ט“ו בטבת תש”י – 4.1.1950

בישיבה המאה ושלוש של הכּנסת הראשונה

האופוזיציה דרשה את הבירור הזה, וזו היתה גם זכותה. למען הדיוק עלי להגיד, שלא כל האופוזיציה. הקומוניסטים הישראליים לא היו בין הדורשים. להם שיחקה השעה. הם נלחמו כל ימיהם בעד בינאום ירושלים, והצליחו להנחיל את הרעיון הזה לא רק לגוש הסובייטי, אלא גם לגוש הקתוֹלי ולגוש הערבי, ולא היה להם שום צורך לברר מה קרה; אולם לכל שאר חלקי האופוזיציה היה, ובצדק, צורך רב לברר את הדבר שנפל. כי נפל דבר רציני, אולי חמוּר. המדינה הקטנה, הצעירה, שרק זה עכשיו נכנסה לאו“ם, ושאו”ם, במידה ידועה, וגם במידה של צדק, רואה בה את יצירתו, מוצאת פתאום את עצמה בקונפליקט עם או"ם, לא באיזה דבר טפל, אלא בענין הנוגע לחלק גדול של העולם התרבותי, להרבה דתות – בענין ירושלים.

אולם עלי לציין בצער, כי לאחר ששמעתי את הנאומים של ה“גנרל־ראֶדנאֶרים” הראשונים של האופוזיציה, התאכזבתי קשה, כי רק אחד מהם, מר ספּיר, נגע במקצת בבעיית ירושלים, וגם הוא רק כדי להתנצל על ההודעה התמוהה שמסר לפני שבועיים במעמד החגיגי, בשעה שהכּנסת היתה צריכה לומר דברה לעולם כולו, והוא ראה אז שעת־כושר לעשות חשבונות פנימיים.

שאר הנואמים כמעט שלא נגעו בשאלת ירושלים. הנואם הראשון, מר ריפטין, השמיע לנו הרצאה מובהקת, אם כי לא משכנעת, של מטיף הקומאינפורם. והנואם השני, מר בגין, קרא פרקים על הביאוגרפיה של שר־הבטחון מהשנה האחרונה ומלפני שלוש־עשרה שנה בצורה מענינת ומבדחת.

אינני יודע אם בשביל לכפּר על החטא של ההופעה הציונית הנאה והגאה של בן־אהרן בכּנסת בתל־אביב או בשביל טעם אחר – אמר מר ריפטין, מה שאמר. שמענו קוּבלנה קשה מצד מר ריפטין, על שאין ממשלת ישראל מצטרפת בעצרת האו“ם להצבעות הקומאינפורם בשאלות כלליות שבעולם. אני רוצה להגיד לו, שאין בדעת מדינת־ישראל להצטרף לקומאינפורם; היא גם לא נדרשה לכך על־ידי הקומאינפורם. כי בראשו עומדים לא אנשי מפ”ם, אלא קומוניסטים. הקומוניסטים שמנהלים את ברית־המועצות הם אנשי מדינה, והם מבינים, שמדינת־ישראל יש לה גישה שלה, צרכים שלה, קשרים שלה ההכרחיים בשבילה, ולא יעלה על דעתם להציע לה הצעה כזאת. ברור שאילו גם הציעו לנו, היינו דוחים זאת באדיבוּת רבה אבל בתקיפות נמרצת.

בשביל אחרים יש אולי הבדל בין נאצים במזרח ובין נאצים במערב. בשביל עם ישראל, הגרמנים, בין שהם במזרח גרמניה ובין שהם במערב גרמניה הם אותם הנאצים. עם ישראל לא יכול להעליל על יהדות אמריקה שהיא עושה הסגר על עליה, כמו שעשה זאת ריפטין למען עשׂוֹת נחת־רוח לפּטריוֹטים יהודים בברית־המועצות, כגון איליה ארנבוּרג ופרופסור לוּצקי. מדינת־ישראל נמצאת במצב כזה, שאינה יכולה תמיד – כפי שכבר ציין גם שר־החוץ – לגנוֹת מה שעושים להמוני ישראל בכמה ארצות, כי אין היא יכולה ליצור רושם מזוּיף, שהיא מצטרפת למלחמה הקרה שבין המזרח והמערב. אבל אין היא יכולה לציין בסיפוּק את התנהגות רומניה כלפּי היהדות והעליה. וממשלת ישראל, כשהיא רואה שהגוש הסובייטי והגוש הקתולי והגוש הערבי מצביעים בעד אותה ההצעה, היא אומרת זאת בפשטוּת; וקשה היה להבין מדוע מצא ריפטין חטא באמירה זו, שבאה לציין עוּבדה פשוטה. חבר ־הכּנסת ריפטין מקווה בצדק, והממשלה שותפה לתקוה זו, שהגוש הסובייטי ישנה את דעתו בשאלת ירושלים, ואנו מקווים, שגם רבים מן הגוש הקתולי ישנו את דעתם. אנו בכל אופן נעשה הכל למען ישנו גם האחרים את דעתם.

ממשלת ישראל מציינת בסיפּוּק, שברית־המועצות נמנעה, במועצת־האפוטרופסות, מהצבעה בעד ההצעה הצרפתית, והיא מציינת בסיפּוּק, שגם ארצות־הברית ומדינות אחרות נמנעו מהצבעה. אולם הפעם שמענו מחבר־הכּנסת ריפטין לא רק הרצאה קומאינפורמית, אלא גם דבר יותר חשוב – על יחסנו לערבים. ואני שמחתי מאוד לשמוע, שריפטין מודה, הפעם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא רוצה בשלום עם שכנינו הערבים. הוא אומר ומדגיש, שהוויכוח הוא רק בתנאי השלום. זוהי גישה נכונה. ממשלת ישראל מקבלת זאת. הוא הציג תנאי אחד – העלול להכניס קצת מבוכה, קודם־כל לשורותיו של מר ריפטין – על שלמוּת הארץ. איני יודע, למה הוא מתכוון בשלמוּת הארץ, אם הוא רוצה להקים כאן מדינה דו־לאומית, או – שלמוּת הארץ על בסיס דוּ־מדינתי. אנחנו עוד איננו יכולים, לצערנו, להגיד שיש לנו סיכויים קרובים לשלום עם שכנינו, אבל אנחנו חותרים לקראת שלום זה, וכיוון שיש לנו ברצון־לשלום מצע משותף, הייתי רוצה שריפטין וחבריו יבהירו את הענין, ואשאל אותם כמה שאלות. אני מניח שיהיו להם הזדמנויות לא־מעטות לענות, לאו דווקא הערב:

שלמות הארץ כוללת גם את עבר־הירדן – או לא?

שלמוּת הארץ כוללת גם את החלק הצפוני של הארץ, אשר רק סידור “אימפריאליסטי” שלאחר מלחמת־העולם הראשונה חתך אותו מארץ־ישראל?

הקמת המדינה הערבית בחלק השני של הארץ – האם יש לעשות זאת בכוח? אם לא בכוח, כיצד?

האם האחדות הכלכלית בין מדינה ערבית ובין מדינה יהודית צריכה להיות בהתאם להחלטת 29 בנובמבר 1947, או על־פי איזה מצע אחר, ואיזה?

אחדוּת כלכלית זאת – יש להטיל בכוח או לא?

כאשר תוקם ה“שלמוּת” הזאת של הארץ, המדינה היהודית תהיה ריבונית או לא תהיה ריבונית?

המדינה הערבית תהיה ריבונית או לא תהיה ריבונית?

אני חושב שיהיה מועיל אם כל השאלות האלה יובהרו.

*

ממר בגין שמענו הפעם מבצע רטוֹרי, לא בלי כשרון, ולא בלתי־משעשע. אבל מר בגין היה צריך לדעת שהוא מדבר לא ב“עד־דלא־ידע” אלא בכּנסת, וכשמדברים בכּנסת נחוצה קצת ידיעת הענינים, קצת דברי אמת ואחריות. לצערי הגדול נעדרו כל אלה לגמרי הפעם הזאת. הדברים הנכונים היחידים, שהספקתי לשמוע בנאום זה, היו הדברים שהוא ציטט מדברי־עדותי לפני הוועדה המלכוּתית.

הוא סיפר לנו, שהוא דרש מהסוכנות היהודית החשת הבאת נשק, ואמרו לו, בשם ההנהלה הרשמית כולה, שיש החלטה על פתיחת נמל ואין כל הכרח להתעסק עכשיו בהבאת נשק בלתי־חוקי. אדוני, אני הייתי האיש האחראי בהנהלת הסוכנות בענין זה. לא שמעתי על דרישה כזו. איש לא ניהל בשמי משא־ומתן על כך. איש לא אמר לך זאת בשם ההנהלה.

איש לא יכול היה לומר, שלא רוצים לטפל בנשק בלתי־חוקי. כי טיפלנו בזה. אלמלא טיפלנו בזה, לא אתה ולא כל אחד מהנאספים היו אולי כעת בחיים.

מר בגין אמר, שהוא קרא שאני אמרתי, ש“בפרוֹס הפלישה עמדו לרשותנו לא יותר מ־1300 רובים”. אני אומר שהוא לא קרא זאת אלא משהו אחרת! ואיני מאשים את מר בגין, שהוא בודה בכוונה ובמזיד דברים לא נכונים; אבל נדמה לי, כי באופן אורגני אין הוא מסוגל להבחין בין דמיון למציאות. לא אמרתי “בפרוֹס הפלישה” ולא אמרתי סתם “רק 1300 רובים, מלבד אלה שהיו לישובים להגנת המקומות”. יש כאן שני הבדלים לא בלתי־חשובים: הבדל בתאריך והבדל ברובי הישובים. מסוף מארס עד ראשית הפלישה עברו ששה שבועות, ובששה שבועות של מלחמה אפשר לחולל מהפכה גמורה, ואמנם בששת שבועות אלה נשתנו הדברים שינוי יסודי.

