י“ב בטבת תשי”ב — 10 בינואר 1952

בטקס קבלת פרס ביאליק

ראש עירית תל-אביב, חברי מועצת העיריה, חברי ועדת השופטים הנכבדים, מורי ורבותי,

אני רוצה קודם כל להביע תודתי והוקרתי העמוקה לשופטים אשר להפתעתי הגדולה זיכו אותי בפרס היקר הזה הנושא שמו של שר השירה והלשון העברית לדורותיה ובימינו, ואשר צרפו אותי בפרס זה לשם האביר הזה.

כשקיבלתי הודעה על הפרס היתה זו הפתעה בשבילי, גם הפתעה אישית — כי לא עלה על לבי שאני נמנה עם עושי חכמת ישראל — וגם הפתעה ענינית; לא הייתי סבור שדברים, כתבים, מאמרים ורשימות מעין אלה שקיבצתי בשלושת הספרים “בהילחם ישראל” ו“חזון ודרך” נכנסים לגדר של חכמת ישראל. אצלנו, אצל העם היהודי, המלה חכמה יש לה משמעות עליונה, ורבותינו שנו: “חכם קודם למלך-ישראל. חכם שמת אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, — כל ישראל ראויים למלכות”, ואני הייתי מוסיף: והוא הדין בראש-ממשלה. לאחר שעיינתי קצת יותר בהודעה על הפרס לא לקחתי על עצמי להיות שופט בדבר האיש — אם ראוי הוא או לא ראוי לפרס, אבל מצאתי שלגבי הענין צדקו השופטים בהרחיבם המושג של חכמת ישראל.

אולי זה הדבר המבדיל בין התקופה החדשה שבה אנו חיים כיום ובין תקופה ארוכה של מאות בשנים אשר בהן חכמת ישראל היתה מצומצמת וסגורה בד' אמות; אמנם ד' אמות של דברים חשובים ויקרים, אבל הם לא היווּ אלא פינה אחת בחיים, והיו קרועים ותלושים מעולם ומלואו, מנותקים מן הטבע ומההיסטוריה הכללית, והתיחסו אך ורק לעבָרו של העם היהודי וליצירתו הספרותית-הרוחנית בלבד, כי עם צאתנו בגולה יצאה לגולה גם חכמת ישראל.

הספר הגדול או יותר נכון קבוצת הספרים הגדולים אשר זיכו אותנו בשם הכבוד של “עם הספר” נוצרו בשעה שעמנו ישב על אדמתו, עמד ברשות עצמו, ואם כי היה עם קטן ודל, קטן בכמותו ודל בכוחו הצבאי ובמרחב הארצי שלו, אבל לא נפל משום אומה מאז ועד היום בכוח יצירתו; והוא העניק לעצמו ולעולם ספרים אשר הגיעו לשיאי הביטוי העליון של אדם עלי אדמות, לשיאי השירה, המחשבה, המוסר והדת, התיאור הסיפורי וההיסטורי, לשיאי החכמה, הגוּת האדם, שירת הנצחון וקינת החורבן, ספרים אשר כמעט אין משלם בספרות בעולם.

עם צאתנו לגולה הוספנו לחיות בלבנו ובמוחנו במחיצה של הספרים האלה, אבל לא הוספנו ליצור מחדש, אלא הרבינו לעשות פירושים ופירושי פירושים ודרשות ודרשי דרשות על אותם הספרים היקרים. חיינו הרוחניים כחיינו החמריים נדלדלו ונצטמקו. ואם קם מתוכנו בראשית תקופת הרנסנס המודרני במאה ה-17 נשר גדול והמריא במחשבתו הנשגבה למרומים — נידח מקיננו, ושלח מאורותיו לאחרים, ודבריו העמוקים כתב בלשון לועז. אנחנו חיינו בגיטו פוליטי וכלכלי וגם רוחני. ולא באשר דלל ונחרב כוח היצירה שלנו. אלמלי היה ככה, ספק אם היינו יכולים לקיים אומתנו בתנאים האיומים האלה; אלא באשר נעקרנו משורש החיוּת של האומה, ממולדת ועצמאות.

