כ“ד בשבט תשי”ב – 20 בפברואר 1952

לא הייתי רוצה לקפח זכותו של חבר-הכנסת אלישר, אשר לא זלזל בהישגי המדינה באותה המידה שעשה זאת המנהיג שלו. אמנם הוא זקף את הכיבושים לזכותו ולזכות הכלל, – ועל זאת לא אריב אתו. כל הישגי הממשלה הם נחלת הכלל, ולשם כך נעשו. מר אלישר הואיל גם לזקוף משהו על חשבון הממשלה – הכשלונות, – ואני מקבל גם זאת באהבה. רק אנו, חברי הממשלה, אחראים לכשלונות, ולא נגולל אותם על מי שהוא אחר. וכשאני עושה חשבון כללי – חשבון ההישגים והכשלונות, אין לי כל יסוד להתבייש ולהתחרט על מעשינו.

אין לי אפילו כל טענה לחבר-הכנסת ציזלינג שהרחיק לכת ממר אלישר, וכשדיבר על הישגים וזקף אותם לזכות הכלל – הוציא מכלל זה את חברי הממשלה, או לפחות את ראש-הממשלה. לראש-ממשלה מסכן זה אין חלק ונחלה בשום הישג, ואם מר ציזלינג מרוצה מפעולת נח“ל בצבא ומהתישבות נח”ל – הרי יודע הוא, כמומחה וכאיש אמת, שמפעל זה נעשה על אפו ועל חמתו של שר-הבטחון, וראש-הממשלה אינו עוסק אלא ברצח ערכים חלוציים.

חברו של מר ציזלינג במפלגת הפועלים המאוחדת, חבר-הכנסת בנטוב, שאל אותי למה דיברתי על נח"ל – ולא דיברתי על הספסרים. התשובה פשוטה: דיברתי על דברים שאני מטפל בהם, ואני מניח את הדיבור על ספסרות, לאלה שעוסקים בה, ועוסקים בה גם לא מעטים מאלה שמגנים אותה בפומבי.

וירשו לי חברי בממשלה ובקואליציה להגיד, שאין אני שותף לטענת אלה מהם שתבעו אלטרנטיבה מהאופוזיציה. איני מצפה לתכנית אלטרנטיבית מהאופוזיציה, איני סבור שמחובתה או ביכלתה להציע אלטרנטיבה. הם לא נבחרו לשם כך. אני רק מצטער שאינם עושים מלאכת האופוזיציה כפי שהיו צריכים לעשותה – אבל אין אני עושה עצמי לשופט עליהם. העם ישפוט אותם בעתיד כאשר שפט אותם בעבר, – ולא נתן להם הסמכות להרכיב ממשלה. הוא אפילו לא נתן להם הכוח למנוע הרכבת ממשלה. במידה שהם ממלאים חובתם כאופוזיציה – הריני מוכן להקשיב לדבריהם, וגם ללמוד מהם. ואני רק מצטער על שהזדמנות זו ניתנת לעתים רחוקות.

אני רוצה לעמוד תחילה על דברי ידידי לביא המפקפק בדברי המומחים של משרד-החקלאות והאחרים, אם יש ביכלתה של האדמה אשר ברשותנו לספק מזון לישוב הקיים ולישוב הגדל. מטעם זה הוא מערער על נטיעת עצים, הגוזלת אדמה מייצור המזון. יש יסוד לפקפוק שלו במידה שהדבר נוגע ללחם ולבשר; ספק הוא אם אדמתנו תוכל להוציא די חטים לישוב הגדל, ואם היא תוכל לפרנס די בעלי-חיים שיספקו הבשר הדרוש, אם כי הייתי מייעץ לו שאל יֵחפז להסיק מסקנה שלילית בהחלט.

אולי ילמד מדברי המומחים אשר שללו בזמנו אפשרות גידול אשכוליות בעמק, כשהוא בעצמו ניסה לנטוע לפני כמה שנים, אשר פסקו בידענות שאין להרהר אחריה שאדמת העמק לא תגדל אשכוליות כשם שכף ידם לא תצמיח שערות, ולביא לא שמע להם ועמד על שלו – ונטע והצליח. יתכן מאד שאדמות, אשר מששת ימי בראשית עמדו בשממונן – יופרחו וינובו מחר. מה שבני אדם לא יכלו לעשות אתמול – הם עושים היום, ועוד יחולו שינויים כבירים על פני האדמה, גדולים מאלה שחלו עד היום.

