רקע
דוד בן־גוריון
ג. משימות

״היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת״? שאל הנביא. ההיסטוריה של מדינתנו המחודשת ענתה על שאלה זו בשלילה גמורה. לא רק ביום אחד, אלא גם בשלוש־עשרה שנה. בזמן קצר זה נעשו אמנם גדולות. העם גילה עוז רוחו בהכריזו על עצמאותו כשעצם קיומו היה נתון בסכנה. הנוער הלוחם בשורות צבא־הגנה־לישראל התאזר בגבורה בהביסו אויביו המרובים. העם היהודי בתפוצות גילה בפעם הראשונה בתולדות גלותו אחדוּת גמוּרה ושלמה, והתלכד באהבה ובגאוה סביב המדינה. גלויות דוויות ועשוקות ושבורות נתכנסו במולדת והפכו לעם בונה, יוצר ולוחם. מדינה קטנה וצעירה. נצורה ומוקפת שכנים אויבים העומדים לבלעה, רכשה עמדת כבוד ותהלה בזירה הבינלאומית בכל היבשות. ארץ מקוצצת, הרוסה ונשַׁמה — התאוששה בשוב בניה, ותיף ותפרח ותעדה עדייה ותניב פריה. נבנו חרבות עולם, שממות ראשונים קוממו, חודשו ערי חורב שוממות דור ודור.

אבל האומר: הגענו אל המנוחה ואל הנחלה — טועה, מטעה ומתחייב בנפש האומה; בנפש היהדות כולה, ולא רק בנפש העם בישראל.

שני נצחונותינו הצבאיים המפוארים לא הבטיחו עדיין שלומנו וקיומנו. רק מתעתעים ומלהגים מסוגלים להגיד שמקור השנאה ורצון ההשמדה של שכנינו הוא לא בארץ שחזרנו אליה, שהם תובעים אותה לעצמם, אלא באיזה קו מדיני כלפי המעמד הפנימי או החיצוני של ארצות המזרח התיכון. מדינות ערב פלשו לישראל בליל 15 במאי 1948 מפני שאינם משלימים עם מציאותנו בארץ ועם עצמאותנו היהודית, וגם המתעתעים והמלהגים בתוכנו אינם מעיזים לוַתר על השתים.

יִתּכנו חילוקי דעות על קו מדיני על הגושים, ורשאי יהודי וגם ישראלי נאמן לדרוש יחס כזה או אחר לשני הגושים וארגון כזה או אחר במרחב המזרח התיכון. אולם בטחוננו אינו תלוי ומוּתנה בקו זה או אחר, אלא ביכלתנו להרתיע את הזוממים לכלותנו, ואם לא נצליח להרתיעם — כי אז לנצחם. רק בהיוָכח האויב כי לא יוכל לנו, כי אנו מתבצרים ומתעצמים ואנו רוכשים ידידים בכל היבשות — נשב לבטח ונגיע גם לידי שלום עם שכנינו ולברית אמת. בזירה הבינלאומית אנחנו מסוגלים להוות גורם־מה, אם כי בשום אופן לא מכריע. גם יחסי העמים במזרח התיכון — לא אנו בלבד נקבע. באזור זה יש לא רק ערבים ויהודים — אלא גם תורכים ופרסים, שמספרם עולה על מספר הערבים במזרח התיכון. מדיניותם תיקבע מתוך מצבם הפנימי, משטרם, שיקולי בטחונם, צרכי התפתחותם ויחסיהם הבינלאומיים. גם עמדת עמי ערב במזרח התיכון לא אנו נעצב ונקבע. משטר רודני או דימוקרטי, מלכותי או צבאי, נבחר או כפוי בארצות אלה — אינו תלוי ברצוננו, בשאיפותינו ובמדיניותנו. העמים הערבים, ככל העמים, פועלים מתוך גורמים פנימיים לפי מסורת, צרכים, אמביציות, הרגלים, פחד, שאיפות חולפות, שרירוּת ועוד.

אנחנו מהווים גורם, וגורם חשוב במזרח התיכון. אנו מהווים גורם גם כלפי עמי ערב. פעולתנו המקדמת אי־אפשר שלא תהא לה השפעה — אבל השפעה זו עשויה להיות גם שלילית במנטליוּת השלטת בתקופה זו בקרב הגורמים המכריעים בתוך עמים אלה. והרצון לעקרנו הוא לוהט היום לא פחות מאשר לפני שלוש־עשרה שנה, ומקורו היחיד הוא עצם קיומנו ועצמאותנו פה וגידולנו המתמיד. ואם לא נדאג בשוּרה הראשונה לבטחוננו ונשעה לדברי ההבל על אוריינטציה זו או אחרת בשטח הבינלאומי או האזורי — נתחייב בנפשנו, וצרכי הבטחון קובעים גם הקו הבינלאומי שלנו — באשר קיומנו קודם לכל דאגה אחרת שלנו.

אין בטחוננו מחייב אותנו להתיחס לאיזו מדינה שהיא באיבה. זה לא עניננו להתערב במשטרים השונים השליטים בארץ זו או אחרת, בגוש זה או אחר.

אנחנו רוצים ביחסי ידידוּת עם כל העמים, אבל אין העולם מתנהג ופועל לפי טעמנו, צרכינו ושאיפותינו אנו. יש מדינה אחת גדולה באסיה שבראשה עומד מדינאי דגול ואוהב שלום בכל לבו, והוא גם כמעט השליט היחיד ביבשת גדולה זו המקיים דימוקרטיה אמיתית בארצו, וזהו נהרו. ישראל לא פגעה במשהו באינטרסים של הודו. היא לא לקחה ולא קרעה ממנה אף שעל אחד, אף איש אחד, אף פרוטה אחת, אף נוצת כבוד יחידה. נהרו דוגל בנייטרליוּת, ואין ספק שזו אינה על דרך הצביעות והתככים כדרך הנייטרליוּת של כמה רודנים בארצות אחרות, אלא היא אמיתית, כלומר רצון לכבד במידה שוָה כל העמים וכל המדינות ולהתכוון אך ורק להגברת השלום והאחוה והצדק הבינלאומי בעולם. אף־על־פי־כן מַפלה שליט נייטרלי זה את ישראל לרעה, ואם כי הכיר בה למעשה, הריהו מסרב לקשור אתה יחסים דיפלומטיים תקינים. ממשלת ישראל עשתה כל מה שאפשר במשך כל השנים לשנות, לתקן מצב תמוּה זה, והדבר לא עלה בידה, ואין היא יכולה לתת צו לנהרו. לנהרו יש שיקוּלים משלו — נכונים או לא, צודקים או לא, מעשיים או לא, בעיניו הם נכונים, צודקים ומעשיים, והוא הקובע, ולא רצוננו אנו.

את בטחוננו עלינו לקיים לא בעולם אידיאלי, כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא בעולם זה כפי שהנהו וכפי שיהיה. ואם ישתנה — לא יהא השינוי כפוף לדעתנו ומותנה ברצוננו. קיום בטחוננו מחייב מאמצים גדולים שילכו ויכְבדו. אנו מעטים והם רבים. במלחמת הקוממיות היינו אחד נגד ארבעים. עכשיו אנו אחד נגד עשרים, אם כי גדלנו מאז פי שלושה, כי גם הם רבו מאז. באחוזים גדלו פחות מאתנו. מבחינה אבסולוטית התרבו הרבה יותר מאתנו. לנו נוספו פחות ממיליון וחצי, להם שישה או שמונה מיליונים.

לא תמיד הכמות מכריעה, זה נכון. אבל גם זה נכון, כי לא תמיד המעטים מנצחים. היתרון האיכוּתי יש ביכלתו להתגבר על יתרון כמוּתי. אבל אסוּר לנו להשלות את עצמנו, כי בקלות נקיים את יתרוננו האיכוּתי, וכי אויבינו אינם מסוגלים כלל להתקדם מבחינה איכותית

אם כי האדם הוא הגורם הראשי במבחן הכוחות — יש ערך קובע גם לכלים. אנו חיים בתקופה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי. המדע והטכניקה מתקדמים במהירות מפליאה, והכלים שהיו מהמשוכללים אתמול ושלשום — נעשו היום או יעָשו מחר מפגרים, עוברים ובטלים. הכלים החדשים נעשים מדי פעם בפעם יותר ויותר יקרים, ולא קל להשיגם, ולא הכסף בלבד קובע. כלי מלחמה אינם סחורה עוברת לסוחר, בכל אופן לא בימינו אלה, בעולם מסוכסך, מסובך, מבולבל ובלתי יציב. בלי ידידוּת מדינית ובלי אמון מדיני, כמעט שאין להשיג הכלים הדרושים; לפעמים גם הידידוּת אינה מועילה — כי לבעל הכלים יש כל מיני שיקולים משלו, נכונים או לא נכונים — מבחינתנו אנו; השוקל לפי שיקולים משלו. בעיית בטחוננו היא לכן משולשת:

1. כיצד לקיים ולקדם יתרונֵנוּ האיכותי;

2. כיצד להבטיח נכונות ידידינו שיציידו אותנו בכלים שבלעדיהם לא נוכל לעמוד;

3. כיצד לגייס האמצעים הדרושים למען השגת הכלים, גם במקום שיש נכונות למכור אותם לנו; ואם דבר זה הוא בלתי אפשרי (כי השגת אמצעים גדֵלים ורבים, יִתּכן, לא תהא אפשרית) — כיצד להשיג הכלים בלא מחיר, בהשאלה, או במחיר מוקטן. ורק מרמים עצמם אלה האומרים ״נשק נקבל אף מהשטן״. ״השטן יתן נשק לשונאינו בלבד. בלי ידידות ואמוּן — לא נקבל נשק. הניתן לנו לסמוך לגבי בטחוננו על כוח חיצון — על או״ם, על גוש איזשהו, על ידידים (בלי מרכאות כפולות)?

כדי שנעריך כראוי חומר בעיית בטחוננו יש קודם לענות על כל השאלות האלה תשובה שקולה, אובייקטיבית, בלא הונאה עצמית, בלי בריחה למפלט קל ומדומה.

אין עם כעם היהודי ואין מדינה כמדינת ישראל המעוניינים במשטר עולמי בנוי על חוק, צדק ושלום, ומצויד בסמכות רחבה ובמכשירים יעילים להטיל מרוּתו העליונה על כל מדינה, למען הבטחת שלומם של כל העמים ושלטון החוק והצדק על כולם. ומשלושה טעמים מעוניינים העם היהודי ומדינת ישראל במשטר בינלאומי כזה:

א. מורשת הנבואה העברית היא, במשך שלושת אלפים שנה חונך העם היהודי להאמין בחזון אחרית הימים וממנו שאב כוחות נפשיים לעמוד בכל התלאות האיומות שמצאו אותו בדרכו הארוכה.

ב. האנרכיה הבינלאומית בזמננו, המשטרים הטוטאליטריים הרודניים, ומכשירי ההרס שנתן המדע החדיש בידי המעצמות — עלולים להמיט שואָה על כל המין האנושי, והעם המפוזר בגויים עלול להיות הקרבן הראשון.

ג. קיומו של העם היהודי ובטחונה של מדינת ישראל תלויים בשלטון החוק והצדק והשלום ביחסי עמים, יותר מקיומו של עם אחר ויותר מבטחונה של כל מדינה אחרת.

ודוקא מפגי נחיצותו החיונית והגורלית של משטר בינלאומי זה — אסור לנו לפרנס עצמנו באשליה מסוכנת ומטעה כאילו משטר זה כבר קיים, ושמו או"ם.

או“ם כפי שהוא קיים בימינו אין לו הסמכות, אין לו היכולת ואין לו המכשירים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות. ריבוי החברות באו”ם לרגל תקומת מדינות חדשות באסיה ובאפריקה לא הגדיל סמכותו ואחדותו של האו"ם, אלא, להפך. לשני הגושים המתחרים נוספו גושים חדשים, קטנים וגדולים, ותככי הצירופים הולכים ורבים; ישראל אינה שייכת לשום גוש, לא מפני שאינה רוצה. ודאי היו מעטים גם בישראל ה״מבורכת״ בריבוי פלגיה וסיעותיה, שלא היו מתנגדים להצטרפותנו לגוש האסיתי־אפריקני, כי אנו שוכנים על יבשת אסיה ומשמשים גשר ליבשת אפריקה וגם יש לנו ידידים לא מעטים בשתי יבשות אלו. אבל לנו יש רק קול אחד, ולליגה הערבית יש עשרה קולות, יש להם זכות וֶטו (למעשה בגוש זה) ולא יתנו לצרף אותנו. כי לא מספיק רצוננו ל״השתלב״, ״המשולבים״ צריכים להסכים לכך — ויש מי שמפריע.

מצרים מפירה לא רק מגילת האו“ם ועקרונותיה ביחס לישראל, אלא גם משפט בינלאומי והוראות מפורשות של מועצת הבטחון, בחסמה לפנינו תעלת סואץ — ואין או”ם אומרות לרודן המצרי: הרף — כי אינו שומע.

אך גם זו תהא טענה מכשילה, אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו“ם. או”ם היא הבמה העליונה של דעת הקהל האנושית בימינו, ואין לזלזל בערכה של דעת הקהל העולמית.

הנוכל לסמוך בבטחוננו על אחד הגושים המתחרים עדיין ביניהם על הגמוניה עולמית — הגוש הדימוקרטי והגוש הקומוניסטי? ברית־המועצות היתה בין אלה שהצביעו באו“ם על הקמת מדינה יהודית, וצ׳כוסלובקיה בעודה דימוקרטית ועצמאית לגמרי, וגם בקבלה את המשטר הקומוניסטי בראשיתו, עזרה לנו רבות במלחמת הקוממיות. אחר כך בא משפט פראג בשנת 1952 שבו ״הודה״ מרדכי אורן מ״השומר הצעיר״ על פשעיו ומעשי החבלה שלו נגד ״הדימוקרטיה העממית״, וכן ״הודו” על בגידתם סלאנסקי, קלמנטיס ואחרים מראשי המפלגה הקומוניסטית שנאשמו כסוכני האימפריאליסם, כמרגלים וכדומה. לא נשכח חסד רוסיה וצ’כוסלובקיה בשנים 1947/8, אבל זה זכרון העבר שחלף. ברית–המועצות וצ’כוסלובקיה לא התיעצו אתנו כששינו עמדתו והחלו לשלוח נשק לרודן המצרי– בידעם למה נועד הנשק הזה. והנשק מברית־המועצות מוסיף לזרום למצרים — אם כי השליט המצרי רודף את הקומוניסטים בארצו.

הנישען על הגוש הדימוקרטי — על נאטו? אין אנו חברים לגוש זה והוא לא קיבל על עצמו כל אחריות לבטחוננו.

הנסמוך על ארצות־הברית? על צרפת?

איש לא יטיל ספק בידידוּת של שתי ארצות אלה. מאז קמה ישראל נתחלפו הממשלות בשתי ארצות אלה — והידידות קיימת ועומדת, ובצרפת בודאי שלא רפתה. קיבלנו ואנו מקבלים עזרה רבה מארצות־הברית, וכל אחד יודע מהי צרפת לנו. יִתּכן ששתי מדינות אלה מוכנות לעמוד לימיננו ביום פקודה. אולם, הנוכל לסמוך עליהן?

כותב השורות הללו שמע מפי אישים מכריעים בשתי ארצות אלה שלא יתנו להרוס את ישראל, ולא היה לו כל ספק בכנוּת הדוברים וביכלתם. אולם הוא שכנע אותם שישראל לא תוכל לסמוך על עזרתם — ולא מפני שהיא מטילה ספק ברצונם ובכנוּתם. והם שוכנעו. ואין צורך לחזור כאן על הנימוקים.

כל מי שמזלזל בידידוּת שתי ארצות אלה ומציע לוַתר עליה לשם נייטרליוּת, כביכול, הוא בלא יודעים אויבה בנפש של ישראל. על העם בישראל לדאוג לקיום ידידוּת זו ולהגבירה, ולא לחשוב שהיא מוּנחת בקופסה; אבל בטחונה של ישראל תלוי בראש וראשונה — ביכלתה להגן על עצמה בכוחות עצמה ולהרתיע אויביה, עד שאויבים אלה יחדלו להיות אויבים.

* * * * *

לפני שבע שנים אמר ביירוד, פקיד גבוה במחלקת חוץ של ארצות־הברית, ואחר כך שנים אחדות שגריר אמריקני בקהיר, כי ״על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון, ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת״.

הנטיה הרווַחת בתוכנו, לראות בכל איש שמביע דעה שאינה מקובלת עלינו או לא נוחה לנו — שונא ישראל — היא גילוי של חוסר בגרוּת מדינית ופרי תסביך נחיתוּת. שני דברים אלה אינם הולמים את העם היהודי בארצו, החייב — ובודאי רשאי — לראות עצמו כשוֵה זכויות ושוֵה ערך לכל עם אחר בעולם. לא־יהודי מסוגל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, מבלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכז העולם, ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דוקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם — ראייה נכונה או מוטעית — בלא שנאה ובלא אהבה לזולת.

לא קשה להוכיח כי בדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ״עמים שונים שיש להם אמונה משותפת״, יש בורות גמורה בעניני היהדות. תפיסה זו כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אולם העצה שניתנה על ידי מר ביירוד לישראל — להשתלב במזרח התיכון, לא הומצאה על ידו. היא נשמעה לפני כן על ידי עסקני הסוכנות היהודית בניו־יורק.

