ה׳ בתמוז תש״י — 20.6.1950

אנו מאמינים בשנים: בכוח ובשלום, ומדיניותנו אפשר לסכם בשש מלים אלה:

כוננות צבאית יעילה; נכונות כנה לשלום. בישיבה המאה וחמישים וארבע של הכנסת הראשונה

הפעם עליתי על הבמה לדבר כשר־הבטחון, ורק כזה בלבד. הוויכוח על התקציב הוא הזדמנות מתאימה לבירור כולל של כל עניני המדינה וכל משרדי הממשלה, לרבות המשרד שאני מדבר עכשיו בשמו. ואם מתווכחים אחדים הרחיבו היריעה ועשו גם חשבון: אישי — הרי זה טעמם וזו זכותם. וכבר אמרתי בהזדמנות אחרת שאין עיני צרה במחקריו הביוגרפיים של חבר הכנסת בנטוב וחברי מפלגתו הרוצים ללכת בעקבותיו בדיונים בכּנסת. — יבושם להם. בהרצאתו המאלפת של חבר־הכנסת בנטוב על אישיותו של שר־הבטחון היו גם שתי הערות לענין, ועליהן אעמוד כאן.

הוא סיפר שביקר באילת ומצא שם שתי משתלות, אחת של משרד־החקלאות ואחת של משרד־הבטחון. האם לא תרגז ארץ על בזבוז זה? ובכן, רבותי, אף אני הייתי באילת לפני ידידי בנטוב. וכשבאתי לשם שוב אחרי יסוד המדינה — לא מצאתי אף משתלה אחת. אבל מצאתי שם יהודים לבושי־מדים ששלחתי שמה, ואמרתי להם: אם כי לפי החוק הצבאי בעולם אין חיילים חייבים לעשות משתלות במדבר, אבל חיילים בצבא־הגנה לישראל חייבים על כך. ושמחתי שנמצא ״משוגע״ אחד בחיל־ההנדסה שהקים עוד מקודם משתלות במחנות צבא־הגנה לישראל, ו״משוגע״ זה לא נח ולא שקט עד שהקים משתלה באֵילת, שלא ראתה דבר כזה מאז ששת־ימי־בראשית.

וכשבאתי בפעם השניה לאילת לאחר יסוד המדינה, מצאתי משתלה, זו של חיל ההנדסה לצבא־הגנה לישראל. הצטערתי שהיא קטנה כל כך, ושמחתי שיש לנו ״משוגעים״ ממין זה בצבא־הגנה לישראל, אם כי אין בנטוב מכניס אותם למחנה החלוצי של ד״ר סנה. אותו ״משוגע״ הקים משתלה גם בעין־חוסוב בערבה, וחבל שמר בנטוב לא היה שם. וטוב הדבר שמשרד־החקלאות לא הסתפק במשתלה של הצבא והקים עוד משתלה באילת — ותבוא עליו ברכה. ואם יבואו יהודים שאינם ממשרד־הבטחון וממשרד־החקלאות ויעשו משתלה שלישית באילת — אחזק ידיהם. תרבינה משתלות בנגב — זוהי תפארתנו בדרך שאנו הולכים בה.

ולמר בנטוב יש קובלנה שניה: הוא שמע שחיל־ההנדסה בנה כביש לעין־חוסוב. אני רוצה לאשר השמועה ״הנוראה״ שהגיעה למר בנטוב. חיל־ההנדסה לא בנה כביש לעיו־חוסוב — אלא עשה יותר מזה: תיקן כל הדרך מבאר־שבע ועד אילת. ואני מודה באשמה זו. מר בנטוב גילה חטא כבד בעבודה זו: חיל־ההנדסה העסיק בעבודתו פועלים שכירים. אני מודה גם באשמה זו. לא ידעתי עד עכשיו שאסור לצבא להעסיק בעבודתו פועלים שכירים. בכל אופן לא קראתי על החלטה כזו בשום מועצה של הקיבוצים, המוסיפים להעסיק עבודה שכירה גם לאחר פירסום החלטותיהם נגד עבודה שכירה. אני רק מצטער שמר בנטוב קיפח שכרו של הנוער החלוצי בעבודה זו, חלקו של נח״ל וגדנ״ע, שיש להם חלק לא קטן בתיקון הדרך במדבר. ואין הצבא צריך להתנצל כלל על התקינו דרכים במדבר, — הוא אחראי על כך. זהו אחד המבצעים החלוציים ביותר של צבאנו — ואין על מה להתבייש, אם גם פעולה זו עוררה משום־מה חמתו של מר בנטוב.

* * * * *

הנואם השני שעמד על עניני בטחון בוויכוּח על התקציב היה חבר הכנסת מרידוד. הוא הכריז, שהיה מוכן לקבל על עצמו לקצץ תקציב הבטחון עד 50% — אילו ניתנו לו שלושה תנאים: אילו היה צבאנו חונה על הירדן, אילו ירושלים לא היתה מחולקת, ואילו עבדאללה לא היה קרוב. אני הייתי, רבותי, מקטין תקציב הבטחון במאה אחוזים — אילו חזון נביאינו על שלום עולמי היה מתקיים בימינו וגוי אל גוי לא היה נושא חרב. מכיון שחזון זה הוא עדיין הלכתא־למשיחא, הריני מעיז לחלוק על דבריו של מרידוד. גם אילו עמדנו על הירדן — לא היה משתנה המרחק בינינו ובין עבדאללה.