התקופה החדשה שהחלה עם חידוש בנין מולדתנו לפני שבעים שנה, וחידוש עצמאותנו בשלוש-ארבע השנים האחרונות, פתחה פרק חדש לא רק במעמדנו בעולם, אלא גם ביצירתנו הרוחנית; אמנם, בשנים הראשונות של תקומת עצמאותנו בשלישית, — ותקופה זו תימשך עוד כמה וכמה שנים, — נצטרך, כמו עד עתה, להשקיע מיטב מרצנו וכוחותינו הגופניים והרוחניים שלנו פה, ושל העם היהודי כולו; לביצור בטחוננו, לפיתוח הארץ, להקמת המשק, לקליטת העולים, להשתתת המסד העצמאי והחפשי של אומה עומדת ברשות עצמה. ולא ניתן לנו עדיין, ולא ידוע עוד כמה שנים לא ינתן לנו, להשקיע גאון יצירתנו באותו השדה אשר עוד לפני אלפי שנים ייחד אותנו הגורל — בשדה יצירת הרוח. עצמאותנו עדיין עומדת בסכנה, אנחנו עדיין נתונים במצור, והננו רק מתחילים בקיבוץ הגלויות, והפרחת השממה עודה לפנינו. ואנו מצווּים קודם כל על מאמץ כלכלי, צבאי ומדיני. אבל גם מאמץ זה לא יכּון, אם לא נגביר הרוח בישראל.

אחד מפלאי דורנו היה נצחונו של צבא-הגנה לישראל; אבל לא בנשקו ולא בכמותו ניצח צבא-הגנה לישראל הצעיר את אויביו המרובים. הנשק הסודי שלו היה הרוח. גם בנין הארץ, מאות הישובים אשר צצו כמו בן-לילה בכל קצות הארץ, המים אשר נגלו בישימון שהיה צחיח וערירי מששת ימי בראשית, מאות אלפים העולים אשר נתכנסו בזמן קצר במולדת — לא רק באמצעים טכניים וכספיים נעשו הדברים האלה, אלא בכוח אותו הרוח המופלא השוכן באומה מופלאה זאת. לא האווירונים העלו את יהודי תימן ובבל, אלא רוח החזון אשר הם שמרו בלבם מאז יצאו לגולה, זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה. אלמלא רוח זו לא היו עומדים ביהדותם ולא היו שבים הנה.

מהו טיבו של הרוח הדרוש לנו? ראשונה, כיבושי המדע. עבודתנו בארץ אין כמוה לקושי, למכשולים פנימיים וחיצוניים. גם עבודת הבנין והמשק, גם קליטת העליה ומיזוגה וגם מפעל הבטחון יעמדו עוד שנים רבות במרכז דאגותינו, ואלה לא יתכנו בארץ דלה, עזובה ונהרסת זו אם לא נדע לגייס כל כיבושי המדע הטבעי והטכני לעזרת המשק והחינוך והבטחון. ואסור לנו להסתפק בכיבושים שנעשו עד עכשיו ועל-ידי אחרים; עלינו לאמץ את סגולתנו האינטלקטואלית, שאינה נופלת מזו של כל אומה ולשון, למען כיבושים מדעיים חדשים ונוספים, אשר יעזרו לנו להתגבר על המכשולים, להגדיל ולהעלות פריון עבודתנו וטיבה, לבנות ולהתגונן באמצעים המשוכללים ביותר. עצום ורב ערכו וכוחו השימושי של המדע, ושום דבר אחר לא יסייע לפיתוח, לקליטת העליה ולהגנה שלנו כמו הכוח המופלא של המדע, חישוף סודות הטבע והשתלטות על איתניה; אולם ערכו של המדע הוא לא רק בשימושו המעשי — אלא בהעלאת מותר-האדם, בהעשרת רוחו הפנימי. אנו מועטים ונישאר מועטים; ארצנו קטנה ותהיה קטנה, גם אם נצליח להרחיב את תחומיה על-ידי פיתוח, בנין ואמצעים אחרים. הגדלוּת היחידה, הצפויה לנו, הטבועה במהותנו, היא גדלוּת הרוח, המדע, הכרת עולם ומלואו, גילוי רזי הטבע והוויה — בהם נעלה ונתעלה. אין גבול ליכולתו של אדם לחדור לסודות הטבע והיקום; איננו מקבלים את התורה הנפסדת שהעולם מורכב מחומר אטום ועיוור, כשם שאין אנו מקבלים את הדעה הפסולה שכל מה שאנו רואים וחשים ושומעים אינו אלא יצור דמיון ורוח ערטילאי; איננו מקבלים גם תורת השניוּת — שיש חומר לחוד ורוח לחוד. כל גדולי ישראל, בימי קדם ובימינו אלה, הכירו תמיד אם מתוך אינטואיציה דתית או תפיסה מדעית מעמיקה באחדות הכוללת של ההוויה, באחדות החומר והרוח. האדם הוא חלק של ההוויה המופלאה, האחידה ורבת-הגילויים, גם גילויים חמריים וגם גילויים רוחניים; ולאדם, כחלק אורגני מההוויה המורכבת הזאת, — שהיא גם חמרית וגם רוחנית, גם טבעית וגם אלהית — ניתן לראות ולהסתכל, להבין ולהכיר טיבו של העולם, ויש לו שני אמצעים להגיע לחקר היקום: ההסתכלות הפנימית וההסתכלות החיצונית שלו.

