רקע
דוד בן־גוריון
ישראל והתפוצה

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַה זַרְחֵךְ,

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ,

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה.

(ישעיהו ס', 3 – 4)

רְציפוּת ותמורוֹת הן מנת חלקן של כל אומות העולם, כשם שהן גם מנת חלקו של כל אדם ואדם מימי ילדותו ועד זקנתו. יש אומות שרציפותן מרובה ומתמדת, ותמורותיהן מעטות, ויש להפך. חלקו של העם היהודי בתמורות וברציפות גם יחד גדול אולי מִשל כל אחד אחר. העברי הראשון הוא במידה ידועה סמל העם היהודי מבחינה זו (וגם מבחינות רבות אחרות). הוא נבדל מכל בני משפחתו באמונתו; בהתישבו בארץ היעודה אשר הובטחה לו ולזרעו שינה שמו מאברם לאברהם; הוא הראשון שהלך בגולה כי “כבד הרעב בארץ”; בשובו לארץ נתקל באיבת שכניו, ונחלץ לעזרת קרוביו ושכניו, ובהתגברו על אויביהם סירב ליהנות מהשלל והרכוש השדוד; והוא הראשון שתבע צדק ומשפט גם מאלוהיו וטען לפניו

“הַאַף תִּסְפֶה צַדִיק עִם רַשַׁע? – – חָלִילָה לְךָ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?”;

והוא התנסה בנסיון עליון, בנסיון עקדת בנו יחידו אשר אהב, ועמד בו, בהתישבו על גבול הנגב חפר באר וקרא למקום בשם באר־שבע, ועשר המלים המספרות על מעשיו בבאר־שבע אין דוגמתן לפשטוּת וליפעה ולמשמעות הנשגבה הזורחת מתוכן: –

“וַיִטַע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָּבַע וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל־עוֹלָם”

שני דברים כאילו רחוקים זה מזה מרחק עצום – וכה צמודים.

לפי המסורת גדל העם היהודי בנכר – בבית־העבדים המצרי; ויציאת מצרים היתה המאורע הגואל הראשון והמכריע בתולדות העם, אשר זכרו ורשמו לא הועם עד היום הזה, וקיום ה“סדר” בלבדו, בחמישה־עשר בניסן, ביום צאת ישראל ממצרים, מעיד על הרציפוּת של ה“אני” היהודי; אולם מה גדול ורב מספר התמורות והחליפות שחלו בעמנו מאז ועד היום הזה.

יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומישביה. העם המפולג לשבטים מתבדלים בימי השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים; ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכוּת יהודה ומלכוּת ישראל; ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים ביהודה ובישראל בין העם מתקופת עוזיה וירבעם בן־יואש – שני המלכים הגדולים, אשר בימיהם הופיעו נביאי הכתב: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. בכל התקופות אשר מניתי, מיציאת מצרים ועד גלות בבל, לא היה העם היהודי דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה ויסד הבית השני. כן יש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת שלטון היוָנים והחשמונאים, תקופת ההורדוסים והרומאים שאחריה. ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, אלא כמעט בראשיתן. לאחר חורבן בית שני באו שיעבוד רומא, והמרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה ובערעור הגילויים האחרונים לעצמאות יהודית במולדת. יותר מאלף ושמונה מאות שנה עברו עלינו נדודים בנכר; דורות של רדיפות וגזירות, שמד והשתמדוּת בארצות הנצרוּת והאיסלם. באה וחזרה נדידה מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מלשון ללשון; נגזרה עלינו הסתגלות מתחדשת מעידן לעידן לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל. היינו נתונים ללחץ בלתי פוסק, ללחץ מדיני, כלכלי ורוחני של כוחות עליונים; ובכל הגלגלים והתלאות הממושכים והמרובים, שטרם באו לקצם – נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר ה“אני” הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם. מה היה טיבו של “אני” זה, וכיצד נשתמר בכל התמורות והחליפות הפנימיות והחיצוניות, שלא ידע כמותן שום עם אחר בתולדות האנושות?

אילו נשאל יהודי בר־אוריָן לפני מאתים שנה: – מה זה יהודי? היה עונה בפשטוּת ובבטחון פנימי: יהודי הוא מבני אברהם יצחק ויעקב, שומר מצוות ומיחל לבוא המשיח. ותשובה זו היתה מניחה את דעתו כמעט של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתם של חלק גדול בעמנו, ואולי של החלק הגדול.

המהפכה הצרפתית, ה“אמנציפציה”, השתחררוּת המחשבה האנושית בדורות האחרונים מכבלי המסורת החלישו את האמונות המקובלות בקרב כל עמי אירופה ואמריקה וכן בקרב היהודים, והמסורת הדתית חדלה מהיות הכוח המלכד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי. גם הזיקה לאומה היהודית נתערערה, ומאז המאה התשע־עשרה רואים יהודים רבים עצמם חלק מהעמים שבתוכם הם יושבים. ולא רבים היהודים בימינו המיחלים לבוא המשיח.

אילו היו לוחמי האמנציפציה היהודית בגרמניה ובצרפת נשאלים לפני מאה, מאה וחמישים שנה: מה הם היהודים? היו עונים: עדה דתית, היהודים הם גרמנים או צרפתים בני דת משה. רובם של יהודי רוסיה, פולין, גליציה, רומניה והבלקנים היו עונים לפני מאה שנה: היהודים הם עם־מיעוט בגלות, שונה לגמרי מהעם שבתוכו הם יושבים. ולפני חמישים שנה היו רבים מהם מוסיפים ואומרים: היהודים שואפים לשוב לציון, בלי לחכות למשיח או בלי להאמין בביאת המשיח. היהודים באמריקה עכשיו, גם אלה הקוראים לעצמם ציונים, לא יגידו שהם שואפים לשוב לציון. יהודי אמריקה, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל, רוצים להתערות בארץ מגוריהם החדשה, ככל שאר היחידות הלאומיות והדתיות שהגיעו לארץ זו לפני דור או כמה דורות. גם היהדות הדתית אינה מהווה עוד חטיבה אחת שלמה ומאוחדת בתוכה. נטורי־קרתא בארץ ובארצות־הברית כמעט שאינם מודים ביהדותם של כל שאר היהודים שאינם מתנהגים וחושבים כמוהם. היהדות הדתית הלאומית מבית־מדרשו של “מזרחי” אינה מתבדלת משאר חלקי העם ומכירה שכל היהודים הם בני העם היהודי, אבל היא מתימרת כי היא בלבדה מקיימת היהדות במקורה האמיתי. יהודים מסורתיים רבים, שלא מ“מזרחי”, סבורים שקיום מפלגות דתיות בישראל פוגע קשה ביהדות וחוששים, כי הפיכת הדת לקרדום פוליטי יש בה סכנה גם לטהרת הדת וגם לאחדוּת העם. “אגודת־ישראל” עומדת בין נטורי־קרתא ובין “מזרחי”. ויש יהדות ריפורמית מגונים שונים; וגם היהדות החפשית מפולגת בתוכה, ולפני קום מדינת ישראל חל הפילוג לא רק בעניני דת ואמונה אלא גם ביחס לארץ־ישראל ולישובה.

והתהיה רבה: היהודים מה הם? עם ככל העמים, עם בעל יחוּד משלו, עדה דתית, רסיסי אוּמה מתפוררת? מה זאת יהדות ומהי יחוּדה: – האם היא קפואה, מוגדרת ועומדת בכל הדורות ובכל הארצות, או משתנה מתוך מגע עם אחרים, לובשת צורה ופושטת צורה לפי נסיבות הזמן והמקום? כיצד נשתמרה היהדות בגולה כשהיהודים פזורים מאות בשנים בין האומות, והתוסיף להשתמר גם להבא? ומה הביא לחידוש מדינת היהודים בזמננו? האם זו מדינה ככל המדינות או יש לה יחוּד ויעוּד מִשֶׁלָהּ? היש זיקת גומלין בין ישראל ובין התפוצות? מהו השוני ומהו הקשר שבין יהודים בישראל ויהודים בגולה?

אחד ההוגים והחוקרים המעמיקים בתולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קויפמן, קבע בספרו “גולה ונכר”, כי “הכלל הגדול של התולדה הוא, שכל עם, בהיותו נמצא בתנאי גלות נטמע בשכניו”. והוא שואל: “במה יש איפוא לברא את החזיון, שהעם העברי היה דבק בצורות קיומו הלאומי ושחה ביחוּדו הלאומי נגד טבע המציאות החברתית?” ותשובתו היא: “העובדה הפסיכולוגית העממית שהעם היהודי ראה בישוּתו הדתית טעם פנימי ויחידי של מלחמת יחוּדו, יש לה ערך מכריע לפתרון הפרובלימה שלנו. לא גורם חיצוני ולא חפץ קיום ביולוגי כביכול, אלא הכוח המיוחד שהיה גנוּז בתרבוּתו הדתית של ישראל – הוא שקבע לו מקום מיוּחד בים העמים. הדת, שלשמה נתבדל מן העמים ושאותה חשב העם ליסוד יחוּד – היא שהיתה יחוּדו באמת”. (“גולה ונכר”, כרך א' עמוד 199. כל ההדגשות במקור).

“האידִיאה שפעלה בעָמקי נפש האומה והכריחה אותה ללכת בשבילה המיוחד וטבעה בחותמה את כל גילויי חייה היתה אידיאה דתית”. ופרופ' קויפמן מוסיף ומדגיש: אידיאה דתית – ולא הדת בתור משטר של חוקים ומצוות, כמו שרגילים לחשוב, ולפיכך היתה הדת (במובנה האמוּנתי, כלומר האמוּנה באל אחד) – המקור היחידי לרצונם הלאומי" (שם, שם, 206).

ופרופ' קויפמן מחדד הסברתו וקובע, כי “אין לחשוב את היהדות לדת לאומית לפי מהותה בגלל הסמלים הלאומיים שהיא אחוזה בהם – – אם נבחן את השקפת היהדות המאוחרת, שהגר נעשה על־ידי קבלת הדת היהודית ישראל מצד משמעוּתה האמיתית, נראה שבה נתבטא באמת שחרוּר גמוּר מכל זיקה אתנית”.

הנחות אלו של פרופ' קויפמן, שאין היהדות (במובנה האמוּנתי) דת לאומית, ושהאידיאה הדתית (כלומר האמוּנה באל אחד, ולא משטר של חוקים ומצוות) היא המקור היחידי לרצון הלאומי של היהודים – עומדות בסתירה משוַעת גם למקרא, כלומר ליהדות הקדומה, וגם למשנה ולתלמוּד, כלומר ליהדות המאוחרת.

“האידיאה הדתית” לפי הגדרת פרופ' קויפמן לא היתה צריכה כלל, לפי דעת הנביאים, להישאר נחלת העם היהודי בלבדו. צפניה התנבא:

“כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד”

(ג' 9)

והנביא מסיים נבואתו בפרק זה גופו ביעוּד לאומי:

"בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי

אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָה בְּכֹל עַמֵי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'"

(ג, 20).

האופי הלאומי של האמונה הישראלית מובלט בכל ספרי המקרא, החל מספר בראשית, בסיפורים על חיי אברהם אבינו.

“הפגישה” הראשונה של אבי העם היהודי עם אלוהים היתה כולה בעלת תוכן לאומי ארצי. ואין חשיבות רבה בדבר אם הסיפור הוא היסטורי או לא. העיקר הוא שכך האמינו היהודים עוד בימי בית ראשון.

"וַיֹאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל" –

ובבוא אברם לשכם

“וַיֵרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֵת הָאָרֶץ הַזֹאת”.

וכשזקן אברם כרת אתו אלהים ברית, שינה שמו לאברהם והבטיח לו:

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן

לַאֲחֻזַת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

הגילוי הראשון של אלוהים היה קשׁור בארץ היעודה שהובטחה לזרעו של אברהם, ומיד אחר־כך באה המצוה הראשונה

"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית

בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם",

ומצוה זו נשמרת עד היום הזה.

הגילוי השני, אולי המרכזי בסיפורי התורה, היה גילוי האלוהים למשה בסנה, בנהוג משה את הצאן במדבר חורב. הדבר הראשון שאמר אלוהים למשה במקום זה היה:

“אָנֹוִכי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”,

והשליחות הראשונה שהוטלה על משה בהתגלות זו היתה: גאולת ישראל מבית־העבדים במצרים. ואלה הדברים ששמע משה מתוך הסנה הבוער:

"רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶת

צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִי אֶת מַכְאֹבָיו.

וָאֵרֵד לְהַצִילוֹ מִיַד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל

אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבָשׁ… וְעַתָּה

לְכָה… וְהוֹצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם".

שלשה מאורעות מרכזיים נתרחשו בראשית דברי ימינו, וזכרם והשפעתם לא פסוּ מקרבנו עד היום הזה: יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ. למאורעות אלה קדמה בשורת הישועה והגאולה שנמסרה למשה מתוך הסנה הבוער.

בתקופה מאוחרת יותר, מימי נביאי הכתב ועד ימינו אלה, נעשה חזון הגאולה או התקוה המשיחית – הרעיון המרכזי של היהדות, ועל כך עוד ידוּבר להלן, אולם עדוּת המקרא (ואין לנו עדוּת אחרת על ראשית האמוּנה היהודית) מוכיחה כמעט בכל ספריו ופרקיו שלא רק “האידיאה הדתית” במובנו של פרופ' קויפמן, אלא הזיקה לארץ היעוּדה ולמצוות ולחוקים היו חלק אורגני מהאמונה היהודית וממהוּתה של היהדוּת.

אילו היתה נכונה הנחתו של פרופ' קויפמן, שהאמונה באל אחד בלא כל זיקה לאומית והיסטורית (קשרים עם העבר, עם מולדת הקדומים ועם תוחלת גאולה בעתיד) היא יסוד יחודו הלאומי של העם העברי, אין להבין טעם יחודה של היהדות, לאחר שאמונה באל אחד נתפשטה גם בקרב עמים אחרים, בעיקר על־ידי האיסלם, ובמידה רבה על־ידי כיתות נוצריות שונות של בַדַרִיַאנה, שנקרה ורַמנוג’ה. כי פרופ' קויפמן מדגיש שלא המצוות הכוֹפרות באלהוֹת ישוּ, ואפילו בקרב אדוקי הוֶודנטא בהודו לפי פירושיהם המעשיות ולא הזיקה הלאומית אלא “האידיאה הדתית” בלבד, כלומר האמונה באל אחד בניגוד לאמונת האלילים או ריבוי האלים, היא שיחדה את ישראל ושמרה על קיומו בגולה.

זכות גדולה היא לפרופ' קויפמן שסתר בכוח שכנוע רב בספרו המונומנטלי “תולדות האמונה הישראלית” את רוב הסברות של מבקרי המקרא מבית מדרשם של גרף־וולהויזן, וקבע, בצדק, את מקוריוּתה וקדמוּתה של האמוּנה הישראלית באל אחד.

