בשם זה נתפרסמה הרצאתו של המשורר והמבקר האנגלי ט. ס. אֶליוט, שנשא בפני אגודת חובבי וירגיליוס, וההרצאה עשירה ברעיונות מקוריים ומופלגת בהגדרות מפתיעות, שאף אם אינך מסכים להן – יפות הן לעורר את המחשבה על הנושא הנדון ולכון את רצונך להקשים והשואות גם בתחומי ספרותנו; אחד הרעיונות המצוינים ביותר בחריפותם בהרצאה הנ“ל הוא זה, שהקלסיקן למופת, במובן הנרחב ביותר של המושג, הוא רק מי שדולה ביצירתו את כל אפשרויותיה של הלשון, עד להתשת כוחותיה ממש, וכיון שוירגיליוס לא השאיר כל דרך להתפתחות נוספת (עד שלא בא שנוי יסודי בלשון הלטינית) – הרי הוא הוא הקלסיקן, ואלו שקספיר ומילטון, שכפי שמראה ההיסטוריה, השאירו דרך פתוחה לסוגים אחרים של השירה האנגלית – אינם קלסיקנים במובן הנ”ל; אכן, הוא מוסיף ומסביר, כי אחרי שקספיר באנגליה ואחרי רסין בצרפת – לא נוצרה עוד דרמה פיוטית בעלת מעלה ראשונה, ולאחרי מילטון לא הופיעה פואימה אֶפית ברמה גבוהה יותר – אלא שדבר זה בא משום שכל יוצר גאון, אם הוא קלסיקן ואם לאו, ממצה את הסוג שהוא יוצר, מתיש את כל אפשרויותיו, עד שעוברים כמה דורות ומכינים תנאים חדשים לעליה נוספת באותו הסוג; וההבדל הוא יסודי מאד, לפי אליוט, בין משורר גדול, הממצה עד הסוף את כל האפשרויות לצורה פיוטית אחת וקרן־זוית זו או אחרת מן הלשון, לבין הקלסיקן שאינו משאיר כלום בלשון דורו שלא דלה אותו עד התג האחרון; וחשוב מאד הוא התנאי הנוסף להופעתו של הקלסיקן, והוא: – לא שהמשורר הקלסי ממצה את לשון אומתו בדורו, אלא לשון שהגיעה לקצה גבול של התפתחות מסוימת מולידה את המשורר הקלסיקן, ולאחריו – מתחיל גלגול חדש לאותה לשון, ודורות רבים לא יקום בה עוד משורר קלסיקן: האין יוצא, מכל הנ“ל, כי מגוחך הוא להראות באצבע על מי שהוא מגדולי יוצרינו בספרותנו החדשה, ולומר עליו – הנה הקלסיקן שלנו? אפילו לא מנדלי מוכר־ספרים או דוקא הוא איננו קלסיקן, כי על כן מי כמוהו עוד הנהו בטוי לא למצוי אחרון של לשוננו, אלא בפרוש תחלתו של הגלגול החדש, שיביא בסופו של דבר – קלסיקן בעל מעלה ראשונה? וכי לא ניטיב להגדיר ולקבוע, אם נשתמש בקנה־המדה של ט. ס. אליוט, כי רבי יהודה הלוי הוא הקלסיקן למופת שאצלנו, כי הוא שדלה ומצה את כל אפשרויות הלשון, לא של דורו בלבד, אלא של תקופה שלמה בהתפתחות היצירה העברית? דוגמה זו יפה להלך־המחשבה הנ”ל, כי על־כן אפשר לומר, שמשוררים גדולים כמו שמואל הנגיד, ר' משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול – כל אחד מהם כבש כבוש אחרון של צורה זו או אחרת בשירה העברית ולא השאיר אחריו כל אפשרות של גדולה נוספת: – אין להוסיף ולעלות אף כקוצו של יוד על שיר־הקודש “כתר מלכות” לרבי שלמה בן־גבירול, לא תתכן כל דרגה נוספת לשיר האלגי של רבי משה אבן־עזרא, אי־אפשר להגדיל את האמנות האפיגרמית לאחר “בן משלי” של שמואל הנגיד, אבל כל אלה אינם קלסיקנים, לפי הנ“ל, כי על כן את הלשון העברית בכללה לא מצה אף אחד מהם עד לבלתי הוסיף עוד; רבי יהודה הלוי בלבד היה שיא הכוח הלשוני, שקפל בשיריו, שירי־הקודש ושירי־החול גם יחד, את כל סגולותיה של העברית באותה תקופה – והוא הוא הקלסיקן למופת; האם נטעה הרבה אם נאמר, כי אמנם כך הוא יחסה של האומה אל משוררי ישראל בספרד בכלל ואל רבי יהודה הלוי בפרט, אם מי הטעם לכך לא הוגדר בפירוש? ועוד: – המרצה הנ”ל מגדיר נכונה, כי דוקא משום שהקלסיקן ממצה את הלשון בדורו, אין היא אצלו בשום אופן לשון קיצונית, אלא זו של הכלל הגדול; ונדמה לנו, כי נצדק הרבה, בלי שנחטא בפרדוכסליות בכונה תחלה, שדוקא ש“י עגנון הוא קלסיקן, מאוחר במקצת, של תקופה גדולה בספרותנו, היא תקופתה של ספרות רבנית וחסידית; שהוא מספר דוקא, ואפילו בעל אגדה, אינו משנה מאום מן העיקר: – ש”י עגנון הוא הממצה את הלשון על כל אפשרויותיה בתקופה הנ“ל, הוא החותם אותה ומסימה, וזו גדלותו הבלתי־שכיחה ובכך נעוץ הסוד של תופעה ספרותית זו, שאינה חוזרת ואין לה עוד דוגמה ומשל; ומי שינסה פעם להעריך מנקודת־השקפה זו את יצירתו של ש”י עגנון – אין ספק שיעלה בהערכתו חדוש וגם אמת לאמת.