שעה קלה אחרי הכרזת העצמאות והקמת הממשלה הזמנית ביום 14 במאי, 1948, בשעה ארבע אחרי הצהרים, במוסיאון התל־אביבי (כי ירושלים היתה נתונה במצור מכל עבריה), באה ההכּרה במדינה מצד ארצות־הברית של אמריקה, ולמחרת — גם זו של ברית־המועצות. בפחות משנה הכירו במדינת ישראל כחמישים מדינות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה.

אולם חשובה מהכרת העמים — היתה הכרת היהדות, שהתלכדה מיד באהבה ובגאון סביב המדינה המחודשת. באורח פלא נשכחו כל הויכוחים והניגוּדים שפילגו במאות השנים האחרונות את העם היהודי. חפשים ואדוקים, ציונים ולא־ציונים, לאומיים ומתבוללים, שמרנים ומהפכנים, סוציאליסטים ליסטים וקומוניסטים נתנו ידם להקמת המדינה וקיבלו תקומתה בתרועת שמחה, ישע ונצחון. כשם שבארץ גופא נשכחו באותו היום הגדול כל חילוקי הדעות, ונציגי כל המפלגות והזרמים, מאגודת־ישראל ועד הקומוניסטים, חתמו על מגילת העצמאות, כך נתלכּד כל העם היהודי בתפוצות, במזרח ובמערב, בעולם הישן והחדש, סביב המדינה. מאז נצחון החשמונאים לפני יותר מאלפּיִם ומאה שנה לא היה כחג הזה בעם היהודי.

כותב שורות אלה לא השתתף בתרועה, כי לבו היה מלא דאגה וחרדה לבאות, ודאגתו וחרדתו לא היו לשוא. שמונה שעות אחרי הכרזת העצמאות פלשו צבאות ערב מהמדינות השכנות: מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, לישראל להכחיד את המדינה היהודית ואת עמה.

בהכרזת העצמאות קראו נציגי העם היהודי לערבים שבתוך הארץ ובמדינות השכנות לשלום ולשיתוף פעולה:

״אנו קוראים — נאמר במגילת העצמאות — לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושוָה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. ״אנו מושיטים יד לשלום ושכנוּת טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו״.

קריאת שלום וידידוּת זו נפלה על אזנים אטומות, והיד המושטה לשלום נאלצה מיד לאחוז בשלח: להתגונן בפני התקפת עמי ערב שעלו על ישראל בימים ההם פי ארבעים; והפלא של תקומת ישראל הביא בעקבותיו פלא שני: המדינה היהודית הצעירה שמנתה כ־700,000 תושבים ניצחה חמש מדינות ערב המונות 29 מיליון.

פלישה זו לישראל ביום היוָלדה, בניגוּד למגילת או“ם ולהחלטות עצרת או”ם, עשתה לאַל החלטות החלוקה של ארץ־ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ומחקה התחומים שהוצבו על־ידי האו״ם לכל אחת משתי המדינות. המדינה הערבית לא קמה כלל. ארגון האו״ם גילה חוסר רצון ואזלת יד למניעת התקפת השמד על ישראל מצד מדינות ערב. העצמאות של המדינה היהודית קמה ונתקיימה בעוז רוחם ובחירוף נפשם של מגיני ישראל — הבנים והבנות אשר עמדו מעטים מול רבים והביסו אויביהם. הם גם הרחיבו תחוּמי המדינה בחמשת אלפים שבע מאות וארבעים ושנים קילומטרים מרובעים. לפי החלטת או“ם נתחמו למדינת היהודים 14,920 קילומטר מרובע. לאחר תום המערכות וחתימת הסכמי שביתת־הנשק עם מצרים, לבנון, עבר־הירדן וסוריה הגיעו תחומי ישראל עד 20,662 קילומטר מרובע. למעלה משתים־עשרה שנה עברו מאז תום הקרבות (7.1.49 ) וחתימת הסכמי שביתת־הנשק (מצרים — 24.2.49, לבנון — 23.3.49, עבר־הירדן — 3.4.49, סוריה — 20.7.49 ), וישראל עדיין נתונה במצור מכל עבריה ביבשה, ושכניה עוד זוממים מלחמת השמד וכליון. בימים אלה יש כבר 10 מדינות ערביות חברות באו״ם (מצרים, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון, ירדן, סודן, מרוקו, טוניסיה, לוב) החייבות לפי מגילת או”ם לסדר כל יחסיהן עם שאר חברות או“ם בדרכי שלום, אולם ארגון או”ם לא נקף אצבע לכיבוד המגילה ואף לא דרש ממדינות ערב להשלים עם ישראל. הוא גם לא התנגד לחרם הכלכלי שהטילו ארצות ערב על ישראל; ואף־על־פי שמועצת הבטחון של או“ם, שקיום החלטותיה היא חובה על כל חברי או”ם, החליטה פעמַים פה אחד שתעלת סואץ פתוחה לשיט של כל האומות בלי יוצא מן הכלל, אין או“ם עושה כלום נגד מצרים המפירה החלטה זו ומונעת מעבר אניות ישראל בתעלה, וגם מחרימה מזמן לזמן מטען הנועד לישראל, בעברו בתעלה, ואין פוצה פה באו”ם.

אולם בעיות המדינה הצעירה אינן מצטמצמות באיומי השכנים הערבים לכלותה, אם כי הבטחון עומד כל השנים בראש דאגותיה המרובות והקשות של המדינה.

* * * * *

שמונה חדשים אחרי קום המדינה, ושבוע אחרי תום הקרבות, ביום 15.1.49, ניסה ראש הממשלה הזמנית לעשות חשבון־הנפש של המדינה הצעירה באספת אנשי־רוח: מורים, סופרים, מדענים ובעלי מקצועות חפשיים.

״עוד הרבה שנים, אמר אז, נצטרך להקדיש ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם, הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצוּוה גם על כך. אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

"אפילו בתוך שעת החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ולהקים בתוך התוהו־ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה, אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה.

״עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה; לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו לארץ בארבע השנים הקרובות, כדי שהמונים אלה יקלטו בארץ; הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי, גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל המפעל ההתישבותי שהקימונו משך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי־ספר, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית — ביבשה, בים, באויר, לארגן אכספּורט ואימפּורט רב־מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד, ועוד.

״אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני יהודים שלא על הלחם לבדו יחיו, אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר מכל קצוי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שוגים. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה, חירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסובכת ומסוכסכת, כששלום העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.

״וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? ״איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני — ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה; ואנחנו עם עשוק, עשוק ההיסטוריה, אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, ומלאכה שלא נעשתה אולי על־ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד: אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו — היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי. — — —

״רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוּסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר, שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי הפרלמנט, ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה שלפנינו.

״שומה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוָנה אינה רק לאנשי סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות אדם והקים מפעלי בראשית — לא היה של עילויים וילדי פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר נסינו להקים בסערת מלחמה, אי־אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעוּדה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת — היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סדרי חיינו.

״אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא־הגנה־לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח, ואני מאמין כי נצליח, להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים מול רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה — נעמוד. בסגולותיו המוּסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא יבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום, צדק וחירות ואחוָה אנושית — לא על־ידי הטפה והסברה, אלא על־ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו, כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי הרוח.”

נדמה שגם אחרי קרוב לשלוש־עשרה שנים — אין לשנות ואין לגרוע אף מלה אחת ממה שנאמר בתחזית של המדינה שמונה חדשים לאחר הקמתה. המעשים נעשו כפי שנחזו, הבעיות נתעוררו והחריפו כפי שנראו מראש, והדרך לפתרונן לא הטעתה, לא הכזיבה — אבל היא לא הגיעה עדיין למחוז־חפצה, והתוספת החשובה שיש להוסיף לאחר גמר שלוש־עשרה השנים של המדינה — כי עוד הדרך רבה לפנינו, והמנוחה והנחלה עוד מאתנו והלאה.

העם לא הכזיב — לא העם בארץ ולא העם בתפוצות. מאז, הגיעו למעלה ממיליון עולים משמונים ויותר ארצות מכל חמש היבשות. בימי עזרא ונחמיה שבו פחות מחמישים אלף עולים. מאז קום המדינה כבר שבו יותר מפי עשרים מאשר בימי עזרא ונחמיה.

זהו הפלא השלישי שחזה דורנו בשלוש־עשרה שנים אלה — אחרי חידוש המדינה ונצחון המעטים על המרובים.

לא מעטים היו החששנים שהיססו והתנגדו להכרזת המדינה. ההגיון המציאותי כאילו היה לצדם. מספר הערבים בארץ־ישראל היה כפליים ממספר היהודים, והיה הגיוני, לכאורה, להניח שאם תוכרז המדינה בניגוּד להיסוסים של מחלקת המדינה האמריקנית, למרות האיבה של הממשלה הבריטית וביחוד לנוכח איומי ההשמד של מדינות ערב — צפוי חורבן לישוב היהודי בארץ, שכל אמצעי ההתגוננות שבידיו היה רק אלה שיכלה להחזיק ולהפעיל ההגנה במחתרת: רובים, תת־מקלעים, רימונים וקצת מרגמות, בשעה שהיה ברור כי צבאות ערב שיפלשו לארץ מצוידים בתותחים, בטנקים ובמטוסי קרב, שאי־אפשר היה לרכוש, להחזיק ולהפעיל במחתרת. וידידים טובים ונאמנים שלא מבני ברית וכמה עסקנים מבני ברית הזהירו מפני הצעד הנועז הזה העלול לסכן עצם קיומו של הישוב.

חששנות מעין זו נשמעה גם לגבי עליה בלתי מוגבלת — שנקטה בה הממשלה הזמנית, וכן הממשלה הנבחרת שבאה אחריה במארס 1949. ״אנשי מעשה״ הזהירו מפני סכנת נחשול עליה שעלול לערער ולהרוס המדינה הצעירה בעודה עומדת במלחמת חיים ומוות עם הפולשים הערבים; קולות אלה לא נשתתקו גם אחרי תום הקרבות, כשזרם העליה הלך וגאה. ואמנם הארץ היתה שרויה במצב תוהו ובוהו. המעבר משלטון המנדט לעצמאות היה כרוך בקשיים כלכליים. בימי המנדט היתה ארץ־ישראל חלק מגוש הסטרלינג; הצבא הבריטי הרב (עד 100,000 איש) שחנה בארץ היה משען רב למשק היהודי הצעיר, בהיות הצבא צרכן גדול, שהוא רק קונה ואינו מוכר. מבחינה כלכלית היתה ישראל משולבת גם באזור המזרח התיכון, ושוקי מצרים, סוריה, לבנון היו פתוחים לפניה. עם ביטול המימשל המנדטורי היתה ישראל למעשה מנותקת מכל הארצות השכנות. המטבע הישראלי לא היה מקובל בעולם. התקפת המדינות הערביות חייבה גיוס כל הכוחות הצעירים בישראל, מה שפגע קשה גם בחקלאות וגם בתעשיה. ובתנאים אלה החל הזרם הגואה של העליה.

בארבעה וחצי החדשים שלפני הקמת המדינה (מינואר עד 15 במאי 1948) עלו 18,922 איש; בממוצע 4205 לחודש. מהכרזת המדינה ועד סוף 1948 עלו 91,106 איש, בממוצע 12,900 לחודש. עליה כזאת לא היתה מעולם. אולם זו היתה רק התחלת הנחשול הגדל והולך. בארבע השנים הראשונות לקום המדינה, מ־15 במאי 1948 עד 15 במאי 1952, הגיעו לארץ 697,654 עולים: מאירופה 336,387, מאסיה 237,251, מאפריקה 81,442, מאמריקה 6,209, מאוסטרליה 320, וכעשרים אלף לא סומן ארץ מוצאם. וכך הוכפל מספר התושבים היהודים בארבע השנים, כפי שחזתה הממשלה הנבחרת הראשונה בהתיצבה לפני הכנסת הראשונה ביום 8 במארס 1949.

ראשוני העולים היו ה״מעפילים״ שנעצרו על־ידי ממשלת המנדט במחנות קפריסין. ביום הכרזת המדינה נמצאו באי זה 24,000 עצורים. יחד עם המעפילים עלו ארצה שרידי מחנות הריכוז בגרמניה. במלאת שנה למדינה קלטה ישראל 203,581 עולים (עד סוף אפריל 1949). זו היתה בעיקר עליות אירופה. העלאת מחנות העצורים בקפריסין וה״עקורים״ בגרמניה וחיסול גולת בולגריה היו המאורעות העיקריים בשנה זו. עליהם נוספה גם עליה. מרומניה, צ׳כוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה. הגוש הגדול ביותר היו יהודי פולין (56,057), רובם אלה שנעצרו במחנות בגרמניה. באו גם ראשוני העולים מאסיה (תורכיה, ארצות ערב, אפגניסטן) ומארצות צפון־אפריקה. בשנה השניה לקיום המדינה הגיע אחוז העולים מארצות המזרח (אסיה ואפריקה) ליותר ממחצית כלל העולים. חוסלה גולת תימן והחל חיסוּל לוב וטריפוליטניה. נמשכה עליה גדולה מתורכיה וצפון־אפריקה, והחלה עליה ממצרים, מפרס ומבבל. העליה מפולין ומרומניה גדלה, ובשתי השנים הראשונות הגיעו משתי ארצות אלה 125,162 יהודים. גם מברית־המועצות עלו בשתי שנים אלה 3,107 איש, מצ׳כוסלובקיה 16,388 ומיוגוסלביה 6,903. בשנה הראשונה לא היה קושי רב בשיכון העולים. הללו נתישבו רובם (117,000 איש) בערים וכפרים נטושים: יפו, רמלה, לוד, טבריה, צפת, בית־שאן, וגם מצאו עבודה במשק הקיים.

בשנה השניה נסתתמו מקורות אלה. בשנת 1949 שוחררו מהצבא, אחרי תום הקרבות (ביום 7.1.49 ), רבבות חיילים, שהיה צורך לסדרם בעבודה, והעולים החדשים לא בנקל השיגו עבודה. הוחמרה גם בעית השיכון; נעשה מאמץ גדול לישב מכסימום של עולים על הקרקע. בשנה הראשונה נתישבו רק 662 משפחות במושבי עולים בכפרים נטושים, אולם בשנה השניה נתישבו כבר כ־5,700 משפחה במושבי עולים ובכפרי עבודה. לאחר שהכפרים הנטושים נושבו — הוחל בהקמת כפרים מתוכננים. ראשי המשפחה היו יוצאים למקום ההתישבות, מקימים מחנות אוהלים ומתחילים בבנין בתים ובהכשרת הקרקע, וכעבור חדשים אחדים הצטרפו אליהם כל בני המשפחה. נקודות התישבות אלה הוקמו בכל אזורי הארץ — בגליל, בשומרון, ביהודה ובדרום. כ־400 משפחות הצטרפו למושבי עובדים קיימים, וכשמונת אלפים עולים נכנסו לקיבוצים וקבוצות, מחציתם מעדות המזרח. כ־20% לא נקלטו ועזבו את הקיבוצים בחדשים הראשונים.

היו קשיים גדולים בריכוז עולים של ארצות שונות בכפר אחד או אפילו בעיר אחת. לא היתה שפה משותפת, וגם האכילה בצוותא לא היתה כמעט אפשרית. יוצאי ארצות שונות הורגלו למאכלים ולתבשילים שונים, ומנהלי המטבחים שלא מבני אותה העדה הואשמו ביחס עוין לעולים שאינם מבני עדתם.

רוב העולים התישבו בסביבת ערים — בשיכון ארעי, תחילה במחנות עולים. באבגוסט, 1949, הגיע מספר יושבי המחנות למאה אלף. הישיבה במחנה גרמה לדמורליזציה בקרב העולים, כי נתרגלו לאכול לחם חסד. היה גם קושי רב בחינוך ילדי העולים: חסרו מורים וחסרו בתי־ספר. נוסף לבעיית הילדים הוחרפה גם בעיית המבוגרים. גם העולים הקשישים דרשו ונדרשו ללמוד עברית, והורחבה פעולת האולפנים להנחלת הלשון למבוגרים. דבר זה היה דחוף ביותר למען קליטת העולים בעלי המקצועות החפשיים: רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, מנהלי חשבונות וכדומה.

החלה גם פעולת בנין אדירה, ובשתי השנים, ממאי, 1950, עד מאי, 1952, נבנו למעלה מעשרים אלף יחידות דיור לעולים.

כדי להכשיר את העולים לחיי עבודה אורגנו בבתי העולים קורסים ללימוד מקצועי — בנין, נגרות, מסגרות, תפירה, רקמה, משק־בית ועוד.

כעשרה אחוזים של העולים לא היו מוכשרים לעבודה מחמת גילם, בריאותם ומסיבות סוציאליות אחרות. היו נכים, חולי שחפת, חולי לב, חולי נפש, חולי עצבים, קטועי אבר, עיורים, זקנים, גלמודים ועוד. בסוף שנת 1949 הוקם המוסד ״מלבן" על־ידי הג׳וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל לטיפול במקרים סוציאליים אלה.

