רקע
דוד בן־גוריון

בֶּן־אָדָם: שִׂים פָּנֶיךָ…

וְהַטֵף אֶל־דָרוֹם, וְהִנָבֵא

אֶל יַעַר הַשָׂדֶה נֶגֶב…

(יחזקאל כא, 2).


בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו; הם אזורי התורפה המסוכנים של המדינה; הם גם תוחלתה הגדולה.

כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור־כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה, ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. זמן מה אהל אברהם באלוני ממרא אשר בחברון, כי האדמה הצחיחה בדרום לא נשאה את אברהם ואת לוט יחדיו, כי לשניהם היה מקנה רב – צאן ובקר, אבל אחרי הפיכת סדום, חזר אברהם

"אַרְצָה הַנֶגֶב וַיֵשֶׁב בֵּין קָדֵש

וּבֵין שׁוּר וַיָגָר בִּגְרָר"

(בראשית כ', 1).

שכניו של אברהם היו הפלשתים אשר התישבו בדרום המערבי, ועם שכנים אלה כרת אבי האומה ברית לאחר מריבות על באר מים שחפר אברהם בארץ מעוטת גשמים זו, ואברהם קרא למקום באר־שבע “כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם” (שם, כא, 31), וספר הספרים שלנו המצטיין בצמצום דרמטי, גם כשהוא מספר על מאורעות אדירים, מציין בפסוק אחד בן עשר מלים, שני מעשים של אברהם, שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו. בנשימה אחת מסופר על מעשה פרוזאי ויומיומי, כביכול, של נטיעת עץ – ועל הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אל עליון. ואלו הן עשר המלים: –

“וַיִטַע אֵשֶל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם”

(שם, שם, 33).

רק הגניוס היהודי הקדמון השכיל והעז לצרף בפסוק אחד ובפשטות תמציתית כזו שני מעשים שונים ורבי־משמעות כאלה…

גם יצחק, בנו של אברהם, היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם־נהרים, ואף הוא נסתכסך עם שכניו הפלשתים בגלל חפירת בארות אשר הפלשתים סתמו אותן.

"וַיַחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָחַל

וַיִמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִים. וַיָרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי

יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָיִם, וַיִקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי

הִתְעַשְׂקוּ עִמוֹ. וַיַחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָרִיבוּ גַם עָלֶיהָ,

וַיִקְרָא שְׁמָה שִׂטְנָה. וַיַעְתֵּק מִשָׁם וַיַחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת,

וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִקְרָא שְׁמָה רְחֹבוֹת וַיֹאמֶר: כִּי עַתָּה

הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַעַל מִשָׁם בְּאֵר שָׁבַע"

(שם, כו, 22־19).

ושוב המשיך פה יצחק במסורת העברית של אביו:

“וַיִקְרָא בְּשֵם ה', וַיֶט שָׁם אָהֳלוֹ, וַיִכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר” (שם, שם, 25).

נטיית אהל, כריית באר וקריאה בשם אל עליון – בנשימה אחת.

ברוּר הדבר למה הלכוּ האבות הראשונים של האומה הנגבה: זה היה חלק הארץ הפחות מיושב ומאוכלס, כבימינו אלה, והעולה הראשון מהארץ שנקראת בימינו עיראק ובימים ההם – חרן, מצא בנגב מרחב חפשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה, וגם הוטל עליו לעסוק במקום מושבו החדש במעשי־בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים, ושם, במרחב שומם זה, עמד על האחדות העליונה של ההוָיה.

גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. השליט הכנעני הראשון אשר נתקלוּ בו בני־ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד היושב בנגב.

בתנ“ך אין הביטוּי המשובש השגור בפי בני דורנו – “לרדת” לנגב. בתנ”ך “עלו” הנגבה.

כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו פה רגלי האבות עברוּ על הנגב הרבה חליפות ותמורות וערי הנגב החרבות הן עדות למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, עד גמר התקוּפה הביזנטית, ליַשב ולהפריח שממה זו. גם הסקירות הארכיאולוגיות שנעשוּ בשנים האחרונות גילוּ מספר רב של ישובים קדומים בכל רחבי הנגב. הכיבוש הערבי המאה השביעית עשה לאַל מאמצי המישבים העברים ובני־נביות, והיום אין עוד כמעט כל זכר לערי יהודה ושמעון, שני השבטים שהתנחלוּ בדרום ובנגב.

ספר יהושע (טו, 32־21) מונה הערים בנחלת שבט יהודה, אל גבול אדום בנגבה:

"קַבְצְאֵל וָעֵדֶר וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה

וְעַדְעָדָה. וְקֶדֶש וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת.

וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיוֹת, חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר. אֲמָם וּשְׁמָע

וּמוֹלָדָה. וַחֲצַר גַדָה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט. וַחֲצַר שׁוּעָל

וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה. בַּעֲלָה וְעִיִים וָעָצֶם. וְאֶל תּוֹלַד

וּכְסִיל וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּמַדְמַנָה וְסַנְסַנָה. וּלְבָאוֹת

וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן".

שמעון אשר התנחל בתוך נחלת בני יהודה ישב אף הוא בכמה מהערים שנזכרו לעיל (בְּאֵר שֶׁבַע, אֶל תּוֹלַד, מוֹלָדָה, חֲצַר שׁוּעָל, עֶצֶם, חָרְמָה, צִקְלַג, עַיִן, רִמוֹן) אבל היו לשמעון גם ערים בנגב שבהן לא ישבו בני יהודה: בְּתוּל, בָּלָה, שֶׁבַע, בֵּית הַמַרְכָּבוֹת, חֲצַר סוּסָה, שָׁרוּחֶן, עֶתֶר, עָשָׁן (שתי הערים האחרונות נזכרו גם בערי יהודה בשפלה – יהושע, טו, 42).

התנ"ך מבחין בין ששת חבלי הנגב: נגב־ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח לבאר־שבע עד ים־המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמיאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב המערבי לצד פלשת; נגב כלב – יתכן חלק מנגב יהודה.

הנביאים לא השלימו מעולם עם שממות הנגב. הנביא ישעיהו בן אמוץ התנבא:

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח

כַּחֲבַצֶלֶת… אָז יְדַלֵג כָּאַיָל פִּסֵחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵם,

כִּי נִבְקְעוּ בַמִדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים

בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָׁרָב – לַאֲגַם, וְצִמָאוֹן – לְמַבֻּעֵי מָיִם…

וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקָרֵא לָהּ…

וְהָלְכוּ גְאוּלִים

(ישעיהו לה, 9־1),

כאן נתפרשו כל המפעלים העיקריים הדרושים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה. וירמיהו התנבא:

"כִּי כֹה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֵל הָעָם הַזֶה אֵת כָּל הָרָעָה

הַגְדוֹלָה הַזֹאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטוֹבָה

אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹאת,

אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים: שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה… שָׂדוֹת

בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ

בִּנְיָמִין וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי

הָהָר וּבְעָרֵי הַשְׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶגֶב – כִּי אָשִׁיב אֶת

שְׁבוּתָם, נְאֻם־ה' " (ירמיהו לב, 44־42).

בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים. עוד בספר התורה נשתבחה הארץ “אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶת” (דברים ח', 9), וגם אחד מהנביאים האחרונים מדבר על “הָרֵי נְחשֶׁת” (זכריהו ו, 1). בהרי תמנע אשר בנגב הדרומי היו לשלמה המלך מכרות נחושת, אשר הותכה בכור המצרף שבנה מלך זה בעציון־גבר, כפי שנתגלה בימינו בחפירות של הארכיאולוג היהודי האמריקני נלסון גליק. כה רבה הנחושת בימי שלמה, עד כי סופר עליו:

"וַיַנַח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד, לֹא

נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְחשֶׁת" (מלכים א', ז, 47),

ועוד בדברי ימי דויד נאמר:

“וְלַנְחשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה” (דברי הימים א' כב, 14).

ואמנם נמצאו בימינו מחצבי ברזל ונחושת בנגב, אם כי אין ספק שבדורות הקדומים דוּלדלו כמה מהם.

לקדמונים היה ידוע גם שפע החֵמָר (אספלט) המצוי בסביבות ים־המלח (“וְעֵמֶק הַשִׂדִים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר” (בראשית יד, 10) ודרכי שימושו.

חשיבוּת יתרה נודעה לנגב עוד בימי קדם – בגלל מפרץ ים־סוּף שבדרומו. זה היה המוצא הראשון של העם היהודי לים בימי מלכי יהודה. שלושה מלכים מבית דויד חתרוּ להגיע לקצה הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי בלשון ים־סוף: שלמה, יהושפט ועוזיהו.

הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים־סוף היו תחילה נחלת אדום, כפי שמסופר בתורה: "וַנַעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי־עֵשָׂו

הַישְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן־גָבֶר

(דברים ב, 8). בימי דויד נכבשה אדום. “וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב', ח, 14). יורשו של דויד, שלמה המלך, כיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי שלום, ומשום־כך העריך חשיבותה הכלכלית של אילת

“וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם”

(מלכים א', ט, 26).