אולם המונותיאיסם הישראלי, גם לדעתו של קויפמן, שונה מתפיסת הוֶודנטא, למשל, המגיע במשנתו של שנקרה לתורת אחדות צרופה קיצונית, והשוני הוא במהוּתו של האל העליון, האחד והיחיד. לפי תורת הוודנטא האל היחיד (ברהמא) הוא ישות מטפיסית בלבד, וגאולת אדם כרוכה בדעת אלוהים ובהכרתו. אולם האל היחיד של הוודנטא אינו מחייב למעשים טובים, והוא עומד מעבר לטוב ורע, ואילו האל העליון הישראלי הוא התגלמוּת הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלו דבק באלוהים והוא איש דתי אמיתי.

בויכוח של קויפמן עם אחד־העם, שלא הצדק בלבד, אלא החסד והרחמים הם יסודות מוסר היהדות, ודאי שהאמת עם קויפמן, אם כי תמוה הדבר שקויפמן מיחס מוסר החסד הרחמים ליהדות המאוחרת, ולא ליהדות המקרא (“גולה ונכר”, כרך א', 203). ביחס לערכי חסד ורחמים אין הבדל בין המוסר הנבואי ובין מוסר היהדות המאוחרת, כפי שיוצא מדברי פרופ' קויפמן. אלוהי ישראל במקרא הוא, “אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד” (במדבר יד, 16). מיכה המורשתי שואל:

“הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמָה ה' דוֹרֵשׁ מִמְךָ?”

והוא עונה:

“כִּי אִם עִשׂוֹת מִשְׂפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֵת עִם אֱלֹהֶיךָ”

(ו', 8).

הושע מקטרג על ישראל כי

“אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַעָת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ”

(ד', 1),

וכשהוא בא לנחם את עמו הוא אומר:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִיךְ לִי בְּצֶדֶק

וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים"

(ב' 21).

ונביא החורבן, ירמיהו, מכריז בשם ה':

“אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'”

(ט', 23).

וּמשוררי תהילים חוזרים בלי הרף על מידת החסד:

“רַחוּם וְחַנוּן ה', אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד” (קג, 8);

“כִּי אַתָּה ה' טוֹב וְסַלָח וְרַב־חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךּ” (פו, 5);

“כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה” (פט, 3).

וזכריה הנביא קורא לעמו:

“מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו”

(ז', 9).

ולכן תמוהה ביותר ההנחה של פרופ' קויפמן, כי “לא המוּסר אלא הדת לבדה שימשה יסוד ליחוד הגלותי של ישראל” (שם, 204). ההפרדה בין מוּסר ובין דת זרה לרוּחה ולמהוּתה של האמוּנה הישראלית, גם המקראית וגם המאוחרת.

י. קויפמן הרואה יחודו של העם היהודי במונותיאוסם לא יכול היה להתעלם לגמרי מהגורמים הלאומיים שפעלו בתולדות ישראל, והוא מודה כי “אמנם בתודעתו של העם העברי תפסה ההכרה הגזעית הדתית מקום גדול” ו“ישראל לא היתה כנסיה דתית בלבד, אלא גם(!) אומה, הוָיה גזעית לאומית מיוחדת” (שם, שם, 217). אבל גם בתוספת זו מחטיא החוקר של האמונה הישראלית את האמת ההיסטורית. קויפמן מתעלם כאילו לגמרי מהזיקה הנפשית העמוקה – שהיא, אגב חלק מדתו ומבריתו את אלהים – למולדתו הקדומה, גם בישבו בנכר; אין הוא עומד על קשרה של האומה ללשון העברית, ומה שמפליא ביותר, אין הוא מציין חשיבותו של חזון הגאוּלה המשיחית הממלאת חללה של ההיסטוריה היהודית אשר עוררה בתקופות שונות סערות רוחניות ותנועות אדירות בישראל, ואשר הביאה בימינו לידי מהפכה בתולדות עמנו – לתקומת ישראל.

אנו עומדים עכשיו בשנה העשירית לחידוש מדינת היהודים. ראינו בימינו כמה עמים שיצאו משעבוּד לחירוּת גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה. הודו, בורמה, ציילון ועוד השיגו עצמאותם כמעט בזמן אחד עם ישראל. גאנה היתה למדינה עומדת ברשות עצמה השנה. עמי הודו, בורמה, ציילון וגאנה ישבו כל השנים בארצם, אלא שבזמנים שונים השתלטו עליהם כובשים זרים, וכשפורק העול הזר – נעשו עצמאים. לא כך ישראל. רוב היהודים היושבים עכשיו בארץ לא היו פה בשעת הקמת המדינה, ורוב היהודים שישבו פה בשעת הקמת המדינה לא היו פה חמש־עשרה שנה לפני כן.

אין הקמת ישראל דומה גם לתקומת ארצות־הברית, קנדה או אוסטרליה וארצות אמריקה הלטינית. אלה הן ארצות שנתגלו לפני כמה מאות שנים על־ידי נוסעים־כובשים ספרדים, פורטוגלים, בריטים, והמטרופולין באירופה שלחו אליהן מהגרים ויִשבוּ אותן, ולאחר שהמתישבים הגיעו לשלב מסוים בהתפתחותם, במספרם ובכוחם, נקרעו מהמטרופולין, מתוך מרד או מתוך הסכם, ועמדו ברשות עצמם. ישראל אינה ארץ שנתגלתה מחדש.

מדינת ישראל הוקמה בארץ שישבו בה כובשים ערבים זה אלף ושלוש מאות שנה, והיא מוקפת ארצות ערביות מצפון, ממזרח ומדרום. הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו הקיימת בארצות שבהם ניחתו קיבוצי היהודים שהחלו בבנינה. עוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מנתה הארץ פחות משישים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוז של תושבי הארץ הבלתי יהודים, ובארץ זו קמה בימינו מדינה עברית.

וקרה בארץ דבר שני, אף הוא יחיד במינו, ללא דוגמה בהיסטוריה. הלשון העברית, שכאילו נכרתה מפי העם אלפי שנים, קמה בימינו לתחיה והיתה לשפת הדיבור, המעשה והמדינה בישראל המחודשת. לא היה כדבר הזה בתולדות הלשונות. אנו מכירים המאמצים העקשניים שהמדינה האירית משקיעה זה עשרות שנים בהחיאת הלשון האירית, וכל המאמצים נדונו לכשלון חרוץ, אם כי העם האירי ישב כל הזמן בארצו. ועם זה, שלא נשתחרר עדיין משנאתו העמוקה לאנגליה, שדיכאה אותו זמן רב – מוסיף לדבר בלשון האנגלית.

וקרה דבר שלישי: בארץ שינו היהודים באופן יסודי אורח חייהם הכלכליים, בניגוד לנהוג ומקובל בעולם, בסתירה כביכול לחוק סוציולוגי, ונאחזו ביגיע כפים ובעבודת אדמה; תושבי עיר נהפכו לבוני כפרים, ובני המעמד הבינוני – חנוָנים, סוחרים – היו לפועלים, והגיטו הכלכלי שהיה קיים בכל ארצות הגולה בלי יוצא מן הכלל – חלף ונמוג.

זוהי התמורה הגדולה, המופלאה והמהפכנית שהתחוללה בימינו בארץ, תמורה מדינית, תרבותית וכלכלית שאין לה דוגמה בהיסטוריה העולמית.

מהפכה זו עדיין לא נסתיימה, אלא עומדת כמעט בראשיתה, ולכן יש חשיבות מעשית ולא רק עיונית בלבד לעמוד על גורמי המהפכה, מקורותיה ומבצעיה, ואין להתעלם מהעובדה רבת־התוצאות כי תוך כדי התרחשות מהפכה זו חלו שינויים גורליים בחיי העם היהודי בתפוצות.

בראשית המאה העשרים היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בארץ כ־55,000 נפש, פחות מחצי אחוז. יותר משמונים אחוזים של העם – 8,673,000 יהודים, היו מרוכזים באירופה (82.6%); באירופה המזרחית ישבו 6,447,000 יהודים (61.4%), באירופה המערבית 2,226,000 (21.2%), ביבשת אמריקה ישבו קצת למעלה ממיליון יהודים (פחות מ־ 10%), מהם כמיליון בארצות־הברית. כשבע מאות אלף (6.6%) ישבו בארצות אסיה ואפריקה.

לא רק מרביתה של היהדות התרכזה באירופה – אלא גם כל היצירה היהודית, בספרוּת, במדע ובאמנוּת, כל התנועות לחידוש היהדות, לשחרורה ולהעשרתה נולדו באירופה. החסידוּת, האמנציפציה, ההשכלה, הספרוּת העברית והיהוּדית החדשה, “חכמת־ישראל”, חיבת־ציון, תנועת הפועלים, המלחמה על זכויות והגנה עצמית, התנועה הציונית המדינית, הגילויים החלוציים הראשונים, ביל"ו, העליה השניה – כולם פרי יהדות אירופה הם.

למעשה היה העם היהודי במאות האחרונות עם אירופי, אולם עם זה כמעט שאיננו עוד.

יהדות רוסיה, שעד מלחמת העולם הראשונה מנתה למעלה מחמישה מליון יהודים והיתה למעשה אם היהדות, קיבלה בסוף מלחמת העולם הראשונה מהלומה אנושה שממנה לא החלימה עד היום הזה. המשטר הבולשבי גזר על היהדות ברוסיה אֵלם תרבותי, נטל ממנה בתי־הספר בעברית ובאידיש, סגר כל עתונות יהודית, החניק ורדף התנועה הציונית, הפסיק כל מגע עם היהדות העולמית וגזר על העליה לארץ.

אסון הרבה יותר גדול ונורא, אסון שאין לו תקנה, ניתך על יהדות אירופה עם השתלטות הנאצים. תליינים אלה הכריעו את היהדות לטבח. שישה מיליונים יהודים נשרפו בתאי־גאזים או באמצעי השמדה אחרים בזדון מתוכנן; והקיץ הקץ על המרכז היהודי הגדול בעולם, שהיה גם מרכז התרבות, היצירה והתקומה של האומה העברית. פה ושם נשארו שרידים, והעדה היהודית הגדולה באירופּה היא יהדות אנגליה, שקלטה כמה מפליטי החרב הנאצי, אולם ההגמוניה של יהדות אירופּה חלפה ללא שוב.

לעומת זאת צמח במחצית הראשונה של המאה העשרים בעולם החדש מרכז יהודי גדול, שכמוהו לא היה בכל התפוצות. מיליון היהודים שנמצא בארצות־הברית בראשית המאה העשרים עלה למעלה מחמישה מיליונים בימינו אלה, וזה לא היה גידול כמותי בלבד. בארץ הבראשית של העולם החדש קם קיבוץ יהודי שמעולם לא היה כמוהו בגולה לעושר, להשפעה, לכוח, ליכולת מדינית ורוחנית. יהדות אמריקה שראתה עצמה במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים כ“מושבה” רוחנית של יהדות אירופה, הפכה בימינו אלה למטרופולין מדינית, חמרית ותרבותית של יהדות הגולה. פה קמה תנועת פועלים עצומה, שאמנם היא הולכת ומצטמקת עכשיו עם מעבר הדור השני והשלישי של המהגרים למסחר ותעשיה ולמקצועות חפשיים. כאן קמה עתונות יודית בעלת תפוצה שמעולם לא ידעה העתונות היודית בארצות מזרח־אירופה. כאן נוצרו מרכזים חשובים ל“חכמת ישראל”, ובתי־ספר גבוהים למורים ולרבנים. היהודים נהנו פה כמעט כל הזמן מחופש ושויון מלא; התרכזותם במחוזות בעלי ערך איסטרטגי מבחינת המדיניות הפנימית (הבחירות לקונגרס ולנשיאות) – הקנתה להם משקל מדיני למעלה ממספרם. הם גם תופסים מקום נכבד ורב־משקל בפיתוח המדע והמחקר, ומילאו וממשיכים למלא תפקיד מיוחד בפיתוח הטכניקה הגרעינית. ביהדות זו כמעט שאין אידיאולוגיה של התבוללות, וכמעט אין יהודי מתכחש ליהדותו, אבל ההתבוללות בפועל, התבוללות בלשון, בתרבות, בהוָי, בחיי הכלכלה והמדינה הולכת ומתפשטת, ויהודי אמריקה, לרבות הציונים בתוכם, רואים עצמם כחלק מן העם האמריקני, המורכב אף הוא ממהגרים ובני מהגרים כמוהם.

כשקמה מדינת ישראל באמצע שנת 1948 – היו פזוריו, מעמדו, דמותו ותנאי חייו של העם היהודי שונים בתכלית מאלה שהיו קיימים בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, בראשית התנועה הציונית המדינית, ובשעת הנחת אבני היסוד הראשונות לישוב יהודי עצמאי בארצו.

מה היו הכוחות שחידשו את מדינת היהודים? מה משמעותה של המדינה בהיסטוריה היהודית? אילו בעיות פתרה ואילו בעיות יצרה? מהו יעודה בעם ישראל? מה בין היהודים בישראל ובין היהודים בגולה? מהי זיקת הגומלין שבינה ובין יהדות התפוצות, ומהו האור שהמדינה זורעת על העבר היהודי? מהי המדינה לעתיד?

ברור כי המיסדים והבונים הבלתי אמצעיים של מדינת ישראל היו העולים שבאו לארץ, חיו בה, בנו אותה בזיעת אפם וחוללו בחייהם הם התמורה המשולשת: תמורת ארץ, לשון ואורח־חיים. מיסדים ובונים אלה באו לפני יסוד המדינה בעיקר מארצות אירופה, החל מהרבע האחרון של המאה התשע־עשרה ועד קרוב לקום המדינה; הם באו מהיהדות שבה גמלו רעיונות חיבת־ציון ואחר־כך התנועה הציונית המדינית. יהדות זו כאמור לא ראתה עצמה כחלק אורגני מהעמים שבתוכם ישבו; ובארצות מזרח־אירופה והבלקנים במיוחד היתה עמוקה ומשרשת תחושת הגלוּת. עליה זו היתה טבועה בחותם אידיאי מובהק, ומשנות התשעים במאה התשע־עשרה, עוד לפני פרסום “מדינת היהודים” של הרצל ולפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, כוּנתה אידיאה זו בשם “ציוניוּת”. תכנה של האידיאה היה – הרצון לשוּב לציון ולכנס העם במולדתו. לא כל הדוגלים ברעיון היו “עולים” למעשה, אבל כמעט כולם היו “עולים” בכוח, כי לא ראו בארץ מגוריהם אלא אכסניה זמנית. גם לא היתה לדוגלים ברעיון זה יכולת מדינית וכלכלית לעלות. הארץ היתה תחת שלטון עותומני, שאמנם מעולם לא הפלה את היהודים לרעה, אבל חשש להתרכזות היהודים בארץ־ישראל, וגם גזר על העליה ועל רכישת קרקעות בארץ. גם תחת שלטון המנדט הבריטי, שהבטיח לסייע להקמת בית־לאומי יהודי בארץ־ישראל – היתה העליה מוגבלת.

