ו' בחשוון תשי"ב – 5 בנובמבר 1951

בישיבה הט"ו של הכנסת השניה

הפעם יהיו הערותי המעטות מוקדשות להבהרת נקודות-יסוד אחדות במדיניות-החוץ שלנו לגופה. וצר לי שעלי לעשות יוצא מן הכלל אחד, כי אני חייב להגיב על חלק מדברי חבר-הכנסת ריפתין.

מר ריפתין לא הסתפק בהסברת עמדתו, שזוהי זכותו וגם חובתו; כאיש נאמן לתפיסה טוטאליטרית אין הוא סומך על כוח השכנוע אלא משתמש באיומים. ומכיון שאני רוצה לגנות– ובכל התוקף – איומים אלה, איני רוצה לקפח זכותו. ועלי לציין לשבחו שהוא מדבר, לא ככמה מחבריו, בגילוי-לב, בפרהסיא, בעקביות, ואינו מטשטש ואינו מסווה דבריו, והוא מדבר בכנסת כאשר הוא מדבר במועצת מפלגתו. וכאיש ישר הוא אישר מה שאמרתי בוויכוח על הרכבת הממשלה, שמפלגתו אינה גורסת נייטרליות במלחמה, אלא רצונה אדיר לעמוד עם ברית המועצות ועם ארצות הדמוקראטיה העממית גם בימי שלום וגם בימי מלחמה; עד כאן זכותו. אבל הוא יצא מגדרו כשניסה לשלול מהמדינה זכותה היא לקבוע מדיניותה שלא כדעתו, והוא קרא לחיילים ולקצינים למרוד ולא לציית לפקודות, אם דעת האומה והמדינה לא תהיה כדעתו הוא. ועלי להגיד למר רפתין – אל תאיים עלינו. איש לא יטיל אימתו על אומה זו. איני יודע מהו המצב החוקי בשעה זו, ואם הספקנו כבר לעשות חוק האוסר על הסתת חיילים של צבא-הגנה לישראל להפר שבועתם, אבל עלי להזהיר את מר ריפתין – שננהג בכל חומר הדין! איני סבור שאנו נעמוד במלחמה עם מישהו מהמעצמות הגדולות, אבל אם נעמוד בה לפי החלטת האומה, הרי כל מי שיעזור לאויב ננהג בו כאשר נוהגים בבוגדים בזמן מלחמה!

הבעיה העומדת לפני היא בעיית עמדתנו בעולם ובארץ בשעה זו ובעתיד. נקודת המוצא של מדיניות ישראל אינה יחסנו לאידיאולוגיה של מדינה זו או אחרת –- אלא אך ורק ערכי-היסוד של ישראל וצרכינו הנוכחיים וההיסטוריים. וצרכינו הם: בטחון, עליה, פיתוח הארץ, חופש קשרים עם התפוצה היהודית, שלום יהודי-ערבי, חיזוק השלום, החירות והדמוקראטיה בעולם, ולשם כך – יחסי ידידות עם כל המדינות ועם העמים בעולם ללא יוצא מן הכלל.

ואתחיל מהדבר האחרון. מהרגע שקמה מדינת-ישראל ועד היום הזה היה אדיר חפצנו – ויהיה גם להבא – לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות, עם ממשלותיהן ועם עמיהן. עשינו ונעשה זאת במיטב יכלתנו.

מבחינה זו יש לחלק המדינות לשלושה סוגים: סוג א' – מדינות שאינן רוצות לקיים אתנו שום קשרים, או מפני שהמדינות עוינות לנו או מטעמים אחרים. לסוג זה שייכות מדינות ערב, פאקיסטאן, אפגניסטאן, חבש ועוד. סוג ב' – מדינות שאנו קשורים אך ורק עם ממשלותיהן. לסוג זה שייכות ברית-המועצות והארצות הנקראות בשם דמוקראטיות עממיות. סוג ג' –מדינות שאנו מקיימים קשרים גם עם ממשלותיהן וגם עם עמיהן. ההבדל בין הסוג השלישי ובין הסוג השני אינו פחות חשוב מההבדל שבין סוג ב' לסוג א'. עם הסוג השני יש רק צינור אחד למגע ולמשא-ומתן – הצינור הרשמי, הפקידות הממשלתית. אנחנו יכולים להגיש משהו רשמית, ואנו מקבלים או תשובה חיובית או תשובה שלילית או שאין אנו מקבלים כל תשובה. ובזאת מסתיים הענין. במדינות מהסוג השלישי יש מגע לא רק דרך צינור הפקידות; אפשר לפנות לעתונות, אפשר להיפגש עם חוגים שונים רבי-השפעה, אפשר לדבר לנבחרי העם, יש אפשרות של הסברה חפשית. היש צורך להוכיח חשיבות הקשר עם דעת-הקהל החפשית? הייתי יכול לציין כמה הישגים חיוניים, שהשגנו אך ורק בזכות המגע החפשי עם דעת-הקהל, עם חוגים ציבוריים, עם עתונים בעלי-השפעה. במדינות אלה נוסד השלטון על השכנוע, וחילוקי-דעות מותרים הם וטבעיים, וביקורת הממשלה חפשית היא, ויש תלות ישרה של השלטון בדעת הקהל, והיא הקובעת את עמדת הממשלה; וכל דבר נכון, מועיל וחיובי, גם אם אינו מקובל עדיין בחוגי השלטון – אפשר להסבירו ולגייס לטובתו דעת קהל; ועל-ידי כך גם להנחילו במשך הזמן לממשלה.