אולם מר ביירוד הבין לפחות מה פירוש האִמרה ״השתלבות ישראל במזרח התיכון״ — היא צריכה לא לראות עצמה עוד כחלק של העם היהודי ועליה להפסיק כל עליה יהודית. היה עוד יתרון בפנייתו של מר ביירוד: הוא לא, פנה רק לצד אחד. הוא פנה גם לערבים שיכירו בעובדת קיומה של ישראל. אולם פקיד גבוה זה נעשה אחר כך, כאמור, שגריר אמריקני בקהיר, ולא חזר עוד על תביעתו מהערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל. הוא הכיר היטב מה ששליטי מצרים רוצים וזוממים, ולא חזר עוד, לא על פנייתו לערבים ולא על פנייתו לישראל.

אולם תביעת ביירוד נעשתה לתכניתה של כת בישראל: הכנענים ואנשי הפעולה השמית. אמנם כת לא חשובה ולא בעלת השפעה — אך אמיתה וחשיבותה של תכנית מדינית אינה נשקלת במספר דוגליה; יש לבחנה לגופה. אין ספק שהשכנוּת הגיאוגרפית קובעת במידה ידועה מעמדו, דמותו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגרפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם, או בימי הביניים או אפילו במאה התשע־עשרה. הטלגרף, הרדיו, מטוסי הסילון קירבו מרחקים. אנו חוצים היום את האוקינוס האטלנטי בשתים שלוש שעות; אנו שומעים ברדיו מה שנאמר בקצה השני של כדור הארץ; אין עוד חטיבות גיאוגרפיות הקרועות משאר חלקי העולם ומהוות לעצמן עולם שלום ומופרד. אף־על־פי־כן הגורם של שכנוּת גיאוגרפית כוחו גדול גם היום. אולם גבולנו אינו רק ביבשה — בצפון, במזרח, בדרום — גבולנו גם בים; ואין חוף הים שלנו גבול ארצנו, כי הים הוא בלתי מחולק, והוא פתוח לפנינו כמו לפני כל עם אחר השוכן על חופי הים התיכון; כל עמי הים התיכון הם שכנינו ואין אנו זקוקים לויזה של מישהו בים התיכון. רק הים הטריטוריאלי של כל מדינה — בין שהוא 3 או 6 או 12 מיל — שייך לעם שיושב על חופו. ים התיכון אינו ים כנרת שכולו בתחום מדינת ישראל. שטחו של ים התיכון הוא כשני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע, והוא שייך לנו באותה מידה שהוא שייך לעמים אחרים השוכנים על חופו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלוּת פרטית. אנו זכאים להתהלך בכל רחבי הים התיכון (והוא הדין ברחבי האוקינוס האטלנטי במערב, ואחרי מערכת סיני — גם בכל רחבי ים סוּף בדרום), ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו — והם רבים וחשובים. הדיג הוא חלק מחקלאות. בימי המנדט לא היה לנו חלק בדיג כנרת ולמעשה גם לא בים התיכון. עם היותנו ריבונים נשתנה המצב. ואם השכנות הגיאוגרפית היא חשובה — והיא חשובה — הרי שכנינו הם גם תורכיה, בולגריה, יוָן, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, ולא רק המדינות הערביות. וכשם שאנו חלק של אזור המזרח התיכון, כך אנו חלק של אזור ים התיכון. אגו גם חלק מאזור ים־סוּף — ודרכו — גם מהאוקינוס ההודי.

ביירוד שישב בקהיר והכיר מקרוב את שליטי מצרים הבין שאין טעם להטיף לישראל שלום עם הערבים, כי לשלום דרושים שני צדדים, ולביירוד אין ענין בריב המפלגות בישראל, והוא הפסיק לדבר על ״השתלבוּת״ ישראל באזור. אולם בטלנים ישראליים — ולא רק ישראלים — אינם פוסקים מדבּר על כך.

נניח לרגע שהוקם השלום בין ישראל ושכניה הערבים, ושני העמים השמיים משתפים פעולה בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות במידה מכסימלית, כפי שישראל רוצה כל הימים, והכריזה על כך לא פעם. כלום תהיה אז ישראל רק מדינה מזרח תיכונית? התנתק קשריה עם שכניה בים התיכון — עם תורכיה, בולגריה, איטליה, צרפת? פינלנד היא שכנה קרובה של ברית־המועצות הענקית. האם ראתה צורך להשתלב בברית־המועצות? היא שומרת על עצמאותה המדינית, מסורתה התרבותית ומשטרה הדימוקרטי.

ישראל אף אינה מדינה ים תּיכונית בלבד. היא קשורה קשׁר בל ינָתק עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, כלומר עם יהדות התפוצות. זהו הקשר הראשוני והעיקרי של ישראל, והוא קודם לכל קשר ושילוב אחר, באשר קשר זה הוא בחייה, בנפשה, במהותה ובעתידה של ישראל, וקשר זה קודם לכל התקשרות והשתלבות אחרת; ורק שוטה גמוּר או מתעתע מחוּסר כל מצפוּן יכול להניח שעמי ערב ״ישלבוּ״ בתוכם את ישראל, השומרת כעל בבת עינה על הקשר עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, ועל קיבוץ גלויות של ״עמים״ אלה.

ה״מדע״ של האנציקלופדיה הסובייטית וה״יהדות״ של ״המועצה למען היהדות״ של מתבוללים ומתכחשים אמריקנים שוללים אחדוּת העם היהודי, בגלל פיזורו בגויים. אולם מדינת ישראל נוצרה ומתקיימת ותוסיף להתקיים אך ורק הודות לקיומה של אחדוּת העם היהודי למרות פזוּריו. מדינה זו נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זו זכות קיומה וזה תנאי קיומה. והיות והעם היהודי עם עולם — עושה את מדינת ישראל למדינה של עם עולם ולמען עם עולם.

היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם ובחובותיהם הם שווים לכל שאר האזרחים באותן הארצות. וריבונוּתה של מדינת ישראל מוגבלת לתחומיה היא ולתושביה בלבד. אולם יש משהו מֵעֵבֶר — ולא בניגוד — לאזרחוּת וריבונוּת. עדוּת לכך הברית הצפון־אטלנטית, הקהיליה הבריטית, הגוש הקומוניסטי, הכנסיה הקתולית, התנועות האנושיות המרובות המשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עוּבדה היסטורית יחידה במינה של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, ברצון יחודו וגם בחזון עתידו. כל זה הוליד את המדינה היהודית — בכוח כל אלה היא קיימת וגדלה, ורק בכוחם תתקיים להבא ותגדל — ובכוח הגידול גם תגיע לשלום עם שכניה.

תנאי ראשון לבטחון ישראל — זיקת ישראל לעם היהודי וזיקת העם היהודי לישראל. הא בהא תליא.

תנאי שני לבטחוננו הוא קיום יתרוננו האיכותי והגברתו. לא די שנבטיח יתרון איכותי לצבאנו — אלא לעם כולו. אין צבאנו אלא עצם מעצמו ובשר מבשרו של עמנו; ודמות העם תקבע דמותו של הצבא. אין דבר זה שולל ההנחה, שמאז קום הצבא הונחה ביסוד ארגונו ואימונו, שעליו להיות גורם מחנך, ומלכד באומה ובית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. צה״ל לא הכזיב בשטח זה; הוא גילה כוחו לא רק בשדה הקטל, אלא גם בכושר היצירה בשדה ההתישבות. הוא לא רק בנה בעצמו ישובי קבע והיאחזויות, אלא גם חיזק כמאה ישובים קיימים, השלים למעלה מחמישים ושיקם עשרה ישובים. הוא הנחיל הלשון העברית ויסודות השכלה יהודית ואנושית לאלפים ולרבבות ונטע אהבת המולדת בלבב מאות אלפים.

אבל כשם שהצבא מסוגל להיות גורם מחנך ומעלה רמת העם, כן גם העם משפיע על הצבא, לטובה או לרעה. ליכוד העם או פירודו, מצבו הכלכלי, החברתי והתרבותי, הוָייתו היומיומית, התקינה או הקלוקלית, יניקתו ממקורות מרעננים או מעופשים, הלך־הרוחות ברחוב, בעתונות, בציבוריות — כל אלה משפיעים על הצבא לשבט או לחסד. אולם בימינו, בדור זה, יש שתי בעיות יסוד העלולות להטות כף המאזנים ההיסטורית לגבי הדור הצעיר, שטרם הגיע לצבא, לעליה או לירידה, לגובה מנַשא ומחַסן או לשפל מנַוון ומסַכן.

גוש העליה הגדולה של 13 שנים אלה, המיליון החדש שנתכנס מארבע כנפות הארץ, ריכז בתחומי ארץ קטנה זו קטעי אומה שהיו רחוקים זה מזה מאות ואלפי שנים, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה אנושית. שנבדלו בלשונם, במנהגיהם, בהוָי חייהם, ברמת חינוכם, במסורתם, בשיחם ובשיגם; ועם כל השוני הרב שיש בין העדות המרובות של העליה החדשה. לארצותיהן, העדות האירופיות, האסיתיות והאפריקניות, קיים במידה רבה הבדל כולל בין רובּה הגדול של העליה החדשה ובין הישוב הוָתיק, שהוא עד היום המנהל והמדריך הראשי ברוב שטחי החיים של העם והמדינה. אולם ישוב וָתיק זה הוא שסוע בתוכו, יותר מהעליה החדשה, מבחינה מדינית ומפלגתית, וכל מה שחילוקי הדעות בתוכו הולכים ומתמעטים או מתרככים — הפירוד הנפשי הולך ומעמיק, וזה מחבל במיזוג הגלוּיות ובחינוּכו הממלכתי של העם, ומן ההכרח שהוא נותן את אותותיו גם בצבא, באשר אין החיילים אלא בני העם, וכל הנעשה במדינה מטוב ועד רע מגיע לאזנם ולרוחם ומשפיע עליהם.

ויש עוד בעיה לא פחות חמוּרה.

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וַדאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוּסרית של עם הנאבק על נפשו, מטרתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו, ויש בו מן החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסַן, של סיפוק המגשים, של חדוַת המנצח, של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שֵוה־זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת — כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקיבל ברצון מרוּתם המוּסרית, הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ־כולם יהיו בעלי ״יחוס״ שוה; והשאלה היא מה תהא דמוּתו הרוּחנית והתרבוּתית של דור זה?

שאלה זו מחמירה לרגל עוּבדה ביולוגית מצערת, ואולי מסוכנת: המיעוּט התרבותי בעם, העומד בראשו — והמדובר לאו־דוקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי מפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים ־ מיעוט זה הילודה בתוכו היא קטנה. ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, הילודה בתוכו היא גדולה פי שנַים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהוה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מנין ורוב בנין העם בישראל. והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם. והשאלה היא — וזוהי שאלה גורלית— מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית ־ ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, והן עולות עליה בכמותה פי עשרים ויותר ־ עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיוּנית שאינה פחותה בחשיבותה ממשׂימת הבטחון גופא, מפני שהיא באמת משימה בטחונית. כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו, נעמוד.

ברור מאליו שאיכות זו דרושה לנו לגופה, גם אילו היה מתקיים מחר חזון ישעיהו ומיכה, ״כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. אולם חזון זה, שאין כל ספק בקיומו המלא, ואולי בעתיד לא כל כך רחוק, רצוי שיתקיים בעוד עם ישראל חי וקיים, ולא לאחר שתקום מזימת שוטנינו להכחידנו מגוי ולא יִזכר שם ישראל עוד. והמזימה הזאת עלולה להתממש אם נאבד עליונותנו האיכוּתית.

מדינת ישראל חייבת להציג לעצמה למטרה להקנות לכל הדור הצעיר בלא יוצא מן הכלל, אם הוריו אמידים או עניים, יוצאי אירופה או יוצאי אסיה ואפריקה, חינוך יסודי, תיכון וגבוה, ז״א לתת לכל נער ונערה בישראל חינוך אקדמאי.

היה זמן שנסיכים ומלכים וקיסרים לא ידעו קרוא וכתוב, ורק יחידי־סגולה, כהנים ובני כהנים, ידעו מלאכת מחשבת סתרים זו, שהנחילה להם מעמד מיוחד בעם. היום יודע כל איש בארצות אירופּה ואמריקה הצפונית ויפאן קרוא וכתוב, וזה נחשב לדבר טבעי ומובן מאליו. אין כל מניעה טבעית, תורשתית, עדתית וכלכלית שכל צעיר וצעירה בישראל, פרט למטומטמים ולנחשלים, ירכשו השכּלה אקדמאית – אם המדינה תראה במתן השכּלה אקדמאית המינימום התרבותי שיש להנחיל לכל צעיר וצעירה בישראל, ותהיה למדינה היכולת הכספית להבטיח הדבר הזה חינם אין כסף.

ברור שהמדינה לא תוכל לעשות זאת ביום אחד או בשנה אחת, ואולי גם לא בעשור הבא. צרכי ישראל מרובים ויכלתה מוגבלת, ויש לקבוע עדיפות לצרכים המתחרים זה בזה. אולם המדינה חייבת לדעת מחוז חפצה בכל שטחי פעולתה ומשימותיה, ולחתור להגיע אליו במהירות האפשרית ביותר מתוך מאמץ דרוך, ויש שלבים בכל מטרה: השלב הקרוב ביותר חייב להיות הקניית חינוך תיכון לכל נער ונערה בישראל; לכל תלמיד שאין יד הוריו משׂגת לשלם שכר לימוד–־המדינה חייבת להעמיס הוצאות חינוך תלמידים אלה על שכמה. כלומר על כלל האומה, כי הדבר הוא בנפש האומה. כל תלמיד מוכשר שיסיים חינוך תיכון חייבת המדינה להבטיח לו חינוך גבוה, במטרה להגיע שלב שלב — להנחלת חינוך אקדמאי לכל הדור הצעיר בישראל, ויהיה כל פועל חרושת, כל עובד חקלאי, כל סנדלר, כל פקיד, כל מחלק־מכתבים בישראל — בעל חינוך אוניברסיטאי. צרכי בטחוננו עולים בקנה אחד עם יעודו ההיסטורי של העם בישראל ־ להיות עם סגולה ואור לגויים.

* * * * *

אולם גם דור צעיר של אנשי מעלה לא יעמדו מעטים בפני מרובים, אם לא ינָתנו בידיהם הכלים הדרושים, שאינם נופלים בטיבם מהכלים המצויים בידי שוטניהם, ולמען הבטח השגתם של כלים אלה בעתיד, כאשר הובטחה עד עכשיו – עלינו לטפח ולהדק קשרינו עם העמים המיצרים כלים אלה ומוכנים לספק אותם לנו — חינם או במחיר מלא. גם לאחר שנים לא יהיו עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפאן) בין מיצרי כלים אלה. וגם ביבשת אמריקה רק שני עמים שותפים לכמה מעמי אירופה במערב ובמזרח ביִצור בלעדי זה.

ישראל עמלה כל השנים לטפח יחסי ידידות עם כל העמים, ׳מבלי לבדוק במשטרם הפנימי, אבל היא אינה רשאית להזניח, להחליש ולהפסיד ידידותם של העמים העוזרים לה בציוד צה״ל, למען תרכוש במקומה ידידות המדינות המתיחסות אליה באדישות או במשוא פנים שלילי; בקביעת יחסיה של ישראל עם העמים לא יכריעו חשבונות העבר, אלא צרכי העתיד.

משנת 1937 ואילך, יש לעם היהודי זכרונות מרים מיחסי בריטניה כממשלת המנדט, וגם כמה שנים לאחר הסתלקותה מהארץ, אבל ישראל לא הזניחה כל הזדמנות לשפר יחסיה עם בריטניה, כשהיה לכך סיכוי כלשהו, וגם הצליחה בכך, וזכרונות העבר לא הניאוּ אותה מתיקוּן היחסים.

באירופה יש שתי מדינות שבמשך יותר ממאה שנים היו אויבות בנפש — גרמניה וצרפת. שלוש פעמים במשך שבעים שנה פלשה גרמניה לאדמת צרפת, החריבה אותה וקיפּדה חייהם של מיליוני צרפתים, וגנרל דה־גול, שאיש לא יפקפק ברגשותיו הצרפתיים העמוקים וגם לא בזכרונו ההיסטורי, עושה מאמצים להעמיק קשרי ידידות ושיתוף פעולה ביו צרפת וגרמניה. במדיניות החוץ שלה, חייבת ישראל, לא פחות מצרפת, לראות צורכי העתיד, ולא זכרונות העבר שחלף ולא ישוב, כל מדינה הנבונה ומסוגלת לחזק בטחונה של ישראל — חייבת ישראל להדק קשריה אתה, כי בטחונה זה קיומה. במעמד הנראה בעין באות בחשבון רק מדינות מערב אירופה, לרבות גרמניה המערבית.

באותו זמן יש לדאוג להגדיל בלי הרף את יכלתנו הפנימית ליצר בעצמנו מכסימום של הכלים שידָרשו לקיום בטחוננו, והעם בישראל חייב לדעת, שבלי חיזוּק יכלתה היצרנית והטכנולוגית והגּברת יצוּאה וחיסוּן עצמאוּתה הכלכלית, לא יצליח לקיים בטחונו לאורך ימים.

