידי כוחות ההגנה היתה בירת הגליל התחתון, טבריה. זה היה ב־18 באפריל, כחודש לפני צאת הבריטים. אמרנו לערבים שהם יכולים להישאר במקומם, עליהם רק להתחייב לא לתקוף אותנו ולמסור לידינו נשקם. הם בחרו לצאת, והממשלה הבריטית עזרה להם בכך. מושל נצרת שלח מכוניות להעביר את ערבי טבריה לסוריה. אותו דבר חזר לאחר שכוחות ההגנה הנחילו תבוסה לטירוריסטים הערבים בחיפה. הבריטים עזרו גם פה ליציאת הערבים. אותו הדבר קרה גם ביפו שנים או שלושה ימים לפני צאת הבריטים.

כשבא היום הגדול, 14 במאי, והמדינה היהודית הוכרזה והוקמה, הרי החלק של הארץ ששוחרר על־ידי ההגנה היה כמעט כולו ללא ערבים. יום 14 במאי היה יום ששון ושמחה לישראל – ואולי לכל היהודים בעולם. אבל זה היה יום חרדה לאלה שהיו אחראים להגנת ישראל. כשעוד תרועות־הגיל מילאו את רחובות תל־אביב, שבתוכה הוכרזה תקומת ישראל, נתכנס המטה הקטן הבלתי־רשמי של ההגנה במקום סתר, וקיבל ידיעות על תנועת הטורים הצבאיים החודרים ארצה מהצפון, מהמזרח, מהדרום. היו אלה צבאות סוריה, עיראק ומצרים. צבא עבר־הירדן, כאשר ציינתי קודם, חנה כל הזמן בארץ. בחצות הלילה, בליל השבת 15 במאי, תם המנדט הבריטי, ובאותו לילה הופצצה תל־אביב ממטוסי־קרב בריטיים. צבאות מצרים, עבר־הירדן, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן פלשו ארצה.

* * * * *

במלחמתנו היו שני שלבים עיקריים. השלב הראשון – כשעוד הבריטים בארץ. בשלב זה עמדנו בעיקר בפני ערבי ארץ־ישראל, אם־כי גם אז נעזרו הערבים הרבה בכנופיות שמעבר לגבול. בשלב זה לא יכולנו לקבל עזרה מן החוץ, לא בכוח אדם ולא בנשק, והיינו נאלצים לסמוך אך ורק על עצמנו ועל אמצעי־ההתגוננות הקיימים. בשלב זה לא היה לנו אף תותח אחד, לא היו לנו טאנקים, לא היו לנו מטוסי־קרב, לא היו מכונות־יריה כבדות; לא היה לנו נשק אנטי־טאנקי ואנטי־מטוסי. גם לא היה לנו צבא סדיר, – כל כוחנו היה במתנדבי ההגנה. בדרך כלל, כוח זה עמד לנו – בכבוד ובהצלחה. שלב זה נמשך מ־30 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948.

בשלב השני עמדנו מול שבע מדינות ערב. הקרבות בשלב זה ניטשו במשך 61 יום, בשתי תקופות שונות. בתקופה הראשונה נלחמנו בבת־אחת נגד כל המדינות הערביות. זה נמשך עד ההפוגה השניה – ביום 18 ביולי 1948. ההפוגה הראשונה נקבעה רק לחודש ימים – החל ב־11 ביוני. הערבים סירבו להמשיך ההפוגה וחידשו בתשעה ביולי התקפתם עלינו. בתקופה זו נחל צבאנו הצעיר, שזה רק הוקם, נצחון גדול במרכז הארץ: כבשנו הערים לוד ורמלה ועל־ידי כך שחררנו והצלנו סופית את העיר ירושלים, שהיתה נצורה ומנותקת מאתנו עוד מלפני עזוב הבריטים. בפעם הראשונה אחרי מפלת בר־כוכבא, זה 1815 שנה, היתה ירושלים שוב תחת שלטון יהודי ומחוברת למדינה יהודית; הוסר המצור. הגישה לירושלים מהמערב היתה כולה בידינו.

ההפוגה השניה ב־18 ביולי הוטלה על־ידי האו״ם לזמן בלתי־מסוים, עד היכון השלום.

בימים ההם החזיקו המצרים חלק גדול של דרום הארץ ורוב הנגב. הצבא הלבנוני החזיק בחלק המרכזי של הגליל. לפי החלטת מועצת הבטחון של האו״ם היתה לנו זכות מעבר חפשי לישובינו בנגב ולכוחות־הבטחון שלנו החונים בדרום הארץ. המצרים מעלו בהחלטות האו״ם והפריעו בעד משלוח אספקה וציוד לישובים ולצבאותינו. פנינו כמה וכמה.פעמים למשקיפי האו״ם שיכבדו החלטותיהם ויבטיחו לנו מעבר חפשי. שלושה חדשים חיכינו לשווא. התברר שוב, שנציגי האו״ם הם חדלי־אונים לתת תוקף להחלטותיהם, כשהערבים מתנגדים לכך, כשם שעצרת האו״ם היתה נטולת־כוח לבצע החלטתה המקורית על הקמת מדינת־ישראל. נשארה לנו שוב ברירה אחת: לפלס בעצמנו דרך לישובינו בכוח צבאנו הצעיר. הדבר נעשה באמצע אוקטובר. לאחר שהמצרים תקפו שיירת־מזון שנשלחה לנגב בהתאם להחלטת האו״ם, ניתנה פקודה לצבא־הגנה לישראל לזוז. במערכה שנמשכה שבעה ימים שוחרר כל דרום הארץ וחלק ניכר של הנגב, לרבות באר־שבע. הצי המצרי הוטבע בקרבת עזה. זה היה אולי הקרב הימי היהודי הראשון בתולדות עמנו. האניות המצריות הוטבעו מבלי שמצדנו נפל אף חלל אחד. חודשה בריתנו עם העיר הקדומה בנגב, שבה נטע אברהם אבינו אשל וקרא בשם ״ה׳ אל עולם״.