בשביל ענינינו מציאות זו של דעת-קהל חפשית ואפשרות של הסברה היא נכס שאין לשער ערכו. ענינינו, במדיניות-החוץ שלנו, הם מסובכים, קשים יוצאי-דופן, כי בעיותינו הן יחידות במינן, ולמען החדרתם לחוגים הרשמיים יש צורך בהסברה ממושכת ורבת-היקף; וכשאנו מוגבלים וכפותים לצינור רשמי, פורמאלי בלבד, אין ברכה מרובה בקשרינו. אנו יכולים להגיש הצעה בצינור המתאים, להסביר הנימוקים לפקיד הבא אתנו בדברים, והמגע נגמר בכך. ואם אין תשובה – אין תשובה, ואם התשובה שלילית – היא נשארת שלילית, ואין אנו יודעים אפילו מדוע ולמה. זוהי המציאות, ואין בידינו לשנותה.

אמרתי שמדיניותנו החיצונית נקבעת על-ידי צרכינו הפנימיים. אעמוד רק על שניים מהצרכים: בטחון ועליה. מסופקני אם בכנסת ימָצא אף איש אחד שיודה בהתנכרותו לשני צרכים אלה. זכורני, כשדנו בכנסת הראשונה על חוק השבוּת, לא יכול איש להתחרות בפאטריוטיזם הציוני של חבר-הכנסת תופיק טובי. הוא הרחיק לכת מהצעת הממשלה שהוכנסה על ידי; אנחנו הוצאנו מזכות העליה פושעים וחולים העלולים לסכן בטחונה או בריאותה של המדינה. מר תופיק טובי דרש קיבוץ גלויות ללא כל הגבלות וגבולות – הוא דרש לפתוח שערי הארץ גם לפושעי ישראל ואויבי העם. ואני מודה שגם בנוגע לבטחון המדינה ולעצמאותה אין איש יכול להתחרות בפאטריוטיזם המוצהר של אנשי סיעת מק"י. אבל דקלום עקרונות לחוד – ונאמנות לחוד. בחינת הדברים היא לא באמירתם אלא בעשייתם. הבטחון והעליה מחייבים מדיניות-חוץ מסוימת להבטיח צרכיהם – וכל הבועט במדיניות-חוץ מחויבת המציאות, אשר בלעדיה לא יתכן בטחוננו ולא יבוצע דבר קיבוץ הגלויות – בועט למעשה בבטחון ובעליה.

הבטחון תלוי קודם כל בכוח האדם שלנו, בנכונות הנוער והעם להגן על המדינה, על ריבונותה, על משטרה ועל חירותה, כפי שיקבע ויחליט העם. עמנו רוצה במשטר של חירות, של חופש בחירה, של ממשל דמוקראטי, של תלות הממשלה בעם. והוא רוצה בעצמאות למען קיבוץ גלויות, למען פיתוח הארץ, למען עיצוב דמותו החברתית, התרבותית והמוסרית לפי צרכיו, מאווייו ויעודו הפנימיים,– על כל אלה עליו להגן בכוח עצמו, בכוח האדם הישראלי. אבל למען שכוח האדם שלנו יוכל לקיים בטחון המדינה וחירותה – הוא זקוק לאימון, לציוד, לזיון ולאספקה. ולמען כל אלה אנו זקוקים לעזרה מבחוץ. אין לנו עדיין בתי-ספר עליונים ומשוכללים לאימון צבאי, – איני מגלה בזאת שום סוד צבאי, ואנו צריכים לשלוח טובי חיילינו לבתי-ספר משוכללים בארצות-חוץ. אין אנו יכולים עדיין להתחרות בנסיון, בידיעה, במומחיות הצבאית המצויים בברית-המועצות או בארצות-הברית. ואנו רוצים לשלוח קצינים מובחרים לבתי ספר בחוץ לארץ. ואימון בלבד לא מספיק, דרוש ציוד, ובארץ הקטנה והדלה הזאת עוד אי-אפשר לייצר כל הציוד הדרוש לנו. נחוץ לנו נשק. ושוב לא אגלה סוד צבאי אם אומר, שאין אנו מייצרים עדיין בעצמנו מטוסים בעלי ארבעה מנועים ואניות-מלחמה וטאנקים כבדים. ועלינו להשיג דברים אלה בחוץ. נחוץ לצבא מזון, ולא כולו גדל וצומח כבר בארץ זו, ולא יגדל כל כך מהר. דברים אלה ועוד רבים כהנה וכהנה, יש להשיג בחוץ. ואין זו שאלה אך ורק של מטבע-חוץ. כמובן בלי מטבע-חוץ אי-אפשר להשיג כלום, אבל גם כשיש מטבע-חוץ אין להשיג הדברים אלא ברצונן הטוב של הממשלות, ואם הממשלות תלויות בדעת הציבור וברצון העם, כאשר הן תלויות בכל ארצות הדמוקראטיה, הרי תלוי הדבר גם ביחס העמים אלינו. ויש לרכוש אהדת הממשלות ואהדת העמים.

אנו פנינו לכל הארצות שבהן אפשר להשיג מבוקשנו. אף מארץ אחת לא השגנו כל מבוקשנו, ולא יועיל לנו אם נתרעם על כל העולם. בוודאי יש סיבות לסירוב. אולם יש הבדל בין ארץ לארץ. יש ארצות שממשלותיהן אפילו לא ענו לנו, ואפילו תשובה שלילית. וכשאין מקבלים תשובה מממשלות אלו – זוהי “תשובה” סופית. כי יש רק צינור אחד לקשר – דרך הפקידות השלטת. וישנם מקומות שמהם קיבלנו תשובה שלילית – וערערנו על התשובה, והתשובה שונתה. ונתקבלו בחורינו לבתי-ספר. – ואני יכול לציין בסיפוק רב שבחורים אלה מעלים קרנה של ישראל בארצות אלה, והם ראויים לשליחות שהטלנו עליהם והם יהיו לברכה גם לצבא-הגנה לישראל וגם למדינה כולה. אין הם צירים ואין להם כל תפקיד דיפלומאטי, אבל עצם הוויתם, כושרם, הליכותיהם, הצטיינותם, סגולותיהם נוטעים אֵמון וכבוד לישראל בקרב העמים שבתוכם הם לומדים, ולדעת הקהל יש ערך בארצות אלה.