בשתי השנים מ־15 במאי 1950 עד 15 במאי 1952 עלו ארצה 304,457 איש — רובם מאסיה ואפריקה. מאירופה באו בשתי שנים אלה רק — 117,701 איש, רובם מרומניה (81,364 נפש), מפולין באו רק 20,206 עולים: בתקופה זו חוסלה גולת בבל — הגולה העתיקה ביותר; יהודים אלה ישבו בבבל מאז חורבן בית ראשון. נוסף על 6,910 יהודי בבל שבאו עוד בשנת 50–1949, עלו בשתי השנים האלה 112,464 בבלים, והם היוו העדה הגדולה ביותר בקרב העליה שלאחר קום המדינה. כשבעים אחוז מעליה זו היו סוחרים זעירים וחסרי מקצוע, כחמישה עשר אחוז היו בעלי מלאכה וחקלאים בכפרי עיראק וקורדיסטן, 10 אחוז היו פקידים ובעלי מקצועות חפשיים, וכחמישה אחוזים היו בעלי רכוש כלשהו.

עליה זו הביאה אתה, יחסית, הרבה כוחות אינטלקטואליים, שהיו לעזר רב לקליטת בני עדתם האחרים. למעלה מחמש מאות בבלים היו מורים, ולאחר שלמדו עברית באולפן נכנסו לעבודת הוראה בקרב העולים במעברות. בשביל רוב עולי בבל היה המעבר לארץ כרוך במשברים נפשיים, אולם רובם הסתגלו מתוך רצון לעבודה, שלא היו רגילים לה כלל בארץ מוצאם. הכפלת הישוב העברי בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה גרמה למחסור חמור במצרכים, והיה הכרח להכריז על משטר של צנע, שפגע גם בישוב הוָתיק ועורר אי־שביעת רצון בחוגי המעמד הבינוני. היה מחסור במצרכים — והשוק השחור פרח. היו גם שביתות סוחרים וחנוָנים, — אם כי המצב הכלכלי בכללו הוטב בשנתיים שלאחר קום המדינה, למרות הקשיים המרובים שנגרמו על־ידי נחשול העליה העצום. הוטב מצב הפועלים, הוטב מצב החקלאות, החרושת והמסחר. לעומת זאת עדיין היה קשה מצבם של הרבה עולים. ביום 1.4.52 התגוררו 245,000 עולים במעברות.

בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה היו שיאים בעליה, שלא היו כמותם בשנים הבאות. כאשר התיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת ביום 8.3.49 הכריזה על הכפּלת הישוב במשך ארבע שנים כמשימה המרכזית של המדינה והעם. רבים פקפקו, כאמוּר, באפשרות דבר זה. ובכל זאת נעשה הדבר בפחות מארבע שנים. מיום 15.5.48 ועד סוף דצמבר 1951 הגיעו 684,275 עולים, והריבוי הטבעי אף הוא התקרב למאה אלף (97,208), כלומר, במשך 3 שנים ו־1/2 7 חדשים גדל הישוב היהודי ב־120%.

בתקופה קצרה וגדולה זו גם הוכפּל מספר הישובים החקלאיים. בשבעים השנים של התישבותנו שקדמו למדינה הוקמו פחות מ־300 ישובים והגענו לעיבוד של חצי מיליון דונם קרקע. בסוף 1951 עיבדנו 3,9 מיליון דונם (מהם חצי מיליון על־ידי התושבים הערבים). מפעל חקלאי אדיר זה, בוצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, בבל, תורכיה, טוניס, מצרים, פולין, רומניה ושאר ארצות מזרח אירופה והבלקנים יחד עם חלוצים שהגיעו מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה, דרום־אפריקה וארצות מערב אירופה.

בכל ימי שלטון המנדט, למעלה מ־30 שנה, ניטעו בארץ על־ידי הממשלה, הקרן הקיימת ואנשים פרטיים — 12 מיליון עצים על שטח של 060,00 דונם בערך, ואילו בפחות מארבע שנות המדינה ניטעו על ידי הקרן־הקיימת, צבא־הגנה־לישראל, משרד החקלאות ופרטים — 25 מיליון עצים על שטח של 125,000 דונם בערך. בתקופה זו הוכפל גם שטח אדמת השלחין בארץ. צבא־הגנה־לישראל שהוקם בחפזון תוך מלחמת הקוממיות התחיל להתארגן באופן שיטתי רק לאחר שנתקבל חוק שירות הבטחון בכנסת (בספטמבר 1949). בויכוח על חוק זה שללו ״בעלי נסיון״ שהיו אֱמוּנים אך ורק על מסורת ה״הגנה״ בלבד, הבנויה כולה, על התנדבות אישית, את הרעיון הנועז לעשות את הצבא לבית יוצר של נוער חלוצי לוחם. הם טענו שלצבא יש סטיכיה שלילית. הצבאיות מניחה מקום לקרייריסם, לבטלה, להתהדרות — כל אלה, טבועים כאילו בטבע של הצבא, ומשום כך רצו בהשפעות מפלגתיות ובהתלכדויות רעיוניות בצבא. הכנסת קיבלה דעת שר הבטחון שאסור להפוך הצבא לזירת התגוששות של אידיאולוגיות מפלגתיות ותנועות חברתיות שונות, וכי יש לעשות את הצבא לבית יוצר לעם חלוצי לוחם, ולתת לצבא הכשרה חקלאית. חידוש נועז זה שנראה לרבים כדמיוני — נתקיים. קם חיל נח״ל (נוער חלוצי לוחם), שנעשה בשנים הראשונות ליסוד המדינה לכוח ראשי בהפרחת השממה ובישובי ספר מסוכנים. הנח״ל שהוקם בתחילת 1950, הקים בשנתיים 15 ישובים, לרוב יִשובי ספר, בדרום המערבי ובצפון המזרחי, על גבול מצרים ועל גבול סוריה.

בעקבות נח״ל נתארגן הגדנ״ע (גדודי נוער), ובדרום הנגב, במרחק 20 קילומטר מצפון לאילת, הוקמה, בלב המדבר, חוָת הגדנ״ע באר־אורה. גדלו והתפתחו בקצב מהיר החרושת והמלאכה. בסוף 1949 היה מספר המתפרנסים בחרושת ומלאכה — 80,000, בסוף 1951 הגיע ל־119,000. הוקמו תעשיות יסוד המחזקות בטחונה ועצמאותה הכלכלית של המדינה. הוקמו בתי־חרושת למכוניות, לצמיגים, לצינורות, לזבלים, לרפואות, לחמרי נפץ, למתכת, לעץ, לזכוכית, לכלי בית ועוד.

ב־28 החדשים הראשונים לחידוש המדינה הוקמו 2,250 מפעלי חרושת חדשים שהעסיקו 15,400 פועלים (מתכת, עץ, טכסטיל, מזון, הלבשה). במארס, 1950, הוקם מרכז להשקעות ועד סוף 1951 (21 חודש) אושרו 650 מפעלים חדשים שהונם המושקע מגיע ל־840,000,000 ל״י. מסוף 1948 עד סוף 1951 גדלה ההכנסה הלאומית מ־150,000,000 ל״י עד 440,000,000 ל״י. מספר המפרנסים עלה מ־200,000 ל־510,000.

מחקרים שנעשו על־ידי כוחות מדע צבאיים ואזרחיים גילו בערבות הנגב אוצרות טבעיים בעלי ערך רב; נתגלו אוצרות עשירים של פוספטים, ומיד הוחל בניצולם. נמצאו מרבצי נחושת, מנגן, קאולין, גפרית. נתגלו גם עפרות ברזל.

העליה הגדולה בארבע השנים הראשונות עוררה בעיית מיזוג הגלויות בכל חומרתה וקשייה. ב־13 ביולי 1949 הוכנס על־ידי שר החינוך (ז. שזר) חוק חינוך חובה חינם שיחול בהדרגה משנת הלימודים תש״י ועד שנת הלימודים תשי״ב על כל ילד וילדה בגיל 5–13.

בשנות העליה הגדולה שופּרה גם הבריאות וצומצמה תמותת תינוקות, למרות משטר הצנע שנחשול העליה הטיל על המדינה. בשנת 1949 הגיעה תמותת תינוקות ל־51.7 לכל אלף, ב־1950 ירדה עד 46.5 וב־1951 — עד 39.

המעשה של ארבע שנים ראשונות אלה במדינה אין שום מספּר וכמות מבטאים אותו כראוי. בשנים אלה התחוללה תמורה עמוקה ויסודית בחיי מאות אלפי אנשים — מהפכה בטבע האדם היהודי, באורח חייו, בהרגשתו, בטבעו, בהרגליו, בכושר המעשה שלו. מהפכה זו התמידה גם בשנים הבאות, אבל לא במהרה ולא בקלות תבוא לגמר בישולה.

בשנת 1952 החלה האטה תלולה בעליה. בשנה זו החמישית לקיום המדינה, עלו רק 23,375 יהודים. בשנת 1953 עלו פחות מהחצי של השנה הקודמת — רק 10,347, וזו היתה שנת השפל. מ־1954 עד 1957 חלה שוב עליה מתמדת, אם כי לא רבתי, בעליה. ב־1954 באו 17,471; ב־1955 — 36,303; ב־1956 — 54,925; ב־1957 (השנה שלאחר מערכת סיני) — 69,733. זו היתה שנת השיא לאחר הנחשול הגדול של ארבע השנים הראשונות.

עד תחילת 1953 נקלטו העולים: 123,669 בישובים נטושים, 133,706 בערים ובמושבות ותיקים, 105,117 הסתדרו אצל קרוביהם ובעזרתם, או באופן פרטי, 341 נקודות חקלאיות קלטו 11,260 עולים. במושבי עולים חדשים התישבו — 40,230 איש, בכפרי עבודה — 13,492, בכפרים שיתופיים –9,419, בקיבוצים — 27,874, בעליית הנוער נקלטו — 32,552, במעברות — נשארו יושבים 146,000, במחנות העליה — 46,842, ובבתי עולים מוחזקים על־ידי הסוכנות — 4,500. 2,641 עולים חזרו לגולה מתוך מחנות העולים. בשנת 1958 החלה שוב האטה בעליה. באותה שנה עלו 25,919 איש. ב־1959 — 22,987, ב־1960 — 23,487.

השנה — שנת 1961 — החל שוב גידול בעליה, ובחודש יולי שנה זו הגיע לארץ העולה המיליון, וכן נכנסו בחודש זה 2,513 העולים הראשונים של המיליון השני. מיום הקמת המדינה עד סוף 1960 עלו 980,213 נפש. בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1961 נוספו 22,300 עולים. ובכך הגיע מספר העולים בסוף יולי 1961 ל־ 1,002,513.

מיום קום המדינה עד סוף 1960 עזבו את הארץ לצמיתות (״ירדו״) 117,767 יהודים¹ המספרים אינם מדויקים במאה אחוזים, כי רק משנת 1949 החלו העוזבים להצהיר על ״ירידתם״, ויִתּכן שלא כולם מסרו בשעת יציאתם הצהרה על ״ירידתם״. שיא הירידה היתה בשנת 1952, בתקופת המחסור והצנע בארץ בעקב העליה הרבה. מצהירים על ירידה היו 75,562 כל השנים האלה, ויתכן שבהבדל בין מספר המצהירים ובין היורדים לפי אומדן יש כמה נוסעים שמשתהים בחוץ־לארץ ויש בדעתם לשוּב. לא־יהודים עזבו בתקופה זו 4,686, מהם הצהירו רק 3,806.

אם נשווה שלוש התקופות: העליה בימי השלטון התורכי (משנת 1882 עד 1914) שמנתה בערך שישים או שבעים אלף עולים, העליה בתקופת הכיבוש הבריטי(1918–1948) שמנתה 482,000, והעליה בשלוש־עשרה שנים וחדשיים וחצי של קיום המדינה (1.5.1948 ו־31.7.1961) — 1,002,513, נמצא שבתקופה הקצרה של המדינה עלו פי שנים מאשר בשישים ושש השנים של התקופה התורכית והבריטית גם יחד.

אלה היו שלושת הפלאים של תקופה קצרה וגדולה זו: חידוש מדינת ישראל, נצחון המעטים על המרובים ועליית מיליון העולים הראשון.

במפקד האוכלוסיה שנערך השנה (ביום 22.5.1961) נרשמו 2,170,280 באוכלוסיה קבועה, מהם 1,932,309 (89.04%) יהודים ו־237,773 (10.93%) מיעוטים. בסוף ספטמבר 1949 ²) היו בישראל 1,135,000 תושבים, מהם 965,000 (85.5%) יהודים, 170,000 (15%) מיעוטים. מספטמבר 1949 עד מאי 1961 גדלו האוכלוסין בישראל ביותר ממיליון נפש, מזה יהודים — 967,309, ולא־יהודים קרוב ל־68,000 (67,773).

* * * * *

גיאות העליה בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה נתקלה תחילה בירידה ניכרת בתוצרת חקלאית, ביחוד בירקות, חלב, ביצים ובשר עוף. בריחת הערבים מהכפרים שבמרכז ובדרום (נוסף על הבריחה מהערים ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, בית־שאן, יפו, לוד, רמלה, מגדל אשקלון); גיוס רוב כוחות העבודה הצעירים במשקים החקלאיים הקיימים, תחילה להגנה (עד סוף מאי 1948) ואחר־כך לצבא־הגנה־לישראל; תקלות קשות במשק בעקבות פעולות מלחמתיות — כל אלה צמצמו השטחים המעובּדים ופגעו קשה ביִצוּר. עדרי צאן ובקר אבדו, שטחים מרובים שעובדו עד אז הוברו ונוּטשו, ומשק ההדרים נפגע קשה. בעונת תש״ט שוּוקו רק 40% תיבות ההדרים ממה ששוּוקו בעונת תש״ח — החורף שלפני הקמת המדינה. במקום 9.5 מיליון תיבות שוּוקו רק 3.5 מיליון. נפגעו קשה מטעי הבננות בעמק, וככל שגאה בשנים הראשונות נחשול העליה — גבר המחסור. בשים לב לעובדות אלה, קבעה הממשלה הנבחרת הראשונה בקוי היסוד שאושרו בכנסת, כסעיף שני לקיבוץ גלויות — ״הפניית העליה לכפר ולהתישבות חקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי לימוד והדרכת העולים בעזרת ותיקי ההתישבות בהקמת מפעלים התישבותיים חדשים״. באדמה לא היה מחסור. עם הקמת המדינה בוטלו גזרות ״הספר הלבן" שחסמו למעלה מ־90% של ארץ־ישראל המערבית בפני ההתישבות היהודית. עכשו נפתחו להתישבות חדשה שטחים עצומים ברחבי הדרום והנגב וכן שטחי הכפרים הנטושים, שתושביהם הערבים ברחו מהם עוד לפני הכרזת המדינה, לפי הוראות ההנהגה הערבית העליונה והמופתי בראשה.

מיד עם קום המדינה גדל הצורך לקדם ההתישבות החקלאית כדי: א. ליַצר מזונות וחמרי גלם לאוכלוסיה ההולכת וגדלה בקצב מהיר; ב. לקלוט חלק של עליה רבתי בעבודה יצרנית בחקלאות; ג. לישב חבלי ארץ שוממים. העולים החדשים, שלא כעולים שבאו לפני מלחמת העולם השניה, כלומר לפני השמדת ששת מיליוני יהודי אירופּה, לא קיבלו לפני עלייתם כל הכשרה חקלאית או כל חינוך חלוצי; כמעט כולם היו בגולה תושבי ערים ועיירות שעסקו במלאכה או במסחר. אולם המגע עם אדמת המולדת וההדרכה והיזמה הממלכתית הפכו תושבי ערים, ללא כל הכשרה קודמת, לעובדי אדמה ולבוני יִשובים חקלאיים.

העולים החדשים נענו למעלה מהמקווה לקריאה להתנחל על הקרקע. הצלחה זו יש לזקוף במידה מרובה על חשבון ותיקי ההתישבות העובדת שנחלצו להדרכה ביִשובי העולים החדשים, ובמיוחד לאהבת הארץ שהיתה נטועה בלב היהודים בכל הארצות ובכל הדורות.

בתקופה קצרה בערך הוקמו מאות יִשובים חקלאיים חדשים — בגליל, בשומרון, בשרון ובדרום. המשק החקלאי נתגוון וטופחו צמחי תעשיה: טבק, סלק סוכר, פשתן ולבסוף גם כותנה. הפרדסים שנעזבו ונהרסו בימי המהומות ומלחמת הקוממיות שוקמו, ומטעי ההדר הורחבו. הורחבו בקצב מהיר גם מטעים אחרים (זיתים, גפנים, תאנים, בננות, אפרסקים ועצי פרי אחרים). שטח הירקות הוגדל, ושטח ההשקאה הוכפל והושלש.

המתישבים החדשים היו ברובם עולים חדשים מארצות אסיה, אפריקה ואירופה, אבל הנוער הישראלי תרם אף הוא להרחבת ההתישבות בהקימו בעיקר יִשובים קיבוציים לעשרות. בשנת 1952 קמה תנועה ״מהעיר אל הכפר״ שחבריה היו רובם פועלים מסודרים בחרושת, והם הקימו עשרה יִשובים משלהם, ורבים מהם נקלטו ביִשובים ותיקים. גורם בולט בהרחבת ההתישבות היה נח״ל, ובשנת 1949 — גם חיילים משוחררים אחרי תום מלחמת הקוממיות.

