י“ז בשבט תשי”ב – 13 בפברואר 1952

בישיבה הנ"ה של הכנסת השניה

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה!

אומר מיד: איני מתכונן הפעם לבשר ישועות ונחמות קלות ומהירות, אף לא להפתיע אתכם בחידושים וגילויים שלא ידעתם, גם אינני בא להציע תיקונים מהפכניים; לא באשר לא יתכנו ישועות ומהפכות וחידושים – להיפך, כל אלה הולכים ומתרחשים לעינינו, לפחות לעיני כל מי שיש לו עיניים לראות, זה כארבע שנים, ואינני יודע שום מקום אחר בעולם ושום זמן אחר בהיסטוריה, שבהם נתקבלו¹ חידושים ומהפכות וישועות והפתעות כה מרובים, בשטח ובזמן כה מצומצמים, כאשר קרה הדבר בשטח המיצער של מדינת ישראל ובזמן הקצר של קיומה.

גידול עצום ומהיר של האוכלוסין בתהליך המופלא של קיבוץ־גלויות, נוסף על הריבוי הטבעי; חיזוק ותגבורת כושר הבטחון של המדינה בכוח אדם, בשכלול האימון והאירגון, בריבוי הזיון והציוד, בהפעמת הרוח החלוצית, בהעלאת ערכי הרוח והגבורה בצבא; קצב הפיתוח הבלתי רגיל; הרחבה רבתי של שטח החקלאות בהשקאה ובלא־השקאה; הקמת ישובים חדשים וביצור הישנים; גיוון ענפי משק וריבוי הנטיעות בכל פינות המדינה; הגדלת האינבנטר החי והדומם; גילוי מקורות מים חדשים במרחבי הנגב והפרחת השממה; מפעל כביר וקדחתני של בניה וסלילה בכל רחבי הארץ; שיכון רבבות עולים וותיקים; שכלול התחבורה; העשרת המדינה בכלי־רכב, מטוסים וספינות; הרחבה מתמדת של החרושת והמלאכה; יבוּא רב־ממדים של ציוד תעשייתי משוכלל וחדש; גילוי אוצרות־טבע חדשים וניצולם; הגדלה מהירה של ייצור כוח חשמלי; יבוּא שופע של מכונות ומכשירים לכל ענפי המשק; שיפור שירותי החינוך והבריאות; הנחלת הלשון להמוני עולים והכשרתם להתישבות, לעבודה, ומלאכה ולחיים ממלכתיים עצמאיים; הגדלה בלתי־פוסקת של ההכנסה הלאומית; ריבוי מתמיד של מספר המפרנסים בכל ענפי החקלאות, החרושת הבנין, התחבורה והשירותים; עליית הפקדונות בבנקים ובקופות האשראי; משיכת הון מחו"ל ממקורות יהודיים ובינלאומיים; הפעלת העם היהודי בתפוצות ושיתופם בבנין המדינה ובקליטת העליה בממדים ובדרכים אשר לא הסכּנו להם עד כה; פעילות ויצירה גדושה ומבורכת בשטח הספרות, האמנות והמדע, והופעה בלתי־רגילה של ספרים וכתבי־עת ההולמת עם גדול מאתנו פי כמה במספרו.

רק שלוש שנים תשעה חדשים – פחות יום אחד – עברו מאז קמה המדינה. מנינו אז 650 אלף נפש. כאשר התיצבה הממשלה הנבחרה הראשונה לפני הכנסת בתחילת מארס 1949, הציגה את הכפלת הישוב במשך ארבע שנים כמשיּמה המרכזית של המדינה והעם. והיו רבים שלא האמינו באפשרות הדבר. הדבר הזה נעשה במשך שלוש שנים. מאז יסוּד המדינה עד סוף דצמבר 1951 העלינו 684,275 עולים יהודים, והריבוי הטבעי אף הוא היה כ־100 אלף (97,208). זאת אומרת שבמשך שלוש שנים ושבעה חדשים גדל הישוב ב120%.

מאז תום הקרבות במלחמת השחרור עלה ונתחזק צבא־הגנה לישראל בארגונו, באימונו, בזיונו, בציודו, והגידול חל גם על חילות היבשה וגם על חיל האויר והים.

החידוש הנועז שנראה לרבים דמיוני ואוטופיסטי, לעשות את הצבא לבית־היוצר של נוער חלוצי לוחם, קם ויהי. אלפי נערים ונערות, בני הארץ והעולים, קיבלו בצבא הכשרה חקלאית. חיל נח"ל הוכיח יכולתו החינוכית וערכו החלוצי, ונעשה לכוח הראשי בהפרחת השממה ובישובי־הספָר המסוכּנים.

כבר הוקמו על־ידי נח“ל, שנוסד לפי חוק שירות־הבטחון רק לפני כשנתיים, 15 ישובים, לרוב ישובי־ספר בדרום המערבי ובצפון המזרחי. ישובים אלה מהווים שלשלת בטחון של פלדה אנושית בגבולות התורפה. הולכים ומוקמים ישובים ראשונים של נח”ל בערבה ובקצות הנגב, בקרבת אילת ועל חוף ים־המלח. בעקבות נח“ל הולך גדנ”ע, – גדודי הנוער המתחנכים על־ידי הצבא. חוות גדנ“ע בבאר־אורה, במרחק 20 ק”מ צפונה מאילת, היא אחת האגדות המופלאות ביותר שהתגשמו בחיים. צבא־הגנה לישראל בפעולתו החינוכית והאירגונית, במוסדות ההכשרה החקלאית של נח“ל וגדנ”ע ובאימונו הגופני, – הפך לגורם מרכזי במיזוג הגלויות, בהנחלת הלשון לדור הצעיר, בהבראת הנוער, ובהקניית ערכי החלוציות – אהבת המולדת, רוח הגבורה, וחברות אנושית – לרבבות עולים מכל קצווי הגולה.

