רקע
ישראל זמורה
שירה עממית

א

שונה הספרות העברית, בהתפתחותה, מכל שאר ספרויות בעולם, כי כמוה כפירמידה הפוכה: – ראשיתה, הגלויה לעין, אינה, כרגיל, בשירה עממית־לירית קלה, ולא באפוס־גבורה אנונימי, אלא דוקא בשיא ההשגים של יצירה, בפסגה של אמנות: – בתנ“ך; הספרות הרבנית, גם כשמחבריה היו אנשי מחשבה דתית וחברתית בעלת שעור־קומה, ואפילו בעלי כשרון הרצאה צלולה וחלקה – לא התכונה מעולם להמוני־עם, אלא לחוגים של למדנים, בני־תורה וחובשי ספסלים בבתי מדרש; ומוסברת לנו העובדה, שהיא לא היתה זקוקה ליסוד ראשון וקודם לה – לעממיות; גם ספרות ההשכלה אף על פי שבקשה להשכיל את ההמונים, לבער אחרי הבערות של “העם־ההולך־בחושך” – לא פנתה מעולם אל שכבות רחבות של קוראים, לא על פי הכלים שנקטו, ולא בכוון לבם ודעתם הלכה־מעשה; וגם כאן לא נתפלא על שלא חשו בהעדרה של הדרגה הראשונה ביצירה העברית, ולא עמדו על חסרון של משלים עבריים עממיים, פזמונים קלים, הנמסרים מעלם אל עלם, ומנערה אל נערה, וגם זקנים ובאים בימים שמחים לחדש בהם את נעוריהם ולשעשע את שעת ערביתם; כרבנים כמשכילים, גם אם המריאו מרומים בהגותם, ואף אם אמרו שירה בספריהם הכתובים – לעולם בקשו להיות מורים את העם, רצו לחנכו ולנהוג בו, ובשום אופן לא העלו על דעתם לקנות את לב העם על ידי הנאה מאופן הרבצת־תורתם, ולא רק בדרך ההסכמה לצדקתם; אכן, בפלפולי הרבנים ובמליצת המשכילים, יש משהו שאפשר לראותו בחינת השתדלות והתאמצות לתת צורה אמנותית לענינים שעיקרם רק התוכן – בכל זאת לא היו גם אלה אלא כעין מטעמים בשביל “יודעי חן” או כמין אמנות… קמרית בלבד; ואל תטעה אותנו העובדה, שרבנים רבים התפלפלו לשם פלפול ומשכילים נשאו מליצה לשם מליצה, – כי לא באלה מרכז ועיקר, לא של הספרות הרבנית ולא של הזרם המשכילי, כי תמיד (ממש כמו “האמנות־לשם־אמנות”) אין הם אלא קלפה שהעלה הגרעין לאחר זמן ולסיום תהליכו דוקא (לשמירת עצמו ולמגן מקלקול מחמת קיום מעורטל בתוך חלל האויר); ורק כשהגיעה התפתחות הדברים לאסטדיה נוספת, משנפתחה התקופה החדשה, זו שהביאה עמה לא רק מורים ומחנכים, מנהיגים ומחוקקים לעם, אלא אישים המקנים משהו לעם דוקא כדי לקנות לעצמם את אהבת העם, את התפעלות ההמונים, – משקמו יוצרים – מספרים בפרוש ומשוררים במפורש ולא רק בדיעבד, בה בשעה ממש הורגש באופן החריף ביותר – המחסור בשירה עממית; ומכאן ואילך מתחילה גם הדאגה ביודעין ובלא־יודעין, למלא את החסרון, ומיד אף התחיל הפרוצס ההפוך הזה, הבלתי שכיח, כי “בלתי”־הגיוני ו”מופרך" – של… יצירת שירה עממית בעברית; לא על ידי העם ולא על ידי אלמונים, אלא בכוח של יחידים ובכשרון של משוררים.