חבר הכנסת מרידוד התאונן על כך שיש חוסר תכנוּן בשטח הבטחון, וששׂר־הבטחון מטופל יותר מדי, לאחר שהוא גם ראש־הממשלה וממלא־מקום שר־החוץ וגם ממלא־־מקום שר העבודה והביטוח העממי. — אם כי בפרט זה טעה, וחברי קפלן הוא ממלא־מקום שר־העבודה, אבל צדק מרידוד באמרו, שגם למר בן־גוריון אין יותר ממוח אחד. אם־כי אני אסיר תודה לקדוש־ברוך־הוא על המוח האחד, ביקרתו של מר מרידוד בנקודה זו אינה לגמרי משוללת יסוד. אני רוצה להזכיר לכנסת שמעל במה זו הבעתי כבר פעם תקוותי שיעלה בידי להשתחרר מעול תיק הבטחון, ואני מצטער צער רב על שעד היום הזה לא ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת. אמנם, עלי להוסיף שגם אילו הייתי נשאר ראש־ממשלה בלבד — הייתי מוכרח לטפל ברצינות גם בעניני־חוץ וגם בעניני־בטחון, גם מבלי להיות שר־בטחון או ממלא־מקום שר־החוץ. שאר הטענות של מר מרידור נשנו בחריפות יתירה על־ידי חבר־הכּנסת בן־אהרן. מר בן־אהרן טען, שעניני־הבטחון הם מיסטריה, והם פטורים מכל אחריות ציבורית. יש בעניני בטחון שלטון יחיד, יחיד שאינו משתלט, אינו יודע, אינו מכוון, אינו מדריך. ובאותה נשימה הוסיף בן־אהרן, ששר־בטחון זה, שאינו יודע ואינו מכוון — ״בנה הצבא מן המסד ועד הטפחות על יסוד מושגים זרים, בלתי־ישראליים, מנוגדים ליסודות של המציאות שלנו, של הנסיון; וכל הערכים שלנו, ערכי ההגנה, ההתישבות, תנועה חלוצית, הולכים ומתמוטטים בתוקף הבנין הזר והמנוגד שהוקם על־ידי שר־ הבטחון במדינה״.

״הממשלה הזאת״ — מתאונן בן־אהרן, מחזיקה צבאה בקסרקטין, לא בספָר, לא בנגב, לא כתוספת כוח לישובים, אלא במרחק נבדל, ואיש אינו יודע לשם מה. והוא שואל: האם הממשלה הזאת חושבת באמת שיש לאל ידה להקים כוח מגן יותר נאמן מבחינה תקציבית ויותר מושרש מאשר ישובי ספָר?

איני יודע מאין שואב מר בן־אהרן ידיעותיו על הצבא. הוא חבר ועדת־הבטחון שבה מתבררים הדברים בירור עניני, וטענות אלו שנשמעו פה לא הובאו לשם אף פעם. נתקיים גם בירור על תקציב הבטחון בישיבה משותפת של ועדת־החוץ־והבטחון וועדת־הכספים, והוויכוח היה ממצה ומעמיק, ולא נשמע באותה ישיבה אף שמץ מהקטרוג הזועם הזה של בן־אהרן. בכנסת אין אפשרות לבירור מפורט של בעיות הבטחון, כזה שנעשה עניני מזמן לזמן בוועדת־החוץ־והבטחון, אולם אני רואה זאת כהזדמנות נאותה למסור לכנסת סקירה מקיפה וכוללת על התפתחותו של צבאנו ובעיות־היסוד של בטחוננו.

* * * * *

איני יכול להתחיל סקירתי ״מאז שׂר־הבטחון הזה שליט על הענינים האלה״, כפי קביעתו של מר בן־אהרן, כלומר מדצמבר 1936 ואילך, מאז הוטלה על יושב־ראש הסוכנות היהודית באופן מיוחד האחריות על עניני ההגנה ונמסר לו תיק הבטחון, ומאז הוא מאחד בתוכו שני התפקידים, שלדעת חבר־הכנסת מרידור אינם מתישבים — תפקיד ראש הסוכנות או ראש־הממשלה עם תפקיד הבטחון. עלי לפסוח לגמרי על התקופה שבין 1936 ובין התחלת המלחמה, אם כי לדברים שנעשו אז בשטח התכנון והציוד יש חלק לא־קטן במה שנתרחש אחר־כך. אתחיל משלב מאוחר יותר — משלב הקמת צבא־הגנה לישראל בתקופת המלחמה.

צבא זה הוקם לא על־ידי מדינה ולא על־ידי ממשלה — שני הדברים לא היו קיימים עדיין. נתקיימה ממשלה זרה, עוינת. אולם המלחמה עמדה בשערינו, והיה הכרח באימפרוביזציה. הקיים בשטח הבטחון לא הספיק עוד; היה הכרח בשבירת כלים ישנים ובהקמת כלים חדשים. בן־אהרן אמר בנאומו, שאף פעם לא היה מצב ההגנה שלנו ירוד כל־כך מבחינת הציוד והכוחות כאשר הוא עכשיו. קשה לי להניח שהוא יודע בעצמו שאין אף קורטוב של אמת במה שהוא אומר, ולכן עלי להסיק המסקנה, שאין לו מושג לא מכוחות הבטחון והציוד עכשיו ולא מכוחות הבטחון והציוד שבעבר.

היינו צריכים לגייס ולצייד ולאמן ולזיין בזמן קצר עשרות אלפים אנשים ונשים; לא אנקוב המספר המדוּיק, — אין הוא גם נחוץ להבנת המצב. היה צורך בשבירת כלים — כי משטר־הבטחון, שהיה קיים שנים רבות והיתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים, אם גם אבד עליהם כלח; כי גם ״המהפכנים״ שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קל היה הדבר השני — להקים כלים חדשים. והדאגה העיקרית לא היתה שהצבא יהיה ממושמע ביותר, וחסכוני ביותר — אם כי זה הכרחי למטרה שלשמה הוקם הצבא, אלא היתה דאגה מרכזית אחת: לנצח, ולנצח בכל מחיר. והמחיר היה יקר. ולא הושג הנצחון במלואו. יתר על כך: היו גם כשלונות. היו כאלה שאולי אי־אפשר היה להימנע מהם, אבל נחלנו גם כשלונות ללא הכרח, — מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חוסר־משמעת, מתוך חוסר־מומחים, מתוך חוסר־ציוד־ואספקה ועוד.

אולם כאחד היהודים ההוגה בתולדות עמו מימי ילדותו, וכציוני היודע מה החמצנו כל השנים, אני אומר שאיני יודע אם צבאות ישראל באיזו תקופה שהיא, החל מיהושע בן־נון, דוד המלך ועד החשמונאים ובר־כוכבא, עשו בתקופת־זמן מוגבלת זו, שבה פעל צבא־הגנה לישראל, דבר מה יותר גדול או אפילו אותו הדבר.

