רקע
דוד בן־גוריון
לשירוּת העם

י“ח בתשרי תש”י – 11.10.1949


בפגישה עם סופרים

הפרופ' בובר הציג לפנינו שאלה מיטאפיסית: מדינה זו לשם מה? עליה לשם מה? בנין הארץ לשם מה? עצמאות לשם מה? לשם גאולה? והגאולה לשם מה?

חברנו י. גרינבוים, אם כי הוא אדוק בחילוֹניוּת, הציג שאלה, שאם אינה מיטאפיסית הריהי, אם אפשר לומר ככה, מיטאפּוֹליטית: משיח בא או לא בא?

פרופ' בובר בנסותו לענות על שאלות עצמו הבחין בין שתי עליות: עליית “סוֹלת” ועליה סתם, עליית פליטים. במונח “סוֹלת” מתכוון כנראה הפרופ' בובר למה שאנו קוראים עליה חלוצית, והוא ציין שבתחילה היתה עליה חלוצית, שידעו לשם מה הם באים, עכשיו באים סתם פליטים.

אני מרשה לעצמי לפקפּק בנכונוּת הבחנה חמוּרה זו. לא הייתי פה בזמן עליית ביל“ו. טרם נולדתי אז. אבל זה 43 שנים אני מכיר העליה בכל שלבּיה וסוּגיה. ואני שולל ההבדל היסודי שבין עליה אידיאליסטית ובין עליה מאונס. נדמה לי שגם עליית הביל”ויים היתה קשורה במה שקראו ב“המליץ” בשם: “סופות בנגב”. לפוגרומים שפרצו ברוסיה בשנות 1881־2 יש חלק בעליית ביל"ו.

גם בימי העליה השניה – שאף היא נמנית עם העליה החלוצית, או על ה“סולת” שבפי פרופ' בובר, היו גורמים מכריחים, גורמי מצוקה ואונס; לעומת זאת אין עליה אחת שלא לוּותה חזוֹן. לא היה לנו עוד מקום, עתיד וטעם־חיים בעיירה. כך בא הנה מייסד עין־חרוד – שלמה לביא, כך בא הנה ש. צמח, כך באתי אני. אבל ליווה אותנו חזון. בלי החזון לא היינו הולכים דווקא לארץ־ישראל.

אבל גם עולי מארוֹקוֹ אינם סתם פליטים, אינם אך ורק פליטים. גם עלייתם ארצה, עלייתם למדינת־ישראל, מלוּוה חזון הגאולה. הוא הדין יהודי תימן והוא הדין עולי מחנות העקורים מגרמניה. ההכרח והחזון היו מעורבים תמיד בעליות לארץ – והם מעוֹרבים גם עכשיו. יהודי עוזב הגולה מתוך הכרח ובא הנה מתוך חזון. קשה להפריד למעשה בין שני גורמים אלה.

בהגיון – קל לנתח הנימוקים והמניעים והסיבות שהעלו את היהודים ארצה. מבחינים בין עליה ובין הגירה, בין הצלה ובין גאולה. בחיים, הדברים דבוּקים ומשוּלבים וכרוּכים זה בזה. יהודי מארוֹקו ותימן לא קראו כמונו “המליץ” ו“הצפירה” והמאמרים על חיבת־ציון וציונות, אבל הם ידעו כמונו מה זאת ארץ־ישראל ומה זאת מדינת־ישראל. בצורות שונות טבוע החזון בנשמת כל יהודי במשך כל הדורות ובכל הארצות. יש הבדלים חברותיים בין גלויות שונות, בין גלי עליה שונים, בין יוצאי ארצות וגלי עליה שונים, יש הבדל בין אלה שבאו לפני 70־60 שנה ובין אלה שבאו לפני 50־40 שנה, בין עולי העליה השלישית ובין העולים בתקופת היטלר. בין העולים לפני הקמת המדינה ובין העולים שלאחר כך, אולם בכל העליות האלה שימשו המצוקה והחזון בערבוביה.