התפלגות המלוכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. אולם המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך ישראל, ועל־ידי כך יכול היה לכבוש מחדש את אילת, ושוב ניסה לטפח הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. אחרי מות אחאב, מגדולי מלכי ישראל, הורעו היחסים בין יהושפט מלך יהודה ובין אחזיה בנו של אחאב. גם אחזיה רצה להשתתף בשייט ים־סוף, אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זוֹ

"אָז אָמַר אֲחַזִיָהוּ בֶן

אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט: יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיוֹת –

וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט" (מלכים א', כב, 50).

בגלל מריבה זו נחלשה יהודה ואילת נשמטה שוב מידי העברים; ושוב עברו ארבעה דורות עד שאמציה בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי־המלח ותפס את סלע (בירת אדום), ובנו עוזיהו (עזריה), בנה את אילת, וישׁיבה ליהודה (מלכים ב', יד, 22). עוזיהו, שהיה אחד מגדולי המדינאים שקמו ביהודה, קיים יחסי ידידות ושותפות עם מלך ישראל, ירבעם השני, אף הוא מגדולי מלכי ישראל, ושניהם הרחיבו גבולות ארצם: עוזיהו בן אמציה בדרום, וירבעם בן יואש בצפון.

עוזיה המלך היה מצביא גדול, כובש מצליח ומישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתישבות וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו נביאי הספר הגדולים והראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו, אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחוָה, השויון וחזון הגאולה היהודית והאנושית באחרית הימים. ולא בכדי זכה מלך זה לכתיבת תולדות חייו ומעשיו על־ידי הנביא הגדול ישעיהו בן אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שוּם מלך ביהודה ובישראל.

הודות לכיבוּשים ולמפעלי הפיתוּח של עוזיהו בדרום ובנגב – נשארה אילת בידי היהוּדים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה.

גם יותם, בנו של עוזיהו, המשיך במפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולות ארצו במזרח:

"וְעָרִים בָּנָה בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים

בָּנָה בִּירָנִיוֹת וּמִגְדָלִים. וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ

בְּנֵי־עַמוֹן וַיֶחֱזַק עֲלֵיהֶם (דברי הימים ב', כז, 5־4).

עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן אלה, נחלשה גם מלכות יהודה, ורצין מלך ארם השיב את אילת לאדום

"וַיְנַשֵׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד

הַיוֹם הַזֶה" (מלכים ב', טז, 6).

בימינו, במרס 1949, נכנס צבא־הגנה־לישראל לאילת וישיבה לישראל, ובמקום הגבול המסרתי מדן ועד באר־שבע – נמתח גבול ישראל כמאתים וחמשים קילומטר דרומה מבאר־שבע, ובפעם הראשונה בתולדותינו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: ים־סוף בדרום וים התיכון במערב. מבחינת התחבורה העולמית דומה הנגב לתעלת סואץ: הוא משמש מעבר לשני אזורי השיט העולמיים – דרך ים התיכון לאוקינוס האטלנטי, ודרך ים־סוף לאוקינוס ההודי והשקט.

הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי סגור – וזהו ים־המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם, הוא שקוע בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר במלחים ובמינרלים מכל ים אחר בעולם. יש בו כשני ביליון טונות של אשלג, למעלה מעשרים ביליון טונות של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה ביליון של סודיום כלורי, כששה ביליונים של קלציון כלורי, קרוב לביליון טונות מגנזיום ברומי ועוד. והוא שופע מעינות רפואה שעדיין לא נחקרוּ כהלכה, אבל אין ספק שצפונה בהן ברכה רבה לבריאות ולהבראה.

מאז נגאלו מרחבי הנגב על ידי צבא־הגנה־לישראל נסקר ונחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה, ועדיין הסתום והנעלם מרובה על הגלוי והידוע. נתברר, כי הנחושת והברזל אינם המחצבים היחידים בנגב. נתגלוּ מקורות פוספט מרובים, שבחלקם הם מנוצלים, ומהם נתקבל החומר היקר למחקר אטומי: אורניום. נמצאוּ מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול־זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאולין ועוד. אבל עדיין אין להגיד שכבר נחשפו כל האוצרות הצפונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו. גם החי והצומח בנגב עדיין טעונים חקירה מפורטת, כן האקלים, כמות הטל, טיב הקרקע והמבנה הגיאולוגי.

ההתקדמוּת המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון – באירופה ובאמריקה. בארצות אלה אין מחסור במים ובמקורות כוח: פחם, נפט, גז, אשדות. הגשמים באותן ארצות מצויים בשפע כמעט בכל חדשי השנה, ואוצרות פחם וברזל הכשירוּ המהפכה התעשייתית הגדולה שנתחוללה במאה התשע־עשרה.