גידול הכותנה זכה להצלחה רבה הודות לעזרת חקלאי יהודי מקליפורניה, חניך הגימנסיה העברית בתל־אביב, מר סם המבורגר. עוד בימים קדומים, במאה הי״ד לפני הספירה, גדלה כותנה בארץ. גם בראשית המאה העשרים נעשו נסיונות לגדל כותנה על־ידי המתישבים היהודים — ולא הצליחו. חוסר מים, ומזיקים שלא התגברו עליהם, הכשילו נטיעות אלה. אחרי הקמת המדינה נתחדשו הנסיונות לגידול כותנה, ובהדרכת סם המבורגר נזרעה בשנת 1953 כותנה על שטח של 200 דונם בארבעה מקומות שונים בארץ. הגידול עלה יפה וגם נמצאו אמצעים להדברת מזיקי הכותנה. שטח הכותנה התרחב משנה לשנה, ובשנת תשכ״א כבר נזרעו 165,000 דונם. היבול הוא בין הגדולים בעולם, וגם הטיב אינו נופל מזה של הכותנה הטובה ביותר בארצות אחרות.

עם האטת העליה משנת 1952 ואילך הואט גם קצב ההתישבות. אולם גדל חלקם של ילידי הארץ בהתישבות החדשה.

העליה הגדולה לא יכלה כמובן להיקלט כולה בחקלאות, ונעשו מאמצים ממושכים להרחבת התעשיה והמלאכה. מהמִלְוֶה האמריקני בסך 100 מיליון דולר הוקצבו 20 מיליון דולר לצרכי התעשיה: לתעשיית המתכת — 4 מיליונים, לתעשיית חמרי הבנין — 3 מיליונים, לתעשיית המזון 2.8 מיליון, לתעשיית הטכסטיל — 1.7 מיליון דולר, לחברת האשלג וחברת החשמל — 5 מיליונים, ולתעשיות ומלאכות שונות אחרות — 2.6 מיליון דולרים. ניתנה עזרה ל־155 מפעלי תעשיה ול־89 בעלי־מלאכה, רובם בתל־אביב וירושלים, והשאר בכל רחבי הארץ.

בעשור הראשון גדל הישוב היהודי בארץ ביותר ממיליון איש, חלקם ריבוי טבעי, ורובם העליה. ביום הכרזת המדינה מנה הישוב היהודי 649,633 נפש ובסוף שנת 1957 1,762,741. הריבוי הטבעי הגיע בתקופה זו ל־290,392, העליה ל־896,355 (מהם 9,366 תיירים שהשתקעו בארץ). אולם במשך זמן זה עזבו את הארץ כ־89,000 יהודים, כך שהגידול האמיתי היה 1,113,108 נפש. משבעים ותשע ארצות נהרו היהודים לישראל העצמאית.

משנת 1948 עד סוף 1957 הוקמו 478 ישובים חקלאיים חדשים והשטח המעובד הגיע קרוב לארבעה מיליון דונם. עד הקמת המדינה הושקה בארץ שטח של כרבע מיליון דונם, בסוף שנת 1957 הגיע השטח המושקה ל־1,100,000 דונם. מבין הישובים החדשים שהוקמו במדינה היו עד סוף 1957 93 קיבוצים, שהוקמו בעיקר על־ידי נוער ישראלי, שקלטו גם מאות חברים מחוץ לארץ, אולם חשיבות מיוחדת נודעת לעובדה שרוב הישובים החקלאיים נבנו על־ידי עולי אסיה ואפריקה, שלא קיבלו מעולם כל הכשרה חלוצית ופרט ליהודי קורדיסטן ומעטים אחרים לא עסקו מימיהם בעבודת האדמה. כמעט כל ישובי העולים הם מושבי עובדים.

נוף הארץ נשתנה בעשור זה תכלית שינוי גם על־ידי צמיחת ישובים חקלאיים ועיירות פיתוח במרחבים שוממים בצפון ובדרום, וגם על־ידי מפעל היעור שנעשה בממדים עצומים. במפעל היעור הוחל עוד בתקופת המנדט, על־ידי הקרן הקיימת, אבל רק אחרי הקמת המדינה התרחב היעור בתנופה אדירה. בשנת 1944 היו רק 53,000 דונם נטועים יער. בשנת תש״ט (1948/9) ניטעו 52,000 דונם יער, בחלקם על־ידי הממשלה, פיק״א ואחרים, ורובם על־ידי הקרן הקיימת. עד שנת תש״ך (1959/60) הגיע שטח היער הנטוע ל־299,500 דונם, מזה הממשלה — 109,040 דונם, הקרן הקיימת— 176,200 דונם, אחרים — 14,260.

עם התחסלות חברת פיק״א בשנת תשי״ז (1956) הועברו יערותיה בחלקם לקרן־הקיימת, וחלקם למתישבים על אדמות החברה.

בשנת 1957 הושלם יבוּש אגם החולה. יובשה הביצה הממארת הגדולה ביותר במדינה, ונוספו רבבות דונמים של אדמה פוריה להתישבות נוספת. במרכז פיתוח החקלאות עמד המפעל של גילוי מקורות המים. בעשר השנים האלה נעשו למעלה מ־1,200 קידוחי מים, פותחו מפעלי מים מקומיים ואזוריים והושלם מפעל הירקון — נגב א'. תפוקת המים גדלה מ־300 מיליון מטרים מעוקבים בתש״ט ל־1,025 מיליון מטרים מעוקבים בתשי״ז. הודות לכך גדל שטח השלחין מ־300,000 דונם בשנת תש״ט ל־1,340,000 דונם בשנת תש״ך.

* * * * *

בניגוד לארצות השכנות — מצרים, בבל וסוריה, לא היתה ארץ־ישראל מעולם ארץ מושקית. הארץ אשר נראתה ליוצאי מצרים כארץ זבת חלב ודבש — לא היתה ארץ זבת מים. בימים הקדומים שימשו המים בארצנו בעיקר לשתיה.

בספר דברים, יא 11–10 נאמר:

״כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָה, לְרִשְׁתָּהּ לא

כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת

זַרְעֲךָ וְהִשְׁקֵיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם

עֹבְרִים שָׁמָה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם.״.

בארץ מפוזרות בארות עתיקות רבות, ששימשו בעיקר לצרכי בית וחצר וקצת להשקאה. בזמנים קדומים נבנו בריכות לאגירת מים הזורמים ממעינות חרפיים, כגון בריכות שלמה בסביבת ירושלים. שרידי מפעלי המים הם ברובם המכריע מלפני תקופת כיבוש הערבים. בירושלים נתגלתה מנהרה (נקבה) מימי חזקיה המלך שהעבירה מי הגיחון לתור העיר ירושלים, ונמצאה כתובת עברית חקוקה בסלע בנקודת פגישת חוצבי המנהרה שבאו משני קצותיה.

ההתישבות החקלאית היהודית בדורנו הבינה כי אִכלוס צפוף של הארץ מותנה בחקלאות אינטנסיבית, כלומר, חקלאות שלחין, ועוד לפני קום המדינה הותווּ תכניות השקאה בהתאם להנחיות של המומחה האמריקני ו. לאודרמילק בספרו ״רשמי עמק טנסי על הירדן״. מאז קום המדינה עמדה בעיית המים במרכז דאגתה של המדינה, לאחר דאגת הבטחון. בעשור הראשון למדינה פותחו מקורות מים שכושר התפוקה שלהם הוא כשמונה מאות מיליון מטר מעוקב, פי שלושה וחצי מאשר במשך 70 השנים לפני המדינה. עליה זו באה בשלושה צינורות:

א. גורמים פרטיים, בחפירת בארות להעלאת מי תהום, ויזמה ציבורית מקומית — מושבות וערים, וכן איגום מי גשמים. ב. מפעלי מים אזוריים במקומות של תנאים טבעיים קשים; החשוב במפעלים אלה הוא קו הירקון לצפון הנגב. ג. תכנון ארצי כולל של מפעלי־המים הגדולים, הראשי בהם — הובלת מי הירדן לנגב. מפעל זה כולל מבצעים הנדסיים מורכבים של חפירת תעלות, הנחת צינורות, כינון תחנות שאיבה וכו', בריכות איגום שבהן ירוכזו המים ויובלו עד הנגב. מפעל הירקון שבו הוחל בשנת 1952 אִפשר התישבות חקלאית בדרום ובנגב הצפוני.

מפעל הירדן עומד להסתיים בשנים 1963/4.

בראשית ההתישבות העברית החדשה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה היו מתקני המים במצב גרוע מאשר בזמנים קדומים. אנשי העליה הראשונה, שהתישבו על הקרקע באזור הים התיכון, חיקו תחילה את השיטות הערביות בחפירת בארות, אולם לאט לאט שכללו שיטות אלה. הבארות אפשרו נטיעת פרדסים. כל באר סיפקה בערך 20 מטר מעוקב לשעה להשקאת שטח של 20 — 30 דונם פרדס.

לפגי מלחמת העולם הראשונה הוקם מפעל מים מרכזי ראשון מהירקון שסיפק 300 מטר מעוקב לשעה. אחרי המלחמה הביאה העליה השלישית אתה מומחי מים, ועם הרחבת ההתישבות הוחל בשכלול מתקני המים. שוכללה הטכניקה של בנין בארות באזור החוף, והבארות סיפקו פי שלושה ויותר מכמויות המים שסיפקו לפני המלחמה.

התקנת רשת החשמל ביזמת פנחס רוטנברג ז״ל עזרה רבות לשכלול הבארות ושאיבת המים. בתקופה זו הוחל בניצול מי מעיינות בגוש חרוד ובשאיבה מנהרות, בעיקר מהירמוך ומהירדן, והגיעו גם לגילוי מים בשכבות הרריות. במקומות שלא היתה בהם כל אפשרות לספּק מים במסגרת הכפר בלבד (במשקי הירדן, בבקעת יבנאל, בכמה ישובים באזור החוף) אורגנה הספקת מים על בסים אזורי. בשנת 1936 נוסדה חברת ״מקורות״ שעשתה גדולות בניצוּל המים הסמויים והגלויים שבארץ. הגורם המרכזי לפיתוח המים וניצולם באמצעים משוכללים היתה ההתישבות העובדת, שהתחלתה נעשתה עוד בימי העליה השניה (יִסוּד דגניה בשנת 1911). חברת ״מקורות״ הוציאה חוברת בשם ״אוצרות המים בארץ־ישראל״, שבה הוּתוותה תכנית להספקת מים כל־ארצית, ששללה את התפיסה הפסימית של ממשלת המנדט על אפשרויות פיתוח המים. המומחה האמריקני ו. ק. לאודרמילק היה לעזר רב בפיתוח זה. מארצות־הברית הובא מומחה מים, המהנדס הייס, שהתווה תכנית מים כל־ארצית שתאמה תפיסת המישבים והמתישבים היהודים. גולת הכותרת של תכנית זו היתה ברעיון להזרים מי הצפון לנגב. הנגב, שהיה ארץ לא נודעת כמעט לעליות הראשונות, ורבים ראו בו מדבר שומם ללא תקוה ואפשרות של התישבות, נעשה משנת 1934 ואילך לראש תקוה להתישבות חלוצית.

בשנת 1943 הוקמו שלוש הנקודות הראשונות בנגב: בית אשל על יד באר־שבע, (נהרסה בעקבות מלחמת הקוממיות, לאחר שעמדה בגבורה נגד הכוחות המצרים שנה שלמה), גבולות בנגב המערבי, ורביבים בהר הנגב, כשלושים ק״מ מדרום לבאר־שבע. במוצאי יום כיפור תש״ז, כשנה וחצי לפני הקמת המדינה, הוקמו אחת־עשרה נקודות בצפון הנגב, והונחו קוי צינורות זמניים מן הירקון לאספקת מים חלקית.

אולם רק עם הקמת המדינה, לאחר שכל מקורות המים ושטחי האדמה הועמדו ברשות העם הריבוני בישראל, אפשר היה לפתח תכניות המים במלוא היקפן.

פיתוח מקורות המים שנעשה בתקופת המנדט על־ידי יהודים ומוסדות (פיק״א) הגיע עד מיליון מ״ק לשנה. הפיתוח עד 1930 הגיע עד שלושה מיליונים מ״ק לשנה. הפיתוח משנת 1931 ועד מלחמת העולם השניה הגיע עד שמונה מיליונים מ״ק לשנה, הפיתוח במשך מלחמת העולם השניה ועד הקמת המדינה 15 מיליון מ״ק. אולם במשך שבע השנים הראשונות של קיום המדינה פותחו מקורות מים שסיפקו 550–600 מיליון מ״ק, כלומר, פי שנים וחצי ויותר מכמות המים שסופקו משך שבעים שנות ההתיישבות לפני קום המדינה. בשנת 1956 כבר הקיפו מפעלי המים 100 מיליון מ״ק לשנה. דבר זה אִפשר את הרחבת שטחי השלחין ב־150,000 דונם לשנה וגם הבטיח אספקה גדלה והולכת של מים לצרכי בית ותעשיה. עד לאמצע שנות השישים מקווים להגיע בקירוב לשני מיליארד מ״ק לשנה, שיספקו מי השקאה לשטח של שלושה מיליון דונם, מי שתיה לשלושה מיליון אוכלוסין ומים לתעשיה.

בעשור הראשון למדינה הושקעו במפעלי המים בערך 550 מיליון ל״י. בתחילת 1952 הוקמה חברת תה״ל (״תכנון המים לישראל״) העוסקת בתכנון מפעלי המים העיקריים ובפיקוח על ביצועם. היא גם מטפלת במפעלי הניקוז החשובים בארץ, במפעל הביוב של גוש דן (סביבת תל־אביב), בצינורות הנפט (מאילת) והגז. היא גם מבצעת מחקרים הידרולוגיים המשפּרים ומרחיבים ידיעותינו על מאזן המים הארצי.

יחד עם האמצעים לניצול מלא של מי התהום נתגלה צורך לאגור מי הזרימה העילית, ותה״ל החל בחפירת אגמים, שתכליתם לאגור מי שטפונות ולשמור על מלאי מים משנים גשומות לשנים שחונות. לפי הערכה יוכלו האגמים להוסיף כ־800 מיליון מ״ק מים להשקאה בשנה. עד עכשיו כבר נחפרו: אגם בית־נטופה בגליל, אגם קישון באפיק הקישון ליד כפר ברוך, אגם משמר אילון, אגם נחל גרר, אגם נחל באר־שבע, אגם שובל ואגם ירוחם, 30 קילומטר מדרום־מזרח לבאר־שבע.

נעשים גם נסיונות להמתקת מי הים לצרכי השקאה. בנידון זה פועל מכון הנגב שהוקם בבאר־שבע, ונעשים נסיונות גם לפי שיטת המהנדס זרחין בשותפות עם חברה אמריקנית. אם נסיונות אלה יוכתרו בהצלחה, כלומר אם תימצא שיטת המתקת מי־הים שעולה בזול וכדאית לחקלאות, תיפּתר בכך אחת הבעיות העיקריות של האנושות בימינו: הפרחת המדבריות באסיה, באפריקה ובאמריקה, שיספקו די מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדֵלה במהירות מדאיגה, ביחוד בארצות אסיה (בסין ובהודו), ועל־ידי־כך תיפתר הבעיה המשקית הראשונה במעלה של ישראל: מים לישוב גדֵל, לחקלאות מתרחבת ולתעשיה מתפתחת.

החקלאות קלטה רק חלק קטן, אם כי חשוב, של גידול האוכלוסין — כרבע מיליון נפש. רוב העולים והמתבגרים מילידי הארץ נקלטו במלאכה וחרושת ובתחבורה — ביבשה, בים ובאויר. התעשיה בלבד פירנסה בשנת 1960 162,060 עובדים (בשנת 1947 רק 76,100 עובדים) — כשש מאות אלף נפש. כמיליארד ל״י הושקעו בהרחבת התעשיה, והיצור התעשייתי גדל פי 3.2 מאז קום המדינה. הוקמו מפעלי תעשיה בענפים חדשים ובסיסיים: דשנים כימיים, צמיגים, מנועים, מקררים חשמליים, הרכבת מכוניות, יצור חלקי חילוף למטוסים. ותעשיה צבאית מתרחבת. התפוקה הממוצעת בחקלאות ובתעשיה גדלה ב־40–50 אחוז.

תשע מאות אלף העולים שהגיעו עד סוף 1959 חייבו מפעל שיכון עצום. ומאז קמה המדינה נבנו 518,152 חדרים חדשים למגורים, שבחלקם הרב נמסרו לעולים, נוסף על עשרות אלפי חדרים נטושים ביפו, לוד, רמלה, בית שאן, אשקלון ובאר־שבע. עד סוף מַרס, 1957, השקיעה המדינה 1,322 מיליון לירות במפעל הבניה. היא השקיעה 488 מיליון במפעלי תחבורה ביבשה, בים ובאויר, והשקעה זו אפשרה את קליטתם של כארבעים אלף מפרנסים.