אני שולל ההנחה המקובלת כאילו העולים החדשים הם ירודים. בעליה שבימינו שׂפוּנים כוחות יצירה לא פחות מאשר באלה שבאו לפני שלושים או ארבעים שנה. הפליטים שבאו בשנתיים אלה – עשו גדולות. הגדולות היו לעת־עתה רק בשטח אחד – בשטח הצבאי. איני יודע אם היינו יכולים לעמוד בלי “הפליטים” האלה. הם בנו חיל־אויר, הם נתנו חיילי טאנקים. וכשם שהיה חשוב בימי העליה השניה לעבוד כפועל, כ“חרת”, כך היה חשוב הפעם בשביל ההיסטוריה היהודית להיות טייס או טאנקאי; אבל הם יעשו עוד דברים, לא פחות מקודמיהם. הם רק זה הגיעו. לאנשי ביל"ו היה זמן של 70 שנה, לאנשי העליה השניה – 45־40 שנה.

עכשיו אנו יודעים להעריך מה היה יחיאל מיכל פינס, או ברל כצנלסון; גם הם היו פעם נערים לא־ידועים. אני בטוח שבין “המהגרים” האלה, יקומו פינסים וכצנלסונים.

אין הבדל יסודי בין קיבוצי ישראל, ואין הבדל יסודי בין גלי עליה. גם העליה שקוראים לה עליית גראבסקי וגם העליה שקוראים לה עליית היטלר – עשו גדולות. אם הדבר שנוצר בארץ הוא חשוב – הרי יש לכל העליות חלק בו. ברור שאין לדרוש מהעולים שעדיין לא יצאו מהמחנות להראות כוחם. אבל עשרות הישובים שהעולים החדשים כבר בנו בתוך השממה – זהו דבר גדול!

ופרופ' בובר מַקשה: לשם מה? לשם עבודת אדמה? כלום אין זה מספיק להוציא לחם מן האדמה? אין מספיק. לשם עצמאות? שוב אין זה מספיק. לשם גאולת העם היהודי? אף זה לא מספיק. פרופ' בובר מוסיף ושואל: לשם מה? יתכן שיש לו תשובה סופית, אם כי איני בטוח בכך. אני שואל אותו: שאלות אלו – לשם מה? כשאמרתי שהוא שאל שאלה מיטאפיסית, התכוונתי להגיד שהוא שואל שאלות שאין עליהן תשובה, שלא יכולה להיות עליהן תשובה, כי על כל תשובה אפשר להוסיף ולשאול “לשם מה?”, וטוב לאדם שהוא יודע לשאול שאלות שאין עליהן תשובה, בזאת גדוּלת האדם. אבל למען יוּכל בן־אדם להציג שאלות מיטאפיסיות יש צורך שיאכל ויתקיים.

שאלתו של גרינבוים היא מאותו סוג השאלות. יבנאלי ענה: משיח בא, במובן זה שגרינבוים משתמש בו במלה משיח. אני אומר: משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתבתוֹ של משיח בספר טלפונים – אין הוא משיח עוד, גדלוּתוֹ של משיח שאין כתבתו ידועה ואי־אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם הוא בכלל נוסע באוטו, או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח – על מנת שלא יבוא, כי ימוֹת המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימוֹת המשיח, מאמין בימוֹת המשיח, וזוֹהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי.

כשם שאני כופר בשני סוגים של עולים ובשני סוגים של עליות, כך איני מאמין שהיתה מהפכה ונפסקה, כפי שאמר גרינבוים. “המהפכה” לא נפסקה, היא נמשכת והולכת, אם כי לבשה צורה אחרת. וַדאי שלפני שנתיים גדלה המתיחות – כי היו קרבות, והרבה אימהוֹת היו חרדוֹת לחיי בניהן. גם הקרב עצמו מותח. בלבי ובמוחי תקופה זו חיה כאילו הדברים נעשו רק היום, אולם עכשיו אתם רואים את העבר הקרוב בזוהר שלאחר המעשה, אני זוכר הדברים כמו שהיו, ואני זוכר שעמדו בחורים בעמדות בתל־אביב, והבחורים בעמדות הגנו בנפשותיהם על חיי אנשי תל־אביב – ועל־ידי כך על חיי הישוב כולו.

