בשבועון עברי חשוב מאוד הזכיר סופר ידוע את רבי שמחה פינסקר וימהר לפרש: אביו של הד"ר פינסקר בעל האוטואמנסיפאציון; וכעשר שנים אחר זה חזר סופר שני – וגם הוא ידוע – במאסף גדול בכמותו ובאיכותו והעיר הערה זו עצמה ככתבה וכלשונה.
ודאי שהד"ר פינסקר גברא רבה הוא, איש שנתעמק עומק גדול בשאלות עמנו, שנתן דחיפה עצומה לתנועת התחיה, ועל הכול – איש המחייב את רוב האינטליגנטים שלנו, שאין להם אלא תאוות הממון וההנאה הגסה. כל זה אמת ויציב. אולם – ההגענו כבר ליד כך שאין אנו יודעים את שמו של שמחה פינסקר – ועלינו לייחסו דווקא על בנו?
אם יפה דורש אותו הצדיק את המאמר: יפה כוח הבן מכוח האב, במובן “מם” הסיבה, מתוך שהוא בא מכוח האב, – הלא תצדק דרשה זו ותהיה לאמת בולטת ביותר בנידון דידן. כי אכן, לא באה ההרגשה הישראלית שבלב הד"ר פינסקר אלא מכוח האב הגדול, והרי הדבר פשוט כל כך – ותמיהים היינו אלמלי לא היה כן.
אפשר היה שתנועת ההשכלה תכניס את בנו של רבי שמחה פינסקר לעולמות אחרים, קצת ברצון האב, ויותר מזה – שלא ברצונו. דבר זה מונח היה בטבע העניינים ולא ניתן כמעט לשנותו. ואולם אי-אפשר היה שהאש הגדולה שבלב האב לא תשאיר ניצוצות בלב הבן. כי בלב הרבה בנים נערם האפר על הניצוצות, עד כי לא תוכר מציאותם, ואילו בלב הבן הזה היו הניצוצות ללהב – ודבר זה יש לנו לזקוף על חשבונו. אלא שכל זה איננו מענייננו כאן – וגם מובן למדי.
תמוה רק השיכחון. כאילו שכח הקהל הקורא עברית, ואולי גם הסופרים שלנו – שהם הם רוב הקוראים – או לא ידע כלל את מציאותו של רבי שמחה פינסקר.
ודבר זה לא רק תמוה הוא, אלא יותר מזה, סימן הוא: סימן קשה לירידה ספרותית.
תאמרו: חוקר קדמוניות היה האיש, ולא הכול שכיחים אצל החקירה בקדמוניות. אולם: כלום אפשר היה בזמנו של “המגיד”, זה המשמש משל ושנינה בפי רבים מן הסופרים בזמן הזה, שרוב קוראיו ואפילו סופריו יצטרכו לפירוש בשמעם את שם רבי שמחה פינסקר נישא על פי עתונם?
תאמרו: היא הנותנת שהרחקנו ללכת בהתפתחותנו הספרותית, שהחקירה בקדמוניות נעשתה עניין למומחים, כנהוג באומות העולם, ואילו קהל הקוראים יש לו עניינים אחרים, יותר כלליים ויותר קרובים אל לבו. כל זה אפשר היה, אילו היתה התפתחות זו במציאות, אילו היתה לנו באמת הסתעפות ספרותית למקצועות מיוחדים, מקצוע מקצוע ומומחיו; ועל הכול: אילו היה רבי שמחה פינסקר מומחה כאחד המומחים הרגילים, שרבים כמותם בשוק הספרות.
לא כן הדבר בספרותנו. הסתעפות למקצועות אין. ועל הכול: אין רבי שמחה מומחה כאחד המומחים הרגילים – או טוב מזה: שאינם רגילים בספרותנו.
לא מומחה הוא רבי שמחה פינסקר, אלא מאור גדול בתולדות ישראל, שהאיר לא רק את עיני קוראיו העברים הרגילים, כי אם גם את עיני הגדולים שבחכמי ישראל, את האריות שבחבורה, וגם עד חכמי הגויים דברו הגיע, והיו מזכירים את שמו בכבוד. יוסט ופירשט, מונק וגרץ שתו את מימיו. וגם רבי שמואל דויד לוצאטו ורבי אברהם אליהו הרכבי נהנו מאורו, אף כי שרו לו וגם יכלו לו כשהגדיל את הערך התולדי של הקראים יותר על המידה, כדרך המגלים במקצוע שלהם.
