הפתגם – לא שיר הוא, אפילו עניד חרוזים הנו, וכך אינו פרוזה, גם בשעה שנסוחו דומה לספור־המעשה: והלא לכל ספרות מגיע הפתגם רק בזכות צרופו למנין של פתגמים הדומים לו, ולא יתכן לפרסמו־בדפוס יחידי ולעצמו, גם אם חכם נודע לתהלה הוא מחברו, שלא כדרך העושים לפעמים עם ספור אחד, או עם שיר אחד, אפילו קצרים ביותר; ולמהותו של העניין ולאמתו – אין דומה לעצמות מוחלטת וליחידות קיצונית כפתגם, שכוחו וטעמו בו רק בשעה שאין לו כל זיקה לבן־מינו שקדם לו או לאשר בא אחריו; כי פתגם הדורש פרוש ובאור או סיוע כלשהוא לאו פתגם שמו; ונראה הדבר, כי עיקרו של הפתגם, או מה שהיינו הך כמעט – משל־החכמה, הוא להיות נאמר מפי איש לחברו, בחינת סוף־פסוק בשיחה שיש בה חלוקי־דעות; כי הפתגם יותר מכל תורה וכל חכמה אחרת שאצל בני־אדם, אפילו הוא נולד במפתיע, לעולם אין בו מן האכספרומט, אלא תמיד וללא אפשרות אחרת – הנו סך־הכל של נסיון חיים – של שקול ממושך, של נפוי וסנון ארוכים; ודאי, – הפתגם הטוב מבריק, אבל אין טיבו לברוק ולחלוף ולהחזירך למדת־האור שהיית שרוי בה קודם־לכן, אלא משהה ומשהה אותך שעה ארוכה באור שקרע תוך כדי הגיעו אליך; ועוד סגולה חשובה לפתגם הנאמן: – אעפ"י שקצורו מעלתו־הראשה, הרי אין הכונה לקצור שאין אחריו ולא־כלום, אלא אדרבא, – זהו קצור המעכב את הדבור ומניע את ההרהור: כל מה שהפתגם שלם יותר – כן ממושכת אחריו המחשבה, כן מרובה בעקבותיו ההשארות עם־הנפש: אדם שומע או קורא פתגם, ובלבו מתקשר שיר או שמשתלשל לעיניו ספור־חיים.

ספר הפתגמים מן המעולים ביותר בספרותנו הוא “מבחר הפנינים”, שנתחבב עלינו במשך דורות רבים וקנה לבבות צעירים וגם זקנים, ואשר יצא לאור בהרבה מהדורות; אין כל ספק בדבר כי שעת־העיון בספר עשיר־חכמה זה שעה יפה מכל הבחינות היא; גם הרעיונות המפורסמים ביותר ולקחי־המוסר הנודעים מאד חצובים כאן מאבן שיש, והכותרת – “מבחר הפנינים” – הולמת עד־מה את הפתגמים הללו.