עכשיו אומרים: לפני שנתיים היתה מתיחות. כן, היא היתה בקרב האקטיב. אין עכשיו מה שהיה לפני שנתיים. אך גם עכשיו נעשים דברים שבעוד שנים ידובר עליהם ברטט הערצה, אם כי עכשיו אין העתונים מקדישים לדברים אפילו שורות מעטות. לפני שלושה־ארבעה שבועות יצאה קבוצת אנשים, ארבעה חיילים מחיל־הנדסה ופועלים אזרחיים אחדים, לערבה, בסביבת פונון, שבו עשה משה רבנו נחש הנחושת (כי היו בה מכרות נחושת לפנים ואולי גם היום), והם הקימו משתלה בשממה, על־יד עין־חוצב, והם נוטעים שם עצים. אין כל מתיחות ודרמטיוּת סביב פעולה קטנה זו. אבל אם אנשים אלה יצליחו – הרי בעוד שלושים או חמישים שנה ירשם הדבר כאחד המפעלים הגדולים של “סוֹלת” ימינו, כי מעשה זה יהפוך מדבר לעדן. גם אז אפשר לשאול: לשם מה? יגדל יער, וירבו עצים, ויקום ישוב, והמדבר יפרה ויפרח, אבל לשם מה? אך אני מעדיף להפריח הנגב ולהושיב בו שני מיליון יהודים, מבלי דעת תשובה על שאלת בובר – מאשר שלא ימָצא יהודי בנגב שישאל השאלה “לשם מה?”.

תקראו לזה מהפכה, תקראו לזה ימי המשיח – אנחנו עומדים בתוך הדבר, והוא לא נפסק ואינו יכול להיפסק – אלא אם חלילה תימחה מדינת־ישראל מעל פני האדמה. לא כל תושבי הארץ עושים המהפכה – גם לפני שנתיים ולפני שנה וחצי לא כולם עשו אותה.

לפני כמה שבועות ירדו בחורי ישראל מחיל־הים לאֵילת והביאו אתם רשתות ומכמרות לדוג דגים במפרץ ים־סוף. ואפשר לשאול: לשם מה? מאז ומתמיד היו יהודים קונים דגים בשוק־הדגים, ואם הולכים לאֵילת ולים־סוף לבקש דגים, תחת לבקשם בשוק־הדגים – יש בזה משום מהפכה או משום ימוֹת המשיח. זהו דבר פעוט לכאורה. בעיני זהו דבר כביר ועצום, ואם יצליח – יהפוך ההיסטוריה היהודית. לשם מה? – ישאלו: רק לאחר שהדבר יצליח אשמח לשמוע שאלה זו.

לפני כארבעה חדשים הלכו מאות נערים ונערות למקום נידח בערבה, שאיני יודע אם נזכר פעם בתנ"ך – היום קוראים לו גדיאן (יש אומרים שזהו עציון) לַסוֹל מסילה במדבר העזוּב והשומם. מעשה פרוזאי, קטן – אך לדעתי זה אחד הגילויים הגדולים של הרוח האנושית. נערים בני שבע־עשרה עשו זאת. התפלשו בעפר, לא התרחצו, שתו מים פחות מבמשׂוּרה (אם כי איני יודע מה זאת משׂוּרה בדיוק), ואולי גם רעבו לפעמים – וכל זה לא בשביל לפתור שאלות מיטאפיסיות עמוקות, אלא בשביל לתקן הדרך לאֵילת לשם מה? איני יודע, אבל זוהי התגלות היכולת העצומה הגנוזה בנוער שלנו, ויש אלפים ורבבות המוכשרים לכך. הם ישנם גם בקרב העולים שבמחנות. עולים אלה שאינם “סוֹלת” הלכו לכפרים הרוסים ונטושים והתישבו בתוכם – הם עשו מעשה בראשית. הם יוצרים – אם כי הם סתם־יהודים.

אני מאמין שכל אדם חונן בשאָר־רוּח. ורק מקרה הוא הדבר שאחד נתן לכך ביטוי וחברו לא הגיע לכך. רבים היו יכולים לכתוב שירים טובים – אבל משום־מה לא נסתייעה מילתא.

השאלה הגדולה העומדת לפנינו היא לא “לשם־מה” – אלא כיצד? כיצד נפעיל עולים אלה, המון המהגרים? כולנו היינו מהגרים פעם. ב“מהגרים” אלה צפונות גדולות: באשר הם אנשים; באשר מאחוריהם עומדת היסטוריה גדולה.

גם העולה ממארוקו שנראה כאילו פרא־אדם, שלא קרא ספר מימיו ואפילו אינו יודע להתפלל – עומדת מאחוריו, בידעים ובלא־ידעים, שכינה של אלפי שנים. ההיסטוריה היהודית וכל אשר בה היא בנפשו ובדמו. והשאלה היא: איך לצרף השכינה שנתגלתה ב“סוֹלת” אל השכינה החבוּיה והסמוּיה הגנוּזה בתוך אלפי העולים – ולגלוֹתה? כל היהודים הם בני מלכים, ויש להם חלק בחזון ההיסטוריה היהודית. זהו הפסוק האמיתי והדימוקראטי ביותר שיש בספרות הפוליטית או המיטאפוליטית שלנו: כל ישראל בני מלכים הם. הם יוצאי בית המלכות שלנו. אומתנו הקיימת זה אלפי שנים ובתנאים אלה – אומה זו עטורה כתר מלכות ועל ראשה זורחת השכינה, ובכל אחד מבניה גנוּזים כוחות־רוח גדולים. איך לגלוֹת ולהפעיל כוח גנוּז זה?