הצי הישראלי שמנה בראשית קיום המדינה 4 אניות בתפוסה של 6,060 טונות הגיע בשנת 1960 ל־63 אניות בתפוסה של 362,000 טונות, וצוות העובדים הגיע ל־2,296 שמהם 2,029 ישראליים. הולך וגדֵל גם הצי האוירי, ומכון הבדק, שהוקם על־ידי מתנדבים אמריקניים במלחמת הקוממיות, הוא אחד הראשונים באגן ים התיכון.

השקעות המדינה בחינוך גדלות משנה לשנה עם ריבוי מספּר התלמידים בגנים, בבתי־ספר יסודיים, תיכוניים, מקצועיים, חקלאיים, בתי־מדרש למורים ולגננות ובתי־ספר גבוהים. בשנת תש״ט למדו בבתי־ספר יסודיים 102,064 תלמידים יהודים, 6,780 תלמידים ערבים. בבתי־ספר על־יסודיים למדו אז 8251 תלמידים. בבתי־ספר גבוהים למדו 1,074 תלמידים. בשבת תשכ״א למדו בכל בתי־הספר 598,167 תלמידים, מהם 50,636 ערבים. בגני־ילדים למדו 74,995 יהודים ו־5,546 ערבים. בבתי־ספר יסודיים — 361,707 יהודים, 33,739 ערבים. בבתי־ספר מיוחדים למדו 841; בבתי־ספר לנערים עובדים — 7,744, בבתי־ספר תיכוניים 30,015 יהודים, 1,086 ערבים; בבתי־ספר תיכוניים של ערב — 4,202 יהודים; בכיתות המשך 7,587; בבתי־ספר מקצועיים 11,560, בבתי־ספר חקלאיים 5,692 (מהם 47 ערבים), בבתי־מדרש למורים ולגננות 6,159, בחינוך גבוה 11,850; במוסדות אחרים — 23,548. עד סוף 1960 הוציאה המדינה על חינוך 393,021,015 ל״י.

מכוני המחקר, ובראשם מכון וייצמן ברחובות, פעלו רבות להעלאת הרמה האקדמאית ולטיפוח המחקר המדעי בישראל, והמדע הישראלי זכה להכרה והוקרה בינלאומית, וכמה כינוסים מדעיים בינלאומיים נתכנסו ברחובות ובירושלים³.

על שירות הבריאות הוציאה המדינה עד סוף 1960 סכום של 211,261,660 ל״י. בשטח זה פעלו גם קופת חולים של הסתדרות העובדים ו״הדסה״, וקופת חולים של ארגונים קטנים יותר. שירות זה וריבוי הרופאים בישראל (בסוף שנת 1960 — 5,225 רופאים) הביא להפחתה ניכרת בתמותת הילדים ולהגדלת אורך החיים הממוצע, שהוא מהארוכים ביותר בעולם.

* * * * *

העם הקטן שנמצא בארץ בראשית יִסוּד המדינה לא היה עוצר כוח לבדו לעמוד במשימות הגדולות שהוטלו על המדינה הצעירה: קיום הבטחון, קליטת מאות אלפי עולים, פיתוח ענפי משק בחקלאות, בחרושת, בתעשיה, טיפוח חינוך ומדע. גם במלחמת הקוממיות לא עמדה ישראל לבדה. מחמישים ארצות ומעלה בתפוצות, בכל חמשת חלקי תבל — אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, הגיעו מתנדבים מכל העדות והשבטים של העם היהודי המפוזר, מתנדבים לצבא־הגנה־לישראל. כשמונה עשר אחוז של צבאנו היו מורכבים ממתנדבים אלה. התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית, אלא, ביחוד, איכוּתית; כמה מהשירותים המשוכללים והמכריעים כמעט שהיו נמנעים אלמלא בעלי המקצוע המומחים שהגיעו אלינו מכמה ארצות, ובראשן ארצות־הברית, קנדה, דרום אפריקה, צרפת וצ׳כוסלובקיה. גדול ורב היה חלקם של מתנדבים אלה בבנין כוח האויר הצעיר ובמבצעיו המרובים והמכריעים. גם בחיל הים, בחיל התותחנים והמרגמות הכבדות, והשריון ובשאר השירותים הצבאיים ניכר חלקם של מתנדבי חוץ־לארץ. כבר בהקמת צבא־הגנה־לישראל ובנצחון המפואר נתגלם החזון ההיסטורי אשר החיה וקיים את העם היהודי בגולה ואשר למענו הוקמה המדינה — חזון קיבוץ הגלויות. מעשרים ואחת ארצות אירופה הגיעו אלינו מתנדבים: אנגליה, אוסטריה, איטליה, בלגיה, בולגריה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, יון, נורבגיה, ספרד, פולין, פינלנד, צ׳כוסלובקיה, צרפת, רומניה, רוסיה, שוויץ, שבדיה.

יהדות אמריקה הצפונית והדרומית שלחה מתנדבים מארבע עשרה ארצות: אורוגוואי, ארצות־הברית, אקואדור, ארגנטינה, בראזיל, מכסיקו, ניקאראגואה, פנמה, פרו, צ׳ילי, קובה, קוסטריקה, קולומביה, קנדה.

אפריקה שלחה מתנדבים מעשר ארצות: אלג׳יר, אפריקה הדרומית, חבש, טוניס, טריפולי, מצרים, מרוקו, קונגו, קניה, רודסיה.

יהדות אסיה שלחה מחמש ארצות: בורמה, הודו, סין, תימן ותורכיה. באו מתנדבים גם מאוסטרליה ומניו־זילנד.

גם במלאכת קליטת העליה והיצירה של ישראל השתתפה היהדות, בכל הארצות שהמשטר הטוטליטרי לא מנע זאת, בלב שלם ובנפש חפצה. המגבית היהודית בארצות־הברית, באפריקה הדרומית, באנגליה, באמריקה הדרומית, ובארצות מערב־אירופה הכניסה מאז קום המדינה עד סוף 1960, 929,000,000 דולר, שנמסרו לסוכנות היהודית בירושלים, שלפי הסכם עם ממשלת ישראל הוטל עליה לנהל את פעולת העליה וקליטתה ובמיוחד את ההתישבות החקלאית.

בשלהי 1950 עמדה הממשלה על כך שנוכח גיאות העליה ומשימות הפיתוח שהוטלו עליה לא יספיקו הכנסות המדינה הפנימיות וכספי הסוכנות היהודית, והיא הזמינה בספטמבר, 1950, כינוס נציגי יהדות אמריקה, ובפניהם הובהרו שתי התמורות המתחוללות בארץ עם בוא ראשית העליה הגדולה: תמורת עם ותמורת ארץ. ציבורים גדולים שהתקיימו מאות בשנים בתנאי עושק, דיכוי, השפלה וניווּן בנכר — נעשים בארץ לבני עם ריבוני, אזרחים גאים, יוצרים, המעצבים בעצם ידיהם גורל חבריהם וגורל עמם ומפריחים בזיעתם ובעבודתם את מולדתם הנשֵׁמה; ותמורת הארץ: ביצות ניקזות ונהפכות לשדות פורחים, הרים חשופים ניטעים יערות, אדמות עזובות מופרות ומוריקות, גנים, כרמים ופרדסים מכסים שטחים שוממים.

כינוס הפזורה היהודית והפרחת אדמת המולדת — זוהי ההרפתקה המבורכת הגדולה ביותר בתולדות עמנו, ואולי אחת ההרפתקאות הגדולות ביותר בתולדות האדם, בדומה למינה ואִכלוּסה של אמריקה. אולם לאמריקה ניתנה ארץ גדולה ועשירה וגם זמן רב, והחשוב ביותר — בטחה ושלוָה מצד שכניה, בשעה שלישראל דוחק הזמן. היהודים בארצות המצוקה אינם יכולים לחכות. גם השממה בארצנו אינה יכולה לחכות הרבה זמן, ושכנינו הערבים מדרום, ממזרח ומצפון מוסיפים גם אחרי מלחמת הקוממיות וחתימת הסכמי שביתת הנשק להערים על עמנו סוד התקפת השמד ואומרים זה לזה בלי הרף: ״לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי, וְלֹא יִזָכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד״ (תהלים פג, 5). דאגת הבטחון שומה על ישראל לשאת בכוחות עצמה, אבל קיבוץ גלויות וקליטתם והשרשתם בעבודה ובמשק הארץ — זה למעלה מיכלתה של מדינת ישראל, אבל אין זה למעלה מיכלתו של העם היהודי. המגבית עושה גדולות — אבל אין ממשלת ישראל רוצה בנדבות, אלא מִלוה, מִלוה עממי גדול לפיתוח הארץ אשר יוחזר למלוים במשך 14–15 שנה.

מומחים פיננסיים יעצו נגד מלוֶה עממי. הם טענו כי המגבית בארצות־ הברית מצליחה באשר היא באה בחלקה הגדול על חשבון הפטור ממסים. אולם מלוה יצטרך כל יהודי להוציא אך ורק מכיסו, וזה לא יצליח. הממשלה לא קיבלה חוַת דעת זו — היא האמינה בעם היהודי, ואמונתה לא הכזיבה. במאי, 1951, פתח ראש הממשלה את מלוה העצמאות בארצות־הברית, והוא הוכתר בהצלחה בלתי רגילה. עד סוף 1960 גייס המלוה קרוב ל־500 מיליון דולר בארצות־הברית בלבד. לשום מלוה עממי לא היתה הצלחה כזו בארצות־הברית. לעזרה הרבה שבאה מיהדות אמריקה נוספה תמיכתה המתמדת של ממשלת ארצות־הברית — גם בהלואות וגם במענקים. כבר נזכר המלוה הראשון של 100 מיליון דולר שניתן עוד בימי הממשלה הזמנית, והכנסת הראשונה אישרה אותו לא בלי ביקורת חריפה מצד מפ״ם. ד״ר מ. סנה שהיה אז הדובר מצד מפלגה זו הזהיר את הכנסת שסיוע מצד אמריקה הוא רק צעד ראשון, צעד שני הוא שעבוּד, צעד שלישי הוא הצטרפות לגוש ובסיסים צבאיים וצעד אחרון — מלחמת עולם (״דברי הכנסת״ 17.3.49 ). מאז ועד סוף 1960 קיבלה ישראל 447,000,000 דולר מממשלת אמריקה, מזה במענקים 267 מיליון דולר, ואף אחד מהדחלילים של דובר מפ״ם לא הופיע. עזר כספי רב לפיתוח ישראל היו השילומים מגרמניה שעוררו סערה גדולה מאוד בכנסת, והפעם לא רק מצד מפ״ם אלא, בעיקר, מצד ״חרוּת״.

ביום 12 במרס, 1951, הגיש שר החוץ בשם ממשלת ישראל לארבע מעצמות הכיבוש בגרמניה (ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, ברה״מ) אגרת בה הועלתה והונמקה תביעת ישראל לשילומים מגרמניה בסך מיליארד וחצי דולר (משני חלקי גרמניה: המערבית והמזרחית). ״פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כפי שביצעו הנאצים בהשמדת שליש העם היהודי אין לו כפרה בשום פיצוי חמרי״, נאמר באגרת. ״כל הניתן להיעשות הוא להשיג שילומים ליורשי הקרבנות ושיקום לנותרים בחיים. העם הגרמני עודנו מוסיף ליהנות מפירות הטבח והבז שעוללו מנהיגיו הקודמים. עליו יאמר: ‘הרצחת וגם ירשת’?״

מברית־המועצות לא באה כל תשובה לאגרת הישראלית, אולם שלוש מעצמות המערב הביעו בתשובתן אהדה לדבר עצם תביעתה של ישראל, אם כי הסתייגו מגודל הסכום הנדרש; הן עמדו על הצורך במשא־וּמתן ישיר בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית למימוש תביעת השילומים.

ביום 27 בספטמבר 1951 מסר ראש ממשלת גרמניה המערבית, ד״ר אדנאור, הצהרה במליאת הבונדסטאג (הפרלמנט המערב גרמני) בבון, בה עמד על נכונות ממשלתו ״להגיע לפתרון בעיית השילומים החמריים, באמצעות משא־וּמתן עם הנציגים של ממשלת ישראל אשר קלטה מספר כה רב של פליטים יהודיים חסרי בית״ ועם הנציגים של העם היהודי.

ביום 26 באוקטובר נתכנסה בניו־יורק ועידת הארגונים היהודיים בענין תביעות כספיות מגרמניה ואִשרה בשם העם היהודי כולו תביעות ישראל לשילומים.

ביום 26 בדצמבר פנה ד״ר אדנאור ליושב ראש ועדת הארגונים היהודיים בהזמנה לנציגי ישראל ולנציגי העם היהודי למשא־ומתן, כפי שהעלתה ממשלת ישראל באגרתה מיום 12 במרס 1951.

בתחילת ינואר 1952 נפתח בכנסת ויכוח בשאלה זו שנמשך שלושה ימים. ויכוח סוער כזה לא ראתה הכנסת כל שנות קיומה. הציונים הכלליים (שמָנו אז, בכנסת השניה, 23 חברים), מפ״ם (אז, לפני הפילוג, מנתה 15 חברים), חרוּת (8 צירים) ומק״י (5 צירים) התנגדו בתוקף ובלהט לכל מו״מ על שילומים. האגודה ופועלי האגודה (5 צירים) נמנעו.

מפלגת פועלי א״י (מנתה אז 50 צירים), הפועל המזרחי והמזרחי (10 צירים) והפרוגרסיבים (4 צירים) חייבוּ את השילומים.

דובר הציונים הכלליים טען כי הפיצויים יהרסו המוּסר והיחוּד הרוּחני של העם. אולם הקיצוניים בהתנגדותם היו צירי מפ״ם וחרוּת. י. חזן תקף נאומו של שר החוץ מיום 4.11.51 על מדיניות החוץ שבּה אמר כי ״כמקודם תחתור הממשלה לקיום יחסי ידידוּת עם כל המדינות השומרות שלום ונוטות ידידוּת לישראל; אך עניניה החיוניים ביותר מצווים עליה בראש וראשונה להדק קשריה עם אותן המדינות אשר קיבוצי היהדות שבהן חפשים לעזור לה בשליחותה ההיסטורית, ואשר ממשלותיהן מוכנות לסייע בידה לעמוד בנסיונות הקשים העוברים עליה כיום, ואשר נכונו לה עדיין בעתיד״. הכנסת החליטה אז: ״הכנסת רשמה לפניה את הודעת שר החוץ ועוברת לסדר היום״. בנאומו בכנסת על שאלת השילומים הודיע מר י. חזן: ״ב־5 בנובמבר התקיים כאן הויכוח הגורלי על מדיניות החוץ. משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על־ידי רוב הכנסת, היתה ויתוּר על עצמאותנו המדינית. זה כלפי חוץ. התוצאות הפנימיות הן קרע פוליטי עמוק בתוך הישוב, קרע פוליטי ההולך ומעמיק ומסכן את כל עתידנו. היום מתקיים המשך חמוּר שבעתיים, היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף״.

בא כוח ״חרוּת״, מר בגין, טען כי המשא־וּמתן עם גרמניה על שילומים הוא ״תועבת התועבות בישראל, ולא היתה כמותה מיום היותנו לגוי״, ובעודו נואם הגיעו המונים, שמנהיג ״חרוּת״ דיבר לפניהם באותו יום, לרחבה שלפני הכנסת, זרקו אבנים לתוך הכנסת, פצעו והתנפלו במקלות ובאבנים על השוטרים שבאו להגן על חברי הכנסת; יותר ממאה שוטרים נפצעו, וההמון המוּסת רמס אותם ברגליו כשהשוטרים נפלו שותתי דם על רצפת הרחוב, ורק הצבא שהוזעק להגנת בנין הכנסת הציל את המצב. כפי שפרסם עתון ״חרוּת״ למחרת אמר מר בגין להמון בככר ציון: ״כאשר ירו בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! — זו תהיה מלחמה לחיים או למוות״.

גם בכנסת החל מר בגין לאיים ויו״ר הכנסת מר י. סרלין נאלץ להפסיק את הישיבה. כשנתחדשה הישיבה הודיע היו"ר, שמר בגין חזר בו מביטוייו הפוגעים, והוא ימשיך בנאומו. בנאומו סיפר מר בגין שאמר להמון בככר ציון: ״לכו, עמדו, הקיפו את הכנסת, כמו בימי רומא, כשנציב רומאי רצה להציב פסל בהיכל, נזעקו יהודים מכל קצוי הארץ, הקיפו את הבית״ ולכנסת אמר: ״יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם, יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה, עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות. נעזוב את משפחותינו ונאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא־וּמתן עם גרמניה. — אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי־סוהר, מחנות־ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות יריה. אין דבר. על ענין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית עלי סלע. — אם יהיה צורך נֵהָרג יחד עמהם, ולא יהיו שילומים עם גרמניה״.

גם מר ש. מיקוניס, נציג מק״י בכנסת, הודיע כי ״המוני עם ישראל נסערים ומזועזעים מן המשא־וּמתן של הממשלה עם ממשלת הנאצים של בון״. בסוף הויכוח הנסער שלא היה לו תקדים בתולדות הכנסת הציע חבר הכנסת גוברין בשם הקואליציה: ״הכנסת, לאחר ששמעה את הודעת הממשלה על תביעת השילומים מגרמניה על הרכוש היהודי השדוד, מיפה את כוחה של הוַעדה לעניני חוץ ובטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם לנסיבות ולתנאים״.

