רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה - בישיבת הכנסת הראשונה

בישיבת הכנסת הראשונה

שמעתי בענין רב דברי האופוזיציה המקובצת, דברי חברי־הכּנסת ריפטין, מרידור, וילנר וילין־מור, ועם כל הכבוד לחכמתם הפוליטית ולפטריוטיזם הישראלי שלהם – הרי אינני רואה כל צורך לשנות אף במשהו הצהרת הממשלה, לא להוסיף ולא לגרוע.

שלוש המעצמות הצהירו על קו אחד של מדיניותן באחת הפינות של העולם. ממשלת ישראל ראתה צורך לנקוט עמדה לאו דווקא לאורך הקו של שלוש המעצמות. אין זו חובתנו. אם חבר־הכּנסת ריפטין וּוילנר יש להם צורך משותף להדגיש דווקא אחת הנקודות בקו – לממשלת ישראל אין צורך זה.

אין לי מה להוסיף על יחסנו להצהרת שלוש המעצמות, אבל איני רשאי לעבור בשתיקה על כל דברי האופוזיציה, כי בוויכוּח על יחסים בינלאומיים יש חשיבות גם לדברי־הוויכוּח עצמם, ביחוד כשחברי־כּנסת מנסים לעשות רושם מטעה שהם מדברים בשם הרוב, כאשר ניסה חבר הכּנסת ריפטין.

מר ריפטין המשיך הפעם “נאום התקציב” של ידידי מר בנטוב. רואה אני שלבנטוב וחבריו יש הנאה רבה מנאומים ממין זה, ואני מאחל להם המשך, כהגדרת אותו כלל יהודי: “זה נהנה וזה לא חסר”. ולא איכפת לי מה שדיבר ריפטין בעקבות בנטוב, אולם איני מסכים לדבריו על היחסים הבינלאומיים. אין זה נכון שלא צריכים לשכוח עובדות ביחסים בינלאומיים. יש לשכוח ויש ללמוד, מר ריפטין. אני מוכן לשכוח כל שעזרו בשעתו למוּפתי לעשות פוגרוֹמים בישוב, אם העוזרים לא יכריחו אותי לזכור זאת. לצערי הם מכריחים אותי לכך מזמן לזמן – ואני מייעץ להם לא לעשות זאת. אני מוכן לשכוח בהחלט מי כרת ברית עם היטלר, ואני שמח לציין שלפי־שעה אין איש מכריח אותי לזכור זאת. מה שאין לשכוח זוהי עזרה שמקבלים ממישהו. ואני שמח שחבר הכּנסת ריפטין אינו שוכח חסד נאומו של גרומיקו. זה היה נאום יפה שעזר לנו לא במעט, אם־כי איני יכול להגיד כמר ריפטין שהנאום הכריע ביסוד המדינה. כל הכבוד לנואמים – אבל שום נאום לא הכריע בהקמת מדינתנו. רק מפעלנו אנו ומלחמתנו אנו הכריעו. בדבר אחד הכריע נאומו של גרומיקו – חלק קטן של הנוער שלנו חשב משום־מה שמדינה יהודית אסורה מטעם “הקידמה”, ואיסור כפול חל על מדינה יהודית בחלק מן הארץ. נאומו של גרומיקו שינה מיד דעתם – והמדינה היהודית הוכשרה בעיני “השומר הצעיר”. ואנו אסירי תודה לגרומיקו על שפקח את עיני ריפטין, בנטוב וחבריו והעמיד אותם על טעותם.

ומכיוון שאין לשכוח עזרה, מן הראוי היה שמר ריפטין לא ישכח חסדם של הנואמים האחרים בעצרת האולם. 33 מדינות הצביעו לטובת מדינה יהודית ונציגיהן נאמו נאומים, ויש לזכור החסד של כל נאום ונאום. לא ננהג איפה ואיפה.