מר בגין המתאמר להיות בקי כל־כך גדול בהנהלת המלחמה, לא שמע שעוד לפני “פרוֹס הפלישה” כבר נלחמנו במכונות־יריה כבדות ובתותחים בעמק־הירדן ובירושלים ובמקומות אחרים.

מר בגין שׂם בפי משפּט “מוּטב מדינה יהודית קטנה בלי מיעוט ערבי גדול, מאשר תהיה לנו מדינה יהודית גדולה עם מיעוט ערבי גדול”. מר בגין שׂם בפי שני פסוקים מפרי דמיונו, למען יוּכל על יסודם לחבּר קאלמבּוּר מבדח, משל לאדם שמשחק שחמט עם עצמו ומנצח תמיד. אני אמרתי שאני בוחר במדינה יהודית בחלק מן הארץ מאשר בשלמות הארץ שיש בה רוב ערבי, באשר זוהי מדינה ערבית. ומכיוון שגם ריפטין התחיל שוב לדבּר על שלמוּת הארץ והיה לי ויכוּח בענין זה עם “השומר־הצעיר” ועם אחרים בשנת 1937 – אוֹמַר בדיוּק מה אמרתי אז: אני בוחר במדינה יהודית בחלק מן הארץ, מאשר מנדט בריטי בכל הארץ. על זאת נחלקנו בימי הדין־וחשבון של ועדת־פיל. ואין לי שום יסוד לשנות דעתי לאור המציאות שנתגלתה במשך 13 שנים אלה. למר בגין מוּתר לחלוֹק עלי ולחשוב שאפשר לסדר מדינה יהודית שיש בה רוב ערבי, אבל אַל ישׂים בפי ציטטה מסוּלפת.

מר בגין אמר שביקשתי מ“חרוּת” לחזק את ידי ולהילחם נגד נסיון להוציא מידינו את ירושלים. זו הפעם השניה, שמר בגין מספּר, שאני ביקשתי את עזרתו. פעם ראשונה סיפר זאת בכּנסת בוויכוח על סקירתי בסוף נובמבר, שלפני הכרזת המדינה ביקשתי את עזרת “חרוּת”, כדי לחַזק את ידי נגד חברי. אמרתי אז שאין לדבריו שחר, והוא טען שיוכיח דבריו במסמכים, ואני עדיין מחכה למסמכים המובטחים. גם הפעם טען שיוכיח דבריו בפרוטוקולים – בבקשה, תשיג את הפרוטוקול ותוכיח זאת.

אבל הדבר העיקרי, שבו התרחק מר בגין מהאמת ודיבר כיד הדמיון הטובה עליו, היה בסַפּרוֹ תולדות מלחמת השחרור. אני לא אעמוד על המעשים האדירים אשר, לדבריו, עשו “צבאות” הפורשים כלומר חברי “הארגון הצבאי הלאומי”, אבל הוא כאילו עשה סיכום של כל מלחמת השחרור. סיכום אחד היה, ששר־הבטחון הביא לתשעה באב השלישי. הסיכום השני, שלרגל ההזנחה ואי־הטיפול בהבאת נשק נהרגו בנינו הטובים.

מר בגין אמר: “אנחנו דורשים חקירה־ודרישה, אנחנו דורשים תשובה”. מר בגין הוא איש צנוע מאוד, הוא לא אמר אני, אלא אנחנו. אין כל צל של ספק, שהכּנסת רשאית לדרוש בכל רגע דין־וחשבון – לא רק על מה שעשתה הממשלה הזאת והממשלה הזמנית, אלא אפילו על מה שעשה מנהל תיק הבטחון בהסתדרות הציונית, אם כי באופן פורמלי הוא היה אחראי כלפי ההנהלה הציונית, ואין למדינה היהודית סַמכוּת על ההנהלה הציוֹנית. יש לדעתי למדינת־ישראל הסַמכוּת המוסרית לדרוש דין־וחשבון כזה לא רק על השנה הזאת, לא רק על השנה וחצי או שנתיים מיום הכרזת המדינה, אלא על כל השנים הקודמות. וברצון אמסור לחוקרים האלה דברים שלא מסרתי, ולא כל־כך מהר אמסרם, לפומביוּת.

יש גם יחידים שאני מכיר בזכוּתם המוסרית לפנות אלי בתביעות או בשאלות בעניני המלחמה, ואני נענה להם. אני מכיר בזכוּתם המוסרית, אם זה בן של חייל, אב של חייל, אֵם של חייל, או חייל. אינני מכיר בזכוּת זו של מר בגין, הוא אינו בן של חייל, הוא לא יכול עדיין להיות אב של חייל. הוא גם, לפי מיטב ידיעתי, איננו חייל, ולא היה חייל בצבא־ההגנה לישראל.

ב־15 במאי היינו עצמאיים, ולא צריך היה איש להתחבא מפני השלטון המנדטוֹרי. אז החלה הפלישה, והמלחמה נגד הפלישה נמשכה עד ה־7 בינואר 1949, בהפסקות שונות. אינני יודע וגם לא התענינתי לדעת, איפה היה מר בגין כל אותו זמן ומה עשה, אבל אני יודע איפה לא היה ומה לא עשה. הוא לא היה עם אלה שלחמו על חירוּת ישראל, על עצמאותנו ועל הצלתנו, הוא לא השתתף במערכה. אין לי כרגע שום טענות אליו. לפני הבחירות לכּנסת הוּצא חוק של חנינה והחוק חל גם על מר בגין. אבל אינני מכיר בזכותו לחקור־ולשאול. ומפני חוק החנינה לא אשאל אותו שאלות אישיות. אבל יש לי שאלה לתנועה שלו: אנחנו, כל הציבור הזה – מלבד הספסלים של מר בגין ושל מר מיקוניס, ־ אנחנו אנשי התנועה הציונית ה“ישנה”, אנחנו איננו יודעים מה זה צבא ומה זה נשק, מה זה זיוּן ומה זה מלחמה; אנחנו הננו “צמחונים” ועוסקים כל ימינו ברכישת קרקעות, בעבודות חקלאיות, בהתישבות, בבנין כפרים, בתי־חרושת, בתי־ספר, ב“הגנה”, במפעל ובנין שהיו לצחוק ולקלס בפי אנשי “חרוּת” ומוריהם. אולם “ההסתדרות הציונית החדשה” עסקה כל ימיה בצבא ובנשק, בזיוּן ובמלחמה. זו היתה הסתדרות עצמאית עם קרנות משלה להסתדרות זו היו גנרלים ומצביאים, נציבים ומפקדים. הסתדרות זו גם מנתה, לדבריה, יותר חברים מההסתדרות ה“ישנה”.

בראש ההסתדרות הציונית ה“חדשה” עמד איש שלא טיפל בשטויות בטלניות של מפעל ובנין, אלא במדיניות צרוּפה, ממלכתית, המתבססת על צבא וכוח, וברשותו וברשות יורשיו היו קרנות עולמיות: קרן תל־חי וספר־הברזל – לא ספר־הזהב כלקרן־הקיימת ה“צמחונית”; וקרנות אלו לא התעסקו בעסקים טפלים כמו התישבות ועליה – אלא דגלו בצבא. ואני שואל: איפה הצבאות אשר הם אירגנו? איפה הנשק אשר הם רכשו? איפה הלוחמים שהם חינכו? מדוע נעלמו כל אלה בשעה שהישוב עמד בפני סכנת כליון והשמדה? איפה היו חניכי התנועה הלוחמת, הצבאית, בשעה שהישובים בכל קצות הארץ נלחמו על נפשם מלחמת החיים והמוות: ־ בגליל המזרחי, בגליל המערבי, ביחיעם, בטירת־צבי, בנגב, בגוש עציון, בהרטוב, במשמר־העמק, בסג’רה, בניצנים, בכפר־אוריה, בשער־הגולן, במסדה, בדגניה, בגשר, בקרית־ענבים, בחולדה, בגזר – איפה היו כל צבא הגיבורים והלוחמים של חניכי “ההסתדרות הציונית החדשה”? איפה הנשק שנתנו והכינו לעם היהודי? איפה האווירונים, התותחים, מכונות־היריה, אניות־המלחמה שרכשו? איפה בתי־חרושת לנשק שהם הקימו? ואיפה הכספים שאספו למטרות אלו?

הייתי באמריקה – וקראתי כרוזיהם ופרסומיהם על אספי כספים מטעם אצ"ל. מדוע לא נמסר הכסף להגנת הישוב כשהיה צורך בו? מה עשתה סוף־סוף תנועה זו ומה יצרה ומדוע נעדר מקומה בהגנת הישוב?

איני רוצה לקפּח שכרם על מה שעשו, והם עשו משהו ביפו ובירושלים. איני יודע אם הם מבינים מה זאת איסטרטגיה צבאית, אבל יש איסטרטגיה אחת שהם באמת בקיאים בה – זוהי איסטרטגיה של הפגנה ופרסומת. מלאכה זו הם יודעים מאין כמוהם. וקומץ האנשים שהיה להם, ריכזו בבסיסים האיסטרטגיים הנוחים לפרסום ולרקלמה – בערי ירושלים ותל־אביב. אני אהיה האיש האחרון שיזלזל במעשה הגנה אפילו של מנין אנשים, ולוּ גם איש אחד. אבל המנהיג של תנועת “חרוּת” התפאר בצבאות האדירים של הארגון הצבאי הלאומי. היכן היו “צבאות” אלה כשהישוב כולו עמד במערכת חיים ומוות? היכן היה נשקם?

