רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה - כ״ט בחשוָן תש״י

כ״ט בחשוָן תש״י — 21.11.1949


בישיבה השמונים ושבע של הכּנסת הראשונה

אולי אגלה סוד מן החדר אם אודה שהיו לי ספקות וחששות כאשר נדרשתי על־ידי חברי בממשלה לפתוח הכנס הזה. בסקירה על פעולות הממשלה בחדשים שעברו ושיבואו. אנו רק חוגרים ולא מפתחים, והיה לי ספק רב אם הגיעה כבר השעה לסכם תקופה קצרה זו, ששית מהזמן שניתן לנו בכנסת זו.

לאחר שריכזתי וסיכמתי לעצמי מה עשתה המדינה במשך שמונה חדשים אלה, מה שנעשה בשטח העליה, ההתישבות, הבנין, הקמת ישובים חדשים, הרחבת שטח האדמה המעובדת, הגברת הייצור, ביצוע עבודות ציבוריות, התקנת כבישים ומסילות־ברזל, שיכון לעולים ולוותיקים, סידור שירותים ממלכתיים בבריאות, בחינוך, בתחבורה יבשתית, ימית ואווירית; שבירת גל ההתיקרות והוזלת המצרכים החיוּניים, ביצור ירושלים, הרחבת שטחי המדינה בדרכי שלום במשולש ובמסדרון ירושלים, חדירה לנגב וראשית עבודה באילת, משיכת הוֹן ועידוד מפעלים חדשים; הרמת קרן ישראל בעולם, קבלתנו לאו״ם ועוד, — חששתי שתיאור הישגים וכיבושים אלה עלול לנטוע בנו אופטימיות קלה, והרגשה מוטעית ומסוכנת כאילו יכולנו כבר לקשיים האיומים העומדים על דרכנו, כאילו יצאנו כבר למרחב, כאילו הוקלה המעמסה ואין אנו מצוּוים עוד על מאמץ עליון וממושך ואנו רשאים כבר להתנהג ולפעול כמדינה תקינה בימים כתיקונם. אין טעות חמורה ומסוכנת מזו.

הוויכוח שנתקיים כאן הוכיח לי שהספקות שלי היו מופרזים, וחברי בממשלה היו צודקים. היה. מן הצורך ומן התועלת לסכם המעשה המעט, שנעשה במשך שמונת החדשים האלה. אולם החששות שלי בעינם עומדים. ודווקא נאומי האופוזיציה הגבירו בי חששות אלו, אם כי הנואמים החשובים ניסו אמנם לתאר בצבעים שחורים המצב שהוא בכל רע — אולם כל הרע הוא לפי דבריהם שהם אינם בממשלה. ויכוח זה מוכיח שאין מעריכים כראוי עוצם המשימה רבת־הקשיים שההיסטוריה הטילה על דורנו ומה הן התביעות החמורות שמדינת־ישראל נתבעת להן.

תיתי להם לנואמים אשר ניסו להוכיח שהממשלה בעצם לא עשתה כלום וכי אין לה שום תכנית ודרך, והיא למעשה חסרת כל סיכוי והולכת מדחי לדחי, וקיומה אינו אלא כשלון חרוץ אחד, ובקרוב תפשוט הרגל וחלילה גם תכשיל את המדינה. נדמה לי שנואמי האופוזיציה מסוג זה הם היחידים המאמינים בדברים אלה — אם הם באמת מאמינים בדברי עצמם.

המעשים שנעשו טבועים בנוף ארצנו ובחיי ישובה ומשקה, ואני רואה עצמי פטור לגמרי מפולמוס זה. לעומת זאת אני מציין ברצון שנשמעו כמה הערות־ביקורת מכל הספסלים שיש להאזין להן, ואני שמח שחברי קפלן כבר עשה זאת. יש צורך שכל חברי הממשלה ותומכיה וכמו כן כל עובדי המדינה ידעו שאנו רחוקים עדיין מרחק רב משלימוּת, ועלינו, על חברי הממשלה ועל עובדי המדינה גם יחד, לשקוד בלי הרף על שכלול עבודתנו, ולדאוג ליעולו של המנגנון הממלכתי; עלינו לפשפש יום יום במעשינו אם הם מכוּונים ומתואמים במידה מספקת לצרכי הציבור, ועלינו לתקן השגיאות שאנו עושים מזמן לזמן באשר אין אנו אלא בשר־ודם.

כשלקחתי אחרי ויכוח ארוך זה רשות הדיבור, עשיתי זאת לא ללמד סניגוריה על הממשלה, אלא מפני שנראה לי צורך להבהיר, יותר מאשר עשיתי זאת בפתיחה, מה עצומים הקשיים הכרוכים במשימה המוטלת עלינו ומהי הדרך שמוכרחים לנקוט בה אם רוצים להתגבר על קשיים אלה. אני רוצה להדגיש לא מה שעשינו והשגנו, אלא מה שלא עשינו ולא השגנו, ואם יתכן המעשה וכיצד.

ברם לא אהיה כפוי־תודה ולא אעבור בשתיקה על מחמאות בלתי־צפויות שקיבלתי מצד נואמי אופוזיציה אחדים, אם־כי לפי מיטב ידיעתי איני ראוי למחמאות אלה.


*

חבר הכנסת בגין בירך ״שהחיינו״ על שראש־הממשלה ישב בכנסת ושמע לנאומו. אני מצטער מאוד שאיני יכול לגמול לו ולברך ״שהחיינו״ על נאומו ששמעתי. אם כי שמעתי את מר בגין בפעם הראשונה, לא היה הנאום חדש בשבילי. שמעתי נאומים כאלה — לא בעברית ולא בארץ זו — לפני כמה שנים, עוד לפני.מלחמת העולם השניה, ואומר האמת: הצטערתי צער רב על שבתוכנו נשמעים נאומים כאלה. קיוויתי — ואולי הייתי תמים יותר מדי — שאנשי ״חרות״ מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי ילמדו משהו במדינת־ישראל, כשישבו יחד עם נציגי הציבור, — וכוונתי לנציגים גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה — שבנה הארץ, הקים המדינה, לחם מלחמת ישראלי וניצח.

אני מצטער לציין שנאום זה הוכיח שמנהיגה של ״חרות״ לא למד כלום ולא שכח כלום, מאז הופיעו אנשי אצ״ל מעבר למחנה של התנועה הציונית ושל הישוב המאורגן. נאום זה היה מאלף בשבילי מבחינה אחת: הוא לא השאיר בלבי שמץ של ספק בדבר מהוּתה של התנועה שהנואם עומד בראשה. מהות זו אין לה שם עברי, ואתם יודעים שאיני אוהב להשתמש במונחים לועזיים.

הפעם אסתפק רק בהערות מעטות לשאלות שעורר מר בר־יהודה.

ידידי הנכבד ניסה לעשות אתי חשבון המנצחים במלחמת עצמאותנו. אין אני מוכן להצטרף אליו בעשיית החשבון. אולי יוֹדה מר בר־יהודה שהמנצחים היו חיילות צבא־הגנה לישראל, כל אלה שעמדו במערכות ביבשה, באוויר ובים, ביחידות הקרביות ובשירותים. גם אני וגם מר בר־יהודה לא נמנינו עם חיילים אלה, ושנינו יכולים איפוא בלב שקט להניח לאחרים לדון באופן אובייקטיבי על חלקו של כל אחד מהחיילים ומהמפקדים בנצחונות אלה.