בשבעים השנים של התישבותנו שקדמו למדינה הקימונו פחות מ־300 ישובים והגענו לעיבוד של חצי מליון דונם קרקע. בפחות מארבע שנים שלאחר יסוד המדינה הכפלנו מספר הישובים החקלאיים, ואנו מעבדים 3,900,000 דונם קרקע, מהם חצי מיליון דונם מעובד על־ידי תושבינו הערביים. מפעל חקלאי אדיר זה, אולי המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול ביתר של העם היהודי בדורנו, בוּצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, בבל, תורכיה, טוניס, מצרים, מזרח־אירופה, יחד עם חלוצים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה, דרום־אפריקה וארצות מערב אירופה.

בכל ימי שלטון המאנדט, למעלה מ־30 שנה, נוּטעו בארץ על־ידי הקרן הקימת לישראל וממשלת המנדט ופרטיים 12 מליון עצים על שטח של 60 אלף דונם בערך. בפחות מ־4 שנים של המדינה נוּטעו על־ידי הקרן הקיימת לישראל, הצבא, הממשלה ופרטיים 25 מליון עצים על שטח של 125 אלף דונם בערך.

בזמן הקמת המדינה היו בארץ כ־700 טרקטורים; מאז נוספו כ־4 אלפים. 220 אלף דונם שדות שלחין נוספו לנו. זאת אומרת שבפחות מ־4 שנים הוכפל שטח ההשקאה בארץ. שטח הירקות והמספוא עלה מ־104 אלף דונם עד קרוב ל340 אלף דונם.

הוקמו 75 אלף יחידות־שיכון קבועות לעולים ועוד 57 אלף יחידות ארעיות, בסך־הכל 132 אלף יחידות דיור שעלו 72 מיליון ל"י.

נסללו 550 ק“מ כבישים חדשים בגליל, בעמק החוף, בדרך לירושלים, בנגב, והכבישים הישנים באורך של למעלה מ־500 ק”מ הורחבו ושופצו. וישראל היא אחת הארצות המעטות המצטיינת בטיב כבישיה ודרכיה.

נמל חיפה קלט בשנת 1951 1,320,000 טונות יבוא במקום 236,000 טונות בשנת 1948, יותר מפי חמישה. שדה התעופה בלוד נהפך למרכז בינלאומי של התעופה. בשנת 1949 נחתו בשדה זה 1,700 מטוסים. מספרם הוכפל בשנת 1951 והגיע ל־3300. מספר הנוסעים במטוסים הישראליים עלה מ־2,500 בשנת 1949 עד 31,000 בשנת 1951. הצי המסחרי הישראלי שמנה בשנת 1948 4 אניות עם נפח של 120,000 6,000 ו־100 עובדים הגיע בסוף 1951 ל־34 אניות עם נפח של 120,000 טון ו־1,200 עובדים.

גדלו והתפתחו בקצב מהיר החרושת והמלאכה. מספר המפרנסים בחרושת ובמלאכה היה בסוף 1949 – 80,000, בסוף 1951 – 119,000. הוקמו והולכות ומוקמות תעשיות־יסוד המחזקות בטחונה של המדינה ומצעידות אותה לקראת עצמאות כלכלית. הוקמו ומוקמים בתי־חרושת למכוניות, לצמיגים, לצינורות, לזבלים, לרפואות, לפלאסטיקה, לחמרי־נפץ, למתכת, לעץ, לארג, לתרכיזים, לשוקולד, לזכוכית, לכלי־בית ועוד.

מיסוּד המדינה הובאו לארץ מכונות לתעשיה בשוֹוי של 26 מיליון ורבע ל"י. חלק גדול של בתי־חרושת שלנו אינם נופלים בציודם מבתי־החרושת המתוקנים בארצות־הברית. ב־28 החדשים הראשונים להקמת המדינה הוקמו 2250 מפעלי חרושת שהעסיקו 15,400 פועלים (מתכת, עץ, טקסטיל, מזון, הלבשה), מהם 26 העסיקו יותר מ־50 פועלים כל אחד, 5 – יותר ממאה פועלים כל אחד.

מאז הוקם מרכז ההשקעות במארס 1950 עד סוף 1951, זאת אומרת במשך 21 חודש, אושרו עוד 650 מפעלים חדשים, שהונם המושקע מגיע לסכום של 84,000,000 ל“י; 129 מפעלים מאושרים שהונם מגיע למעלה מ־20,000,000 ל”י כבר החלו בייצור, ועוד 67 מפעלים הושלם בנינם ויתחילו לייצר בקרוב.

מסוף 1948 ועד סוף 1951 גדלה ההכנסה הלאומית מ־150,000,000 ל“י עד 440,000,000 ל”י; מספר המפרנסים עלה מ־200,000 עד ל־510,000.

מחקרים שנעשו על־ידי כוחות המדע של המדינה, הצבאיים והציביליים, גילו שאין ארצנו כה ענייה ודלה כאשר חשבו רבים, גם מבין חוקרי הארץ הוותיקים. גילינו בערבות־הנגב אוצרות טבעיים, אשר אם ינוצלו במלואם הם ישנו גורל הארץ. והמחקר עדיין בראשיתו. נתגלו אוצרות עשירים של פוספאט והתחלנו בניצולם בתעשייה הפנימית, ויתכן שנוכל לפתח יצוא רב־ערך של נחושת, מנגן, קאולין, גפרית ועוד. יש בארץ עפרות ברזל, אך לא ברור עדיין כושר ניצולם הכלכלי. יש יסוד להניח, לפי דעת מומחים, מבני הארץ ובני חוץ־לארץ, שבתוך האדמה נמצאים אוצרות טבעיים אחרים עוד יותר חשובים.