ורבי שמחה פינסקר – גדול היה כוחו בתולדות הקראים. רבים עסקו לפניו במקצוע זה ולא הצליחו, באין חומר, ורבים הלכו בעקבותיו וגם תיקנו את שגיאותיו פה ושם. הוא שגילה את החומר, והוא שהיה הולך ומעבדו כל ימיו בהתמדה רבה ובכשרון עצום.
בספר “לקוטי קדמוניות” גילה את ספרות הקראים, ובספר “מבוא לניקוד האשורי” גילה את תכונת הניקוד העליון, את מוצאו ואת יחסו אל הניקוד הטברייני שבידינו. ובשני הספרים, כבשאר כתביו, גילה פנים חדשות בחקירת השפה העברית ובביאורי המקראות.
החקירה המקראית היתה התכלית העליונה של רבי שמחה פינסקר. היו תמימים בין הרבנים והקראים, וגם ערומים, שחשדו את החוקר הגדול בנטיה לדת הקראים. ואולם דיו לאדם שיעיין בספריו בשום לב כדי שיבין וידע כמה שטות יש בחשד זה, וכמה היה רחוק בעל מקרא עמקן זה משטחיות מנוולת שכזו. באמת היה אחד מ“בעלי המקרא” המועטים ששתלם הקדוש-ברוך-הוא בישראל בדורות שונים, החל מרבי חנינא קרא ורבותיו ותלמידיו בימי התנאים והאמוראים, וכלה ברבי שמעון קרא, ברבי יוסף קרא וחבריהם בימי הביניים, וברבי שמואל דויד לוצאטו ורבי יוסף הלוי ויחידי סגולה שכמוהם, שעל דגלם יימנה גם רבי שמחה פינסקר, בדור החדש. בעלי-מקרא אלה הרגישו בחושם הלאומי והתולדי, כי המקרא הוא מעשה היצירה העליון, שבו נתגבשה ונתרכזה הרוח הישראלית, וכי עם כל שבעים הפנים שיש לה לתורה, ושכולן יש להן זכות קיומן, הרי פניה הפשוטות – כפי שהן מתגלות לנו בעזרת החקירה הלשונית והתולדית בעומק פשוטו של מקרא – הפנים היותר נעלות, היותר תמימות, קדושות וטהורות; ולפיכך הקדישו את כל כוחותיהם לחקירה זו, ועמלו ויגעו לזכות ולראות, ולוא גם ממרחקים, את המלכה בהוד יפיה, כולה כמו שהיא, בלי כחל, בלי שרק ובלי פרכוס. ארבעה ועשרים תכשיטים נאים לכלה – ויפיה הטבעי עולה על כולם. כי על כן ישימו מסווה על פניה ויחפו בבגדים עליה לבל תשורנה עין שאיננה ראויה לכך. כי על כן היו הקדמונים נזהרים שלא לגלות לתלמידים, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וחשבו את הדבר בכלל סתרי תורה, יען כי כל כבודה בת מלך פנימה, ואין הכול כשרים להסתכל בה וליהנות מזיווה.
בשאיפה זו אל התקופה המקראית מתגלית התשוקה אל הגאולה מן הגלות, אל התשובה למקורות האומה, לתקופות יצירתה החפשית, אל החזרת העטרה ליושנה. ולפיכך היה אברהם מאפו אבי שאיפת התחיה, ורבי שמחה פינסקר אבי ליאון פינסקר.
והיא, השאיפה להבין במקרא ולהחיות את לשון המקרא – שהיתה הסיטרא דימינא שבתנועת המשכילים, הסיטרא שבה יחובר העבר אל העתיד. רבי שמחה פינסקר שם את כל מעייניו בחקירת המקרא וחוקיו, לה עבד בכל כוחותיו ויעש גדולות בעבודתו. ואולם עניו גדול היה האיש, וענוותנותו זו משתקפת משם ספרו “ליקוטי קדמוניות”. ליקוטים – והם גילויים. אף על פי כן יודע היה בערכו, בערך עבודתו. ומה נאמר לדור שאיננו יודע את ערך העובד הצנוע הגדול, את ערך העבודה הנעלה שעבד לעמו ולתולדותיו?
[1923, “הדואר”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.