איני יודע מדוע נצחונות אלה מדריכים מנוחתם של מר בר־יהודה וחבריו למפלגה. הייתי מייעץ להם להניח לדורות הבאים הערכת העבר. הבאים יראו המאורעות באוֹרם הנכון, ידעו פרטי המעשים ותוצאותיהם ויהיו מסוגלים להוציא משפט־צדק, כי לא יהיו נגועים בפניות מפלגתיות ובחשבונות אישיים. ועד אז, עד שתבוא ההיסטוריה ותאמר דברה הסופי — נחלוק כולנו כבוד לכלל של צבא־הגנה לישראל, לכלל החיילים והמפקדים שעשו המלאכה המפוארת, ואל ימשיך מישהו לייחס כל מעשי הגבורה והישועה לקבוצה פוליטית אחת או לחטיבה צבאית מסוימת, אלא נרכין ראשנו, ראש כולנו, בפני אלה, אשר בדמם ובגבורתם הצילו חיינו וקיומנו, שחררו שטחי המולדת וביצרו עצמאותנו. נלמד להפריד הפרדה גמורה ומוחלטת בין הוויכוחים שיש לנו על מבנה הצבא לעתיד, ויכוּחים לגיטימיים, אם כי לא תמיד אולי מועילים, ובין עלילות הצבא בעבר. תיתכן גישה מפלגתית לבעיות הצבא בעתיד, אם כי אינה רצויה, אבל תמוהה וחסרת שחר היא. הנטיה שמגלים אנשי מפלגה מסוימת לייחס לעצמם בעלוּת יחידה על הצבא בעבר.

אין בבית הזה אף קבוצה אחת שלא היה לה חלק בצבא־הגנה לישראל במלחמת השחרור. זהו אולי ״המכנה המשותף״ היחיד של כל הסיעות והמפלגות היושבות בכנסת הזאת. לכל סיעה היה חלק בצבא לפי גדלה וכמוּתה בישוב, פחות או יותר. דבר זה נתגלה בבהירות מוחלטת בבחירות לכנסת שנתקיימו בסוף יאנואר שנה זו. והיות שאין הדבר עוד בגדר סוד צבאי אמסור לכנסת תוצאות הבחירות בתוך הצבא. אֶמנה רק הסיעות שקיבלו למעלה מאלף קולות — ותראו בעצמכם שאין שום סיעה כאן צריכה להתבייש על חלקה במאמץ הצבאי שהביא אותנו עד הלוֹם. אתחיל מהרשימות הקטנות ואסיים בגדולות:

סיעת הספרדים 11.251

לוחמים 1.355

המפלגה הפרוגרסיבית 2.106

מק״י 2.488

הציונים הכלליים 2.644

החזית הדתית המאוחדת 5.644

תנועת החרות 11.151

מפ״ם 15.767

מפא״י 31.158

איני יודע אם ישנו עוד מאמץ אחד במדינה המסוגל לאחד ולשתף במידה כזו כל הסיעות בכנסת, ומשום כך הייתי מייעץ לכל אחד לכבד המאמץ המשותף הזה ולהימנע לפחות כאן מחשבונות מפלגתיים.

*

מר בר־יהודה פנה אלי בבקשה אחת שלדעתי היא מוצדקת ונכונה בהחלט, ובמידה שהדבר תלוי בי אתאמץ לקיים אותה. בהצביעו על המגוחך (מדוע זה מגוחך?) שבתכנית נטיעת אלפי רבבות עצים, ביקש שבעתיד ידאגו לכך שהעצים ינטעו נטיעה של ממש, ״לא כמו שנטעה הממשלה בשנה הקודמת, כשנקלטו רק 4% מהעצים הנטועים״. בר־יהודה אמר בצדק שצריכים לנטוע עצים ולטפל בהם עד שיגדלו ויתפתחו. אינני מערער על הנחה זו. אבל איני יודע מאין לקח מר בר־יהודה מספר הנטיעות של הממשלה שלא נקלטו לפני שנה. איך שהוא, נדמה לי שהוא שכח בינתיים שבשנה שעברה הייתי שר־הבטחון ולא שר־החקלאות, ושמשרד־החקלאות היה בידי אהרן ציזלינג. בר־יהודה, נדמה לי, עשה עוול גדול לידידי ציזלינג בדבריו; האם היתה לו כוונה לסגור בפניו הדרך לחזור למשרד החקלאות?

*

עלי להגיד מלים אחדות בשאלה אחת שנתעוררה בהמשך הוויכוח — ולא בלי סיבה מספקת — וזוהי הרחבת הקואליציה. מן הדין הוא ששאלה זו תתעורר עכשיו. היה מישהו שהתרעם על הנסיון מצד מפלגת פועלי ארץ־ישראל להרחיב הקואליציה, והיה מישהו שקרא לכל המפלגות בכנסת להצטרף לממשלה. לא מובנת לי התרעומת של מתנגדי ההרחבה ולא נראית לי הקריאה לצירוף כללי.

בז׳ אדר תש״ט היתה לי הזכות להתיצב בראש הממשלה הנוכחית לפני הכנסת. הודעתי אז לכנסת שברצוני היה להקים ממשלה מכל המפלגות אשר השתתפו בממשלה הזמנית. ומלכתחילה הזמנתי כל המפלגות האלה למו״מ. לצערי הרב החליטו שתי מפלגות, מפלגת הפועלים המאוחדת והציונים הכלליים, מטעמים שנראו להם בימים ההם, לא להצטרף לממשלה בתנאים המוצעים. לא אשים עצמי שופט על מפלגות אלו ולא אומר אם צדקו בסירובן או לא. אולם כאז כן גם עתה ברור לי, שהאינטרסים החיוּניים והמרכזיים של המדינה הם בטחון, קיבוץ־גלוּיות ובנין־הארץ, ואינטרסים אלה קרובים ללבן של כל המפלגות והסיעות שהשתתפו בממשלה הזמנית והן חייבות לשאת באחריות משותפת עם הממשלה. ידעתי שבכמה דברים חשובים קיימים בין המפלגות האלה חילוקי דעות רציניים, ואף על פי כן אפשר ויש למצוא מצע מעשי מאחד, אשר ישמש יסוד לאחריות משותפת במממשלה קואליציונית. כאשר האמנתי לפני תשעה חדשים כן אני מאמין גם עכשיו, שיש אפשרות ויש צורך שכל הסיעות בממשלה הזמנית ישרתו גם בממשלה הקבועה. ברור שאף אחת מהמפלגות הקואליציוניות לא תוכל להשליט תכניתה המלאה, ולא תוכל להתעלם מהכרעות שנפלו בבחירות לכנסת על־ידי הרוב. אבל ברור לי שאין כל מניעה רצינית לשיתוף שתי המפלגות שהיו אתנו בממשלה הזמנית, אם הן אינן רואות בהנחות היסוד של תכנית הממשלה סתירה יסודית להשקפת עולמן או לאינטרסים החיוניים שלהן.