גם בנוגע לנשק לא נענינו בכל, ולא תמיד. אבל היו וישנן ארצות שהן אטומות וסגורות, ויש ארצות שנענות לנו יותר ויותר, כי הצלחנו ליצור אקלים של יחסים ידידותיים, גם עם הממשלות וגם עם העמים, המכשיר הבנה הדדית ואֵמון הדדי ורצון טוב לעזור.

ועליה, אולי יותר מבטחון, זקוקה ליחס של הבנה ולעזרה מבחוץ. אפילו אם נחרים כל הכסף והזהב אשר בארץ – ואיני יודע אם הדבר אפשרי – לא ימָצאו לנו הבתים, הכלים, המכונות, חמרי הגלם והמזון הדרושים להמוני העולים, ואשר רק מהחוץ אפשר להשיגם. והדקלומים והמליצות והמילול הרב על עליה וקיבוץ גלויות נעשים פלסתר אם לא רוצים להירתם בעול הממשי של העליה, בעול הכבד והמפרך של אספקת הצרכים – שיכון, מזון, אמצעי ייצור – הדרושים לעליה. מי שאינו נותן יד להכשרת התנאים והקרקע בארצות חוץ המוכנות לספק לנו אמצעי הייצור, השיכון והמזון הנחוצים לעליה – מתכחש ומתנכר לעליה, גם אם רוממות קיבוץ גלויות בגרונו כל הימים. העליה אינה נעשית על-ידי דקלומים ומליצות. רק מי שמוכן לשאת בעול המתחייב מתוך צרכי העליה – הוא נאמן לעליה.

ואנו אסירי תודה לכל ממשלה אשר עזרה לנו במידת-מה לצרכי בטחון ועליה, אם כי העזרה ניתנה תמורת טבין ותקילין. לא שכחנו ולא נשכח העזרה שקיבלנו מצ’כוסלובקיה. אנו מוקירים יחסה של ממשלת פולין לעליה, ואנו מעיזים לחשוב שגם בצ’כוסלובקיה וגם בפולין נתגלתה אהדה כנה ונאמנה למפעלנו.

אבל אין הקומץ משביע את הארי, ובלי העזרה שקיבלנו ואנו מקבלים – ואני מאמין: נוסיף לקבל – מארצות אחרות, לא יכּון בטחוננו ולא תקום העליה. ועזרה זו תלויה באקלים מדיני, באפשרות של הסבּרה, בחופש הקשרים, בהפעלת דעת-הקהל, העתונות, נבחרי העם, חוגים שונים. איני מקטרג על ארצות שבהן הדבר בלתי אפשרי. אבל איני יכול להתעלם מהעובדה שארצות כאלו הן סגורות בפנינו; ואני אומר: אילו היה מצב כזה בכל העולם – היינו אבודים. לאשרנו יש גם ארצות שיש לנו בתוכן גישה חפשית גם לממשלות וגם לעמים, וגישה זו נותנת לנו קודם-כל גישה ליהדות שבתפוצות. בארץ שיש לנו גישה רק לממשלה – נחסמה לפנינו הדרך ליהדות, ונחסמה דרך היהדות אלינו. מי שמתעלם מעובדה זו – מתעלם מהעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בימינו, העובדה המַתנה בטחונה של מדינת ישראל וקובעת גורל קיבוץ הגלויות. הרוצה בבטחון המדינה ובעליה – מחויב לנהל מדיניות-חוץ המסייעת לבטחון ועליה.

אולם כאן עלי להשמיע אזהרה. מטיפי הקומינפורם מחלקים העולם לשנים, חלק אחד כולו שחור וחלק אחד כולו לבן; וכמובן כל האור הוא במזרח וכל החושך הוא במערב. אנו ששוללים חלוקת-רמיה זו צריכים להיזהר, שמתוך התנגדותנו לגישה הטוטאליטרית של מטיפי הקומאינפורם – לא נגיע לגישה טוטאליטרית הפוכה. אסור לנו להתעלם מהצללים ומהפגימות שישנם במערב, כשם שאין אנו צריכים להתנכר לאורות שישנם במזרח. אין אדם צריך לנסוע לאמריקה למען ידע כל הליקויים והפגימות שיש בחיים המדיניים והחברתיים שבארצות הברית. אין ביטוי וגילוי חריף יותר לקלקלות אלה מאשר בעתונות ובספרות האמריקנית. בעצם מוקיעה הספרות האמריקנית בעיקר הצללים והליקויים. לצערנו לא כל כך קל הדבר לראות החיוב בארצות המזרח – כי אפילו חסידי הקומאינפורם שלנו אינם יכולים להגיע אליהן כרצונם אבל אין ספק שיש חיוב רב גם במזרח, ומאמצי הבניין וההשכלה שנעשים בברית-המועצות מעוררים כבוד, אם כי אין אנו חייבים להאמין לאגדה שבברית-המועצות יש ממשלת פועלים ואכרים. כל מי שיש לו מעט השכלה רוסית, וכל מי שקרא ספרי-היסוד של מנהיגי המפלגה השולטת ברוסיה יודע שבברית-המועצות וכן גם בדמוקראטיות העממיות שולטת דיקטאטורה קומוניסטית, השוללת ומונעת ברצון-ברזל כל התערבות חפשית של הפועלים והאכרים בממשלה. אמנם הסוציולוג הבריטי סידני ווב, הידוע אצלנו יותר בשם לורד פאספילד, כותב בספרו האחרון על הסובייטים, שברוסיה אין לקומוניסטים כל חלק ונחלה בשלטון, והמפלגה הבולשביסטית אינה אלא מעין אורדן מוסרי המשמש דוגמה לעם.