מר בגין מעריך מלחמתו של צבא־הגנה לישראל בשנת 1948 כתשעה־באָב השלישי בתולדותינו. העם היהודי יש לו הערכה אחרת במקצת, ואני שותף להערכת העם היהודי. ויכוח זה בין מר בגין ובין עם ישראל אפשר להניח להיסטוריה.

אבל מר בגין כנראה אינו בטוח כל־כך בכוח המשכנע של הפרשנות ההיסטורית שלו, ולא הסתפק בסיכום היסטורי־פילוסופי של עלילות מלחמת השחרור – אלא ראה צורך להזכיר דברים מימים עברו ולצטט אשר אמרתי לפני 13 שנה בוועדת־פיל. ועלי לציין לשבחוֹ שהפעם ציין דברים כהווייתם, אם כי בתרגום עברי גרוע. חבל שטרח ותרגם בעצמו דברי מאנגלית – הוא יכול למצוא הדברים בעברית כשורה באוסף כתבי שיצא בזמן האחרון בחמישה כרכים בשם “במערכה”, בכרך הראשון שיצא בימים האלה במהדורה שניה. אין איפוא איש מסתיר הדברים שאמרתי בפני ועדת־פיל, ואין איש מתבייש בהם. אמרתי אז שאנו רוצים בארץ־ישראל חפשית לחלוטין ולנצח, אבל לאו דווקא מדינה נפרדה, אלא גם חברה ביחידה מדינית כגון חבר העמים הבריטי. ואילו היינו משתמשים במכונת־הזמן של ואֶלס וחוזרים לשנת 1937, הייתי אומר שוב אותו דבר. אילו ניתן לנו רצוננו וארץ־ישראל היתה בשנת 1937 קומונוולט חפשי בחבר־העמים הבריטי – היתה כל ההיסטוריה שלנו אחרת, ויהדות אירופה לא היתה נשמדת, וכל המצב במזרח התיכון היה אולי שונה ביסודו. מר בגין למד מדברי בוועדה המלכותית שאני שולל מדינה יהודית ריבונית. מר בגין שהוא עורך־דין אינו יודע שבאבסטרליה, קנדה וניו־זילנד, החברוֹת בחבר־העמים הבריטי, הן מדינות ריבוניות לא פחות מסלוואדוֹר או מאנגליה וארגנטינה. אם הן רוצות הן יכולות להיפרד מחבר־העמים הבריטי, ואירלנד עשתה זאת.

מר בגין אינו חייב ללמוד מדברי. אבל אני מתפלא שהוא לא למד ממוֹרוֹ. אם הוא קרא דברי עדותי בפני ועדת־פיל – ודאי שקרא גם דברי מנהיגוֹ, ז’בוטינסקי המנוח, שהעיד בוועדת־פיל כחודש ימים אחרי. גם הוא עמד על המונח מדינה ואמר: “המונח מדינה אין בו שום משמעות מסוּימת, כי צרפת היא מדינה וקנטוקי היא מדינה וניו־סאות־וויילס היא מדינה”. לידיעתו של מר בגין אוסיף: קנטוקי היא אחת מ־48 המדינות של ארצות־הברית, וניו־סאות־וויילס היא אחת הגלילות הפדרטיביים של הקומונוולט האבסטרלי. ז’בוטינסקי הוסיף ואמר: “אני סבור שהמינימום ההכרחי של עצמאות (סטייטהוד) זוהי מידה מספקת של שלטון עצמי בענינים פנימיים, בדרגות שונות, או כמו בקטנטוקי או בניו־סאות־וויילס”.

לא קנטוקי ולא ניו־סאות־וויילס הן מדינות ריבוניות, אם כי לניו־סאות־וויילס יש יותר שלטון עצמי מאשר לקנטוקי, ומר ז’בוטינסקי הוסיף: “הדרך הטובה והטבעית ביותר להסביר מהו האופי של מדינה – היא על־ידי מציאות של רוב. אם הרוב הוא אנגלי – המדינה היא אנגלית, ואין צורך בכל ערובות אחרות. – כשאני אומר מדינה יהודית אני מתכוון לקומונוולט או לשטח הנהנה ממידה מסוּימת של שלטון עצמי בענינים פנימיים וחיצוניים ושיש לו רוב יהודי”.

ופלא בעיני שמר בגין אינו מבין שלא תיתכן מדינה יהודית שיש בה רוב ערבי. הוא לא רצה לקבל תורה זאת ממני, אבל מדוע לא למד זאת ממוֹרוֹ? (אגב, ז’בוטינסקי הסביר לוועדת־פיל שבמדינה היהודית יהיה מיעוט של שני מיליון ערבים, ועד שלא יהיה בארץ רוב יהודי צריכה ארץ־ישראל להישאר תחת מנדט).

מר בגין גם ציטט מה שאמרתי בפני ועדת־פיל על המקומות הקדושים “שאנו מכבדים המקומות הקדושים ואנו רוצים שיהיו תחת פיקוח בינלאומי”. אינני חוזר גם מדברים אלה. משלחתנו בעצרת או“ם הכריזה על עיקרון זה, וגם הממשלה בהצהרתה בכּנסת הודיעה שהיא מקבלת פיקוח או”ם על המקומות הקדושים, ואני מוֹדה למר בגין על שהזכיר לי שאמרתי זאת עוד לפני שלוש־עשרה שנה.

מר בגין הוא גם איסטרטג פסיכולוגי ומהדברים שאמרתי לפני 13 שנה על המקומות הקדושים הסיק מסקנה שבדברים אלה צפוּנה הסיבה מדוע לא נכבשה העיר העתיקה, כי בן־גוריון לא נתן לכבוש שטח שיש בו מקומות קדושים. אילו היה מר בגין בקי באמת במה שנעשה בירושלים בתקופת המלחמה, היה רואה שהתיאוריה הפרודיאנית שלו מופרכת: עוּבדה היא שכבשנו אחד המקומות הקדושים ביותר – הר־ציון, הנמצא ברשותנו עד היום הזה.

* * * * *

ועכשיו לגוּפה של השאלה: ירושלים במלחמה, ירושלים במדינה, ירושלים בעולם.

לרגל מלאכתי הייתי חייב בתקופה האחרונה להסביר לא פעם דבר המלחמה ודבר הקמת המדינה. ציינתי שגרמו לכך קודם כל שלושה דורות של חלוצים, מימי פתח־תקוה ועד ימינו אלה, שבנו הישוב והגנו עליו. גרם לכך חזון היסטורי שפעם בלב העם היהודי במשך דורות, ומבחינה בלתי־אמצעית ביצעו המלאכה רבבות צעירינו שהתכוננו במשך שנים בהגנה, בחי“ש, בפלמ”ח, ביחידות הצבאיות ובבריגדה היהודית, בתוך הצבא הבריטי, וכל אלה שנתגייסו לצבא־הגנה לישראל מבני הארץ ויוצאי חמישים וחמש ארצות בגולה. לא דיברתי אף פעם על חלקם של יחידים, מטעמים שלא יהיו מובנים למר בגין ומתוך נימוקים שאין לדבּר עליהם בפוּמבּי.

ואשר להכנות למלחמת השחרור – גם סיפור זה טרם הגיעה שעתו להתפרסם בכל פרטיו. אציין פה רק שני תאריכים בעלי חשיבות מיוחדת. הראשון – באמצע יולי 1945, כשאי־שם בעולם נעשתה התחלה רבתי להניח יסוד לתעשיה צבאית משלנו, למען לא נהיה תלויים באספקה מהחוץ. עבודה זו שנעשתה בצנעה מטעמים מובנים, ולמרות הפרעות וקשיים שאין דומה להם, הצליחה, וקמה התעשיה שלנו שמילאה תפקיד גדול במלחמת־שחרורנו. והעם היהודי ומדינת־ישראל חייבים יותר משהם יודעים לחבר אנשים שעשו עבודה זאת בנאמנות ובמסירוּת – ובהצלחה לא מעטה.

והתאריך השני – הוא תאריך ישיבת ההנהלה הציונית בפאריס, באבגוסט 1946, כשהקרנות הציוניות נדרשו בפעם הראשונה להפריש סכומים גדולים בערך לצרכי הגנה – גם לצרכי “רכישה” וגם לצרכי “תעשיה”. כשנתיים אחר־כך פלשו צבאות ערב לארץ – להצמית מדינת־ישראל החדשה. צבאות אלה לא גוּיסוּ בן־לילה – כמה מהם היו קיימים כבר עשרות בשנים, והיו מצוּידים במיטב הנשק, הקל והכבד, שסיפקה להם מעצמה אירופאית אדירה. ונגדם עמדו אנשי ההגנה תחילה, ואחר כך צבא־הגנה לישראל שקם רק בתחילת יוני 1948, וכוחותינו נלחמו ביבשה, בים ובאוויר, לא לגמרי בידים ריקות ולא לגמרי בלי הצלחה. ורק תמימים גמורים מסוגלים להניח שהרובים ומכונות־היריה והתותחים והטאנקים ומטוסי־הקרב וכלי־השיִט המלחמתיים והתחמושת וחומר־הנפץ וכל שאר הזיוּן והציוּד המלחמתי של צבא־הגנה לישראל נפלוּ פתאום מן השמים או צמחו באופן פלאי מן האדמה – מיִד לאחר שהאנגלים עזבו הארץ.

ניצחנו לא בלי קרבנות, והיו לנו גם כשלונות – לפני הפלישה ואחר הפלישה. ואני מכיר לפחות איש אחד בארץ אשר בתקופה אדירת־עלילות ורבת־כיבושים של הקמת המדינה ונצחונות צבא־הגנה לישראל לא היתה השמחה במעונו, באשר לא יוכל לשכוח אף רגע הדם היקר אשר נשפך והבנים והבנות היקרים אשר נפלו, ואין הוא יכול להשתחרר מהאחריות הכבדה לדם השפוך ולכשלונות שנכשלנו.