הנחות היסוד הן שש:

א. מדיניות־חוץ של שלום.

שלום עם עמי ערב, שלום בעולם. מדינת־ישראל לא תהיה שופרו וסוכנו של שום צד להתגרות בצד שכנגד. ממשלת ישראל תתן יד לכל נסיון ומאמץ המכוּון להמתיק הניגודים בין הגושים השונים ולחזק השלום בעולם.

ב. שוויון בזכוּיות ובחובות כיסוד המשטר הפנימי.

שוויון זכויות וחובות לכל תושבי המדינה בלי הבדל דת, לאום ומין. שוויון בזכויות ובחובות לאשה שוויון בזכויות ובחובות לערבים אזרחי המדינה.

ג. צבא חלוצי אחיד כפוף למדינה ורק למדינה.

ד. מדיניות משקית מכוּונת למלחמה ביוקר המחיה; להגברת הייצור והתפוּקה — על־ידי שכלול הציוּד, ויִעוּל הנהלת המשק, הרמת החינוך המקצועי, הגדלת פריון העבודה; לעידוד ההון הפרטי והיזמה הפרטית — על־ידי הקלות והנחות במסים ובמכס, בהעברת הון מחו"ל ולחו״ל, בהקצאת קרקעות להקמת מפעלי־פיתוח חדשים בכל ענפי המשק; לשקידה על הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת בכפר ובעיר ולטיפוח ערכיה החלוציים; לחלוקה צודקת בנשיאת עוֹל הבטחון ושירותי המדינה ולשיטת מסים פרוגרסיביים; לתחיקה לשם הגנת העובדים, הנוער העובד והאשה העובדת.

ה. סיפוק צרכי הדת הציבוריים של התושבים ומניעת כפיה דתית.

ו. אחריות משותפת של הממשלה והסיעות המשתתפות בה.

*

בוויכוח התעוררה גם שאלת החוקה. חברי הכנסת בגין ומיקוניס ראו בעיבוּד חוקת־יסוד התפקיד הראשון והראשי של הכנסת. יש להם בלי ספק הזכות לדעה זו. הממשלה שאושרה על־ידי הכנסת בתחילת מארס לא התחייבה על חוקת־יסוד בתקופת ארבע שנות שירותה, ובקרב חברי הממשלה הדעות מחולקות. יש חברים שחושבים כמוני כי המדינה זקוקה לחוקי־יסוד, אבל לאו דווקא לחוקת־יסוד, שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים, ואם גם יש צורך בחוקת־יסוד שקוראים לה בלע״ז קונסטיטוציה — לא הִגיעה עדיין שעתה, כי אנו עסוקים לפי־שעה בהנחת היסודות החמריים והאנושיים של המדינה, והכפלת תושבי המדינה במשך ארבע שנים אלו קודמת לכל. יש חברים בממשלה שיש להם דעה אחרת, ולעת־עתה השאלה היא פתוחה, ואין זה ענין שנוגע לקואליציה, כפי שהיא עכשיו או אם תורחב.

החשש שהובע כאן שאם לא תיקבע במהרה חוקת־יסוד תישאר ממשלה זו לעולם ועד — אין לו שחר. לא יאוחר מארבע שנים לקיום הכנסת יתקיימו בחירות חדשות, בין שתהיה ובין אם שלא תהיה חוקה.

ועכשיו אני מגיע לענין העיקרי שרציתי לעמוד עליו בסיום הוויכוח — וזהו הדרך שעלינו ללכת בו והקשיים הגדולים הזרועים לארכו.

הפעם אדבר על דרך ולא על חזוֹן. משום־מה לא היה בוויכוח מזל לחזון בקרב נאומי האופוזיציה. גם חזן וגם בר־יהודה וגם ברנשטיין ראו משום מה צורך ללגלג על החזון. אם חזון הוא חטא הריני מודה ומתוודה שעומד לפניכם חוטא ותיק שאין לו תקנה ואינו רוצה לחזור בתשובה. אני מאמין אדוק בחזון. אני מאמין כי החזון הביא אותנו הנה; אני מאמין שבכוח החזון בנינו המפעל; החזון הקים המדינה, נתן לנו צבא־הגנה לישראל והנחיל לנו נצחון. החזון מוסיף לחולל נפלאות: — מה שמתרחש בשטח העליה בימינו אלה אין דוגמתו בכל ההיסטוריה היהודית ואינו פחות חשוב וגורלי מעלילות צבא־הגנה לישראל.

אנו מוסיפים לקרוא לדברים חדשים, גדולים ונצורים בשמות ישנים, שדופים, שאין בהם ביטוי נאמן וקולע של הדברים. אנו מדברים על עליה — אבל מה שמתרחש עכשיו הוא משהו גדול מעליה סתם: לפנינו לא עליה — אלא ״יציאת מצרים״ חדשה. גלות אחרי גלות מתחסלת, גולה אחרי גולה עולה ארצה. לא היה כדבר הזה גם בהיסטוריה היהודית. מתחולל משהו משיחי, וזה נישא בכוחות אדירים. ואני שואל: האפשר לעשות זאת בדרך ״מסחרית״, כפי שקראו לזה בקונגרסים הציוניים ״געשעפטס־מעסיג״, בלי חבלי־משיח, בלי יסורים וסכנות, בלי תלאות וסבל, בלי סבל לישוב, לעולים, לעם היהודי כולו, כעסק מכניס רווחים — או שהדבר צריך להיעשות למרות־הכל ויהי־מה?

לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים — ובאמת אי־אפשר היה לזלזל בנימוקים — יש הכרח להאיט עליית תימן (מכיון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים — ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאיט קצב העליה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו״ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת־תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם — ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת־ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים. ומיד שלחנו שנינו — קפלן האיש המעשי ואני בעל ההזיות — טלגרמה לידידינו באמריקה, שלמען־השם ישלחו מיד עוד מטוסים לעדן להחיש ולהאיץ העברת יהודי תימן ארצה. ידענו שאין עדיין מקום מוכן בשבילם, שאין שיכון ואין אישפּוּז. אבל לא היה ספק קל, אף לרגע אחד — שעלינו קודם־כל לעשות הכל, האפשרי והבלתי־אפשרי, למען שיגיעו הנה, אלינו, למדינת־ישראל זו, ולא יתגוללו במחנות בעדן או בדרכים בתימן. אפילו אם נגזר על מי מהם למוּת — מוטב שימות פה, בארצו, בין אחיו, ולא בנכר ההוא. והיו מקרים שהעולים. הגיעו לשדה־התעופה בלוד ויצאה נשמתם. ובאו ילדים מזי־רעב. ראיתי אותם בבית־החולים הצבאי בתל־השומר. באגף שנמסר על־ידי הצבא לילדי תימן שכבו ילדים ותינוקות הדומים יותר לשלדים מאשר לבני־אדם חיים; ללא כוח לבכות, רבים גם ללא כוח לספּוֹג מזון. זוהי אחת התמונות המחרידות ביותר שראיתי בחיי. רק בעיניהם זרח עוד אור־החיים, והעינים — עיני ילדים יהודים, ילדים יקירים. ורופאים יהודים ואחיוֹת יהודיות מטפלים בהם באמונה, באהבה. הבינותי באותו רגע מה זאת ״גילו ברעדה״. נתחלחלתי ונפעמתי מהמחזה הנורא והגדול. כן — אלה הם חבלי־משיח.