אם כי לא בשנה אחת או בשנתיים נגיע לעצמאות כלכלית מלאה, ונוכל לאזן היבוא והיצוא שלנו, כשישובנו הולך וגדל, הרי אין כל ספק שאם נמשיך במפעל הפיתוח החקלאי והחרשתי, ונמצא האמצעים הדרושים לכך, בקצב ובממדים שפעלנו עד כה, נתקרב במספר שנים לחוף־מבטחים של כלכלה יציבה ואיתנה.

הגדולות והנצורות אשר התרחשו בשנים מעטות אלה לא הצטמצמו בריבוי האוכלוסין ובהרחבת המשק; קיבוץ הגלויות העמיד לפנינו בעיה חמורה ומסובכת של מיזוג הגלויות, ובשטח זה חוללו נפלאות האולפנים אשר נערכו לעולים, צבא־הגנה לישראל ובתי הספר היסודיים והבינוניים.

בשנת 1948/49 למדו בבתי־הספר היסודיים 86,857 תלמידים יהודיים, ו־6,766 תלמידים ערביים; השנה לומדים בבתי־הספר למעלה מ־180,000 תלמידים יהודיים ולמעלה מ־23,000 תלמידים ערביים. מספר התלמידים בבתי־הספר הבינוניים עלה מ־11,596 בשנת 1948 עד ל־16,017 בשנה זו; בבתי־הספר המקצועיים למדו 2155 תלמידים בשנת 1948, השנה לומדים 9539 תלמידים. התקציב לחינוך גדל מ־595,000 ל"י בשנת 1948/49 עד ל־8,280,115 בשנה זו.

למרות הצמצומים וההגבלות שהצנע הטיל עלינו גם בשטח התזונה, נפחתה במשך 3 שנים אלה תמותת התינוקות מ־51.7 לאלף בשנת 1949, ל־46.5 לאלף בשנת 1950 ועד ל־39 לאלף בשנת 1951. תקציב הבריאות אשר הגיע בשנת 1948/9 לפחות ממיליון ל“י הגיע השנה לסכום של 6,136,000 ל”י.

הדברים הגדולים והמופלאים המתרחשים בישראל מאז קמה המדינה אין למדוד ולשקול אך ורק במספר האנשים, במנין הישובים, בכמות ההון, המכונות, בתי־החרושת, ובתי־הספר. חשובה בלי ספק הכמות שביצירה גדולה זו, אולם חשובה לא פחות האיכות, שאין לבטא אותה במספר ובמידה; כאן מתחוללת תמורה עמוקה ויסודית בחיי ההמונים אשר לא תסולא בכל הון ולא תיערך בשום מידה כמותית; אנו עדים כאן לאחת המהפכות המבורכות והעמוקות ביותר בגורל עם ואדם; לא מהפכה של משטר ושלטון הנוגעת למעשה למעטים, אלא למהפכה עמוקה במהותו ובטבעו של האדם היהודי העולה ארצה.

התפקיד שהוטל על מדינה זו ועל דורנו הוא לפתח ולטפח האוצרות הגנוזים גם בחיק האדמה וגם בנפש העם. בתקופה קצרה זו של קיום המדינה נעשה “פיתוח” כפול כזה בקצב ובממדים שאין להם דוגמה, באשר ההיסטוריה היהודית הכתה על ראשינו ותבעה: חושו ועשו! והדבר נעשה ונעשה, אבל לא בלי מחיר יקר. נדרש מאתנו מאמץ מתוח, ממושך ומתמיד, מאמץ של עבודה ויצירה והצנע לכת. ואם לא נהיה מוכנים להגביר המאמץ, לא רק שהמשך הפעולה לא יתכן, אלא גם המעשה אשר עשינו עד כה עלול ליהרס ולהתמוטט.

במלחמת השחרור ידע כל איש בישראל – וכל איש בעם ישראל – מה הוא המאמץ הנדרש מאתנו. אולם אין כל הציבור משיג עכשיו דיוֹ שהמערכה שלנו היא משולשת – צבאית, מדינית וכלכלית, ואף אחת מהן לא נסתיימה לגמרי ולחלוטין, וכל אחת מהמערכות הללו דורשת מאמץ ממושך ומתמיד, והן במידה רבה שלובות וכרוכות זו בזו.

אין איש מאתנו יכול להגיד שמלחמת שחרורנו נסתיימה ב־7 בינואר 1949, כאשר נסתיימה לפי שעה. ועל המדינה מוטל עול כבד של בטחון, שאנו נושאים, אותו, פחות או יותר, ברצון ובהבנה.

ברור שהמערכה המדינית שלנו עודה בראשיתה: כמה בעיות חמורות וגורליות שלנו לא נחתכו עדיין בזירה הבינלאומית, ומי יודע כמה שנים עוד יוסיפו להטריד אותנו ולדרוש מאתנו קרבנות מתים.

אולם יש מערכה אחת שבה אנו עומדים כמעט בראשיתה – וזו היא המערכה הכלכלית. מערכה זו היא הממושכת והקשה ביותר; אם המערכה המדינית מתנהלת בעיקר על־ידי נבחרים ונציגים – בכנסת, באו"ם, בבירות העולם, בעתונות, בדעת־הקהל – והמערכה הצבאית, נופל עוּלה וכבדה בעיקר על הנוער החלוצי הלוחם שלנו, הרי המערכה הכלכלית, כל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, – איש ואשה, זקן ונער, תושב עיר וכפר, כל מקצוע, כל סוג ומעמד – שותף לה יום יום בכל הליכות החיים, בטיב העבודה, במזוננו ובמלבושנו, בהנהלת משקנו הפרטי והכללי, בחוש החסכון, במניעת הבזבוז, ביחסינו איש לחברו וביחס כולנו למדינה, בכושר מלאכתנו, ביושרה, ביעילותה, בתשלום המסים, ברישום האמיתי של הכנסות בעל־המקצוע, בחריצות עקרת־הבית, בדיוקנו בזמן ועוד אלפי דברים. אין כמעט אף תנועה ופעולה, הנעשות על־ידינו יום יום, שאינה קובעת את המערכה הכלכלית שלנו.