ונפלא בעיני שאדם כלביא, שיש לו חושים עמוקים לעבודה, לאדמה ולתוצרתה, אינו מעריך חשיבות העץ. אילו היה פונה להיסטוריה של הארץ היתה אומרת לו, כי אחת הסיבות העיקריות להרס ולעזיבה בחלקי הארץ שהיו לפנים פורים ופורחים, היא השמדת העצים; עקירת היערות והריסתם, הפקירה את אדמת ההרים לסחף, ואדמת העמקים – לחולות ולביצות. באמריקה נהפכו מאות מיליונים אקרים למדבר, לאחר שנחרבו היערות, והרוח והגשמים סחפו את העפר הפורה. אין זאת אומרת כי אין כל תקנה לדבר. בכל ימי התישבותנו עמלנו על תקנת האדמה. ונטיעת עצים על צלעי ההרים והגבעות יש בה ברכה רבה גם לשמירת האדמה והשבחתה. אולם העץ חשוב ומועיל לגופו – נוסף להוד וההדר שהוא משווה לארץ. אין אולי שום צמח אחר שיכול לספק לאדם גם מזון, גם חומר גלמי מכל המינים, גם כוח וגם לבוש כאשר יעשה העץ. וארץ עשירה ומפותחת, בעלת רמת-חיים גבוהה – שבדיה, ניצלה במלחמת העולם האחרונה, כשהיתה למעשה שומה במצור על-ידי שכנותיה הנלחמות, הודות ליערותיה המרובים. העצים סיפקו לה כוח, ספירט, חומר הלבשה והנעלה, חמרי מזון. אין אולי השקעה חקלאית יותר בטוחה ומבורכת – אם כי זוהי השקעה לאורך ימים, – מאשר נטיעת עצים. הטבע הוא כאן עוזרנו הנאמן והמתמיד, ולאחר מאמצינו הראשונים בטיפוח השתילים הרכים, – הטבע עושה מלאכתנו, ולאורך עשרות וגם מאות בשנים, והעצים גדלים מאליהם בשלושה ממַדים, ומעניקים מאפיים, מתנובתם, מכוחם, מברכתם ומבריאותם לבני אדם בלא הרף. ויש לקבול על כך שאנו ממעטים בנטיעת עצים. יש לקבול על המורים ועל התלמידים ועל מנהלי בתי-הספר והגנים שאינם עוסקים דיים במלאכה מבורכת ונעימה זו ואינם נוטעים עצים בכל פינה, בכל חצר, בכל כברת אדמה ערומה. היינו צריכים לעשות חוק שאסור לבנות בית בלי לנטוע סביבו עצים, והיינו צריכים להטיל קנס על כל בעל קרקע שאינו נוטע, כשם שיש להטיל מס מיוחד על רווקים לאחר גיל מסוים. אני בטוח שבלי הוצאות ציבוריות מרובות היינו יכולים, – בארגון ובחינוך יותר טוב – להוסיף עשרות מיליונים עצים לאדמתנו הקרחה והשחופה אילו ידענו להקנות הרגלי נטיעת-עצים ואהבתה בקרב הנוער, ועל-ידי כך היינו מעלים תנובתה, ברכתה ויפיה של אדמתנו והיינו מבטיחים לדורות הבאים אוצרות טבעיים שמתרבים מאליהם.

הערה לחבר-הכנסת מר ברנשטיין. אין לי כל טענה על אשר הוא מלגלג על הישגינו עד עכשיו. להישגים לא יבולע על-ידי כך, ולי ודאי לא איכפת כלל וכלל. אולם איכפת לי קצת, שמנהיג מפלגה בישראל, ולפי דעתו הוא אף מנהיג העם, אינו מסוגל להכניס בתחום המחשבה שלו כל הבעיות והקשיים הכרוכים בהישגים האדירים והעצומים של המדינה במשך שלוש–ארבע שנים אלה, וכמעט שאינו רואה אלא שער הלירה, גם כשאנו דנים על מדיניות בינלאומית וגם כשאנו דנים על מדיניות פנים.

איש בעל חינוך ציוני כידידי מר ברנשטיין אינו רואה ביחסי ישראל ואומות העולם – לא את הנצרות והוואתיקן בראשה, ולא את המדינות הקאתוליות הנשמעות לוואתיקן, והחשבונות ההיסטוריים הרוחניים-המדיניים שיש להם, וכמו כן אין הוא רואה את עמי ערב ומדינות האיסלם הקרובות לעמי ערב יותר משהן קרובות לישראל, ואינו רואה כוחות עולמיים אחרים שאינם מוכנים להזדהות עם ישראל, וישראל אינה מוכנה להזדהות אתם, ולפי תפיסתו נקבעים יחסי העמים לישראל בראש וראשונה על-ידי שער הלירה הישראלית בבורסה השחורה. ואין תימה שבוויכוח כלכלי זה אינו רואה כמעט שום דבר אחר מחוץ לשער הלירה. לא קיימים בחוג ראייתו 700,000 היהודים שנוספו למדינה בתקופה קצרה, וכל הבעיות הכלכליות, הכספיות, החברתיות הכרוכות בעובדה עצומה ומכריעה זו. ואם אלה אינו רואה, אינו מסוגל להבין הנעשה בארץ ולהעריך בעיותינו. כן אין הוא רואה ומעריך הרחבת המשק החקלאי מחצי מיליון דונם ליותר משלושה מיליון דונם בפחות מארבע שנים, והריהו מתעלם לגמרי מהמאמץ האדיר הנדרש להעביר בני עיר ובני גיטו לכפר וליישבם על הקרקע ולהפכם לעובדי אדמה, ומכל האמצעים הכספיים והאנושיים והטכניים הדרושים למפעל כביר זה. ואם כל אלה אינם מעסיקים מחשבתו הכלכלית והחברתית ואינם, לפי הכרתו, אלא ענין לנאומי בחירות – הרי אני מוכרח לפקפק ברצינות מסקנותיו ודיוניו הכלכליים, גם אם אניח שהוא בקיא מאין כמוהו בשערי הבורסה והחליפין, ואני מוכן להודות שבקיאותו בענינים אלה עולה על זו שלי.

