רקע
דוד בן־גוריון
חוק ההתגוננות האזרחית

כ“ד בטבת תשי”א – 2.1.1951


הצעת החוק על ההתגוננות האזרחית המונחת לפניכם היא פרט אחד, חשוב וחיוני, במערכת בטחוננו, הנוגע לכל אדם בישראל – לאיש ואשה, לזקן ולילד, בחזית ובעורף, ומסמלת האופי החדש של המלחמה וההתגוננות בימינו,אופיה העממי והטוטלי.

לפי החוק המוצע, יוקם שירות מיוחד בשם הג“א – התגוננות אזרחית, שיארגן וינהל עניני ההתגוננות האזרחית במדינה. להג”א יהיה תקציב שישתתפו בו: הממשלה בשליש והרשויות המקומיות בשני שלישים. ראש הג"א יתמנה על־ידי שר־הבטחון מתוך קציני צבא־הגנה לישראל. על־ידו תפעל מפקדה ארצית בסמכות מייעצת, בה יהיה חמישה נציגי הממשלה ושלושה נציגי העיריות הגדולות.

לצרכי הג“א יחולק שטח המדינה למחוזות הג”א. ההתגוננות האזרחית במחוזות אלה תתנהל על־יד מפקחים מחוזיים, אשר יתמנו לתפקיד זה על־ידי ראש הג"א. על־יד כל מפקח מחוזי תפעל מפקדה מחוזית בסמכות מייעצת, ובה ישתתפו 5־3 נציגי הרשויות המקומיות במחוז ונציגו של משרד־הפנים.

חבר הג"א אשר יפָגע עקב מילוּי תפקידו פגיעה הגוררת נכוּת או מוות – תשלם המדינה תגמולין לו ולבני־משפחתו, כאילו נפגע בשירות הצבא.

תפקידן העיקרי של הרשויות המקומיות בענין הג"א יהיה – להקים מקלטים ציבוריים ולדאוג להקמת מקלטים בידי בעלי־בתים או בעלי־מפעלים.

החוק המוצע מחייב כל בעל־בית להקים בביתו, או בסמוך לו, מקלט בשביל דיירי הבית לפי תכנית מאושרת על־ידי הג"א. בעל עסק שעובדים בו יותר מ־10 עובדים או שמבקרים בו כרגיל יותר מ־20 בני־אדם בבת־אחת, חייב להקים מקלט מיוחד לצרכי עסקו. לא ינתן רשיון לבנין בית אם אין בתכנית הבניה מקום למקלט.

בעל מקלט חייב להחזיק מקלטו במצב תקין, ולעשות בו כל תיקון ושיפור שתדרוש הרָשות המקומית.

שר־הבטחון רשאי, בהסכמת שר־הפנים, לחייב רשות מקומית להעמיד לצרכי הג“א עובדים או מגרשים שברשותם, שיספקו בשעת קרבות או תמרוני הג”א ציוד, כלי־רכב, אמצעי־כיבוי וחמרים אחרים, או כל עזרה אחרת הדרושה להצלחת ההתגוננות, או לפינוי האוכלוסים ולשיכונם.

מלבד הג“א ורשויות מקומיות ישותפו בהתגוננות האזרחית גם אירגונים אחרים, כגון: מכבי־אש, מגן־דוד־אדום, מפעלי־תחבורה וכדומה, ששר־הבטחון יכריז עליהם כעל אירגונים שסיועם נדרש לצרכי הג”א. כמו־כן ישותפו בהג"א מקומות־עבודה שיש בהם יותר מעשרים עובדים.

הצעת־החוֹק קובעת סדרי האיפול ואמצעי ההגנה על שמשות. סדרים אלה יופעלו אך ורק כשיהיה קיים מצב־הכן בהתגוננות אזרחית, כשלפי דעת שר־הבטחון מתנהלות או עלולות להתלקח פעולות איבה נגד ישראל מצד מדינה זרה.

החוק המוצע קובע שתי דרגות־עונש על עבירות נגד דיני הג"א: אחד, לשנת מאסר, לגבי העבירות שעברו בשעת קרבות, ואחד, עד שלושה חדשי מאסר, לגבי עבירות שעברו עליהן בכל זמן אחר.


*

לא אצא ידי חובתי אם לא אוסיף בהזדמנות זו כמה הערות כלליות למצב הבטחון ולבעיותיו המרכזיות.