יש עוד הבדל עיקרי ומהותי בין המערכה הצבאית והמדינית לבין המערכה הכלכלית. שתי הראשונות נעשות כולן ובשלמותן ברשות הציבור, על דעתה ותחת השגחתה ופיקוחה של המדינה. המערכה הכלכלית במידה גדולה ואולי מכרעת היא בעיקרה וברובה ברשות היחיד. עם כל התערבותה של המדינה בעניני המשק – וכל מדינה מודרנית מתערבת יותר ויתר בחיי המשק, ואינה מסתפקת עוד כמו בעבר בתפקידי משטרה ומשפט וצבא – הרי התערבות זו היא מוגבלת וצריכה להיות מוגבלת עד כמה שאפשר, (המדובר הוא על מדינות דמוקראטיות כמדינת ישראל) ורק בשעות־חירום גדלה התערבות המדינה בחיי המשק והפרט, אבל גם אז היא מניחה שטח רחב לרשות היחיד.

כשהתיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת, והדבר היה זמן קצר אחרי תום הקרבות של מלחמת השחרור, הצהירה, כי “יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת הגדולות, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני – לתקופת “הקטנות”, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית וארגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, מלבד עמל מפרך, מתמיד ונאמן. – – אך כל מי שסבור ש”הקטנות" הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות־גורל מ“הגדולות” – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו, אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה, אלא שהוא ממושך ומכמה בחינות קשה יותר".

כבר אז הוצגה על־ידי הממשלה הראשונה השאלה: הנוכל לשאת את המעמסה המשולשת של בטחון, עליה גדולה ורמת־חיים הוגנת? והגענו לידי הכרח של צנע ולמידה ידועה של פיקוח וקיצוב. אלה עזרו לנו בלי־ספק לבצע במשך שלוש השנים שעברו מאז (פחות חודש אחד) מפעלי העליה והפיתוח רחבי־המידות, והגברת הבטחון אשר ציינתי בראשית דברי.

המציאות של שלוש השנים האחרונות הוכיחה, שהממשלה לא הגזימה אז בחומרת המבחן הכלכלי והארגוני. ואם כי אנו יכולים לציין כיבושים והישגים רבים וגדולים – עלינו לראות גם הכשלונות והתקלות, בחלקם מוכרחים שאין להימנע מהם, ובחלקם יש לזקוף אך ורק לחובתנו, גם לחובת הממשלה וגם לחובת הציבור.

מפעל העליה, הבטחון והפיתוח שביצענו עד כה דרש אמצעים כבירים וענקיים, ועוד ידרוש. הארץ נתעשרה בשלוש שנים אלה לא רק בכוח אדם – לדעתי העושר היציב והיקר ביותר על כל חולשותיו וליקוייו – אלא גם בציוד עשיר רב־ערך, בשדות ובבתי־חרושת, בכושר משקי, בנכסי חומר ורוח – בתים, משקים, בעלי־חיים, כלי־רכב, מכונות, מוסדות חינוך ובריאות וכיוצא באלה. רוב הנכסים האלה וכמו כן כמויות עצומות של חמרי־גלם ומזון הובאו מן החוץ, ועלו לנו, מאחרי תום המלחמה, כלומר מראשית 1949 ועד סוף 1951 (בלי חודש דצמבר, שאין לי מספרים עליו) – בסכום של 295,929,133 לירות, או ב־828,601,572 דולר.

תמורת זאת מכרנו לחוץ־לארץ בתקופת זמן זו פרי תוצרתנו בסכום המִצער של 37,437,493 לירות, או 104,824,980 דולר. ההפרש בין היבוא ליצוא הוא למעלה מ־258 מיליון לירות או 732 מיליון דולר, שנתכסה על־ידי מגביות, מילווֹת הענקות והכנסות־הון בצורות שונות. חלק גדול של עודף היבוא על היצוא הושקע בנכסי צאן־ברזל של המדינה, באמצעי־ייצור בחקלאות, בחרושת ובתחבורה, אשר הגדילו את כושרה היוצר של המדינה ויתנו פירותיהן בשנים הקרובות, כמה מהם – כבר השנה. בשלוש השנים האחרונות השקיעה הממשלה בפיתוח למעלה מ־186 מיליון ל"י, חלק ניכר של ההפרש בין היבוא והיצוא הושקע בסחורות תצרוכת, ואין אנו יכולים לאורך ימים לצרוך יותר מאשר אנו מייצרים, לקנות יותר מאשר אנו מוכרים.

זוהי רק אחת הבעיות שלנו, ולא הבעיה כולה. כי ראשית, אין להגיד עדיין שכל 700 אלף העולים כבר נקלטו בארץ ונעשו חי נושא את עצמו. שנית – העליה נמשכת, אם כי מטעמים אובייקטיביים נתמעטה, כאשר עמדתי על כך בכנסת לפני חדשיים. אך אם יחולו שינויים בארצות המזרח – יתכן שנעמוד שוב לפני עליה קאטאסטרופלית כזו של עליית בבל או ארצות אחרות ממין זה.

הממשלה ראתה צורך לגייס הון מן החוץ לסתום הפרץ הרחב שבין היבוא והיצוא, פרץ שהיה נעוץ בשלושה גורמים, שלא בנקל ולא במהרה נסלקם לגמרי:

א) צרכי הבטחון המרובים של מדינתנו הקטנה, אשר לא אעמוד עליהם עכשיו;

ב) הוצאות־היסוד הרבות לארגון המדינה ופיתוח הארץ, כי מדינה חדשה חייבת לעשות מעשי בראשית בזמן קצר, מה שבמדינות עתיקות נעשה והולך במשך הרבה דורות;

ג) וזה העיקר – קליטת מאות ואלפי עולים מחוסרי־אמצעים בזמן קצר ובממַדים שאין דומה להם בשום ארץ אחרת.