בטחון ישראל תלוי לא רק ביכלתו של הצבא ובטיב כליו, אלא גם בעצמתה היצרנית של ישראל מבחינת הכושר המדעי, המקצועי והטכנולוגי, וגם מבחינת הכושר הכספי והכלכלי. המדע וההתעצמוּת הכלכלית של ישראל — הם שני מקורות לא־אכזב להגבּרת הבטחון. העלאת פריון העבודה, הגדלת היצוּא, אִכלוּס מרחבים שוממים, הגּברת החסכון, העלאת הרמה הטכנית והידע, — כשם שהם דרושים ומועילים לגופם — כן הם הכרחיים לקיום הבטחון בימים הבאים.

* * * * *

אם כי הבטחון, בתנאים שבהם אנו חיים, בעולם מסוכסך ובקרב שכנים המתנכלים לעצם קיומנו, הוא בראש דאגותינו, אין הוא, ממַצה כמובן, כל צרכינו הראשיים, וגם הבטחון כשלעצמו אינו מתקיים על צבא בלבד, ואפילו הוא מעולה ומצויד כהלכה. הצבא הוא גורם ראשי, אבל לא יחיד בבטחוננו, וגם בטחוננו הוא רק צורך ראשון אבל לא יחיד. בלי בטחון לא נתקיים, אבל לא נתקיים על בטחוננו בלבד.

אנו מצוּוים על גאולת עם ישראל, על הפרחת השממה, על תיקון המשטר, על עיצוּב חברה למופת, על העלאת אדם, על שירות למין האנושי. כל אלה לא יעָשו מאליהם.

״שמירת הקיים״ — ויש דוגלים בישראל בסיסמה זו, ויותר מהדוגלים בה להלכה יש מקיימים אותה למעשה — אין כמוה התכחשוּת סוררת לצרכי עתידה וצווּי יעוּדה של ישראל. אנו עומדים עוד בראשית דרכנו, גם בקיבוץ גלויות, גם בבנין המשק ובביצוּר עצמאוּתנו, המדינית והכלכלית, גם בליכוּד העם וחינוך הדור הצעיר וגם בשטח המדיני והתרבותי.

אמנם בתקופה הקצרה של שלוש־עשרה השנים היו לעם כיבושים והישגים גדולים, מהם גם מוּפלאים; חוּסל כמעט לגמרי חוסר העבודה ומורגש יותר ויותר חוסר עובדים; המצב הפרטי של כמעט כל התושבים הוטב במידה רבה, וישנה הרגשה של רוָחה וכאילו גם איתנוּת; ובחוגים מסוימים, לאו דוקא בחוגי תעשיינים, סוחרים, יבואנים שהונם גדל בישראל, אלא גם בקרב עובדי־רוּח לא מעטים, שמעמדם התבצר בהוראה אוניברסיטאית ובפרנסות אקדמאיות — יש שביעוּת רצון גדוּשה וחשש מכל שינוי ואי־רצון מכל תביעה קשה, נועזת, הקשורה עם חזון העתיד. ״נהיה ככל הגויים״ — אומרים, כאילו כבר הגענו לדרגה זו שהיא עדיין מאתנו והלאה, ונפעל כעם ״נורמלי״, ואַל נתהלך ב״דמיונות״ וב״הזיות״.

שוכחים או מנסים לשכוח, שאנו רק 16% מהעם המפוזר בעולם, ועוד הרבה מאות אלפים ואולי כמה מיליונים, מצפים ונפשם יוצאת לגאולה במולדת; שוכחים שרק קצת יותר מעשרים אחוזים של אדמת המדינה מעובדת ומיושבת. לא רק בטחוננו מפוקפק — אלא ששני המיליונים המכונסים בארץ עדיין לא הפכו להיות עם אחד, מלוכד בתרבותו, בלשונו, בהרגשתו הפנימית. משטרנו שאמנם אין דומה לו לחירות ולדימוקרטיה בכל הארצות השכנות ובכל המזרח התיכון וברוב ארצות שתי היבשות, שאנו משמשים להן מעין גשר — אסיה ואפריקה — לקוי ופגום, ואין כל ערובה לחסינותו מפני התנוונוּת; ואנו עדיין רחוקים מרחק רב ועצום מיעודנו ההיסטורי להיות עם סגולה ולאור גויים, אם כי רכשנו לנו מקום מכובד ושם טוב ואהדה רבה בכמה וכמה ארצות בכל חלקי תבל.

״שמירת הקיים״ במובן המצומצם, שמירה על היתרונות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, שרכשו לעצמם מעטים בתוכנו — אמנם אין בה סכנה שתהיה לנחלת העם. העם היהודי הוא עם חכם ונבון. מעולם לא התקיים בתוכו מעמד פיאודלי; להפך — בתוכנו רווַחת המסורת שכל ישראל בני מלכים הם. זוהי מסורת מבורכת ומקדמת; ואין סכנה שהעם ישלים לאורך ימים עם הפערים החמריים והרוחניים, שנהפכו לאני מאמין פוליטי, לא רק של הימין, אלא לאני מאמין החברתי גם של חלק, אמנם לא גדול, מהאינטלינציה הישראלית. אולם הקפאון המחשבתי והתאבנוּת המסורת המפוארת של שנים־שלושה דורות בתוך חלקים חשובים של המחנה החלוצי של העם, טומנים בחוּבם סכנות ממשיות להתקדמוּת מפעלנו.

גדלוּתה של העליה השניה היתה בכך, שאם כי ידעה להעריך מורים וסוללי דרכים חדשות בהיסטוריה החדשה שלנו — לא היתה כבוּלה לשיגרה מגובשת ומאובנת. רבים מאנשי העליה השניה היו בין מעריציו של חוזה המדינה היהודית ויוצר ההסתדרות הציונית, אבל כשנעשו לאַל כל נסיונותיו של הרצל בתקופת פעולתו הקצרה להשגת צ׳רטר כתנאי קודם לעליה ולהתישבות, ומתוך חוסר מוצא קיבל הצעת אוגנדה, התמרדו נגד מסורת צעירה זו, ועלו לארץ בנשאם בלבם שליחות צנועה ומכרעת — לרכוש המולדת בזכות עבודה עברית. צעירים אלה פנו עורף למלל המדיני העקר, ושׂמוּ פניהם לעבודה פשוטה, אטית וקשה, לעבודה ממש, ליגיע כפים על אדמת המולדת; ומפנה מהפכני זה הציל בשעתו את התנועה הציונית מהסתאבוּת וכליון.

ובשעה שהגרינבוימים והז׳בוטינסקים הלכו להלסינגפורס והמציאו תחליף למדיניות הציונית שהגיעה לקיר אטום — ״עבודת ההווה״ — הניחו אנשי העליה השניה יסודות בריאים ושרשיים למשק יהודי עצמאי, לכוח יהודי ברשות עצמו, לערכי חברה גואלים, ובעבודתם וערכיהם סללו הדרך להקמת מדינה יהודית, עיצבו דמותה הקיימת עד היום, והצילו תנועת התקומה הלאומית מהתאבנוּת ומהתנוונוּת מוּסרית.

הערכים הגדולים שהוצקו ונעשו לאבני יסוד בטיפוח תקומתנו הלאומית והאנושית היו: עבודה, שמירה, תרבות עברית, ועיצוב דמות ישוב יהודי עצמאי, שגם בהיותו עדיין מועט, אינו תלוי בחסדי הרוב, במשק הרוב, בשלטון הרוב, ובכוח הרוב — אלא סומך על עצמו בלבד.

אנשי העליה השניה הצליחו בשליחותם באשר עמדו על שכמי העליה הראשונה, מיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, משמר־הירדן, רחובות, מטולה, וגם עמדו על שגיאותיהם. וכשם שלמדו מיזמתם החלוצית, הראשונית, הנועזת, כך למדו גם מכשלונותיהם. העליה השניה הבינה שאין להסתמך על זכות הקנין והרכוש ועל הגנת זרים. המטען הרוחני, התרבותי, הרעיוני והמהפכני שהביאו אתם אנשי העליה השניה נטע בהם אמונה כמעט בלתי מוגבלת ביכלתו היוצרת של האדם העובד ובבשרו לעצב הסביבה לפי צרכיו וערכיו, מבלי להסתגל למציאוּת הקיימת ולתנאי הסביבה.

ערכי היסוד של העליה השניה היו צנועים ומעטים; עבודה, שמירה, תרבות עברית, כבוד האדם, כאיש כאשה, עזרה הדדית — כדבק חברתי, אולם עָשרם הנפשי ועוז רוחם סייעו בידם להביא ערכים אלה לשיאי העלאת אדם, ולצקת דפוסי חברה חדשים שלא היתה כמותם בזמן ההוא דוגמה בשום ארץ אחרת.

וכך נוצרו ערכי היסוד של תנועת הפועלים הארצישראלית, שבמידה רבה נהפכו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של תנועת התקומה הלאומית כולה. ערך העבודה כיסוד מוסד בחיי החברה; הסתמכות בלעדית על כוח עצמי; טיפוח הלשון העברית המקשרת כל הדורות בישראל וכל השבטים בעם היהודי; חקלאות כמקור חיותה של אומה עצמאית ואִכלוּס כל פינות הארץ; מעמד שוה לגבר ולאשה בחברה, בעבודה, בשמירה ובתרבות; עזרה הדדית במקום תחרות ואפליה; דאגת הכלל ליחיד ודאגת היחיד לכלל; ובראש וראשונה — התמכרוּת בלא תנאי לשליחות ההיסטורית של האוּמה, שמחוז חפצה הוא לא רק גאולת העם, אלא אחת מאבני הפינה בגאולת המין האנושי. העליה השלישית הוסיפה תנופה רבת־אונים משלה ליצירת העליה השניה, חישלה אחדותו של מעמד העובדים כנושא היעוד של האומה בהתחדשותה ובהתעצמותה, כגרעין של עם עובד מתהווה, המניח יסודות למדינה יהודית למופת.

העליה השניה לא היתה עשויה מעור אחד. רבים ושונים היו המקורות שמהם ינקה, וסגנון דבריה לא היה אחיד, אבל רצון אחד פּעם בתוכה, ומגמתה היתה לקראת ליכוד ואיחוד. בעליה השלישית היו שינויי נוסחאות מרובים יותר, אבל המכנה המשותף שלה היה ערכי היסוד של העליה השניה. תנופת האיחוד והליכוד גרפה בני מחנות שונים, אם כי נתקלה בהתנגדות חילופי גירסאות. בשנת 1919 הוקמה התאחדות ציונית סוציאלית של המעמד העובד בשם ״אחדוּת העבודה״, שרצתה לכלול במסגרת אחת הפעולה המקצועית, התרבותית, ההתישבותית והמדינית של פועלי ארץ־ישראל, והואיל והרוב ב״הפועל הצעיר״ לא הוכשר עדיין לאיחוד זה, קמה בסוף 1920 הסתדרות העובדים, שאף היא לא היתה ארגון מקצועי בלבד — כאשר רצו בודדים מתוך העליה השלישית, שהיו כבולים לדוגמאות הקיימות בארצות אחרות — אלא ארגון המקיף כל הפעולות של המעמד העובד — המקצועיות, התרבותיות, המשקיות — פרט לפעולה מדינית־מפלגתית. בשנת השלושים קם האיחוּד של כל אנשי העליה השניה ורוּבה המכריע של העליה השלישית, שלבם היה שלם עם רוּח האיחוּד, היעוּד והעצמאות המחשבתית של העליה השניה ונוצרה מפלגת פועלי ארץ־ישראל; ואיחוד זה, שהוליד איחודים בדמותו ובצלמו גם בגולה, הביא בשנת 1933 להגמוניה חלוּצית בישוב ובתנועה הציונית.

נשארו קבוצות מתבדלות, שאמנם ירשו וטיפחו רוב הערכים של העליה השניה בשטח היהודי והישראלי והמשיכו בנאמנוּת במפעלה ההתישבותי החלוצי, אבל לא נכבשו למאמצי אחדוּת העובדים והאחדוּת החלוּצית שהתמידו בעליה השניה, גם בארץ וגם בתפוצות. הם ראו כל עולמם לא בכלל האוּמה, אלא במפעל המיוחד, החלוצי שלהם. תחילה נתבדל ״השומר הצעיר״, שעדיין פסל לחלוטין כל ניסוח ורעיון מעמדי, ודגל בתורת פרויד ובתואר העדה או הקהילה; התפצלו פועלי־ציון שמאל, שראו בהסתדרות הציונית ארגון מעמדי בוּרגני, ובקרנות הלאומיות — מכשיר לשעבודו של מעמד הפועלים. הם התנזרו מהקונגרס הציוני — באשר אינו אלא נציג המעמד המדכא והמשעבד. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים והקימו מפלגת פועלים דתית־לאומית. כן נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימוּ הסתדרוּת פועלים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכלליים, שנחלקו בימים ההם לציוני א׳ ולציוני ב‘, כלומר לפרוגרסיבים ולימין מהמרכז. קמה גם תנועה נפרדת של פועלי אגוּדת־ישראל, שמעולם לא היו קשורים בתנועה הציונית. בשנות הארבעים קמה במפלגת פועלי ארץ־ישראל סיעה ב’, שנתפרדה בשנת 1944 והקימה "תנוּעה לאחדוּת העבודה״, במטרה מוּצהרת כאילו לאַחד כל הפועלים, ולפני קום המדינה התאחדה עם ״השומר הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית שזה הקים, ונקראוּ שניהם ״מפלגת הפועלים המאוּחדת״, עד שנתפלגוּ שוב בשנת 1954.

שני פלגים אלה, גם בפירודם וגם באיחודם, דגלוּ בהשתלבוּת ב״עולם המהפכה שבראשו עומדת ברית־המועצות״, ובשאלות מדיניות־חוץ סיגלו לעצמם הקו של ״כוחות המחר״, כלומר, של הקומוניסם הסובייטי, והם ראו בהמשכת הדרך של העליה השניה: בנין חברה חדשה בדרך דימוקרטית בלבד ובאמצעים קונסטרוקטיביים — סטיה ״ריפורמיסטית״.

לכנסת הראשונה (25.1.1949) ולשניה (30.7.1951) — הופיעה מפ״ם כיחידה מלוכדת, אולם לכנסת השלישית (26.7.1955) כבר הופיעו כמפולגים ומפורדים. ״השומר הצעיר״ ותומכיו החזיקו בשם מפלגת הפועלים המאוּחדת (מפ״ם) גם לאחר הפילוג, ובבחירות לכנסת השלישית נבחרו מהם 9 צירים. סיעה ב׳ שנתפלגה ממפ״ם, יחד עם רוב פועלי־ציון שמאל, קראה לעצמה בשם אחדוּת־העבודה–פועלי־ציון, ומהם נבחרו 10 צירים. במועצת מפ״ם בחיפה (17.9.1954) הטיל מנהיג ״השומר הצעיר״, מ. יעדי, את כל אחריוּת הפילוג על המשטר הסיעתי, או החטיבתי, שלדבריו רצו אנשי הקיבוץ המאוחד להשליט במפ״ם. אנשי אחדוּת־העבודה, טען, הותירוּ לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בפולין בזבזנוּ מקורות לא־אכזב. בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד — בתחום הבטחון. בקרב החטיבה ״לאחדוּת־העבודה״ התחילו מרימים ראש אלמנטים המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו, ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו; אם האיש המסמל את אחדוּת־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא, כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת ארעי.

לעומת זאת, פרסמה מזכירות הקיבוץ המאוחד הודעה, כי ב־15 באבגוסט, 1952, שמו 22 נציגי ״השומר הצעיר״ וה״חזית״ בוַעדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת הפועלים בארץ, אינו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית. והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על ״השומר־הצעיר״, שגם בימים כה חמוּרים לתנועת הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות, באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״ יִתּכן שיש הגזמות בהאשמות של שני הצדדים זה כנגד זה, ואיש צדדי אינו רשאי לעשות עצמו שופט בין שני הפלגים. אולם שני קיבוצים אלה, שיש להם זכויות רבות בהתישבות הקבוצתית, זנחו את דרך המלך של רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל לאיחוד הכוחות ולסלול בכוח עצמנו ולפי צרכינו אנו, בלי כל חיקוּי של אחרים, ובלי כל השתעבדוּת לתורות שצמחו על קרקע זר ובתנאים שונים לגמרי מאלה שפועלים בחיי העם היהודי ובישראל — הדרך לחברה החדשה.

כשעדיין היו שני הפלגים מאוחדים קיבלה מועצת מפ״ם שנתכנסה ב־24–25 דצמבר, 1952 (אחרי משפטי פראג הידועים לשמצה) החלטה האומרת, כי ״מפ״ם רואה עצמה חלק בלתי נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו. אנו נעמוד בלי רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות קרטיות העממיות בהגנתם בפני אויבים מבית ומחוץ, הגנה שהיא הכרח חיים לארצות הסוציאליסם״.

מכאן מובן מדוע חטיבות אלו לא גרסו את החתירה המתמדת של העליה השניה וממשיכיה הנאמנים להעדיף את צרכי הכלל — כלל הפועלים וכלל האומה — על אינטרסים ״חטיבתיים״ ושללוּ כסטיה ״רפורמיסטית״ מסוכנת את המגמה ממעמד — לעם, שביסודה הונחה ההשקפה כי עניני מעמד הפועלים ועניני העם כולו עולים בקנה אחד.