כאחד מעמי התרבות המעטים שחזר למולדתו הקדומה בארץ סובטרופית וצחיחה ברובה, שומה עלינו להתרכז במחקרים שלא היה צורך חיוני לעמי הצפון. ובנגב יבּחן כושר המדע והמחקר היהודי. אולם במחקר בלבד לא סגי.

המשולש של הנגב תקוע בין שתי ארצות עוינות: מצרים ועמון. מעבר לגבול הדרומי־מערבי של הנגב משתרע מדבר סיני, ומעבר לגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומאוכלסות למדבריות. השממה בארצות ערב אינה מפריעה לקיומם ולעצמאוּתם. מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 15–25 קילומטר, המכילה רובו של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.

עוז רוחם, יוזמתם היוצרת ויגיע כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינוּ פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. מפלסי הדרך להקמת המדינה הִפרוּ חולות וטרשים, יִבּשוּ ביצות, חפרו בארות ונטעוּ כרמים ופרדסים, יִערוּ הרים, בנו כפרים וערים, פיתחוּ חרושת ומלאכה. אבל עבודתם נצטמצמה במחצית הצפונית של מערב הארץ – וגם כאן בעיקר במישורי החוף ובשני העמקים: עמק יזרעאל ועמק הירדן – שאדמתה פוריה בדרך כלל וגשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של הארץ עמדה בשממונה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים וגם הבריטים לא ניסוּ להפריח שממה זו – לא היה להם צורך בכך, ועל הנגב רבצה קללת ירמיהו הנביא: “עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְרוּ – וְאֵין פֹּתֵחַ” (ירמיהו יג, 19). מאז 1939, עם פרסום הספר הלבן של ממשלת צ’מברלין, נאסרה על היהודים כל דריסת רגל בנגב וברובו של הדרום.

השלטון הזר והבעלות הנכרית על האדמה צימצמוּ שטחי התישבוּתנוּ. בין גדולי המישבים וגואלי האדמה לפני קום המדינה היו אישים מרחיקי ראות, ובנסיונותיהם ברכישת אדמה בתנאים הקשים של השלטון העותומני ומשטר המנדט היתה תכניתיות רבה. ביחוד הצטיין בכך הנדיב הידוע – היהודי המופלא שמתוך היהדות המתבוללת בצרפת קם לחונן עפרות המולדת והקדיש כל חייו וחלק גדול מהונו העצום להתישבות חקלאית. אולם המשטר הזר, לרוב עוין, והחוקים הבולמים עמדו כצר לתכניות הארציות, וחלום ההתישבוּת בעבר־הירדן, שרוטשילד עמל על הגשמתו, התנדף בתנאי המציאות המדינית, וכל דרום הארץ למעשה היה מחוץ לתחום ההתישבות היהוּדית המחודשת. כך נצטמצם כל הישוב העברי ברצועה הצרה שבין יפו וחיפה, עם שלוחות מעטות לדרום ולצפון.

מלחמת הקוממיות העמידה לרשותנו כל אדמת המדינה, ממתולה בצפון ועד אילת בדרום. התחומים שתחמה עצרת האו“ם ב־29 בנובמבר 1947 הורחבו תחילה על־ידי צבא־הגנה־לישראל ועם מנוסת התושבים הערבים, שהחלה בראשית דצמבר 1947, כנראה לפי תכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם לכן; עם תום הקרבות בתחילת ינואר 1949 – הורחבו הגבולות שוב בלא־מלחמה; תחילה על־ידי כניסת יחידות צה”ל לדרום הנגב ולאילת, לאחר שנחתם הסכם שביתת־הנשק עם מצרים; ואחר־כך במשא־ומתן מדיני עם שליטי עבר־הירדן, כשהוסכם להעביר לרשות ישראל כל הרצועה שבה עוברת הרכבת מלוד לירושלים, וכן ואדי־ערא (הכביש מחדרה לעפולה) ואדמות ממזרח לכביש הזה.

כל אדמות הדרום ממערב לקו שביתת־הנשק של מחוז חברון וכל הנגב, מבאר־שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה. הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים לישובה של מרבית אדמת המדינה – ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב, המכשול היחיד שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים. על כשרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי ועל יכלתם המדעית והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתישבוּת רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת, דיג וספנות – מתוך ניצול האפשרוּיות החדשות של גילוּיי המדע ושכלול הטכניקה בימינו. צו קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה, להפנות הנוער החלוּצי והעולים המתישבים דרומה, לכוון תקציבי הפיתוּח בעיקר דרומה, לעקור חלק גדול מבתי־המלאכה והחרושת ולהעבירם דרומה, להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחיה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה, ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראליים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב.

בלי ישוב הדרום והנגב לא יִתּכן בטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית. ישוב זה לא יִתָּכֵן בלי שנוי סדרי בראשית, ואין דבר זה למעלה מיכולת המדע בימינו ומעֵבֶר ליזמה החלוצית של צעירינו. בכוח המדע והחלוציות נעשה הפלא הזה.