כן הוא מתעלם לגמרי מעול הבטחון, מבעיות הבטחון וצרכיו, שאינם צבאיים בלבד אלא התישבותיים ומשקיים, ואין צרכים אלה מסתדרים ברצפט הקל והפשוט שלו – להסתפק בביצור הקיים ולהימנע מכל יבוא של “קאפיטל-גודס” (נכסי-יצור). לא רק הבטחון מחייב יבוא של “קאפיטל-גודס”, – ועלינו לרכוש תותחים חדשים, ואניות וטאנקים ואווירונים חדשים, ועוד כמה וכמה דברים מעין אלה, – אלא שלא נוכל לקיים הבטחון אם לא נפתח ענפי תעשיה חדשים ולא נשכלל דרכי התחבורה ולא נקים ישובים חקלאיים במקומות התורפה – ולא נביא בשביל כל אלה נכסי-ייצור חדשים. בסידור שער הלירה ובשמירה על הקיים בלבד – לא נקיים הבטחון. הקמת מפעלי חקלאות ותעשיה ותחבורה חדשים – הם תנאי חיוני לבטחוננו.

גם אין להתעלם באופן אלגנטי, כפי שעושה מר ברנשטיין, משירותי החינוך והבריאות. לא נהיה מדינה לוונטינית. רובץ עלינו עול של חינוך כללי. במלחמת העולם נשמדו מיליון תינוקות יהודים, ואין ביכלתנו להחיות אף אחד מהם, ונישא, לדעתי, באחריות כבדה אם תינוק אחד בתוכנו ימות מפני שלא עשינו כל אשר ביכלתנו למען ישאֵר בחיים. דבר זה לא יסולח לנו. ותמוה הדבר בעיני שכל הדברים החיוניים האלה – עליה, התישבות, בטחון, חינוך ובריאות לא זכו אף להערה אחת בוויכוח כלכלי כולל מצד מנהיג מפלגת הציונים הכלליים, מחוץ ללגלוג באנאלי; ורוב דבריו הוקדשו גם הפעם, כמו בוויכוח המדיני, לשער הלירה.

אולם הערתי העיקרית מכוּונת לא למה שמר ברנשטיין לא אמר, אלא לפסוק אחד בדבריו שבא כנראה לבסס לגלוגו הקטלני. הוא אמר שההתישבות הציונית מבוססת על אימפורט חד-צדדי של אנשים והון, ואנחנו המסכנים איננו יודעים כלל עיקר זה של תורת הציונות, ומכאן כל טעויותינו. וחבל שמר ברנשטיין לא ראה צורך להרחיב קצת הדיבור על תורה חשובה זו, כי נדמה לי שכאן נמצא אחד המקורות להתעלמות התמוהה של מר ברנשטיין ורבים מחבריו מהבעיות העיקריות שלנו ומהקשיים הגדולים שבהם כרוכים מפעלי העליה וההתישבות. כאן נעוץ מקור הזרות הגמורה לתנועה החלוצית ולתפקיד החלוציות בהגשמת הציונות וחוסר כל נסיון ופעולה מצד אלה הקוראים לעצמם ציונים כלליים להפנות בניהם וצעיריהם להתישבות בנגב ולמפעלים חלוציים אחרים. אני אומר זאת בלא שמחה לאיד – אלא מתוך צער רב. אי-אפשר שלא להצטער על כך שציבור הדוגל ב“ציונות כללית” – ויש בתוכו ציונים לא מעטים (בלא מרכאות כפולות) – נטול לגמרי חוש של חלוציות, שבלעדיו לא יתכן המפעל הציוני, ואין בזרם ההון בלבד, בין שישנו ובין שאינו, תשובה על כל בעיותינו.

מר ברנשטיין מניח – כפי שאפשר להבין מתוך דבריו – שיש כאילו חוק המצמיד עליית האנשים עם עליית ההון, ואין מדינה זו זקוקה להון מן החוץ, שיש להחזירו בזמן מן הזמנים, באשר קיים זרם חד-צדדי של הון מחוץ-לארץ כשם שקיים זרם חד-צדדי של עולים. אני מפקפק במציאות חוק זה. איני יודע באיזה ספר ציוני מצא מר ברנשטיין חוק נוח זה. הספר הציוני שאני לומד ממנו הוא ספר המציאות ההיסטורית היהודית, ובספר זה אין חוק זה קיים. אני מכיר תקופה שבה היה זרם גדול של הון – וההתישבות נכשלה בכל זאת, באשר לא היה חומר אנושי חלוצי. דבר זה היה מיד אחרי התחלת התישבותנו המחודשת. ואדם יהודי גדול, שהיה עשיר מופלג לא רק בכסף אלא גם בחזון, “הנדיב הידוע” – וזכיתי להכיר אדם זה בזקנותו המופלגת – הזיל מאות מיליונים מכיסו, לא בשער של הלירה שלנו, אף לא בשער של הדולר בימינו או הלי"ש הנוכחית, אלא בשער הזהב, בימים הטובים ההם שערך הכסף היה נערך בזהב ממש, וגם קרוץ ממתכת יקרה זו, ואף על פי כך – מפעלו נכשל. והמפעל הציוני הענקי הצליח, באשר מפעל זה נשען על האדם החלוצי.

והיתה תקופה שניה – בעקר בתקופת המאנדט עד הספר הלבן, שהעליה היתה במידה רבה צמודה לעליית הון, בהתאם לעיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית, והמציאות היהודית בארצות מזרח אירופה, שמתוכן באה העליה, אפשרה גם עליית ההון. כי בימים ההם היה עוד ליהודי מזרח אירופה רכוש, וחלק מהרכוש הזה הובא ארצה יחד עם העולים.