וכל המדברים והכותבים בזלזול וברהב על צבא זה — כמובן שהם מוציאים מן הכלל יחידה פלונית או חטיבה פלמונית, שמשום־מה הם רוצים ביקרה — מן הראוי שיעמדו דום ובדרך־ארץ בפני לוחמי צבא־הגנה לישראל: — גם אלה שבאו מהכפרים וגם אלה שבאו מהערים, גם אלה שגדלו בארץ וגם אלה שבאו אלינו מהגולה, מחמישים וחמש ארצות בכל חלקי תבל, ממזרח וממערב. צבא זה שצמח לפתע־פתאום — עשה שליחותו ההיסטורית, והדורות הבאים יעריכו ערכה.

*

והיו בצבא זה ליקויים — מכל המינים. אך קראתי קצת על צבא שהוקם על־ידי בעל־אחוזה אחד בווירג׳יניה, במעמד היסטורי דומה במקצת לשלנו, כשאמריקה נלחמה על חירותה. ואני רשאי להגיד שצבאנו, גם בגילוייו הלקויים ביותר, אין לו מה להתבייש בפני צבאו של גיאורג וושינגטון.

אין זאת אומרת שעלינו לקבל באהבה הליקויים, להיפך. שומה עלינו לשקוד על שיכלולו האירגוני והחינוכי של צבאנו — כי מצבנו שונה ממצבו של כל עם אחר.

הקרבות תמו בתחילת ינואר 1949. והחזקת הצבא הטילה עומס איום על המדינה הצעירה, גם מבחינת התקציב וגם מבחינת ריתוק כוח האדם, אם־כי לא גייסנו עדיין מכסימום כוח האדם גם בימי הקרבות, והיינו יכולים לגייס יותר אילו היה הכרח בכך ואילו היה כל הציוד הדרוש. אולם גייסנו אחוז לא קטן של הישוב, והיה זה נטל כבד בשביל המשק, החקלאות והחרושת (בבניה כמעט שלא עסקנו), היה זה נטל כבד על האוצר, והיה צורך לפרק החלק הגדול ביותר של הצבא. זה היה צורך נפשי של רוב החיילים, כטוראים כמפקדים.

איני מכיר זכות יותר גדולה לאדם מישראל בימינו מהזכות של אלה ששירתו בשנת־פלאים בצבא־הגנה לישראל. הם ובניהם ובני בניהם יתגאו בכך כל הימים. אולם עם תום הקרבות נראה להם שאין עוד כל טעם לחיי־הצבא. הם טעו: היה טעם רב — אבל הטעם לא נראה להם, והיה הכרח משקי, כספי ונפשי לשחרר הבחורים והבחורות ולשלוח אותם הביתה, כי הם נשארו בצבא באפס־מעשה, והיה נדמה להם שהם מוציאים זמנם לבטלה, בשעה שמשקיהם, בתיהם ומשפחותיהם זקוקים להם. נתרופף המתח. הרפיון הורגש בכל הישוב, לדעתי ללא כל הצדקה, והרפיון היה בחוגי הצבא, מתוך סיבות אנושיות שלא קשה להבינן, אולם היה הכרח פוליטי להחזיק בחלק גדול מהצבא.

* * * * *

חבר הכנסת מרידור התאונן כמה פעמים על הבזבוז שנעשה בתקופת המעבר שלא נשתחררו מיד כל אנשי־הצבא שהיו צריכים להשתחרר. הוא שוכח שעדיין לא הוקם השלום. גם עכשיו אין ברית שלום בינינו ובין שכנינו, אולם המצב אז, לאחר תום הקרבות, היה גרוע מאשר הוא עכשיו. גבולותינו לא היתה להם כל אחיזה משפטית, מלבד כוח העובדה, ועמדנו במשא־ומתן על יצוב הגבולות. כידוע לכם יצאנו מהמלחמה לא בגבולות שקבעו לנו או״ם. והיה ערעור על הגבולות המורחבים — ערעור זה טרם נשתתק לגמרי.

המערכה הצבאית האחרונה בנגב — בסוף 1948 ובתחילת 1949 — נתנה לנו לא רק נגב משוחרר כולו, מגדות ים־המלח ועד אילת, ומגבול עבר־הירדן ועד גבול מצרים, אלא גם אילצה את המצרים להתחיל במשא־ומתן על קווי שביתת־נשק. בסוף פברואר נחתם ההסכם. אחר־כך התחיל משא־ומתן עם הלבנון שנסתיים במארס. הקשיים הגדולים ביותר היו במשא־ומתן עם עבר־הירדן (שנסתיים בתחילת אפריל) ועם סוריה (נחתם בסוף יולי). במשך שמונת החדשים שלאחר תום הקרבות לא היינו בטוחים שהמשא־ומתן על הסכמי שביתת־הנשק יצליח, והיה הכרח להחזיק כוח צבאי מספיק — על כל צרה שלא תבוא — אם כי היה לחץ עצום, כפי שציינתי, על פירוק מהיר וכמעט כללי. תוך כדי המשא־ומתן על הסכמי שביתת־הנשק הרחבנו הגבולות — בלא שפיכות דמים. הודות להסכם עם מצרים הגענו לאילת בדרום ולעין־גדי בצפון, ונאחזנו בפועל בכל ערבות הנגב הישראלי. לפי ההסכם עם עבר־הירדן הרחבנו הגבולות בשטח ״המשולש״ ובפרוזדור ירושלים. בעקבות ההסכם עם סוריה החזרנו למעשה הגבולות שהיו בימי המנדט בין ארץ־ישראל ובין סוריה. איני יודע בכמה מיליונים מעריכים אנשי המעשה את הגבולות שהרחבנו. לא אנסה כלל להעריך הרחבה זו, שלא עלתה לנו אף בטיפת דם אחת, במודד כספי. אניח מלאכה זו לידידי בנטוב שהוא מומחה לכל: עכשיו לכלכלה ולתקציבים, ובמשך ארבע־עשרה השנים האחרונות, — לפרוגנוזות פוליטיות. אני רק יודע שהודות לקיומו המגויס של צבא־הגנה לישראל בחדשים אלה — מפברואר ועד אבגוסט 1949 — הרחבנו גבולות ישראל בשטחים שאין ערוך להם, רכשנו מסילת ירושלים—תל־אביב, הוצאנו שארית צבא האויב משטחי המדינה בצפון, והשגנו גושפנקה בינלאומית של ארבעת שכנינו הערבים — בדרום, במזרח ובצפון, לגבולותינו המורחבים. לצבא היה נדמה שהוא יושב באפס־מעשה — אולם ישיבתו זו מילאה שליחות גדולה ופוריה.