אולם איני יודע אף איש אחד שיש לו הזכות לזקוֹף על חשבונו האישי כל המעשה האדיר של התכוננותנו הממושכת ורבת־התלאות וכל העלילות המופלאות והגואלות של לוחמי ההגנה וצבא־הגנה לישראל. זה היה מפעל קיבוצי של אלמונים נאמנים: פועלים, בעלי־מלאכה, מהנדסים, חימאים ומנהלי עבודה, אשר במשך הרבה שנים השקיעו במסירות יוצאת־מן־הכלל ובצניעות קדושה כל חייהם בייצור נשק ורכישתו – מתוך סיכּוּן מתמיד של חפשם וחייהם, החל באמצעים דלים ופרימיטיביים, וגמוֹר במכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר. עבודה זו החלה על־ידי ההגנה עוד לפני מלחמת העולם השניה, ולא נפסקה אף רגע, גם בשעות החמוּרות והמסוכנות ביותר. עם הנחת היסוד לתעשיה צבאית חדישה ומשוכללת ביוני 1945 – נפתח פרק חדש ב“ייצור”.

מכונות כבדות ומורכבות ביותר הועברו לארץ בעצם ימי המאבק, וההנהלה הציונית בישיבתה בפאריס החליטה במיוחד, להפסיק את המאבק עד הקונגרס למען הקל על העברת המכונות וארגון התעשיה.

אני מכיר רבים מאלה שעסקו ברכישה, בייצור ובהחסנת הנשק – והם עשו זאת זמן רב לפני המלחמה וערב המלחמה. והם, כלוחמי מלחמת שחרורנו, עשו מה שעשו לא לשם הפגנה ופרסומת, וגם לא למען יכתבו עליהם בעתונים או בספרים. – הם קיבלו פרס על עבודתם, פרס שאין גדול ממנו. לא אותות הצטיינות, לא כיבּוּדים, לא פירסומים. הפרס שלהם – הוא המעשה אשר עשו. והמעשה הגדול אשר עשו הוא מעֵבר למעַפּרים ולמַשמיצים, אף רבב קטן ביותר לא יפול עליו. הם קיבלו סיפּוּקם המלא – כי המעשה נעשה; השאר איננו מעניין אותם.

* * * * *

ומלים אחדות על פרשת ירושלים במלחמה. היו בתולדותינו שתי מלחמות הרות־חורבן שבהן נהרסו ירושלים ומדינת־ישראל, בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. אין לנו תיאור מלחמת ישראל וירושלים בימי הבית הראשון, אבל אנו יודעים במפורט מלחמת היהודים נגד הרומאים ואיך נחרבה ירושלים על־ידי טיטוס. מלחמה זו ניהל נגדנו עם מלומד־מלחמה, אבי אמנות המלחמה המודרנית, העם הרומאי. הרומאים היו עושקי עצמאותנו ומחריבי ארצנו, אבל הם ידעו לעשות מלחמה, ויש ללמוד מאויב היודע מלאכת־המלחמה. הרומאים לא הלכו תחילה לכבוש ירושלים, להיפך, הניחו ירושלים לאחרונה. תחילה נלחמו על הגליל ועל יהודה, ורק לאחר שכבשו את הארץ צרו על ירושלים. כי אי־אפשר להחזיק בירושלים כאשר אין מחזיקים בארץ כולה.

הוטל עלינו להגן על הישוב כולו, על כל הישובים היהודים, והיה רק כוח יהודי אחד שקיבל על עצמו שליחות זו – כוח ההגנה. ההגנה לא יכלה לעסוק בהפגנות צבאיות ובקרבות לשם פרסומת ולרכז כל כוחה בירושלים בלבד. כל הישובים היו אחוזי להבות, ואלמלא הצליחה ההגנה להגן על הישוב כולו לא היה נשאר זכר לירושלים היהודית. ירושלים ניצלה לא רק על־ידי כוחות־ההגנה שעמדו בירושלים – אלא על־ידי ההגנה שהצילה הישוב כולו.

* * * * *

אנו עומדים שוב בפרשת־ירושלים. הפעם זה ריב בינינו ובין או"ם. לא נעלם מאתנו אף רגע בימים ההם שהפרשה לא נסתיימה. ידענו שאין זו רק מערכה צבאית, אף לא רק מערכה מדינית. בפרשת ירושלים כרוכים מאבקים היסטוריים החורגים ממסגרת אינטרסים צבאיים ומדיניים. ובמשך דברי עוד אגיד משהו על המסגרת ההיסטורית והאידיאית של בעיית־ירושלים. אבל כרגע אני רוצה לקבוע מסגרתה הארצית של ירושלים. אינה יכולה להיות ירושלים יהודית בלי ארץ יהודית. ולמען ירושלים כשלעצמה היה הכרח להגן על כל ישוב וישוב – ועל דרכי התחבורה. והדבר לא היה כה פשוט וקל – כשהשלטון לא היה בידינו. אני מתכוון לתקופה שלפני פלישת צבאות ערב, כשהמנדט עוד היה קיים, והשלטון הזר לא היה כל כך ידידותי, וכפי שאמר לי אז הנציב היו בארץ לא פחות מ־75,000 חיילים בריטים, וההגנה היה שומה עליה להבטיח קיוּם הישובים ודרכי התחבורה נגד הכנופיות המזוינות של ערבי ארץ־ישראל וערבי הארצות השכנות – למעשה חיילים ערבים מוּסווים – מבלי להסתכסך בסכסוך צבאי עם הצבא הבריטי. הצבאות האדירים של “הפורשים”, המאומנים להפליא והמצוּידים בכל סוגי הנשק המודרני היו יכולים גם להתגרות ולהילחם בצבא הבריטי, אבל דא עקא: צבאות אלה לא היו ולא נבראו. כוחות ההגנה היו קודש להגנת הישוב ודרכי התחבורה, וכשרונם לעשות זאת במשך חמישה חדשים וחצי – מסוף נובמבר ועד אמצע מאי, כשהוכרזה המדינה – היא אחת העלילות המופלאות ביותר בתולדותינו, ואינה נופלת בחשיבותה מפעולותיו ונצחונותיו של צבא־הגנה לישראל לאחר קום המדינה. אלמלא עמד לנו כוחה של ההגנה בכל הארץ ובירושלים עד 15 למאי – לא היתה המדינה קמה וצבא־הגנה לישראל לא היה נוצר.

היו לנו למעלה משלוש מאות נקודות־ישוב מפוזרות בכל הארץ, והיה צורך להגן על כל נקודה ונקודה. בתוכן היו נקודות מבודדות ומנותקות, כגוש עציון, יחיעם, הרטוב, בן־שמן ועוד, ואי־אפשר היה לקיים הנקודות מבלי לקיים קווי־התחבורה בין נקודה לנקודה, בין כפר לכפר, בין עיר לעיר. ובימי המנדט לא יכולנו להכניס אווירונים בסתר – כאשר הכנסנו נשק ומכונות לתעשיית נשק. היו לנו “פרימוסים” אחדים שרכשנו בשנים הקודמות ובאורח־פלא גם מממשלת המנדט בעצם ימי המהומות. אבל אלה לא הספיקו אלא למצבים ולמקומות מיוחדים, ושמירת התחבורה היבשתית בין חלקי ארץ שונים ובין הישוב כולו ובין ירושלים – היתה שאלת חיים ומוות.

מפי מר בגין וחברו מרידור שמעתי לא פעם על החטא הקדמון של שר־הבטחון אשר כאילו מנע כיבוש ירושלים והארץ כולה. פלא שאין הם יודעים על חטא קדמון אמיתי, שאין איש יוכל להכחיש אותו: החטא שבשנת 637 לא מנע שר־הבטחון או יהודי אחר כיבוש ארץ־ישראל על־ידי עמר, ובשנת 1099 – על־ידי נושאי הצלב. כאחד היהודים אני מודה בחטא זה. מיום שעמדתי על דעתי ועיינתי בתולדות עמנו הגעתי לידי מסקנה שלא הגוֹיים אחראים על גלותנו וכל הכרוך בה – אלא אנו בעצמנו, היהודים, בכל דור ודור. מה שעשינו בארץ בשבעים השנים האחרונות היינו יכולים לעשות – בתנאים הרבה יותר נוחים – בהרבה הזדמנויות אחרות במשך אלפיים השנים האחרונות. לא היה כל הכרח שארץ זו תהיה כל כך הרבה זמן בידי זרים. וכאחד היהודים אני שותף לחטא זה של גולתנו. אולם כיבוש הארץ על־ידי הערבים בשנת 637 לא נמנע, וכעבור ארבע מאות שנה ויותר נכבשה על־ידי הנוצרים ושוב נפלה בידי הערבים. וערב הקמת מדינת־ישראל השלישית עמדנו בפני מציאות נתונה: הארץ היתה למעשה בידי הערבים, הישוב היהודי היה מיעוט מפוזר בחלקי ארץ שונים, ירושלים היהודית מנותקת מרובו הגדול של הישוב, והערבים עמדו לכלותנו ולהשמידנו.

כל הדרכים בארץ היו בידי הערבים. גם כל הדרכים המובילות לירושלים היו בידי הערבים. וכוחות ההגנה – ורק הם – היו צריכים להגן על כל הנקודות ועל כל דרכי התחבורה, ועד 13 במאי לא נפלה אף נקודה יהודית אחת. זה דרש מאמץ עליון, גיוס כל הכוחות, ערות מתמדת ללא ליאות, חירוף־נפש ללא תנאי – ובתוך מתיחות עליונה זו לא נשכחה אף לרגע הדאגה לירושלים.