מר י. ספיר בשם הציונים הכלליים, מר ח. רובין בשם מפ״ם, הגברת רזיאל־נאור — בשם ״חרות״, מיקוניס בשם מק״י הציעו: ״הכנסת דוחה הצעת משא־וּמתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניו השילומים״. בהצבעה שמית ביום 9.1.52 נתקבלה הצעת הממשלה ברוב של 61 נגד 50. כשהודיע היו״ר תוצאות ההצבעה קרא נציג ״חרות״: ״ואף־על־פי־כן לא תקבלו את הכסף הזה. תראו!״

ועדת החוץ והבטחון החליטה שהרשות בידי הממשלה להכריע בשאלה זו. וביום 18 בפברואר 1952 החליטה הממשלה על משא־וּמתן עם נציגי גרמניה המערבית בענין השילומים, ולאחר שהושג תיאום מלא בין ישראל ובין הארגונים היהודיים בדבר תביעותיהם ואופן הגשתם, נפתח המשא־וּמתן ביום 21 במרס 1952 בהאג, בירת הולנד. בהודעת הפתיחה ציינה משלחת ישראל, כי בעוד אשר התביעה שהועלתה באִגרת מיום 12 במרס, 1951, בסך מיליארד וחצי דולר התיחסה לגרמניה כולה, הרי ״אותו החלק המוּפנה לריפובליקה הפדראלית הגרמנית (כלומר גרמניה המערבית) היא בסך מיליארד דולר״. המשא־וּמתן נסתיים ב־10 בספטמבר 1952 בחתימת הסכם לפיו התחייבה מערב גרמניה לשלם לישראל, בסחורות, שילומים בסך 3 מיליארד מרק (715 מיליון דולר לערך) ועוד 450 מיליון מרק לזכות הוַעדה לתביעות יהודיות מגרמניה. לפי ההסכם, משך ביצוע התשלומים 12 שנה. ההסכם אוּשר על־ידי הפרלמנט של מערב גרמניה ב־18.3.53. כעבור יומַים ניתן אישורו גם של הבית העליון (בונדסראט), והחוזה נחתם בו ביום על־ידי נשיא מערב גרמניה. ממשלת ישראל אשרה את החוזה ביום 22.9.53.

עד סוף 1960 קבלה ממשלת ישראל 541,000,000 דולר על חשבון השילומים.

* * * * *

אחד הגילויים הבולטים ורבי־התוצאות של התמורה שנתחוללה בישראל — זהו גידולה המתמיד של הסתדרות העובדים בתקופת המדינה. את שרשיה הטמירים של ההסתדרות מוצאים עוד בימי העליה השניה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהוקם בשנת 1906 בגליל ״החורש״ ואחר כך קמו הסתדרויות חקלאיות ביהודה, בשומרון ובגליל. בירושלים נוסדה עוד לפני בוא העליה השניה אגודת פועלי הדפוס, וכן קמו ביפו, עם ראשית בנינה של תל־אביב ארגוני פועלים מקומיים. ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל הוקמה בחיפה בחנוכה בתרפ״א. זו קמה לא כדוגמת הארגונים המקצועיים בכל שאר הארצות. גם ביציקת דפוסי תנועת הפועלים לא היו אנשי העליה השניה כבולים לנוסח המקובל בארצות אחרות, אלא יצרו לפי חזונם וצרכי המציאוּת המתרקמת בתנאים בלתי רגילים בארץ הקמה לתחיה על־ידי עם מתעורר לתחיה. פרופ' אלברט איינשטין, שנכח בפתיחת הועידה השניה של ההסתדרות, בשנת תרפ״ג, אמר בנאום הברכה הקצר שלו: — ״הולכים אתם בדרך לבנין הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת, נוכחתי לדעת שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידיכם״. ואמנם היתה ההסתדרות ״ללב של תנועת הגאולה של העם היהודי״, כפי שהוגדר בדו״ח של הוַעד הפועל לועידה השניה, ״מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ — עשרות דורות של מאוַיי הגאולה וחבלי משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה — העליה מהגולה, ואחריתה — בעבודה בארץ — מי ישורנה. האיש אשר לא ידע אח קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו — לא יבין ולא יכיר מהי תנועת הפועלים שלנו. והכרה זו חובה היא עלינו כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ־ ישראל״.

בועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה היו מיוצגים 4433 פועלים מהכפר ומהעיר. כמה ממפעליה החשובים של ההסתדרות הוקמו כמה שנים לפני יסוד ההסתדרות. קואופרטיבים יצרניים: בית חרושת למכונות והתכה בשם ״עמל״ נוסד בטבת תרע״ט, בית חרושת מכני לנגרות בשם ״כרמל״ נוסד בסיוָן תרע״ט, שניהם בחיפה. ״קופת חולים״ ו״המשביר״ נוסדו בימי מלחמת העולם השניה. אולם התנופה הגדולה לקואופרציה בשטח האשראי והקניה, המכירה, התחבורה ועוד, לפעולה תרבותית וחינוכית, לקליטת עולים ולהתישבות — באה עם הקמת הסתדרות העובדים.

הישוב היהודי בימי יסוד ההסתדרות מנה בס״ה 65,000 נפש. ההסתדרות אז הקיפה רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז החל הגידול המתמיד, לא רק במספרים אבסולוטיים אלא גם באחוזים. בדצמבר 1926, שש שנים אחרי יִסוּדה, מנתה ההסתדרות 22,500 חברים. בישוב כולו היו 156,000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות עלה משבעה לארבעה עשר. בדצמבר, 1932 (בבחירות לועידה הרביעית) מנתה ההסתדרות 32,475 חברים. הישוב כולו מנה 192,000 איש. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־17.6%. בדצמבר 1941, בבחירות לועידה החמישית של ההסתדרות, הגיע מספר חבריה ל־118,500. מספר הנפשות בישוב היה אז 479,000. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל24.7%.

בבחירות לועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, אחרי תום מלחמת הקוממיות, מנתה ההסתדרות 190,000 חבר, המדינה מנתה אז קצת יותר משבע מאות אלף יהודים. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־26%, מזמן היוָסדה, בסוף 1920, עד תום מלחמת הקוממיות גדל הישוב היהודי בארץ פי עשרה וחצי; ההסתדרות גדלה פי

1. תהליך הפיכתו של הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל. אולם גידול מתמיד ודינמי זה מחויר לעומת הגידול המופלא בתקופת המדינה.

בסוף 1960 היו בישראל 1,911,300 יהודים, באותו זמן מנתה ההסתדרות 724,720 חברים, מהם 21,246 ערבים. אחוז חברי ההסתדרות באוכלוסיה היהודית בסוף 1960 היה 36.8%. בשתים־עשרה השנים בערך שלאחר הועידה השביעית, שנתקיימה בפברואר 1949, נוספו 513,474 חברים להסתדרות, לישוב היהודי בישראל נוספו בתקופה זו 1,100,677. אחוז הגידול של ההסתדרות מהגידול הכללי הוא 46.6%.

מספרים אלה מעידים על שתי עובדות רבות משמעות לגבי עתיד העם ודמוּתו: 1. רוב העם בישראל הוא עם עובד. 2. כל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.

* * * * *

בשלוש־עשרה שנים אלה חוללה ממשלת ישראל תמורה מבורכת בחיי המיעוטים במדינה: בכלכלה, בחינוך, בבריאות. בכל התחומים האלה שוּנה לטובה מצבם של ערבי ישראל ממצבם של הערבים במדינות הערביות השכנות, וללא כל השוָאה למצב המיעוטים היהודיים בארצות אלה. עוד במגילת העצמאות הוכרז כי ״מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. על יסוד הכרזה זו הושוותה האשה הערבית בישראל בכל זכויותיה לגבר; נאסר ריבוי נשים על יהודים ומוסלמים גם יחד. המצור ששמוּ הארצות השכנות — מצרים, ירדן, סוריה ולבנון — על ישראל, והמדיניות המוצהרת של שליטיהן להכחיד את ישראל, חייב ומחֵייב את המדינה לנקוט באמצעי בטחון מיוחדים על שטחי הגבול הנתונים תחת ממשל צבאי. מצב זה גם פטר את הערבים אזרחי ישראל ממילוי חובה אזרחית יסודית: הבנים והבנות הערבים פטורים משירות־בצבא־הגנה־לישראל, פרט לדרוזים והצ׳רקסים אשר בתחילה שירתו מתוך התנדבות, ובשנת 1956 נתחייבו הבנים — ולא הבנות — חובת שירות, לפי דרישת כל ראשי העדה הדרוזית והצ׳רקסית. יש גם כמה מתנדבים בצה״ל מהעדות הנוצריות. פרט לשני הבדלים אלה, שלהם גורמת האיבה המוצהרת של שליטי הארצות השכנות, מובטח בישראל שויון זכויות וחובות מלא לכל התושבים בלי הבדל דת ולאום, והמיעוט הערבי רשאי להשתמש בשפתו גם בבית־הנבחרים הישראלי — בכנסת, אם כי כמה נבחרים ערבים בוחרים לדבר עברית.

בסוף שנת 1948 נמצאו בישראל כ־120,000 תושבים לא־יהודים. בעקבות הסכם שביתת־הנשק עם ירדן נוספו תושבי ״המשוּלש״ במרכז הארץ, וכשלושים אלף ערבים, שהתגוררו בארצות השכנות ביום קום המדינה, הורשו להתישב בישראל. ב־22.5.61 הגיע מספר התושבים הלא־יהודים ל־237,773. בשנת 1948 עיבדו הערבים 2000 דונם בהשקאה. בשנת 1961 — 30,000, והשטח המעובד כולו הגיע ל־900,000 דונם. בשישים כפרים ומעלה הותקנו מפעלי השקאה. התפוקה הערבית בחקלאות גדלה פי שישה בעשר שנים. תמורה גדולה יותר חלה בחינוך הדור הערבי הצעיר. בשנת 1948 למדו בבתי־ספר יסודיים 7,417 תלמידים ערבים ובשנת 1960 — 33,739, נוסף על 9,000 הלומדים בבתי־ספר נוצריים. למעלה מאלף תלמידים לומדים בבתי־ ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים. 88 תלמידים לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים ו־12 בטכניון בחיפה (שנת 1960).

התושב הערבי נהנה כמובן מכל שירותי הבריאות של המדינה כאזרחים יהודים, והתחלואה הכללית ותמותת הילדים בקרב ערבי ישראל היא הקטנה שבכל ארצות ערב השכנות.

מתרחבת הקואופרציה בכפר הערבי ומתהדק הקשר בינה ובין הקואופרציה היהודית. פועלים ערבים מתקבלים בזכויות וחובות שווֹת להסתדרות העובדים העברים בארץ.

הערבים והדרוזים מיוצגים בכנסת — גם בתוך רשימות יהודיות וגם כנבחרי רשימות ערביות. ויש לציין שהמיעוטים בישראל הם לפי שעה הערבים שוחרי השלום היחידים באזור, כי בארצות השכנות אפילו המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות וחברי ״תנועת השלום״ הפרוקומוניסטית לא הרימו קולם מעולם למען שלום ישראלי־ערבי.

* * * * *

בהקמתו, בארגונו, באימונו ובציודו של צה״ל יש לציין ארבעה שלבים:

1. פקודת הממשלה הזמנית מיום 26.5.48 האומרת: ״מוּקם בזה צבא־הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, מחיל ים ומחיל אויר. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצה״ל על כל שירותיו. גיל חייבי הגיוס יהיה כפי שיקָבע על־ידי הממשלה הזמנית. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצה״ל״. פקודה זו מן הצורך היה לבצע תוך המלחמה שפרצה בליל הכרזת המדינה, כשהמטרה הדחופה היתה להביס את האויב ולגרש את הפולשים מהמדינה הצעירה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהיסטוריה של העולם — אם בכלל יש לו אח בהיסטוריה — שהוכרזה מלחמה על מדינה ביום היוָלדה וצבאה הולך וקם תוך סערת המלחמה.

אמנם, הצבא, כמדינה כולה, לא נולד יש מאין. להכרזת המדינה קדמו מפעלי התישבות, יצירה משקית ותרבותית של שלושה דורות חלוצים, אולם המדינה אינה פרק בתולדות הישוב, אלא תקופה חדשה בתולדות העם היהודי באשר הוא, ובמידה ידועה פרק חדש בהיסטוריה של העולם. גם להקמת הצבא קדמה מסורת ה״הגנה״ והגדודים היהודיים במלחמת העולם הראשונה והשניה. בלי נסיון חברי ההגנה על כל שלוחותיה (חי״ש, פו״ש, פלמ״ח) והמתנדבים היהודים במלחמת העולם השניה, ביחוד הבריגדה ויחידת התותחנים, לא היה קל ביותר — אם בכלל אפשר היה — לארגן צבא תוך כדי התקפה של צבאות סדירים מחמש מדינות ותיקות. אבל גם מלחמת הקוממיות, זו שנפתחה בליל 15 במאי 1948, לא היתה פרק חדש בתולדות ההגנה, אלא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמות יהושע בן־נון, דוד המלך והחשמונאים. צה״ל היה לא המשך ההגנה, אלא גילוי מחודש של הכושר הצבאי העברי, שנפסק עם תבוסת בר־כוכבא, וקם לתחיה הודות לרוח הגבורה שהיתה גנוזה בעם היהודי בכל שנות נדודיו בגולה.

ארגון ההגנה קם מתוך התנדבות חפשית ומתוך אחריות פנימית אישית וחרדה לגורל בטחון הישוב, ולא קל היה לשים עליו עול השלטון האזרחי. לא היה שלטון יהודי ממשי — אלא רשות נבחרת שהכפיפות לו היתה ענין שברשות. להלכה היתה מרוּת ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי על ההגנה, אבל מרוּת זו היתה למעשה במידה רבה פיקטיבית. המרוּת האמיתית היתה למפקדה פריטטית מורכבה חציה מנציגי הסתדרות העובדים וחציה מנציגי ״האיחוד האזרחי״, כלומר ראשי תל־אביב והתאחדות האיכרים. ראש המפקדה הארצית (רמ״א) היה מתמנה על־ידי הסוכנות, והיה צריך לפעול לפי הוראותיה. למעשה היתה המפקדה מנהלת על דעת עצמה את ההגנה, ורק בענינים אחראים ביותר היתה ההנהלה הציונית נותנת הוראות.

ולא קל היה לשנות הרגלים של הרבה שנים גם לאחר הקמת המדינה. בידי ההגנה שבמחתרת לא יכלו להימצא כלי הנשק הכבדים, שבלעדיהם לא היה צה״ל יכול לנצח: תותחים, טנקים, מטוסי קרב, ספינות מלחמה. בימי ההגנה גם לא היתה רשות אחת לאומית, שלה היו כפופים כל הכוחות, וחיו מַחתָרות מִתחָרוֹת; ולא קל היה גם לאחר הקמת המדינה להשליט אחדוּת וּמרוּת בלעדית ומשמעת קפדנית. לא תמיד נתמלאו פקודות המטה בדיוקן ובזמנן, והמגמה לקיים רשויות צבאיות נפרדות אם מטעמים ״מעמדיים״ ואם מטעמים ״פטריוטיים״ כביכול, הוסיפה להתקיים בגלוי ובסתר כמה חדשים אחרי הקמת צה״ל ולא קל היה לעקרן, והיתה צפויה לנו סכנה חמוּרה של התגודדוּת פנימית בצבא בעוד האויב בשער, ונדרשו מאמצים נמרצים ונועזים לחסל כל שיירי התבדלוּת בצה״ל. אין פלא שהיו גם כמה כשלונות במלחמת הקוממיות: בחזית הצפונית־מזרחית, בהתקפה על ג׳נין, בלטרון ועוד. אולם תוך כדי המלחמה חוּשלה אחדוּתו של צה״ל, ובגמר מלחמת הקוממיות בתחילת 1949, לא היה עוד סימן בתוך הצבא לכל התגודדוּת והתבדלוּת.

2. השלב השני — הארגון התקין, המסודר והשיטתי של צה״ל, בא רק לאחר שהכנסת קיבלה בספטמבר 1949 את חוק שירות הבטחון, שהביא להקמת צבא תקין מורכב משירות חובה, החל על כל בן ובת בגיל 18, שירות קבע של מתנדבים, ומילואים של משוחררי הצבא עד גיל 49, וניתן תוקף לחובת הכשרה חקלאית לחיילים.

בשלב זה נתארגן ונשתכלל שירות המודיעין הצבאי, שנעשה לאחד השירותים המעוּלים בעולם במחקר המצב והיחסים, המגמות ויחסי הכוחות של ארצות המזרח התיכון; הועלתה במידה ניכרת רמת האימונים והמשמעת בצבא. נעשתה התחלה באימון המילואים, ואורגנו קורסי השתלמות לקצינים גבוהים, אלופים ואלופי־משנה. כן נשלחו קצינים מצטיינים להשתלם בבתי־ספר צבאיים בצרפת, אנגליה וארצות־הברית.