ואיו עליית תימן יחידה במינה. הייתי לפני שנים אחדות בבולגריה וראיתי מה צפוי ליהדות זו — היחידה בארצות אירופה, שלא פגעה בה יד התליינים הנאציים, וכשחזרתי ונזדמנתי בוועידת ההסתדרות אמרתי שיש לחַסל גלוּת זו במהירות האפשרית ולהעבירה ארצה. גם אז לגלגו ״אנשי המעשה״ — וגלות בולגריה חוּסלה. וגולת היהדות הבולגרית כמעט כולה היא בארץ, במדינת־ישראל. חוּסלה גלות גרמניה, ורוב אנשי המחנות עלו ארצה. הולכות ומתחסלות גלויות נוספות שמוטב לפי־שעה לא לפרש בשמן, — והפרשה הגדולה הזאת טרם נסתיימה. אין זו עליה מסודרת ולא תהיה כזאת. והיא כרוכה ביסורים ובתלאות קשות, כי אינה יכולה לחכות, ואסור שתחכה. לא תחכה להון ולא לשיכון, ולא לתעסוקה. ב״יציאת מצרים״ שבימינו הקטסטרופה והגאולה משמשות בערבוביה, ולא תיתכן בלי צרות, ואַל ניבּהל מהצרות.

היתה תמיד הרגשה לעם היהודי שימי־המשיח יהיו ימי סבל ויסורים וצרות, והיה ויכוח מאַלף בין שני אמוֹראים. עולא אמר ״ייתי ולא אחמיניה״ — יבוא המשיח ואל אראהו. רב יוסף אמר: ״ייתי ואזכי דאיתיב בטולה דכופיתא דחמריה״ — יבוא המשיח ואזכה לשבת בצל רעי־חמורו. דעתי כדעת רב יוסף. הלוואי שנזכה לשבת בצל רעי־חמורו של משיח — ובלבד שיבוא.

מי שמתאר תמונת־זוועה של תשעים אלף עולים היושבים במחנות — אם רק הוא מבין משמעות הדברים שהוא מדבר, — טוען לאמיתו של דבר, שהעליה צריכה להיות צמוּדה לקליטה הכלכלית. זאת אומרת אין להעלות תשעים האלף, כל עוד לא בנינו בשבילם בתים ולא הכינונו בשבילם עבודה. מי שטוען זאת במישרים או בעקיפין, ביודעים ובלא־יודעים, אינו רואה ואינו מבין מה שמתרחש בחיי היהודים בשורה של ארצות — גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה.

תארו בנפשכם, שמחר תגיד לנו ממשלת רומניה שהיא מוכנה לתת ליהודים לצאת לארץ, אולם בתנאי אחד: ששערי היציאה יהיו פתוחים רק ששה חדשים. ויִמָצאו מאתים אלף או שלוש־מאות אלף יהודים שירצו לעלות — הנאמר להם: לא, חכו עד שנבנה מקודם בתים ונזמין לכם תעסוקה, וכל אלה לא יהיו עד שההון יזרום הנה לפי הרצפּטים של ברנשטיין או של בגין? — ממשלה זו לא תאמר זאת! עד כמה שאני יודע לא היו מוכנים בתים ותעסוקה לששים רבוא יוצאי־מצרים — ואף־על־פי־כן לא פקפק משה אף רגע והוציאם. מאחורי עליית היהודים בכמה ארצות עומדת קטסטרופה של הרס ושמד, — ולפניה מדינת־ישראל וכיסופי גאולה. אין להתאים העליה ליכולת הכלכלית שלנו — אלא להיפך, עלינו להגביר המאמץ הכלכלי לפי צרכי יציאת הגלות, וגם אם יבּצר הדבר מאתנו, ואם נפגר במאמצינו הכלכליים אחרי גלי העליה שיגאו ויפרצו גאה ופרוץ — העליה קודמת, גם אם היא כרוכה בסבל.

אין דברים אלה חלים על אחד־עשר מיליון יהודים שנשארו בחיים; לא בכל הארצות יש ״יציאת מצרים״, בכל־אופן לא בימינו אלה. אולם דבר זה חל על מיליון או שני מיליון יהודים בארצות מסוימות. ואסור אף רגע להצמיד העליה מארצות אלו ליכולת הקליטה שלנו. אין גם להצמיד אותה לשינוי־המשטר שמטיף לו מר בגין. לא נוכל לעכב יציאת תימן עד שהאדון בגין יהיה ראש־הממשלה. יהודי תימן אינם רוצים לחכות. והם צודקים.

העמדה שנקטה הממשלה היא שאין להצמיד מראש קצב העליה ליכולת הקליטה הכלכלית. ידענו שזוהי עמדה חמוּרה מאין־כמוה, ואולי גם רבת־סכנות. האנשים שנקטו עמדה זו לא נתחנכו על ברכי הציונות הקלה העושה הכל בהבל פיה. הם יודעים שאין מקימים מדינה בהכרזות בלבד ואין בונים ארץ במליצות ובדקלומים, — אלא בעבודה קשה ומפרכת ומתוך מאמצים מתמידים, ואין הם רגילים להיות תופסי־המרובה בפיהם, כי הם יודעים הצמצומים והעיכובים של המציאות העכורה, שאין מתגברים עליהם בדברים בלבד. ואף־על־פי־כן אמרו: הכפלת הישוב במשך ארבע שנים — ובינתיים עליה בלתי־מוגבלת ללא שיקול כלכלי מוקדם, אם כי ידעו היטב שאין עליה בלי קליטה כלכלית, ובלי חבלי־קליטה קשים. והיו נימוקים מספיקים לעמדה חמוּרה זו.

לא דיברתי הפעם ולא אדבר על בטחון המדינה, אם כי איני מסוגל לראות שום דבר בחיינו בלי מחשבת־בטחון מוקדמת. כי הבטחון מתנה הכל. אבל גם אילו היו לנו ערובות בלתי־מעורערות לבטחון המדינה היינו חייבים בעמדה זו, כי אין בטחון כזה ליהודי תימן, וליהודי עיראק וליהודים בהרבה ארצות אחרות. אם מחר ירשו שליטי עיראק ליהודים לצאת — לא נסרב אף רגע לקבלם בלי כל תנאים מוקדמים. וכל עוד יש עוד ארץ אחת בעולם שמחייבת ״יציאת מצרים״ — עלינו לקבל העולים גם אם אין אנו מוכשרים עדיין לקלוט אותם.

ויש צורך שידעו זאת גם הכנסת והעם אשר בארץ, וגם האומה היהודית בעולם וגם העולים עצמם — שבימינו אלה העליה קודמת לקליטה, שהעליה אינה מותנית ומוגבלת באפשרויות הקליטה, ויתכן שיהיה זמן־מה (ואין איש יודע אורך הזמן) רווח בין העליה ובין קליטתה הכלכלית. זהו צו הגורל. ובעינים פקוחות ובידיעת חומר הדבר קיבלנו על עצמנו באהבה ״יציאת מצרים״ החדשה ללא תנאי וללא הגבלה:

*

זהו רק צד אחד של הבעיה. הצד השני — הוא צו הקליטה. אי־אפשר לעליה בלי קליטה כלכלית. העולים שיבואו — מן ההכרח לשכּנם ולהעסיקם וליישבם ולעשותם לחי נושא עצמו, המתמזג בישוב הקיים ומוסיף יחד אתו לבנות המדינה ולהגן עליה.