הנדידה היהודית מארץ לארץ היא חזיון מתמיד בתולדות התפוצה, אבל מעולם לא היתה נדידה רבתי כזו שהחלה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה. מיליוני יהודים עזבו את ארצות אירופה והלכו אל מעבר לימים, בעיקר לארצות־הברית. מה הניע קילוח ראשון של נדידה רבתי זו, ואחר־כך זרמים גדולים ורבים – לבחור בארץ דלה, הרוסה, מאוכלסת ערבים עוינים, נתונה לאנרכיה ושלטון רפה ידים, ניצבת במרכז אינטריגות בינלאומיות ובינדתיות, כפי שהיתה ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה?

בלי ספק פעלה המצוקה, מצוקה מסוגים רבים ומאינטנסיביות משתנה, מצוקה כלכלית, מדינית ותרבותית. אבל אין בכוח מצוקה להַפנות עולים לארץ, שבה הם נתקלים בקשיים עוד יותר גדולים – פגעי טבע ממאירים, מחסור כלכלי חריף, איבת שכנים מסוכנת, זדון שלטון – מאשר אלה שידעו בארץ מגוריהם.

וכל מה שנתרחש בימינו – חידוש מדינת היהודים ועליית מאות אלפי יהודים שמעולם לא קראו את הס, פינסקר והרצל, ואולי גם לא שמעו שם הציוניוּת – אי־אפשר להבין בלי לראות, חזון הגאולה המשיחית נטוע בלב העם היהודי, לא רק לאחר חורבן בת שני, אלא מימי נביאי הכתב הראשונים, ואולי עוד לפני יציאת מצרים. חזון זה ממלא חללה של ההיסטוריה היהודית, והוא חולל בארצות שונות ובזמנים שונים תנועות אדירות שהסעירו בזמנן את היהדות, כולה או מקצתה. הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל, לארץ היעודה, ללשון העברית ולספר הספרים, שממנו ניזונה מאות בשנים כל הספרות המאוחרת – הספרות הגנוזה, התלמודית, שירת ימי הביניים, התפילות – ההלכה שקבעה אורח־החיים של העם כל עוד היתה הדת שלטת בכל רחבי היהדות; ראיית כל ארץ מגורים מחוץ לארץ־ישראל כגלות, כאכסניה זמנית; – כל אלה פרנסו חזון הגאולה המשיחי אשר בישרו נביאי ישראל, ואלה היו המעיינות העמוקים והנאמנים שמהם שאבו פזורי ישראל בגולה מאות בשנים הכוח המוסרי והנפשי לעמוד בכל קשיי הנכר ולהתקיים עד בוא הישועה הלאומית.

מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז היחוד של האומה, אינו רואה אמיתה המרכזית של ההיסטוריה היהודית ואבן־פינתה של האמונה הישראלית. אלוהי ישראל לא היה כאלוהי הוֵדנטא – ישות מטפיסית או כוח עליון מעבר לטוב ולרע, אלא ישות מוסרית, שבה גלומים הערכים העליונים של צדק, חסד, רחמים ואהבה, והאדם לפי תורת ישראל נברא בצלם אלהים זה וכשם שאלוהי־ישראל היה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב – היה גם אלוהי העולם. הנביא עמוס שנלקח מאחרי הצאן להינבא לעמו ישראל, ואשר הוכיח את עמו מתוך אהבה רבה ואמר

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה,

עַל כֵּן אָפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כָל עֲוֹנֹתֵיכֶם",

בבחינת אשר יאהב ה' יוכיח, אמר כמו כן:

"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה', הֲלוֹא

אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְּתִּיִים

מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִיר".

האמונה הישראלית באל עולם, באל חנון ורחום, עושה חסד, משפט וצדקה היתה מאבדת טעמה ויחודה, אילו לא היתה טבועה בחזון גאולה יהודי ואנושי. התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעם היהודי במשך אלפי שנים – חלו גם בצביונו ובביטויו של חזון זה. לא בכל תוקפה נתלבש באותה צורה, כשם שהיהדות כולה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל בכל התמורות נשתמר הגרעין הפנימי של החזון המשיחי.

בתודעת העם היהודי, בתודעתו הדתית, המוּסרית והלאוּמית, נתמזגו ללא הפרד יסודות לאומיים מיוחדים ומיחדים, הסגורים בתחומי האומה העברית, ויסודות אנושיים קוסמיים, החורגים מכל מסגרת לאומית, ואפילו אנושית, כי הם חובקים עולם ומלואו.

הביטוי העליון של מזיגה זו היה חזון הגאולה המשיחי. משאת נפשם של נביאי עמנו ומוריו היתה גאולה לאומית שלמה בארץ הבחירה, אבל החזון לא נצטמצם בתחומי העם היהודי, אלא הביא בשורת שלום וצדק ושויון בין כל העמים, כלומר גאולה אנושית מלאה והשבתת כל זדון ועריצות בתבל כולה. נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו ביעוּדו, ביחודו ובעליונותו הרוּחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו. בתודעה היהודית ובספרות ישראל נשתלבו שני הרעיונות שילוב מלא ומתמיד: היות עם ישראל עם סגולה, וחזון אחרית הימים, חזון הגאולה המשיחית לישראל ולעמים.

ישעיהו הנביא שקטרג על עמו באכזריות של אסיר האמת והתנבא על עקירת הזדון והעריצות בעולם והעלה יקר האדם, כל אדם, באמרו:

"ופָּקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעָל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי

גְאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז,

וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר"

(ישעיהו יג, 11 – 12),

האמין ביעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו:

"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחָזֵק בְּיָדְךָ,

וְאֶצָרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (מב, 6).

שני מוטיבים אלה – חזון גאולה ועם סגולה, חוזרים ונשנים בספרות המקראית, בספרים החיצונים, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה. גדול הפילוסופים בישראל, שכפר במסורת הדתית והניח היסוד לבקורת המקרא, נוּדה והוחרם על־ידי קהילתו באמשטרדם וכאילו נתרחק מעמו, ובמקרה אחד או שנים לא שלט ברוחו והטיח דברים לא הוגנים ולא צודקים כלפי גדולי עמו, הביע ב“מסכת התיאולוגית המדינית” את בטחונו המוחלט, לפני שלוש מאות שנה, כי יבוא יום והעם היהודי יקים שוב מדינתו ואלהים יבחר בו מחדש, אם כי שפינוזה הבין את הבחירה רק כנושאת יתרון מדיני־חמרי בלבד. גם חוזי המדינה היהודית במאה התשע־עשרה, משה הס ותיאודור הרצל, האמינו כי מדינה זו תהיה מדינה למופת. ובניגוד לדעת שפינוזה – מופת לא במובן החומרי והמדיני, אלא במובן החברתי והמוּסרי.

קדמונינו לא דיברו על מדינה למופת, כי המושג המודרני “מדינה” היה זר לגמרי לעברים הקדמונים. המונח “מדינה” במקרא ובמשנה פירושו ‘פרובינציה’ במובן של State בארצות־הברית, או חבל ארץ או עיר גדולה. גם ממלכה בתנ"ך פירושה שלטון מלך או בית המלך. נביאי ישראל נשאו דבריהם רק על עמים וגויים או על ארצות, ולא על “מדינות”. המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוָן: פוליס, פוליטייה – ביוָנית, מכוּוָנים לא לעם, אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי אלא תכני ועקרוני.

הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות האמרה “מדינה למופת”. האידיאל שלהם היה עם סגולה. הם ראו לפניהם את האדם, חֶבר האנשים, לא את המשטר אלא את הציבור. העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה. אין אנו מוצאים בדברי הנביאים כל נסיון לתאר מדינה אידיאלית. בחזון אחרית הימים, וזהו החזון המשיחי, מדובר על עמים וגויים בלבד.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים… וְנָהֲרוּ

אֵלָיו כָּל הַגוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ

וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' – וְיוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו…

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וְחֲנִיתוֹתֵיהָם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא

יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה ' (ישעיהו ב, 1 – 4).

גדול הוגי יוָן ניסה לתאר מדינה אידיאלית. לתיאור זה מוקדש הגדול בספרי אפלטון “המשטר” (פוליטייה). ספר זה, השופע רעיונות ומחשבות ברוב שטחי הפילוסופיה והחינוך, העמיד במרכזו חקר הצדק באדם ובמדינה. והרעיון העליון בספר אַלמוות זה הוא, כי הרע לא יסוף מהמדינות ומהמין האנושי, בלתי אם הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים, ושתיהן, השררה המדינית והפילוסופית, תהיינה לדבר אחד.

פילוסופוס בפיו של אפלטון הוא אדם מושלם בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות טובות של צדק, אמת, ענוה, אהבת הטוב ובריחה משררה. אמנם אפלטון עמד על כך שיעוּדו של המדינאי הוא לעשות האזרחים לטובים, אבל סימנה המובהק של המדינה האידיאלית, המדינה למופת, בעיני גדול חכמי יוָן הוא שלטונו של אדם המעלה: האידיאל המדיני הוא משטר מעוּלה, הנקבע בכוחו ובחכמתו של השליט־הפילוסופוס.

לא כזה היה האידיאל של נביאי ישראל. לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידיאל הטוב, הצדק והחסד – אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת העם.

“פִּתְחוּ שְׁעָרִים – וְיָבֹא גוֹי־צַדִיק, שׁוֹמֵר אֱמֻנִים” (ישעיהו כו, 2).

אמנם, אף בן־אמוץ ראה בחזונו הופעת איש המעלה, מעין השליט־הפילוסוף.

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָׁי… וְנָחָה עָלָיו רוּחַ

ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַעַת וְיִרְאַת

ה'… וְשָפַט בְּצֶדֶק דַלִים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ…

וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה – אֵזוֹר חֲלָצָיו". אבל לא

בכוחו ובכשרונו האישי של השופט ישתנה העולם לטובה, אלא כל הטבע יחזור למוטב: “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְדִי יִרְבָּץ”. ביחסי בני־אדם יכלה העושק, הזדון והחמס.

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל

הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה' כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים".

החכמה, הבינה והצדק לא יהיו נחלת יחיד או יחידים, אלא נחלת הכלל, נחלת כל אחד ואחד. כל הארץ תימלא דעה. נקודת המוצא של נביאי ישראל הוא יקר האדם, אורח־חייו, התנהגותו, יחסו אל בני מינו, ישרו וצדקתו, כל מה שהנביאים כינו בניב קצר וכולל אחד: יראת ה'.

מתקופת הנביאים עברו כאלפּיִם וחמש מאות שנה, וממותו של אפלטון – קרוב לאלפּיִם ושלוש מאות שנה. אנו חיים עכשיו בעולם אחר, שונה בתכלית מהעולם הקדום של נביאי ישראל ושל הוגיה וחכמיה של יוָן הקלסית, שונה בתנאי חייו הכלכליים והחברתיים, החמריים והרוחניים. מורשת הנביאים וגם תרבות יוָן השאירו עקבות בל ימָחוּ, וביודעים ובלא יודעים אנו ניזונים מפירותיהם ומקַרנה, אבל העבר המפואר והגדול ביהודה וביוָן עבר לבלי שוב. דורנו והדורות הבאים יעצבו חייהם בתנאים ובנסיבות שלא עלו על דעת הקדמונים. יש כיום ברשותנו מכשירי דעת ומדע, אוצרות ידיעות וחכמה, אמצעי פעולה ויצור ותנועה וכוח שלא שיערום הקדמונים.

התפתחות המדע בשלוש מאות השנים האחרונות, והגילויים המהפכניים במדעי הפיסיקה של מחצית המאה העשרים שינו אורחות חיינו ופתחו אפקים וסיכויים להעשרת חיי אדם ושינוי סדרי הכלכלה והחברה שאי־אפשר היה להעלות על הדעת עוד לפני תקופה קצרה.

אולם ערכי האדם לא נשתנו עם תמורות החברה והכלכלה והרחבת דעת האדם והישגי המדע והטכניקה. ערכי אמת וצדק, חסד ושלום, שויון ואהבת הבריות, שירה ואמנות – קיימים ועומדים, והביטוי שניתן להם על־ידי גדולי הרוח בדורות קדומים – קשה להתעלות עליו, ואפילו לא קל להידמות לו. אולם הפיכת ערכים מופשטים אלה לנכסים אנושיים וחברתיים בימינו לא תיעשה עוד כאשר יכולה היתה להיעשות בימי עוזיהו ויאשיהו, או בימי סולון ופריקלס. יש חדש תחת השמש. אין דבר קופא אל שמריו, לא בטבע ולא בהיסטוריה, לא בעולם החומר ולא בעולם הרוח, לא בחברה ולא במדינה.

בלי מורשת העבר, המורשה הגדולה של נביאי ישראל, יעָקרוּ חיינו ממקור חיותם, ויוָצר סביבנו ובתוכנו חלל רק; אבל מורשה זו נספגת ומתמזגת בתוך כיבושי רוח חדשים ומתחדשים, וזרם החיים והתמורות ההיסטוריות אינו פוסק לעולם. במסענו הארוך על במת העולם למדנו מהרבה עמים, ואם כי קשר בל ינתק מרַתק אותנו לעבר הקדום של עמנו ולירושׁתו הגדולה בתקופת הנביאים ובדורות מאוחרים, הרי אנו בני זמננו; וכשם שאנו חוליה בשלשלת הדורות של עמנו, אנו חברים גם במשפחת העמים וחלק מן המין האנושי בימינו, ועלינו למַצות בחיינו, במפעלנו, בתרבותנו, בחברה שאנו רוצים ליצור במולדת המחודשת – את כל הטוב, הפורה, האמיתי, היפה והמפרה שיש למצוא גם בירושת העבר וגם בכיבושי הרוח האנושי של זמננו והזמנים שיבואו.