לצבאות ערב היה זיון מאיכות מעולה מזו שלנו (באויר, בנשק כבד ובכוח הימי), ובכמות נפלנו מהם במידה מרובה. לצבאות ערב כבר היו מטוסי סילון — כשחיל האויר הישראלי היה מצויד כמעט במטוסי בוכנה בלבד. סילונים היו לו מעטים, מטיפוס מטאור.

אחת הבעיות החמורות בשלב זה היתה לקיים בקרב המגויסים שבאו מהעליה החדשה את היתרון הרוחני שהנחיל לצה״ל במלחמת הקוממיות עדיפות מכרעת על האויב והיה הגורם הראשי בנצחוננו. חלק גדול מקרב העולים החדשים באו לארץ ללא חינוך, ללא ידיעת הלשון העברית, ללא מסורת חלוצית, וללא הכרת המולדת וההיסטוריה העברית.

גם התעשיה בארץ, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת הקוממיות, היתה באִבּה, ושירותים ומוצרים עיקריים לצבא בשטח האספקה והקשר, היה הצבא חייב לארגן וליצר בכוח עצמו.

המסורת הצבאית שירש צה״ל היתה בעיקרה מסורת הצבא הבריטי, שבו שירתוּ רבבות מתנדבים מישראל בימי מלחמת העולם השניה, ובו רכשו נסיונם הצבאי והמלחמתי בעמידה מול צבא מסודר, כי ההגנה, עם כל גבורתה ומסירותה, נסיונה בימי המנדט היה בעיקר נגד כנופיות. מסורת בריטית זו לא התאימה לצה״ל. הצבא האנגלי היה בעיקר צבא משלוח, שתפקידו הראשי היה להגן לא על ארצו ולא להילחם בתוך גבולותיה (למעשה, מימי השתלטוּת ויליאם הכובש לא ידעה אנגליה מלחמה בתוך שעריה). הצבא האנגלי נועד להילחם ברחבי האימפריה או בארצות בעלות בריתה. וכל מחנות הצבא הבריטי בארץ־ישראל אף הם לא נועדו להגנת הארץ, אלא היוּ מיועדים לצבא משלוח, והצבא הבריטי נשען בעיקר על עבודת ״ילידים״ זולה. החיילים עצמם לא טיפלו בעבודות במחנה, הללו נעשוּ על־ידי עבודה זולה של ילידים. צה״ל נאלץ להשתמש במחנות הצבאיים הבריטיים כפי שהם, כי האמצעים שלנוּ לא הרשוּ לנו להקים מחנות חדשים מותאמים לצרכים שלנו, אוּלם העבודה במחנה הוטלה על החיילים עצמם או על אזרחי ישראל, ששכרם היה גדול משכר חיילי שירוּת חובה ולפעמים גם משל חיילי־קבע; משוּם כך, נאלצנוּ לעשות קימוצים מכסימליים בכוח־אדם בצבא, להקטין הצבא הסדיר, ביחוּד צבא הקבע, עד המינימום האפשרי, מבלי לפגוע, כמובן, בכושר הלחימה של צה״ל.

אולם שמירת המִתקנים המפוזרים שירשנו מהבריטים הצריכוּ כוח אדם רב, צבאי או אזרחי, שאפשר היה לקמץ בהרבה, אילוּ יכולנוּ להקים בעצמנוּ מִתקנים ומחנות צבאיים לפי צרכי צה״ל ויעודי צה״ל. ההכרח שלנו להקטין הצבא הסדיר עד המינימום ההכרחי אילץ אותנו לשלוח כל המגויסים בעלי כושר קרבי — ליחידות לוחמות; המגויסים אשר כושר הקרב שלהם היה פגום לא הספיקו למלא כל השירותים הצבאיים ההכרחיים, ולכן הצטרכנו להשתמש בכוח־אדם אזרחי אחר, וגם ליצר בעצמנו דברים, שבמדינה מפותחת הם נוצרים בתעשיה פרטית. צה״ל גם נאלץ לקחת על עצמו משימה חינוכית שבארצות מפותחות היא מוטלת על בתי־הספר, כי חלק גדול של המגויסים מהעולים (וגם לא מעטים מילידי הארץ) — הגיעוּ לצבא בלי חינוך יסודי, וכמה מהם — ללא ידיעת קרוא וכתוב.

קשיים לא מעטים באִרגוּן הצבא ובקיום כושר הלחימה שלנו נפתרוּ על־ידי גיוס האשה לצבא. אילמלא מילאה החיילת תפקיד גדול בשירותים הצבאיים, ובשירוּתים שמן ההכרח יתמלאו על־ידי חיילים ולא על־ידי אזרחים, לא היינו מוּכשרים להחזיק כוח סדיר מצומצם בכושר לחימה מספיק. ומצב זה לא ישתנה גם בשנים הבאות. גיוס האשה לצבא בישראל הוא הכרח חיוּני כל עוד תרחף סכנת מלחמה.

התברר גם ששירוּת האשה בצבא, בין אם היא בוגרת גימנסיה או סמינריון למורות וגננות מילידות הארץ, ובין אם היא עולה חדשה מארצות אירופה או ארצות המזרח שלא קיבלו בגולה ולא בארץ חינוך תיכון או יסודי, מתעלה בצבא גם מבחינה אנושית וגם מבחינה יהודית. הצבא אינו מורכב ממלאכים, ויש דברים שאין עליהם אפיטרופסות, לא בחיים האזרחיים ולא בחיים הצבאיים, ויש גם בצבא מקרים לא רצויים, אם כי באחוז קטן יותר מאשר בישוב האזרחי. בכלל, הוברר שהחיילת מתעלה בצבא גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה תרבוּתית וגם מבחינה אנושית־כללית, מבחינת עליית כבודה, בטחונה ותכונותיה האזרחיות. היא רוכשת נסיון חיים שלא היתה מקבלת בזמן קצר כזה בשום מקום אחר, והעיקר — היא ממלאה תפקיד חיוני בהעלאת כושר הלחימה של צה״ל.

השמירה על עקרון האיכוּת הגבוהה — היא הנשק הסודי של ישראל במלחמת הקוממיות, וזה יהיה נשקו הסודי גם בבאות — חייבה את הצבא ליהפך לבית־הספר הגדול ביותר בארץ: בית־ספר יסודי ותיכוני לנוער בן 18 ומעלה, שלא קיבלו חינוּך זה לפני בואם לצבא, וכאלה היו רוב החיילים מהעליה החדשה וגם לא מעטים מילידי הארץ.

בשנת תשי״א — 1950/1 היו בין מגויסי הצבא — 4.7% חסרי כל השכלה, בשנת תשי״ב — 7.3%, בשנת תשי״ג — 8.9%. אלה היוּ שנות גאות העליה; אחוזים אלה אינם חושפים כל האמת. היו מגויסים של עדות מיוחדות שאחוז נעדרי כל השכלה ביניהם היו — 8.7%; 8.9%; 9%; 9.9%; 10.6%; 13.2%; 13.3%; 18.2%; 18.7%; 21.7%; 22.7%; 24.3%. הבדלים גדולים אלה בין בני עדות שונות היו לא רק פגיעה קשה בכושר הצבא, אלא יצרו מחיצות מסוכנות בין עדות שונות, שגם בחיים האזרחיים הם מהווים תקלה קשה, אבל בצבא הם סכנה חמוּרה. בלי הרגשת שויון ממשי ואחוָה לוחמת לא יתכן צבא נאמן ומסור.

והצבא היה חייב להתחיל באימון של אלפי טירונים — בלימוּד עברית במשך שישים שעות, כדי להנחילם מינימום בידיעת הלשון, וגם ללמדם ראשית הכתיבה. במשך שישים שעות אלו רכש הטירון 200 המלים העבריות הראשונות, אחר־כך לימדוּ אותו, יחד עם אימון צבאי, במשך 200 שעה עוד 1200 מלים.

לפעמים היוּ מוכרחים להפסיק כל אימון — והיחידה נהפכה לבית־ספר. גם חדרי המעצר היו נהפכים לכיתות לימוד. מלבד עברית הקדישו 30 שעות ללימוד ידיעת הארץ, על־פי ספר מיוחד שהוציא הצבא — ״זאת ארצי״. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד תולדות העם היהודי. לומדים גם חשבון, שכולו טבוע בחיי צה״ל. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד היסטוריה כללית. כל הלימודים האלה הם על־פי ספרים שהוציא צה״ל. הוטלה חובה ללמוד לפחות 30–40 פרקים נבחרים מהתנ״ך. כל זה היה חובה על חייל שלא קיבל חינוּך יסודי בבית־ספר עברי — בארץ או בחוּץ־לארץ.

הנסיון הוכיח, שאיכות החיילים עולה עם כל שנת ישיבה בארץ. בצבא נערכו בחינות פסיכו־טכניות והוכח, שמי שהגיע בשנה הראשונה ל־26%, הגיע בשנה שניה ל־41% ובשלישית — ל־43%. בתחילה היו רק 10% מהחיילים כותבים מכתביהם עברית. השנה כותבים למעלה מ־90% מכתביהם עברית.

בשנים אלה עשה הצבא אולי יותר מכל מוסד אחר להעלאת הדור הצעיר מהעליה החדשה וגם לליכוד האומה ולמיזוּג הגלוּיות.

הצבא לא יכול לחכות עד שבני 18 מחוסרי חינוך יגויסו לצבא. הוא ראה שיש כמאה אלף נערים ונערות בגיל 14 — 18, שרק 20%, או לכל היותר 25% מהם, מקבלים חינוך על־יסודי–תיכוני, מקצועי או חקלאי. מכל היתר היו רבים שלא קיבלוּ כל חינוּך יסודי, באשר הובאו לארץ כשהם כבר בני 14 — והיו עזובים להשפעת הרחוב בשכוּנות עוני ופרברי העיר. הצבא הקים מעין תנועת נוער קדם־צבאית בשם גדנ״ע (גדודי נוער), שיחד עם לימוד ידיעת הארץ, סדר, ומחנאות קיבלו שיעורים באזרחות טובה וסודרו להם שיחות חינוכיות ותרבוּתיות.

היו קיימות תנוּעות מפלגתיות, שהקיפוּ בערך — 45,000 נערים ונערות מבני עשר ומעלה, החצי מזה אוּלי בגיל 14–16. היתה בהם ברכה לא מבוטלת, כי יצאוּ מתוכם גרעיני התישבות, אולם שכרם יצא בהפסדם, כי הם לא חונכו לשירוּת העם, המדינה, הכלל, אלא לשירות המפלגות, שקשה היה להבחין בהבדלים שביניהם, והכניסוּ ילדים ונערים בריב מפלגות טפל וחסר־תוכן, שהנוער ודאי לא ידע לעמוד על טיבו וטעמו. והעיקר — תנוּעות הנוער של המפלגות טיפלו בראש וראשונה בנוער לומד, והנוער הדל, שיותר מכל היה זקוק לטיפול חינוכי, היה עזוב לנפשו, והם היו הרוב של הנוער, וממנו נבנה גם העם וגם הצבא.

תחילה טיפל גדנ״ע גם בנוער לומד, אולם שר הבטחון קבע, שהטיפול הקדם־צבאי והבטחוני, במידה שהוא דרוש, ימָסר לבתי־הספר עצמם בהשגחת משרד החינוּך, והצבא יטפל ביחוד בנוער העובד, בנוער של המעברות, ישובי העולים ופרברי הערים — שאינו לומד, לא בבתי ספר תיכוניים ולא במקצועיים או בחקלאיים. והכוָנה היתה להקנות לנוער זה — לא חינוּך קדם־צבאי, אלא חינוך קדם־נח״ל, כלומר ערכי יסוד אנושיים ויהודיים, הכרת הארץ, סדר ונקיון, רגשי אחוָה, כבוד יהודי; לטפח בהם את כשרון הסיור, שיט, תעופה, לנטוע בלבם אהבה למולדת, למדינה, לערכי האומה העברית, רוח גבורה וכושר חלוצי.

היה חשש מבוסס שהצבא המורכב מכל הגלוּיות — ורוב הגלוּיות שממנו באה העליה הגדולה לאחר קום המדינה היו נעדרי חינוך יהודי והשכלה אנושית — יתחלק לשנים: הטוראים יהיו כולם בני עדות עשוקות חינוך, והמפקדים יהיו כולם בני עדות, שההיסטוריה לא התאכזבה להן כל־כך מבחינה תרבותית.

ולכן עשוּ מאמצים גדולים להכשיר בני כל העדות לקצונה. מאמצים אלה הצליחוּ. בצבא לא רושמים עדת המגויס, אלא ארץ הלידה. גוש הקצינים הגדול ביותר הוא מבני הארץ, אבל יש גם קצינים מארבעים ושבע ארצות, נוסף על ישראל, 23 ארצות אירופיות, 11 ארצות אסיתיות, 7 ארצות אפריקניות, 5 ארצות אמריקניות (גם מצפון וגם מדרום) וכן מאוסטרליה.

3. השלב השלישי — נפתח באוקטובר 1953.

כששר הבטחון החליט בלבו לפרוש מהממשלה — ביקש חופשה מהממשלה לחדשיים, והקדיש שבעה שבועות, מיום 24.8.1953 עד 17.10.1953, לבדיקה מפורטת ויסודית במצב הצבא וצרכי הבטחון. ביום 18.10.1953 נמסרה לממשלה סקירה מפורטת על התקדמוּת הצבא באימון, בחינוּך ובציוד, וכן גם על כוננוּת הצבאות הערביים, והוצעה תכנית צבאית לשלוש שנים; מגמתה היתה לחשל העליה החדשה וישובי העולים במקרה של התקפת האויב; לאכלס שטחים ריקים שיש להם ערך איסטרטגי מיוחד, לפתח תעשיות וענפי משק אזרחיים, שיש להם ערך בטחוני (ובראש וראשונה תעוּפה אזרחית, צי מסחרי, תעשיות בסיסיות וכימיות); — להגביר עליית נוער בגיל 16 — 18 מארצות מסוימות שיגדיל כוח האדם שיגן על בטחון המדינה; יצירת תנאים לגיוס מהיר של המילואים על־ידי סידור מחסנים ורכב למטרה זו; שינוּי מבנה תקציב הבטחון שיאפשר הגדלת הרכש על חשבון צמצוּם סעיפי תחזוקה; שחרוּר הפיקוּד הצבאי מכל דאגות משקיות ותקציביות וריכוזו באימון ותכנון, והעברת כל תפקידי משק, אספקה ותקציב לרשוּת אזרחית; הגברת יחידות לוחמות על־ידי צמצוּם שירותים. והעברת מכסימום של שירותים למשרדים ולמפעלים אזרחיים, והיעזרות מכסימלית במשק האזרחי לאספקה, להובלה, לבנין, ליצוּר צבאי ולשאר שירותי הצבא; העדפת כוחות המחץ בחילות על חשבון שאר החילות, העדפת אימון משוכלל של פיקוד המילואים על אימון כמותי של חיל המילואים; שימת הדגש על העלאת האיכות, ולא רק בצבא אלא בכל הגילים מגיל 14 עד גיל 50 בעם כולו; שילוב האימון הצבאי בהשרשת החיילים בערכי התרבות של עם ישראל ובטשטוש המחיצות העדתיות; מיזוּג ותיקים וחדשים בחיי החברה והמדינה; ביצוּר כלכלי של ישובי העולים והעלאת רמתם התרבוּתית; חיזוּקה של ירושלים, וישוב הפרוזדור; יצירת ישוב יהודי גדול בנצרת ובגליל הצפוני; ריבוי ישובים חדשים על הגבולות ובדרום.

התכנית נתאשרה על־ידי הממשלה. ואם כי בשנת 1954 נתרחשוּ כמה תקלות — הלך כוחו של צה״ל וגדל גם ברוח וגם בחומר, גם בציוּד וגם באימון; ומערכת סיני שהחלה בליל 29.10.1956 ונסתיימה בהצלחה מלאה ביום 5.11.1956 — הוכיחה את התעצמוּתו, כשרו ויכלתו של צה״ל, לאחר שלוש שנים.

על מערכת סיני דובר בפרוטרוט בשנתון תש״ך, ועלילות צה״ל חרותות מאז בהיסטוריה הצבאית של העולם; ובנידון זה אין לקפח העזרה הנאמנה שהוגשה במשך חדשים תמימים לצה״ל על־ידי ממשלת צרפת בהנהגתו של גי מולה הסוציאליסט ובורג׳ס־מונורי מהמפלגה הרדיקל־סוציאליסטית.

4.  השלב הרביעי מתחיל מאחרי מערכת סיני.

מערכת סיני הבטיחה לנו חופש שיט במיצרי אילת — ועל ידי כך מגע ימי ישיר עם יבשת אסיה ואפריקה המזרחית, שחסימת תעלת סואץ על־ידי הרודן המצרי לאניות ישראליות ניסתה לנתק. על־ידי כך רכשה אילת בפועל את החשיבוּת שהיתה צפונה בה בכוח מאז הונח יסודה החדש בשנת 1949 — שלושת אלפים שנה אחרי היותה הנמל העברי הראשון בתקוּפת שלמה. המלך.