ואין קצה ואין תכלה ליכולת האינטלקטואלית של האדם, והשיאים שהגיע אליהם המדע בימינו אינם אלא שלבים ראשונים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה; והאדם בישראל אינו נופל בסגולותיו וביכולתו מכל אדם בעולם, ולא יבּצר ממנו דבר בממלכת המדע, אם יעשה המאמץ המכוון ויחתור בלי הרף ובעוז-רוח כלפי מעלה.

אולם המדע כשהוא לבדו לא יעמוד לנו. המדע אינו אלא מכשיר, והוא מסוגל לשמש לנו לרע ולטוב, לברכה ולקללה; בעזרתו אפשר

להעלות רמת החיים ולשפר נחלת האדם, ואפשר גם להשתמש בו למלחמות ולרצח עמים. התגלית המדעית הגדולה ביותר בימינו, אשר לחכמי ישראל, ובראשם לגאון אנשי המדע בדורנו ואולי בכל הדורות, אלברט איינשטיין, יש בהן חלק גדול ומכריע, — חישוף ספונות האטום, השימוש הראשון שלה היה לשם חורבן והרס במלחמת העולם השניה. המדע כשהוא לבדו לא יסכּון. לכיוונו דרוש כוח מוסרי. והתביעה הרוחנית השניה היא, איפוא, ערכי-המוסר הגדולים והנצחיים של היהדות. לא אנחנו בלבד, אלא גם עמים עתיקים אחרים השמיעו בתקופות שונות אמיתות מוסריות גדולות ונעלות. אבל מסופקני אם היה בעולם מישהו אשר הצליח לעשות זאת באון אדיר יותר ובלהט טהור וקדוש יותר מאשר עשו זאת נביאי ישראל. הרעיון שהאדם נוצר בצלם אלהים, וכל בני האדם הם בנים למקום ומשום כך אחים, התביעה של “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, חזון השלום והצדק של נביאינו, בשום ספרות עתיקה וחדשה אין משהו שעולה עליהם או דומה להם. ונביאינו מצאו ותבעו צדק לא רק בחיי האדם, אלא בעולם כולו, במלוא הקוסמוס; ישעיהו, מגדולי נביאינו, חוזה הצדק והשלום כשהם טבועים בשמים ממעל ובארץ מתחת. הוא אמר: "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׂחָקִים יִזְּלוּ

צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרו יֶשַע וּצְדָקָה תַּצְמִיחַ יַחַד".

וכשבעל התהילים ניסה למצות בפסוק קצר אחד כל הערכים המוסריים העליונים ואמר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשְקוּ”. הוסיף ואמר:

“אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף”. התכנים המוסריים

בפי נביאינו טבועים לא רק באדם אלא בטבע כולו, השמים מרעיפים צדק והאמת צומחת מהאדמה.

ורק מתוך נאמנות ליעודי המוסר הנבואי אפשר לכוון הכוח העצום והמפרה של המדע שיהיה לברכה לעם ולאנושות. בלי ערכי מוסר, המדע כשהוא לעצמו יכול להיות מסוכן.