ונעזרנו על־ידי אחרים לא רק בנאומים יפים. מישהו הזכיר כבר העזרה שקיבלנו במלחמת שיחרורנו. פה בוודאי שאין לנהוג איפה ואיפה. טרם הגיעה השעה לספר על כל הפרשה הגדולה של התכוננותנו למלחמה. אומר רק זאת: היתה עזרה שקיבלנו לפני המלחמה – עזרה שאין לשער ערכה – בהקמת התעשיה המלחמתית שלנו. פעולה זו החלה עוד בקיץ 1945. איני רוצה להגיד מאין באה עזרה זו, יש לי נימוקים לכך, אבל זו באה מאחת המדינות אשר ריפטין וחבריו משום־מה רואים מחובתם הציונית להשמיץ אותה, באשר היא אחת מארצות המערב. היתה עזרה שקיבלנו בשעת המלחמה – גם זו לאחר הכנות רבות שנעשו לפני המלחמה. עזרה זו באה ממדינה אחת במזרח וממדינה אחת במערב. המדינה במזרח אני רשאי לכנות בשם, אין הדבר עוד סוד – זו היתה המדינה של יאן מאסאריק ושל קלמנטיס, ולא נשכח אף פעם עזרה זו. ועזרו לנו לא רק שני האנשים האלה שבאנו אתם בדברים, אלא עשתה זאת הממשלה הצ’כוסלובקית בשם עמה. ואני רוצה שכל יהודי באשר הוא ידע על העזרה הזאת ויעריך אותה. אוסיף גם סוד שמותר לגלות, שבמדינת צ’כוסלובקיה, שלא כבשכנותיה הקרובות, התנועה הציונית מותרת עד היום הזה, וגם חסדה של צ’כוסלובקיה לא נשכח.

אבל היתה עוד מדינה אחת, מדינה מערבית, שאיני רוצה עדיין לגלות שמה, שעזרה לנו בנשק, ובלי הנשק שלה מסופקני אם היינו יכולים לעמוד. ואנו מוקירים העזרה שקיבלנו ממדינה זו – ואנו מקבלים אותה עד היום הזה.

אין אנו יהודי־חסות וגם לא צריכים להיות סוציאליסטי־חסוּת. אם מי שהוא צריך להשמיץ מדינות מסוּימות – יעשה זאת לא בשם הציונות. נדמה לי שריפטין היה יכול להניח מלאכה זו לוילנר. אנו נאמני מדינת־ישראל חייבים תודה גם לצ’כוסלובקיה וגם לאלה שבמערב ששלחו לנו נשק.

נשק אין נותנים במתנה בימינו אלה, בכל אופן לא לנו, ואיני חושב זאת לחטא, לא למדינה שאיני קורא בשמה ולא לצ’כולובקיה. שילמנו לשתיהן בטבין ובתקילין.

יתכן שיש כאן נואמים שיש להם דברים יותר חשובים מקיום עם ישראל, והם מצוּוים על ניאוצן והשמצתן של כמה ארצות, אם־כי עזרת הארצות האלו דרושה לקיום עם ישראל. אני יכול להבין זאת – אם־כי אין לי שום נקודה משותפת עם אנשים אלה. אולם ריפטין, כמדומני, אינו מזדהה לגמרי עם וילנר, ואין הוא רשאי להתעלם מצרכי עם ישראל.

ואני חייב להגיד לו ולחבריו, שמי יודע אם היינו יכולים לעמוד אילמלא קיבלנו עזרה כספית מארצות המערב, ואילמלא קיבלנו נשק – נשק קל מצ’כוסלובקיה ונשק כבד ממדינה מערבית. הרובים והתותחים לא היינו מקבלים בלי כסף, לא בצ’כוסלובקיה ולא במדינה מערבית. ודרשו מאתנו לא לירות ישראליות ולא רוֹבלים, – ורובלים גם לא היו לנו, לא מיהודים בברית־המועצות ולא מגויים. דרשו דווקא דולרים, והרבה מיליונים של דולרים. ודולרים ישנם רק בארץ אחת מסויימת. ואילמלא קיבלנום מאותה ארץ, לא היינו מקבלים הרובים והתותחים.

אַל תנסו איפוא להוכיח לנו, שמטעמים פטריוטיים, ציוניים, עלינו לראות עצמנו כיהודי־חסוּת של המזרח. אין אנו חייבים להיות לא יהודי־חסוּת של המזרח ולא יהודי־חסוּת של המערב. קיבלנו עזרה משני הצדדים, מאחד יותר ומאחד פחות, ואנו מעריכים העזרה ומכירים טובה, והולכים בדרכנו.