אבל מיסוד המדינה ועד היום אנו עומדים בתקופה אחרת, – ואיני יודע כמה זמן תימשך תקופה זו; היא אולי תהיה קצרה, אבל היא מקפלת בתוכה תמורות וחליפות בחיינו שההיסטוריה היהודית לא ידעה דוגמתן מאות ואלפים בשנים, ובתוך תמורות אלה מתרחשים מעשים ועלילות כבירים ומהפכניים.  וכוונתי אינה להקמת המדינה ולנצחונות צבא-הגנה לישראל, אלא למה שבא אחרי כן; והעובדה היסודית בתקופה זו היא שזרם העולים לחוד וזרם ההון לחוד.  מרכזי העליה אינם קיימים כלל לגבי מרכזי ההון, ואין כל הצמדה והקבלה, ואין כל זהות וזיקה וקשר בעליית האנשים ובזרם ההון, ומפני כך מצבנו כל כך קשה ופרובלמאטי.

כמובן, אפשר להצמיד עליית האנשים לעליית ההון, כפי שעשתה זאת ממשלת המאנדט, ולקבוע שרק במידה שיזרום לארץ הון, מאיזה מקור שהוא, בה במידה תותר העליה, ויש בוודאי יהודים טובים וציונים טובים – ואני אומר זאת בלי שמץ של אירוניה – הסבורים כך, ויש גם שאמרו זאת בפירוש או אומרים זאת גם עכשיו ברמזים.

זוכרני שבימי מלחמת-העולם השניה, היה לי ויכוח עם חברים שגם הם מרכסיסטים כמר ברנשטיין, אם כי הם שייכים למפלגה אחרת ומסקנותיהם המרכסיסטיות בענינים פוליטיים וחברתיים שונות מאלו של מר ברנשטיין, – ואני האוטופיסט הבלתי-מרכסיסטי, שאינו מאמין כל כך במה שקוראים “מדעי” הכלכלה והחברה, העזתי לדרוש (זה היה כמדומני בתחילת שנת 1942) שנעלה אחרי המלחמה רובם הגדול של יהודי פולין בזמן הקצר ביותר, וחברי המרכסיסט יערי – אז לא היה עוד חבר-הכנסת, כי הכנסת לא נולדה עדיין – מחה נגדי וטען: מה? נעלה ארצה שברי כלים, יהודים רצוצים ופושטי יד? כלום נשאיר בידי הפולנים רכוש היהודים שעשו במשך מאות שנים? יערי רצה אז שהיהודים יחזרו קודם לבתיהם בפולין, ויצילו את רכושם מידי הפולנים. ובמשך עשר או חמש-עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן.

בינתיים, לדאבון כולנו, נשמדה יהדות זו, ורכושה הוחרם על-ידי המדינה הפולנית ובני העם הפולני, והשארית הקטנה אשר שרדה – נשארה בלי רכוש, והוא הדין בארצות אחרות במזרח אירופה. ברומניה לא נשמדו היהודים בממַדים פולניים. אבל גם רכוש יהודי רומניה הוחרם, והם עולים ארצה בחוסר-כל. גם יהודי תימן עלו ארצה בלי הון, כי הם לא יודעים כלל על התורה של מר ברנשטיין שיהודי והון כרוכים זה בזה, והם עלו ארצה, והביאו אתם רק עורם לנפשם. וגם את יהודי בבל העלינו מבלי להמתין שיזרום יחד אתם ההון הדרוש לקליטתם.

ומכיון שמרכז כוח האדם ומרכז ההון היהודי הם עכשיו, בימינו אלה, נפרדים: הראשון נמצא בארצות המזרח והאיסלם, והאחרון – בעיקר בארצות-הברית, ותנאי-החיים של היהודים בארצות אלו שונים בתכלית, והמצוקה והשוט קיימים רק בסוג הראשון, ובמרכז ההון אין פחד ואין מצוקה ואין לחץ, בכל אופן לא בתקופה זו, הרי אין שום זיקה והקבלה בין שני הזרמים – זרם האנשים וזרם ההון. ההון היהודי באמריקה, מרגיש עצמו לגמרי לא רע באשר הנהו, ואפשר לעשות עסקים לא-רעים כלל בו במקום, ואם כי יש בתוכנו תיאורטיקנים המנסים להפחיד את יהודי אמריקה – הרי ההפחדה אינה פועלת כלל עליהם, ובצדק, כי התיאוריטיקנים האלה בעצמם לא עלו ארצה עד שהורם עליהם השוט.

יהודי תימן עלו ארצה מבלי לשאול, אם מאיזה מקום שהוא זורם הון לארץ למענם או לא. וההון היהודי באמריקה מוסיף לעשות במקומו עסקים טובים, אם כי הוא נדרש פה על ידי עליית התימנים. ואין שחר להנחה שיש זיקה מוכרחת בין זרם העליה ובין זרם ההון.

יש להביא בחשבון שלוש עובדות יסודיות.

א) לגבי שארית יהדות מזרח אירופה – ויש עדיין שארית חשובה, שהיא עשויה, למרות הכל, ואני מקווה גם עתידה למלא תפקיד גדול בבנין המדינה, – הרי רכושה הוחרם כליל. וכשתעלה לארץ, ועם השתנות הנסיבות היא עשויה לעלות ארצה, תבוא בחוסר כל.