אבל מאין בא לסידני ווב אבסורד זה שלקומוניסטים אין חלק בשלטון הסובייטים? ווב לא יכול היה להסתכל בחיים ובהווי הרוסי, הוא אינו יודע אפילו הלשון הרוסית, והוא כתב מה שכתב על יסוד תעודות רשמיות אשר הוגשו לו על-ידי השלטונות. ואמנם אין שום חוק ברוסיה ואין שום סעיף בקונסטיטוציה המפורסמת של סטאלין, שלקומוניסטים יש השלטון ברוסיה, אבל ברוסיה אין אף ילד שאינו יודע שבידי ראשי המפלגה הבולשביסטית נמצא מלוא השלטון האבסולוטי. שלטון זה נמצא בידי קבוצה, שאיני יודע גדלה: אם היא של אלפים, של מאות, של עשרות או של יחידים. ואם קוראים לשלטון זה “ממשלת פועלים ואכרים” – הרי המלים “פועלים” ו“אכרים” מתרוקנות מתכנן. אם ילד רוכב על מקל וקורא למקל סוס – אין המקל נהפך על-ידי כך לסוס. דיקטאטורה של מעטים נשארת דיקטאטורה – גם אם מכתירים אותה בשם “דמוקראטיה עממית”. ואילו היתה מק"י בארצנו תופסת השלטון בכוח צבא זר – לא היתה נהפכת על-ידי כך לממשלת הפועלים והאכרים בישראל; כי אין מפלגה שהפועלים והאכרים בישראל מתנגדים לה כל כך כלמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אנו מעריכים החיוב שישנו בברית-המועצות, למרות ידיעתנו שאין בה ממשלת פועלים ואכרים; אנו מוקירים כל הטוב שיש בה, אם כי אנו יודעים שבברית-המועצות לא מתגשם הסוציאליזם, ולפי הכרתנו העמוקה, אינו יכול כלל להתגשם במשטר ממין זה. אין אני חייב להגדיר מהותו של המשטר הסובייטי; הוא בלי ספק שונה מכל המשטרים שידענו עד כה – אבל הוא רחוק מסוציאליזם כרחוק מזרח ממערב, ויש יסוד מספיק להניח שמצב הפועל והאכר בכמה מארצות המערב עולה לאין ערוך על מצב הפועל והאיכר בברית-המועצות. איש לא ישלול מברית-המועצות כשרון התעמולה. אמנות זו – ולא זו בלבד – ודאי שאפשר ללמוד מהרוסים. ואילו היה מצב הפועל בברית-המועצות טוב ממצב הפועל בארצות-הברית ודאי שהיו שולחים משלחות של מאות ואלפי פועלים רוסים לארצות-הברית לראות במצוקה, בעוני, בעבדות ובשעבוד של הפועל האמריקני והיו מזמינים משלחות של מאות ואלפי פועלים אמריקנים לבקר בברית-המועצות, לראות ההישגים של הפועל הרוסי בהזנה, בתלבושת, בהשכלה, בתנאי-העבודה, בהשפעה על השלטון, בכוח האיגוד המקצועי, ביתרונות הסוציאליים וכדומה. אולם ברית-המועצות היא סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ויש בלי-ספק טעם מספיק לכך.

אין זאת אומרת שלא נעשו על-ידי המשטר הסובייטי דברים גדולים. הוא השיג בשטח הפוליטי מה שלא השיג המשטר הצארי. ארצות שהפסידו הרומאנובים חזרו ונכבשו על-ידי הבולשביקים, וארצות שהצארים לא כבשו מעולם– הן עכשיו ברשות מוסקבה. ואני מבין שכל איש רוסי גאה על כיבושים לאומיים אלה, ביחוד עכשיו, כשהשלטון הסובייטי מטפח בכל האמצעים שבידיו הרגשת הגאווה הלאומית הרוסית.

ויש לא מעט פגימות באמריקה ובאנגליה. עליהן יותר קל לדבר, כי רבים מהנוכחים כאן היו בעצמם באמריקה ובאנגליה. אפילו חבר-הכנסת בן-אהרן שלח את חבריו ללמוד ולהשתלם ללונדון ולא למוסקבה. ואין אני צריך לספר על הליקויים והמומים שבחיים האמריקניים. והאחרונים לכסות ולהעלים ליקויים אלה הם האמריקנים עצמם. אמריקה היא – ספר פתוח. וכל הרוצה יכול לקרוא בו כאוות נפשו. וראוי ספר זה שיעיינו בו – כי יש בו ענין רב.

אמריקה מהווה תופעה כבירה וחדשה בתולדות האנושות; ואנו היהודים החוזרים לארץ מכל קצווי תבל לבנות השממה ולמזג הגלויות הגאולות – נדע אולי להעריך תופעה זו כראוי לה, כי באמריקה נעשה במשך מאות שנים אחדות בממדים ענקיים מה שאנו עושים עכשיו בארץ.

אמריקה שימשה במשך עשרות שנים מקלט חפשי לעשרות מיליונים פליטים מדוכאים ונרדפים מכל קצות תבל, וביחוד מארצות אירופה; באמריקה ראינו במשך עשרות בשנים מפעל כביר של העפלה חלוצית וכיבוש השממה שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית. ועולם חדש זה שקלט עשרות מיליונים של שוחרי חרות ודרור – נגוע במכת העבדים, שהמתישבים הראשונים הביאו מארצות אפריקה, עד שפרצה מלחמת-אזרחים איומה, שנמשכה למעלה מארבע שנים ושלא נודעה כמותה בשום מדינה מודרנית, לבער הנגע ולשחרור העבדים. – בני שבטים, עמים וגזעים מארצות שונות נתמזגו בארץ חדשה זו לאומה חדשה, ועדיין תהליך המיזוג טרם נגמר, אבל כוח רב ואדיר, כאשר לא היה בשום ארץ אחרת, כוח יוזם ויוצר, קם בעולם החדש.