לא יכולנו לקבל העצות שניתנו לנו מצד אחד, להתפרנס אך ורק מהאמצעים הפנימיים על־ידי הפקעה והחרמה וכדומה, כי אין הבור מתמלא מחולייתו. הטרקטורים והמכונות וכלי־הרכב והעצים והברזל והחטים והסוכר וחמרי־הגלם והאניות והמטוסים והדלק והצינורות והמון דברים אחרים שהיינו צריכים להם להזנת התושבים הוותיקים והחדשים, לשיכונם, ליישובם, להעסקתם בעבודה פוריה, אין להשיג בארץ על־ידי שום החרמות והפקעות, אלא יש לרכוש בחוץ־לארץ בטבין ותקילין שאינם ברשותנו. לא יכולנו לקבל גם העצות הטובות שניתנו לנו מצד שני, להשליך יהבנו על הון פרטי מחוץ־לארץ, המצפה כאילו רק לשעת כושר ולמשטר נוח על מנת שישתפך ארצה בשפע תועפות. לא מצאנו בימינו אף ארץ אחת אשר הון זר זורם אליה בכמויות כאלה, אם כי בכמה מהארצות האלה שורר המשטר אשר יועצינו מן הסוג השני נושאים אליו נפשם.

ראינו משום כך צורך לגייס ולהפעיל עזרת העם היהודי מצד אחד ועזרת ידידים בינלאומיים מצד שני, ואם כי מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה לא־מעטה, והשגנו בדרך זו מאות מיליונים דולארים שעמדו לנו במידה רבה בדוחקנו, הרי הפרץ נשאר בעינו, גם לאחר שקיבלנו אמצעים נוספים מן החוץ; ומפרץ זה נובעת האינפלאציה עם כל תופעות הלווי שלה ועם כל הסכנות המוסריות והחמריות הכרוכות בה, הן למדינה, הן למפעל שלנו והן לציבור הרחב.

אין אדם צריך להיתפס לגוזמאות משחירות ומבהילות הנפוצות בשגגה או בזדון על־ידי חוגים שונים, שאין לי כל ענין לפרש בשמם – למען יראה כל חומר המצב שבו אנו נתונים בחזית הכלכלית; מאידך גיסא, אין אדם צריך להאמין בנסים למען יהיה סמוך ובטוח שיש ביכלתנו, אם נרצה בכך, להתגבר על הקושי, אם כי התגברות זו תדרוש מאמצים מתוחים וממושכים לא לשנה ולא לשנתיים. והמאמצים האלה ידָרשו לא רק מהשלטונות – מהממשלה, מהכנסת, מהמנגנון הממלכתי – אלא מכלל האזרחים: הפועלים, החקלאים, בעלי־המלאכה, בעלי־התעשיה, הסוחרים, עקרות־הבית, המקצועות החופשיים; מאמצי ייצור, עבודה, יעילות, חסכון, צנע.

המטרה שהצגנו לעצמנו בשטח המשקי והכספי: עצמאות כלכלית – אינה בשמים. היא באדמה שמתחת לרגלינו, והיא בתוכנו אנו: ברצוננו ובנאמנותנו לעצמנו וליעודנו.

עלינו קודם כל להבטיח מזוננו – מתוצרת אדמתנו. הרחבנו בצעדי ענק, בהשוואה למפעלנו החקלאי מלפני המדינה, הייצור החקלאי; אולם פנינו לא לעבר אלא לעתיד; אנו מוכרחים להעריך מעשינו לא במידת האתמול אלא במידת המחר. ובתקופה הקרובה עלינו להבטיח מתוצרתנו החקלאית מזון לפחות לשני מליון תושבים. מזון מתוצרת הארץ אינו הכרח כלכלי וכספי בלבד – באשר אין לנו הדיביזים לקנות מזון בחוץ – אלא צורך בטחוני ראשוני. אנו נתונים עדיין במצור, ואין כל בטחון שבקרוב יפסק ההסגר שהטילו עלינו שכנינו; ודרך הים, בשעה זו הדרך היחידה שיש לנו לעולם הרחב והידידותי, עלול להשתבש, ועצם קיומנו הפיסי יהא תלוי יום יום במזון שנצליח להוציא מאדמתנו.

המשיכה לעבודת האדמה של חלוצינו מלפני יותר משבעים שנה ועד היום הזה, היתה פרי חוש הסטורי עמוק, כי שום עצמאות לא תיתכן ולא תהיה בת־קימא אם אין קרקע תחת הרגליים, ואם אין הקרקע מספק את המצרך הראשוני לקיומו הביולוגי של העם – לחם חוקו.

הממשלה רואה חובה ראשונית לעצמה לעודד ולהמריץ הפיתוח החקלאי והתוצרת החקלאית, להפנות העולים לכפר ולהכשיר הדור הצעיר לעבודת האדמה; – ומשרד־החקלאות עושה כל הסידורים הדרושים להגדיל תוצרת החיטה והשיפון השנה מ־13 אלף טון בשנת תשי“א למעלה מ־35 אלף טון בשנה זו; גרעיני מספוא, שעורה, שיבולת־שועל, תירס ודורה – מ־33,700 טון בתשי”א ל־125,000 טון השנה; קטניות לגרעינים – מ־1,000 טון ל־10,000 טון; גרעיני שמן – מ־2,500 טון ל־10,000 טון; ירקות – מ־145,000 טון ל־255,000 טון; תפוחי־אדמה – מ־36,000 טון ל־53,000 טון. שטח ההשקאה יגדל ב־100,000 דונם. כל השטח המעובד יתרחב השנה בחצי מיליון דונם.

עד קום המדינה היו 18,000 יחידות משק בהתישבות העובדת והפרטית (מחוץ לפרדסנות). בראשית תשי"ב הגיע מספר היחידות היהודיות ל־41,000. בסקטור הערבי יש כ־15,000 יחידות. בשנה זו נעשים מאמצים להוסיף 5,000 יחידות־משק חדשות.