כשחבר הכנסת סנה נתן לנו עצה מקורית להפעיל את יהדות התפוצה, אני חושש שלא לקח בחשבון תפוצה זו, אם כי לבו נתון לאותן הארצות שבהן היא שוכנת. אם טעיתי בכך, ויש בדעתו להפעיל גם תפוצה זו למען המדינה – הרי ברצון אסכים לשלוח אותו לשם למטרה זו.

ב) גם במדינות שלא החרימו את הרכוש היהודי, כלומר מדינות מערב אירופה ושאר הארצות – הוקפא הרכוש בכללו, חוץ מארצות בודדות, כלומר לא מרשים להוציא הון לחוץ-לארץ. ונשארה בעצם רק ארץ אחת עם ישוב יהודי גדול, שיש בה גם הון רב, וגם רכוש היהודים בה אינו קטן, והרכוש לא הוקפא, וזוהי אמריקה הצפונית. כי גם ברוב ארצות אמריקה הדרומית יש איסורים על הוצאת רכוש.

ג) המצב באותה הארץ הגדולה שיש בה גם הרבה יהודים וגם רכוש יהודי לא קטן המסוגל לבנות עשר מדינות יהודיות מבלי שיתרושש – הוא כזה שאין בה כל לחץ על ההון היהודי שילך ויחפש מרכזי-השקעה חדשים.

ואם מנהיגי הציונות ברוסיה הצארית, וביניהם היו גם בעלי-הון לא-קטן, לא רצו לזוז ולא העבירו הונם לארץ – יהודי אמריקה מה כי נלין עליהם שאינם מעבירים הונם לישראל? סוף סוף מצבם של יהודי אמריקה ובטחון הונם לא גרוע ממצב יהודי רוסיה הצארית. אפילו מנהיגים ציונים מפולין לא רצו לזוז כל זמן שלא הונף עליהם השוט – אם כי היום הם מנסים ללמד אותנו תורת החלוציות – ומדוע תניחו שהון יהודי אמריקה מוכרח להיות ציוני יותר מהון מנהיגי התנועה וממנהיגי התנועה עצמם, ברוסיה ובפולין – ובאמריקה גופה?

אמנם סיפר לנו חבר-הכנסת אלישר כי הסתובב בכל חלקי העולם ומצא יהודים בעלי-הון שאמרו לו: פתחו השערים – ונבוא. יסלח לי החבר הנכבד אם איני מקבל עדותו בלא בדיקה. אני מבקש מאתו כי ימסור לי שמותיהם וכתבתם של יהודים אנשי-הון שאמרו לו זאת – ואבדוק דבריו גם לי יש מגע עם יהודים מכל חלקי העולם – ומגעי אינו מקיים דבריו של אלישר.

ואני מסכם: בתקופה זו אין זיקה פנימית ומוכרחת בין עליית אנשים ובין זרם הון, ושני המרכזים – של אנשים ושל הון, נתונים בתנאים שונים בהחלט. וזוהי הבעיה המרכזית של תקופתנו. אני מדגיש תקופה זו – כי הדברים עלולים להשתנות. ההיסטוריה הארוכה שלנו מלמדת אותנו דבר אחד לפחות ללא כל ספק: מה שקיים בשעה ידועה – אינו מוכרח להתקיים לעולם-ועד. הדברים עלולים להשתנות במשך הזמן. אבל בתקופה זו – ואנו פועלים בתקופה זו! – אין שום שוויון ושום דמיון בין התנאים השוררים בארצות היציאה היהודית ובין התנאים השוררים בארצות ההון היהודי.

אפשר היה כמובן להגיד: נעלה יהודים במידה שעולה ההון. ובקרב רבים שלטה – ואולי עדיין שולטת – תפיסה זו. אני שולל רעיון זה שלילה מוחלטת. כל גורלנו עלול להיות מוכרע בשעה מסוימת מתוספת מאה או מאתים אלף אנשים או מחסרונם.

שמעתי קריאת-הבינים של חבר-הכנסת סוזאיב, כי לפני שלוש שנים היינו קרובים יותר לעצמאות כלכלית מאשר עכשיו. דבר זה אין לו שחר והוא מעיד שהקורא רחוק מידיעת מציאותנו ומהבנת בעיותינו החיוניות ביותר.

ישנם בבית הזה אנשים לא-מעטים העולים עלי בבקיאות ובמומחיות פינאנסית, ואני אומר זאת ללא כל צל של אירוניה או של עניווּת עשויה. כשהתיצבתי בכנסת בשם הממשלה הנבחרת הראשונה בתחילת מארס 1949 הצהרתי כי איני מומחה לשום דבר במיוחד: איני גנרל, איני אקונומיסט ואיני איש-מדע. אילו דיברתי היום הייתי מוסיף: איני מומחה אפילו לחכמת ישראל. ובספסלים של רוב הסיעות יש בקיאים ממני בכל מיני תיאוריות כלכליות ופינאנסיות – כי אני כשלעצמי מפקפק בקיום מדע כלכלי. אולם אני יודע לא פחות ממישהו בבית הזה ומחוצה לו את כל הקשיים של מדינת-ישראל, ולא רק הקשיים הכרוכים בשער הלירה, אם כי איני מזלזל אף בקשיים אלה. אני יודע גם קשיים אחרים – קשיי המשק, הקליטה, הבטחון, המשטר, היחסים המדיניים וכל שאר חבלי הלידה של אומה מתנערת ומולדת מתחדשת, ואני יודע כמה אנו רחוקים עדיין מעצמאות כלכלית, ולא רק כלכלית בלבד. וידָרשו מאתנו מאמצים עליונים, ממושכים ומתמידים למען הגיע לכך, ואולי רק עמנו מסוגל למאמצים כאלה. אבל אם ישאלו אותי אם אנו היום יותר קרובים לעצמאות כלכלית מאשר היינו לפני שלוש שנים, שנתיים או לפני שנה, אענה בלי כל היסוס ובלי כל פקפוק: בשנים אלה התקדמנו בצעדי-ענק לקראת עצמאות.