ב

אם יש צורך לצין ולומר את המובן מאליו – כי לעולם אין יוצר, אפילו הוא אינדיבידואליסט קיצוני, וגם כשהוא יחיד מיוחד ויוצא דופן מכלל החברה, מגיע לכלל של יצירה אלא שעה שהוא חי ופועל בתוך העם; אלו, דרך משל, ידע, דנטה מה שידע, ואלו חונן בכשרון הגדול שחונן בו – ורק שהיו מבודדים אותו מנעוריו במדבר מן המדבריות (ולו שלחו לו את כל הספרים שבעולם למקום מגוריו השומם), – בשום פנים ואופן לא היה מעלה כאן אל האור את יצירתו; הכשרון הגדול הוא אישי תמיד ואין אמן אלא זה שיחודו מובהק, ואעפי“כ – כל שכוחו של מספר או משורר גדול יותר, יותר הוא בטויו של העם, גם בשעה שהוא קופץ קפיצת־זמן ומקדים עצמו עתיד להוה, ואף אם הוא נלחם בעמו, קושר מריבה אתו ומוכיחו תוכחה קשה ואכזרית; הלא ברור הדבר: אין דומה, לא יכול להיות דומה, כוחו והדרו של מי שמבטא את עצמו, לכוחו והדרו של מי שמביע את הרבים – חכמתם של דורי־דורות, פלאם של נסיונות אבות־על־בנים; גם אם תעלה קומת איש עד לגבהי שחקים, ואף אם יתקע רגליו בתהום רבה – לא ישוה הדבר בכמות כבאיכות, למי שמקפל בנפשו עבר עם הוה של עמו, מלחמותיו, שמחותיו, בכיותיו וצהלותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, זקניו וצעיריו, גבריו ונשיו; כן, נפלאה מנפלא, נשגבה מנשגב היא זו התופעה, שעם שלם, מן הנדח שבאכריו, מן הבלתי־נשקל שבאלמוניו, ועד לבחירי חכמיו – מיפה את כוחו של היחיד לשמש לו פה בשיר וספור; רכזו נא פעם אות דעתכם והטו במכוון את אזנכם בהקשבה פנימית אל יצירתו של ל. נ. טולסטוי – האם לא תשמעו מתוכה קול המון גוי עצום, דורות רבים של לוחמים, של כמרים, של ישישים ושל תינוקות, חכמה וסכלות, תמימות ופקחות, שכרות ופכחות, בכי ורנה, שתוק אברים ורקוד כל העצמות – של מיליונים, מיליונים רוסים? איש יחיד, בכוח עצמו בלבד, שאין עם בוחר בו ושולחו למעלל גדול זה של יצירה ענקית – לעולם־לעולם לא יגיע לכלל גדלות כזאת, לידי גאונות רוח ולכשרון אמנותי מדהים כזה: והיתכן להעלות על הדעת, כי עולמות עשירים אלו של ו. שקספיר – המצאה הם, בדויים מלבו של איש אחד, גם אלו חי, לבדו, כמובן, רבוא שנים? לא! אין כאן אלא מסירת־קולמוס של המוני עם רב, במדינה עשירת מעללים ושואפת גדולות במלוכד לאחד נבחר ובעל כוח: פה זה שדרכו פרצה בהוד־אדירים לבת־רוח זו, אינו אלא הפה של הר געש נרחב, של אדמה מלאה וגדושה חמרים שגרמו להתפרצות זו; אכן, הוכחה לאשר מצוי בעם, אות נאמן ומבשר את הגדלות שביצירת יחיד, שתבוא במוקדם או במאוחר – היא דוקא שירה עממית, זו הקלה, לכאורה, והאלמונית; הלא זה פזומו של עם שלם: משלים, אגדות, פזמונים, בלדות וכדו', שאין יודע את מחברם או את זמנם המדויק; כמה הפליא אחד חוקר־שירה אנגלי לנתח את מחזותיו של ו. שקספיר ולהורות באצבע על השירים העממיים, על פזמוני הבארדים, ששמשו יסוד מוצק ליצירותיו של הגאון; שירה עממית כמוה כ”כתב סתרים" של יצירת עם שלם, שרק המשורר הגדול מפענחו ומדובב על פיו את היצירה השלמה של עמו: קחו מן הצרפתים את “הפזמון על וולאן” או את ה־ chansons du geste ומי יערוב לנו שבלעדיהם ובלעדי דומיהם היה קם ויוצר משורר כויקטור הוגו או אפילו כשרל בודלר; ומי בטוח כי בלי שירי הצוענים ובלי שירי הגבורים ברוסיה היה מיטיב לפיט כל כך א. פושקין, וכו' וכו'; ועל כן – כל הסבור ששיר־העם פרימיטיבי הוא ונחות־דרגא, אינו אלא מגלה את בורותו על מהותה האמתית של היצירה ודרך התפתחותה: כל שיר עממי אנונימי הנו כמין הודעה מטעם העם: – הפרחים פורחים, הבשמים מבשימים, ומגיע והולך הזמן שהדבורה תרדה את דבשה!