והגנת ירושלים לא היתה פשוטה כל־כך. מי שמכיר רק ירושלים של ימינו אלה – אינו יכול לתאר לעצמו ירושלים שלפני שנתיים. לא היה גוש יהודי רצוף. ירושלים היהודית היתה רשת של שכונות פזורות בתוך שכונות ערביות: ערבוביה של “איים” יהודים ו“איים” ערבים משולבים זה בזה. לערבים היתה הדרך לירושלים פתוחה מארבעת העברים, מרמאלה, מחברון, מיריחו ומלטרון. לנו היתה רק דרך אחת – לטרון. ויהודי ירושלים היו זקוקים למזון – וירושלים אינה מייצרת מזון לעצמה. מזון לערבים בא בקלות מכפרי הסביבה. הכפרים היהודיים היו מרוחקים – בגליל ובעמק. והובלת מזון ממשקי הגליל והעמק, במרחקים של מאות קילומטרים תחת מטר אש ומוות, יומם וליל, ־ היתה אחת האפופיאות האדירות והמופלאות ביותר בעלילת ההגנה ובמלחמתנו על ירושלים. נהגי־ישראל ומלוויהם מפלמ“ח וחי”ש שהביאו יום יום תנובת משקי הגליל העליון והתחתון, עמק־יזרעאל ועמק־הירדן ליהודים בירושלים, ־ כתבו אחד הפרקים הנהדרים בספר־הגבורה של עם ישראל בזמננו.

מיום לים נעשתה התחבורה לירושלים יותר קשה ומסוכנת. היו לנו הבטחות ברורות מראשי השלטון ומאת הנציב בעצמו שישמרו על בטחון כביש ירושלים – תל־אביב, אבל ככל שאר ההבטחות הופרו גם אלה. השיירות העולות לירושלים נתקפו על־יד יעזור, בית־דגון, שער־הגיא ולאורך ההרים – והסכנות גברו מיום ליום. לירושלים היתה צפויה סכנת רעב, כי חדלו ארחות.

היה הכרח לעשות מאמץ נואש לפרוץ דרך לירושלים – אבל הארץ כולה היתה אחוזה להבות, כל ישוב היה בסכנה, כל הדרכים היו משובשות, כל כוחות־ההגנה היו מרותקים למקומותיהם, בצפון, במרכז, בדרום, בנגב, בהרי ירושלים, בגוש עציון, בעמק הירדן, בגליל המזרחי, בגליל המערבי; הכנופיות השתוללו בכל מקום, הצבא הבריטי היה “נייטראלי”, והמשטרה הבריטית ניסתה לפרק נשק ההגנה באשר מצאה. מחוץ לנשק המקומי היו אז ברשות הארצית של ההגנה רק אלף ושלוש מאות רובים. ואלה חולקו לפלוגות פלמ“ח וחי”ש ששמרו על דרכי התחבורה ו“מרכזי העצבים” של כלכלת הישוב. אולם לירושלים נשקפה סכנת רעב – והיה הכרח לפרוץ דרך לעיר הבירה, ויהי מה.

זה היה בסוף מארס 1948. בערב נתקיימה בחדרי ישיבת המַטה. הוצעה לי תכנית של אירגון כוח גדול של 400 איש עם רובים שיפרצו הדרך לירושלים. עד אז לא גויס אף פעם כוח כזה במקום אחד. ונאספו לשם כך ארבע מאות רובים.

בימינו אלה 400 חיילים הם כטיפה בים. אז היה זה שיא. אבל התכנית לא נראתה לי. ידעתי ההיסטוריה של ירושלים, וגם המציאות של ימינו. ידעתי שירושלים היהודית מנותקת מהישוב היהודי, ואין ירושלים הערבית מנותקת מהישוב הערבי. הערבים מבינים חשיבותה של ירושלים גם להם וגם לנו, וברור להם שהם יכולים לאבד ירושלים מבלי להפסיד כלום, בשעה שחורבן ירושלים היהודית עלול להיות מכת־מוות לישוב כולו. ידעתי שנגד 400 איש שלנו הם יכולים לשלוח 4000 איש שלהם ויותר, וגורל המשלחת הזאת עלול להיות כגורל הל"ה. משום כך דרשתי לגייס ולשלוח לפחות 100 איש. אמרו לי, בצדק, כי אין אנשים ואין רובים חפשים – כולם מרותקים לחזיתות: בדרום,במחוז תל־אביב, במרכז, בחיפה, בגליל. לאחר שביררתי מה מספר האנשים המזוינים בכל חזית, ציוויתי לקחת מחצית האנשים והרובים מכל חזית, מחוץ לגליל; כל מפקדי החזיתות הוזעקו מיד למַטה – ונמסרה להם ההוראה “לשחרר” מיד לפעולה הירושלמית מחצית אנשיהם ונשקם. עלי לציין שכל אנשי המַטה והמפקדים קיבלו הוראה זו באהבה ומילאו אותה בנאמנות ובהתלהבות, אם כי בדרך כלל אין אנשי צבא אוהבים התערבות ציבילים. מפקדי החזיתות באופן מיוחד גילו נאמנות למופת, אם כי על כל אחד מהם היתה מוטלת אחריות כבדה לחיי הישובים בחזיתם. רק מהגליל אי־אפשר היה לקחת אף איש אחד, אבל משם הבאנוּ רובים.

כך אורגנה במשך שעות אחדות פעולת “נחשון”, שהצילה ירושלים ושימשה מפנה בכל מלחמתנו לפני הפלישה. דרך נס הגיע באותו לילה המשלוח הראשון של נשק חדש מחוץ־לארץ דרך האוויר – ומיד נשלחו הרובים ומכונות היריה לחזית ירושלים. דבר זה היה ששה שבועות לפני פרוס הפלישה – ובששה שבועות אלה נשתנו פני הארץ: נכבשו חיפה, צפת, טבריה, יפו והשכונות הערביות בירושלים החדשה.

בפעולת “נחשון” נפרצה הדרך לירושלים ונכבש הקסטל, אם כי באחד הימים הראשונים עבר כמה פעמים מיד ליד. באחת המערכות בהר זה נהרג המצביא של הכנופיות הערביות עבד־אל־קאדר אל־חוסייני. הוחש מלאי רב של מזון לירושלים, ומלאי זה נתן האפשרות ליהודי ירושלים לעמוד במצור החדש שבא עם הפלישה. המעוּוָת של מאות בשנים לא תוקן בימים אחדים. סביבת ירושלים היתה זרועה המון כפרים ערבים, ועוד לפני צאת האנגלים נותקה שוב התחבורה היהודית בכביש תל־אביב – ירושלים. היתה לי הזכות לבוא לירושלים בשיירה האחרונה, ימים אחדים לפני הפסח, וכבר לא יכולתי לחזור אלא במטוס. ב־15 במאי החלה הפלישה – וכל עצמת הלגיון הערבי כשהוא מצויד בתותחים בריטיים הופנתה נגד ירושלים היהודית. אין מן הצורך לספר לכם מה עבר על ירושלים בימים שבין הכרזת המדינה עד ההפוגה הראשונה באחד־עשר ביוני, ובאיזו גבורה עילאית עמדו יהודי ירושלים. ההפגזה לא נפסקה יומם ולילה והמוות ארב לכל איש ואשה, לכל ילד וזקן, ברחוב ובבית. מלאי המזון הלך ופחת, ומספר החללים הלך וגדל. אולם לא ירושלים בלבדה עמדה בסכנה. טורים מצריים מצוּידים בתותחים, טאנקים ומטוסי־קרב הגיעו עד אשדוד ואיימו על תל־אביב מדרום. טורים עיראקיים הגיעו ללוד ורמלה ואיימו על תל־אביב ממערב. בגליל השתוללו צבאות קאוקג’י ולבנונים, ובמזרח הגליל הסתער הצבא הסורי במלוא כוחו. עד הפלישה היתה מטרתנו – להגן על כל נקודה ונקודה ולהסתער עם עודף הכוחות שלנו על מרכזי הכנופיות. עם הפלישה נשתנו המערכות: לא עוד הגנה סטאטית על “נקודות” – אלא עמידה בפני צבאות מסודרים של האויב החמושים במיטב הנשק המודרני הכבד ונסיון להרוס כוח זה ולנתק קווי־התחבורה שלו. גם מטרת האויב שונתה: לא עוד התקפה על נקודות יהודיות – אלא הסתערות על שלושת מרכזי הכוח היהודי: חיפה, תל־אביב, ירושלים. כוחותינו היו מתוחים עד קצה היכולת. האבדות היו מרובות, הסכנה היתה איומה, כל מגויס חדש שקיבל אימון כל שהוא נשלח מיד לחזית. מטוסי־האויב שלטו עדיין באוויר, ולא היתה נקודה יהודית בארץ, בכפר ובעיר, שלא היתה חזית, ־ אבל גם בימים נוראים אלה לא נשכחה ירושלים. אם כי עיר־העולמים היתה לגמרי מנותקת, ידענו במַטה שעה־שעה על כל הנעשה שם: ההפגזה המתגברת, ריבוי החללים, צמצום המזון, גידול העייפות – ושוב החלטנו לפרוץ דרך לירושלים – ויהי מה. פירוש הדבר היה להקים “גשר” בין כוחותינו המרוכזים בהרי ירושלים בסביבת מוצא, קרית־ענבים, מעלה־החמישה מצד אחד, ובשפלה ובעמק (חולדה וסביבות רחובות) מצד שני. למען הקמת מגע עם כוחותינו בהרי ירושלים היינו צריכים לכבוש את לטרון, שבו התבצר הלגיון הערבי. לא היתה לנו רזרבה חפשית, ואי־אפשר היה לקחת אנשים משאָר החזיתות שחסמו הדרך לצבאות הפולשים שבאו מדרום, מצפון וממזרח. הקימונו אז חטיבה חדשה – חטיבת־שבע – מעולי קפריסין שזה רק הגיעו ארצה. מלבד יחידת השריון והתותחנים, אף גדוד אחד של חיל הרגלים בחטיבה זו לא היה מאומן, ועל־פי כל חוקי הצבא אסור היה לשלוח אותם לחזית. אולם ירושלים היתה בסכנה – ולא היתה ברירה. חטיבת־שבע נשלחה לחזית לטרון – ושלוש פעמים בזו אחר זו הסתערו אנשינו על לטרון. יחידת הטאנקים שלנו פרצה לכפר ושרפה אותו – אולם חיל־הרגלים לא יכול לעמוד בפני האש הקטלנית של תותחי הלגיון. זו היתה המערכה הדראמטית ביותר מהמערכות שהיו עד אז. החטיבה היתה שותתת דם – וכבשה בית־ג’יז ובית־סוסין, ועל ידי כיבוש זה נפתחה הדרך החדשה לירושלים, “דרך בורמה”. לטרון לא נכבשה – אולם ירושלים ניצלה. הלגיון היה מוכרח להעביר חלק גדול מכוחו מחזית ירושלים – לחזית לטרון. נאלצנו לקחת משם את חטיבת־שבע, כי למעלה ממחצית אנשיה נפגעו בקרבות עקובי־הדמים, והבאנו לחזית לטרון חטיבת “הראל”. – ושוב הסתערנו פעם ושתים על מבצר הלגיון בלטרון – ולא יכולנו לו. אולם רווח והצלה עמדו לירושלים; בינתיים באה ההפוגה הראשונה ב־11 ליוני. כידוע נמשכה הפוגה זו כחודש ימים עד 9 ביולי. זמן זה נוצל קודם־כל להתקנת הדרך החדשה לירושלים, “דרך־בורמה”, ולהבטחת מלאי של מזון ודלק ותחמושת ונשק לירושלים. סלילת “דרך־בורמה” וההובלה בדרך זו – היא אחת העלילות הגדולות של מלחמת־השחרור; הגבורה והמסירות שגילו פועלינו, נהגינו, סבלינו ומהנדסינו בעבודה זו לא נפלה במאומה מהגבורה שגילו לוחמינו העזים בקרבות־הדמים. אולם ידענו שלא די בדרך חדשה לירושלים. כדי שעיר זו תישאר עיר עברית הכרחי לכבוש פרוזדור רחב־ידים שישמש “הינטרלאנד” יהודי לירושלים – והפרוזדור נכבש: לוד ורמלה בעמק החוף ואדמת השפלה במולדת שמשון עברו לרשות ישראל. כיבוש זה נתן לנו לא רק דרך חדשה לירושלים ־ אלא איפשר הקמת רשת ישובים חקלאיים שיקשרו בירת ישראל עם עמק החוף ויבטיחו לכל זמן דרכי תחבורה ואספקת מזון ליהודי ירושלים, ועל־ידי כך נוצרו תנאים מעשיים להפוך ירושלים לבירה לא רק מבחינת “הנצח” – אלא מבחינת המציאות בימינו.