גם לא כל אנשי העליה השניה וממשיכיה ראו התמורות שחלו בחיינו בארץ ובעולם, והסיקו מתמורות אלה המסקנות ההכרחיות.

הישוב נהפך בינתים לעם ריבוני. הקשיים וההגבלות לרכישת אדמה להתישבות בטלו ועברו מן העולם. כל אדמת המדינה הועמדה לרשותנו. השלטת הזר, העוין, הלך. במקום קילוח חלש של עליה זרמו לארץ המונים, והמונים אלה היו שוגים ברמתם התרבותית ובחינוכם בגולה, במנהגיהם השונים והרחוקים מהעליות הקודמות. נפתחו שדות פעולה חדשים, מתרחבים, מסועפים. עלינו הוטלו כל שירותי המדינה. יחסינו עם העמים סביבנו ועם העולם הגדול נשתנו תכלית שינוי: גם הוחמרו, גם נסתבכו וגם נתעלו. אנשי העליה השניה לא היו נתבעים. הוריהם, גם אלה שהיו ציונים, לא ראו עלייתם בעין טובה. המנהיגים הציונים בתקופה ההיא בכל הארצות וגם ברוסיה לא העלו כלל על לבם דבר העליה וחשיבוּתה.

אנשי העליה השניה היו רק תובעים, ורק מעצמם. הם לא תבעו דבר מאיזה מוסד שהוא. לא היה אפילו ממי לתבוע. המוסדות שהיו קיימים בארץ — היו רחוקים מהלך רוחם של אנשי העליה השניה כרחוק מזרח ממערב, והיו גם כאלה שהתנגדו להם בכל תוקף וגם נלחמו נגדם.

שדה הפעולה של אנשי העליה השניה היה מצומצם: עבודה בשדה, עבודה כשכירים במשק זר. קבוצת דגניה, שבשנת 1961 מלאו לה 50 שנה, היתה לאֵם הקבוּצות וזכתה להקים בנים ובנות, נכדים ונינים, שילשים וריבעים לעשרות בכל קצות הארץ — נוצרה מתוך מאבק לעבודה עברית, בלי מחשבה תחילה להקים ישוב שיתופי של קבע. בשנים הראשונות היו חברי דגניה מקבלים משכורת חדשית, ורק בהדרגה הגיעו לעיצוב דמות חברה עובדת עצמאית, שהשותפות המלאה בה היא עיקר קיומה, ובצלמה ובדמותה קמו עשרות קבוצות וקיבוצים.

העליה השלישית הרחיבה תחום העשיה: נוסף על החקלאות עבדה בכבישים, בעבודות ציבוריות ובבנין, וגם בעבודה זו הקימה ארגונים שיתופיים וקואופרטיביים. שלוש שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם בוא זרם העליה השלישית, הוקמה התישבות עובדת בדפוס חדש — בדפוס של מושב עובדים. ואם כי עד קום המדינה רבו הקיבוצים מהמושבים, כי הנוער החלוּצי שממנו באוּ בעיקר בוני ההתישבוּת העובדת, ביכרו הדפוס השיתופי המושלם — הקיבוץ — על דפוס של משק פרטי מוּשתת על עזרה הדדית וקואופרציה בקניה ובמכירה, הרי אחרי הקמת המדינה, כשהחומר האנושי של העולים היה שונה בתכלית מהעליה שקדמה למלחמת העולם השניה, היו בוני ההתישבות ברובם הגדול מעדיפים את צורת מושב העובדים.

עם תקומת המדינה נפתחו, גם מחוץ להתישבות חקלאית, שדות פעולה חדשים ליזמה ולכושר של העולים ושל הדור הצעיר הגדל בארץ. נתפתחה תעשיה שדרשה עבודה מקצועית וידע טכני. הוקמו שירותים ממלכתיים — משטרה, בריאות, חינוך, סעד ועזרה סוציאלית, שאף הם דרשו כוחות מעוּלים. נפתח לפנינו הים — והספנות העברית הולכת ומתרחבת. נדרשו לדיג — לא רק בבריכות — אלא גם בים כנרת, בים התיכון, בים־סוּף ובאוקינוס האטלנטי. התרחבו מוסדות המדע — האוניברסיטה והטכניון — שהוקמו כמה שנים לפני המדינה, והמחקר המדעי וההוראה בבתי־הספר הגבוהים והתיכוניים דרשו כוחות מומחים. הצבא אף הוא דרש גם ידע רב וגם מסירוּת חלוצית. ביחוד בצבא הקבע.

אם כי מקור החלוציות לא דלל, כפי שנדמה לרבים, והנוער בימינו אינו נופל במאומה מהנוער בדורות הקודמים (גם אז לא היה כל הנוער חלוצי, לא הקדיש עצמו לעבודה חקלאית ולא הלך רוּבו לחיות בקיבוץ) — הרי פתוחים לפניו שערים לא של קריירה בלבד, אלא שערי עבודות חיוניות, שאין המדינה יכולה להתקיים בלעדיהן. שוב אין ההתישבות העובדת בשתי צורותיה — קבוצה ומושב — הכוח המושך היחיד והסדן האחד למרץ החלוצי.

לא נסתלקה השכינה החלוצית — שגם ״בימים ההם״ היתה מאירה פנים רק למובחרים — אבל היא פרשה כנפיה על שטחים רבים. כשהממשלה הנבחרת הראשונה קבעה לעצמה תכנית משוּלשת: בטחון, עליה גדולה ורמת חיים הוגנת, ידעה שזוהי מעמסה על־אנושית, אבל היא בטחה בין השאר גם בעָצמה החלוצית הגנוזה בנוער שלנו, שיש בו כוח להעתיק הרים ולהפריח שממה.

עָצמה חלוצית זו דרושה לנו במיוחד לארבע משימות המיועדות לישראל: עיצוב דמות חברה חדשה לעמנו, חברת עובדים הבנויה על יגיע כפים ועבודת־רוח, ללא ניצול, קיפוח ואפליה; קיום צבא העולה ביתרונו האיכותי על כל הצבאות שמסביבו ונגדו; הפרחת השממה ומיזוּג הגלוּיות.

הקיבוץ הוא גולת הכותרת של יצירתנו ההתישבותית, אם כי יש מקום בחברת עובדים גם ליצירות חיים אחרות שאינן פוגמות בכבוד העובד ובפרי עבודתו, אבל בקיבוץ מתגלם ערך השותפות והאחוָה האנושית במלואה, לפי העקרון: ״מכל אחד לפי יכלתו, ולכל אחד לפי צרכיו״. הקומונה אינה מיוסדת על שכר שוה ועבודה שוָה לכל חבריה. הדבר השני לא יִתּכן, הדבר הראשון אינו צודק. לעובד שיש לו ארבעה ילדים מגיע יותר מאשר לעובד שיש לו שני ילדים או אף לא ילד אחד, אם כי האחרון עובד אולי יותר טוב מהראשון. חברי קיבוץ אינם חייבים לעבוד אותה העבודה. קיבוץ שאינו מאפשר לאחד החברים בתוכו, שיש לו כשרון מיוחד לפיסול, לציור או לספרוּת, לעסוק באומנתו או באמנותו, אינו נוהג כשורה. אם בקיבה יִוָלד אינשטין ויכריחו אותו ללכת תמיד אחרי המחרשה או להגיש אוכל לחברים במטבח — יחטאוּ חטא כבד לאיש ולאנושוּת. אין תנאים שוים לאם מיניקה ולצעירה לא נשואה, ואסוּר שיהיו תנאים שוים. שותפות, זיקה הדדית, מתוך התחשבות מיוחדת עם הסגולה והצורך וההוָיה של כל פרט, הוא עקרון קוסמי עליון השליט בכל הטבע, וחזון אחרית הימים של נביאינו יתקיים רק אם העמים יכירו בשותפות שבין מדינות, אומות, בני אדם. הצו העליון של תורתנו ״ואהבת לרעך כמוך" היא פרי התחושה העמוקה של השותפות האנושית האמיתית, והיא חלה בתורתנו, גם על הגר הגר בתוכנו. והחזון ש״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה״ יקוּם, כשהעמים יכירו בשותפות האנושית שביניהם, בלי יוצא מן הכלל.

הקיבוץ הוא הגוף המגלם בתוכו עקרון השותפות יותר מכל צורת חיים אחרת.

אולם ברגע שהגופים הקיבוציים נתפלגו, והשותפות בעבודה, במשק, בסיפוק צרכי יום יום נהפכה ל״קולקטיביות רעיונית״ המפרידה בין קיבוץ לקיבוץ, וביו חבר לחבר באותו קיבוץ עצמו — ניחתה מהלומה מוּסרית קשה על רעיון הקיבוץ והשפעתו המחנכת.

גם בימי העליה השניה, שבעיני רבים בימינו מצטיירת כתור הזהב המוּסרי או החלוצי בתולדות העבודה וההתישבות, לא היו כולם חלוצים, ולא הלכו לחיות בקיבוץ. אולם הקיבוץ שנעשה לממשות ציבוּרית עם העליה השלישית, עורר כבוד בכל הציבור והיה לגורם מוסרי בקרב הנוער. התבדלוּת כמה קיבוצים מרוב הציבור העובד הביאה גם להסתיידוּת עורקים בתוכם. ולא היה דבר תמוּה יותר בתולדות ההתישבוּת מההתנגדוּת החריפה של דוברי שני קיבוצים — הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד — להתישבות חבל לכיש. קיבוץ שאינו פתוח לכל איש הרוצה בחיי שותפות וראוי להם, וגם למי שאינו משעבד מחשבתו לרבי, למנהיג, או לרוב — מסלף ומסרס רעיון הקיבוץ ביסודו. הוא נהפך למנזר או לכת או לקרדום פוליטי ומפלגתי, ולא לצורת חיים שצריכה לשמש דוגמה לעם ולאנושוּת.

הקיבוץ בטהרתו הוא כליל השותפות האנושית, אבל לא הצורה היחידה והבלעדית של שותפות. יש לקיים שותפות כל העובדים — בין ביגיע כפיים ובין בעבודת רוח, יש לקיים שותפות של העם בהשלמת גאולתו, בביצור בטחונו ובהבטחת עצמאותו הכלכלית, התרבותית והרוחנית. יש לקיים שותפות העמים, שותפות המין האנושי.

שותפות אינה שוללת חילוקי דעות. שותפות שוללת אדנות, שעבוד, ניצול. שותפים הם רק בני־חורין, שוֵי־זכויות. אבל אין שותפות מחייבת שפה אחת ודברים אחדים. שותפות לא תיתכן כלל במשטר טוטאליטרי, בין שהוא ממלכתי, מפלגתי או קיבוצי. חילוקי דעות בקרב שותפים מרצון, שותפים בתום־לב, מתוך הכרת הערך האנושי והקוסמי העליון של שותפות — אינם מולידים שנאה, קנאה, נרגנוּת, אלא מרחיבים הדעת ומעלים ערך האדם.

ואם אנו, משום מצבנו המיוחד באזור ובעולם, זקוקים לצבא בעל איכוּת עליונה, וזאת אומרת — גם לעם בעל איכוּת עליונה, כי כעם בצבאו, לא די באיכוּת אינטלקטוּאלית, אלא גם באיכוּת מוּסרית.

אם גם נוּכל בעוד עשר או עשרים שנה להבטיח לכל צעיר בישראל בריא ברוחו ובגופו השכלה אקדמאית, כפי שדבר זה הכרחי לבטחוננו, למיזוג הגלויות ולהעלאת האדם בתוכנו, לא נשיג מבוקשנו אם לא נעלה באותו זמן גם רמתו המוּסרית של הדור הצעיר ושל העם בכלל. ואחד התנאים המוקדמים— היא אַחדוּת, אחדוּת העובדים, אחדוּת העם, רק באחדוּת כפולה זו תתגלה העָצמה המוּסרית הצפוּנה בטובים שבתוכנו, והשפעתה תתגבר ותשתלט, לא בכפיה, לא בצו, אלא בדוּגמה, במופת אישי. האקלים הציבוּרי בתנועת הפועלים ובעם ישתנה תכלית שינוי, ישתנו גם פני העתונוּת, אם יעָקרוּ מתוכנו הפילוגים הבלתי מוצדקים הזורעים שנאה, חשדות, עלילות, חתירות, התנשאוּת־שוא, ומחללים בעיני הציבור הערכים היקרים ביותר. אין דבר שהוריד בשלוש־עשרה שנים אלה הערכים החלוציים בעיני רבים מהדור הצעיר בישראל — כקרע במחנה החלוצי והתאבנוּת כמה גופים חלוציים, ששכחו הכלל הגדול — שאין חלוציות אמיתית, אלא בשירות הכלל: כלל העובדים וכלל העם.

הצו העליון של מיזוג הגלויות ושמירת בטחוננו — הוא קיומו וחיזוקו של יתרוננו האיכוּתי — היתרון האינטלקטוּאלי והמוּסרי של האדם בישראל. העלאה מתמדת של הדור הצעיר, חינוכו והשתרשותו בערכי היסוד הגלוּמים במיטב יצירתנו בארץ תלויה בעקירת הפילוגים והקרעים וההתגודדויות, שהם נטע זר, ממאיר, במהפכה ההיסטורית שיצר תקומתנו חולל בדורות האחרונים. לשם כך, אנו נתבעים גם לתקן הפגימות במשטרנו הדימוקרטי.

* * * * *

מניחי היסוד של המדינה באו ברוּבם מאירופה המזרחית, מארצות הבלקנים ומגרמניה. בארצות אלה לא נתקיימה מעולם דימוקרטיה תקינה, ושיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בהן הביאו להתנוונוּת הדימוקרטיה ולהקמת משטרים פשיסטיים או טוטאליטריים. בבחירות יחסיות אין הממשלה נבחרת במישרין על־ידי רוב העם, אלא על־ידי קנוּניוֹת של גבאי המפלגות, ואין בה אופוזיציה אחראית. העם מאבד אימונוּ בממשלה ובאופוזיציה גם יחד. הסיעות המרוּבות הפונות לעם בשעת הבחירות ממהרות לשכוח כל אשר היללו או חיללו, שיבחו או גינו, בבואן לבקש מנדטים; והממשלות הקואליציוניות ציוניות התלויות בחסדי סיעות קטנות, אין ביכלתן לפעול לפי צרכי העם, לפי ההתחייבויות שנתנו בשעת הבחירות, אלא הן נאלצות להיכנע לסחיטות של מיעוטים שרוב העם הצביע נגדם, אבל שותפותם דרושה למען קיים רוב, וכבוד הדימוקרטיה מתבזה. בכמה מארצות אלה ראינו שמפלגות קיצוניות משמאל מסייעות בידי מפלגות קיצוניות מימין, באשר שתיהן אינן מאמינות בלבן בדימוקרטיה ובכושר ההבחנה של העם. הבחירות היחסיות מרבות פיצול בעם, והפיצול מקטין ומכביד על כושר ההבחנה. בכמה ארצות שמהן באו רוב העולים שלנו הוקמו אמנם משטרים פשיסטיים, לאחר שהעם, או חלק גדול מהעם, איבד אימונו במפלגות ובמשטר הבחירות, וראה שדעתו אינה נשמעת ונשקלת, והמפלגות שנבחרו על יסוד מצע מסוים עושות ההפך; ומה שפסלו אתמול הן מכשירות היום, ולהפך; משטר זה מסוכן פי כמה בישראל.

היינו מנותקים אלפי שנים מחיים ממלכתיים, בלי קרקע מוצק תחת רגלינו; ריחפנו בחלל ריק והתוַכחנוּ על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו בין קוצו של יוד ובין דברים ממשיים, בין הווה ובין עתיד, בין עיקר ותפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא מדעת, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי כל עיקומי המחשבה, וכל אחת התימרה לחבק עולם ומלואו, לקבוע דרכה של האומה ושל האנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה עמוקה לכלל ולאינטרס העליון של הכלל.

גם במדינה — על סיכוייה וקשייה הגדולים — המשכנו וממשיכים במשחק הנפסד, ולמפלגות שנתקיימו בהסתדרות הציונית נצטרפו מפלגות שצצו בארץ וברחבי היהדות, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו. בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת — אולם הן התאחדו בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר הסיעות המרוּבות. ״רוב״ של 55 בכנסת של 120 רצה להנציח משטר הבחירות היחסיות שאי אפשר יהיה לשנות אותו, אלא ברוב של 80 נגד 40, ורק במקרה — כשלאחת הסיעות, מתוך טעמיה הסיעתיים, נראתה סכנה בדבר — הועמד הרוב הדרוש לשינוי שיטת הבחירות על 61.