אם גרינבוים, באָמרו משיח, הוא מתכוון למדינה, ושאלתו היא אם יש מדינה או אין – אומר לו: עדיין אין מדינה. המדינה היהודית עוד אינה קיימת. מדינה יהודית של שש מאות או שמונה מאות אלף יהודים היושבים על מיליון וחצי דונם – אין זו מדינה ואין זו יהודית. מה שעשינו עד עכשיו – ביצענו החלק השלילי של הקמת המדינה: עשינו לאַל, התלוּת הפּוֹליטית. רכשנו מפתח העצמאוּת, אך אין זה אלא מפתח בלבד, ואנו עומדים רק בראשית המדינה.

ומוּתר לשאול: מדינה – לשם מה? ואכן הסופר ל. נ. טולסטוי, שהיתה לו מדינה, ומדינה גדולה ונרחבה, שאל בכנוּת שאלה זו, כי לא מצא סיפוק בקיום המדינה כשהיא לעצמה, ומצא תשובה בישו ובאהבת הזוּלת וכו'. גם לנו מוּתר לשאול שאלות אלה, אלא שאנו חייבים לתת תשובה לשאלות קודמות, כי יש מוקדם ומאוחר גם בהיסטוריה וגם בתורה. עלינו להקים תחילה המדינה. איני בא לפסול השאלה; להיפך, אם לא נעמיד לעצמנו שאלות כאלה איני בטוח שנמצא בתוכנוּ די כוחות להקים המדינה ולבנותה. אם לא נרחיק לשאול – לא נקרב כל תשובה. אבל קודם־כל עלינו לבנות מדינה.

בנין המדינה ידרוש כוחות כבירים ועצומים, ובלי עירוּי מַכּסימוּם של יכולת, חמרית ורוחנית, לא יעָשה הדבר. סופרים כאילו לא בונים מדינה – זוהי מלאכתם של העובדים. אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ואדם זה נקרא יהודי – וַדאי שאינו חי על לחם לבדוֹ, אבל, רבותי, הוא לא יחיה גם בלי לחם.

ולכן – בנין המדינה קודם לכל. וכאן יש מוקדם ומאוחר. במחשבה אולי לא. נביאינו לפני שלשת אלפים שנה חזו דברים שטרם התקיימו, והלוואי שיתקיימו במאה הזאת. הסופרים ואנשי־הרוח שהשאלה “לשם מה?” מעסיקה אותם (ואי־אפשר לאיש בעל שאָר־רוח שלא תעמוד בפניו שאלה כזו) חייבים להשקיע כוחם בטיפוח המדינה. בלעדיהם לא תיעשה מלאכת המדינה. המדינה הזאת לא תיבנה רק בחומר ובנשק. מדינת־ישראל לא תתוֹאר בלי עליונות הרוח. אמנם אין אנו אולי יודעים מה זה רוח. ואין הדברים נתונים להפרדה. חומר בלי רוח – הרי זה דומם, חומר מת. ומאידך גיסא, רוח בלי חומר – עוד לא ראינו מעולם. לנו נחוצים השנַיִם. הכוח המניע הוא הרוח. הרוח הוא המניע גם אצל היהודים שפרופ' בובר קורא להם בשם מהגרים. יהודים אלה מאמינים בימוֹת המשיח, והגיעו ימות המשיח. אולי ראשיתם. אמונת עמנו במשיח מאות ואלפים בשנה – היתה כוח אדיר, וכוח זה לא פחת. הוא קיים, הוא פועם, הוא פועל, הוא מפעיל.


ומלים אחדות לעצם הענין – לקליטה רוחנית או לחינוך העולים. בשלושה דברים תיעשה מלאכה זו: בספר, בבית־הספר ובצבא.