בשביל הצבא היתה זו אולי התקופה הקשה ביותר, קשה יותר מאשר תקופת הקרבות, באשר חסר היה המתח הדרמטי, והיה נדמה לחיילים שהם מבזבזים לשווא זמנם וכסף המדינה. זו היתה גם הרגשה כללית בישוב, שחזרה והשפיעה על הצבא.

תקופה מעין זו היא תמיד תקופת משבר בצבא. לא היתה לי הזכות להיות חייל בצבא־הגנה לישראל במלחמה זו, אבל הייתי חייל בלגיון העברי במלחמת־העולם הראשונה. ואני זוכר הרגשת ההתפרקות של החיילים, גם היהודים וגם האנגלים, עם תום המלחמה. כולם רצו לשוב הביתה. היה צורך פוליטי להחזיק בצבא — אבל החיילים לא ראו טעם בהישארותם בצבא. ונתרופפה המשמעת בצבא הבריטי. בצבא־הגנה לישראל לא היתה אפילו מסורת המשמעת והסדר והחסכון שישנה בצבא הבריטי. ובתקופת־מעבר זו עבר על הצבא משבר אירגוני ומוסרי חמור, ונפוצו בישוב שמועות על גניבות, מעילות, בזבוז רכוש ממשלתי, ולא כל השמועות היו חסרות יסוד, אם כי המצב בישוב האזרחי לא היה ־יותר טוב מאשר בצבא. ואני רואה לחובתי להקריא לפניכם קטע מדין־וחשבון שקיבלתי מוועדת־חקירה של ארבעה, בראשותו של חבר בית־המשפט העליון מר אולשן, ובהשתתפות שלושת חברי־הכנסת: י. קליבנוב, י. הררי וח. בן־אשר. על ועדה זו הטלתי לברר הטענות והאשמות שנשמעו בעל־פה ובכתב על מעילות בצבא. הוועדה כותבת:

״באחד הפרקים הקודמים כבר ציַינו את הרקע עליו מתהוות בציבור השמועות על עניני־המשק בצבא. ישנם אנשים בציבורנו, אשר בשמעם על תקלות במשק הצבאי, למשל, טיב גרוע של ציוד, ממהרים להשתמש בכוח דמיונם ורואים את שורש התקלות האלו במעילה ומעשי שחיתות, במקום לטרוח ולהתחקות על העובדות ועל גורמיהן האמיתיים, בלי נקיטת כל יזמה, כדי להביאן לתשומת־לב הרשות האחראית שתוכל לחקור אותן או להסבירן״.

״יש כמו כן לציין בצער שהעתונות, הצריכה לשמש אחד הצנורות לחינוך הציבור, גם לה במידת־מה יד וחבל בדרך זו של הפצת שמועות״.

״אין כוונתנו כלל וכלל לומר, שמתוך יחס הכבוד וההערצה לצבאנו, שהוא ראוי לו, על העתונים לשים מחסום לפיהם ולא להתריע על תופעות שליליות בחיי הצבא ועל כל דבר שיש לעקרו. אולם במה הדברים אמורים, אם דבר זה נעשה בזהירות הדרושה ותוך גישה אחראית ומסירת עובדות נכונות, ללא קלות־דעת או רדיפה אחרי סנסציות״.

״דוגמה חותכת היא פירסום השמועות סביב השריפה במחסני חיל־הים. במקום לברר ולבדוק את העובדות ולחכות־לתוצאות החקירה, התחילו מיד כמה עתונים בפירסום שמועות על הצתה זדונית על־ידי קצינים אחראים, כדי לחפות על־ידה על מעילות רציניות. כשזמן־מה אחר כך הועמדו שני קצינים גבוהים לדין, לא טרחו להיוודע מה היא האשמה המיוחדת להם, ופירסמו את הדבר ללא כל ביאור והסתייגות — כך שהציבור קיבל את הרושם הבלתי־נכון על הצתה זדונית, וכי ידי הנאשמים היו במעל, בה בשעה ששני קצינים אלה נאשמו רק בהזנחה לרגל אי־נקיטת אמצעים מספיקים לכיבוי שריפות במשך החדשים שקדמו לשריפה. יש גם לציין, שאותם העתונים אף לא התענינו לדעת את תוצאות המשפטים האלה ולא פירסמו שהקצינים הנ״ל יצאו זכאים בדין״.

״אין להרבות דברים על הנזק הרב הנגרם לשמו הטוב של הצבא על־ידי הפצת שמועות כגון אלה, ועל השפעתו המזיקה בשורות הצבא גופו. איש־השורה, מתוך שמועות כאלה, מקבל רושם שקיים בצבא משטר של שחיתות ומעילות, רואה בו גורם וסיבה לכל דבר שאינו משביע את רצונו והוא עצמו מתחיל להתיחס בזלזול לרכוש הצבא״.

״יהיה זה לתועלת רבה, אם ביזמת המטה הכללי או משרד־הבטחון יעשה סידור תוך הסכם עם עורכי העתונים על אי־פירסום שמועות כגון אלה, אלא לאחר בדיקת אמיתותן או קבלת הסברות מהשלטונות המתאימים״.

מהקטע האחרון שבדברי הוועדה אני רואה שעוד לא פסו אופטימיסטים בתוכנו. אולם ברגע זה איני עוסק בנימוסי העתונות שלנו אלא במצבו של הצבא.