אישי הסיעות כשלעצמם יכולים להיות אזרחים נאמנים וחרדים לשלום המדינה וטובתה. אולם הסיעה הקטנה על־פי טבע מהותה, מעמדה ויכלתה, דואגת קודם כל לאינטרס של הסיעה, ומניעת אבדן מנדט אחד או תוספת מנדט אחד עומדת במרכז דאגותיה כשבאים לבחירות. עיני סיעה קטנה כזו מוּפנות תמיד לחוג הצר של בוחריה האדוקים והנאמנים, והיא מבליטה בשעת הבחירות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה לה יעשה רושם עמוק בחוג הצר של בוחריה, מבלי להתחשב באינטרסים האמיתיים ובמכלול הצרכים של המדינה. אם סיעה כזו היא באופוזיציה — התנגדותה לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית. ואם היא מצטרפת לקואליציה ממשלתית היא עושה זאת קודם למען הבטיח תביעות כיתתיות, שרוב הבוחרים בעם לא היה מצביע לטובתן בשום אופן. משטר זה מנפח באופן מלאכותי הניגודים הסיעתיים, ויש גם שהוא ממציא אותם, אם אינם קיימים במציאוּת, כי סיעה קטנה מתפרנסת רק מניגודים אלה, אמיתיים או מדוּמים. קובע לא האינטרס הממלכתי הגדול, אלא השיקול הסיעתי הפעוט, אם כי כל סיעה מצהירה, ואולי גם בתמימוּת, שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בכל הבחירות בארץ, בלי יוצא מן הכלל, להפרזה חולנית בויכוח הסיעתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. כי העם ברוּבו הגדול מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח הארץ על־ידי עידוד כל יזמה יוצרת, שאיפה לעצמאות כלכלית, לשלום ולכבוד בינלאומי.

דימוקרטיה יציבה ותקינה אנו מוצאים כמעט רק בארצות, שלפי שיטת הבחירות בוחר כל אזרח בעד ממשלה א׳ או ממשלה ב', וזאת אומרת, בעד דרך א׳ או ב׳ בהנהגת המדינה. כאשר הוא בוחר את נציגו — הוא בוחר גם במי שהוא רוצה שיעמוד בראש הממשלה. זה מובטח על־ידי בחירות מחוזיות, שבהן אזרח בוחר רק באיש אחד, שהוא שומע ובוחן ויודע דעותיו, ושומע את המתחרה בו, בורר בין השנים, ובבחירות הוא מצביע בעד הממשלה שהנציג שלו רוצה בה. אם הוא ברוב — נבחרת הממשלה שהוא בחר בה ויודע מראש, כי זו תהיה הממשלה, ואם הוא במיעוט הוא בוחר באופוזיציה מלוכדת ואחראית, ויודע מראש באילו שאלות האופוזיציה תתנגד לממשלה ובאילו תתמוך בה. סוד היציבות הדימוקרטיה בארצות האנגלו־סכסיות הוא במבנה הדוּ־מפלגתי (מבנה זה לא משתנה אם מופיעה סיעה שלישית, שאינה מעלה ואינה מורידה). יכול בוחר להצביע בעד דרך, ובעד ממשלה הנאמנה על דרך זו, ולא בעד אות או בעד מאה ועשרים אנשים, שלעולם אינם נבחרים, ואינם קובעים לגמרי הדרך במדינה.

במשטר דוּ־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית, לא רק של מפלגת הרוב ושל הממשלה, אלא גם של מפלגת המיעוט והאופוזיציה, כי מיעוט זה משמש אלטרנטיבה ממשית אם העם מוצא דופי בממשלה הקיימת. אצלנו חמש, שש, שבע או גם יותר סיעות מתימרות להיות אלטרנטיבה — כשדבר זה לא ניתן להתגשם מבחינה מתימטית. במאה יִתּכן רק רוב אחד — חמישים ואחד או יותר, אולם יִתּכנוּ כמה וכמה מיעוטים, ואין שום מיעוט מהווה אלטרנטיבה. במשטר דו־מפלגתי אין האופוזיציה רשאית לגלות התנגדות לא־מרוסנת ולא־אחראית וזלזול בצרכי המדינה. אולם סיעות קטנות יכולות לדבר כעולה על רוחן, כי הן יודעות שלא יצטרכו לקיים את אשר הן דוברות.

יש מקום בישראל לשתי מפלגות: אחת שרוצה בעיקר לשמור על הקיים בתיקונים קלים פה ושם, ורואה בהון הפרטי וביזמה הפרטית החפשית מביקורת המדינה את המניע העיקרי לפיתוח. ואחת — הרוצה לשנות את הקיים בהתאם לחזון על חברה של שותפות עובדים, ורואה באדם העובד והיוצר, ביגיע כפיים או בתבונת הרוח, את הכוח העיקרי הבונה ומעצב את העם והחברה.

יותר מכל מדינה אחרת זקוקה ישראל למשטר דו־מפלגתי שמבטיח הכרעת העם למישרין בבחירת הממשלה, מגביר כושר פעולתה של הממשלה, יציבותה ויעילותה, מגדיל האחריות של האופוזיציה, ומביא לידי ליכוד מכסימלי בעם בשאלות שאינן שנויות במחלוקת. רק משטר זה מסוגל לטפח ערכי הדימוקרטיה האמיתיים ולמנוע פיצול הגופים החלוציים שהוא בעוכרי הנוער בארץ.

* * * * *

דמות העם תיקבע על־ידי החינוך שיִנתן לדור הצעיר, על־ידי המשטר הדימוקרטי שיוענק למדינה, על־ידי ליכוד הכוחות החלוציים המסוגלים לשמש דוגמה חיה לעם.

בימי העליה השניה והשלישית היה מקום לחלוציות אישית בלבד וחלוציות זו נדרשת גם עכשיו לאחר הקמת המדינה, ואולי יותר מאשר לפני כן; כי המשימות גדלו, רחבו והוכבדו, ובלי עירוי הכוחות הנפשיים המעוּלים ביותר, הגנוזים בדור הצעיר, קשה יהיה לשאת בעול הכבד. אבל חלוציות אישית בלבד לא תעמוד לנו עכשיו, כי בתקופה זו היא מוגבלת לחוג צר. ולמפעל ההתישבות במדינה ולהפרחת הנגב והגליל דרושים כוחות עממיים רחבים. למפעלים חלוציים יש להגיע עכשיו בשני דרכים: א. מהרעיון החלוצי למעשה החלוצי, כפי שנעשה הדבר בימי העליות הראשונות שלפני המדינה. וחלק מהנוער יעשה זאת גם עכשיו; ב. ממפעל חלוצי שיוזם והוקם בכוח המדינה יבואו בוני המפעל לרעיון חלוצי. בתנאים שנוצרו לאחר השמדת רוב יהודי אירופה שומה עלינו ללכת בשני הדרכים האלה. בנין חבל לכיש, יסוד כפר ירוחם והעיירה דימונה, ראשית ההתישבות במצפה־רמון, פיתוח העיר באר־שבע — כל אלה הם מפעלים חלוציים מובהקים שנעשו בדרך השניה. חבל לכיש לא היה קם בלי יזמה חלוצית של יחידים ובלי הדרכת כוחות חלוציים כרענן וייץ, ליובה אליאב, לוי ארגוב ושאר העובדים הנאמנים והמוכשרים של משרד החקלאות ומחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית. דימונה לא היתה נבנית בלי היזמה החלוצית של משרד העבודה — אולם הבונים היו יהודים ״פשוטים״ שבנפשם חבוי כבכל איש, זיק חלוצי של כיסופים משיחיים, והם, היהודים הפשוטים, יעשו את המלאכה — לעצמם ולהפרחת הארץ. המציאות החדשה במדינה הוכיחה, כי בכוח חזון ויזמה חלוצית, בתכנון ממלכתי ובהדרכה נאמנה, אפשר לבנות ישובים חלוציים בשממה על־ידי יהודים פשוטים. בחגיגת חמש שנות חבל לכיש השתתפו יהודים מכורדיסטן, מפרס, מהונגריה, ממרוקו, מתימן, מטוניס, מהודו, מפולין, מגרמניה, מתורכיה, ממצרים, מלוב ועוד; איש מהם אינו דוגל ביודעים בחלוציות, אבל הם ביצעו אחד המפעלים החלוציים המפוארים בתקופת המדינה, שישמש דוגמא למפעלים חדשים שיעָשו בצלמו ובדמותו. בנין הארץ והאומה מחייבים עליה נוספת של מאות אלפים מארצות שבהן אי־אפשר בתנאים הקיימים לתת הכשרה חלוצית. ארצות העליה ההמונית הצפויה לנו בשנים הבאות הן צפון אפריקה ומזרח אירופה, ובראשן ברית־המועצות. הדוגמאות החלוציות, הקיימות והיזמה החלוצית הממלכתית יכשירו עליות אלה להמשכת המפעל החלוצי של הראשונים. נוסף על חינוך הדור הצעיר יש במפעלים חלוציים יזומים על־ידי הממשלה ומבוצעים בכוח יהודים ״פשוטים״ מכשיר יעיל ביותר למיזוג גלויות ולהתבגרותן הממלכתית.

היזמה החלוצית האישית והממלכתית — תידָרש מאתנו עוד הרבה שנים, כי רק 20% של האדמה שברשותנו מעובדת ומיושבת.

* * * * *

כאשר באו בני ישראל הקדומים מן המדבר אל הארץ ראו אותה כארץ זבת חלב ודבש, ואין פלא שכך נראתה הארץ לנודדי מדבר שהתפרנסו ארבעים שנה ממן ונזקקו לנסים להוציא מים מן הסלע. לפי מיטב הידיעות שיש בידינו עד עכשיו (ועדיין אין אנו יודעים די על ספוני אדמתנו) אין ארצנו עשירה ביותר באוצרות טבע. אפשר אפילו לומר שזוהי ארץ דלה. ה״אוצר״ החיוני ביותר שבלעדיו אי־אפשר כלל להתקיים, מים, נמצא בה בכמות מִצערה ומדאיגה. ברוב חלקי הארץ בדרום הגשמים מועטים או אין גשמים כלל. אוצרות פחם לא נמצא להם עד עכשיו כל סימן. גם נפט, שהגיאולוגים מאמינים במציאותו בכמה מחלקי הארץ, נתגלה עד עכשיו רק במידה זעומה, ובפינה אחת בלבד. קידוחי הנפט שנעשו עד עכשיו, פרט לחלץ, העלו חרס. רק בראש זוהר, הנשקף על פני ים־המלח, נמצא גז — ולא נפט — בכמות לא קטנה.

שפע המים שבארצות השכנות — סוריה, ארם־נהרים, מצרים — פסח על ארצנו, ומים הוא המצרך ההכרחי ביותר, גם לצרכי שתיה לאדם ולבהמה, גם לחקלאות וגם לתעשיה.

ומשום כך עלינו לנצל במלוא היכולת את היתרונות האחרים שבהם נתברכה ארצנו; מעמדה הגיאוגרפי, אוצרות ים־המלח, שני הימים שלה, המכרות בנגב ובמרחביו הגדולים.

קודם כל — מעמדה הגיאוגרפי. ארצנו שוכנת בצומת שלוש היבשות של העולם הישן — אסיה, אירופה ואפריקה שבהן למעלה משמונים וחמישה אחוז של המין האנושי. אסיה, היבשת שאנו שוכנים על קצה גבולה המערבי, היא ערש התרבוּת האנושית מימי קדם. היא מולדת כל הדתות הגדולות שנפוצו בקרב עמי התבל במזרח ובמערב, ובה שוכן רוב המין האנושי. באירופה שגשג המדע המודרני בארבע מאות השנים האחרונות, ואם כי ההגמוניה העולמית של אירופה מתחסלת במאה זו, עדיין היא משמשת כמרכז התרבות החשוב ביותר בעולם. אפריקה היא יבשת של עמים פרימיטיביים שכמעט כולם היו כפופים לקיסרויות קולוניאליות אירופיות עשרות ומאות שנים, אבל עמיה מתעוררים עתה לחיים חדשים ויוצאים לרשות עצמם. נשארו רק פינות מעטות — לא קטנות — שעדיין לא נשתחררו. המדינות החדשות באפריקה תופסות מקום חשוב בזירה הבינלאומית הודות למספרן הגדֵל והולךְ. הקרבה הגיאוגרפית של ארצנו לשלוש יבשות אלה ולעמיהן יש לה ערך מדיני כלכלי ותרבותי רב־משקל.

ארצנו, למרות שטחה המצומצם, תפסה מקום חשוב בהיסטוריה האנושית הודות ליצירות הרוחניות של העם היהודי במשך אלפּיִם שנות קיומו הראשונות. ואם כי עדיין אנו עומדים בראשית דרכנו, הרי ישראל המחודשת, למרות גילה הצעיר, שטחה המעט ומספר תושביה הקטן, מתחילה לרכוש חשיבות בינלאומית, שאינה עומדת בשום יחס לגודל שטחה ולמספר תושביה, ובנו תלוי הדבר אם חשיבות זו תעלה ותגדל, או להפך, תרד ותקטן.

ים־המלח הוא אחד ממאגרי האוצרות הטבעיים הגדולים והחשובים בעולם, וניצוּלו המלא עדיין עומד בהתחלתו. גם מבלי שיתגלו על חופו אוצרות חדשים (נפט, מעיינות מרפא ועוד), אין ספק שהאוצרות הידועים הנמצאים בים המלח וכמותם העצומה הם מקור כלכלי חשוב ביותר בארץ לא עשירה זו. גם מעמדו של ים־המלח — במקום הנמוך ביותר על־פני כדור הארץ — יתכן שהוא עלול להיות מקור כוח רב.

היתרון הרב שיש לישראל הוא אולי בשני הימים שנתברכה בהם ארצנו: ים התיכון במערב, וים־סוף בדרום. בתורה נקרא ים התיכון בשם ים הפלשתים, כי שבטי היוָנים, שהפלשתים באו מתוכם, שכנו באיי הים התיכון, ועל חופו המערבי והדרומי. ״וְשַׁתִּי אֶת גְבֻלְךָ מִיַם־סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים״, נאמר בתורה (שמות כג, 31), אולם הבטחה זו נתקיימה רק בימינו. הנמל היהודי היחיד בימי הבית הראשון היה (בסירוגין) רק במפרץ ים־סוף (באילת). הנמל היהודי בימי הבית השני היה יפו, על חוף ים התיכון, אבל עיר זו היתה ברשותנו רק מימי החשמונאים ועד חורבן בית שני. בתנ״ך נזכרת יפו ארבע פעמים, אבל ניכר שלא היתה אז ברשותנו, אם כי ברור שהיתה עיר נמל, שממנה ברח יונה הנביא, ודרך יפו הביאו ארזים מן הלבנון לבנין המקדש ״כרשיון כורש מלך פרס״, כפי שעשה לפני כן חירם מלך צור לשלמה המלך (״רפסודות על ים יפו״).

שני יַמים אלה מאריכים גבולות ארצנו עד קצות תבל. דרך ים התיכון עד חופי תורכיה באסיה הקטנה וארצות אירופה הדרומית. דרך ים זה יש לנו האפשרות לקיים מגע עם כל ארצות אירופה, אפריקה המערבית ועם ארצות אמריקה דרך האוקינוס האטלנטי. מפרץ אילת וים־סוף מחבר אותנו עם אפריקה המזרחית — ארצות הנילוס, חבש וטנגניקה, האי מדגסקר ועוד, ועם כל יבשת אסיה: פרס, בורמה, הודו והמזרח הרחוק. אין אנו זקוקים לתעלת סואץ, כי יש לנו מוצא ימי גם למזרח וגם למערב. (אין זה כמובן גורע מזכותנו המלאה להשתמש בתעלת סואץ לפי משפּט העמים והחלטת מועצת הבטחון של או״ם).

מכרות הפוספטים, הגבס, החרסה, החלמיש והנחושת (ואולי גם ברזל) הנמצאים בנגב — עדיין אין אנו יודעים היקפם המלא וכמותם, אבל חשיבותם הכלכלית אינה מוטלת עוד בספק.

ניצול כל היתרונות האלה מותנה בדבר אחד: בִאכלוסו ובפיתוחו של הנגב. הנגב תופס רוב שטחה של מדינתנו, למעלה משישים אחוז של אדמתה. שטח זה היה מאז ומעולם מדבר שומם, אם כי לרגל מצבו הגיאוגרפי שימש מַעבר ממצרים לערב ולארם נהרים ונמצאו בו עשרות ומאות ישובים של נוָדים שהתפרנסו ממסחר, ממרעה ומחקלאות. מפני מיעוט הגשמים התקינו אגמים — אוסף השטפונות בעמקים ובנחלים.

אין זה מקרה שהתישבותנו המחודשת בדורות האחרונים התרכזה בצפון הארץ, ובעיקר בשטחים המצומצמים של עמק החוף, עמק יזרעאל ועמק הירדן. מאות שנים היינו גמולים ומנותקים מהאדמה ומעבודתה, ואחד הפלאים של תקומתנו הוא — שיבת בני עיר לכפר והשתרשות חנוָנים, רוכלים, בחורי ישיבה ותלמידי אוניברסיטה בעבודת האדמה. גם בצפון נדרשו המתישבים לעשות מעשי בראשית: להפוך ביצות לגנים פורחים, ובחדרה שילמו עשרות משפחות בחייהן על עמידתן העקשנית בפני ביצות וקדחת. גם בפתח־תקוה נאלצו לעזוב תחילה המקום מפני הקדחת, ושוב חזרו אליה והתגברו על מאֵרת הטבע. בקשיים אלה נתקלוּ גם מתישבי משמר־הירדן ויסוּד־המעלה. במקומות אחרים נפגעו המתישבים מאיבת שכניהם, ושנים רבות היו חייהם תלויים להם מנגד, כגון במטולה. בישובים אחרים היו צריכים להילחם בחולות (בראשון־לציון) ובטרשים (בזכרון יעקב). אולם היה להם הדבר החיוני והמרכזי ביותר לחקלאות — מים. אם ממטר שמים ואם ממי אגמים (חולה וכנרת) ואם ממעינות. וגם האדמה בצפון, פרט למקומות בודדים, היתה ראויה לעבודת אדמה. מציאת אדמה פוריה וכמויות מים מספיקות הקלו על בני עיר להיאחז בחקלאות.