מועצת הבטחון שוב ציוותה על הפוגה, וב־22 באוקטובר נסתיימה מערכת הדרום. בידי המצרים נשאר, עוד החלק הדרומי של הנגב המערבי, ובידי הלבנונים – החלק המרכזי של הגליל. חטיבה יהודית בפיקודו של קצין יהודי מקנדה, שחררה בקרבות של שני ימים את הגליל (בסוף אוקטובר 1948) וגירשה מהארץ שרידי הכנופיות של קאוקג׳י. שוב פרצו סכסוכים עם המצרים שסירבו להישמע להחלטות האו״ם – ובשבוע האחרון של דצמבר ניטשה שוב מערכה בינינו ובין המצרים, ואחרי קרבות שנמשכו שבועיים, גורש החייל המצרי האחרון מהנגב, והמצרים נאלצו לכרות אתנו הסכם על שביתת נשק. בהסכם זה הובטחו גבולותינו הדרומיים, וצבאנו היה יכול בלי כל אבדות ויריות לתפוס כל מרחבי הנגב מעין־גדי בצפון ועד אילת בדרום. כיבוש שלמה המלך מלפני שלושת אלפים שנה – חודש והושלם.

אחרי הסכם שביתת הנשק עם המצרים (28.2.49) נכרתו הסכמים כאלה עם הלבנון (23.3.49) עם עבר הירדן (3.4.49) ועם סוריה (20.7.49). בהסכמים האלה הובטחו גבולותינו בצפון ובמזרח. בהסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן הורחב גבולנו במרכז הארץ בלי שפיכת טיפת־דם אחת, כמו כן הורחב ה״מסדרון" לירושלים, ורכבת ירושלים־תל־אביב עברה כולה לרשותנו.

בנצחונות מפוארים אלה יש ליהדות התפוצות חלק מכובד. 18 אחוז מצבא־הגנה לישראל היו מתנדבים מהגולה, והם באו מחמישים ושתים ארצות: בתוכן 21 ארצות באירופה, 14 ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, 10 ארצות באפריקה, 5 – באסיה, ושתים – אבסטרליה וניו־זילנד. איני יודע אם היה אי־פעם צבא קוסמופוליטי כזה. חשיבות מיוחדת נודעה למתנדבים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית ודרום אפריקה. – הם היו חשובים בשביל חיל שריון, ועוד יותר בשביל חיל־אוויר אשר מילא תפקיד מכריע במערכה, ביחוד בשתי המערכות האחרונות. בלי המתנדבים האלה ספק אם היינו יכולים בזמן קצר כזה לארגן חיל־אוויר ראוי לשמו. ״

* * * * *

המלחמה שינתה והפכה לגמרי את פני הארץ. במארס 1947, פחות משנה לפני התחלת מעשי־האיבה, מנתה ארץ־ישראל כולה 1.850.000 נפש מהם יהודים 614.000 יהודים (33%), 1.200.000 ערבים (64%), והשאר יוונים, ארמנים, אנגלים ועוד. כשערכנו המפקד הראשון במדינת ישראל – ב־8.11.48 – לפני תום הקרבות (ומפני זה לא נפקד חלק מהגליל) מנתה המדינה 782.000 נפש, מהם 713.000 יהודים, (90%), 69.000 ערבים ואחרים (9%). בסוף 1948 כשהמלחמה נסתיימה, העריכו את האוכלוסין במדינה ב־867.000 נפש, מהם 760 יהודים (87%), וכ־100.000 ערבים ואחרים.

בריחת הערבים מהארץ החלה עוד בימים הראשונים של דצמבר 1947, כשרק החלו המהומות. הבריחות החלו בחיפה ובירושלים ובעמק השרון. עם נצחונות ההגנה גברה המנוסה. מדינת־ישראל ירשה ארץ כמעט ריקה – מחוץ לישובים היהודים. היא גם ירשה מצב של תוהו־ובוהו. הבריטים הטילו בכוונה אנדרלומוסיה בארץ. הם ניתקו את הארץ מכל העולם, הם אפילו הפסיקו קשרי הדואר והטלגרף, הם סירבו לקבל החלטות האו״ם ומאנו למסור הארץ לרשות חוקית חדשה, לא של האו״ם ולא של ממשלת־ישראל. נהרסו כל שירותי הציבור. ובעוד נטושה מלחמה לחיים ולמוות, הוטל עלינו לארגן מחדש השירותים הממלכתיים. באותו זמן גם הוטל עלינו לקבל ראשית העליה ההמונית, מה שיש לקרוא בשם. ״יציאת מצרים״ החדשה, ומה שקרה מאז תום המלחמה ועד עכשיו בשטח הבנין וקליטת העליה אינו פחות חשוב מהנצחונות בקרבות ובמלחמה.

* * * * *

בתום מלחמת־העולם הראשונה היו בארץ פחות מששים אלף יהודים. אחרי שלושים שנה של שלטון בריטי – מאז תמה מלחמת־העולם הראשונה ועד יסוד מדינת ישראל – עלו לארץ 464.000 יהודים, בממוצע 15.455 לשנה.

עליה זו אפשר לחלק לחמש חטיבות.

1) ארצות מזרח־אירופה. מכאן באו רוב בנין ורוב מנין של העולים.

במשך שלושים שנה הגיעו מארצות אלה קרוב ל־300.000 עולים, בערך 65% מכל העליה לארץ. בממוצע בכל שנה – 9.990 איש.

2) ארצות מערב־אירופה. מכאן באו 78.000 עולים, בערך 16% של כל העליה. בממוצע בכל שנה 2.592 איש.

3) אסיה – מכל ארצות אסיה עלו בשלושים השנים רק 40.000 איש, בעדך 8%. בכל שנה בממוצע 1355 איש.

4) חצי הכדור האמריקני. מכאן עלו 8500 איש, בערך 2% מכל העליה. בממוצע בכל שנה 250 איש.

5) אפריקה נתנה 4000 עולים, בערך 0.8% מכל העליה, בכל שנה 134 איש.

מה קרה מאז יסוד המדינה?