* * * * *

עם כריתת הסכמי שביתת־הנשק וגמר היצוּב של הגבולות — ולו רק באופן זמני, אפשר היה לפרק רוב כוחות הצבא. אני מצטער על כך שאיני יכול למסור כאן מספרים מסוימים, כי הם מאלפים. עלה בידינו לשקם בזמן קצר בערך רבבות חיילים, והאגף לשיקום החיילים ביצע מפעל כביר באמונה ובהצלחה. אם־כי איני יכול להגיד עדיין שכל חייל משוחרר סודר וכל נכי־המלחמה שוקמו — אבל אין לנו להתבייש במה שנעשה גם בפני המדינות העשירות והוותיקות ביותר. יחד עם קליטת העליה שגברה והלכה היה זה אחד המבצעים האדירים של מדינתנו הצעירה.

ועכשיו אני מגיע לשלב בו אנו עומדים. לאחר שלא נאלצנו עוד להחזיק צבא למטרות פוליטיות, אשר בן־רגע הן יכולות ליהפך למטרה צבאית — הגיעה השעה לתכנון בטחוננו ועריכת כוחותינו מתוך מידה מסוימת של שקט ופנאי. מידה מסוּימת, כי אנו רחוקים עדיין משלום יציב.

לא אעמוד עכשיו על גורמי הבטחון הבלתי־צבאיים, אם כי ערכם לבטחון אינו נופל מהגורמים הצבאיים, ואולי עולה עליהם. כוונתי לעליה, להתישבות, להרחבת התעשיה, להאדרת כוחות־הייצור, לחינוך המקצועי, לקידום המדע הצרוף והשימושי, לליכוד העם — בכל אלה תלוי בטחון־המדינה ועתידנו הפוליטי לא פחות מאשר בכל הגורמים הצבאיים הישירים. אולם אין אלה עכשיו מעניני, ואעמוד רק על הגורמים הצבאיים ועל התכנון הצבאי, ומה ביצענו ומה טרם ביצענו, במידה שאפשר לעמוד כאן על דברים אלה.

* * * * *

בטחוננו בנוי קודם־כל ובעיקר — על חיל־המילואים. לא על ישובי־ספר במובן שמשתמש במונח זה ידידי בן־אהרן. מי שרואה בעינים פקוחות המציאות בארץ ובסביבתה הריהו חייב להגיע למסקנה שאין כלל בארץ ישוב שאינו ישוב־ספָר. תל־אביב היא ישוב־ספָר. חיפה היא ישוב־ספָר, ירושלים היא ישוב ספָר, והדבר לא היה משתנה בהרבה גם אילו חנה צבאנו על הירדן. אנו מתכננים כוחות הבטחון לפי צרכי המציאות הקיימת, ואנו רואים כל הישובים כישובי־ספָר, וכל תושבי המדינה —כמגיני הגבולות. עד גיל מסוים כל איש ואשה הם בחיל־המילואים. אנחנו לעת־עתה מסתפקים עד גיל 50 (בשווייצריה — עד גיל 60). מגיל 40 עד 50 בחיל־משמר מקומי, מגיל 20 עד גיל 39 בחיל־מילואים סדיר. כל אזרח עושה עבודתו, ונשאר במקומו, והוא נמנה עם חיל־המילואים, לפי עקרון טריטוריאלי. כל אנשי המקום מאורגנים באותה יחידה. דבר זה מקל ומחיש הגיוס בשעת צורך. בארצות בעלות ותק ממלכתי וצבאי, אירגון חיל־המילואים נעשה על יסוד חומר ונסיון שנצטברו במשך עשרות שנים. כשהגענו לשלב אירגון המילואים לאחר השיחרורים המרובים, היינו צריכים להתחיל המלאכה מבראשית, כי באגף כוח־האדם ובמשרדים אחרים לא נמצא החומר הדרוש, משום שבשעת המלחמה גויסו האנשים ללא דאגה מחושבת לעתיד. התכנון שנעשה בינתיים נתן אותותיו. נוצרה מסגרת של חיל־מילואים — על מחלקותיו, פלוגותיו, גדודיו וחטיבותיו, וכוח זה אינו נופל בגדלו מהכוח שגייסנו בימי המלחמה, ואנו מתכוננים להגיע לכוח כפול מזה שהיה לנו בשעת המלחמה. תוצאות האירגון והאימונים לפי־שעה משביעות רצון.

באירגון המילואים יש שני שלבים: שלב ראשון — אלה ששירתו כבר בצבא. שלב שני — אלה שלא היו בצבא. אנו עומדים עכשיו בסוף השלב הראשון. בביקורים האחדים שעשיתי בגדודי־מילואים, אם בראשית אימוניהם ואם בסיומם, ראיתי שיש ברכה בעבודה זו. המתיצבים עושים זאת ברצון, אם־כי חודש האימונים גורם להם הפסד או סבל לא־קטן, כי עליהם לעזוב משקם, עבודתם או מסחרם וביתם. הם לומדים בתיאבון וחוזרים הביתה בסיפוק ובהרגשה שהעשירו ידיעותיהם ומוסיפים להיות מעוז־מבטחים למדינה. כל אחד יודע מחנהו ודגלו, ואם תבוא אליו הקריאה להתיצב — יעבור רק זמן קצר, אולי רק שעות ספורות או גם פחות מזה, עד שימצא בתוך גדודו.

עלי לציין, שבגדודי־המילואים מצאתי רוח הרבה יותר טובה מזו ששמעתי בכמה נאומים בכּנסת או מזו שנושבת במאמריהם של כמה עתונים.

* * * * *

השלב השני — אירגון העתודות שלא היו בצבא — יהיה כמובן קשה יותר וידרוש מאמץ גדול יותר. אבל יש יסוד לקוות שגם שלב זה יצליח, אם לדון על־פי הנסיון שיש לנו אחרי המלחמה עם מגויסים חדשים.

בשורה הראשונה יכּון בטחוננו על חיל־מילואים. כל העם, עד בני חמישים, יהיו רשומים, מאורגנים, מאומנים ויקראו לדגל יום בחודש, וחודש או חצי חודש לשנה, המטרה היא להגיע לאפשרות של גיוס מהיר של כל חיל־המילואים ולהנעתו למחוז־חפצו בזמן הקצר ביותר.