שיקוּלי קליטת העליה מן ההכרח שיקבעו דדך המדינה ודרך הישוב וכל חוגי הישוב. אין שיקולים אלה היחידים הקובעים דרך המדינה, כי לא נתעלם ואין צורך להתעלם מצרכים היסטוריים אחרים, אולם לא יתכן שום שיקול אחר שיעמוד בסתירה לשיקולי העליה. כל עוד אנו עומדים בפני הכרח של ״יציאת מצרים״ — שיקולי העליה עדיפים וקודמים ומַתנים כל שאר השיקולים, וכל מי שעושה משהו הפוגע בקליטת העליה פוגע בבבת־עינה של המדינה ומחבל בנפש־נפשה של הציונות.

מהי איפוא הדרך לקליטת העליה? זוהי שאלת־המפתח; והתשובה לשאלה זו נתונה על־ידי המציאוּת — מציאותנו בארץ, המציאות היהודית בעולם, המציאות הבינלאומית, והתשובה היא רק אחת, אם כי לא פשוטה כל־כך כפי שנדמה לאופוזיציה מצד זה ומצד זה. כל צד רואה רק חלק אחד של המציאות. הממשלה חייבת לראות המציאות כולה, על סבכיה וסתירותיה. קליטת־העליה לא תיזקק אך ורק לכוחות הפנימיים שבמדינה. היא גם לא תיזקק אך ורק לכוח ההוֹן הבא מן החוץ. רק אם נדע להפעיל במידה המכּסימלית היכולת הגנוזה בישוב וגם למשוך מכּסימום של הוֹן מבחוץ בזמן הקצר ביותר — נוכל למשימה העצומה של קליטת־העליה, משימת המשימוֹת של מדינת־ישראל.

קליטת עליה פירושה פיתוח הארץ, בנין משק, יצירת מקורות־פרנסה מורחבים וחדשים. הארץ לא תיבּנה רק בכוח הוֹן פרטי המבקש רווחים, — אבל בלעדיו לא יורחב המשק כדי יכולת קליטה רבתי. היזמה הפרטית מילאה ותמלא תפקיד גדול בבנין המשק, אבל אין לסמוך עליה בלבד. אין כל הקבלה בין זרם העליה וזרם ההון. מניעים שונים, שאין כל קשר וזיקה ביניהם, מפעילים שני הזרמים האלה, ועליה מחוסרת הון — וזוהי כמעט כל העליה הנוהרת ארצה בתקופה זו — לא תיבּנה אך ורק מההוֹן הפרטי. בלי תנופה חלוצית, בלי הון חלוצי — הון של העם או של המדינה, — בלי עבודה חלוצית, לא תיבּנה ארץ עזובה ונטוּשה, ולא תיקלט העליה. עם מחיקת המפעל החלוצי ממפּת הארץ — כמעט שנמחק כל המפעל הציוני, וכל הישוב הפרודוקטיבי נהפך לחלל ריק. אבל בלי ההון הפרטי ובלי היזמה הפרטית לא היה הישוב מגיע לממדים ששימשו מסגרת למדינה, ולא היה מקים כוח־ייצוּר שעמד לו במבחן המלחמה.

המציאות אינה מוניסטית. בעולם ומלואו, בכל היקף היקום יש אחדוּת קוסמית, אולם בתוך חיינו פועלים גורמים מרובים ושונים, וכל מי שנאחז רק באחד הגורמים מתעלם מהמציאות והמציאות מתעלמת ממנו. יש לנו מוניסטים של הון פרטי ומוניסטים של הון לאומי, — שניהם הם שתוּמי עין אחת ורואים רק מחצית המציאות.

*

המוניסטים של ההון הלאומי אומרים לנו שבמסי־רכוש ובהלאמת אוצרות הטבע והזכיונות נפתור שאלת קליטת עליה. למען נצל אוצרות ים המלח לא מספיק להעביר זכיון חברה פרטית לרשות הממשלה: דרושים כלים ומכשירים, מכונות וכלי־רכב, כבישים ואניות — ורק מעט מזעיר מאלה נמצא בארץ. למען שכּן רבבות עולים דרושים עצים וברזל שאינם בארץ. למען עבּד שטחים נוספים דרושים טרקטורים לעשרות, למאות ולאלפים. למען הקמת בתי־חרושת דרושים מכונות וחומר גלמי. למען קיים תחבּורה ביבשה, בים ובאוויר — דרושים כלי־רכב, אווירונים, אניות, שאינם בארץ. שום מס־רכוש, אפילו הלאמה של כל הנכסים הקיימים, לא יפחיתו כמלוא הנימה את זיקתנו לחמרים ולכלים ולמכונות שיש להשיגם אך ורק בחו״ל. אין אני שותף לאלה שמקוננים על המרחק הרב שיש בין היבוא ובין היצוא שלנו. ודאי שעלינו לעשות כל המאמצים להגביר היצוא למען נוכל לשלם בעד היבוא ההכרחי, אבל בתקופת בנין הארץ וקליטת עליה רבתי מן ההכרח שיגדל ויעצם היבוא לארץ. כיצד נרחיב החקלאות שלנו, כיצד נשכלל הציוד החקלאי, כיצד נרחיב החרושת ונקים מפעלים חדשים, כיצד נבנה אלפים ורבבות בנינים חדשים, כיצד נפתח האוצרות הטבעיים של הארץ, כיצד נבנה דרכי תחבוּרה — בלי יבוא גדול וגדל של חמרי גלם וכלים ומכשירים ומכונות מכל המינים? כל מה שתגדל העליה וכל מה שנרבה לפתח הארץ — מן ההכרח שיגדל ויעצם היבוא. בארץ סטאטית אפשר לפתור רוב הבעיות המשקיות או גם כולן על־ידי שינוי בעלוּת וחלוקה פנימית יותר צודקת ויעילה של הרכוש. הבעיה היסודית שלנו היא — בנין משק חדש. רק תוספת של בתים, תוספת של חקלאות, תוספת של חרושת וכדומה — יש בה משום קליטת עליה. ותוספת זו מן ההכרח שתבוא מן החוץ בחלקה הגדול. ודאי יש בארץ אוצרות רבים לא משומשים, ואולי האוצר הגדול והחשוב ביותר הוא הקרקע. אין אנו זקוקים ליבוא של קרקע, אילו גם היה יבוא כזה בגדר האפשרות. אבל לא נוכל להשתמש בקרקע ולנצלו — בלי יבוא גדול וגדל מבחוץ, והוא הדין בניצול המַחצבים, במידה שישנם, בניצול המים להשקאה ובייצור כוח חשמלי. וּודאי שלא נקים חרושת ענפה בלי יבוא מן החוץ.