אמרתי בראשית דברי שהצעת־החוק על הג"א מסמלת האופי העממי הטוטלי של המלחמה וההתגוננות בימינו. אין דבר זה ממַצה כל משמעותה החמורה של בעיית הבטחון במדינת־ישראל. אין אולי מן הצורך להדגיש במקום זה שבעיית־הבטחון היא בעיית־היסוד של מדינת־ישראל, וחומרתה לא פגה ולא נפחתה גם לאחר שהצלחנו לעמוד במלחמת הקוממיות נגד אויבינו המרובים. אבל חושש אני שאין מעריכים בתוכנו במידה מספקת הרצינות המיוחדת של הקשיים, הסכנות והתביעות שהבטחון מטיל עלינו; קשיים, סכנות ותביעות שאין דומה להם בארצות אחרות.

לכל ארץ ישנה בעיית בטחון שלה, ובמשטר העולמי הקיים, יתכנו ניגודים ונפתולים מכל המינים בין מדינות שונות על רקע יחסי־חוץ או יחסי־פנים, על רקע של סכסוכי גבולות, בריתות ואמנות, מסחר ושווקים, גם על רקע של צורת משטר וכדומה. נפתולים אלה כי יחמירו, עלולים להביא לידי מצב של מלחמה.

אין מדינת־ישראל פטורה מבעיות אלה. אולם, מהותה של בעיית בטחוננו היא בעצם קיומנו, קיומנו כמדינה וקיומנו כבני־אדם. עלינו יש ערעור, לא על פרט זה או אחר של מדיניותנו הפנימית או החיצונית, אלא על עצם היותנו. אסור לנו להתעלם מהעוּבדה המרה, כי יריבינו חותרים גם תחת עצמאותנו הממלכתית וגם תחת קיומנו הפיסי בכללו. וזוהי משמעותה האזרחית של בעיית בטחוננו.


*

בעיית־הבטחון של מדינת־ישראל מקפלת בתוכה כל בעיות־היסוד של הישוב, של התנועה הציונית ושל המדינה. סכנת־מלחמה בישראל היא סכנה לכל איש ואשה בישראל ולכל יהודי ויהודי בעולם, ובטחונה של מדינת־ישראל אף הוא תלוי בהליכות, ביחס ובמאמץ של כל תושבי המדינה ושל כל העם היהודי. ואין מעשה ומצב בישראל שאין לו נגיעה ישירה או עקיפות בצרכי הבטחון.

אנו מחדשים נעורי אומה עתיקה, מקוממים הריסות מולדת ובונים חברה ותרבות חדשה. עומדת לפנינו שאלה רבת תוכן ומשמעות: איך לסדר חיינו, מהו המשטר הרצוי, מה הן אשיות התרבות שלנו, מה יהיו פני חברתנו ומבנה משקנו? טבעי הדבר, שהדעות נחלקות בתוכנו, ויש מאבק פנימי כשר, אם־כי לא תמיד נעשה באמצעים כשרים, על עיצוב דמות חיינו במולדת המתחדשת. אולם גם במאבק לגיטימי זה אסור להתעלם אף לרגע משאלה יותר חמורה ויותר דוחקת: איך להבטיח חיינו? שאלה זו בהכרח קודמת לשאלה איך לסדר חיינו, ומטעם פשוט: לא המלים יהללו יה.


*

ודווקא מפני שבעיית־הבטחון שלנו היא כה חמורה, טראגית ורבת־עומס, יש רצון להתחמק ממנה ויש נטיה בציבור להתפרקות; קודם כל התפרקות נפשית ורעיונית, ומתוך־כך גם התפרקות חמרית וגופנית.

במלחמת הקוממיות גייסנו למעלה מששית הישוב. מתיחותנו הנפשית הגיעה אז לשיאה, וקשה לעמוד זמן רב במתיחות זו; – וטבעי הדבר, שהמתח מתרופף. אולם ההתפרקות באה לפני זמנה, וחומר־המצב הוא בזה, שקיימים אירגונים כאלה שהם מסייעים להתפרקות וגם מטיפים לה. יש גם סיבות אובייקטיביות לכך. פעולת הבטחון ביסודה היא שלילית; וכשהבטחון קיים לא מרגישים בו, כשם שלא מרגישים באבר בריא, או כשם שלא מרגישים זמן רב בסרטן מסוכן, עד שאחרו המועד לרפאותו ושוב אין לו תקנה.

המאמצים הכספיים, האירגוניים והנפשיים הדרושים למערכת הבטחון הם במובן ידוע בזבוז כוחות. מאמצים אלה לא נועדו ליצירת נכסים ורווחה. וכשהם מצליחים אין להם תוצאות חיוביות, כי מטרתם העיקרית היא לקיים השלום ולמנוע חורבן, וככל דבר רע שנמנע בהצלחה – אין חשים בו.