כל מפעלנו בארץ הוא אחד מפלאי ההיסטוריה. לא פלא שלמעלה מהטבע. בנסים מסוג זה, אם ישנם, אין כלום מן הפלא. אם אפשר ליצור כדור־הארץ ולהניעו בלי סוף סביב השמש – אפשר לצוות עליו או על השמש לעמוד דום. שכלו של האדם לא הגיע עד עכשיו – וספק אם יגיע אי־פעם – להבנת סוד היצירה ולפענוח חידת ההוָיה, וההתהוות המתמדת. כל מה שהשכל והנסיון האנושי מכיר יותר ויותר העולם אשר מסביבו ובתוכו – יותר ויותר מתעמקת החידה, ופשר הסוד העולמי הולך ומתרחק ממנו. אולם נסיונו של האדם הולך ומתעשר, כשרו הולך וגדל, שלטונו על סביבתו ועל עצמו הולך ורב והכלים אשר הוא יוצר להגברת יכלתו בראיית הטבע, בהבנתו ובהשתלטוּתו החלקית עליו – הולכים ומשתכללים, ומרחיבים האופק האנושי בלי הרף. והכלי המופלא, רב־היכולת והאונים ביותר המסייע לאדם להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו. היכולת הגנוזה ביצור מופלא זה אין מָשְׁלה בכל הכלים והמכונות המסובכים והמפליאים לעשות, שיצר האדם. ורק בזכוּת ההבנה האינטואיטיבית ביכלתו הגנוזה של האדם והכושר והרצון להשתמש ביכולת זו – הכושר שאנו קוראים בשם חלוציות – נעשה המפעל שלנו בארץ, שלכאורה עומד בניגוּד גמוּר לכל החוקים המקובלים והתפיסות השגורות בימי הקמת המפעל. מי האמין לפני עשרות שנים, כי יהודים בני עיר מאות בשנים, גמולי עבודה ואדמה במשך יובלות, יהיוּ לבוני ארץ? מי העלה על דעתו, שעם מפוזר ומפורד למעלה מאלפּיִם שנה יתכנס שוב למולדת עתיקה כבושה בידי זרים ויחדש בה קוממיותו הממלכתית? מי הניח, כי שפה מתה שנחנטה בספרי תפילה ושירים תהיה שוּב שפת הדיבור של עם בלול לשון? או מי חלם, כי עם מדוכא ומושפל וחסר ישע במשך דורות – יגלה פתאום רוח גבורה וימגר צבא אויבים העולים עליו פי ארבעים?

האמונה הנועזת והנאיבית כאחת שגילו ראשוני החלוצים לפני שמונים שנה וכוח יזמתם היוצרת ביסדם במולדת העתיקה והשבויה כפרים עבריים חדשים, התנופה החלוצית שהלכה וגברה מדור לדור בשלושת הדורות האחרונים עד שהגיעה לחידוש המדינה העברית ולנצחונות מפוארים במלחמת הקוממיות; המעשים הנועזים בהושבת רבבות עולים מארצות נחשלות, אשר אלפי שנים לא ידעוּ ריח השדה, במרחבים השוממים בדרום; התמורות התרבותיות, החברתיות והכלכליות שהתחוללו בחיי מאות אלפי עולים בשנים־שלושה דורות, תמורות שאין להן דוּגמה, לא בחיי עמנו מאז היותו ולא בחיי כל עם אחד בימינו אלה – כל אלה הם פרי הפלא האנושי הגדול שנתגלה בדברי ימינו החדשים ושאנו קוראים לו בשם חלוציות, שאינה אלא אמונה עמוקה של אדם בכוחו וביכלתו וצורך נפשי לוהט לשנות סדרי־בראשית, וסדרי חייו הוא, למען חזון גואל.

בכוח הפלא החלוצי עמדנו בפני הרגלי חיינו הגלותיים ועקרנו אותם, בפני קשיים מדיניים והתגברנו עליהם; עמדנו בפני שטנת שכנים ואיבתם ויכולנוּ להם; עמדנו בפני דלדול הארץ וחורבנה – והקימונו הריסותיה.

הפעם, דוקא בתקוּפת ריבונותנו ושליטתנו החפשית על כל שטחי המדינה ואוצרותיה, הועמדנו בפני הקושי הגדול ביותר – מארת הטבע וגזרה על מרבית אדמת המדינה, עקרות ושממון מאז ששת ימי בראשית. המדינה, העם, הנוער, אנשי המדע – הועמדו הפעם בפני המבחן העליון בתולדות התעצמותנו והתחדשוּתנוּ הממלכתית. רק במאמץ מלוכד של מדינה מתכננת ומבצעת, של עם מתנדב ומעפיל, של נוער עז רוח ונאפד גבורה יוצרת, של אנשי מדע חפשים מכל שגרה ומסוגלים להתעמק בבעיות המיוחדות של ארץ זו – רק מתוך הסתערוּת כוללת של כל כוחות היצירה בישראל נוכל למשימה הגדולה והגורלית של פיתוח הדרום והנגב.