היו שתי מדינות אדירות שלא נתנו לנו נשק: ארצות־הברית וברית־המועצות. אף כדור אחד לא קיבלנו משתי ממשלות אלו. אני אומר בכוונה ממשלות, כי יש הבדל במשטרן של שתי הארצות. אם ממשלת ברית־המועצות אומרת “לא” הריהו מחייב כל איש בברית־המועצות, מה שאין כן בארצות־הברית.

מותר לכל מי שרוצה בכך להיות מטיף של הקומינפורם, אבל קשה לעשות מלאכה זו בשם עם ישראל ולהעמיד פנים כאילו צד אחד עוזר לציונות והצד השני מפריע. אפשר לעשות מלאכה זו רק על חשבון האמת.

אין אני מתבייש להודות שעדיין אני שואל בכל דבר גם שאלה זו: מה טוב לעם ישראל ומה לא. ומבחינה זו אין לנו שום יסוד לשרוף הגשרים לא עם אלה ולא עם אלה. ואם ריפטין רוצה לקיים משקו, קיבוצו – ודאי שאינו יכול לעשות מלחמה באותו הצד שממנו באה כל העזרה למשקו. הטראקטורים שהוא מקבל אינם באים ממזרח והוא יודע זאת – ומקבל אותם בתיאבון רב.

התרעמו בוויכוח שלא קבענו עמדה בנוגע לכל פסוק ולכל מלה שבהצהרת השלושה. התשובה היא פשוטה. אנו קובעים עמדה לפי האינטרסים של מדינת־ישראל, והאינטרס הזה אומר לנו באיזו שאלה ננקוט עמדה ואימתי ובאיזו שאלה אין אנו מחויבים לנקוט עמדה כלל וכלל. לא שלוש המעצמות ולא הקומינפורם מחייבים אותנו. כשאחד מהם קובע עמדה – אין אנו מחויבים משום־כך לקבוע עמדה גם אנו. אנו עצמאים ומחליטים לפי ראות עינינו־אנו אם הגיעה השעה לקבוע עמדה באיזו שאלה. העובדה שאחרים קבעו עמדה באותה שאלה – כשהיא לבדה, אינה מחייבת אותנו. לכן אין לממשלה להוסיף אף מלה להודעתה. קבענו עמדה בדברים שטובת ישראל מחייבת קביעת עמדה.

מותר לחברי הכּנסת לקבוע עמדתם גם בדברים אחרים אם הם רוצים בכך, אבל אין הם יכולים לעשות זאת בשם העם. הודעתו של ריפטין, כאילו הוא מדבר בשם רוב האזרחים בארץ – אין לה שחר. לאזרחי ישראל יש אפשרות של ביטוּי חפשי ובלתי־מוגבל ושל נציגות חפשית ונבחרת, ואין ריפטין מיופה־כוח אלא מטעם מיעוט לא גדול בארץ. אין גם ריפטין יכול לדבר בשם הפועלים. גם לפועלי ארץ־ישראל יש נציגות חפשית ומוסמכת ויש להם כלי־ביטוי. ריפטין מדבר רק בשם מיעוט של ציבור הפועלים. וכשהוא מדבר בשם חיילים – הרי אין כל יסוד לדיבורו. יש מיעוט לא גדול בקרב החיילים שבחר בריפטין כאזרחים, ואפילו מיעוט זה לא יקבל הוראות מריפטין ומחבריו. החיילים כולם, כחיילים, בלי יוצא מן הכלל, יעשו אך ורק מה שמדינת־ישראל וממשלתה תאמר להם לעשות. על ריפטין להסתפק בכך שהוא מדבר בשם מפ"ם.

* * * * *

ומלים אחדות לסיעה שניה באופוזיציה. חבר הכּנסת מרידור מצא בדברי אופטימיות מופרזת. חושש אני שלא שמע כראוי דברי. איני שותף להגדרתו שמצבנו הורע על־ידי הצהרת השלושה. אין בהצהרה שום דבר המֵרע מצבנו. איני אומר שהוא היטיב מצבנו. יתכן שייטיב, אם ההפליה בהספקת נשק תופסק.