גם אם תכניות אלה יבוצעו השנה, נהיה רחוקים עדיין מאספקת מזון מלאה לישובנו מתוצרת הארץ. מפני זה החליטה בממשלה להעדיף יבוא של מצרכי־מזון חיוניים ומצרכים הדרושים לייצור מזון ולהרחבת החקלאות מישראל, זאת אומרת צינורות, זבלים, זרעונים, וכדומה, על כל יבוא אחר.

יש לנו יסוד להניח שבתוך שנתיים נייצר בארץ כל הזבלים החימיים הדרושים לחקלאותנו המתרחבת, ומטבע־חוץ שידָרש למלא מחסור הלחם ומצרכי מזון אחרים, שלא נייצר די צרכנו יתכסה ביצוא חקלאי שילך ויגדל, יצוא הדרים, בננות, יינות, מיצים, שימורי־ירקות וכדומה. גם גידול הטאבק שאנחנו מרחיבים, וגידול צמחי־סיבים, יחסכו לנו להבא הרבה מטבע־חוץ. לפני שנה נזרעו אלף דונם פשתה וסיבים. השנה נזרעו 5000 דונם, והולך ומוקם בית־חרושת נסיוני לעיבוד הפשתה. התחלנו בפעם הראשונה בגידול סלק־סוכר על שטח של 8000 דונם. מקווים שתוך שנתיים יוקם בית־חרושת לסוכר ונצטרך להגדיל את שטח הסלק ל־80 – 90 אלף דונם. לפי שעה נשתמש בסלק ליצירת כוהל. התחלנו לפני שנה במזרע טאבק וירג’יניה על שטח של 600 דונם. השנה יגדל השטח עד 2000 דונם, ויש סיכוי שנוכל לספק בקרוב כל הטאבק ממין וירג’יניה, ונחסוך סכומים ניכרים במטבע־חוץ.

האדמה אינה רק מקור מזון בלבד. בעצם, כל המצרכים שלנו מקורם מן האדמה.

תעשית הזכוכית שלנו השתמשה עד לפני זמן קצר בחול זכוכית שהובא מחוץ־לארץ ונרכש במטבע־חוץ. בערבות הנגב נתגלה חול־זכוכית מהמין המשובח ביותר, וכבר לפני שנה השתמשו ב־ 5000 טון חול שכרו באופן פרימיטיבי, מחוסר ציוד מתאים. התצרוכת תגיע השנה ל־20 אלף טון, ותכוסה במלואה מחול מקומי.

התחלנו גם בניצול קאולין, ובבאר־שבע הולך ונבנה בית־חרושת גדול לייצור כלים סניטריים אשר ישתמש בקאולין הנמצא בקרבת העיר.

כבר השנה יהיה לנו קימוץ במטבע־חוץ על חול זכוכית וקאולין בסכום של מיליון דולר.

האוצרות החשובים ביותר שנתגלו עד עכשיו בנגב הן מכרות הפוספאט הכוללות הרבה מאות מיליונים טונות. בית־החרושת לדשנים וחימיקאלים בחיפה כבר מקבל פוספאט מן הנגב, ויש יסוד להניח כי בשנה הבאה נוכל למכור לחוץ־לארץ כ־1/4 מיליון טון פוספאטים, וכמות זו תלך ותגדל משנה לשנה. הדבר תלוי בציוד מודרני שיש לרכוש אותו במטבע־חוץ.

אולם כבר השנה יחסוך לנו הפוספאט שלנו 2 מיליון דולר. לפי מחירי השוק העולמי תכניס לנו כל טונה פוספאט ליצוא 15 דולר בנמל ישראל. הובלת הפוספאטים באניות ישראליות תשמש מקור להכנסה נוספת.

גילינו גם מכרות של גפרית, נחושת, מאנגאן וברזל, – אך טרם הגענו לשלב של ניצול; אחדות מן המכרות האלה נותנות סיכויים מבוססים גם לניצול פנימי וגם לייצוא.

לא אעמוד כאן על תכניות הפיתוח ביתר ענפי המשק: התעשיה, התחבורה והבנין. במשך הוויכוח אולי ירחיבו הדיבור בענין זה חברי־הממשלה הממונים על כך. אעמוד רק על שלוש הבעיות המרכזיות המַתנות כל הפיתוח המשקי לענפיו וכל חיינו הכלכליים – ואולי לא הכלכליים בלבד – והן: ריסון האינפלאציה, הזרמת הון, הגברת התפוקה.

איני צריך להסביר עד כמה מחבלת האינפלאציה בטיב העבודה, ברמת התפוקה, בזרימת ההון.

אין אנו מתימרים שיש לנו תרופה ראדיקלית ומהירת־פעולה לעקור בזמן קצר רוע האינפלאציה משרשו. אבל החלטנו על שורה של אמצעים אשר אם יבוצעו בעקביות ובהתמדה וללא רתיעה, אנו מאמינים שיקהו עוקצה הממאיר של האינפלאציה וימעיטו תקלותיה החמורות ביותר.

החלטנו קודם־כל לאזן את התקציב, כולל גם הבטחון, ויהי מה; ולא עוד אלא שאנו רוצים לעשות מאמץ וליצור עודף של הכנסות על הוצאות לצרכי פיתוח. נצמצם כל ההוצאות שאין בהן צורך חיוני, נקצץ לפחות ב־1,000 פקידים בשירותי המדינה מבלי לפגוע בעובדי השירותים: מורים, רופאים, אחיות, שוטרים, פקחים וכו'. נאחוז באמצעים לייעל גביית מס־ההכנסה ויתר המסים. נאחז קודם־כל באמצעים החיוביים, נשפר דרכי הגביה, נקים בכל מקצוע ועדי הערכה, אבל לא נירתע גם מאמצעים שליליים חמורים נגד מבריחי המס ביחוד בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות. אם יהיה הכרח נציע לכנסת חוק שישלול ממבריחי מס־ההכנסה הזכות לעסוק במקצועם או בעסקם שמביא להם הכנסה גבוהה המוסתרת מגובי המס.