אל תתרעמו עלי אם אני ̠מלאה אתכם במספרים, כי הם צופנים בחובם האחריות ומשמעות־היעוד המוטלות על דורנו היהודי – כאן בארץ, ובכל התפוצות.

מזמן יסוד המדינה – 15 במאי 1948 ועד סוף יוני שנה זו, זאת אומרת במשך 25 חדשים וחצי, עלו ארצה למעלה מ־415.000 יהודים. בהרכב העליה חלו שינויים ניכרים לעומת העליה הקודמת:

1) ארצות מזרח־אירופה עומדות שוב בראש, אבל האחוז שלהן הוקטן במידה ניכרת. מארצות אלו עלו 207.800 יהודים, שהם 50% מכל העליה בכל שנה 95.928 איש.

2) המקום השני תופסים עכשיו לא יהודי מערב־אירופה, אלא יהודי אסיה. מכאן עלו 100.730 איש, או 24% מכל העליה, בכל שנה כ־48.000 איש.

3) במקום השלישי עומדים יהודי אפריקה – 64.860 עולים, או 16% מכל העליה, בכל שנה 29.940 איש.

4) מארצות מערב־אירופה הגיעו 19867 עולים, או 4,8% מכל העליה. בממוצע לכל שנה 9168 איש.

5) במקום החמישי – עולי חצי הכדור האמריקני: מכאן באו בזמן קצר זה 2700 עולים, או 0,68% מכל העליה: בממוצע בכל שנה 1260 איש.

הדבר הראשון הבולט במספרים אלה הוא הריבוי המופלג בעליה – וריבוי בכל אחת מחמש הקבוצות. מארצות מזרח־אירופה הגיעו בשנה אחת עשרת מונים ממה שהגיע לפני קום המדינה: במקום 10.000 – 100.000 לשנה. מארצות מערב־אירופה באו בשנה אחת 9000 במקום 2500. אפילו מחצי הכדור האמריקני עלו פי־חמישה מאשר לפני קום המדינה: במקום 250 איש לשנה עלו עכשיו 1260 איש.

מארצות אסיה גדלה העליה פי־כמה: במקום 1300 לשנה באו משם 46.000, זאת אומרת פי 34. אולם הריבוי הגדול ביותר בא מארצות צפון־אפריקה: במקום 134 לשנה – מספר אפסי כמעט, עלו עכשיו 30.000 לשנה. ריבוי פי 233.

לכל שלושה יהודים שהיו בארץ בזמן יסוד המדינה נוספו שני יהודים חדשים. בקנה־מידה אמריקני, פירוש הדבר תוספת של מאה מיליון נפש. עד כמה שידוע לי לא היה ריבוי מהיר כזה של אוכלוסין בשום ארץ שבעולם. גם באמריקה גדל הישוב במהירות גדולה, אולם נדרשו כמעט שלושים שנה להכפלת הישוב בארצות־הברית לאחר מלחמת־השחרור. ישובנו יוכפל במשך שלוש שנים לאחר יסוד המדינה.

* * * * *

אולם חל לא רק הבדל כמותי בלבד, אם כי הריבוי הכמותי העצום כשהוא לעצמו הוא יותר מריבוי כמותי. חל גם שינוי איכותי ניכר. קודם־כל חל שינוי במצב החמרי של העולים. העליה שלפני יסוד המדינה הביאה אתה ההון הדרוש לקליטתה ולהשתרשותה בארץ. רק 10 או 20 אחוזים מההון הדרוש ליישוב העולים היה צורך לאסוף בצנורות ציבוריים. העולים בעצמם הביאו אתם רוב הרכוש הדרוש. חלק גדול של העולים היו בעלי־אמצעים. העליה העובדת, ז״א העליה מחוסרת־ההון היתה, כידוע, מוגבלת בימי המנדט, גם לפני הספר הלבן, ואולם עליית בעלי־הון היתה חפשית מכל הגבלה.

העליה עכשיו, ברובה המכריע, ביוצאים מן הכלל מעטים, היא לגמרי מחוסרת אמצעים. היא גם נטולה לרוב מקצוע וחינוך.

ציינתי חלקה של העליה מכל חטיבה בתפוצות, לפני יסוד המדינה ולאחריה. ברור שהעליה שתגיע בתקופה הקרובה תבוא בעיקר משתי חטיבות: מארצות האיסלם באפריקה ובאסיה ומאותן ארצות מזרח־אירופה של הגוש הסובייטי שירשו ליהודים לצאת. בארצות אלה, יותר מבכל ארץ אחרת, נשקפת ליהודים סכנת חורבן והרס, חורבן חמרי או רוחני, או שניהם יחד – אם לא ימלטו בכל ההקדם האפשרי לישראל. בארצות אפריקה הצפונית, ממצרים ועד מרוקו, שוכנים כ־620.000 יהודים, רובם, אם לא כולם, יצטרכו לצאת ולעלות לישראל. בארצות האיסלם שבאסיה – בפרס, בעיראק, בתורכיה, באפגניסטן, בלבנון ובסוריה יש כ־300.000 יהודים. בארצות מזרח־אירופה, מחוץ לברית־המועצות, יש כחצי מיליון יהודים, בעיקר ברומניה ובהונגריה. קצב עלייתם תלוי לגמרי בהיתר יציאתם. בשעה זו רומניה, פולין וצ׳כוסלובקיה מרשות ליהודים לצאת, אם כי ברומניה מתנהלת תעמולת זוועה נגד מדינת־ישראל ונגד העליה. אפילו הרבנים נאנסים להשתתף בניבול־פה זה. בראדיו, בעתונות ובבתי־הכנסת מספרים ליהודים, שבמדינת־ישראל צפויים לעולים עבדות, התנוונות, רעב וחיי־חרפה. אך למרות שיסוי פרוע זה – רבבות יהודים ברומניה מתכוננים לעליה.

בעיראק יש כ־120.000 יהודים. כשהוצא החוק החדש המתיר ליהודים לצאת – נרשמו כמאה אלף יהודים לעליה.