בחזון הגאולה המשיחי נארג קשר אורגני בין הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. הכורח הפנימי של מיזוג זה בולט בימינו אלה. בדורנו זה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות אדם, קיימת תלוּת הדדית בין עמים, ואף האומה האדירה ביותר אינה מסוגלת להבטיח קיומה, בטחונה ושלומה בלא זיקה לעמים אחרים. ואם כי העולם בתקופתנו זו מפולג ומסוכסך הריהו למעשה עולם אחד ואחיד; למרות הסכסוכים המרובים והחריפים, אחדותו ואחידותו הולכת וגוברת עם הישגי המדע, הטכניקה ואמצעי הקשר החדישים המקצרים מרחקים ומקפיצים את הדרך. ולא תיתכן גאולת עמנו, לא יובטח שלומו ובטחונו, בלי גאולת העולם כולו, בלי הבטחת שלום בינלאומי כולל, בלי השלטת שלום ושויון בין עמים. אולם גאולתנו לא תבוא מתוך גאולת העולם ולא נזכה מן ההפקר. מתוכנו תבוא הגאולה. החזון המשיחי שהאיר דרכנו אלפי שנים חינך והכשיר אותנו להיות לאור גויים. יתר על כן: הטיל עלינו וחייב אותנו להיות עם סגולה ולבנות מדינה למופת. בכוח יעוד זה הטבוע בנו הצלחנו לחולל בימינו הפלא הגדול של חידוש קוממיותנו – אתחלתא דגאולה; בלי תוחלת הגאולה המשיחית והזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים לא היתה מדינת ישראל נבנית וקמה. ונשאלת השאלה: מדוע נבנתה ישראל דוקא בימינו? כלום היו המקורות העתיקים סתומים קרוב לאלפים שנים – ומה הכוח שפתח אותם בדורנו זה? העליות הספורדיות מארצות שונות, ביקורי ה“משולחים” מהארץ בארצות הגולה, התנועות המשיחיות שהסעירו מזמן לזמן את היהדות, מאחרי החורבן ועד המאה השמונה־עשרה – כל אלה היו ביטוי חי, פעיל וממשי לערגה לארץ המכורה ולתוחלת הפועמת בלב העם לגאולה וישועה. עד בוא האמנציפציה במאה התשע־עשרה ידעו כל היהודים באשר הם, כי מקומות מגוריהם אינם אלא גלות זמנית, ולא עלה כלל על לבם הרעיון שהם חלק מהעם שבתוכו הם יושבים, כשם שרעיון זה היה רחוק גם מהעמים שהיהודים התגוררו בתוכם; הרגשת זרות ונכר זו נשארה קיימת ביהדות מזרח־אירופה כל עוד היתה חיה וחפשית להביע רחשי לבה. יהדות רוסיה, פולין, רומניה והבלקנים ידעו כל הזמן שהם עם־מיעוט נטוע בארץ זרה. האמונה היהודית, התקוה המשיחית והרגשת העליונות המוסרית עמדו ליהודים להתגבר על התלאות, הרדיפות והבוז שהיו מנת חלקם ברוב הארצות וברוב הדורות. בכושר העמידה בפני לחץ חיצוני ללא רתיעה מעינויים, בוז ורדיפות היה משום גבורה מוּסרית גדולה, אבל רק משום גבורה פסיבית; זו היתה גבורה מלווה, למעשה, כניעה לגורל והרגשה של אזלת־יד וחוסר אונים. הגאולה הצפויה והנכספת היתה צריכה לבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע.

האמנציפציה וההשכלה שחררה חלקי יהדות מכבלי המסורת הקפואה וריעננה אצל מעטים תפיסתם המורשתית (הרב אלקלעי והרב קלישר); ההתרחשויות המהפכניות במאה התשע־עשרה; התנועות הלאומיות והתרבותיות שהסעירו את עמי אירופה; תנועות התחיה הלאומית שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה להתאחדות ולעצמאות (באיטליה, גרמניה, פולין, ארצות הבלקנים); התעוררות המעמד העובד להלחם על משטר חברתי חדש; הנדידה ההמונית מאירופה אל מעבר לים; הספרוּת העברית החדשה שהרעיפה על הקורא העברי את רוח התנ“ך בזהרו הקדום, ובלב הנוער העברי נשמע מחדש מַשק כנפיהם של נעוּרי האומה; – כל אלה פילסו במאה הי”ט נתיב חדש לחזון הגאולה המשיחית, זקפו קומת היהודים, הגבירו בתוכם הכרת ערכם ומעמדם – לא בעתיד הרחוק או בעולם הבא, אלא פה ולאלתר, וגילו האפשרויות הגנוזות בנדידה היהודית, לא נדידה מגלות לגלות, אלא מנכר למולדת. נתעוררה האמונה האקטיבית ביכלתו ובכוח של האדם היהודי לשנות גורלו בעצם ידיו, להשתחרר בכוחות עצמו מאזיקי הגלות, לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה באמצעים טבעיים, במאמץ התישבותי מכוּוָן; מתוך נבכי האומה זינק רצון רדום, אבל רב־יכולת: רצון חלוצי, כושר מעשה יוצר ומהפכני המזקיק כל כוחות האדם להגשמת החזון, בלי להרתע מפני כל קושי, מכשול וסכנה והמפעיל כל הכוחות הגופניים והרוחניים לביצוע שליחות היסטורית וחותר בכל קורטוב של מרץ לקראת המטרה הגואלת. אמונה יוצרת ואקטיבית זו היתה בתחילה נחלת בודדים, אבל דוגמת החיים של המגשימים הראשונים היתה למופת למאות, ואחר־כך לרבבות, ותנופה חלוצית זו הפכה את חיבת־ציון והתנועה הציונית מטחנות־רוח, שטחנוּ מלים ומליצות, למעשים גואלים.

אולם בלי הדרכת רעיון חברתי, שאף הוא בעיקרו יליד המאה התשע־עשרה, היתה התנופה החלוצית מאבדת דרכה ומוציאה כוחה לריק; וזה היה הרעיון הפשוט והמַפרה כי העבודה היא המסד העיקרי של חיי אומה בריאים ועצמאיים. היהודים בתפוצות לא זו בלבד שהיו חיים בנכר ותלויים בחסד זרים, אלא שמבנה חייהם הכלכליים־החברתיים היה שונה ממבנה כל עם עצמאי החי בארצו ועומד ברשות עצמו: היהודים היו גמולי אדמה ועבודה בכל ענפי המשק הראשוניים, שבהם תלוי קיומו של עם. בלי שיבה לאדמה ולעבודה בהמונים, בלי תמורה יסודית במבנה הכלכלי־חברתי של הישוב היהודי בארץ, לא היינו מגיעים לעולם למדינה יהודית, כי לא תיתכן מדינה שרוב עמה אינו עובד האדמה ואינו עושה כל העבודות הגופניות והרוחניות הדרושות לקיומו.

כשנתמזגה תוחלת הגאולה המשיחית, שפעמה בלב עמנו בכל הדורות, עם התנופה החלוצית שנתחדשה במאה התשע־עשרה והִפנתה תחילה קילוח דק ואחר־כך זרם גדל והולך של הנדידה היהודית לארץ המכורה, (ונדידה זו נקראה בצדק – עליה), והעליה הופרתה ברעיון העבודה, ובני עיירות וכרכים בגולה נעשו עובדי אדמה, בוני כבישים, מיבשי ביצות ופועלי חרושת במולדת – הונחו היסודות הממשיים לחידוש קוממיותה הממלכתית של ישראל ולראשית הגשמת חזון הגאולה, היהודית והאנושית. ואף־על־פי שמיסדי המדינה ובוניה בפועל היו רק העולים – הרי יצירת ישראל העצמאית בכוח הוא מפעלה של האומה העברית כולה, לא רק זו החיה בימינו, אלא של כל הדורות בתולדותינו, כי רק בכוח אמונת הדורות וחזונם וגבורתם הנפשית, עשו העושים בימינו.

חזיון רגיל היה בהיסטוריה שמונחים ושמות שנתרוקנו מתוכנם שומרים בעקשנות רבה על קיומם, ולאחר שנשפך היין מהקנקן ממלאים אותו במים, אבל מתוך שיגרה והרגלי מסורת, לא ממהרים להסיר ממנו כתובתו הקודמת שאינה הולמת עוד תכנו החדש, המימי. דבר זה קרה למוּנח ציונוּת בימינו.

המונח “ציונוּת” הוטבע לפני קום ההסתדרות הציונית, ומשמעותו היתה ברורה: שאיפה לציון. התנועה שנתארגנה לפי היזמה רבת התנופה ונועזת החזון של הרצל התכוונה ושאפה לכנס פזורי־ישראל במולדתו הקדומה. זו היתה תורת הס, פינסקר והרצל וקודמיהם (אם כי פינסקר והרצל לא פירשו לכתחילה, לא פינסקר ב“אוטואמנציפציה”, ולא הרצל ב“מדינת־היהודים”, כי מחוז שיבת היהודים ועצמאותם הוא דוקא בארץ־ישראל). לא כל חובבי־ציון, ואחר־כך לא כל חברי ההסתדרות הציונית, היו מועמדים לעליה מיד ובגופם; אבל האידיאולוגיה שפעמה בתנועה הציונית תכנה היה כי היהודים הם נטע זר בארצות מושבותיהם בגולה, ולא יבואו אל המנוחה עד שישובו לנחלתם ההיסטורית. יהודי מזרח־אירופה ובארצות הבלקנים לא ראו עצמם מעולם חלק מהעם שבתוכו ישבו. גם חלק ניכר מהיהדות הגרמנית ובודדים ביהדות הצרפתית והאיטלקית עקרו עצמם בכוח הרעיון הציוני מסביבתם הבלתי יהודית וראו עצמם כחלק אוֹרגני של העם היהודי אשר עתידו החפשי והעצמאי הוא בארץ־ישראל. מתוך תנועה זו יצאו העולים, שבנו את “הישוב” ולבסוף הקימו את המדינה. יהדות אירופית זו חלקה נותר – וחלקה נשמד; והמרכז היהודי הראשי בזמננו בגולה – כלומר, הקיבוץ היהודי בארצות־הברית – אינו מודה שהוא חי בגולה. אמריקה היא מולדתו ואין בדעתו לעזבה; אבל ציוני אמריקה נפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוֹחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת כבוד (ואולי גם תמיהה) על זכותם המיוחדת כ“ציונים” – אם כי הם אינם מסתירים שאין בדעתם וברצונם לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של העם האמריקני. ואין כל ענין לריב על שמות. אם מישהו אין לו כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המוּנח ציוני, כפי שהכרנו אותו עד קום המדינה, ונפשו בכל זאת חשקה בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”?

בימינו אלה הורגלנו לשמות ולמונחים ולמסגרות שתכנם ואפיים הוא ההפך הגמור מההוראה המקובלת של השם והמוּנח. ואין טעם ותועלת לריב על שמות ומוּנחים.

אילו היתה מדינת ישראל בנויה על תלה ויעודה ההיסטורי היה מוגשם, לא היה כל טעם לדוּן מי הם אלה שבנו והקימו את המדינה. אבל אנו עומדים עדיין בראשית, והדרך לפנינו היא רבה וארוכה, ואם השמות נעשו הפקר בימינו, הרי אסור לנו לותר על הבהרת התכנים של יעודי הגאולה ועל ראיית הכוחות שבנו ויבנו המדינה – שהיא בימינו הנושאת היחידה והמכשיר של חזון הגאולה בהתגשמותו ויש לעמוד בכל תוקף על האמת האלמנטרית שרק העולים בנו ויבנו את הארץ.

נתאר לעצמנו לרגע, כי לא רבבות ומאות אלפים יהודים נמנים עם ההסתדרות הציונית, אלא כל העם היהודי בלי יוצא מן הכלל מאורגן בתוך הסתדרות זו; והלוֹא לכך שאפה התנועה הציונית מראשיתה. ונתאר לעצמו כי אף אחד מהציונים (זאת אומרת – אף אחד מהיהודים) לא היה עולה ארצה (הרי לפי ההלכה המקובלת והמוכרזת בתנועה הציונית אין ציונוּת מחייבת עליה אישית). אבל כל יהודי היה משלם שֶׁקֶל (זוהי החובה האישית היחידה המוטלת על ציוני), וגם בוחר או נבחר לקונגרסים ציונים, ונואם נאומים ציונים, ברוסית או באנגלית או אפילו בעברית – כיצד היתה קמה אז מדינת ישראל?

וננסה לרגע לתאר לעצמנו ההפך: השם ציוני אינו קיים כלל, כשם שלא היה קיים בימי הבית הראשון והשני, ולא היה ידוע ליוצאי מצרים וכובשי כנען וגם לא לשבי ציון בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, ואפילו לא למיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה. אין הסתדרות ציונית, ואין חובת שקל, ואין מנהיגים ציונים – אלא המוני ישראל, ו“סתם” יהודים היו עולים ארצה לרבבות ולמאות אלפים; מארגנים כוח צבאי; בונים משק עצמאי; מחיים הלשון והתרבות העברית וכובשים קוממיותם הממלכתית בדרכי שלום או בדרכי מלחמה – האם לא היתה קמה מדינת היהודים, כאשר קמה בימי יהושע בן־נון ואחרי גלות בבל – בלי שוקלים ובלי “ציונים”?

ברור שתיאור דמיוני זה הוא במידה רבה מלאכותי ומופשט. למעשה עלו הרבה ציונים לפני יסוד המדינה, אם כי לאחר קום ישראל עלו בעיקר “סתם” יהודים. והאמת תסולף אם לא תוּכּר העזרה הרבה שנתנו תחילה בעיקר ציונים, ואחר־כך, ביחוד לאחר קום המדינה – כלל היהודים, לבנין הארץ; אבל רק אדם החי בעולם המֶלל והמליצה אינו מבחין בחלקו של האדם החי בארץ, עובד ויוצר בה, נושא בעולה, מגן עליה בשעת הצורך ובונה ומקיים אותה יום יום, ובין היהודי החי בגולה, אוהב את ישראל מרחוק ותורם קצת מזמנו, מכספו, מכשרון דיבורו או מהשפעתו המדינית לעזרת ישראל. בוני הארץ והמדינה הם רק אלה שיושבים וחיים בתוכה, ויוסיפו לבנות הארץ והמדינה רק אלה שיבואו לשבת בתוכה – כלומר העולים. מי שמתעלם מאמת יסודית זאת – מתעלם לא רק מעברה הקצר של המדינה – בכך אין כל אסון ונזק – אלא מעתידה, ועתיד זה עדיין אינו כאילו מוּנח בקופסה.

אין ציוני מחוּייב להתעסק בפילוסופיה של היסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והבטלה ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל החרד לשלום המדינה, לעתידה וליעוּדה אינו רשאי ואינו יכול להניח, שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה והגשמנו גאולת ישראל. גם ההתחלה שאנו עומדים בה עדיין לא נתבצרה ונתבססה כראוי וכדי הכושר לעמוד בפני כל רוח מצויה ולא מצויה. ואין בצרון למדינה, ויעוּדה לא יתמלא וחזון הגאולה לא יקום – אלא בעליה.

כל תנועה והסתדרות, ויהי שמה אשר יהיה, אשר מחקה בתורתה את העיקר – את העליה – אינה אלא סלף רעיון הגאולה, גם אם היא מוסיפה לעזור למדינת ישראל.