* * * * *

בזמן ההפוּגה הראשונה נפגשנו לראשונה עם חברינו מירושלים, ביניהם הרב בר־אילן המנוח. הם היו מרי־נפש וכל מי שיודע מה עבר על ירושלים לא יתרעם עליהם. אך הם לא ידעו ולא העריכו מה שנעשה כל הזמן מבחוץ למען ירושלים. בישיבה הששית של מועצת־המדינה הזמנית, ב־24 ליוני, נתקיים בירור יסוד בשאלת ירושלים; בגמר הבירור אמרתי:

"מובן הוא הצורך של חברינו בירושלים להסיח אשר בלבם. אני מסכים לדברי א. קצנלסון שהיתה זו זכות לחיות ירושלים בימים אלה. – – אך לא נכונה הטענה שירושלים קופחה. טענה זו גופה מקפחת זכותם הגדולה של מאות ואלפים שנתנו חייהם ולחמו על ירושלים.

חברינו מירושלים – אם נשפּוט על־פי דיבוריהם – אינם מעריכים שבעיית ירושלים ביסודה אינה שאלת סידורים, גם לא שאלה פוליטית, אלא בשורה הראשונה שאלה של יכולת צבאית: היהיה לנו כוח צבאי א) לכבוש העיר העתיקה, ב) לכבוש פרוזדור רחב כל צרכו מכאן עד ירושלים, כדי שיהא לא רק שביל בלבד, אלא שטח ישובי ומשקי מספיק המקשר ירושלים עם יתר שטחי המדינה, ג) למַגר הלגיון הערבי במשולש. בלי שלושת הדברים האלה אין להגיד בבטחון, שירושלים שוחררה וסר צל הסכנה המרחפת עליה.

מעשים אלה מן ההכרח לעשות לא רק בתוך ירושלים אלא בעיקר מחוץ לירושלים. במקצת זה הולך ונעשה ויעָשה, והחברים שהיתה להם הזכות להיות בימי ההפגזה בירושלים – אינם צריכים להתעלם מזה.

אבל בכוח צבאי בלבד לא נפתור כל בעיות ירושלים. לאחר שהכוח הצבאי היהודי ישחרר לב ירושלים – העיר העתיקה – ויכבוש המרחבים בין תל־אביב וירושלים שעדיין אינם בידינו, וימגר כוח הלגיון – תתעורר שאלה משקית ממדרגה ראשונה: איך להבטיח בסיס כלכלי בריא, גדל ומתרחב, לא רק לישוב הקיים בירושלים, אלא לעליה מתמידה לעיר זו.

השאלה השלישית – והיא הדחוקה ביותר, באשר איני יודע כמה זמן יש לנו בשביל פתרונה, היא שאלת אספקת מלאי גדול של מים, דלק ומזון וחמרים לירושלים, כל עוד יש הפוגה.

אלו הן שלוש הבעיות הגדולות של ירושלים.

– – – ואשר לשאלה אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים שבעוּבדה, בהם שולט הצבא היהודי. עד שיִכּוֹן השלום ויקָבעו התחומים בגושפנקה בינלאומית ובהסכמה של הצדדים אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית. ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית (לפי שעה, לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו תל־אביב, ואין שום הבדל בין ירושלים ובין תל־אביב, בין חיפה ובין חניתא, בין רחובות ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית".

* * * * *

שבועיים אחרי ישיבה זו נתחדשה המלחמה על־ידי הערבים – ומרכז הכובד מצדנו הוטל על כיבוש הפרוזדור, והוא נכבש. כל אלה המאמינים שבהכרזות מקימים מדינה משני עברי הירדן ובמליצות משחררים ירושלים – לא ימצאו סיפוק בכיבושים אלה של צבא־הגנה לישראל. אבל כיבושים צנועים אלה לא נעשו באפס־יד, ועם כל חשיבותה העליונה של ירושלים לא יכולנו להצטמצם רק בכיבוש ירושלים ומבואותיה. אילו עשינו רק זאת – היינו מפסידים הכל, גם הארץ וגם ירושלים.

מערכת “עשרת הימים” – מ־9 ועד 18 ביולי – התרכזה בעיקר בפרוזדור, אבל כשבאה ההפוגה השניה ב־18 ביולי עמד האויב בלב הגליל, והנגב כולו, ורובו של הדרום היו מנותקים על־ידי המצרים שהתבצרו בשני הקווים: רפיח־ מג’דל מדרום לצפון, ומג’דל – פלוג’ה – בית־גוברין ממערב למזרח. ואם מאמצינו הצבאיים לאחר ההפוגה השניה הוקדשו לשחרור הדרום, הגליל והנגב (מערכת הדרום מ־15 עד 22 באוקטובר, מערכת הגליל מ־29 עד 31 באוקטובר, מערכת הנגב מ־23 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949) – ומאמצים אלה הצליחו, אם כי גם פה לא במאה אחוזים, איני רואה כל יסוד להתחרט או להצטער על כך. ואפילו בתקופת מערכות אלו לא נשכחה ירושלים: נסלל “כביש הגבורה” ונשלם ב־2 בדצמבר 1948, וזה איפשר פתיחת הכנסת הראשונה – הפארלמנט הראשון בדברי ימי העם העברי – בירושלים. הוקמו ישובים בפרוזדור, וכשנחתם הסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן ב־3 באפריל 1949 – עבר לרשותנו שטח מסילת־הברזל שבסביבות ירושלים, שהיה מוחזק בידי הלגיון, ויכולנו להעלות הרכבת הישראלית הראשונה לירושלים ב־7 באוגוסט 1949 לאחר שתיקתנו המסילה והגשרים ההרוסים.

מפעלים אלה הכשירו העברת משרדים ממשלתיים לירושלים. מוסד ראשון שהועבר לירושלים מראשית יסודו – היה בית־המשפט העליון. כשהוכשרו התנאים – העברנו כמה משרדי ממשלה. אולם נדרשת פעולה כלכלית רבה לביצורה של ירושלים, נוסף על הפעולה הצבאית, למען הכשיר את ירושלים למלא תפקידה ההיסטורי: להיות בירת ישראל בפועל.