אולם הדוגמה המובהקת ביותר למה שנעשה בימים האלה היא יציאת־תימן. בפינה רחוקה ונידחת זו יושבים יהודים, לפי האגדה שבפיהם, זה כשלושת אלפים שנה, מימי שלמה המלך. אין ספק שעדה זו מונה כבר אלפים שנה ויותר. זוהי אחת הארצות המעטות בעולם שבהן נשתמר עד ימינו משטר תיאוקרטי, וכמובן – משטר יחיד. לתושב אין כל זכויות, וליהודים יש פחות זכויות מאשר לבעלי־חיים. הם מושפלים עד דכא. וזהו אחד הנסים הגדולים ביותר בהיסטוריה המופלאה של עמנו, שיהודי תימן עמדו מאות בשנים במשטר זה של בזיון, דיכוי ועוני. והנה פתאום הגיעה אליהם ידיעה על ימות־המשיח ועל תקומת מלכות־ישראל. אין הם מקבלים עתונים משום מקום, אין בביתם ראדיו, והם נפוצים על פני ארץ רחבה ורחוקה – ואף־על־פי־כך הגיעה לכולם הבשורה המרנינה – וישאו רגליהם, פשוטו כמשמעו, וילכו: העמיסו ילדיהם ומעט רכושם על שכמם ונעו לקראת ישראל. בצרות צרורות הגיעו לעדן – ומשם באו על כנפי נשרים לארץ. כל עדת תימן מקטון ועד גדול הוטסה מעדן לישראל.

מאות בשנים נשאו בסבל בדומיה, בסבלנות, מחוסר־ברירה, אך כשקמה מדינת־ישראל לא רצו ולא יכלו לסבול עוד.

זהו גורל יהודי ארצות הקדם. הם מוכרחים לבוא הנה – אין להם ברירה. וגם לנו אין ברירה. אנו מוקפים אויבים. ואנו מוציאים שנה שנה מיליונים – לצערי איני יכול להגיד לכם כמה מיליונים – על בטחוננו, אבל בטחוננו הנאמן הוא לא בתותחים, במטוסי קרב ובטאנקים, אלא בעליה רבתי.

* * * * *

יהא מה שיהיה – לא נגביל העליה ולא נצמצם אותה. זה אולי דבר מחוסר־הגיון, אבל אם אינה שואלת להגיון כשהיא רוצה להציל ילדה. הרי זה מן הנמנע בשבילנו לסגור שערי ארצנו בפני יהודים; זה נמנע מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית. הנסגור השערים בפני יהודי רומניה? בפני יהודי עיראק?

מותר יהיה לכם לבקר מדיניות העליה שלנו. כאן שולט חופש מלא וגמור, וכל אחד מכם יהיה בן־חורין לחווֹת דעתו אם מדיניות זו נבונה או לא, אם יש להמשיך בעליה רבתי או לצמצמה. עלי להודות שגם בתוך ישראל יש דעות שונות. אני מצהיר כאן על מדיניות הממשלה ואני מביע כאן דעתי השקולה: עליה רבתי היא לא רק הכרח מוסרי, לא רק זכות הקיבוצים היהודיים בגולה הזקוקים לעליה, אלא גם צורך חיוני ודחוף של מדינת־ישראל. לא נעלמו ממנו כל הסכנות החמורות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, הכרוכות במדיניות העליה שלנו. אנו מרגישים בקשיים הכלכליים והחברתיים. יש מצוקה באספקה, יש מצוקה בשיכון, יש מחסור גדל והולך בבעלי־מקצוע, במורים, במהנדסים, בחובשות, שמספרם בקרב העולים. קטן. יש שחוששים – לא לגמרי בלי יסוד – להורדת הרמה התרבותית והמוסרית של האומה. אולם איני שותף לחשש העיקרי של מתנגדי העליה הבלתי־מוגבלת – לחשש שהעולים החדשים מהווים יסוד בלתי פורה ונחות־דרגה. אין שחר לפחד זה. יהודי תורכיה, מצרים, תימן ומרוקו, ואיני צריך להגיד יהודי בולגריה ורומניה, נתגלו ככוח קונסטרוקטיבי הבונה הארץ, לא פחות, מעולי רוסיה, פולין, ליטה וגליציה. תורו את הארץ ותראו הישובים החדשים – במבואות ירושלים, בהרי הגליל, במרחבי הדרום. מעינות־יצירה נאמנים מפכים בתוך אנשי העליה מכל ארצית הקדם. הם בונים הארץ ונבנים בתוכה.

בצבא שלנו נערך מבחן הכושר למועמדים להיות קצינים או סמלים. כ־14.000 טירונים עברו מבחן זה שנערך לפי הקווים המקובלים גם בצבא האמריקני. הנבחנים נחלקים לפי התוצאות לסוג־כושר גבוה, בינוני ונמוך. הממוצע של הנבחנים היה 31% כושר גבוה, 38% כושר בינוני, 31% כושר נמוך. בין 14.000 הנבחנים היו 3.000 טירונים ילידי־הארץ. תוצאות מבחנם היו: 49% כושר גבוה, 28% כושר בינוני, 23% כושר נמוך. טירונים מארצות מזרח־אירופה גילו כושר גבוה ב־37%, עולים מארצות אחרות – 39%. כושר בינוני: בין יוצאי ארצות מזרח־אירופה – 32%, מארצות ערב –30%. כושר נמוך: מארצות מזרח־אירופה31%, מארצות ערב 30,5%.

נתברר עוד דבר אחד חשוב: כל מה שאדם חי בארץ יותר זמן, הכושר שלו הוא יותר גבוה. היו 2500 נבחנים ששהו בארץ רק ששה חדשים. רק %28 מהם גילו כושר גבוה, 30% כושר בינוני; 42% כושר נמוך. אלה שהיו פה שנה, גילו 34% כושר גבוה, 30% כושר בינוני, 36% כושר נמוך. אלה שהיו פה שנתיים – 35% כושר גבוה, 32% כושר בינוני, 33% כושר נמוך; אלה שהיו פה חמש שנים – 36% כושר גבוה, 34% כושר בינוני, 30% כושר נמוך. אלה שהיו פה מ־6 עד 10 שנים – 51% כושר גבוה, 25% כושר בינוני,,24% כושר נמוך. אחרי 11 שנה – 54% כושר גבוה,.27% כושר בינוני,,19% כושר נמוך.