מים וכוח – הם שני הדברים המרכזיים שחסרונם מורגש בארצנו, גם בצפון, והם כאילו נעדרים לגמרי בדרום. ארצות אירופה המפותחות זכו בברכת שמים מעל – גשמים, שזמנם כל השנה. רובן הגדול נתברכו גם בברכת תהום רובצת תחת – באוצרות כוח ספונים בחיק האדמה.

אולם רק מתוך שגרה נפשית ומחשבתית שמקורה בעבר נדמה לנו שמרחבי הנגב נידונו להישאר שוממים לעולמי עד. ישנם מקורות מים וכוח בשפע, שלא השתמשנו בהם עד היום, כי לא ידענו סוד שימושם, אבל מה שלא ידענו עד אתמול אין זאת אומרת שלא נדע גם מחר.

מי התהום, המעינות, הנהרות והפלגים בארצנו – מוגבלים ומעטים. ואף אלה אין אנו מנצלים עדיין במלואם, מי הירדן זורמים לים־המלח, ומי הירקון נופלים לים התיכון. חלק לא קטן ממימי ים כנרת מתנדפים; וגם הגשמים המרובים בצפון והמועטים בדרום שוטפים בחלקם הגדול ללא תועלת לים התיכון או לים המלח, מבלי להרעיף ברכתם המלאה על האדמה הצמאה. גם המים שברשוּתנו אנו מבזבזים לא מעט, ביחוּד בחלק הצפוני של הארץ המבורך בגשמים או במי הירדן והכנרת. עדיין לא השׂכּלנו לאגור כל הגשמים שלא יזרמו לים לשוא, ולנצל המים שברשותנו בחסכון ובתועלת מכסימלית.

אולם הבעיה הגדולה של הספקת מים למרחבי הדרום והנגב – היא בכיווּן מי ים מזוקקים מהמלחים. המשימה הגדולה שעל המדע העברי למלא הוא גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי הים, שאפשר יהיה להרוות בהם האדמות הצחיחות בנגב. בארצות־הברית של אמריקה העשירה בנהרות אדירים ובאגמים רחבי ידים נעשים זה שנים מחקרים וניסויים לזיקוק מי הים למען אפשר השקאת המדבריות שבמערב־אמריקה. אנוּ זקוקים הרבה יותר מארצות־הברית למקור חדש ולא אכזב של מי השקאה, ולא יִבּצר מאנשי המדע והטכנולוגים שלנו, אם יקדישוּ לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם כך כל הסיוע האפשרי מצד המדינה, למצוא תהליך זול להמתקת מי הים. השקאת השממה במי ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל“הזיות” העשויות לשנות סדרי־בראשית בכוח החזון והמדע וכושר חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי “הזיות” שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר חלוצי.

זיקוק מי הים בתהליך זול הוא לא רק צורך ישראלי חיוני אלא צורך עולמי. מאות מיליונים של תושבי היבשת הגדולה שבה אנו חיים סובלים מחוסר מזון, אולם לפי שעה רק חלק קטן של כדור־הארץ מעובד. באסיה, באפריקה וגם באמריקה יש מדבריות עצומים אשר אם ימצאוּ להם מים להשקאה, הם עשוּיים להכפיל ולהשליש יבול כדור־הארץ ולספק מזון בשפע לעשרות מיליונים בני־אדם. אם ישראל תצלח להמתיק מי הים – תביא ברכה גדולה לכל המין האנושי והדבר לא יִבּצר מהמדע הישראלי. מקור המדע בשנים: בכשרו היוצר של המוח האנושי, ובצרכים החיוניים של החברה. אין המוח האנושי מתיגע בכל יכלתו אלא מתוך לחץ צרכי החברה. בלי לחץ זה הוא משקיע מרצו בעניינים אחרים. שני הגורמים המניעים את מדע המים מצויים בישראל במידה לא פחותה מאשר בכל ארץ אחרת. המוח היהודי אינו נופל בטיבו ממוחו של כל בן עם אחר. הצורך של מקורות מים נוספים הוא לא רק חיוני, אלא גורלי בשביל ישראל. ואסור לנו להרָתע מהחידוש ומהקושי שברעיון ניצול מי־הים לשם השקאה.