עולם חדש זה היה בודד במועדיו הרבה שנים. שני אוקיינוסים שמרו על שלמותה, בטחונה ושלומה של מדינה מתרחבת זו, שהשתרעה לרוחב קונטיננט שלם. למעלה ממאה שנה שמרה אמריקה על הצוואה של אחד מראשוני מייסדיה, ג’ורג' וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות-חוץ. אולם בשתי מלחמות העולם יצאה אמריקה, אחרי התלבטויות פנימיות, מבדידותה, ומילאה תפקיד מכריע בסכסוך העולמי. במקרה נזדמנתי לארצות-הברית בשתי מלחמות אלה והייתי עד ראיה ללבטים ולהכרעה ההיסטורית. אמריקה לא ביקשה לעצמה כל יתרון במלחמת-העולם הראשונה – והכריעה הכף לטובת הברית האנטיגרמנית. תפקיד לא פחות חשוב מילאה אמריקה במלחמת-העולם השניה.

שמענו פה בצדק על חלקו הרב של הצבא הסובייטי במלחמה זו. אולם הסובייטים לא היו בודדים במערכה – ועצומה העזרה שהגישה אמריקה לצבא הסובייטי בציוד, בנשק, במזון. אמריקה לא הסתפקה בעזרה חמרית לצבאות אחרים – גויס צבא אמריקני אדיר שנלחם גם באירופה ובאפריקה נגד היטלר, וגם במזרח הרחוק נגד היפאנים. ובנצחון על היטלר ובני-בריתו יש לאמריקה חלק אדיר אם לא מכריע. ואין לשכוח גם חלקה הנהדר של אנגליה. בריטניה לא היתה במלחמת-העולם השניה המעצמה האדירה כאשר היתה במאה התשע-עשרה, ובראשית המלחמה היתה כמעט ללא נשק וללא צבא, ובכל זאת עמדה זמן לא-קצר יחידה נגד היטלר, בשעה שהיטלר היה עדיין בן-בריתו של סטאלין.

לפני כמה חדשים ביקרתי באמריקה. שהיתי בה כארבעה שבועות. אמנם עיקר ביקורי היה בענינים יהודיים, אבל כיהודי אני קודם-כל בן-אדם. בן עם אחר יכול אולי להצטמצם אך ורק בעניני עמו; יהודי נאמן אינו יכול כך, כי יהודי חייב להיות מעורב בכל עניני האנושות. כך גזרה ההיסטוריה היהודית, המסורת היהודית; כך גוזר מצבו של העם היהודי באומות, וכך גוזרת מדינת ישראל בגלל מעמדה הגיאוגרפי וההיסטורי, ובגלל יעודה בקיבוץ גלויות. ובהיותי באמריקה, הסתכלתי ברחשי האומה הגדולה הזאת, שוחחתי עם נשיא ארצות הברית ויועציו הראשיים, האזרחיים והצבאיים, עם מנהיגי הפועלים ואילי התעשיה, עם גדולי העתונאים וראשי הסנאט והקונגרס, עם מושלי מדינות וראשי עיריות. ונדמה לי שבהכרת אומה זו מתחולל עכשיו משהו הנושא אתו תקווה רבה לאנושות. על אף כל הפגימות והקלקלות שעדיין קיימות בארץ גדולה זו, אמריקה זו, הפטורה מהרבה תקלות וצרות שמררו חייה של אירופה, מאחר שלא היו לה כמעט מלחמות וסכסוכי גבולות, ויכלה להתפשט בדרך-כלל בשלום ובשקט מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס הפאציפי, והקב"ה זימן לה שפע של אוצרות טבעיים ושוק פנימי עצום וכוח-ייצור אדיר שאין דומה לו בעולם, והיא מסוגלת לספק כמעט כל צרכיה בכוח עצמה, והעלתה רמת-חייה לשלב הגבוה ביותר בעולם, – אמריקה זו מתחילה להכיר יותר ויותר שהרווחה והבטחון שבהם נתברכה לא יעמדו לה לעד, אם שאר חלקי העולם יחיו בעוני, בדחקות ובפחד. אין זו עדיין הכרה כללית של העם, אבל כל אותם האישים רבי-ההשפעה שנפגשתי אתם – אנשי המדינה, אנשי התעשיה, אנשי העבודה ואנשי הרוח – חדורים הכרה זו, והאישים האחראים בארץ ברוכה זו מכירים יתר ויותר, שארצות-הברית חייבות להפריש חלק מעשרן, מהכנסותיהן, מכוח הייצור שלהן, למען העלות רווחתן של הארצות המדולדלות ולמען הפחית הפחד שבו שרויות האומות הקטנות והגדולות שלא זכו לכוח ולעושר של ארצות-הברית. אמריקה תורמת זה שנים אחדות סכומים עצומים למדינות אחרות לבצר כלכלתן ולחזק בטחונן. אמריקה היתה מוכנה לעשות זאת לכל הארצות הזקוקות לכך, ובכל זאת נמצאו כמה ארצות אשר מסיבות שונות – שלא אעמוד עליהן פה – סירבו להיעזר. אבל ארצות רבות בכל חלקי העולם ניהנו מעזרה זו, – ואין זו גמילות-חסדים, כי טובי האמריקנים מכירים שבטחונן ורווחתן של ארצות-הברית עומדים בסכנה, אם לא יגדל בטחונם ולא תעלה רווחתם של העמים האחרים.

והעזרה ניתנת בקנה-מידה עצום, עולמי, וכבר נשתנה המצב בהרבה ארצות, ובטחונן העצמי של כמה אומות כבר נתגבר ונתחזק.

עמדתי בקווים כוללים על תרומת אמריקה לעולם כולו, כי כל דבר אנושי לא זר לנו, אבל ודאי שאיש מאתנו לא יתעלם מהעובדה רבת-המשמעות לגבינו, שבארץ גדולה וחפשית זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול והחפשי ביותר שיש לעמנו בדורותינו.