אבל לא רק החולשות האנושיות של הציבור גורמות להתפרקות. ליצר־הרע מצטרף גם היצר־הטוב. מדינת־ישראל היא דינַמית, מהדינַמיות ביותר בעולם, אם לא הדינַמית ביותר. תביעות היצירה וכוחות היצירה בקרבנו עצומים, ובולעים כל ישותנו. מעינות־מרץ ואמצעים כבירים מושקעים ומופעלים בלי־הרף במפעלי עליה, התישבות, בנין, חינוך, מחקר, מדע ואמנות. תביעות הבטחון לצרכיו עומדים כמפגע ליצר היצירה וצרכיה, וההתפרקות יונקת בלא־יודעין גם ממקור זה.

אחד הגילויין החמורים והמסוכנים ביותר של התפרקות זו, שהרבה גורמים ויצרים, חיוביים ושליליים, מסייעים לה, הוא שהציבור שלנו מתחיל יותר ויותר לראות את המדינה רק כנתבעת, ואת עצמם – רק כתובעים. המדינה נתבעת לכל ועל־ידי הכל – על־ידי יחידים וציבורים, גם לדברים הכרחיים וגם לדברים שאין בהם הכרח; גם לצרכים עיקריים ודחופים וגם לצרכים טפלים שניתנים לדחיה; גם לצרכים כשרים ואם לצרכים מפוּקפקים; ולא רק שמתעלמים מן האמת הפשוטה שאין המדינה יכולה לתת אלא מה שהיא מקבלת, אך שוכחים יותר ויותר שבתקופה זו חייבים כל איש ואשה בישראל לראות עצמם כנתבעים, לא רק לצרכי המדינה השוטפים הדרושים להם, אלא לשם קיומה ובטחונה ובנינה של המדינה, למען עם ישראל כולו.

ואם מצבים, יחסים וגורמים פנימיים דוחפים במתכוון ושלא־מדעת להתחמקות מבעיה מטרידה זו, ומסייעים להתפרקות נפשית ורעיונית הפושה בקרבנו, הרי באים מצבים וגורמים בינלאומיים המחזירים אותנו להרגשת חומר המצב, ומזכירים לכל אחד מאתנו שאנו חיים על לוע של הר געש.


*

בעיית הבטחון היא בשעה זו הבעיה המרכזית של כל עמי תבל. כל מדינה שרוּיה עכשיו בדאגה חמורה; כל אומה חשה בסכנה הגדולה, והטראגיות המזעזעת שבמצב היא שבעצם רוצים כל העמים בשלום, אך יחד עם זה גם רודפי־השלום הנאמנים ביותר שומה עליהם להזדיין במהירות קדחתנית במלוא יכלתם ולמעלה מיכלתם.

ישנם אנשים תמימים ומיתממים המניחים שרק צד אחד יזדיין מכף רגלו ועד קדקדו והצד השני יסמוך על הצהרות השלום של המזוינים. יש להניח כי הצהרות אלה כנוֹת, אך אין הכנות משכנעת כשהיא צוללת בתוך ים של כידוֹנים. והפועל־יוצא הוא שגם הצד השני מזדיין במלוא כוחו, ואף הוא מצהיר, לא בלי כנוּת, על שאיפתו לשלום.

אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת עולם. אין זו גזירה מן השמים שאין לעמוד בפניה. טרם הוכרע הדבר שמחר או מחרתיים תתלקח שלהבת עולמית. אך אין איש יכול לערוב שבזמן מן הזמנים לא יתרחש האסון ולא תתלקח המלחמה. וכל עם נדרש עכשיו לשנים: להיכון במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא, ולהמשיך במאמצי שלום ולהגבירם. כל שנה של שלום זהו רווח נקי גם לאנושות כולה ולכל עם ועם, אבל אין מנוס בשעה זו ממירוץ הזיוּן בעולם. ובמה יגָמר מירוץ זה? – רק ימים באים יגידו.

אין זה נכון שבעולם יש רק שני צדדים. נכון הדבר שהעוּבדה הפוליטית המרכזית בימינו היא מציאותן של שתי מעצמות ענקיות המתחרות ביניהן על הגמוניה בעולם, אם כי אין כל הכרח שתפרוץ מלחמה אף בין שתי אלה. אבל אין זה נכון שכל העולם מתחלק לגרורים וכפופים של צד זה או צד שני.