* * * * *

בעיית ירושלים הועמדה לדיון בעצרת או“ם. שמענו משר־החוץ תיאור מלא מהדיון בעצרת או”ם, ואין לי מה להוסיף. אם מישהו רואה בהחלטת או"ם כשלון למדיניותנו ודורש פיטוריו של שר־החוץ – עלי להגיד שאם היה זה כשלון, הרי זה כשלונה של הממשלה כולה. אין מדיניות של שר־החוץ, כשם שאין מדיניות של שר־הבטחון או שר־החקלאות. יש מדיניות של הממשלה כולה, וכל מה שעושה אחד השרים לפי החלטות הממשלה – כל הממשלה נושאת באחריותו.

משלחתנו באו"ם פעלה על דעת הממשלה, ושר־החוץ פעל על דעת הממשלה.

הקשבתי בתשומת־לב רבה לבירור שנתקיים בכנסת, וקראתי בעיוּן מה שנאמר בעתונותנו בענין זה, ומצאתי בכל דברי הביקורת נגד הממשלה רק טענה אחת נכונה: הממשלה לא ידעה מראש איך תיפול ההצבעה בעצרת או"ם.

אני מוֹדה ומתוודה שלא ידעתי מראש כיצד יצביעו באו"ם, ואני מניח שגם שאר חברי הממשלה לא ידעו, ולפי מיטב ידיעתי גם משלחתנו בלייק־סאכסס לא ידעה.

אני חושש – שגם רבים מהמצביעים לא ידעו מראש; לא רק נעלם מהם כיצד יצביע הרוב, אלא לא ידעו גם כיצד הם בעצמם יצביעו. אבל לא ארחיב הדיבור בענין זה, כי איני רוצה ללמד סניגוריה על אי־ידיעתי המוקדמת. ואם זהו החטא – הריני מודה בלי כל סייג שחטאתי.

אולם איני שותף לאותם מחברי הרואים בהצבעה זו כשלון, ומותר לחברים בממשלה אחת לראות הדברים כל אחד בעיניו הוא. וגם איני רואה בהצבעה אסון. איני מזלזל בחומר הענין, ועוד אנסה בהמשך דברי להסביר מדוע נראה לי הדבר כחמוּר, אבל כל אלה שראו לפי שעה רק מחצית המלאכה, אבקשם להימנע מפסק־דין ומחריצת משפט שזהו כשלון ואסון.

* * * * *

נאמר שהממשלה הופתעה. איני מודה בהפתעה. לא הופתעתי מההצבעה. לא היתה בכך כל הפתעה – כי היה ברור שמאבקנו הפוליטי (ואולי לא רק הפוליטי) טרם נסתיים. בשעה זו אנו עומדים בפרשת ירושלים – בפרשת המאבק על ירושלים. אבל גם מאבקנו על מדינת־ישראל טרם נסתיים. יש עוד מאבק על גבולות, ויש עוד בעיית פליטים, וּודאי שלא נסתיים המאבק על ירושלים. רק אנשים נאיביים מאוד יכלו להניח שהענין נגמר.

אין אנו שׂשׂים לקרב, פנינו לשלום, ושר־החוץ ביטא גם בזה דעת הממשלה כולה, ואדיר רצוננו הוא לקבוע יחסי־שלום קבועים ומתמידים בינינו ובין עמי ערב, עם כל שכנינו, ללא יוצא־מן־הכלל. אבל לשלום דרושים שני צדדים; ואל נשלה נפשנו שעם הקמת המדינה ונצחונו של צבא־הגנה לישראל וקבלתנו לאו"ם – נסתיים המאבק ההיסטורי על תקומת ישראל. צפוי לנו מאבק ממושך, מדיני ואולי גם צבאי, בכמה וכמה שטחים. אולם המאבק על ירושלים יש לו אופי מיוחד, והוא שונה ממאבקנו על ענינים מדיניים אחרים. זהו מאבק יחיד במינו, ועלינו לראותו באורו המיוחד.

ודאי שגם כאן יש התנגשות של אינטרסים פוליטיים, ובמאבק זה ידנו על העליונה. כשקיבלתי טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי לקבל רק קול אחד בלבד – הקול של משלחת ישראל, טלגרפתי חזרה, שלדעתי מספיק הקול האחד במקרה זה. גורל ירושלים שבידינו הוכרע. הוא הוכרע בפעולות הצבאיות, הכלכליות וההתיישבותיות שנעשו מ־30 בנובמבר 1947 ועד היום הזה: הגנתנו על ירושלים שבידינו הוכרע. הוא הוכרע בפעולות הצבאיות, הכלכליות וההתיישבותיות שנעשו מ־30 בנובמבר 1947 ועד היום הזה: הגנתנו על התחבורה, פעולת “נחשון” ומערכת לטרון, כיבושי ההגנה וצבא־הגנה לישראל בפנים ירושלים – בליפתא, רוממה, קטמון ועוד, כיבוש הפרוזדור, ההתישבות בפרוזדור, סלילת כביש הגבורה, המסילה הישראלית,עמידת יהודי ירושלים, העליה החדשה – כל אלה הכריעו.

אבל על ירושלים יש לא רק מאבק פוליטי צרוף, יש כאן משהו יותר ממאבק פוליטי.

האומה היהודית היא יחידה במינה בהיסטוריה; וארץ זו היא יחידה במינה בעולם, אם לא בעולם כולו, הרי לפחות באותו חלק של העולם שבו נמצא העם היהודי זה אלפיים שנה: בעולם הנצרות והאיסלם. לסין ולהודו אין מגע עם ירושלים, והם כחצי המין האנושי. אבל לחצי השני – וזה עולם התפוצות של ישראל – יש זיקה לארץ זו. ובמאבק על ירושלים מעורבים שני דברים שונים, שגם יונקים זה מזה וגם בלתי־תלויים זה בזה: סכסוכים פוליטיים ושאיפות רוחניות. יש גם מאבק אידיאי־רוחני בעולם.

* * * * *

בוויכוח על מדיניות־החוץ שנתקיים בכנסת בתל־אביב בראשית אבגוסט 1949, עמדתי על כך שאין אנו יכולים לראות מאבקנו הלאומי כהעתקה של מאבק לאומי מאיזו ארץ אחרת שהיא, ואין אנו יכולים לחזור בקלות על מעשי עמים אחרים, אלא עלינו לסול בעצמנו, מתוך ראיה עצמית, תוך חירות מחשבתית והיצמדות מלאה לצרכים שלנו ולמטרה שלנו, את הדרך לעתידנו.

"מאבקנו – אמרתי אז – הוא יחיד במינו, כשם שכל תולדותינו הן יחידות במינן. אנו שללנו ונשלול כל נסיונות מימין ומשמאל להעתיק ולחקות. – – אם נעשה עד עכשיו משהו, הוא נעשה מפני שהעושים לא היו כפופים לתורות שאוּלות מבחוץ, אלא דרכו בשבילם המיוחד ופעלו מתוך זיקה לתנאים ולצרכים של ההיסטוריה היהודית. ואם כי עברנו כברת־ארץ לא קטנה – הרי מאבקנו טרם נסתיים, ועוד נכונו לנו מבחנים קשים.

המאבק שהיה לנו בשנתיים אלה עם הערבים הוא רק פרק אחד במאבק ההיסטורי הממושך שיש לנו עם כוחות עולמיים אדירים. מאות בשנים, ואולי אלפי שנים לא השלימו כוחות העולם עם קיומנו – ועדיין אינם משלימים. והכוחות הם שונים ומשונים, ויש שהם מתנגדים זה לזה לא פחות משהם מתנגדים לנו, אך הצד השווה שביניהם, שאינם מקבלים אותנו כמו שהננו".

(“דברי הכנסת”, מושב ראשון, כרך II, עמ' 1229, דיון ביום 2.8.51)

הצבעת או"ם על בינאום ירושלים, שבה עמדו כאילו יחד הגוש הסובייטי, הגוש הקתוֹלי והגוש הערבי – לא הפתיעה אותי. לשלושת הגושים האלה אין כל ענין משותף; לכל גוש יש הנימוק שלו והמניע שלו; הצד השווה – שהצעתם היתה נגד ירושלים היהודית.

באותו ויכוח על מדיניות־חוץ שלנו בראשית אבגוסט ציינתי, "ארצנו עומדת במרכזו של סבך סתירות והתרוצצויות עולמיות – והמאבק הוא לא רק בינינו ובין הערבים. אנו נתונים בשני מעגלים: במעגל קטן של המזרח התיכון, ־ ובמעגל גדול עולמי, שבו מתרוצצים כוחות אדירים (שם, עמוד 1230).

אנו יודעים מה היא ירושלים לנו – מאז דוד המלך ועד היום, זה שלושת אלפים שנה. אין אף עיר בעולם, אפילו לא אתונה ורומא, שמילאה זמן כה רב תפקיד כה גדול בחיי עם, כאשר מילאה ירושלים בחיי העם היהודי. אבל דבר שנפל בירושלים היהודית לפני פחות מאלפיים שנה הפך להיות נקודת־מוקד דתית למאות מיליונים אנשים, לכל העמים יורשי התרבות היוונית־הרומאית, שבתוכם חיינו, והנחשול שיצא מירושלים שטף כל העמים שעמדו עד ימינו אלה בראש העולם – ורק העם היהודי עמד בפני נחשול זה ולא נגרף בזרמו; עמד נגדו בקשיות־עורף, אם כי שילם ביוקר בעד עמידתו זו.

וכשזינק במאה השביעית כוח חדש ממדבריות ערב והתפשט במהירות עצומה על כל סביבותיו מבלי כל מעצור ומחסום – היה שוב העם היהודי היחיד שעמד בפני הנחשול הרוחני החדש ולא נכנע לו, יהודים רבים לא עצרו כוח לעמוד, – וענפים רבים נשרו. מכל שבטי ישראל המרובים בחצי־אי ערב במאה השביעית נשאר רק השבט התימני. כל שאר השבטים נשמדו או נשתמדו. אבל הגזע היהודי נשאר קיים ועומד.