* * * * *

על הצהרת השלושה יכול היה לחתום גם אויב מדינת־ישראל וגם ידידה. בהתאם להצהרה יוכל הידיד לספק לנו נשק והאויב יוכל לסרב לתת לנו נשק. מי שהוא יכול לטעון שההצהרה מרֵעה יחסינו עם מדינות אחרות. אני כופר גם בזה – כי הצהרת השלושה אינה הצהרת מדינת־ישראל. אילו הייתי רואה בריפטין ובווילנר נציגי ברית־המועצות הייתי חושש לתוצאות לא־רצויות של ההצהרה, אולם לשמחתנו אין וילנר מייצג בכּנסת את ברית־המועצות, אלא מספר קטן ואפסי של בוחרים במדינת־ישראל, וברית־המועצות מיוצגת על־ידי צירים מוסמכים משלה. יש לנו מגע מתמיד עם נציגי ברית־המועצות, והיה לנו מגע אתם גם לאחר הצהרת השלושה. יחסינו עם ברית־המועצות הם יחסי ידידות ואני מקווה שידידות זו תימשך.

ההצהרה בכללה עלולה גם לשפר מצבנו, אבל זה תלוי בכך איך תבוצע ההצהרה. המעצמות יכולות להמציא לנו נשק ויכולות להימנע מהספקת נשק. ובשני המקרים יוכלו להישען על ההצהרה. ויתכן שאחת מהן תעשה כך והשניה תעשה ההיפך.

* * * * *

מר ילין־מור טען כי התמונה בדברי היא שטופת־אור בלי כל צל. אין זה מדויק. בדברי נאמר בפירוש שממשלת־ישראל מציינת בתמיהה ובחרדה העובדה כי מאז ניתן גילוי־הדעת נגד מרוץ הזיון, נמשכה הספקת נשק רק לצד אחד, למדינות ערב. אני יכול עכשיו להוסיף ולהגיד שתלונה זו מתיחסת במיוחד לאחת משלוש המעצמות – לממשלה האנגלית. כמה מדינות אחרות, וביניהן ברית־המועצות וארצות־הברית, לא שלחו נשק לא לערבים ולא לנו. היו מדינות שמכרו גם לערבים וגם לנו, בתוכן היתה גם צ’כוסלובקיה. אנחנו יודעים זאת, כי חלק מהרובים שנמכרו לערבים – וחלק לא כל כך קטן – הגיע לידינו.

הצהרת השלוש תיבחן במבחן הביצוע, וזאת אמרנו בהודעתנו.

* * * * *

מר ספיר מצא שהזנחנו הכוח היהודי באמריקה. במקרה אני אחד מאלה שהיו לו הרבה שנים קשרים עם יהדות אמריקה, לפני מלחמת־העולם השניה, בשעתה ולאחריה. ביקרתי תכופות באמריקה ורק מהזמן שהוטל עלי הטיפול בעניני בטחון חדלתי לצאת מהארץ. ואין זה נכון להגיד שהיתה הזנחה. לא הייתי אומר שנעשה הכל מה שצריך היה לעשות; דבר זה אין להגיד אף ביחס לפעולה אחת שלנו. אבל אי־אפשר להגיד שהיתה כאן הזנחה יתירה – ונדמה לי שמר ספיר אף הוא משתמש בלשון סגי־נהור, ואינו קורא הדברים בשמם. כשמר ריפטין רוצה להגיד לנו שעלינו ללכת עם העולם הקומוניסטי, ומשום־מה אין לו אומץ לב לדבּר גלויות, הוא אומר: עלינו ללכת עם עולם ה“קידמה”. וגם מר ספיר כשהוא מדבר על יהודי אמריקה – נדמה שהוא מתכוון רק למנהיגים מסוּימים. נדמה לי שיש להניח ליהודי אמריקה ולציוניה לבחוֹר במנהיגיהם. מר ספיר אינו מרוצה כנראה מכך שציוני אמריקה בחרו בפלוני ולא באלמוני, והוא מתרעם על הממשלה. ממשלת ישראל אין זה מסמכותה לקבּוע מנהיגים ליהודי אמריקה ואף לא לציוני אמריקה. אולם אין כל יסוד להאשים את הממשלה שאין היא מכירה בערכם של יהודי אמריקה או בערכו של העם היהודי כולו.