לא כן הנגב. כאן אין כמעט גשם ולא מי תהום, אלא במקומות מועטים, ולא בכל הנגב יש אדמה. אין פלא איפוא שמרחב זה עמד בשממונו עד היום, ורק נוָדים מעטים התפרנסו בקושי בשטח רחב ידים זה, וגם אלה היו נאלצים לנדוד מזמן לזמן צפונה או מזרחה, למען קיים עדריהם ובני ביתם.

הישובים המרובים (של הנבטים) שהיו קיימים בנגב לפני אלפּיִם שנה ויותר — יותר משהתפרנסו מחקלאות ומרעה עסקו במסחר ואולי גם בשוד, כי הנגב היה מעבר לשיירות ממצרים לערב ולארם נהרים. ד״ר י. בראנד העלה השערה מעניינת כי הנבטים היו כת נזירים יהודים מצאצאי יונדב בן רכב, שעסקו בעיקר במסחר, והחקלאות בנגב פיתחו פליטים יהודים שברחו מחרב הרומאים אחרי חורבּן בית שני. עוּבדה היא שעד המאה השישית התקיים ישוב יהודי באילת, והיה שלטון יהודי באי יטבה במיצרי אילת שנקרא היום טיראן, כפי שמעיד פרוקופיוס, היסטוריון יוָני מהמאה השישית, יליד קיסריה שבארץ־ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים. גם אחרי הכיבוש הערבי גרו יהודים באילת, ועוד בימי נוסעי הצלב, במאה הי״א והי״ב נמצאו שם יהודים.

הנגב המשתרע על 12,000 קילומטר מרובע, ממפרץ אילת ועד צפונה לעין־גדי, הוא עכשיו כולו ברשות ריבונית של ישראל, והוא רכוש המדינה. בשטח זה יש לנו עכשיו חמישה קיבוצים חקלאיים (רביבים, משאבי־שדה, שדה־בוקר, יטבתה, עין־גדי); היאחזוּיות נח״ל בעין־יהב, בארותיים וקציעות; חוַת נוער בבאר־אורה, וארבע עיירות: עיר הנמל אילת (במקום שהיה לפני השחרור אום־רשרש), כפר־ירוחם, שנוסד על־ידי עולי רומניה, דימונה שנוסדה על־ידי עולי מרוקו, מצפה־רמון — על־ידי מתישבים שבאוּ מן הצפון להתישב כאן; ובירת הנגב, באר־שבע, המונה כבר קרוב ל־50,000 נפש, והיא הולכת וגדֵלה מחודש לחודש.

צינור מביא מן הירקון מים לישובים המעטים בצפון הנגב. מי תהום נמצאו ביטבתה, בעין־יהב, ואין ספק שאפשר למצוא עוד בערבה, נוסף על הבארות העתיקות מימי הנבטים. ועם הזרמת מי הירדן לנגב — לא יהיה מעצור להתפתחות מהירה בנגב גם של חקלאות וגם של חרושת. יש סיכויים ואפשרויות להקים בעשור הבא לפחות 15 עיירות חדשות בקצוות שונים של הנגב, כל עיירה של 10,000 נפש לפחות, שיתפרנסו בעיקר מתעשיה ומכרות, כאשר עושים עכשיו בכפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון. אפשר יהיה להקים מספר לא קטן של ישובים חקלאיים, בכל השטחים שיש בהם אדמה ראויה לעיבוד. בהר הנגב, בחבל ערד, בערבה ובשטחים אחרים של הנגב יש כּר נרחב לחקלאוּת ולמרעה. כביש אילת – באר־שבע, שהתנועה בו הולכת ורבה, טעון הרחבה. ואין ספק שהרכבת צריכה בעוד שנים לא־רבות להגיע לאילת. ניצול ים־המלח הוא עדיין בראשיתו, ויש לבנות כאן תעשיה כימית בממדים גדולים, וכן שורה שלמה של ענפי תעשיה כבדה. החלמיש באילת ובמצפה־רמון הוא יקר ערך, ואילת עתידה להיות עיר נמל בינלאוּמית, שסחרה עם אסיה ואפריקה המזרחית ילך ויגדל לממדים שעכשיו קשה לראות היקפם העצום.

האקלים בנגב הוא הבריא ביותר בישראל. החום אינו גבוה מבשאר חלקי הארץ, פרט לעמק ים־המלח ואילת. רוב הפירות (פרט להדר) מצליחים בנגב יותר מאשר בצפון הארץ. הפורענות היחידה בנגב — היא סערות החול, שאין עכשיו מנוס מהן גם בבתים סגורים ומסוגרים, ותקנתה המעשית היא מטע או יעור סביב הישובים. העצים בנגב זקוקים למעט מים אם הם ניטעים באדמה לא מלוחה, ויש נטיעות חשובות, כגון דקלים, שגדלים גם באדמה מלוחה.

התעשיה בנגב תהיה מכוּונת בעיקר ליצוא — לארצות אסיה ואפריקה. החקלאות — בעיקר לאספקת מזון: ירקות, פירות, ביצים וחלב — לתושבי הנגב, ולא יהיה צורך בהוצאות תעבורה מופלגות להובלת מזון וחמרים מתל־אביב לאילת. אדמת הנגב יכולה לספק כל המזון הדרוש לישוב גדול.

אִכלוס הנגב ופיתוחו לפי הקווים המרומזים ידרשו השקעה של מיליארד או שני מיליארד דולר בעשר השנים הבאות. אין זה למעלה מאפשרותה של המדינה וסיכוייה הממשיים.

שלוש הבעיות העיקריות תהיינה: אנשים, מים וכוח. הנגב הוא שטח אידיאלי לניצול אנרגיית השמש, כמעט 360 יום בשנה, זורחת השמש במלוא זהרה, ואין עננים בולעים קרניה, ועל אנשי המדע שלנו לקדם הטכניקה של ניצול עצמת השמש. התחלה חשובה נעשתה כבר על־ידי ד״ר תבור ועוזריו. אולם ספק אם אנרגיה זו לבדה תספיק.

הגאז שנמצא בראש זוהר משמש מקור כוח חשוב. אבל ניזקק לתחנות כוח חשמליות כאלו שבנינו בצפון. עוד לא נעשה נסיון ממשי לנצל הרוחות בנגב לשם כוח. ובעתיד לא רחוק נצטרך לבנות תחנות כוח אטומיות.

חלק מהמים הדרושים ימָצא לנו על־ידי אגירת מי הגשמים בסכרים, דוגמת הסכר בכפר ירוחם. מי הגשם המעטים היורדים בנגב הולכים עכשיו לאיבוד על־ידי זרימתם לים־המלח ולים התיכון. חלק מהמים ימָצא לנו על־ידי זיקוק המים המלוחים הנמצאים בפינות שונות של הנגב, אולם יהיה הכרח להשתמש גם במי הירדן והירקון. אשר לאנשים — חלקם מן ההכרח שיבואו מהצפון. אנשי מצפה־רמון הראו דוגמה מזהירה. הבאים לא היו ״חלוצים״ מקצועיים, וכמעט כולם היו מסודרים בעבודה, ובאו ממקומות שונים בצפון, וכמעט איש לא עזב את הנגב. קבוצה גדולה של צעירים וצעירות מתכוננת לעלות לנגב בימים הקרובים. הקיבוצים הגדולים בצפון — אפיקים, גבעת־ברנר, יגור, עין־חרוד ואחרים יחדשו נעורי־החלוציות אם ישלחו עשרות מחבריהם בעלי הנסיון, מבני 30 — 35, להתישב בנגב. "עליה שניה״ מבני הקיבוצים הגדולים לא תחליש אותם, אלא תעלה אותם ותעורר כוחות חלוציים נרדמים. יבואו רבים מהעליה החדשה. תידרש עליה לנגב מבעלי המקצועות: רופאים, מורים, מהנדסים ואחרים. כפי שהוכח בישובי כפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון — יש בקרב ישובים ותיקים בעיר ובמושבה בצפון, משפחות מכל העדות, שאין תו חלוציות רשמית מודבק למצחן או לשמן, והן מוכשרות להקים ישובים בנגב. הנגב נזקק לחלוצים בעלי נסיון, מיוצבים וחדורי שליחות, ואלה ימשכו אחרים ״סתם״ יהודים, אם המדינה תדאג להבטחת התנאים להתערותם במקום: שיכון נאות, עבודה קבועה, מרפאות ובתי־ספר, לא רק יסודיים אלא גם על־יסודיים. הזיק החלוצי גנוז בנפשו של כל יהודי. יש לדעת לגלותו ולהפעילו.

רק אם הנגב יאוכלס ויוציא לחמו מאדמתו לכל תושביו, והיצוא התעשייתי יבוא מהחרושת והמכרות שבנגב גופו — ימלא נמל אילת תפקידו הגדול, הנועד לו כמוצא לאוקינוס ההודי והגשר לאסיה ואפריקה.

בשנה הראשונה לאחר מערכת סיני, בשנת 1957, הגיעו לנמל אילת 30 אניות שיבואן הגיע ל־23,680 טונות, והפליגו מאילת 28 אניות ויצואן הגיע ל־19,810 טונות; נוסף על כך הגיעו 27 מיכליות שהביאו 429,857 טונות דלק. בשנת 1958 הגיעו 35 אניות (יבוא של 28,124 טונות) והפליגו 35 אניות (יצוא של 28,012 טונות), ובאו 66 מיכליות שהביאו 1,081,585 טונות דלק. בשנת 1960 הגיעו 56 אניות (בשנת 1959 — 42) היבוא היה 46,274 טונות, והיצוא 113,786 טובות, כמעט פי חמישה מאשר בשנת 1957.

אִכלוס הנגב ופיתוחו, ביזמה חלוצית רבת היקף ובניצול כושר המדע והטכנולוגיה, יהיה מפעל בראשית מהיחידים במינם בעולם, והוא יהווה אבן שואבת לטובי הנוער היהודי מאנשי המדע בארצות הרוָחה. לא דחף המצוקה, אלא המאור והכוח המושך של מפעל חלוצים אדיר, בעל משמעוּת מדינית, כּלכּלית ואנושית גדולה, ידבר ללב האינטליגנציה היהודית בארצות־הברית, במערב אירופּה, באמריקה הלטינית, בדרום־אפריקה. מפעלי התעשיה בנגב ופיתוח גמל בינלאומי גדול באילת ימשכו גם הון יהודי מהתפוצות, ולא הון יהודי בלבד. בבנין הארץ יהיה אִכלוס הנגב ופיתוחו המפעל רב־הסיכויים שיאדיר את ישראל ויעלה כבודו ביהדות ובעמים.

* * * * *

כבר צוין לעיל שגורל ישראל כרוך בגורל היהדות בתפוצות, ולהפך. מדינת ישראל היא מטרה לעצמה, וברכת קיומה היא בהיותה ובקיומה, היא גם אמצעי ומכשיר למטרה גדולה ממנה, והיא — גאולה מלאה ושלמה, יהודית ואנושית, לעם היהודי כולו, ברוח חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה.

בהקמת המדינה כבש עם ישראל מחדש עצמאותו וריבונותו הממלכתית, שמאז גלות בבל, לפני יותר מאלפּיִם וחמש מאות שנה, לא היתה קיימת אלא שתי תקופות קצרות, מימי שמעון בן מתתיהו החשמונאי אשר ״שבר עול הגויים מעל ישראל״ (142 לפני הספירה) ועד מלחמת האחים של בני אלכסנדר ינאי ושלומציון, אריסטובולוס והורקנוס (בשנת 63 לפני הספירה), ושנים אחדות בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא שנסתיימה בשנת 135 לאחר הספירה. המדינה הנחילה ריבונות ממשית, ריבונות בפועל, לעם היושב בציון והמתכנס בציון; היא הקנתה גם עצמאות בכוח לכל יהודי באשר הוא, אם הוא בן־חורין ורוצה לעלות לארץ ולהצטרף לבוני המדינה ומגיניה. ישראל, שלא כרוב הגדול של שאר המדינות, אין לה קרובי דת, לשון, תרבות וגזע. היא לבדד תשכון. ״בעל בריתה״ היחיד הוא העם בתפוצות. מתוכו יצאה, ממנו שאבה כוחותיה עד היום, וממנו תשאב כוחותיה בעתיד. ממנו היא נבנית. השותפות שבינה ובין יהדות התפוצות — אין היא מנוסחת בהסכם כתוב וחתום, אלא טבועה בהיסטוריה היהודית וחרותה בלב העם, בלב כל יהודי שחיה בו הזיקה ליהדות.

אמנם יש הבדל בין זיקת היהודי בישראל למדינה היהודית ובין הזיקה ההדדית הקיימת בין מדינת ישראל ובין היהדות. במדינה קיימת זיקת חובה, זיקה כוללת. אין האדם היהודי בישראל קשור בחלקו ליהדות, ובחלקו לרשות המדינה. שתי הרשויות השונות הקיימות לגבי יהודים בתפוצות אינן קיימות בישראל. כאן יש רשות אחת, ואין מחיצה בין עניינים, צרכים, מאוַיים יהודים ואנושיים.

הזיקה שבין ישראל והיהדות בתפוצות היא זיקת רשות, חפשית, נפשית, כי כל יהודי בתפוצות עומד ככל אזרח אחר במדינה שבה הוא גר — ברשות המדינה, בכל השטחים שהמדינה עוסקת בהם, ומרוּתה חלה עליהם. בנידון זה אין הבדל בין יהודי ולא־יהודי בארצות המקיימות הלכה למעשה שויון זכויות וחובות לגבי כל אזרחיהן.

אין בתפוצה זיקת חובה ליהדות, כשם שלא קיימת זיקת חובה לישראל. ולישראל אין כל סמכות חוקית, ממלכתית ופורמלית לגבי היהודים בתפוצות. אולם בשום ארץ, אפילו לא בארצות טוטליטריות, אין הזיקה הממלכתית מקפת וממַצה כל חיי האדם. לאדם יש הרבה זיקות החורגות מתחום הסמכוּת הממלכתית — והן מושרשות בנפשו וברוחו של האדם. מסוג זה היא הזיקה ההדדית שבין מדינת ישראל ובין יהדות התפוצות.

מבחינת המשפט הבינלאומי ישראל היא מדינה ככל המדינות, וסמכוּתה וריבונותה חלות אך ורק על היושבים בתחוּמי המדינה. אבל אין מדינאי נבון בעולם, היודע משהו על היהדות, שיתעלם מהזיקה הנפשית העמוקה הקיימת בין ישראל ובין יהודי העולם; דעת הקהל הנאורה בעולם וארגון האו"ם יודעים היטב, כי מדינת ישראל לא נועדה אך ורק ליהודים היושבים בתוכה, וכי מדינת ישראל ויהדות העולם קשורות זו לזו קשר בל־ינתק, אם כי לא משפטי וממלכתי. ידיעה זו היא נחלת ההכרה הבינלאומית, והיא העוּבדה המרכזית בחיי העם היהודי בזמננו. אין כל ״אמנה״ בין העם היהודי ובין ישראל, ולא נחקק כל חוק ״מעמד״ מיוחד ליהדות בישראל ולישראל ביהדות. ה״מעמד״ הזה טבוע בהיסטוריה היהודית. העם היהודי הוא גורם מכריע בחיי המדינה, והמדינה היא גורם מכריע בחיי היהדות.

אין מספרים מדויקים על גודל היהדות בארצות שונות. לפי השנתון האמריקני היהודי משנת 1961 — היו בשנת 1960 בעולם 12,800,000 יהודים, מהם 6,450,000 באמריקה הצפונית והדרומית; 3,710,000 באירופה, כשני מיליונים (כולל ישראל) באסיה, 540,000 באפריקה, 68,000 באוסטרליה ובניו־זילנד. מיהודי אירופה נמצאים, לפי השנתון, 2,268,000 בברית־המועצות, ו־390,000 בשאר ארצות הגוש הקומוניסטי באירופה (ברומניה 225,000, בהונגריה 100,000) בפולין 40,000, בצ׳יכוסלובקיה 18,000, בבולגריה 7,000 וביוגוסלביה 2,000).

לפי ידיעות ממקורות אחרים יש בברית־המועצות כשלושה מיליונים יהודים.

במערב אירופה המרכזים הגדולים הם: באנגליה 450,000, בצרפת 350,000. בתורכיה (כולל גם תורכיה האסיאתית) 50,000, באיטליה 45,000, בבלגיה 35,000, בגרמניה 30,000, בהולנד 27,000, בשווייץ 19,000, בשבדיה 14,000. מחוץ לישראל המרכז הגדול ביותר באסיה הוא בפרס: 80,000 יהודים, בהודו 25,400, בכל שאר ארצות אסיה פחות משלושים אלף. מחוץ לארצות־הברית הקיבוצים הגדולים ביבשת אמריקה הם: בארגנטינה 400.000, בקנדה 250,000, בברזיל 125,000, בצ׳ילי 30,000, במכסיקו 26,000, בכל שאר ארצות אמריקה (פרט לארצות־הברית) 46,950.