ג

המשורר העברי החדש, המשורר לפי דמו ויעודו, אפילו הוא מוכיח כח. נ. ביאליק, וגם כשהוא שוקל את דבריו באבני־משקל כבדות – אי אפשר לו שלא יחוש, לכל הפחות, כי חסר השיר העממי; כמובן, שהוא יודע את גורלו: העם לא דבר בלשון שירתו ועל כן לא פזם את אשר עם נפשו ולא זמרר את “שכלו הישר”; כן, סבה יש, אבל אין היא צריכה להיות, ולשם כך מועיל גם האמצעי ה“ערום”: לראותה כאלו איננה; וח. נ. ביאליק – מחבר שירי־עם! יש לתת בפי ההמונים שירים קלים, פזמונים פשוטים, לעוררו לפזום עד שיתפזם! תאמרו, – שאין בשירי־עם של ח. נ. ביאליק מרוחו המיוחדת לו, משגב אשו הנפשית – יתכן שכך הוא: אולם אל נא תדמו, כי “שעשועים” היו אלה אצל המשורר הלאומי, משהו שנעשה במקרה וכלאחר יד, כי אך טעות מרה תטעו כאן; גם בזה נביא היה, שהקדים מעשה להלכה, שהכין תרופה לפני בוא מכת־השדפון; הוא עשה עצמו, גם מבחינה זו, משל ומופת; ועכשו לכו נא ובחנו את שירי העם של ז. שניאור, של יעקב פיכמן, ושל שאר המשוררים בני דורם – מה נקל ללמוד ולהוכח, שמעשה רב עד לאין־שעור נעשה כאן, בני־מלך הם שעוררו והעירו את בת־המלך הרודמת! ועוד יסֻפר שבחם זה ועוד תוּשר תהלתם זו.