מדינת-ישראל העניקה לקיבוץ זה ברכה שלא תסולא בפז: הרמת קרנו וכבודו, בעיני עצמו ובעיני שכניו. אבל גם קיבוץ זה תרם ויתרום מלוא חפניו לבנין המדינה, להקמתה, לבטחונה ולפיתוחה. מה שיהדות אמריקה מסוגלת לתרום למדינת ישראל – לא יעשה שום כוח אחר מחוץ למדינה.

יהדות אמריקה רואה את עצמה כחלק נאמן של העולם החדש והגדול הזה – בהישארה קשורה לעם ישראל. וליהדות אמריקה עוד נתכנו עלילות בבנין המדינה ובקיבוץ הגלויות. מי שגורס קיבוץ גלויות ואינו גורס עזרת יהודי אמריקה, נושא לשוא שם קיבוץ הגלויות, ורק בהיות אמריקה כאשר היא – ארץ חפשית, דמוקראטית, פתוחה, מסוגלת יהדותה לתרום תרומתה הגדולה לפיתוח המדינה וביצורה.

איני סבור שיהודי ארצות-הברית הם יהודים יותר טובים מיהודי ברית-המועצות. ואם היהדות האמריקנית עושה מה שלא עושה היהדות הרוסית, אין זאת אלא באשר הם חיים בתנאים המאפשרים השתתפותם בבנין המדינה. טול מהעם האמריקני את חירותו – וגם יהדות אמריקה תשותק. רק בתוך סביבה חפשית תיתכן חירות יהודית.

מפעלנו זקוק לאהדה ולעזרה בינלאומית לאורך ימים, כי הוא בא לתקן מעוּות בינלאומי; ואהדה ועזרה זו אפשר להשיג מממשלה – רק לאחר שאנו מצליחים לרכוש לנו לבו של העם. ולא הממשלה האמריקנית – אלא העם האמריקני הוא שהכריז ראשונה על תמיכתו במפעלנו. זה היה בשנת 1922, כשנבחרי העם האמריקני הצהירו בקונגרס פה-אחד על אהדתם לבית הלאומי העברי. ועוד כמה שנים לפני כן הכריז הקונגרס האמריקני על מחאתו נגד הפליות שהמשטר הצארי ברוסיה הטיל על היהודים. עזרת הממשלה האמריקנית לישראל היא פרי האהדה של העם האמריקני, ורק אם נדע לקיים יחסי ידידות ואֵמון בינינו ובין העם האמריקני נוכל לבטוח, פחות או יותר, בעזרת הממשלה האמריקנית.

אבל עלי להזהיר מאשליות: אם כי זכינו בשנים האחרונות להישגים גדולים בנידון זה, גם הישגים מדיניים וגם הישגים חמריים – אל נתימר לשוא שאמריקה הזדהתה או תזדהה בעתיד עם מדינת-ישראל. אין מדינה המזדהה עם מדינה אחרת, כי אין זהות אינטרסים בין מדינות שונות, ובוודאי אין זהות אינטרסים בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה ודלה בפינה מרוחקת במזרח התיכון. וכשם שאמריקה אינה מזדהה אתנו, אין אנחנו מזדהים עם אמריקה. אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחורינו בכל מה שנעשה ובכל מה שנרצה. יש לארצות-הברית שיקולים משלה, ויש שהם שונים מהשיקולים שלנו, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה. ויש לנו השיקולים שלנו. הם לא מוכרחים לסתור שיקולי אמריקה, אבל אינם מוכרחים דווקא להזדהות אתם.

ואם כי אין זהות, ולדעתי לא תיתכן זהות – יש שותפות רחבה ומתרחבת, שותפות של זיקה לחירות האדם ולמשטר חפשי, דמוקראטי, להגדרה עצמית של העם, לשלטון העם מתוך בחירה חפשית, מתוך חירות מחשבה ודיבור וּויכוח. מדינת-ישראל והאומה היהודית לא יכּוֹנו בלי משטר של חירות ודמוקראטיה. כל משטר טוטאליטרי הוא סם-מוות בשבילנו, מוות גופנו – או רוחני.

אנו רוצים בשותפות של חירות עם כל העמים, ובכמה מדינות זה לא ניתן לנו, באשר משטרן שונה. נקיים אתן קשרים במידה שזה ניתן, כי המשטר הפנימי הוא ענינה של כל מדינה, ואין לנו רשות לבדוק בציציות של אחרים. אולם אין צמצום הקשרים עם מדינות מסוימות, בגלל משטרן הפנימי, יכול למנוע מאתנו הרחבת הקשרים והגברת השותפות עם כל אותן הארצות, שבהן שותפות זו נתונה או אפשרית. ואנו רואים בקיום החירות והדמוקראטיה בארצות החפשיות נכס אנושי ויהודי גדול, שאין לשער ערכו. ואנו מוכנים להגן על חירותנו אנו בכל האמצעים אשר בידינו.

לא התפלאתי לשמוע כאן אתמול ההסברה של אנשי מק“י על ההפגנה שערכו לכבוד נחאס פחה והמלך פארוק.¹ אותה מפלגה הפגינה בשעתה לכבוד המופתי, ושיתפה פעולה אתו, כשהוא ערך מלחמת-השמד על הישוב היהודי בימי המאנדט. הם נימקו אז שותפותם עם המופתי באותם הנימוקים שבהם מנמקים עכשיו שותפותם עם המלך פארוק. ואין אנו מתפלאים עוד על ש”פאטריוטים" אלה, המכריזים השכם והערב על דבקותם בעצמאות ישראל, נותנים יד לאויבינו. וכשם שאין אנו מתפלאים, כך אין אנו גם מודאגים ביותר מדיבוריהם והפגנותיהם.