אחרי מערכת סיני נסלל כביש באר־שבע — אילת, ושני יַמי ארצנו נקשרו ברשת כבישים. באפריל 1957, הונח צינור הנפט הראשון (ברוחב של 8 אינטש) מאילת לבאר־שבע. באבגוסט 1958, הונח צינור נפט מורחב (16 אינטש) מבאר־שבע לחיפה, ובספטמבר 1960 הופעל צינור זה. הצינור הצר ישמש להובלת מים.

על השלב הרביעי בהתפתחוּת צה״ל יסופר רק בשנים הבאות. פה ניתן רק לציין כי בתקוּפה זו נתחזק חיל הים במידה ניכרת הודות לשיפור היחסים שבין ישראל ובריטניה. מדינה זו שהתנגדה להחלטת או"ם ב־29 בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בחלקה של הארץ, עמדה ביחסה הבלתי־ידידוּתי לישראל גם כמה שנים לאחר שהמדינה הוקמה בניגוד לרצונה.

אמנם, במאי 1950 השתתפה יחד עם ארצות־הברית וצרפת ב״הצהרת שלוש המעצמות״ בנוגע לזיון ולבטחון בארצות ערב ובישראל, שהיתה מכוונת למנוע מירוץ זיון בין מדינות ערב וישראל, והכירה בצורך שגם ישראל, במדינות ערב, תחזיק כוחות מזוינים ברמה מסוימת, והכריזה על התעניינוּתן של שלוש המעצמות לקדם השלום והיציבוּת במדינות ערב ובישראל. שלוש־המדינות התחייבוּ לפעול נגד כל פגיעה בגבוּלות או בתחומי שביתת־הנשק של ישראל ושכנותיה.

למרות הצהרה זו המשיכה בריטניה כמה שנים לספק נשק למדינות ערב — ירדן, מצרים ועיראק, וסרבה למכור נשק לישראל. בפעם הראשונה שינתה בריטניה קו זה — באבגוסט, 1955, כשמכרה לישראל שתי משחתות, ולאחר שיפוץ ואימון מלחי חיל הים של צה״ל הגיעו ביוני, 1956, לידינו. לאניות ניתן שם ״יפו" ו"אילת״.

במערכת סיני נפלה בידנוּ משחתת מצרית שניסתה להפגיז את חיפה, וניתן לה השם ״חיפה״.

אחרי המהפכה של קאסם בעיראק, בשהופל השלטון של נורי סעיד ובוטלה המלכות ההאשמית בעיראק — בא שינוּי ניכר ביחסי בריטניה לישראל. באבגוסט 1958 מכרה אנגליה לישראל שתי צוללות ואימנה מלחים מחיל־הים הישראלי להפעיל הצוללות, ובשנת 1959 הגיעו לישראל ונקראוּ בשם ״תנין״ ו״רהב״.

אחת ההפליות הבולטות ביותר של בריטניה כלפי ישראל — היתה הענקת טנקים כבדים מדגם סנטוריון למדינות ערב, וסרובה למכור טנקים אלה לישראל. בתחילת 1959 חל שינוּי גם בנידון זה, וצה"ל רכש מספר סנטוריונים מבריטניה, שחיזקוּ במידה ניכרת חיל־השריון הישראלי.

בכל השלבים של בנין הצבא לא פחתה הדאגה לטיפוח המתח החלוצי שנתגלם בגוף המיַחד מקומו של צה״ל בכל צבאות העולם: אימון וחינוך חיילים לעבודה ולהתישבוּת חקלאית וליסוּד ישוּבי־ספר, הגוּף ששמו נח"ל.

מראשית ימי התישבוּתנוּ היו התישבוּת חקלאית והגנה צמודות זו לזו. כבר מיסדי הכפר העברי הראשון בשנת 1878, יוצרי פתח־תקוה, נאלצוּ לאחוז ברובה ולהגן בעצמם על חייהם, על עבודתם ועל כפרם, בקפוץ עליהם רוגזם של אנשי המדבר ומשַׁמרי השממה. לכלל מיזוּג קבוע ומתמיד של עבודה חקלאית והגנה הגענו בימי העליה השניה עם היוָסד ״השומר״. ״השומר״ לא היה ארגוּן מחתרת, אם כי לא היה לו מעמד חוקי ומוכּר מטעם השלטון העותומני. הוא פעל בגלוי כארגון שומרים, וכמנהג הימים ההם נשא נשקו בגלוּי, כאשר עשוּ גם הבדוים והפלחים הערבים.

המתנדבים בארץ־ישראל ללגיון העברי בימי מלחמת העולם הראשונה היו ברובם פועלים חקלאיים, ביניהם ותיק האיכרים ברחובות, משה סמילנסקי. את משאת נפשם של מתנדבי הגדוד הארצישראלי ביטא ש. יבנאלי ז״ל, אחד המתנדבים, באמרו: ״עם יצירת המחנה העברי הלוחם יִוָצר גם מחנה עברי עובד. אחרי הקריאה: לעלות להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה: לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול דרכים, לעבד הקרקעות — כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח״.

מפעל הגבורה הראשון של ההגנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה היתה הגנת תל־חי על־ידי מתישבי כפר־גלעדי וחבריו של יוסף טרומפלדור; כשהארץ היתה נתונה תחת שלטון בריטי — התפשטה ההגנה גם לערים, אבל לא במקרה עמדו בראשה אנשי ההתישבות — כי כל ישוב חקלאי היה מטרה להתקפת האויב, והאויב בתקוּפה ההיא היו כנופיות ערביות ארצישראליות. במלחמת העולם השניה חושל כוח המחץ של ההגנה: אורגנוּ פלוּגות המחץ, או, בקיצור, פלמ״ח. זה היה כוח שנועד לכתחילה לאימון חקלאי בחצי זמנו ולאימון צבאי בחצי זמנו השני. יחידות אלו היו עד הקמת צה״ל כוח המחץ הראשי של ההגנה היהוּדית.

עם הקמת מאות ישובי עולים חדשים, שלא הביאוּ אתם מלכתחילה המטען החלוּצי של העליה השניה והשלישית, וגם לא תכונת ההגנה העצמית, גבר הצורך לחשל רוחם ולקרב אותם ברוח או בסדרי המשק וכושר ההתגוננות לישובים החקלאיים הותיקים. והנוער של ישובים אלה נתבע למלא שליחות זו. לאחר הקמת המדינה נצמדה הכשרה חקלאית של הנוער לשירוּת צבאי.

תוך סערת הקרבות במלחמת הקוממיות הוקמה בצבא יחידה של נוער חלוצי לוחם (נח״ל), שנועד למזג חובת הצבא וחובת הכשרה ועבודה חקלאית, ובהינתן החוק הראשון על שירוּת הבטחון אחרי תום הקרבות, בשנת 1949, קבע החוק במפורש שיש להנחיל לצה״ל (פרט ליחידות מסוימות) שתי תכונות יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי, והמגויסים יקבלוּ גם אימון צבאי וגם הכשרה חקלאית. משתי שנות שירות החובה תהיה שנה אחת מוקדשת להכשרה במשקים חקלאיים, על מנת שהמשתחררים מהצבא יהיו מסוגלים להקים ישובי ספר.

ואמנם נח״ל הקים מאז 1951 ועד 1960 שלושים ישובים (מהם 23 קיבוצים, 5 מושבים, 2 ישובי עולים). מלבד זאת הקים הנח״ל חמש היאחזוּיות שטרם נהפכוּ לישוּבי קבע.

* * * * *

בקיץ 1954 הוזעקוּ צעירי המושבים הותיקים לנהלל. נאמר להם: ברשותנו שני דברים חשובים — מיליון וחצי יהודים בארץ, וכל אדמת המדינה. מיליון וחצי היהוּדים מרוכזים ברובם המכריע בנקוּדות עירוניות אחדות; והרוב המכריע של אדמת המדינה ריק ושומם, ובשני דברים אלה צפונה סכנה חמורה: גם למיליון וחצי היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. בדורנו זה יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחר. וֶהְיות רוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם — בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת אחת את כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה הדבר חזה ־ כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין.

אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם. אבל יש ממדים שונים לסכנה. ככל שהישובים קטנים יותר ומפוזרים — הסכנה קטנה יותר. ככל שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים — הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד מצווים עלינו לפזר האוכלוסין של מדינתנו על־פני שטח גדול ובישובים לא צפופים.

ויש סכנה לאדמה אשר בידנו כשהיא עומדת בשממונה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין חשש שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו אסור להחזיק מדבר בשממתו לאורך ימים. אנוּ שבנו למולדת — לישבה, לעבדה ולאכלסה.

אחרי הקמת המדינה קרו שני דברים גדולים: דבר אחד שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז.

וקרה דבר שני — אף הוא דבר גדוּל ועצום: במשך שנים ספוּרות לאחר קום המדינה הקימונו כארבע מאות נקוּדות ישוב חדשות.

לכאורה — שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. אבל מצבנו החמוּר מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה וביקרתית. העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון, שקדמה לשואה של יהודי אירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה ולעיצוב אומה עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית הימים. העליה החדשה שבאה לאחר קום המדינה — היתה ברובה הגדול משוללת אותו מטען רוחני והמרי של העליה שלפני מלחמת העולם השניה. המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכלתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים.

ההתישבות החדשה היא בעיקר מפעל העליה החדשה, זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. אבל עדיין קיימת מחיצה בין הישוב הוָתיק ובין העליה החדשה. מחיצה זו נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, גם בשטח הרגיש ביותר, בשטח הבטחון.

התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו הגורל שלנו. דבר זה לא יעָשה בכוחות המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות עם, התנדבוּת מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, עובדי המדינה, התנדבות כל חוגי הישוב — מתוך הרגשת אחוּה ושותפות גורל. לא יִתּכן קיום שני עמים יהודיים, כביכול, השונים זה מזה בכל ההוָי של חייהם. אנו שטים בסירה אחת בתוך ים נסער, אם לא נהיה מסוגלים, כולנו במידה שוָה, להחזיק במשוטים במלוא כוחנו, יש סכנה שהסירה תיטרף בגלים הזדוניים.

אסור לנו לעזוב פליטי בבל, רומניה, תימן ופולין לנפשם. מיסדי נהלל ודגניה ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרוּ למפעלם החלוּצי על־ידי חינוך של דורות. מהעולים החדשים שללה ההיסטוריה מורשה יקרה זו. אולם ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל — אם בני דגניה ונהלל יתחברוּ אתם, לא כמדריכים ומורים מן החוץ, אלא כחברים בפנים.

ועוד דבר: אנו נדרשים לפיתוח מכסימלי של היש, ז״א ישוב השממה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר, מן העיר אל הנגב. זה לא קל, זה קשה מאד, אבל זה אפשר רק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה, אלא על־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה, ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאוּ יחד עם נוער עולה לישב השממה — יקומו וילכו בעקבותיהם אלפים מבני העיר, מהנוער הלומד, מהנוער העובד ומהנוער העולה.

נוער המושבים נשמע לקריאה. בשנות 6–1954 יצאו מאות מצעירי מושבי־העובדים הותיקים וגם מעטים מצעירי הקיבוּצים של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים עם נשיהם וילדיהם הקטנים לגור בתוך מושבי העולים בדרום ובצפון לשם הדרכת אחיהם הרחוקים־הקרובים בהנהלת משק, בעזרה הדדית, בחינוך הנוער, באימון בטחוני, ואחת מבנות המושבים הותיקים, וַרדה פרידמן מכפר־ויתקין, מסרה נפשה על עזרת אחים זו. מסתנן ערבי מרצוּעת עזה זרק רמון־יד בליל חתונה במושב פטיש שבו פעלה ורדה, הרמון פגע בה וחייה הצעירים נתקפחו.

צעירי המושבים והקיבוּצים שהוּ שנתיים בתוך מושבי העולים; — עבדו יחד עם העולים, התאמנוּ יחד, ועל־ידי כך הפיחו רוח חדשה בישובים, ביחוד גדלה השפעתם המוסרית והחינוּכית בקרב הדור הצעיר של המתישבים החדשים.

* * * * *

כעבור חודש וחצי — באמצע יולי 1954 — נתכנסה שוב מסיבת נוער, הפעם בבאר־שבע, לדיון על התישבות חדשה, התישבות אזורית. בשטח הריק שעל הגבול המזרחי הצופה על הרי חברון, דרומית מבית־גוברין, השטח שקוראים לו היום חבל לכיש. ההתישבות האזורית לא תלך בדרך הישובים הקודמים, שהתאגדו ביניהם לפי קו מפלגתי או לפי צורת ההתישבוּת, אלא תוקם רשת של ישובים, העומדים ברשות עצמם בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבוּת, אבל קרובים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום תנאים הדרושים למיזוּג גלוּיות ולעיצוב חברה חדשה.

התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא ידָרש להראות הפספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא ״השומר הצעיר״ בשם ״קולקטיביות רעיונית״. יש להבחין בין איגוּד רעיוני מפלגתי ובין מפעל התישבוּתי.

רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים. עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפת עולם מדינית, ואינה צמודה להשתייכוּת מפלגתית. מאידך גיסא אין שום מפלגה המחייבת כל חבריה בהגשמה חלוּצית. חלוציות והשתייכוּת מפלגתית הן שני דברים בלתי זהים ואין ביניהם כל זיקה פנימית.

וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל התישבות אזורית יהיה מקום לקיבוצים, למושבי עובדים, למשקים שיתופיים, וגם לחוות עבודה; אולם יש צורך שצורות התישבות שונות ישתפוּ פעוּלה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרוּת העובדים משמשת דוּגמא לשיתוף פעוּלה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה. עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל כפּיִם ועובדי רוח. בהתישבות אזורית יש מקום לשיתוּף פעוּלה לכל צורות ההתישבוּת.

כל ההתישבוּת האזורית צריכה להיות מושתתת על מיזוּג גלויות; מבני הארץ שגדלו במשקי ההתישבוּת העובדת או שגמרו בית־ספר תיכון — ומעולים חדשים מארצות שונות; מיזוּג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילדיה עם עולים, במסגרת משקית ותרבותית בתוך האזור המשותף.

באזור ההתישבותי יוקם מרכז עירוני לשירותי ישובי האזור שבו ימָצאוּ בתי מלאכה, ספריה גדולה, מעבדה, קולנוע, מפעלי תעשיה. במרכז האזור יוקם גם בית־ספר תיכון משותף לכל ישובי האזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי יכולת, אלא המדינה והאזור יתחייבוּ להבטיח על חשבונם השכלה תיכונית לתלמידים מחוסרי יכולת כספית, ולצעירים המצטיינים — גם השכלה גבוהה, בתנאי שישובו, אחרי שיסיימו לימודיהם באוניברסיטה או בטכניון, לפעול באזורם, או ילכו עם עולים חדשים להקים אזור התישבות נוסף בשטח ריק ושומם.

המדינה והסוכנות נענוּ לקריאה זו וגם ביצעוּ התכנית והקימוּ את חבל לכיש, לפי התכנית של התישבות אזורית, וכמעט לא יאָמן כי יסופר שדוקא שני עתונים הדוגלים בחלוציות ומוּצאים על־ידי הקיבוּץ הארצי והקיבוּץ המאוּחד, ״על המשמר״ ו“למרחב״, יצאו בהתקפות ממושכות ומרות על ההתישבות האזורית בדרום. בעתון ״על המשמר״ מיום 1.10.54 הופיע ״מכתב גלוי לדוד בן־גוריון” מאת אליעזר הכהן ובו נאמר:

״בזמן האחרון נודע ברבים כי באת בקהל מחברי תכניות של התישבות — הנה השמעת רעיון חדש: התישבות אזורית — מתריע אתה כנגד ׳ההתישבות המפלגתית', ואתה טוען להתלכדותם של המתישבים בלא כל מחיצות מפלגתיות — טרם הצלחת לשכנע ולהוכיח כי אמנם יש ממשיות וחיוניות ברעיון זה — מה שניתן לשכלל ולהוסיף בשיטות בפריון העבודה וכן בהרחבת היצור — הרי המשק הקיים הוא המסגרת העיקרית לכך. פיתוח המשק הקיים — זו הדרך הזולה והמהירה ביותר להגברת היצוּר: — מדוע בחרתם בתור גולת הכותרת לתכניתכם את גוש בית־גוברין–ברור־חיל? איזו דחיפות איסטרטגית והתישבוּתית יש בריכוז עתודות בחלק תיכוני זה של הארץ? — רואה אני בעיני רוחי את היועצים החרוצים שהתשובה מוכנה בפיהם: נפחית מהמים בצפון הארץ, כדי לסתום פרצות בדרום. אך פתרון כזה — פירושו לקצץ בשרשי ההתישבות הקיימת בצפון הארץ ובמרכזה, שהיא תישאר שנים רבות מרכז יצור ומבצר עוז רוחני״.

