אחד הגלויים העתיקים ביותר של רוח אנוש יוצרת היא החידה; לפי אריסטו, החידה היא – “מטפורה שחבורה עלה יפה”; יסוד־היסודות של החידה הלא היא הבינה בהקשים, זו ההבחנה הדקה בין דבר אחד למשנהו על־ידי השואתם זה לזה, הלא היא חכמת הפרלליזמים; ואם כי סוג זה של יצירה בנוי על חשובים ושקולים ויש בו משהו מרוחה של המתמטיקה – בכל זאת אין חידה קרויה אמנותית, אלא בשעה שיש בה מניחוחה של שירה, כגון החידות העבריות התנ"כיות של שמשון; ובכל הדורות כמעט הזקיקו עצמם משוררים ידועים לתהלה לחבורן של חידות פרוזות וחרוזות בישראל ובגויים; הנה כי כן נשמרו חידות נפלאות שחדו אותן וירגיל וציצרו, פנלון, בואלו, שילר וכד‘; ואלו אצלנו ידועות חידות מדהימות ומפתיעות ביפי צורתן שחדו רובם של משוררי ישראל בספרד: ר’ שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן־עזרא, ר' אברהם אבן עזרא, ר' יהודה הלוי, ורבים וכן חשובים; צדקו ויפו דברי המשורר נ. אלתרמן בהגדירו באזני חידות אלו כמו “שירים שנושאם־כותרתם כתוב למטה, במקום שיהא למעלה, כרגיל”; ואמנם, מי שיקרא, למשל, את חידותיו של ר' יהודה הלוי על הפירות, ביחוד על הרמון, וראה בעליל שאלה הם שירים ממש, אלא בצורה מיוחדת ולפי תכנית אדריכלית קבועה מראש; ומובן מאליו ששירים־חידות עיקרם הראשון הוא – השעשוע, ברוב המקרים – שעשוע חברתי, ועל כן יש בו משום עדות מן העדויות לאפיה של החברה, המקיפה את יוצר־החידה, ולטעמו של הזמן שבו חי ופעל; ומה גם שחידות מיועדות ברוב המקרים לחברים, לידידים, למכרים והן גם כמין חליפת מכתבים משעשעים; כן, החידה היא שעשוע־מלים, משחק בחריפות־המוח, בחדוד המחשבה, מין התחרות נעימה ואפילו התנצחות הגורמת הנאה, כי על כן היא רוחנית־תרבותית; אם תרצו יש בה משהו ממשחק האשקוקי, אבל משחק שבעל־פה, שבדמיון ובהנחה, ולא בכלים מוחשים; אלא שאם קוראים לאשקוקי בשם “משחק־מלכותי”, מותר לכנות את החידה בשם “משחק פיטני”; ואם במיטב החידות העממיות הפרוזאיות אנו מוצאים צביון פיוטי, בחידותיהם החרוזות של משוררים גדולים ומפורסמים – לא כל שכן; ואם משורר כר' אברהם אבן־עזרא שם ראש מעינו שחידתו תהיה מורכבת וידועת־חריפות, ופיוטיותה באה לה באופן בלתי־צפוי וכדרך־אגב, הרי ר' יהודה הלוי – גם חידתו נבעה ממקור הרוך של הפיוט, ואלו המחבוא והמסתור, ההכרחי בזה, בא כאלו בלא יודעין ובמקרה; אכן, גם החידה אינה טובה אם אין בה מצביונו המיוחד של מחברה.