כל היהדות, פרט לקבוצות מועטות מימין ומשמאל, עוזרת עכשיו למדינה, גאה על נצחונותיה והישגיה וחרדה לשלומה. העם היהודי באשר הוא, מכיר בהכרה בורה או מתוך תחושה אינטואיבית, כי עתידו של העם היהודי מוּתנה מעכשיו בקיומה ובגידולה של מדינת ישראל.

המדינה זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא. היא גאלה בשנים ספורות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות ומנוּוָנות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, ובוני ארץ ומגיניה. היא נסכה תקוה חדשה בלב היהדות הכבולה והאילמת בגוש הסובייטי. היא גילתה כושר מעשה מופלא של האדם היהודי בכל שטחי היצירה האנושית וחידשה הגבורה העברית. היא הקנתה לכל יהודי בגולה, הנהנה מחופש תנועה בארץ מגוריו, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית אם הוא רוצה בכך, ועל־ידי כך הובטחה בכוח, אם כי עוד לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של כל העם היהודי. בזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים. ולא יפּלא הדבר שכל חלקי העם בתפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחפשים, אזרחי ארצות רוָחה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו את קום המדינה באהבה ובגאון, והמדינה היתה לעמוּד תיכון שעליו נשענת עכשיו אחדוּת היהדוּת בגולה.

כשם שעתיד היהדוּת בגולה תלוי מעכשיו בקיום ישראל, כך תלוי עתיד המדינה, עצם קיומה, בטחונה ושלומה, וביתר שאת, מילוי יעודה ההיסטורי – ביהדוּת העולמית.

המנוח שמעון רבידוביץ, אחד מחכמי ישראל המובהקים בזממנו שנקטף בלא עת, הפליג באחדוּתו ואחידוּתו של העם היהודי וכפר לחלוטין בהבדל שבין יהודים במדינת ישראל ובין יהודי הגולה. יש יהדות אחת, אחידה, ודין כל ישוב יהודי באשר הוא כדינה של ישראל; ומטעם זה קיטרג רבידוביץ ז"ל קשה על השם ישראל שנטלה לעצמה המדינה היהודית. ישראל הוא שמו של העם היהודי, ואין לדעתו כל הפרש ושוני בין יהודי ליהודי, בין ישראל ובין הגולה. כאן יש לנו דוגמה בולטת של אהבה מעוורת ומקלקלת את השורה.

תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדוּת העם היהודי, אחדוּת הנשענת על מורשה היסטורית משותפּת, על שותפות גורל ועל תוחלת משיחית, שביודעים או בלא יודעים מרתקת העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות; אבל עיוָרון של אהבה, כעיוָרון של שנאה, יכול להתעלם מהשוני העקרוני והעמוק שבחיי העם בישראל ובחיי היהדות בגולה.

לא כל הישובים היהודיים בגולה דומים זה לזה. לכל קיבוץ יהודי בדורות הקודמים ובדורנו אנו יש קלסתר פנים משלו המושפע ברב או במעט מהעם אשר בתוכו הוא יושב. יש הבדלים כמותיים ואיכותיים בין ישובי היהודים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המדיני והחברתי. שני המרכזים הגדולים של התפוצה בימינו הם בארצות־הברית ובברית־המועצות. בשתי ארצות אלו מרוכזים כתשעה מיליונים יהודים, למעלה משמונים אחוז של כל יהודי הגולה. יהדות אמריקה היא צעירה. בראשית המאה הי“ט היו בארצות־הברית רק כאלפּים יהודים. יהדות רוסיה היא עתיקה ביחס. בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים. מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800,000, אולם בסוף המאה הי”ט נפקדו ברוסיה קרוב לחמישה מיליונים ומאתיים אלף יהודים – כמחצית היהודים בעולם כולו בזמן ההוא. מספר היהודים בברית־המועצות מגיע עכשיו לשלושה מיליונים ואולי – יותר. בארה“ב יושבים כיום קרוב לשישה מיליונים יהודים. אבל ההבדל אינו כמותי בלבד, אף לא ההבדל הטבוע במשטרים השונים של שתי ארצות אלו. ארצות־הברית, למרות המבנה הפדרלי, היא מבחינה לשונית ותרבותית מדינה אחידה, והלשון האנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקנית. ברית־המועצות היא להלכה ההפך מזה: זוהי ברית עמים שכאילו עומדים ברשות עצמם כל אחד, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, וההגדרה העצמית קבועה ומובטחת בחוקה הכתובה של ברית־המועצות. אולם במידה שהגדרה עצמית זו קיימת – אין היא חלה על יהודים, כי המשטר ברוסיה גזר כליה רוחנית על היהדות. ואין ליהודים בתי־ספר ועתונים וספרים בלשונם, ו”המדע" הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות, נלוזות ומשמיצות על מהות היהדות, על התנ"ך, על האמונה הישראלית, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא־יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בברית־המועצות כפוף לדבר השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדלה בארצות־הברית מקיימת, כרצונה, מוסדות חינוך, חקר ומדע יהודיים, ואין כל הגבלות על לימוד עברית או יודית; וקיים קשר אמיץ בין ישראל ובין יהדות אמריקה, וחלקה של יהדות זו בעזרה לבנין הארץ הוא גדול לאין ערוך.

וכשם שיש הבדלים חיוניים בין שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, כך יש הבדלים ניכרים ובולטים בין הישובים הבינוניים והקטנים בכל שאר ארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת, מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. כאן עוני, לחץ, מצוקה, גיטו, וכאן שויון זכויות, רוָחה חמרית, “אמנציפציה”, הידבקוּת בתרבוּת השלטת.

אולם יש צד שוה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החפשית, הדימוקרטית, וגם בגולה המרודה, הדלה, המדוכאת, הטוטליטרית. הצד השוה הזה מתגלה בארבע עובדות יסוד, בלתי משתנות ולא נתונות לשינוי בגולה, שבהן נבדלים חיי היהודים בתפוצות מחיי היהודים בישראל; עובדות אלה הופכות את התפוצות כולן, בלי יוצא מן הכלל, לגלוּת, בין שהיהודים באותה ארץ מכירים בכך ובין שלא מכירים.

(א) היות היהודים מיעוּט כפוף לרצון הרוב ותלוי בחסדו. הרוב יכול להתיחס למיעוט היהודי כשוֵה־זכויות, והוא יכול לקפח זכויותיו. המיעוט היהודי חסר אונים להכריע במצבו וברצונו. מעמדו של המיעוּט היהודי אינו מוכרע על־ידי עצמו ואינו מוּתנה ביכלתו וברצונו בלבד.

(ב) המבנה הכלכלי־חברתי של היהודים בגולה שונה ממבנה העמים שבתוכם הם יושבים.

רובו של כל עם הם איכרים, פועלים ועובדים. מעמדם של האיכרים והעובדים אינו דומה בכל עם. יש שהם ירוּדים, עניים ומשועבדים, ויש להפך: אבל בכל עם הם הרוב והמסד העיקרי, שעליו מוּשתת העם כולו. לא כן ביהודי התפוצה. מספר עובדי האדמה היהודים הוא קטן לאין ערוך מהמספר היחסי של עמי הרוב, והם מרוכזים בעיקר במשלחי־יד מועטים. כמעט כל היהודים הם תושבי ערים. בארצות ירוּדות עוּבדה זו מגדילה את עוני היהודי ודחקו, בארצות עשירות – להפך, מעלה באופן יחסי רמתם התרבותית והחמרית על זו של עם הרוב, אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות החיוּת הראשוניים של כל עם, ונוטלת מתחת לרגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה. ביהדות אמריקה מספר הפועלים מתמעט והולך, ודור המהגרים השני והשלישי עוברים למעמד הבינוני, חודרים לכל ענפי התעשיה והמסחר והמקצועות החפשיים, ורמתם החמרית הממוצעת גבוהה מזו של רוב העם האמריקני. איך יתיחס העם האמריקני לתופעה זו – ימים יגידו.

(ג) היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות שונות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החמריים וגם בחייו התרבותיים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוּף אטמוספירה לא־יהודית, מושכת, מטמיעה ולעתים עוינת. הסביבה הבלתי יהודית כוח רב. אִתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת. היא משפיעה ביודעים ובלא יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שרשים במציאות הבלתי יהודית המקיפה והתקיפה. כל היניקה היהודית היא אך ורק מהעבר מהמורשה היהודית. ונוצרה שניוּת מתמידה בחיי היהודים; נפתח קרע בין הרָשות היהודית בין הרָשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות. וכיוון שתרבות עם אינה יצירה לשונית בלבד, אף לא אוצר זכרונות עבר, גם לא מנהגי דת או “אידיאה דתית”, אלא מכלול החוָיה האנושית והחברתית של הכלל, חוָיה ספוגה טבע, מורשה, משטרי כלכלה, חוקים, מאבקים חברתיים וציבוריים – הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, כפי שסבר שמעון רבידוביץ; לכל היותר יתּכן גיטו תרבותי, ולוּ גם גיטו במובן החיובי; גיטו זה לובש צורה דתית, חברתית ורוחנית, אבל אין זה אלא גיטו, כלומר פינה מצומצמת ומובדלת שאין לה שרשים ומרכזי יניקה במרחבי המציאות של סביבת עם הרוב, זו האופפת את היהודים בגולה ברצון ושלא ברצון, מדעת ושלא מדעת, ואין מפלט ממנה, כל זמן שחיים בתוכה. אפילו היהודים הדתיים אינם יכולים לקיים בגולה מסורתם הדתית כהלכה ובשלמותה. דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, הוא נֶטע ארצישראלי מובהק, קשור בקיומו לארץ מוצאו, חלק גדול ממצוות הדת לא ניתן לקיים בנכר, אלא בארץ, ועצם הישיבה בחוץ־לארץ כשאין אונס בכך – הוא עברה דתית חמוּרה ו“כל הדר בחוץ־לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”.

(ד) בגולה לא תיתכן מסגרת כלל־יהודית. ואין הדבר תלוי במשטר השורר בארץ; ואין הבדל אם זה משטר טוב או רע, מדכא או חפשי, טוטליטרי או שוחר חירות. היהודים כפופים למסגרת הריבונית של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים כיהודים כל שליטה באשר הם מיעוּט.

היהודים בגולה, כיהודים, הם אבק אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני עמים אחרים באותם התנאים; כי היהודים הם בני עם קשה עורף, והזיקה למורשה היהודית, אם זו מורשת דת, לשון, מולדת, מורשת אחוָה יהודית או מורשת חזון הגאולה, היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, ובכל ארץ שיש רשות לכך – היהודים יוצרים לעצמם מסגרות וארגונים חפשיים לפעילות יהודית ולביטוי יהודי עצמי. אבל אין למסגרות אלו לא כוח מחייב ולא היקף כולל, ולא תוכן חיוני.

רק בישראל הריבונית נוצרה האפשרות המלאה לעצב חיי העם לפי צרכיו וערכיו משלו, מתוך נאמנות ליחודו ולרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה ונהרסה המחיצה בין היהודי ובין האדם; המדינה הבטיחה לעמה שלמותו היהודית־האנושית. הרָשׁות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם, מעשיו ומאוַייו. חיינו בישראל נעשו שוב כבימי התנ“ך הוָיה וחוָיה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית כוללת ומחייבת כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, בעיותיו ותקותו. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, כביש עברי, בית חרושת עברי, מכרות עבריים, מעבדה עברית, מחקר ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו ולא רק ב”חכמת ישראל". פה נשתנה אורח חיינו, ומבחינה כלכלית־חברתית אנו דומים כאן לכל עם עצמאי היושב בארצו, כי אנו עושים כל העבודה הגופנית והרוחנית הדרושה לעם.

בישראל קם כוח וצבא עברי, והספרות והשירה והאמנות העברית שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים בכפר ובעיר, בים ובאויר, שאנו שליטים עליהם. הרָשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי – ליהודי, וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה, בהיותנו אזרחים בני חורין במדינה יהודית נהפכנו לאזרחי עולם שוֵי־זכויות.

אילו היו אורח החיים, מעמדם, התנהגותם, מסגרת חייהם של היהודים בארץ דומים לאלה שבתפוצות, לא היתה הארץ נעשית אבן שואבת ליהדות בגולה וכוח מעלה ומלכד, ולא היתה נבנית ומכנסת מאות אלפים מכל קצוי תבל. והשוני בין ישראל והגולה מן ההכרח ילך יגדל – עם התעצמות המדינה. וההבדל לא יהיה מדיני ולשוני בלבד. ביסוד מדינת היהודים היתה משום קפיצת דרך היסטורית, גם במקום וגם בזמן; משום ניתוק גמור מההוָיה הגלותית שנמשכה כאלפּיִם שנים, אשר עם כל התמורות שחלו בה בדורות שונים ובארצות שונות התמידו בה ארבע עוּבדות היסוד האפייניות לכל ישובי היהודים בגולה.

בישראל היהודים הם גוי ככל הגויים, עם זאת הם יהודים בכל רמ"ח אבריהם ונימי נפשם, כאשר לא יוכל להיות שום יהודי בחוץ־לארץ; ואין הבדל בנידון זה בין יהודי חרד, מסורתי, חפשי ולא־דתי. העבר היהודי הקדום נעשה פתאום קרוב, אינטימי, ממשי, מושלם, כפי שהוא משתקף בספר הספרים; והעבר היהודי הקרוב – נעשה רחוק, משוּנה, דוחה. אפילו עולים חדשים, הבאים מארצות שלא התחנכו על אידיאולוגיה ציונית, ואין להם כל זיקה לכל הספרות הקלאסית הציונית, מרגישים בבואם לארץ ובהתערם בתוכה כאילו הגיעו ימות המשיח. יש שחוששים לדילוג על־פני ההיסטוריה, אבל כל מהפכה יש בה מדילוג זה; ומעטות המהפכות בתולדות עם כזו שנתחוללה בארץ בשלושת הדורות האחרונים, והגיעה לשיאה – אך לא לסיומה – ביסוד המדינה. זו לא היתה מהפכה של שינוי המשטר, של תפיסת השלטון על־ידי “כוחות המחר” – אלא מהפכה אישית של כל אדם בישראל, מהפכה באורח־החיים, במשלח־היד, בלשון הדיבור, בדפוסי החיים, ביציאה משעבוד לחירות, בעמידה איתנה על קרקע המולדת, כל מה שכלוּל במוּשג העברי שאין לו אח בלשון אחרת – גאוּלה. אין זו “שלילת הגלות” שתפסה מקום באידיאולוגיה של כמה ציונים מובהקים שהוסיפו בעצמם לחיות בגולה, אלא ביטול הגלות ועזיבתה ויצירת חירות לאומית בפועל.

