א

ההגדרה העברית “משלי־חכמים” – היא הנכונה ביותר והמדויקת ביותר לסוג־הספרותי הנודע בשם של “אפוריזם”. ראשית: אף־על־פי שאין באפוריזם ולא־כלום מתכנו של המשל, ואף לא מצורתו, הריהו מכוון תמיד אל הנמשל, כלומר: הוא חורג תמיד ממסגרתו שנקבעה לו, עובר, וממלא מסגרת מחוצה־לו, הגדולה בהרבה מזו שהוא נתון בה; ושנית: הן החכמה היא גם המסד וגם הטפחות של האפוריזם, ושוב – ודוקא במובן העברי אשר בפתגם – “אין חכם כבעל־הנסיון”; ולא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נצין ונאמר: – כל יצירה ספרותית, אף החשובה והמורכבת ביותר, יתכן שתהיה נוצרת על־ידי כל בעל כשרון, בלי הבדל של גיל, מלבד משל־החכמה (ואולי גם המחזה), שרק החכם־ומנוסה, כלומר בעל הגיל המכובד, אם הוא גם בעל כשרון אמנותי רב – יכול להיות יוצרם; ושמא משום־כן אין כמשלי־חכמה חומר־קריאה מיותר כמעט לצעירים והם נועדים מעצם טבעם רק למבוגרים; אפילו את קהלת ואת איוב יבין הצעיר המבורך בשכל ובכושר ההבנה, מה שאין כן משלי־שלמה, – רק נגונם היפה וברק־החריפות נעימים לצעיר, אבל השגתם־כמו רק עם המשך הזמן והשנים מתאפשרת.

ב

ודאי, – עיקר חשוב למשל־חכמה, או האפוריזם, הוא קצורו, אבל מזה אין להסיק בשום פנים, כי כל מחשבה או רעיון, שהובעו בקצור – ראויים לבוא בקהל משלי־חכמה; ו. גתה, ולא־כל־שכן ע. קנט ושופנהויר, השאירו אחריהם דברי־חכמה כתובים בקצור, ומשקלם אינו מבוטל, חלילה, אלא שהללו לא משלי־חכמה הם, אלא קטעי־מחשבה, הרהורים בתחילתם־בלבד או בסיומם בלבד, גצי־אש הם שנתזו מסדן יצירתם הפיוטית או הפילוסופית, אבל לא יותר מזה; ואולם יוצר משלי־חכמה הוא רק ג.ר. ליכטנברג, שכל דבריו צופנים בתוכם איזה נמשל, כאמור, והם בחינת תמצית־התמצית; וכן הדבר גם בספרות הצרפתית: – גדולה ועמוקה היא חכמתם של דקארט ושל ווֹלטר גם בקטעים שהעלו על הניר, אבל בעל משלי־חכמה הוא רק לא־רשפוקו, שכל דבריו כמוהם כפסקי־דין, שאנו רשאים לקבלם או להתחמק מהם, אבל אין הם נתנים לערעור; עכשיו לא פלא הוא, שבכל אומה, אפילוּ גדולה ומבורכת בגאונים בכל סוגי יצירה שונים, – כל־כך מעטים בעלי משלי־חכמה, ואין למצוא ולמנות אף אחד לכל תקופה ותקופה.

ג

אכן, כל יוצר מן היוצרים דומה למי שמעמידנו לפני ארמון מפואר שלו, או היכל־קודש שהקים לעינינו, ואנחנו רשאים לבוא בסודותיו ואוצרותיו פנימה, אם במפתחות שבעליו השאירו תחובים במבואותיו ואם במפתחות אשר יש בידנו מלכתחלה או שהננו עמלים ומתקינים אותם לשם כך; ואלו בעל משלי־החכמה דומה למי שמשאיר את הארמון או את ההיכל ברשות היחיד שלו, וכאלו מסתירו מעינינו, ולידינו הוא מוסר צרור מפתחות־זהב בלבד, ורק החכם והבקי יש בידו ללכת אל הכמוס והנעלם, להתאים מפתח ומפתח למנעולו במבוא מן המבואות ולחשוף את האוצרות הגנוזים; ומה מפואר ההיכל ומה מרובים האוצרות שיתגלו לאיש העברי שעה שיזדמנו לידיו משלי־החכמה המכונים בשם “בן־משלי” מאת רבי שמואל הנגיד והם מצטינים ביחוד מיוחד, כי על־כן נוספה להם עוד מעלה – קצב שירי וחרוז, רובם בני בית אחד ומעוטם – שׁני בתים או יותר; ואין ספק בדבר כי “בן־משלי” בשלימותו הוא אחד הספרים העברים החשובים ביותר, במזגו בתוכו – שירה, חכמה ומוסר גם יחד; ואיזו חכמה מופלאה אתה מוצא כאן, – כל־כך עתיקה ולא נתישנה במאום, אלא אדרבא, – יפה ויפה היא להיות גם חכמת זמננו; ורק הלבוש הפיוטי – טעם הזמן הקדום ואפנתו בו, ודוקא משום־כך מושכים הדברים ביתר־שאת, כי על כן חן המקום והזמן מעידים על זיקתו הטבעית של החכם לסביבתו ולדורו, מה גם שטיבו של הלבוש הוא מן המובחר, והוא לא בלה עד היום; וכי יעלה על דעת מישהו שחכמה בת אלף שנים תובא לפנינו דוקא בלבוש של אפנת ימינו? חן ודאי לנו, כי חכמי הדור הזה, במדה שחכמתם אבטנטית, – בלבושם החדש היום יופיעוּ ביום־המחרת הרחוק־מאוד, יענינו עד עומק הדעת ואף יעוררו חיוך־שבחבה לאפנת־הלבוש שחלפה כבר והיא קצת… נלעגת, דוקא משום שהיא טבעית והולמת כל־כך את גופה של החכמה; ולא נאריך עוד, אלא נחזק את האמור בתתנו בזה משל־חכמה אחד של רבי שמואל הנגיד, אשר כל המרבה להתבונן בו ירבה, בלי ספק, להבחין במעלות ממעלות שונות:

יֵלְכוּ אֱלֵי־קֹסֵם אֲנָשִׁים, – לְהוֹדִיעָם

הַיּוֹם אֲשֶׁר יוֹלִיד זְמַנָּם לְמָחֳרָתָם;

וּלְבַב חֲכָמִים יִקְסְמוּ כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה –

טֶרֶם הֱיוֹתוֹ לַעֲדֵי עַד בְּחָכְמָתָם.

אכן, חכמה קוסמת היא לגאון בישראל!