החרוז, שבדרך כלל רואים בו הקוראים “הוכחה” לכשרון, משמש להם בה בשעה גם כעין “סמל” לקלות־דעת חביבה. ומענין הדבר, שיחס זה אתה מוצא גם אצל סופרים (בעיקר, כותבי פרוזה, כמובן). הגיונם של הללו פשטני הוא ו“עגול”: דרך הטבע הוא שיהיו הצעירים כותבים בחרוזים – הם ראויים אפילו לתהלה על כך – ואלו זקנים הכותבים “עדין” שירים – מן המתמיהין הם וחשודים ב.. אינפַנטיליות. ולא מעטים הם הפוסקים בודאות: כל משורר סופו שיכתוב פרוזה. ויסלק את ידו מן השירה. על דרך: “תלמידי חכמים כל שמזקינים דעתם מתישבת עליהם”.

ומכיון שעמנו הוא ה“מיושב” שבעמים, – ממילא רווחת אצלנו דעה זו בטעם מיוחד. הרי לא מקרה הוא, שלא הוקדשה אצלנו תשומת־לב מספקת לבעיות הטכניקה של השירה, ובין השאר – לשאלת החריזה. אפילו הבקורת שלנו אינה מטפלת כמעט בצד זה של אמנות השיר. והמשוררים עצמם – הם גם הם כאלו מיחסים ערך של מדרגה שניה ל“מלאכת החרוז”. רק מעטים אצלנו, מעטים עד מאד, העמיקו בסודה של החריזה ובקשו מתוך כך נתיבה לעצמם. הרוב הסתפק בחרוזי שיגרה, רגילים, ילדותיים כמעט, חרוזים כמצות־פיטנים מלומדה, ללא סימני הכר של עצמיות.

ח. נ. ביאליק היה הראשון בשירתנו החדשה, הלאחר־יל"גית. אשר הרים את קרן החריזה העברית וגאל אותה מן השיגרה, אמצאותיו ומעשי להטיו בשטח זה רבים עד מאד, מחושבים ומפליאים, – ונכר שהוא החשיב מאד את ההקפדה בנקודה זו. ואפשר לומר, שהוא היה הפטיש החזק, שחשל להברה האשכנזית את אוצר חרוזיה, אך ההברה האשכנזית הוכרחה להסתלק בבוא יומה. ועמה ירדו לטמיון רוב האוצרות של החריזה הקודמת, עד שבא המעבר להברה הספרדית והביא עמו את ההכרח של הליכה בדרך בלתי־סלולה. מבחינת יחוד־ענין לחרוז הביא עמו הכרח זה ברכה רבה: אין כאן (ועדין אי־אפשר שתהיה!) השיגרה, שהוא במידה ידועה אבן שואבת ואבן־נגף גם ליוצר המקורי. עדין הכל בראשית ממילא. במקום שיגרה יש אצל קטני היכולת, פשוט עוני. כנגד זה העמיד המעבר להברה הספרדית את בעלי היכולת בפני בעיה אמנותית חשובה של מעשי בראשית בדרכי החריזה. ובשביל חריזה בכלל וחדשה בפרט הן יש צורך בכשרון פיוטי פלוּס כשרון־חריזה מיוחד.

עד כאן – “פתח”־דבר, שכחו כהמלצה על ספר אחד, שיא לאור בשנת… – ה“תמ”ג (לפני רנ“ך שנים! הוא הספר: “יד־חרוזים”. ותכנו (“לא יאמן כי יסופר”) – מלון של חרוזים. מחברו – גרשון חפץ – צעיר בן י”ז, היה עלוי של השכלה עברית אמנותית לפי טעם הדור, בחור שהיה מצוי אצל השירה מתוך זיקה נפשית, איש שדרכי־היצירה מעסיקין אותו ונהירין לו, יודע הלשון העברית וטעמה ומכיר את החסר בספרותה. כי רק מתוך כל אלה יכול היה להעלות על מחשבתו חבור ספר כגון זה, שהוא יחיד במינו אצלנו, כי לא רק לפניו אלא גם לאחריו – נדמה לו – לא טפלו בשאלת החרוז העברי למעשה.

ובעצם מציאותו של ספר כזה יש לראות מדה של חשיבות. הספר מוכיח, ולוא גם ביחידותו, על יחס אופיני של אדם מישראל למלאכת המחשבת של השיר, ליסוד המלאכה שבה (במובן הטוב של מושג זה). בכל ספרות מצויים כמה וכמה ספרים הדנים בדרך החריזה, להלכה ולמעשה, ההנחה היא, כי אין לראות את החריזה כמעשה נס בלבד. וכשם שאין סופר־יוצר יכול לסמוך על הנס בענין ידיעת הלשון על כל מילותיה המצויות, אלא הוא מצווה תמיד לחפש ולהעשיר את דעתו, ואת כליו המילוליים, כן לא יתכן משורר בלי ידיעה ממצה של היש באוצרות החריזה בלשונו והוא מצווה להעשיר את “המעבדה” שלו.