ואף־על־פי־כן גורל המדינה כרוך בגורל היהדות העולמית, ולהפך. מדינת ישראל אינה אלא התחלת הגאולה, וקיומה ויעודה לא יובטחו בלי המשכת קיבוץ גלויות. היהדות בגולה, וקודם כל בשני המרכזים הגדולים, כבר שקועה למעשה בתהליך מדאיג של התבוללות, אם כי הרגשתה היהודית לא נמחקה. בלי זיקת גומלין בין ישראל ובין התפוצות ספק אם ישראל תעמוד, ואם היהדות בגולה לא תמות מיתת נשיקה או מיתת חנק. וישראל אינה ולא תוכל להיות רק ככל שאר המדינות – לא רק מפני המורשה הנבואית, אלא גם מטעמים גיאופוליטיים. “לא כל הגויים – בית ישראל” היא לא דוֹגמה דתית או מוסרית, אלא הכרח היסטורי או גזירת הַגורל.

לתקומת ישראל אין דרך כבושה וסלולה בתולדות שחרור העמים, כי אין היא דומה בתכנה, במהותה, בנסיבותיה, בגורמיה, ובתנאי התגשמותה לתקומה הלאומית של אחד העמים האחרים שיצאו בימינו או בעבר משעבוד לחירות.

חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם הקים את מדינת ישראל. אולם המדינה לא הגשימה עדיין את החזון; ועתידה של המדינה תלוי בקיום שני יעדים שנקבעו בהכרזת העצמאות ואושרו בשני חוקים, אשר אינם נקראים אמנם בשם חוקי יסוד, אבל יש לראות בהם החוקים העליונים של מדינת ישראל, וכל עוד לא יבוצעו בשלמותם אין לראות מלאכתה של המדינה כנגמרת.

החוק הראשון הוא חוק השבוּת הרצוף יעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מַקנה ליהודים בעולם הזכות להתישב בארץ, אלא זכות זו טבועה בהם באשר הם יהודים, והיא עומדת וקיימת עוד לפני קום המדינה. בישראל אין כל עדיפות לאזרח יהודי לעומת אזרח לא־יהודי. בהכרזת העצמאות נקבע כי “מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”. בהכרזה זו נקבע גם כי “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות – ותהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”.

אין חוק השבוּת שייך לסוגי חוקי ההגירה הקובעים בארצות שונות באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים מן החוץ ואילו סוגים. חוק השבוּת הוא חוק ההתמדה והרציפות ההיסטורית של זיקת עמנו לארץ, והוא קובע העקרון הממלכתי אשר בכוחו נתחדשה מדינת היהודים ובכוחו תעמוד ותגדל ותמלא יעודה הלאומי הגואל.

בשנים הספורות של קיום המדינה נתכנסו בארץ גלויות שלמות מאסיה, אפריקה ואירופה; אבל עדיין אנוּ עומדים בראשית תהליך קיבוץ הגלוּיות. אין איש בימינוּ יודע להגיד מה יהיוּ היקפו ותחומיו האפשריים של קיבוץ הגלוּיות. יש קיבוצים יהודיים הרוצים לעלות ואין להם הרשות לכך. יש קיבוצים שיש להם חופש גמור לעלות ואינם רוצים. אולם אין קיבוץ אחד שאינו מעלה יהודים לארץ, אם מעטים ואם רבים. לשני הגורמים שפעלו בתהליך העליה לפני קום המדינה – המצוקה וחזון הגאולה, נוסף עכשיו כוחה המושך של ישראל, כוחם המושך של החירות והריבונות העברית, של התנופה היוצרת בישראל ושל החברה והתרבוּת החדשה שמתרקמת פה. רק העתיד יגלה כמה מחלקי העם ירצו ויוכלו להתכנס שוב במולדת.

החוק השני קובע את כיווּנה החברתי של המדינה והדמות שהעם בישראל רוצה לשוות למדינתו, והוא כלול בחוק החינוך הממלכתי. סעיף ב' של חוק זה אומר: “מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנוּת למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימוּן בעבודה חקלאית ומלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

חוק זה מַתוה קוים הראשיים של זיקתנו למורשת ישראל, לעם היהודי בעולם, לתרבות האנושית ולהיותנו עם סגולה ומדינה למופת. מחוז חפצנו ההיסטורי הוא חברה חדשה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, זאת אומרת חברה שאין בה ניצול, אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות.

ברור שהמדינה רחוקה עדיין משתי מטרות שהותווּ בחוקים אלה. תוספת מיליון יהודים מאז קום המדינה, כשרק שש מאות וחמישים אלף יהודים נמצאו ביום קומה, היא עלילה גדולה ומפוארת, אבל אין בה כדי קיבוּץ גלוּיות; ודאי שאין העם בישראל יכול להתפאר שהוא עם סגולה ואור לגויים, אם כי בתקוּפת העצמאוּת הקצרה התקדמנוּ באופן יחסי אוּלי יותר מכל מדינה אחרת. ואין להתעלם מהליקויים שבמשטר ומהגילויים השליליים בפינות שונות של העם. אבל התנאים שבהם נתונה היהדות בעולם והסגולות הטבועות בעם היהודי, ערבים לכך ששני יעודים אלה אינם חזון בדים; וקיימת זיקה פנימית בין שני היעודים, וכל אחד מַתנה ומגביר סיכוּיי הביצוּע של משנהו.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה קרובי דת, לשון, מוצא, תרבות, כמוש שיש לעמים הסקנדינביים, לעמים דוברי אנגלית, לעמי ערב, לעמים הבודהיסטיים, הקתוליים ועוד. אנו הננו עם לבדד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם קרבה גיאוגרפית, וגם קרבת גזע ולשון, הם אויבינו המרים ביותר; ולא במהרה ישלימוּ עם קיוּמנוּ וגידוּלנוּ. בעל הברית הנאמן היחיד של ישראל הוא העם היהודי. עוד יש קיבוצים יהודיים בגולה הנתונים בצוקה, ואם תינתן להם האפשרות – יעלו ויצטרפו לבוני ישראל. אולם רוב היהדוּת בגולה חי עכשיו בארצות רוָחה וחופש, ומדינת ישראל זקוקה לשותפותם, לא רק לעזרתם החמרית והמדינית, אלא גם להצטרפותם לבוני המדינה בגוּפם ובנפשם. לא רק באשר יש להם ההון ההכרחי לקליטת עולים חסרי כל ולפיתוח הארץ, אלא בעיקר באשר יש להם הרכוש הרוחני, כושר המעשה, רמת התרבות, הדעת והמדע שהם תנאי הכרחי לבנין מדינה תקינה, משוכללת המסוגלת להיות אור לגויים.

רק השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא מישראל לרחבי הגולה תהיה אבן שואבת שתמשוך טובי הנוער היהודי מכל הארצות למפעל התקוּמה והגאולה המבוצע בישראל.

מלחמת הקוממיות ומערכת סיני עוררוּ גאוָת יהודי העולם והעלו קרן ישראל בעם היהודי ובעולם כולו. אבל ישראל לא נועדה להיות אספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי ובעיני העולם.

גם מעמדנו הבינלאוּמי, כשרוננו לרכוש אוהבים, ידידים ומוקירים באומות העולם, תלוי במאור שבמפעלנו. במספר אנשינו, בשטח ארצנו, בצבא, בכמוּת הנשק, באוצרות הטבע, לא נוכל לעולם להתחרות עם יריבינו. מאז ומעולם היינו עם קטן, ועם קטן נישאר גם להבא. גם ארצנו מִצערה ואוצרותיה הטבעיים דלים ומעטים. אולם מקומנו בהיסטוריה האנושית וחשיבות ארצנו בעולם, אין למדוד במידה כמותית. מעטים העמים שהטביעו חותמם על דמוּת חלק גדול של האנושות – כעם ישראל, ומעטות הארצות שהועמדו במידה כזו במרכז ההיסטוריה האנושית – כארץ ישראל. בהצבעת 33 המדינות בעצרת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית מילאה תפקיד לא קטן הרגשת המעוּוָת ההיסטורי שנעשה לישראל, ומוסר הכליות של אוּמות העולם על השואה האיומה שפקדה אותנו במלחמת העולם השניה. אולם במידה שישראל רכשה לה אהדת עמים רבים ודעת קהל בעולם הרי זה רק בזכוּת המאור המוסרי והחברתי של התנופה החלוצית היוצרת שנתגלתה בישראל, כאשר לא נתגלתה בימינו בשוּם עם אחר. ואם כי אנוּ עם קטן, שטחנוּ מִצער ויכלתנו מוגבלת – יש לאֵל ידינו להושיט עזרה חשוּבה לעמים נחשלים באסיה ובאפריקה, ואנוּ עושים זאת, אם כי לפי שעה במידה צנועה. ויכלתנו זו פותחת לפנינו אפקים נרחבים ביחסינו עם עמי שתי היבשות האלה, ויכולת זו תבקיע חומת השנאה של שליטי ערב.

לא מעטים הצללים, ומהם גם צללים כבדים, המעיבים טוהר חיינוּ ומכתימים את שמנו. ונתחייב בנפשנו אם נתעלם מהם או ננהג בהם קלות ראש. הגלות, העוני והדלות של גלויות מרודות, חוסר מסורת ממלכתית, התפלגות יתרה, מפלגתיות ומפרזת, התערערות המסורת בטרם נשתרשו ערכים מחדשים, חבלי קליטה, השפעת ספרות ועתונוּת קלוקלת מבחוץ ומבפנים, ריבוי פשעים בקרב נוער שנתרוקן מכל תוכן רוחני וחברתי ומוסרי, שיטה נפסדת של בחירות יחסיות המסלפות המשטר הדמוקרטי, המטפחת התפוררות מופרזת וחוסר אחריוּת של סיעות קטנות, ונוטלת למעשה מן האזרח הזכוּת להכריע ולדעת מי מיצג אותו בכנסת – כל אלה הם ליקויים קשים ומרים בישראל הצעירה. ואפשר להוסיף על רשימה זו כהנה וכהנה. אולם אם גם נמַצה מלוא הצללים שבחיינו – לא יעיבו את האור האדיר הבוקע ממפעלנו, אם כי אנו עדיין רחוקים ממחוז חפצנו גם בשטח קיבוּץ גלוּיות וגם בשאיפה להיות עם סגולה. עצם כושר העמידה של מדינה צעירה וקטנה מול אויביה המרובים, הקרובים והרחוקים, וכושר המעשה הדינמי אשר גילתה בקליטת עולים, בהפרחת שממה, בבנין כפרים ובתי־חרושת, מעבדות ומוסדות מדע, בחינוּך כללי לכל ילדי ישראל ועוד – מוכיחים על הסגוּלות המבורכות גנוזות בעמנו.

בחיינו נתבלטו שלושה כוחות הנושאים בחובם ניצנים של עם סגולה: ההתישבות העובדת, צבא־הגנה־לישראל, חֶבר אנשי רוח במדע, מחקר, ספרוּת ואמנות, שאינו נופל בכמותו היחסית ובאיכותו הגבוהה מזה של כל עם אחר בעולם.

ההתישבוּת העובדת פילסה נתיבות מקוריות לחברה חדשה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית, שעדיין אין דוּגמתה בשוּם ארץ אחרת בעולם, לא במזרח ולא במערב. ולא רק בחקלאוּת בלבד – אלא גם בחרושת, בספנות, בבנין; ועוד נתכנו עלילות גדולות להתישבות עובדת זו.

צה"ל אינו מכשיר בטחוני נאמן ויעיל בלבד, כבכל ארץ אחרת, אלא גם מסגרת חינוּכית ברוכה המעלה את האדם, הורסת המחיצות העדתיות והשבטיות ומקנה לנוער בישראל בטחון עצמי, אחריות לכלל, חזון תקומה.

ואם כי בשנים המעטות של קוממיותנו הממלכתית היינו נאלצים להשקיע אמצעים כבירים בראש וראשונה לצרכי בטחון, לקליטת עולים ולבנין המשק, ועוד הרבה שנים נצטרך לעשות זאת, הצלחנו באותו זמן להקים מוסדות מחקר ומדע וטיפחנוּ ספרוּת ואמנוּת העומדים על רמה גבוהה כבאחת הארצות העשירות והמפותחות ביותר.

ההיסטוריה לא פינקה אתנוּ בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מזכה ומחיבת אותנו להיות אור לגויים. חזון הגאולה המשיחי שקִיֵם את עמנו באפלת הגולה – יקוּיַם בישראל, באשר גורל העם היהודי תלוי בו; ונצח ישראל לא ישקר, כי אמיתו גלומה בתקומת ישראל ובמפעלה הגואל.

ככל אשר מדינת ישראל תתקרב למחוז חפצה, ככל אשר עמה יגדל ויתרבה, כלכלתה תבריא ותתבצר, תרבותה תשגה, מפעליה הקונסטרוקטיביים יתרחבוּ, תושביה יכוּ שורש בחיי מולדת ויתמזגוּ, יגדל השוני בין היהודים בארץ ובין היהודים בגולה, יתרבה ההבדל המהותי בין מכלול גילויי החיים בישראל ומסגרתם הממלכתית ובין כפיפות היהודים לסביבה הזרה בארצות הגולה, כפיפות הכרוכה בסכנת טמיעה והתבוללוּת מדעת ושלא מדעת.

ביסוד המדינה עשינו קפיצת־דרך בחלל ובזמן. עקרנו את עצמנו ונשתחררנוּ מחיי עם גלותי מפוזר בנכר, ונשתלבנו בעבר היהודי הקדום מתקוּפת התנ"ך, מימי יהושע בן־נון, דוד המלך, עוזיה וירבעם בן יואש מן מלכי יהודה וישראל, ובאותו זמן נשתלבנו כעם עצמאי בהיסטוריה החדשה של האנושות, בתקוּפה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי.

יהודים בודדים היו פעילים גם בגולה בזירה הבינלאומית, כנציגי עמים זרים, אבל העם היהודי חדל מהיות גורם בינלאומי עד שקמה מדינת ישראל. ההשתלבוּת הצפוּיה ליהדות בגולה היא טמיעה בחיי עמים זרים. וההיסטוריה של היהדוּת בימינו סובבת על שני קטבים מנוגדים, קוטב עצמאוּת וליכוד ממלכתי ומעמד אוניברסאלי בישראל, וקוטב פזורה, תלות והסתגלוּת לזרים בגולה. אולם קיום יעודיה המשיחיים של ישראל – קיבוּץ גלוּיות ואור לגויים ושמירת היהדוּת מהתבוללוּת בגולה, לא יתָּכנוּ בלי זיקת גומלין אמיצה ומתחזקת בין מדינת היהודים ובין התפוצה. הפתרון הפשוט והנאמן לבעיה דיאלקטית זו היא עליה רבתי, כינוס היהדות במולדת. אולם אין אנוּ רשאים להשלות נפשנו כי כל היהדות תתרכז וכי קיבוץ הגלוּיות המצופה והאפשרי יבוצע במהרה. אין יודע כמה זמן עוד יהיה העם בישראל רק אחוז מועט מן העם היהודי כולו, וכמה שנים תידָרש עזרתה ושׁותפוּתה של היהדוּת בגולה לבצרון המדינה, שותפות בדרך של עליה אישית וקליטת העליה.