* * * * *

שמענו פה “שירת בינאום” מפי שליחי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. היא אינה חדשה ואינה מקורית. לא היתה תקופה בישראל שלא היו בה מיקוניסים. היו כאלה בימי ירמיהו, בימי החשמונאים, בימי הלל ויוחנן בן־זכאי, בימי הביניים, בימי המהפכה הצרפתית ובימינו. יש גם פוסחים על שתי הסעיפים. וגם עכשיו, כשאנו עומדים במאבק חיצוני עם כוחות עולמיים, אין אנו פטורים ממאבק פנימי.

תקומת עם ישראל ועצמאותו הפנימית יש עליה עוררין, לא רק מתוך אינטרסים פוליטיים, טריטוריאליים ואיסטרטגיים, אלא גם מתוך גורמים רוחניים, אידאיים. יש כוחות שאינם יכולים להשלים בנקל עם תקומתנו ועם עצמאותנו. קיומנו החפשי והעצמאי סותר משהו בעולם. היה לנו מעמד הר־סיני – היו גם לאחרים “מעמדים”, ומאחורי מעמדים אלה מרוכזים כוחות אדירים, וסביבם יש מאבק רוחני, מחשבתי, וירושלים היא אחת מנקודות־המוקד של מאבק זה. מכוחות עולמים אלה אין אנו רשאים להתעלם – אבל גם אסור לנו להיכנע להם.

וכל מי שרואה העם היהודי במסגרת היסטורית ובינלאומית, ורואה המעשה בימינו כחוליה בשרשרת – לא היה יכול להיות מופתע ממה שקרה בעצרת או"ם.

* * * * *

טענו כאן בוויכוח שההצבעה באו"ם גילתה בדידותנו. תמה אני על “גילוי” זה. ודאי שאנו בודדים, אם כי יש לנו פה ושם ידידים ואוהדים. אנו על־פי מהותנו האומה המבודדת ביותר – כאשר אנו גם האומה האוניברסאלית ביותר. סתירה מדוּמה זו היא היא המייחדת את העם היהודי – וגם מדינת־ישראל. בעטיה של “סתירה” זו יש לנו גם יריבים וגם ידידים בקרב אומות העולם. אל נבטח יותר מדי בידידים, גם לא ניבהל יותר מדי מהיריבים. ושוב אחזור על דברים שאמרתי בוויכוח בכנסת ביום 2 לאבגוסט:

“כל התנועות הדתיות וכל תנועות החירות שקמו בעולם – גם אלה שינקו לא מעט ממקור היהדות – התיצבו מזמן לזמן כצר לקיומו של העם היהודי; ואם כי מצאנו בקרב כמה וכמה עמים תמיכה ואהדה לשאיפתנו ולמפעלנו בארץ, גם בארצות המערב וגם בארצות המזרח, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש – הרי יש עדיין כוחות אדירים בעולם שלא השלימו אתנו ואינם מכירים בזכות העם היהודי ובזכות היהודי הבודד לחיות כאשר עם לבבו, אפילו באותה המידה שמכירים בזכות זו של עם אחר ושל בן עם אחר. זהו גורל העם היהודי”.

ומשום כך לא היתה הפתעה בהצבעת או“ם. לדעתי, אין בה גם אסון רב. לא מפני שאני מזלזל בהצבעה של או”ם. אינני יודע אם יש עוד עם אחר שמעונין כעם ישראל בכוחו ובסמכותו של או"ם, כי אין עוד עם בעולם שקיומו תלוי במידה כזו בשלום, כאשר תלוי בזה קיומו של עם ישראל. אולם הצבעה זו היתה בנויה על הנחות מוטעות, ודווקא בכוח הצבעה זו יתבדו ההנחות שפעלו נגדנו, וטעותן תוכח ברבים. אם נצא ממערכה זו בשלום ובכבוד – ואני מאמין שנצא ככה – נצא יותר מחוזקים מאשר היינו עד כה. שבועיים אלה – לדעתי – כבר הרימוֹ קרן ישראל בעולם ובעם היהודי, כאשר לא הורמה זה חדשים רבים. ואל תמהרו להגיד: כשלון, כשלון. חכו וראו.

ויותר משאין לזלזל בהצבעה זו – אין לזלזל במצביעים. ריב לנו עם ההצבעה – אך אין לנו ריב עם המצביעים. לא נשלים עם ההצבעה. נאלצנו לפעול נגדה ונוסיף לפעול. אבל נשלים עם המצביעים, וגם הם ישלימו עם מעשנו. הכוחות שהביאו לידי הצבעה זו – הם די גמישים, ויסתגלו להכרח של ההיסטוריה ושל המציאות. ההיסטוריה והמציאות של ירושלים הן לצדנו. מאבקנו על ירושלים לא התחיל בעצרת או"ם – אלא המפעל־בניה של עשרות שנים, ובמאמצים צבאיים ומשקים של השנתיים האחרונות, שהפכו פני ירושלים. במערכת ירושלים גם הצדק וגם הכוח הם אתנו, וננצח במערכה רק אם נדע לגייס שניהם: הצדק והכוח. על כוח בלבד לא יכון שום כיבוש – פחות מכל, כיבוש ירושלים. נצליח בירושלים – ואני מאמין שנצליח – אם נכבד במלואן זכויות הזולת.

נגיד לעולם הנוצרי ולעולם המוסלמי שהעם היהודי לא ירכין ראשו לשנאת ישראל, כאשר לא הרכין ראשו עד עתה, אבל העם היהודי יוקיר הרגשות הדתיים של הנצרות ושל האיסלם, ויכבד מקומותיהם הקדושים, יבטיח גישה חפשית למקומות אלה ויערוב על חופש הפולחן, כאשר הצהירה משלחתנו בעצרת האו"ם וכאשר הצהירה הממשלה בכנסת לפני ההצבעה ולאחריה.

* * * * *

ועוד מלים אחדות על מקומה של ירושלים במדינת־ישראל.

ב־14 למאי 1948 הוכרזה המדינה בתל־אביב, כי ירושלים היתה מנותקת ושומה במצור. אולם עם חידוש מדינת־ישראל שבה ירושלים להיות בירתה. לכך לא היה דרוש שום חוק ולא היה צורך בשום הכרזה. מלאכה זו עשה בשבילנו דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה. רק אילו היינו באים להקים בירה חדשה – היינו זקוקים לחוק.

המדינה הוכרזה במוזיאון בתל־אביב – והמוזיאון לא נעשה לבירת ישראל. היה הכרח לשכן מוסדות הממשלה במקום זמני, עד שירושלים תשוחרר ויותקנו התנאים – דרכי תחבורה, בנינים ואספקה מוסדרת – להפכה לבירה בפועל, למעשה. מלאכה זו לא הושלמה עדיין. עוד לפני כשנה הקצינו שטח מספיק לבנין הקריה בירושלים, אולם לא חכינו לביצוע הבנין והחילונו להעביר משרדי ממשלה לירושלים. היה עובר עוד זמן מה עד שהיו המשרדים מועברים כולם – אולם ההצבעה האומללה באו"ם חייבה החשת המלאכה וגמירתה. ועכשיו ירושלים היא בירת ישראל לא רק להלכה אלא גם למעשה. הסידורים אינם עוד משוכללים – אבל זה חל לא רק על סידורי הבירה. גם המנגנון הממלכתי, גם המשק, גם הצבא רחוקים משכלול. אפשר להקשות עלינו מדוע לא עשינו זאת לפני ההצבעה בעצרת? ואיני רוצה להעלים מכם שמה שעשינו עכשיו יכולנו לעשות לפני חדשים אחדים, אבל מסופקני אם יש להצטער על כך.

אם עצרת או"ם עשתה משגה בהצבעתה על ירושלים – ורק מעטים נדמה לי, אינם מכירים בכך עכשיו שזה היה משגה – לא יטיל איש עלינו האחריות על המשגה. אבל לאחר הצבעה אומללה זו – לא יכולנו לחכות עוד.

אני מקווה שהמעוּות של או“ם יתוקן – כי אי־אפשר שאו”ם לא יעמוד על טעותו. אולם עלינו להיזהר שלא תצא שגגה מאתנו. ירושלים תקום לנו – אם נדע לכבד ולהבטיח זכויות הזולת, זכויות הדתות האחרות. אסור לנו להתעלם מדברים שנפלו באלפיים השנים האחרונות – גם בעיר זו וגם בעיר אחרת, והזיקה שהדברים יצרו למאות מיליונים אנשים בעולם.

כשלושת אלפי שנה לפני עצרת האו"ם בנה מלך עברי, שלמה המלך, המקום הקדוש הראשון בירושלים. כשנגמרה המלאכה התפלל שלמה על עמו, והוסיף תפילה גם על הנכרי, וכה אמר:

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ

יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ:

"¹כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת־שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת

יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל־הַבַּיִת

הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ

כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אִלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי

הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת

כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"

(מלכים א‘, ח’, מא – מג).

מדינת ישראל חייבת להישאר נאמנה לרוח התפילה של שלמה המלך.

מאז נבנה המקדש על־ידי שלמה – נפלו דברים בעולם, ולא נמחקו, אם כי לא קיבלנו אותם. יש מקום בירושלים לקדשי עמים אחרים, ויש כבוד בלבנו לקדשי הזולת. נעלה כבוד ישראל בעמים ונבטיח ריבונותנו המלאה בירושלים בירת־ישראל, אם נבטיח לבני דתות אחרות שכל זכויותיהן הקיימות במקומות הקדושים להם יהיו שמורות ־ ואירגון או"ם יערוב להן.