המרכז היהודי הגדול בעולם הוא בארצות־הברית. לפי השנתון הוא מנה בשנת 1960 — 5,531,500 יהודים, זהו רוב מוחלט של כל יהודי התפוצות. והוא גדול לא רק בכמוּתו, אלא גם ביכלתו הכלכלית, התרבוּתית ובהשפעתו המדינית, שהן עולות במידה רבה על האחוז שלו מהאוכלוסין הכלליים שבארצות־הברית. מעמדו של מרכז זה הוא כמעט יחיד במינו בתולדות התפוצה. באפיו הוא שונה בתכלית מיהדוּת אירופּה, גם בתקופת גדולתה הכמותית והאיכותית לפני מלחמת העולם הראשונה.

באירופה היו במאה התשע־עשרה שני סוגי מדינות:

1. מדינות לאומים, כרוסיה או אוסטריה־הונגריה, שהכירו עקרונית בקיום אומות שונות בתוכן; אם כי נתינותן היתה משותפת; והיתה הבחנה ברורה וחוקית בין נתינות ובינלאומיות; וליהודים לא היה קשה לעמוד ביהדותם כבני עם מיוחד עם לשון משלו. 2. מדינות חד־לאומיות, באיטליה וצרפת, שלא ידעו כל הבדל והבחנה בין נתינות ובינלאוּמיות. כל נתין צרפתי או איטלקי היה גם צרפתי ואיטלקי, ומלה אחת סימנה את שתי התכונות Nationalitè, שפירושה גם לאומיות וגם נתינות. לאחר האמנציפציה פשתה ההתבוללות בקרב היהודים בארצות אלה, כי היהודים רצו להיות בני העם שבתוכו ישבו, ונבדלו רק בדתם (אלה שרצו לשמור על הדת, או שלא רצו להמיר דתם).

והיה דרוש מאמץ רוחני ועיוני רב, — ומאמץ זה נעשה בעשרות השנים הראשונות להופעת הציוניות המדינית באירופה המערבית — שיהודי גרמני יעקור עצמו מהגרמניות, ויראה עצמו כבן העם היהודי, גם אם הוא הוסיף לחיות בגרמניה ודיבר בלשון הגרמנית. הוא נשאר רק נתין גרמני, אבל לא גרמני לפי לאומיותו. אולם אלה היו רק מיעוט בקרב יהודי מערב אירופה עד הופעתו של היטלר.

ארצות־הברית שונה משני הסוגים של ארצות אירופיות אלו. אין ארצות־הברית מדינת לאומים, ואינה מכירה בקיום אומות שונות בתוכה. כל אזרח אמריקני הוא אמריקני לפי לאומיותו, ולא דק לפי נתינותו. אין הבחנה בין נתינות ובין לאומיות באמריקה. אבל אין אמריקה עדיין חד־לאומית כאיטליה וכצרפת. אמריקה מנתה בשעת מלחמת הקוממיות שלה (בשנת 1776) רק כשלושה מיליונים תושבים, עכשיו היא מונה 180 מיליון. הגידול הוא בחלקו מריבוי טבעי, אבל רובו הוא מהגירה, שהיא עדיין נמשכת (אם כי רק בממַדים קטנים מאז מלחמת העולם השניה). העם האמריקני, פרט לאינדיאנים, הוא בן מהגרים או צאצאי מהגרים, מכל ארצות אירופה (במקצת גם מאסיה) ומכושים שנמכרו כעבדים מארצות אפריקה, בעוד אמריקה היתה נתונה תחת שלטון בריטי ועד 1860, כשמלחמת האזרחים הביאה לביטול העבדוּת בארצות־הברית.

הלשון הממלכתית, שהיא חובה על כל בתי־הספר היא — אנגלית, אבל כל עדה — אין עמים מוכּרים, אבל קיימות עדות של רשות — רשאית ללמד בניה, נוסף על הלשון האנגלית, גם לשונה הלאומית, וגם להוציא עתונים וספרים בלשון העדה. כל הילדים חייבים להתחנך בלשון האנגלית, אבל מותר לכל עדה לפתוח ולהחזיק בתי־ספר של יום א' או גם בתי־ספר עדתיים שלמים הפתוחים יום יום, שמלמדים בלשון העדה, בתנאי שמיכסת הלימודים שהיא חובה ממלכתית תילמד באנגלית.

מיליוני היהודים שזרמו לארצות־הברית החל משנת 1880 ואילך — היו תחילה מדברים וקוראים בלשונם היודית, שהיתה שפת הדיבור של תשעה מיליון יהודים לפני מלחמת העולם הראשונה, (יהודי תורכיה וחלק מהבלקנים דיברו לאדינו). עתונות וספרוּת יודית היתה אז נחלת רוב יהודי אמריקה. אולם הדור השני של המהגרים כבר התחיל לעבור לאנגלית כשפת הדיבוּר שלו, ויודית הולכת ודועכת, ושני העתונים היודיים המופיעים עדיין (״פאר־ווערטס" ו״טאג — מארגען־זשורנאל״) מספר קוראיהם הולך ומתמעט עם מות החותמים הותיקים. ואם הדור השני עוד יודע לדבר יודית עם הוריו ולפעמים גם בינו לבין עצמו, הרי הדור השלישי, שהוא עכשיו הרוב המכריע ביהדות ארה״ב, אין לו כל זיקה ליודית, ואינו שונה בהליכותיו, בלשונו, בהרגליו ובהוָי שלו מכל שאר התושבים האמריקנים. אין ליהודי בארצות־הברית צורך להסתיר יהדותו או להתבייש בה. כל תושבי אמריקה הם מהגרים, בני מהגרים או נכדי מהגרים וניניהם. סבא של נשיא אמריקה הצעיר קנדי היה מהגר מאירלנד. כמו בין כל תושבי אמריקה מתרופפת הדת גם בקרב היהודים, אם כי היהדות האדוקה נעשית יותר אדוקה מאשר בארצות אחרות. רוב היהודים, גם החפשים, משתייכים לבית־כנסת או ל״היכל״, כפי שהרפורמים קוראים לבתי־הכנסת שלהם. אבל ההתבוללות בפועל, שלא מדעת, מתקדמת בצעדי ענק, אם כי חיוניותה של העדה היהודית עולה אולי על זו של כל עדה נוצרית באמריקה (אירלנדית, איטלקית, פולנית, שבדית ואחרות).

תקומת המדינה היהודית נסכה רוח חדשה ביהדות אמריקה. היא איחדה אותה, הפיחה בה גאוה יהודית, זקפה קומתה והעניקה לה תוכן ופעולה המעשירים חיי היהדות.

התנועה הציונית בארצות־הברית לפני קום המדינה תרמה תרומה חשובה בעזרה חמרית לבנין הישוב ובמאבק הרעיוני והמדיני לטובת הבית הלאומי, ומשנת הארבעים ואילך — לטובת הקמת המדינה. ציוני אמריקה הוציאו מתוכם שני חלוצים רמי מעלה: הנרייטה סולד וד״ר י. ל. מגנם. אולם התנועה בכללה לא נצמדה לרצון ולצורך של שיבת־ציון. הבית הלאומי והמדינה היהודית היו, לפי השקפת ציוני אמריקה, לצורך היהדות שמחת לארצות־הברית.

עם קום המדינה נתלכדה היהדות האמריקנית כולה (כיהדות בכל שאר הארצות) סביב המדינה, והגישה לה עזרה חמרית ומדינית, ולא נשאר כל הבדל בין ציוני ולא ציוני, פרט לשני קצוות מימין ומשמאל (קומוניסטים והמועצה למען היהדות) ששללו הקשר בין היהדות ובין מדינת ישראל. יהודי אמריקה, אלה שקוראים לעצמם בשם ציונים, ואלה שאינם נזקקים לשם זה, מחבבים את ישראל, אבל רואים עצמם כאמריקנים לכל דבר. ארצות־הברית היא ארצם, והם חלק מהאומה האמריקנית.

האידיאולוגיה של התבוללות שנפוצה במאה התשע־עשרה באירופה המערבית ובקרב בודדים גם באירופה המזרחית, אינה נחלת יהודי אמריקה, אבל ההתבוללות למעשה חזקה בארצות־הברית לא פחות משחיתה בארצות מערב אירופה. אין התבוללות זו מונעת עזרה כספית ומדינית מישראל. נוסף למגבית ולמלוה הפיתוח מתרחבת השקעת הון במפעלי תעשיה ומלונות בישראל. מתרבים הביקורים בישראל. ישראל הנאמנה לאחדוּת העם היהודי ומכירה בזיקה ההדדית שבינה ובין יהדות התפוצות, אינה רשאית להיות רק מקבלת, היא חייבת גם לתת. עצם תקומתה, נצחונותיה הצבאיים המפוארים במלחמת הקוממיות ובמערכת סיני, מפעל הבראשית של פיתוח הארץ, קליטת מיליון עולים, הישגי המדע הישראלי, עליית כבודה של ישראל בזירה הבינלאומית — כל אלה הם מַתת ברכה מצד ישראל ליהדות התפוצות. אבל בכך לא סגי.

ישראל חייבת לדאוג ולעזור להגברת החינוך העברי בדור הצעיר של יהודי אמריקה; להפיץ ידיעת ההיסטוריה היהודית ומקורות היהדות בקרבו, והיא צריכה לאמץ מגע מתמיד ומקרב לבבות בין אנשי רוח ישראליים ואנשי רוח של יהודי אמריקה. כן עליה להקים מפעלי תרבות משותפים בשטח המחקר של ההיסטוריה, הספרוּת, האמנות, ההגות היהודית; להחליף מורים ותלמידים ולעודד ״עליה לרגל״ לישראל של תלמידי בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, נציגי עדות וחוגים שונים ביהדות. בעיקר עליה לעצב דמות העם כישראל כעם סגולה, שיהווה כוח מושך לעידית של יהודי ארצות־הברית. כל מה שנאמר על יהדות אמריקה הולם פחות או יותר היהדות בכל ארצות הרוָחה: בקנדה, באמריקה הלטינית, במערב־אירופה, בדרום־אפריקה ובאוסטרליה וניו־זלנד. בארצות אלו אין דחף ממשי, מדיני או כלכלי, — בכל אופן, לא בתקופה זו, לעליית המונים. אך אין זאת אומרת שלא תיתכן עליית אנשי מעלה, עידית של נוער חלוצי, אנשי רוח ומדע. עליה זו תלויה בישראל לא פחות מאשר במועמדים לעליה. עד היום פנתה ישראל כמעט אך ורק לעזרה חמרית ומדינית. היא לא נתנה דעתה על הדור הצעיר בארצות־הברית, באנגליה ובארצות אחרות, המחפש לא רק שכר גבוה וחיי מותרות, אלא תוכן רוחני לחיים. התעמולה הנעשית למשיכת הון לא תמצא מסילות ללב הדור הצעיר, המוכשר לתת את עצמו למפעל היצירה בארץ־ישראל. רק אנשים שיֵדעו להביא את המאור הבוקע מהמפעל הישראלי, והם אלה שהמאור הזה מאיר את חייהם הם בישראל, ימצאו שפה משותפת עם טובי הנוער היהודי בארצות הרוָחה, וכוח המושך של מפעל בראשית חלוצי ימשוך נוער זה לישראל בעבותות אהבה וחדוָת יצירה.

החרדים בארצות־הברית להשארת הנפש היהודית גם בתפוצות חייבים להקדיש מאמציהם לשנַים: לחינוך עברי לנוער ולהגברת הזיקה האישית לישראל, על־ידי ביקורים, לימוד של שנה לפחות בבית־ספר תיכון וגבוה בישראל, שנת שירות בהתנדבות בישראל, בצה״ל, או בבנין משקי ספָר, ועליה חלוצית.

* * * * *

עיצוב דמוּת העם בישראל כעם סגולה — אינו רק צורך היהדוּת בעולם. זהו צורך חיוני של ישראל, כמוקד היהדות העולמית וכאומה עצמאית.

״אנשי מעשה״ בתוכנו המדברים בשם המדע, כביכול, מנסים לשכנע אותנו שעברו ימי ה״משיחיות״, ועלינו לפעול מהיום והלאה כעם ״נורמלי״, ככל העמים. אין ספק שעלינו חלים כל חוקי הטבע כעל עם אחר, כי אנו כמותם בשר ודם ובני תמותה. וכל מי שיודע שה״נס״ הגדול ביותר בטבע — הוא הטבע עצמו כפי שהוא, יודע שנסים בניגוּד לטבע אינם מתרחשים. גם בתולדותינו לא נעשה שום דבר בניגוּד לטבע. אין זאת אומרת שלא היה כל הבדל בין תולדות עמנו ובין תולדות עמים אחרים; בעצם, יש שוני בכל עם, בכל איש, שוני פחות או יותר ניכר, בולט, לטובה או לרעה. אין שני אנשים שוים, וּוַדאי שאין שני עמים שוים. יוָן בימי אייסכילוס וסוקרטס היתה שונה מכל הארצות סביבה, והיא תדמה לאנושות יצירות פאר שתעמודנה לעד.

ישראל מימי משה ועד אחרוני הנביאים היתה שונה מכל העמים סביבה. ושוני ישראל לא היה כשוני העם היוָני. לא נכון לומר שתרבות יוָן היו לה רק פרחים ולא פרי, כשם שלא נכון כי היצירה הישראלית הקדומה היתה רק דתית־מוָסרית. היו ביוָן שוחרי צדק, כסוקרטס ואפלטון, והיו בישראל יצירות אמנותיות כשיר השירים, רות וסיפורי המקרא. אולם נכון הדבר שהגניוס היהודי הצטיין בלהט המוסרי שבו, ולהט זה קיים את העם היהודי, בשעה שכל שכניו נטמעו ונשמדו מגוי, ואין להם זכר אלא בזכרונות קדומים או בשברי חרסים.

בניגוּד לכל חכמי העמים בימי קדם ציפו גדולי ישראל לעתיד, לאחרית הימים; הם לא ראו תור הזהב, כיוָנים וכאחרים, בעבר שחלף, אלא בימים יבואו, והם הנחילו לנו חזון הגאולה שקיים אותנו בגולה והביא אותנו עד הלום. חזון הגאולה היהודי היה בשנים אלה:

א. ״וְשָב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְבוּתְךָ וְרִחֲמֶך וְשָׁב

וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָה. אִם

יִהְיֶה נִדַחֲךָ בִּקְצֵה הַשָׁמַיִם מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ

וּמִשָׁם יִקָחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֲלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ

אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ״

(דברים ל' 3– 5).

ב. ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ

כְּבַתְּחִלָה, אַחֲרֵי כֵן יִקָרַא לָךְ עִיר הַצֶדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

צִיון בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״

(ישעיהו א׳, 26–27).

ונביאינו לא הסתפקו בחזון גאולה יהודית כפולה, גאולה מדינית ומוסרית, כלומר חירות וצדק. אלא חזונם כלל גם גאולה כלל־אנושית של צדק ושלום בין עמים:

א. ״לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרָב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״

(ישעיהו ב', 4).

ב. ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא

יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה׳

כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים״

(שם, יא, 9).

נביאינו לא היו מיסטיקנים — הם היו אנשי חזון. התבוננותם חדרה לעמקי ההוָיה האנושית וצרכיה היסודיים. הם הכירו שאנו לא נתקיים אם לא נקיים ״עיר הצדק״ ולא נהיה עם סגולה; והאנושות לא תתקיים — אלא בשלוט השלום בין עמים והארץ תמלא דעה את ה'.

מקומנו בעולם יובטח כעם בן־חורין אם נסייע להקים עולם יותר טוב, יותר אנושי, יותר צודק; לא בעושר, לא בכוח, לא במספּר, אלא בדוגמת חיינו נסייע להגביר הצדק, האחוּה והשלום בין עמים, ורק על־ידי כך נבטיח גם שלומנו.

* * * * *

הגורמים הקובעים מדיניות החוץ של ישראל הם: צרכי הבטחון, קיבוץ גלויות, טובת היהדות בעולם (בכלל זה פתיחת שערי היציאה ליהודים הרוצים לעלות), סיוע לעמים חדשים במידת היכולת, חיזוק שוחרי שלום בעולם.

שלושת הגורמים הראשונים אינם טעונים כל הסברה נוספת. אבל יש לעמוד על תרומת ישראל לעמים חדשים ולחיזוק השלום והאחוָה בקרב המין האנושי. התמורה הגדולה שנתחוללה במפה העולמית — חיסוּל שלטון עם בעם ויציאת עמי אסיה ואפריקה משעבוד לחירות ועצמאות, פתרה בעיה אחת והולידה בעיה לא פחות חמוּרה.

כשהשתחררו כמה עמי אירופה במאה התשע־עשרה וברבע הראשון של המאה העשרים מכפיפות לקיסרויות גדולות, כגון איטליה, פינלנד, הונגריה, צ׳כוסלובקיה, ליטא, לטביה ועוד — לא היה הבדל כלכלי ותרבותי בין השליטים ובין הנשלטים. העמים האירופיים שהיוּ כפופים לשלטון זר באירופה לא היו ירודים בחומר וברוח מהעמים השליטים. לא כן העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה. העוני, התחלואה וחוסר החינוך של מאות מיליונים תושבי הודו לא חוסלו עם פירוק האימפריה הבריטית ויציאת הודו משעבוד לחירות ולעצמאות. הוא הדין ביבשת אפריקה. העמים המשתחררים ביבשת השחורה הם עמים פרימיטיביים, שעצמאותם אינה אלא ראשית תקומתם, והם זקוקים לפיתוח, לחינוך, לשירותים מסודרים.