מחפשי פתרונות קלים מנסים לטשטש ההבדל שבין ישראל ויהדוּת הגולה. על ידי טשטש זה נראה להם שיגבירו הקרבה והזיקה ההדדית בין שני גושי העם, והם רואים נזק, כביכול, בהבחנה שבין בוני הארץ בגוּפם ובין המסייעים לבנין בממונם, בנאומיהם, בעסקנותם במרכזי הגולה. טשטוש זה חותר תחת המטרה שלה מתכוון הטשטוש. המאמץ החינוּכי הדרוש גם בישראל וגם בחוּץ־לארץ להעמיק התודעה היהודית והרגשת שותפות הגורל שבין המדינה והתפוצות לא יכּון על טיח טפל המוחק את הניגוד הקטבי שבין תכני החיים במולדת ובגולה, אלא דוקא על הבלטת הניגוּד בכל אכזריוּתו האמיתית ועל הבהרת משמעוּתו הגורלית של חזון הגאולה המשיחי גם לעם היהוּדי וגם לעולם כולו.

יש לראות קודם כל האמת הברוּרה כי לא ההסתדרוּת הציונית, שאינה מחייבת חבריה אפילו להימנע מהתבוללוּת ומהשתלבוּת בתרבות עם זר, אלא מדינת ישראל היא בימינו אלה המכשיר ההיסטורי לגאולת העם בארצו ולשמירת היהדוּת בגולה. עד קום המדינה מילאה ההסתדרוּת הציונית תפקיד חינוּכי מהפכני בעם היהודי. גם אז לא היו כל הציונים מועמדים לעליה. רעיון שיבת ציון ומדינת היהודים – לא פינסקר ולא הרצל המציאוּ אותו. זה היה חזון ותוחלת שימיהם כימי הגולה, וקודמים לחורבן בית שני. הציונות המדינית ניסתה לבסס הרעיון העתיק והמושרש בעם על צרכים ממשיים של היהדות האירופית במאה התשע־עשרה ולחפש אמצעי פעוּלה מעשיים להגשמתו. על לבם של פינסקר והרצל לא עלתה כלל המחשבה להטיל על נושאי הרעיון חובת עליה אישית, ולא היה צורך בכך.

הארץ היתה בידי שליטים זרים, ושערי הארץ לא היוּ פתוחים לעליה יהודית. פינסקר והרצל לא יכלוּ כלל להעלות על דעתם החשש שלא יהיוּ עולים למדינת היהוּדים. דאגתם היחידה היתה למצוא ארץ מתאימה לריכוּז העליה היהודית; ולאחר שהגיעו לידי מסקנה שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, היתה מחשבתם ופעולתם מכוונת ליצירת אפשרוּיות לעליה יהודית. הם הניחו כדבר מובן מאליו, שתמיד ימָצאו די עולים אם רק תהיה אפשרוּת לעליה, וביחוּד אם תקום מדינה יהודית. הנחתם זו היתה נכונה והגיונית בתקוּפה שבה פעלו, וגם לאחר מותם, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. הבעיה היהוּדית כפי שנראתה, בצדק, בעיני פינסקר והרצל היתה בעיה של עם שאין לו ארץ ומדינה. הם לא יכלו כלל לחשוב על אפשרות של מדינה יהודית שאין לה עם. באותו זמן, כאשר עדיין היתה קיימת יהדוּת אירופה, לא היה כל יסוד להניח דבר תמוה ומחריד כזה. ומטרתם היתה הקמת מדינה לעם היהודי – והמדינה כשתקום תקלוט מיליוני היהודים המרגישים עצמם בנכר ובגלות בארצות מגוריהם.

בשביל נושאי הרעיון הציוני בימים ההם היה בדגילה בעצם הרעיון משום מהפכה, שכּן לרעיון זה קמוּ הרבה שוללים קנאים בעם היהודי, וההתנגדוּת באה משני צדדים שונים, סותרים זה את זה. מצד אחד התנגדו לתנוּעה הציונית “שלומי אמוני ישראל” נושאי היהדות המסורתית, לא מפני ששללו תקוות הגאולה ושיבת־ציון. להפך, הם נשאו בלבם כיסופי הגאולה לא פחות מהציונים הנלהבים ביותר, והתפללוּ שלוש פעמים ביום לשיבת־ציון; אבל הם האמינו בעומק לבם, ומאחורי אמונה זו עמדו מסורת של מאות בשנים ומאמרי חז“ל מקודשים, כי הגאולה תבוא שלא כדרך הטבע אלא במעשה נסים, ובכל נסיון להחיש הגאולה באמצעים טבעיים ראוּ חילוּל השם וכפירה בעיקר, כנטורי קרתא בימינו. מצד שני נלחמוּ בציונות “אמוני האמנציפציה”, שכפרו בעצם הצורך של גאולה לאומית. לדעתם נגאל היהודי בחָדלו מהיות יהודי, או לפחות בחדלו מהיות יהודי לאומי. וברעיון הציוני ראו סכנה למעמד היהודים בארצות מגוריהם וערעור תקוות האמנציפציה. ומשום כך היה בעצם הדגילה ברעיון הציוני כפי שנוסח על־ידי קלישר, פינסקר והרצל משוּם מעשה חיוּבי רב. ההסתדרוּת הציונית ניהלה לא רק מאבק רעיוני בתוך העם היהוּדי למימוש הגאולה במולדת, אלא עמדה גם במערכה מדינית בינלאוּמית, ביחוּד בתקוּפת המנדט הבריטי. בימים ההם היה מספר המועמדים לעליה גדול פי כמה ממספרם של אלה שהורשו לעלות, והתנהלה מערכה מדינית נגד ממשלת המנדט שהצֵרה צעדי העולים. בימי המנדט שימשה ההסתדרות הציונית מעין “מדינה בתוך מדינה”, כפי שציינה הועדה המלכותית בראשוּתו של לורד פּיל, והיה אז צורך ב”מדינה בתוך מדינה", שכן המדינה האמיתית, השלטת, היתה זרה ומעכבת העליה, ולא רצתה לעשות מלאכת ההתישבוּת היהוּדית, והיה דרוּש תחליף של ממשלה יהוּדית לעשות מלאכה זו.

המחזיקים עכשיו בקרנות ההסתדרוּת הציונית אינם רואים שתי עוּבדות יסודיות ששינוּ את תהליכי הגשמת הגאולה: א) היהדוּת האירופית שראתה עצמה כנטע זר בארצות מגוריה – אינה עוד; רובם של חברי ההסתדרוּת בציונית בימינו משתלבים או שואפים להשתלב בארץ מגוריהם, ואינם מודים שהם חיים בגולה. ב) תקוּמת מדינה יהודית אשר פתחה שערי המולדת לכל יהודי, בשעה שהעליה והציונות נתפרדוּ זו מזו. “הציונים” אינם עולים, והעולים אינם “ציונים”. הויכוּח הרעיוני בין ציונים ולא־ציונים נפסק, כמעט כל היהוּדים, הקוראים לעצמם ציונים ולא־ציונים, מושיטים באהבה עזרתם למדינת ישראל. במקום תחליף של ממשלה יהודית באה מדינה יהודית ריבונית. אמנם לא נסתיימה המערכה המדינית; להפך, היא הוחמרה והחריפה, ומהותה נשתנתה שינוי יסודי. ישראל מוקפת אויבים, וכוחות אדירים בעולם מסייעים בידי אויבים אלה. במערכה זו עומדת בשורה הראשונה מדינת ישראל, וכל העם היהוּדי עומד לימינה. ובמערכה זו תנצח רק בשלושה אלה: בכוח הצבא הישראלי, בעליה רבתי ובמאור המוּסרי והחברתי של מפעלה.

במערכה המדינית בימי המנדט – המען היה ממשלת המנדט. המערכה המדינית עכשיו – מענה ארגוּן האוּמות המאוּחדות. ישראל היא חברה באו“ם, ובאו”ם יש מדינות עוינות, יש מדינות אדישות ויש – שוחרות ידידוּת ואהדה לישראל. לגבי מדינות אלה לא יסכון עוד מען יהודי אחד, כפי שהיתה הסוכנוּת היהוּדית לגבי ממשלת המנדט. רק לקיבוצי היהודים בארצות השונות, אם הארצות הן דמוקרטיות ויש בתוכן דעת קהל חפשית, יש להם אפשרוּת, כאזרחי המדינה, להשפיע על עמדת ממשלתם באו"ם כשנידונה בעיית ישראל; ויש רק כוח אחד שיוכל ללכד ולהפעיל קיבוּצי היהדוּת בארצות שונות – מדינת ישראל.

יש להעמיק בקרב אזרחי ישראל הכרת האחריוּת הגדולה שהטילה עליהם ההיסטוריה, ולא רק לגורל המדינה אלא לגורל היהדוּת כולה. ויש לחנך היהודים בגולה, המוכשרים ורוצים להיות שותפי אמת בבנין ישראל, להבין, כי דבר זה ניתן לעשות רק בישראל, ותנאי קודם לכך הוא – עליה. בניו־יורק ובמיאמי, בלונדון ובפאריס אי־אפשר להשתתף בבנין ישראל; ואם כי אין למעט בערך העזרה, מוּסרית, מדינית או חמרית, המוּשטת לישראל מהגולה, אין לערבב עזרה בהשתתפוּת אישית, כי אין בערבוב זה אלא חילול־השם וסילוף האמת. בלי יהודים בארץ – לא תועיל כל עזרה; הארץ תיבנה על־ידי תושביה בלבד.

ובהתיצבנוּ בפני הבעיה הגורלית של חיזוּק זיקת הגומלין בין מדינת ישראל ויהדוּת הגולה עלינו להזדיין בעוז רוח לראות האמת כמות שהיא, גם בארץ וגם בגולה. ללא כל המתקה וטשטוש, גם לא משום דרכי שלום ופיוס. יש לראות בבהירות אכזרית הסכנות האורבות לקיום המדינה, ואסוּר להעלים עין מסכנת ההתבוללות הצפויה ליהדוּת הגולה. ותהא זו אופטימיות מופרזת להניח שבכוח המדינה לבדה לקיים היהדות בגולה, או בכוח היהדות ובעזרתה בלבד להגביר בטחונה של המדינה. על חיי המדינה והיהדוּת ישפיעוּ גם גורמים עולמיים שאין לנו כל שליטה עליהם, אבל כאן יש לדון רק על הדברים התלויים בישראל וביהדוּת העולם, וזיקת הגומלין בין השתים היא המפתח הנאמן לחיזוּק המדינה ולשמירת היהדוּת שבגולה.

יש להעמיק התודעה היהודית בנוער הישראלי ולהנחיל נכסי הרוח של היהדוּת לתפוּצות; לדור הגדל בארץ אין להוכיח הצורך במולדת ובמדינה יהודית. הוא יליד המולדת ובונָה, הוא מגן המדינה ומעוזה. אבל יש להשרישו בעבר העם היהוּדי ובמורשתו הרוחנית מכל הדורות, להגביר בו זיקתו המוסרית ליהדוּת העולמית מתוך הכרת מצבה וצרכיה, סבלה, יצירתה, מגבלותיה והסכנות האורבות לקיומה, להעמידו על שותפות הגורל והרציפוּת ההיסטורית המאחדת כל יהוּדי העולם לדורותיהם ולארצותיהם מאז היותנו לעם ועד היום הזה.

ונשאלת השאלה מהי “תודעה יהודית”? רק עיור יתעלם מהתמוּרות המרובות שחלוּ במשך הדורות ובארצות שונות בתודעה היהודית. אין־ספק שבמרכז ההשקפה של מורי העם היהוּדי ונביאיו בתקוּפת המקרא עמדה “האידיאה הדתית” לפי תפיסת פרופ' קויפמן, כלומר האמונה בכוח עליון, נצחי, ללא דמות, יוצר הכל, רב חסד ואמת; אבל לא זו בלבד, אלא גם חזון אחרית הימים, החזון המשיחי של גאולה ופדות לישראל ולעמים בהימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ושלום ישלוט בקרב כל הגויים, וגוי אל גוי לא ישא חרב.

ההיתה תודעה זו נחלת כל העם בימים ההם? דברי הנביאים ותוכחתם אינם מאשרים תשובתו החיובית של פרופ' קויפמן בנדון זה, אם כי יש יסוד מספיק להניח שתודעה זו לא היתה נחלת מועטים בלבד. בימי הבית השני התרוצצוּ בעם תודעה צדוקית ופרושית; תודעה מתיוונת של יהדוּת אלכסנדריה ותודעה יהודית אכסקלוסיבית ברוב היהדוּת הארצישראלית, שנתגבשה לאט לאט בתודעה של ההלכה, וספגה לתוכה השפעות זרות.

גם ההלכה לא קפאה על שמריה, ולפי דברי האמורא הגדול, שמפני גדולתו קראוּ אותו סתם רב, כשם שמורו, רבי יהודה הנשיא, נקרא סתם רבי, לא היה משה רבנו מבין תורתו של רבי עקיבא אילוּ היה שומע אותה. וכה מסופר בשם רב: “בשעה שעלה משה למרום מצא לקב”ה שיושב וקושר קשרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם – מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם: הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של רבי עקיבא), ולא היה יודע מה הם אומרים, תשש כוחו. כיון שהיגיעוּ (תלמידי רבי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני… נתישבה דעתו. חזר (משה) ובא לפני הקב“ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…” (מנחות כט).

מי שיסיק מכאן, שאין קשר בין תורת משה ובין תורת עקיבא בן יוסף יחטיא האמת. הדברים נשתלשלו, נתרחבו ונתפרשו מתוך התורה הקדומה לפי צרכי זמן החדש כפי שהבינו צרכים אלה הדורות הבאים, והחידושים שחידש רבי עקיבא והבאים אחריו מבלי שמשה היה יודע מה הם אומרים – ניתלו בהלכה למשה מסיני.

ויש בימינוּ לא מעטים אשר יגידו בפשטות: התודעה היהודית היא הזיקה להלכה. אבל אמירה זו מקובלת רק על חלק לא רב של העם היהודי בדורנו; אף האדוק שבאנשי האגודה ו“מזרחי” לא יָהין להוציא מכלל ישראל רוב העם היהודי שאינו נזקק להלכה.

וגם בין מורי ההלכה היו כאלה שהיו סבורים שהעיקר בתורת ישראל הם הצווים המוסריים. רבי שמלאי, בן הדור השני לאמוראים היה אומר: “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת־עשרה, דכתיב:

"מִזְמוֹר לְדָוִד. ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?

הוֹלֶךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל

לְשׁוֹנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל

קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׂבַּע

לְהָרַע וְלֹא יָמִיר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בֶּנֶשְך, וְשֹׁחַד עַל נָקִי

לֹא לָקַח – עֹשֵׂה אֵלֶה לֹא יִמוֹט לְעוֹלָם"

(תהלים טו).