אבל המוסר אף הוא יש בו ברכה רק בתנאי אחד: לא כשמטיפים אותו לאחרים, לא כשדורשים אותו נאה, אלא כשמקיימים אותו הלכה למעשה, כשהוא מתלווה בחלוציות מגשימה. ערכי מוסר נהפכים לכוח יוצר ומהפכני המתקן עולם ומעלה חיי אדם רק אם הם נספגים בחלוציות אישית, חלוציות זו אשר לאשרנו נתגלתה בכל עצמתה בתוכנו, מאז הוחל מפעל ההתישבות וחידוש המולדת לפני שבעים שנה ועד ימינו אלה, מפתח-תקוה ועד באר-אורה.

באותם שלושת הספרים אשר השופטים זיכו בפרס ביאליק, נסיתי כמה פעמים להסביר מה זאת חלוציות ומדוע לא תסכּוֹן מלאכתנו בלעדיה. ולאחר שכתבתי כמה מאמרים ורשימות בענין זה מצאתי אצל חכם קדמון אחד לא מישראל — חכם קדמון שחי בימי ירמיהו והיה מורו של העם הסיני במשך אלפיים וחמש מאות שנה, ושמו היה קונג-צה — את כל תורת החלוציות באימרה קצרה ושנונה אחת. אחד מתלמידיו של קונג-צה שאל אותו: “מורי, מי הוא אדם המעלה? ענה קונג-צה ואמר: אדם המעלה הוא זה אשר בתחילה הוא מקיים בעצמו מה שהוא דורש מאחרים ואחר כך הוא דורש מאחרים אך ורק מה שהוא עושה בעצמו”. שלושת דורות החלוצים אשר בנו את הישוב והקימו מדינת ישראל לא הטיפו לציונות — הם עשו אותה. הכיסופין והכמיהה למדינת ישראל היו חיים בעם היהודי כל השנים, כל הדורות, מאז החוּרבן. אמנם בדורנו נמצאו לה ביטויים חדשים, אבל לא מחודשים; גם ספרו של הרצל על מדינת היהודים, גם הקונטרס הקלאסי של פינסקר “אבטואמנסיפציה” לא חידשו דבר. כל רעיונותיהם נמצאו בפסוקים הקצרים והנפלאים של תפילת שמונה-עשרה. מה שעשה את הפלא בימינו, מה שהפך את התפילה והכמיהה והשאיפה שבלב לתקופה לאומית בפועל — זה היה רצון-המעשה החלוצי אשר נתעורר בלב בודדים, שיצאו לפני כשבעים שנה מחומות ירושלים העתיקה ומגלות הונגריה הרחוקה, ונזדמנו יחד להקים את הכפר העברי הראשון בימינו, ואחריהם באו עשרות ואחריהם מאות ואחריהם אלפים ומאות אלפים — אלה עשו את הפלא.

רק החלוציות המגשימה היא היא שנותנת תוקף לערכים המוסריים שאנחנו דוגלים בהם. בלי חלוציות ובלי הגשמה אישית הם מתרוקנים מתכנם ונהפכים למלה ריקה ונבובה, ומשום כך גם מתעה ומזיקה.

התקופה החדשה שנפתחה עם הקמת מדינת ישראל בשלישית — היא רק ראשית מיצערה של הגדולה. כי מדינת ישראל שהיו בה שש-מאות וחמשים אלף יהודים בהקמתה, ויש בה עכשיו מיליון וחמש מאות אלף יהודים, אינה אלא התחלה. חזון הגאולה אשר קיים אותנו אלפי שנים התכוון לגאולה מלאה ושלמה של עם ישראל כולו, ולא של עם ישראל בלבד; כי לא תיתכן גאולה מלאה ובת-קימא של עם ישראל בלי גאולת האנושות כולה. והמלאכה הגדולה והקשה המוטלת עלינו נעשה אך ורק אם נהיה נאמנים לחזון הגדול, חזון אחרית-הימים של נביאי ישראל, אשר בוא יבוא.

חזון זה יקום במלואו, אם יחד עם מאמצי הבטחון, הבנין, קיבוץ גלויות ומיזוגן נשמור גם על ערכי הרוח: כיבושי המדע, המוסר הנבואי והחלוציות המגשימות.