* * * * *

לבסוף, עוד תשובה אחת לחבר־הכּנסת מרידור הקובל למה אנו מוסיפים לשגות באילוסיה של שלום עם עמי־ערב. אני רוצה להגיד למר מרידור: אין תקנה לאנשים אלה שבממשלת ישראל – הם החזיקו באילוסיות, ויוסיפו להחזיק בהן, אם כי היו להם גם אילוסיות שנתבּדו. לא נזוז מאילוסיה של שלום עם עמי־ערב, עם כל עמי־ערב, עם כל אחד מהם. אין אנחנו מבטיחים שהשלום יקום מחר – כי זה תלוּי לא רק בנוּ. אבל מצדנו אנו נעשה הכל למען יקום. אם נסתלק מ“האילוסיה” של שלום – לא יבוא השלום אף פעם. איש לא יכפה עלינו השלום, כשם שאיש לא היה יכול לכפות עלינו מדינה – אילו לא חיינו ב“אילוסיה” של מדינה.

ויש לנו לא רק אילוסיה של שלום – יש לנו עוד אילוסיה אחת, – אילוסיה של כוח יהודי. אולי אילוסיה עוד פחות מבוססת. מהו הכוח היהודי? כמה אנו עכשיו? מיליון! יפה! יבוא עוד חצי מיליון, עוד שני מיליון. אבל אצל שכנינו ישארו ארבעים מיליון, שישים מיליון. מה כוחם של שנים נגד ששים? ומר מרידור רואה באיצטגנינות שלו לא רק שישים המיליון – אלא גם כל האימפריה הבּריטית שהיא נגדנו, וילין־מור מצרף לאויבינו גם אמריקה וצרפת. מהו, איפוא, הממש והערך של הכוח היהודי? ואף־על־פי־כן אנו מחזיקים ב“אילוּסיה” זו שיש כוח יהודי. החזקנו בה כשהיינו עוד מעטים מאוד – כשמנינו בארץ רק מאות ורק אלפים. והכוח היהודי הקטן שהקימונו, כוח של עשרות מעטות, מילא תפקיד. הכוח גדל למאות, הגיע לאלפים. ו“האילוסיה” לא הכזיבה. ויש זיקה בין שתי האילוסיות. לזו בלי זו אין שחר. לשלום בלבד, או לכוח בלבד אין יסוד. מי שבונה אך ורק על הכוח הפיסי של היהודי – הוא טועה ומתעה. מי שבונה רק על השלום עם הערבים – טועה ומתעה. גם בענין זה חלקתי תמיד על דעת ידידי בנטוב וחבריו. הם ניסו לשכנע אותנו שהשלום עם הערבים קודם לגידול הכוח היהודי ומתנה אותו. ראיתי בכוח יהודי תנאי מוקדם להבנה הדדית עם הערבים. רק כשמצרפים יחד שתי ה“אילוסיות”, שתיהן נעשות ממשיות.

יש כוח יהודי – ועלינו לגייסו. לנו יש “נשק” שלא ידוע לא לרוסיה ולא לאמריקה, ואין אני מוכן לגלותו עכשיו. בכוח נשק סודי זה נגביר הכוח היהודי. אבל אנו נחזיק במלוא כוחנו ובאילוסיה של שלום. השלום אינו בשבילנו מילה ריקה, פורמַלית, אלא רצון ער, חי, הפועם בלבבנו. ואנו רוצים בשלום עם אמריקה ועם אנגליה ועם ברית־המועצות ועם צ’כוסלובקיה – וקודם כל עם שכנינו הקרובים, עם מדינות־ערב. אנו מאמינים בשנים: בכוח ובשלום, ומדיניותנו אפשר לסכם בשש מלים אלה:

כוננות צבאית יעילה, נכונוּת כנה לשלום.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!