אני מאמין שהיסוד הראשון והעיקרי לעצמאות כלכלית הוא כוח האדם הרוצה והמוכשר לעבוד ולבנות הארץ. המוני העולים שנוספו לנו בשנים האחרונות הם, לדעתי, הנכס היקר והחשוב ביותר המצעיד אותנו לקראת עצמאות כלכלית, אם כי ידעתי שהוא גורר אחריו גם קשיים ובעיות כלכליים חדשים. שום עצמאות כלכלית לא תיתכן – אם הארץ לא תיבנה. איני מוותר על תל-אביב; בלי תל-אביב, אף היא, לא היתה קמה המדינה. ולציבור שבחר בחברי ובי יש חלק לא קטן בבנין העיר הזאת. אבל בכרך אחד גדול לא נבנה מדינה. מדינת-כרך לא תתקיים לאורך ימים. בלי התישבות בכל חלקי הארץ מדינתנו לא תעמוד. והעליה היא היא שבונה את הארץ. וצר לי מאד מאד, שאיני מוצא בקרב ספסלי הציונים הכלליים החרדה והדאגה להתישבות בפינות הארץ המרוחקות והקשות. ידעתי שלקראת הבחירות הם פונים גם לישובי העולים בגליל, במבואות ירושלים ובדרום ובנגב, – אבל ישובים חקלאיים לא נוצרים על-ידי הצבעה אפילו בעד “צדיק”.¹ ושבע מאות אלף העולים החדשים הם הכוח הבונה והמרחיב התישבותנו, – ולא במשך אלפיים שנה ולא במשך שבעים השנים האחרונות לא הרחבנו במידה כזו בנין הארץ כאשר עשינו זאת בשלוש השנים האחרונות, ורק מי שלא יצא מתוך כתלי בית מסחרו בתל-אביב כל השנים יכול להגיד שלפני שלוש שנים היינו קרובים יותר לעצמאות כלכלית. הצעד הראשון, המכריע והחשוב ביותר לקראת עצמאות כלכלית הוא הרחבת התישבותנו החקלאית, וזו לא היתה נעשית, אולי לגמרי, וּודאי שלא היתה נעשית בממדים כאשר נעשתה, בלי העליה הגדולה.

גם החרושת נבנתה והתרחבה על-ידי העליה הרבתי. ונתרבו לא רק בוני החקלאות והחרושת – אלא גם אמצעי הייצור בחקלאות ובחרושת. אנו עכשיו עשירים פי-כמה במכונות ובמכשירים ובאמצעי ייצור חקלאיים וחרשתיים מאשר היינו לפני שלוש שנים, שנתים, שנה אחת. גדל הפוטנציאל המשקי שלנו לאין-ערוך. ידעתי שעדיין אין הוא מנוצל די-צרכו ובמלוא יכלתו, וזוהי אחת הבעיות העומדות לפנינו, אבל איני מקבל התרופה שהציע לנו חבר-הכנסת ברנשטיין, שלא נכניס מכונות חדשות עד שהישנות לא תהיינה עסוקות יומם ולילה, ושלא נפתח משק חדש עד שהישן יהיה מבוסס במאה אחוזים. זוהי עצה נוחה אולי למדינה סטאטית ולעם מבוסס וקיים, שיש לו הכל. אין עצה זו הולמת אותנו, והיא מגלה זרות מתמיהה לבעיות היסוד של מדינת ישראל. שומה עלינו להכניס מכונות חדשות גם כשיש לנו מחסור במצרכי תצרוכת. ואנו מצווים להביא תותחים חדשים, כי הישנים לא מספיקים.

אבל יש להכניס גם טראקטורים חדשים, גם גנראטורים חדשים לייצור חשמל, גם צינורות-מים חדשים וגם מכונות-תעשיה חדשות. לא נקיים בטחוננו ולא נתקדם לקראת עצמאות כלכלית אם לא נפתחַ ענפי חקלאות וחרושת נוספים ולא ננצל אוצרות-טבע שמתגלים מזמן לזמן, ולא נרחיב הייצור בענפים חדשים שבהם היינו עגונים ליבוא מן החוץ, כלומר למטבע-חוץ. ואני תמה על איש משק ומסחר כחבר-הכנסת סוזאיב שאינו מבין זאת.

בשנים אלה גדל גם כושר העשיה שלנו, הכושר הטכני והארגוני והמדעי, והוא גדול פי-כמה מאשר היה לפני שנים אחדות אם כי גם עכשיו אינו מספיק, ואין לנו אנשי מקצוע ומומחים מדעיים ומנהלים במידה מספיקה. וזהו אחד הקשיים החמורים במשקנו, ולא רק במשקנו. גם בבטחון ובחינוך אנו נתקלים בקושי זה.