ארצנו יכולה לגדל כל כמות העצים שנצטרך להם בעתיד לצרכי בנין ותעשיה, ועלינו לדאוג בעוד זמן לשחרר הדורות הבאים מתלוּת בחו״ל לגבי מצרך חיוני זה — גם מחוץ לברכה הגדולה הצפוּנה בעצים לגבי הפראת האדמה, הידוּר פני הארץ והשבחת אקלימה. אבל גם עצים אינם גדלים בהבל־פה ובהכרזות בלבד, וידָרשו שנים רבות לבצע נטיעה רבתי אשר תספּק צרכי הארץ, — והעליה לא תחכה, ולמען נוכל לבנות בתים לעולים ולעשות רהיטים עלינו להביא עצים מחוץ־לארץ. שום הלאמה לא תועיל כאן. כי העצים אינם בארץ. והוא הדין בנוגע למאות ולאלפי דברים אחרים. אם אנו רוצים לקלוט עולים ולבנות הארץ — עלינו להביא כל הדברים האלה מחו״ל, ולכל זה קוראים הון. וההון יש להביא מהמקום שישנו; אבל לא כל הון שישנו בחו״ל — מוכן לנוע לארץ. יש ארצות רבות וגדולות שהן סגורות על מסגר, ואין להוציא מתוכן כל הון. ולנו אין שליטה על ארצות אלה. ואם נרצה או לא נרצה, עלינו לחזור אחרי ההון באותן הארצות — והן מעטות — שיש להשיגו. ומי שפוסל הון זה — פוסל למעשה עליה יהודית, גם אם אינו פוסק מלדקלם על עליה גדולה ועל עליה בלתי־מוגבלת. ותמה אני על ידידי במפ״ם שלא עמד להם אומץ־הרוח להצביע לא בעד ולא נגד המילוה האמריקאי.

*

אולם שתוּמי עין אחת הם גם אלה שתולים כל תקוותם בהון הזר, ואינם יודעים שארץ נבנית לא על־ידי הון — אם כי לא בלי הון, אלא ע״י אנשים, והגורם האנושי הוא הקובע. הם גם מתעלמים מהנחה פשוטה שמניע הרווח של ההון אין לו כל זיקה למניע העליה, והיעגנות לזרם ההון מחייבת החזרת תורת ממשלת המַנדט על התאמת העליה לכשרון הקליטה הכלכלית של הארץ.

נניח לרגע שנתקיימו מאווייהם של מר בגין וחבריו: נפל ״המשטר הישן״ המיוסד על הכוח החלוצי של בוני הארץ והוקם המשטר ״החדש״ של אנשי אצ״ל. נהלל ועיךחרוד שנואי־נפשו של מר לנדוי — נעקרו מן השורש. תושביהם גורשו ואדמתם נמסרה לספסרים למסחר במגרשים. הסתדרות העובדים פוזרה והאגודות המקצועיות נאסרו. ה״מונופולין" של ״סולל־בונה״, ״המשביר״ ו״תנובה״ פורק ונמסר להון פרטי. כל עול המסים הוטל על העובדים ועל השכבות העניות על־ידי מסי עקיפין, והעשירים שוחררו מכל מס. בוטלו כל ההגבלות לניצול עבודת אדם, ובעלי־ההון — כל הישר בעיניהם יעשו. אני מכיר ארצות כאלה בעולם — ואיני רואה שההון זורם לשם, כאשר מבטיח לנו מר בגין ומומחיו הפיננסיסטים. אם משטר ״חדש״ זה איננו אידיאל כשהוא לעצמו, אלא מר בגין רוצה להשליט אותו למען העולים — אני שואל: מניין הערוּבה שאפילו במשטר כזה יזרום ההון, ויזרום בדיוק לפי ממַדי העליה וצרכי העליה? כלום מפני שאנחנו נצטרך לקבל במשך חצי שנה מאתים אלף יהודי רומניה, למשל —יגאה זרם ההון שאין לפניו אלא רדיפת הבצע? או שמר בגין יַתנה העליה בזרם ההון וירשה ליהודים לבוא מעיראק ומתימן רק במידה שהון זר יואיל לבוא ארצה לעשות בה השקעות?

אנו יודעים שהיה זמן בתולדות ההתישבות שההון קדם לעליה ונמצא בשפע. היה יהודי המפורסם בתולדות הישוב בשם ״הנדיב הידוע״, שלא היה אידיאולוג של הון, אלא היה בעצמו בעל־הון, הון תועפות, רוטשילד ממש, והאיש היה גם בעל־חזון, וזמן רב לפני ההסתדרות הציונית הזיל מכיסו זהב, וזהב רב, לבנין הארץ. עשרות ומאות מיליונים ניתנו על ידו ביד רחבה לבנין ישובים — ועבודתו נכשלה, ועל כשלונו זה תקראו בדפיו המזהירים של אחד־העם. מדוע? מה היתה סיבת הכשלון, ומדוע הצליחה ההסתדרות הציונית, באמצעים הרבה יותר קטנים? מדוע עשה רופין בפרוטות מעטות מה שלא עשו פקידי הבארוֹן בשפע המיליונים? התשובה ידועה: ההסתדרות הציונית הפעילה כוחות־היצירה של האדם החלוצי ושאבה מהמעין הברוך של העבודה דרוכת־החזון, והסדן של מיליוני הבארוֹן לא מצא פטישו החלוצי, וההון הרב ירד לטמיון ולא נתן פרי ישווה לו.

ודאי אי־אפשר לעשות כלום בלי הון ־ אבל רק התנופה החלוצית נתנה לנו ישובי עמק־הירדן, עמק־יזרעאל, הגליל והנגב, ואפילו תל־אביב והתעשיה הפרטית נבנו בכוח יזמה חלוצית, — כי היו חלוצים לא רק בקרב הפועלים אלא גם בקרב חוגים אחרים, ותואר־הכבוד הגדול של חלוץ מגיע לאנשים כרוטנברג, שנקר, מולר ורבים כמותם, מבלי לדבר כבר על ראשוני מייסדי החקלאות בארץ מימי פתח־תקוה ואילך. היתה, ואני מקווה, עוד תהיה גם יזמה פרטית דרוכה בכוח חלוצי ובמאוויים חלוציים. ומי שאינו מאמין ביכולת היצירה החלוצית ובכושר המעשה החלוצי לא יבין תקומתו ובנינו של ישוב זה ולא ידע לקיים ולהוציא למרחב מדינה זו.

בנין הארץ וקליטת העליה לא יתכנו בלי השנים: חלוציות והון. לא זו מול זה, ולא זו או זה. אלא גם זו וגם זה; כשם שהאדמה זקוקה גם לגשמי ברכה וגם לאור השמש וחומו — כך קליטת העליה ופיתוח הארץ לא יתוארו בלי גיוסה המלא של יכלתנו החלוצית ובלי משיכה מַכּסימלית של הון מבחוץ, — יהודי ולא יהודי, פרטי וממשלתי, כי לא יתמלא הבור מחוליתו.