אין איפוא יסוד לחרוד לעולים מבחינת הכושר. כל כמה שישבו בארץ יעלה כשרם.

היה לנו בצבא מבחן שני. רק אלה שמגלים כושר גבוה מתקבלים לבחינות כמועמדים לקצינות. נבדקו 668 מועמדים. רק 47% מבעלי הכושר הגבוה הצליחו בבחינות הסופיות. יותר מ־52% נכשלו ולא נתקבלו כלל לקורסים של קצינים. אולם מקרב ילידי הארץ הצליחו 58%, ורק 42% נכשלו.

נכון, שבינתיים הכושר הנמוך של העולים מהווה בעיה חמורה לארץ. אין בקרב העולים רופאים, מורים, מהנדסים ודומיהם. ויש לנו צורך בוער לקבל בעלי־מקצוע משובחים מארצות־המערב. אבל ההנחה הכללית שיהדות ארצות הקדם אינה מוכשרה להיות כוח קונסטרוקטיבי בבנין הארץ נתבדתה, לאשרנו. יהודים אלה יתנו מחילם לבנין הארץ לא פחות מקודמיהם – אם רק ינתן להם העזר המספיק בהדרכה ובאמצעי־ייצור.

* * * * *

מפעלנו ההתישבותי התחיל כשבעים שנה לפני יסוד המדינה. מפעל זה הוא פרי יצירתם של טובי החלוצים שבאו מארצות מזרח־אירופה, ובימים ההם כל יהדות מזרח־אירופה עוד היתה שלמה ובת־חורין לעלות ארצה. בסוף מלחמת־העולם הראשונה נצטרפו להם כמה אלפים מחלוצי אמריקה (בודדים באו גם קודם מארצות־הברית). מסופקני אם ידוע לכל ידידינו האמריקנים המכונסים באולם זה שגל העליה הראשון אחרי הצהרת בלפור בא ארצה לא מרוסיה או מפולין או מגליציה או ממערב אירופה – אלא מארצות־הברית באמריקה ומקנדה. לי עצמי היתה הזכות להיות עם חלוצי אמריקה אלה, לאחר שגורשתי מהארץ בראשית המלחמה על־ידי הדיקטטור התורכי ג׳מאל פחה. עוד בשנת 1915 הוקמה בארצות הברית הסתדרות ״החלוץ״ – זו היתה הסתדרות ״החלוץ״ הראשונה בעולם, וחבריה היו הראשונים שהתנדבו לגדוד היהודי שהוקם באמריקה לאחר הצטרפות ארצות־הברית למלחמה נגד גרמניה. זכיתי לשוב ארצה כלגיונר עם אלפי חלוצים יהודים מאמריקה שעלו לארץ במדי־צבא בגדודים היהודים הראשונים בדורנו. לגיונרים אלה, שאמנם לא כולם נשארו בארץ לאחר שהשתחררו מהצבא, היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה בתום מלחמת־העולם הראשונה, והשתתפו מאז במפעל הבנין שהכשיר בוא המדינה. זה היה ראשיתו של גל העליה השלישית. – ראשוני הבונים של הישוב החדש היו יוצאי הונגריה ויוצאי העיר העתיקה בירושלים שהקימו הכפר העברי הראשון, שנקרא בשם מתאים: פתח־תקוה. שלושה דורות של חלוצים ראו בצדק בשיבה לקרקע היסוד לתקומתנו, וכן ראו כל הוגי תנועתנו ועושי דברה – מהרב קאלישר, פינסקר ואדמונד די־רוטשילד ועד ראשי ״חובבי ציוך והציונות, וכל האמצעים של ״חיבת ציון והתנועה הציונית וכן גם התרומות הענקיות של רוטשילד – הוקדשו בעיקר לטיפוח החקלאות היהודית. בשבעים שנים אלה הקימונו 290 ישובים חקלאיים – בממוצע 4 ישובים בכל שנה. עיבדנו שטח של 700.000 דונם (175.000 אקרים), או בממוצע 10.000 דונם נוספים בכל שנה. העלינו על הקרקע בערך 100.000 יהודים, בממוצע 1.400 יהודים לשנה.

והשינוי האדיר שחל עם יסוד המדינה, השינוי הכמותי והאיכותי כאחד, מתגלה מיד בכל היקפו אם אומר שבשנתיים לאחר יסוד המדינה הקימונו 240 ישובים חקלאים, העלינו על הקרקע 82.00 יהודים, ועיבדנו 2.100.000 דונם. זאת אומרת שלאחר יסוד המדינה בנינו ישובים חקלאיים בשנה אחת פי שלושים מאשר לפני המדינה; עיבדנו אדמה נוספת פי שבעים (700.000 דונם במקום 10.000) והעלינו על הקרקע יהודים פי שלושים מאשר קודם. ומפעל חקלאי אדיר זה, אולי המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול ביותר בתולדותינו במשך אלפיים השנים האחרונות, בוצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, תורכיה, טוניס, הודו, מצרים ויהודי מזרח־אירופה – בתוספת חלוצים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וארצות מערב־אירופה. יהודי ארצות־הקדם רוצים לעבוד, דבקים בקרקע, בונים כפרים, נוטעים יערות, סוללים כבישים. לא כולם הולכים לעבודה ולחקלאות, אך גם לא כל עולי מזרח־אירופה במשך שבעים השנה הלכו לעבודה ולחקלאות. אולם אין הם ביסודם של הדברים נופלים מקודמיהם. הם עובדים בבתי־חרושת, מייסדים שכונות עירוניות. הם משקמים את יפו, לוד, רמלה, באר־שבע, בית־שאן, אם־כי רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב. אבל הם לומדים. הצעירים שבהם נכנסים לצבא־הגנה לישראל, ושם הם רוכשים הלשון העברית וערכי־יסוד, כאזרחי ישראל. רבים לומדים בשיעורי־ערב או – מפי ילדיהם. החיילים שבהם אינם נופלים באומץ־לבם ובמשמעתם מאחרים; העובדים שביניהם – אינם נופלים בכושר־העבודה מאחרים.