יש בלי ספק מדינות בובות, וממשלות בובות, שאדונן מדבר מתוך גרונן, והן משועבדות בנפש ובגוף לרצון התקיף. ואולי טבעי הדבר שמדינות אלה מאמינות או מתימרות להאמין שאין שום מדינה אחרת שונה מהן, ואין עוד כלל בעולם מדינות בנות־חורין ועצמאיות. התפיסה הטוטליטרית אינה מַבחינה בדרגות ומכירה רק בשני צבעים; או כולו שחור, או כולו לבן; או כולו זכאי או כולו חייב. חלוקה פשטנית זו של בני־אדם ושל עמים – אין לה שחר. יש זיקה ותלוּת הדדית בין כל העמים הגדולים והקטנים, ואין שום אוּמה ומדינה, אפילו הגדולה ביותר, עצמאית בהחלט ופטורה לגמרי מכל זיקה לאחרים. העולם בימינו, כלומר כדוּר הארץ, מהווה עכשיו יחידה אחת כאשר לא היה הדבר הזה אף פעם בהיסטוריה האנושית.

אולם מחוץ למעצמות האדירות וגרוריהן הבובות, יש עולם רחב, ובו הרבה עמים בני־חורין, במידה שאפשר לאומה להיות בת־חורין בעולם ששליט בו חוק זיקה הדדית; יש עמים שאינם כפוּפים מראש לשום צד, אלא קובעים יחסם בכל פעם ובכל מקרה לגופם של דברים, מבחינת הטוב והרע לכלל האנושי, ומבחינת הטוב והרע לעצמם, ועמים אלה רוצים בכל לבם בחיזוּק השלום, ורצון עמים אלה מהווה גורם חשוב במדיניות הבינלאומית, ואין לזלזל ב ואין להתעלם ממנו.

מדינת־ישראל היא אחת המדינות האלה.

המפתח לשלום בעולם אינו נתון בידי מדינת־ישראל. אנו אוּמה קטנה, נתונה בקשיים גדולים ועמוסה משימות אדירות, ועלינו להכיר במעמדנו הצנוע. כל התרברבות רק תעשה אותנו לצחוק ולקלס. אבל אין אנו כמות אפסית ואין אנו חדלי־אונים, לא במובן הכמותי, הגופני, הצבאי, וּודאי לא במובן המוסרי והפוליטי.

נוכל להיות – ועלינו להיות – גורם מסייע לחיזוק השלום בעולם, יחד עם עמים אחרים השואפים כמונו בכל לב לשלום. אולם המפתח נמצא בידים אחרות – ואין לנו שליטה עליו. ואנחנו שותפים לדאגה הקשה המטרידה בשעה זו כל עמי תבל.


*

אולם החרדה והדאגה של העולם כולו אינה ממַצה חרדתנו ודאגתנו אנו. נוסף לסכנת המלחמה העולמית, תלוּיה על ראשנו סכנה מיוחדת – מזימת ההשמדה מצד שכנינו.

ההזדיינות בארצות־ערב, רק ילדים יכולים לחשוב שהיא נועדה למלחמה בעד או נגד ארצות־הברית או ברית־המועצות. כלי־זינן אם יופעלו – אך ורק נגדנו יופעל, ואויבינו גם אינם מסתירים כוונותיהם. מזמן לזמן הם מכריזים בגלוי וברמה על סיבוב שני. החרפת המתיחות הבינלאומית כשהיא לעצמה מחמירה סכנת הסיבוב השני.

גם פה אין כל יסוד לבהלה; גם פה אין אנו צריכים להניח שאנו עומדים ערב מלחמה. אין כל הכרח במלחמה, אולם מניעתה אינה נתונה בידינו, ועלינו להיכוֹן לכל צרה שלא תבוא. אנו נתבעים לדריכות מוגברת ולכוֹננות יעילה – תוך כדי המשכת נסיונות ומאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית ידידות עם כל אחד משכנינו הרוצה בכך.

אין להחמיץ שום פעולה חיונית וחשובה ללא עונש כבד בסופו של דבר. אולם כל החמצה בשטח הבטחון, עלולה להיות פאטאלית, פשוטו כמשמעו: כל החמצה עלולה לחתוך גורלנו לחיים ולמוות. גורם הזמן קובע ומכריע בעניני בטחון, כאשר אינו גורם ומכריע בשום ענין אחר.


*

והשאלה מתעוררת: הנוכל לעמוד? השאלה היא כפולה: א) הנוכל לעמוד במקרה של מלחמת עולם? ב) הנוכל לעמוד בסיבוב השני, אם ניתקף על־ידי שכנינו?

אני מעיז לענות בחיוב על שתי השאלות הללו – אם נקיים התנאים הדרושים להתגוננותנו, והראשון בתנאים הוא רצוֹננו וחסננו המוסרי.