הממשלה תקיים גם להבא הודעתה, שלא תוסיף להוציא שום שטרי־אוצר ושטרי־ מקרקעים נוספים. תקציב הפיתוח יבוסס מעתה אך ורק על עודף ההכנסות בתקציב, על מילווים פנימיים ועל אמצעים שיתקבלו מחוץ־לארץ, אם בתורת הענקה, ואם בתורת מילווה לזמן ארוך.

הממשלה תדאג, שהאשראי ישמש בשורה הראשונה לצרכי הייצור בחקלאות ובתעשיה ולא לתצרוכת יתרה.

תיאסר מלחמה קפדנית נגד השוק השחור, נגד הברחת מטבע וכל מיני ספסרות המחבלים בערך המטבע ובמשק המדינה.

הממשלה תדאג שיוחש השיפוט בעבירות קשות מסוג זה, ביחוד נגד העברינים הגדולים.

למען עודד זרם הון מחוץ־לארץ, למען ייצוב המטבע, למען הגברת היצוא של התוצרת החקלאית והתעשייתית ולמען מנוע התיקרות מצרכים חיוניים – החליטה הממשלה לקבוע 3 שערים ללירה: שער של 2.80 דולר ללירה או שער דולר ב־375 פרוטה בשביל לחם ושאר מצרכים חיוניים; שער של דולר ו־40 סנט ללירה לכספי המגביות, לתיירים, לנציגויות הדיפלומאטיות וכן למספר מצרכים כגון: בשר, דגים, קפה, תה, צרכי רפואה, זבלים. שער דולר אחד ללירה למשקיעי הון.

לרגל השינוי בשער החליפין, תמנע הממשלה העלאת מחירים על סחורות שכבר נמצאות במלאי. רק אם יוכח שהסחורה נקנתה מחדש לפי השער החדש, והמוכר יקבל על כך תעודה מתאימה, יורשה להעלות המחיר במידה המתאימה.

כל משקיע חוץ יורשה להביא ארצה מכונות, ציוד, חמרי־בנין וחמרי־גלם למפעלו המאושר, בלי הקצבת מטבע־חוץ.

עולה או משקיע חוץ יורשה, לפי רשיונות יבוא, להביא סחורה אם הוא ייצר או סחר בחוץ־לארץ באותה סחורה. תמורת הסחורה המובאת על־ידי משקיע הון מסוג זה תעמוד תחת פיקוח האוצר לשם השקעה בארץ. השער ליבוא זה יהיה לירה הדולר. אולם בעל היבוא לא יצטרך עוד לתת לממשלה דולר תמורת כל דולר ביבוא, כאשר היה הדבר עד כאן. ועדה בינמשרדית ממשלתית תוכל להרשות ליבואן מסוג זה הוצאות שלא תעלינה על 15% מהמחיר. הסחורה הזאת תימכר רק לפי היתר מכירה של הרשות המוסמכת.

בדרכים אלה סבורה הממשלה להקל על זרם הון לארץ בצורת מטבע או סחורה, ותמנע הברחות רכוש ומעשי ספסרות שפגעו קשה במשק ובשער הלירה.

אולם מרכז הכובד של חתירתנו לקראת עצמאות רואה הממשלה בהגברת הייצור, בהרמת התפוקה ובהגדלת כושר היצוא, כאשר הכרזנו על כך בקווי־היסוד של תכנית הממשלה, שאושרה על־ידי הכנסת בתחילת תשרי שנה זו.

הממשלה החליטה על הקמת מכון מיוחד לארגון היצוא ועידודו כשם שהקימונו מרכז להשקעות שהוכיח ברכתו. החלטנו גם על באנק מיוחד ליצוא שיקבל פקדונות במטבע־חוץ וילווה ליצואן מטבע־חוץ לצרכי יצוא.

יצרנים יורשו להביא חמרי־גלם בלי הקצבת מטבע־חוץ לשם ייצור סחורות ליצוא. במקרה זה יקבע אחוז מטבע־חוץ אשר היצרן ימסור לאוצר מן התמורה לפי ²הערך המוּסף. העודף של התמורה במטבע־חוץ יעמוד לרשות היצרן לרכישת חומר־גלם להמשכת הייצור לשם יצוא.

הממשלה מאמינה שכל החוגים האחראים למשק הישראלי – בין שהם פועלים, חקלאים, מנהלי עבודה, בעלי בתי־חרושת, באנקים, בעלי־מלאכה, קבלנים – מעונינים לטובת עצמם ולטובת המדינה בהרמת התפוקה, בהשבחת טיב התוצרת, ביעול הנהלת המשק ובהגדלת כושר ההתחרות של התוצרת הישראלית בשוק הבינלאומי. מבלי שנעלה פריון העבודה, – לא על־ידי שיטת הזעה, אלא בהתקנת תנאים יעילים לעבודה, בשיכלול הציוד, בהוזלת האדמיניסטרציה ויעולה – לא נקיים משקנו ובטחוננו.

בהתאם לכך החליטה הממשלה שמכאן ואילך לא יקבע עוד חישוב מחירי התוצרת והרווח מכאנית, על־ידי תוספת אחוזים להוצאות הייצור. שיטה זו מביאה גם להנמכת רמת התפוקה ובמקרים רבים גם לרווחים מופרזים ובלתי־מוצדקים ומחבלת בכושר ההתחרות של תוצרתנו. המחיר והרווח יקבעו על־פי יעילות המשק ושיכלול הייצור שיש בו כדי להקטין הוצאות הייצור, להגביר התפוקה ולהשביח טיב התוצרת. הגדלת הרווח תהיה צמודה מכאן ואילך להגדלת היעילות של המפעל.