ואין אני מַשלה נפשי או את מישהו אחר שכבר פתרנו כל השאלות – אבל התקדמנו, ויש לראות התקדמות זו וליקוייה, ולהצעיד אותה הלאה.

ונעשה משהו גם בשטח השגת הון וגיוסו מבחוץ, ולא מארצות העליה. ונעשו דברים שרבים לא האמינו באפשרותם לפני שנות מספר. השגנו מילווה בינלאומי של 100 מיליון דולר, והגדלנו אותו עד 135 מיליון. לא היינו מפונקים בשטח זה, וגם עמים גדולים מאתנו ומדינות הרבה יותר ותיקות לא הצליחה בכך. ביצענו מגבית כאשר לא היתה אף פעם, וגם גייסנו מילווה עממי גדול, שרוב המומחים והידעונים לא האמינו בו והתיחסו אליו בלגלוג קטלני.  והמילווה לא פגע במגבית. והמגבית לא הכשילה את המילווה. וגם הצלחנו בדבר שהוא חדש לגמרי בתולדותינו. כל השנים היו הגויים עושקים וחומסים אותנו – בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו הבאנו לידי כך שאחת מאומות העולם, ומהגדולות ביותר, תפצה אותנו ותעניק לנו סכומים ניכרים לצרכי קליטת עולים ופיתוח המדינה. וגם אלה שקוראים להענקה זו הענקה של השתעבדות ושמות-גנאי אחרים – להוטים אחרי הנאה מהענקה זו.

האומנם בכל אלה יש התרחקות ונסיגה מעצמאות כלכלית? האין בכל אלה כיבוש והתקדמות? ואני מוכן שכל הדברים האלה יזקפו לזכותו של חבר-הכנסת אלישר וידידיו; – אותי מענין עצם ההישג. כל אלה שיש להם חלק במעשה אשר נעשה – והם רבים – אינם מבקשים לעצמם שום פרס. שכר מצווה – מצווה. אבל רק התחלנו במצווה, והגמר לא כל כך קרוב, ולא כל כך קל.

ומה שאמרנו הפעם לכנסת ולעם – אינה פרוגרמה חדשה, ולא סטייה מקווי-היסוד, אלא בדיקה ובחינה מחודשת של ביצוע משׂימתנו הכלכלית.  ואמרנו לא אחת – שעלינו לבדוק פרטי הביצוע ולהתאים אותו לנסיבות המשתנות והמתחלפות. ואוסיף הערה אחת בשמי בלבד – כי לא הוסמכתי להגיד זאת בשם חברי, – יתכן שבעוד שנה או חצי שנה נצטרך לבדוק מחדש כמה דברים שהצענו עכשיו. ואם יהיה צורך בכך – נעשה זאת. אבל אנו מוסיפים ללכת בדרך שהתווינו לעצמנו מאז קום המדינה – ואולי עוד מלפני כך. ודרכנו נקבעה על-ידי אמונה אחת: אמונה באדם היוצר ואמונה בעם. ידענו שיש גם גורמים ותנאים ונסיבות אחרים, וגם הם משפיעים, – אבל מה שקובע ומכריע בגורלנו היא יכולתו ויזמתו היוצרת של האדם בישראל ואחריותו ושותפותו ההיסטורית של העם.  אמונתנו זו לא הכזיבה, ואני בטוח – לא תכזיב, גם אם נערמו קשיים עצומים על דרכנו, ועוד ירבו התלאות והפגעים מבית ומחוץ.

ואילו הייתי רוצה למַצות בנוסחה אחת קצרה כל אשר אמרנו בתכניתנו הכלכלית שהגשנו הפעם לכנסת, הרי היא זאת: על כל אזרח לזכור שיש לא רק זכויות אלא גם חובות. לאור הדברים הגדולים אשר בוצעו, לאור הקשיים והסכנות האורבים לנו, אנו פונים לעם כולו ולכל יחיד ויחידה בתוכו ואומרים להם: לא בלבד שלא נתגבר על הקשיים האיומים שעודם צפויים לנו היום ומחר ומחרתים, אלא גם נעשה לאַל כל מה שהשגנו וכבשנו בשלוש – ארבע שנות-הפלאות האחרונות – אם הציבור יהא רק תובע ולא נתבע, אם ידאג רק לזכויותיו וינסה להרחיבן בלא סוף, ולא ימלא באמונה חובותיו ולא יתבע מעצמו תחילה, לפני בואו לתבוע מהמדינה או מהמשק. ואני פונה בזאת לחקלאים, לפועלים, למורים, לרופאים, לבעלי-מלאכה, לסוחרים, לבעלי-תעשיה ולכל איש ואשה בישראל, ולא רק לוותיקים, אלא גם לעולים החדשים: ידוע תדעו שכל זכויותיכם יהיו לאַל אם לא תמלאו חובותיכם באמונה. כשם שזכות-העבודה היא זכות אנושית ראשונית – כך גם חובת-העבודה היא חובה ראשונית. וחובת-עבודה פירושה – עבודה נאמנה, יעילה, שתצעיד אותנו לקראת עצמאות כלכלית. והוא הדין לגבי הזכות בקבלת חומר גלם, אשראי, שכר ומשכורת וריווח. יש חובה לעבוד, יש חובה לשלם מס-הכנסה, ומס אמת, יש חובה לנהל משק ביעילות, ויש חובה על כל עולה להתפרנס מעמלו ולהחזיר למדינה כל אשר הוא מקבל ממנה.