הדבר השלישי אולי יתמיה אתכם, כי צבא זוהי מסגרת לאַמן אנשים להרוג אנשים אחרים. אבל צבא יכול להיות, ואצלנו מן החובה שיהיה, מסגרת חינוכית לנוער, מסגרת לחנך אזרחים להיות נאמני מולדת ועם, שליחי יעוּד וחזוֹן.

ברור שהתפקיד הישיר של הצבא הוא לחנך הנוער והעם לכושר קרבי, שאם מישהו יבוא להרוג אותנו, ידע הנוער להשכּים ולהרגוֹ. אני מנסח זאת במתכוון בצורה בּרוּטאלית, כי לשם כך דרוש צבא. אם הוּטלה עלינו המלאכה הארוּרה הזאת שנקראת מלחמה – הרי נחוץ שננצח ולא ננוּצח. אבל זהו תפקיד הצבא רק לשעת מלחמה. הצבא קיים גם בימי שלום. ובימי – שלום הצבא הוא גורם מחנך: לסֵדר, לעבודה, לדייקנוּת, לידיעת הארץ, לעזרה הדדית, לפיתוח החושים והסגולות הגופניים והרוחניים, לנאמנות ולהקרבה עצמית, לחיי עם ומדינה, לבין הארץ, לחלוציות. הצבא יחנך הגיל המתבגר, גם מבני הארץ וגם מהעולים, שלא יבקרו עוד ברובם בית־ספר.

בצבא נפגש בפעם הראשונה כל הנוער שלנו, משכבות ועֵדוֹת שונות, מתגלות תהומות לא רק בין ילידי הארץ והעולים, אלא גם בין שכבות שונות של בני הארץ גופם. נתגלה שאנו לא עם אחד, אלא קהל עמים שונים. ומדינתנו לא תיכּוֹן – אם קרעים אלה לא יתאַחו. שנת־שירות הראשונה בצבא תהיה מקודשת בעיקר לחינוך ולמיזוג העֵדוֹת ולאיחוּי הקרעים.

כשנפגשנו בפעם הראשונה במסיבת סופרים פרטית, על פי הזמנת ידידי נתן אלתרמן, עוד לפני מסיבתינו הראשונה, בימי הממשלה הזמנית, נשמעו תלונות על הממשלה שאינה עוסקת בתרבות. אמרתי אז דבר שצילצל באזני רבּים כפרדוֹכּס, ש“משרד הבטחון הוא משרד לחינוך ותרבות” (זה היה בזמן שעדיין לא היה בממשלה משרד לחנוך ותרבות). בממשלה הקבועה הוקם משרד לחינוך ולתרבות, אבל גם עכשיו יוסיף משרד־הבטחון לשמש משרד לחינוך – לבוגרים, לחיילים. הצבא בישראל שׂוּמה עליו לתת לנוער חינוך יהודי ואנושי, ולולא דמיסתפינא הייתי אומר חינוך משיחי; בטרמינולוגיה המקובלת אגיד: חינוך חלוצי.

וצבא המגייס כל הנוער, יש בו גם אלמנטים פושעים: גנבים, אנסים. אני מאמין שגם בהם יש ניצוצות של שאָר־רוח. איני מאמין שיש אדם בעולם שהוא כולו פושע, ורק פושע. אין דבר כזה. אין הוא פושע בכל רגע מחייו. לרוב הוא אדם ככל האנשים. גם בטובים שבּנוּ חי פושע, ואני חושש שיש רגעים שכל אחד מאתנו הוא חוטא, אף כי אנו מסתירים או מדכּאים זאת.

אַל נתיאֵש משום אדם. היתרון הרב של הצבא שבו נפגשים כולם כשווים, כל אחד לובש אותם המַדים, מקבל אותו האוכל ועמוּס באותן החובות. והצבא יחנך כל נער ונערה לעבודה חקלאית. לשם מה? שאלה זו היא שלשלת שאין לה סוף, ולכן לא אנסה כלל לענות עליה. אבל פיתוח הארץ יעלה גאונה האנושי של אומתנו שהיתה מושפלת עד שאוֹל, יבצר עצמאותנו, יבנה המדינה.

יחד עם אימוּן צבאי ולימוד עבודת אדמה נַקנה בצבא לכל נער ונערה מינימום של ידיעת הלשון (לאלה שאינם יודעים עברית), מינימום של היסטוריה יהודית ואנושית, מינימום של השכּלה עברית וכללית.