אולם פניית אמריקה ואנגליה למצרים² מעוררת בנו דאגה וחרדה רבה וגם תמיהה. האמנם סבורות אמריקה ואנגליה שמצרים תילחם להגנת החירות והדמוקראטיה בעולם, כשאין חירות ודמוקראטיה קיימת בתוכה היא? כלום לא הספיקו ללמוד מן הנסיון של שתי מלחמות-עולם? לא הצבא המצרי הציל את מצרים מכיבושו של רומל, אלא הצבא הבריטי האבסטראלי, הניו-זילאנדי, ההודי והיחידות היהודיות שנלחמו בצבא הבריטי. אם ממשלת מצרים תשתמש פעם בנשק שאמריקה ואנגליה עומדות להעניק לה – היא תשתמש בו נגד מדינת-ישראל. וזאת אשר אמרנו לאמריקנים ולאנגלים.

ועוד דבר אחד עלינו להסביר למדינות המתעניינות בשלומו וברווחתו של המזרח התיכון. מדינת-ישראל היא מבחינה גיאוגרפית חלק של המזרח התיכון, אבל מבחינה מוסרית-תרבותית היא יחידה במינה בחלק זה של העולם, שונה בתכלית מכל שכנותיה, וכל מי שלא יכיר בייחוד זה ויפנה למדינת-ישראל כאשר הוא פונה לאחת המדינות במזרח התיכון, יחטיא המטרה לחלוטין. מדינת-ישראל הוקמה ונבנית על-ידי אומה תרבותית בעלת מסורת מוסרית גדולה וצמודה לחזון אחרית-הימים, חזון גאולה יהודית ואנושית. אין זו מדינה של כנופיות ומשפחות שליטים הסוחרים במשרות; זוהי מדינה של חלוצי-עם ונאמני-יעוד, החיים ומתים למען משאתם ההיסטורית והגשמת חזונם. מדינה זו אינה עומדת למכירה או לשכירה; כל ההון שבעולם לא יספיק לקנותה. ואם כי היא דלה בחומר, מיצערה בשטח ומעטה באוכלוסין – אין שום כוח בעולם יכול להפוך אותה למדינת-חסות, וממשלתה – לממשלת-בובה. ואם כי מדינת-ישראל מכירה במקומה הצנוע בעולם החומר והכוח והמספרים, היא עשויה להקשיב רק לאלה אשר ידברו אליה כשווים לשווים. לא צחצוח חרבות, לא צלצול הזהב ולא חזון-בדים של גואלי-השקר יעבירו אותה על דעתה ועל אמונתה. רק אלה ימצאו אוזן קשבת במדינת-ישראל, אשר יכירו בייחודה ובטבעה המוסרי, ויפנו אליה בשם שותפות של צרכים וערכים.

על מדינת-ישראל המיצערה להתרחק מכל אבק של רהב וגאוותנות. אין דבר נלעג מהתרברבות של רש. לא רק אדם, אלא גם מדינה צריכה לדעת, סוד הצנע-לכת. אבל אין לנו כל יסוד להתבטל מפני אחרים. אין אנו משוללי ערך כל עיקר. אין אנו אפילו נטולי כוח. בחלק זה של העולם כוחנו לא כל-כך קטן, ובארץ זו כוחנו מכריע, אם כי אסור לנו להפריז במידתו. בעולם יש רבים, גדולים וחזקים מאתנו לאין שיעור, אפס מהבחינה המוסרית והתרבותית אין אנו מכירים בעליונותם עלינו, והגישה המוסרית-התרבותית מכרעת בעינינו. וכל אלה הרוצים בקרבתנו ובשותפותנו, צריכים לראותנו ולקבל אותנו כאשר הננו, כי כאלה אנחנו.

שום כוח חיצוני, ויהא התקיף והחזק והעשיר ביותר, לא יקבע צרכינו וערכינו. רק צרכי ישראל וערכי ישראל יַתנו ויגדירו מדיניות-החוץ שלנו וקשרינו ויחסינו עם אומות העולם. ברצוננו להדק קשרי ידידות עם כל העמים ללא יוצא מן הכלל, במידה שהעמים השונים רוצים ומוכשרים להם, ואם בכמה ארצות הדלת סגורה, ובארצות אחרות נפתח רק סדק צר – נזדיין בסבלנות. אולם נקדם בברכה שותפות המיוסדת על אמון וכבוד הדדי, עם כל אותן הארצות הרוצות בקרבתנו.

היו לנו כיבושים והישגים חשובים בשדה מדיניות-החוץ – ואף-על-פי-כך עלינו להתרחק מאשליות. דרכנו הבינלאומית לא תהיה סוגה בשושנים, וגם ביחסים עם הארצות הקרובות לנו ביותר צפויים לנו קשיים לא-מעטים. גם בארצות אלו יש כוחות עוינים לנו, אם מטעמים חמריים, פוליטיים או רוחניים. בארצות בלתי טוטאליטריות מתרוצצות מגמות ונטיות מתנגדות (גם בארצות הטוטאליטריות הן קיימות, אלא שאינן מופיעות בגלוי מחשש עינא-בישא) – ולא אחת תנחיל לנו מדיניות-החוץ אכזבה מרה, כי יש חולשה לפייס מי שצריך ומי שלא צריך לפייס; ונדרש מאתנו מאמץ שקול, מחושב, רואה-הנולד וגם הבנת הזולת. עלינו להעריך ולהכיר גם צרכי הזולת וגם ערכי הזולת, והם לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה משלנו. אבל כל עוד יש מדינות הפתוחות להסברה חפשית, לוויכוח ולדעה, גם אם אינה מקובלת עדיין על דעת השלטון, יש סיכוי וגם בטחון שדברנו ישָמע בזמן מן הזמנים, באשר הוא צודק וישר, ואין בו משום פגיעה במישהו. אך אין לשכוח שהעולם אינו מתנהג עדיין לפי עקרונות הצדק המוחלט – ופעולתנו המדינית תיתקל בלא מעט מכשולים ופגעים.