* * * * *

תמורה גדולה רבת־משמעות ועשירת־תוצאות מתחוללת בחיינו – תמורת משנה: תמורת העם ותמורת הארץ. צימרים גדולים שהתקיימו מאות בשנים בתנאי עושק, דיכוי, השפלה וניוון בנכר נעשים אנשים בני־חורין, יוצרים, גאים, המעצבים בעצם ידיהם גורל חייהם וגורל עמם ומפריחים בזיעתם מולדתם הנשַמה. קשה למַצוֹת במלים התכנים האנושיים העמוקים הכרוכים בתמורה זו – התכנים הנפשיים, התרבותיים, החברתיים, הכלכליים, המוסריים. האשה העברית שהיתה נידונה בארצות־הקדם לחיי שפחה חרופה ולמחיקת צל האדם, הופכת, בבואה לארץ,׳ לאישיות בת־חורין, מלאה הכרת עצמה ושותפת שוות־זכויות לבעלה, לאחיה, בחיי המשפחה, בחיי החברה ובחיי המדינה. הילד היהודי שהיה נחנק בגיטו המזרחי ללא אור, ללא אוויר, ללא טבע, ללא חירות, לרוב גם ללא מזון וללא טיפול רפואי, נגוע במחלות עור ועינים, תשוש ועשוק, נטול אפשרות חינוך והשתלמות – מיד בבואו ארצה משתנים עליו כל סדרי החיים, והריהו נהנה, כמו כל ילדינו, ממתנות הטבע ומדאגות נאמנות לבריאותו, לחינוכו ולעתידו.

יציאת יהודי תימן ומרוקו ואחרים אינה סתם מעבר מארץ לארץ, אינה רק שינוי מקום, אלא שינוי מזל במובן העמוק והעשיר ביותר. זוהי התעלות והשתחררות אנושית, באשר היא ניתנת רק לעתים רחוקות מאוד בהיסטוריה של עמים.

והתמורה שחלה בארץ – תראו אותה כשתטיילו אפילו רק ימים ספורים בין הרי הגליל, במבואות ירושלים ובערבות הנגב. כאן משתנים סדרי בראשית – פשוטו כמשמעו. מתקיימת נבואתו של ישעיהו:

״אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת ־

מַעְיָנוֹת, אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָה, לְמוֹצָאֵי

מָיִם. אֶתֵּן בַּמִדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס

וְעֵץ שֶׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹש, תִּדְהָר וּתְ̠אשׁוּר יַחְדָּו

(ישעיהו מ״א, יח־יט).

* * * * *

ביצוע שתי התמורות המופלאות האלה – זהו תוכן מפעלנו, ומפעל זה הוא בראשיתו.

בתיק המוגש לכל אחד מכם תמצאו תכנית־פיתוח לארבע שנים, שהוכנה ונבחנה ועובדה על־ידי המומחים שלנו לשנות 1950–1953. תמצאו גם סיכום של תכנית התישבות לארבע שנים שהוכן ע״י מומחינו החקלאיים.

תכנית זו בכללה מכוונת בשורה הראשונה להבטיח עבודה מלאה לכל המוני העולים הנוהרים ארצה, ולהרחבת הייצור לא רק בשביל צריכה פנימית, אלא להגברת היצוא. אנו רוצים ואנו מוכרחים להפחית בהדרגה תלותנו במטבע־חוץ.

התכנית מכוּונת בשורה השניה והסופית לאזן מסחרנו החיצוני במידת האפשר. אין אנו סבורים שאפשר ורצוי להקים משק אבטרקי ולספק בעצמנו כל הצרכים שלנו. ארץ קטנה כארצנו – והוא־הדין, נדמה לי, גם ארץ גדולה – אינה יכולה להיות סגורה ומסוגרת מבחינה כלכלית. יש הכרח ויש ברכה בזיקת־גומלין כלכלית. אולם אנו רוצים – ואנו מקווים שיעלה בידינו במספר שנים – להקטין המרחק שבין היבוא ובין היצוא וקודם־כל אנו רוצים שנוכל לספק לעצמנו המזונות העיקריים, לבל נהיה תלויים בחוץ בלחם־חוקנו. ואנחנו מאמינים שבמשך 6־4 שנים נוכל להגיע לייצור חקלאי שיבטיח רוב מזונותינו מתוצרת הארץ, אם לא כולם. יחד עם החקלאות עלינו להרחיב הייצור החרשתי שיעזור לנו להקטין בהדרגה היבוא מן החוץ ויגביר היצוא לארצות אחרות.

אין אנו מאמינים בתכנון כולל, אין אנו מאמינים במשטר טוטליטרי בכלכלה ובחברה. אנו רואים כר נרחב ליזמה האישית, של יחידים, של חברות, של קיבוצים; אנו רואים כר נרחב להון הפרטי, בכל ענפי התעשיה, ובכמה מענפי החקלאות, התחבורה והבנין.