ידָרשו לנו מלוֹנים וספרי־לימוד מיוּחדים המכוּונים לבוגרים ושיש ביכלתם להקנוֹת התמצית ההכרחית בזמן הקצר ביותר. אבל יש עוד משהו שאין לשאוב אותו מספרי־לימוד ומשיעורים, ושאינו תלוי בפרוֹגרמה – אפשר לקרוא למשהו זה בשמות שונים: חזון, רוח־הקודש, שאָר־רוּח, נשמה־יתרה ועוד. דרושים לנו אנשים שיש בהם “משהו” זה, שיבואו לנוער וידביקו אותו ב“מוֹתר האדם”. לשם כך נחוץ מגע ישיר בין העולים, בין החיילים ובין אנשי־הרוח שלנו.

ואנשי־רוח נמצאים לא רק בקרב הסופרים, אם כי איני מתאר לי סופר שראוי לשם זה שאינו איש־הרוח. נחוץ שכל אלה שחוננו בעושר רוחני זה – יפגשו עם הנוער ועם העולים, ואיני חושש להגיד: לא רק למען תת להם אלא גם למען קבּל מהם. אילו היו סופרינו ומשוררינו חיים קצת יותר עם יורדי־הים שלנו, עם טייסינו, עם אנשינו אשר באֵילת ובערבה, מאמין אני שגם הם היו מעשירים את עולמם.

לשאלת פרופ' בובר אין לי תשובה, כי אפשר לשאול אותה בלי סוף. אבל יודע אני: באין חזוֹן יפָּרע עם, ולא רק עם. קליטת־עליה רוחנית וחינוּך ההמונים – זהו מַתן חזוֹן לעם. גם לשלום וגם למלחמה הכרחי חזון. אם נלחמנו וניצחנו אין זה אלא מפני שלבחוּרינו היה חזון. לימי־שלום החזון דרוש פי־כמה. אולי לא מרגישים בכך בירושלים ובתל־אביב, אבל תעברו הארץ, תטוסו בנגב ובגליל, או תעמדו על שפת הים – ותראו מה הם הדברים הגדולים והעצומים שיש לעשות. והם לא יעָשוּ בלי חזון. דרושה ידיעת המקצוע, דרוש הכושר הטכני, דרושה המלאכה, ועל הכל – חזון. ואנשי החזוֹן נתבּעים.

השאלה היא: האם הסופר, המשורר, החוקר – הוא משורר, סופר וחוקר רק בשעה שהוא אוחז העט בידוֹ – או שהרוח מלווהוּ בכל אשר יעשה וילך. ביאליק היה משורר לא רק בשבתוֹ לשולחן ובכתבוֹ שיר. רוח־הקודש ליווה אותו תמיד, ובכל מקום שפגשנו אותו – ברחוב, במסיבת רעים – לא נסתלקה השכינה ממנו.

המלאכה העומדת לפנינו היא קשה מאין כמוה. ולא רק בגלל הסכּנוֹת החיצוניות שעליהן נרמז כאן. היא קשה על פי מהותה הפנימית. קשה גם העם היהודי. אמנם הוא מחונן כמעטים שבין הגויים, אבל הוא לקוּי בכמה תכונות כגרועים שבין האומות. הוא חד־צדדי, מפוּלג, מפוּצל, נוטה להגזמות, אינו מבחין בין העיקר והתפל, והוא מוכן לריב עם חברוֹ על קוֹצוֹ־של־יוד.

גם מבחינה כלכלית וחמרית הדבר קשה מאין כמוהו. זר־לא־יבין יאמַר: – הדבר בלתי־אפשרי. מעמסת הבטחון, עליה רבתי ופיתוח הארץ ­– לא יתכנוּ יחד. מבלי התעלמות מהקשיים הנוראים אנו יודעים שהדבר יתכן, אולם בלי מאמץ מוסרי עליון הוא לא ייעשה. ואנשי הרוח בתוֹכנוּ אינם רשאים להיחבא אל הכּלים.

בעמנו ספוּנים כוחות אדירים, ועוד נכוּנוּ לו גדולות ונצוּרוֹת. עם זה האמין כל ימיו ביעוּד אנושי גדול הצפוּי לו – אמונה זאת לא תכזיב, בתנאי אחד: אם עמנו ישב על אדמתו לבטח, אז יבואו גם הגדולות.

שום דבר אינו בא מאליו, ויש אינו נוצר מאין. האפשרויות הגנוזות בעם, והן גנוזות בכל חלקי העם, בכל גלויותיו, טעונות הפראָה, ואנשי הרוח שבתוכנו נתבּעים למעשה זה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!