אולם אין להסתפק בחיל־מילואים בלבד. יש מיתקנים, מחסנים, משרדים ועוד, שיש להחזיק בהם תמיד, יומם ולילה — ואי־אפשר להקים אותם רק כשתפרוץ מלחמה. כל אחד יודע מה גדול תפקידו של חיל־אוויר במלחמה, לשם כך יש להחזיק בשדות־תעופה. אי־אפשר לפרק שדות־תעופה בזמן שלום ולהקים אותם עם פרוץ מלחמה. אין גם להשתמש בישובי־ספָר כשדות־תעופה. ואלה דורשים אנשים שיטפלו בהם בקביעות. חברי ועדת־החוץ־והבטחון יודעים שבשטח זה היו לנו תקלות מסוימות, מחוסר כוח־אדם מספיק לשמירה. יש מחסני־נשק. אין לחכות עד פרוֹץ המלחמה למען רכוש נשק. הנשק המוכן יש להחזיקו במחסנים, ויש לשמור עליו ולהשגיח על נקיונו ויעילותו. כמות הנשק שעלינו להחזיק אינה מצומצמת רק לצבא המגוּיס — אלא צריכה להספיק לכל חיל־המילואים אשר יגויס בשעת־חירום. מספרם יהיה בהרבה יותר גדול ממספר החיילים שהיו מגויסים במלחמה. לחיל־המילואים לא יהיה ערך אם לא יהיה מוכן בשבילו כל הנשק וכל הציוד הדרוש. ציוד זה יש להחסין ולשמור ולבדוק מזמן לזמן — ולתקן כשיש צורך בתיקון. זה מחייב מספר לא־קטן של אנשים העסוקים בקביעות בעבודה זו. הוא הדין במחסני־תחמושת. לגיוּס חיל־המילואים דרוש ציוד רב, ציוד אישי וגדודי. ושוב ציוד זה יש להחסין, לשמור ולבדוק אם הוא מתקלקל ובלה. נחוצים כלי־רכב, אמצעי קשר: ראדיו, טלפון, וכו', וכל זה בשביל היקף הצבא שיגויס מהמילואים. יש צורך באנשים שיודעים להשתמש באמצעי הקשר והתחבורה.

למען נוכל לארגן ולגייס חיל־המילואים, דרושה כרטיסיה — רישום מלא ומדויק של אנשי־המילואים. הרישום צריך להדביק כל השינויים והתמורות שנעשים במגורי חיל־המילואים. אחרת — יבולע לכל העבודה. זה מחייב עבודה מתמדת וכוח־אדם מתאים ומספיק.

דרושים מיתקנים לאימונים. חיל־המילואים מתיצב לחודש ימים לחידוש האימונים שלו. זה מחייב סגל מדריכים ומחנכים. זה מחייב בסיסי־אימונים הקיימים בתמידות. וכל אלה דרושים לכל סוגי הצבא: ביבשה, באוויר, בים, לחיל־רגלים, לתותחנים, לאנשי־קשר, לחיל־הנדסה, לחיל־רפואה ולכל שאר החיילות והשירותים.

ואילו גם היינו מחליטים שלא יהיה לנו אף חייל אחד קבוע, והיינו סומכים אך ורק על חיל־המילואים (הכולל כל הישובים בארץ, על הגבולות, בפרוזדור, בנגב ובכל מקום) היינו מוכרחים להחזיק כוח־אדם לא־קטן לכל אותן המטרות שפירטתי מקודם: בשביל החזקת שדות־התעופה, השייטות בים, המיתקנים, בסיסי־האימונים, מחסני־הנשק־והציוד, כלי־הקשר־והתחבורה, הרישום, סגל־מדריכים־ומאמנים, שומרים ובעלי־מקצוע. אולם אין אנו יכולים לסמוך בכל אך ורק על חיל־המילואים. מן ההכרח שיהיה כוח מגויס קבוע, כי אי־אפשר לדעת מה יקרה. והכרחי כוח מינימלי מגויס המוכן להדוף ברגע הראשון כל התקפת־פתע ולהחזיק מעמד עד שנצליח לקרוא המילואים, לגייס אותם ולערוך אותם לקרב.

בוועדת־הכספים היה מישהו שטען, שיש לעשות כל זאת על־ידי ישובי־ספָר, אבל כשהצגתי שאלות ברורות כיצד תיעשה מלאכה זו על־ידי ישובי־ספר — לא קיבלתי מענה, וחבל שמר בן־אהרן שחזר על רעיון זה לא הסביר אף הוא איך יעשה הדבר.

לא אֶכּנס פה בבירור התפקידים שימלאו חיל־האוויר וחיל־הים במקרה שתפרוץ חלילה מלחמה. אני מניח שאין בבית הזה אף אחד השולל את הצורך בכוח־אוויר מספיק, אשר יוכל עם פרוץ המלחמה להשמיד חיל־האוויר של האויב. חיל־אוויר זה אי־אפשר ליצור בן־לילה. אין דבר מורכב ומסובך מחיל־אוויר, והוא מחייב אימון ממושך ומעולה. בלי החזקת גרעין תמידי בעל איכות מעולה ובלי הרחבת התעופה האזרחית שתשמש מרכז לכוח־מילואים אווירי, לא נחזיק מעמד באוויר ביום פקודה, ובלי שלטון באוויר מי יודע אם נוכל לעמוד.

הוא־הדין בים. ברבות הימים אולי תעלה חשיבות כוחנו הימי על חשיבותם של שאר הכוחות, כי מי שרואה מציאותנו הגיאוגרפית ומבין משמעותה הכלכלית והמדינית — יבין מיד מה ערכו של כוחנו בים לכל קיומנו.

אינני מומחה לצבא, כשם שאינני מומחה לכלכלה ולמדיניוּת — בנידון זה צדק ידידי בנטוב. ואהיה אסיר תודה לכל מומחה אשר יסביר לי שאין לנו צורך בכוחות שאנו מחזיקים, ושפעולתם תיעשה על־ידי ישובי־הספר של בן־אהרן.