האדם הכלכלי (״הומו אקונומיקוס״) של מד ברנשטיין ואחרים אינו אלא הפשטה דמיונית ואינו קיים במציאות, כשם שלא קיים במציאות חלוץ שאין לו בחייו אלא קליטת עליה. יצרי האדם הם מרובים, ואין איש בעולם שכולו יצר־טוב או יצר־רע. ומפעל־אדירים שעלינו לבצע לא יעָשה אם לא נדע לרתום בעבודתו כל יצרי אדם, או לפחות מכּסימום של יצרים. האמת הפשוטה והניצחת היא שמפעלנו יעָשה על־ידי בני־אדם, על שאר־רוחם וחולשותיהם, ושומה עלינו להפעיל לטובת עניננו שני חושי־היסוד שבאדם: החוש הציבורי והחוש הפרטי, אהבת־הכלל ואהבת־עצמו. כל מי שיבדוק עצמו בלא אונאה ימצא ששני החושים האלה משמשים אצלו בערבוביה.

מציאות כלכלית ואנושית זו, גם בארץ וגם בעולם, ביהדות ובעולם, מצווה על מדינתנו ללכת בדרך שקבעה הממשלה: גם עידוד ההון הפרטי והיזמה הפרטית וגם שקידה על הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת וטיפוח ערכיה החלוציים. לא הון בלתי־מרוסן העושה ככל העולה על רוחו. דבר זה יתכן אולי במדינת פרנקו. הרי גם באמריקה יש פיקוח ממלכתי ויש מס־הכנסה ויש חוקי הגנת העובד.

אולם כל השוואה של מדינת־ישראל לארץ אחרת תחטיא האמת, באשר הוטלה עלינו משימה שאין דומה לה בשום מקום בעולם, והיא הכפלת הישוב, קליטת עליה, קיבוץ גלויות. ודאי שמשימה זו זקוקה להון רב, ועל המדינה לעשות כל המאמצים למשיכת הון זה; אבל בלי שימוש מכּסימלי של הנכס העליון אשר יש לנו, הנכס האנושי, בלי הפעלת מלוא כושר היצירה ושיא היכולת החלוצית הגנוזים בנוער, בעם — לא יעמוד לנו כל הון, גם אילו היה כל ההון שבעולם רק מצפה לקול קריאתנו.

*

וכאן אני בא לשאלה שניה. לפני ימים אחדים היה לי ויכוח מעניין עם אחד מחברי מפ״ם. חבר זה ניסה להוכיח לי, שקליטת העליה לא תיתכן בלי הורדת דרגת החיים של הפועל ושל כל העם, ואני ניסיתי להוכיח לו שלא הורדת דרגת החיים דרושה אלא העלאת כוח הייצור. הוא לא שכנע אותי ואני — חוששני, לא שכנעתי אותו. שמעתי בהקשבה גם דברי חברי נפתלי — ואיני מקבל דבריו. אילו חשבתי שלמען קליטת עליה הכרחית הורדת דרגת־החיים — לא הייתי מהסס אף רגע לדרוש בקול רם הורדת רמת־החיים, אולם נדמה לי שהדבר העיקרי שהוא בעוכרי קליטת העליה הוא יוקר־החיים ולא רמת־החיים, ויש להוריד הראשון מבלי לנגוע בשני; בדרך כלל עלינו לשאוף להעלאת רמת־החיים, ומבחינה היסטורית העלאה זו היא גם צורך העליה.

הקשיים הכלכליים שלנו אינם נובעים מהעוּבדה שאצלנו אוכלים יותר מדי, או גרים ברווחה יתרה, או מוציאים יותר מדי על חינוך ותרבות, בריאות ונקיון — אלא מתוך ההבדל הרב בין המחירים בארץ ובין המחירים בעולם. כולם יודעים מהי סיבת ניפוחי המחירים. הממשלה החלה במלחמה להורדת המחירים — ומאמציה לא עלו בתוהו, ועדיין הם עומדים בראשיתם. רמת־החיים של הפועל באנגליה אינה נמוכה מרמת־החיים של הפועל בארץ, אולם לו מספיק מחצית השכר הנומינלי שמקבל הפועל בארץ, כי הוא משלם בעד המצרכים החיוניים רק מחצית המחיר או גם פחות ממה שמשלם הפועל בארץ.

הפחתת תוספת־היוקר לא פגעה בפועל היהודי אלא להיפך — ירידת המחירים גדולה יותר מירידת תוספת־היוקר, ובשכר המוקטן מקבל עכשיו הפועל יותר מאשר קיבל לפני חדשים אחדים בשכר המוגדל. רק המלחמה ביוקר־המחיה תבטיח שמירת רמת־החיים של הפועל, והסתדרות העובדים הכירה בכך. אולם בהורדת המחירים ובמלחמה נגד יוקר־המחיה — עם כל חשיבותם ודחיפותם — לא נפתור בעייתנו הכלכלית. בהורדת המחירים אין אלא ״הוצאת העז״, סילוק הסכנות והנזקים של האינפלציה. אין לזלזל גם בזאת — אבל שיבה לתקופה שלפני האינפלציה בלבד לא תקדם מפעלנו. נצא למרחב רק אם נשכיל ונצליח להגביר כוח־הייצור שלנו: אם נייצר הרבה ובשפע בחקלאות, בחרושת ובבנין, אם נייצר בקצב מהיר ונייצר תוצרת משובחת. וכוח־הייצור נעלה לא בשיטת־הזעה אלא בציוד משוכלל, בהנהלת־משק יעילה, בידיעת המקצוע ובהרמת פריון־העבודה. כל הדברים האלה אינם בשמים. עלינו ללמוד מהארצות המתוקנות והמפותחות איך לסדר ולנהל משק ואיך להאדיר כושר הייצור, — ועל־ידי כך להעלות רמת־החיים. אמריקה זכתה לרמת־החיים הגבוהה ביותר בעולם, לא מפני שהמעבידים הם פילנטרופים גדולים, או מפני שהפועלים הם מהפכנים ויודעים להפגין — אלא מפני שכושר הייצור, הציוד הטכני, אירגון המשק ופריון העבודה הגיעו לשיא עולמי. לא בכל נוכל להתחרות באמריקה. אין לנו העושר הטבעי, אין לנו השוק הפנימי, אין לנו — בכל אופן לא בתקופה זו — האפשרות של ייצור המוני (מאס־פרודוקשן בלע״ז) שיש באמריקה, אבל אין כל סיבה שלא נשתמש במכונות ובמכשירים משוכללים לפי הכיבושים האחרונים של הטכניקה, שלא נארגן משקנו ביעילות עליונה ולא ניתן לעובדינו החינוך המקצועי המעולה ביותר, למען שכל אלה יחד ירימו פריון העבודה וגובה התפוקה למַכּסימום האפשרי. ואלה ורק אלה, קובעים רמת־חיים בחשבון הסופי. במידה שנייצר יותר ופריון עבודתנו יעלה — תעלה רמת־חיינו. ושאיפתנו צריכה להיות רמת־חיים גבוהה. לא רק באשר העלאת רמת־החיים רצויה כשלעצמה — אלא גם באשר, לפי הכרתי העמוקה, היא צורך קיבוץ־גלויות.

