רקע
דוד בן־גוריון
על מבנה הצבא ודרכו

ד' בחשון תש"י – 27.10.1949


בתיכנון בטחוננו יש לזכור שצבאנו, – כשיצטרך לפעול, – יפעל בעתיד בתנאים שונים לגמרי מאלה שבעבר, והכשרת הצבא, אירגונו וציודו, יש לכוונם לתנאי העתיד וצרכיו.

הנסיון האירגוני והקרבי של צ.ה.ל. במלחמת הקוֹממיוּת, – אִם כי היה לברכה, – לא יספיק להבא. אנו עלולים לעמוד בעתיד בפני אויב יותר חזק ויותר מסוכן.

שכנינו מתכוננים ל“סיבוב שני”, ויש להניח שיהיו אז יותר מוכנים ומאוחדים. צבאות האויב, יתכן יעמדו תחת פיקוד אחיד, אימונם ישופר, ציודם ישוכלל וירבה. יתכן גם, שבעתיד יגדל מספרו של צבא האויב, ויכלתו הטכנית וכשרונו האיסטרטגי יעלו.

עלינו איפוא להעלות איכותו של צבאנו, איכותו המקצועית, הארגונית, החלוצית, עד שיא היכולת. עלינו להדביק במידת האפשרות שכלולי הציוד והזיון של הצבאות המעוּלים בעולם. עלינו לחנך עם לוחם, ולהכשיר כל איש ואשה, נער וזקן להתגונן בשעת הצורך, מבלי לעקור אותם מחייהם המשקיים.


צבאנו צעיר והוקם תוך תוהו־ובוהו ממלכתי וסערת מלחמה, ואין פלא שהיה לקוי באירגונו, משמעתו ואימונו.

לאחר תוֹם המלחמה אין כל הצדקה לפגימות אלה – ויש לעקוֹר אותן מן השורש ללא כל רתיעה. הפיקוד העליון נתבע להשליט בצבא, בכל המרץ ובכל האמצעים אשר בידו, משמעת, חיסכון, יעילות, ולהעלות רמת האימונים הצבאיים, המקצועיים והאדמיניסטרטיביים.

המפקדים – החל ממפקד כיתה וגמור במפקדי חילות ואלופי מפקדות – ישׂאו במלוא האחריות לאימונם, משמעתם, חינוכם, רווחתם של פקודיהם, וכל מפקד יתן את הדין על כל מקרה של חוסר משמעת וחוסר יעילות של פקודיו.


היעודים העליונים של מדינת ישראל – קיבוץ־גלויות ופיתוח הארץ – אינם מתישבים עם תקציב־בטחון גבוה שנגזר עלינו במלחמת הקוממיות. בטחונה של המדינה לא יתכן בלי עליה המוֹנית ובלי התישבות חקלאית מתרחבת. (על הגבולות, בערבות הנגב ובמסדרון ירושלים). המדינה חייבת גם בשירותי ציבור מתוקנים, ביחוד בשטחי החינוך והבריאות. גם אילו לא היינו נדרשים למאמצים כספיים ומשקיים גדולים לקליטת עליה, אסור לנו להוציא כספי העם והמדינה על בטחון למעלה מההכרח המוחלט. אין להניח שאפשר ורצוי להוריד רמת־החיים של הצבא, ובוודאי שאין להפחית ציודו. רק בצמצום כוח אדם המשרת בצבא ובמשטר חמוּר של חסכון, אפשר להקל נטל התקציב הצבאי.

בטחוננו מן ההכרח שישען בעיקר על עתוּדוֹת מאוּמנות ומצוּידוֹת ועל ישובים מבוצרים ומלומדי־מלחמה, שאנשיהם ימשיכו בפעולתם המשקית האזרחית בכפר, בעיר, בים, באוויר, בתנאי שאפשר יהיה לגייסם במהירות הגדולה ביותר בשעת הצורך.

הצבא המגוּיס יש להעמידו על מינימום שבמינימום, לשמש בתפקידים אלה:

א. כוח־מַחץ דרוך להדוף האויב עד שיתגייסו העתוּדות.

ב. מסגרת אימונים וקליטה צבאית לנוער המתבגר.

ג. גרעין פיקודי לעתוּדוֹת.

ד. סגל מדריכים ומפקדים לישובים.

ה. משמר המיתקנים הצבאיים והציוד הצבאי.


שיטות ההגנה במחתרת ודרכי אירגונה הן נחלת העבר – עבר רב־תפארת של גבורה מוסרית וגופנית. עבר זה חלף לבלי שוב; פני צ.ה.ל. מוּעדוֹת לעתיד: לשיטות־לחימה, למסגרות־אירגון, לציוד ולדרכי־פעולה חדישים ביותר, אשר ישתכללו משנה לשנה, ומחודש לחודש, אבל צ.ה.ל. חייב לטפח בתוכו נכס רב־ערך של ההגנה, שלא עבר זמנו ולא יעבור, וזהו רוח ההתנדבות החלוצית שפעמה בהגנה.


יעוּדוֹ הראשוני של צ.ה.ל. הוא בטחון המדינה, אך אין זה תפקידו היחיד. על הצבא לשמש גם מרכז־חינוך חלוצי לנוער בישראל, יליד־הארץ והעולה. על הצבא לחנך דור חלוצי, בריא בגוף וברוח, נועז ונאמן, שיאַחה קרעי השבטים והגלויות ויוכשר למילוי יעודיה ההיסטוריים של מדינת־ישראל מתוך הגשמה עצמית, כבונה המולדת ומיישב שממותיה.