כעבור חודש, ביום 24.11.54, הופיע שוב ב״על־המשמר״, מאמר מאת אלכסנדר פרג בשם ״התישבוּת אזורית — סילוף ואמת״, שבו הנתקף היה רענן וייץ, שנטל על עצמו תכנון חבל לכיש. בעתון ״למרחב״ מיום 1.12.54 הופיע מאמר בשם ״סיסמה ללא תוכן אמת״, שבו הותקף שוב ד. בן־גוריון (שאז היה איש פרטי, כי פרש מהממשלה והתישב בנגב) בטענה כי כוָנת ההתישבות ה״אל־מפלגתית״ היא שלא תהיה לקיבוץ המאוחד ולקיבוץ הארצי דריסת רגל לגושי ההתישבות החדשים. ״ואכן — נאמר במאמר — לא לחינם קיבלה העתונות הבורגנית בהתלהבות גדולה את סיסמת ב. ג. היא חשה מיד את העזרה הנדיבה ״הבלתי מפלגתית״ שד. בן־גוריון מושיט לשאיפותיה לתאוות שלטונה, להחלשת כוח הפועלים במדינה. ספק אם מתישבי נהלל וכפר־יהושע, דגניה וגבע יקבלוּ הצעה חדשה של מנהיגם על התישבות לא פועלית, לא עצמאית ולא הסתדרוּתית, כשיא התבונה ההתישבותית וכדרך ׳לאיחוּד שתי הארצות לארץ אחת ושני העמים לעם אחד׳״.

הזדרז ״על המשמר״ וגם הוא פירסם מאמר ביום 8.12.54 בשם ״סיסמת התישבוּת אי־פוליטית״ שבו נאמר: ״הצביעוּת שבסיסמת התישבות אי־פוליטית מזדקרת ממש לעין — הח׳ ב. ג. מציג את שדה־בוקר כמופת לדרך התישבוּתית חדשה. אך זהו נסיון נפסד של חוגר המתהלל כמפתח. הן טרם ראינוּ ואין להניח שנראה — מעשה נסים שמפעל חלוּצי יתקיים בלי עורף של תנוּעה חלוּצית הקשוּרה בו״.

המוסדות המישבים היטיבוּ לעשות שלא שעו להתקפות אלו, ונבנו עשרים וחמישה כפרים חדשים בחבל לכיש, ועולים מעשרים ארצות שונות הפכו להיות בוני ישובים חקלאיים, ובמרכז החבל — קרית־גת. בהתישבות אזורית זו קמו מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, קיבוצים (גם של השומר הצעיר וגם של הקיבוץ המאוחד), והיה זה אחד המפעלים המבורכים שהוקם בשנת 1955 ונעשה ״מרכז יצור ומבצר עוז״ לא דוקא בצפון ובמרכז הארץ כפי שדרש מר אליעזר הכהן ב״על המשמר״, אלא הרחיב תחומי ההתישבוּת דרומה והקים גשר לנגב; ובה בשנה הניחו שלושים עולים ממרוקו יסוד לעירה פורחת בנגב בשם דימונה, המונה כבר עכשיו למעלה מחמשת אלפים תושבים, שאף לה התנגדוּ ״אנשי המעשה״, הכבולים לשיגרה המחשבתית של ימי אתמול. בשנת תש״ך חגגה ההתישבוּת האזורית בחבל לכיש חמש שנות קיוּמה ויש לציין בשמחה שגם השוללים התישבוּת זו השתתפוּ בחגיגה, שבה נתגלה כוח. היצירה ההתישבוּתית של העליה החדשה בשיתופה עם בני הארץ ממושבים ומקיבוצים.

לסיכוּם 13 השנים האחרונות יש לציין כי בשנת תשס״א (1960/1) הגיע השטח המעובד בישראל (פרט ליערות ומרעה) ל־4,285,000 דונם ומזה השטח המושקה — 1.4 מיליון דונם. המיעוטים עיבדו 900,000 דונם. השטח הנטוע יער על־ידי הקרן־הקיימת, הממשלה ואחרים הגיע בסוף אוקטובר 1960 ל־299,500 דונם.

בסוף 1960 היו בישראל 827 ישובים כפריים, מהם 723 יהודיים, 104 לא־יהודיים. הישוב הכפרי הגיע בסוף שנת 1960 — ל־501,278 יהודים, 171,544 לא־יהודים.

מספר הקיבוּצים בסוף 1960 היה 229, ומספר תושביהם 77,955 נפש.

מספר המושבים בסוף 1960 היה 366 (מהם 19 מושבים שיתופיים), ובהם 119,113 נפש.

מספר הקואופרטיבים בסוף 1960 היה 1,203 בהם 7,073 חברים, 6,651 שכירים ומתלמדים, בס״ה 13,724 מפרנסים ⁴. מהם היו 123 קואופרטיבים יצרניים, 27 קואופרטיבים בתחבורה ⁵. בשירותים 53 ⁶. ההון העצמי של הקואופרטיבים הגיע לסכום של 13,454,251 ל״י. שכר החברים לשנה — 42,801,467 ל״י, שכר העובדים והמתלמדים 22,242,117 ל״י.

מספר הנפשות בקואופרטיבים יש להעריך — 55,000–65,000 נפש.

המשק השיתוּפי בכפר ובעיר (כולל קיבוצים, מושבים וקואופרטיבים) מגיע למעלה מרבע מיליון נפש.

מספר המועסקים בשנת 1960 בכל ענפי המשק היה קרוב לשבע מאות אלף מפרנסים ⁷. ההכנסה הלאומית ב־1960 הגיעה לסכוּם של 383 מיליון ל״י ⁸. הצי הישראלי גדל מאז 1950 ביותר מפי שלושה. בשנת 1960 היוּ בצי הישראלי 50 אניות משא המובילות סחר ישראלי לכל קצוי תבל; 3 אניות נוסעים חדישות, 8 מיכליות נפט, 2 אניות מעורבות לנוסעים ומסע. בס״ה 63 אניות. התפוסה הכללית של הצי הגיעה ל־322,000 טונות. צוות האניות הישראליות הגיע בשנת 1960 ל־2,296 עובדים, מהם 2,029 ישראליים.

בתקוּפה זו גדל לא רק הישוב והמשק ונתרחב החינוך, והתפתחה הספרוּת והאמנוּת וטופח המדע, אלא גם התרבוּ קשרי ישראל בזירה הבינלאומית.

* * * * *

ממשלת ישראל עומדת השנה בקשרים תקינים עם 25 ארצות באירופה, עם 22 מדינות ביבשת אמריקה, 15 באסיה, 20 באפריקה ועם מדינות אוסטרליה וניו־זילנד — בס״ה עם 84 מדינות מתוך תשעים ותשע חברות האו"ם.

קשרי הידידות נתהדקו בשנים האחרונות באופן מיוחד עם כמה מדינות חדשות באפריקה: ניגריה, קונגו (ברזוויל), ליבריה, וולטה עילית, חוף השנהב, מדגסקר ועוד. שיתוף פעולה אמיץ קיים עם מדינות עתיקות: פרס ותורכיה במזרח התיכון, חבש על חוף ים־סוף.

השתפרו במידה ניכרת היחסים עם בריטניה, והנשיא דה־גול הכריז בשעת ביקורו של ראש ממשלת ישראל בפאריס בחודש יוני 1961 כי ישראל היא ״ידידת צרפת ובעלת בריתה״. בריתות ידידוּת נחתמו השנה עם כמה מדינות באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. השנה ביקרו בארץ שלושה נשיאים, ארבעה ראשי ממשלות ושרים משמונה עשרה ארצות אפריקניות. בשלוש השנים האחרונות השתלמו בארץ 1,086 צעירים מאסיה ואפריקה בחקלאות, בקואופרציה, בתנועת פועלים, בתנועת נוער ובמקצועות אחרים. ראש ממשלת ניגריה המזרחית שביקר בארץ בחודש יוני 1961 הכריז כי אם ארצו תעשה בשלושים השנים הבאות חיל כזה שעשתה ישראל בשלוש עשרה שנות קיומה — יהא זה מעשה פלא.

* * * * *

שני חוקים חקקה הכנסת בשנים הראשונות לקום המדינה, חוק השבוּת וחוק החינוך הממלכתי — הראשון ביום 5.7.1950, השני ביום 12.8.1953 (חוק חינוך חובה נתקבל עוד לפני כן ב־12.9.49 ) — שיותר מכל חוקת יסוד הם קובעים את יעוּדה היחיד במינו ודמוּתה הנכספת של מדינת ישראל. חוק השבוּת קובע יחוּדה ויעוּדה ההיסטורי של מדינת ישראל — קיבוץ גלויות. ישראל היא בדרך כלל מדינה ככל שאר המדינות. וכל הסימנים הכלליים המצויים ביתר המדינות מצויים גם בישראל. אין שלטונה חורג מתחומי ארצה. היהודים בתפוצות, שהם אזרחי ארצות מגוריהם ורוצים להישאר שם, אין להם כל זיקה משפטית ואזרחית למדינת ישראל, ואיך המדינה מיצגת אותם משום בחינה חוקית. אולם כשם שישראל שונה מכל המדינות בנסיבות תקומתה וגורמיהן, כך היא שונה מהן במגמת קיומה ויעודה: שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית אך ורק באשר רוב תושביה הם יהודים, אלא זוהי מדינה לעם היהודי, לכל יהודי הרוצה בה.

בהכרזת העצמאות ביום 14.5.48 נאמר: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״ ונשלחה קריאה ״אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל״ וההכרזה נפתחה במלים אלו:

״בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוּצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

״מתוך קשר היסטורי ומסרתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאָחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, הקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית״.

אין חוק השבוּת מסוג חוקי ההגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ואילו סוגים. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה. זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית. הוא קובע את העיקרון הגואל אשר בכוחו הוקמה מדינת ישראל.

חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי חו״ל זכות להתישב בה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף לישוּבה של הארץ.

חוק החינוך הממלכתי קובע מהי הדמות החברתית והתרבותית שרוצה המדינה לעצב בישראל. דבר זה נקבע בסעיף השני של החוק האומר: ״מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות״.

החוק לא הסתפק בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער. הוא ראה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו, מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, מהי דמות החברה שאנו רוצים וחייבים לעצב בישראל. החוק קבע שאנו שואפים למשטר שאין בו אפליה, קיפוח, שעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מוּשתתת על חידות ושויון, ללא תחרות וניצול, חברה שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה. תורתנו מיצתה כל זה בפסוקים:

"וְאָהַבְּתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵר בְּאַרְצְכֶם

— לֹא תוֹנוּ אוֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵר הַגָר

אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ

מִצְרָיִם, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״

(ויקרא יט, 33–34).

חוק החינוך הממלכתי אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוּצית. בתביעה זו פועמת נשמת החוק. יתר על כן, נשמת המהפכה ההיסטורית שהתחוללה בתולדותינו בדור זה. מה זאת חלוּציוּת? זוהי הכרה בשליחוּת היסטורית והתיצבוּת ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה, לרשות השליחוּת הזאת. חלוּציוּת — היא עירוּי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לרשות הכל. חלוציות היא הכושר המוּסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפּוּן ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו. זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. זוהי הפניית יזמת המדינה והעם לקראת יצירת חברה חדשה, עצמאות, חירות, שותפות ואחוָה אנושית.

המכוּון בשני החוקים — חוק השבוּת וחוק החינוּך — הוא קיבוץ גלויות ועיצוב בישראל עם סגולה לאור גויים. שניהם לא יִתּכנו בלי התאזרוּת חלוּצית, בלי התיצבות ויזמה יוצרת גם של היחיד וגם של העם והמדינה.

* * * * *

במלאת שלוש עשרה שנים למדינה נתרחש בישראל מאורע יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, מאורע רב משמעות מדינית וחינוּכית לגבי ישראל והעולם כולו. ביום 23.5.1960 הכריז ראש הממשלה בכנסת הדברים הבאים:

״עלי להודיע לכנסת, כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם ׳הפתרון הסופי של בעיות היהודים' כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י–1950״.

לאחר חקירתו המוקדמת של א. אייכמן על־ידי המשטרה הישראלית הובא. אייכמן לדין לפני שלושה שופטים, בהתאם לחוק מיוחד שחקקה הכנסת, והמשפט נפתח ביום 14.4.1961 ונסתיים (הטיעון משני הצדדים) ביום 14.8.61. דעת הקהל בעולם כולו היתה מתוחה לקראת משפט זה, וכל העתונים הגדולים בארצות התרבות מסרו דו״ח מפורט ממהלך המשפט. לפני פתיחת המשפט נשמעו בארצות שונות דעות ביקרתיות על זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן, בחלקן מטעמים פורמליים: אייכמן לא ביצע כל פשע בשטח ישראל, וישראל לא היתה קיימת כלל בשעת ביצוע הפשע המחריד על־ידי הנאצים והנרצחים לא היו איפוא נתיני ישראל. בחלקן מטעמים מוסריים: לא יִתּכן משפט הוגן ואובייקטיבי בישראל, כשרבים החיים בה חשו על בשרם השואה האיומה, והוריהם, נשותיהם, אחיהם ואחיותיהם ובניהם נספו על־ידי הנאצים; וכל יהודי, גם אם לא סבל בגופו או לא פגעו במשפחתו, — נוגע בדבר מבחינה אמוציונלית עמוקה, ואינו מסוגל למשפּט צדק ואובייקטיבי. היו גם יהודים בחוץ־לארץ ששללו זכות ישראל או פקפקו בזכותה לשפוט פושעים נאצים.

במהלך המשפט שינו רוב השוללים והמפקפקים דעתם, כי נוכחו בהגינוּת המשפט הישראלי, למרות הסבך האמוציונלי העמוק הכרוך בטרגדיה הנוראה של השמדה אכזרית של מיליוני בני אדם, נשים, גברים, זקנים, וצעירים, ילדים ותינוקות, אך ורק באשר הם יהודים.

פסק הדין במשפט זה ינָתן רק בסתיו 1962, אולם לא פסק הדין הפורמלי והעונש הצפוי, ויהא אשר יהיה, הוא העיקר. אין עונש בעולם שיכפר במשהו על עוצם הפשע המתועב והמחריד שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית.

המאורע של הבאת הפושע הנאצי למשפט יהודי בישראל הריבונית הוא יחיד במינו — כי זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שרוצח בני עמנו הובא למשפט יהודי. משפט זה העמיק בהכרת העם היהודי בתפוצות ובהכרת דעת הקהל ההוגנת בעולם — כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. קרבנות הנאצים לא היו ישראלים. בימי השואה לא היתה מדינת ישראל קיימת כלל. ששת המיליונים של יהודי אירופה שנחנקו, נורו, נעקרו, נשחטו ונקברו חיים על ידי הנאצים היו נתיני מדינות אירופה: גרמניה, פולין. הונגריה, הולנד, יוָן, צ׳כוסלובקיה, אוסטריה, רוסיה, ועוד. ואף על פי כן חש העם היהודי כולו, ואתו דעת הקהל הנאורה וההגונה בעולם, כי ישראל היא התובעת החוקית היחידה של ששת המיליונים, באשר היא מדינה יהודית בפועל, ומדינתם של הנרצחים בכוח, שזוהי אמנם מדינה המוגבלת ככל מדינה בשטח ארצה, אבל מסגרתה ההיסטורית היא יחידה במינה, והיא מגלמת הרציפות ההיסטורית של העם היהודי. ומלבד שונאי יהודים מוּשבעים או יהודים משוּמדים שהם ״עבדים מוּסריים״ גם כשהם חיים בארצות חופש, לפי הגדרתו הקולעת של אחד העם (״עבדוּת בתוך חירוּת״), אין איש נבון והוגן בעולם שאינו חש ומודה בכך, כי הבאת אחד מראשי תלייני הנאצים לפני משפט ישראל הוא אקט של צדק היסטורי כלפי העם היהודי כולו.

אולם מלבד משמעות מדינית זו — היה למשפט גם ערך חינוכי רב. לדור החדש בישראל, שנולד על אדמת המולדת וגדל בתוך אוירה חפשית של מדינה יהודית, ולא חש מעולם טעם גלות ואולי גם לא ידע כלל מה נעשה לעם היהודי לפני עשרים שנה, — גילה משפט זה כל העומק הטרגי של עם בנכר, התלוי בחסדי זרים ומופקר לשרירוּת לבם הנעוֶה של עריצים שונאי ישראל.

משפט זה גם חשף לעיני כל העולם את הסכנה המוּסרית של שנאת ישראל, לאן היא עלולה להגיע, וכי אין כל ערובה, שמה שקרה בשנות הארבעים בגרמניה — לא יקרה עוד פעם באיזו ארץ אחרת, אם שנאת ישראל תשתולל כאשר השתוללה בגרמניה הנאצית.

מבחינה עליונה עמדו במשפט זה שני צדדים למבחן: 1. ישראל — התפעל לפי צו הצדק והחוק או לפי רגש הכאב והנקמה; ממבחן זה יצאה ישראל זכאית לגמרי בדעת הקהל ההגונה בעולם. 2. שליטי עולם שנלחמו בנאצים ומיגרו שלטונם — רוזוולט, צ׳רצ׳יל וסטאלין — הושבו גם הם על כס הנאשמים, כי הם יכלו להושיע ולהציל, אולי לא את כל היהודים המוּבלים לטבח, אבל רבים מהם, אולי מאות אלפים ויותר. העשו הם חובתם האנושית בשעה איומה וגורלית זו? אם יש להנות נאשמים מהספק — יוגד שבנקודה זו נסתיים המשפט בתיקו.