*

אמרתי קודם שאנו עומדים עכשיו לפני עליה קטסטרופלית, מעין ״יציאת־מצרים״ מודרנית. אבל לא כל היהודים יעלו למדינת־ישראל מתוך פחד ומצוּקה. יש עוד מיליון או מיליון וחצי יהודים בארצות שונות — שאם רק יותן להם לצאת יזרמו ארצה, כיהודי תימן או כיהודי המחנות בגרמניה ושאר הגלויות שחוסלו מאז הוקמה המדינה. אבל אין אנו סבורים שעם עליית היהוּדים האלה יפסק תהליך קיבוץ־הגלויות. רוב העם היהודי חי עכשיו בארצות המערב: באמריקה הצפונית, בקנדה, בארצות אמריקה הדרומית, באנגליה והדומיניונים, בצרפת, שווייצריה ועוד. איש מאתנו אינו יודע מה תהיה מדיניות ברית־המועצות לגבי זכות היציאה של היהודים מארצה, — אבל בכל הארצות האחרות שהזכרתי, העליה לארץ תלויה בידי היהודים. איני סבור שהפחד מסכנת־היטלר חדשה יעלה יהודים אלה ארצה. איני סבור שמה שקרה באירופה מוכרח לקרות באמריקה, אם כי איש מאתנו לא יוכל לערוב לכך שלא יקרה, אבל איש מאתנו אינו מצפה לכך; ולא בהטלת־אימים ובתעמולת־זוועה נעלה ארצה יהודים מאמריקה, או מארצות אחרות הדומות לה. העליה מארצות אלה תיתכן רק אם יגבר כוחה המושך של מדינת־ישראל — אם גודל המפעל שנקים פה, ערכיו התרבותיים והאנושיים, רמתו הכלכלית והחברתית ימשכו אלינו טובי הנוער, ואנשי־הרוח־והמעשה המעולים ביותר שבקרב קיבוצי־יהודים אלה. אין הכרח שיבואו אלינו רק אלה שמוכרחים לברוח מהשפלה, מדיכוי, מהפליה, מנישול, מעלבון וקיפוח. גם בעבר לא היו הנימוקים השליליים הגורם היחיד בעליה. בלי החזון המשיחי לא היה קם המפעל. הסרת הטבעת מילאה תפקיד גדול בכל העליות, אולם רק אהבת המולדת הפנתה הזרם הנה. עם הקמת מדינת־ ישראל והחזון ההיסטורי האדיר הגלום בתוכה — קם גורם חדש רב־אונים המסוגל לעשות פעולתו גם בלי שוט הפחד. רמת־חיים גבוהה היא תנאי הכרחי לעליית יהדות המערב. מדינת־ישראל תהיה אבן שואבת ליהדות בכל הארצות אם היא תוכל להעניק ליהודים כל הטוב והיפה שיש להם בארצות־מושבם נוסף על הברכה היחידה במינה שנמצאת רק פה — עצמאות ישראל.

לא משק דל ופרימיטיבי, לא חברה ירודה ומסואבת — אלא כלכלה עשירה ומפותחת, חברה רבת נכסים חמריים ורוחניים, בעלת רמת־חיים גבוהה למופת היא צורך פנימי, הכרחי, של קיבוץ גלויות וביצוע החזון הציוני במלואו.

יש הבדלים ברמת־החיים שבין העולים ובין הוותיקים. אסור להשלים לאורך־ימים עם הבדלים אלה, — אבל אין להיבהל מהם כהופעת־מעבר. כמעט כולנו היינו פעם עולים חדשים, ורבים מאתנו כשבאו ארצה לא הוכנו בשבילם אפילו ״צריפונים״ עלובים. גרנו ב״חושות״ וברפתות — והיינו מאושרים. אנשי נהלל ועין־חרוד, שעינו של מר לנדוי כל כך צרה בהם, עלו על אדמתם בחוסר־כל, ורק אחרי עמל ויגיעה של שנים הגיעו למה שהגיעו. העולים בימינו — מובטחני — לא יצטרכו לחכות עשרים שנה עד שיגיעו לדרגה של אנשי נהלל, כי הם מוצאים כבר הנסיון המבורך של הנהללים ועזרתם הנאמנה, אולם גם הם יצטרכו לעבוד ולהתיגע למען יגיעו בכוח־עצמם ומתוך ברכת עמלם למה שהגיעו אנשי נהלל. ואיני יודע אם זהו מעשה פטריוטי להציג נהלל בפני העולים החדשים כמפלצת שמסיתים נגדה — במקום להצביע עליה כדוגמה שיש לחקוֹתה וללכת בדרכיה.

דרכנו היא לא קלה, ואולי לא נתקלנו עדיין בכל הקשיים הזרועים בדרך בה נלך, אבל היא מוליכה למטרה. לא נוכל ללכת בדרך הפשטנית של ברנשטיין ולא בדרך הפשטנית של חזן. שניהם בלי ספק פטריוטים טובים אבל כל אחד מהם רואה רק מחצית המציאות.

המדינה חייבת לראות הכל, והמציאות השלמה היא מלאה סתירות וניגודים, ועלינו לפלס דרך בתוך המציאות הקיימת. ולכן — הרחבת ההתישבות העובדת וטיפוח ערכיה החלוציים, ולכן עידוד ההון הפרטי וסיוע לכל מפעל פרודוקטיבי, בין של יחיד ובין של חברה. לא כל הישר בעיניו יעשה — אלא כלכלה מתוכננת, המכוּונת לקליטת עליה רבתי ולפיתוח הארץ, בלי כבילת היזמה הפרטית שיש בה ברכה ליחיד ולכלל, ובמידה שיש בה ברכה ליחיד ולכלל. הגברת הייצור והרחבת החקלאות והחרושת; מכּסימום של אספקה עצמית במצרכים החיוניים ביותר, וקודם כל במזון; הגברת פריון העבודה והתפוקה והגדלת היצוא — אבל גם מאמצים מכוּונים למשיכת הון מחו״ל, ממגביות לאומיות וממילווֹת ממשלתיים, מיחידים ומחברות. כי עוד זמן רב מן ההכרח שהיבוא יעלה על היצוא, ולא נשיג העצים, הברזל, החוטים, המכונות, הכלים, האווירונים, האניות, החומר הגלמי במידה הדרושה — אם לא נצליח גם להגביר את יבוא ההון מן החוץ.

אם המטרה היא זו שהממשלה דוגלת בה — עליה רבתי, קיבוץ גלויות; והמציאות בארץ, ביהדות ובעולם היא כפי שהיא בימינו אלה — אין דרך אחרת אלא זו שבה הולכת הממשלה.

רק מי שרוצה במטרה אחרת — יוכל לבחור לעצמו דרך אחרת, — אולי יותר קלה ויותר פשוטה. נוכח המציאות הקיימת ונוכח המטרה שאנו דוגלים בה — הדרך היא גזורה, ובדרך זו נלך מבלי לסטות ימינה או שמאלה. נלך בדרך זו גם אם נהיה מוכרחים להבא ללכת לבדנו, אם כי הייתי בוחר ללכת בדרך זו עם כל אלה שהיו אתנו בממשלה הזמנית.



  1. מובן שאין זה משקף מספר הספרדים בצבא, שהיה הרבה יותר גדול לאין ערוך, כי גם בצבא כמו בקרב האזרחים רוב הספרדים לא בעד רשימה עדתית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!