אמרתי שכל התרברבות מצדנו תעשה אותנו לצחוק ולקלס, ואנו חייבים להכיר במעמדנו הצנוע. התרברבות צבאית היא הרבה יותר חמורה: כאן הסכנה היא לא רק להיות נלעג, אלא להתרסק ולהישחק. אין מדינת־ישראל יכולה וצריכה להתמודד עם שום מעצמה הראויה לשם זה, ולא רק עם מעצמה אדירה כארצות־הברית או כברית־המועצות. לאשרנו לא נשקפת לנו סכנה כזאת, ואין להעלות על הדעת דו־קרב בינינו ובין אחת המעצמות שבאסיה, אירופה ואמריקה, שמחוץ למזרח התיכון.

אולם השאלה העומדת לפנינו היא לא התמודדות של דו־קרב, אלא אם יש ביכלתנו לעמוד על קיומנו ועל עצמאותנו במקרה של סכסוך גלובאלי, כשכוחות עולמיים יעמדו זה מול זה בכל הזירות בחמש היבשות ובשבעת הימים. הנוכל במקרה כזה להגן על שלומנו ועל ריבונותנו? אינני מהסס לענות על שאלה זו בחיוב מלא – בתנאים שעוד אעמוד עליהם בהמשך דברי.

בקנה־מידה של כוחות־העולם, כוחנו הוא כמעט אפסי, ואין בידינו להכריע כף המאזניים של מלחמת עולם. אולם בפינה קטנה וחשובה זו של כדור הארץ, אנו מהווים כוח לא מבוטל, וכל תוקף זר, כשעודנו עסוק בחזיתות השונות במלחמת־עולם כללית, יצטרך לחשוב ולשקול הרבה פעמים, בטרם יחליט לתקוף אותנו ולהעמיד נגדו מלוא הכוח וההתנגדות של מדינת־ישראל.

אני בטוח שמדינת־ישראל לא תתן יד לשום מעשה תוקפנות נגד מישהו באיזו אמתלה שהיא.

מותר לנו, מוּתר לכל אחד מאתנו, לדון משטרים זרים לשבט או לחסד, אבל אין לנו כל צורך ואין לנו כל זכות ואפשרות לתת יד לתוקפנות בגלל איזה משטר שלא נראה לנו. אולם יש לאל ידינו להגן על קיומנו, על עצמאותנו, על ריבונותנו, על חירותנו הפנימית והחיצונית במקרה של סכסוך עולמי, לא פחות מאשר כל אומה אחרת. אין אנו חדלי־אונים וחסרי־ישע במקרה כזה וגם לא במקרה של סיבוב שני.

אנו חזקים עכשיו הרבה יותר משהיינו במלחמת הקוממיות. לא אכנס כאן בפרטים, אבל אני יכול להגיד שמבחינה צבאית כוחנו עכשיו גדול לפחות פי שנים משהיה לפני שנתיים. אבל הבחינה הצבאית בלבד – והכרה זו מן ההכרח שתהיה נחלת כל ציבורנו, כי בחיינו היא – אינה מספיקה לא במקרה של סכסוך לוקאלי ולא במקרה של סכסוך גלובאלי.


*

היה זמן שמלחמות היו התמודדויות צבאיות בלבד, על פי רוב התמודדות של צבאות פרופסיונַליים. העמים כמעט שלא הרגישו במלחמה, אם־כי בעקבות המלחמות היו עמים וארצות עוברים מיד שליט אחד לרעהו. עצם דבר המלחמה לא פגע ולא נגע בעם; רק החיילוֹת המקצועיים נפתלו, נאבקו, נלחמו, ניצחו או נחלו מפלה. לא כן היום. המלחמה בימינו היא מלחמת עמים ומלחמה טוטלית. אין איש ואשה, אין זקן וילד חפשי מפגיעת המלחמה.

המלחמה היא טוטלית לא רק מבחינה פאסיבית, מבחינת הסובלים, אלא בעיקר מבחינה אקטיבית, מבחינת הכוח המכריע במלחמה. מכריע לא רק כוחו של הצבא אלא עצמתו הכוללת של העם במלואו, עצמתו המשקית, הכספית, המקצועית־הטכנית, המדעית והאירגונית, ועל הכל – חסנוֹ המוסרי הנפשי. קובע לא הצבא – ולו גם המאומן והמצויד ביותר, – קובע העם כולו על יכלתו החמרית ועל הרוח המפעמת בתוכו, כפי שראינו במלחמת־העולם השניה ובמלחמתנו אנו.