ד

עכשו וכאן, בארץ־ישראל, לא השירה בלבד היא שתבעה לטובת עצמה, לבריאות גופה, את השיר העממי, אלא שהחיים החדשים, המתרקמים והולכים, תבעו זאת; המלאכה זעקה לקצב עברי, החרושת שאגה למניע פיוטי, הפטיש העושה בחצץ מאן לעלות ולרדת בלי לווי של פזום! כולם יחדו כפו ממש על המשוררים, בעלי הלב וברוכי־האוזן, להיות פה להמון העובד; והכרח היה לתת דוגמא לאלמונים שיבואו, בזמן מאוחר בודאי ולהבר פזמוני־עם ושירי־רחוב; עד שהלשון תהיה שגורה בפי המונים ותשיר מתוך דמם, ו“מן השפה ולחוץ”, כביכול – עד אז נאלץ עוד המשורר, בעל השם הפרטי לתת בזה מפרי עטו; והם נתנו – א. שלונסקי, י. קרני, ש. שלום ואחרים, ושוב – ח. נ. ביאליק וי. פיכמן; את הפזומים בכל שבעים לשון, בעיקר – ברוסית, באידיש, התחיל דוחק השיר העממי העברי, אעפ“י שהיה מועט ומצומצם עוד; ואיזה הבדל בין הפזמון החדש, שלא גדל עוד ולא צמח, אבל נתחבר באוירא דארץ־ישראל, לבין זה שנוצר בחוץ־לארץ, כאמור לעיל; שם ואז – נועדו שירי־העם, כיתר השירים – לקריאה, לעיון תוך התיחדות, ואלו עכשו וכאן נועדו הללו – לזמרה, לשירה בחברותא; גם ההם וגם הללו – מלוטשים בניבם ומדודים בקצבם, אלא שהדבר שונה תכלית שנוי, כשנוי שבין מקור לתרגום, לאו דוקא של לשון ודבור, אלא של חיים ושל מציאות; מחבר התוים לשירי העם היה – באותם הימים – הנכר, ואלו באלה הימים – נולד השיר על התוים גם יחד; אכן, גם במדת הזמן חלה תמורה והשתנה מאד מרוצו – שנה אחת, ולא כל שכן עשור של שנים, ממש תקופה שלמה היא, ועל כן, לא ארכו הימים וכבר מלאה הארץ זמירות, פזמונים ושירי עם לא יספרו עוד באצבעות – הנה נשאים בפי כל – על חיים בקבוץ, על הוי תימני, על בנין מגדל וחומה, על נמל ועל ים, על לטוש יהלומים ועל ציד דגים בים; ולא עוד המונים בלבד, ולא רק שבח ותהלה לעמל, אלא יותר מזה, – כבר אפשר “ללעוג”, לשיר על המגוחך אשר ב”חלוץ" וב“חלוצה” וכדו'; גם עכשו אין השירה הזאת אלמונית, כי הרוצה לדעת – יחפש וימצא כל שיר ושם מחברו עליו ואף־על־פי־כן, אפשר לומר שהאלמוניות כבר לובשת עור; לבי מלא קנאה אל אותו מבקר וחוקר־ספרות שיקום ויהא חפשי מן העבותות – הנעימות כל כך – של שיכות לנוגעים בדבר, והוא יאסוף שיר אל שיר ופזמון אל פזמון, ויעצב את דמותם של מעצבי השיר העממי העברי בזמן הזה, מה רבה תהיה אז התפעלותו שעה שימנה אחת לאחת את אבני החן שחותמו של נתן אלתרמן טבוע בהן; כמו בתוך בירת קסמים והלך האיש ההוא, כי יאסוף ויאסוף ולא יהא מנין לכמות של פזמוני המשורר הזה, הוא יחלק וימַין ויבדיל ולא ימצא שעור לתחומים ולא יספיקו לו שמות לסוגים של שירה עממית ששפעה ושפעה מרוחו של נתן אלתרמן; – פזמונים לתיאטרון סטירי, זמירות למאחרי עלי יין, שירי לכת לחילים, להמוני־עם, לעמלים, בלדות על מאורעות הזמן הקשים, שירים קלים על עניני דיומא, רומנס לנאהבים ונעימים, ועוד ועוד – אוצרות על אוצרות של חכמה ובינה, של תמימות, של בכי וצחוק, של שבח ולעג, של גערה ועדוד, של קינה ובדיחה. של יגון עמוק ושל חדוה עצומה, – הכל בלשון עממית קלה ועשירה, מועטת ומחזיקה מרובה, וכל הקהל לשכבותיו, השונות, למקומותיו ולמעמדותיו, נער ונערה, זקן וטף – כולם קולטים את השירים הרבים האלה, משמיעים ושרים, יודעים את שם משוררם ואין מדגישים זאת, כי זהו העיקר – שירים מתוך העם הם, פה לעם הם, זמר־העם הם: מעוט שבמעוט מתפרסם מפעם לפעם באיזה עתון או בקובץ נדח, אבל רובם ככולם – מפוזרים בארכיונים של תיאטראות, בפנקסי פזמונאים ובמחברות קריָנים וקריָניות למיניהם: אביהם של כל השירים הנפלאים הללו, אינו דואג להם, כי כל העם אוספם אל נפשו, הם נרקמים במסכת החיים, הם עצמם כבר כאבות־מולידים; ומה גם ששירים עממיים אלה, כל כמה שהם יפים וחשובים, נחוצים ויקרים – לא עיקר ומרכז הם לגבי נתן אלתרמן, משורר של “כוכבים בחוץ”, של “שמחת עניים” ושל שירים רבים אחרים, גדולים וקטנים, שבהם, כמובן, מתגבש כשרונו היוצר, מחושלות השקפת עולמו והרגשת עולמו; ומי שבקי בשירת יחודו זאת, מי שיעמוד מכאן על הכבודה הרוחנית של נתן אלתרמן, הקורא אשר ישיג את הכוחות הגדולים, הישראליים, הייתי אומר, שבשיריו הליריים ויבין ליסודות ולמניעים של הכשרון העברי המקורי הזה – הוא ישיג גם את טעמה של העובדה, שנתן אלתרמן משוה אלמוניות, אם ביודעין ואם בלא־יודעין, לשירים רבים כל־כך, לשירים שהם אצלו “רגעים” ונראים לגבו כ“אגב”, ולפעמים – אפילו פחות מזה; אולם כאן והפעם לא לשירתו של נתן אלתרמן בכלל הכונה, אלא דוקא לשיריו העממיים, בפירוש מפורש לנקודה זו שבהם, שהיא חשובה לכלל הטוב הזה – למדת האלמוניות שבהם, המאצילה את ההשפעה הנדרשת, המורה את הדרך לאחרים, המשמשת דוגמא ומופת; ובדברים אלה, אין אולי אלא כמין קשירת סימן בלבד, כעין אחיזה פורתא בשביל המבקר והחוקר אשר יבוא, הוא המעורר קנאה מראש, מפני אותם טעמים שצוינו לעיל.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!