חמרי הגלם לא יחולקו באופן מכאני לפי זכויות בעבר. בחלוקת חמרי־גלם נעדיף מפעלים המגדילים היצוא והמייצרים בחסכון ובשמירה על טיב התוצרת.

אנו רואים בזכות לעבודה הזכות הראשונית לאדם, והממשלה דאגה ותוסיף לדאוג לתעסוקה מלאה; אולם הזכות לעבודה מחייבת. אנו מכירים גם בזכות היוזם ובעל־ההון, העוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים, לרווח הוגן, וגם זאת מחייבת.

בקווי־היסוד הכרזנו כי הממשלה תעודד במיוחד כל יוזמה כלכלית בריאה בכל גילוייה וצורותיה, תעשה כל המאמצים למשיכת הון פרטי וציבורי – לשם הרחבת הייצור בחרושת, המלאכה, בחקלאות, בתחבורה ובבנין; תציע הקלות למשקיעי הון־חוץ במפעלי פיתוח חיוניים. הממשלה תשקוד על פיתוח משקי עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיה. לא תהיה כל הפליה ביחס לגורמים כלכליים שונים, פרטיים או שיתופיים, הפועלים במסגרת החוק.

אני מציין בסיפוק את החלטת הועד־הפועל של הסתדרות העובדים מיום 6 בינואר 1952 “להנהיג בכל ענף עבודה שהדבר אפשרי בו, שיטות־שכר מושתתות על נורמות ופרמיות, ובסוגי עבודה מסוימים – עבודה בקבלנות בהבטחת שכר מינימום יומי. ההוספות לשכר תהיינה בדרך כלל שלובות בתפוקה וביעילות בעקבות החלטות הוועידה השביעית של ההסתדרות (מאי 1949)”.

כמו כן אני מציין ברצון ובהוקרה החלטת הוועד־הפועל מאותו תאריך האומרת: “נוכח המחסור בכוח אדם יש להימנע בתקופה זו מקיצור שעות העבודה”.

האחריות לגורל העבודה והעובדים ולגורל המשק והמדינה הטבועה בהחלטות אלו נותנת כבוד למוסד עליון זה של הסתדרות העובדים הגדולה ביותר בארץ.

גם מנהלים אחראיים של התעשיה הביעו לא אחת את דאגתם להעלאת טיב תוצרתם וכושר התחרותם בשוק הבינלאומי.

הממשלה החליטה מפני כך שבעבודות ציבוריות ובמפעלי המדינה תונהג שיטת הקבלנות בכל מקום שדבר זה אפשרי בו, או תונהג שיטת מכסת עבודה והענקת פרסים בעד פריון מוגבר. הממשלה תתבע שיטה זאת בכל המוסדות הציבוריים, העירוניים ובמוסדות הסוכנות היהודית, ותעודד שיטה זאת בכל מקום עבודה.

שכר העבודה יותאם ליוקר החיים על־ידי תוספת שכר העבודה לפי אינדכס יוקר המחיה. העלאה נוספת של השכר תהיה צמודה להגדלת התפוקה.

הממשלה תדאג להקמת ועדות־ייצור המורכבות מנציגי העובדים ומהמעבידים, והיום שמעתי בסיפוק רב שהושג הסכם עקרוני בין הסתדרות העובדים ובין התאחדות בעלי התעשיה על הקמת ועדי־ייצור משותפים אלה, והממשלה תכניס לכנסת חוק המבוסס על עקרונות ההסכם, כשיסתיים ההסכם, או תכניס חוק משלה אם ההסכם לא יבוצע.

הממשלה רואה צורך כי במשרדיה וכן ברשויות המקומיות ובכל מוסדות הציבור יונהג שבוע עבודה של 47 שעות. הממשלה קוראת לעובדים ולארגוניהם לסייע לה בדבר זה, והיא מקווה שעזרה זאת תושט למדינה.

כל העבודות הציבוריות והבנין שימסרו לקבלנים, ימסרו גם להבא על־ידי הכרזה.

אנו יודעים ומכירים שהבראת המשק, ריסון האינפלאציה, ייצוב המטבע וחתירתנו לקראת עצמאות כלכלית, לא יתכנו אך ורק על־ידי צווי הממשלה וחוקי הכנסת. דרוש לכך הרצון הטוב ורגש האחריות של יוצרי המשק ועושיו, הרצון הטוב הממוזג טובת היחיד וטובת הכלל, המכיר שרק עם שלום המדינה, בטחונה ורווחתה יקום גם שלומו, בטחונו ורווחתו של היחיד. רק רצון טוב זה ישמש ערובה לעתידנו גם בשטח המדיני וגם בשטח הכלכלי. אנו מאמינים שרצון זה חי בקרב הרוב הגדול של תושבינו, הוותיקים והחדשים, ואפשר להפעילו.

הקימונו מועצה כלכלית מכל החוגים הכלכליים לדון על כל הבעיות המשקיות של המדינה, לברר דרכי ייעול המינהל המשקי והאמצעים להגברת התפוקה ולהרחבת הייצור, ולבחון קובלנות וטענות של קיפוח והפליה. מועצה זו לא תקפח ולא תפחית סמכותה הריבונית של הכנסת, כי היא תשמש רק בסמכות מייעצת. אולם אנו מאמינים שבדיון משותף של באי־כוח חוגים וארגונים שונים מהמשק הפרטי והשיתופי, תימצא לשון משותפת לביצור המשק הישראלי והרחבתו, ולהצעיד במאמצים משותפים את מדינת־ישראל לקראת עצמאות כלכלית, כאשר נעשה הדבר על־ידי בנינו, בני כל החוגים והשכבות, במלחמת השחרור, להבטיח עצמאותה וריבונותה המדינית של ישראל.