העננים המתקדרים בשמי העולם והעב השחורה שאינה נמוֹגה אף לרגע בשמי ארצנו – מחייבים אותנו לפשפש ולבדוק באיזו מידה אנו מוכנים לבאות; לא רק צבא־הגנה לישראל יעמוד במבחן העליון, אלא כולנו, כל העם השוכן בציון, על כל חוגיו, תאיו ופלגותיו, הוותיקים והחדשים. אני מדגיש ואומר בכוונה: העם השוכן בציון. בכל שאר המשימות וביחוד במשימה המרכזית והעליונה, קיבוץ גלויות, אנו זקוקים ומצפים לעזרת העם כולו. עזרה זו באה ותבוא. אולם מן ההכרח שנדע ונכיר, כי בקיום בטחוננו אנו חייבים להישען אך ורק על עצמנו, על אלה שהם כאן, לא באשר בטחונה של מדינת־ישראל אינו נוגע לכל העם היהודי – אין דבר שנוגע לו יותר מדבר זה – אלא באשר רק הנמצאים פה יוכלו להגן עליה, ואסור לנו בשום אופן להיעגן לעזרה מן החוץ. שומה עלינו לעמוד על נפשנו בכוחנו אנו, כי בשעת מבחן יתכן שנהיה מנותקים מכל העולם.

במלחמת הקוממיות הגיעו אלינו אלפי מתנדבים מן הגולה. אין כל ודאות כי דבר זה יתכן במבחן הבא.

מכיון שרק כוחו הטוטלי, החמרי והרוחני של העם יכריע במלחמה, עלינו לראות הדברים כמוֹת שהם ולא להשלות עצמנו בשמות נאים ומטעים. ובראש־וראשונה אסור עלינו להתעלם מן העוּבדה, שעם ישראל, שהוא משען־המבטחים היחידי שלנו, הוא עדיין קיים בכוח ולא בפועל. וזאת, לא מפני שרובו המכריע, כתשע־עשיריות ממנו, איננו פה, אלא גם הנמצאים פה רבים הם עדיין רק בשלב של התהוות לעם. לעינינו קם תהליך של יצירת עם ותהליך של יצירת מולדת, ושני תהליכים אלה שלובים זה בזה, אבל התהווּתנו לעם הוא תהליך ממושך הדורש הרבה שנים, ואולי הרבה דורות. חרב המלחמה התלוּיה על ראשנו אינה נותנת לנו שהות יתירה, ובלי קפיצת־הדרך בגיבוש העם ובבנין המולדת לא נעמוד ביום־פקודה. ההכרח בקפיצת הדרך הִתנה ומַתנה דרכה של מדינת־ישראל מיום היווסדה. הוא מצווה עלינו דברים מנוּגדים כאילו להגיון המקובל ולנסיון הבדוק, ולעתים קרובות גם לאינטרס הפרטי ולצרכים המוצדקים של כל איש ואשה בישראל.


*

מתוך הכרח בקפיצת־הדרך, נקטה ממשלת ישראל במדיניות־עליה שאין לה דוּגמה בתולדות העמים; מדיניות אשר למסתכלים רבים מבפנים ומחוץ נראית, – לא לגמרי בלי יסוד, – כמדיניות הרת סכנות ואסונות למדינת ישראל. מאז קום המדינה, בערך שנתיים וחצי, כמעט שהוכפל הישוב במדינה. ממאי 1948 עד סוף 1950 עלו ארצה מעלה מ־520,000 איש. הדבר דומה כאילו נכנסו לאמריקה בתקופה זו מאה ועשרים מיליון איש, ולרוסיה – מאה וששים מיליון איש. ידידים רבים ונאמנים למדינת־ישראל נבהלו מתוספת עצומה ומהירה זו של אוכלוסים מחוסרי־אמצעים, ורבים מהם גם נטולי נכסי־תרבות, והזהירונו שקצב זה בעליה יכשיל אותנו לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה מדינית וחברתית. גם כמה מנהיגים ציונים, שאין להטיל ספק בציונותם, טענו נגד קו זה, והיו נימוקים כבדי־משקל בטענותיהם. ואין איש בארץ שאינו רואה כל הקשיים הכרוכים בעליה רבתי זו. חלקים רבים של הישוב הוותיק אינם רוצים לשאת בעוֹל הקשה, ואינם מטים שכם, וגם מגלים בצורות שונות, ביודעים או בלא יודעים, מורת־רוחם ממדיניות זו.

אולם מדיניות נועזה זו, ואולי גם מסוכנת, – נגזרה עלינו מטעם בטחון המדינה, גם אילו רצינו להתעלם מנימוקים אחרים, חיוניים אף הם. ואם אמרתי כי עכשיו אנו חזקים, מבחינה צבאית, פי שנים מאשר היינו לפני שנתיים, הרי זה במידה רבה פרי מדיניות העליה. עלי להוסיף שחיזוקנו הצבאי אינו כמותי בלבד, אולם ראשית בטחון – עליה רבתי.

