רקע
ישראל זמורה
אהבה ועוני בשירה

גם הנושאים המובהקים והנצחיים אינם משמשים, כנראה, את השירה בלי הפסק ואתנחתא; גם הם נכנעים, לכאורה, לסוד המחזוריות בזמן. ואפילו רגשות וחויות, שהם בבחינת “אבן־השתיה” של החויה האנושית, ואשר אין להעבירם מן העולם, יש להם, כנראה תקופות של לקוי והסתלקות. כך אירע בדורנו, למשל, לאהבה, אשר השירה התאמצה להתעלם ממנה; כמעט כל המשוררים הטובים שבעמי הארץ, מראשית מאה־שנים זאת, כאלו התנכרו לאהבה. ודאי, יש פרשנים המסבירים עובדות לפי לוח “תורות” הזמן, ואשר יראו בזה “נצחון הפכחות והמעשיות” על הרגשיות ודברי – ה“הבאי”. הללו יתגאו בודאי על העדר האהבה מן השירה בימינו, ולא ישערו כלל, כי יתכן שנמוקים וטעמים אחרים יש בגו. על כל פנים, אין להמנע מן השאלה: מדוע שבתה לפתע שירת האהבה?

אין ספק בדבר, כי המאה הי"ט היתה לספרות העולם כמין “חופה אריכתא”; אם לא להביא בחשבון פרטים (החשובים הם לכשעצמם) יוצאים־מן־הכלל, הרי היה בכל העולם כולו ואצל כל האומות יחס כללי של הערצה, שלא־על־תנאי, לגבי נושא תואר הסופר והמשורר. תביעות ומשאלות מיוחדות מן היוצרים היו רק אצל יחידי סגולה, הקרובים למלכות האמנות באי־ביתה הנאמנים, אבל לא אצל סתם קורא, אם ותיק ואם לא ותיק. בנגוד לתקופתנו, שכמעט כל קורא וקורא בודק מראש את נושא הספר, את “השקפת־עולמו” או את אסכולתו של המחבר. ואם כי קוראי השירה מרובים היו, – לא היתה למשורר הרגשה שנועצים עין בתוך נפשו פנימה; הוא כתב על אהבתו האישית, והקורא קרא בכתוב את דבר האהבה האנונימית, הכללית, ויותר – כאהבתו שלו, של הקורא עצמו. המשורר היה כרואה ואינו נראה, וממילא, באופן טבעי ומובן, לא נתעורר בו רגש הבושה מפני גלוי־נפשו בפומבי.

עם ראשית המאה העשרים נשתנו הדברים, התחיל יחס של בדיקת־ציציות לטובת האמנות וגם לרעתה. אצל היוצר; הקורא חדל להיות קורא לשמו, אלא מקים מצוה של איזה “רעיון” או “מטרה”; דבר המשורר חדל להיות אנונימי וכללי, אלא אישי־מוטעם. שלא מדעת ושלא מרצון, ואפילו שלא מכוחם של הקוראים, נעשה המשורר נושא ל“נתוח”; המשורר הרגיש בכך ועל־כן, כנראה, נתעוררה ה“בושה” המובנת וההתאמצות להעלים מעיני הכלל את גלוי הדבר היקר לו. מאליו מובן, כי העלם זה מדעת מצא לו דרכי־התגלות בהסתר, תחת מסוות שונים. וענין גדול הוא לחקירות פיוטיות נעלות: מה שעשו היינה וגתה, פושקין ולרמונטוב או ביירון ובודלר ב“גוף ראשון”, עשו ר. מ. רילקה, א. בלוק (בשיר “האלמונית”) ועוד, בגוף שלישי.