לבסוף מלים אחדות על שלום יהודי-ערבי, אשר משום-מה עורר את לעגו של מנהיג הציונים הכלליים, חבר-הכנסת ברנשטיין. את דברי שר-החוץ על השלום עם הערבים כינה מר ברנשטיין בלגלוג בשם “ספרות”. עלי להגיד לו ולכל חברי-הכנסת: אין זו “ספרות”. אנו מכירים המציאות הקיימת ואין לנו כל אשליה; אין אנו סבורים שהיום או מחר יקום שלום של קיימא בינינו לבין הערבים, אבל אין אנו מוגבלים בהוֹוה החולף. עם ישראל יש לו נסיון היסטורי רב, שכמוהו יש רק לעמים מעטים בעולם. עברנו על פני במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה בכל ארצות תבל, וראינו הרבה תמורות וחליפות, ופחות מכל עם אחר נאה לנו לעשות חשבון הרגע בלבד. לא כל הקיים עלול להתמיד, ואין אנו מחויבים להיכנע למציאות-השעה הפגומה. הדברים עשויים להשתנות – ועלינו לדאוג לנולד.

אם מדינות-ערב אינן משלימות עדיין עם קיומה של ישראל– אין אנו מצדנו חייבים להשלים עם המצב הנוכחי במזרח התיכון. לא לעולם קפאון. יש מגמות-יסוד בהיסטוריה, שבמאוחר או במוקדם יגלו כוחן ויפעלו. איני מאמין ולא האמנתי גם מקודם שעל-ידי שכנוע אידיאולוגי תקום הבנה יהודית-ערבית. איני סומך גם על אנשי חבר-הכנסת תופיק טובי. לא האמנתי באנשים אלה בעבר ולא אאמין בהם בעתיד. אבל אני מאמין ובטוח, שאם יתקיימו שני תנאים, יהיה סיכוי ממשי לא רק לשלום פורמאלי, אלא לקואופרציה מתמדת ונאמנה בין העם היהודי לבין שכניו הערבים.

התנאי הראשון הוא: בצרונה של מדינת-ישראל, בצרון מדיני וכלכלי, אשר יעקור מלב אויביה כל סיכוי שמדינה זו תיפול תחת כובד-המעמסה הרובץ עליה, ואשר ירחיק ויסלק סלעי-המחלוקת העומדים בינה לבין שכניה, ושעל טיבם לא אעמוד הפעם.

התנאי השני: ליבראליזציה ודמוקראטיזציה של מדינות-ערב. גם דבר זה יבוא במוקדם או במאוחר. ולשני העמים השמיים, לעם העברי ולעם הערבי, יש יעוד משותף בחלק זה של העולם. אנו לא נזוז מכאן, וגם הערבים לא יחליפו מקומם. ההיסטוריה הטילה עלינו לחיות בשכנות קרובה. זוהי לא רק שכנות גיאוגראפית – אם כי גם זו קובעת הרבה. בינינו ובין הערבים יש שיתוף רב בתרבות, בלשון ובהיסטוריה. אין דבר זה אולי קובע כשהוא לבדו, אבל יחד עם מניעים אחרים – זהו גורם חשוב ורב-ערך. שיתוף פעולה בין העם העברי בארצו ובין עמי-ערב העצמאיים הוא הכרח היסטורי, והוא יקום. שיתוף פעולה זה יתכן אך ורק על יסוד של שוויון וכבוד הדדי ועזרת-גומלין. שיתוף היהודים והערבים יהפוך את המזרח התיכון לאחד המרכזים התרבותיים הגדולים בעולם, כאשר היה לפנים. ורק שיתוף יהודי-ערבי עשוי לעשות זאת. שום מעצמה זרה, לא מזרחית ולא מערבית, לא תצליח לעשות מה שיעשו היהודים והערבים מתוך שיתוף פעולה ועזרה הדדית. לכל אחד משני העמים האלה יש משהו לתת לחברו מבלי לגרוע כלום מעצמו, להיפך, זו תהיה הפריה הדדית שתהיה לברכה לשניהם.

דבר זה אולי לא יקום מחר או מחרתיים, אבל אסור לנו להתעלם מיעודים היסטוריים, גם אם הם נראים עכשיו רחוקים וכאילו בלתי-ממשיים. ושלום יהודי-ערבי, שלום אמת, שלום מתוך ולשם שותפות היסטורית בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי, הוא מיעודיה המרכזיים של מדינת-ישראל.

צרכי השעה שלנו הם חמורים וקשים ודחופים ודורשים מאמצי-לא-אנוש, ואף-על-פי-כך אין אנו בני-חורין מהתעלם מצרכי הדור ומסיכויי העתיד, הקרוב והרחוק. החזון הקים מדינת-ישראל, אולם מדינת-ישראל טרם ביצעה חזונה, ואמונה בחזון ותכונה מתמדת לקראת ביצועו הן תנאי לקיומה של המדינה. עלינו לשאת עינינו מעבר למציאות החולפת. יחס האיבה של מדינות ערב לישראל בשעה זו – אסור לנו להתעלם ממנו, ועלינו לראותו בכל חומרתו וסכנותיו ולהסיק ממנו כל המסקנות המעשיות, אבל אין הוא מגביל אופקי-הראיה שלנו. אנו נושאים נפשנו לברית יהודית-ערבית, ואנו רואים אפשרותה, היתכנותה והכרחיותה ההיסטורית בעתיד, ועלינו לחנך העם והנוער לקראת עתיד זה. עלינו לחנך העם והנוער לשתיים –עם כל הסתירה המדומה שבין שתיהן: לכוננות יעילה בקרב ולנכונות נפשית ומדינית לשיתוף פעולה וברית אמת בין שני העמים השמיים, שההיסטוריה גזרה עליהם לחיות יחד בארצות התנ"ך, שקוראים להן היום המזרח התיכון.