בעיית הכוח – חשיבוּתה גדולה אף מזו של בעיית המים. ניצול המים – בכל צוּרותיו, זקוק לכוח, אבל לא רק ניצול המים. ככל שתרבות האדם מתעשרת וצרכיו מתרבים – הולך וגדל הצורך בכוח ואנרגיה. האדם הפרימיטיבי היה צורך עד 3000 קלוריות – באכלו מזונות שהכין לו הטבע. לאחר שאדם למד להשתמש באש ולבַיית בהמות וחיות מסוימות – נזקק לעשרת אלפים קלוריות ליום, כדי הפקת מזון גם לבעלי־החיים שלו. שכלול הטכניקה וייצוּר מכונות הגדילו הצריכה היומית באנרגיה. אם נקח בחשבון המכונות, המטוסים, הרכבות וכלי המאור ונחלק אותם לגולגולת נמצא שבארצות־הברית צורך האדם בממוצע מאה וששים אלף קלוריות אנרגיה ליום.

אם אנוּ רוצים לקיים בארץ רמה תרבותית גבוהה – ועלינוּ לשאוף לכך שהרמה התרבוּתית בישראל לא תהיה נמוכה מזו של כל ארץ אחרת – עלינו לדאוג ליצירת מקורות כוח שיספקוּ לנו כל האנרגיה הדרושה לאדם, לבהמה ולדומם, כלי תחבורה ביבשה, באויר ובים, מכשירי מאור וקשר ומכונות לכל ענפי המשק, ולכל צרכי החינוך והתרבות.

ואנשי המדע שלנו נתבעים לא רק להמשיך בלימוּדים ובמחקרים שטיפלוּ בהם בחוץ־לארץ, אלא עליהם להשקיע מרצם המדעי והמחקרים באותן הבעיות שטבע ארצנו וצרכי קיומנו הציגוּ לפנינו במיוחד עם תקומת ישראל.

אנוּ עומדים ערב אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות האדם ושלטונו בטבע; אנו עומדים בפני תקופת האנרגיה האטומית. אם כי עדיין מקורות הכוח העיקריים בארצות המפותחות ביותר הם פחם, נפט וחשמל, הרי אין ספק שבעוד שנים מעטות ירתום האדם את הכוח המופלא והאדיר האצור באטום הבלתי נראה עדין, לצרכי תעשיה, חקלאות ותחבורה, כשם שהוא כבר מנצל אותו לצרכי מלחמה. ואם כי ארצנו בדרך כלל דלה באוצרות טבעיים, ולא כל מה שספון בחיק אדמתנו ידוע לנו כבר במידה מלאה, הרי השימוש באנרגיה אטומית מותנה בראש ובראשונה בכשרו של המכשיר הביולוגי־פסיכולוגי, הנקרא מוח אנושי, ומכשיר זה העומד לרשותנו אינו נופל בטיבו וביכלתו מזה העומד לרשוּתם של העמים העשירים והמפותחים ביותר.

זמן קצר אחרי תום מלחמת הקוממיות הוקמה בישראל מועצה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית, והיא מטפלת במלאכה זו לא בלי כשרון ולא בלי הצלחה. ועדה זו הגיעה לידי הסכם עם הממשלה הצרפתית והממשלה הבריטית על יִצוּר מים כבדים, שהוא אחד האלמנטים הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית. המיַצרים הראשיים של מים כבדים עכשיו הם נורבגיה וארצות־הברית, שיש להם חשמל זול. אנשי המדע הצעירים שלנו כבר גילו מאליהם סוד יצירת המים הכבדים, אם כי עדיין אנו רחוקים מיִצוּרם בכמוּיות ניכרות. החומר העיקרי הדרוש ליצירת אנרגיה אטומית – הוא אורניות ותוריום. ואם כי אין האורניום מצוי בישראל בכמוּיות מרובות (במידה שהדבר ידוע לנו כיום) כבקונגו הבלגית או בארצות מספר אחרות העשירות באורניום – אין חומר יקר זה נעדר בארץ, ואנו מסוּגלים להקים כורים אטומיים, כי יש לנו שני הנתונים הדרושים לכך – אורניום ומים כבדים, אם כי הפקתם ויצוּרם ידרשוּ מאתנוּ מאמצים לא מעטים ולא במהרה נגיע למחוז חפצנו זה. אולם שומה עלינו לגייס כוח אדם – לחנך פיסיקאים וטכנולוגים באיכוּת הדרושה ובכמוּת המספיקה ולנצל החמרים הגלמיים הבאים בחשבון – למען נוכל להגיע בעשר השנים הקרובות לידי יצור אנרגיה אטומית, אשר תפתח אפקים חדשים להתפתחוּתנוּ הכלכלית בכלל ולהפרחת הנגב בפרט.