אני מצטער שלא שמעתי בנאומי שני חכמי-הכלכלה המובהקים של האופוזיציה, חברי הכנסת ברנשטיין וסנה, אם מחוץ לדרישותיהם מהמדינה – יש להם גם דרישות מהציבור. חבר-הכנסת סנה הופיע הפעם לא רק בשם הפרולטאריון שהוא מתימר לדבר בשמו, אלא גם בשם הבאנקים הקטנים, בעלי-התעשיה הזעירים ושאר חוגי המעמד הבינוני שהוא כה חרד לגורלם. מר ברנשטיין דיבר כמובן בשם כל העם. ואני שואל אותם: בשיטה הקודמת שלפיה נתחלקו חמרי הגלם לכל דכפין ורווחיו היו צמודים אבטומטית להוצאות-הייצור, גם אם הוצאות אלה היו רחבות, פארזיטיות ותוצרתן היתה ירודה ולקויה בכמות ובאיכות, או שיש לדרוש ממקבלי חומר הגלם שייצרו ביעילות, בכושר-מעשה, בחסכון, ולתועלת הצרכן והמדינה?

חבר-הכנסת סנה הציע להטיל על כל מפעל מכסת ייצור. והייתי רוצה לדעת כיצד תובטח מכסת התוצרת אם לא נקיים מכסת עבודה? הממשלה חייבת לדאוג למטבע-חוץ, לאספקה מסודרת ולחמרי גלם ולאמצעי ייצור – והיא עושה זאת במיטב יכלתה – אבל היא רואה חובה לעצמה להגיד לכל הציבור בלי יוצא מן הכלל: עליכם לעבוד יותר טוב, לנהל משק יותר טוב, עליכם לייעל גם המינהל וגם העבודה וגם השירותים, ויעילות אינה תלויה דווקא בהיקף בית-החרושת והמלאכה. בעל-מלאכה או בעל-תעשיה זעיר מסוגל לעבוד ביעילות גדולה יותר ולהוציא תוצרת משובחת יותר מבעל-תעשיה גדול אם הוא רוצה בכך. לא גודל המפעל קובע היעילות והטיב, וכל החוגים והסוגים נתבעים להגברת היעילות בעבודתם, במשקם, בשירותם, כי טובתו ורווחתו של כל פרט בתוכנו תלויים בטובתו וברווחתו של הכלל.

ידעתי שאין זה חל על הכנופיה של פארזיטים ורמאים ושודדים שמתפרנסים מהספסרות הבזויה ברחוב ליליינבלום או במקומות אחרים של העולם התחתון. בזויי-אדם אלה מתפרנסים ממעשי חבלה במדינה ומפגיעה בכל אדם ישר בישראל. אבל לא כל העם מתפרנס מבורסה מנוולת זו. הציבור חי על עבודתו בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, בשירותים – וגורל הרוב הגדול והמכריע הזה תלוי בגורל המדינה. והמדינה הזאת והעם היושב בתוכה יוכלו להתקיים, להתפרנס אך ורק מפרי עבודתם ותוצרתם ועמלם. ומי שמטיף לרמת-חיים ואינו מטיף לרמת-עבודה; מי שמטיף לרווחה ואינו מטיף למאמצים; מי שתובע זכויות ואינו נתבע לחובות, – אינו אלא מתעתע.

לא הבטחנו ישועות ונחמות קלות. ולידידי מר ברנשטיין אומר שערב הבחירות דיברתי בתל-אביב לפני ציבור של עשרים אלף איש לא על הישגים וכיבושים ולא על ישועות ונחמות, אלא על קשיים חמורים וסכנות גדולות הצפויים לנו בארבע השנים הבאות. ורק עכשיו בעמדנו בפני הקשיים ראיתי זכות וחובה לעצמי לציין גם ההישגים אשר השגנו וגם המאמצים הנדרשים מאתנו, למען נדע שמאמצינו עד עכשיו לא עלו בתוהו, ולא יעלו בתוהו גם בעתיד.

לא אומר שלא נעשו שגיאות, ואיני מבטיח לאיש שלא נעשה שגיאה בעתיד, אבל אני אומר באמונה שלמה ובבטחון פנימי: אנו רואים דרך להבראת המשק ולעצמאות כלכלית – אם כל אדם בתוכנו ידע שהזכות צמודה לחובה, ואין לקבל מהמדינה אלא מה שנותנים לה, והנחה פשוטה ויסודית זו תשלוט בכל ענפי חיינו ופעולתנו ותתורגם הלכה למעשה בכל אשר אנו עושים. בלי מגילת החובות – מדינה זו לא תיבנה ולא תתקיים. ידעתי שהרבה תלוי בכושר הביצוע של הממשלה, ולדעתי כושר זה עדיין פגום, אבל גם אילו היה משוכלל, ואילו הממשלה עשתה במאה אחוזיו כל המוטל עליה, – לא יֵעשה הדבר בלי הרצון הטוב של העם, של הכלל, ושל כל יחיד בעם. אני מאמין שכמעט כל הסיעות יש בקרב בוחריהן אנשים בעלי רצון טוב. אנו משעינים תכניתנו על רצון טוב זה, ובעזרתו אני מאמין שהמדינה תצליח.