* * * * *

עם אירגון חיל־המילואים ויחידות־הבטחון הקבועות אנו מתמידים במתן אימון משופר לכל סגל הפיקוד של הצבא. מתקיימים קורסים טאקטיים, אדמיניסטרטיביים וטכניים, וישנה עכשיו בצבא רמת־אימונים וידיעה שלא היתה בו אף פעם, — אמנם ״אף פעם״ אצלנו, אינו אומר הרבה, כי צבאנו קיים רק כשנתיים. אבל אם אדם אומר מעל במה זו שהרמה בצבא ירודה אפילו לעומת מה שהיה בהגנה — אינו יודע פשוט מה הוא סח. לא הייתי רוצה שיווצר רושם, כאילו אני או המטה הכללי סבורים שהגענו לתכלית הרצויה בשטח האימונים והאירגון והחסכון והמשמעת. אנו רחוקים מכל זה מרחק־רב. אולם מזמן שהחל תכנון הצבא לאחר סיום פרשת המעבר — תקופת הסכמי שביתת־נשק — יש התקדמות בולטת ומתמדת, שנותנת כבוד לראשי המטה ולכל הסגל המדריך והמארגן, העושים במלאכה.

מותר אולי לחברי־כנסת הנואמים על עניני־בטחון לא לדעת מה שנעשה בצבא, אבל מסופקני אם גם מותר להם לזלזל, מחוסר ידיעה, בעבודה הנאמנה והחרוצה שעושים ראשי־הצבא יומם ולילה. מובטחני שהעם בישראל לא יהיה כפוי־טובה לעושים במלאכה.

* * * * *

איני ייודע מה הם ״המושגים הזרים, הבלתי־ישראליים שעל יסודם בנה שר־הבטחון צבא־הגנה לישראל מן המסד ועד הטפחות״, כפי שטען מר בן־אהרן. שר־הבטחון מכיר ביסוד אחד, ואחד בלבד: בטחון־ישראל. ואם לדעת בן־אהרן הולכים ומתמוטטים ערכים המתנגדים לכך — מוטב שיתמוטטו. הערכים שלנו, ערכי הגנה, התישבות, חלוציות, יתחזקו ויתגברו עם החיזוק וההגברה של בטחון המדינה.

* * * * *

עלי להוסיף עוד מלה אחת על הציוד והתעשיה, אם כי חברי־הכנסת יבינו, שלא אוכל כאן לעמוד על פרטים. אנו רחוקים בשטח זה מהתכלית הרצויה. ולא רק שהתעשיה הצבאית במובן המצומצם אינה מספיקה — התעשיה בכללה לקויה. עלינו לשכוח מושגים מקובלים על צבא ומלחמה שנתישנו בימינו, ועלינו ללמוד מושגים חדשים. בטחון האומה אינו עומד עוד על צבא בלבד, או על ציוד צבאי ותעשיה צבאית בלבד. בטחוננו תלוי בכשרה הכללי של האומה בשטח המשקי, החקלאי, החרשתי, הטכני והרוחני. גם ענפי־משק שכאילו אין להם כל שייכות ישירה לצבא הם גורם מלחמתי מכריע. גם החינוך המקצועי של הנוער, כשרון־המעשה ופריון־העבודה של הפועל, החקלאי, הפקיד, טיב הציוד החרשתי ושיטת העבודה והנהלת המשק הם גורמים חשובים. הדבר הארור שנקרא בשם מלחמה לא יעָשה בהצלחה — אם יש הכרח מר לעשותו — בלי העלאה כללית של כושר העבודה והייצוּר, הידיעה והחריצות בכל ענפי המשק, ובלי שיכלול טכני וציוד מעולה, ביחוד בענפי־יסוד מסוימים. משהו הולך ונעשה בכיוון זה. יש גם התקדמות ידועה בשטח המחקר והציוד המדעי. ואני מצטער על כך שאיני יכול לעמוד כאן על פרטיו.

* * * * *

ועוד הערה אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה — מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף. מלחמה זו עושים לא על־ידי ישובי־ספָר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה.

חושש אני, שכל אלה המדברים על כוח־בטחון זול וקל ונוח — אינם יודעים בעיית הבטחון של מדינה זו ושל העם אשר בתוכה. אנו אחד נגד ארבעים. יחסי־כוחות אלה לא ישתנו גם אם תתמיד העליה — כי הריבוי הטבעי בצד השני ידביק תמיד ריבוי העליה אצלנו. ואנחנו העם ה״נון־קונפורמיסטי״, אולי היחיד בעולם. לגבי העולם, כפי שהוא עכשיו, אנו יוצאי דופן, כאשר היינו כל אלפי השנים של קיומנו. אין אנו הולמים התבנית הכללית של האנושות; אחרים אומרים מפני שאנו לקויים. לי נדמה מפני שהתבנית הכללית פגומה, ואין אנו משלימים אתה ולא מסתגלים אליה. מעמדנו ומספרנו מהווים בעיית־בטחון חמורה. אחד הגילויים הנוקבים של ה״נון־קונפורמיזם״ שלנו בא לידי ביטוי בענין ירושלים. יש, ניגוד ויש שוני. אנו שונים מכל הסביבה המקיפה אותנו — שוני תרבותי, חברתי ומשקי, והשוני הזה ילך ויגדל. נאומים בעצרת האו״ם — טובים או רעים — אינם מסלקים את החיץ שבינינו וביו אחרים. האופי והיעוד המיוחדים שלנו מחמירים את בעיית הבטחון, אולם דברים אלה אולי חורגים ממסגרת הבירור התקציבי שבו עומדת הכנסת.