ומי שזכה להציץ ל“מעבדה” של משוררים גדולים, לעין בכתבי־יד “גנוזים” שלהם, בטיוטות, ולעמוד על התקונים והמחיקות – הוא ראה, איזו חשיבות, לפעמים מכרעת, יש לחרוז לא רק בבנין השיר ובצורתו, אלא גם בתכנו. כי מלחמה קשה וחשובה למשורר עם חרוזיו – לא מלחמה בעוני אלא בעיקר מלחמה בעושר, מתוך כונה לבור מן העושר הזה את המכון ביותר והממצה ביותר. משורר חיב להיות עשיר־חריזה, כדי שיוכל להאבק עם השיגרה ועם המקרה, גם המקרה המוצלח של החרוז בשירו.

ושאלה חשובה באמנות היא: הסיג. גם שאלת הסיגים בחרוז, כשאלת הסיגים בלשון, – נהנית מהתר־פיוט – “ליצנציה־פואטיקה”, – הכל לפי חנו וכשרונו של המשורר. אבל כל התר באמנות, – כלומר כל פריצת גדר המותרת למלך, – בנוי על יסוד האסורים. יש הכרח בחוקה חריזתית גם לשם עבירה עליה. ה“ליצנציה פואטיקה” שבחריזה חשובה מאד. היא המעידה על דרגת יכלתו של המשורר, אבל בשעה שהיא בחינת “יוצא” מן “הכלל”, ולא “הכלל” עצמו. דרכי השירה יכולות, ואולי גם צריכות, להיות מבוך, אבל לא מבוכה, וחוק אחד עליון, שהוא מטעמה וגופה המהותי של היצירה, יפה גם לגבי החריזה שבשיר: – ערכה וזכות קיומה הם בברירה ולא באין ברירה, בעשירות ולא בעוני, בגדרות וסיגים קימים, שאפשר גם לפרוץ אותם בשעת הצורך, ולא בחוסר כל גדר ולא בהפקרות בעלמא.

הספר “יד־חרוזים” יש בו כמה מעלות טובות וענין גם בשביל לא משוררים. ודאי, נושן הוא ספר זה ואין בו כרי שמוש לפיוט של זמננו. במשך ר"ן שנים עשתה גם שירתנו קפיצת־דרך עצומה. אך גם לפסוח על הספר הזה ותכנו אי אפשר – כי יש בו משום התוית דרך וגם עזר. צעיר לימים היה המחבר, – בחברו ספר זה, וגם במותו, והוא ידע, שאין מלאכתו שלמה, ואלה דבריו בהקדמתו הנאה: “והנה אנכי ידעתי דלאו תנא כרוכלא אנא ולא אוכל לקבץ כל המלות מבלי שיחסר אפילו חרוז אחד כי החיים קצרים והמלאכה מרובה, וכבד ממני הדבר, אבל בטחתי בחסד כל קורא לא יקראו תגר ולא יאשימוני כי אמנם טוב דבר החכם אשר דבר כי נקל להוסיף על אשר כבר נתחדש”.

ויש בספר מבוא בעל י“ב כללים של חריזה, שיש בהם כמה יסודות נכונים לחריזה גם בימינו. עצם המלון של החרוזים משתרע על ק”כ עמודים בשני טורים, והוא מיוסד על שיטה אחידה והגיונית, הנוחה לשמוש.

גם הקדמת האב השכול של המחבר הצעיר – הקדמה בחרוזים – שהוא הספד מר לבן שמת קודם זמנו – יש בה משום “פיקנטיות ספרותית” מחיבת. לא־כל־שכן, שיפה הסיפא שבספר: סוף דבר הכל נשמע ועט הזמיר הגיע בשיר המשובח הלזה בנוי לתלפיות כולל תרי“ג מצוות כפי סדר הרמב”ם ז“ל מעשי ידי אמן מעלת המחבר ז”ל" – והוא שיר בחרוזים יפים ברובם הגדול על הנושא הנ"ל.

ולא מיותר הדבר להוסיף גם זאת: הספר יצא לאור על ידי אביו של גרשון חפץ לאחר מותו (בהיותו בן י"ז), ב“ויניציאה בדפוס וינדראמין”. ובכמה מהדורות יצא. ואחת מהן בכתב־יד. – –

ובמחשבה אח עולה בהכרח מתוך עיון בספר עתיק זה – מחשבה העל המשך, על אחד שיקום ויחבר מלון חרוזים חדש, לפי צורך זמננו ולפי מדת ההתפתחות של הלשון העברית ושירתה בהברה הספרדית.