בשנת־השירות הראשונה יַקנה הצבא לכל טירון שאינו יודע עברית ולא קיבל חינוך יהודי וכללי – מינימום של ידיעת הלשון, ההיסטוריה העברית, הגיאוגרפיה הארצישראלית, מעמדו של העם היהודי בגולה, תולדות ההתישבות והקמת המדינה, ויטע בלבו אהבת ישראל ונאמנות למדינה ויעודיה: קיבוץ גלויות, יישוב הארץ ובנינה, עזרה הדדית ואחוה אנושית, ו“ערכי החרות, הצדק והשלום לאור חזוֹנם של נביאי ישראל”.

מינימום של השכלה עברית חוֹבה על כל טירוֹןּ. כמו־כן יקבע מינימום יותר גבוה לכל דרגה – סמל וקצין. העלאה בדרגה לא תיעשה בלי בחינה שתכלול מלבד הידיעות הצבאיות גם המינימום התרבותי.

בהכשרה החקלאית יש לשאוף להקנות לכל טירון גם מקצוע טכני. לעולים ולבני שכונות־עוני שלא קיבלו חינוך מספיק בילדותם, יופחתו שעות העבודה למען יוכלו להשלים חינוכם הכללי בתקופת־ההכשרה.


הצבא לא ימלא שליחותו – לא בבטחון, לא בחינוך ולא בהתישבות, מבלי שתשרור בתוכו אחדות מלוכדת ואחוה מוסרית של חברים לנשק. ואין לתת לצבא ליהפך לזירת התגוששוּת פוליטית ואידיאולוגית של סיעות ומפלגות.

צ.ה.ל. מוקם ומופעל במדינה עממית המושתתת על חופש־מחשבה, חירות־אדם וזכות אזרח להצטרף לכל איגוד וגוף כלכלי, תרבותי ומדיני הקיים במדינה כחוק.

אין זה ענינו של הפיקוד לבדוק בדעותיהם של החיילים, ואין הצבא מוסמך לגזור על השקפותיהם של פקודיו. חייל יש לו חופש המחשבה ככל אזרח במדינה, והוא רשאי להצטרף לכל איגוד ומפלגה הקיימים במדינה כחוק.

אולם צבא, באשר הוא כוח מזוּין, עלול ליהפך לקלגס אַלָם המעמיד בסכנה בטחונם הפנימי והחיצוני של המדינה והעם – אִם לא יהא נתון במסגרת משמעת חמוּרה ואם לא יהא כפוף בהחלט לרשות הציבילית במדינה, ואם פעולתו של כל חייל ומשטר־חייו, כל עוד הוא משרת בצבא, לא יהיו מוּסדרים בהוראות הפיקוד והשיפוט הצבאי.

אין הצבא קובע המדיניות, המשטר, החוקים וסידרי הממשל במדינה. אין הצבא קובע על דעת עצמו אפילו את מבנהו, סדריו וקווי־פעולתו, ואין הוא, כמובן, מחליט על שלום ומלחמה. הצבא אינו אלא זרוע הביצוע, זרוע ההגנה והבטחון, של ממשלת ישראל. המשטר במדינה, קווי־המדיניות כלפי־פנים וכלפי־חוץ, הכרזת מלחמה ועשיית שלום, אירגון הצבא ועיצוב דמותו – כל אלה הם בסמכותם היחידה של הרשויות האזרחיות: הממשלה, הכנסת והבוחרים – לפי הכרעת הרוב בבחירות חפשיות. הממשלה נושאת במלוא האחריות לצבא בפני נבחרי העם בכנסת; הצבא כפוף בכול לממשלה, ואינו אלא מבצע הקו המדיני וההוראות שהוא מקבל מהמוסד המחוקק והמבצע במדינה: הכנסת והממשלה.

שבועת־האמונים שנשבע כל חייל מחייבת אותו להעדיף זיקתו לחוקי המדינה ולצווי המפקדים המוסמכים על פני כל זיקה אחרת. אין חייל רשאי לקבל שום הוראה הנוגעת נגיעה ישירה או עקיפה בעניני הצבא, – משום גוף חיצוני, משום אירגון ומפלגה, משום איש ומוסד, אלא ממפקדיו החוקיים.

כל פעולה מפלגתית אסורה בתוך מחנות צבא ומוסדות צבאיים (לרבּוֹת משלט, שטח, בית, חדר־אוכל, מועדון וכל מקום המיועד לצ.ה.ל.).

השתתפות חיילים בבחירות לכּנסת, למועצות עירוניות ולגופים ישוביים נעשית במסגרת הנקבעת על־ידי הכּנסת או רשות מוסמכת אחרת.

אין חייל רשאי להשתתף בכינוס צבאי או באספה של חיילים הנערכים ע“י רשות לא־צבאית או ע”י רשות צבאית לא־מוסמכת.

אין חייל רשאי לדון בפומבי, בכתב או בעל־פה, בשום שאלה צבאית, מחוץ למסיבות צבאיות מוסמכות, אלא לפי הוראות המַטה.

אין חייל רשאי למסור אינפורמציה צבאית לשום איש, אלא למפקדיו המוסמכים.

חופש־המחשבה ומשמעת־הפעולה הם שני היסודות שעליהם מוּשתת המשטר הפנימי בצבא.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!