אבל אי־אפשר להעלות לארץ קטנה ודלה זו מאות אלפים עולים בקצב מהיר ובזמן קצר בלי תכנון כללי להעסקת העולים, לשיכונם, וביחוד במשק־היסוד של קיומנו הלאומי העצמאי ־ החקלאות. חשיבות העבודה החקלאית היא לא רק בהעסקת מספר ניכר של עולים ־ אלא גם בקיום הבטחון והיציבות של מדינתנו. כפי שאתם רואים במפת הארץ אנו מוקפים מכל העברים – בצפון, במזרח ובדרום, – מדינות ערביות, המסרבות עדיין לכרות ברית־שלום עם ישראל. ז״א שאינן רוצות עדיין להשלים את קיומנו. ביבשה אנחנו מנותקים לגמרי מכל חלקי העולם. הדרך היחידה שלנו היא – בים ובאוויר, אולם אין זה מן הנמנע שינתקו גם התחבורה הימית שלנו, ולא נוכל להתקיים – אני מתכוון לקיום פיסי פשוט – אם לא נצליח לייצר על אדמתנו כל המזון הדרוש למחיית ישובנו הגדל והולך. אבל אין זו רק שאלת המזון. יש גם בעיית הבטחון. כבר הזכרתי שלמחרת המלחמה היו מעובדים רק חמישה אחוזים של אדמתנו. מאז גדל השטח המעובד כמעט פי שלושה. אך עדיין מחצית המדינה ־ בדרום ־ ריקה לגמרי מאדם, וגם במחצית הצפונית יש שטחים רבים פנויים. ולא יקום בטחוננו אם בשטחים ריקים אלה לא תקום רשת צפופה של ישובים, שבכוחם יהיה להדוף האויב כי ינסה לפלוש ארצה.

עלינו להושיב 25־20 אחוזים מהעליה על הקרקע. כן עלינו לבנות בתים לכל המוני העולים. אילו היינו מתכנסים לפני שלוש שנים ומי שהוא היה שואל: איך תפתרו בעיית השיכון למאתיים אלף עולים שיבואו בכל שנה, היה לא קל לענות על השאלה. גם עכשיו אין עדיין תשובה בדוקה ומנוסה. אבל הדבר הולך ונעשה – והוא בעצם העשיה. בהתחלת העליה הגדולה נעזרנו בבתים העזובים והתקנו 65.000 דירות נטושות לעולים. אולם רכוש נטוש זה הספיק רק לשנה הראשונה. יפו, לוד, רמלה, בית־שאן ומגדל נעזבו – וכשתיקנו במקצת הריסותיהם נתמלאו מיד עולים. אבל העליה נמשכה ורחבה, ולאלה היינו צריכים לבנות אמצעי שיכון מחדש. עד סוף יוני שנה זו הקימונו 40.000 יחידות־דיור חדשות. לפני שלוש שנים לא יכולנו להעלות בדמיוננו שיתכן דבר כזה. והדבר בא – היה בו הכרח, והוא נעשה. יש לנו עכשיו כ־80.000 עולים שטרם שוכנו, ו־20.000 בשיכון ארעי שלא יסכון כדירה קבועה. ואם בשלוש השנים הקרובות יעלו – כפי שאנו מקווים – שש מאות אלף איש, הרי אנו חייבים לדאוג בשלוש השנים האלה לשיכונם של 700.000 נפש. לפי המחירים של היום – זה מחייב הוצאה של 150.000.000 ל״י. שיפור דרכי הבניה שהגענו אליו בשנתיים האחרונות, ושבלי ספק עוד ישוכללו בעתיד הקרוב, אינו מניח כל ספק שמבחינה טכנית אין כל מניעה לשיכון מספר כזה של עולים אם רק יהיו בידנו האמצעים הכספיים הדרושים לכך, ובעיקר מטבע־חוץ. בשלוש שנים אלה נצטרך להושיב על הקרקע לפחות 50.000 משפחות. מספר כזה של יחידות־משק חקלאיות ידרוש אף הוא ממאתים עד מאתים וחמשים מיליון ל״י, ושוב – חלק גדול במטבע־חוץ.

* * * * *

לא אכנס כאן בפרטי התכנית. ועדה של הכינוס הזה תשב ותברר הפרטים. אני רק רוצה להדגיש בכל הרצינות שאם אנו אומרים לכם שבשלוש השנים הקרובות עלינו לקלוט בערך 600.000 איש, ושדבר זה יתכן – אין אנו רואים בזה אך ורק מהרהורי לבנו. דבר זה מן ההכרח שיעשה, והוא ניתן להיעשות. בשתי השנים שעברו קלטנו למעלה מ־430.000 נפש, כי נוסף לעולים היינו צריכים להחזיר לחיים האזרחיים עשרות אלפים חיילים, שבחלקם הגדול לא עמדו ברשות עצמם לפני שנכנסו לצבא, ורבים מהם היו עולים שנכנסו לצבא מיד עם בואם לארץ. לא נוכל לומר שכל העולים נקלטו קליטה כלכלית שלמה, ושכל התעסוקה של העולים היא תעסוקה קבועה ומתמדת. כשלושים אחוזים טרם נקלטו ואין להם עדיין פרנסה קבועה. אולם נעשו גדולות בשנתיים אלה. מאות אלפים נקלטו ועוד יקלטו. יש סיכויים. הדבר הולך ונעשה. במשך 70 שנה הקימונו 4 ישובים לשנה. עכשיו יש ביכלתנו להקים מאתיים ישובים בשנה. העלאת 40.000 משפחה על האדמה במשך שנתיים היא עוּבדה קיימת, וכשתעברו בארץ תראו איך הדבר הולך ונעשה. עליית מאתיים אלף לשנה היא עוּבדה, והרחבה מתמדת של החקלאות והתעשיה שלנו היא עוּבדה. ויש עוד עוּבדה אחת מכרעת ומרכזית, שאתם חייבים לראותה בכל משמעותה החיובית והשלילית – יהודי עיראק ופרס ומרוקו מוכרחים לעלות לישראל, אם אינכם מוכנים לקחת אותם לארצות־הברית.

