י“א בחשוָן תש”י – 3.11.1949

אתמול היה יום המדע. היום – יום התעופה וחיל האויר. אלה הם שני שלבּים בסולם אחד, המוּצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובסולם זה ישראל־סבא, המתנער במלוא כוח־עלומים וביקר חזון־קדומים, מעפיל ועולה למחוז חפצו ההיסטורי.

אנו עומדים עדיין בשלבים הראשונים של המַעפּל הקשה והקוסם. צעדנו הראשון היה – הקרקע. גמוּלי־אדמה מאות בשנים, מנותקים מחיק הטבע – דבקנו מחדש בשובנו למולדת ברגבי עפרה, ובני־עיר היו לעובדי־אדמה ובוֹני־כפרים.

הצעד השני היה לקראת הים. לפני שלוש־עשרה שנה ניסה ה“פירר” הערבי בארץ להצמית הישוב היהודי בחרב, באש וברעב. נמל יפו, שלא ניתנה בו דריסת רגל לספן ולעובד עברי, אִם כי הנמל התפרנס כולו מהובלת נוסעים ומשׂאות יהודים, – הושבּת ע"י המופתי, למען הרעיב הישוב ולמען החניק העליה. אולם מזימת הצורר לא באה, ולא עוד אלא שהפכה מקור יזמה והעפלה ימית לישוב שאינו יודע רתיעה וכניעה: בן־יום הונח יסוד לנמל עברי, וקמו לנו יורדי־ים, דייגים ופורשי מכמורת, תופסי משוט וחובלים יהודים המרחיבים את ממלכת היצירה והעבודה העברית על מרחבי ימים.

גם ההרפתקה הימית של חלוצי ישראל עודה בראשיתה, ועוד נתכנו עלילות לכובשי הים בישראל.

שלטון אדם ביבשה ובים הוא עתיק־יומין, וימיו כימי התרבות האנושית. כעם מנושל ממולדת במשך אלפיים שנה נעקרנו משני המקורות הראשיים האלה של חיי־עם – אדמה וים.

מאמצינו החלוציים להכות מחדש שורש באדמה ולסלול דרכנו בים – הכשירו עצמאותנו הממלכתית. בלי הכפרים היהודיים שבנינו במשך שבעים שנה לא היתה קמה מדינת־ישראל, ובלי עובדי־ים יהודים לא היו נמלי הארץ נשארים בידינו. עתידה של מדינתנו ומלוי יעוּדה המרכזי – קיבוץ גלויות – תלויים באיזו מידה ובאיזה קצב ניישב שטחי־המדינה השוממים, ובאילו כוחות אדם, מדע וטכניקה נִרדֶה בימי ארצנו במערב ובדרום.

הממַד השלישי – האוויר – נכבש על־ידי האדם רק בדורנו־אנו. הנסיונות הראשונים, הנועזים והצנועים כאחד, של חלוצי האוויר בארצנו, דוב הוֹז, בן־יעקב וחבריהם, נבלמו ונכבלו על־ידי השלטון הזר.

ההגנה הבלתי־ליגלית בנתה בתי־מלאכה לנשק ומחסני תחמושת במחבואים, אולם אי־אפשר היה להפעיל אוירונים במחתרת, וגאולת האוויר וכיבושו לא היו אפשריים בלי עצמאות יהודית.

וכאן נכלאנו במעגל־קסמים: האויבים המקיפים מכל צד את ארצנו גייסו את כל כוחותיהם ביבשה, בים ובאוויר להצמית מדינת־ישראל. בטרם קמה, וביום הכרזת העצמאוּת פלשו צבאות ערב לארצנו – ומפציצי האויב הופיעו בשמי תל־אביב.

ה“פרימוסים” שנרכשו בימי המנדט – עשו בחדשי המאורעות שלפני הכרזת המלחמה שליחות גדולה: הם הספיקו מזוֹן לנקודות נצורות (לגוש עציון, ליחיעם, לנגב), הוציאו פצועים ממקומות נידחים שאין בהם עזרה רפואית מספיקה, ובמקרים אחדים שימשו גם מפציצים כנגד כנופיות מקומיות. אולם “פרימוסים” אלה לא יכלו לעמוד בפני מטוסי־קרב של האויב, – ועדיין וַדאי זכורה לרבים השאלה המדאיגה והחמורה שנישאה על שפתי כל הימים ההם: היכן המטוסים שלנו? ימים ושבועות השתוללו מטוסי האויב על שמי הארץ, התעללו בישובינו, פגעו בנשים וילדים, – אולם לא עבר זמן רב וחיל־האוויר הישראלי הופיע, ומיד גילה עליונותו, המקצועית והמומחית, גם בתקופה הראשונה, כשנפל בכמותו מכוח האויב. שליטתנו באוויר הלכה וגדלה, ובקרבות האחרונים בדרום ובנגב מילא חיל האוויר הישראלי תפקיד מכריע: מראשית הפעולות החריב בסיסי האוויר של האויב והשתלט על שמי הנגב.