ישראל הקטנה, הצעירה והעמוסה עול כבד של בטחון, קליטת עולים ופיתוח ארץ נשַׁמה, נעשתה בתקופה הקצרה של קיומה לגורם חשוב בסיוע שהארצות החדשות זקוּקות לו. מבורמה ומהודו, מצילון ומקמבודיה, מגאנה ומחבש, מניגריה המערבית והמזרחית, מטנגניקה, מקניה ומאוגנדה, ממאלי ומסנגל, מוולטה העלית ומחוף השנהב, ממדגסקר ומקונגו (של ברזאוויל), מגיניאה ומקונגו (של ליאופולדוויל), מניג׳ר ומטוגו ועוד באים צעירים וצעירות לישראל ללמוד קואופרציה, חינוך נוער, דרכי נח״ל, התישבות, שירותי מדינה; וישראל שולחת מומחים ומדריכים לארצות אלה ללמד טיס ושיט וארגון נוער, וסידור עבודות ציבוריות ושירותים ממלכתיים. אין ישראל מסוגלת ואין היא מתימרת להתחרות בשטח זה עם מדינות עצומות ועשירות, אולם אין זה מקרה שהרבה ארצות אסיה ואפריקה מבכרות את ישראל על־פני ארצות בעלות יכולת הרבה יותר גדולה. דוקא מפני שישראל היא קטנה אין היא מעוררת פחד ודאגה. אבל יש באירופה עוד ארצות לא גדולות — ואין פונים אליהן אלא לישראל.

יש סיבות יסוד לנהירה לישראל. מדינה זו עומדת בפני מפעלי בראשית. כמעט בכל שטחי פעולתה — בהתישבות, בספנות, בטיס, בארגון צבא, בחינוך נוער — היא לא ממשיכה את הקיים מזה עשרות ומאות שנים, אלא מתחילה הכל מחדש. אין היא תפוסה לשיגרה ולמסורת; אם כי היא מביאה לפעולתה את הידע והכושר של מדינות עתיקות ובעלות נסיון רב — היא חפשית לכבוש לעצמה דרך חדשה. היא יוצקת דפוסים שיתופיים בחיי החברה, ההתישבות החקלאית, בקואופרציה מכל המינים, בארגון תנועת הפועלים, והצורות החדשות אינן כפויות מלמעלה, אלא נוצרות מתוך חירות ויזמה עצמאית. בישראל מתכנסים גם יוצאי יבשות שונות, מפולגים בלשונם ובהרגליהם וכאן הם מתמזגים ומעלים רמת חינוכם, בריאותם ואורח חייהם — דבר הנדרש במיוחד במדינות החדשות באפריקה, המיושבות שבטים פרימיטיביים המדברים כל אחד בניבו המיוחד, מבלי להבין לשון שכניו. הציפיה לסיוע ישראלי מצד המדינות החדשות הולכת וגדלה, ויִתכן שיהא זה למעלה מיכלתה המוגבלת של ישראל להיענות לכל דורשיה. אויבי ישראל בארצות ערב, וביחוד הרודן המצרי, משקיעים אמצעים וכספים רבים בארצות אפריקה כדי לערער מצבה ועמדתה של ישראל ביבשת זו. נאצר העמיד את ממשלת פרס בפני אולטימטום, שאם לא תפסיק שיתוף הפעולה עם ישראל תנתק מצרים יחסיה הדיפלומטיים אתה, אולם הממשלה הפרסית בחרה בהמשכת השוּתפות עם ישראל, וגמאל עבד אל נאצר ניתק כל קשריו עם מדינה זו. איומיו, שטנתו ושידוליו בכמה ארצות אחרות עלולות להצליח, וישראל צריכה להיות מוכנה פה ושם גם לאכזבות. אולם, בדרך כלל, יש שכר לפעולתה, פעולה הדרושה לעצמה וגם מביאה ברכה לאחרים.

בשנים מעטות רכשה ישראל לעצמה מעמד של כבוד ואמוּן בכמה ארצות אסיה ואפריקה, שלא זכו להם מדינות יותר עשירות ומפותחות. עם ידידי ישראל נמנות גם כמה מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה (פרס ותורכיה, ומדינות מוסלמיות מדרום סהרה שהיו לפני שנים אחדות אחוזות צרפתיות). מי שטוען כי מדיניות החוץ של ישראל אין בה דינמיות — מגלה בערוּת גמוּרה ביחסי ישראל או יודע את האמת ומתכוון למרוד בה.

בשנים האחרונות ביקרו בארצנו נשיאי מדינות וראשי ממשלות מאפריקה ואסיה — וכולם יצאו מישראל ברגשי התפעלות והערצה לכושר היצירה והדינמיות המחדשת של עם קטן זה. פעולות נח״ל וגדנ״ע, צורות ההתישבות העובדת, הדפוסים המקוריים של תנועת הפועלים הישראלית, הפרחת השממה בנגב, הישגי המדע הישראלי, קליטת העולים ומיזוגם, כל אלה מעוררים אהדה, כבוד ורצון לעשות כמוהם.

כל כיבושינו אלה לא נעשו לכתחילה למען סייע לזולת או למען רכוש אהדה במדינות זרות, אלא נעשו לגופם, מתוך צרכיה המיוחדים של תקומת ישראל, ומתוך החזון שהפעיל את היוזמים והמכוונים את הפעולה חישובית והממלכתית. פעולה זו עודנה בראשיתה, והמשכתה ללא שיגרה, מתוך חתירה להעלאת האדם בתוכנו מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, ולעיצוב דמות עם סגולה, הוא צו גורלנו, יחודנו ויעודנו ההיסטורי. זוהי חובתנו כלפי היהדות העולמית, זוהי חובתנו כלפי המין האנושי, — ועל הכל זוהי חובתנו כלפי עצמנו. עלינו לעלות ולחתור להגיע לפסגה, יִתּכן פסגה בלתי מושׂגת לעולם, אבל פסגה נכספת זו היא מצפן היסטורי, מכוונת הדרך הנכונה, דרך המעלה; הדרך שתהפוך את המדינה למדינה למופת, ואת עמנו — לעם סגולה, כי רק בזאת נמשוך אלינו העידית של העם היהודי מארצות הרוָחה, הדרושה לנו להפרחת השממה ולהעלאת הרמה התרבותית של העולים מארצות ירודות, ובזאת נכבוש מקום כבוד וידידים נאמנים בכל היבשות. לשלום עם שכנינו נגיע לא על־ידי הצהרות של השתלבות — אלא בהיותנו מוקפים בכל היבשות ידידים, אוהדים ושותפים.

מתוך הרגל ושיגרה אין אנו רואים או מרגישים כי בימינו מתקיימות נבואות קדומות. יִתּכן גם שמתוך הרגל ושיגרה בקריאת הנבואות הקדומות — חדלנו לחוש באמיתן העמוקה ובהכרחיות התקיימותן. כה נאמר:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ

הֶהָרִים וְנִשָׂא מִגְבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגוֹיִם. וְהָלְכוּ

עַמִים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֳלֹהֵי

יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו כִּי מִצִיוֹן

תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלַיִם״. והם באים: ראשי ממשלת בורמה וניפאל, נשיא קונגו, נשיא וולטה עלית ונשיא מדגסקר, שרי ממשלה מסנגל, מחוף השנהב, מליבריה, מצ׳אד, מסיירה לאונה, מקמרון, מקניה, מטוגו, ממאלי, מגאנה, מאוגנדה, מטנגניקה, מפרס ועוד, ועולים אל בית אלהי יעקב ואומרים: יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה.

חזון הנביאים היה פרי הכרתם המוסרית, הכרת הצרכים העמוקים, העליונים של עמם ושל המין האנושי.

״כֹּה אָמַר ה׳: אַל יִתְהַלֵל חָכָם

בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵל הַגִבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵל

עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵל הַמִתְהַלֵל: הַשְׂכֵּל

וְיָדַֹע אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה׳. ״

(ירמיהו ט', 22).

מיכה המורשתי החוזר על נבואתו הגדולה של ישעיהו על אחרית הימים שבה לא ישא גוי אל גוי חרב, מיצה את כל תורת הנבואה העברית בפסוק נשגב אחד:

״הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמָה ה׳ דורֵשׁ מִמְךָ? כִּי אִם

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֶעֵ לֶכֶת עִם אֲלֹהֶיךָ״

(ו', 8).

ומשורר התהלים (איתן האזרחי) צמצם האמת המוסרית העליונה לשלוש מלים: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ (פט, 3).

ספק אם נביאים אלה היו יכולים לקום בתוך עם חזק, עצום, החולש על גויים רבים. המהוגנים בתוך עם כזה היו שרים על חוסן עמם וגדולתם — כי הקיים היה מספק אותם ולא היו מעלים על דעתם, כי יִתּכן עם חזק יותר אשר ישבור גאון עמם. אין גם הכרח שבתוך כל עם קטן, מוקע לסכנות, יקומו חוזים מסוג זה. הסבל מסוגל לדכא, להשפיל ולנוון — כשם שהוא מסוגל לעורר הכוחות המופלאים ביותר הגנוזים באדם ולהפעיל אותם. האנשים אינם שוים זה לזה ועמים אינם דומים זה לזה. כשם שפועלת הסביבה — פועלת גם התורשה, ותורשה שונה מולידה באותה הסביבה תוצאות שונות ורחוקות זו מזו בתכלית הריחוק. גדלות הרוח המוּסרית בעם היהודי לא היתה ילידת תקופתם של עוזיהו. יותם, אחז ויחזקיהו, שבימיהם התנבאו נביאי הכתב הגדולים: הושע, עמוס, ישעיהו, מיכה ועוד. היתה קיימת שלשלת נביאים מימי משה, אלדד ומידד, דבורה, שמואל הרואה, נתן הנביא, גד ההוזה, אליהו ואלישע ויורשיהם. הנבואה היתה פרי מורשה היסטורית של העם היהודי, אולי מראשית ימיו. והמאבק של השכנים האדירים מדרום, מצפון וממזרח — מצרים, אשור ואכד הזעזועים המרובים הגדולים בסביבה, המצב הרעוע הפנימי ביהודה וישראל, והסכנות החמוּרות שרחפו על עם ישראל בסביבה המסוכסכת — כל אלה הביאו את גדולי הרוח שבעם להעמיק חקר במקור הרעות שאיימו על עמם ופגעו גם בשכניהם, ובתמורות שחלו במצב העמים האחרים — כי לא לעולם חוסן. הם לא היו ידעונים ואובות. להטי חרטומים ומכשפים היו זרים לנפשם. ועם היותם פקוחי עינים לא אהבו לטוח טיח על הרֶשע והכיעור והשחיתות אשר מסביבם, ואולי במר רוחם הפריזו בתיאור השלילה שבחיי עמם והתאכזרוּ בתיאוריהם המיסרים על ״גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בני משחיתים" וכדומה, אבל הם האמינו אמונה עמוקה בנצחון הצדק והאמת, ולא באו לידי יאוש גם ברגעים המרים ביותר בחיי עמם, ונשאו חזונם לאחרית הימים, כי ידעו שאין תיקון לעמם ולמין האנושי אלא בשלטון הצדק והחסד והשלום — בישראל ובעמים. האמונה העמוקה ביעוד עמם לא הפחיתה במאומה מהתפיסה האוניברסלית של נביאי ישראל.

מיזוג זה של אהבת ישראל ואהבת המין האנושי אף הוא לא היה חדש עם נביאי הכתב הגדולים. מיזוג זה בוקע מתפילת שלמה, שבלי ספק קדמה לישעיהו ולמיכה, אשר התפלל:

״וְגַם אֶל הַנָכְרי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ

יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי

יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזרֹעֲךָ

הַנְטויָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִּשְׁמַע

הַשָׁמַיִם מְכוֹן שִבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ

הַנָכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה

אֹתְךָ כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת

הַזֶה אֲשֶׁר בָּנִיתִי״

(מלכים א׳, ח׳, 41 — 43).

הד דברים אלה נשמע בחזון ישעיהו ומיכה על אחרית הימים.

* * * * *

נביאי ישראל האמינו בחזון, באפשרותו, בנחיצותו, בהכרחיותו, והורישו אמונה זו לעמם. אלפים ורבבות מבני העם מסרו נפשם על אמונה זו. הזכה דורנו לראות בקום חזון אחרית הימים?

רק העזה בלתי מוגבלת או תמימות שתוּמת עין תרהיב לענות הן או לא ודאי על שאלה זו.

אולם בדורנו זה נפל דבר שלא היה מעולם. שוב אין המין האנושי מחולק לחוגים סגורים בתוכם ונפרדים אחד מהשני, כאשר היה בימי המקרא, או בימי התקופה ההלניסטית, או בימי הקיסרות הרומאית ועד המאה התשע־עשרה.

הוסרו כל המחיצות — ואנו חיים בעולם משולב. יתר על כן, אנו הולכים ומתקרבים בצעדי ענק ליום, שבו לא יהיו עוד עמים שליטים ועמים משועבדים. כל עמי עולם יהיו בני־חורין ושוֵי זכויות. שוֵי זכויות אין זאת אומרת עדיין שותפים שוים. אולם לכל עם כבר יש כמעט קול במקהלה האנושית. אבל המקהלה עדיין רחוקה מהיות הרמונית.

שני הגושים שהיו ראשי הדוברים בזירה הבינלאומית אחרי מלחמת העולם השניה, שוב אינם הכוחות המכריעים היחידים בעולם. באסיה ישנם שני ענקים — סין והודו, המונים למעלה מביליון נפש. הם עדיין לא תפסו מקומם המתאים בזירה הבינלאומית; ואין איש יודע — אולי גם לא ברית־המועצות — לאן פני סין מועדות. אבל גם העמים הקטנים אינם עוד כמויות מבוטלות. לא כולם מדברים בשפה אחת, ולא מעטים הניגוּדים והתככים ביניהם. ישראל כאילוּ מבודדת לגמרי. אין היא חברה בשום גוש, בשום ברית, בשום צירוף קבוע או זמני. לפי מספּר תושביה אין היא אלא קצת יותר מ־0.06% של המין האנושי. באזור המקיף אותה כל שכניה הקרובים זוממים לכלותה. בזירה הבינלאומית — אחת המעצמות האדירות ביותר מתיחסת אליה בחוסר כל אהדה, אם לדבר בלשון נקיה.

אין אנו יודעים בדיוק מה היה מספר חושבי תבל בימי נביאי הכתב, ומה היה אחוז בני ישראל אז במין האנושי. יִתּכן שלא גדול בהרבה מהאחוז של ישראל עכשיו. נקפח את האמת אם נגיד שהמורשה היחידה מהתקופה ההיא למין האנושי היא מורשת נביאי ישראל. מורשת סין, הודו, יוָן — מתקופה קצת יותר מאוחרת — היא גדולה וחשובה. אולם לא תהא כל הגזמה של אהבה עצמית אם יאָמר שאין כל פרופורציה בין גדלה הכמותי של ישראל בימים ההם — ובין ערכי האלמָות שהורישה ישראל בתקופה ההיא למרבית המין האנושי. מבחינת המוּסר האנושי — אין דומה לה. ואם יש תקוָה למין האנושי בתקופת הפצצה האטומית, ואם המחיצות שהוסרו בין חלקי תבל והשתחררות העמים לא תגדיל המבוכה ואזלת הים והסכנות הצפויות לדורנו, הרי אין זאת אלא בהשלטת חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה, לא רק ביחסי העמים, אלא גם בקרב כל עם ועם.

וזהו היעוד ההיסטורי של ישראל בתקופה גורלית זו לעם היהודי ולמין האנושי כולו:

אנו מצוּוים על מאמצים דרוכים ללא לאות וללא רתיעה להמשכת קיבוץ גלויות מארצות הדיכוי החמרי והמחנק הרוּחני וגם מארצות הרוָחה והחירות, עד שיכונסו במולדת כל צמאי הגאולה; אנו מצוּוים על המרצת בנין חרבות עולם, קימום שממות ראשונים וחידוּש ערי חורב שוממות דור ודור — עד שהארץ כולה, מאילת ועד מטולה, תפרח ותניב במלא יכלתה, והעם בישראל יבטיח עצמאוּתו הכלכלית כאשר הבטיח ריבונוּתו המדינית; אנו מצוּוים על דבקות משנה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים, ולשם כך ניצוק דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחוָה, שותפות ועזרה הדדית, ונעשה מלאכתנו זו מתוך כיסופים משיחיים, מתוך עירויי כל הכוחות הגנוּזים בעם, בכל פלגות העם, שעמדו לנו בימי נדודינו ובראשית מפעלנו הגואל. לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד — ידריך את פעולתנו בימים יבואו. החזון בגאולה שלמה ומלאה, החזון בגאולת העם היהודי, החזון בגאולת המין האנושי.

יש לאֵל ידינוּ לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים, עם שחייו, משקו, חברתו, תרבותו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים יתבססו על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום. זהו צו מוּסרי של מורשתנו ההיסטורית, זהו צו זיקתנו ליהדות בתפוצות, זהו צו מדיני של מעמדנו בעולם. החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו. באין חזון יפּרע עם.

שדה בוקר 3.9.61


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!