הנמוק הנזכר אינו יחידי; ודאי היתה כאן גם סבה אמנותית, סבה שהזמן גרמה. שלא במדה הרגילה בכל הזמנים תקף פתאום את כל המשוררים בעולם הפחד מפני “חוסר מקוריות”; ואם היו משוררים רבים, ואפילו משובחים, ששנו משום כך את טעמם, לשונם וסגנונם, הרי כנגד זה נמצאו אחרים, וגם ביניהם בעלי כשרון ודאי, ששנו משהו לפחות, בנושאים. ושמא משום כך נגזרה גזרה (שלא נדברו עליה ואף־על־פי־כן היתה כללית): שלא לשיר על האהבה, כדרך משוררים בדורות שעברו. אכן, גם המשוררים לא קמצו, במובן זה, והכינו אוצרות של חומר פיוטי למחקרים פסיכואנליטיים: ואין לך הרצאה עיונית מענינת מן ההרצאה על האהבה אצל פלוני המשורר שלא כתב מעולם שירי אהבה.

על כל פנים, אין “להסיק מסקנות” מכל התפתחות־הדברים הזאת, – לא ש“מעין האהבה דלל”, חלילה, והאנושיות נהפכה לעדת “אנשי מעשה” “מוקירי החומר”, ולא שהפחד הקבוצי מפני חוסר המקוריות הוא שגרם, רחמנא לצלן, לחסרון זה. כי אין כאן אלא עוד כמה גלויים לטבע באדם וליצר היצירה ואופיה, והחשיבות אינה בסכום ובמסקנות, אלא בעצם המטמרפוזיות.

והרבה ענין יש למצוא על נושא זה בקובץ מכתבי האהבה של משוררים שונים אצל אומות העולם במשך 500 שנים. מצאתי בקובץ זה מכתבים של המשורר האנגלי סויפט, מכתבים כתובים בלשון שאין בה כלום מן האהבה הגלויה ואף לא מן “ידידות” – אלא מן הסגנון של איש המעשה: גברתי הנכבדה, כך וכך אני מרויח לשנה, אלה ואלה הרגלי הטובים והרעים, דבר זה וזה אני דורש מזו שתהיה אשתי ואם… יש ברצונך לקבל עליך עול אדם כזה, אם את יודעת לותר ולהתפיס, לבטל את רצונך מפני רצוני וכו' – כי אז ראויה את להנשא לי, ואת המכתבים האלה חתם המשורר בנוסחה האנגלית הרשמית: “והנני עבדך הנאמן”. ולעומתם יש כאן, צרור מכתבים מאת המשורר האנגלי י’ון קיטס, כתובים1 דוקא בנכאים, בנעימה של השתעבדות נפשית ובמליצות אהבה, שהן התרפסות בפני המין שכנגד. ומי יאמר, מכתביו של מי רצופים אהבה גדולה ונאמנה יותר?

*

וגם העוני הוא מן הנושאים הנצחיים, כידוע. כמעט כל משורר גדול נזקק לו כנושא בצורה זו או אחרת. בדורנו הגיעו הדברים דוקא ליד גלוי־יחס לעוני, – גלוי פומבי. כאן אין לפי שעה חשש של “בושה”. וכל המרבה בגלויים – הרי זה משובח. נראה הדבר, שאין ערוה אנושית זו אישית כל כך אצל המשוררים, ועליה מדברים בגוף ראשון דוקא ובפני עם רב. ורק מעטים מן המשוררים דברו עליה בעקיפין, משום כאב־בושה אישית וכמעט שלא פרשו בשם.

והנה נמצא מבקר צרפתי אחד, דניאל רופס שמו, שכתב ספר־מסה על “העוני ואנחנו”. ואם כי יש בספר זה הרבה חומר מענין, והוא כמו “מחסן של אבק־שריפה בלב”, בכל זאת יש בו, בלי ספק, מהנמכת גדלוּת העוני והקלת משאו, שהוא כבד מנשוֹא לפי עצם מהותו, האנונימית ואף על פי כן קונקרטית כל כך. נושא זה אינו נתן, כנראה, ל“נתוח” קר ועיוני, כחוקתה של המסה. על העוני, כעל החטא המוסרי – מתנבאים באש דת, מתיפחים בדמעות יאוש או… שותקים.

אכן, יש דברים ששביל־הזהב בשבילם הוא – הקיצוניות…




  1. במקור “כתוביב” – הערת פרויקט בן יודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!