לפני מלחמת־העולם השניה ובשעתה, ניטשה מחלוקת גדולה על יעודו האיסטרטגי של חיל־האוויר. נמצאו חסידי כוח־אוויר נלהבים שדימו להוכיח שבכוח חיל־האוויר בלבד אפשר לנצח במלחמה. לעומתם טענו חסידי שני החיילות הוותיקים – חיל־היבּשה וחיל־הים, שהחיל האווירי אינו מסוגל למלא אלא תפקידים טקטיים ומסייעים: תפקידי סיור וחיפוי והטרדה.

מלחמת־העולם השניה וכן גם מלחמתנו־אנו, נדמה לי, הוכיחו ששני הקצווֹת טעו. אי־אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על־ידי הפצצה בלבד, גם אִם היא נעשית בכוחות אדירים וממושכים, כאשר נעשה הדבר תחילה בהפצצת אנגליה – ואחר כך בהפצצת גרמניה.

אולם הוברר ללא כל ספק גם במלחמת־העולם השניה וגם במלחמתנו – שבלי כוח־אוויר עליון אין שום אפשרות ואין שום סכוי לנצח. לא היינו מגרשים הפולש המצרי ולא היינו משחררים הדרום והנגב – בלי עליונותו של חיל־האוויר שלנו על כוח־האוויר המצרי.

ואם מדינת־ישראל קיימת עכשיו וגבולותיה משׂתרעים מדן ועד אילת – יש בכך לחיל־האוויר חלק לא־קטן. לא היינו מקיימים בידינו כמה נקודות בצפון, במזרח ובדרום בלי ה“פרימוסים” לפני הכרזת המדינה, – ולא היינו באים עד הלוֹם בלי חיל־אוויר שנתארגן, ונצטייד בעיקרו תוך כדי המלחמה.

ועוד עוּבדה מרכזית אחת יש לציין: חלוצי האוויר וחילו בזמן הראשון היו בני הארץ, וחלקם של הטייסים הארצישראליים במבצעים ובנצחונות וגם בקרבנות של חיל־האוויר הוא לא קטן. אולם לא היינו מקימים ולא היינו מקיימים חיל־האוויר, שנעשה בזמן קצר לאחד הכוחות המכריעים במלחמת קוממיותנו, – בלי מתנדבי־חוץ, בעלי־מקצוע ובעלי־נסיון שרכשו ידיעתם ונסיונם במלחמת־העולם השניה בצבאות בנות־הברית.

מתנדבים מ־55 ארצות שירתו בצבא־ההגנה לישראל, בכל החיילות: ביבשה, בים ובאוויר; מעולם לא נתגלתה בצורה מוחשית ומובהקה כזו אחדות ישראל, ולא היה כמדומני מעולם גוף יהודי שגילם בתוכו קיבוץ־גלויות מלא כזה שבצבא־הגנה לישראל. ובכל החיילות עשו המתנדבים מחו“ל את שליחותם באמונה ובהצלחה, אִם כי רבים לא ידעו הלשון ולא היו ציוֹנים. אולם בשום חייל לא מילאו מתנדבי חו”ל תפקיד כל כך חשוב, אחראי ורב־ברכה, כבחיל־האוויר הישראלי, – באשר חייל זה דרש יותר מומחיות, מקצועיוּת ונסיון מכל ענף אחר בצבאנו, ובקרב יהודי דרום־אפריקה, אנגליה, אמריקה, קנדה ועוד נמצאו המומחים ורבי־הנסיון אשר התנדבו בגופם למלחמת־השחרור של ישראל בארצו.

אנו חוגגים היום מלאת שנתיים להקמת חיל־האוויר הישראלי. בטחוננו לא יכּוֹן על חיל־אוויר בלבד, אפילו לא על שלושת החיילות של צ.ה.ל. (ביבשה, האוויר ובים). עליה, התישבות, מדע וחינוך חלוצי – ערכם לבטחון אינו קטן מערכו של הצבא. הבטחון לא יכּוֹן גם בלי צבא – ובשורה הראשונה בלי חיל־אוויר בעל איכות עליונה בציודו, באימונו וברוחו.

אולם כיבוש האוויר אינו רק ענין בטחוני בלבד. משק בריא, רמת־חיים גבוהה, תרבות עשירה, עצמאות רוחנית, מדינית וכלכלית לא יתכנו בלי שליטה באוויר, כאשר לא יתכנו בלי שליטה בקרקע ובים.

כעם השואף לשלום, לחירות ולצדק, אנו שוללים כל שליטה אחרת – מלבד שליטה באיתני־הטבע, ולשם שליטה זו עלינו לטפח בנוער ובעם ביתר־שׂאת עוז־הרוח, בריאות־הגוף, כושר־המעשה וחקר־האמת והסגולות הנפשיות והמוסריות של חלוצים ומעפילים – אשר רק בהם ישׂגב עם.

הנוער היהודי בחיל־האוויר ובמלחמה גילה שיש לו התכונות הללו – ועל כך יבורך.