בגילוּי המהפכני של אלברט אינשטין על זהות החומר והאנרגיה ובחשׂיפת המבנה המורכב של האטום ניתנו בידי אדם אוצרות כוח לא משוערים. כיבוש מופלא זה לא ישָׁאֵר נחלת המעצמות הגדולות בלבד, והרחבת שיתוך הפעולה בין אנשי המדע במחקר האטומי בעולם הוא סימן טוב לדורנו, ומה שעשו אינשטין, אופנהיימר וטלר – שלשתם יהודים – לארצות־הברית, לא יבּצר מאנשי המדע בישראל לעשות לעמם.

האנרגיה האטומית אינה מקור הכוח היחיד שעתיד להאדיר יכולתו של אדם במידה לא משוערת. מקור האנרגיה העצום והאדיר ביותר בעולמנו, המקור שממנו ניזון כל חי וצומח ורק שמץ מֶנהו מנוצל עד היום על־ידי האדם – הוא השמש, המשפיע עלינו יום־יום כמויות אסטרונומיות של אנרגיה ההולכות לאיבוד. מומחים חישבו ומצאו, כי האנרגיה השמשית המגיעה לכדור־הארץ במשך שלושה ימים שוה לכמוּת האנרגיה שאפשר להפיק משריפת כל אוצרות הפחם, הנפט, הגז הטבעי, הכבול וכל היערות שעל פני האדמה.

ודוקא הנגב הוא חבל הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו, כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש בעצמתה הכבירה. עד עכשיו נוצל משפעת אנרגיה זו רק כטיפה מן הים – על־ידי הצמחים שאנוּ מגדלים, שסוד גידוּלם אינו אלא ספיגת אנרגיה שמשית בתהליך שקוראים לו פוטוסינתזה. פחות מכל נהנה הנגב בימינו מספיגת קרני השמש על־ידי צמחים, אולם ניתן להפוך אנרגיה זו לכוח מפעיל, דינמי וחשמלי; וגם לאחר שיִכלו כל אוצרות האורניום והתוריום מעל פני האדמה – תוסיף האנרגיה השמשית לזרום אלינו כמעט לאין קץ, ועל אנשי המדע והטכנולוגים לגלות המכשירים היעילים אשר יספגוּ, ולו רק מעט מן המעט, של אנרגיה אדירה זו ויפעילוּ אותה לצרכים הגדלים ומרובים של משקנו המסועף. אין זה מן הנמנע כי בכוח השמש נוכל לזקק מי ים ולהכשירם להשקאת השממה הרבה בדרום ובנגב.

השימוש בכוח אטומי, באנרגיה השמשית, הפעלת כוח חשמלי מהרוחות ומגלי הים, ניצול האוצרות הטבעיים המרובים בים־המלח – אחד המרכזים העשירים ביותר במינרלים על־פני כדור־הארץ, בלימת השטפונות הזורמים לשוא לימים ואיגומם לצרכי שתיה והשקיה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו, גילוי מכרות מתכת, שחם, שיש, ודומיהם – הם ענין לפיסיקאים, לגיאולוגים, לכימאים, למהנדסים. אולם האנרגיה הספונה בטבע – בחיק האדמה, באשדות מים, באטום ובשמש לא תספיק לנו אם לא נדע להפעיל האנרגיה היקרה מכל, האנרגיה המוסרית־רוחנית הספונה באדם, בנבכי הוָייתו האלוהית, המסתורית שאין יודע פִּשׁרה וסודה, אבל כל איש מכיר קיומה, כוחה, עצמתה, פעוּלתה והשפעתה. אנרגיה מופלאה זו נתגלתה בנו כאשר לא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר, גם בעצמתה המוסרית וגם בעצמתה האינטלקטואלית, ורק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפּיִם שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימינו אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת על־ידי אבותינו בימי קדם ועל־ידי צעירינוּ בדורנו אנו – מעשים שאין דומה להם בהיסטוריה האנוֹשית.

לא הטבע, אשר לא נשתנה במשך מיליוני שנים, כי אם רוח האדם, העולה מעלה מעלה, שינה פני כדוּר־הארץ. בכוח מחשבתו ובעוז נפשו משתלט האדם על הטבע, מגלה סודותיו ומשעבדו לצרכיו החמריים והרוחניים. ואין בכל ההיסטוריה האנושית גילוּי יותר אדיר של כוחות נפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורענויות, סכנות, – מזה שהופיע בתולדות העם היהוּדי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה.

לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהוּדית המחודשת העמידה את העם היהוּדי פנים־אל־פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאוּתה הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה והיא יכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עדה המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת־הנסיונות של העם היהודי – קיימת ועומדת, ועל אמת זו מושתתת אמונת העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עויינים מבחוץ, אלא בהשתלטוּתו בכוח המדע והחלוציות על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!