אפס, עליה אינה הסעת יהודים מחופי רומניה או צפון־אפריקה או משדות־התעופה של עיראק ועדן לישראל. יש חבלי קליטה, וקליטת עולים היא בעיה בטחונית כשם שהיא בעיה כלכלית, חברתית ותרבותית. ובדרכי הקליטה ואמצעי אין אנו יכולים להתעלם מצרכי הבטחון ומכוחות הבטחון. צבא־הגנה לישראל לא יעשה שליחותו הבטחונית אם לא יהיה גורם חשוב בקליטת העולים.

קליטת עולים אינה כרגיל מתפקידי צבא, אולם בטחון ישראל אינו כבטחון אומות אחרות. בלי קליטת העליה, בלי הנחלת הלשון לעולים, בלי הצמדת העולים לערכי האומה ולחזונה בעבר ובעתיד, בלי השרשתם בעבודה ובמשק, בלי הכשרתם להתגוננות, לאיחוי קרעי השבטים, בלי הפיכת אבק־אדם ליחידה לאומית מגובשת – לא יתכן בטחוננו. משום־כך הקימונו נח"ל, הנותן הכשרה חלוצית לנוער בצבא, ומשום־כך נשלח הצבא למעברות, וחיילינו עושים עבודתם בקרב מחנות העולים במסירות, יעילות והצלחה.

אבל קליטת העליה לא תיעשה על־ידי הצבא בלבד; ודווקא משום שהיא בעיה בטחונית ממדרגה ראשונה, היא מוטלת על כל העם, על כל איש ואשה ועל כל תא, אירגון וחטיבה בישראל.

קצב העליה ומהירות קליטתה, קליטה חמרית ורוחנית, יקבעו יותר מכל את בטחונה של מדינת־ישראל. אין זה ענין אך ורק למנגנון של המדינה ולהנהלת הסוכנות. בלי מאמץ מתנדב של העם על כל שדרותיו, ובראש וראשונה של מנהלי עבודה ואנשי משק, מורים, רופאים ואחיות, לא יעָשה הדבר, והדבר הוא בנפשנו.


*

יישוב הגבולות והשטחים הריקים – אף הוא תפקיד בטחוני ראשון במעלה, שאינו נופל הרבה מחשיבות העליה. התרכזות מחצית הישוב בחבל הירקון, בסביבות תל־אביב, מהווה סכנה חמורה לבטחוננו, זאת אומרת לקיומנו. מלחמת־הקוממיות גילתה מה היה הערך המלחמתי, לא רק הטאקטי אלא גם האיסטרטגי של הישובים סביב ירושלים, בדרום, בגליל ובעמק הירדן. ושוב, נגזרה עלינו מדיניות התישבותית בלתי־מקובלת, לא בעולם וגם לא אצלנו.

אנו עם של אדוקים ושמרנים, לרבות האפיקורסים והמהפכנים שבתוכנו. כאשר אנו נאחזים ברעיון, בדוֹגמה ובאמונה, אין אנו זזים מהם, גם אם בחליפות הזמנים והתנאים המושגים מתרוקנים מתכנם; הדברים שהלמו תכלית רצויה בנסיבות מסוימות מחייבים שינוי דרך בנסיבות חדשות. אין אנו יודעים לראות הדברים בייחודם ובהתחדשותם, במסגרתם המציאותית שאינה קופאת על שמריה, אלא משתנה בלי הרף. אנו ניגשים לכל בדעה קדומה אשר נשתרשה בתוכנו בתנאים אחרים ובנסיבות שחלפו.

אנשי המעשה חניכי־המסחר אינם מבינים למה משקיעים כל־כך הרבה כוחות ואמצעים לגידול עגבניות בשממות אילת, בשעה שאפשר לגדלן בקלות בשרון, או פשוט לקנותן בשוק הירקות בתל־אביב. קשה להתנגד לכך כי מבחינה מסחרית צרופה אין שום חשבון, בכל אופן לא בימינו אלה, לגדל עגבניות ואבטיחים באילת ובערבה, אולם לפיתוח הנגב ולהגנת אילת אי־אפשר בתקופה זו לגשת באמת־מידה מסחרית בלבד.

יש גם מערערים – ולא בלי יסוד – על שיטות־ההתישבות החדשות שלנו. אולם התישבות עממית רבת־היקף ומהירת־קצב אי־אפשר לעשות באותה הדרך המשוכללת שבה נעשתה ההתישבות “בימים הטובים ההם”, כאשר העליה באה טיפין־טיפין. מלאך הבטחון עומד עלינו כחרב מתהפכת ומצווה עלינו איכלוּס מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים הנרחבים. עלינו לסול מסילות חדשות להתישבות מהירה בתקופת עליית המונים וקיבוץ גלויות.