* * * * *

וצבאנו מתחבט בעוד בעיה קשה אחת: על צבאנו הוטל להיות לא רק מעוז־הבטחון של המדינה, אלא בתוקף המציאות ההיסטורית של קיבוץ גלויות — שומה על הצבא להיות בית־היוצר של אחדות האומה. נגעתי בבעיה זו בכנסת בדברי על חוק שירות־הבטחון. המציאות הרחיקה־לכת מאשר נראה לי אז. נפל דבר גדול בישראל — לי נראה, הדבר הגדול בתולדות ישראל — שיבת השבות: גלויות שלמות נעקרות מהנכר ומתקבצות בארץ. וגלויות אלה הן העשוקות והרצוצות ביותר — עשוקות חינוך ותרבות יהודית ואנושית. אנו עם שקיימנו חינוך כללי זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה — והיום בא אלינו דור שאינו יודע קרוא וכתוב. ובטרם שהצבא יכול להנחיל לטירונים אלה ראשית אימון צבאי — עליו להקנות להם ידיעת אלפא־ביתא ומושגים אלמנטריים בהליכות איש תרבותי. מלאכה זו עושים ב״קסרקטינים" המקוטרגים על־ידי בו־אהרן וחבריו. ראיתי במקצת עבודת־קודש זו, ואני אומר למקטרגים: שלו נעליכם. נוכחתי בשיעורים אלה — בביתו של רוטנברג בחיפה שהועמד לרשות הצבא. בבית הזה מלמדים את הטירונים במשך שבועות — ראשית ידיעת־הלשון, לכתוב ולקרוא. העבודה נעשית על־ידי מורות צעירות שהיו בצבא. ראיתי פני הטירונים האלה בשעת הלימודים — צעירים ממרוקו, מפרס, מתורכיה, מבולגריה, מתימן, מהונגריה ומארצות אחרות. ראיתי איך פניהם נוהרים בהרגשה שיום־יום הם מכים שרשים במולדת ובלשונה; הם רוכשים ידיעות שלא היו להם, ונעשים חברים ושותפים לבני הארץ.

עליה זו מהווה בעיה לא רק לצבא. כי זו הפעם הראשונה שבאה אלינו עליה שאינה מביאה אתה כמעט כל כוחות מקצועיים — לא מורים, לא רופאים, לא מהנדסים, לא בעלי־מקצועות אחרים. ואנו עומדים בפני סכנה חמורה שנפסיד עליונותנו האינטלקטואלית והמוסרית — יתרוננו הראשי במלחמת־הקיום הקשה הצפויה לנו. בהזדמנות זו לא אעמוד על בעיה רצינית וחמורה זו בכל היקפה — אצטמצם רק בצדה הצבאי. הבחינות הפסיכוטכניות שעושים בצבא הוכיחו, שרוב הטירונים האלה לא יצלחו להיות מפקדים של כיתה, ואין לדבר על מפקדי מחלקה או פלוגה. ואני רוצה שהשרים, וראשי המוסדות והרופאים והמורים והאחיות וכל מנהלי המשק הפונים אלי בבקשות לשחרר מהצבא את הצעירים הדרושים להם — ידעו שבלי צעירים אלה לא יקום צבא־הגנה לישראל. בלי הנוער הישראלי המסוגל למלא תפקיד חשוב במשק, במשרה בבית־חרושת, בבית־ספר, בבית־חולים, באוניברסיטה, בבנין ובמקום חשוב אחר — לא נוכל לקיים צבא, כי לא יהיו לצבא מדריכים, מחנכים ומפקדים. העליה הגדולה והברוכה שבאה אלינו עכשיו — היא עשוקת תרבות וחינוך. אני מאמין שהמצב ישתנה בעתיד, אם נשקיע באהבה ובאמונה עבודה חינוכית בקרב העולים ונטפל בהם כראוי.

ישבתי לפני ימים אחדים עם רופאים, והם הסבירו לי בצדק שאין לעקור אף אחות אחת מבתי־החולים הציביליים. אבל איך נקיים צבא אם לא נדאג לבריאותו — והאחיות ששירתו עד עכשיו עומדות להשתחרר בתוקף החוק הפוטר כל חייל מהצבא לאחר שירות של שנתיים? לא יקום צבא בלי אחיות, והוא־הדין ברופאים, במהנדסים, במנהלי־חשבונות, בחקלאים ובכל מקצועות אחרים. גם אם נגייס מלוא הכוח המקצועי שהוא חייב בשירות־צבא — לא יספיק לנו. עלינו למצוא דרך לגייס בעלי מקצוע — חימאים, מהנדסים, טכנאים, אנשי מדע והוראה — בארצות־הברית, באנגליה בדרום־אפריקה ובשאר התפוצות שיש בהן כוחות מקצועיים בעלי איכות גבוהה — שישרתו בישראל לכל הפחות מספר שנים.

בימי ישיבות הוועד־הפועל הציוני האחרון כינסתי חברינו מאמריקה והעמדתי אותם על בעיית כוחות מקצועיים גם לצבא וגם לבנין הארץ. אם־כי במשך הזמן נחנך גם עולים תימנים ומרוקנים להיות רופאים ומהנדסים ומורים — אין אנו יכולים לחכות, ויש לכוון הנוער הלומד באמריקה שיתמחה במקצועות הדרושים לארץ, על־מנת שיבואו לעבוד פה כל ימי חייהם או לפחות מספר שנים.

חברינו ראו חשיבות הבעיה הזאת ודחיפותה והבטיחו פעולה. פנינו בדרישה זו גם לחברינו בדרום־אפריקה ובאנגליה. איני יכול להניח שלא ניענה. אבל בינתיים לא נוכל לוותר על הנוער הישראלי, ויש צורך שכל אחד יבין שכל מי שטוב למפעל אחר ולמשרד אחר — טוב והכרחי גם לצבא, ועליו לשרת בצבא לפחות השנתיים שהחוק הטיל על כל אזרח.

* * * * *

ניסיתי לעמוד בקצרה על בעיות הצבא והבטחון. המלאכה קשה, ואלה שעושים אותה, ראויים להוקרה. אין חבר־אנשים בארץ העובד ביתר מסירות וביתר אמונה מהסגל היושב במטה הכללי ובמטות של החיילות והמפקדות. אין העתונות ואין הפולמוס המפלגתי המחודד מקילים עבודתם. הם קוראים ושומעים דברי לעז ושמצה שאין להם שחר — והם ממשיכים במלאכתם באמונה, במסירות, בחריצות ובמיטב יכלתם. הם יודעים הקשיים אבל הם מאמינים, בצדק, שאפשר להתגבר עליהם, מתוך רצון טוב ומתוך מאמץ כללי — של המדינה ושל היהדות בעולם.

בהגבּרת המתח החלוצי ובהעלאת הרמה המקצועית של צבאנו — ושל ישובנו בכללוֹ — נחזיק מעמד ונקיים בטחוננו.