בא ישעיהו העמידן על שש, דכתיב:

" הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס

בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ

מִשְׁמֹעַ דָמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע"

(ישעיהו לג, 15).

בא מיכה והעמידן על שלוש, דכתיב:

"הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב, וּמָה ה'

דוֹרִשׁ מִמְךָ, כִּי אִם עִשׂוֹת מִשְׂפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ

לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"

(מיכה ו', 8).

בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר:

וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב', 4).

אפס, גם זו תהיה טעות היסטורית, אפילוּ מצד אלה שאינם נזקקים בחייהם להלכה, להוציא את ההלכה מכלל התודעה היהודית, כי היא חלק בלתי נפרד מהמורשה היהודית בת אלפי שנים. אבל זוהי עובדה שאין היא מדריכה עוד מעשיהם של מיליוני יהודים בזמננו, לא בגולה ולא בארץ.

תודעה יהוּדית שיש בכוחה לאחד וללכד כל חלקי היהדות, גם בארץ וגם בגולה, על אף חילוּקי הדעות בעניני אמונה ולאום ושאפשר להקנות אותה, לא בלי מאמצים חינוכיים מכוּוָנים, גם לנוער הישראלי וגם לנוער בתפוּצות. מן ההכרח שתהא יונקת מהמקורות הקדומים של העם היהוּדי שעשו אותו לעם עולם ומשתלבת במיטב השאיפות של העם היהודי וטובי האנושות בימינו, ותהיה צמודה ליעודה של מדינת ישראל. תקומת ישראל החזירה לכל העם היהוּדי את מכורתו ההיסטורית, אם בפועל ואם בכוח, גם היהודי הדבק בארץ מגוריו האמריקנית נתעשר אחרי קום המדינה בשלשלת יוחסין ובגאוַת מוצאו. אין הוא עוד אסופי שנתגלגל לעולם החדש בלי תעודת־זהות היסטורית. תקומת ישראל השיבה לעם היהודי לשונו העתיקה. היא גילתה שהמאבק של עמנו במשך דורות, שהיה גם מאבק מדיני ומלחמת קיום וגם מאבק רעיוני, דתי ומוסרי, לא עלה בתוהו. התקומה הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי בכל הדורות לא היה לגמרי חזון בדים, אם כי רק אפס קצהו נתקיים בימינו.

המקנה היא ברורה: אחדות העם היהודי, המושרשת בתודעה יהוּדית של כל העם, יש לקיים בימינוּ בשלושה דרכים אלה:

(א) חינוך עברי. לשון משתופת בין חלקי היהדות בעולם ובין ישראל היא תנאי מוקדם לתודעה ישראלית משותפת. חינוך עברי הוא לא רק הקניית לשון, אלא הנחלת מבחר היצירה העברית לכל דורותיה, ובראש וראשונה ספר הספרים, זה שיא היצירה העברית וגאונה, המעין הראשי והראשון של אמונת ישראל ותורתו המוסרית, שממנו ינקה כל היצירה היהודית של הדורות הבאים ובו ראו תעודת הזהות הגאה של האומה העברית, המלווה אותה בכל נדודיה, והוא הספר הנצחי הנפוץ ביותר בעולם.

המקנאים, כביכול, קנאת ההלכה ורואים בה היסוד היחיד לזהותה ולרציפותה של האומה העברית כופרים בערכו העצמי של ספר הספרים, גם מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית; מבחינה יהודית שלדידם קיבל התנ“ך תקפו רק ע”י ההלכה; ומבחינה אנושית – שלדידם “אנטיגוניה” של ספוקלס, ההיסטוריה של תוקידידס, הפילוסופיה של אפלטון ותורת המידות של קאנט עולים עליו.

תפיסה זו היא שרירותית. ההלכה שפסקה על עשרים וארבעה הספרים שהם “כתבי קודש” – נתקבלה רק אחרי חורבן בית שני. עוד יוסף בן מתתיהו (פלביוס) שחי בימי החורבן מונה רק 22 ספרי מקרא (נגד אפיון א', 8), ועוד בימי רבי עקיבא היו ספקות אם להכניס את שיר השירים וספר קוהלת לתוך כתבי הקודש. חלק “המצוות” במובן ההלכה בספרי המקרא הוא מִצער, ורובם הם דברי היסטוריה, חכמה, שירה ומוסר נבואי. הרבה ספרי הלכה נתחברו ונערכוּ אחרי חתימת המקרא – ואף אחד מהם לא זכה לתואר כתבי הקודש כאשר זכו לו ספרי המקרא, ובתוכם אלה שאין בהם שמץ של הלכה; ואשר לבחינה האנושית – אין עוד ספר בעולם שהשפיע ונפוץ במידה כזו כספרי התנ“ך. האמירה של חסידי ההלכה המפוקפקים כי העם היהודי לא תרם לתרבות האנושית מתכחש להיסטוריה של רוב המין האנושי, כלומר של עמי הנצרות והאיסלם. בספרי התנ”ך אין למצוא ניתוחים פסיכולוגיים ומדיניים כבתולדות המלחמה הפלופונסית של תוקידידס, וּוַדאי שאין למצוא בהם התורות המתימטיות של אבקלידס וארכימדס או התורות הביולוגיות של אריסטו ותיאופרסטס. אין התנ“ך אנציקלופדיה מדעית או חברתית, ואילוּ היתה כזאת היתה מזמן מאבדת ערכה, ואיש לא היה לומד תורה מפיה, כשם שאיש לא ילמד פיסיקה מפרקי “המדע” שב”משנה תורה" של הרמב“ם; אבל ההיסטוריה של התנ”ך היא היסטוריה של עם שהטביע לנצח חותמו על התרבות האנושית; הדיאלוגים שבאיוב עולים על כל דיאלוג של אפלטון בלהטם המוסרי, בעזוזם הפיוטי ובעומק התבטאותם הנפשית, מוסר ההשכל של אנטיגוני ושאר הטרגדיות של סופוקלס הוא שלטון הגורל העיור (מוירה), שאין בו יושר וצדק וחסד ורחמים. הגזירה שנגזרה על חיי אנטיגוני ואהובה, על אדיפוס המלך ועל אביו ואמו – אין בה כל טעם והגיון מוסרי. ותורת המידות של קאנט אינה עולה על הכלל הגדול של התורה “ואהבת לרעך כמוך”, ואין זה אלא סלף שרירותי להעמיד “כלל גדול” זה בשורה אחת עם מצוות כלאים ושעטנז. הטוען מתוך קנאה להלכה ש“המוסר הוא קטיגוריה אתאיסטית” – מוציא לעז על הנביא הגדול אשר הרעים נגד המתחסדים

"הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם

אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ,

וְשַׁק וָאֵפֶר יַצִיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא – צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'?

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ; פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר

אֲגֻדוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ,

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי

תִּרְאֶה עָרֹם – וְכִסִיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָם"

(ישעיהו נח, 5 – 7),

ומתכחש לכל הנבואה היהודית ולספרי התהלים.

התנ"ך הוא עד היום היצירה העליונה והיקרה של העם היהודי, גם מבחינה לאוּמית היסטורית וגם מבחינה אנושית: מוסרית, תרבותית ודתית. בספר הספרים ימצא כל יהודי, אדוק או חפשי, מוצאו, שרשיו ההיסטוריים והמוסריים, – וערכי אדם עלי אדמות, שאין נעלים מהם בשום ספר אחר.

אולם כושר היצירה העברי לא דלל עם חתימת התנ“ך, ובספרות ישראל המובחרת מאחרי התנ”ך ועד ימינו אלה ימצא כל יהוּדי ביטוי לגניוס היהודי ומקור להכרת עצמו.

הלשון העברית בימינו אינה עוד לשון חנוטה, משומרת בספרים ישנים וגוילים בלים, אלא לשון חיה, מתפתחת, מתעשרת, לשונה של מדינה חברה במשפחת העמים, שנאצרים ונוצרים בה כל נכסי הרוח של האנושות. תחליפי לשון יהודית משותפת, יודית ולָדינו, שאיחדוּ את רוב היהדוּת לפני מלחמת העולם הראשונה, דועכים וגוועים. יהודי הגולה נצמדים יותר ויותר ללשון הארץ שבה הם יושבים – אנגלית, ספרדית, רוסית, צרפתית ועוד, ואין קושי מיוּחד בימינו שהיהוּדים יהיו שוּב בכל ארץ דו־לשוניים, וילמדו יחד עם לשון ארץ מגוריהם גם לשון עמם, ויקיימוּ קשר וגשר תרבותי בינם לבין ישראל ובינם לבין יהודי שאר הארצות, ובין דורנו זה ובין כל הדורות הקודמים.

(2) העמקת חזון הגאולה המשיחי, שעמד במרכז ההיסטוריה היהוּדית ומיצה כל המאור האנושי שבתורת ישראל, החזון שהפנה את עיני העם היהוּדי לעתיד, יצק בו עוז וגבורה לעמוד בכל הנסיונות הקשים שפקדוּ אותו בדרכו הארוכה והממושכה בגולה, ובישר לו ישועה לאוּמית, קיבוץ גלוּיות וקוממיות במולדת הקדומים. ככל תורת ישראל, שהיתה לאומית לא רק במסגרתה החיצונית אלא גם בתכונתה המהותית, והיתה באותו זמן גם אוניברסלית וכלל־אנושית ביעודה, היה גם החזון המשיחי יהודי ואוניברסלי כאחד. מעולם לא הובטח לישראל שלטון על גויים – אלא “ברית עם לאור גויים”. ובימינו יותר מבכל תקוּפה אחרת יובן ליהודים, כי גאולת ישראל משולבת בגאולת העולם, וכי תקוַת העולם להינצל מסכנת חורבן ואבדון כללי היא במשטר צדק ושלום, חסד ואמת ויקר־האדם הנברא בצלם, כאשר הורו נביאי ישראל.

לא תורת “התעודה” של שכורי “האמנציפציה” הכרוכה במחיקת הצלם הלאומי מהיהדוּת, ולא תורת הלאוּמנות הרואה רק את עצמה, שאיפותיה ומאוייה, אלא יעוד יהודי לאומי משולב ביעוד אנושי אוניברסלי – זהו אחד הקוים הגאוניים של הנבואה היהודית ורוב ספרי התנ“ך. ספר הספרים לא היה ספר לימוּד למדעי הטבע, וכמה דברים שנאמרוּ בתנ”ך לשעתם אין להם אלא ערך היסטורי בימינו. אבל ערכי אדם, ערכי פדות וגאולה לעמים ולתבל כולה, נישאו בספר זה בעוז ובלהט ובעצמה ובאמונה פנימית ומידבקת כאשר לא נעשה הדבר בשום ספר אחר, ויעוד הגאולה העברית והאנושית הפועם בספר אלמוות זה לא היה אף פעם יותר אקטואלי מאשר הוא בימינו אלה. אלוהי ישראל היה גם אלוהי העולם, וגם אלוהי ההיסטוריה, והמתנה הרוחנית הגדולה ביותר שהאמונה הישראלית העניקה לעם היהודי ולעולם – היא אמונת הגאולה, אמונה שמצאה לה ביטויה הממצה והקצר ביותר בשלוש מלים אלה: “עולם חסד יבנה”.

המדינה היהודית ששילבה בבת־אחת את עם ישראל בעברו הרחוק ובהיסטוריה האנושית החדשה, מיועדת לגלות ולהפעיל התכונות הגנוזות בעם היהודי להיות לאור גויים ולפלס נתיב לסדר עולם חדש שלא יכזיב חזון הגאולה המשיחית. על היהדות בגולה להיות בעלת ברית נאמנה של ישראל לא רק בבצרון המדינה, שלומה ובטחונה, אלא גם במילוי יעודה המשיחי להיות לעם סגולה ולקידום העולם לקראת משטר השלום והצדק שחזו נביאי ישראל.

(ג) ואחרון אחרון: הגברת הזיקה האישית של יהדוּת הגולה למדינת ישראל בכל הצורות: ביקורים, השקעות הון, שליחת ילדים, נוער ותלמידי אוניברסיטאות להתחנך בארץ לתקוּפה פחות או יותר ממושכת, ועל הכל – הכשרה חלוצית של טובי הנוער ואנשי המדע להצטרף לבוני הארץ ומגיניה ולהשתתף אישית במפעל היוצר והגואל המבוצע בארץ.

העתיד יוכיח אם אמנם שונה גורל היהודים בעולם החדש מזה שעלה בחלקם של יהודי אירופה. יש לפקפק אם ההיסטוריה היא מדע שעל פיו אפשר לחזות המאורעות מראש בוַדאות גמורה. והפקפוק אינו קשור בסברה חסרת שחר שהתרחשוּת היסטורית היא פרי מקרה וקפריסה בלתי תלויה בדבר. יש להניח כי לכל מאורע היסטורי יש סיבות משלו, ואף־על־פי־כן קשה לחזות מראש התפתחוּיות היסטוריות, באותה המידה שאפשר לראות מראש מאורעות אסטרונומיים, פיסיים וביולוגיים. במהלך ההיסטוריה משתזרים ומשתלבים המון גורמים, כוחות, רצונות, צרכים ומניעים בצירופים שאינם חוזרים לעולם, ואין מאורעות היסטוריים בזמנים ובמקומות שונים דומים זה לזה. צירופי הנסיבות הפועלים בהיסטוריה אינם נישנים. ולא היה חוקר, היסטוריון ואיש מדע לפני חמישים שנה שראה מראש החליפות והתמורות שנתחוללו באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה תמוּנת העולם בימינו. ואם בעולם הטבע נדמה, כי לא מטרה מכוונת אלא סיבה דוחפת היא הגורם העיקרי או היחידי לשנוּיים ולהתפתחוּת, הרי בחיי אדם, בתולדות עם ואנושות פועלים בלא ספק רצונות מדריכים; ואם גם לגבי השכל העליון המקיף עולם ומלואו הכל צפוי – הרי הרשות נתונה. שלטון הגזירה או הגורל, כתפיסת היוָנים הקדמונים, הוא זר לתפיסת היהדוּת ולתפיסת המדע כאחד; ויהדוּת התפוּצה יכלה להתבולל, אבל לא נגזר עליה מראש להתבולל, ותקוּמת ישראל היא האמצעי היעיל והנאמן ביותר לשמירת קיוּמה אם קשריה אל ישראל יתחזקוּ.

חינוּך עברי, חזון הגאולה המשיחי, היהודי והאנושי, וזיקה גוברת לישראל – זהו החוט המשולש שיש בכוחו לרתק ולאחד כל חלקי היהדוּת לפלגותיה ולפזוריה, ואם ירצו נאמני האומה בישראל ובגולה – לא ינותק החוט לעולם.


כט באב, תשיז (26 באבגוסט, 1957)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!