אני מאמין שפיתוח הנגב יהיה בעתיד למקור של רווחה רבה וגם למעיין של רווחים, – ואיני מזלזל לא ברווחה ולא ברווחים – אולם אני מוכן לקבוע נפשי ומעמדי ולהתריע השכם והערב, כי הבטחון קודם לרווחים וגם לרווחה.


*

התנאי השלישי לבטחוננו – כשרנו החרשתי. במדינה שבמרכזה עומדת המשימה העליונה של קיבוץ גלויות, אין ערוך לתעשיה כגורם לקליטת עליה, אולם הפעם אנו עוסקים בפרשת הבטחון. ואני אומר: בלי תעשיה ענפה ובלי כושר טכני גבוה לא נעמוד. לכל תעשיה יש ערך רב במערכת הבטחון, אולם חשיבות יתירה נודעת לתעשיות־יסוד מסוימות, שלא אעמוד עליהן כאן בפרוטרוט, שאנו מטפלים בהקמתן ובהרחבתן. בתעשיה שמור כר נרחב ליזמה פרטית של יחידים, חברות, קואופרטיבים וקיבוצים, אולם הבטחון מחייב את המדינה ליזמה ממלכתית בתעשיות־היסוד. הממשלה חייבת בפיתוח תעשיות־יסוד, עם או בלי הון פרטי של יחידים, חברות, קואופרטיבים וקיבוצים, כי אי־אפשר לבטחון בלעדיהן, והכוונה איננה לתעשיות צבאיות בלבד.

אינני רשאי לסיים את דברי מבלי לעמוד במלים אחדות על גורם אחד שהוא לדעתי עיקר־העיקרים ביכולת עמידתנו במבחן העליון הצפוי לנו ביום פקודה, – זהו הגורם המוסרי.

לבטחוננו דרוש צבא, וצבא רב ומשוכלל בציודו, באימונו, במשמעתו ובכשרו הקרבי; דרושה לנו תחבורה מהירה ביבשה, בים ובאוויר; דרוש לנו קשר טוב עם כל הנקודות במדינה; דרוש לנו כושר טכני מקצועי ומדעי ממדרגה עליונה; דרושות לנו חקלאות וחרושת אשר יספקו צרכינו העיקריים מתוצרת המדינה; דרוש לנו נשק חדיש ומספיק מכל המינים. בלי כל אלה – לא נעמוד. אולם, כל אלה כשהם לבדם – לא יספיקו, אם לא יהיה לנו עם נאזר גבורה, מאמין בשליחותו ההיסטורית.

לא הרובה, התותח והמטוס נלחמים ומנצחים, אלא האדם החי המשתמש בהם. וכשרו של אדם לעמוד בפני אש ומוות, יכלתו להילחם, לנצח ולמות, תלוי לא רק בכשרו הטכני ובידיעתו המקצועית – כי אם ברוח המפעמת בתוכו.

ואני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו – אויב מספר א' למדינת־ישראל; התפרקות זו מסוכנת לבטחוננו יותר מצבאות האויב. אנו כאילו חיים בגן־עדן של טפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העליה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו – הולכות ופוחתת כמעט עד לאפס. שכחנו, כי מדינת־ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים.

הוגה יהודי גדול במאה ה־17 קבע שיש לראות כל הדברים מבחינת הנצח. בחינה מטפיסית זו אינה הולמת צרכי מדינה, אפילו לא צרכי מדינת־ישראל. אולם, אנו מצוּוים על בחינת דור, אם לא בחינת דורות. ונתחייב בנפשנו אם נראה הכל אך ורק מבחינת הרגע, מבחינת חטוף ואכוֹל, חטוֹף וּשתה. עלינו לחיות גם מחר ומחרתיים, והמחר מוכרע על־ידי היום.

על דורנו נפל גורל קשה וגדול – להקים מדינה, להגן עליה, לבנותה ולטפחה. זכינו למעשה גדול מכל אלה – לקיבוץ גלויות. ואנו הדור הקובע בתולדות האומה. זאת אומרת – אנו דור הנתבעים, כאשר לא היה אולי בתולדות ישראל. נצליח לבצע משימת הדור – בטחון המדינה וקיבוץ גלויות, אם נאמין בשליחותנו ההיסטורית ונדע להציג תביעות ראשוניות ומכריעות לעצמנו – כל אחד מאתנו לעצמו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!