אנו עומדים בפני ההרפתקה הגדולה ביותר בתולדות עמנו, אולי אחת ההרפתקאות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי. ידוע רק מקרה אחד דומה לשלנו בתולדות העמים, ובקנה־מידה הרבה יותר גדול משלנו: בנינה של אמריקה – כיבוש המערב השומם. מזלם של חלוצי אמריקה היה טוב משלנו: להם ניתנו מרחבים ענקיים, עתרת אוצרות טבעיים, שפע של אדמה, מים, מתכות ופחם. הם לא ידעו קשיינו וסכנותינו הפוליטיים, אם־כי גם דרכם בהתחלה לא היתה סוגה רק בהצלחות. אולם אני יכול להבטיחכם שלחלוצי ישראל יש לא פחות יזמה, אומץ־לב ואידיאליזם מעשי מאשר היה לחלוצים הראשונים של בוני אמריקה וכובשיה. יש הבדל אחד חיוני: זמננו דוחק. אין אנו יכולים לחכות. השממה אינה יכולת לחכות הרבה זמן. והגלויות המרודות אינן רוצות לחכות הרבה זמן. אין אנו יודעים מה ילד יום. שר ההיסטוריה דופק על ראשנו ואומר: הזדרזו, מהרו, חושו. אין אנו יודעים מה צפוי מחר ליהודי רומניה, ליהודי עיראק, ליהודי מרוקו. אין אנו יודעים מה צפוי פה לנו מחר, מה צפוי לעולם כולו. אנו יודעים שאסור לנו להסתפק באלה שיסדו מדינת־ישראל, בשש מאות וחמישים אלף שהיו פה ב־14 למאי 1948. שש מאות אלף אלה כבר קלטו ארבע מאות אלף חדשים; – עליהם לקבל עוד כהנה וכהנה, – וזה למעלה מיכלתם הם בלבד. אנו בטוחים שאין דבר זה למעלה מיכלתו של העם היהודי כולו. אין אנו יכולים לעמוד בראשית הדרך – עלינו להמשיך ולהתמיד, ובשלוש השנים הקרובות ניזקק לפחות לביליון וחצי דולר נוספים. מדינת־ישראל מוכנה לתת שליש. השקענו בערך כסכום זה בשנתיים שעברו. מן ההכרח שיבוא מן החוץ לפחות ביליון דולר – בצורה של מילוה, בצורה של השקעה ובצורה של מגבית. אנו נתכנסנו פה לדון ולברר הדרכים הנאותות והיעילות ביותר לבצע דבר זה. הרשות בידכם גם לדון אם יש לעשות הדבר, ואם הדבר יתכן בכלל – בשני דיונים אלה אתם בני־חורין בהחלט. אבל אם תחשבו כמונו שהדבר יש לעשותו והוא יתכן – עליכם להסיק המסקנה ולעשותו.

אין אנו באים אליכם בדבר קל. ידוע תדעו: מלאכתנו אינה קלה. אנו יודעים תביעותינו מעצמנו אינן קלות. ותביעותינו מאחרים אינן קלות. אנו יודעים בפני מה אנו עומדים. זהו מבחננו העליון. נחרץ מאתנו לעמוד במבחן. אני מאמין שזהו גם מבחנכם – ועליכם לעמוד בו.

יהודי אמריקה, אנגליה, דרום־אפריקה וקיבוצים יהודיים עשירים אחרים אספו בעשר השנים האחרונות מאות מיליונים לשם תמיכה ביהודים נדכאים ומחוסרי־כל. אנחנו בחרנו בדרך אחרת. אין אנו גומלי־חסדים – אנו בונים מולדת ונבנים בה, ואנו מפלסים דרך לכל יהודי לבנות מולדת ולהיבנות בה. אמונתנו היא שכל יהודי יכול לעזור לעצמו – ואין כל הכרח להתקיים מתמיכת זולתו. יהודי תימן, יהודי מרוקו ויהודי פרס שהיו מדוכאים ומושפלים מאות בשנים יכולים להיות שותפינו במפעל־היצירה הגדול המעלה כל אחד מאתנו לדרגה עליונה של חיי חירות וכבוד ועצמאות. הם יכולים כמונו לבנות לעצמם ולנו ולכל העם עתיד חפשי וגאה. אין כל הכרח להיכנע לעוני, לתלות, לדיכוי, להשפלה. כולנו בני־חורין לעצב חיינו כרצוננו אנו, לפי צרכינו אנו, לפי משאת־נפשנו. יש ביכלתנו להיות אומה בת־חורין ועומדת ברשות עצמה ולהיות לגורם מוסרי בעולם כולו. יש ביכלתנו להיות לאומה אשר תקדש שם ישראל ברבים ותנשא הכבוד היהודי בכל ארץ. באמונה זו באנו הנה, באמונה זו פעלנו, באמונה זו באנו עד הלום.

עמדו לנו בעבודתנו זו שני מניעים: מצוקה וחזון. המצוקה בלבדה גורמת רק סבל, דלדול, דכדוך. חזון בלבד – עלול להישאר ערטילאי ודמיוני, או נהפך למליצה ריקה ונבובה. ורק כשמצטרפים החזון והמצוקה – הם מַפרים והופכים ההיסטוריה, ומולידים חיים חדשים. עמנו ידע מצוקת־עולם כאשד לא ידע שום עם אחר. עמנו גם נשא בלבו חזון גאולה. המפעל המבורך שאתם רואים ראשיתו בארץ – הוא פרי המזיגה של המצוקה והחזון. זהו סוד מפעלנו והצלחתנו. נלחמנו כשגבינו אל הקיר. אולם נלחמנו לא רק מתוך הכרח ובדלית־ברירה – אלא פָעם בתוכנו חזון היסטורי גדול, והוא לא הכזיב. המצוקה הוציאה אותנו מעמק הבכא, מהגלות המרודה; החזון משך אותנו הנה וכיוון פעולתנו. יהודי תימן ומרוקו השלימו מאות בשנים עם מצוקתם – כי לא היה מוצא. עכשיו הבהיק להם חזון העצמאות היהודית – ואין כוח בעולם שיעצור בעד נהירתם אלינו. גם אמריקה נבנתה בכוח שני המניעים האלה, ומה שעשו בוני אמריקה – נוכל לעשות גם אנחנו. עשינו זאת עד היום, וטרם השלמנו מלאכתנו. לכם אולי מלאכה זו תיראה כבלתי־אפשרית – אבל היא נעשית והולכת. בשעה גדולה זו בתולדותינו, בשעה של נצחון ומבחן עליון – אי־אפשר שתכזיבו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!