שתי פנים לפולמוס; וכל אחת מהן תלויה בחברתה תלות כמעט אורגנית, ממש שתי הפנים של מטבע כשרה, שאינה אסימון; מצד אחד, עיקרו של פולמוס – התועלת המבוקשת על־ידי כל אחד מן המתפלמסים, הרצון להלחם נגד דעה מוטעית, מסלפת ומזיקה, אם בשוגג ואם בזדון, ולהגן על דעה (או אמונה) שכנגד, לקנות לבבות למענה; ומצד שני, עיקרו של פולמוס – התפארת השכלית שהוא מגלה, זה כשרון הסיוף הרוחני, של תחרות אספורטיבית בין שני מיני חריפות־השכל, בין שתי דעות שכבודה רבה עמהן ואף־על־פי־כן הן מצטינות בקלות־תנועה, בזריזות של גרציה: מתפלמסים אלה – אם אתה מוצא אצל אחד מהם משהו הדומה לדחיפה־באגרוף או לבעיטה־ברגל, דע לך – בדעתו שלו הוא בועט ורק בעצמו הוא דוחף ומחבל; גם אם ענינו צודק – לא מידו ולא מכוחו יקום הצדק הזה; פולמסן האומר מה שאומר בקצף־על־השפתים – גם אם אינו רוצה בכך – לא על יריבו בלבד נתזים רסיסי־הקצף, אלא גם על שומעיו, שהוא מבקש לרכוש את דעתם; ואפילו אינם איסטניסים דוקא, והנם רק שומרי־נקיון – יתרחקו הימנו במקום להתקרב; וגם אם שוחרי־פשטות וחסידי־טבעיות הנכם, אל נא תלעגו למושג השגור של “כסיות־משי”, כי אין הן פוגעות בכוחן הגדול של הידים, אלא רק מעדנות אותו, מוכיחות שלא הכוח כשלעצמו עיקר (כי הנה הוא נחבא אל הכלים!); הה, רק חלשי־כוח ותשושי־אופי בדו מלבם, כי העדינות גלוי של חוסר אונים הוא; והיא לא כן, – כל שאיש מבורך יותר בכוח, כל שהוא מחונן יותר בתקיפות, כל שצדקו ואמתו אשר כמוהם כסלע – עדינות מעשיו ורוך דבוריו מובהקים יותר; כן, כל כוח שאלהים גוזר עליו כליה – היא מצוה עליו קודם־כל את הגסות; אפילו בעולם הגשמיות כך הוא הדבר, בעולמות הרוח לא כל שכן: כי לעולם, לעולם אינה חשובה אף אחת משתי דעות מתנצחות, אלא דוקא ובפרוש – הדעה השלישית, הנוצרת מוכוח עיוני, קצר או ממושך, שבין השתים, ועל הדעה הזאת אין מתוכחים עוד (כך, למשל, כמעט שחדלו להתוכח על הציונות, שנולדה מוכוחה של החסידות מזה ושל ההשכלה מזה); הלא גם הסכין המיועדת להשחז באבן – אינה מכה אותה, אלא מלטפתה כביכול; וכשאנו רואים דעה מתפלמסת בלי לטוף כל שהוא מצדה, בלי לתת משהו מגופה היא, כדי להיות חדה יותר – וידעת שדעה זאת. דוקא, היא האבן, ואלו הדעה המנוגדת לה – היא הסכין הנשחזת.